diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Magen Avot/Hebrew/Magen Avot, Leipzig 1855.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Magen Avot/Hebrew/Magen Avot, Leipzig 1855.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..85fdf50d105c942164cc962210834ae29b9f61e3
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Magen Avot/Hebrew/Magen Avot, Leipzig 1855.json	
@@ -0,0 +1,628 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Magen Avot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001277746",
+    "versionTitle": "Magen Avot, Leipzig 1855",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מגן אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah"
+    ],
+    "text": {
+        "Introduction": [
+            "הקדמת הרב המחבר זלה\"ה",
+            "בשם ה' אל עולם",
+            "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם:",
+            "אמר שמעון בה\"ר צמח זלה\"ה בפתיחת ספרינו זה אשר קראנוהו מגן אבות כתבנו כי עיקר כונתינו היה לפרש מסכת אבות ותחילת המחשבה היא סוף המעשה. והנה זאת המסכתא היא יקרה מאד כי היא המביאה האדם אל השלימות. ולזה אמרו רז\"ל בפרק המניח את הכד האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דאבות. ואין לנו מעלה יותר גדולה מהחסידות וכבר אמרו חז\"ל בראשון מע\"ז חסידות מביאה לידי רוח הקדש שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך והאומר ענוה גדולה מכולן החסידות גם כן מביאה לידי ענוה. ואע\"פי שאמרו ז\"ל גם כן האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין וכן אמרו ליקיים מילי דברכות זאת המסכתא יש לה יתר שאת על ברכות ונזיקין. כי ידוע הוא שהמעלה הגדולה אשר אין אחריה מעלה היא שיהיה האדם טוב לשמים וטוב לבריות וזהו שנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ואמרו ז\"ל בפרק ראשון מקדושין אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק שהוא טוב טוב לשמים ואינו טוב לבריות זהו צדיק שאינו טוב ועל ידי מסכת ברכות האדם הוא טוב לשמים שיהיה שם שמים שגור בפיו בכל שעה על ידי קריאת שמע בברכותיה ותפלה וברכות השבח וההודאה וברכות המצות וברכות הנהנין ועל זה נאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט כלומר כמו שאין אדם שוכח יד ימינו כלל אבל היא מזומנת לו לכל צרכיו כן ראוי לאדם לשום שם שמים לנגדו תמיד. ואמרו רז\"ל בפרק שואל אל תפנו אל מדעתכם וזהו תועלת המגיע ממסכת ברכות המביאה לידי חסידות. ועל ידי מסכת נזיקין הנחלקת לשלשה חלקים הנקראים תלתא בבי הוא טוב לבריות שישמור האדם מלהזיק לבריות ושיעשה גדרים לעצמו שלא יהיה שום אדם ניזוק ממנו אפילו בסיבה רחוקה ובגרמא כמו שהיו חסידים הראשונים מצניעין קוצותיהן וזכוכיותיהן בתוך שדותיהן ומעמיקין להם שלשה טפחים כדי שלא תעלם המחרישה וזהו התועלת המגיע ממסכת נזיקין המביאה לידי חסידות. וזאת המסכתא היא כוללת שתי התועליות יחד שהמקיים אותם הוא טוב לשמים וטוב לבריות כמו שיתבאר מדבריה ולזה סדרוה בסדר נזיקין. כי אחרי שסדרו מס' ברכות בסדר זרעים הקודם לשאר הסדרים וזה לשני טעמים האחד כי זאת המסכתא ראוי להקדימה לשאר מסכתות כי היא הקודמת לשאר מעשים לקרות קריאת שמע ולהתפלל בתחילת היום. והשני כי כל סדר זרעים צריך לברכה כהפרשת תרומה ומעשרות וחלה ובכורים וסידרו מסכת נזיקין בסדר הראוי לה על כן באותו סדר עצמו סידרו מסכת זו הכוללת בתועלתה לשתי המסכתות האלה שהם ברכות ונזיקין:",
+            "ועוד יש טעם אחר למה סדרוה בזה הסדר לפי שיש בסדר הזה מסכת סנהדרין וכל החכמים הנזכרים בזאת המסכתא עד רבן יוחנן בן זכאי היו מסנהדרין וגם החכמים שהיו אחר החורבן היו מהסנהדרין כמו ששנינו אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקנים ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה בישיבה בראשון מזבחים ובמסכת ידים אע\"פ שלא היו דנין דיני נפשות ארבעים שנה קודם חורבן הבית כמו שנזכר בראשון מע\"ז ובסנהדרין פרק היו בודקין. ויש בזאת המסכתא אזהרות ומוסרים אל הדיינין. וראוי שיהיו אחרי מסכת סנהדרין הקודמת לזאת המסכתא בשתי מסכתות המדברת במינוי הדיינין ותחילת המסכתא הוא הוו מתונין בדין והיא אזהרה לדיינין. ולא נמצאת לזאת המסכתא גמרא לא ירושלמית ולא בבלית לפי שאינה מדברת בדין מהדינין אבל יש קצת משניות נזכרות במקומות מהתלמוד ומהמדרשות. וכן לא נמצאת לה ברייתא ולא תוספתא כי אם אבות דרבי נתן כי רבינו הקדוש שחיבר המשנה ורבי נתן היו סוף התנאים כמו שנזכר בפרק השוכר את הפועלים והיו דברי רבינו הקדוש יותר קצרים מדברי רבי נתן על כן נזכרו במשנה ליופי סדורם ולצחות לשונם:",
+            "ונהגו לקרות מסכתא זו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אחר תפלת המנחה בקיץ שהימים ארוכים למשוך לב עמי הארץ לתורה. יש מקומות מפסח ועד העצרת ויש מקומות אחר העצרת וכן מנהגינו במקומותינו כי ראוי לסמוך קריאתה לזמן מתן הורה או מלפניו או מלאחריו. ולזה ראינו לפרשה כמו שפירשנו ספר איוב בספר שקראנוהו <b>אוהב משפט</b> עם הקדמת פרקים בהשגחה. ופירשנו האזהרות בספר שקראנוהו <b>זוהר הרקיע</b> והרחבנו בו איך ראוי שימנו המצות והוא ספר חמוד מאד וכבר נתפשטו שני ספרים אלו כי כמו שנהגו לקרות ספר איוב והאזהרות כל אחד בזמנו כך נהגו לקרות מסכתא זו בין שני זמנים אלה. וכמו שהועלנו התלמידים בפירוש איוב ואזהרות ראינו להועילם בפירוש זאת המסכתא להשאיר אחרינו ברכת מנחה לתלמידים. וכבר הקדמנו בספר הזה שלשה חלקים וזה הוא החלק הרביע אשר קראנוהו <b>חלק ה' עמו</b> לפי שנהגו להתחיל כל ישראל יש להם חלק והרוצה לכתוב אותו נפרד הרשות בידו:",
+            "ונהגו הסופרים לכתוב מסכתא זו בסדור תפלות ודלגו קצת משניות ולא ידענו למה אלא שראו לקצר שלא להטריח והכל נפרש בעזרת האל ית'. והנה שמנו לפנינו פירוש רבינו שלמה ז\"ל אשר לא היה כמוהו מפרש לשונות על כוונת אומרם. ופירוש רבינו משה ז\"ל אשר לא נמצא כמוהו מקרב הדברים אל המושכל. ופירוש רבינו יונה החסיד ז\"ל אשר לא קם כמוהו מדבר ביראת ה' למשוך לבות בני האדם לדרכי החסידות. וגם הוא ז\"ל, הזכיר פירושים מרבינו מאיר הלוי ז\"ל מטליטלה הנודע בשם אבו אל עאפיה ואחר אלו הפירושים עם מה שאנו מוסיפין נפך משלנו בהרחבת ביאור בראיות מדברי חכמים ודרך סברתינו אין לחפש אחר פרושים אחרים כי הם מספיקים להבין הלשונות על כוונת אומרם ושיקבלם השכל ושיגיע האדם אל התכלית המכוונת בזאת המסכתא. ונקראת זאת המסכתא מסכת אבות לפי שנזכרים בה אבות הקבלה ושמה האמיתי הוא משנת חסידים כי זה הוא המכוון ממנה להפליג במעשה הטוב יותר מהמצווה בו וזהו ענין החסידות כמו שנפרש בעזרת האל וזה החלי בעזרת שד\"י:"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר:</b> כן נהגו להתחיל ומה שלמדו מזה הפסוק כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא כי פירוש הארץ הכתובה בכאן ארץ החיים שהיא עולם שכולו ארוך כי זה העולם אינו ירושת עולם. וכבר פירשנו אותן שאין לחם חלק לעולם הבא בחלק הראשון אשר קראנוהו חלק אלוה ממעל כי שם נתבארו במופת על דרך הפילוסופים האמונות התלויות בהאל ית' והכופר בהם נקרא במשנה אפיקורוס. והחלק השני קראנוהו חלק שוסינו לפי ששם ביארנו כי תורה מן השמים כנגד החולק עלינו שאין להם חלק לעולם הבא. והחלק השלישי קראנוהו חלק יעקב כי יעקב אבינו לא מת ובתוך שלושת חלקים אלו ביארנו י\"ג עיקרים שהם שרשי אמונתינו כמ\"ש רבי' משה ז\"ל וראינו לפרש יחוס התנאים ולהזכיר מקום ההלכות אשר נביא מהם ראיות להועיל לתלמידים: ",
+                    "<b>משה קבל תורה מסיני.</b> לפי שהתנא הוא רוצה לסדר מאמרים מפורסמים לבעלי הקבלה שהיו אחרי הנביאים והיו ראויים שתשרה עליהם שכינה אלא שדורם לא היה ראוי לכך כמו שנז' במס' סנהדרין בפ\"א ובפ' אחרון מסוטה ובמדרש חזית לא לגרעון מדריגתם ממדריגת הנביאים ולזה הוא מזכירם בשמם לא בתאר אחר כמו רבן ורבי ורב לפי שהם למעלה מכל תאר מאלו התארים כמו הנביאים שאנו מזכירים אותם בשמם לבדם כמו שאמרו בתוספתא של מסכת עדיות וכבר אמרו גדול מרב רבי גדול מרבן שמו על כן התחיל דבריו לומר איך באה הקבלה אליהם מראשם ורבם של כל הנביאים עד אחרונים ועד אלו התנאים. ועוד לפי שבמס' סנהדרין הקודמת לזאת המסכתא דבר בחיוב מיתה לזקן ממרה פי בית דין המקובלים ע\"כ סדר לנו הקבלה איך היתה מפי הגבורה עד הסנהדרין. ואמר כי משה רבינו ע\"ה קבל תורה מסיני ואמרו באבות דרבי נתן שקבלה מפי הגבורה ולא מפי מלאך וכן במכילתא אמרו וידבר ה' אל משה לא ע\"י מלאך ולא ע\"י שרף כי כשעלה משה להר סיני מסר לו הקב\"ה התורה בפירושה כמו שנאמר עלי אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה ופירשו רז\"ל במס' ברכות בפ\"א התורה זו תורה שבכתב והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה תלמוד מלמד שכולם נתנו למשה בסיני. ובמדרש קהלת אמרו ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים כל ככל דברים הדברים מצוה המצוה. מקרא משנה הלכה תלמוד תוספות ואגדות ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולם נתנו הלכה למשה מסיני. וכן הוא במסכת פאה ירושלמית וכן בראשון מחגיגה וכן היא בשני ממגילה וסיימו בה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרי' ומה שסופרי' עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה. וכן הוא בואלה שמות רבה. ותלמוד זו תורה שבעל פה שהיא פירוש תורה שבכתב שאלמלא הפירוש שקבל משה מפי הגבורה לא ידענו פירוש תורה שבכתב שהרי בדיני שבת יש מסכתא אחת לפרש מה היא המלאכה שאסרה תורה וכן במצות יבום וחליצה יש מסכתא אחת לפרש דיניהן וכן מס' נזיקין מפרשת לאו דלא תגזול וכן בשאר התורה יש צורך אל הקבלה ועל זה כתבה התורה בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' וחייבה מיתה לכל הממרה פי סנהדרין המפרשים הספקות על פי מה שקבלו איש מפי איש עד משה ואלו לא מסר משה אלא ליהושע אבל תורה שבכתב אל הכהנים ואל הלוים מסרה כמו שנזכר בפרשת וילך וכבר הארכנו בחלק השני מזה הספר בטענות נגד מכחישי הקבלה והקבלה היא לפרש הדברים הכתובים בהלכו' שחיטה ודומיהם ולאשר אינם כתובים אבל יש בהם רמז בתורה ונלמדים בגזירה שוה ושאר מדות כבתו מאנוסתו וכיוצא בה ולאשר אינם כתובים לא בפירוש ולא ברמז והם הלכה למשה מסיני כמו אחד עשר יום שבין נדה לנדה. ובתורת כהנים אמרו אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני שכולם נאמרו בהר סיני. ובפ' גיד הנשה אמרו על גיד הנשה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. ומה שקבלנו ממשה על פה נקרא דברי סופרים וכן אמרו האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות לעבור על דברי סופרים חייב כמו שנזכר בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין במשנה. וכן במדרש חזית אמר על זה חביבין דברי סופרים מדברי תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין חביבין דברי דודים מיינה של תורה וכן בגמ' ע\"ז פ' אין מעמידין. ומסירה זו על פה היתה כי לא היו רשאין לכתוב תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ואמרו רז\"ל דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולולי שגברה השכחה לא נכתבה המשנה ומצאו סמך משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כמו שנזכר בתמורה פ' יש בקרבנות ובפ' הנזיקין. ויהושע היה ראש הקבלה שנאמר ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל ולזה זכה להיות ראש ישראל אחר משה ועליו נאמר נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד כמו שנזכר בספרי ואין ספק כי אחרים היו בישראל שקבלו ממשה וכמו שאמרו בערובין פ' כיצד מעברין כיצד סדר משנה משה יושב ואהרן בימינו ואלעזר משמאלו וכן פינחס ושבעים זקנים כולם היו מאנשי הקבלה ולא נזכר אלא יהושע שהוא היה הנשיא במקום משה וזכה שנתן עליו מההוד שהיה במשה ולזה אמרו בפ' המוכר את הספינה פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכבר פירשנו זה בחלק השני מזה הספר. ויהושע לזקנים לא לשבעים שבימי משה אלא לזקנים שהיו רודים ושוטרים בישראל שנאמר ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואותם זקנים מסרו לכל הזקנים שהיו בכל דור ודור כמו לעתניאל ועתניאל לאהוד ושאר השופטים שהיו אחריו עד שהגיעו לנבואת עלי הכהן ושמואל הרמתי כי הזקנים אשר היו בימי יהושע לא האריכו ימים עד הנביאים שהרי אמרו רז\"ל בפ' האורג וכן באבות דרבי נתן ימים האריכו שנים לא האריכו. ופי' ימים האריכו שבלו ימיהם בטוב ודומה כאלו האריכו ימים כמו שדרשו במס' יומא בענין ושנות חיים אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה כמו שכתב רש\"י ז\"ל בפירושיו. וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה זה לזה ונביאים מסרוה לאנשי כנ' הג' הם זרובבל נחמיה בן חכליה מרדכי בלשן ודניאל חנניה מישאל ועזריה שהיו בימי עזרא בבנין בית שני והיו עמהם כמה נביאים כמו שאמרו בפ\"ב דמגילה מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמנה עשרה ברכות וקדושות והבדלות ג\"כ הם תיקנום כמו שנזכר בפ' אין עומדין וחגי זכריה ומלאכי היו באותה סיעה. ובגמ' בא' ממגילה העלו כי מלאכי זה עזרא ויש מהנביאים שהאריך ימים עד ימי התנאים כמו שנזכר ביבמות בפ\"א א\"ר דוסא בן הרכינס כשאמר חגי שלשה דברים אלו על מדוכה זו היה יושב ורבי דוסא בן הרכינס היה אחר החורבן בימי ר' עקיבא וחביריו כמו שנזכר שם ובראש השנה פ' אין מכירין ובתוספתא דכלים א\"ר צדוק על הטהור ישב חגי הנביא ור' צדוק היה בזמן החורבן כמו שנזכר שם בפרק הניזקין. ובמס' יומא פ' בא לו כהן גדול ובמדרש תהלים ובירושלמי דברכות ובמגילה פ\"ג מפרש למה נקראת כנסת הגדולה לפי שהיתה כנסיה גדולה וקדושה שהחזירו עטרה ליושנה לפי שמשה אמר האל הגדול הגבור והנורא וירמיה אמר האל הגדול הגבור ודניאל אמר האל הגדול והנורא ואנשי כנסת הגדולה אמרו האל הגדול הגבור והנורא כמו שכתוב בספר עזרא ושם פירשו למה היו מחסרים ירמיה ודניאל ממה שאמר משה ומה ראו אנשי כנסת הגדולה להחזיר עטרה ליושנה ולפי שגדלו את השם נקראו אנשי כנסת הגדולה. ובירושלמי פ' חלק אמרו דברי חכמים כדרבונות ככדור של בנות שמתלקט מיד ליד ונח בסוף ביד אחת. כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' ע\"כ. וסוף הפסוק הוא כולם נתנו מרועה אחד שהכל מסיני נתנן רועה ישראל ודרשו כן מפני כי כדרבונות חסר וי\"ו: ",
+                    "<b>הם אמרו שלשה דברים.</b> הרבה דברים אמרו שהרי הם תיקנו ברכות תפלות קדושות והבדלות כמו שנזכר בפרק אין עומדין אבל שלשה דברים אלו אמרו אותם לקיים התורה:",
+                    "<b>הוו מתונין בדין</b> לשון המתנה ואיחור עד שיתברר להם יפה אבל אם הדבר הוא ברור אינו שבח לאחר אותו וזהו עינוי הדין אשר יזהיר עליו בזאת המסכתא. בתורה יש רמז להיות מתון בדין שכן שנו בספרי ואצוה את שופטיכם אמרתי להם הוו מתונין בדין שאם בא דין לפניך פעם שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו אלא הוו מתונין בדין וכך היו אנשי כנסת הגדולה כותבין הוו מתונין בדין. ובמדרש משלי אמרו מפני מה זכו אנשי חזקיה לאריכות ימים מפני שהיו מתונין בדין ונתיישבו בדברי שלמה שהיו גנוזים מפני שנוטים לדברי מינות והם מצאו שדבריו דברי תורה וזהו אשר העתיקו אנשי חזקיה. ובראשון מסנהדרין אמרו דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמור רבנן הוו מתונין בדין דכתיב ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך ליה ואלה המשפטים. ומה שהצריכו זה בדין יותר משאר הוראות הוא מפני שצריך דקדוק גדול להבין מתוך הטענות מי הוא זכאי ומי הוא חייב ועוד שהדיין יושב ברומו של עולם שהרי לעשרת הדברות סמכן הכתוב לומר שהם עיקר התורה. וכן אמרו במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש משלי כתוב לפני עשרת הדברות ושפטו את העם בכל עת וכתוב לאחר עשרת הדברות ואלה המשפטי' משל למטרוניתא שהיתה הולכת בדרך ועבדיה הולכי' לפניה ולאחריה חגורים כלי זיין וסמכו זה למה שכתוב באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט ולפסוק רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ואמרו בפ' גט פשוט וכן בפרק הרואה הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שהם מקצוע גדול בתורה שהם כמעיין הנובע ועל ידי הדינין אדם נעשה שותף להקב\"ה במעשה בראשית כמו שאמרו בא' משבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת ביום נעשה שותף להקב\"ה במעשה בראשית כתיב הכא וישב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. וזהו שאמר ירמיה דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאום ה'. דבר גדול הנביא דבר שהדן דין אמת לאמתו יודע השם ית' ולזה צריך אזהרה יתירה להיות מתון בו להוציאו לאמתו ואמרו רז\"ל בפ\"א דיני ממונות אשרו חמוץ אשרי דיין המחמיץ את הדין וזהו מה שאמר אסף כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן כלומר כשאני מחערב ומחמץ לבבי וכליותי אז אשתונן ואתחדד ואדע כי קודם החמוץ הייתי רחוק מהאמת על כן סמך לזה ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ושלמה המלך ע\"ה אמר על ענין זה חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו וזה כולל לשאר ההוראות כמו הדינין וכן שנינו במסכתא זו הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. ואמרו בא' מסנהדרין וביבמות פ' בית שמאי לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו: ",
+                    "<b>והעמידו תלמידים הרבה.</b> שלא כדעת בית שמאי שהיו אומרים אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים כמו שהוא נזכר באבות דר' נתן וכן היה אומר רבן גמליאל כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש אבל בית הלל אומרים מלמדים לכל אדם וכן כשהושיבו ר' אלעזר בן עזריה והעבירו ר\"ג נסתלקו שומרי הפתח ונכנסו הכל ואתוספו כמה ספסלי ההוא יומא בבי מדרשא כמו שהוא מוזכר בפ' תפלת השחר. ומה שאמרו בפ' הזרוע השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם והוא כזורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. וכן אמרו אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעיינותיך חוצה. ואם תלמיד שאינו הגון הוא יהיו לך לבדך כמו שהוא מוזכר באחרון מברכות וראשון מתענית זה הוא בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסאנו שמעניה אבל סתם בני אדם אין צריך לבדוק אחריהם ועל זה הזהירו להעמיד תלמידים הרבה וזה כולל שתי אזהרות האחת להעמידם הרבה בישיבה אחת מאה בשביל שיצאו עשרה עשרה כדי שיצאו שנים שנים כדי שיצא אחד וכן אמרו במדרש קהלת אלף שנכנסו לבית המדרש יצאו מהם מאה בעלי מקרא עשרה בעלי משנה א' בעל תלמוד וזהו שנאמר אחד מאלף מצאתי וכן אמרו למה הדבר דומה לאשה שמושבת התרנגולת על הביצים מתוך הרבה מוציאה מעט מתוך מעט אינה מוציאה כלום וכבר נכנס הלל לב\"ה ואמר להם תלמידי ישנן כולן אמרו לו הן חוץ מקטן שבהם אמר להם יבוא אותו קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו נכנס אותו קטן והוא רבן יוחנן בן זכאי ואמר עליו להנחיל אוהבי יש כמו שנזכר בירושלמי דנדרים פ' השותפין ובפ' הרואה בברכות אמרו כי הגדיים נעשו תיישים ואם אין גדיים אין תיישים כמו שנזכר בפ' חלק והחסידים הראשונים היו מתפללים לאל שירבה גבולם בתלמידים בפרק היה קורא וכן בתמורה בפ' יש בקרבנות צבור על יעבץ שנאמר והרבית את גבולי פרשו והרבית את גבולי בתלמידים וזו אזהרה אחת להעמיד תלמידים הרבה. והשנית להעמידם בזמן הזקנה כמו בזמן הבחרות כמו שסמכו בגמ' יבמות בפ' הבא על יבמתו למקרא שכתוב בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי לא תדע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. וכן אירע לר' עקיבא שהעמיד ארבעה ועשרים אלף תלמידים וכולם מתו מן הפסח ועד פרס העצרת אחר עבור ל\"ג לעומר כי פרס הוא חצי חדש שהם חמשה עשר ימים כמו שנזכר בפ' מעשר בהמה בבכורות וכן בתוספתא אמרו איזהו פרס אין פחות מט\"ו וט\"ו ימים קודם עצרת הוא יום ל\"ד לעומר ולזה נהגו להתאבל באותם ימים שהם מהפסח עד ל\"ג לעומר ולא נהגו איסור ביום ל\"ד לפי שמקצת היו' ככולו (הגה\"ה ואם היה יום ל\"ג ע\"ש אין בו אבילות כן כתב המחבר בתשובה וכן נהגנו לגלח בו ע\"כ.) וכולם מתו מפני שהיתה עינם צרה זה לזה ובעת זקנתו העמיד חמשה תלמידים והם ר' מאיר ור' נחמיה ור' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר שלמדו תורה בכל ישראל וכן נזכר במדרש קהלת ושם הוסיפו ר' יוחנן הסנדלר ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ובבראשית רבה גם כן נזכר זה פרשת ויוסף אברהם: ",
+                    "<b>ועשו סייג לתורה.</b> זה נלמד ממה שכתוב ושמרתם את משמרתי ואמרו בראש מסכת מועד קטן ובשני מיבמות עשו משמרת למשמרתי וזהו לשון סייג שהוא לשון גדר כמו סוגה בשושנים דומה למה שאמרו בפ' כל הבשר בקעה מצא רב וגדר בה גדר כשאסר להם כחל מפני שהיו נכשלים בבשר בחלב. ומכאן סמכו איסור שניות לעריות כמו שנזכר בפ\"ב מיבמות ושבות לשבת וכן שלמה תיקן עירובין ונטילת ידים כמו שנזכר בא' משבת ובשני מעירובין וכל אסורין דרבנן. והוא פתח גדול לקיום התורה וכל דור ודור רשאי לתקן תקנות במה שהעם נכשלים בהם לעבור על דברי תורה ולולי התקנות האלה התורה נופלת מעט מעט וכמו שאמרו רז\"ל אינו דומה כרם המוקף גדר לכרם שאינו מוקף גדר ויותר נראית יראת ה' במקיים דברי חכמים ובסייגים שעשו ולא במקיים המצות המצות עצמן כי המקיים המצות עצמן ונזהר מעבירות ולא עשה להם סייג אינו חושש שמא יפשע בהם והעושה גדרים וסייג לעצמו זה הוא הירא את דבר ה' שהוא נזכר שלא יבוא לידי פשיעה והוא פתח ליכנס בו לידי חסידות וכמו שאמרו בא' מע\"ז ובירושלמי דשקלים ובמדרש חזית ונשמרת מבל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות וכן מזריזות לנקיות לפרישות לטהרה ולקדושה וליראת חטא ולחסידות ולענוה ולרוח הקדש. והזהירות הוא שיזהר מעבירה בעת הזדמנה לפניו והזריזות הוא שיזהר ממנה קודם ההזמנה וכמו שאמרו בפ' כל הבשר מאי לאו דזהיר ולא נגע פירוש בפת בלא נטילת ידים לא דזריז וקדים ומשי ידיה מעיקרא ולפי שהסייג הוא שומר התורה. אמרו חכמים ז\"ל בפ' אין מעמידין ערבים עלי דברי דודים ובמדרש חזית חביבין דברי סופרים מיינה של תורה שנא' כי טובים דודיך מיין ואמרו לרבי טרפון בראשון מברכות כדאי היית לחוב בעצמך על שעברת על דברי בית הלל לפי שקרא ק\"ש בהטייה כבית שמאי ואמרו בירושלמי וכן במדרש חזית שאם לא קרא ק\"ש כלל וביטל מצות עשה לא היה מתחייב מיתה וכשעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה. ורב עקיבא כשהיה חבוש ולא נתנו לו אלא מעט מים רצה למות בצמא מיתת עצמו ולא לאכול בלא נטילת ידים לעבור על דברי חכמים כמו שנזכר בעירובין פ\"ב. וכבר אמרו במסכת ע\"ז פ' אין מעמידין ובמדרש קהלת כי העובר על דברי חכמים נושכו נחש שאין לאותה נשיכה רפואה ועל זה אמרו דילמא חיוייא דרבנן טרקיה שנא' ופורץ גדר ישכנו נחש כמו שנזכר בפרק שמנה שרצים. וכן בכלל זה הוא מה שאמרו בסנהדרין פ' נגמר הדין וביבמות פ' האשה בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. וחכמי ישראל לא היו רוצים לגלות לכל אדם טעמי אלו התקנות לפי שהם סתרי תורה כמו טעמי המצות כמו שנזכר במדרש חזית. וכן בפ' מי שהחשיך אמרו עוד יש אחרת ולא רצו חכמים לגלותה ופירשו שם משו' כבוד אלהים הסתר דבר שלא יבואו לעבור על דברי תורה כי גם הטעמים נקראים סתרים כמו שאמרו סתרי עריות בפ' אין דורשין אע\"פי שבפרק ערבי פסחים נראה שהם שני דברים טעמי תורה וסתרי תורה סתרי תורה הם טעמי המצות וטעמי תורה הם הנקודים ומקום ההפסק שנקרא פסוק הטעמים בפ' אין בין המודר ושאר הנגינות כמו שנראה בפ' הרואה בפי' רש\"י ז\"ל וכן במדרש תהלים אמרו יד ימנית אני כותב בה ומראה בה טעמי תורה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה.</b> שמעון הצדיק כהן גדול היה כמו שנזכר במס' יומא פ' בא לו כהן גדול שיצא לאלכסנדרוס מוקדון מלובש בבגדי כהונה והשתחוה לו ואמרו לו עבדיו כל מלכי הארץ השתחוו לך ואתה משתחוה ליהודי הזה אשר בא אליך לא בחיל ולא בכח אמר להם דמות דיוקנו של זה אני רואה מנצחת לפני במלחמותי כן כתבו חכמינו ז\"ל וכן הוא במגילת תענית. ובספר קורות אלכסנדרוס כתוב כי אמר איני משתחוה אלא אל השם הכתוב בציץ שהוא על מצחו. עוד אמרו כי ראה זוהר גדול יוצא מהציץ ושאל מה כתוב שם אמרו לו קודש לה'. שאל פירוש השם מה הוא אמרו לו שאינם יודעים אלא שם בן ארבע אותיות על כן הן קוראין בלשון יון שם השם טֶטרא גראמטון כלומר ארבע אותיות כי סטרא בלשון יון ארבע כמו שנזכר בפרק גט פשוט וגראמטון אותיות ואמר להם כי כשהיה חולם בלילה בדמות אותו ציץ היוצא ממנו אותו זוהר היה מנצח למחרת. ובמס' פרה אמרו שהוא עשה פרה אדומה אחר עזרא הכהן שהיה דודו של אביו כי שריה הכהן היה אבי יהוצדק ואבי עזרא ולא שימש עזרא בכהונה גדולה כדי שלא לעקור שלשלת יוחסין ממקומה כמו שנזכר במדרש חזית ושמעון הצדיק היה מזרעו של יהושע הכהן הגדול בן יהוצדק וכן הוא מפורש בכתובים כי עזרא דודו של יהושע היה והיו קוראין לשמעון הצדיק עדוא וכן כתוב בס' יוסיפון בן גוריון. ולא נתפרש בשום מקום למה נתייחס בשם צדיק יותר משאר התנאים כי כולם היו צדיקים ונראה כי כך היו קוראים אותו כל העם כי בדורו לא היה צדיק יותר ממנו ודבר זה נלמד מאבות דרבי נתן ששנו שם יוסף הכהן חסיד בדורו ומצינו ר' שמעון החסיד בשני מחגיגה ובהעור והרוטב ובפ' חלק ובפ' הגוזל ומאכיל ובפ' מציאת האשה וזה שמעון הצדיק היה התנא הראשון שנזכר במשנה והיה משירי כנסת הגדולה כלומר שנשאר מהם והוא לשון שיריים כמו שירי הלשכה מה שנשאר שם אחר שנתרמה תרומה. ובמדרש רות ותשאר היא נעשית שירי מנחות. ובילמדנו נשאר מיתר הרפאים. עשה אותו שיריים. ומצינו בספר ירמיה אם לא שריתיך לטוב מלשון השארות חסר אל\"ף וכן בדברי הימים שרית ישראל לב א' להמליך את דוד ובלשון חכמים מחלף האל\"ף של שאר ביו\"ד ואומרים נשתייר במקום נשתחר ובמקומות מניחין אותה כמו ששנינו בפ\"ב מפאה מן המשואר במקום המשוייר וכן בפרק עשירי מנגעים ובפרק התערובות. ורבינו שלמה ז\"ל כתב שלא היה עמהם בימי עזרא בתחלת הבית ואמת הוא שלא היה בתחלת הבית אבל מכלל כנסת הגדולה שקבלו מהנביאי' היה וכשמתו כולם נשארה הקבלה בידו שהוא גם כן קבל מהנביאים שהרי לא הזכירה המשנה שקיבל מאנשי כנסת הגדולה לפי שהוא נכלל במה שאמרה המשנה ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה: ",
+                    "<b>הוא היה אומר.</b> כך היה רגיל לומר ולזה נאמר בזה הלשון המורה על התמידות ולא נאמר בלשון שמעון הצדיק אומר ודומה לזה יש בפרק היה קורא מרגלא בפומיה דרבי פלוני לשון רגילות וכן הוא כל היה אומר שבזאת המסכתא ולפי שהקודמים הזהירו על קיום התורה בא הוא ופירש שכן ראוי להם:",
+                    "<b>על שלשה דברים העולם עומד.</b> דקדק רבינו יונה ז\"ל שאין עומד כמו קיים שנאמר למטה בפרק זה לפי ששם הזכיר דברים אחרים שלא נזכרו כאן אבל לשון עומד הוא שהעולם לא נברא אלא בשביל דברים אלו שמזכיר כאן ולשון העולם קיים הוא שהעולם אחר שנברא הוא מתקיים בשביל אותם דברים שמזכיר שם ולמטה אאריך בזה בעז\"ה: ",
+                    "<b>על התורה.</b> בפרק חלק אמרו כן ובפרק ארבעה נדרים שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכן נזכר בפסחים פ' אלו דברים ובא' מע\"ז וכן אמר שלמה ע\"ה ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז אמרה תורה אני נבראתי קודם העולם ובעבורי נבראו כל הנבראים. וכן אמרו בפרקי ר' אליעזר ובמדרש חזית שהקב\"ה נתייעץ עם התורה ואמרה לו אם אין עם אין מלך שנא' לי עצה והקב\"ה מסתכל בתורה ובורא עולם שנא' ואהיה אצלו אמון אומן אני הייתי כלי אומנותו וכן אמרו בבראשית רבה ולזה כתוב בסוף מעשה בראשית ה\"א יתירה שאם יקבלו ישראל את התורה בששה בסיון מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו כמו שנזכר בפרק ראשון מע\"ז ובמדרש רות ובמדרש תהלים. וכן אמרו רז\"ל אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות מפני שהוא הבל שאין בו חטא כמו הבל הגדולים כמו שנזכר בפ' כל כתבי ואמרו לשון זה לפי שכדור הארץ תלוי באמצע ואין לו סמיכות כמו שנא' תולה ארץ על בלימה ואין סומך אותו אלא הבל התורה היוצא מפי התלמידים כמו שמעמיד האדם בהבל פיו דברים התלויים באויר. וקודם התורה שהיו כ\"ו דורות היה מתקיים בחסדו של הקב\"ה ולזה יש כ\"ו פעמים כי לעולם חסדו בהלל הגדול כמו שנזכר בפ' ערבי פסחים. וכן דרשו רז\"ל נמוגים ארץ וכל יושביה אם לא קבלו ישראל את התורה מה כתיב אחריו אנכי תכנתי עמודיה סלה כשקבלו עליהם אנכי ה' אלהיך נתקיים העולם כמו שנזכר בפ' ר' עקיבא ובמדרש חזית: ",
+                    "<b>ועל העבודה.</b> של בית המקדש כמו ששנינו במס' תענית בפרק שלשה פרקים אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ לכך היו קוראין אנשי מעמד במעשה בראשית כל השבת ומעמדות לא נתקנו אלא מפני הקרבנות כמו שנתפרש שם וזה מפורש הוא שהרי בשביל קרבנות שהקריב נח נשבע ה' ולא ינחם שלא יביא מבול לעולם הרי שבשביל העבודה העולם עומד. וזה גם כן מתבאר מדרך שקול הדעת שכל העולם לא נברא אלא בשביל האדם והאדם כדי לעבוד השם ית' ולזה נבחרה ירושלים מכל הארצות וישראל מכל העכו\"ם לקיים עבודת הקרבנות וכבר אמרו רז\"ל שבזמן שאין בית המקדש קיים העוסק בתורת קרבנות הרי הוא כאלו הקריב קרבנות וזהו שנא' בדברי הימים בקרבנו' לעולם זאת על ישראל כמו שנא' בסוף מנחות וכן אמרו בענין המעמדות שאם יתבטלו יעסקו בתורת קרבנות ומעלה עליהם הכתוב כאלו הקריבו קרבנות ולזה אנחנו קורים בכל יום פרשת תמיד ובכל יום מוסף פרשת מוספין וכן תפלות כנגד תמידין תקנום כמו שנזכר בפ' תפלת השחר ובמדרש תהלים. וזו היא עבודה שבלב שנא' ולעבדו בכל לבבכם כמו שאמרו בספרי ובירושלמי פ' תפלת השחר. ובדניאל כתיב אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך מפני התפלה שהיה מתפלל תלת זמנין ביומא כי לא היה פולחן בבבל ובפרק החובל ובפ' המקבל אמרו ועבדתם את ה' אלהיכם זו קריאת שמע ותפלה. ולזה אמר דוד כשחטא בענין בת שבע והיה מזיד ולא היה מתכפר לו בקרבן אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך. כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. זבחי אלהים רוח נשברה פירוש כי יותר מכפרת התפלה בלב נשבר מהקרבנות כי המתפלל בשברון לב מקריב חלבו ודמו וכן המתענה כמו שהיה מתפלל בר ששת כשהיה מתענה כמו שנזכר בפ' היה קורא והמביא קרבן הוא מקריב חלב ודם בהמה אחת ועל זה תקנו קודם התפלה פסוק זה. וזה הוא שנא' כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו פירוש הכתוב כל עון תשא וקח מידינו זה הטוב והוא שנשלם מקום הפרים הגות שפתינו הרי שהתפלה גדולה מהקרבנו' שהתפלה מכפרת על הזדונות והקרבנות אינן מכפרין אלא על השגנות: ",
+                    "<b>ועל גמילות חסדים.</b> דבר זה מפורש הוא שעל גמילות חסדים העולם עומד שהרי סדום וחברותיה היו עובדים ע\"א ועושין כל תועבת השם ולא הקפיד הכתוב עליהם אלא על שלא היה בהם גמילות חסדים כדכתיב זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת להם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. ולא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על החמס והכתוב אומר עולם חסד יבנה כי לא היה צורך להקב\"ה לבראתו אלא מצד דרכי החסד לבני אדם וגמילות חסדים גדול מהצדקה שהרי אמרו רז\"ל בפ' השותפין שהנותן צדקה לעניים מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים שהוא מדרך גמילות חסדים מתברך באחת עשרה וזהו שאמר הכתוב שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש כלומר כי כמו שהשמן הטוב והקטרת משמחים הלב כן מתק לרעהו עצת נפש. וגמילות חסדים גדול מהצדקה בשלשה דברים כמו שנזכר במסכת סוכה בפרק החליל ובמדרש קהלת שהצדקה היא לעניים וגמילות חסדים אפי' לעשירים להלוותו בשעת דחקו וצדקה בממונו וגמילות חסדים בגופו לשמח חתנים ולבקר חולים ולנחם אבלים וכיוצא בזה והגוף חביב מהממון וכן צדקה לחיים וגמילות חסדים לחיים ולמתים לקוברם וזה הוא חסד של אמת שנא' וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו ללמדך שעל החסד העולם עומד. והתורה תחילתה גמילות חסדים ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה אל האדם. באמצעיתה גמילות חסדים וירא אליו ה' בקרו ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וכן ביעקב ויברך אותו ברכת אבלים. סופה גמילות חסדים ויקבור אותו בגי כמו שאמרו בא' מסוטה ובמדרש קהלת. ובמדרש רות אמרו יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים שנטפלתם בתכריכיהם ועמדי שויתרו לה כתובותיהן א\"ר זעירא מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. ובירושלמי במס' מעשר שני אמרו כמה גדול כח של צדקה שכל השקפה לשון ארור וזה לשון ברכה. ורבינו משה ז\"ל פי' בחכמה וזה הוא התורה ובמעשה המצות וזהו העבודה ובמעלות המדות וזהו גמילות חסדים האדם נשלם. וזה אמת הוא אבל אינו כוונת המאמר כי אין זה סיבת קיום העולם כי אם שלימות האיש ולמה ייחד עבודה משאר מצות וגמילות חסדים משאר המדות. ובירושלמי מפורש במסכת מגילה ותענית כי על אלה הדברים נברא העולם ומסמיך אותם אל המקרא שנא' ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. ואשים דברי בפיך זו תורה. ובצל ידי כסיתיך זו גמילות חסדים. לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו קרבנות. ולאמר לציון עמי אתה אלו ישראל הרי כתוב כי על שלשה אלה נטע שמים ויסד ארץ על מכוניה. וכן נזכר מזה בילמדנו בפרשת ראה. וזה מפורש בפי' הראשון וכן בפירקי ר' אליעזר אמר על התורה שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ועל העבודה שנ' ותפלת ישרים רצונו ועל גמילות חסדים שנא' כי חסד חפצתי ולא זבח. ופעם אחת היה מהלך רבן יוחנן בן זכאי בירושלים והיה מהלך ר' יהושע אחריו ראו בית המקדש שהיה חרב אמר אוי לנו על חורבן הבית שהיו מתכפרין בו עונותינו אמר לו בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחרת כמותה ואיזו זו גמילות חסדים שנא' כי חסד חפצתי ולא זבח. וכן אמרו על דניאל שהיה עוסק בגמילות חסדים בבבל שאין שם קרבנות שהיה מתקן את הכלה ומלוה את המת ונותן פרוטה לעניים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אנטיגנוס איש סוכו כו'.</b> כל מקום שנזכר פלוני איש מקום פלוני ר\"ל שהיה גדול החכמים באותו מקום וסוכו היא עיר בארץ ישראל בחלקו של יהודה כמו שנזכר בספר יהושע כמו שנא' ירמות ועדולם שוכו ועזקה והוא כתוב בסין ויש בשופטים פסוק איש שוכו והוא מענין שוכת ארזים והיה תלמידו של שמעון הצדיק וקבל ממנו התורה. והגירסא הקדומה אנטיגנס הנו\"ן פתוחה ובא לפרש דברי שמעון הצדיק. בענין העבודה שהעולם עומד עליה איך ראוי שתהיה והיה מזהיר תמיד התלמידים שלא יהיו עובדים השם ית' כמו העבד שהוא עובד את הרב על מנת לקבל פרס כי העבודה הזאת אינה שלימה כי הפרס יותר חשוב בעיניו מעבודת הרב ואלו לא היה מקבל פרס היה מניח העבודה ההיא אבל העבודה השלימה היא העבודה שעובד העבד לרבו לאהבת רבו בין יתן בין לא יתן והעובד הזה נקרא עושה מאהבה ופרס הוא לשון ערך ממה שכתוב וערך בגדים ומחיתך ותרגום ערכך פורסנא והוא הדבר שיתן האדם למי שעובד אותו ולא היה חייב אותו כמי שנותן לבנו או לאשתו מתנה מפני שעשו לו קורת רוח וזהו שיש בין פרס לשכר כי השכר הוא הדבר הקצוב שאדם נותן לשכירו. והזהיר החכם שאפי' לתקות הפרס הזה לא תהיה עבודתם אלא עבודה מאהבה לעשות רצון אוהבו. והשלים דבריו ואמר אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס זאת היא גירסת המשנה ויש משנין אותה וגורסין שלא על מנת לקבל פרס שקשה להם למה ישמש את הרב על מנת שלא לקבל פרס ומה הפסד יש אם יתן לו פרס מעצמו ויטלנו והלא לא היתה עבודתו על מנת כן. ואין ראוי לשנות הגירסא כי העבודה השלימה היא שיאמר העבד רבי כבר גמלני טובות ואני חייב לשמשו חלף הטובות ההם וזו היא העבודה השלימה שצוה עליה השם ית' כאומרו ואהבת את ה' אלהיך וזאת היתה עבודתו של אברהם שנקרא אוהב שנא' זרע אברהם אוהבי וזהו שאמר הכתוב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. ואמרו רז\"ל בפ' ראשון מע\"ז במצותיו ולא בשכר מצותיו כדתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. וזו היא תכלית המעלה בעבודה. אבל כבר אמרו בא' מבתרא ובא' מפסחים ובא' מראש השנה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור וזו היא מדת הבינונים שלא הגיעו למדת האבות הקדושים ואין זה סותר דברי אנטיגנוס. ובתוספות מתרצין שלא הזהיר אנטיגנוס אלא שלא יהיה כאותן שכשלא תבוא הטובה שהם מצפים הם תוהים על הצדקות שעושים כעכו\"ם כמו שנזכר בא' מראש השנה שכורש החמיץ דכתיב ודכרין לאלה שמייא דליהוון מצלין לחיי מלכא ובנוהי. וכן פירשו שם בגמ' ואע\"פי שהזהיר על האהבה שהיא יותר גדולה מהיראה שהאהבה לשני אלפים דורות שנא' ועושה חסד לאלפים לאוהבי והיראה אינה אלא לאלף דור שנא' ולשומרי מצותיו לאלף דור כמו שזכרו רז\"ל בסוטה פ' כשם שהמים בודקין אע\"פי כן הזהיר על היראה כמו שעשה הכתוב אשרי איש ירא את ה' וצירף לזה במצותיו חפץ מאד וזהו מאהבה. ואמר ויהי מורא שמים עליכם. כי העובד מאהבה זריז במצות עשה והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה וכן התורה אמרה את ה' אלהיך תירא. ואמרו רז\"ל עבוד מאהבה עבוד מיראה. עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט בירושלמי פרק הרואה ובסוטה פ' כשם. ואמרו עוד האוהב לא ישכח דבר ממה שצווה לעשותו והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר שלא לעשותו וצירוף היראה עם האהבה היא העבודה השלימה שהעובד מתוך אהבה אפי' יכביד עליו אוהבו אינו זז מעבודתו וכן אפי' באים יסורין על אדם לא יהרהר כלל ומתוך היראה אינו מתחטא עליו כבן המתחטא על אביו מתוך אהבה. והיראה הזו שהזהיר עליה קרובה לאהבה היא שלא אמר ויהי מורא גיהנם עליכם אלא מורא שמים כמי שירא לעבור על דברי אוהבו מרוב אהבתו אותו לא מיראת נקמה וזו היתה יראת אברהם שנא' עליו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא בא אחר העקידה להפחית מעלתו שהיה אוהב לקראו ירא אלהים שהעקידה לא היתה ליראת עונש כי מה עונש היה לו לירא ממנו יותר משחיטת בנו יחידו אשר אהב אבל היתה ליראת האלהים מרוב אהבתו אותו וזאת היתה יראת איוב שנא' בו ירא אלהים כמו שנזכר בסוטה פ' כשם והכתוב העיד כי היה עובד מאהבה שנא' הן יקטיליני לו אייחל אם כן בין עובד מאהבה במצות עשה בין עובד מיראה במצות לא תעשה שניהם צריכין שתהיה עבודתן לאהבת האל לא לתקוות גמול ולא ליראת עונש ואפי' האזהרה מיראת עונש היא אזהרה גדולה שהרי כששאלו תלמידיו לרבן יוחנן בן זכאי במה יזכה לחיי העולם הבא אמר להם יהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכשאמרו לו ולא יותר אמר להם והלואי שאדם עושה עבירה בסתר ממורא בשר ודם ואינו נמנע מפני מורא שמים כמו שנזכר בפ' תפלת השחר. ואלו שני מינים יראה הם בפסוק א' שנא' כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. יראת העונש היא כי פחד אלי איד אל ויראת האל היא משאתו לא אוכל כלומר מרוממותו וגדולתו לא אמצא יכולת בעצמי לעבור על דבריו. וכתוב בספר הערוך וכן הוא באבות דר' נתן כי צדוק וביתוס היו תלמידיו של אנטיגנוס וטעו בדבריו שאין שכר ועונש בע\"הב וכפרו בתחיית המתים ובע\"הב ועל אלו אמרו במשנה פ' הרואה משקלקלו המינים ואמרו שאין שם אלא עולם אחד התקינו שיאמרו מן העולם ועד העולם והיה סיבת קלקולם מה שטעו בדברי אנטיגנוס רבם ולא היתה כוונת אנטיגנוס זאת כי ידוע הוא כי יש גמול ועונש בעולם הבא וכבר אמרו בא' מע\"ז ובשני מעירובין היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם אבל היה מזהיר שלא יכוין העובד לזה וסוף השכר לבוא שאין הקב\"ה מקפח שכר עבדיו וכל שכן שאם העבד לא יקוה גמול שהרב מרבה שכרו אבל הם טעו בדבריו. וכתב רבינו משה ז\"ל כי דעתם היה לחלוק על התורה כיון שאין שם עולם אחר אבל ראוי שאם יפרסמו דעתם זאת הרעם לא יקבלוה מהם לרוב פרסום התורה. והתחילו לחלוק על הקבלה כדי להקל מעליהם הגדרים והסייגים ולפרש הכתוב כרצונם דומה למי שרוצה להרוג את שונאו ולא יכול השחית אבריו. ונתחברה לכל אחד מהם כת אחת נקראים בלשון חכמים צדוקים ביתוסים ויש כת אחרת מאמינים בתחיית המתים ואינם מאמינים במדרשי החכמים והם נקראים היום קראים והם במזרח מחזיקים בפשוטי הכתובים וחולקים על מדרשי החכמים המקובלים: ",
+                    "<b>יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם קבלו מהם.</b> כל אלה החכמים הנזכרים בפרק הזה עד הלל ושמאי הם נקראי' זוגות כמו ששנינו בסדר זרעים במסכת פאה והביאוה בנזירות פרק כהן גדול אמר נחום הלבלר כך מקובלני מרבי מיאשא שקבל מאביו שקבל מהזוגות שקבלו מהנביאי' הלכה למשה מסיני. וכן בתוספתא במסכת ידים א\"ר אלעזר כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי שקבל מהזוגות והזוגות מהנביאים ונביאים ממשה הלכה למשה מסיני ובמס' תמורה פ' יש בקרבנות צבור אמרו שלא נמצא בהם אלא דופי של סמיכה שנחלקו בפ' אין דורשין בסוף ימיהם אחד מהם אומר לסמוך והא' אומר שלא לסמוך אע\"פי שבסמיכה ביום טוב על הקדשים אין בה איסור מלאכה אלא איסור שבות שהוא משתמש בב\"ח ואסור משום שבות כמו שהוא מוזכר בפרק אחרון מיום טוב שסמיכה זו דומה לרכיבה שהרי סמיכה בכל כחו בעינן כמו שפירשו בגמ' אע\"פי כן נחלקו עליה אבות העולם ע\"כ אמרו אל תהי שבות קלה בעיניך. ואלו הזוגות הראשונים היו נשיאים והאחרונים היו אבות בית דין ולא חלקו רבי מאיר ורבנן אלא ביהודה בן טבאי ושמעון בן שטח מי היה מהם נשיא ומי היה מהם אב בית דין ובפ' אין דורשין שנינו יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה ובפ' עגלה ערופה שנינו משמתו יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן בטלו האשכולות שנא' אין אשכול לאכול. ופירשו בגמ' מאי אשכולות איש שהכל בו והיו קורין אותו יוסף שריא כמו שנזכר במס' עדיות ונזכר בגמ' בא' מפסחים ושני מע\"ז. ובמס' ערלה יש יועזר איש צרדה מתלמידי שמאי בימי רבן גמליאל הזקן ואינו זה. צרדה הוא שם מקום כמו שנא' בירבעם מן הצרדה ובדברי הימים בין סכות ובין צרדתה. וכתוב במשנה קבלו מהם והקודם להם לא היה אלא אנטיגנוס ואפשר שהוא רומז לאנטיגנוס וסיעתו. ורבינו יונה ז\"ל פי' מאנטיגנוס ושמעון הצדיק ויש גורסין קבלו ממנו והיא הגירסא המדוקדקת אם הוחזקה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי ביתך בית ועד לחכמים.</b> בא להזהיר על קיום התורה היא שהעולם עומד עליה שכשירצו להתקבץ החכמים ולהתועד יהי ביתך מוכן לזה וזה יהיה כי תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור ואת יראי ה' תכבד כי בזולת זה לא יתקבצו החכמים בביתך והכתוב אומר הולך את חכמים יחכם וכן כתוב לשון חכמים תיטיב דעת. וכתיב ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. ומשלו משל לנכנס לביתו של בשם אע\"פי שלא לקח כלום מכל מקום ריח טוב קלט והוציא עמו כמו שנזכר בפרקי דרבי אליעזר ובמדרש משלי: ",
+                    "<b>והוי מתאבק בעפר רגליהם.</b> שהיה דרכם שהתלמיד יושב על גבי קרקע. והרב על הספסלים כמו שאמר ר' יוחנן במס' חולין פ' אלו טריפות על רב כל אותן ימים ששימש אותו תלמיד בישיבה שימשתי אני בעמידה ובימי רבן גמליאל הזקן באה חולשה בעולם והיו כולם יושבים כמו שנזכר באחרון ממגילה וזו היא ששנינו בפרק עגלה ערופה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ועל כן צוה החכם שיהיה מתאבק ויתמלא אבק מעפר רגליהם לשמוע דבריהם שאם ישתפל בפניהם לסוף יתגדל כמו שדרשו בנדרים פ' הנודר מן הירק ובעירובין כיצד מערבין וממדבר מתנה אם אדם עושה עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל נתנה לו תורה במתנה ומשנתנה לו במתנה נחלו אל ומשנחלו אל עולה לגדולה שנא' ומנחליאל במות. ובראשון מעירובין אמרו כל המשפיל עצמו הקב\"ה מגביהו וכן אמרו בפ' הרואה ובא' מתענית אם נבלת בהתנשא אם אדם מנבל עצמו על דברי תורה סופו שיתנשא בהם וכן היא שנוייה באבות דר' נתן ובמדרש משלי. וע\"ז סמך לו הוי שותה בצמא את דבריהם: ",
+                    "<b>והוי שותה בצמא את דבריהם.</b> כתב רבינו שלמה ז\"ל כי בצמאה כתוב במשנה והוא כמו וגרונך מצמאה כלומר שיקבל דבריהם כאדם צמא שהוא שותה לתאבון ולא כאדם שבע שהוא מואס אפי' הדברים הטובים כמו שאמר שלמה נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק וזהו כוונת החכם הזה בזה המאמר שיקבל התורה מהם ויערבו לו דבריהם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יוסף בן יוחנן איש ירושלם אומר.</b> ירושלם הוא מקו' המקדש ואע\"פי שבגמ' ערכין פרק המוכר שדהו העלו תרתי ירושלם הואי סתם ירושלם הנזכרת בכל מקום היא זאת הידועה היום וגם העכו\"ם קורין אותה ירושלם בצי\"רי הלמ\"ד בלשון תרגום כי כן שמה מורכב מה' יראה שקראה אברהם ומן שלם שקראה שם בן נח שנאמר ומלכי צדק מלך שלם. ואנו קורין אותה ירושלם לשון שנים כי ירושלם של מטה כנגד ירושלם של מעלה כמו שנזכר בראשון מתענית וישמעאלים קורין אותה אֶל קֻדש וכן הבית הקדוש בה\"מ בשטרותיהם ואין ספק בה כי שם הר הזתים ועמק יהושפט והר ציון ונחל קדרון ושילוח המים וכמה דברים מקובלים: ",
+                    "<b>יהי ביתך פתוח לרוחה.</b> בא להוסיף על חבירו שכמו שיהיה ביתו בית ועד לחכמים כן יהיה ביתו פתוח לרוחה לאורחים ולעניים כביתו של אברהם אבינו שהיה פתוח לארבע רוחות העולם כדי שלא יצטערו העניים לבקש הפתח ויכנסו דרך פתח זה ויצאו דרך פתח אחר ולא יתביישו מהעוברים ושבים וכמו שהזכירו במס' ברכות פ' הרואה על רבן חנן בר חנילאי וכן אמר איוב דלתי לאורח אפתח ופירשו חכמים שהיה ביתו פתוח לארבע רוחות כדי שלא יצטערו העניים. ור\"ל כי תלמוד תורה עם גמילות חסדים שניהם כאחד טובים וכמו שאמרו בפ\"א מראש השנה ובפ' מצות חליצה. רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין אע\"פי שהיו מבית עלי ונגזר עליו וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. ואמרו בא' מע\"ז כל העוסק בתורה ואינו עוסק בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה ואמרו במס' דרך ארץ הזהר בדלתי ביתך שלא יהיו סגורים בשעה שאתה מיסב באכילה ובשתייה מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות: ",
+                    "<b>ויהיו עניים בני ביתך.</b> אזהרה שנייה בגמילות חסדים שיהיו שמשיו עניי ישראל ולא יקנה עבדים וכמו שמצינו בפרק הזהב שלא רצה רבא לקנות אותו עבד דאמר ליה זבנן ואמר ליה יהיו עניים בני ביתיך שטוב לתת לחמו לעניים והם ישרתוהו ולא שיוציא ממונו לקנות עבדים אשר לא מבני ישראל המה. ופירשו חכמים באבות דר' נתן שיהיו עניים משיחין מה שאוכלין ושותין בביתך כמו שהיו עושין בביתו של איוב שהיה מאכיל רעבים שנא' ואוכל פתי לבדי ומלביש ערומים שנא' ומגז כבשי יתחמם. ואעפ\"כ אמר לו הקב\"ה לא הגעת לאברהם אתה יושב והם באים אצלך אבל אברהם לא עשה כן אלא שט ומחזר בעולם את שאין דרכו לאכול חטין מאכילו חטין ואת שאין דרכו לשתות יין משקהו יין ואת שאין דרכו לאכול בשר מאכילו בשר. ובנה פלטרין על הדרכים והנכנס אוכל ושותה ומברך לשם שמים שנא' ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם: (כאן חסר חבל על דאבדין) "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה לך רב.</b> וכן בפ\"א מע\"ז אמרו לענין גמ' מחד רבה מעלי כי היכי דלא לפגום לישניה ואע\"פי שאמרו שם הלמד תורה מרב א' אינו רואה סימן ברכה לעולם כבר אמרו הני מילי בסברא ובגמרא אמרו ביבמות פרק בית שמאי ושונא תוקעים בוטח זה התוקע עצמו לדבר הלכה כגון דאתי דינא לקמיה וגמר מילתא ומדמי מילתא למילתא ואית ליה רבה במתא ולא אזיל גמר מיניה. ובפ' הפועלים אמרו אמר ליה ר' ירמיה לרבי זירא מאי דכתיב קטון וגדול שם הוא אטו לא ידענא דקטון וגדול שם הוא אלא כל המקטין עצמו על דברי תורה נעשה גדול לעולם הבא וכל המשים עצמו כעבד בעולם הזה נעשה חפשי לעולם הבא: ",
+                    "<b>וקנה לך חבר.</b> וגם זה לענין קיום התורה. וי\"מ קנה לך ספרים והפירוש הנכון הוא כפשוטו חבר ממש ולא יקשה לשון וקנה ולא אמר עשה לך חבר כמו שאמר עשה לך רב לפי שהרב ימצאנו בלא קנין אבל חבר שמא אותו חבר שירצה אינו רוצה להיות חבירו שוה לו כי הוא בעיניו גדול ממנו ועל כן אמר אפילו תצטרך לקנותו בממון פזר עליו ממון וקנה אותו או שתפייסהו בדברים ותסבול אותו ותתנהג ע\"פי מדותיו לא ע\"פי מדותיך. וכן אמרו הפילוסופי' האוהב אחד הוא או הוא או אתה. וטעם האזהר' הזאת הוא כי יש צורך אל החברים לקיום התורה כמו שאמרו באבות דר' נתן עבר על ההלכה אם יש אחר להזהירו עליהם הוא אומר טובים השנים מן האחד כי אם יפולו האחד יקים את חבירו. עוד אמרו שם שנים שיושבין שכינה ביניהם. ואמרו עוד מיני ומינך תסתיים שמעתא. ואמרו בתענית בענין חוני המעגל או חברותא או מיתותא וכמו שדרשו בפ' הרואה ובפ\"א מתענית ובפ' אלו הן הגולין חרב אל הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה ולא עוד אלא שמיטפשין שנא' ונואלו וכתיב אשר נואלנו ומתרגמינן די טפשנא ואמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולן שעצים קטנים מדליקין את הגדולים. וכן אמרו בא' מתענית ובפ' אלו הן הגולין שנא' ומי אוהב בהמון לו תבואה. וכן לענין המעשה הטוב צריך האדם לאוהב שתבטח בו נפשו ליטול ממנו עצה ולקבל תוכחתו אם שמא יצרו יכשילנו לדבר עבירה על כן צריך שיקנה אותו ויטרח עד שישיגינו: ",
+                    "<b>והוי דן את כל האדם לכף זכות.</b> כבר אמרו בפ' מפנין שזה הוא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בע\"הז והקרן קיימת לו לע\"הב וסמכו זה אל הפסוק שאמר בצדק תשפוט עמיתך בפ' שבועת העדות. ויש לסמוך זה אל ואהבת לרעך כמוך וכל הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו למעל' לזכות כמו שהביאו שם מעשה בחסיד א' שפדה ריבה אח' והשכיבה במרגלותיו שהיה חושד שמא יש בתלמידיו מי שאינו הגון ולמחר ירד וטבל מפני שראה קרי לטורח הדרך ותלמידיו דנוהו לזכות וכן כשנכנס רבי יהושע בן חנניה אצל מטרוניתא וחלץ תפליו שלא ליכנס בהם במקום טומאה ונעל הדלת בפניו כדי שלא יתגלה הסוד שהיה רוצה לדבר עמה ויצא וטבל מפני שניתזה צנורא מפיה עליו ודנוהו תלמידיו לזכות. וכן מעשים אחרים שהיו קרובים לדון לחובה ובדרך רחוקה דנו אותם לזכות. והזהיר בזה החכם כי בזה תתקיים החברה בין החברים. ורבינו משה ז\"ל עשה בזה שלשה חלוקות שאם האדם הוא מפורסם בצדק ויצא מתחת ידו דבר אפילו יהיו רוב הצדדים נוטים לחובה כיון שיש צד אפילו רחוק לדונו לזכות חייב אדם לדונו לזכות ועל זה נאמר בשבת פרק הזורק החושד בכשרים לוקה בגופו ויותר חזק מזה אמרו פרק מי שמתו אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה והקשו שמא סלקא דעתך אלא אימא וודאי עשה תשובה. ואם האדם הוא מפורסם ברשע ועשה מעשים אפילו יהיו רוב הצדדי' נוטים לזכות כיון שיש צד אחד שיש לדונו לחובה מותר לדונו לחובה ועל זה נאמר כי יחנן קולו אל תאמין בו כי שבע תועבות בלבו. ואם האדם הוא בלתי ידוע והמעשה הוא שקול ממדת החסידות הוא לדונו לזכות במצות זה החכם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>נתאי הארבלי אומר.</b> בא להוסיף על חבירו כי כמו שצריך להתקרב אל הטובים ולדונם לכף זכו' כן צריך להתרחק מהרעי' ולדונם לכף חובה בבוא יום פקודתם ופורענותם:",
+                    "<b>הרחק משכן רע.</b> זה הוא מפורסם ביד הכל שהשוכר בית תהיה חקירתו ראשונה מי יהיה שכן לו ואם הוא רע יתרחק ממנו שלא ילמד ממעשיו הרעים ולזה אסרו חכמים לדור בחצר עם העכו\"ם כדי שלא ילמד ממעשיו כמו שהוא מוזכר בפ' הדר ומחלוקת דתן ואבירם הוא מפני שהיו שכנים לקרח כי דגל ראובן היה תימנה ושם היו בני קהת ושכני משה ואהרן שהיו במזרח היו שלשה שבטים שביניהם כולם בני תורה יהודה מחוקקי ומזבלון מושכים בשבט סופר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים כמו שנזכר בילמדנו ואמרו חכמים ז\"ל במס' שבת פ' במה אשה אם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו ואם תלמיד חכם נחש הוא חגרהו על מתניך כי עם הארץ ירגילהו לביטול תורה והחכם יוכיחנו על ביטול תורה עד שיעסוק בה. ואמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהא רגיל אצל עם הארץ שסופו מאכילך טבלים כלומר להחטיאך במה שהוא חוטא. ועוד יש להתרחק משכן רע כדי שלא ישתתף עמו במפלתו ורמז לדבר כשבאים נגעים על הרשע בביתו וצוה הכהן לנתוץ את הבית והכותל המשותף בינו ובין שכנו כי הכל הוא אסור בהנאה וכן אמרו במסכת נגעים בתוספתא א\"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אוי לרשע ואוי לשכנו עונותיו של רשע גרמו לו לסתור כותלו של צדיק. והשכן רע שנזכר כאן הוא רע לבריות שהוא גזלן וחמסן והם דברים שהיצר הרע מתאוה אליהם ובקל יתפתה השכן הטוב ללמוד ממעשיו והכתוב שאמר טוב שכן קרוב הוא השכן הטוב כאלו אמר בפירוש טוב שכן טוב קרוב והשם שמר אברהם אבינו מלהתקרב לאנשי סדום אחרי הפרד לוט מעמו כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים: ",
+                    "<b>ואל תתחבר לרשע.</b> כמו שהזהיר להתרחק מהשכן הרע לבריות כן הזהיר מלהתחבר לרשע שהוא רע לשמים. והכתוב אומר ורועה כסילים ירוע לפי שהוא למד ממעשיו. וכן כתוב אל תתרע את בעל אף פן תאלף ארחותיו ולזה הוא מהדברים המעכבים את התשובה. ובפרק אמר להם הממונה אמרו צדיק מעצמו כלומר נזכר לשבח מפני מעשיו שנא' זכר צדיק לברכה לשון יחיד. רשע מחבירו פירוש נזכר לגנאי מפני חבירו שנא' ושם רשעים ירקב לשון רבים. ובפרקי ר' אליעזר וכן במדרש משלי משלו משל לנכנס בבית הבורסי אע\"פי שלא לקח כלום מכל מקום ריח רע קלט והוציא עמו. וכלל בזה כל התחברות בין בעסק משא ומתן בין בחברת אהבה כי כשהוא מתחבר עמו הוא מחזק את ידו להוסיף על חטאתו פשע כי הרשע אומר מה אני מפסיד במעשי הרעים והלא כל בני אדם הם מחבבים אותי ומתחברים אלי ועל זה אמרו באבות דרבי נתן אל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה. וכן אמרו במכילתא אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה שהרי יונדב כשנתחבר ליהוא פחתו אות אחת משמו וקראו אותו יונדב. ובאבות דר' נתן אמרו כל המודבק לרעים אע\"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל עונש כיוצא בהם וכל המודבק לטובים אע\"פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם. והטעם בזה הוא שהתחברותו עם הטובי' או עם הרעים היא מחזקת ידיהם במעשיהם וכאלו כל אשר הם עושים הוא היה עושה. ולזה נאמר ליהושפט בהתחברו עם אחזיהו פרץ ה' מעשיך וכן אמר לו כשהתחבר אל אחאב הרשע לעזור ושונאי ה' תאהב ובזה עליך קצף. ולא מצא הקב\"ה דופי ביצחק אבינו שהיה עולה תמימה אלא על שאהב את שנאיו כמו שנזכר במדרש חזית ובילמדנו פרשת קדושים: ",
+                    "<b>ואל תתיאש מן הפורענות.</b> סמך זה לאל תתחבר לרשע לא תאמר הרי אני רואה זה הרשע דרכיו מצליחין ואיני מפסיד כלום בחברתו על כן אמר שלא תתיאש מן הפורענות כי פתאום יבוא אידו ויאבד הוא וכל המתחברים עמו. אמר שלמה ע\"ה ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב כי פתאום יקום אידם ופיד שניהם מי יודע. חבר יראת ה' ליראת המלך כדי שילמוד מיראת המלך ליראת ה' דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. כי השונה והמחליף דבר ה' הוא כמחליף דבר המלך כי פתאום תעלה חמת המלך וחמת ה' ויקום אידם ופיד שניהם של אלה השונים מי יודע מתי יבוא שיזהר ממנו קודם בואו ויאבדו השונים ההם והמתערב עמהם. ויש לפרשו בפני עצמו להזהיר כי כמו שאם אדם רואה את עצמו בצרה אין לו להתיאש מההצלה וכמו שאמרו בראשון מברכות אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים כן אם רואה אדם עצמו בשלום ונכסיו מצליחין אל יאמר זה הוא בצדקתי וביושר לבבי והקרן קיימת לי לעולם הבא אבל יאמר זאת ההצלחה היא שכר איזה זכות שיש לי כדי להאביד אותי משכר עולם הבא וכמו שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. וחרגם אנקלוס ומשלם לסנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון וגמ' הפסוק כתרגומו או שמא ההצלחה הזאת אינה אלא לפי שעה ושמא יגרום החטא כמו שהיה אומר יעקב אבינו ע\"ה קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וכן היה איוב אומר אולי חטאו בני וכשבאו יסורין עליו אמר כי פחד פחדתי ויאתיני וכן אמרו בראשון מברכות ראויים היו ישראל שיעשה להם נס בביאה שנייה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא וכן היה אומר דוד לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים שהיה דואג שמא יגרום החטא ולא יזכה לעולם הבא ולזה נקוד על לולא כמו שנזכר שם בגמ' וע\"כ הזהיר ואמר אל תתיאש בעת ההצלח' מימי הפורענות ותתרשל על מעשה הטוב כי אשרי אדם מפחד תמיד ונמצא כל ימיו מתחזק בתשובה ובמעשים טובים וכן פירשוה בבריתא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם.</b> זאת המשנה נשנית לדעת רבי מאיר שהוא סובר יהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב בית דין וסתם משנה רבי מאיר וכן אמרו בגמרא בפר' אין דורשין ושם היו רוצין להוכיח כן מאותו מעשה הנזכר בראשון ממכות שהרג יהודה בן טבאי עד זומם ואמר לו שמעון בן שטח ששפך דם נקי לפי שאין עד זומם נהרג עד שיזומו שניהם וקבל עליו שלא לדון ואלו היה אב בית דין לא היה לו רשות לדון בפני נשיא ושם דחו שאין מכאן ראיה דשמא קבל עליו שלא לדון כלל אפי' בצירוף הנשיא. ובירושלמי במסכת חגיגה היו מביאים סיוע שיהודה בן טבאי נשיא ממעשה שברח יהודה בן טבאי לאלכסנדריא של מצרים שלא רצה לקבל להיות נשיא ושלחו לו מאת ירושלם הגדולה לאלכסנדריא אחותי הקטנה עד מתי ארוסי יושב אצלך ואני יושבת עגומה וזה המעשה לא נזכר בגמרא בבלית בפרק עגלה ערופה ובפרק חלק אלא על יהושע בן פרחיה שברח מפני ינאי המלך שהרג חכמי ישראל אבל ממה שאמר לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך חביריך שלא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' וצווהו לבוא לפני סנהדרין לקבל עדות בפניו על עבדו שהרג את הנפש ואמר יבוא בעל השור ויעמוד על שורו כמו שנזכר בסנהדרין פרק כהן גדול ובילמדנו פרשת שופטים מזה נראה כי שמעון בן שטח היה נשיא וכן בגמרא בפרק שלשה שאכלו נראה כן שכשברח וחזר ישב בין מלכא ומלכתא וכן הוא במדרש קהלת וכן מהמעשה הנזכר בסנהדרין פרק נגמר הדין שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד מפני שהיו כשפניות נראה גם כן שהיה נשיא וגם מזה המעשה הביא ראיה בירושלמי סיוע לאומר כי שמעון בן שטח היה נשיא:",
+                    "<b>אל תעש עצמך כעורכי הדיינין.</b> הזהיר אל הדיין שלא יעשה עצמו כעורכי הדיינין הם העורכין הדין בטענות בפני הדיינין בשביל בעלי הדין ולא בא להזהיר שלא ילמד טענות של שקר שזה עצמו רשע גמור הוא וכבר אמרו אי זהו רשע ערום זה המטעים דבריו לדיין קודם בא בעל דין חבירו וכן אמרו זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב\"ג כמו שהוא מוזכר בסוטה בפרק היה נוטל ובפ' גט פשוט אבל בא להזהיר שלא לגלות דינו ליחיד כמו שאמרו בירושלמי אסור לגלות דינו ליחיד ולומר לו עשה כך כדי שתזכה בדין ואע\"פי שהוא יודע שהדין עמו ובעל הדין ביפוי טענותיו זוכה בדין אסור ללמדו טענותיו ועל כיוצא בזה אמרו בפרק שבועת העדות מדבר שקר תרחק. וכן לתת עצה לבעל הדין כדי שיזכה וכמו שאמרו בכתובות על רבי יוחנן בפרק נערה שנתפתתה בגמרא לקתה חייב לרפאתה וא\"ר יוחנן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין ובירושלמי אמרו על זה המעשה ולא כן תנינן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וא\"ר חגי אסור לגלות דינו ליחיד ידע הוה רבי יוחנן דהיא כשרה בגין כן גלי לה וכן רב נחמן בפרק הכותב שנתן עצה לקרוביו ונתחרט אמר ר' נחמן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין. ואמרו בגמרא על ר' יוחנן ועל רב נחמן מעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני. ולזה העמיד אביי אפוטרופוס אל היתום והיה טוען אלו הוה אבוהון דיתמי קיים הוה מצי טעין והודה לו אביי ואמר לו שפיר קאמרת ושבחו ואמר מאן דמוקי אפוטרופא לוקים כי האי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי כמו שהוזכר באחרון מכתובות והוא לא היה רוצה לטעון בשבילם כך כדי שלא יראה כעורכי הדיינין. ואע\"פי שיש מקצת מקומות שהדיין יכול לסייע בטענותיו לבעל דין משום פתח פיך לאלם כמו שאמרו בפ' השולח ובירושלמי לא בכל המקומות מותר לעשות כן כמו שאמרו בפ' חזקת הבתים מהו דתימא כגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ\"ל. ודבר זה נמסר לדעתו של דיין ירא שמים להוציא דין לאמתו ולא יביא עצמו לידי חשד. זה נראה פירוש עורכי הדיינין לפי מה שנזכר ממנו בגמרא שלנו אבל באבות דרבי נתן פירשו בענין אחר שלא יהא התלמיד היושב לפני רבו עושה עצמו כגדולי הדיינין היודעים הדין אלא ידבר במה שיודע כשואל. ולשון פירוש עורכי הדיינין הוא גדולי הדיינין כמו שאומר שטר העולה בערכאות של עכו\"ם. ויש משניות שכתוב בהם כאורכי הדיינין והוא ענין גדולי כמו פלוני ארכן ארכן דיגון בפרק גט פשוט ובראשון מראש השנה שם המלכות. ויש מפרשים חושי הארכי שהיה מערכאות של דוד וכן הוא במדרש תהלים ובמדרשי אגדה יש הרבה ארכי ובמדרש רות ארכיות ארכיות ותרגום קרית ספר קרתא דארכייא וכן הוא מתפרש גם כן לפי פירו' ראשון שהרי מצינו אוממות כמו עוממות אידיהן של עכו\"ם עידיהן. ויש מפרשים אל תעש עצמך כגדולי הדיינין לכוף בעלי דינין לבוא לדון לפניך ביחיד לפי שהן רשאין ולא אתה: ",
+                    "<b>וכשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך.</b> כן הוא הדין שהדיינין בישיבה ובעלי הדין בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים אשר נהם הריב לפני ה' כמו שהוא נזכר בפ' שבועת העדות ובסנהדרין פרק כהן גדול ואז יהיו שניהם כאחד בעיניך כרשעים בדינן שלא יטה לבך לאחד מהם שיהיה יותר זכאי מחבירו שמתוך כך לא תראה לו חובה ותזכהו ושמא הוא חייב אלא שניהם יהיו בעיניך כחייבים וחקור אותם אם הם מערימים בטענותיהם:",
+                    "<b>וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין לכשיקבלו עליהם את הדין.</b> שלא תחשדם בשום דבר וזה מדרכי החסידות להכריע אף החייב לכף זכות כיון שקבל עליו הדין ולומר שהיה טועה בדעתו ולא נתכוון לגזול וכמו שאמרו בפר' החובל דבי דינא שקלי גלימיה זמיר ואזיל באורחיה שהוציאו גזילה מתחת ידו והוא היה חושב שהיתה שלו ועכשיו קבל עליו הדין בשמחה וזה הוא וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום בין זכאי בין חייב כמו שנזכר שם וכן אם נתחייב שבועה ונשבע אל תחשוד אותו שמא נשבע על שקר. ורבינו שלמה ז\"ל כתב שקבלו עליהם את הדין גרסינן וכן הוא במשניות מדוקדקות. ובאבות דרבי נתן שנו יהיו בעיניך כזכאין על מנת שיתבעו את הדין ואזהרת זה החכם היא בתכלית השלימו' להזהיר הדיין לחשוד שניהם בשוה בתחלת הדין כדי להוציא הדין לאמתו ואחר שיתאמת הדין יסלק אותו חשד מלבו ולומר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית ואלו האזהרות ראויות לזה הספר שהוא מדבר בענין הדינין: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים.</b> שמעון בן שטח הוא שהתקין שיכתבו בכתובה כל נכסו יהיו אחראין לכתובתיך כמו שנזכר בכתובות פרק האשה שנשלו ובימיו צץ הקראות והם המודים בתחיית המתים ואינם כצדוק וביתוס שכפרו בו כמו שנזכר בפ' האומר בקדושין וגם זו אזהרה מענין הסדר שצריכין הדיינון להוציא הדין לאמתו שירבו לחקור את הדינים שמתוך החקירות יתברר אם הם עידי אמת וכמו שאמרו בסנהדרין בפרק היו בודקין ומעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים שהיה מעשה תחת התאנה ובדק אותם בעוקצין אם הם דקים או גסים תאנים לבנות או שחורות וכן בשילהי יבמות היה ר' טרפון חוקר העד ומחליף דברים הרבה פעמי' לומר לו כך אמרתי לו לידע אם אמת ואפי' אם יהיו העדים דבריהם מכוונים צריך לחקור הדיין אחריהם ואל יאמר כיון שהדברים שוים בודאי כן הוא המעשה כמו שהעידו אבל יאמר אדרבא כיון שהם מכוונים בעדות שמא שכורים הם מבעל דין והוא למדם שיאמרו וכן אמרו בירושלמי רב כד הוה חמי סהדי מכווני הוה חקר:",
+                    "<b>והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר.</b> הזהיר הדיין שלא יאמר דברים בפני בעלי דינין ולא בפני עדים שיבינו מתוך דבריו שאם היה המעשה כן היה זוכה כגון שיאמר הדיין שמא כך וכך היה או יאמר כיון שאינו כן אינו חייב וכיוצא באלו הדברים ומתוך דבריו ילמדו בעלי דינין לטעון שקר וגם העדים להעיד שקר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעיה ואבטליון קבלו מהם.</b> שמעיה ואבטליון גירי צדק היו כמו שנזכר באגדת הנזקין שהיו מבני בניו של סנחריב וכן במסכת יומא בפרק בא לו מוכיח כן שאמר להם כהן גדול ייתון בני עממין לשלם. ויש תימא שהרי היו נשיא ואב בית דין כמו שאמרו בפרק אין דורשין ואמרו בגמרא כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך ואע\"פי שאמרו באחרון מקדושין ובפ' החולץ שאם אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה זהו לענין שאר שררות אבל לענין נשיאות שהוא דומה למלך שהרי שניהם הם בכלל אשר נשיא יחטא כמו שהוא מוכיח במס' הוריות בפ' כהן משיח היה נראה כי כמו שהגר פסול למלכות אפי' אמו מישראל ולזה נענשו חכמי ישראל כשהחניפו לאגריפס ואמרו לו אחינו אתה מפני שהיתה אמו מישראל כמו שהוא מוזכר במסכת סוטה פרק אלו נאמרין כן הנשיא אינו כשר לנשיאות עד שיהיו אביו ואמו מישראל ואפילו להיות דיינין בחליצה צריך שיהיה אביו ואמו מישראל כי כן אמרו בגמרא פרק מצות חליצה ועוד שבודאי שמעיה ואבטליון הם עצמם היו עכו\"ם ונתגיירו וכן מוכיח בראשון משבת שאמר הלל מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו והנסחא המדוקדקת היא מלא אי\"ן באל\"ף וזהו שאמר שחייב אדם לומר בלשון רבו כי כן היה לשון רבו שמעיה שקבל ממנו כי לא היה יכול לומר הין לפי שהיה גר והעכו\"ם אינם יכולין לומר ה\"א ולא חי\"ת ולא עי\"ן ולא כ\"ף רפה כמו שהוא מפורס' מהעכו\"ם ובמקו' הי\"ן היה אומר אי\"ן והלל היה אומר בלשון רבו ומזה היה נראה כי הוא היה עכו\"ם ונתגייר וכן נראה ממה ששנינו בעדיות והביאוה בפרק מי שמתו שאמרו על אותה שפחה שהשקוה שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה כלומר גיורת כיוצא בהן. על כן יש לתמוה איך מנוהו נשיא ושמא כיון שלא היה בישראל כמוהו בקבל' הוא היה ראוי יותר מכולן כי לא פסלה תורה גרים אלא בשיש כיוצא בהם בישראל אבל אם אין כיוצא בהן בישראל הם קודמין וכן בפסחים בפ' אלו דברים אמר להם הלל לבני בתירא מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכ' עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שאעפ\"י שהם היו נשיאי' כשמצאו יותר גדול מהם נסתלקו מהנשיאות ומנוהו עליהם. ובראשון מע\"ז וכן בסנהדרין פ' ארבע מיתות ובפ' שור שנגח ארבעה וחמשה אמרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואפילו עכו\"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול וכל שכן גר צדק שהוא קודם אם אין בישראל כמוהו. ואמרו בהוריות פרק אחרון יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפני לפנים. ויש לתמוה למה קראוהו אבטליון לשון ביטול ואעפ\"י שיש שמות שאין אנחנו מבינים מאי זה מוצא הם כגון אנטיגנוס ונתאי וכיוצא בהם אפשר שהיו מלשון יון אבל אבטליון הוא לשון ביטול והוא גנאי לכנות כן גר צדק שהיה אב בית דין של ישראל. ונראה שפירוש זה השם הוא אב קטנים כי הקטנים נקראים טליי בלשון תלמוד כד הוו מטליין טליי וטליית' בפ' הספינה ליתו טליי וטלייתא בפרק חרש ובראשון ממגילה כד הוינא טלייא. וכן במדרש קהלת טליי ילדים טליי שטיי קטנים שוטים וכן במדרש חזית ובראשון מסנהדרין נצחו טלייא וכן בפרק ואלו נאמרין וירושלמי דיבמות היא טלייא והוא סיב ר\"ל קטנים כמו הטלאים שהם קטני הכבשים ותרגום ירושלמי הילדים רכים טליין חטין. ולפי שהוא אב בית דין קראוהו אבטליון כלומר אבי קטנים שכן אמרו בפרק השולח ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה רבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים הוא. וכן אפוטרופוס בלשון רומי הוא אבי קטנים פוס בלשונם הוא קטנים פאטיר הוא אב וכן אמרו וישמני לאב פטרון אם כן אפוטרופוס ר\"ל אבי קטנים וכן הוא פירוש אבטליון אבי קטנים לפי שהיה אב\"ד: ",
+                    "<b>אהוב את המלאכה.</b> בזה יתקיים העולם ותתקיים תורתו שאם אין לו מלאכה יצטרך לבריות ויצא לידי ליסטות. וכן אמרו בירושלמי פרק ראשון מקדושין ובמס' פאה ובחרת בחיים זו אומנות וכן אמרו במדרש קהלת ראה חיים עם אשה אשר אהבת קנה לך אומנות עם תורה אשר אהבת וכן אמרו בראשון מקדושין ושם אמרו כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות ואמרו בפרק אלו מציאות ובפרק הגוזל עצים והודעת להם את הדרך ילכו בה זה בית חייהם כלומר ללמדם אומנות להתפרנס ממנה וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל וכן בפרק אלו הן הגולין אמרו שזו מצוה מן התורה הוא ואמרו בפסחים בפ' אחרון אמר ליה רב לרב כהנא פשוט נבלתא בשוקא וטול אגרא ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא וסניא בי מילתא. פירוש כהנא אנא שמי שהוא כהנא הוא מפורסם בגדולה כי רב כהנא לא היה כהן כמו שאמרו בחולין פרק הזרוע רב כהנא אכיל בשביל אשתו פירוש מתנות כהונה שהוא לא היה כהן וכן אמרו בפרק אלו עוברין. ואמרו בפרק יש נוחלין לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות ואמרו במדרש ר' יהודה בן בתירא אומר הרי שאין לו מלאכה שיעשה מנין שאם יש לו חצר חרבה שילך ויתעסק בה תלמוד לומר ששת ימים תעשה מעשיך וזה הוא ענין יותר חזק שאפי' יש לו במה להתפרנס חייב לעסוק במלאכה שהבטלה מביאה לידי שעמום כמו שנזכר בכתובות בפר' אע\"פי. ואמרו חכמים ז\"ל כל מי שאין לו מלאכה הכל מרננין עליו מנין הוא אוכל מנין הוא שותה והרבה הזהיר שלמה המלך ע\"ה על הזריזות ואמר עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף רקים חסר לב. ואמר תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות ואמר מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין ר\"ל כי הוא מבקש מנוחה ואותה מנוחה תביאנו לידי יגיעה לבקש מזונותיו. וכן דוד הע\"ה אמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ואמרו בא' מברכות גדול מה שנא' בנהנה מיגיעו ממה שנא' בירא שמים דאלו בירא שמים לא נאמר אלא אשרי כל ירא ה' ואלו בנהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעה\"ז וטוב לך לעולם הבא ולכן נסמכו שני הפסוקים האלה זה לזה לומר אינו דומה מי שהוא ירא שמים מתוך עושר כמו שהוא ירא אותו מתוך עוני כמו שאמר השטן החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו וכו'. ובהרבה מקומות מהתלמוד שבחו חכמים ז\"ל הנהנה מיגיעו בפ' היה קורא על ענין תנחומי עבדים אם היה כשר אומרים עליו אדם נאמן הוא כשר הוא ונהנה מיגיעו דברי רבי יוסי אמרו לו מה הנחת לכשרים. ואמרו חכמים בפ' מי שאחזו גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכן אמרו בנדרים בפ' הנודר מן המבושל גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. ואמרו בסנהדרין פרק זה בורר שב שנין הוה כפנא ואבב אומנא לא חליף וחכמי ישראל הגדולים היו חופרי שדות וחוטבי עצים ומתפרנסים מיגיעם והיו בוחרים המלאכות הנכבדות כדי להכניע יצרם ולא יבואו לידי הרהור וגם שהם מלאכות שאינן צריכין למוד כדי שלא יתבטלו מתלמוד תורה בלימוד האומנות. ובאבות דרבי נתן אמרו גדולה מלאכה שהרי הכל מתפארין בה שהרי הלבלר יוצא וקולמוסו באזנו והחייט במחטו תקועה כנגד לבו וכן שאר אומניות. עוד שנו שם גדולה מלאכה שהרי הקב\"ה הכתיב עליו מלאכה שנא' מכל מלאכתו אשר עשה. ובגמ' פ' כיצד מברכין אמרו את הכל עשה יפה בעתו מלמד שכל א' יפה לו אומנותו בפניו וזה מרחמי שמי' הם שימצאו בני אדם צורכיהם כאלו הדבר מסודר מהנהגתם כמו הנהגת המדינ' החשובה שכתבו חכמי יון. ובגמ' אמרו בפ' הרואה דרש בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה כגון מחטא דתלמיותא וכן הוא בשילהי דקדושין כדי שלא יתן עיניו ללמוד אומנות מנוולת ולא אומנות שעסקו עם הנשים כדי שירויח לאסוף ממון. וכבר אמרו כי העשירות והעניות הם ביד מי שאמר והיה העולם לא מן האומנות ובחירת האומנות ביד האדם ויותר טוב לו שיהיה בשם עני ולא בורסי עשיר והרבה האריכו בזה באחרון מקדושין וחפצי שמים הן לשדך על התינוק ללמדו אומנות כמו ללמדו ספר ונעשין בשבח כמו שנזכר בראשון משבת בפ' שואל ובראשון מכתובות: ",
+                    "<b>ושנא את הרבנות.</b> בזה תתקיים המצוה הראשונה לאהוב את המלאכה שהאוהב את הרבנות אינו מתעסק במלאכה וענין רבנות שולטנות וחלילה מלמנוע לאדם שלא ישתדל לבוא לידי רבנות של תורה וכבר אמרו בסוף קדושין רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ומלמד את בני תורה שכל אומניות שבעולם הם בטלות בעת הזקנה והוא מוטל ברעב והתורה עומדת לאדם בילדותו וזקנותו ונותנ' לו אחרית ותקוה שנאמר וקויי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. ונאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו אבל רבנות זו ששנינו כאן היא לנהוג שררה על הצבור במילי דעלמא וכן אמרו באחרון מברכות ובאחרון מיומא ובאבות דרבי נתן על זאת המשנה אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה ומפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שנהג עצמו ברבנות וכן אין לך נביא ונביא שלא קפח כמה מלכי' כמו שנזכר בפסחים פרק האשה וכן מצינו ששאול היה בורח מהשררה והיה נחבא אל הכלים ואמרו בסנהדרין פרק ראשון הוי קבל זקים ואמרו בפרק חלק אף אנן נמי תנינא בית אפל' אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו וזהו שאמרו אין אדם מתמנה פרנס מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה וזהו צוויו של רב לרב כהנא שכתבתי למעלה שלא ימנע עצמו מהמלאכה בשביל גדולה והתנשאות ושלמה המלך ע\"ה הזהיר לנהוג בשפלות ולהתרחק מן הרבנות כדי שיעסוק במלאכה וזהו שאמר טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם וזה הנקלה אינו נקלה מעצמו שלא תהיה לו שום מעלת כבוד אלא שהוא נוהג עצמו בשפלות. והיה מפרש אבא מארי ז\"ל ועבד לו שהוא יהיה עבד לעצמו לעסוק במלאכתו וזהו יותר טוב מהמתכבד מעצמו ונוהג בשררה ואינו נכבד אצל אחרים וזה יביא שיהיה מוטל ברעב בחוסר לחם: ",
+                    "<b>ואל תתודע לרשות.</b> הוא השולטנות והמלכות מענין ראש. ויש מפרשים מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה והזהיר שלא יתודע למלכות כדי ליטול רבנות על ידיה כי המתודע לרשות סופו לאבדון כי לא יקרבוהו אלא להנאתן ויעבירוהו על דעת קונו כמו שאירע לדואג וכן פירשו באבות דר' נתן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חכמים הזהרו בדבריכם.</b> הזהיר אל חכמים ואמר להם דרך קריאה חכמים הזהרו בדבריכ' לבאר דבריכם כדי שלא תניחו מקום למיני' לטעות שמא יתחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים שהם מראים פנים בתורה שלא כהלכה וידקדקו מתוך דבריכם דברים לא כן וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ששמעו דבריכם ויסמכו על דברי המינין שפירשו דבריכם על פי דעתם ויהיו סבורים שזו היתה דעתכם וימותו בעונם ונמצא שם שמים מתחלל כי ישארו אותן דעות כמו שאירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס ובאבות דר' נתן פירשו מים הרעים עכו\"ם שנא' ויתערבו בגוי' וילמדו מעשיהם הזהיר שלא יגרמו להם מעשיהם גלות בין העכו\"ם וילמדו ממעשיהם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הלל ושמאי קבלו מהם.</b> בפ' אין דורשין אמרו כי הלל ומנחם קבלו משמעיה ואבטליון יצא מנחם לעבודת המלך ונכנס שמאי והלל זה הוא הלל הזקן שעלה מבבל והיה מזרע דוד מבני שפטיה בן אביטל כן אמרו בגמרא בכתובות פרק אע\"פי על רבינו הקדוש שהיה מבני בניו ואמרו בירושלמי כי משפחת אמו היתה מזרע דוד ומשפחת אביו היתה מבני בנימן ולזה היה רבינו הקדוש שהוא מבני בניו של הלל כפוף לרב הונא שהיה בימיו ריש גלותא בבבל לפי שהיתה משפח' אביו מזרע דוד כנזכר בירושלמי במס' כלאים וכן במס' הוריות פרק כהן משיח כשאמר רבי מה אני בשעיר כלומר שיתכפר בשעיר כדין נשיא אמר לו רב חייא הרי צרתך בבבל ומתנאי הנשיא הוא שלא יהיה בישראל גדול אלא הוא שנא' מכל מצות ה' חלהיו שאין עליו אלא אלהיו כמו שנז' ג\"כ בפ' מלך כן אמרו שם בגמרא: ",
+                    "<b>הוי מתלמידיו של אהרן.</b> כלומר למוד ממעשיו של אהרן כבר פי' זה מלאכי ואמר בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. שני דברים היה עושה האחד אהבת השלום והשני להשיב רבים מעון ופירשו באבות דרבי נתן כיצד היה אוהב שלום כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חבירו ואומר לו ראה חבירך איך הוא מתחרט ומכה עצמו על שחטא לך ואמר לי שאבוא אליך שתמחול לו ומתוך כך כשהיו פוגעין זה לזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה משיב רבים מעון כשהיה יודע באדם שעובר עבירה בלילה היה הולך אצלו ומראה לו פנים צהובות ואותו אדם היה מתבייש מעצמו והיה אומר אלו היה יודע זה הצדיק מעשי הרעים היה מתרחק ממני ומתוך כך היה מהרהר בתשובה וזהו שאמר הלל שאהרן היה אוהב שלום וגם רודף אותו כמו שנא' בקש שלום ורדפהו. ובירושלמי דפאה אמרו וכן בילמדנו בפרש' חקת בקשהו ממקומך ורדוף אחריו במקום אחר. וכן אמרו באבות דר' נתן רדוף שלום מעיר לעיר ומכרך לכרך וממדינה למדינה. ובפרק הבא על יבמתו אמרו מותר לשנות מפני השלום שנא' אביך צוה לפני מותו כמו שנזכר שם. והיה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ועל זה נאמר באהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל אפי' הנשים במשמע ובמשה לא נאמר אלא בני ישראל. וחלילה שיהיה יותר וכו':",
+                    "(כאן חסר חבל על דאבדין ע\"כ נמצא כתוב): "
+                ],
+                [
+                    "<b>ודאשתמש בתגא חלף.</b> ועל כן אמרו בפרק בני העיר לישתמש איניש במאן דתני ארבעה פירוש ארבעה סדרים ולא לישתמש במאן דמתני ארבעה פירוש שיודע פירושיהן ותלמודן ויש נותנים סימן לדבר תנא ראשי תיבות תלמיד גברא אחרינא. שאין מותר לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו ובבריתא שנינו ודאישתמש בתגא חלף אבד והלך לו שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אין אני לי מי לי.</b> אם אין אני זוכה לעצמי מי הוא שיזכה בשבילי שכל אדם צריך שיזכה לעצמו ולא יסמוך על זכות אחרים לכן אמרו ביבמות בפרק בית שמאי דאי מגמר לאחריני ואזלי ועבדי דלית ליה אגרא לדידיה אי לא עביד הוא וכן אמרו בסוטה פ' היה נוטל על שבנא והלל אחוי ששבנא עסק בפרקמטיא והלל עסק בתורה ואמר לו בא ונחלוק יצאה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו אלא שאם מתחלה אמר לו עסוק בתורה ואני אעסוק בפרקמטיא כדי לזון אותך כמו שעשה עזריה לשמעון אחיו והנשיא לר' יוחנן אין יותר גדול מזה ויש לו שכר עם העוסק בתורה כמו שדרשו בספרי ובבראשית רבה בענין שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך וזהו המטיל מלאי לכיס ת\"ח שזוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' כי בצל החכמה בצל הכסף כמו שנזכר בפרק מקום שנהגו. ודברי הלל קיימי' הם שהאדם צריך שיזכה לעצמו על כן אמר אם אין אני לי מי לי וכן אמרו באבו' דר' נתן אם אין אני לי ולא זכיתי לעצמי מי יזכה לי לחיי העולם הבא. וחזר ואמר אפילו זכיתי לעצמי מה הוא הזכו' הזה כפי מה שאני חייב לעשו' וכמו שהי' אומר מר עוקבא שעש' צדקו' הרבה מממונו זוודין קלילא ואורחא רחיקתא בפרק מציאת האשה. ואם לא עכשיו בזה העולם אטרח אימתי כי אחר המות אי אפשר לזכות עוד וזהו שאמר שלמה ע\"ה כי לכלב חי טוב מן האריה המת הכלב החי הוא הרשע שבעודו חי אפשר לו לעשות תשובה אבל הצדיק כיון שמת אי אפשר לו לעשו' מעשים טובים וזהו שאמרו בראשון מע\"ז מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ודרשו שם היום לעשותם ולא למחר לעשותם זהו אחר המיתה וכן הוא בפ' עושין פסין וזו היא ששנינו התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין: ",
+                    "ויש לפרש אם אין אני מוכיח ומעורר לעצמי מי לי זולתי שיעוררני התעוררות אחרים היא לפי שעה והתעוררתו לעצמו הוא תדיר ואפילו אעורר לעצמי מה אני להשלי' חובתי כי היצר הרע ושאור שבעיס' המעכבין דומ' למלך שמסר שדה לעבדיו להביא ממנה שלשים כור ולא הביאו לו אלא חמשה כורים אמר להם והלא פסקתם להביא שלשי' כור אמרו לו שדה שנתת לנו זבורית היא טרחנו הרבה ולא יכולנו להוציא יותר כן אמרו לו הצדיקים יצר הרע שנתת בנו הוא רע שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואפי' נטרח הרבה לא נוכל להשלי' רצון בוראינו ית' וזהו שנא' כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו ואם אפילו אהיה לעצמי לא אוכל להשלים רצוני כל שכן אם אתעצל בעבודתו ית שלא יעל' בידי כלום וזהו שנא' על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה:",
+                    "<b>אם לא עכשיו אימתי.</b> אם לא אהיה לעצמי עכשיו בזמן הבחרות אימתי שמא בעת הזקנה אולי לא אוכל מפני חולשת הזקנ' או מפני הרגל הבטול או מפני סיבות מבטלות אותי וגם אם אשתדל בימי הזקנה בכל כחי הרי אבדתי זמן הבחרות וכליתי אותו בהבל וזהו שאמר שלמה ע\"ה חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. וכן אמר דוד ע\"ה אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם ר\"ל כי כמו שהנטע בעודו קטן ורך אדם יכול לתקנו שלא יתגדל עקום ויעלה ישר כן הבנים בנעוריהם אדם יכול לחנכם ביראת ה' וזהו מצות חינוך שאדם חייב בבניו וזהו המשל שנזכר בגמרא בפ\"ג שאכלו בוצין בוצין מקינייהו ידיעי כלומר מהקן שהם גדלים בו בעודם קטנים אדם יכול להכיר אם הם ישרים או עקומים. ועוד המעשה הטוב בימי הבחרות יותר נרצה מימי הזקנה כמו שאמר שלמה המלך ע\"ה וזכור את בוראך בימי בחורותיך: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמאי.</b> מצינו בדברי הימים בבני כלב שמאי חסר אלף וכן הוא בירושלמי ובמשניות מדוקדקות אבל במשנ' נהגו לכתוב באל\"ף: ",
+                    "<b>עשה תורתך קבע.</b> רבינו שלמה ז\"ל פירש שלא תהא קובע לה עתים אלא כל היום וזה אי אפשר שהרי אמרו בגמ' פרק כיצד מברכין נהוג בהן מנהג דרך ארץ והעושה כן עלתה בידו כמו שאמרו שם אלא שאותן שעות שתקבע לתורה יהיו קבע ושאר המלאכות יהיו משמשות לאותן שעות וכן אמרו שם דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידם דורות אחרונים עשו תורתן עראי ומלאכתן קבע לא זה ולא זה נתקיים בידם. ותחילת דינו של אדם אינו אלא על שלא קבע עתים לתורה כמו שנזכר בראשון מקדושין ובראשון מסנהדרין שנאמר פוטר מים ראשית מדון וכן בפרק במה מדליקין אמרו שאחר שאומרים לאדם נשאת ונתת באמונה אומרים לו קבעת עתים לתורה שנא' והיה אמונת עתיך. ובאבות דר' נתן תניא העושה תורתו קבע ומלאכתו טפלה עושין אותו עיקר לע\"הב וכל העושה תורתו טפלה ומלאכתו עיקר עושין אותו טפלה לעה\"ב. ובנוסחא אחרת שנו עשה תורתך קבע שלא תקל לעצמך ותחמיר לאחרים ולא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים אלא תהא תורתך קבע לך ולאחרים שנא' כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות ואחר כך וללמד לבני ישראל וגו': ",
+                    "<b>אמור מעט ועשה הרבה.</b> זו מדה עליונית היא שהקב\"ה אמר מעט שלא אמר אלא דן אנכי שהן שתי אותיות דן והביא עליהם כמה מכות וגאלם בכ\"ח תיבו' שהן ע\"ב אותיות שהם בפסוק או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים כמו שאמרו בילמדנו פרשת וירא אליו. ובמדרש חזית אמרו א\"ר יודן מלבא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים ע\"ב אותיות הן כנגד שם של שבעים ושתים אותיות אמר רבי אבא בשמו גאלם ואם תאמר ע\"ה צא מהם גוי השני. ומכאן למד רבינו סעדיה גאון ז\"ל שאם בגאולה ראשונה שלא הבטיחנו בה אלא בשתי אותיות קיים אותה בהרבה תיבות כל שכן בגאולה אחרונה שהבטיח אותה על ידי הנביאים בכמה דברים שקיים אותה ביותר ויותר. והצדיקים למדם מהקב\"ה שאומרים לעשות מעט ועושים הרבה כי כן אברהם לא אמר להביא לפני המלאכים כי אם פת לחם והביא הרבה שלש סאים וחמאה וחלב ובן הבקר ואמרו בפרק הפועלים שהאכילן שלש לשונות בחרדל ואין בפסוק רמז אלא לשלשה עגלים שנאמר בן בקר חד רך תרי וטוב תלת אבל לשונות בחרדל מנין להם רמז בזה ויש לומר כדי שלא לעכבם שהרי אמר להם אחר תעבורו האכילם מה שאינו צריך הפשט וניתוח והם הלשונות לשון אחד לכל אחד והחרדל הוא דרך גדולה כמושאמרו בפרק הזרוע במתנו' כהונה לך נתחים למשחה לגדולה שיאכלום צלי בחרדל כדרך שהמלכי' אוכלים לפי שבמתנו' כהונה היו הלחיים עם הלשון ואמרו שם אמר ליה רבא לשמעיה זכי לי במתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא כי לפי שהלשון יש בו הרבה לחות רפואתו בחרדל ושמא למד דעת את העם להיות כאברהם ושלא יהיו כעפרון שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה שאמר לו ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא ואחר כך לקח ממנו קנטרין גדולים כמו שנזכר בפרק יש בכור ובפרק הפועלים על כן בכל הפרשה כתוב עפרון מלא ובפסוק וישקול אברהם לעפרון נכתב חסר עפרון שהוא גמטרייא רע עין שנאמר נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו. וכן אמרו בבראשית רבה ובאלה שמות רבה ובילמדנו בפרשת ראה שזה הפסוק נדרש עליו ועל כן נכתב וישקול אברהם לעפרון חסר וכן נזכר בבראשית רבה ובפסיקת' בפרשת ראה. ובאבות דרבי נתן אמרו כי בלק אמר הרבה שנאמר כי כבד אכבדך מאד ולא עשה אלא מעט בקר וצאן הפחות שבהן וכן בתנחומא בפרשת בלק: ",
+                    "<b>והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.</b> רבינו יונה ז\"ל פירש שיקבל את כל האדם בפנים צהובות ויבטל רצונו מפני רצונם כדי שיהיה אהוב לבריות ואינו מענין שלמעלה. ושמאי הזקן למה לא היה מוכיח את עצמו בזה שהרי היה קפדן כמו שהזכירו בשני משבת. והפירוש הנכון הוא שהוא סמוך למה שלפניו שאם יכניס אורחים בתוך ביתו יאמר מעט ויעשה הרבה ויקבלם בסבר פנים יפות שאם יתן להם בפנים כבושות בקרקע יתביישו וכן אמרו חכמים אם נתן ופניו כבושות בקרקע כאלו לא נתן אבל המקבל בסבר פנים יפות אפילו לא נתן כלום מעלין עליו כאלו נתן כל מתנות שבעולם. וכן אמרו במדרש חזית על הצרפת שלא אכל אליהו משלה אלא שקבלה אותו בסבר פנים יפות הא למדת שעל הכנסת אורחים נאמר. בסבר מלשון תרגום רואה אנכי את פני אביכן חזי אנא ית סבר אפי אבוכון ולשון תלמוד הוא בפרק הרואה אמר לו הקב\"ה למשה לך והסביר להם פנים יפות כמו שהסברתי לך. ושלש אזהרות הזהיר שמאי כנגד שלש שלמיות שיש באדם כמו שהזכירם ירמיה חכמה גבורה עושר כנגד החכמה אמר עשה תורתך קבע. וכנגד העושר אמר אמור מעט ועשה הרבה. וכנגד הגבורה אמר והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות שיכבוש את כעסו ואי זה הוא גבור הכובש את יצרו. ובירושלמי פרק שני שעירי אזהרה לדיין שלא יסביר פנים לזה ויעיז פנים לזה. נראה שהסבר הוא הפך העזות והכעס: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן גמליאל אומר.</b> אחר שהשלים סדר הזוגות שקבלו זה מזה התחיל לסדר סדרן של נביאים שנשתלשלו מהלל הזקן וכן הוא סדרן הלל הזקן עלה מבבל ששם נשארו כל המיוחסין כמו שאמרו באחרון מקדושין לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה סלת נקייה והיתה משפחת אמו מזרע דוד מבני שפטיה בן אביטל בן דוד המלך כמו שנזכר בכתובות בפרק אע\"פי על רבינו הקדוש שהיה מבני בניו ואביו היה משבט בנימין כמו שהוא בירושלמי ובמדרש רבה ומינוהו בני בתירא נשיא עליהן לפי שנסתפק להם אם פסח דוחה את השבת והוא למדם שהוא דוחה את השבת ונסתלקו מהנשיאות והושיבוהו ראש עליהם כמו שהוא מוזכר בפסחים בפרק אלו דברים. ואמרו בירושלמי דפסחים כי לא שכחו בני בתירא דין זה מפני דוחק הזמן שהרי אי אפשר לשתי שביעיות שנים שלא יבא י\"ד בשבת אלא כדי שיעלה הלל לגדולה. ואמרו בראשון משבת הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנים וזה שמעון לא נזכר במשנה בשום מקום אבל גמליאל הראשון שהיה נשיא אחר שמעון או היה בן שמעון כמו שכתב רבינו משה ז\"ל בפתיחת ספר המדע או אחי שמעון בן הלל לפי מה שכתב בעל ספר הקבלה הוא רבן גמליאל הנזכר כאן והוא רבן גמליאל הזקן שתקן אותן תקנות הנזכרות בראש השנה פרק אם אינן מכירין ובגיטין פרק השולח ועליו נאמר באחרון מסוטה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה והוא הנזכר בכתובות פרק ראשון בבתולה שנבעלה ממשפחת דורקטי ואומרים העכו\"ם כי בימיו היה ישו ועל רבן גמליאל זה אמר אבא חלפתא לרבן גמליאל השני שהיה אחר החורבן זכורני ברבן גמליאל הזקן אבי אביך שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית כמו שנזכר בפרק כל כתבי ובפרק על אלו מומין ובפ' בתרא דיבמות. ואחריו היה שמעון השני הנזכר כאן שמעון בנו אומר והוא היה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר במכילתא פרשת וגונב איש ומכרו ובמדרש קינות ובמדרש תהלים. וכן נזכר בתלמוד ירושלמי ובפסחים בפרק האשה במלך ומלכה שעשו פסח ובאו ושאלו את רבן שמעון ולא נתבאר איזה רבן שמעון הוא אם זה או הראשון בנו של הלל. ועל זה האחרון אמר שמואל הקטן בסנהדרין פ\"א ישמעאל ושמעון לחרבה והוא ר' ישמעאל בן אלישע שהיה כהן גדול ומשמש על גבי מזבח כמו שנזכר בראשון מברכות והוא נשבה בין העכו\"ם ופדה אותו ר' יהושע בן חנניה שהיה בזמן החורבן כמו שנזכר באגדת הניזקין. ומה שאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אני ראיתי את רבי ישמעאל בן אלישע שחלץ בפרק מצות חליצה אינו זה שהוא מהרוגי מלכות שהרי רבי ישמעאל ברבי יוסי היה אחר החורבן הרבה שהרי תלמידו של רבי היה ורבי יוסי אביו היה תלמידו של רבי עקיבא שהיה אחר החורבן אלא רבי ישמעאל בן אלישע אחר היה. ובן רבן שמעון זה השני היה רבן גמליאל השני בימי רבי עקיבא שסילקוהו מהנשיאות מפני שציער רבי יהושע בן חנניא כמו שנזכר בפר' תפלת השחר ונהג נשיאותו אחר החורבן ובזמן הבית בסופו והוא ראה החורבן וקטן היה והיה נוהג הנשיאות רבן יוחנן בן זכאי שהיה זקן וקבל מהלל הזקן כמו שנזכר בפרק שני מזאת המסכתא. ורבן יוחנן שאל מאספסינוס שלא תפסיק הנשיאות משלשלת זה רבן גמליאל כמו שנזכר באגדת הניזקין ובודאי כי זה רבן גמליאל ראה הבית בבניינו שבימיו היו עושין פסח כמו שנזכר בסנהדרין פרק ראשון וכן אחר שהעבירוהו וכן אמר רבי צדוק בפסחים בפרק כיצד צולין שאמר לטבי עבדו צא צלה לנו את הפסח על האסכלה וזה טבי היה עבדו של זה רבן גמליאל השני כמו שנזכר בפרק הישן ובפרק היה קורא וכן בפרק מרובה שהוא היה רוצה לשחררו מפני שסימא את עינו ור' יהושע אמר לו אין בדבריך כלום לפי שהיה מודה בקנס ופטור ורבי צדוק שסיפר מעשה של פסח היה בזמן החורבן כמו שנזכר בפרק הניזקין. ומה שלא הזכירוהו בנשיאי זמן הבית שלא הוזכר אלא הלל ושמעון גמליאל ושמעון זה הוא לפי שהיה קטן ורבן יוחנן היה נוהג הנשיאות. וזה רבן גמליאל לא נזכר במשנה זו והוא שביטל שני פרקים של תוספת שביעית אחר החורבן כמו שנזכר בריש מועד קטן ובתוספתא בריש שביעית. ואחר רבן גמליאל זה היה רבן שמעון השלישי הנזכר בסוף הפרק שהיה בימי ר' יוסי ור' יהודה כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים שאמר לו לרבי יוסי רצונך נפסוק ונחוש לדברי רבי יהודה חבירינו והוא הנזכר בראשון מסנהדרין שהודיע לכל ישראל שהוא עיבר השנה ורצו רבי מאיר ורבי נתן לביישו ולסלקו מהנשיאות ולא עלתה בידם כמו שהוא מוזכר בהוריו' בסוף המסכתא. והיה ענותן ביותר שהיה אומר לבנו רבי יהודה הנשיא על רבי אלעזר ברבי שמעון הוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל כמו שהוא נזכר בפרק הפועלים. ובנו היה רבי יהודה הנשיא והוא רבי הנזכר סתם במשנה ובברית' כמו שנזכר בשני משבת ובשני מגיטין ובפרק החולץ ולפי שהיה גדול הרבה עד שאמרו עליו מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כמו שנזכר בגיטין פרק הנזיקין ובסנהדרין פרק אחד דיני ממונו' שהיה לו עושר גדול מבית אנטונינוס כמו שנזכר בראשון מע\"ז ובפרק הפועלים וכן בפרק אלו קשרים שאמרו אהוריריה דרבי עתירי משבור מלכא על כן היו קורים אותו סתם כמו שהיו קורין תלמידי בבל לרבם רב סתם והיה שמו אבא אריכא כמו שנזכר בפרק ראשית הגז וכן היה אומר שמואל אי הכי אמר אבא עליו ובירושלמי דקמא אמר שמואל מודה לי אבא מאן אבא רב ובראשון מקמא אמר שמואל על רב מודה לי אבא בגמרא שלנו. וכן אמר רב כהנא רמי פומי דאבא. וכן היה אומר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים היה. וזה רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש לפי שלא הכניס ידו תחת אבנטו לעולם ולא נסתכל במילתו לעולם כמו שנזכר בפרק כל כתבי ובירושלמי ובמדרש קהלת ואמרו עליו בסוף סוטה משמת רב בטלה ענוה ויראת חטא וזה הוא רבי הנזכר בראש פרק שני והוא חיבר המשנה כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו בפירוש ובפרק מי שהיה נשוי ובראשון מיום טוב ובחולין ובשבועות ובראשון מראש השנה ובפרק כל הבשר ובפר' כיסוי הדם ובראשון ממגיל' שבכל אלו המקומות אמרו רבי הוא ונסיב לה אליבא דתניא. ובגיטין ובקמא וביבמות אמרו כאן שנה רבי וכו' והיו לו שני בנים גמליאל ושמעון ובשעת מיתתו אמר רבי אע\"פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא כמו שנזכר בפרק הנושא לפי שאע\"פי שלא היה ממלא מקום אביו בחכמה היה ממלא מקום אביו ביראת חטא והיה בכור. ונסתפק לבעלי התלמוד אם זה שמעון נהג נשיאות אם לא כמו שנזכר בגיטין בסוף פרק ראשון והיו קורין להם רבן גמליאל ברבי ורבי שמעון ברבי. וזה רבן גמליאל הוא נזכר במסכתא זו בפרק שני ובראשון מכתובות בשני מקומות ובפרק גיד הנשה ובשבת פרק שואל וכן בהרבה מקומות מהתלמוד ואחריו לא היו נקראים תנאים אלא אמוראים. ובן רבן גמליאל זה האחרון היה רבי יהודה נשיאה כמו שקרא עצמו יהודה בן גמליאל בפרקא דחסידי והיה אמורא בימי רבי ינאי כמו שנזכר בפרק יש נוחלין ובימי רבי יוחנן וריש לקיש ועליו אמרו בפרק מי שאחזו רבותינו התירוהו לינשא כמו שנזכר שם. ותלמידו של רבי יוחנן היה כמו שנזכר בראשון מראש השנה ובפרק בא סימן יש אזל רבי יוחנן אמרה קמיה דרבי יהודה נשיאה אף על פי שהיה תלמידו הלך אצלו מפני כבוד הנשיאות כנ\"ל. ובפר' השותפין שרצו אמרו רבי יהודה נשיאה רמא שזרא ארבנן אמר ליה רבי שמעון בן לקיש וכו' ובפרק ר' אליעזר דמילה אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה ובפרק כל כתבי ובפרק כל היד ובפרק יוצא דופן והאריך ימים כי בימי רבי ינאי שהיה רבו של רבי יוחנן היה. והיה אחר שמת רב יהודה תלמידם של רב ושמואל כמו שאמרו בפרק אלו מגלחין שכיב רב יהודה אמרו ליה זיל לגבי ר' יהודה נשיאה. מכל זה נראה כי בימי האמוראים היה והוא התיר השמן של עכו\"ם וקורין אותו בי דינא דשרו משחא בפרק אין מעמידין ואינו נזכר במשנה כלל ולא בבריתא. ובנו של רבי יהודה הנשיא הזה היה הלל האחרון שהיה בימי אביי ורבא ובהרבה מקומות הוא נזכר בתלמוד בימי האמוראים האחרונים. וכתב הרמב\"ן ז\"ל בס' המצות שחיבר שהוא תיקן לנו זה העיבור שבידינו מענין קביעות חדשים ועיבור השנה לפי שראה פזור הגלות ואי אפשר על כל ישראל לסמוך על בית דין על כן סדר לנו אלו החשבונות שאנו מתנהגים על פי שני שרשים והם שאין חדשה של לבנה פחות מתשעה ועשרים יום וחצי יום ושתי ידות שעה וע\"ג חלקים סימן להם כ\"ט י\"ב תשצ\"ג כמו שאמר רבן גמליאל בקבלה מבית אביו כמו שנזכר בראש השנה פרק אם אינן מכירין. והשני לעבר בכל מחזור של תשע עשרה שנה שבע שנים וכזה יהיו החדשים חדשי הלבנה והשנים כשנות החמה והיא חכמה מפוארה שיבוא לעולם הפסח בזמן האביב וכבר ראו חכמי העכו\"ם זה הסדור ושבחוהו הרבה כמו שזכר רבי אברהם ברבי חייא ז\"ל על תלמי אלמגסטי היוני ונזכר בס' יסוד עולם על חכמי ישמעאל אל אנדולסיין חקרו בחכמה זו ועלתה בידם יפה יותר ממי שקדמם. ",
+                    "<b>עשה לך רב.</b> כבר נזכר זה בדברי יהושע בן פרחיה ומה בא ללמדנו על כן פירש רבינו משה ז\"ל שיש הפרש ביניהם וכל אחד מהם יגיד עליו רעו כי למעלה נאמר על ענין הלימוד ולזה סמך לו וקנה לך חבר וכאן נאמר לענין הוראה ולזה סמך לו והסתלק מן הספק שאם באה הוראה לפניך ונסתפקת בה אם תאסור ושמא תאבד ממונן של ישראל והתורה חסה עליו כמו שלמדנו מן וצוה הכהן ופנו את הבית שחסה על כלי חרס כמו שנזכר בספרא. או שמא תתיר האיסור ותבוא תקלה על ידך ותעבור על ולפני עור לא תתן מכשול וכן אמרו בירושלמי דתרומות כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור בסוף פרק חמישי על כן עשה לך אחד מהחבירים רב ואם הוא ברור לו תורה על פיו וכן אמרו הגאונים ז\"ל כל היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה עבדינן כמאן דפשיטא ליה אפילו תלמיד במקום הרב וכן אמרו בראשון מסנהדרין רבא כי הוה אתייא טרפתא לגבי' הוה מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא כי היכי דלמטיין שבא מכשור' משל הוא שהנושא קורה כבידה מאסף עמו הרבה בני אדם שיבוא לכל אחד מהם קיסם קטן. והביא ראיה מהירושלמי שאמרו שם זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמיך עליה ואשרי לך. ובאבות דרבי נתן פירשוהו כמו הראשון עשה לך רב לחכמה ולפי זה יהיה פירוש והסתלק מן הספק ענין נפרד שיתרחק מן הספקות שהתורה החמירה על הספק שחייבה עליו אשם בכסף שקלים ועל שגנת ודאי אינו חייב אלא חטאת בת דנקא כמו שנזכ' בפרק איזהו מקומן ובכריתות פרק דם שחיטה ובפרק שבועת הפקדון: ",
+                    "<b>ואל תרבה לעשר אומדות.</b> ידוע הוא שהתרומה אין לה שיעור מהתורה דחטה אחת פוטרת את הכרי כמו שנזכר באחרון מע\"ז ובראשון משבת ובשני מקדושין ומה שאמרו עין טובה אחד מארבעים בינונית אחד מחמישים רעה אחד מששים זה הוא מדרבנן כמו שנזכר בפרק ראשית הגז על כן הנוטל תרומה מאומד בין ירבה בין ימעיט אין שם איסור מן התורה כמו שנזכר בפרק כל הגט ועושה אדם כל גרנו תרומה וכל עיסתו חלה ובלבד שישייר מקצת כמו שנזכר בפרק ראשית הגז ובפרק בכל מערבין דבעינן ראשית שיהיו שיריה ניכרין ולכן אמרו שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה בפרק כל הגט והציווי הזה אינו אלא לענין מעשר שהוא שיעור קצוב מן התורה אחד מעשרה והניטלו מאומד יבוא לידי חטא שאם ימעט אעפ\"י שמעשרותיו מתוקנים פירותיו מקולקלין כמו שנזכר בסדר זרעים במסכת דמאי בירושלמי תני הפוחת ממעשרותיו מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלין המעדיף על המעשרות מעשרותיו מקולקלין ופירותיו מתוקנים. והביאוה בפרק האיש מקדש ובפרק מי שהוציאוהו ובפרק כל המנחות ויהיה טבל מעורב בהן. ורבינו משה ז\"ל פירש שסמך זה למצוה ראשונה שזה מענין הספקות הוא שחייב אדם להסתלק מהם. אבל רבינו שלמה ז\"ל פירש שהוא מענין ההוראה ודרך משל הוא שלא יורה לא היתר ולא איסור דרך אומד וסברה וכן פירש רבינו יונה ז\"ל וכתב כי יש סברות שהחכם עצמו מכיר שאותה סברא אי איפש' לשום חכם לחלוק עליה ויש סברות שהחכם עצמו מכיר שיש לה פנים ואפשר לחלוק עליה ועל כיוצא באלו הסברות צוה זה החכם שלא ירבה לעשר אומדות שיסמוך על עצמו ובמשניות כתוב עומדות במקום אומדות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעון בנו אומר.</b> כבר פירשתי שזה הוא רבן שמעון מהרוגי מלכות ומה שלא אמר רבן שמעון אומר שמא קודם שנסמך נשיא אמר דברים אלו וקבעום על שמו בילדותו שאמרם באותו זמן כי כן אמרו בסנהדרין פרק היו בודקין מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים על רבן יוחנן בן זכאי לפי שבאותו מעשה היה תלמיד היושב לפני רבו כן פירשו שם בגמרא. וקצת קשה לזה שאמר כל ימי ואין אומר כן אלא מי שהוא זקן ושמא לא נתמנה נשיא אלא בסוף ימיו כי אביו רבן גמליאל הזקן האריך ימים:",
+                    "<b>כל ימי גדלתי בין החכמים.</b> וראוי לסמוך עלי בזה כי הרבה בדקתיו ונסיתיו ומצאתיו אמת:",
+                    "<b>ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.</b> ואפילו יבזוהו ויחרפוהו ישתוק ועל זה אמר שלמה ע\"ה אל תען כסיל כאולתו וכן היו עושים חסידים הראשונים כמו רבי ורבי חייא כמו שנזכר בשבת פרק שני. ואמר אחד מהחכמים במצותו לבנו מי שאינו סובל דבר אחד ישמע דברים רבים. ואמר אחד לא תוכל להלחם עם נבל כמו שתחריש לו ובזה תכניעהו ותשיב צור חרבו ותשלוף עליו חרבות העדים אשר יראו מחילתך ויקחו נקמתך ממנו. ואמר על זה שלמה ע\"ה גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך אשר לא תשמע את עבדך מקללך. ואמרו חכמים ז\"ל בפרק השולח ובפרק רבי עקיבא וביומא פרק בראשונה כי השומע חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומד ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שמדריגתו יותר גדולה לעולם הבא מהצדיקים שנאמר בהם והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים ולא נתנה מדריגה זו אלא לחכמים כמו שאמרו פרק ראשון מבתרא על פסוק והמשכילים ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודמו שומע חרפתו ואינו משיב לשמש כי כמו שהשמש שמע חרפתו מהלבנה שקטרג' ואמרה אי איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי ומעטי את עצמך כמו שהוא בפרק ואלו טריפות ובראשון משבועו' כן השומע חרפתו ואינו משיב האיש המחרפו יתמעט והוא יאור באור החיים כמו השמש בגבורתו וזהו כשיהיה אור השמש שבעתים כאור שבעת הימים שיגדל אורו שלש מאות וארבעים ושלש פעמים יותר מעכשיו כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל וזה המספר יוצא משבעה על שבעה שהם מ\"ט ושבעה על מ\"ט ולזה אמר כצאת השמש בגבורתו. ובמדרש תהלים אמרו כל מי שמחרפים אותו ויכול להשיב ואינו משיב יכול לקרות את עצמו חסיד כמו שהיה אומר דוד ע\"ה לא תתן חסידיך לראות שחת ובבבל היו שם משפחות פסולות ומשפחות מיוחסות וכשהיו מתגרות זו בזו אותה שהיתה שותקת היתה אצלם בחזקת מיוחסת. וזה הוא שאמרו באחרון מקדושין מיחסותא דבבל שתיקותא. ואפילו בשבחו של מקום היא משובחת השתיקה שנא' לך דומיה תהלה ואמרו בפ\"ב ממסכת מגילה על זה מלה בסלע משתוקא בשתים ואמרו שם סמא דכולא משתוקא וכ\"ש לספר בשבחו של בשר ודם ועל זה נאמר מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו ועל זה אמרו במסכת ערכין פרק יש בערכין אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו בא לידי גנותו. וכן בפרק גט פשוט כשאמר רבי כמה מיושר כתב זה על ספר תהלים ואמר לו ר' חייא יהודה חייטא כתביה אמר לו רבי כלך מלשון הרע שבזה יבוא השומע שבחו לספר גנותו ועל כל זה אמר שלמה ע\"ה גם אויל מחריש חכם יחשב ואמרו בבריתא של דרך ארץ והביאוה בפרק מי שהיה טמא וכן בירושלמי אמרו תני ר' חייא יפה שתיקה לחכמים ק\"ו לטפשים וכן הוא אומר גם אויל מחריש חכם יחשב וכל שכן שבמילי דעלמא יפה השתיקה ולזה אמרו על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטילה מימיו וכן בפרק הישן אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא שח שיחת חולין מימיו וכן היה עושה ר' אליעזר תלמידו ועל כיוצא בזה דבר זה החכם שאין לגוף יפה מהשתיקה שהיא פתח תקוה לכל מעלה כי יעשה עיקר ישיבתו בין החכמים לשמוע תוכחותם וכמו שאמר שלמה ע\"ה אוזן שומעת תוכחות חיים בקרב חכמים תלין וממופתי החכם היא השתיקה וממופתי הכסיל רבוי דברים כמו שנא' כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים. והדברים הם נחלקים לחלקים יש דבור אסור והוא לשון הרע ומזה לא הוצרך החכם להזהיר כי אין זה ממדת החסידים שיהיה צריך להעיר להם אוזן עליהם אלא ממדתן של רשעים כדואג ואחיתופל שאין להם חלק לעולם הבא וכבר אמרו במס' ערכין פרק יש בערכין המספר לשון הרע כפר בעיקר ומזה החלק היא שבועת שוא ועדו' שקר וברכת השם וקללת הנשיא והדיין וכל ישראל בשם. ויש דבור הפך זה שהוא כולו חובה כגון קריאת התורה שהתורה צוותה ואמרה ודברת בם ולא בא זה החכם למנוע האדם מלדבר בהם וכבר אמרו בירושלמי דברכות פרק הרואה כל פטיטא בישין ופטיטא דאוריתא טבין. ואמרו בפרק כיסוי הדם א\"ר יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו אלם יכול אפי' לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון אבל בא להזהיר התלמידים שהם גדולים בין החכמים כמו שהיה הוא בעודו תלמיד לשתוק בפני רבותיו אבל הרב מצוה עליו ללמד לתלמידיו וגם יש עליו אזהרה למעט הדברים במה שאין צורך וכמו שאמרו בא' מפסחים ובפרק אלו טריפות לעולם ישנה אדם לתלמידיו לשון קצרה. ומזה החלק הוא קריאת שמע ותפלה ושבועה בב\"ד והבאת שלום בן אדם לחבירו ומזה לא נתחייבנו בשתיקה ואם יש חיוב בזה אינו אלא בריבוי דברים בלא תועלת. ויש דיבור אמצעי בין שתי אלו הקצוות האסור והמחוייב והוא הדיבור שאין בו לא מצוה ולא עבירה והוא נחלק לשני חלקים האחד נוטה אל החלק האסור. והשני נוטה אל החלק שהוא חובה והוא הדיבור במילי דעלמא אם היא שיחה בטילה הוא נוטה לעבירה שהרי אמרו ביומא בפרק ראשון השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בשיחה בטילה ואם היא שיחה בצורכי מזונותיו הוא נוטה לדבר שיש בו חובה ועל זה הוא משובח הממעט בדיבור זה ולא ידבר אלא ההכרחי בלבד ובמשניות כתוב לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ",
+                    "<b>ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.</b> סמך זה לשתיקה והקדימו למרבה דברים לומר שהוא מעניינם שהמיעוט בדברים משובח אפילו לדרוש ברבים כי אין כוונת המדרש אלא כדי שיביא האדם לידי מעשה כמו שהעלו בסוף ראשון מקדושין כששאלו אי זה קודם או תלמוד או מעשה ואמרו התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה וכן הוא במדרש חזית ומי שלומד ועושה יש לו שכר לימוד ושכר מעשה ועל זה הזהירה התורה ולמדתם ועשיתם וכן אמרו ביבמות בפרק ב\"ש האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו שנאמר ולמדתם ועשיתם ובפרק ראשון מע\"ז אמרו העוסק בתורה בלבד דומה למי שאין לו אלוה שנאמר וימים רבים לישראל ללא אמת וללא כהן מורה וללא תורה. ובפ\"א מבבא קמא אמרו כי המעשה גדול מהמלמד לאחרים (א\"ה הוא מפרש כפי' שאלתות דרב אחאי שכתבו התוס' ז\"ל ע\"ש) ושללמוד לעצמו גדול מהמעשה וכיון שהמעשה הוא כל כך גדול אל תחוש אם לא תרבה דברים לדרוש לאחרים כיון שיש בידך שכר מעשה. ולא בא לומר זה החכם כי המעשה בלא מדרש הוא עיקר שאם אינו יודע היאך יעשה ועל זה אמרו אין עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא. אבל בא לומר שהמדרש שהביא לידי מעשה הוא המשובח מפני המעשה שעשה אחר שלמד ואחר שהמעשה הוא עיקר דיי לו שישמע מרבותיו וילמוד מהם המעשה וישתוק לפניהם. ",
+                    "<b>וכל המרבה דברים מביא חטא.</b> זה הדבר שלמה המלך ע\"ה אמרו שנאמר ברוב דברים לא יחדל פשע וזה תוספת אזהרה לבחור השתיקה לפני החכמים כי המתיר לעצמו לדבר בפניהם אפי' בדברים קצרים יבוא להמשך להרבות דבר ליכשל בהם ויחטא כי אי איפשר ברוב דברים מבלי מכשל כמו שלמדנו מחוה שאמרה אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו והוסיפה נגיעה שלא נאסרו בה ובאה לידי גרעון כמו שהזכירו בפרק ארבע מיתות ועל זה אמרו כל המוסיף גורע ואמר שלמה אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. ואפי' בתפלה צריך אדם למעט דבריו שלא יכשל בהם וכן אמר קהלת אל תבהל ברוחך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. ועל זה תקנו בתפלה היה עם פיות שלוחי עמך בית ישראל שלא יכשלו בלשונם. וחנה בתפלתה אלו אמרה ונתתיו לה' כל ימי חייו ולא הוסיפ' היה דיי לה וכשאמרה וישב שם עד עולם קלקלה בתפלתה כמו שנזכר בירושלמי במסכת בכורים ובפרק בג' פרקים בתענית שלא חיה שמואל אחר כך אלא חמישים שנה עולמו של לוי כי לוי היה וכתיב ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה על כן לא היו שנותיו של שמואל אלא חמשים ושתים כי הוא היה בן שתי שנים כשגמלתו ונתנתו לה' לקיים נדרה כמו שנזכר בתענית והאדם יש לו שתי אזנים ואין לו אלא לשון אחד לומר שיהיה דבורו מועט ושמיעתו מרובה וכתיב בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. ובירושלמי בראשון מברכות ובראשון משבת אמר רבי שמעון בן יוחאי אלו הוינא על טורא דסיני בעינא תרי פומי הדר אמר השתא דלית לן אלא חד לא יכילנא למיצל נפשין מלישנא בישא כ\"ש אי הוו לן תרין. ופירש רבינו יונה ז\"ל כי החכמים הקדושים היו עושין עצמן ככלי שרת שאין משתמשין בהם דברים של חול כך לא היו מוציאים מפיהם דברים של חול והיה רוצה זה החכם שיהיו לו שתי פיות אחת לדבור של קדש ואחת לדיבור של חול וחזר ואמר שחשש שלא ירבה נזקין שאפי' בפה אחד אין אדם ניצול מלשון הרע או מאבק לשון הרע וכמו שאמרו בפרק גט פשוט שזה הוא אחד מהעבירות שאין אדם ניצול מהם בכל יום כל שכן אם היו שנים. וכבר אמרו מכריז רבי אלכסנדרא מאן בעי חיי מאן בעי חיי אתו כוליה עלמא לגביה אמר להו מי האיש החפץ החיים נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה בא' מע\"ז. ואמרו במדרש תהלים ובילמדנו כי ר' ינאי נתן לו זוז א' בשכר שהזכירו הפסוק אע\"פי שכבר היה יודע אותו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם.</b> כתב רש\"י ז\"ל כי במשניות מדוייקות אין כתוב בהם פסוק זה וגם אינו בנוסחת רבינו משה ז\"ל ולא במשניות שלנו. אבל בירושלמי במסכת מגילה הוא שאמרו תמן תנינן רשב\"ג אומר על שלשה דברים וכו' א\"ר מנא ושלשתן דבר אחד נעשה הדין נעשה האמת נעשה השלום ושלשתן בפסוק אחד אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. וכן היא במסכת תענית והסופרים כתבוהו בסדר תפילות. ותמיה אני מרבינו שלמה ז\"ל שכתב דסמיך ליה אולי יחנן ואינו סמוך לזה הפסוק אלא לפסוק שנא' שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט וסמיך ליה אולי יחנן ה'. וכן נזכר במס' חגיגה והפסוק בעמוס והלה שנזכר כאן הוא בזכריה ובספרים מדוייקי' אין שם ושלום בוא\"ו ואם כן אינם שלשה דברים כי הכתוב מזהיר שידברו אמת איש אל רעהו שנא' שם אלו הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו ושידינו משפט שלום בין אדם לחבירו וזו היא פשרה שהיא משפט שיש עמו שלום כמו שנזכר בראשון מסנהדרין ולמדו זה שם מזה הפסוק ולזה סמך לזה הפסוק אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ודברי זה התנא הם נאמרים על ענין אחד כי כל אחד משלשה דברים שזכר בהם הדין והאמת והשלום הוא מקיים העולם ובודאי לא בא זה החכם לחלוק על שמעון הצדיק שאמר העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילו' חסדים ויבוא הוא ויאמר שלשה אחרים שהם הדין והאמת והשלום אבל שני המאמרים הם אמת בלא מחלוקת כי שמעון הצדיק אמר העולם עומד ורבן שמעון בן גמליאל אמר והעולם קיים ופירוש העולם עומד ר\"ל שהם לעולם כמו יסודות ועמודים והרי זה כמי שאומר האדם עומד על איבריו ומתקיים במאכל ובמשתה וכן ביומא פרק אמר להם הממונה אמרו בשביל צדיק אחד נברא העולם שנא' וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנא' אמרו לצדיק כי טוב ושם אמרו בשביל צדיק א' מתקיימ' העולם שנא' וצדיק יסוד עולם הרי שיש הפרש בין נברא למתקיים. ופירוש הענין כי העולם לא נברא אלא בשביל האדם ולזה נברא באחרונה כמו שנזכר בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות והאדם לא נברא שיאכל ושישתה ויבעול כבהמות אלא שיכיר את בוראו כמו המלאכים וזה מתוך חכמה והתורה היא עדות נאמנה מחכימת פתי שמתוך דברי תורה אדם מכיר את בוראו מתוך מעשה בראשית ושאר הנסים והנפלאות הנזכרים בה ומתוך מצותיה שהם מאירות עינים אם כן שאלמלא התור' לא נברא העולם ולזה אמרו חכמים ז\"ל בא' מברכות אין לו להקב\"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ואמרו שם מאי כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה והיה אומר בן זומא כשהיה רואה אכלוסין בהר הבית ברוך שברא כל אלא לשמשיני כמו שהוא בפרק אין דורשין ובפרק הרואה אם כן יפה אמר החכם כי על התורה העולם עומד ואמרו בפרק כל כתבי אין העולם חרב אלא על שמבטלין תינוקות של בית רבן והאדם למה נברא להכיר את בוראו אלא כדי לעובדו כמו שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ועיקר שליחותו של משה לישראל הוא לעבוד את השם ית' שנא' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. וכן דרשו חכמים ז\"ל וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה שהוא על עבודת הקרבנות וקבלתם היא שהקריב פר ראשון שנברא שנא' ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס שור שהיה ביום שנברא פר כי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו כמו שנזכר בפרק ואלו טרפות וכן ראוי שיהיה בכור בהמה טהורה גסה ראשון קרב לאל ית' על יד אדם שיהיה בכור ראשון בעולם וכן הבל ונח והאבות לא התקרבו לאל ית' אלא על ידי עבודת הקרבנות אם כן יפה אמר החכם כי על העבודה העולם עומד. והאדם אי אפשר לו להתקיים יחידי כמו הבהמות והעופות וצריך הוא לעזר מאשה ובנים וקרובים ורחוקים לחרוש חרישו ולזרוע ולקצור וכל המלאכות הצריכות למאכל ומשתה ולבוש ומדור ובזה יוכלו בני אדם להתקיים כשיעזור איש את רעהו ולאחיו יאמר חזק אם כן יפה אמר החכם כי על גמילות חסדים העולם עומד כי לולי ג\"ח לא יעזור אדם לחבירו אלא הן דברי שמעון הצדיק כי מתחלת הבריאה נסתכל הקב\"ה בשלשה דברים אלה שהם צורך העולם ואחר כך בראו כי לולי דברים אלה היתה בריאתו לבטלה וחלילה לאל לעשות דברים בטלים. ובא רשב\"ג ואמר איך יתקיים העולם אחר שנברא שלא יהיה נחרב בשגגת האדם ופשיעתו וזכר שלשה דברים והם הדין והאמת והשלום כי בהתבטל שלשה אלא ירבה הנזק בין בני אדם ויהיה חורבן בעולם ואם נפרש שלשה דברים אלה לענין הדין ושיהיה הדין תלוי בדיין לדונו באמתו והאמת תלוי בעדים שלא יעידו שקר והשלום תלוי בבעלי הדין לסלק מריבה מביניהם אם כן אינם אלא דבר אחד וכן יראה מהירושלמי שכתבתי למעלה כי מתנאי הדין שיהיה אמת ושיהיה שלום בין בעלי הריב וכן התרה יתרו בדיינין שיהיו אנשי אמת ושהבעלי דינין כל אחד על מקומו יבוא בשלום. ורבינו משה ז\"ל פירש הדין הנהגת המדינה ביושר והאמ' המעלות השכליות והשלום מעלות המדות ואלה הם סבות לקיום העולם ולפי פירושו זה ופירושו לדברי שמעון הצדיק הכל הוא ענין אחד. ויש לפרש הדין לפסוק בין אדם לחבירו כי ידוע הוא שדעות בני אדם מתחלפות וכל דרך איש ישר בעיניו ואלו לא היה משפט אלהים בארץ מכריע ביניהם היה רע והוי רב בעולם כמו שאירע לדור המבול שלא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל כמו שנזכר בפרק חלק וכן הזכירו שם ענין דייני דסדום שהיה בהם עוות הדין ועל זה גם כן נחרבה היא ובנותיה אם כן כמו שהתורה היא עמוד שהעולם עומד עליו כן דיני התורה הם קיום העולם וכן אמר דוד ע\"ה שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ. הרי פירש שמפני שלא ידעו להצדיק צדיק ימוטו כל מוסדי ארץ. והאמת הוא כפשוטו דבור אמת איש לרעהו ולפי שהעולם הורגל בדבור שקר ואין אצלם זה ענין רע אינם מבינים זה כי דבר רע הוא והנביא צווח ותהי האמת נעדרת. ואמרו בפרק חלק רב טבות איקלע לההוא אתרא וקושטא שמיה ולא משני בדיבורייהו ולא מיית איניש מהתם בלא שניה ונסיב איתתא מניהו והוו ליה תרי בני יומא חד הוה יתבא דביתהו וחייפה רישא אתאי שבבתא טרפא אדשא אמינ' לאו אורח ארעא אמרי לה ליתא הכא שכיבו להון תרין בנין אתו אינשי דאתרא לקמיה אמרי ליה מאי האי אמר להו הכי הוה מעשה אמרי ליה במטותא פוק מאתרין לא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי ואם כן יפה אמר זה התנא שעל האמת העולם קיים והשקר מחריבו ומרחיק האדם מהשם ית' כי הוא אמת וכמו שאמרו ביומא פרק בא לו ובסנהדרין פרק ארבע מיתות ובפרק במה בהמה חותמו של הקב\"ה אמת והכתו' אומר וה' אלהים אמת על כן דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו. ומכאן אמרו חכמים ז\"ל במסכת סוטה בפרק ואלו נאמרין כת שקרים אינה מקבלת פני שכינה כי איך יתחברו אמת ושקר והם הפכים שאין אמצעי ביניהם ואמר הכתוב למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו ומתוך גנותן של שבטים למדנו שבחן שלא דברו אחת בפה ואחת בלב שנאמר ולא יכלו דברו לשלום ואמרו בפרק הזהב והין צדק שיהיה הין שלך צדק שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב ואמרו ביומא בפרק בא לו כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם ולזה היה הארון מצופה זהב מבית ומחוץ אע\"פי שהתורה חסה על ממונן של ישראל. ובאחרון ממכות ובפרק הספינה אמרו כי רב ספרא היה מקיים ודובר אמת בלבבו וכתב רבינו שלמה ז\"ל כי בשאלתות דרב אחא ז\"ל מפורש כי אדם אחד בא לקנות ממנו ונתן לו דמים ידועים והיה קורא קריאת שמע ושחק ונתרצה לו באותן דמים וחשב אותו האיש שלא נתרצה לו והוסיף לו יותר ולא קבל רב ספרא ממנו אלא במה שנתרצה לו בלבו ואמרו בפרק הבא על יבמתו כי רב היתה לו אשה רעה מתכוונת להפך רצונו כשאומר לה לבשל עדשי' מבשלת זרעונים וכן בהפך והיה מצטער כשגדל חייא בנו הכיר וסתה והיה מתחלה מהפך דברי אביו כדי שתעשה בהפך והיה בא הדבר ברצון אביו ואמר לו אביו מעלה אמך כלומ' נתקנה ואמר לו היא לא נתקנה אנא הוא דאפיכית שמח אביו על פקחתו יותר ממנו שלא עלתה על דעתו לעשות כן ואמר לו אמרי אינשי דנפוק מינך טעמא ילפך ואת לא תעביד הכי משום שנאמר למדו לשונם דבר שקר כלומר אע\"פי שמותר לשנות מפני דרכי שלום איני רוצה שתרגיל עצמך לדבר שקר. ואמרו בסוכה פרק לולב וערבה לא לימא איניש לינוקא יהיבנא לך ולא יהיב ליה דילמא אתי לאגמורי שקרא. אם כן כשם שהעולם עומד על העבודה כך הוא קיים על האמת כי בשקר אי אפשר לעבוד לאל אמת. והתורה הזהירה אזהרה יתירה ואמרה מדבר שקר תרחק. ובפרק שבועת העדות הפליגו בזה שאפי' לדון דין אמת בטענות שקר אסור. וכבר אמרו בפרק הבונה כי יש רמז שהעולם קיים על האמת וחרב בשקר בצורת האותיות שצורת אותיות אמת יש להם למטה מקום עמידה האל\"ף והמ\"ם והתי\"ו לכל אחד יש להם מצב קיים למטה ואותיות שקר הם תלויות כי השי\"ן יורדת באלכסון בזוית מחודדת והקו\"ף רגלה תלויה והרי\"ש שאין לה אלא רגל אחת וזהו סימן דקושטא קאי שקרא לא קאי ואם תהפך שקר ויהיה העליון תחתון יתקיים כי לשי\"ן שלש כרעים והקו\"ף והרי\"ש מושבם למעלה רחב סימן כי השקר בהתהפכו יתקיים ועוד אמרו בבראשית רבה כי אותיות אמת הם מתפזרות בכל האותיות אל\"ף ראשונה ומ\"ם אמצעית ותי\"ו אחרונה לומר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים וכן לומר כי העולם עליונו ותיכונו ותחתונו אינו מתקיי' אלא על האמת ושקר אותיותיו קרובו' זו לזו כי אנשי השקר לא יתחבר עמהם כי אם הקרובים אליהם שהם כיוצא בהם. ובגמרא נתנו טעם אחר לרחוק אותיות אמת ולקירוב אותיות שקר שקרא שכיח קושטא לא שכיח וזה אמת. ואותיות השם הנכבד הם יו\"ד ה\"א וא\"ו עולים בגימטרא עשרים ואחד כשתכפול אחד ועשרים אחד ועשרים פעמים יהיו ארבע מאות ואחד וארבעים וכן עולה אמת בגימטרי' לומר שהקב\"ה אמת שנאמר וה' אלהים אמת ולא יתקיים העולם אלא באמת. והשלום הוא שיהיה שלום בעולם ולא תהיה מלחמה בין המלכיות ולא בין אדם לחבירו כי כמו שגמילות חסדים הוא עמוד שהעולם עומד עליו כן השלום שהוא ממדת גמילות חסדים הוא מקיימו כמו שאמרו בספרא הרי שכתוב ונתתי גשמיכם בעתם אם אין שלום אין שם ברכה וכשאמ' ונתתי שלום בארץ הרי כאן ברכה ולזה נקרא שלום שהוא משלים כל הברכות ואמרו רז\"ל במסכ' דרך ארץ ובספרי ובבראשית רבה ובילמדנו פרשת צו אפילו ישראל עובדים ע\"ז ויש שלום ביניהם אין מדת הדין פוגעת בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הניח לו ואם אין שלום ביניהם אפילו מקיימין התורה מדת הדין פוגעת בהם שנאמר חלק לבם עתה יאשמו ובית שני לא נחרב אלא מפני שנאת חנם כמו שנזכר בראשון מיומא. והראיה אנשי המגדל שפשטו ידיהם בעיקר כמו שנזכר בפרק חלק ולפי שהיה שלום ביניהם שנאמ' ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים נתקיימו ולפי שהשלום קיום העולם היה חותם הברכות כולן שלום שנאמר וישם לך שלום וכן בתורה נזכרו השלמים בסוף הקרבנות זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים ואע\"פי שלא היה סדרם כן בתורה וכן אמרו בויקרא רבה ולזה לא תיקנו בתפלה ברכה אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום כמו שנזכר בסוף טהרות שהוא הסדר האחרון לששה סדרי משנה ובספרי וכן הוא בירושלמי בברכות פרק היה קורא ולזה הפסיק התנא סדר הנשיאים כדי לחתום הפרק בשלום:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי אומר.</b> כבר כתבתי בסוף פרק א' למה הפסיק התנא בסדר הנשיאים כי עשה כן לחתום הפרק בשלום. ובפרק זה התחיל דברי רבי שהוא ר' יהודה הנשיא כמו שאמרו בגיטין רבי יהודה הנשיא מנו רבי וכן בפרק החולץ ובפ' במה מדליקין וכן הוא נקרא כן בבבא שאחר זו ובן בנו הוא הנקרא רבי יהודה נשיאה וידוע הוא כי ר' היה גדול מאביו וכ\"ש מבנו וכמו שביארתי בראיות בפר' ראשון ואם כן למה לא קראוהו רבן כאביו ובנו הטעם בזה שהיה ידוע בדורו שלא היה כמותו ותלמידיו כולם היו תנאים שחיברו הברייתות תוספתא ספרא וספרי ושאר הברייתות והתלמוד הירושלמי והם שני בניו גמליאל ושמעון ורבי חנינא בר חמא ורבי אפס ורבי ינאי ורבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא ולוי וקטנים שבהם היו רב ושמואל ורבי יוחנן ואחרים. והראב\"ד ז\"ל כתב בהשגות כי בר קפרא לא היה תלמיד רבי ובפרק ארבעה אחין אמרו קפץ בר קפרא ונשבע כך שמעתי מפי רבי וכן כתב ז\"ל כי רבי יוחנן לא היה תלמידו של רבי ובפ' אלו טרפות ובפרק ראשית הגז ובראשון מפסחים נראה כי שימש רבי והוא קטן. ובראשון מכריתות נזכר כי רבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא היו בזמן אחד. וביבמות פר' האשה רבה נזכר גם כן כי רבי ינאי היה בזמן רבי חייא וכולם תלמידי רבי היו כמו רבי חייא ושמואל תלמיד רבי היה בפרק הפועלים. והרב ז\"ל השיג על הר\"מ ב\"ם ז\"ל על אלו והוא תימה. וכל אלו היו סוף התנאים וכבר אמרו על רב תנא הוא ופליג בפרק השולח גט ובפרק קמא דכתובות ולא אמרו כן על רבי יוחנן. ובפרק ב\"ש ביבמות אמרו תנאי היא על רב ורבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי ישמעאל ברבי יוסי שהיה ממלא מקום אביו היו כפוף לרבי כמו שנזכר בסנהדרין בפרק שני ובפרק במה טומנין ובפר' מצות חליצה במעשה דאבדן וכשהיו קורין רבי סתם לא היו צריכין ליחד אותו בשמו כי הוא הידוע לכל וזו מעלה יתירה ולפי שהתנעלה בשם רבי אף כשהזכירוהו בשמו היו אומרים רבי יהודה הנשיא ולא היו אומרי' רבן יהודה ותלמידיו היו קורין אותו רבי רבה כמו שנזכר בפרק אלו טרפות בשני מקומות. ודע כי הקריאה הקדומה היא רבי הרי\"ש בחירק כי הוא שם התואר והיו\"ד אינה לכנוי אלא ליחס כיו\"ד אכזרי ואלו היה רבי הרי\"ש בפתח היה משמעו הרב שלי כי היו\"ד הוא לכנוי והיה פגם במעלתו וזה התואר היו מתארים בו לכל מי שנסמך מפי סמוך איש מפי איש עד משה רבינו ע\"ה כי כשהיו סומכין אותו היו קורין אותו רבי כמו שנזכר בא' מסנהדרין ובפרק השוכר את הפועלים. וכן היו קורין לכל מי שנסמך בארץ ישראל כי שם היתה סמיכה והיו יכולין לדון דיני קנסות כי היו מומחין ונקראים אלהים שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם וחכמי בבל לא היו נקראים אלא רב לפי שלא היו סמוכין והיו קורין עצמן הדיוטות כמו שאמרו בפרק המגרש והא אנן הדיוטות אנן ולא היו רשאין לדון דיני קנסות ולזה אמרו אין שור מועד בבבל וכן מזה הטעם אמרו אין תענית צבור בבבל שבכל אלה צריך ב\"ד סמוכין וכשהיו עולין לארץ ישראל היו סומכין אותם וקורין להם רבי ולזה נמצא בתלמוד רב זירא ורבי זירא רב אמי ורב אסי רבי אמי ורבי אסי ורב ירמיה ורבי ירמיה לפי שעלו מבבל ושם נסמכו. ומה שנהגו בדורות הללו לקרוא לכל אדם רבי נפל זה המנהג מהמקומות שיש בהם קראין כדי שלא יטעו לומר זה האיש הוא מהקראין כי הם אינם נוהגים בשם זה וקורין למי שאינו מהם רבן. ורבינו הקדוש כמו שהיה תלמיד אביו רשב\"ג כמו שנזכר בפרק הפועלים כן היה תלמיד רבי אלעזר בן שמוע כמו שנזכר בפרק הערל ובפרק יום הכפורים ותלמיד רבי שמעון כמו שנזכר בפרק כל גגות ובפרק תינוקת ושם נראה שהיה תלמיד רבי יוסי וגם תלמיד רבי מאיר כמו שנזכר בראשון מעירובין ותלמיד ר' יהודה כמו שנזכר בשני ממגילה: ",
+                    "<b>אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם.</b> כל החסידים הראשונים היו בוררים לעצמם מעשה טוב יותר על שאר מעשים והיו משתדלים יפה לקיימו תדיר אותו מעשה יהיה מצוה מהמצות או מדה מהמדות כמו שהיו אומרים בענין המצות תיתי לי דקיימית מצות ציצית והרב' כיוצא בזה הזכירו בפרק כל כתבי. ובענין המדות כמו שהיו אומרים לחסיד במה הארכת ימים כלומר אי זו מדה יפה החזקת כל זה הזמן שהארכת ימים והיה אומר שלא הסתכלתי בצלם אדם רשע והרבה כיוצא בזה כמו שהזכירו בפר' בני העיר ובמסכת תמיד בגמרא שלה אמר רבי אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם אהוב את התוכחות שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח באה לעול' וטובה וברכה באה לעולה ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ושם אמרו אשריהם לראשונים שאפילו על שינה קלה עושין דין שכל בן לוי שנמצא ישן במשמרו היה רשות ביד איש הר הבית לחבטו במקלו ולשרוף את כסותו ועל דרך זה בא רבי בכאן ללמד אי זו היא אותה הדרך שהיא ישרה להדריך האדם ההולך בה שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות ויבור אותה מתוך שאר דרכים ואמר שהיא זאת שיזכיר אחר זה אשר אהבת התוכחת הנזכ' במס' תמיד היא בכללה:",
+                    "<b>כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם.</b> התנה התנא בדרך ישרה שני תנאים האחד שתהיה תפארת לעושה והשני שתהיה תפארת לו מן האדם ואם כן שני דברים חלוקים נפרדים זה מזה הם. והתנאי הראשון שתהיה תפארת לעושה שהוא בעצמו מכיר שהיא מפוארת ואם אדם אחר זולתו עשאה היה מפארו עליה ואם עשה הפכה היה מוכיחו עליה ואיפשר שאין לו בזה תפארת מבני אדם. ואיפשר הוא שיפארוהו בני אדם והוא בעצמו יודע שאין לו פאר בה על כן התנה התנאי הראשון שתהיה תפארת לעושה כמו שהיא תפארת לו מבני אדם. ויש מפרשים זה לענין עשיית המצות שאיפשר שיעשה אדם מצוה והרי היא תפארת לעושה ולא יהיה לו בה פאר מבני אדם כגון שיעשה אותה בזמן שלא יישר בעיני הבריות ושמא תישר בעיני הבריות ויפארוהו עליה ולא תהיה תפארת לעושה כגון העושים מצות שלא לשמן והם החניפים הצבועי' על כן התנה התנא שני תנאים אלו. ועל זה אמרו בפרק במה אשה כל העושה מצוה כמאמרה אפי' גזר דין של שבעים שנה מתבטל עליו שנאמר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע ומה שאמרו שבעים שנה לפי שאי איפשר לאדם לחיות אחר שהגיע לכלל מצות יותר ומזה הענין הוא מה שאמרו בסוכה פרק לולב הגזול התנאה לפניו במצות ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן בראשון מנזירות אמרו עשה סוכה נאה שופר נאה לולב נאה ציצית נאה ספר תורה לשמו בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאים כי בזה יש לו תפארת לפני קונו ובני אדם גם כן יפארוהו. ויש לפרש זה לענין מדות האדם שיהיו מדותיו בענין שיהיו לו לפאר וגם שיפארוהו בני אדם וכמו שאמרו בראשון מסוטה ובראשון ממסכת משקין כל השם אורחותיו זוכה לישועתו של הקב\"ה שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי וש\"ם בסי\"ן אלא וש\"ם בשי\"ן ובויקרא רבה אמרו דשאים אורחיה סגיא שוי ועל זה אמר דוד ע\"ה טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט ופירשו רז\"ל בפרק כיסוי הדם שיאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה כמו שיש לו ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם וכן בפרק הזהב אמרו אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו ובזה תגדל תפארתו וגם בני אדם יפארוהו. ורבינו משה ז\"ל פירש כי האדם צריך שילך בכל מידותיו על הדרך האמצעית ולא יטה לאחד מהקצוות כגון שלא יהיה כילי ולא מפזר אבל יהיה נדיב וכן לא יהיה בעל תאוות בזוללות ושכרות ולא מסגף עצמו מכל תאוות כמו שקראה התורה לנזיר חוטא כמו שנזכר בראשון מנדרים וראשון משבועות וראשון מתענית ובשני מנזירות ובפרק החובל מפני שציער עצמו מן היין והתורה היא המלמדת לנו דעת לבור הדרך האמצעית כי חייבה מיתה לזולל ולא צוותה להתענות כי אם יום אחד וחייבה לתת צדקה ומעשרות והזהירה שלא לאבד ממון שנא' לא תשחית את עצה ואמרו חכמים בפרק החובל ובפרק נערה שנתפתתה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכן בשאר המדות ילך באמצעות המדה ולא יטה לאחת הקצוות כי אם יהיה כילי יהיה בעיניו שקנה מדה טובה לעצמו לאסוף הון ולא תהיה לו תפארת מן האדם ואם יפזר יפארוהו המקבלים מתנותיו ואינו תפארת לעצמו כי יבוא לידי עוני ובנדיבות הוא שומר ממונו וגם בני אדם יפארוהו וכן בכל שאר כל המדות ותנהג בהן שיהיה נוח לו ונוחין שאר בני אדם ממנו. וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל. ובתלמוד הוא מתפרש על ענין המדות גם כן שאמרו בנדרים פרק ארבעה נדרים רב סחורא הוה ליה נדרא למשרי אתא לקמיה דרב נחמן על כל דאמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת הוה אמר אין אקפד רב נחמן פתח פתחא לנפשיה אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם והשתא דאקפד רב נחמן אדעתא דהכי לא נדרי ושרי ליה. ויש גורסין כל שהיה תפארת לעושהו תפארת לו מן האדם ופי' עושהו הקב\"ה שנא' אם מעושהו יטהר גבר כלומר שיבור לו דרך שתהיה תפארת וכבוד להקב\"ה ובזה תהיה תפארת לו מן הבריות וכן היתה גירסת רבינו יצחק אבן גיאת ז\"ל והסופרים שבשוה שהו\"ו של עושהו כתבו על תפארת כן מצאתי: ",
+                    "<b>הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.</b> התורה גלתה עונשן של עבירות יש במלקות ויש במיתה קלה כחנק והרג ויש במיתה חמורה כשריפה וסקילה ויש בכרת ויש במיתה בידי שמים אבל במצות עשה לא פירשה לנו מתן שכרן ואמרו בפסיקתא וכן בירושלמי דפיאה וקדושין וכן בילמדנו פרשת עקב ובמדרש תהלים אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע אמר רבי אבא בר כהנא שלא תהא יושב ושוקל מצותיה של תורה ורואה אי זו מצוה ששכרה מרובה ועושה אותה נעו מעגלותיה לא תדע מטלטלין אינון שבילי דאורייתא. תני רבי חייא משל למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים ולא גלה להם המלך שכר נטיעותיו של פרדס שאלו גלה להם היו רואין איזו נטיעה ששכרה מרובה ונוטעין אותה נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטילה ומקצתה קיימת אמר רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא כך לא גלה הקב\"ה לישראל שכר מצותיה של תורה שלא תהא תורה מקצתה בטילה ומקצתה קיימת ואמר ר' אחא בשם רבי אבא בר כהנא טלטל הקב\"ה שכר עושי מצוה בעולם הזה כדי שיהיו ישראל עושין אותם משלם. תני רבי שמעון בן יוחאי שתי מצות בתורה גלה הקב\"ה מתן שכרן ואלו הן קלה שבקלות וחמורה שבחמורות. קלה שבקלות שלא תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. וחמורה שבחמורות כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך אמר ר' אבא מה דבר שהוא פריעת חוב כתוב בו אריכות ימים דבר שהוא הפסד כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה וכל כך למה כדי שלא תהא יושב בפני עצמך ושוקל ואומר זו קלה וזו חמורה זו שכרה מועט וזו שכרה מרובה. ולפי שאין שכר מצות גלוי אמרו חכמים בשני מברכות ובשני מסוכה העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא חלק בין מצוה למצוה ועל זה אמרו אין מעבירין על המצות בפרק אמר להם הממונה ומזה השורש דנו שומר אבידה שומר שכר מפני שהוא פטור מלתת פרוטה לעני בשעה שהוא עוסק בשמירתה כמו שאמרו במציעא פרק אלו מציאות ובפרק האומנין ובפרק הכונס ובפרק שבועת הדיינין וזה קורין אותו פרוטה דרב יוסף בנדרי' פרק אין בין המודר ואע\"פי שבאותה פרוטה איפשר שתתקיים נפשו של אותו עני ולא יארע הפסד גדול באותה אבידה כיון שהוא עוסק במצוה אין לו להניחה מפני מצוה אחרת והתנא נתן טעם גדול בדבר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ושמא במצוה שאתה עוסק בה יש יותר שכר. וכמו שאמרו בפ' התכלת אמר רבי נתן אין לך מצוה קלה שאין מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא. ואני אומר שלא נתן טעם זה אלא לדעתן של בריות שהם רצים לעשות המצות מפני שיקבלו עליהם שכר וזה למי שיש בידו שתי מצות לעשות שאין בידו משקל אי זו חמורה ואי זו קלה ויהיה זריז בכל אחת מהן אבל למי שהוא עוסק במצות אין אנו צריכים לטעם זה לפי שהעובד את אדוניו אין מוטלת עליו עבודה אחרת בעת שהוא עובד אותו ואם הניח אותה עבודה אע\"פי שהיא קלה מפני עבודה אחרת אע\"פי שהיא חמורה הרי זלזל בעבודה שהיא בידו ואם השלימה ולא השגיח לעבודה אחרת הרי השלים רצון אביו כראוי ומטעם זה נפטרו נשים ועבדים ממצות עשה שהזמן גרמא שכיון שהוטלה עליהם עבודה אחרת נפטרו מאותן מצות. ופירוש מצוה קלה שהיא קלה בעיניו כמו מצות סוכה שקראוה בראשון מע\"ז מצוה קלה לפי שאין בה חסרון כיס וכן מצות ציצית קראוה בפ' התכלת מצוה קלה שאין בה עמל ויגיעה אבל המצות מצד עצמן אין לומר בהם קלה וחמורה. ובפרק במה אשה אמרו העושה מצוה כמאמרה אינו מתבשר בשורות רעות שנא' שומר מצוה לא ידע דבר רע ואפי' הקב\"ה גוזר הוא מבטל וסמיך ליה באשר דבר מלך שלטון: ",
+                    "<b>והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה.</b> בא לומר שאם תפסיד על ידי קיום מצוה כגון שנפלה לו דליקה בשבת ואינו מכבה אותה או הנותן טרפה לכלב או המוציא הוצאות בקניית המצות וכיוצא בזה או תתבטל מסחורתך יותר תשתכר בשכרה בעולם הבא ואף בעולם הזה כמו שאירע לאותו חסיד שהרהר בלבו לבנות חורבה ונזכר שהוא שבת ונמנע מלבנותה ועלה בה צלף והיה מתפרנס ממנו כל ימיו הוא ואנשי ביתו כמו שנזכר בפרק שואל וכן הרבה מעשים בפרק כל כתבי שנשתכרו בעולם הזה מפני שהוציאו הוצאות בכבוד שבת. וכן מעשה הנזכר בפרק התכלת באותו איש שהיה מקיים מצות ציצית ופירש מעבירה ונשתכר הרבה. ואם תבוא לידך עבירה ותחשוב להשתכר בה כגון שתחמוד ממון חבירך גזילתו גנבתו אבידתו יותר תפסיד בעולם הבא מפני העונש ועל זה אמרו בפרק המוכר את הספינה על כן יאמרו המושלים בואו חשבון וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה אם אתה עושה כן תבנה ותכונן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. כי אש יצאה מחשבון. תצא אש מהמחשבין ותאכל שאינן מחשבין. ורבינו משה ז\"ל פירש זה לענין של מעלה שאע\"פי שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות איפשר לעמוד בזה מצד העונשין כי ידוע הוא מצות עשה היא מילה וכן פסח וכן שביתה בשבת וכן לעשות מעקה בגגו ואע\"פי שלח קבע להם הכתוב שכר יש לחשב שכר כל אחת מהן מהעונש כי שכר שביתת שבת יותר גדול משכר מילה ופסח כי זו עונשה בביטול' סקילה וכרת ואלו אין עונשן אלא בכרת ושכר מילה ופסח יותר גדול משכר עשיית מעקה שאלו יש כרת בביטולן וזו אין עונשה אלא לאו בלא כרת שנאמר ולא תשים דמים בביתך: ",
+                    "<b>והפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה.</b> שאם ישב ולא עשה עבירה שנותנין לו שכר כעושה מצוה כמו שנזכר בראשון מקדושין אם העבירה היא חמורה יהיה שכרה יותר גדול מהקלה זהו פירושו. ואינו נראה כי ידוע הוא שהעוסק במצוה שאפילו קלה שבקלות פטור הוא ממצוה אפי' חמורה שבחמורות ואינו מתחייב. מפני שקול זה וגם ממדרש חכמים בדרשת על כן יאמרו המושלים אינו נראה כן וגם לשון המשנה אינו מתיישב בפירוש זה שהיה לו לומר והוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה ושכר ביטול עבירה כנגד הפסדה וכן נראה ממה שאמרו בנדרים פרק אין בין המודר וכל מצות מי יש להן שיעור למתן שכרן והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות:",
+                    "<b>הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה.</b> והשלשה הם עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין. כי מי שמסתכל בעצמו שצריך לתת דין וחשבון יברח מהעבירה וכמו שאמרו חכמים ז\"ל בראשון מחגיגה אוי לנו מיום דין אוי לנו מיום תוכחה כי אם יחטא איש לאיש ויתבייש ממנו יגברו עליו צורכי הגוף ותעבור אותה בושה אבל מי שהוא עומד לפני מלך גדול היודע מצפוניו ואי אפשר לשחדו יתבייש בושה שאינה מסתלקת ממנו לעולם וישאר בצערו לעולם בבושתו וכלימתו וזהו שאמרו בפרק המוכר את הספינה וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה: ",
+                    "<b>דע מה למעלה ממך וכו'</b> שלא תאמר עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך. אבל דע כי האלהים בשמים ואתה על הארץ והוא צופה ומביט אותך ואינך יכול להתעלם ממנו ועל זה אמר מה למעלה ממך לענין שהוא כמו הצופה הרואה ממקום גבוה ואע\"פי שהקב\"ה אין לומר עליו שהוא במקום לפי שהוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו אבל לענין זה נאמר שהוא כמו הצופה שאי אפשר להעלים דבר ממנו. וכן דע שיש לאותו שהוא למעלה עין רואה מעשיך ואוזן שומעת דבריך ואין שכחה לפניו כי כל מעשיך כאלו הם בספרו נכתבים כענין שנא' וישמע ה' ויקשב ויכתב ספר זכרון לפניו ואל תאמר כמו שאמרו על פושעי ישראל שנא' עליהם ויחפאו על ה' דברים אשר לא כן ומה היו אומרים העמוד הזה לא רואה ולא שומע כלומר שהעמוד אין לו עינים לראות ולא אזנים לשמוע וכיון שאין לו עין ואוזן אינו רואה ואינו שומע כן אין לאל ית' אותן איברים וכיון שהוא נעדר אותן איברים לפי שאין למעלה גוף וגויה אם כן אין לו אותם כוחות היוצאות מאותן איברים שהם הראייה והשמיעה וגם יש שכחה לפניו כי אין לו אבר שיש לו כח על הזכירה כמו האדם כי אם תאמר כן אתה תועה מדרך השכל בקהל רפאי' תנוח וזהו שאמר דוד ע\"ה בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו והם אלו שהיו אומרים העמוד הזה אינו רואה ואינו שומע ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב וביאר להם שהם תועים ואמר הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט היוסר גוים הלא יוכיח המלמד אדם דעת. יאמר בלא ספק האדם הוא יציר כפיו של הקב\"ה ואם האדם יש לו כח על הראייה ועל השמיעה ועל הזכירה לייסר החוטאים כל שכן שהבורא אותו יש לו אותם כוחות בלא אותן איברים. ואם תאמר ואם מפני שהאדם יש לו אותן כוחות הם גם כן בהאל ית' אם כן בא ונאמר כמו שהאדם יש לו פה לאכול כן לפני האל ית' זה הוא טעות כי אכילה לאדם הוא לקיום גופו ואם באנו למדות האל ית' לזה נאמר שאם האדם הוא חי בשביל אכילתו כל שכן שאל ית' הוא אלהים חיים בלא איברי האכילה כמו שהוא רואה ושומע בלא עין ואוזן. ודע כי אלו הכוחות אשר הזכיר בכאן והם הראייה והשמיעה והזכירה הם היותר נכבדים והיותר דקים שבכוחות האדם לפי שהעין והאוזן הם המשיגים המוחשים בלא קריבה אליהם ואינם כמו הטעם והמשוש שאינם משיגים המוחשים עד שיפגשו אותן וגם הם יותר נכבדים מחוש הריח ואע\"פי שהוא דומה להם שאין צריך פגישה למוחשים אבל הראייה והשמיעה הם יותר נכבדים לפי שהם כלי השכל כי הרבה מהחכמות הם המושגות בראייה והשמיעה מה שאין כן בריח וכן הכח הזוכר הוא יותר נכבד משאר כוחות המוח שהם החוש המשותף וכח המדמה שהוא יותר רוחני מהם לפי שהוא באחורני' המוח וקבל המוחשים בלא קליפות ולפי שאלו הכוחות שלשתם הם דקים רוחניים מיוחדים לתשמיש השכל על כן הותר לנו לומר כי האל ית' רואה ושומע וזוכר והכל משל לומר שאין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און ואם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו והמסתכל בזה יתרחק מהעבירה. ואמרו שחכם אחד ראה איש אחד עובר עבירה בסתר אמר לו אם אתה מאמין שהאל יודע מה מעשיך כמה גדול עונך מנשוא ואם אין אתה מאמין שהוא יודע מעשיך כמה גדולה כפירתך וכבר אמרו רז\"ל למה החמירה תורה בגנב יותר מן הגזלן מפני שעשה עין שלמעלה כעין שלמטה בפרק מרובה. ודע כי הישמעאלים הם נותנים דופי בתורתינו במצות תקיעת שופר במה שהם אומרים שהיא כדי לעורר הי\"ת שישמע קולינו כאיש אשר יעור משנתו והם מתפארים כי כתוב בספרם שהאל שומע ורואה והם בהמות בהררי אלף שתקיעת שופר להכניע יצרינו ולענין מה שהם אומרים שהם יודעים מספרם כי האל שומע ורואה זאת היתה קבלה בידם מזקינתם שפחת אמנו שאמרה אתה אל רואי וקראה הבאר באר לחי רואי והם חוגגים שם וקוראים אותו ומז\"ם וזקינתם קראתו היא לבנה ישמעאל כי שמע אלהים את קולה ומה נתפארו עלינו בזה ששפחתינו אמם למדתם זה ואבותינו קראו שם בניהם על זה ראובן שמעון יששכר כי ראה אלהים כי שמע אלהים נתן אלהים שכרי אם כן יודעות היו שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת וכל המעשים בספר נכתבין ליתן שכר עליהם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא.</b> זה הוא הנשיא האחרון הנזכר במשנה כי בנו ר' יהודה נשיאה אינו נזכר במשנה כלל כי בימי האמוראים היה והוא הנאמר עליו בגיטין בפ' מי שאחזו רבותינו התירוה לינשא והוא בי דינא דשרו משתה כמו שנזכר בשני מע\"ז ואף על פי שבמשנה כתוב ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן והתירוה כבר פירשו הראשונים שרבינו הקדוש התירו ולא קבלו ממנו עד שבא בן בנו והושיב ב\"ד והתירו וקבלו ממנו: ",
+                    "<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.</b> והוא העסק בצרכי מזונותיו מלאכה או עסק סחורה כי שניהם כאחד טובים אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך פרק בזה ובפרק בזה וכן אמרו במדרש קהלת טובה חכמה עם נחלה טובה חכמה כשהיא עם נחלה דתנינן תמן באבות רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ונתן טעם בזה שיגיעת שניהם משכחת עון התורה היא משכחת עון ואמרו בשני מסנהדרין למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם שנאמר מעולפת ספירים כמו שנזכר במדרש חזית ואמרו בפרק הנודר מן המבושל מריעי רבנן כלומר שהם חלושים מחמת הגירסא וכשהכח הוא תשוש לא יהרהר בעבירה וכן אמרו בראשון מקדושין בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ כי התור' נמשלה למים שנא' הוי כל צמא לכו למים כמו שנזכר בראשון מתענית והתורה נמשל' לאש שנא' הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע כמו שנזכר שם וכן בראשון מקדושין ובפרק החליל והמים מוחים האבן שנאמר אבנים שתקו מים והאש מפוצץ הברזל.",
+                    "ויש מפרשים שהתורה משכחת עון לפי שהעוסק בה קורא לא תגנוב לא תגזול לא תעשוק ומתוך כך פורש מהאיסור. והראשון יותר נכון בעיני וכן מוכיח בגמרא פרק קמא דקדושין שאמרו שם ושמתם שם תם מלמד שנמשלה התורה לסם חיים משל לאדם שהכה את בנו והניח לו רטייה ואמר לו כל זמן שרטייה זו מונחת על מכתך אכול מה שהנאך כך אמר הקב\"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין כמו שנזכר בראשון מבתרא. והמלאכה גם כן מפרכת כחו של אדם ומכנעת יצרו סימן לדבר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך פן ירבה והעוסק בשניהם יצר הרע בטל ממנו והמתבטל מהם יצרו מתגבר עליו שהבטלה מביאה לידי זמה כמו שנזכר בפ' אע\"פי ואם אין לו תורה שתגין עליו לשמרו מעון ורם לבבו ושכח את ה' ושמן ודשן ויבעט: ",
+                    "<b>וכל תורה שאין עמה מלאכה.</b> כתב רבינו שלמה ז\"ל סוף בטלה וגוררת עון כתוב במשנה ואיני יודע אם בא לדקדק בין סופה לסוף ושמא לא היה כתוב זה בסדור תפלותיו והוצרך התנא לטעם זה שאם מפני הטעם הראשון היה די באחד מהם או תורה או מלאכה ולא הוצרך לתת טעם למה צריך לעסוק בתורה כי היא מצוה גדולה אבל הוצרך לתת טעם ליופי דרך ארץ עם התורה והוא מפני שני טעמים האחד מהם מפני קיום התורה עצמה. והשני מפני השמירה מעון שזכר תחלה. כי התורה שאין עמה מלאכה סוף בטלה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שאין ביניהם אכילה וכבר אמרו בילמדנו פרשת בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניים להם אוכלי תרומה ואם כן אם לא יטרח במלאכתו לצורך מזונותיו יצטרך להתבטל מתורתו מפני מזונותיו כשיחסר לחמו ולבסוף משתכחת ממנו. ולזה אמרו בפרק כיצד מברכין נהוג בהן מנהג דרך ארץ. ואמר אביי הרבה עשו כן ועלתה בידם. ואמר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי תרין ירחי בשתא כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולי שתא וכבר דברנו למעלה מזה בענין אהוב את המלאכה. ובמדרש רבה אמרו כי אדם אחד שאל לאליהו על מה שכתוב נותן לחם לכל בשר והיאך אפשר לתת לחם למי שעומד בטל אמר לו כבר אמרה תורה למען יברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה לא לעומד בטל ולזה הטעם הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וגם מפני השמירה מהעון הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כי מי שאין לו מזונות סופו להיות מלסטם הבריות וגונב וגוזל וחומס למלא בטנו או יחניף לרשעים כדי שיתנו לו מתנות או יבוא לידי חילול שבת וכמה עבירות הם נמשכו' אל מי שאין לו מזונות ע\"כ אמר יפה ת\"ת עם דרך ארץ: ",
+                    "<b>וכל העוסק עם הציבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים.</b> ובמשניות גרסינן וכל העמלין עם הציבור יהיו עמלים והענין אחד הוא ואינו נקשר למעלה והיא אזהרה לכל מי שהוא עוסק עם הצבור לדבר עם המלך או אל שר הצבא שלא יתעסקו בזה שיתגברו עליהם ולהשתרר גם השתרר אבל יהיו עסוקים עמהם לשם שמים שאין להם להשתרר עליהם ולהתגאות לומר עשינו בשבילכם כל זאת הטובה כי המעשים הנעשים בהתעסקות העמלים עמהם לא נגמרו מפני עסקן אלא מפני שזכות אבותם של צבור סייעתם וצדקתם העומדת לעד ואם תאמרו אם כן מה לנו לטרוח בצורכי צבור כיון שאין הדבר נגמר אלא בזכות אבותם אמר להם ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם שכיון שהתעסקתם עמהם לשם שמים יש לכם שכר בעמלכם על הכוונה הטובה שהיתה לכם בעמלכם. ומלת אבותם היא זרה בדקדוק כי כמו שהיחיד יאמר אבותיו בשני כינויי הרבים ראוי לומר לרבים אבותיהם אבל לשון הפסוק הוא ולא כחדו מאבותם:",
+                    "ויש לפרש זה לענין העוסק עם הצבור לכוף אותם לתת צדקה לעניים שלא יאמרו הרי טרחנו הרבה בזה והשכר הוא להם כי מממונם נעשו הצדקות וזכות אבותם מסייעתם לעשות המצוה הזאת מנכסיהם וצדקתם עומדת לעד להם לבדם ואין לנו חלק בשכר מצוה זו על כן אמר ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם מממונכם וכמו שאמרו בפרק השותפין שרצו גדול המעשה יותר מהעושה. ואתם מעלה אני עליכם הם דברי רבן גמליאל. ורבינו משה ז\"ל פי' שאם מפני שהתעסקתם עם הצבור נתבטלתם ממצוה אל תדאגו מזה כי מעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם והם דברי האל ית' אל העוסקים עם הצבור לשם שמים. והפירוש הראשון הוא יותר נכון אלא שבתוספתא ממסכת ברכות יש כעין ראיה לפירוש רבינו משה ז\"ל כי שם שנו א\"ר יהודה מהלך הייתי אחר ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה והגיע זמן קריאת שמע כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שהם עסוקים בצורכי צבור בירושלמי פרק אין עומדין א\"ר יהודה העוסק בצורכי צבור כעוסק בתורה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוו זהירין ברשות.</b> כבר הזהיר שמעיה ואמר אל תתודע לרשות ומה בא זה להוסיף על דבריו ונראה לי כי שמעיה דבר על ענייני הרבנות שלא יתודע לרשות כדי שיתנו לו רבנות כי צריך לשנוא הרבנות וכל מה שמביא אליה ורבן גמליאל בא לומר שאע\"פי שאתם צריכים להזקק לרשות מפני צורכי צבור ושמעיה לא אמר אל כיוצא בזה אל תתודע לרשות כי מצוה היא להתודע להם לפקח על צורכי צבור אפילו בשבת מותר לילך לטרטריאות ולקרקסיאות לפקח עליהם לפי שהם חפצי שמים כמו שנזכר בא' בשבת ובפרק שואל ובראשון מכתובות ומרדכי היה משנה לאחשורוש ורבינו הקדוש נתחבר לאנטונינוס והיו עושים טובה לישראל אבל הוו זהירין בהם כדי שלא יראו לכם פני' צהובות ובחלק שפתותם יפתו אתכם לגלו' להם מצפוני לבבכם לפי שאין מקרבין אתכם אלא להנאתם וכשיעלו מכם ממון אל תחשבו שיגמלו אתכם כצדקתכם ותאמרו על זה שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימי' תמצאנו כי אינם עומדין לאדם בשעת דחקו והרי הוא כאלו השלכת' ממונכם לאיבוד וכן אמרו בפרק הספינה דמודה להון אתמסר להון דמתרחיץ עליהון דליה דליהון ולמדתי פי' זה ממה שאמרו בפרק אחרון ממסכת תמיד בגמרא שלה בשאלתות ששאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב מה יעשה אדם ויתקבל על הבריות אמרו לו ישנא מלכות ושלטון אמר להו דידי עדיפא מדידכו ירחם מלכות ושלטון ויעביד טיבו עם בני אינשא. ורבינו יונה ז\"ל פירוש פחד מהמלכות שלא יעלילו אותו שהוא נותן דופי בהם והפך הדברים לשבח המלכות שהאדם צריך שיהיה זהיר ברשות שתהיה אימת המלך עליו כי כן ראוי למלכות לקרב האדם להנאתה ואינה חייבת לעמוד לאדם בשעת דחקו כי אם תעשה רעה או טובה המלכות לשום אדם מה' היתה זאת כי פלגי מים לב מלך ביד ה': "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו.</b> זאת המשנה היא כתובה בפ' בן זומא וכך היא שנויה שם ר' אומר עשה רצונו כרצונך כמו שהיא שנויה כאן ושם פירשה רבינו שלמה ז\"ל וכתב כי ר' הוא רבן גמליאל הוקשה לו ז\"ל שתהיה משנ' אחת לשני תנאים בלא שינוי ביניהם ובסדורי תפלה אינה כתובה כאן וכן רבינו שלמה ז\"ל לא פירשה כאן אבל בנוסחתו של רבינו משה ז\"ל היא כתובה כאן ושם גם כן ולא פירשה כלל. וכתבו כי במשניות שכתוב רבינו גרשום ז\"ל הגדול היא כתובה כאן וכן רבינו יונה ז\"ל פירשה כאן ובמשניות שלנו גם כן היא כתוב' כאן ואינה כתובה בפרק בן זומא. ורבינו שלמה ז\"ל פירש עשה כל חפציך כרצונו שיהיו מעשיך לשם שמים ויהיה לפי זה הפירוש נקשר למה שאמר וכל העוסקין עם הציבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים אבל אינו מיושב הלשון יפה שהיה לו לומר עשה רצונך כרצונו. ורבינו יונה ז\"ל כתב כי באבות דרבי נתן כתוב עשה רצונו כרצונך וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך וכן מצאתיה במדרש משלי ומסיימין בה אם עשית כן מאריך לך ימים ויוסיף לך שנים שנאמר כי בי ירבו ימיך וגו'. ויהיה הפירוש לפי זה עשה רצון האל בפזור ממונך בחפצי שמים כרצונך כאלו פזרתו בחפציך ואם עשית כן יעשה רצונך כרצונו ותמה הוא שיראה מזה שאם עשית רצונו שלא כרצונך יעשה הוא רצונך שלא כרצונו מדה כנגד מדה והיאך אפשר לומר כן היה די שיאמר כדי שיעשה רצונך. ורבינו שלמה ז\"ל בפרק בן זומא פירש כדי שיתן לך טובה בעין יפה וזהו בין אדם לחבירו ואינו ענין לבין אדם למקום. ונראה לי לפרש עשה רצונו כרצונך כאלו אין לך רצון אלא רצונו והוא גם כן יעשה רצונך ברצון מיוחד ולא יהיו מעשיך ברצונו הכולל לכל העולם לקיום העולם כטוב כחוטח אבל יהיו מעשיך כולם ברצונך ברצונו המיוחד בהפקת רצונך ואפילו היה ראוי לבוא עליך רע מפני עון הדור או מפני המזל הוא יעשה רצונך ברצון מיוחד וישמור אותך מאותו רע הראוי לבוא עליך: ",
+                    "<b>בטל רצונך מפני רצונו.</b> אם תחמוד ותתאוה לגזול ולגנוב או לאכול איסור ולבטול באיסור בטל אותו רצון מפני רצונו שמנע אותך כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. פשט הדברים הוא שאם יעצו עליך אויביך רע יפר עצתם. אבל נראה שהדברים הם דרך כבוד של מעלה כאלו אמר כדי שיבטל רצונו מפני רצונך מדה כנגד מדה כמו הראשונה ויתקיים בך ותגזור אומר ויקם לך. וזהו שאמרו בפרק במה אשה כל העושה מצוה כמאמרה אפילו גזר דין של שבעים שנה מתבטל עליו וכבר כתבתי זה בתחלת פרק זה:",
+                    "<b>הלל אומר.</b> בסדורי תפלות כותבין ר' הלל והוא טעות והגירסא הנכונה היא הלל אומר וכן הוא בנוסחתו של רבינו משה ז\"ל וכן הוא בנסחתו של רבינו אפרים ז\"ל והוא הלל הנזכר למעלה אלא שהפסיק בדבריו כדי שאחר שהשלים סדר הנשיאים שהיו מבני בניו חזר להשלים דבריו לסמוך לו דברי רבן יוחנן בן זכאי שקבל ממנו ושאר התנאים הבאים אחריהם. ויש הוכחה שזה הוא הלל הזקן שהרי שנינו שהוא ראה גלגלת צפה על פני המים ובפרק אחרון מסוכה נזכר זה על הלל הזקן ואין בדבר ספק כלל כי לא נמצא בשום מקום תנא ששמו ר' הלל: ",
+                    "<b>אל תפרוש מן הצבור.</b> כשהצבור דרכיהם מקולקלים הפורש מהם הרי זה משובח ועל זה אמר ירמיה מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כולם מנאפים ואמר דוד שנאתי קהל מריעים ועם רשעים לא אשב. ואמר ישעיה אל תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר והתורה אמרה לא תהיה אחרי רבים לרעות ואם אין דרכיהם מקולקלים כל כך אין לפרוש מהם וכן אמר בעל ספר הכוזר ז\"ל כי התפלה בצבור יותר משובחת משיתפלל אדם ביחיד לפי שהיחיד איפש' שיכלול בתפלתו מה שיהיה נזק ליחיד או לרבים והצבור לא יתפללו אלא מה שיועיל לכל ועוד כי בהקבץ עמים יחדו לעבוד עבודת הבורא ברוך הוא מתעלה שמו ומתקדש וכן הוא אומר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל והתפלה היא יותר נשמעת עם הצבור לא ביחיד שנאמר בעת רצון עניתיך ואמרו בראשון מברכות אימתי עת רצון בעת שהצבור מתפללין ואף מי שאינו יכול ללכת לבית הכנסת יתפלל ביחיד בשעה שהצבור מתפללין שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון ואין הקב\"ה מואס בתפלת של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס כמו שנזכר שם. וכן בתעניות אמרו כן ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ואע\"פי כן והוא רחום יכפר עון. ואמרו בפרק תפלת השחר לעולם לשתתיף איניש בהדי צבורא ואפילו יתפלל על עצמו כגון ההולך בדרך יתפלל בלשון רבים יהי רצון שתוליכינו לשלום וכשיהיה עם הצבור יתפלל עמהם ואל יקדים תפלתו לתפלתם וכן אמרו בראשון מברכות ובראשון משבת אמרו מי שיש לו חולה בתוך ביתו שיערבנו עם חולי ישראל. וכן אמרו במדרש חזית היושבת בגנים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות אם כולם חבירים מקשיבים לקולך אז השכינה אומרת השמיעיני ואם לאו שכינה מסתלקת שנאמר אחריו ברח דודי וכן הוא בפרק במה אשה יוצאה. וכבר משלו משל זה לחבילה של קנים שכל קנה יחידי רך ונוח לשברו וכשהוא בתוך החבילה אין כח באדם לשברו. ואמרו בפרקי דרך ארץ והביאו כן בגמרא כתובות לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. ובתענית בפרק ראשון אמרו אדם הפורש מן הצבור שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים פלוני שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. וכבר מנו בברייתא דסדר עולם הפורש מדרכי צבור עם הרשעים הנידונין בגיהנם לדורי דורות והביאוה בראשון מראש השנה והמשתתף עמהם רואה בנחמתם שנא' שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה ששו אתה משוש כל המתאבלים עליה כמו שנזכר באחרון מתענית: ",
+                    "<b>ואל תאמין בעצמך עד יום מותך.</b> נראה לי שסמך זה לאל תפרוש מן הצבור לומר לך שיש לך תעלת גדולה בהשתתפותך עם הצבור יותר מהיותך שוכני לבדד יום אחד ואפי' הארכת ימים כי האדם השרוי יחידי יתגבר עליו יצרו מחמת הרהורי עבירה שאין אדם ניצול מהם בכל יום כמו שאמרו בפרק גט פשוט ואיפשר שיצא לתרבות רעה. ועם הצבור הוא נמלט מזה ואל יאמר הרי הארכתי ימים הולך בדרך טובים ופסק ממני יצר הרע ואיני חושש שישלוט בי יש מזקינין הרבה ובסוף ימיהם יצאו לתרבות רעה כי היצר הרע הוא כמו אויב אורב לאדם כשימצא להדיחו מעל אלהיו יתגבר עליו וכמו שאמרו באחרון מקדושין על רב הונא בר רב אסי ששמעה אותו אשתו נופל על פניו ואומר יהי רצון שלא ישלוט בי יצר הרע ותמהה מתפלתו זאת לפי שכבר פירש ממנה כמה שנים ועבר' לפניו מקושטת הרבה פעמים עד שנכשל בה אע\"פי שלא היה חושב שתהיה אשתו וזה נאמר גם כן שלא יאמר אדם מפני מה נאסר דבר זה כלום נאסר אלא משום גזירה שלא אבוא לידי איסור תורה אני כבר נזהרתי כל אלה השנים ואיני חושש שאכשל בו והרי שלמה המלך נכשל בשלשה דברים שנאמר בהם לא ירבה להם נשים וסוסים וכסף וזהב ונתנה התורה טעם בהם ולא יסור לבבו ואמר הוא אני ארבה ולא יסור לבבי ולבסוף מה כתיב עליו ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו לבבו כמו שנזכר בסנהדרין פרק כהן גדול ובספרי ובמדר' קהלת ובילמדנו ובואלה שמות רבה. ורבי ישמעאל אמר אני אקרא לאור הנר ולא אטה וקרא והטה כמו שנזכר בראשון משבת ובירושלמי שנו חסיד אחד היה אומר עד יום זקנותך ובא לידי נסיון בזקנותו על ידי שד. וכן אל יאמר אדם אלך עם המינין ללמוד מהם חכמתם וכמו שעשה רבי מאיר שלמד מאלישע אחר ואמרו עליו רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק כמו שנזכר בפרק אין דורשין שאין הכל שוין בזה ואם רבי מאיר עמד טעמו בו וריחו לא נמר הלא יוחנן כהן גדול שימש בכהנה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי כמו שנזכר בקדושין בפרק האומר כי הוא ינאי שהרג חכמי ישראל ונעשה צדוקי וכן העלו בפרק תפלת השחר דהוא ינאי והוא יוחנן ועל זה שנינו אל תאמין בעצמך עד יום מותך כמו שנזכר שם ועל זה אמר שלמה טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו כי אז ניצול מהלכד בפח יצר הרע. וכבר אמרו על רבי אליעזר שנתפס למינות על ששמע דברי מינות והנאהו הדבר כמו שנזכר בראשון מע\"ז: ",
+                    "<b>ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו.</b> זהו גם כן מהענין הראשון שאם ראית חבירך נכשל בדבר כשבא לידי ניסיון או כשעלה לגדולה על תדין אותו לכף חובה ולומר ראוי הוא לישרף ראוי הוא ליצלב ראו מה שעשה זהו לשון אל תדין אל תעשה כן עד שתראה אם בסוף ימיך תבוא לידי ניסיון כמוהו או תעלה לאותה גדולה ולא תכשל כמו שנכשל הוא ואמרו במדרש אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו שכן מצינו בירבעם בשעה שבנה שלמה בית המקדש והשלימו הניח מפתחותיו תחת מראשותיו כדי להשכים למחרתו ולהקדים ולהקריב תמיד של שחר עם עמוד השחר מה עשתה בת פרעה הכניסה לו על מטתו כמין רקים של נחשת ומזלות וכוכבים מצויירין בו על גבי מטתו כדי להטעותו וליהנות מגופו של אותו צדיק ועברו עליו ארבעה שעות ביום שלא עמד ולא קרב תמיד של שחר ועל אותה שעה שנינו בעדיות כמו שאמרו בתלמוד ירושלמי ובמדרש משלי עדות של תמיד של שחר שקרב בארבע שעות מה עשה ירבעם קבץ שבט אפרים שהוא משבטו והשכים לפתחו של שלמה להרשיעו על זאת יצתה בת קול ואמרה לו רשע אתה עתיד לבטל כמה תמידין ומוספין במזיד ואתה מחייבו על השוגג וזהו שאמר הכתוב כדבר אפרים רתת כשנרתע אפרים ויגד על התמיד ששהה להקריב נשא הוא בישראל ויאשם בבעל וימות יצתה בת קול ואמרה לו עדיין אתה עתיד להיות נשיא בישראל ותעמיד שני עגלים אחד בדן ואחד בבית אל כדי שלא יעלו ישראל לרגל ויעבדו שם עבודה זרה באמצע הדרך ותאשים העם בבעל וימותו באותו עון כי מפני אותו עון גלה ישראל והקב\"ה עתיד להחזיר' ולהחיותם שנאמר אחר זה יחיינו מיומים ביום השלישי יקימינו ונחיה לפניו: ",
+                    "<b>ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע.</b> בזה נתחלפו הפירושים רבי משה ז\"ל פירש שלא תאמר דברים שאי אפשר להבינם אע\"פי שסופם להיות מובנים על ידי פירוש אל תכניס עצמך לדבר דברים מסופקים שיצטרכו לפירוש כי זה יגרום לטעות בדבריך ולהביא לידי מינות כמו שאירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס ונסחתו היא וסופו להשמע וכן היא במשניות שלנו. ורבינו יונה ז\"ל פירשו לענין גילוי סוד לחבירו או אפילו בינו לבין עצמו כמו שאמרו ז\"ל במדרש קהלת אל תשיח בין הכותלים כי אזנים לכותל וכן כתוב גם במדעך מלך על תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול וכן הזכירו זה בראשון מבתרא ויהיה פירוש זה לפי זה אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע עכשיו לפי שסופו להשמע ולהתגלות ונסחתו היא שסופו להשמע ואמרו סודך אסירך ואם תגלהו אתה אסירו. ואמרו אם לבך צר מלהכיל סודך לב חבירך יותר צר. ורבינו שלמה ז\"ל נראה שנסחתו היא אל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להשמע וכן היא גירסת ספרים צרפתים ופירושו אל תאמר דבר זה של דברי תורה שאפשר לשמוע עכשיו שסופו להשמע למחר אלא הט אזנך ושמע כי לא תדע מה ילד יום ופירוש רבינו משה ז\"ל נראה יותר נכון: ",
+                    "<b>ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.</b> זה נאמר לפי דעתו של זה הדוחה הזמן לזמן אחר כי שמא אותו זמן שחושב שיהיה פנוי לא יהיה פנוי כי יצאו לו עסקים ונמצא שיוצא מעולמו בלא תורה והוא אינו רוצה לצאת בלא תורה אלא שרוצה לשנות בזמן אחר ולא תעלה כוונתו על כן הזהירו מלומר דברים אלו ואל יבטח עצמו על תהו ולפי האמת אפילו יפנה אותו שעה שירצה לשנות אין לו לדחות זאת השעה שאפשר לו לשנות ואף אם ישנה בשעה אחרת אין לו לבטל שעה זו שהרי בכל שעה חייב לשנות ולעשות תורתו קבע ועל זה דרשו במדרש משלי אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך רעך זה הקב\"ה שנא' זה דודי וזה רעי: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא היה אומר.</b> אפשר היה לחבר דברים אלו עם דבריו הראשונים ולא היה צריך לומר הוא היה אומר וכן בדברי הלל עצמו בפ\"א שהפסיק ואמר הוא היה אומר היה אפשר לחבר הדברים ונראה שהפסיק ביניהם כי כן היה דרכו לאומרם נפרדים בכל עת שהיה דורשם ברבים וכן יתפרש כל הוא היה אומר שיש בזאת המסכתא: ",
+                    "<b>אין בור ירא חטא.</b> בור הוא שאין לו תורה ואינו יודע בטוב משא ומתן ובזה הוא גרוע מעם הארץ כי עם הארץ אע\"פי שאין בו תורה יש בו דרך ארץ ועוסק ביישובו כל עולם ולשון בור כמו שדה בור הנזכר במסכת שביעית וכן אם אוביר ולא אעביד בפרק המקבל ותרגום לא תשם לא תבור ובלשון ישמעאל גם כן קורין השדה שאינו נתחרש בור בחול\"ם ואנו קורין אותו בשור\"ק וכיון שהוא כל כך ריקן מתורה ומדרך ארץ אינו ירא חטא כי לא ידע להזהר מהחטא שאינו יודע מה הוא חטא שאפילו במצות אינו עוסק ואינו קורא אפילו קריאת שמע. ולזה אמרו בפרק גיד הנשה ההולך לימין רבו הרי זה בור. ובפרק היה נוטל אמרו קרא ולא שנה הרי זה בור. ובפרק שלשה שאכלו אמרו האומר נברך למי שאכלנו משלו וכן על המזון שאכלנו הרי זה בור. אבל עם הארץ אפשר לו להיות ירא חטא שהוא עוסק בדרך ארץ ומתרחק מהאונאות והגזילות והרביות וכיוצא בהן ואפילו לא למד לעולם וכל שכן שאם זה עם הארץ הוא אותו שהזכירו חכמים ז\"ל בסוטה בפרק היה נוטל ובפרק שלשה שאכלו שהוא מי שקרא ושנה ולא שימש ת\"ח כל שכן שאפשר לו להיות ירא חטא אבל אי אפשר לו להיות חסיד שהוא לעשות לפנים משורת הדין כי לא נתנה מדה זו אלא למי שעסקו בתורה וכל ימיו מטהר מחשבותיו בזכות הנפש להוסיף בכל יום מעלות בנפשו ולזה נקרא עם הארץ שהוא ממיישבי הארץ ומתערב עם הבריות וכל עסקו אינו אלא להתנהג עמהם בדרך ארץ להתאהב אליהם ובא ללמדנו שהעסק בתורה הוא מציל את האדם מן החטא ומביאו לידי חסידות. ובאבות דר' נתן שנו אין עם הארץ חסיד פרוש והפרישות אפרש במסכתא זו: ",
+                    "<b>ולא הביישן למד.</b> כמו שאמרו ז\"ל בפ\"א מתענית ובפרק הרואה ובמסכת דרך ארץ ובאבות דרבי נתן אם נבלת בהתנשא אם אדם מנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא בהם ואמרו בפרק השולח והמכשלה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם ואמרו בפרק המפלת א\"ר פפא לימא איניש קמי רביה כל כי האי מילתא ולא לשתוק שנא' אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה אם אדם עושה זמם בפיו ומתבייש לשאול סופו שכשישאלו אותו ישים יד לפה וכן אמר דוד ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ודע כי הבושת היא מעלה יפה וכבר אמרו בושת פנים לגן עדן אבל בענין הלימוד היא מדה רעה שאם יאמר אם אשאל דבר זה ילעיגו עלי ישאר בספקותיו וכן אמרו שאל שאלת השוטים ושמור שמירת הנדיבים רוצה לומר שישאל כל דבר ולא יתבייש אפי' היו שאלותיו שאלת השוטים וישמור חכמתו שלא יפזרנה במקום שאינו ראוי ולא יעצרנה מהמקום הראוי אלא יכלכל דבריו במשפט כמו הנדיב שמוציא ממונו במקום הראוי ואמרו חכמי המוסר הבושת בזולת מקומה חסרון: ",
+                    "<b>ולא הקפדן מלמד.</b> הרב צריך להסביר פנים לתלמידיו כמו שאמרו בפסיקתא גדול' בפרשת בחדש השלישי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם שצריך הרב להסביר פנים לתלמידיו ופירש הפסוק רבינו שלמה ז\"ל ביבמות בפרק האשה שלום כי כמו שהאדם המסתכל במים אותה צורה הנראית בה היא כצורה שהוא מראה לה אם צוחקת צוחקת ואם עצובה עצובה כן הוא לב האדם לאדם שאם מראה לו לב שמח גם הוא יראה ושמח בלבו. וכן אמרו בפרק הרואה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו אמר לו הקב\"ה למשה בא ונסביר פנים בהלכה אני ואתה. דבר אחר לך והסביר להם פנים כמו שהסברתי לך. ואם יקפיד הרב על תלמידיו בשאלותיהם יגורו ממנו וימנעו מלשאול ולא ילמדו אבל צריך להחזיר להם השמועה בסבר פנים יפות עד שתהא שגורה בפיהם כמו שאמרו על רבי פרידא שהחזיר השמוע ארבע מאות פעמים לאותו תלמי' וזכה לחיות ארבע מאות שנה ולזכות כל דורו לחיי העולם הבא כמו שנזכר בפרק כיצד מעברין וכבר אמרו בשני משבת לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ולא יהא קפדן כשמאי: ",
+                    "<b>ולא המרבה בסחורה מחכים.</b> לפי שעסק סחורתו מעכב אותו מלעסוק בתורה ואמרו בפרק כיצד מעברין לא מעבר לים לא תמצא בסוחרנין ובתגרין. ופירש רבינו שלמה ז\"ל שזה נאמר בפורשים מן היבשה לים ואמת הוא זה כי גם זה גורם ביטול גדול אבל הלל כבר התנה המרבה בסחורה ואפילו בישוב אבל ממעט בעסק ועושה תורתו קבע איפשר לו להחכים. ובברייתא של דרך ארץ הביאו משנה זו והוסיפו בה שים לבך ועצמך על התורה יותר מהסחורה ובזה איפשר להתקיים טובה חכמה עם נחלה: ",
+                    "<b>ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש.</b> תרגום ויאבק איש עמו ואשתדל גבר. ויש גורסין השתדר והכל אחד כלומר במקום שאין אנשים עומדים בפרץ לעסוק בצורכי צבור השתדל להיות איש ואף אם תתבטל מדברי תורה וכמו שדרשו באחרון מברכות עת לעשות לה' הפרו תורתיך האי קרא מסיפיה לרישיה מדריש מה טעם הפרו תורתיך משום עת לעשות לה' ובפרק שתי הלחם אמרו פעמים שבטלה של תורה זהו יסודה דכתיב אשר שברת אמר לו הקב\"ה למשה יישר כחך ששברת ומשום עת לעשות לה' הפרו תורתיך יצא שמעון הצדיק לאלכסנדרוס מוקדון בבגדי כהונה אע\"פי שלא ניתנו ליהנות בהם כמו שנזכר בפרק בא לו ביומא. ואיפשר לפרשו על ענין הלימוד כשתראה הדור שאין דברי התורה חביבין עליהם ואין שום מורה דעה ומבין שמועה השתדל אתה להיו' איש גדול ואין בזה משום יוהרא כדי להעמיד התורה שלא תשתכח וממה שאמרו בגמרא פרק הרואה נראה של ענין לישב בראש ולהורות הוראות נאמר ששם אמרו דרש בר קפרא באתר דלית גבר תמן הוי גבר ואמר אביי ש\"מ באתר דאית גבר תמן לא תהא גבר והקשו בגמרא פשיטא כלומר שדבר פשוט הוא שאסור להורות בפני מי שגדול ממנו בחכמה וכן כתיב ובמקום גדולים אל תעמוד. ותירץ רבא ואמר לא נצרכא אלא אפילו שניהן שוין כלומר מה שחיד' אביי הוא שאם נכנס למקום שיש שם חכם מורה הוראות אע\"פי שהוא גדול כמותו ושוה לו בחכמה אל יכנס בגבולו. וזאת המשנה אינה בסדורים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>על דאטפת אטפוך.</b> יש גורסין דאטיפת אטיפוך וכן הוא במשניות שלנו והוא הגירסא הנכונה תרגום אשר הציף את מי ים סוף דאטיף עליהן ולשון תלמוד הוא טפופות הפך מחוקות לענין מדות בפ' הוציאו לו. ויש גורסין דעטפת עטפוך וכן הוא בפרק החליל דעטפת עטפוך ודעטפך יעטפוניה והכל אחד הוא כי האל\"ף מתחלפת בארמית בעי\"ן. וזאת הבבא היא נשנית על הלל חבירו של שמאי וזו ראיה שאין במשנה רבי הלל אלא הלל והוא הלל הזקן אמר הלל לאותה גלגלת רשע היית ומלסטם הבריות והיית הורגן ומציפן בנהר כדי שלא יתגלה הדבר ובאות' מדה מדדו לך וכמו שאמרו בסוטה בפרק ראשון אע\"פי שבטלו כל המדות מדה כנגד מדה לא בטלה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה וסוף מי שהציפוך יצופון כי לא היה להם להרגך כי אין הדבר מסור אלא לבית דין וההורגו בלא בית דין חייב מיתה אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב וכמו שאמרו במסכת מכות פרק אלו הן הגולין והאלהים אנה לידו הרי שהרג זה מזיד ולא היו שם עדים וזה שהרג שוגג ולא היו שם עדים הקב\"ה מזמנן לפונדק אחד וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג מזיד והעדים מעידי' עליו וגולה נמצא שהורג מזיד נהרג וההורג שוגג גולה וזהו שנאמר כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע זו היא התורה שהיא משל קדמונו של עולם וכן נאמר בתענית פרק סדר תעניות כיצד ובמדרש קהלת גם כן נזכר וכן בירושלמי במסכת שביעית על פפוס ולוליאנוס שהם שמעיה ואחיו וטרכינוס קיסר שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו שאמר להם אם מעמן של חנניה מישאל ועזריה אתם יבוא ויציל אתכם מידי כמו שהציל אותם מיד נבוכדנצר אמרו לו נבוכדנצר מלך הגון היה וראוי שיעשה נס על ידו וחנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו ואתה הדיוט אינך ראוי שיעשה נס על ידך ואנחנו מחוייבים מיתה אם אי אתה הורגנו כמה דובים ואריות יש לו ועתיד הקב\"ה לגבות דמינו מידך והרגם ולא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגזירין ופפוס ולוליאנוס אחיו אמרו עליהם בגמ' בתרא פרק ראשון שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן לפי שמסרו עצמן להריגה על שנמצאת בתו של קיסר הרוגה והעלילו על ישראל ורצו להשמידם והם אמרו שהם הרגוה להציל את ישראל ועל כן זכו למחיצה זו ועל כיוצא בזה אמר שלמה בספר קהלת כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב כי זו היא מדתו של הקב\"ה וזו המשנה גם כן אינה בסדורים. וכבר אמרו בפרק ראשון כי הלל היה בבלי ולשון בבל הוא לשון ארמית: "
+                ],
+                [
+                    "<b>מרבה כו'.</b> בא ללמד כי כל הרבויים הם רעים מלבד רבוי התורה על כן צריך אדם להוציא מעותיו כדי ללמוד תורת וכמו שאמר ר' יוחנן לר חייא בר אבא שהיה בוכה עליו שמכר כל נכסיו ללמוד תורה ואמר ליה למה את בכי אמר לי' בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום אמר ליה חייא ונקלה זאת בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שנתן לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ אבל התורה נתנה לארבעים יום שנא' ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה כמו שנזכר במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש ילמדנו בפרשת כי תשא וכן במדרש חזית:",
+                    "<b>מרבה בשר מרבה רמה.</b> המשביע את עצמו ואכל ושבע ודשן והוא עושה כן כדי שיוסיף ימים על ימיו לא מפני זה יאריך ימים ביותר ממה שהוא קצוב לו והרבה כחושים אשר במשמניהם רזון הם מאריכים ימים וזה שהרבה בשר לא הועיל לו באריכות ימים וביום המות יהיה לו רבוי בשרו לצער שהוא מרבה רמה ואמרו רבותינו ז\"ל בפרק מי שמתו ובראשון משבת קשה רמה למת כמחט בבשר חי שנא' אך בשרו עליו יכאב הרי שריבוי בשרו לא הועיל לו והרבה צערו ועל זה אמרו בפ' שואל וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אלו בני אדם שעושין כל ימיהם כחגים שכרסם נבקעת על פניהם ואומרה לו עול מה שנתת בי: ",
+                    "<b>מרבה נכסים מרבה דאוון.</b> כך הנוסחא בספר רבינו משה ז\"ל ובספר צרפתים וכן הוא במשניות שלנו. והוא לשון דאגה כמו דאגה ודאבון בבי\"ת והבי\"ת והו\"ו מתחלפים כמו גוויה גביה וכן אחרים ותרגום ביגון שאולה בדאוונא. ואמר כי ריבוי הנכסים גורם לו ריבוי דאגות כי בכל יום קול פחדים באזניו שמא יגזלוהו ממנו בית המלך או יבואו עליו לסטים ויהרגוהו וגם בלילה לא שכב לבו והיה אומר אחד מן החסידים המקום יצילני מפזור הנפש אמרו לו מהו פזור הנפש אמר להם שיהיה לו ממון בראש כל ההר ובכל קריה והוא שאמר הכתוב מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון וזה הפך מחשבתו כי הוא חושב כי יכבדוהו לרוב עושרו וירבה בתענוגים ואין לו אלא ריבוי דאגות וע\"ז נאמר אוהב כסף לא ישבע כסף: ",
+                    "<b>מרבה נשים מרבה כשפים.</b> זהו דרך העולם תחלה מקשט עצמו ומרבה בשר ואחר כך משתדל להרבות נכסים וכשירבה נכסים גם הוא ירבה נשים וכשירבה נשים יצטרכו לשפחות ומרבה אותן לו לעבודת הבית ואחר כך אם ירבו נכסיו יקנה שדות וכרמים ויצטרך לעבדים על כן סדרם התנא כן בשר נכסים נשים שפחות ועבדים ואמר כי בריבוי הנשים יש ריבוי רעה בעולם כי טובה שבנשים מכשפה כמו שהזכירו במדרש ואלה שמות ויותר הן מצויין המכשפים בנשים מהאנשים לפי שהן חלושות ואין להם כח להלחם ורוצות לנצח על ידי כשפים כמו שאמרו בספרי לא יתיצב איש בפניך אפילו אשה בכשפיה ולזה אמרה תורה מכשפה לא תחיה ועוד שלקלות דעתן מתפתות בכשפים יותר מהאנשים והמרבה נשים עושה כן להרבות תענוג והוא מרבה צער בעולם ואפילו המתכוין להרבות בנים יותר הן ממעיטות בכשפיהן כי למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שהפמליא גוזרת חיים לאדם והן הורגות אותו כן נזכר בסנהדרין בפרק ארבע מתות ובראשון מחולין. וגם אל האדם עצמו הן גורמות רעה כי השנואה מהן תעשה כשפים לבעלה מפני ששונא אותה וכעסתה צרתה גם כעס ועושה פי שנים הרי שבזה הריבוי הרבה רעה ולא הרבה טובה:",
+                    "<b>מרבה שפחות מרבה ומה מרבה עבדים מרבה גזל.</b> גם בעבדים מצויה זמה כמו שנזכר בערבי פסחים שכנען צוה את בניו אהבו את הגזל ואהבו את הזמה פירוש כי לריבוי מנהגן זה הוא כאלו צוה אביהן אותם בכך והם עושים כן לקיים מצותו אבל התנא נתן הזמה לשפחות כי בהן הוא יותר מצוי וכמו שאמרו בראשון מגיטין שפחה זילא ליה שכיחא ליה ופריצא ליה והעבד אפילו יזנה ויפרוץ עם אחת אבל בבית שפחה אחת יתגודדו אגודות אגודות ותרבה הזמה ובעבדים הוא מצוי הגזל ומרבה אותם מרבה גזל והנה בהרבת כל זה יש ריבוי רעה. ורבינו יונה ז\"ל פירוש כי הזהיר מכל זה לאדם כי יש עליו עון פלילי בריבוי הכשפים והגזל והזמה וכאילו הוא מסייע על דבר עבירה. ואני אומר שלא היתה הכוונה לזה אלא שהדברים בעצמם הם רעים והמרבה אותם מרבה רעה הפך מה שהיה מחשבתו בזה ולהודיע כי אין שום ריבוי טוב אלא במה שיזכיר אחר זה: ",
+                    "<b>מרבה תורה מרבה חיים.</b> רבינו יונה ז\"ל רצה לדקדק שכל אלו הרבויים האחרונים הם כל אחד ואחד הפך מכל אחד ואחד מהראשונים ולא עלה בידו יפה וגם אין צורך שיבוא על אותו דקדוק. ואמר כי מרבה תורה הוא מרבה חיים פסוק מלא הוא בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך והתורה אומרת כן כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנו' חיים ואע\"פי שהתורה מתשת כתו של אדם כמו שדרשו במדרש חזית מעולפת ספירים ונקראת גם כן תושיה שמתשת כחו של אדם כמו שנזכר בפרק זה בורר ובמדרש תהלים ועל זה נקראו רבנן מריעי כלומר חולים כמו שנזכר בפרק אין בין המודד וכשקבל עליו ריש לקיש עול תורה חלש גופו ולא יכול לעבור את הירדן כמו שנזכר בפרק הפועלים וכן עקילס כשנתגייר מצאו אדריינוס בפנים חולניות ואמר לו שלמד תורה כמו שנזכר בילמדנו וכיון שגופו תשוש אינו מרבה בשר כמו באכילה גסה ויש לו שכר בעמלו אורך ימים ושנות חיים ואין לו דאגה כמו מרבה נכסים אבל יש לו שמחה במענה פיו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב: ",
+                    "<b>מרבה ישיבה מרבה חכמה.</b> אלו השלשה שהם ישיבה ועצה וצדקה אינם במשניות דווקניות ורבינו יונה ז\"ל היה גורס מרבה חכמה מרבה ישיבה והוקשה לו מה בין מרבה תורה ומרבה חכמה ופי' חכמה הסברא כי בזה תרבה ישיבתו שיתקבצו התלמידים לשמוע סברותיו. ולגרסת הספרים שלנו וכן היא נסחת רבינו משה ז\"ל וכן בספר צפרתי יתפרש כן כי מרבה ישיבת התלמידים הוא מרבה חכמה כי התלמידים מחדדים את הרב וכמו שאמר ובראשון מתענית אמר רבי הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולן וגם מרבה חכמה בעולם שהתלמידים ילמדו ממנו וזה הרבוי יותר טוב מכשפי' וזמה: ",
+                    "<b>מרבה עצה מרבה תבונה.</b> זאת המשנה כולה רבינו משה ורבינו שלמה ז\"ל לא פירשו בה כלום ורבינו יונה ז\"ל פירשה וגם בסדור צפרתי היא מפורשת חוץ מזה המקום שלא הזכירו כלל איך בריבוי עצה תרבה תבונה. ונראה לי שהמרבה ליטול עצה הוא מוסיף לקח ומבין דבר מתוך דבר סימן לדבר יתרו שנתן עצה למנות שופטים ומשה רבינו ע\"ה הוסיף למנות להעמיד משפט השופט והכתוב אומר ושומע לעצה חכם: ",
+                    "ויש מפרשים כי הכתוב חסר וצריך לומר ושומע לעצת חכם חכם. ואני אומר כי מקרא מלא הוא כי אין עצה לסכל כי אם נבערה וכשאומר ושומע לעצה הדבר ידוע שמחכם יצאה וכן אמרו בפרק אין בין המודר אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור שמע לזקנים ואל תשמע לילדים שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין וסימן לדבר רחבעם בן שלמה וכן היא בפרק בני העיר. וכן הוא אומר הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום רוב יועצים אינו רוצה לומר ריבוי יועצים שהרי כתיב בפשע ארץ רבים שריה ובאדם מבין יודע כן יאריך אבל רוצה לומר גדול היועצים ותקום חוזר אל המחשבה כי המחשבה תופר בלא קיבוץ חכמים בהוסדם להתיעץ ואפי' היו מחשבות רבות ותתקיים על ידי גדול היועצים הנותן עצה נכונה לצרף המחשבה הטובה אל המעשה ואפילו לא היתה אלא אחת ומצינו קיום ועמידה אל המחשבות עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור:",
+                    "ויש מפרשים וברוב יועצים תקום שב אל העצה כאלו אמר וברוב יועצים עצה תקום כמו שכתוב ועצת ה' היא תקום ופירשו בשני מסנהדרין עצה שיש בה דבר ה' תקום וכן במדרש תהלים ובסוף יבמות נזכר כי רב רצה לנדות לרבי שילא שהתיר מים שאין להם סוף ושמואל חבירו יעצו שלא ינדהו עד שישלחו לו למה התיר כן והוא השיב כי לא היה מתיר כן במים שאין להם סוף אלא שחשב באותן מים שהיה להם סוף וקילס רב לשמואל על עצתו וקרא עליו ותשועה ברוב יועץ כי האדם נושע מלהכשל בעצת גדול יועץ וזה תורה כי רוב אינו ריבוי כי היה לו לומר רוב יועצים לא רוב יועץ הרי שבריבוי עצה אדם מרבה תבונה ומבין דבר מתוך דבר היועץ ובריבוי הנשים אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכבר אמרו חכמי המוסר: שאל עצת הנשים ועשה הפכן:",
+                    "<b>מרבה צדקה מרבה שלום.</b> שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ונאמר ושמתי פקודותיך שלום ונוגשיך צדקה כי מפני נוגשי הצדקה אל יחשוב אדם שתרבה מריבה בעולם כשאר נוגשים אבל ירבה שלו' כי במיעוט הצדק' ירעבו העניי' ותרבה המריבה ובהשביע אותם תשקוט המריבה הנה כי ריבוי הצדקה אע\"פי שממעיט ממונו יש ריבוי טוב ובריבוי העבדים יתמעטו ממונות הטובים וירבה הוי בעולם כאשר יבז לו משוד יתום: ",
+                    "<b>קנה שם טוב קנה לעצמו.</b> ושאר הקניינים הם לאחרים ובשם טוב יש נחת רוח לבדו ואין לזרים אתו וכן אמר מונבז כשבזבז אוצרותיו לעניים אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי כמו שנזכר בהשותפין שרצו וכן הכתוב אומ' נבחר שם מעושר רב וכל שכן שאם קנה לו דברי תורה שקנה לו חיי העולם הבא כמו שדרשו בסוטה פרק היה נוטל מהפסוק שכתוב בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך וכן היא בפ' קנין תורה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי.</b> לפי שרבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל והפסיק בינו לבין הלל מפני שרצה לסדר סדר הנשיאי' שנשתלשלו מהלל על כן חזר להזכיר דברי הלל האחרונים וסמך להם דברי תלמידו שקבל ממנו ובמדרש חזית מונה דורות הראשונים מאנשי כנסת הגדולה עד רבן גמליאל הזקן ודורות האחרונים מרבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו והוא התקין תשעה תקנות הנזכרות בראש השנה פרק יום טוב של ר\"ה: ",
+                    "<b>אם עשית תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך.</b> כי האדם לא נברא אלא לעסוק בתורה וכמו שדרשו בראשון מע\"ז ובפרק רבי עקיבא ממה שכתוב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי תנאי התנה הקב\"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין את התורה בששה בסיון מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו ולפי שהאדם הוא חייב בכל עת ללמוד תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה אם הוא מתבטל אפילו שעה אחת הרי שהפסיד שכרה של אותה שעה כמו הפועל שאין לו רשות להתבטל ממלאכתו של בעל הבית אפי' שעה קלה ועל זה אמרו במסכת תענית בפרק ראשון שאסר לתלמיד חכם להתענות מפני שממעט במלאכת שמים כמו שהפועל בודאי אסור לסגף עצמו בתענית מפני שממעט ממלאכתו של בעל הבית כמו שנראה בפרק הפועלים ובתוספתא דמציעא פרק שביעי וכן אמרו בז' מדמאי רשב\"ג אומר לא יחשוך מפיו גרוגרות שממעט במלאכתו של בעל הבית ופירש בערוך לא יחשוך גרוגרות מאכילתו ליתנה תרומת מעשר מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית ותניא לא ישכיר אדם עצמו וירעיב עצמו ויסגף עצמו מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית וכן מפורש בירושלמי שאמרו שם רבי יוחנן אשכח ספרא אטימו יום פירוש שהיה חולה ומלמד תינוקות אמר לון מהו כן אמרי ליה ציים פירוש רגל הוא לצום על כן הוא חולה וחלוש אמר ליה אסיר לך אם מלאכת בשר ודם אסור מלאכתו של הקב\"ה לא כל שכן. וכשהאדם עושה תורה הרבה אין לו להחזיק טובה לעצמו לומר כמה אני גדול וכמה אני נשוא חן לפני הקב\"ה שהרי עמלתי בתורתו הרבה כי לכך נוצרת וכמו שאין הפועל מחזיק טובה לעצמו כשעשה מלאכת בעל הבית באמונה לפי שלכך שכרו כן האדם אין לו להתפאר על שעשה תורתו הרבה כי לכך נוצר ומי שפרע חובו אין מחזיקין לו טובה כמי שנותן מתנה בטובה ואלו היתה מלאכת התורה קצרה כמי שהשלים מלאכתו ועושה עם בעל הבית בטובה מלאכה אחרת היה איפשר לו להחזיק טובה לעצמו אבל התורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כמו שנזכר בעירובין פרק עושין פסין שכל העולם כולו א' משלשת אלפים ומאתים מהתורה והוכרחו כן מהפסוקים ואפי' יחיה אדם אלף שנים פעמים לא יוכל להשלימה ואיך יחזיק טובה לעצמו במה שלמד ממנה ולזה היו משבחים החכמים מי שלומ' הרבה ולא מחזיק טיבו לנפשיה כמו שנזכר בסנהדרין פרק אלו הי הנחנקין אי זהו בן העולם הבא ענותן ושפל ברך שאיף עייל שאיף נפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבו לנפשי' ורבי יוחנן בן זכאי היה נאה דורש ונאה מקיים כי הוא היה כמו הלל רבו שחיה מאה ועשרים שנה כמשה רבינו ע\"ה ארבעים שנה עסק בפרקמטיא ארבעים שנה למד ארבעים שנה לימד כמו שנזכר בספרי ובאחרון מראש השנה ובפרק היו בודקין ובפרק יש נוחלין שנו וכן בפרק הישן כי שמונים תלמידים היו לו להלל שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה שלשי' מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושוע עשרים מהם בינוניי' גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלות וחמורות וגזרות שוות וגמטריאות שיחת מלאכי השרת שיחת שידים ושיחת דקלים ומשלות כובסים ומשלות שועלים דבר גדול ודבר קטון שלא למד דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא ואמרו על גדול שבכולן שכל עוף שהיה פורח עליו בשעה שהיה עוסק בתורה היה נשרף בהבל היוצא מפיו ובפרק היה קורא אמרו שלא קדמו אדם בשלום לעולם ואפי' עכו\"ם בשוק ולפי שרבן יוחנן בן זכאי למד תורה הרבה לימד לכל מי שיעשה כמותו שלא יחזיק טובה לעצמו כמו שלא החזיק הוא טובה לעצמו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי.</b> בלא ספק כי אלפים תלמידים העמיד ובפרק אין עומדין נראה כי רבי חנניא בן דוסא היה תלמידו ולא מנה אלא הגדולים שנמסרה הקבלה אליהם והם התנאים הראשונים הנזכרים במשנה ובברייתות ומצאתי כי במשניות המדויקות אין שם וא\"ו אלא באחרון שכתוב בהן ורבי אלעזר בן ערך אבל בכולן כתוב רבי בלא וא\"ו ובא על דרך שמעון לוי ויהודה וכן דרך הרומייס כשהן כותבין הרבה שמות זה אחר זה אין נותנין הוא\"ו או מה שדומה לה בלשונם אלא באותו שמזכירין אחרון: ",
+                    "<b>הוא היה מונה שבחן.</b> אין דרך הרב לקרוא לתלמידיו רבי אלא בשמו בלבד וכן בפרק הוציאו לו הזכירו שרבי חנינא היה יותר גדול מרבי יהושע בן לוי לפי שאמר לי התיר רבי חנינא ולא אמר לי התיר חנינא על כן אין בכל אלו השמות רבי כלל ומצאתי כי באחרון יש רבי והוא רבי אלעזר בן ערך ואינו כן בנוסחת רבינו משה ז\"ל ונראה כי שיבוש הוא באותן משניות שכתוב בהם רבי ונסתבכו בזה השיבוש לפי שבמשנה ראשונה נשתנה זה השם בתוספת וא\"ו כמו שהזכרתי הוסיפו כאן גם כן רבי והוא טעות ורב אליעזר הוא הנזכר בתלמוד רבי אליעזר הגדול ועל שמו הם הפרקים הנודעים בשם פרקי רבי אליעזר והגירסא המדוקדקת הוא בור סוד לא בור סיד רוצה לומר בור של סוד ומה שבח יש בו אבל בור סוד הוא בור שסדוהו יפה כמו המקואות והשיחין שהם מסויידין יפה ומעמידין המים שלא יבלעו בקרקע ובכותלין. וסוד הוא פעול על משקל שובי מלחמה נוגי ממועד מולים היו שיאמר מהם ליחיד שוב נוג מול וכתוב מול בערלה כמו שדקדק רבי' שלמה ז\"ל בפרשת מסעי בתיבת ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב שאינו מקור אלא פעול ובשלימותו היה סיוד על משקל עושר שמור ובא חסר יו\"ד כדרך נחי העי\"ן: ",
+                    "ושבח רבי אליעזר בזכרנות שלא שכח לעולם דבר ממה שלמד כמו הבור אשר הוא טוח בסיד שאינו מאבד אפי' טיפה אחת:",
+                    "ושבח רבי יהושע בטוב המדות כן כתב רבינו משה ז\"ל וכן הוא האמת שהיה עומד לפני קיסר כמו שמצינו בפרק הרואה ובפרק אלו טרפות אמר ליה קיסר לרבי יהושע וגם עם המטרוניתא דבר כמו שנזכר בפרק מפנין ולא יתיצב לפני מלכים אלא מי שהוא מאושר במדותיו. ורבינו יונה ז\"ל דקדק כי לשון אשרי הוא ריבוי במעלות המאושרות כי נאמר על היראה אשרי איש ירא ה' ועל השוקד בלימוד אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום ונאמר גם כן בזה אשרי יושבי ביתיך ונאמר על הבוטח באל אשרי אדם עוז לו בך ועל המתרחק מהרשעים אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ואמת הוא זה והרבה יש מכל זה אבל רבן יוחנן לא אמר אשריו אלא אשרי יולדתו ואם מפני שילדה אדם חשוב שבחה למה לא שבח אמות האחרים ולמה זכתה היא בשבח הזה יותר משאר יולדות צדיקים. ורבינו שלמה ז\"ל פירשו יפה וזה לשונו אשרי יולדתו שהיא גרמה לו שהוא חכם שכל אותם ימים שעיברה אמו ממנו היתה מחזרת בכל יום על ארבעה ועשרים בתי מדרשות שהיו בעירה ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העוב' הזה שיהיה חכם כדאיתא בתלמוד ירושלמי עד כאן לשונו ז\"ל. וגם ראיתי אני בירושלמי בראשון מיבמות שאמר רבי דוסא בן הורכינס לחכמי ישראל עליו שמיום שנולד לא הוציאה העריסה שהיה בה מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה וזהו שבחו אשרי יולדתו שגרמה לו יתרון על חביריו שלא שמע לעולם מיום שנולד אלא דברי תורה והיה לוי ומשורר בבית המקדש כמו שנזכר בספרי ובערכין פרק אין בערכין והיה אב בית דין כמו שנזכר בפר' מרובה ומפני שצערו רבן גמליאל העבירו אותו מהנשיאות ולא החזירוהו עד שנתפייס ממנו כדאיתא בפרק תפלת השחר. ויוסי הכהן הוא הנזכר בראשון מע\"ז ובפרק מי שהוציאוהו שיצא אחר רבו לצידן ובירושלמי דברכות פרק מי שמתו ובמשנת עדיות יש הלכות על שמו והוא נזכר בזבחים פרק טבול יום שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו אחיו הכהנים ונזכר באלו מגלחין שמתה אשתו ואמר לאחותה בעודה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותיך ובפ' אין דורשין במעשה מרכבה. וכן בראשון משבת שלא נמצאת אגרת שלו ביד גוי לעולם מפני איסור הוצאת שבת וכן במשנת מקוואות בפרק עשירי קלמירין של יוסי הכהן היתה נקובה ושבח אותו בחסידות הוא העושה לפנים משורת הדין וכמו שאמרו בגמרא מדת חסידות שנו כאן במציעא בפרק הזהב וכן בפרק הזרוע ובירושלמי אמרו וכי משנת חסידים היא זו וכן בפרק כל היד ובפרק אלו מגלחין על הצפרנים קוברן צדיק שזהו דינם שורפן חסיד שלא יבוא בהם לידי מכשול כי חסיד גדול מצדיק וכן בפרק כל כתבי וכן בכריתות פר' המביא אמרו אשם חסידים הוא אשם תלוי המתנדבים בלא חטא ובפרק אין עומדין חסידי' הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין ובפרק בנות עכו\"ם חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהם אלא ברביעי בשבת כדי שלא יבואו נשותיהן לידי חילול שבת שהיו בקיעין בזמן ההריון וכשמשמשין מטותיהם ליל ראשון וליל שני וליל שלישי היה אפשר לילד בשבת ומרביעי ואילך לא היי באין לידי חילול. וכן אמרו הנותן מעות בעסק קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע רחוק לשכר וקרוב להפסד חסיד קרוב לזה ולזה רחוק לזה ולזה זו מדת כל אדם כי המתרחק מן האיסור יותר מכל אדם נקרא חסיד. ובמדרש תהלים אמרו כל מי ששומע קללתו ושותק כדאי הוא שיקרא עצמו חסיד וכן דוד היה אומר שמר' נפשי כי חסיד אני וכן הקב\"ה אמר חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם והעושה כן נעשה לו שותף: ",
+                    "ושבח רבי שמעון בן נתנאל ביראת חטא שהיה עושה סייגים להרחיק את עצמו מן החטא יותר מכל אדם כי לולי זה לא היה שבח גדול שהרי עם הארץ אפשר לו להיות ירא חטא ולא הוציאו מכלל זה אלא בור כמו שנזכר למעלה אבל השבח היה שהיה עושה הרחקות גדולות בענינים מיראתו שלא יכשל בחטא אפילו באונס ובשוגג וכן החסידות ששיבח בו רבי יוסי הכהן היה על תכלית החסידות יותר מכל החכמים כי לא שבחוהו שלא היה עם הארץ שאינו חסיד. ובאבות דר' נתן שנו יוסי הכהן חסיד שבדורו פירוש שלא היה בדורו כמוהו:",
+                    "ושבח לרבי אלעזר בן ערך שהיה כמו מעיין המתגבר מאליו אשר לא יכזבו מימיו וכל אשר נמשך למרחוק הוא מתגבר כן היה לבו רחב ומוסיף פלפול וסברות מדעתו לא ייעף ולא ייגע כשהיה מדבר בין החכמים מהתגברותו ובזה היה יותר על ר' אליעזר כי ר' אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם כמו שנזכר בסוכה פרק הישן וכן ביומא פרק שני שעירי וזה ר' אלעזר בן ערך אמרו עליו בפרק אין דורשין שהיה דורש במעשה מרכבה לפני רבן יוחנן בן זכאי עד שירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות ונענה מלאך מן האש ואמר הן הן מעשה מרכבה ואמר רבן יוחנן בן זכאי אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך ר' אלעזר בן ערך ואחר כל זה הכבוד אמרו עליו בשבת ששכח תלמודו מפני שהלך להתעדן באותן מקומות הנזכרים שם כמו שנזכר בפרק חבית להודיע כמה צריך אדם להחזיק בלימודו וכן אמרו באבות דר' נתן וידוע הוא היום בית הכנסת שלו בדמשק. ובפרק כל הבשר אמרו נטילת ידים מצוה מאי מצוה מצוה לשמוע דברי ר' אלעור בן ערך שהיה סומך זה לפסוק וידיו לא שטף במים מתוך פלפולו:",
+                    "<b>אבא שאול אומר משמו.</b> כתב רבינו יונה ז\"ל שאבא שאול אינו חולק על סתם משנה שהתם דבר על ענין הידיעה ואבא שאול דבר על הפלפול והכל אמת כי רבי אליעזר היתה ידיעתו יותר גדולה מכל חכמי ישראל לפי שהיה כבור סוד שאינו מאבד טיפה ורבי אלעזר בן ערך היה פלפולו יותר גדול מכל חכמי ישראל שהיה כמעיין המתגבר ובאבות דרבי נתן שנו ואצבעו של ר' אלעזר בן ערך בכף שנייה ונקרא אבא שאול דרך כבוד הוא. וכתב רבינו משה ז\"ל בפתיחת פירוש המשנה כי מדריגתו כמדריגת מי שקורין אותו רבי וכן נהגו העכו\"ם לקרוא דרך כבוד בשם אב הישמעאלים הרבה מאד ואף העכו\"ם לאפיפיור אב קדוש וכן לנשים החשובות קורין בשם אמא אמא שלום אמא מרים וכן מטרוניתא בלשון רומי אם היא מטיר כמו אב פטיר וכן נזכר בסוף פרק היה קורא כי אבא ואימא דרך כבוד ואין קורין כן לעבדים ולשפחות אלא של בית רבן גמליאל כמו שנזכר בסוף פרק היה קורא: ",
+                    "<b>אי זו דרך טובה שידבק בה האדם.</b> לא ראיתי מי שנתעורר לפרש מה בין זה למה שאמר בראש הפרק אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם ונראה לי שאותו מאמר הוא שיבור האדם מתוך הדרכים דרך ישרה אחת אשר אין בכל הדרכים ישרה אלא היא ויניח השאר והמאמר הזה הוא להדבק בדרך טובה יותר משאר הדרכים ואע\"פי שהם גם כן טובות ולא אמר שיניחם אלא שילך בהם גם כן אלא שידבק באחת מהם יותר מהשאר: ",
+                    "<b>רבי אליעור אומר עין טובה.</b> ההפך מלמד על הפכו ומצינו בזאת המסכתא כי הקמצן הכילי נקרא עינו רעה כמו ששנינו בפרק אחרון רוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו אם כן עין טובה הוא הנדיבות וכן כתוב נבהל להון איש רע עין ונקרא בלשון חכמים ז\"ל צר עין בהפך טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל והיה אומר רבי אליעזר כי על ידי דרך זו ימצא חן האדם בעיני אלהים ואדם כי יתן מלחמו לדל: ",
+                    "<b>רבי יהושע אומר חבר טוב.</b> כי איפשר שהאדם יהיה קרוב אצל עצמו ותגבר לפעמים עינו הרעה על עינו הטובה וכשהיה לו חבר טוב יוכיחנו על פניו וגם הוא יבוש ממנו וטובים השנים מן האחד:",
+                    "<b>רבי יוסי אומר שכן טוב.</b> כי החבר הטוב אינו מצוי אליו בכל עת והשכן הטוב אינו נפרד ממנו יום ולילה ומה שיעשה החבר ביום יעשה השכן ביום ובלילה והכתוב אמר טוב שכן קרוב מאח רחוק:",
+                    "<b>רבי שמעון אומר הרואה את הנולד.</b> כי החבר והשכן אינן רואים אלא לפי שעה ומה שהוא היום טוב אינו טוב למחר כי ישתנו הדברים וכמו שאמר הכתוב אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום והרואה את הנולד ומרחוק יריח מה שאפשר להיות הוא נשמר מהרבה פגעים ולא יעשה כי אם שגלוי אליו שאי אפשר לו לבוא לידי תקלה שמתוך כך יהא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה וזהו מה שאמרו חכמים ז\"ל בסוטה ובראשון ממועד קטן ובפרק נגמר הדין שם ארחותיו שנאמ' ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושֹם אלא ושׂם וצווי זה אינו סותר מה שכתוב בספר בן סירא ונזכר בפרק חלק ובפ' הבא על יבמתו והוא אמרו אל תצר על צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום וכן מה שאמרו באחרו. מסוטה כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל מחר הרי זה מקטני אמנה כי יש לו לאדם לחשוב על העתיד ויקח תחבולה להציל לו מרעתו ומה שאינו בידו יבטח באל ואל ידאג עליו. ובמסכת תמיד אמרו כי אלכסנדרוס מוקדון שאל זקני הנגב אי דין חכם ואמרו לו הרואה את הנולד: ",
+                    "<b>רבי אלעזר אומר לב טוב.</b> שיהיה לבו טוב לשמים וטוב לבריות וכן אמרו באבות דר' נתן טוב למקום טוב לבריות:",
+                    "<b>אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם.</b> כי מי שיש לו לב טוב יהיה נדיב וקונה חבירים טובים וידור עם שכנים טובים ומתוך שלבו טוב יראה את הנולד כדי שלא תבוא תקלה על ידו ויהיה טוב עם אלהים ועם אנשים. ורבינו משה ז\"ל פירש דברים אלו על דעת חכמי האומות הפוסקים הלכה במה שנפל מחלוקת ביניהם בענין מדות האדם כי יש מהם מי שאומר שלא נתייחד הלב לכל המדות כי יש מהם תלויות בכבד כמו הזוללות והזימה והפרישות מהם ויש מהם תלויות במוח כמו הראייה והשמיעה והטעם והריח והלקיחה וההליכה ודומיהם ויש בכל אחד מאלו מצוה ועבירה ויש מהם תלויות בלב כמו הכעס והגאוה וכיוצא בהם והחולקים עליהם אומרים כי מהלב הם נובעים כל אלו המדות ושם הוא מקורם ואע\"פי שאין פעולתם נראית אלא במוח ובכבד אבל מהלב הוא נובע אליהם הכח הזה והכל מודים כי בלב הוא הכח המניע לכל אלו הכוחות קורין לו הכח המתעורר ויש שקורין אותו כח התאוה ואלו הכחות הם שמשים לזה הכח אשר בלב ורבן יוחנן בן זכאי הורה לדברי אלו ופסק כי הכל תלוי בלב על כן אמר כי בכלל דברי רבי אלעזר בן ערך הם דברי כולם והוא ראה יפה בזה שנתן עצה להדבק בלב הטוב כי ממנו תוצאות אלו המדות כמו שאמר הכתוב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים וכך פירש רבינו מאיר הלוי ז\"ל והרבה הארכנו בזה בחלק שני מזה הספר ורבינו יונה ז\"ל פירש לב טוב שיהיה לו רצון טוב ויהיה סבלן ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובזה יהיה נושא חן בעיני כל רואיו ותהיה עינו טובה ויהי' לו חבר טוב ושכן טוב וגם יראה את הנולד שבלבו הטוב לא תאונה אליו רעה: ",
+                    "<b>אמר להם צאו וראו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם.</b> מה שנאמר כאן וכן במשנה שלפני זו צאו וראו דרך לשון התלמוד הוא צאו וראו מה עשה עכו\"ם אחד באשקלון פוק חזי מה עמא דבר צא וחשוב צא ולמד וזו השאלה היא תמה כי ידוע הוא כי הטוב והרע הם הפכים שאין ביניה' אמצעי וכשידענו הדרך הטובה מיד ידענו הרעה ונראה לי לפרש כי הוא אמר להם זאת הדרך שאמר כל אחד מכם שהיא טובה להדבק בה האדם היא דרכן של אנשי' גדולי' כיוצא בכם ואין כל אדם מגיע לזאת המדריג' שידבק בה תדיר וסתם בני אדם אוחזים דרך זו לעתים רחוקות ואמר אני שואל מכם שתראוני אי זו היא הדרך הרעה שראוי כל אדם להתרחק ממנה ולא ילך בה כלל אפי' שעה אחת ודקדק רבינו יונה ז\"ל שהוצרך לשאול מהם זה ולא הבין מתוך דבריהם הראשונים שהדרך הרעה היא הפך הטובה. כי כל מה שהוא טוב יהיה הפכו רע. כי מדת החסידות והוא העושה לפנים משורת הדין היא טובה ומי שאינו חסיד ומעמיד דבריו על דין תורה אינו רע ואיפשר היה לו לומר שאם הנדיבות והוא העין הטובה היא דרך טובה שלא תהיה הכילות והוא העין הרעה רעה לפי שאינו מזיק לשום אדם וכן בשאר המדות שהזכירו האחרי' ע\"כ הוצרך לשאול מהם אי זו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם: ",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר עין רעה.</b> היא מדת הכילות והיא מדה רעה צריך שיתרחק ממנה האדם כי היא גורמת כל רע כמו שאירע לנבל הכרמלי שנאמר ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי מאין המה ונקרא בליעל שהוא השם היותר רע שאיפשר להקרא בו הרשע שנאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וכן נבל נקרא מפני כילותו כן שנאמר עליו אל נא ישם אדני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי נבל שמו ונבלה עמו כי הפך נדיב יאמר נבל כמו שנאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב ונאמר לא נאוה לנבל שפת יתר אף כי לנדיב שפת שקר וגם הוא מחטיא את הרבים ומעכב אותם מלעשות צדקות בעצות רעות הפך הנדיב כמו שכתו' ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום הפך מה שאמר על הכילי וכילי כליו רעים והוא זמות יעץ לחבל עניים באמרי שקר ובדברי אביון משפט והרבה ראינו מזה בדורינו זה:",
+                    "<b>רבי יהושע אומר חבר רע. רבי יוסי אומר שכן רע.</b> כבר פירשנו בפרק ראשון הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע:",
+                    "<b>רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם.</b> זהו הפך הרואה את הנולד כי אם לא ישלם לא ימצא מי שילונו ויהיה מוטל ברעב ויבא לידי גניבה וליסטות ולא אמר סתם מי שאינו רואה את הנולד כי איפשר לאדם שאינו רואה את הנולד שלא יבוא לידי תקלה בהצלה בבוא הנולד ההוא ואינה דרך רעה כלל אבל בפרט זו היא רעה כי מתחילה כשלוה היה לו לראות את הנולד אם יוכל לפורעו אם לא ואם לא יכיר בעצמו שבהגיע הזמן יוכל לפורעו לא ילוה כדי שלא יקרא רשע שנאמר לוה רשע ולא ישלם. ואמר שלא יחשוב שלא עשה רעה גדולה אם לא פרעו כיון שבית דין פטרוהו מפני עניו שזה הוא כאלו לוה מן המקום ברוך הוא שנאמר וצדיק חונן ונותן שהקב\"ה הוא צדיקו של עולם חונן ונותן למלוה מה שלוה זה ממנו ולא פרעו אם כן מחוייב הוא למקום כאלו לוה ממנו ואם בית דין של מטה פטרוהו מחוייב הוא לבית דין שלמעלה ומצינו הלואה למקום ברוך הוא שנאמר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו אם כן זהו לוה ממנו וכמו שמשלם גמול למלוה אותו כן יהיה נפרע מהלוה ממנו: ",
+                    "<b>המקום ברוך הוא.</b> הקב\"ה נקרא מקום וכן מעון ואמרו במדרש רבה ובירושלמי בסוף מסכת מכות מפני מה מכנים שמו של הקב\"ה מקום שנאמ' ויפגע במקום שהוא מקומו של עולם אמר רבי יוסי בן חלפתא איני יודע אם הוא מקום עולמו או עולמו מקומו הרי הוא אומר הנה מקום אתי ת\"ל שהוא מקום עולמו ואין העולם מקומו מקומי טפלה לי ואין אני טפל למקומי שנאמר הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכן הוא אומר מעונה אלהי קדם ואיני יודע אם הוא מעון עולמו או עולמו מעונו כשהוא אומר מעון אתה היית לנו ת\"ל שהוא מעון עולמו וכן הוא אומר ומתחת זרועות עולם כן אמרו במדרש בראשית רבה וכן בספרי ופירוש זה כי ידוע הוא מדרכי השכל והחכמה כי המקום הוא המקיף על היושב ושם הוא כלה והוא שוה ליושב עליו ונבדל ממנו על כן אומרים כי גדרו הוא תכלית מקיף שוה נבדל ואי איפשר לשני גופים שיקיפם מקום אחד להמנע הכנס גשם בגשם שאם היה איפשר זה היה איפשר שיכנס כל העולם תוך גרגר חרדל על כן נבהלו הראשונים מחכמי האומות על העולם כלו אם יש לו מקום כי אין דבר חוץ ממנו שיהיה מקומו ולפי שהם אומרים כי כל מתנועע הוא מתנועע ונעתק ממקום למקום והעולם אין לו מקום אם כן אין לו תנועה ויש אחרים אומרים כי אחר היות נמנע שיכנס גשם בגשם ואנו רואים העולם כלו אם כן כשמתנועע גוף אחר ממקום למקום נכנס גוף בגוף ויחייבו מזה אחד משני דברים או שיהא ריקות נמצא והתנועה היא מהמקו' המלא אל המקום הריקן או אם אין ריקות נמצא יהיה הכנסות גשם בגשם וזהו נמנע ועל כן יתחייב מזה שלא תהיה התנועה כלל והכחישו התנועה המוחשת כדי שתתקיים בידם זאת ההקדמה שאין ריקות בעולם והאחרונים הוצרכו לקיים התנועה ואמרו כי העולם הוא מתנועע בעצמו והוא הוא מקומו כי כל חלק מקום חלק הסמוך לו או גבנונית הגלגל הוא מתנועע על קערירותו והוא מקומו או הגלגל העליון הוא מתנועע על התחתון והתחתון על המרכז והמרכז הוא מקומו ואע\"פי שאין שם ריקות לא תתבטל מפני זה התנוע' כי הגוף הממלא המקום הוא נדחה מפני הגוף המתנועע בזה המקום זהו שנבהלו בו חכמי האומו' וכבר כתבנו כשדברנו במעשה בראשית בחלק השני מזה הספר כי המים העליונים הם השמים ואינם מתנועעים כי נשארו חומר בלא צורה כי לא נתן להם הכתוב צורה כמו שנתן לרקיע וליסודות וכיון שאין להם צורה אין להם תנועה ואם כן הגלגלים הם מתנועעים במקום כי המים העליונים הה מקיפים בהם והם מקומם ונסתלקה תמיהת חכמי האומות ודבר זה השיגוהו חכמי ישראל המקובלים מהנביאים ומכל מקום חכמי העכו\"ם לא טעו שיהיה להקב\"ה מקום כי כבר הם מאמינים כמונו שאין למעלה ישיבה כמו שאמרו חכמים ז\"ל בפרק אין דורשין והישיבה אינה אלא שיצטרכו למקום ואפי' המלאכים אין להם ישיבה לפי שאין להם גוף וגויה והם אומרים כי האל ית' אינו תוך לעולם ולא חוץ ממנו כי לא נאמר תוך וחוץ אלא לבעל גוף וכבר פרשנו זה בחלק ראשון מזה הספר וזהו מאמרם ז\"ל אין העולם מקומו ומה שאמרו שהוא מקום עולמו רוצה לומר שהוא סבת קיומו שנא' ומתחת זרועות עולם כי הוא בראו ואחר שבראו הוא מעמידו ולולי שהוא מעמידו היה חוזר לתהו ובהו ואינו כמו הבנאים כי אחר אשר בנה הבית אין הבית צריך אליו אבל הקב\"ה אינו כן כי אחר אשר ברא העולם הוא מעמידו ומקיימו כמו שהצורה מקיימת החומר כי הוא ית' הוא צורת העולם ותכליתו כמו שהוא פועל אותו וזהו שתקנו ביוצר אור המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ועל זה אמרו שהקב\"ה מקום עולמו לא שיהיה הוא מקיף עליו כי לא יקיף גוף כי אם גוף והקב\"ה אינו גוף. ועל דרך הגימטריאות שם בן ד' אותיות הוא עולה קפ\"ו כי עשרה פעמים עשרה עולה מאה וחמשה פעמים חמשה חמשה ועשרים הרי קכ\"ה וששה פעמים ששה ששה ושלשי' הרי קס\"א וחמשה פעמי' חמשה ה\"א האחרונה כ\"ה הם קפ\"ו כמו מקום וכן קו\"ף בשלמות ועל כן אמרו ז\"ל בפרק הבונה ק' קדוש ר\"ל כנוהו שם להקב\"ה לפי שעולה בשלמותו כמנין שם בן ד' אותיות וזה המספר יהיה בו ששה פעמים אחד ושלשי' כלומר שהוא אל בשש קצוות המעלה והמטה וד' רוחות כמו שאנו מכוונין בקריאת אחד של שמע וזהו אשר מי אל בשמים ובארץ ולזה נקרא מקום עולמו ומה שאמר המקום ברוך הוא לפי שתכף שאנו מזכירים שמו של הקב\"ה אנו חייבין לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה ונאמ' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכן אמרו ביומא בפרק אמר להם הממונה ובבראשי' רבה אמרו וכן במדרש תלים כל המזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה שנאמר זכר צדיק לברכה וכל שכן המזכיר שמו של מקום שצריך לומר ברוך הוא: ",
+                    "<b>רבי אלעזר אומר לב רע.</b> הוא הפך לב טוב אשר כבר פירשתי ועל כן אמר רבן יוחנן בן זכאי רואה אני את דברי אלעזר שבכלל דבריו דבריכם:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הם אמרו שלשה דברים.</b> הם אמרו הם תלמידי רבן יוחנן בן זכאי כל אחד מהם אמר שלשה דברים ולזה נכפל במשנה שלשה ב' פעמים ובלא ספק כי הרבה דברים אמרו זולת אלו והלא התנא הראשון הנזכר במשנ' בתחלת ברכות הוא רבי אליעזר ובמס' נדה פרק ראשון אמרו הלכה כר' אליעזר בארבע' דברים בסדר טהרות ובשאר סדרים יש כמה וכמה וכן רבי יהושע הוא בר מחלוקתו בכמ' מקומות מהתלמוד ורבי יוסי הכהן ור' אלעזר בן ערך נזכרו בקצת מקומות ורבי שמעון בן נתנאל הוא שלא ראיתי בשום מקום שנזכר אלא במקום הזה ומה שאמרה המשנה שלא אמרו אלא שלשה דברים אלו זהו בדברי המוסרים ובדברי דרך ארץ ודברי תוכחות אבל בדיני התורה אמרו יותר משלשה דברים וכן איפשר לומר כי שלשה דברים היו אומרים תדיר ודורשים אותם ברבים ומרגלא בפומייהו כמו שפירשתי בפרק ראשון. ויש תימה שהרי בדברי רבי אליעזר יש יותר משלשה דברים. ורבינו משה ז\"ל פירש כי השלשה דברים יהי כבוד חבירך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך ושאר הדברים אינו אומרם מעצמו אלא ששמעם מאחרים ולזה יקשה מעט מה שאמרו בגמ' בפ' שני שעירי ובפרק הישן על רבי אליעזר שלא אמר דבר ששמע מאחרים. ורבינו יונה ז\"ל תירץ בזה כי השלשה הראשונים היו מרגלא בפיו תמיד והאחרון לא היה רגיל לאומרו. ורבינו שלמה ז\"ל פירש יהי כבוד חבירך ואל תהא נוח לכעוס הוא דבר אחד והשני שוב יום אחד והשלישי והוי מתחמם וכן הוא פירושו יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך אימתי כשלא תהיה נוח לכעוס שאם תכעוס תביישינו ברבים ותזלזל בכבודו ודעלך סני לחבירך לא תעביד כמו שאמרו בשני משבת וכמו שיקשה עליך מי שיוציא עליך בכעסו שם רע ומלבין פניך ברבים כן יהיה כבוד חבירך חביב עליך וכן פירשו באבות דרבי נתן ואם תהי נוח לכעוס תבזהו ותקללהו וכבר אמרו א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן כל אדם הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו שנא' הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כמו שנזכר בנדרים בפרק ארבעה נדרים וכן אמרו שם א\"ר הונא כל אדם הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו שנא' רשע בגובה אפו בל ידרוש וגו' רבי ירמיה מדפתי אמר אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות שנא' כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב וכסיל יפרוש אולת. וכן אמרו בפסחים בפרק אלו דברים כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע שמפני שכעס על יורם נסתלקה שכינה ממנו שנא' והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה מפני שכעס בא לכלל טעות ושכח דיני הגעלה. וכן בענין אלעזר ואיתמר כמו שנזכר בספרא ובספרי. ורבינו משה ז\"ל כתב כי מפני הכעס נענש שלא נכנס בארץ כי כעס על ישראל ולא היו חוטאים כלל וכבר השיב עליו רבינו משה בר נחמן ז\"ל מהכתוב שנא' ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם ועוד למה נענש אהרן אבל החטא במשה ואהרן היה מפני שלא קדשו השם שנא' על אשר לא קדשתם אותי והשם נתקדש מאליו שנא' ויקדש בם כי חשבו שמפני חטא הקהל לא יעשה להם נס וזהו שנא' שם ויפלו על פניהם ולא שאלו עצה מה יעשו כמו שעשו ברפידים ואף כשאמר להם האל ית' ודברתם אל הסלע לא חשבו שיצאו ממנו מים דרך נס וזהו שאמרו שמעו נא המורים אינכם ראויים לנס ולא יעשה הנס המן הסלע הזה נוציא לכם מים וחשבו שימותו ישראל בצמא במדבר ולא יצאו מים וזהו שנאמר אשר מריתם פי שאמרתי לכם להוציא דרך נס ולא האמנתם בי שנאמר יען לא האמנתם בי והכיתם את הסלע וזהו המעל שנאמר אשר מעלתם בי כי שניתם רצוני והיה עונשם שימותו במדבר כאשר דמו וישראל נכנסו ובהם נתקיימה מחשבתם למות במדבר וכבר פירשנו זה בחלק שלישי מזה הספר ולא מפני הכעס שאמרו שמעו נא המורים נענשו כי אחר זה אמר להם ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם אבל החטא היה שחשבו שיד ה' תקצר לעשות להם נס ולזה דמו זה רבותינו ז\"ל בספרי לחטא הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אלא שמפני שהיה בסתר היסך עליו הכתוב ומכל מקום הכעס מדה רעה הוא ואליהו זכור לטוב אמר לרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא בפרק תפלת השחר וכתיב אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח. ואמרו אל תבהל כאומרו אל תהי נוח לכעוס שאפילו בדברים שהכעס ראוי בהם צריך האדם שיקבלנו במתינות ולא יהא נוח ומהיר בכעסו כי הכעס הוא כמו הארס של נחש שהוא בין שיניו ואינו צריך להקיאו מגופו כמו שהזכירו ז\"ל בפרק אלו הן הנשרפין לדעת רבי יהודה כן כעס הכסיל הוא בחיקו מזומן לצאת ומי שהוא נוח לכעוס יזלזל בכבוד חבירו אמרו שהכועס עונותיו מרובים מזכיותיו שנאמר ובעל חמה רב פשע וזאת היא האזהרה שהזהיר ר' אליעזר ואמרו באבות דרבי נתן אל תהי נוח לכעוס כהלל פירוש שהיה ענותן ולא היה קפדן כשמאי כמו שהזכירו בפרק במה מדליקין ואמרו כי מפני שנטה אליהו זכור לטוב למדת הכעס והרג נביאי הבעל סילקו הקב\"ה ואמר לו אינך צריך לעולמי: ",
+                    "<b>שוב יום אחד לפני מיתתך.</b> אמרו בפרק שואל במסכת שבת וכן במדרש תהלים שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי יודע אדם יום שימות שיעשה תשובה אמר להם כל שכן שיעשה תשובה היום שמא ימות מחר ונמצא כל ימיו בתשובה ויש משניות שהוא כתוב בהם ובמדרש תהלים סמכו זה לפסוק למנות ימינו כן הודע ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר ומשלו משל בגמרא למלך שזימן אורחים הפקחים קשטו עצמן כמו שנזכר שם. ואמרו במדרש קהלת משל לאשתו של בולדריס פירוש מלח שהיא מקושטת בכל יום ואומרות לה שכינותיה בעליך במדינת הים ובפני מי את מתקשטת אומרת להם בעלי מלח הוא אם יזדמן לו מעט רוח בא ונמצא עומד למעלה מראשי מוטב שימצאיני בכבודי ולא בניוולי ועל זה היה אומר דוד עני אני וגוע מנוער. וזה אזהרה שלא יהיה כאותם שנאמר בהם הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה והם כבהמה שנאמר כצאן לשאול שתו:",
+                    "<b>והוי מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים.</b> מכאן ואילך הוא הדבר השלישי שהיה מזהיר עליו רבי אליעזר והמשיל חכמים לאש שנאמר הלא כה דברי כאש ואמרו עליהם שהם גופם אש בסוף חגיגה והם דומים לאש שהיושב כנגדו מתחמם ונהנה ממנו ואם יתקרב אליו יותר מדאי יהיה נכוה ונשרף ממנו כן המתקרב לחכמים הוא מקבל תועלת מהם ומהתורה שילמד מהם ואם יתקרב אליהם יותר מדאי וינהוג עמהם קלות ראש ישרף באש היוצא מפיהם כי יענישוהו ואין לו רפואה וכמו שאמרו במסכת ע\"ז פרק שני וכן בשבת פרק שמנה שרצים חיוייא דרבנן לית ליה אסוותא. ובראשון משבת אמרו תחת חבר ולא תחת ת\"ח. וחבר היא אומה רעה הרבה מהפרסיים כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו ובמקומות אחרים על כן אמר אחר כך הזהר מהם שלא יענישוך כי עונשם חזק מאד שאין לו רפואה דימה לנשיכת שועל ששיניו עקומות ועקושות ודקות והבא לרפאת נשיכתו צריך להוסיף פצע באיזמל להרחיב הנשיכה. ועקיצתן עקיצת עקרב. שהוא עוקץ בזנבו והיא קשה הרבה כמו שאמרו לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק בפרק אין עומדין. ולחישתן ודיבורן היא כלחישת שרף שהיא שורפת בהבל היוצא מפיו בשעה שהוא לוחש. ואף כל דבריהם כגחלי אש אשר הוא יותר קשה מהלהבה והלחש היוצא מהשרף וזהו שאמרו בתעני' האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש ולזה נקרא צורבא מרבנן לשון חמימות מן ונצרבו בה כל פנים כן פירש רבינו שלמה ז\"ל שם על כן התקרב אליהם בענוה ושפלות ואל תתגאה ותתיהר בפניהם שלא יארע לך מה שאירע לגחזי ולאותו וכבר אירע לתלמידו של רבי אליעזר עצמו כן כמו שאמרו בראשון מחגיגה ובמסכת ידים בתוספתא על רבי יוסי בן דורמסקית שאמר לו פשוט ידיך וקבל עיניך פשט ידיו וקבל עיניו מפני שאמר לו נמנו וגמרו בבית המדרש כך ולא אמר תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין וכן אמר לרבי עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך וכן אירע לו כמו שנזכ' בפסחים פרק אלו דברים ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן רבן גמליאל היה אחי אשתו רצה נחשול שבים לטבעו כשברכוהו בתנורו של עכנאי לולי שאמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא מפני כבודי ומפני כבוד בית אבא עשיתי אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל כמו שנזכר בפרק הזהב וכשנפל על פניו בתפלה מת רבן גמליאל מיד כמו שנז' שם. ובילמדנו פרשת במדבר סיני סמכו זה לצדיק כתמר יפרח מה תמרה עושה תמרים ועושה קוצים לכל מי שמבקש לגנוב התמרים הקוצים שולטים בו כך הצדיקים והחכמים בני תורה כל מי שאינו משמר את עצמו מהם נופל בגיהנם ולוקה בעול' הזה למה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עין רעה.</b> רבינו משה ז\"ל פירש עין הרע כמו עין רעה שפירשנו למעלה שהוא הכיליות והוא מוציא את האדם מן העולם שמתוך שהוא חרוץ לאסוף ממון יכניס עצמו לסכנות וזה הפירוש אינו נרא' שהרי למעלה יש עין רעה וכאן יש עין הרע ומפורסם הוא בתלמוד שעין הרע הוא העיין את חבירו או את נכסיו דרך קנאה ושנאה והוא מזיק אותו ונכסיו ועל כן אמרו בפר' המקבל וכן בפרק השותפין שרצו אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה משום דקלי לה בעיניה וכן אמרו בפרק אלו מציאות שאסור לשטוח טלית של אבדה בפני רבים משום עינא ואמרו בפ' הרואה האי מאן דמסתפי מעינא בישא לימא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא. וכן אמרו בפ' הפועלים ובפרק מי שמתו ובפ' יש נוחלין וכן בפרק המקבל אמרו תשעה ותשעים מתים בעין הרע ואחד מת במיתת עצמו ואל תתמה מזה שיצאו ניצוצות מהעין מזיקין שהרי אמרו חכמי הטבע כי האשה בתחלת נדותה כשתסתכל במראה זכה של זכוכית יראו בה טיפי דם וכן יש בני אדם זכי החוש מתפעלים מעין הרע ועל זה אמר כי מי שיש לו עין הרע על חבירו יצא מהעולם מהרה כי כמו שמוציא הבל מעיניו לשרוף את חבירו ונכסיו כל שכן שהוא נשרף באותו הבל ותשלוט בו הקנאה וירקבו בעצמותיו שנא' ורקב עצמות קנאה וכן אמרו חכמים ז\"ל לעולם יראה אדה את ביתו של חבירו כמו שרואה את אשתו ואת בניו שכל המכניס עין הרע בממונו של חבירו מאבד את שלו ולא עוד אלא אפילו הוא עצמו שנא' ורוח נכאה תיבש גרם וכן אמרו באבות דרבי נתן שלא תהא עינו של אדם רעה בממונו של חבירו לא בבניו ולא בבנותיו ולא בצאנו ובבקרו ולא בכל מה שבידו. ויש משניות שגורסין עין רעה: ",
+                    "<b>ויצר הרע.</b> הוא רבוי התאוות במאכל ומשתה ותשמיש שכל הממלא תאוותו כאשר יסית אותו יצר הרע ימות מהרה שיביא עליו חלאים רעים ורבים מרוב אכילה ויתיש גופו מרוב תשמיש ויהיה נטרד מן העולם וכבר אמרו חכמים בפרק הרואה ובפרק עושין פסין כי שני יצרים יש בו באדם אחד טוב ואחד רע הרע ניתן בו משעה שנולד והטוב ניתן בו משעה שנתחייב במצות כמו שנזכר בפרק ארבעה נדרים ועל כן נקרא יצר הרע מלך זקן וכסיל ויצר טוב ילד מסכן וחכם כמו שאמרו במדרש קהלת וכבר הארכנו זה בחלק שלישי מזה הספר ובפרק השותפין שרצו אמרו כי איוב היה מתריס כנגד מדת הדין לפי שהקב\"ה ברא יצר הרע ואם כן האדם אם חוטא מאת ה' היתה זאת וזהו על דעתך כי לא תרשע ושם אמרו כי השיבו לו חביריו אף אתה תפר יראה כי אם ברא יצר הרע ברא לו תורה תבלין והרשות ביד אדם לכוף את יצרו על ידי התורה ואם לא עשה כן הוא המית את עצמו. וכן אמרו בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כמו שנזכר שם ובראשון מקדושין ובאבות דרבי נתן פירשוהו בענין אחר וכן שנו שם יצר הרע ניתן באדם בשעה שנולד הבהמה אם עולה לגג היא סוללת אחריה אבל התינוק רץ ליפול ממנו וכן למדורה ולגחלים קומצן בידו מפני שיצר הרע נזרק בו: ",
+                    "<b>ושנאת הבריות.</b> פירש רבינו משה ז\"ל זה חולי הוא מחמת מדה שחורה הגוברת עליו ונקרא הזה החולי מאלינכוני\"א והוא חולי מביא את האדם לשנוא את הבריות ולצאת למדברות וליערים ושם יאכלוהו אריות וזאבים ואם כן זה מדרכי הרפואה הוא ואין ביד האדם להנצל מהחלאים ואין זה דרך המשנה. ורבינו שלמה ז\"ל פירש שנאת חנם וזו היא מן התורה שנא' לא תשנא את אחיך בלבבך ונאמר ואהבת לרעך כמוך והוא כלל גדול בתורה כמו שנזכר בספרא ואמר רבי שמעון בן אלעזר בשבועה גדולה נאמר דבר זה שנאמר ואהבת לרעך כמוך אני ה' נאמן ליפרע: ",
+                    "<b>ויש מפרשים</b> ושנאת הבריות מי שהוא קשה ומביא עליו שנאת הבריות הכל מקללין אותו ותחול עליו קללתם ויצא מן העולם. שהרי אמרו חכמים ז\"ל בפרק בני העיר ובפרק החובל ובפרק אלו הן הלוקין אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל את שרה בכהות עינים שנא' הנה הוא לך כסות עינים ונתקיים ביצחק שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. ופירוש רבינו שלמה ז\"ל נראה יותר נכון כי מתוך ששונא את הבריות דואג בטובתן ומת בדאגה. ובאבות דרבי נתן נראה כפירוש אחרון כי שם שנו שנאת הבריות שהקב\"ה עוקרו כאנשי סדום שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד ולאהותרה שנאה אלא לשונאי ה' שנא' הלא משנאיך ה' אשנא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.</b> אינו צריך להזהיר שלא יגזלנו ולא יזיקינו ולא שיציל ממונו בממון חבירו שכל אלו הדברים אסורין הם מן התורה ועל דבר יותר קל מזה והוא קריעת מעיל כנף שאול נענש דוד ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו כמו שנזכר בפרק הרואה בברכות אבל בא להזהיר שיחמול על ממון חבירו כאשר יחמול על ממונו שלא יאבד ואם אבד צריך להשיבו אליו כאשר היה עושה אלו היה ממונו וזה מדרכי החסידות שלא יראה הפרש בין ממון חבירו לממונו וכן אמרו באבות דר' נתן שיהיה חס על ממון חבירו כמו שהוא חס על ממונו:",
+                    "<b>התקן עצמך ללמוד תורה.</b> ואפילו היית בן החכמים דור אחר דור אל תאמר התורה חוזרת לאכסניא שלה ואיני צריך לחזר אחריה וכמו שאמרו בפרק הפועלים ובמדרש משלי ובמדרש תהלים מי שהוא חכם ובנו חכם ובן בנו חכם מכאן ואילך התורה חוזרת לאכסניא שלה שנא' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם אל תאמר כן שאינה ירושה הבאה מאליה אם לא תחזיר עליה ואע\"פי שהכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק כבר אמרו במדרש קהלת שלא אמר הכתוב לא לעולם ינתק אבל אמר לא במהרה ינתק אין מתקשה עילויה מתפסיק וכן אמרו בירושלמי בראשון מפאה ובראשון מקדושין אין מטרחת עליה מפסיק וכן בשני משבועות וזה אמת הוא כי מי שהוא רוצה ללכת בדרכי אבותיו החכמים יגיע למעלת אבותיו יותר מהרה ממי שאין אבותיו חכמים וכמו שדרשו בלב נבון תנוח חכמה זה חכם בן חכם ובחרב כסילים תודע זה חכם שאינו בן חכם והמשל שאמרו אסתירא בלגינא קישקיש קריא כמו שנזכר כל זה בפרק הפועלים ואמרו במנחות בפרק כל המנחות אי בר אוריין הוא יאי אי בר אבהן ובר אוריין הוא יאי ויאי אי בר אבהן ולאו בר אוריין אשא תיכליה על כן הזהיר שיתקון עצמו ללמוד תורה ולא יסמוך על נחלת אבות ובאבות דרבי נתן אמרו אינה ירושה לך שאם היתה ירושה היה משה מורישה לזרעו עד סוף הדורות וכשאמר משה יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אמר לו קת לך את יהושע בן נון ובפרק אע\"פי אמרו והחוט המשולש לא במהרה ינתק זה רבי אושעיא בר חמא ברבי ביסנא וכן בפ' חזקת הבתים: ",
+                    "<b>וכל מעשיך יהיו לשם שמים.</b> זה שער גדול הוא והמעשה הם שלשה מצוה ועבירה ודרך ארץ. המצוה לשמה משובחת וכבר אמרו בפרק חלק כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה שנא' או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי ואע\"פי שאמרו באחרון מהוריות ובנזיר בפרק מי שאמר ובפרק מקום שנהגו וכן בערכין בפרק יש בערכין ובסוטה פרק היה נוטל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה כבר אמרו הטעם שמתוך שלא לשמה בא לשמה והוא הרצון מהאל ית' שיעסוק האדם בתורותיו ובמצותיו לקיים מצות אלהיו בלבד שלא ליטול עטרה ולא להתגאות על הבריות וזה יותר רע מהראשון כמו שאמרו בפרק היה קורא. והעבירה בכל ענין היא מגונה אבל אם יצטרך אדם לעבור על דעת קונו מפני צורך השעה יתכוין בזה לעשות רצון אביו שבשמים והעד אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לאבד ע\"א וע\"ז נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך כמו שנזכר בפ' הרואה ובפ' הניזקין ובמס' תמורה וזה נקרא עבירה לשמה וכמו שאמרו בהוריות בפרק אחרון ובנזיר פרק מי שאמר גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שהרי יעל נבעלה לסיסרא שנא' בין רגליה כרע נפל ואמרו רז\"ל שבע בעילות בעל אותו רשע ועשתה כן להתיש כחו כדי להרגו ושקלה הכתוב לאמותינו הקדושות שנא' מנשים באהל תבורך. וכן אמרו בפרק הרואה בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה תדע דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי ואמרו שם שזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה וזה יותר חזק מהראשון שאפילו אין באותה עבירה שום נדנוד מצוה לא מפני כן ישכח את השם עושהו ויזכירינו בפיו ויהרהר בעבירה ההיא איזה ענין שיהיה לשם שמים ואפילו בדרך רחוקה הנה שאול היה עובר על דעת קונו לשאול באובות והיה נשבע בו שנאמר חי השם אם יקרך עון בדבר הזה ודומה זה לאשה מזנה ונשבעת בחיי בעלה כמו שהזכירו בילמדנו בפרשת אמור אל הכהנים א\"ר לקיש למה שאול דומה לאשה נתונה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה ובפרק עשרה יוחסין אמרו אמר ליה עבר מר אדשמואל דאמר שמואל אין משתמשין באשה אמר ליה כאידך דשמואל סבירא לי דאמר שמואל הכל לשם שמים. ובשני מיום טוב אמרו על הלל שהיה אומר ברוך ה' יום יום שהיו כל מעשיו לשם שמים אע\"פי שהיה מתעצל בכבוד שבת ולא היה כשמאי שהיה אומר מחד בשביך לשבתיך. ובדרך ארץ שבעת שהוא אוכל ושותה יכוין שהוא אוכל ושותה לא להנאת גופו אלא לקיים אותו כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצות וכשירבה בתענוגים בשבתות וימים טובים ובסעודה של מצוה יכוין בזה לקיים רצון אביו שבשמים שצוה כן ואז תהיה אכילתו ושתייתו מצוה רצוייה כענויו ביום הכפורים וכן כתב בעל הכוזר וכשיישן יכוין בזה כדי שינוח גופו מעט שיוכל לייגע אחר כן בעסק התורה והמצות. וכענין שאמרו והנה טוב מאד זו שינה וכי שינה טובה היא מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה. וכשיבעול יכוין בזה לקיים מצות פריה ורביה או לפרוע חובו לאשתו לקיים עונתה או לרפואת גופו כי הצורך אל הבעילה בעת תגבורת התאוה הוא כמו הצורך אל האכילה והשתייה בעת תגבורת הרעב והצמא ויבעול בהיתר כדי שלא יסיתהו יצר הרע לבעול באיסור. וכשיתהדר בכסות נקייה יתכוין בזה שלא יזדלזל בפני הבריות ויזלזלו בתורה וכמו שאמרו כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה שנאמר ולמשנאי אהבו מות והיה אומר רבי יוחנן מנאי מכבדותי בפרק אלו קשרים. וגם אם יצטרך שיהיו דבריו נשמעיס התירו לו להתהדר בלבושו אפי' מנכסי יתומים אם הוא אפוטרפוס כמו שנזכר בפרק הניזקין או אם הוא גדול האחים כמו שנזכר בפרק יש נוחלין ובפרק ארבע אבות נזיקין וכשיעסוק במלאכתו יכוין בזה כדי שלא יצטרך לבריות ולא לבוא לידי לסטות וכן אמרו בפרק אלו מציאות אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת וסמכו זה לאפס כי לא יהיה בך אביון וכן אמרו בסנהדרין בפר' ארבע מיתות. וכשיאסוף הון יכוין בזה כדי למצוא אותו לקנות ספרים ולעשות מצות ולהנחילו לבניו כדי שיזכו לתורה וכמו שאמרה בפרק נערה שנתפתתה הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הלוקח ספרים ומשאילן לאחרים או כותבן וכשידבר עם הבריות יכוין בזה לקרבן לתורה ולהרחיקן מן העבירה. וכשימצא גופו חלוש מהלימוד ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות יכוין בזה כדי להרחיב לבו לשוב לתלמודו וכמו שאמרו רז\"ל כי הוו רבנן חלישי מגרסייהו הוו אמרי מילי דבדיחותא וזהו ענין האגדות הזרות הנמצאות בתלמוד. וכשירצ' שיכבדוהו הבריות יכוין בזה כדי שיתגדל שם האל ית' וכמו שאמר רבן גמליאל בפרק הזהב לא לכבודי עשיתי אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל והיה אומר רב נחמן אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא בראשון מקדושין. ואפילו בעת שהוא עושה צרכיו יכוין בזה לרפוא' גופו וכמו שאמרו בפרק אלו הן הלוקין המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו וכן אמרו באבות דרבי נתן הלל כשהיה נכנס לבית הכסא היה אומר לעשות מצוה אני הולך שלא יתקלקל הגוף היה נכנס לבית המרחץ היה אומר לנקות הגוף לפי שנברא בצלם ודמות קל וחומר מאיקונין של מלך והאיש אשר הוא כזה איני אומר שהוא איש האלהים אבל אני אומר שהוא מלאך השם צבאות בצלם אלהים ודמותו ולזה כיוון זה התנא במצותו זאת ועל זה אמר שלמה המלך ע\"ה גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך והחכמים ז\"ל הם מכנים האל ית' כיותר נכבדים שבבריותיו הנראים אלינו והם השמים ואומרים לקבל עול מלכות שמים וכן מורא שמים וכן בכתובים נמצא כן מן די תנדע די שליטין שמייא וכן ואתה תשמע השמים. ויש לחכמי הקבלה בכל זה סוד נעלם ונשגב והוא יגלה עינינו להביט נפלאות מתורתו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה.</b> כן היא גירסת הספרים וכן בספר רבינו משה ז\"ל ורבינו שלמה ז\"ל כתב לא גרסינן ובתפלה וכן באבות דרבי נתן אין שם ובתפלה ולא במשניות שלנו. והשלשה הם הוי זהיר בקריאת שמע אחד והשני וכשאתה מתפלל והשלישי ואל תהי רשע. והזהיר על קריאת שמע יותר מהתפלה שזמנה יותר קצר מזמן התפלה שהוא עם הנץ החמה כותיקין כמו שנזכר בראשון מברכות ותפלה זמנה עד ארבע שעות כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ואע\"פי שהקורא אחר זמנה יש לו שכר כקורא בתורה ויכול לברך לפניה ולאחריה כמו שנזכר שם כשהוא קורא אותה בעונתה יש לו יותר מהקורא בתורה כמו שאמרו בגמרא וכן אמרו שכר קריאת שמע יהבי ליה שכר קריאת שמע בעונת לא יהבי ליה לפי שחביבה מצוה בשעתה כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים וכן אמרו בספרא חביבה מצוה בשעתה שעני חוטא מביא מיד עשירית האיפה ואין ממתינין עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה ואפי' היה אביו חולה והוא יורשו ואפילו גוסס אע\"פי שרוב גוססין למיתה כמו שנזכר בערכין בפרק השג יד. עוד אמרו בספרא אמר ר' אליעזר חביבה מצוה בשעתה שמיד בערכין מביא סלע ואין ממתינין עד שיעשיר ויביא חמש סלעים. וכן אמרו בערכין פרק אין בערכין. עוד אמרו בספרא ר' שמעון אומר חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן ואין ממתינין להם שיקריבום במוצאי שבת וכן במנחות פרק רבי ישמעאל ובפסחים פרק אלו דברים ובראשון מקדושין וכן באלו טרפות אמרו גדולה מצוה בשעתה שהרי אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים ועומדין מפני עושה מצוה בשעתה כגון מביאי בכורים שעומדים אנשי ירושלים מפניהם ואומרים להם אחינו שממקום פלוני בואכם לשלום כמו שאמרו במשנת בכורים ואמרו במדרש קהלת חביבה קריאת שמע בעונתה מאלף עולות שהכסיל זובח: ",
+                    "<b>וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע.</b> כבר אמרו במשנה פרק תפלת השחר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ופירשו בגמרא כל שתפלתו עליו כמשוי וזהו לשון קבע שעושה אותה כדבר הקבוע' עליו חובה וממהר ליפטר ממנה ואומר מתי אפרוק עול זה מעלי ואלו לא נתחייב בה היה יותר טוב לי. עוד פירשו בגמרא כל שאינה אומרה בלשון תחנונים אלא כמי שקבועה עליו לקרוא פרשה אחת או הלכה אחת שקורא אותה בקריאה בעלמא כי המתפלל צריך שיראה את עצמו כאלו הוא מצטער ומבקש רחמים וכמו שאמרו בראשון משבת פכר ידיה ומצלי כלומר מחבק את ידיו זו עם זו ומתפלל כאדם המצטער וכן אמרו חכמים במדרש תהלים שעיקר תפלה שיצטער כמי שמתעטף שנא' תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו כי התפלה קרויה רחמים כמו שאמרו רז\"ל בפרק ערבי פסחים ובפרק אלו נאמרין בכל לשון ובפרק מי שמתו לחייב נשים בתפלה שאני תפלה דרחמי נינהו ובכל מקום מזכירין תפלה בלשון רחמים בעא רחמי עליה ולשון הכתוב ורחמין למיבעא מי קדם אלה שמייא והמבקש רחמים מדבר בתחנונים שנא' תחנונים ידבר רש והשם ברוך הוא עונה אותו ביום צרתו כי הוא בעל רחמים ומרחם לכל מי שצריך רחמים ועל זה אמר הכתוב כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה שאפילו נגזר עליו רע על ידי בקשת רחמים מתבטל גזר דינו ונקרע כמו שאמרו בראשון מראש השנה: ",
+                    "<b>ואל תהי רשע בפני עצמך.</b> רבינו משה ז\"ל פירש שלא יחזיק עצמו רשע שהמחזיק עצמו רשע לא יגדל בעיניו עון שיעשה ומי שהוא צדיק בעיניו יזהר מהעבירות שלא יצא מחזקתו ואינו מזהירו גם כן שיחזיק עצמו צדיק גמור שהרי אמרו במסכת נדה פרק המפלת שמשביעין את הוולד ואומרים לו אפילו יאמרו כל העולם עליך שאתה צדיק תהיה בעיניך כרשע ולא רשע אלא כבינוני שיראה את עצמו לא צדיק ולא רשע אלא כבינוני שמעשה קל יכריענו לכף זכות אם יזכה ולכף חובה אם יכשל בחטא ועל זה נאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט כלומר כמו שזבוב קטן מבאיש כלי גדול מלא שמן רוקח כך מי שהוא יקר בחכמה ובכבוד סכלות מעט יבאיש ריח שמן הטוב וזהו הבינוני שחטא קל יכריענו לכף חובה ועל זה סמך זה לחוטא אחד יאבד טובה הרבה ופירשו רז\"ל חטא אחד כמו שנזכר בראשון מקדושין. ורבינו שלמה ז\"ל פירש אל תעש דבר שהיום או מחר תרשיע את עצמך בו. וכן אמר אחד לבנו אם תיבוש מזולתך יותר מנפשך אין נפשך חשובה אצלך. והלשון נופל על זה הפי' יותר מהפירוש הראשון שלפי הפירוש הראשון היה לו לומר אל תהי רשע בעיניך. ויש מדקדקים יותר הלשון שהוא כמו פייס בפני עצמו זמן בפני עצמו כלומר כל אחד לבדו כן זה אל תהי רשע לעמוד בפני עצמך שלא תהיה לך אהבה וריעות עם בני אדם אלא כמו שהוא יחידי בפני עצמו בעולם אלא התקרב לבריות והתחבר עמהן ואע\"פי שהלשון מתיישב יותר לפי זה הפירוש פירושו של רבינו שלמה ז\"ל נראה יותר: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר.</b> השלשה דברים הם הוי שקוד אחד. ודע לפני מי שאתה עמל שנים. ומי הוא בעל בריתך הוא השלישי כן כתב רבינו שלמה ז\"ל וגירסתו היא ומי הוא בעל מלאכתך אבל בספר רבינו משה ז\"ל כתוב ומי הוא בעל בריתך וכן הוא במשניות וכבר פירשנו בחלק ראשון מזה הספר כי אפיקורוס שם אחד מהיונים שהיה כופר באל ית' ואומר אין אלהים ורז\"ל שמשו זה השם לכל מי שהוא כופר באמונתנו בין שיהיה כופר באל ית' בין שיהיה כופר ואומר שהם שני אלוהות והם הנקראים מינים גם כן ואמרו עליהם שהם מן המורידים שמותר להרגם כמו שאמרו בפ' אין מעמידין ושהם יורדים לגיהנם ונדונין שם לדורי דורות כמו שאמרו בסדר עולם ובראשון מראש השנה והכניסו בכלל זה המבזים תלמידי חכמים כמו שאמרו בסנהדרין בפרק אחרון ועשאוהו לשון הפקר וצוה החכם שיהיה שקוד ומתמיד ללמוד תורה כדי שידע להשיב להם לסתור טענותיהם ובימי רבותינו ז\"ל היו מצערים אותם המינים בטענותיהם מהפסוקים ועל כן הוצרכו לתקן ברכת המינים בתפלה כמו שנזכר בפ' תפלת השחר והיו צריכים להשיב להם כפי טענותיהם כמו שמצינו בפרק מצות חליצה שהיו טוענים עלינו שאנחנו עם האל ית' כמו החליצה שנפטרה מיבמה משום שנאמר חלץ מהם והוצרכו לומר שלא נאמר חלצו לו וכן בפ' א' מע\"ז היו טוענים עלינו ממה שכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע\"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם מאן דאית ליה סוסיא בישא ברחמיה מסיק ליה. והוצרכו להשיב משל לאדם שנושה בשני בני אדם מאוהבו נפרע מעט מעט וכן בפ' ראשון מחגיגה היו טוענים עלינו ממה שכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני מהם והוצרכו להשיב במה שכתוב ובצל ידי כסיתיך וכן תלמידי ישו היו פוטרים עצמם ממיתה מפני פסוקים וכמו שאמרו מתאי יהרג שנאמר בו מתי אבא ואראה פני אלהים והוצרכו להשיב אין מתי יהרג שנאמר בו מתי ימות ואבד שמו כמו שנזכ' בסנהד' בפ' נגמר הדין וכן לשאר התלמידים וגם רבן גמליאל הוצרך להשיב לאומר כל בי עשרה איכא שכינה הרבה שכינה יש והוא השיב לו דמיון מניצוץ השמש שהוא בכל מקום ואינו אלא אחד כמו שנזכר בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות וכן בפ' חלק ובספרי אמר ר' אליעזר בר' יוסי בדבר זה זייפתי ספרי עכו\"ם שהיו אומר' אין תחיית המתים מן התורה והשיב להם מהכרת תכרת הנפש ההיא הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא אף הכרת תכרת בעולם הזה עונה בה בעולם הבא וכן הרבה בתלמוד שהיו משיבים למתפקרים בתורה להשיב להם לפי טענותיהם גם אחרי התלמוד הוצרכו הגאונים ז\"ל להשיב כנגד טענות הצדוקים המכחישים הקבלה מפני הכרעת הכתובים וגם לסתור דעות חכמי יון אשר לא שמו את לבם לא דעת ולא תבונה להאמין אלא מה שהבינו בדעתם בראיות ממנהגו של עולם ולא חששו לחלוק על התורה האומרת שהעולם נברא אחר שלא היה ואית דין ואית דיין ויש גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים והם אמרו לא נאמין אלא במה שראו עינינו ולא ראינו לעולם דבר שיהיה חדש אחר שלא היה וראינו צדיק ורע לו רשע וטוב לו ואיה אלהי המשפט ולא שמענו שיש מקום תענוג ולא מקום צער לנשמות והוצרכנו להשיב על דבריהם כי הדברים שלא יבינו דעות החכמים יבינום הנביאים במה שנאצל עליהם מרוח הקדש והם ידעו מפי האל כי העולם נברא אחר שלא היה ומשנה אותו ממנהגו כרצונו כאשר ראו אבותינו בעיניהם הנסים המפורסמים וכי האל ית' נותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ואם הצדיק יש לו יסורין בעולם הזה הם לטוב לו לעולם הבא ואם הרשעים יש להם טובה בעול' הזה הוא מרחמי שמים והנביאים גם כן ידעושהכל מתוקן לסעודה לעולם שכלו ארוך ובטענות האלה יתבטלו דעות המתחכמים מדעתם להאמין דעות נכריות סותרות דברי תורה והנביאים ויש לסמוך על הנביאים בזה שהם כלם בהסכמה אחת הם על דעת זו ואין לפקפק בזה מפני טענות המתחכמים אחריהם מתחלפי הסברות ואין אחד מסכים לחבירו וטענה זו כתב אחד מגדולי פילוסופי ישמעאל להאמין בנביאי ישראל מפי משה רבינו ע\"ה וכל זה נכלל באזהרת הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב את אפיקורוס מכאן נהגנו היתר בעצמנו ללמוד החכמות ההם כדי שמדברי עצמם נשיבם לומר להם כי אין להם ראיות לסתור דברי תורה ונביאים ואין זה בכלל מה שאמרו הקורא בספרים החיצוניים אין להם חלק לעולם הבא כי כבר פירשו בגמרא פרק חלק כגון ספרי בן סירא וכן בירושלמי אמרו כגון ספרי בן לענה והם ספרים מלאים תעתועים כהכרת הפנים וכמו ספרי הערב מדברי הימים וכן ספרי מינים שאין בהם חכמה אלא אבוד זמן וכן מה שאסרו ללמוד חכמה יונית כמו שנזכר פרק מרובה ואחרון מסוטה לא אמרו זה על חכמה שהיא על דרך חקירה שכלית אלא על החכמה שהיתה נוהגת באותו זמן לדבר בלשון רמיזה כמו שהוא נראה בראשון מחגיגה ואף חכמה זו מותרת היתה אלא מפני אותו מעשה הנזכר במנחות פרק ר' ישמעאל ועל אותו מעשה אמרו ארור המלמד את בנו חכמה יונית והמגדל חזירים ומה שאמרו בברכות בפ' תפלת השחר מנעו בניכם מן ההגיון אינו חכמת א\"ל מנט\"ק (אמר אהרן יעללינעק א\"ל מנט\"ק בלשון ערב הוא חכמת הגיון או לוגיק\"ה) כי רש\"י ז\"ל פי' הגיון שיחה בטלה ובירושלמי פרק במה אשה ר' אבהו בשם ר' יוחנן מותר אדם ללמד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה שמע שמעון בר בא ואמר בגין דר' אבהו בעי מלפא בנתיה יונית הוא תלי לה בר' יוחנן שמע ר' אבהו ואמר יבא עלי אם לא שמעתי מר' יוחנן אבל הספרים המחוברים על דרכי הראיות אינן בכלל זה והקורא בהם יקבל מהם האמת וישקוד ללמוד להשיב במה שהוא כנגד התורה וכמו שאמרו על ר' מאיר כשלמד מאלישע אחר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק בפ' אין דורשין ואמרו בירושלמי אבל ספרי המירם והספרים שנכתבו מכאן ואלך כל הקורא בהם כקורא באגרות מאי טעמא ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר להגיון נתנם ולא ליגיעה נתנם ע\"כ ואמרו במדרש קהלת כל המכניס בביתו יותר מעשרים וארבעה ספרים מכניס מהומה בתוך ביתו ופירשו עשות ספרים חסר מ\"ם כמו מעשות ספרים כמו השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו וכן פירש בן גנא\"ח וכמשמרות נטועים הכתוב שם הוא בשי\"ן כנגד משמרות כהונה הם כ\"ד ספרי הקדש ופירשו מהמה לשון מהומה לפי שלא אמר מהם ומה שאמרו כ\"ד ספרים רוצים בזה הם ופירושיהם וכן כל ספר המחובר בחכמה לפרש העקרי התורה ממציאות האל ואחדותו והרחקת הגשמות ושהוא משגיח בעולם ושולח נביאי' לצוות ולהזהיר וגומל ועונש כל אלו הספרים פירוש התורה הם ומותר לקראתם וכבר אמרו בפ' אין דורשין מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה ומה לפנים מה לאחור אם כן מותר הוא לדרוש ולתור בחכמה בענין זה העול' כולו ממרכז הארץ עד מקיף הגלגל העליון ולא הזהרנו אלא מהספרים שאין בהם חכמה מחכמות הנמצאות ובזמננו זה אנו שוקדים ללמוד תורה להשיב את שתי האומות הבאות אחר חתימת התלמוד ואע\"פי שהאומה הראשונה כבר היתה בימי רז\"ל שהם אמרו בפרק ראשון מע\"ז לדברי ר' ישמעאל עכו\"ם לעולם אסור לשאת ולתת עמו שהיה אומר ג' ימים לפני אידיהן וג' לאחריהן והן עושין יום אחד בשבת יום איד וכן אמרו בתעניות בפ' בשלשה פרקים שאנשי משמר לא היו מתענים במוצאי שבת מפני העכו\"ם ואע\"פי שדברי העכו\"ם הם הבל מעשה תעתועים כי הם הודו מה שלא הודו המתפקרים הראשונים כי תורתינו היא מן השמים ואחר שהודו כן אולת היא להם וכלימה אם אינם מחזיקים בה ודי להם תשובה לטעותם בזה אבל אנחנו חייבים לשקוד על דלתות התורה להשיב להם כנגד טענותיהם כמו שמצינו שחכמי יון האחרונים הוצרכו להתחזק להשיב טענות הראשונים שהיו מכחישים התנועה והרבו ראיות לאמת התנועה אע\"פי שהיא גלויה ומפורסמת כדי לבטל טענותיהם המכחישים אותה כן אנחנו עם שתי האומות חייבים לשקוד על התורה להכחיש טענותיהם ולזה נהגנו היתר בעצמנו לקרות ספר שבושיהם כדי שתצא לנו תשובה נצחת כנגדם מדברי עצמם וגו' וכבר הארכנו בכל זה בחלק השני מזה הספר ובגמרא בסנהדרין הביאו משנה זו בפרק אחד דיני ממונות ושם אמרו לא שנו אלא אפיקורוס עכו\"ם אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי פי' כי מי שנזרקה מינות בו מישראל אי אפשר לו לשוב בתשובה לעולם כמו שאמרו בפרק ראשון מע\"ז שנאמר כל באיה לא ישובון ואם נשתדל להשיבו יוסיף להתפקר עוד ונעבור על לפני עור לא תתן מכשול ומכל מקום זה הוא במי שהחציף פניו לכפור בעיקר אבל מי שהוא טועה ומלעיג בקצת מדרשות מצוה לענותו כמו שאמרו בשבת פרק שני על אותו תלמיד שלגלג על ר' יוחנן שאמר עתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר הרה ויולדת יחדו והקשה לו מהכתו' אין כל חדש תחת השמש והרא' לו דוגמא לזה בעולם הזה תרנגולת הודיעו כי אין כל חדש תחת השמש הוא לברוא דבר חדש שאין לו דמיון בעולם כלל וזה קורין לו החכמים ז\"ל נמנע מצד עצמו שיש לו טבע קיים אבל הדברים שיש להם קצת דמיון בעולם הקב\"ה מחדשם כרצונו ואע\"פי שהם נמנעי' אצלנו הם אפשרים אל הנביא דרך נס בשליחותו של מקום כמו שפירשנו בחלק שלישי מזה הספר ועל זה נאמר ענה כסיל כאולתו וכבר הקשו שם ממקרא אחר שנא' אל תען כסיל כאולתו ותירצו הא במילי דעלמא ומילי דעלמא הם כגון אותו שאמר לר' חייא אמך אשתי ואתה בני ולפעמים צריך לענות בכיוצא בזה כמו שאמרו בפרק הפועלים כדי שלא להוציא על בניהם לעז שהם ממזרים זהו על דרך המדרש ועל דרך הפשט אמרו לפעמים ענה ולפעמים אל תען הכל כפי מה שיראה לך שלא יהיה חכם בעיניו בשתיקתך ושלא תשוה לו גם אתה באולתו ואני אומר על דרך הפשט שהכל הוא בענין אחד שאתה צריך לענות לו כאולתו שאם לא תענהו יהיה חכם בעיניו לומר כי נצחך ומכל מקום אל תענהו כאולתו בדברי טפשות פן תשוה לו גם אתה לדבר טפשות ואם הוא דבר דברי טפשות תהיה תשובתך חכמה אבל ענה אותו ולא תשתוק לו ובמדרש משלי אמרו אל תען בעירך ענה שלא בעירך: ",
+                    "<b>ודע לפני מי אתה עמל.</b> שאם תעמול בתורה כדי לקיים אותה כנגד אפיקורוס השם ית' לא יפקח שכרך כי הוא נאמן לשלם שכר עמלך זה נראה פירוש זה הלשון ואינו נכון שאם כן אין כאן ג' דברים כי כל זה הוא דבר אחד על כן יש לפרש וכן פירשוה רבינו משה ז\"ל ורבינו יונה ז\"ל ודע בתשובתך זאת לפני מי אתה עמל כי הוא יודע מצפון לבך ואם תטה לדעת האפיקורוס לא יכחד ממנו דבר ועל זה אמר האל לירמיה אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם יאמר שאם תוציא דבר יקר מזולל כפי תהיה דומה לפי שדברתי ונעשה רצוני להשיב הפושעים אלי. ובפרק הפועלים פי' שהקב\"ה גוזר גזירה הוא מבטלה ובתוספת' דהוריות וכן באבות דר' נתן כפי שזרקתי נשמה באדם הראשון כלומר הרי הוא כאלו אתה עשיתו בריה וכן הוא האמת כי המקרב הבריות על האמת הרי הוא כאלו עשאן כמו שאמר ז\"ל בפ' חלק ובא' מע\"ז בענין ואת הנפש אשר עשו בחרן אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים ואמר הכתוב ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם כלומר השמר והזהר שישובו המה עליך ואתה לא תשוב אליהם ואם יפתוך חטאים אל תאבה דשאני מינות דמשכה כמו שאמרו בשני מע\"ז ועל זה היו נזהרים החכמים מלהתקרב אליהם ואמרו על זה ואל תקרב אל פתח ביתה זו מינות בא' מע\"ז: ",
+                    "<b>ומי הוא בעל בריתך ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.</b> רבינו יונה ז\"ל פירשו לענין המשיב אפיקורוס שידע שהשם ית' יתן לו שכרו שלם ואם כן אין כאן שלשה דברים על כן אני אומר שזה אינו חוזר אל המשיב את אפיקורוס אלא לכל עובד השם שלא יתיאש מעבודתו אבל יתחזק בה ואע\"פי שהזהיר אנטיגנוס שלא יהא האדם כעבד המשמש על מנת לקבל פרס אבל חייב הוא העובד לחשב גדולת האדון אשר צוה אותו לעבדו בכל לבבו כדי שתיקר בעיניו העבודה ההיא ויתחזק בה לגדולת האדון ומתוך גדולתו ידע גם כן שהוא נאמן ואינו מקפח שכר פועליו כי אם לא יחשוב זה בלבו תמעט בעיניו גדולתו שהוא בעבדו יעבוד חנם ופועלו לא יתן לו וכשיחשב שהוא משלם לעובדו שכר פעולתו תיקר בעיניו פעולתו וייגע להשלים אותה כדי שיהיה רצוי בעיניו. וגם אנטיגנוס לא אמר שהעובד על מנת לקבל פרס שלא תהיה עבודתו רצויה שהרי אמרו בראשון מבתרא ובראשון מראש השנה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני או בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור וגם העובד מיראה צדיק גמור הוא. וכבר כתבתי מזה על משנה זו של אנטיגנוס ובמשניות שלנו אין כתוב אלא ומי הוא בעל בריתך ואין שם ונאמן הוא בעל מלאכתך: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי טרפון אומר.</b> לפי שרבי אליעזר דבר בשכר התורה שהוא גדול לפי פירושו סמך לו דברי רבי טרפון באותו פרק עצמו וזה סיוע לפירושי כי לולי זה מה הוא הסדר הזה שיסמוך דברי רבי טרפון לדברי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי והניח דברי עקביא בן מהללאל שהיה בבית שני והנה הסדר היה כן שהתנא סידר דברי הזוגות וכשהגיע להלל סידר דברי הנשיאי' שנשתלשלו ממנו וכשהשלים הסדר ההוא חזר להלל הראשון הסמוך לו דברי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו שראו החורבן וסמך דברי רבי טרפון לדברי רבי אליעזר מפני הדמיון שביניהם בשכר התורה. ורבי טרפון גם הוא היה בזמן החורבן וראה הבית בבניינו שהרי אמרו בפרק עשרה יוחסין בקדושין וכן במדרש קהלת שהוא עלה לדוכן אחרי אחי אמו והטה אזנו אצל כהן גדול ושמע שהבליע שם בן שתים עשרה אותיות בנעימות אחיו הכהנים וזה היה במקדש שהרי אמרו בפרק ואלו נאמרין בסוטה שלא היו מזכירין השם בגבולין אלא בכינוי וכן בספרי אמרו שהוא ראה אחי אמו כהן תוקע בחצוצרות וגם אחר החורבן היה שהרי אמר לו רבן גמליאל בספרי ובפסחים בפרק אלו דברים למה לא באת אמש לבית המדרש ואמר לו עבודה עבדתי ואמר לו כל דבריך אינן אלא מן המתמיהין וכי עבודה יש בזמן הזה אמר לו תרומה אכלתי ומזה נראה כי היה אחר החורבן. וכן בתוספתא דנגעים אמר לרבי יהודה בעץ ארז זה טהרתי שלשה מצורעים ולמדו משם כי תורת מצורע נוהגת אחרי הבית. והר\"ם ז\"ל בפי' המשנה בסוף נגעים כתב כן ובפרק יש בכור אמרו עליו שהיה נוטל פדיון הבן ומחזירו וכן בתוספתא דכתובות אמרו עליו שקידש שלש מאות נשים להאכילן תרומה בשני בצורת שהיה סובר שארוסת כהן בת ישראל אוכלת בתרומה. ובפרק הכותב העלו שהיה חבירו לרבי עקיבא ולא רבו אע\"פי שמצינו בספרא שאמר לו רבי עקיבא רבי הרשני לומר דבר ממה שלמדתי לפניך. ובבכורות פרק עד כמה אמר לו רבי עקיבא טרפון פטור אתה והיה אומר רבי טרפון לרבי עקיבא עקיבא הפורש ממך כפורש מחיים בספרי. ובפרק האומר בקדושין ובראשון מזבחים ובמסכת ידים היה אומר רבי יהושע שהוא רבו של רבי עקיבא לרבי טרפון טרפון אחי. ובראשון מבכורות אמרו רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון ורבי יהודה נשיאה היה בן בנו של רבינו הקדוש שחיה כמה דורות אחר חורבן הבית כמו שפירשתי ואם כן רבי טרפון חיה כל זה הזמן ותמה הוא ובירושלמי בראשון ממגילה קורא רבי טרפון רבן של כל ישראל ובראשון מיומא אביהן של כל ישראל: ",
+                    "<b>היום קצר.</b> זה המאמר כולו הוא להזהיר האדם ליתן כל זמנו לעסוק בתורה והלואי יצא ידי חובתו והאנשים יודעים זה ופושעים בעצמם ומאבדים שכר גדול ודומה זה לבעל הבית השוכר פועלים לעשות מלאכה חשובה בשכר הרבה ואמר דרך משל כי היום קצר והמלאכה מרובה. וידוע הוא כי הקיצר והאורך הנאמרים בענין א' מהאחד יודע חבירו ואין צריך לכפול אותו כי כשנא' ראובן יותר קצר משמעון אינך צריך לומר ושמעון יותר ארוך מראובן על כן יש לפרש זה על פי המשל היום קצר שהוא בתקופת טבת והמלאכה מרובה אפילו ליום ארוך אשר בתקופת תמוז על כן היה להם לפועלים להשתדל יפה להשלי' פעולת בעל הבית ולא יתעצלו וכל שכן כשבעל הבית עומד עליהם ודוחקם ורוצה שתהיה נגמרת באותו יום ואם לא יגמרוה באותו יום תשאר המלאכה בלתי נגמרת לעולם שלא שכר אותם אלא לאותו יום וכל שכן כשפוסק להם שכר הרבה שבעצלתם יפסידו הרבה והמשל הזה הוא על התורה שהיום הוא קצר זהו זמן של אדם כמו שנא' כי צל ימינו עלי ארץ ולא כצל אילן ולא כצל כותל אלא כצל עוף עובר עלינו תמיד שנא' ימינו כצל עובר כמו שאמרו במדרש קהלת ומתוך קוצר החיים אי אפשר לאדם לצאת ידי חובה אפילו במלאכה קטנה ובחלק קטן מחלקי התורה וכל שכן כשהמלאכה היא מרובה שאפי' יחיה האדם אלף שנים פעמים לא יוכל להשלים מלאכת התורה כולה שנא' ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כמו שדרשו בפרק עושין פסין ובני אדם העוסקים בתורה הם מתעצלים וזה הזמן הקצר מאבדין אותו בביטול התורה ובין כך ובין כך מלאכת בעל הבית היא מתבטלת הרבה בעצלתם ושמא תאמר בעל הבית אינו מקפיד על עצלתם אינו כן אבל הוא דוחק אותם שנא' והגית בו יומם ולילה ואם תאמר מה הפסדתי בביטול דע כי השכר הוא הרבה וההפסד גדול וכן אמרו במדרש חזית אותן ארבעים יום שעמד משה בהר סיני לא ישן משל למלך שאמר לעבדו לך מדוד זהובים מכאן עד למחר וכל מה שתמדוד יהיה שלך איך יישן והלא באותה שעה יפסיד כך אמר משה אם אישן כמה מרגליות מדברי תורה אפסיד על אחת כמה וכמה אנו אם נתן שנת לעינינו לעפעפינו תנומה. ורבינו שלמה ז\"ל כתב היום קצר העולם הזה רוצה לומר שאפילו יחיה אדם כל ימי עולם לא היה מספיק ללמוד תורה כולה. שמא תאמר אם לא אשלים היום אשלים למחר על זה אמר בעל הבית דוחק שנא' היום לעשותם ודרשו היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן כמו שאמרו בראשון מע\"ז ובפרק עושין פסין: "
+                ],
+                [
+                    "<b>לא עליך המלאכה לגמור.</b> זאת המשנה קצרוה בסדור תפלות ולא כתבו ממנה אלא ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא וחברוה עם המשנה הקודמת ומהמשנה הראשונה גם כן קצרו ובעל הבית דוחק וזה המאמר בא שלא יתיאש האדם מהגיית התורה אחר שאינו יכול לגומרה וזה משלימות זה החכם כי במאמר הראשון הזהיר הרבה שלא יתעצלו הפועלים והיה אפשר שיגיע ממאמרו יאוש לבני אדם כי אחר ששמעו ממנו שאי אפשר לגומרה אולי יאמרו למה נתחיל מה שלא נוכל לגמור על כן בא המאמר הזה לומר להם שלא יתיאשו מהשכר אם לא ישלימו פעולתם שהדין הוא כן בשכירות פועלים כי אע\"פי שאין השכר משתלם אלא לסוף כמו שנזכר בפרק המקבל ובפרק איזהו נשך ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כמו שנזכ' בשלישי מקדושין ובפרק הגוזל עצים ובא' מע\"ז ואלו לא אמר זה החכם אלא זה המאמר היה נותן עצלה לבני אדם והיה מספיק להם ללמוד באקראי בעלמא ודרך טיול אחר שיש להם שכר באותו עמל על כן באו שני המאמרים האחד לזרז הרבה והשני שלא להתיאש ואמר ולא עליך המלאכה לגמור ולא שכרך לגמור את כולה שתפסיד שכרך במה שתעשה כי יודע הוא שאי אפשר לך לגומרה אם מפני קוצר הזמן אם מפני צורך המלאכה ואפילו לא תתעצל כלל ואם תאמר מה יועיל לי להתחיל מה שלא אוכל לגמור אל תאמר כן כי לכך נוצרת שתעשה כל אשר בכחך לעשות ואין אתה בן חורין לעמוד בטל כי העול הוטל עליך לעבוד וכן אמרו בפרק שתי הלחם תנא דבי רבי ישמעאל דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור את עצמך מהם. לבטל הוא על משקל לשכב והוח מקור מפעל קל כי לא מצינו ממנו כי אם פעל קל ובטלו הטוחנות. וכיון שאין אתה בן חורין עשה מה שתוכל בין תשלים המלאכה בין לא תשלים כי אין ההקפדה להשלימה שהרי אי אפשר אבל ההקפדה היא על הביטול. ואם תאמר מה הפרש יש בין העמל בתורה לשאינו עמל בה לא זה ולא זה השלימו המלאכה. דע כי אם למד תורה הרבה נותנים לו שכר הרבה וזה הוא היתרון אשר בין העובד הזריז לעובד השפל כי זה זריז ונשכר וזה שפל ונפסד כמו שאמרו בפרק מקום שנהגו ואל תחוש לפירעון השכר שתהיה כמי שעובד בעל הבית ואומר לו לך ושוב ומחר אתן כי הקב\"ה שהוא בעל מלאכתך הוא נאמן לשלם לך שכר פעולתך ואל תצטרך להביאו בבית דין שיפסקו לך שכרך כפי עמלך כי הוא נאמן ולא יקפח שכרך ולא הוצרך החכם להוסיף תנאי אחר שהוא יש לו ממה שישלם כי זה דבר ידוע הוא שהעולם כולו שלו הוא ובידו לספק לכל בריה די מחסורה: ",
+                    "<b>ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא.</b> אמר זה שלא יתיאש מתשלום שכרו אם בעולם הזה אינו משתלם כי דרכו של בעל הבית הוא לפרוע אחר תשלום המלאכה ומלאכת ה' היא כל ימי האדם ואם כן מתן שכרו אינו בחייו אלא אחר מותו וכמו שאמרו רז\"ל בראשון מע\"ז ובשני מעירובין היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן וכן אמרו בראשון מקדושין ובפרק שילוח הקן שכר מצות בהאי עלמא ליכא שהרי התורה נתנה בשתי מצות אריכות ימים כיבוד אב ואם ושילוח הקן והיה מעשה באחד שאמר לו אביו הבא לי גוזלו' מהשובך ועלה בסולם ושלח האם ולקח בנים וברדתו מהסולם נשבר הסולם ומת ועל דבר זה יצא אלישע אחר לתרבות רעה ואמר היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו עד שבא רבי יעקב בר קודשאי בן בתו של אחר ודרש למען ייטב לך בעולם שכולו טוב והארכת ימים בעולם שכולו ארוך ואמרו שם אלו דרשיה אחר להאי קרא דרבי יעקב בר ברתיה לא נפק לתרבות רעה ועל כן אמר המשורר בראת שני עולמות ונתת ביניהם גבול הראשון למעש' והשני לגמול. ומה שאמר מתן שכרן של צדיקים הוא לומר שמתן שכרן של צדיקים הוא לעתיד לבא אבל מתן שכרן של רשעים בעולם הזה שנא' ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו ותרגם אנקלוס ומשלם לשנאוהי טוובן דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון בעלמא דאתי לא מאחר עובד טב לשנאוהי טוובן דאינון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון והרבה פירש לנו אנקלוס בזה לסלק מעלינו קושיית רשע וטוב לו. וגם הצדיקים אם יש להם ייסורין בעולם הזה הוא למרק קצת עונות שעשו ובזה מסתלקת קושיית צדיק ורע לו והכתוב צווח כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וזה הוא שורש גדול סמכו עליו רז\"ל כמו שנזכ' בפ' נגמ' הדין ובפ' חלק ומוטב שיתמרקו בייסורין בעולם הזה כדי שישאר שכרם שלם בעולם הבא וכן אמרו בירושלמי של מסכת פאה ובראשון מקדושין וכן בראשון מתענית ובראשון מע\"ז. ומה שאמר מתן שכרן ולא אמר פרעון שכרן לומר כי השכר ההוא מתת אלהים הוא בחסדו וברחמיו לא שיהיה לנו עליו חיוב אבל הוא ברחמיו נותן משלו שכר ליריאיו מבית גנזיו. וענין לעתיד לבא פירושו העול' הבא ושם הוא שכר הצדיקים כמו שאנו אומרים זכרונו לחיי העולם הבא. ורבינו משה ז\"ל פירש אחר המות והוא עולם הנשמות. ורבינו משה בר נחמן ז\"ל פירשו אחר עולם הנשמות בתחיית המתים שיבוא אותו עולם אחר זה העולם וכבר פירשנו זה בחלק שלישי מזה הספר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עקביא בן מהללאל אומר.</b> עד כאן היה סדר אל המשנה מכאן ואילך אין שם סדר לא לפי זכירת החכמים בדורותיהם ובמעלתם ולא לפי סדר הדברים ואין זה קשה כלל שהרי אמרו אין סדר למשנה ואע\"פי שבפר' הגוזל עצים וכן בפ' ראשון מע\"ז העלו דבחדא מסכתא יש סדר זהו לענין אם יש שם מחלוק' ואח\"כ סתם או סתם ואחר כך מחלוקת להודיענו על איזה מהם נסמוך לפסוק הלכה אבל למסכתא זו שאין בה מחלוקת בענין הדינין לא הקפיד המסדר בסדור המאמרי' ועקביא בן מהללאל הוא מגדולי התנאים הנזכרים בשמותם כמו הזוגות הנזכרים בפרק ראשון והיה גדול מאד כמו שאמרו במשנת עדיות והביאוה בפסחים פרק תמיד נשחט ובברכות פרק מי שמתו חס ושלום לא נתנדה עקביא בן מהללאל שהיו אומרים עליו שנתנדה מפני כבוד שמעיה ואבטליון שאמר אותה שפחה שהשקוה והיתה סוטה דוגמא השקוה כלומר שהיתה גיורת כמותם ואמרו שחס ושלום לא נתנדה ולא היו דברים מעולם שאין עזרה ננעלת על כל אדם בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל שכשהיו שוחטין הפסח בשלש כתות כשנכנסה כת אחת היו נועלין העזרה וכשהיה עקביא בעזרה לא היה אדם יותר גדול בעזרה בחכמה וביראת חטא ממנו ואע\"פי שחלק על חכמי ישראל בארבעה דברים והאחד מהם דם הירוק כמו ששנינו בפ' כל היד כבר צוה לבנו בשעת מיתתו שיחזור בו וכשאמרו לו חכמים חזור בך ונמנה אותך אב בית דין אמר להם חס ושלום אל אחזור בי מוטב לי לקרות שוטה כל ימי ולא ליעשות רשע שעה אחת לפני המקום שלא יאמרו מפני שררה חזר בו וכשאמר לו בנו למה תצוה אותי לחזור בי ואתה למה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי מרובים והם שמעו מפי מרובים אני עמדתי בשמועתם אבל אתה שמעת מפי יחיד ומפי המרובים מוטב לעזוב דברי יחיד ולאחוז דברי המרובים וכשאמר לו בנו פקד עלי חביריך אמר לו לא אפקד עליך מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך כל זה נזכר במס' עדיות: ",
+                    "<b>הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה.</b> כבר נזכר בפרק שני בדברי רבי ההסתכלות בשלשה דברים להציל האדם מן העבירה ואותן השלשה דברים הם עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין וכל אלה השלשה הם נכללים בדברי עקביא בן מהללאל לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כי הדין והחשבון הוא אחד הראייה והשמיע' והזכירה למעשים וזה מספיק להזהיר האדם מהדיבור המגונה והמעש' הרע וזה התנא הוסיף שני דברים אחרים והם מאין באתה ולאן אתה הולך להוסיף לאדם ענוה כשידע שאין יסודו אלא דבר בזוי ושלא ישתדל להרבות בשר ונכסים כי סופו עפר רמה ותולעה ובזה ההסתכלות לא יבוא לידי עבירה כי רוב האכילה מביא לידי גאוה והגאוה מביאה לידי עבירה שנא' פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ואמרו בפרק אין עומדין מלי כריסיה זיני בישי שנא' כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני ונאמר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וכן וישמן ישורון ויבעט:",
+                    "<b>מאין באתה מטיפה סרוחה.</b> היא טיפת שכבת זרע וקראה טיפה סרוחה כדי שלא יתגאה האדם אע\"פי שבשעת ההריון אינה סרוח' שאינה מסרחת במעי האשה אלא לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינה ראויה להזריע כמו שנזכר בפרק רבי עקיבא בשבת ובפרק בנות עכו\"ם אבל היא סרוחה אם תעמוד שעה אחת חוץ לרחם כי כן טבעה להסריח מיד כשהאויר מקיף בה כמו שזכרו זה חכמי התולדות לפי שהיא בתכלית השווי כי לולי זה לא היתה ראויה להזריע הצורה היותר נכבדת שבצורו' בעלי חיים והוא האדם ולפי שהיא בתכלית השווי והיא נעשית ממותר הדם הזך אחר העכול האחרון שהלך התמצית כולו אל כלי הצואה והשתן והזיעה ולא נשאר אלא הזך הנקי אם כן כשישנה אותה האויר ויוציא אותה מהשווי מיד תסריח ולא תצלח להזרעה ולפי שהיא מוכנת להסריח אם לא הזריעה קראה טפה סרוחה וכן מה שאמר טיפה סרוחה ולא הזכיר גם כן זרע הנקבה שגם היא מזרעת בשעת תשמיש חלק בהולדה שהרבה נשים הן מתעברו' ולא הזריעו שאין אותו זרע אלא כעין ריר היוצא מרוב התענוג ואם אינן מתענגות אינן מזריעות והן מתעברות אבל העובר הוא הנוצר מזרע הזכר והדם המתקבץ בפי הרחם בעת גמר תשמיש וזהו שאמרו חכמים ז\"ל בפרק המפלת האיש מזריע לובן והאשה מזרעת אודם ובזה נחלקו חכמי העכו\"ם אם מתערב זרע הזכר עם דם הנקבה ומשניהם נוצר הולד וכן היה נראה דעת חכמי ישראל או אם זרע הזכר אינו מתערב בדם הנקבה אלא שהוא מחממו ומקפיאו ומהדם ההוא אחר שנקפה בחום זרע הזכר נוצר העובר דומה לקיבה שנותן בה חלב להקפיאו לעשותו גבינה וכבר הארכנו בזה בחלק ג' מזה הספר. ותקננו דעת חז\"ל על הדעת האחרון ומה שלא זכר התנא כ\"א הטיפה ולא זכר דם הנקבה זכר היותר חשוב שבהם וקל וחומר אל הגרוע שבהם: ",
+                    "<b>ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה.</b> והמסתכל בזה לא ישתדל להרבות בשר ולא נכסים אחר שיודע כי גופו יהיה מאכל לרמה ותולעה ומה יועילוהו נכסיו וכן הכתוב אומר אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. וסוף האדם לשוב אל העפר כמו שנא' וישוב העפר אל הארץ כשהיה ואמר שלמה על זה כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה. ובראשון מברכות אמרו אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה:",
+                    "<b>ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון.</b> כשיסתכל האדם שעתיד ליתן את הדין מכל מעשיו יזהר קודם עשייה שלא יכשל בעבירה ואפילו מי שהוא עומד לפני מלך בשר ודם הוא מתיירא מהדין כל שכן מי שעתיד לעמוד לפני האל ית' וכמו שאמרו בראשון מחגיגה ר' אליעזר כי מטא להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקב\"ה על אחת כמה וכמה שאפי' הגדולים ביראת חטא הם יראים מיום הדין כמו שאמרו שם ר' אליעזר כי מטי להאי קרא בכי ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ומה שמואל הצדיק מתיירא מיום דין אנו על אחת כמה וכמה ופירשו שם כי חשב שעלה לדין והעלה עמו משה רבינו להעיד עליו אם עבר על התורה וזהו שנא' אלהים ראיתי עולים מן הארץ והם שמואל ומשה. יש ספרים שאין בהם אלא ליתן את החשבון ונראה שהוא טעות ובפרק רביעי הוא שאין שם דין אלא על כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון אבל במשניות קדומות מצאתי שיש ליתן את החשבון והוצרך לומר כאן דין וחשבון אם כך הגירסא לפי שאין ההסתכלות אלא מפני הדין אחר החשבון ומה שאמר שהאדם עתיד ליתן את הדין כן הוא לשון חכמים עתידין הם ליתן את הדין והוא כמי שלוה מחבירו והוא מחייבו ליתן מה שעליו מן הדין והרי הוא נותן את הדין ולמטה לא הוצרך לומר אלא על כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון כי כבר הוזכר באותה משנה שהאל הוא הדיין המחייבו ליתן את הדין על פי החשבון: ",
+                    "<b>לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה.</b> כדי להגדיל היראה הזכיר כל אלה התארים שאפילו העומד לדין לפני מלך קטן מתיירא כל שכן לפני מלך מלכי המלכים ואפילו היה בשר ודם כל שכן לפני האל ית' שהוא קדוש ואין לפניו שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד וברוך הוא כי כן אנחנו חייבים לברכו בשעה שמזכירין אותו וכמו שכתבתי בפרק שני וכן בפ' תפלת השחר כשחלה רבן יוחנן בן זכאי ונכנסו תלמידיו לבקרו מצאוהו בוכה ואמרו לו מפני מה אתה בוכה אמר להם אלמלא לפני מלך בשר ודם מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם מיסרני אין יסורו יסור עולם ואם ממיתיני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לשחדו בממון ולפייסו בדברים אע\"פי כן הייתי מתיירא עכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכי' הק\"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כעס עלי כעסו כעס עולם ואם מיסרני יסורו יסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לשחדו בממון ולפייסו בדברים ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באי זו מוליכין אותי ולא אבכה. ובפרקי בן עזאי שנינו כל הנותן ארבעה דברים אל לבו שוב אינו חוטא לעולם מאין הוא בא ולאן הוא הולך ומה עתיד להיות ומי הוא דיינו מאין הוא בא ממקום טומאה ולאן הוא הולך לטמא אחרים ומה עתיד להיות רמה ותולעה ומי הוא דיינו אדון כל המעשים. ומלך מלכי המלכים הם מלכי הארץ כי כמו שהוא שליט בעליונים כן הוא שליט בתחתונים שנאמר לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו ואמר דניאל לבלשצר הוא אלה אלהין ומארי מלכין ומשם למד אנקלוס לתרגם אלהי האלהים ואדוני האדונים אלה אלהין ומארי מלכין. ורבינו משה ז\"ל בספר המורה כתב כי אלהי האלהים המלאכים ואדוני האדונים הגלגלים. וכבר פירשתי בחלק הראשון מזה הספר כי באלהי האלהים נכללו כל העליונים כי גם הם נקראו אלהים והבאתי ראיה לזה מהפסוקים ונשאר אדוני האדונים אל השליטים התחתונים ועליהם נקרא מלך מלכי המלכים הקב\"ה. ובמדרש קהלת וכן בירושלמי פרק שני דסוטה אמר רבי יהושע בן לוי דסכנין שלשה דברי' אלו דרש עקביא מתוך תיבה אחת מהפסוק שאמר וזכר את בוראך בורך בארך בוראיך. בורך זו לחה סרוחה. בארך זה רמה ותולעה. בוראך זה מלך מלכי המלכים הקב\"ה ומכאן אמר עקביא בן מהללאל הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>איש את רעהו חיים בלענו.</b> כתב רבי' שלמה ז\"ל כי הגירסא היא בלענו על משקל שמרנו בריתו כלומר כל אחד ממנו בלע את חבירו בעודו חי ולשון הכתוב הוא אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו וזהו דרך גוזמא לרוב החריצות להמיתו וליהנות במיתתו ולא ימתינו להרגו אלא כמו חי כמו חרון ישערנו ואע\"פי שהפסוק הוא חיים בלעונו לשון המשנה הוא חיים בלענו וכן נראה ממה שאמרו בפרק ראשון מע\"ז מאי דכתיב ותעש אדם כדגי הים מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע חבירו אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע חבירו והיינו דתנן רבי חנניה סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלמה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלענו. ובמשניות שלנו גרסינן שאלולי מוראה שהיה קשה ענינו. ורבינו יונה ז\"ל כתב כי זאת האזהרה היא שיש לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער על צער של אחרים וכך דרכן של צדיקים כמו שאמר דוד ע\"ה ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי שאין לאדם לעשות תחנוניו ובקשותיו לצרכיו לבד אך להתפלל על כל בני אדם שיעמדו בשלום ובשלומה של מלכות יש שלום בעולם וזה אמת הוא וכבר אמרו חכמים ז\"ל בראשון מתעני' שלא יאמר אדם שלום עליך נפשי אבל האזהרה בכאן היה גם כן על שלום האדם עצמו כי זה המתפלל גם עליו תעבור כוס הצרה אם אין שלום במלכות וכן אמר ירמיה ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום: ",
+                    "<b>רבי חנניה בן תרדיון אומר.</b> רבי חנניה בן תרדיון היה בלי ספק אחר שני התנאי' הנזכרים בפרק הזה והם עקביא ורבי חנניה סגן הכהנים שהיו בזמן הבית שהיתה עבודה כי עקביא היה בזמן שעושין פסח כמו שכתבנו וכן רבי חנניה היה סגן הכהנים בזמן שהיה כהן גדול עובד ביום הכפורים שהרי שנינו בפרק טבול יום בזבחים ובפרק שני מעדיות אמר רבי חנניה סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה ובמשנת שקלים של בית ר' חנינה סגן הכהנים היו משתחוים ארבע עשר השתחואות במקדש. ובילמדנו פרשת ואתה תצוה אמר רבי חנניה סגן הכהנים אני הייתי משמש בבית המקדש. ובא' מיומא אני ראיתי אש שלמעלה ונראה שראה החורבן שהרי בפרק ראשון מתענית ובפרק אחרון מיומא יש אמר רבי חנניה סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת ואמר זה לאסור טבילה בתשעה באב מפני החורבן ור' חנניה בן תרדיון היה חמיו של רבי מאיר והיה בזמן רבי עקיבא סמוך לחורבן והוא היה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר בע\"ז בפרק ראשון והיה אומר ששנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה שנקרא אותו מושב מושב לצים והוכיח כן מהכתוב שאמר ובמושב לצים לא ישב וכתי' אחריו כי אם בתורת ה' חפצו אם כן מי שאין חפצו בתורת ה' מושבו הוא מושב לצים וכן כתוב בקש לץ חכמה ואין וכל זה להרחיק האדם מלשבת באותו מושב להתבטל מדברי תורה ואע\"פי שאין עושה דבר אחר אלא שהוא מתבטל מדברי תורה כדאי הוא להקרא לץ ואף על פי שהלץ הנזכר בכתובים שאמרו עליו במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין שהוא מהכתות שאינן מקבילות פני שכינה אינו אלא המדבר דופי בבריות ומתלוצץ עליהם ועל זה אמרו בראשון מע\"ז כל המתלוצץ מביא כלייה לעולם שנאמ' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכ' כי כלה מכל מקום הבטל מדברי תורה דבר קשה הוא ואם הם שנים ראוי ליקרא מושבם מושב לצים שהיה להם להוכיח כל אחד חבירו ולהעיר לו אוזן לשמוע בלימודים ורוב זה הפ' הוא להזהיר על דברי תורה: ",
+                    "<b>אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם.</b> כלומר שהשם יתברך מסכים על ידם ומחבב אותם כאלו שכן בתוכם ואע\"פי שאמרו בפ' הבא על יבמתו דאין השכינה שורה בישראל בפחות משני אלפים ושתי רבבות כמחנה לויה שנא' שובה ה' רבבות אלפי ישראל וכן במתן תורה נאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן כמו שאמרו בילמדנו פרשת יתרו זה הוא לענין גלוי שכינה כמו שהיה בהר סיני לענין מתן תורה אבל שכינה נסתרת היא שורה אפי' על פחות משני אלפים ושתי רבבות כמו שנזכר במשנה זו וענין השכינה הזו שהיא שורה אפי על יחידי הוא כי בהתקרב האדם אל האלהים ית' הוא דבק בו ובהתפרדו ממנו יתפרד אותו דיבוק וזהו הדיבוק שהזהירה עליו התורה ואמרה ובו תדבק שלא תפרד מחשבתו מהאל כלל וזה שאמר בעל ספר הכוזר שהאנשים האלה הם מעון למכינה והוא מה שאמרו רז\"ל האבות הן הן המרכבה וכבר הארכנו בענין השכינה בחלק שני מזה הספר. והראיה מהפסוק שכתוב כי כשנדברו יראי ה' בדברי תורה איש אל רעהו הרי כאן שנים הקב\"ה הוא שומע אותם ומקשיב לקולם וכותב דבריהם ועושה אותן ספר זכרון כי הדברים עצמם הם ספר לא שיכתבם בספר אחר ואמרו בראשון מברכו' וכן בפרק ראשון מקדושין ובירושלמי דמסכת פאה מאי ולחושבי שמו אפי' חשב לעשות מצוה ולא עשאה כגון שנטרפה לו שעה ולא יכול לעשותה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכן אמרו בפרק במה אשה ושם אמרו שני תלמידים שנוחין זה לזה בהלכה הקב\"ה מקשיב לקול' שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו עשו לשון נדברו מלשון הנהגה בנחת וסמכו לזה ידבר עמים תחתנו: ",
+                    "<b>אין לי אלא שנים מנין אפי' אחד יושב ועוסק בתורה שהקב\"ה קובע לו שכר שנאמ' ישב בדד וידום כי נטל עליו.</b> פירש רבינו משה ז\"ל וידום הוא הדיבור השפל מקול דממה דקה ומכל מקום דיבור יש לא שתיקה ומחשבה בלבד שהרי אמרו בפרק כיצד מעברין ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ\"ח איברים שבאדם שמורה בלב ואמרו שם אמר שמואל לרב יהודה שננא פתח פומך קרי פתח פומך תני כי היכי דתאריך חיי ותתקיים בידך שנא' כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוצאיהם בפה ויהיה לפי זה פירוש כי נטל עליו לשון סכך דמתרגמינן וסכות על הארון ותטיל לשון צל. וגירסת רבי' שלמה ז\"ל היא כאלו קיים כל התורה כולה וראייתו היא ממה שאמר כי נטל עליו כאלו נתינת התורה כולה היתה בעבורו בלבד וכן פירש רבינו מאיר הלוי ז\"ל אבל רבינו יונה ז\"ל גרסתו היא שהקב\"ה קובע לו שכר כמו שכתבתי אע\"פי שאינו אלא שותק ומחשב יש לו שכר אע\"פי שאינו מוציא בפה ואע\"פי שההוצאה בפה היא גורמת שיתקיימו בידו דברי תורה ולא ישכחם כמו שנזכר מכל מקום הקב\"ה קובע לו שכר על מחשבתו וזהו שהביא ראיה מהכתוב ישב בדד וידום כי נטל עליו כאלו נטל עליו עול התורה ויש לו שכר מחשבתו ויהיה נטל מלשון שלש אני נוטל עליך ואין במשניות שלנו אין לי אלא שנים וכו': "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר.</b> רבי שמעון סתם הנזכ' במשנה ובברייתות הוא רבי שמעון בן יוחאי כמו שמוכיח בפרק ערבי פסחים ובפ' במה מדליקין והיה תלמידו של רבי עקיבא כמו שנזכר שם ובפרק הבא על יבמתו והקדי' דבריו בכאן מפני שהיו דומים לדברי רבי חנניה בן תרדיון ופירוש דבריו הוא כי כשמתחברים שלשה לאכול ראוי שתהיה חברותם חבורה של מצוה שהרי הם מתחייבי' לברך בזימון וכשהיתה חברותם בלא תורה הרי היא כאותן שמתחברי' להשתכר ולהנאת עצמם ולחמם הוא כלחם אונים וזבחי מתים הם הצלמים שהם מתים הפך אלהים חיים ועליהם נאמר וילמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים והוא תקרובת עכו\"ם כמו שנזכר בשני מע\"ז שקרויה שקוץ וגלול וצואה כמו שנאמ' עליה תזרם כמו דוה צא תאמר לו פירושו לשון צואה מן וכסית את צאתך ובתחלת זה הפסוק כתיב וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וכתיב בסוף הפסוק כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום מפני שלא הזכירו שמו של מקום ודברי תורתו הרי הוא כאלו תקרובת ע\"ז שהוא צואה והוא כמוה: ",
+                    "<b>אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה.</b> ולא הספיק להם לפטור את עצמן בברכת המזון אלא שדברו בו דברי תורה הרי הוא כאלו אכלו משולחנו של מקום הפך האחרים שאכלו זבחי מתים האסורים בהנאה והללו הם כאוכלי זבחי שלמי' אחר שאכל המזבח חלק שמים ואלו זכו משולחן גבוה וכמו שאמרו חכמים ז\"ל בפרק האיש מקדש ובראשון ממנחות ובשני מיום טוב ובראשון מקמא ובערכין פרק אין מקדשין ובפרק העור והרוטב ובפרק יש מותרות כהנים כי זכו משולחן גבוה קא זכו ואמרו בפרק התכלת לה' לכהן קנאו השם ונתנו והביא ראיה מהפסוק שכתוב וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' וזה הפסוק ביחזקאל על המזבח ולפי שנקרא המזבח שולחן נראה שיש שולחן דומה למזבח ואי זה הוא זה הוא שאמרו עליו דברי תורה ברבים ואין רבים פחותים משלשה כמו שדרשו ימים שנים רבים שלש' בסוף נדה זה נראה לי פירוש זאת הראיה. ובפרק שתי הלחם וכן בפרק חומר בקודש ובאחרון מברכות אמרו פתח במזבח וסיים בשולחן רבי יוחנן ורבי אליעזר דאמרו תרוייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. ורבינו שלמה ז\"ל כתב וידבר אלי מיד כשדבר דברי תורה נקרא שולחן אשר לפני ה'. עוד כתב שיש אומרים מראשו של מקרא הוא יצא והמזבח עץ שלש אמות אל תקרי אַמות אלא ?אמות כמו יש אם למקרא כנגד תורה נביאים וכתובים ואמרי לה מקרא משנה ותלמוד שצריך אדם לדבר בהם על השולחן ואז קרוי שולחן אשר לפני ה' עד כאן. ומכאן נהגו לדרוש בסעודת חתן קודם ברכת המזון והוא מנהג קדום נהגו בו גדולי הראשונים אנשי מעשה וחכמה. והרב הגדול רבינו אברהם ברבי דוד ז\"ל כת' בספר איסור משהו כי הוא היה נוהג כן לדרוש בסעודה ומפני זה אמרו בפרק ערבי פסחים כי תלמיד חכם שאינו מיסב בסעודה של מצוה הוא כמנודה לשמים מפני שהיה מנהגם לדבר דברי תורה וכמו שמצינו בראשון מקדושין שהיו רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק מסובין בסעודה ורבן גמליאל עומד עליהם שהיה משתה בנו והוא מנהג הגון וכן מעשה אחר יש שם מהאמוראים וכן במדרש רות במשתה שעשה אבויה כשנולד אלישע אחר היו רבי אליעזר ורבי יהושע מסתלקין מן התורה אל הנביאים ומן הנביאים אל הכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני כמו שנזכר שם והוא יותר נכון ממה שנשתנה המנהג היום לדרוש בבית הכנסת קודם הסעודה ונשאר מקום הסעוד' לעמי הארץ המנבלי' את פיהם אשר היא עבירה גדולה כמו שנזכר בשני משבת ובראשון מכתובות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הנעור בדרך והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה.</b> כתב רבינו משה ז\"ל הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומחשב לבו בדברי הבאי. ונוסחתו היא להבטלה וכן היא במשניות שלנו כלו' מבטלו מדברי תורה שהוא פועל יוצא לאחר כלומר להבטיל לבו מדברי תורה נראה שדעתו ז\"ל לומר כי אינם שלשה דברים ומפנה לבו לבטלה הוא שב אל הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי. וכתב רבינו יונה ז\"ל כי הנעור בלילה אותן שעות הן רצויות ואין לו לחשב בהן כי אם בדברים רצויים לפני המקום והם דברי תורה שאותן שעות הם חשובות וראויות לדברי תורה כי אין מלאכה לעשות ואיננו שומע קולות בני אדם ואם יפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו שמפסיד זמן כי תוכל להיות לו מחשבה ברורה ונכונה ומפנה לבו למחשבה בטלה ומסירה אותו מהרהור דברי תורה עכ\"ל. ורבינו משה ז\"ל בספר מורה הנבוכים קרא השעות שהאדם נעור בלילה שעות מבורכות והזהיר הרבה שלא יאבד אותם אלא במחשבת התורה. וכן המהלך בדרך יחידי אם מחשב בדברי תורה מסיר פחד מלבו ואין לו חברה ולויה יותר טוב ממנה כמו שדרשו בפרק כיצד מעברין המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך וכן בסוטה בפרק עגלה ערופה ובראשון מתענית אמרו שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי נחוניה בן הקנה אומר.</b> רבי נחוניה בן הקנה הוא שחיבר מדרש ספ' הבהיר בקבלה ותלמידיו היו רבי ישמעאל ורבי עקיבא כמו שנזכר בפרקי היכלות. וכבר אמרו חכמים ז\"ל בראשון מע\"ז רבי יוסי אומר לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות ואומה ולשון שולטת בהם שנא' אני אמרתי אלהים אתם ובפרק כיצד מעברין דרשו חרות על הלוחות חירות על הלוחות שהעוסק בתורה הוא בן חורין מעול מלכות וכמו שהוא מוזכר בפרק השותפין שרצו בההוא כלילא דשדו אטבריה אתו לקמיה דר' אמרו ליה ניתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערקינן אמר להו ערוקו ערוק פלגא דליוה לפלגא אתו לקמיה דרבי אמרו ליה ניתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערקינן א\"ל ערוקו וערקו כולהו פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס בטל כלילא אמר ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. וכן אמרו בספרי אמר משה לפני הקב\"ה שני עולים אתה מטיל על בניך עול תורה ועול מלכות אמר לו אף חובב עמים כל קדושיו בידיך. ומזה הפסוק נפטרו תלמידי חכמים מעול מלכות וכן עול דרך ארץ שהוא צורכי מחייתו הוא מסתלק מהנותן עליו עול תורה להגות בו יומם ולילה וכמו שאמרו בפר' אין עומדין מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת וכן בפ' כיצד מברכין אמרו דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידם. ובמדרש משלי דרשו זה ממה שכתוב אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו. כלומר שבט התורה ועולה ירחיק אולת ועול דרך ארץ הקשורה בלב הנער הרודף אחר אולת ועול דרך ארץ והפורק ממנו עול תורה ואומר קשה הוא עולה ואיני יכול לסובלה יהיה עונשו שיטיל עליו עול מלכות לטרוח בעבודת המלך ועול דרך ארץ שטורח בצורכי מחייתו ולשון המשנה הוא עול דרך הארץ סימן לדבר הלוים שהיו עוסקין בתורה היו פנויים מהעבוד' פרך כי האדם לא נברא אלא לעבוד שנאמר בזעת אפיך תאכל לחם וכו' אם זכה עובד האל ואם לא זכה עובד בני אדם ובאחרון מסנהדרין אמרו תנו רבנן אדם לעמל נברא שנא' כי אדם לעמל יולד. ואיני יודע אם לעמל פה או לעמל מלאכה כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא. וכתבו חכמי העכו\"ם כי פרוש אחד היה נודד ללחם איה ממקום למקום ונכנס בעיר אחת ומצא בה איש עובד אלילים אמר לו למה אתה עובד לזה האליל אמר לו כדי שיספיק לי פרנסתי אמר לו הפרוש למה אתה בעורון גדול ומה כח יש בזה האליל להספיק לך פרנסתך והוא ממקומו לא ימיש אמר לו העובד ההוא ואתה למי אתה עובד אמר לו לאלהי השמים אשר כחו בכל העולם ויכול לזון בריותיו בכל מקום אמר העובד אל הפרוש ראה כי מעשיך סותרים דבריך ואם האלוה אשר אתה עובד אותו הוא בכל מקום למה יצאתה ממקומך לנוע ממקו' למקום לבקש מחייתך אז הודה לו הפרוש וחזר למקומו. ובילמדנו פרשת תזריע הביאו מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים נתמעטה ידו בקש לצאת לחוצה לארץ קדם לאשתו ואמר לה בשביל שבני אדם רגילים לבוא אצלי לראות את נגעיהם בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים אם ראית שערו של אדם שיבש מעין שלו תהא יודעת שלקה לפי שכל שער ושער ברא לו הקב\"ה מעין בפני עצמו שהוא שותה ממנו אמרה לו ומה אם לשער ברא הק\"ה מעין שתהא שותה ממנו אתה שאתה אדם וכמה שערות יש בך ובניך מתפרנסין על ידיך כל שכן שיזמין לך הקב\"ה פרנסה ונמנע אותו כהן ולא יצא לחוצה לארץ. ורבינו משה ז\"ל פירש פורק ממנו עול תורה שאומר אין תורה מן השמים ואיני סובלה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה שהיו יושבין ועוסקין בתורה.</b> זאת המשנה נכתבה בסדורי תפלות ונשתנו בה הנוסחאות יש נוסחאות כמו שכתבתיה. ורבינו משה ז\"ל נוסחתו עשרה שהיו יושבין בדין והוזקק לנוסחא זו מפני שהפסוק שמביא ראי' ממנו הוא לענין הדין ואין זה מוכרח כי גם הדיינים עוסקים בתורה הם וכל זה הפרק הוא לענין עסק התורה ובברכות פ' ראשון מחלק כל זה ונותן עשרה לתפלה ושלשה לדין ושנים ואחד לדברי תורה והטעם בזה כי אין תפלת צבור בפחות מעשרה ואין דין בפחות משלשה הדיוטות ועסק התורה אפשר לאחד ושנים וכך היא שנויה שם מנין לעשרה שמתפללין ששכינה שרויה עמהם שנא' אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ומנין לשנים שיושבים ועוסקים בתורה ששכינה עמהם שנא' אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ומנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנא' כל המקו' אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. והקשו שם וכי מאחר דאפילו חד תרי מיבעיא ותירצו תרי מכתבן מילייהו חד לא מכתבן מיליה בספר הזכרונות ודקדקו זה מהכתוב ויכתב ספר זכרון לפניו. ועוד הקשו שם וכי מאחר דאפי' תרי תלתא מיבעיא ותירצו מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קמ\"ל דדינא נמי היינו תורה. ועוד הקשו וכי מאחר דאפי' תלתא עשרה מיבעיא ותירצו עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי ושם לא נזכר חמשה כלל כמו שנזכר בזאת המשנה. וגירסת רבינו משה ז\"ל היא מנין אפי' שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט והביא ראיה לחמשה מאגודתו כי האדם אוגד בידו אחת שהם חמשה אצבעות וכלל היד היא אגודה אחת וראש הפסוק הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה השכינה שהיא בשמים היא יורדת על הארץ כשיש שם אגודה עוסקין בתורה וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל ועשרה הם עדה כמו שנזכר במגילה בפרק אחרון ובפרק מי שמתו ובפרק בן סורר ומורה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת והיו עשרה מרגלים כי אין יהושע וכלב בכללן ואלהים הם שלשה כי אין הדין נגמר אלא בשלשה לפי שאין בית דין שקול כמו שנזכר בראשון מסנהד' ויש ספרים גורסין וכן היא במשניות שלנו מנין אפי' חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט והם שלשה דיינין ואינו נגמר אלא בחמשה כדעת רבי בראשון מסנהדרין. ויש אומרים חציין של עשרה הם חמשה ומניין אפילו שלשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה ואין אגודה אלא בשלשה שכן מצינו בשלשה מינין שבלולב שהיו נאגדים באגודה אחת ומצינו שלש' שהם נקראים אגודה אחת שאגודת אזוב שלשה קלחים וכתב רבינו שלמה ז\"ל לא מצינו במשנה כתוב ישב בדד וידום אבל רגילין העם לאומרו ופירושו לפי נוסחתם וידום לשון מחשבה כמו כאשר דמיתי כלומר שהוא מחשב בדברי תורה כי נטל עליו כי נטל שכרו על אותו עסק. ויש אומרים נטל לשון סכך כמו וסכות על הארון דמתרגמינן ותטיל והגירסא הנכונה היא כמו שכתבתיה במשנה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא אומר.</b> נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם כי זה התנא נזכ' עליו בפרקא דחסידי שהיו גבאי צדקה בורחים ממנו כי היה נותן להם כל מה שיש בידו לצדקה. והנה פשט הלשון היה נראה שאם אתה שלו נכסיך גם כן הם שלו דמה שקנה עבד קנה רבו אבל זה הפירוש אינו נראה כי מפני מה יהיה הגוף שלו והממון אינו שלו אלא מחמת הגוף על כן כתב רבינו יונה ז\"ל זה לשונו וזה מדבר בין לענין גופו של אדם בין לענין ממונו לומר שלא ימנע אדם את עצמו ואת ממונו מחפצי שמים וזהו שאמר אתה ושלך שלו שאינך נותן משלך לא מגופך ולא מממונך אלא משל מקום שהכל שלו כי ממון האדם פקדון הוא בידו משל מקום אלא שיש לו יתרון בו על שאר הפקדונות שיכול לקחת ממנו כל צרכיו והשאר יתנהו באשר רצון המפקיד מלך מלכי המלכים הקב\"ה צוהו ויש לו לשמוח הרבה מאשר יכול לחיות מהפקדון בכבוד וכי יעשה רצון בעליו מהנשאר משל למלך שנתן אלף זוז לעבדו ואמר לו טול אתה המאה לעצמך ותן התשע מאות לתשעה בני אדם והלא שמח הוא וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך ובמקום אחר כתוב שם מידך הוא ולך הכל והוא נאמר לענין הגוף אשר הכינו לבנות בית קודשו וזה שכתוב ומידך נתנו לך נאמר לענין ממון כמו שנא' בראש הפסוק כי נעצור כח להתנדב בזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך עד כאן לשונו ז\"ל. וגם זאת המשנה אינה בסדורי תפלות: ",
+                    "<b>רבי יעקב אומר המהלך בדרך וכו' כאלו מתחייב בנפשו.</b> האיש הזה ראוי הוא שיתחייב בנפשו כי שתים רעות עשה האחת שמפסיק משנתו והוא בדרך ואפי' לא הפסיק מפני שיחה בטילה אלא שהפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו כמו שאמר ר' חנניה בן חכינאי למעלה בפר' זה והשני' שהפסיק משנתו מפני שיחה בטילה וזהו חילול כבוד תורה שהיתה חשובה לו אותה שיחה יותר ממה שהיה שונה משנתו וכבר דרשו בראשון מע\"ז בפסוק הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמי' לחמם שהפוסק מדברי תורה מפני שיחה בטילה שנופל בגיהנם ולא התנא התנא בכאן שיהיה יחיד אלא אפילו היה אחר עמו כדאי היא שיתחייב בנפשו ועל זה לא נאמר בכאן הרי זה מתחייב בנפשו כמו שאמר למעלה אלא מעלין עליו כאלו נתחייב בנפשו כיון שהוא בדרך והשטן מקטרג בשעת הסכנה כמי שתלה קמיע בצוארו וכשמגיע במקום ליסטים משליכו כי התורה היה חיים ללומדיה והמפסיק מלימודה פורש מחיים וכן אמרו בראשון מע\"ז אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב ותעש אדם כדגי הים מה דגים שבים כיון שעלו ליבשה מיד מתים אף בני אדם כיון שפורשים מדברי תורה מיד מתים. ומה שאמר התנא מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה הוא הדין שיחה אחרת אלא שדיבר בהווה שדרך הולכי ארחות להתעסק בשיחה במה שהם רואים בדרך מה שאינו בעיר מושב והם האילנות והחרישות וזהו ניר זה מלשון נירו לכם ניר וגם זו המשנה אינה כתובה בסדורי תפלו' ולשון המשנה מה נאוה אילן זה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי דוסתאי בר ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר ממשנתו וכו'.</b>לפי שיש דמיון לדברים אלו אל דברי רבי יעקב סמכם זה לזה אע\"פי שזה התנא תלמידו של רבי מאיר והוא מהתנאים האחרונים כי ר' ינאי אביו היה תלמיד רבינו הקדוש החותם המשנה. ולא מצאנוהו במשנה אלא במסכתא זו ובמס' עירובין והוא נזכר בגמרא בראשון מגיטין ובפרק המפלת. ודע כי כל מקום שנמצא רבי פלוני ברבי פלוני בספרים הישנים כתוב בי ר' פלוני כלומר בן רבי פלוני וכן תמצא בפיוטי הקליר בראשי הבתים אלעזר בי ר' קליר וכן רבן גמליאל ברבי כן היא קריאתם בי רבי כלומר בן רבי הוא רבינו הקדוש כמו שפירשנו. ובראשון מחולין יש ברבי אומר ושם פירש רבינו שלמה ז\"ל שהוא שם חכם. וכן בפרק ואלו טרפות ובפרק קמא דמכות אבל במקומו מהתלמוד יש על ר' יוסי ברבי בפרק הישן אמר רבן גמליאל לי התיר ברבי ובפרק מצות חליצה מדבריו של ברבי על רבי יוסי וכן בפרק ראשית הגז והיו קורין אותו על שם כבודו שהיה אדם גדול או על שם כבוד אביו שהיה ר' חלפתא. ובפרק הקומץ רבה אמר רבי יוסי יהודה ברבי על כבוד אביו שהיה רבי אלעאי. ורש\"י ז\"ל פירש שם יהודה החכם ובמסכת סוטה פרק כשם פירש רבי יוסי ברבי גדול בדורו ובתורת כהנים פרשת נגעים אמר רבי יוסי רואה אני את דברי ברבי על ר' יהודה. וכן במדרש קהלת חזקיה ברבי ויהודה ברבי שהיו בני רבי חייא הגדול. וכן בפ' אל טרפות אמרו מדברי ברבי נכר וכו' על חזקיה. וכן בראשון מקדושין יודן ברבי ושם כתב רש\"י ז\"ל כל היכא דקרי ליה ברבי מלשון חכמה וחריפות ובפרק כיצד מעברין כתב גדול בדורו. וכן בילמדנו רבי אבין הלוי ברבי רבי תנחומא ברבי. ובפרק בן זומא יש במשנ' רבי אליעזר הקפר ברבי. ובפרק כיצד מעברין הושעיה ברבי וכן בפרק ראשון מחגיגה וכן בפרק שלישי מבכורות בעי אחי ברבי וכן בפרק האשה שלום בפרק אם אינן מכירין אמר רבי יהושע על רבן גמליאל ואל יגזור עלי ברבי. ואמר כי השוכח דבר ממשנתו בפשיעתו מפני שלא חזר עליה מעלין עליו כאלו הוא מתחייב בנפשו וכבר משלו משל בפ' שתי הלחם וכן באבות דרבי נתן ובספרי פרשת עקב לאדם שמסר לעבדו צפור דרור ואמר לו כמדומה אתה שאם אתה מאבדה שאני נוטל ממך איסר בדמיה נשמתך אני נוטל ממך וזהו שאמר הכתוב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. וכתב רבינו יונה ז\"ל כי הוא מתחייב בנפשו לפי שעל ידי שכחתו יבא לאסור את המותר ולהתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו ונקרא פושע לפי ששגגת תלמוד עולה זדון וזה אמת הוא שהרי אמרו בשני ממציעא והגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נחשבות להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נחשבות להם כשגגות ואינו נראה לי שיהיה החיוב מפני שגגת הוראה שאם מפני זה הוא מתחייב בנפשו אם תקפה עליו משנתו למה הוא פטור הרי באה תקלה על ידו והיה לו למנוע עצמו מלהורות. אבל נראה שהוא מתחייב בנפשו מפני השכחה עצמה שהיתה עמו תורה משמרתו מהמות ושכחה בפשיעתו וכדאי הוא שיתחייב בנפשו וכמו המשל שהזכירו בגמרא כמו שכתבתי וכן אמרו שם בגמרא תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה לארבעים יום כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת. וכן אמרו גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית זה תלמיד חכם המתרשל בתלמודו ואם תקפה עליו משנתו שהיתה קשה עליו ומתוך קשיה שכחה וזה הוא תקפה עליו כמו הרועה שהוא שומר שכר והבהמ' עלתה בראשי צוקין אשר בפ' הפועלים אינו מתחייב בנפשו כיון שלא פשע בה שאפי' השומר הוא נפטר מתשלומין שהרי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ולשון תקפה עליו משנתו דומה ללשון תקפתו ועלתה לראשי צוקין בפרק המפקיד לשון אונס וזהו שקורין חכמים שכח תלמודו מפני אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון וראוי לכבוד ובירושלמי פרק ואלו מגלחין אמרו זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו כקדושת הארון. וכן הדין שהרי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון שנא' הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון כמו שנזכר בראשון מברכות ובפרק השותפין שרצו ובפ' שתי הלחם ושם הביאו משנה זו וכך היא כתובה שם אמר ריש לקיש כל המשכח דבר מתלמודו עובר בלאו דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו' וכדרבי אבין אמר אלעאי כל מקום שנא' השמר פן ואל אינו חלא לא תעשה רבינא אמר השמר פן בשני לאוין הן רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין הם שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יכול אפי' מחמת אנסו ת\"ל ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך במסירם מלבו הכתוב מדבר רבי דוסתאי בר ינאי אומר יכול אפי' תקפה עליו משנתו ת\"ל רק. ומצאתי נוסחאות משניות קדומות עד שישכיל וידיחנה מלבו. ויש שוכח תלמודו מפני אונס חולי כמו רב יוסף כמו שנזכר במסכת נדרים בפרק אין בין המודר וכן אירע לרבינו הקדוש בקצת הלכות כמו שנזכר שם והתלמוד אומר שאין אלו נכנסי' בכלל זה החיוב ומשנה זו גם כן אינה כתובה בסדורי התפלות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי חנינא בן דוסא אומר.</b> רבי חנינא בן דוסא תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי היה כמו שאמרו בפרק אין עומדין שאמר לו כשחלה בנו חנינא בני התפלל עליו מרוב חסידותו היתה תפלתו מתקבלת מיד כמו שאמרו בתענית וכן ביומא פר' הוציאו לו מאי הנייא צלותא דכהן גדול לרבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ביום הכפורים יהי רצון שלא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים שכשהיה רבי חנינא בן דוסא בדרך והיו גשמים יורדים אמר רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסקו גשמים וכמה נסים נעשו בתפלתו כמו שנזכר בפרקא דחסידי בת קול יוצאת בכל יום מהר חורב ואומרת כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב של חירובין מערב שבת לערב שבת כמו שנזכר בפרק היה קורא ובפרק כיסוי הדם ואמרו בפרק הרואה לא אברי עלמ' אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים עלמא דאתי לרבי חנינא בן דוסא והאי עלמא לאחאב בן עמרי. וידוע הוא כי האדם לא נברא אלא שידע וישכיל וישמור ויעשה וזה אפי' חכמי האומות שאין להם נביאים ולא תורה הבינו זה מדעתם וכבר אמר גדול שבהם חפץ האלהים בנו שנהיו נבונים וחסידים ובא זה החכם ולמד כי האחד סיבת האחר והוא המעשה לחכמה לא החכמה למעשה ולזה אמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימ' וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת וזאת הקדימה אינה קדימה בזמן כי איך אפשר שתקדם יראת החטא לחכמה שאם אין בו חכמה איך יהיה ירא חטא והלא אמרו אין בור ירא חטא אבל זאת הקדימה היא קדימת המחשב' שאם אדם מקדים במחשבתו להיות ירא חטא אז ילמד החכמה ותתקיים בידו כי היא המדריכה אותו למה שהוא קודם במחשבתו כי מהחכמה ידע מה הוא החטא ויפרוש ממנו ומתוך כך תיקר בעיניו החכמה ותתקיים בידו אבל אם קדמה במחשבתו ידיעת החכמה בלא יראת חטא לא תתקיים בידו כי מתוך שהיא מונעת אותו מחפצו יקוץ בה וימסאנה ומצינו קדימה בענין מחשבה כמו שאמרו חז\"ל מחשבתן של ישראל קדמה לבריאת עולם וכן אותן דברים שאמרו חז\"ל בנדרים פרק אין בין המודר ובפרק מקום שנהגו ובילמדנו ובבראשית רבה שקדמה לעולם קדימת מחשבה הם לא קדימת זמן. דומה זה למי שאומר דירת הבית הזה קדמה לבניינו שאלמלא לא עלה במחשבה דירת הבית לא נבנה ותחלת המחשבה היא סוף המעשה כן נראה לי. ובשני משבת אמרו והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת שהם ששה סדרי משנה ואחר כך יראת ה' היא אוצרו ואם אין שם יראת ה' אין חכמתו כלום והיו משבחין יותר דדחיל חטאין הוא ולא דגבר חכים הוא וכן ביומא פרק בא לו אמרו על מי שיש בו חכמה ואין בו יראת חטא חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד וזה דרשו ממה שכתוב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין ושאלו את רבן יוחנן בן זכאי חכם ואינו ירא חטא מה הוא אמר הרי זה אומן ואין כלי אומנותו בידו והיה אומר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תירתו תרתי גיהנם להצטער בעולם הזה בלימוד התורה ולאבד העולם הבא ביראת חטא. ואמרו בשני משבת אין לו להקב\"ה בעולמו אלא יראת שמים שנא' ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה שכן בלשון יונית קורין לאחת הן ובפרק בנות עכו\"ם אמרו רב פפא איקלע לתוך אמר אי איכא צורבא מרבנן אקביל אפיה אמרה ליה ההיא סבתא איכא צורבא מרבנן ורב שמואל בר זוטרא שמיה ותני מתניתא יהא רעוא דתהוי דכוותיה אמר מדקא מברכא לי בגויה ש\"מ ירא שמים הוא הרי דלא היה מתברך רב פפא בתורתו אלא ביראתו: ",
+                    "<b>הוא היה אומר כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.</b>במשנה ראשונה דבר בענין הפרישות מן החטא עם החכמ' איזה מהם מקיים האחר וכאן דבר על ענין הזריזות במצות. ואי אפשר לפרש מעשיו מרובים מחכמתו כפשטו שאם אין בו חכמה גדולה היאך אפשר שיהיה לו מעשים מרובי' שאין המעשים אלא פרי החכמה והתורה אמרה ולמדתם ועשיתם. על כן נראה לפרש שכל מי שמקבל לעשות כל מה שילמוד מיד שיקבל לעשות הרי זה כאלו עשה וכן אמרו במכילתא וילכו ויעשו בני ישראל וכי מיד עשו והלא לא עשו אלא עד יום ארבעה עשר אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאלו כבר עשו וזהו השנוי כאן מעשיו מרובין מחכמתו וכיון שקבל עליו לעשו' כל מה שילמוד א\"כ כשילמוד יתקיים בידו לימודו ודבר זה למדנהו מאבות דרבי נתן דתני התם כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר נעשה ונשמע שהקדימו עשייה לשמיעה ולא אמרו נשמע ואחר כך נעשה וכיון שקבלו עליהם מה ששמעו הרי הוא כאלו קיימו מה ששמעו אע\"פי שלא עשו עדיין: ",
+                    "<b>וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת.</b> זהו כפשטו שלמד הרבה ואינו מקיים טוב לו שלא למד ומה שלמד מהרה ישכחנו ובאבות דרבי נתן משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהלך לו אצל חנווני אמר לו תן לי רביעית יין אמר לו הבא כלי ופתח לו את חיקו אמר לו תן לי שמינית שמן אמר לו הבא כלי ופתח לו את המשפלת הוא כלי העשו' מסיב הדקל שאינו מחזיק שמן אמר לו בן אפלה כלים אין בידך ואתה מבקש ליטול שמן ויין כך אמר הקב\"ה לרשעים רשעים מעשים טובים אין בידכם ואתם מבקשי' ללמוד תורה ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' חקי אי אתה משיח בהם ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו.</b> בא להזהיר האדם שיהיה אהוב למטה ולא שהאהבה ההיא חשובה כל כך אלא שמתוך שיהיה אהוב למטה יהיה אהוב למעלה לפי שהשם הוא מתקדש על ידו ודבר זה פירשוהו חכמים באחרון מיומא שאמרו כל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרים עליו ראו פלוני כמה מתוקנים מעשיו אשרי אביו ואשרי רבו שלמדו תורה ועליו נאמר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. והתפארת להקב\"ה בבני אדם הוא מתוך מעשיהם המהוגנים הנעשים על התורה כי הבריות מכבדים התורה ומברכים בכל עת מי שנתנה וזהו שחפץ האל מבריותיו. וכבר פירש בעל ספר הכוזר כי אם תגדל תפארת השם ית' מפני שברא המאור הגדול להאיר הגופות והבריות מפארות שמו על הבריאה ההיא כל שכן שהוא מתגדל ומתפאר בישראל שעל ידיהם האיר השם ית' הנפשות באמונות הנגלות על ידיהם בעולם ואינו קשה לומר שעל ידי ישראל יתפאר שמו וכן הוא אפשר לומר שעל ידי החסידי' אשר רוח הבריות נוחה מהם הוא מתגדל שמו ומתוך כך יהיה האדם אהוב למעלה ואם אין רוח הבריות נוחה הימנו גם הוא שנוי למעלה כמו שנזכר שם: ",
+                    "<b>רבי דוסתאי בן הרכינס אומר.</b> יש נוסחאות ר' דוסא בן הרכינס וכבר כתבתי באי זה זמן היה בפרק ראשון במשנה ראשונה ובפר' שני אמר ר' יהושע עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם שהם דברים רעים בעצמ' ומאבדין את הגוף כמו שפירשנו שם ובכאן אמר כי יש דברים הם טובים לגוף וערבים עליו והם קשים לנשמה להוציאה מעולמה והם שינת שחרית שהיא ערבה עליו כמו שאמרו במדרש חזית בפסוק פשטתי את כתנתי על שינת עצרת שהיא ערבה והלילה קצרה והפסוק אומר הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו ואוי לו לאותו תענוג שהוא מושך ומתבטל מהתפלה וכל מעשה טוב ומגביר עליו טבע העצלה וכן אמרו בבראשית רבה ותרדמת נפלה על אברם תחלת מפולת שינה דמך ליה ולא לעי באוריתא דמיך ליה ולא עביד עבידתא ולא הותרה שינה של שחרי' ואפי בשבת שהרי אמרו במגילה בפרק אחרון כי בשבת מקדימין לבא לבית הכנסת ומקדימין לצאת מפני עונג שבת ומה שהתירו לאחר לבא ביום טוב אינו מפני השינה אלא מפני טרדת ההכנה לצורך שמחת יום טוב ומה שאמרו באחרון מברכות שינה של עמוד השחר כאסטמא לפרזלא כלומר שהיא מחזקת הגוף זה הזמן הוא קודם שחרית אבל של שחרית מוציאה את האדם מן העולם כן פירש הערוך ושינת צהרים שאינה מושכת האדם התירוה בקצת מדרשות בשבת שהיא בכלל עונג שבת ויין של צהרים גם כן הוא מושך את הלב כמו שנאמר למשוך ביין את בשרי והוא עת שכרות והמושך לבו בזה יתבטל מקריאת התורה וירגיל עצמו בבתי משתאות אשר הוא דבר שנוא להקב\"ה הנרגל בבתי משתאות כמו שנזכר בפרק כל היד ובפרק בן סורר אמרו שינה ויין רע לצדיקים והנאה לרשעים ושיחת ילדים גם כן מתוך שהאדם הוא נמשך אחריהם ודבריהם משעשיעים אותו הוא מתבטל מדברי תורה ויוצא מן העולם בלא חמדת תורה וכן הילדים מתים באסכרה מפני שמבטלים את אביהם מדברי תורה כמו שנזכר בפרק במה מדליקין. וכן ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שיחתם היא מושכת הלב כי אין דבריהם אלא בסיפור דברי הימים וביטול שעה אחת גורם ביטול שעה אחרת ויוצא מן העולם ג\"כ בלא תורה ונמשך ג\"כ אחריהם באכילה ושתייה וקלות ראש ואמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופו להאכילך טבלים ואל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ שסופו להאכילך תרומה רוצה לומר כי יחטיא אותך במה שהוזהרת עליו ואמרו באבות דרבי נתן כל הפורש מארבעה דברים אלו הוא שני למלאכי השרת: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר המודעי אומר.</b> זאת המשנה הביאוה בגמרא בפרק אחרון מסנהדרין ושם הוא מקומה כי אותו פרק חובר במי שאין לו חלק לעולם הבא לפי שבאותה מסכתא הוזכר כי הרוגי בית דין המתודין יש להם חלק לע' הב' ואין זאת משנתן של חסידים שתכתב בזאת המסכתא אלא משנת המורדי' והפושעים ולמה נכתבה כאן להזהיר האדם החסיד המוכיח בעלי עבירות שיזהר שלא תהיה תוכחתו מצוה הבאה בעבירה שיבוא לידי הלבנת פנים כמו שאמרו בספרא ובערכין פרק יש בערכין הוכיח תוכיח יכול תוכיחנו ופניו משתנות ת\"ל ולא תשא עליו חטא ולפי זה ראויה היא לזאת המסכתא כן נראה לי. ושם בגמרא לא גרסינן המלבין פני חבירו ברבים ובמשנה היא שנויה כאן הוא מפני זה שכתבנו אבל במשניות שלנו לא גרסינן המלבין פני חבירו ברבים ובמשניות קדומות אחרות ראיתי שגורסין כן: ",
+                    "<b>המחלל את הקדשים.</b> הוא המטמא אותם ומפגלם ומביא אותם לידי נותר ולהוציאם חוץ ממחיצתם וכן המטיל מום בהם. והנהנה ומועל בהם כל זה נכנס בכלל המחלל את הקדשים בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית שכיון שנזכר שם שמים עליהם ראוי לנהוג בהם קדושה וכבוד כמו שאמרו לך נתתים למשחה לגדולה שהכהנים חייבים לאכול המתנות כדרך שהמלכים אוכלים צלי ובחרדל כמו שנזכר בפרק הזרוע ובמקומות אחרים והמבזה אותם הוא בכלל כי דבר ה' בזה הכתוב עליו הכרת תכרת הנפש ההיא הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. וכן אמרו בירושלמי במסכת פאה הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מלמד שהנפש נכרתת ועונה עמה וכן היא בפרקי דרך ארץ. ירצו לומר שהיא נידונת ביסורים לעולם והכרת בעולם הזה הוא שיהיה ימיו נכרתים וזרעו נכרת והימים הנכרתים הוא שימות קודם שיגיע אל חמשים כמו שלמדו כן באחרון ממועד קטן ממה שכתוב אל תכריתו את שבט הקהתי ונאמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבוד' ורבא אמר שם מחמשים ועד ששים זו היא מיתת כרת ואם הוא זקן ועבר על חייבי כריתות הכרת שלו הוא שימות פתאום כמו שנזכר שם אם לא הגיע לגבורות וחייבי מיתה בידי שמים הם שאינם מגיעים לזמן הקצוב להם כמו שנזכר בסוף פרק החולץ ואמרו במדרש שיעלה מות בחלונו ותהיה פרתו רואה באפר ומתה ועל זה אמרו בפרק הערל כרת חמורה ממיתה וכן אמרו בפרק במה מדליקין והכרת לעולם הבא הנאמר באותן שכתוב בהם הכרת תכרת הוא שלא יחיו בתחיית המתים שכן אמרו בפרק חלק האומר אין תחיית המתים מן התורה אין לו חלק לעולם הבא מאי טעמא מדה כנגד מדה הוא כפר בתחיית המתים לא יהיה לו חלק בתחיית המתים למדנו שהעולם הבא הוא תחיית המתים וכבר כתבנו זה בחלק שלישי מזה הספר וזה הכרת בעולם הזה ובעולם הבא אינו אלא באותן שנא' בהם הכרת תכרת כגון אלו הנזכרים במשנה זו אבל יש חייבי כריתות שאינם נכרתין בעולם הבא אלא בע\"הז ויש מהם שנכרתים הם וזרעם והם שנא' בהם ערירים ושאר חייבי כריתות הם לבדם נכרתים בעה\"ז: ",
+                    "<b>והמבזה את המועדות.</b> בפרק אלו הן הלוקין ובפרק ערבי פסחים אמרו אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה המחלל את המועדות כאלו עובד ע\"ז שנא' אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור כן כתב גירסא זו רבינו יונה ז\"ל אבל אנו גורסין שם המבזה את המועדות ולפי גרסתו כתב ז\"ל כי כאן נאמר על חולו של מועד ושם נאמר על יום טוב עצמו והמחלל אותן הוא העושה מלאכה בהם ואע\"פי שאינו עובר בהן אלא בלאו שאין בו כרת שקלו הכתוב לעובד ע\"ז מאותו סמיכות ולא נאמר על זה שאין לו חלק לעולם הבא אבל כאן דבר על חולו של מועד על כן לא נאמר בכאן המחלל את המועדות. ונראה שאין מן התורה חילול בחולו של מועד שלא נאסרה בהם מלאכה מן התורה ואע\"פי שבראשון מחגיגה הביאו מקראות הרבה תנאים לאסור מלאכה בחולו של מועד וכן בפר' אין דורשין אמרו אסיפה בחולו של מועד מי שריא בתמיהה נראה בודאי שאין המקראות אלא אסמכתא בעלמא שהרי אמרו בפרק מי שהפך המכוין מלאכתו במועד לא קנסו בנו אחריו משום דלאו איסורא דאוריתא היא. ובגמרא פרק בתרא דמגילה השווהו לראש חדש לענין קריאת ארבעה משום דאינו יום טוב. וראש חדש מותר הוא מן התורה בעשיית מלאכה כמו שהוא מפורש בפרק במה מדליקין אלא שהוא מנהג לנשים כמו שנזכר בירושלמי. ועוד שאם היו הימים ההם אסורים מן התורה לא היה מקילים בהם חכמים והתיר בהם כמה דברים כמו מלאכת האבד ושכר פעולה למי שאין לו מה יאכל כמו שנזכר במסכת מועד קטן שלא מצינו באיסורי תורה שיקילו חכמים כל כך אלא ודאי מן התורה אין איסור מלאכה אלא בראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני מסוכות אבל ימים שבנתים אינן אסורים אלא מדבריהם והקילו בהם כאשר נראה להם וכן נראה מהירושלמי שאמרו שם כי רבי אבא בר ממל היה אומר אלו היה מי שימנה עמי התרתי מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחין ויגיעין בתורה ואלו אוכלין ושותין ופוחזים ואע\"פי שבפרק שני ממועד קטן אמרו דאבלות דרבנן וחולו של מועד דאוריתא לאו דאוריתא ממש קא אמר אלא שיש בהן אסמכת' דאורית' מה שאין כן באבל שאין בו אסמכתא מדאוריתא אלא מדברי קבלה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל וכן מה שאמרו בפרק אין דורשין אסיפה בחול המועד מי שריא לאו למימרא דמדאור' אסירא אלא לומר כיון דמכל הני קראי דרשינן אסמכתא לא מסתבר לאוקומי קרא דחג האסיף בחולו של מועד. ואע\"פי שבראשון מע\"ז נראה שהעכו\"ם שוין בהם לישראל אף על פי שאין אסור אלא מה שהוא מן התורה אין משם ראיה לפי שהעכו\"ם החזיקו בו מפני שהיא אסמכתא פשוטה וצדוקים מודים בה אבל הדבר נראה ברור שאין איסו' מלאכה בהם אלא מדבריהם וכן כתב בעל הלכות גדולות וכן דעת רבינו תם ורבינו משה בן מימון ורבותינו בעלי התוספות ז\"ל ולפי זה לא אמרו במשנה זו אלא המבזה שלפי שאינן אסורין במלאכה כיום טוב עצמו הוא מבזה אותם והרי זה כמחלל את הקדשים שהרי שם שמים נזכר עליהם חג לה' והמבזה אותם הוא ג\"כ בכלל כי דבר ה' בזה. ורבינו שלמה ז\"ל פירש המבזה את המועדות ועושה בהם מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ושתייה ונראה מפירושיו בפרק מי שהפך ובפרק אין דורשין שהוא סובר דמלאכת חולו של מועד אסורה מן התורה וכן דעת רבינו משה בר נחמן ז\"ל: ",
+                    "<b>והמפר בריתו של אברהם אבינו.</b> פירש רבינו שלמה ז\"ל שלא מל וא\"כ יהיה זה כמי שנאנסו אביו ואמו ולא מלו אותו בזמנו והגדיל ומצא עצמו ערל ואינו רוצה למול ונאמר עליו את בריתי הפר ובמפר בריתו כתיב ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא וזה התנא הוסיף זה על התנא שהוא מונה אותן שאין להם חלק לעולם הבא שאין לומר שהתנא ההוא תנא ושייר שהרי אמרו בראשון מקדושין תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר. ובפרק אחרון מסנהדרין אמרו כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא זה המפר ברית בשר מכאן אמר רבי אלעזר המחלל את הקדשים וכו'. והתנא שבראש פרק חלק מפרש ואת מצותו הפר באומ' אין תורה מן השמים והכל הוא ענין אחד עם כי דבר ה' בזה שהוא אומר אין תורה מן השמים. ורבינו משה ז\"ל פירש המושך את ערלתו כדי לכסות המילה ועושה כן כדי לבזות המצות. ובשבת פרק כירה אמרו כי ר' אבהו כשהיה יורד בנהר היה מגלה מילתו לפי שאמרו חז\"ל כל המניח ידו כנגד פניו שלמטה כאלו כופר בבריתו של אברהם אבינו ומתבייש על שהוא נימול וכשהיה עולה מן הנהר היה מכסה אותה מפני בני אדם כי אין לנו מצוה גדולה מהמילה שאפי' שבת החמורה מחללין עליה והעכו\"ם לא נתבזו אלא בערלה שנאמר כי כל הגוים ערלים כמו שנזכר בנדרים בפ\"ד נדרים והמפר אותה הוא מפר ברית שכרת השם עמנו והרי הוא כעכו\"ם שאין להם חלק לעולם הבא. וגר שלא רצה למול אין מקבלין אותו אע\"פי שטבל אלא שאם נחתך גידו אין מילה מעכבתו מלהתגייר וכן כתבו התוס' בפ' החולץ ובפ' רבי אליעזר דמילה: ",
+                    "<b>והמלבין פני חבירו ברבים.</b> והוא המביישו ואזהרתו היא אם עשאה דרך תוכחה בכלל ולא תשא עליו חטא ואם עשאה דרך בזיון שמזכיר לו מעשיו הראשונים אשר שב מהם הוא בכלל ולא תונו איש את עמיתו שפירשוהו חז\"ל באונאת דברים כמו שנזכר בפרק הזהב וכבר אמרו שם וכן בפרק חלק שאויבי דוד היו מביישן אותו בבית המדרש והיו אומרים לו הבא על אשת איש מהו עונשו והוא היה אומר להם הבא על אשת איש מיתתו בחנק מתודה ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ואמרו שם במערבא במאי זהירי באחוורי אנפי והרבה החמירו שם בזה ואמרו בפרק חלק מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח שלמה ואמר לו אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל. ואתה גדרת אותם לעשות אנגריא לבת פרעה שנאמר סגר את פרץ עיר דוד ומפני מה נענש שהוכיחו ברבים. וכן בדברי הימים כתוב על אביה בן רחבעם ויגפהו ה' וימת ואמרו רז\"ל במדרש רות כי נענש מפני שאמר לירבעם ועמכם עגלי הזהב וחשדו ברבים. ונקרא זה המלבין פני חבירו לפי שבתחלת ההלבנה פניו מאדימות ואחר כך מלבינות וזהו שאמרו שם דאזיל סומקא ואתי חיוורא והרי זה כשופך דמים. וחכמי הרפואה אמרו כי הבושת הוא מהתנועות הנפשות שיש לו שתי תנועות אחת לחוץ ואחת לפנים כי הכעס והחמה והשחוק המופלג הוא מתנועע הרוח אשר בלב מהרה לצאת לחוץ ויוצא עמו הדם ומאדימים פניו והאבל והיגון והדאגה הוא בהפך שהרוח הוא נכנס מפני הצער ופניו מתכרכמים ובבושת בתחלה הוא נכנס לצד פנים מפני הצער ואח\"כ מתחזק השכל ומעביר הבושה מעל פניו ויוצא הרוח לצד חוץ ומאדימין פניו כי אין הבושת דבר אחר אלא תגבורת השכל. וכבר שאלו לחכם מה הוא הבושת אמר להם השכל מה הוא השכל אמר להם הבושת והם דברו על הבושת שאדם מתבייש מעצמו וההלבנה הזאת שדברו בה חכמי ישראל היא במי שמביישין אותו בדברים שהרוח הוא מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חמה ולפי שאין לו טענה במה להסיר הבושת ההוא מעל פניו הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פנים והדם נכנס עמו והרי הוא כאלו שפך את דמו מצד חוץ לצד פנים ועל זה אין לו חלק לעולם הבא כי ההריגה היא לפי שעה וזה שכב בבושתו לעולם ותכסהו כלמתו וכמו שיש בע\"ז וגילוי עריות שהם ביהרג ואל יעבור תולדות כיוצא בהם בע\"ז הנהנה מעצי אשרה ובגילוי עריות המסתכל בעריות שאמרו על כל זה בפרק בן סורר ימות ואל יתרפא מעצי אשרה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה כן תולדות רציחה שהיא ביהרג ואל יעבור היא ההלבנה והחמירו בה יותר מהרציחה שהרוצח יש לו חלק לעולם הבא והמלבין אין לו חלק לעולם הבא מפני שעברה עליו דעתו תמיד עד יום המיתה וכן המלבין אינו כל כך חמור עליו חטא זה ולא יתעורר לתשובה וימות וחטאו עמו ועונו בו. וכבר אמרו אמר רב חסדא נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנא לן מתמר שנא' היא מוצאת וגו' בראשון מסוטה ובפרק הזהב ובפרק כיצד בברכות ובפרק מציאת האשה: ",
+                    "<b>והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה.</b> בפרק חלק אמרו שבכלל זה הוא האומר מא אהנו לן רבנן לדידהו קרו ולדידהו תנו וזה אע\"פי שהוא בכלל אפיקורוס מפני שמבזה תלמידי חכמים אבל זה בו ענין רע שני שהוא אומר כנגד התורה שנאמר ונשאתי לכל המקום בעבורם הרי שתלמידי חכמים מהנים בעולם ומגינים עליהם בתורתם. ובאחרון ממגילה אמרו שהמתרג' ומזרעך לא תתן להעביר למולך ומזרעך לא תתן לאעבר' לארמיותא משתקין אותו בנזיפה מפני שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה שהוא מחייב כרת בזה התרגום לבא על העכו\"ם והרי גלה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה ובכלל זה הדורש אגדות של דופי. ובירושלמי של מסכת פאה פרק ראשון פירשוהו לשון עזות פנים שהוא מגלה פנים בחצפה לעבור על דברי תור' בפרהסיא וזהו והנפש אשר תעשה ביד רמה ושם נאמר הכרת תכרת הנפש ההיא וזהו לשונם שם המגלה פנים בתורה עובר על דברי תורה בפרהסיא כיהויקים בן יאשיהו וחביריו. והאנשים האלה תורה ומעשים טובים שבידם לא יועילו להם להיות חלקם בחיים לעולם הבא. ושם אמרו מה אנן קיימין אי בשעשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני בעלי תשובה אלא בשלא עשה תשובה ומת בייסורין כלומר שאין הייסורין עם המיתה ממרקין בלא תשוב' החטאים האלה בנפשותם ובאבות דר' נתן אמרו עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה וכן יראה מפשט הכתוב שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי ולא כתב אשר פשעו בי. וכן דקדקו זה בגמרא בפ' עושין פסין על ענין אחר. ורבי אלעזר המודעי אחר החורבן היה שהרי אמר לו ר' טרפון מודעי עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו ובימי רבן גמליאל היה ג\"כ שהרי מצינו שהיה הוא ורבן גמליאל חולקין עם רבי אלעזר ורבי יהושע בפרק ערבי פסחים וכן בפרק במה בהמה יוצאה ומצינו שהיה אומר עדיין צריכין אנו למודעי בפ' גיד הנשה ובפ' מגילה נקראת ובפ' השותפין שרצו ושם פירש רבינו שלמה ז\"ל שהיה מהר המודיעים ובמסכת פסחים נראה שהיה רחוק מירושלם מהלך חמש עשרה מילין שהיא דרך רחוקה למי שהיה שם בעת שחיטת הפסח כמו שנזכר בפרק מי שהיה טמא ובכרך ביתר היה כשצר אותה אנדריאנוס קיסר והיה מתפלל בכל יום שלא תבקע העיר בידו ועכו\"ם אחד אמר לקיסר שכל עוד שיהיה קיים רבי אלעזר לא תמסר בידו ונכנס לעיר דרך ביבין ונעשה כמדבר באזנו של רבי אלעזר ורבי אלעזר לא הרגיש כי היה עוסק בתפלתו והגידו לבר כוזיבא שהיה מלך בכרך ביתר אחר חורבן ירושלם כי עכו\"ם אחד נכנס מרגל לעיר והיה מדבר עם רבי אלעזר ותפס המלך העכו\"ם ואמר לו מה היית מדבר עם רבי אלעזר אמר לו הקיסר שלחני אליו כי הוא אמר לו שיתן לו העיר ושאל המלך לרבי אלעזר מה אמר לו ואמר לו לא דבר עמי כלל מיד נתמלא המלך חמה על רבי אלעזר ובעט בו באגרופו ומת ומיד נמסרה העיר ביד הקיסר ועל זה נאמר בזכריה הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה כן כתוב במדרש איכה רבתי ובהרבה מקומות במכילתא מצינו שחולק ר' אלעזר המודעי עם ר' יהושע: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי ישמעל אומר.</b> רבי ישמעאל זה הוא חבירו של רבי עקיבא שהרי בפרק שביעי ממסכת מקואות אמר רבי עקיבא עליו היה רבי ישמעאל דן כנגדי והוא שחיבר מכילתא בספר ואלה שמות ועליו אמר בן עזאי בפרק בהמה המקשה חבל עליך בן עזאי שלא שמשת את רבי ישמעאל ואינו ר' ישמעאל בן אלישע כהן הגדול מהרוגי מלכות שאמרו עליו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום ידאג מן הפורענות וגם זה רבי ישמעאל היה כהן כמו שאמרו בפרק אלו טרפות שהוא כהנא מסייע כהני ורבי יהושע שהיה רבו של רבי עקיבא היה אומר לו ישמעאל אחי בפרק אין מעמידין ובתוספתא של מסכת פרה ובמדרש חזית ושם אמרו כי היה קטן ולפיכך לא גילה לו רבי יהושע טעם למה נאסרה גבינה של עכו\"ם ובפרק שלישי משבועות אמרו ששימש רבי נחוניה בן הקנה. ולשון רבינו משה ז\"ל הוא כשתעמוד לפני אדם גדול המעלה שים עצמך לנגדו קל ושימש אותו ואל תוקיר עצמך לו וכשתהיה עם שחור השער ר\"ל צעיר השנים לא תעשה כן אלא הוקיר עצמך עמו וזהו לשון נוח שהוא לשון ישוב והנחה ואל תשחק ואל תגעגע עמו ואחר כן אמר אל תחשוב כי מה שהזהרתיך מהתגעגע עם צעיר השנים חייב שתקבל אותו בזעם ובפנים זעופות לא כן הכוונה אבל צריך שתקבל כל אדם קטון או גדול בן חורין או עבד כל איש בשמחה וזה יותר ממה שהזהיר עליו שמאי בסבר פנים יפות עכ\"ל ז\"ל ודומה זה למה שאמר שלמה אל תתהדר לפני מלך. ופירוש תשחורת מענין הילדות והשחרות. וכיוצא בזה פירש רבינו שלמה ז\"ל אלא שפירש תשחורת נזכר מלשון חכמים ז\"ל הדבק לשחוור וישתחוון לך מלשון תרגום לא חמור אחד מהם נשאתי לא שחרית וכן פירש רבינו יונה ז\"לה\"ה ואומר כי אע\"פי שיש לו רשות וממשלה מהמלך על יקל עצמו אליו כמו למלך וגם לא יתנשא לפניו שהרי ממשלה יש לו אבל יהיה נוח עמו במדה בינונית בין הקלות וההתנשאות. ורבינו שלמה ז\"ל פירש בה לשון אחר הוי קל לראש כשתהיה בחור הוי קל כנגד היוצר וגם בזקנותך תהא נוח לו ופירש תשחורת לשון זקנה כמו הילדות והשחרות הבל וכתב כי באגדה שנינו בן תשחורת הוה ליה לר' עקיבא. ופי' רבינו משה יותר נכון. וכבר פירשנו והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות שאינו מענין זה אלא מענין הכנסת אורחים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא אומר.</b> רבי עקיבא היה מקהל גרים שהרי יוסף אביו היה גר כמו שנזכ' בפר' תפלת השחר שלא היה לו זכות אבות והיה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר באחרון מברכות ובפרק הקומץ רבה ובראשון מבתרא ובמכילתא והיה מאותן שנכנסו לפרדס והוא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום כמו שנזכר בפ' אין דורשין ועליו אמר בן עזאי בנדרים בפרק נערה חבל עליך בן עזאי שלא שימשת את רבי עקיבא ועליו אמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחסידות וכן היה אומר כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור כמו שנזכר בפ' אלו עוברין והוא היה מאותן ארבעה שחיו מאה ועשרים שנה משה והלל ורבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא כמו שנזכר בסוף ספרי והיה תלמידו של רבי אליעזר כמו שנזכר בפרק ארבע מיתות בסנהדרין והיה חולק עליו כמו שנזכר בפסחים בפרק ואלו דברים ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן היה אומר לרבי יהושע רבי הרשני לומר דבר ממה שלמדתני כמו שנזכר בפ' אם אינן מכירין בראש השנה והיו גדולי התנאים תלמידיו והסתמות כולם נסתמו לפי דעתו כמו שאמרו בפרק אלו הן הנחנקין סתם מתני' רבי מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא וגם הוא היה תלמידו של נחום איש גם זו כמו שנזכר בפרק מי שמתו נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא ובפ' אין דורשין אמרו ששימש אותו עשרים ושתים שנה וכן בפרק שלישי משבועות וכן בפרקא דחסידי וכן בפרק בני העיר אמרו שאל רבי עקיבא את רבי נחוניה הגדול ולמד לפני רבי טרפון אבל מרוב פלפולו נתחדד הרבה עד שנחשב חבירו והלכה כרבי עקיבא מחבירו ואפי' מר' טרפון כמו שנזכר בפ' הכותב:",
+                    "<b>שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה.</b> השחוק ידוע ואינה מדת ירא חטא והעצב היא יוצאת מנפש דואגת בקרבה על שאינה יכולה להשלים את חוקה וכמו שאמרו בפרק אין עומדין וסמכו לזה בכל עצב יהיה מותר והשוחק תמיד בלי ספק יהיה עסקו עם הנשים כי מדתו כמדתן וזהו כל חפצן וקלות ראש גם כן הוא ממדת הכסילים קלי עולם שהוא מיקל את ראשו ללכת ככסיל דרך הדיוטות בין בהלוכו בין בדיבורו וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא הרי שבהלוכו ודבורו הראה לכל לבו החסר ומי שהוא חושב ששכינה למעלה מראשו יושב בפניו בכובד ראש וכמו שאמרו מלא כל הארץ כבודו בא' מקדושין ובפרק כיצד מברכין בברכות והפך קלות ראש גם כן הוא הצניעות ואמרו באחרון מברכות לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח וכן הוא הפך היראה שאמרו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולמדו זה מהכתוב עבדו את ה' ביראה ואלו המדות שהם עצב וכובד ראש הם סייג גדול לערוה כי זאת המשנה בסייגים היא מדברת אבל רצה התנא להחמיר לומר כי הפך אלו המדות והם שחוק וקלות ראש אל תחשוב שאין בהם אלא מדת כל אדם הבינונים והעצב והכובד אינם אלא מדת החסידים אבל המדות האלה הם מרגילין לערוה כי בלא ספק יכשל בערוה וכמו שאמרו בנדרים פרק אלו מותרין כל הכופה בנשים סופו בא לידי עבירה וכל שכן השוחק והמיקל ראש שהוא בלי ספק יכשל בעריות שזהו פרי שתי מדות אלו ואמרו במסכת כלה והביאוה בשבת בפרק במה אשה ובפ' מי שמתו כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו הסתכל במקום התורף ולזה מנה הכתוב במלחמת מדין טבעת עם כומז שהוא מקום זמה:",
+                    "<b>מסורת סייג לתורה.</b> כל אלה הדברים אשר יספר אחר כן הם סייג וגדר לשמור שלא יכנס בהם האדם לשנותם ולבטלם כמו שאדם עושה סייג לכרמו שלא ינהגו בו עוברים ושבים מנהג הפקר והוא מלשון סוגה בשושנים והמסורת שמסרו לנו חכמים במלא וחסר הם שומרים תורה שבכתב שעל ידי המסורת יצאו לנו כמה מדרשות בתלמוד כמו בסכת בסכת בסכות קרנת קרנת קרנות והרבה כיוצא בהם והרבה דינים מהתלמוד הם יוצאים על פי המסורת כמו אשר תקראו אתם שהוא חסר בשלשה מקומות ודרשו ממנו אתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין ואפי' מוטעין:",
+                    "<b>מעשרות סייג לעושר.</b> זהו כנגד מחשבתן של בני אדם אשר עיניהם רעה בשלהם כי חושבים חסרון בנכסיהן מה שנותנים מהמעשרות גם מהצדקות ואמרי' בפ' מציאת האשה לאו כדין מתלין מלח ממונא חסר כלומ' שקיום הממון הוא כשמחסרין אותו כמו שהמלח הוא סיבת קיום הבשר מפני שמחסרו מהלחות אשר בו אשר הוא סיבת סרחונו והמלח מייבשו ומקיימו והתנא אמר דבר גדול מזה שמקיימו ומוסיף עליו כמו שנא' יש מפזר וכוסף עוד כי לא אמר סייג לנכסים מעשרות אלא סייג לעושר וכן דרשו בילמדנו עשר תעשר עשר כדי שתתעשר וכבר הביאו שם מעשה באדם אחד שהיתה לו שדה המוציא' אלף מדות ומתפרנס ממנה אחר שהיה נותן מאה למעשר ובשעת פטירתו אמר לבנו לעשות כן ועבר על צוויו ובכל שנה ושנה היתה פוחתת והולכת עד שלא הוציא' אלא המעשר ממה שהיתה למודה ואמרו לו קרוביו עד עתה היית אתה בעל הבית והקב\"ה כהן ועכשיו הקב\"ה בעל הבית ואתה כהן שנוטל המעשר וכן הוא במדרש ואלה שמות רבה וכבר הקשו במסכת תעני' על מה שדרשו עשר כדי שתתעשר ומי שרי לנסויי קב\"ה והא כתיב לא תנסו את ה' אלהיכם ותירצו חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די והנה נתבאר כי המעשרות סייג לעושר מהכתוב ומהקבלה ומהנסיון ואין במשניות שלנו מעשרות סייג לעושר אלא בקצתן: ",
+                    "<b>ונדרים סייג לפרישות.</b> הפרישות הוא המחמיר על עצמו לאוסר דברים המותרין לו כדי שלא יכשל בדברים האסורים כמו הנזיר שפורש מן היין כדי שלא יתקלקל בעבירה. וכמו שאמרו בסוטה ובנזיר בתחלתם ובברכות פרק הרואה למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהשכרות מביא לידי זמה שנא' זנות יין ותירוש יקח לב וכתיב למי אוי למי אבוי וגו' למאחרים על היין וכתיב עיניך יראו זרות הם הנשים הזונות שנקראו זרות שנאמר להצילך מאשה זרה והנזיר נקרא פרוש כמו שתרגם אנקלוס נזיר אחיו פרישא דאחוהי ובפרק חזקת הבתים אמרו כשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין והאוכל חולין בטהרה כדי שלא יכשל לאכול תרומה וקדשים בטומאה נקרא גם כן פרוש וכמו ששנינו בפרק אין דורשין ומייתי לה בפרק בנות כותים בגדי עם הארץ שאינו אוכל חולין בטהרה הם טמאים כמו מדרס הזב לפרושים האוכלים חוליהם בטהרה ועל זה אמרו בראשון מע\"ז נקיה מביאה לידי פרישות ואומר התנא כי לפי שהפרוש נכשל בפרישותו לאכול חולין בטומאה או שאר דברים שרוצה לפרו' מהם ואין בזה עבירה מן התורה ולפעמים יבא לידי מכשול בפרישותו. הדבר שהוא סייג לזה הוא הנדר שיאסור עליו הדבר ההוא בנדר או יאסור בנדר עליו דברים המותרים אם יעבור על פרישותו ומתוך חומר הנדרים יהיה נזהר בפרישותו ויכוף את יצרו ולולי זה לא הותרו הנדרים שהרי קרא הכתוב אל הנזיר חוטא וכמו שאמרו בראשון משבועו' ובכריתות פרק המביא ובנזיר ובנדרים ובפרק החובל ובמסכת תענית כמו שכתבנו למעלה ואמרו בירושלמי לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים כי לא הותר לאדם לצער את הגוף אלא לפרוש מן העבירה ובראשון מנדרים וכן בראשון מנזיר אמרו אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת בא לידי אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי לשאוב מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטרדיני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי חמדתיו ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ואמרו בויקרא רבה כי הלל היה נכנס לבית המרחץ והיה אוכל ואומר אורח בא אלי וכבדתיו והיו אומרים לו וכל יום באים אליך אורחים והוא אומר זאת הנשמה היא באה בכל יום כאורח ואכבדנה כמי שמכבד האורח להאכילו ולהשקותו לרוחצו. ואמרו בירושלמי רבי אלעזר הוה מצמית פריטי כולה שתא כדי לאכול מכל מין ומין ויש מפרשים שהיה עושה כן כדי לברך על ההנאה ולהזכיר שם שמים וטוב הוא זה ג\"כ אבל האמת הוא שהיה עושה כן שלא לצער הגוף מתאוות העולם וכתיב יודע צדיק נפש בהמתו ועוכר שארו אכזרי ותורתינו השלימה לא אסרה ההנאות ואסרה הריבוי בהם וחייבה מיתה לזולל וסובא על כן אמר התנא כי הנדרים שהם לעשות סייג לפרישות הם הנבחרים לא שאר נדרים והלא אמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות ואפי' נדרי גבוה אסורין אלא כמו שהיה הלל עושה שמביא בשבתו לעזרה וסומך עליה כמו שנזכר בראשון מנדרים ואמר נדרים סייג לפרושות ולא השבועות כי העובר על השבועה הוא עובר עליה בשעה קלה והנדר הוא קיים עליו ואף אם יעבור היום על נדרו גם למחר אסור לעבור עליו ולכן הוא יותר סייג הנדר מהשבועה זה דקדק רבינו יונה ז\"ל ובנדרים פרק ואלו מותרין אמר כי לא זריז בתנאיה אבל באיסוריה מזדהר ולזה הנדר הוא סייג לפרישות ובערוך פירש כינוי נדרים שתיקנו חכמים הם סייג לפרישות שהוא פורש מלהזכיר השם הנכבד: ",
+                    "<b>סייג לחכמה שתיקה.</b> כבר דברנו בפרק ראשון במעלת השתיקה ולא הוצרך התנא לדבר בה אבל סנפה לאלו הסייגים להודיע כי גם היא סייג לחכמה וכן כתוב חושך אמריו יודע דעת ובהרבה מקומות מזכירין חכמים חכמה אחר תורה כמו שאמרו בסוטה פרק ראשון ובמגילה בפרק ראשון על משה רבינו ע\"ה שהיה אב בתורה אב בחכמה ומה הוא זה ומה הוא זה ונראה כי התורה היא שמסר הקב\"ה למשה והחכמה היא מה שאדם מתחכם ומוציא מלפלפולו וכמו שאמרו בפרק במה מדליקין קבעת עתים לתורה פלפלת בחכמה והודיע התנא שהחכם אם ירצה שתתקיים חכמתו בידו ולא ישכחנה ישתוק הרבה כי על ידי דיבור חכמתו משתכחת ממנו והסייג שלה היא השתיקה והתנא ידע זה מחכמתו ומפלפולו והודיע כן לחכמים כנ\"ל. ורבינו משה ז\"ל פירש תורה תלמוד התורה בביאור מצותיה וחכמה מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהם לפי דעתו חכמת הטבע וחכמת האלהות וכבר כתבנו מזה בחלק שני מזה הספר הרבה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם.</b> כך הוא לשון המשנה ופיר' רבי' משה ז\"ל הכפל הוא כי המטיב לחבירו ואינו מודיעו הטובה שעשה עמו היתה יותר שלימה אלו נחשב בעיניו להודיעו ולומר ראה מה עשיתי עמך וכמו שאמרו בפ' שני מי\"ט הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו והם שתי טובות האחת המתנה והשנית הכבוד שכבדהו שנחשב בעיניו להודיעו וכשהודיע השם בתורתו כי האדם נברא בצלם ושישראל נקראו בנים ושנתן להם לקח טוב היא החיבה היתירה זהו פירושו ז\"ל וכן פירש רבינו יונה ז\"ל וטוב הוא זה ולפי פשט ההלכה נראה שהכפל הוא להגדיל החיבה כי מתחלה אמר חביב וחביבין ועוד לא הספיק לו זה אלא שאמר שלא חיבה בלבד בלב אלא חיבה יתירה נודעת וגלויה גם כן. ומצאתי בתפלות צרפתות נוסחא יפה במשנה זו והיא זאת חביב אדם שנבר' בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלהים וגו' חביבין ישראל שנקראו בנים חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם וכו'. ולפי נוסחא זו החיבה היתירה תוספת היא על החיבה הראשונה שהוסיף בצלם אלהים ובנים למקום וכלי חמדה שבו נברא העולם שלא נאמר כך בחיבה ראשונה. וכן נראה מאבות דרבי נתן ששם שנו בלשון הזה שאם לא נברא בצלם היה חביב וכשנברא נודעת לו חיב' יתירה וכן בכולם שנו כן הנה נרא' שבבריא' עצמה בקריאה ובנתינה נראית החיבה היתירה לא בהודעת הטובה. ופירש רבינו שלמה ז\"ל שאמר זה לומר כי מוטל על האדם לעשות רצון יוצרו וכן הוא האמת ולזה סמך לזה הכל צפוי כמו שנפרש אחר זה. והנה בדקדוק זה המאמר נאמר אנחנו כי האדם הגדילו הקב\"ה מהבהמות שבראו בצלמו שלא נאמר בשאר הנבראים שנברא אחד מהם בצלם אלהים אלא האדם לפי שיש בו דעת להכיר את בוראו יותר מהם ונקרא מפני זה צלם אלהים כי הוא הנבחר והמשובח שבכל הצלמים כמו האדם שיש לו כלי חמדה יאמר זה הוא כלי שלי כלומר הנחמד שבכל הכלים שיש לו וכן נקרא האיש הנכבד מכל האנשים איש אלהים וכן בית אלהים בית המקדש מפני שהוא נכבד מכל הבתים לקיבול התפלה וכן נקרא הר סיני הר אלהים מפני שהוא הנכבד שבכל ההרים לגילוי שכינה וכן נקרא מטה משה מטה האלהים לפי שנראו בו מעש' אלהים בנסים שנעשו בו ונקרא אצבע אלהים הכלי שנחרתו בו הדברות בלוחות לפי שהוא הנכבד שבכל הכלים הנבראים כן נקרא האדם צלם אלהים לפי שהוא נכבד שבכל הנבראים התחתונים בדמות ובבינה וכן פירש רבינו סעדיה ז\"ל בספ' האמונות ועל דרך הגימטריאות אדם עולה מ\"ה ומ\"ם ה\"א בשלימתו עולה פ\"ו כמנין אלהים וזהו אני אמרתי אלהים אתם אלו זכו לא זכו אכן כאדם תמותון ולא תועיל להם הגימטריא ועל זה נקרא צלם אלהים האדם ובזה נראית חיבה יתירה לאדם שנבדל משאר הנבראים להכיר את בוראו ובזה הצלם הם שוים כצדיק כרשע זה אדם וזה אדם ובכולם נשאר בהם ממדת הבהמה לאכול ולשתות ולבעול למלא תאוותו וכשהבדיל הקב\"ה לישראל מבין העמים וקדשם בקדושתו הראה להם חיבה יתירה ועל זה נקראו בנים כמו שהאב מקרב את בנו אליו יותר מעבדיו וכמו שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לה' אלהיך וכיון שאתם קדושים בקדושתו במה שקרב אתכם ועשה אתכם סגולה מכל העמים להראותכם מענין עזוזו ונפלאותיו והכרת אלהותו וקדושתו הרי אין לכם להתגודד על מת כי אתם יודעים כי המת ההוא נכנס במחיצתן של קדושים כי אתם קדושים כמותם כי לזה הבדיל אתכם הקב\"ה מבין העמים שתהיו נבדלים מהבהמות יותר מהם ולכן אחר שאמר אני אמרתי אלהים אתם אמר ובני עליון כולכם שהם בצלם אלהים ונקראים בנים ובראשון מקדושין אמרו אפי' בשעת הכעס קרויין בנים שנאמר בנים לא אמון בם בנים משחיתים בנים סוררים וכשנתן להם התורה הרי היא חיבה יתירה וזה שאפשר היה להם להתנהג בחדושתו של הקב\"ה בלא תורה כמו האבות והקב\"ה אשר חפץ למען צדקו הגדיל להם תורה כמו שאמר רבי חנניה בן עקשיה בסוף מכות במשנה רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר אם כן שלש חיבות נראו בישראל האחת שהם בצלם אלהים והשנית שהם קדושים ובזה הם שוים לצדיקים הראשונים כחנוך ומתושלח ושם ועבר שלא היתה להם תורה והשלישית בתורה להרבות זכותם וזהו שאמרו בהגדה השנויה במכילתא אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו כי בקריב' בהר סיני נתקדשנו להיות במחיצתן של קדושים ונתינת התור' להגדיל זכות היא מעלה אחרת ולזה אמרו בפרק חבית ובפרק מצות חליצה ובהוריות פרק אחרון ובפרק אין מעמידין כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן ואז נקראו בנים ראויים לקבל התורה שהיא לקח טוב כאדם הנותן לבנו כלי חמדה זה נראה לי וראויי' היו דברים אלו לרבי עקיבא שנכנס לפרדס החכמה ויצא בשלום. והתורה היא כלי חמדה דבר זה מפורש בכתובים שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב ושבו נברא העולם שנאמר ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז והוכיח זה מהכתו' שקרא התורה לקח טוב שזה הפסוק נדרש על התורה כמו שנזכר במנחות פרק כל המנחות באות מצה ובראשון מברכות כי בכל מעשה בראשית נאמר וירא אלהים כי טוב והקב\"ה היה מסתכל בתורה ובורא העולם שלא נברא העולם אלא לעבוד אלהים ולברכו שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ולזה בברכת נישואין שהכל מתקבצים שם שאין הקיבוץ ההוא אלא לכבוד האל לקיום עולמו בפריה ורביה תקנו ברכה ראשונה שהכל ברא לכבודו כמו שנזכר בראשון מכתובות והיא היתה כלי אומנותושל הקב\"ה שנא' ואהיה אצלו אמון אומן כמו שנזכר במדרש חזית וזהו שאמרו באחרון מברכות יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ שהעולם נברא בחכמה בתבונה ובדעת שנא' ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וכן נשתבח באלו המדות בצלאל שנא' ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ונוסף עוד ובכל מלאכה שהיה גם שלם במלאכת היד והיה צריך בצלאל להיות בכל זה חכם כי המשכן היה רומז אל כל העולם כולו עליון ותיכון ותחתון כמו שפירשנו בחלק שני מזה הספר וענין צירוף האותיות הוא ההשתמשות בהלכות יצירה כמו שפירשנו רז\"ל בסנהדרין פרק ארבע מיתות שעל ידי צירוף האותיות יכולין לבראות בריאו' חדשות וכמו שאמרו שם אי בעו צדיקי ברוא עלמא שנא' כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם כלומר העון גורם הבדל בינינו לאל שלא להיות כמוהו לברוא עולם. ואמרו שם כי הוו עסקי רב חנניה ורב הושעיה בהלכות יצירה הוו מוברילהו עגלא תלתא בכל מעלי שבתא ואכלי ליה ורבא ברא גברא אלא שהיתה בריאה חסירה דהוו משתעו בהדיה ולא מהדר ואמר ליה דמן חברייא את הדור לעפריך. ועל כל זה נקראת התורה כלי חמדה שבו נברא העולם ונקראת לקח טוב כלומר קניין טוב שהיא אינה כשאר קניינים שמי שמחליף עם חבירו כלי בכלי מה שהיה לו אין לו ומה שלא היה לו יש לו וכן חבירו כיוצא בו והתורה אינה כן שאם יודע מסכתא אחת וחבירו מסכתא אחרת ומלמד זה לחבירו מה שהוא יודע יהיה ביד כל אחד שתי מסכתות אין לך לקח טוב יותר מזה וכן נתפרש בילמדנו פרשת ויקחו לי תרומה וכן כיוצא בזה בואלה שמות רבה. ולא גרסינן במשניות שלנו אלא בקצת נוסחאות שנא' כי לקח טוב נתתי לכם. ובראשון מברכות אמרו בא וראה שלא כמדת בשר ודם מדת הקב\"ה מדת בשר ודם המוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב\"ה אינו כן נתן תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל צפוי והרשות נתונה.</b> כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים הקב\"ה צופה ומביט וכמו שאמר רבי דע מה למעלה ממך עין רואה והרשות נתונה בידו של אדם לעשו' שנא ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים כן פירש רבינו שלמה ז\"ל ורבינו משה ז\"ל פירש הכל צפוי כל מה שבעולם ידוע אצל הקב\"ה ואח\"כ אמר אל תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב שיהיה האדם מוכרח במעשיו אין הענין כן אבל האדם נתונה רשות בידו לעשות מה שיעשה וידיעת השם המעשים לא תכריחנו לעשות דבר. ולפי פירוש זה נפל הספק הגדול שנסתפקו בו העכו\"ם והוא אם האל יודע מה שיעשו' בני אדם איך תהיה הרשות נתונה בידם והידיעה כבר נפלה על סוף המעשה על כן נחלקו בזה לשתי דעות. אחת שאין לאל ידיעה במה שיעשה האדם והרשות נתונה לו לעשות כרצונו וזה דעת חכמי יון ואין זה דעת רז\"ל. שהם אמרו באחרון מסנהדרין ובילמדנו מנין שהקב\"ה יודע מה שעתיד להיות שנא' וקם העם הזה וזנה. והשנית שאין ביד האדם רשות לעשות כלום אלא הכל בגזירת הבורא ית' וזה דעת חכמי ישמעאל וזה כנגד התורה שאמרה ובחרת בחיים. ורבינו משה ז\"ל פסק בזה שהאל יודע העתיד וידיעתו זאת לא תכריח האד' בכלו' ואומר כי אע\"פי שזה נמנע בידיעתינו ידיעת הבורא ית' אינה כידיעתינו ואין לנו להשוות ידיעתו לידיעתינו כי הוא וידיעתו אחד וכמו שהוא נעלם ממנו ולא ידענו אותו כן נעלמה ממנו ידיעתו איך לא תכריח האדם לעשות בזולת רצונו והחולקים עליו אומרים שאין לחלק בין ידיעתו לידיעתינו כל כך אלא שהוא יודע הדברים קודם היותם ואנחנו לא נדע אלא אחר היותם אבל כמו שידיעתינו במה שנדע מהעבר אי אפשר להשתנות כך ידיעתו בעתיד אי אפשר להשתנות וכן שאם היתה הבחירה ביד האדם לעשות ושלא לעשות אין האל יודע ידיעה שלימ' והתחזקו בזה לומר שאנחנו כל מה שהוא שלימו' לנו מיחסי' אותו לאל והידיעה היא שלימות לנו על כן אנו אומרים שהוא יודע והידיעה כזאת היא חסרון לנו וכשנדע הדבר בספק אם יהיה כן אם לא יהיה אין זה אצלינו ידיעה אלא מחשבה ומבוכה ואיך נאמר שידיעת האל היא כן ולפי זה נשארה הקושיא במקומה בתחילה היאך איפשר לומר שידע האל העתיד ותהיה הרשות נתונה ביד האדם וכבר כתבנו זה בספר אוהב משפט ובספר זה בחלק השלישי ממנו תירצנו קושיא זו בזה שהדברים יש להם פנים לטוב ולרע וזה גילוהו רז\"ל בפרק חלק ראוייה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה והנה האל היה יודע סוף המעשה שיקחנה ולזה היתה ראוייה לו ואלו המתין לה כמי שממתין התאנה עד שתתבשל ולא יאכלנה בעודה פגה היה נושאה בהיתר והוא היה אץ ברגליו ונשאה קודם מיתת אוריה והחשב לו לעון וחטא ורז\"ל למדונו דבר זה מענין האיצטגנינות שאמרו בפרק מי שהחשיך האי מאן דבמאדים יהא גברא שיד דמא או גנבא או אומנא או טבחא או מהולא והקשה רבא על עצמו שהיה במאדים ולא היה בו כן והשיבו לו מר נמי עניש וקטיל הרי שהרשות נתונה ביד האדם להטות הדבר הידוע בסוף המעשה אם מפני גזירת האל אם מפני גזירת הכוכבים למצוה או לעבירה ובזה יתקיים מאמר רבי עקיבא שאמר הכל צפוי והרשות נתונה ולפי זה אמרו בפרק כל היד שהקב\"ה גוזר על הטיפה שיהיה עשיר או עני גבור או חלש חכם או טפש שכל זה לפי כח הטיפה אבל שיהיה צדיק או רשע אינו גוזר עליה לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שנזכר בפרק אין עומדין ובאחרון ממגילה. ויש מהגאונים ז\"ל שהם גורסין הכל צפון מלמד שכל מעשיו של אדם צפונים אצל הקב\"ה שנאמ' הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי: ",
+                    "<b>ובטוב העולם נידון.</b> הקב\"ה דן את העולם במדת רחמים וכשהאדם הוא בינוני הקב\"ה דן אותו במדת רחמיו דין צדיק וזהו שנאמ' ורב חסד ודרשו בראשון מראש השנה כשהאדם חוטא הקב\"ה מלמד עליו זכות כי הוא ברא אותו עם יצר הרע שנא' לפתח חטאת רובץ כמו שנזכר בראשון ממסכת יומא וזהו שאמר הכתוב כי הוא ידע יצרינו זכור כי עפר אנחנו ואמרו בפסחים בפרק האשה אמר רבי אלעזר אפי' בשעת כעסו של הקב\"ה זוכר רחמים ופסוק מלא הוא ברוגז רחם תזכור. ואמרו במדרש רבה שהקב\"ה דן אדם הראשון במדת רחמיו שאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות והוא נתן לו אלף שנים שהוא יומו של הקב\"ה שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול ועל כן חיה תשע מאות ושלשים שנה ונתן שבעים שנה לדוד לתשלום אלף שנים שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וזהו וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום שהרויח לו היום שלא יהיה יומו של אדם אלא יומו של הקב\"ה וזהו שאמר דוד ע\"ה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכור לי אתה. ביקש רחמים שלא ידין אותו כפי מעשיו אלא כפי מדת רחמיו וזהו שאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו אפי' הרשעים ונאמר במדות הקב\"ה ארך אפים. ופירשו במס' סנהדרין בפרק חלק ובפרק עושין פסין לצדיקים ולרשעים ודבר זה למדוהו מברייתו של עולם עד שלא ניתנה תורה שלא היה להם מעשים וזן אותם בחסד וכמו שכתבנו למעלה: ",
+                    "<b>והכל לפי רוב המעשה.</b> פירש רבינו שלמה ז\"ל האדם נידון לפי רוב מעשיו אם רובו זכיות זכאי רובו עונות חייב. ולפי המדה הראשונה להיות העולם נידון בטוב אינה אלא על הבינונים. ורבינו יונה ז\"ל תיקן זה שאע\"פי שהעולם נידון בטוב אין הכל שוין בו כי המרבה הטוב ירבו לו מדת החסד ואם אינו מרבה הטוב תהיה מדת החסד מעוטה וכן אמרו במדרש טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו אינו דומה המקוה ומתעסק למקוה ואינו מתעסק וכן במשניות שלנו לא גרסי' אלא והכל לפי רוב המעשה לא יותר. וגירסא אחרת מצאתי במשניות קדומות אבל לא על פי רוב המעשה וכן היא הנוסחא שם ובטוב העולם נידון אבל לא על פי רוב המעשה. אבל רבינו משה ז\"ל נוסחתו היתה והכל לפי רוב המעשה ולא על פי המעשה. הרכיב שתי הגרסאות וחסר מהסיפא רוב והוא מפרש הכל לפי רוב המעשה כמו ענין הצדקה כי מי שנותן אלף זוז לצדקה באלף פעמים זהו לפי רוב המעשה שנותן אותם בהרבה פעמים ובכל פעם ופעם יש לו התעוררות לעשות מצוה וזה שנותן בפעם אחת אע\"פי שנותן באותו פעם כל מה שנותן חבירו בפעמים רבות לא התעורר במצוה אלא פעם אחת על כן אין שכרו כי אם שכר פעם אחת והאחר יש לו שכר הרבה פעמים כי הקב\"ה אינו מקבל מהאדם אלא רצונו הטוב בין שיתן הרבה בין שיתן מעט וכמו שאמרו בראשון מברכות ובסוף מנחות במשנה ומייתו לה בפרק היה קורא ובפרק ידיעות הטומאה אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. והנוסחא המדוקדקת במשנות מנחות היא ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים ואמרו בפ' ערבי פסחים א\"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו ועני בשיו יתום בניצתו אלמנה בתרנגולתא ולפי רוב המעשה אדם נידון לא על פי המעשה אם האחד יהיה רוב המעשה ומעט בדמי' והמעשה האחר מרובה בדמים השכר הוא לפי רוב הפעמים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל נתון בערבון.</b> זה המשל להקב\"ה עם בריותיו שהוא כחנוני הפותח חנותו למכור סחורותיו והוא מוכר להם בהקפה והמתנה ע\"י ערבים וכותב הכל בפנקסו ואח\"כ גובה מהם על ידי שלוחיו יש פורע ברצונו ויש על כרחו בבית דין. והקב\"ה הוא החנוני המוכר והקונים ממנו הם בני אדם והסחורות שלוקחים הם מעשיהם ואמר כי כל מה שמוכר הקב\"ה לבני אדם הוא נתון בערבון שכל ישראל ערבים זה לזה כמו שאמרו במסכת סוטה בפרק ואלו נאמרין וכן אמרו במדרש רבי תנחומא ובמדרש חזית ובמדרש משלי ובמדרש תלים כשנתן להם הקב\"ה לישראל תור' אמר להם תנו לי ערבים שתקיימו אותה אמרו לו אבותינו יהיו ערבים לנו ואמר להם אבותיכם כבר הם חייבים לי אמרו לו בנינו הקטנים יהיו ערבים אמר להם על ידי ערבותם אתן לכם התורה שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וכשאדם חוטא גובים ממנו בניו הקטנים כאדם שגובה חובו מערבים שנא' ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ואמרו בפרק במה מדליקין בעון ביטול תורה בנים מתים וכן אמרו שם בזמן שצדיקים בדור נתפשין על הדור אין צדיקי' בדור קטנים נתפשין על הדור והוכיחו זה מהכתוב אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים גדיים מתמשכנים על הרועים וכן אמרו בראשון מכתובות וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שאבותיהן מנאצין להקב\"ה כועס בבניהם ובנותיהם כשהם קטנים. והגאונים ז\"ל פירשו מלמד שהאדם על ידי ערב משנולד שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו מלמד ששני מלאכים מהלכים עמו ביום ושני מלאכים מהלכים עמו בלילה כותבים ביום מה שהוא ביום ובלילה מה שהוא בלילה ובאין ומעידין לפני הקב\"ה וכן הוא מפורש בא' מתענית ובפ' אין דורשין: ",
+                    "<b>ומצודה פרושה על כל החיים.</b> זו היא המיתה והייסורין שאי אפשר לאדם להנצל מהם וכמו שנאמר אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. וכתיב כי לא ידע האדם עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה. וכן אמרו בפרק במה מדליקין אדם יוצא לשוק יהא נדמה כאלו נמסר לסרדיוט חש בראשו יהא דומה כמי שנתנוהו בקולר עלה למטה ונפל יהא דומה למי שהעלוהו לגרדון לידון וצריך פרקליטין גדולים והם תשובה ומעשים טובים וכבר כתבתי מה שאמר הפייט יונה פותה תועה במדבר רואה את הככר ואינה רואה את המכבר כן בני אדם חוטאים ואינם זוכרים יום המיתה והמצודה פרושה עליהם:",
+                    "<b>והחנות פתוחה.</b> ובני אדם נכנסים לשם ולוקחים ואינם מעלים על לבם כי בהגיע תור הפירעון יגבו מהם אלא שמאחר שרואים החנות פתוחה לוקחים כרצונם להנאתם לפי שעה ואינם רואים את הנולד כן בני האדם רואים שהעולם לפניהם פתוח נכנסים בו ונהנים ממנו בעבירה:",
+                    "<b>והחנוני מקיף.</b> ומאמין לכל מי שבא ולוקח בהלואה כיון שיש לו ערבים שיכול לגבות חובו מהם כן הקב\"ה מניח בני אדם לחטוא אחר שיש לו ערבים לגבות מהם: ",
+                    "<b>והפנקס פתוחה.</b> זהו המשל כי לפי שהחנוני טרוד להקיף לזה ולזה מניח הפנקס פתוחה כדי שתהא מזומנת כדי לכתוב ההקפות ושלא ישכח פרוטה אחת וכן הוא הקב\"ה אין שכחה לפני כסא כבודו וכל מעשה האדם הן נכתבין לפניו: ",
+                    "<b>וכל הרוצה ללוות בא ולווה.</b> זהו לפי מה שכתוב במשנה הראשונה והרשות נתונה שאין האדם מוכרח במעשיו אלא הרשות בידו ללוות או שלא ללוות שהרשות בידו שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ובחרת בחיים ואמרו ברביעי מע\"ז בא ליטמא פותחין לו וביומא פרק אמר להם הממונה: ",
+                    "<b>והיד כותבת.</b> כי הכל הוא נכתב מיד שלא תאמר אע\"פי שהפנקס פתוחה מרוב הטרד' אינו כותב הכל על כן אמר והיד כותבת מיד ואפילו שיעור פתיחת הפנקס אין מאחרין לכתוב אלא מיד הכל הוא נכתב שנאמר גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו וכתיב ביד כל אדם יחתום ואמרו במדרש שכל מעשיו של אדם נכתבין משעה שנולד שנאמר כולם יכתבו כתובים לא נאמר אלא כולם יכתבו ואע\"פי שהלוה הזה דעתו לפרוע לאחר שילך לביתו ויביא מעות החנוני אינו נמנע מלכתוב ואפילו הלוואה דלפי שעה. והמשל הזה הוא שאע\"פי שהאדם אחר שחטא נתחרט ושב בתשובה אינו דומה למי שלא חטא כלל וכן אמרו בפרק הכונס חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע\"פי שהוא משלם רשע הוא ויותר טוב הוא מי שלא חטא ולזה אמר דוד ע\"ה אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אבל יותר טוב הוא מי שלא חטא וזהו שאמר אחרי כן אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה והקדים בעל תשובה לצדיק שלא חטא כי זהו רוב העולם ומועטים הם מי שלא חטאו ואע\"פי שאמרו רז\"ל בפרק אין עומדין ובפרק חלק מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד כבר אמרו שם שאין זה דברי הכל ולפי דעתם גם כן מעלת בעלי תשובה היא מפני שטעמו טעם חטא ומצערין עצמן לפרוש ממנו יש להם שכר גדול בזה: ",
+                    "<b>והגבאין מחזירין תדיר</b> כי החנוני שולח שלוחיו לגבות בכל יום חובו מאוהבו מעט כמו שנזכר בראשון מע\"ז וכן מן השמים שולחין ייסורין באדם לגבות ממנו חובו ונותנין שלום לרשעים ואלו הן פירות מעשיהם של רשעים שהם עושים בעולם הזה והקב\"ה פורע מהם שנא' ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו: ",
+                    "<b>ונפרעין מן האדם לדעתו</b> כיצד לדעתו כמי שמודה בחובו ואומר לנושה בו הדין עמך כי האדם הצדיק אומר אלו הייסורין מרוב עונותיו ואומר להקב\"ה יפה דנתני כמו שאמרו בראשון מתענית וכמו שאמר דוד ידעתי ה' כי צדק משפטיך ואמונה עניתני. ושלא מדעתו כיצד כמי שהרויח לו הנושה הזמן ושכח חובו וכשבא ליפרע ממנו קורא תגר ואומר לא לויתי ממך כלום והרי זה משיב רעה תחת טובה שהנושה בו המתין לו וכשבא ליפרע ממנו היה ראוי לו להחזיק לו טובה על ההמתנה והוא קורא תגר כנגדו על הפירעון כן הקב\"ה הוא ארך אפים בין לצדיקים בין לרשעים כמו שנזכר בפרק חלק ובפ' עושין פסין ומאריך אפים ולבסוף גבי דיליה כמו שאמרו בילמדנו ובבראשית רבה ובפרק הפרה והרשע שוכח עונותיו וקורא תגר כנגד דינו של הקב\"ה ואינו מהרהר תשובה בלבו והוא מת בעונו מתוך רשעו: ",
+                    "<b>ויש להם על מי שיסמוכו.</b> כי הגבאים אומרים יש לנו על מי שנסמוך והוא מה שכתוב בפנקס והחנוני נאמן על פנקסו כן הייסורין הבאין על האדם הם לפי המעשים הנשכחים מהאדם ונזכרים אל זוכר הנשכחות ברוך הוא:",
+                    "<b>והדין דין אמת.</b> אין הקב\"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמו שאמרו בראשון מע\"ז ואינו גובה יותר ממה שחטאו שאינו נפרע אלא מה שייתחייב על פי הדין: ",
+                    "<b>והכל מתוקן לסעודה.</b> כי כל הדברים סופן ואחריתן הם להכשר סעודה כמו החנוני שכל מה שגובה אינו אלא לעשות סעודה כי כל עמל האדם לפיהו כן כל מעשה האדם הם מתוקנים לחיי העולם הבא הוא תחיית המתים שאפילו הרשעים יש להם חלק בה אחר שיגבה מהם מה שלוו בעה\"ז ולטוב להם גובים מהם כדי שיזכו לטוב יותר גדול מזה העולם ואע\"פי שמקרה אחד לצדיק ולרשע זה מת וזה מת אבל שכרן ופורענותן חלוקין דומה לנכנסים לסעודה הכל נכנסין בפתח אחד וכשיושבין כל אחד ואחד יושב לפי כבודו ולפי מעשיו כמו שדרשו במדרש קהלת בפסוק כי הולך האדם אל בית עולמו ובשבת פרק שואל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר בן עזריה אומר.</b> רבי אלעזר בן עזריה היה חבירו של רבי עקיבא כמו נזכר בפ' האשה רבה ביבמות שאמר רבי עקיבא בתרמילו ואנא חי. וכן בפרק אחד דיני ממונות אמר לו עקיבא מה לך אצל הגדה וכן כשמנו אותו לנשיא כשהעבירו לרבן גמליאל רצו למנות לרבי עקיבא אלמלא היה לו זכות אבות שהיה ממשפחת גרים ומנו את רבי אלעזר בן עזריה שהיה עשירי לעזרא כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ובפ' כל המנחות באות ובראשון מברכות אמר לרבי ישמעאל אחי ישמעאל והיה עשיר גדול שהיה מעשר בכל שנה תריסר אלפי עגלי כמו שנזכר בפרק במה בהמה ובפרק שני מיום טוב ולזה הוא מחייב את העשירים ביום הדין שאין עוסקין בתורה מפני עשרם כמו שנזכר ביומא פרק אמר להם הממונה. וכן אמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לגדולה וכל אחד מאלו שהזכיר צריך לחבירו שאם אין תורה אי אפשר לו לאדם שיהיה לו דרך ארץ במשאו ומתנו שכל התורה כולה אינה אלא להדריך האדם ללכת בדרכי הקב\"ה מה הוא צדיק אף אתה היה צדיק וכן שאר מדותיו של הקב\"ה כמו שנזכר בסוטה בפר' א' בפירוש פסוק והלכת בדרכיו: ",
+                    "<b>אם אין דרך ארץ אין תורה.</b> שאם האדם לא יתנהג בדרך ארץ כפי מה שתלמדהו התורה לא תתקיים בו התורה לפי שהיא כנגד מעשיו ולא ישגיח בה ויניחנה ותשתכח ממנו וכבר אמרו בפרק שני יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ:",
+                    "<b>אם אין חכמה אין יראה.</b> שהיראה אינה אלא פרי החכמה כי מי שלא ידע חכמה לא ידע איך ירא מהבורא ואם אין יראה אין חכמה כי מי שיצרו מתגבר עליו ואיננו ירא את האלהים לא תתקיים בו החכמה המונעת אותו מלהשלים רצון יצרו כי למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכן הזכירו זה המקרא על זה במסכ' יומא פרק בא לו:",
+                    "<b>אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת.</b> מה שנקצר בזה הוא שנא' כי הדעת הוא הדבר שהוא מדע בעצמו בין ישיגיהו האדם בין לא ישיגהו כמו ידיעת הדברי' האלהי' כי הם מדע בעצמם והבינ' הוא מה שתשיג האדם מאלו המדעי' ואומר זה החכם שאלו לא היה שם דעת לא היתה לאדם בינה כי אלו המדעי' הם קודמי' למה שמבין האדם מהם ואם האדם לא יבין מהם כלום לא יהיה לו דעת כי אחר שהבין האדם מהם מה שאפשר לו יהיה הוא עצמו דעת כמוהו כמוהם ואם לא יבין מהם כלום לא יהיה לו דעת וכבר הארכנו בזה בחלק שלישי מזה הספר על דעת חכמי העכו\"ם ולפי הפשט יאמרש אם אין לאדם דעת להשכיל הדברים ולהבינם לא יהיה לו בינה להבין דבר מתוך דבר ואם אין לו בינה להבין דבר מתוך דבר אין לו דעת כי הדעת ההוא אשר השכיל אינו דעת שלימה אחר שלא הבין הדברי' ההם דבר מתוך דבר. ורבינו שלמה ז\"ל פירש בהפך שהדעת גדול מהבינה שמראה טעם הדבר והבינה אינה אלא שאומר הדבר ואינו נותן טעם ואם אין דעת לתת טעם לדבר אין בינה אחר שלא ידע טעמו של דבר כאלו לא ידעו ומכל מקום הבינה היא קודמת לפיכך אם אין בינה אין דעת זה פירוש לפירושו והוא נכון: ",
+                    "<b>אם אין קמח אין תורה.</b> שאם אין לו מה שיאכל היאך יעסוק בתורה וכבר אמרו במדרש תנחומא ובמכילתא לא ניתנה תורה אלא לדור המדבר שהיו אוכלי המן שניים להם אוכלי תרומה. אם אין תורה אין קמח. כן היא נוסחת רבינו משה ז\"ל וכן היא בקצת משניות וזה הדבר נראה שאינו אמת שהרי כל קמח שבעולם אינו אלא לעמי הארץ על כן הוצרך רבינו יונה ז\"ל לפרשו בדוחק לומר אחר שאין בו תורה מה יועיל לו קמח שבידו וכאלו אמר אין לו תועלת קמח. ויש גורסין יש תורה יש קמח כי מי שיש בידו תורה הקב\"ה מספיק לו פרנסתו כמו שאמר הכתוב נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ופסוק זה שר העולם אמרו כמו שנזכר בראשון מיבמות ויש לסמוך עליו וכן אמר רב יוסף בפרק שואל צורבא מרבנן לא מעני ואע\"ג דחזינן דמעני כבר אמרו שם שלא אמר דבר זה רב יוסף אלא לאהדורי אפתחי וכבר אמרו על זה בפרק השוכר את הפועלי' היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה וכן אמרו העוסק בתורה נכסיו מוצלחין מן התורה שנאמר למען תשכילו את כל אשר תעשון. מן הנביאים כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. ומן הכתובים וכל אשר יעשה יצליח. בא' מע\"ז: ",
+                    "<b>כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה.</b> כבר נתפרש זה למעלה בפ' זה בדברי חנינא בן דוסא ולא בא זה החכם אלא להביא משל לדבריו כדי שיכנסו באזני הכל והוא כי שורש החכמה הוא המעשים והחכמה אינה אלא תולדת המעשים כמו הענפים לאילן כי מי שמקדים לעצמו לעבוד להקב\"ה במעשה תורתו וייגע ללמוד כדי שידע מה היא העבודה א\"כ החכמה אינה אלא פרי כוונתו ולפי זה המשל הדברים מבוארים כי האילן שענפיו בלא שרשי' הוא דבר קל ורוח מצויה עוקרתו כמו שנמצא בעץ הערער שאינו שתול אלא במקום יבש ואין לו שרשי' למטה והאילן שרבו שרשיו והוא השתול על מי' ועל יובל שהוא נהר פרת כמו שנזכר בפ' מעשר בהמה שרשיו מרובין וכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו כן האדם אשר רבו מעשיו מחכמתו תתקיים חכמתו ולמעלה פירשנו איך אפשר לאדם שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר חסמא.</b> נקרא רבי אלעזר חסמא לפי שאמרו לו לפרוס על שמע ולא ידע עד שבא אצל ר' עקיבא ולימדו וכשבא אמרו לו לפרוס על שמע ופרס ואמרו עליו נתחסם רבי אלעזר ועל זה נקרא ר' אלעזר חסמא כן נזכר במדרש חזית ובויקרא רבה ובראשון מחגיגה נזכר שהלך להקביל פני ר' יהושע וכן באחרון מהוריות שהושיבו רבן גמליאל בראש ובמשנה במסכת תרומות בלבד נזכר ולא במקום אחר במשנ' ובבריתא נזכר ועוד בפרק כל שעה בפסחים כן כתב הר\"ם ז\"ל בפתיחת פירוש המשנה שלא נזכר במשנה אלא במסכת תרומות ואני מצאתיו נזכר במסכת מקואות בשתי נוסחאות וגם במסכת נגעים פ\"ז: ",
+                    "<b>קינין</b> היא מסכתא אחת בסדר קדשים יש בה שלשה פרקים ואין לה גמרא לא בבלית ולא ירושלמית וקצת הלכות ממנה הביאום במסכת זבחים פרק חטאת העוף ובפרק התערובות ובמסכת עירובין פרק בכל מערבין ובמסכת נזירות פר' הריני נזיר והיא מסכתא העוסקת בקרבנות העוף על כן נקראת קינין מלשון כי יקרא קן ציפור לפניך וקראו אותה כן לפי שהוא שם כלל לתורים ובני יונה כי כולם כן והיא עמוקה מאד שהיא מדברת באותן קינין אם נתערבו זה בזה או עולה בחטאת או חטאת בעולה ואם קן סתומה פרח ממנה גוזל או נתערב בקן מפורשת והסתומה היא שלא פירשו בשתיהן אי זו חטאת ואי זו עולה והמפורשת היא שכבר ייחדו כל פרידה מהם אי זו לחטאת ואי זו לעולה ואין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן כמו שנזכ' בסוף כריתו' וביומא פרק טרף בקלפי ובפרק האומר הריני נזיר ובפרק בכל מערבין והעולה מעשיה למעלה והחטאת מעשיה למטה וכן עם נתערבו חובה בנדבה וכן אם פרח גוזל מקן זו לקן זו וחזר ופרח מקן לקן וכן האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר וילדה זכר שצריכה להביא שתי קינין אחת לנדרה ואחת לחובתה ונתנתן לכהן וצריך לעשות שלשה פרידין למעלה שהן עולות ואחת למטה שהיא חטאת ולא עשה כן אלא עשה שתים למעלה ושתים למטה ושם יש הפרש בין שהם ממין אחד או משני מינין ובין אם קבעה נדרה או לא קבעה ואם נתנתן לכהן ולא ידע מה עשה שצריכה להביא ארבעה פרידין לנדרה ושתים לחובתה וחטאת אחת ועל זה אמרו בסוף המסכתא אמר רבי יהושע זו היא שאמרו כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבעה כלומר ענין נפלא הוא זה שיביאו הספקות להתחייב שבע במקום אחת דומה למשל שאומרין דרך פלא שהכבש אחר מותו יהיה לו יותר קולות ממה שהיה לו בחייו כי בעודו חי אין לו אלא קול אחד היוצא מגרונו וכשהוא מת יש לו שבעה קולות שתי קרניו שתי חצוצרות שתי שוקיו שני חלילים מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות עורו לתוף ויש אומרים אף צמרו לתכלת ולפי שההלכות מעורבות שם אומר שהם גופי הלכות. ולפי שהיא גופי הלכות וצריכין שקידה גדולה חתמו המסכתא ההיא כן ר' שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שהם מזקינין דעתן מיטרפת עליהם שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ובשבת פרק שואל אמרו כיוצא בזה בגמר' בבריתא בשם רבי ישמעאל בר' יוסי וכבר פירשתי מסכתא זו בס\"ד: ",
+                    "<b>ופתחי נדה.</b> פירש רבינו יונה ז\"ל שהם המשל שמשלו חכמים באשה פרק כל היד והביאו אותה פרק לא יחפור חדר פרוזדור ועלייה. וטעות סופר הוא אבל פתחי נדה הוא הלכות נדה שאבדה וסתה וצריכה לשמור עד שתחזור לפתחה כמו שנזכר בפרק בנות כותים וכן פירש בעל הערוך וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל ופירוש זה הוא כי האשה יש לה ימי נדה וימי זיבה ואין הימים האלו שוים בראיית' מן התורה והאשה הטועה היא כאדם המהלך באישון לילה ואפילה וכשמוצא הפתח הוא נכנס וכן האשה הטועה ואינה יודעת אם היא בימי נדה או בימי זיבה או בימי לידה צריכה הלכות מרובות קודם שתשוב לפתח נדתה ולפעמים תצטרך לטבול תשעים וחמש טבילות לדברי האומר טבילה בזמנה מצוה כמו שנתפרש בנדה פרק המפלת ובפרק בא סימן ובפרק תינוקת וכבר פירשתי מסכתא זו ג\"כ בע\"ה וזה נקרא פתחי נדה וכן אמרו בערכין אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יותר על שבעה עשר והם גופי הלכות וכן מראות הדמים יש בהם חכמה יתירה וכמו שאמרו בפרק הפועלים על רבי אלעזר בר' שמעון ששים מראות של דם הביאו לפניו וכולם דן אותם לדם טוהר וכן רבא הכיר כמה מראות דם לאיפרא הורמיז והאחרון היה דם כנים ולא הכירו ונעשה לו נס ושלח לה סריקותא מקטל כל חי כמו שנזכר בפ' כל היד: ",
+                    "<b>תקופות.</b> והוא היודע כשנופלת התקופה הפלונית בכוכב פלוני כגון תקופת טבת בצדק שהיא מיבשת את המעין ותקופת ניסן בצדק שהיא משברת את האילנות כשיהיה מולד הלבנה בלבנה או בצדק כמו שנזכר בערובין בפרק כיצד מעברין וחכמה זו היה יודע אחיתופל ולימדה לבניו ואמר להם כשתראו עצרת ברור וי\"א בלול זרעו חטים כמו שנזכר בפרק מי שמת ועל זה אמרו בפרק כלל גדול כל היודע לחשב בתקופות ומזלו' ואינו מחשב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא הביטו ומעשה ידיו לא ראו ואלו הן פרפראות כי אין בהם מצוה או עבירה אבל הם כמו הפרפראות שהאדם אוכל לאחר הסעודה לקנוח דרך התענוג כן אלו החכמות הם כבוד למי שיודע אותם בפני הבריות שיאמר להם שנה זו יהיו פירותיה מרובין או מועטים וכשהתקיימו דבריו מכבדין אותו. ואין זה על חשוב תקופות לדעת אם מעברין את השנה כמו שנזכר בסנהדרין פ' ראשון אם לא כי זה אינו פרפראות לחכמה אבל הם גופי הלכות לידע מתי יהיה פסח כדי שלא יאכלו חמץ בפסח וישחטו הפסח בזמנו ולא יבואו לידי כרת וכן יו\"הך שהוא בכרת תלוי על פי עיבור שנה וחלילה שיקרא זה פרפראות לחכמה: ",
+                    "<b>וגימטריאות.</b> הוא לחשב האותיות וכן נקרא בלשון רומי חכמת החשבונות והשיעורי' והיא חכמת ההנדס\"ה גימטריא ואין זה מגופי ההלכות כי כבר היה ידוע אל החכמים כי סתם נזירות שלשים יום ורצו לחדד התלמידים לסמוך זה לגימטריא יהיה שלשים יום בגימטריא כמו שנזכר בנזיר פרק ראשון. וכן ההין הוא שנים עשר לוג ידוע היה להם וסמכו זה לשמן משחת קדש יהיה זה לי זה בגימטריא שנים עשר כמו שנזכר בראשון מכריתות ובהוריות פרק אחרון. וכן ידועים היו המלאכות של שבת שהן ארבעים חסר אחת שהרי מהמשכן למדו אותם ושם היו כולם וסמכו זה לאלה הדברים אלה גימטריא ששה ושלשים ודברים שנים וה\"א יתירה שבהדברים לרבות אחת הרי בין כולם הם ארבעים חסר אחת כמו שנזכר בשבת פ' במה טומנין וכל זה הוא פרפראות ולא עיקר ואין אדם מקבל עליהם שכר כמו בגופי ההלכות. ובראשון מחגיגה אמרו על היתר נדרים והלכות שבת וכל אותם השנויים שם שהם גופי תורה וכן בהלכות הקדש תרומות ומעשרות שאמרו בפרק במה מדליקין לפי שיש להם מקראות בתורה ועל אלו אמר שהם גופי הלכות שיצאו לחכמים מעמקן של הלכות. וכן אותן שהזכירו בראשון מכריתות כגון פגול ונותר ובתו מאנוסתו ונסקלין כולם גופי תורה ואינן גופי הלכו' שגוף הדין עצמו נלמד מגזירה שוה כמו שנזכר שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בן זומא.</b> מה שנקרא על שם אביו הוא מפני שלא נסמך להקרא רבי כמו שאמרו בראשון מתענית על בן בתירה מפני שלא נסמך קראו על שם אביו ושלשה תלמידים היו שלא האריכו ימים ולא נסמכו ונקרא על שם אביהם כמו שאמרו בסנהדרין היושבי' לפני חכמי' שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ושמעון התימני שהיה מתמנת כמו חתן התימני שנא' בענין שמשון ובן זומא הוא מהנכנסים לפרדס ואמרו עליו בפרק אין דורשין הציץ ונפגע כלומר שלא יצא בשלום כמו ר' עקיבא אבל היה כמי שרצה ליכנס בחצר המלך הפנימית ומצא פגעים בדרכים והציץ מרחוק ולא יכול לבא אל המשכן מפני הפגעים כי בן זומא נתבלבלה דעתו במעשה מרכבה ולא הגיע לסוף דעתה ואמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחכמה. והאדם הוא מתהלל באחד משלשה דברים כדי שיכבדוהו בני אדם הא' בחכמה וזהו היותר חשוב שאפשר לאדם להתהלל בה כי היא בנשמה והשני בגבורה וזה אינו חשוב כמו החכמה כי היא בגופו והשלישי בנכסים והוא היותר גרוע שבכולן שהם חוץ לגופו ועל זה היה אומר ירמיה הנביא ע\"ה כי אין לאדם להתהלל באחד משלשה אלו אם לא יהיה לאדם יראת שמים וזהו שאמר אל יתהלל חכם בחכמתו וזהו היותר חשוב ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו וזהו היותר גרוע וכל זה אם אין בו יראת שמים שאפי' החכמה שהיא מעולה כי היא בנשמה אין להתהלל בה עד שיהיה בה יראת שמים וכמו שאמר הוא בעצמו בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם ועוד אמר איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי שישכיל את התורה וירא את ה' וזהו וידוע אותי הידיעה הזאת היא יראת ה' כמו שתרגם יונתן חכים ואליף למידע דחלתי. וכמו שאמרו בבני עלי שלא היו יראים את ה' והיו בני בליעל מבזין קדשי שמים לכבוד עצמן ולהנאתן אמר עליהם ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה' תרגם יונתן לא הוו ידעין למדחל מן קדם ה'. וכן דעת אלהים מעולות תרגם ועבדי אוריתא דה' וכן תרגם כי כולם ידעו אותי יילפון למידע דחלתי. וכן תרגם יונתן ולא ידעתני אתקנתך ולא ידעת למדחל קדמי. וכן אמר ירמיה דן דין עני ואביון ואז טוב לו היא הדעת אותי ולכן ידע עמי שמי תרגם יונתן יתרבי בעממייא שמי כמו שתרגם אנקלוס ידעתיך בשם ריבתיך בשום. והוא כמו כי גדול שמי בגוים וכן נוכל לפרש אשגבהו כי ידע שמי גדל אותו וכבדו. וכן תרגם ותופשי התורה לא ידעוני לא אליפו למדחל מן קדמי וכן תרגם טרם ידע את ה' עד לא אליף למידע דחלתא דה' וכן כתוב ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם הידיעה הזאת היא העבודה בתשובת ויורה עליו סוף הפסוק כי אסלח לעולם וחטאתם לא אזכור עוד. וכן הידיעה היא עבודתו כמו שאמר ואלהים זולתי לא תדע כלומר לא תעבוד אפי' המלאכים שהם אלהים ולא מנע הנביא שלא לדעת מה הם אבל מנע שלא לעבוד אותם כאלהים ועל זה צוה דוד לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו כלומר ירא אותו ועבדהו ולא היתה המצוה לדעת אלהותו כי כבר היה חכם גדול יותר מכל בני אדם אבל היתה המצוה ליראה אותו ושלא ימיר עבודתו בעבודת אחרים זולתו ועל זה אמר כי המתהלל יתהלל בחכמתו שתהיה בה יראת ה' ועבודתו ושידע כי האל הוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ והחסד הוא מדת רחמים להיטיב אף למי שאינו הגון וכמו שדרשו בראשון מברכות וחנותי את אשר אחון אע\"פי שאינו הגון. ומשפט הוא מדת הדין כי האל ית' אוחז במשפט ידו לעשות נקמה בגוים המכעיסים אותו על פניו תמיד. וצדקה הוא מדת הדין כלולה במדת רחמים להצדיק צדיק כצדקתו וכל זה בארץ להוציא מלבן של כופרים האומרים עזב ה' הארן ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' שילך האדם בדרכי האל לעשות חסד משפט וצדקה בארץ ואם הוא חכם בתורה יעשה חסד כי אין עם הארץ חסיד ואם הוא גבור יעשה משפט ואם הוא עשיר יעשה צדקה ובזה יתהלל וזאת היא הידיעה שאמר וידוע אותי והאל חפץ באלה כי חפץ אלהים להצדיק בריותיו ושייראו אותו כי לא יחפוץ במות הרשע המת בחייו ומה שאמר כי חפץ ה' להמיתם על בני עלי היה מפני שלא ידעו את ה' ולא יראוהו ולאחר שנגזר דינן כמו שנזכר בראשון מראש השנה ובאחרון ממגילה. ואמרו בירושלמי דפאה פרק ראשון במשנה ותלמוד תורה כנגד כולן אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. ובבראשית רבה אמרו כתיב וכל חפציך לא ישוו בה חפצים אלו מצות ומעשים טובים חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות חפצי וחפציך לא ישוו בה פירוש בתלמוד תורה כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי ושם בירושלמי הוכיחו כי חפצי האל הם המצות ממה שכתוב אחר חסד משפט וצדקה כי באלה חפצתי. וכתבתי זה כנגד מה שכתוב הרמב\"ם ז\"ל בחתימת המורה והודעתי כי אין גירסתו מאושרת ולא מה שהעלה ממנה. ואמרו עוד שם בירושלמי ארטבן שלח ליה לרבינו הקדוש חדא מרגליתא אטימיתא אמר ליה שלח לי מלה דטבא כוותה שלח ליה חדא מזוזה אמר ליה אנא שלחית לך מלה דלית ליה טימי ואת שלחת לי מלה דטבא חד פוליד אמר ליה חפצי וחפציך לא ישוו בה ולא עוד אלא את שלחת לי מלה דאנא צריך מינטר לה ואנא שלחית לך מלה דאת דמך והיא מינטרא לך דכתיב בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך ואמר הכתוב כי אין לאדם להתהלל כי אם בהשכל וידוע אותי כי באלה חפצתי כי חפץ האל הוא שישכיל האדם בתורתו וידע ליראה אותו. ועל דרך זו בא בן זומא ואמר כי בשלשה דברים אלו שהם החכמה והגבורה והעושר יש מדה להתהלל בה האדם וגם במדה הכוללת לכולם והיא הכבוד כי לא יתהלל האדם באלה אלא כדי שיכבדוהו בני אדם (יש מדה להתהלל בה האדם). ואמר כי החכם הלמד מכל האדם ואפילו קטן ממנו הוא החכם המתהלל בחכמתו שזה האיש שלא חס על כבודו ללמוד מקטן ממנו גילה בדעתו שאינו למד החכמה לכבוד עצמו אלא כדי שיגיע מהחכמה אל יראת ה' כמו שאמר שלמה אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. וכבר אמרו חכמי העכו\"ם כי היודע החכמות ואינו אוהב אותן אינו חכם ולזה קוראים בלשון יון אל החכם פילוסוף והעתיקוהו חכמי ישראל פלופוס ור\"ל באותו לשון אוהב חכמה וזה אמרו ז\"ל בראשון מתענית למה נמשלו דברי תורה למים לומר לך מה מים אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדיני. וכבר מצינו שרבינו הקדוש נשתכחו ממנו קצת הלכות ושמע כי כובס אחד ששמעם ממנו היה זוכר אותם ורצה ללמדם ממנו כמו שנזכר בנדרים פרק אין בין המודר וזה למד בן זומא מהכתוב שנא' מכל מלמדי השכלתי שהרי דוד המלך לא היה מתבייש לומר שלמד והשכיל מכל מלמדיו ולפי שלמד ב' דברים מאחיתופל קראו אלופו ומיודעו שנא' ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש ושני דברים שלמד ממנו הם שפעם אחת מצאו אחיתופל לדוד יושב לבדו ושונה אמר לו והא כתיב חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה אמר לו אשר יחדיו נמתיק סוד. שוב פעם אחת מצאו שהיה הולך בבית המדרש יחידי אמר ליה והא כתיב ברוב עם הדרת מלך אמר לו בבית אלהים נהלך ברגש ברגישת בני אדם נהלך אני ואתה ועל זה נסמכו אלו הפסוקים זה לזה. וכן בגבורה אין לו לאדם להתהלל בה כי אין לו יתרון על הבהמות אם לשאת משא כבד הפרד נושא יותר ממנו אם לכח אמיץ הנה להלחם בגבורים האריה יותר חזק ממנו ולפעמים גבורתו מביאתו לעבור על דעת קונו ולטרדו מן העולם אם לעשוק ולגזול ולחמוס אם לזנות והגבור אשר יכול להתהלל בגבורתו ואע\"פי שבכח איבריו הוא חלש הוא הכובש את יצרו שהיצר הוא האויב שהאויב מאבדו מחיי העולם הזה והיצר הרע מאבדו מחיי העולם הבא וזהו שאמרו רז\"ל בפרק עושין פסין ובאחרון מברכות אוי לי מיוצרי אם אשלים רצון יצרי אוי לי מיצרי איך אוכל נכה בו ואגרשנו וגבורה היא למי שיכול לכבוש אותו וכמו שאמרו רז\"ל בסוכה פרק החליל צדיקים נדמה להם כהר גבוה ובוכים ואומרים איך יכולנו לכבוש הר זה. ואמרו חכמי האומות כי היו בני אדם נוצחי' איביה' ראה אותם חכם אחד שמחים אמר להם למה אתם שמחים אמרו לו שנצחנו האויב אמר להם נצחתם האויב שהוא בין צלעותיכם ויפה אמר להם שאין שמחה יותר גדולה ממי שבא דבר עבירה בידו וניצול ממנו מפני שכבש את יצרו וכבר הארכנו בזה בחלק שלישי מזה הספר. ולמד זה בן זומא מהפסוק שאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר כי המאריך אפו ואינו נוח לכעוס ומקבל הכל בעין יפה הוא טוב מגבור ומושל ברוחו שהוא מעביר על מדותיו הוא טוב מלוכד עיר והנה הם שני דברים אריכות אפים ולוקח הדברי' ביישוב הדעת והשני המושל ברוחו לבטל רצונו לגמרי ודמה ארך אפים לגבור כי גבורה עשה להאריך אפו אבל המושל ברוחו הרי הוא כמו הגבור שעלתה גבורתו עד שלכד העיר ואינו צריך עוד להתגבר ולהלחם עם אויבו יותר וכן אמר שלמה שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע אומר כי אריכות האף הוא ממדות השכל המתגבר על היצר אבל אינו תפארת גמורה כי ברוב הימים אחר אריכות יצטרך לגבורה אחרת אבל התפאר' הגמור' היא שמשל ברוחו ועבר על פשע לגמרי כמי שלכד העיר ונחה דעתו עליו מלהלחם עוד כן היא מי שהרג את יצרו לגמרי ואינו צריך להתגבר עליו וכמו שאמר דוד ולבי חלל בקרבי ואמרו רז\"ל שלא שלט בו יצר הרע כמו שנזכר בפ' השותפין שרצו ואמרו רז\"ל באגדה שנלחם עמו והרגו יש אומרים בתעניות ויש אומרים שפירש מהאשה והניחם צרורות אלמנות חיות והיה מקשטן ככלות ופורש מהם אבל אברהם אבינו השלים עמו ועליו נאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו כן היה יצרו נוח וכמו שאמרו בנדרים בתחלה משל על רמ\"ג איברים כמנין אברם וכשנימול משל על רמ\"ח איברים כמנין אברהם והחמשה הם שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה. ובויקרא בילמדנו ובמדרש תהלים גבורי כח אלו שומרי שביעית שרואה כרמו וגנתו לפניו מפורצים ובני אדם נכנסים בהם ואוכלים ואינו מדבר וזהו שאמר בן זומא אי זהו גבור זה הכובש את יצרו ובמדרש משלי גם כן הזכירו משנה זו וסמכוה לפסוק איש חמה יגרה מדון וארך אפים ישקיט ריב. וכן בעושר אין לו להתהלל האדם כי אין לו יתרון בזה לכמה פושעי עולם כי כל העושר אשר בעולם הוא להם ולפעמים יביאהו עושרו להתגאות ולרום לבבו וישכח את ה' עושהו וירד למדריגה תחתונ' של גיהנם אבל העשיר אשר יתהלל המתהלל בעושרו הוא ההסתפקות שישמח בחלקו כי אין העושר דבר אחר אלא שימצא האדם די מחסורו ואם עינו רחבה ויש לו ככרי כסף ועדיין הוא נבהל להון אינו עשיר כי הוא חסר מה שמתאוה ומה שיש לו הרי הוא כאלו אינו כיון שלא הספיק לו וטורח להוסיף יותר ואין לך עני יותר גדול מזה כי העני אינו דבר אחר אלא שיבקש די מחסורו ולא ימצאנו נמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום ואין לך עשיר גדול יותר ממנו ומי שאינו שמח בחלקו אפי' יש לו ממון הרבה הרי הוא עני שאין לו כל תאוותו ומחזר להשלימה ודבר זה ענין נלמד מעצמו הוא ורצה בן זומא ללמוד זה מהכתו' להוסיף מדה אחרת והוא כי השמח בחלקו מגיע ליראת שמים בשמחת חלקו וזהו שאינו גוזל ולא חומס ולא עושק ולא מאנה את הבריות וזהו שאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא אשריך בעולם הזה שאינו חסר כלום ולא נצרך לבריות וכתיב שונא מתנות יחיה וטוב לך לע\"הב שאינו בא לידי גזילה ואונאה ולזה סמך זה ליראת ה' שנא' אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו ונאמר אחריו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך וכן נזכר בברכות פרק ראשון וכבר כתבתי זה למעלה והמתהלל בשלשה דברים אלו הוא כדאי שישבחוהו הבריות. ונתן עצה בן זומא למי שירצה להיות מכובד שיכבד הבריות וזאת העצה לא הוצרכה למי שהוא נכבד מעצמו כי מי שהוא ירא את ה' מנעוריו והוא טוב לשמים ונכבד הוא בעיני אלהים יכבדוהו הבריות או יבזוהו אבל נתן עצה למי שרוצה שיכבדוהו הבריות ושיהיה טוב לבריות וזהו שנקרא מכובד ולא נכבד שיכבד הבריות ואז יכבדוהו ויהיה מכובד שאם לא יכבד הבריות אע\"פי שהוא מתכבד מעצמו ומכריח הבריות לכבדו אינו מפני זה מכובד וכמו שאמר שלמה כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד כי כמו שאם אדם נותן צרור אבנים בארגמן אין לאבן כבוד מפני זה. או יאמר כי מי שנותן צרור אבן יקרה במרגמת אבנים שאין לאותן אבנים כבוד כן הוא הנותן לכסיל כבוד אבל המכבד הבריות יהיה מכובד נמצא בזה שלש מדות נכבד מכובד מתכבד. נכבד הוא הטוב לשמים ונכבד בעיני אלהים. מכובד הטוב לבריות ומכבדים אותו. המתכבד הוא החסר לחם שאינו נכבד לא בעיני אלהים ולא בעיני הבריות אלא שהוא מתכבד מעצמו וזה גרוע הוא ויהיה לקלון כבודו. ובן זומא רצה ללמד דעת את האדם שאע\"פי שהם נכבדים בעיני אלהים ואדם בשלש מדות שזכר שיהיו גם מכובדים מהבריות וזה יהיה אם יכבד אותם כי יגמלוהו מדה כנגד מדה ויכבדוהו וזהו קל וחומר מהקב\"ה שאמר כי מכבדי אכבד אע\"פי שמוטל עליהם חובה שלא נבראו אלא לכבודו שנא' כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו ק\"ו שהבריות יכבדו המכבד אותם. ומה שאמר ובוזי יקלו הוא מענותנותו של הקב\"ה שאמר יקלו מעצמן ולא אמר אקלל אותם ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר שאמר ומקללך אאור כן אמרו רז\"ל בבראשית רבה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>בן עזאי.</b> כבר כתבתי במשנה שלפני זו למה נקרא בשם אביו והוא היה מהארבעה שנכנסו לפרדס והציץ ומת שמתוך עומק המרכבה לא יכול להציץ בה שתנצל נפשו ועל כן מת כמו שנזכר בפ' אין דורשין וכבר הארכנו בענין הפרדס והנכנסים בו בחלק שני מזה הספר. ומברייתא דספרי נראה כי האריך ימים כקהת ורבקה שחיה מאה ושלשים ושלש שנים. ובן עזאי היה אומר כל חכמי ישראל בעיני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה הוא רבי עקיבא כמו שנזכר באחרון מבכורות. ובפרק מי שמת אמרו דבן עזאי תלמיד חבר היה לרבי עקיבא ויש אומרים שלא נשא אשה לעולם ויש אומרים נשא ופירש כמו שנזכר בראשון מסוטה ובפרק הבא על יבמתו וכן בכתובות פרק אע\"פי אמרו כי בתו של רבי עקיבא עשתה לו כמו שעשתה אמה לרבי עקיבא שהיה רועה של אביה כלבא שבוע וגרמה לו שלמד תורה עד שבאו עמו עשרים ארבעה אלף תלמידים. ואמרו עליו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחסידות. ואמר הוי רץ למצוה קלה ובפרק שני נתן טעם בזה לפי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וזהו לומר שאם בידו מצוה קלה לא יניחנה מפני מצוה חמורה כי אין משקל המצות בידו לידע אי זה שכרה מרובה ואי זו שכרה מועט וכמו שכתבנו בתחלת פרק שני ובן עזאי בא לומר דבר אחר שלא מפני חשיבות מצוה זו שבידו בלבד צריך בה זירוז אלא כדי שתזדמן לו מצוה אחרת כי מצוה גוררת מצוה וזהו שיש בין הוי זהיר שאומר רבי ובין הוי רץ שאמר בן עזאי. וכתב רבינו יונה ז\"ל כי זה הטעם הוא ממנהגו של עולם כי האדם אשר הרגיל עצמו במצוה אחת יהיה נוח לו לעשות מצוה אחרת כאלו המצות הם נקשרות זו בזו והאחת נמשכת ונגררת אחר חברתה וכן כתב רבינו משה ז\"ל כי התורה למדתנו זירוז במצות ממה שאמרה אז יבדיל משה שלש ערים ואמרו רז\"ל יודע היה משה רבינו ע\"ה שלא היו קולטות שלש שבעבר הירדן עד שיהיו קולטות שלש שבארץ כנען שנאמר שש ערי מקלט תהיינה אבל אמר משה מצוה שבאה לידי אקימנה ועליו נאמר אוהב כסף לא ישבע כסף וכן נזכר במסכת מכות בפרק אלו הן הגולין ואם משה רבינו נזדרז בחצי מצוה לעשות אותה כדי להוסיף שכרו ואע\"פי שהיה שכרו מרובה כמו שנאמר רב לך אל תוסיף ופירשו רז\"ל הרבה שכר צפון לך כמו שנזכר בראשון מסוטה כל שכן ששאר בני אדם צריכין להזדרז במצות: ",
+                    "וכן הזהיר בן עזאי לברוח מהעבירה מפני טעם זה שכיון שטעם טעמו של חטא כבר הוא קשה לפרוש הימנו והיצר הוא תאב לו ועבירה גוררת עבירה כאלו הם נכרכות ונגררות זו אחר זו ובסוף ילקה על כולן וזו תכלית אזהרה והתורה רמזה זה באומרה כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו לומר מפני שעבר על לא תשנא שהיא עבירה קלה בא לידי שפיכות דמים כמו שנזכר בספרי. ובילמדנו פרשת ויקרא שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפי' במזיד לא ישמח אדם על מצוה אחת שבאה לידו אלא שמצות רבות עתידות לבא לידו וכן היא באבות דרבי נתן וכן במסכת דרך ארץ שנו הוי רץ למצוה קלה שהיא תביאך למצוה חמורה:",
+                    "<b>ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.</b> אין זה ממנהגו של עולם כטעם הראשון אבל הוא ממשפטי האלהים שמוליך האדם בדרך שרוצה ללכת בה שנאמר אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן ואמרו רז\"ל בפרק ראשון מע\"ז וביומא פרק אמר להם הממונה ובפ' הבונה ובפרק הקומץ רבה בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו כלומר מי שרוצה ללכת בדרך רעה מניחים אותו ומוצא פתחים להכנס בהם להרע וזהו שאמר הוא יליץ מניחם להליץ אבל הבא ליטהר מסייעין אותו ועל זה נאמר יתן חן מסייע על ידם וכן אמרו בפ' אלו הן הגולין אמר רבה בר רב הונה ואמרי לה אמר רב הונא אמר רבי אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה דכתיב לא תלך עמהם וכתיב לך אתם. מן הנביאים דכתיב אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן וזהו שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה שמסייעו לעשות מצוה אחרת כדי שיכפול שכרו לא שלא יהיה לו שכר אחר אלא עשיית מצוה אחרת אלא שמסייעו לעשותה ויטיל שכר הראשונה גם השנייה ולא יספיק לו לתת שכר מצוה אחת וכן שכר עבירה תתגלגל לו עבירה אחרת וילקה על שתיהן וכן מאחת לשתים לשלש וזהו שאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו ואמרו ביומא פרק אמר להם הממונה מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון בא למדוד אפרסמון אומר לו המתין עד שאמדוד לך כדי שנתבשם אני ואתה כן הבא ליטהר מסייעין אותו בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך וזהו בא ליטמא פותחין לו אומרים לו אתה לקחת מקח רע לעצמך דבר שריחו רע התעסק בו אתה לעצמך כי אין מי שירצה להתעסק עמך: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר.</b> זהו לענין הרואה את הנולד והזהירך שאפי' לאדם שאין בידו עתה יכולת לעשות רע אל תבוז לו בלבך מה יעשה לי זה על כן הזהר ממנו שלא תעשה לו בין בזיון בין דברים המקניטין מה שלא היית עושה אלו היה יכולת בידו לעשות רע. כמו שהזכירו בירושלמי דסדר זרעים בשמיני מתרומות כי ישראל בזו עכו\"ם אחד שמו דוקלט חזירא והיה רועה ונתגדל עד שנעשה קיסר ורצה לגזור עליהם שמד והלכו לו חכמי ישראל לבטל השמד ואמר להם אתם בזיתם אותי ואקח נקמתי מכם והם אמרו לו אנחנו בזינו דוקלט חזירא ועכשיו נכבד דוקלט קיסר אמר להם אע\"פי כן הזהרו מכאן ואילך ומחל להם וכן הוא בבראשית רבה פרשת תולדות יצחק ועל זה אמרו בפרק ערבי פסחים שלשה אין מתקנאים בהם עכו\"ם קטן ונחש קטן ותלמיד קטן וזה הוא שאמר בן עזאי אין לך אדם שאין לו שעה ובאותה שעה יזיקך אם הרעותה לו. וכן אמר שלמה בז לרעהו חסר לב בז לרעהו חוטא וכן אל תפליג ותרחיק כל מה שאתה חושש ממנו ותאמר זה לא יהיה לעולם וכמו שאומרים הבריות עשה מה שתרצה ומה שאתה חושש ממנו או יהיה או לא יהיה ומלא רצונך עכשיו על כן הזהיר בן עזאי מזאת המדה כי אין לך דבר אע\"פי שהוא רחוק רחוק שאין לו מקום. ואמרו הפילוסופים על זה: כל אפשר הוה. וכן אמר שלמה המלך ע\"ה בז לדבר יחבל לו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>מאד מאד הוי שפל רוח.</b> בא להזהיר על הגאוה כי היא מדה רעה ורז\"ל הרבו להוכיח על זאת המדה הרעה ואמרו כל מי שהוא מתגאה דומה לעובד ע\"ז והביאו ראיה מהכתוב שאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה כמו שנזכר בראשון מברכות ובא' מסוטה. ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה שנאמ' ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשיריהם תגדעון ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע\"ז שנא' תועבת ה' כל גבה לב וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך. וכאלו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כמו שנזכר בראשון מסוטה ובהמוכר את הספינה ואמרו עוד שאינו זוכה לתחיית המתים שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך מי שנעשה עפר בחייו עפרו ננער. ואמרו עוד כל מי שיש בו גסות הרוח אפי' שכינה מייללת עליו שנא' וגבוה ממרחק יידע ובילמדנו ובמסכת ערכין פרק יש בערכין אמרו שהנגעים באים על גסות הרוח שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת ואין שאת אלא גבוהה שנא' ועל הגבעות הנשאות וכן הוא בראשון מסוטה כלומר ולמתנשא ומתגאה ספחת ובהרת. ואמרו בסוטה פרק המקנא לאשתו אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה היה דעתו של רבא להתיר חלק קטן. וכן רב התיר לתלמיד חכם אחד משמונה בשמינית והיא המדה היותר קטנה שהיתה להם וקרויה קרטוב שהיתה אחד משמונה בשמינית לוג שהוא אחד מששים וארבעה בלוג ואמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה ואפי' זה השיעור הקטן אסר ונתן הטעם בזה מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב עינים רמות זד יהיר ובלשון חכמים גם רוח. ולפי שזאת המדה היא רעה ומביאה האדם לכפור במי שבראו שנאמר ורם לבבך ושכחת ה' אלהיך ואפי' המלך שאין בישראל מי שראוי להתגאות כמוהו נאמ' עליו לבלתי רום לבב מאחיו. ואמרו כי ארסטוטילס אמר במצותיו לתלמידו אלכסנדרוס אין מחשיבות הנפש שיתגאה המלך על העם. ונאמר על אחד מהמלכים כי היו אצלו אנשי' לילה אחד וקם הוא בעצמו ותיקן הנר אמרו לו למה לא צויתנו אמר להם מלך קמתי מלך שבתי. על כן הזהיר רבי לויטס על זה ואמר מאד מאד הוי שפל רוח וכן אמרו בפרק המוכר פירות אמר רב נחמן אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים ואינו חכם אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב\"ה שנאמר גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך וכל שכן אם מתיהיר בדברים אחרים. וכתב רבינו משה ז\"ל כי אע\"פי שבשאר המדות אינו שבח לאדם להפליג בהם והיותר טוב בהם שיאחוז בזה וגם מזה על ינח ידו. זה במדת הכיליות והפיזור שהם הפכים יש לו לאדם ללכת בהם דרך אמצעית לכלכל דבריו במשפט ולהיות נדיב. וכן אין לאדם להתרחק ממדת הכעס לגמרי ולא לכעוס הרבה אבל יכעוס במקום הראוי ויזהר שלא לכעוס במקום שאינו ראוי. וכן שלא יהא גרגרן ולא יסגף עצמו בתעניות ושלא יהיה מרבה בתשמיש ולא יפרוש לגמרי מהאשה ולא ימסור עצמו לסכנות ולא יהיה רך הלבב שלא במקום סכנה. וכן בשאר מדותיו ילך בהם באמצע הדרכים ולא יטה הרבה אל הימין או אל השמאל אבל במדה הזאת שהיא הפך לגאוה מאד מאד שלא תשאר בו אפי' מדה קטנה ממדת הגאוה. ודרך צחות נאמר שהלובש לבוש מלכות חייב את ראשו למלך ולבוש הקב\"ה הוא גאות שנאמר ה' מלך גאות לבש ולא מצינו מכל מדות שמתגנה בהם האדם שמשבחים בהם להקב\"ה אלא המדה הזאת שהיא גנות לאדם ושבח להקב\"ה וכמו שהגאוה היא מדה מגונה וחייב האדם להתרחח ממנה כן ראוי לו להתקרב אל מדת השפלות ועל כן אמר מאד מאד הוי שפל רוח. ובואלה שמות רבה אמרו כי טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך. הלל אומ' השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי וראויים היו אלו הדברים להלל הזקן שהיה ענותן ומקרא מלא הוא גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. ובהרבה מקומות שבחו חכמים הענוה שאמרו במדרש חזית מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליסה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וזאת ראיה שיראת ה' גדולה מהחכמה והיא עטרה ויראת ה' היא עקב לסוליסה של ענוה סולייס הוא הסנדל ותחתיתו נקרא עקב והנה יראת ה' היא תחתית הענוה שנאמר עקב ענוה יראת ה' ורוצה לומר כי מה שהוא בראש החכמה ומעטר אותה הוא נחשב לשולי הענוה ועל זה נאמר בפרק אין עומדין על מה שכתוב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' ומי זוטר כולי האי ואמרו אין לגבי משה זוטר משל למי ששואלין ממנו כלי קטן ואין לו נדמה לו לגדול גדול ויש לו נדמה לו לקטן רוצה לומר כי יראת ה' אשר היא אצלנו גדולה אצל משה רבינו ע\"ה היתה קטנה לפי שהיה עניו מאד. ואמרו בפרק א' מעירובין כל המשפיל עצמו הקב\"ה מגביהו שנאמר ושפל רוח יתמוך כבוד. ובמסכת תענית וכן בבריתא של קנין תורה אמרו לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ואמרו במסכת דרך ארץ לעולם יהא אדם כאסקופה התחתונה שהיא נדרסת שאם סותרים כל הבית האסקופה קיימת. ואמרו בילמדנו פרשת וירא בשבעה מקומות הקב\"ה עושה עצמו עם חבורת הנמוכים כמו שמנאום שם מהפסוקים. וכן אמרו בפרק בני העיר כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב\"ה אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה האל הגדול הגבור והנורא ואחריו עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים שנאמר כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו ואמר אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות וכן נזכר בירושל' בסדר זרעים וכן כתיב השמים כסאי וכתיב אחריו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ופסוקים אחרים כמו שזכרום בילמדנו. וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות וכן בבראשית רבה אין הקב\"ה עושה דברו אלא אם כן נמלך בפמליא שלו וזה מענותנותו ולזה כתב בתורה נעשה אדם בצלמנו הבה נרדה ונבלה שם שפתם וזה קל וחומר לבני אדם שינהגו ענוה זה לזה שהקב\"ה שהוא מתגא' על כל גאים נוהג בענוה כל שכן בני אדם. ובפרק נגמר הדין אמרו ששפלות רוח הוא יותר גדולה מהמקריב כל הקרבנות ותפלתו אינה נמאסת שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ומשה רבינו שבחו הכתוב והאיש משה ענו מאד אחר שלא קם כמוהו בכל נביאים הראשונים ואחרונים ואמרו בפרק כיסוי הדם גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם. במשה ואהרן נאמר ונחנו מה ובאברהם נאמר ואנכי עפר ואפר הרי השפיל עצמו הרבה אברהם שאפי' בעפר לבדו ואפר לבדו לא דמה עצמו שכל אחד מהם מועיל למלאכתו וכשנתחברו שניהם כאחד לא יצליחו לכל אבל עדיין אפשר למלאת מהם חריץ אחד אבל משה אמר ונחנו מה כלומר אין אנחנו כלום וזה כי לפי יתרון מעלת האדם תהיה שפלותו יתירה משה שהיה יותר גדול מאברהם היתה שפלותו יתירה ושם אמרו לא מרובכם חשק ה' בכם לפי שאפי' בשעה שאני פוסק לכם גדולה אתם ממעיטין את עצמכם אברהם אמר ואנכי עפר ואפר דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש וזהו שאמר הכתוב לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים כלומר ממעיטין עצמכם. ובפרק המקנא אמרו לעולם ילמוד אדם מדרכי קונו שהרי הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך מכולם כמו שנזכר בפרק ר' עקיבא ובפרק בני העיר בפסוק למה תרצדון הרים גבנונים ולא על ראש ההר אלא על הסנה השרה שכינתו ושם בפרק המקנא אמרו וכן בפרק יש בערכין כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב\"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר גבה עינים ורחב לב באותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו וכבר היטב הממשל במשלו לשבח איש שכל מה שהיה מוסיף מעלה לעצמו היה מוסיף שפלות וכה אמר רבו חמודתיו ולבו שח כעץ שחו ענפיו עת מגדיו פשו המשיל האדם לענף שאם הוא כערער הוא זקוף ומתגאה ואם הוא טעון פירות הוא מכביד ונשפל וכיוצא בזה אמרו רז\"ל בפרק ראשון מסוטה והומכו ככל יקפצון וכראש שבולת ימלו שהשבולת הריקנית היא מתגאה ואותה קוצצין תחלה. וכתב רבינו משה ז\"ל שהוא ראה בספר מספרי המדות שנשאל לאחד מהחשובים אי זהו היום ששמחת בכל ימיך אמר יום היותי בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות בין חבילות הבגדי' והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון והייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין והשתין עלי ותמהתי כמה תכונת העזות בנפשו וחי השם שלא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר בי כעס ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו. וכן כתוב בספר חובת הלבבות ובלא ספק שזה הוא תכלית השפלות עד שיתרחק מהגאוה. וראיתי כתוב בספר אחד כי מלך אחד שלח לאחד מהחשובים שיבא אצלו וכשבא אצלו אמר לו מה היית עושה אמר לו הייתי מסתכל כי כדור הארץ אינו כנגד הגלגל העליון אלא כביצת הנמלה בים הגדול וכדור הארץ אין היישוב בכולו אלא ברובע שלו ולא כל הרובע מיושב כי יש בצפון חלק ממנו בלתי מיושב והמיושב מזה הרובע יש בו הרים וגבעות ימים ונהרות ומדברות ושדות וכרמי' ומעט הוא המיושב במדינות ואני במדינה אחת מאלו המדינות שאין להם מספר ובתוך המדינה יש בה חנויות וחצרות ושוקים ואני בתוך אחת מהם ואיני אלא חלק קטן מהמקו' שאני שוכן בתוכו ואם כל כך הוא חלקי קטן בזה העולם וכל העולם אינו לפני בורא הכל כלום איך אתגאה בפניו. וכיוצא בזה אמרו בפר' אין דורשין על נבוכדנצר שאמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון כמו שכתבנו בחלק שני מזה הספר. והמסתכל בכל זה עם ידיעתו שהוא שפל שבשפלים בלא ספק יהיה לבו נשבר ונדכה ודוד המלך ע\"ה שהיה נביא וחכם ומשל על כמה מלכים אמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה והיה אומר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם וכמו שהגאה נקרא בהרבה שמות של גנות כן שפל רוח נקרא בהרבה שמות של שבח ענו נבזה בעיניו דכא שפל רוח נשברה נדכה רך לבב ונכה רוח ולב נשבר ונפש שחה ובלשון חכמים צנוע. ואמרו רז\"ל לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהיה קשה כארז לפיכך זכה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפלין ומזוזות. ור' לויטס נתן טעם לזה ואמר מאד מאד הוי שפל רוח כי תקות אנוש רמה אומר כי מי שיקוה שאול ביתו ותשלוט עליו הרמה שהיא בריה שפלה איך לא יהיה שפל רוח. ומה שאמר מאד מאד הוא לומר שאפי' משה רבינו ע\"ה שנאמר עליו והאיש משה ענו מאד זה דקדק רבי יוסף בן עקנין ז\"ל בספר רפואת הנפשות. ואחד מחכמי העכו\"ם אמר תמיה אני ממי שעבר על פני מעברי השתן איך יתגאה ונאמר על אזדשיר המלך כי נתן ביד אחד מעבדיו העומדים עליו כתב ואמר לו כשתראה אותי כועס תנהו לי מיד והיה כתוב בו שוב לך כי אינך אלוה אבל אתה גוף שיאכל קצתו את קצתו ובקרוב ישוב רמה ועפר. ודע כי לא צוה החכם אלא שיהיה שפל רוח ושלא ידבר בגאוה ובוז אבל שיצוהו להזדלזל בפני הבריות חס ושלום כי תלמיד חכם חייב ליזהר מהזדלזל בפני עם הארץ. וכבר אמרו בפרק השותפין שרצו ובפרק המקבל רבנן לאו בני מסיקי באכלוזא נינהו והוא להעתיק אבנים לבניין העיר כדי שלא יזדלזלו בפני העם וכן אמרו האי צורבא מרבנן דידע סהדותא לחבריה לא ליזיל לבי דינא דזוטר מניה מאי טעמא האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף כמו שנזכר בפרק שבועת העדות ואמרו בפרק אלו קשרים כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה שנאמ' כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי וכן אמרו זה על תלמיד חכם המברך לפניו עם הארץ בפרק בני העיר. והענוה והשפלות אינם אלא לכבד בעליהם כמה שנאמר ולפני כבוד ענוה ונאמר ושפל רוח יתמוך כבוד ואפי' נפל החכם מנכסיו צריך להסתלסל בפני עם הארץ וזהו שנאמ' אם נבלת בהתנשא ואמרו חז\"ל הסתלסל מבלי השתפל והשתפל מבלי התגדל. וכן כתב רבינו יונה ז\"ל בפירוש משלי בפסוק טוב נקלה ועבד לו וזה מפני כבוד התורה לא לכבוד עצמו אלא לכבוד שמים להזהיר על כבוד התורה ולומדיה שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן: ",
+                    "<b>רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרען ממנו בגלוי.</b> בראשון מחגיגה נזכר שהלך להקביל פני ר' אליעזר. בשני מקומות נזכר חלול השם בתורה האחד במי שעובר על התורה בשעת השמד שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ולא תחללו את שם קדשי ואפי' על ערקתא דמסאנא אמרו בפרק בן סורר יהרג ואל יעבור והיא עבירה קלה שהיו נוהגים ישראל ששרוך נעליהם היה לבן כמו שהוא מוכיח בפרק הכונס בההוא דהוה סיים מסאני אוכמי ואם יאמרו לו החליף אותו בשחור כמו שהעכו\"ם עושים והוא שעת השמד ובפרהסיא יהרג ואל יעבור. ויש בזה פירושים אחרים אבל זה הוא פירוש התוספות וזהו קדוש השם הנזכר בכתוב ואם לא עשה כן חלל את השם וכן בשבועת שקר נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ואין חילול השם גדול מזה שהוא גונב ממונו של חבירו בשם הנכבד והנורא. וכן אמרו חז\"ל כי האדם הגדול בחכמה ויוצאים מתחת ידו דברים שאינם מתוקנים שהכל תמהים עליו הוא מחלל את השם וכמו שאמרו ביומא פרק אחרון היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא ליה דמי לאלתר שהבריות יאמרו מה הועילה תורתו של זה הלא הוא מעשיו מקולקלים יותר משאר העם ואע\"גב שדעתו לפרוע לו אחר זמן מכל מקום הרי הביא עליו דבת רבים וכן אמר רבי יוחנן כגון אנא דמסנינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין אע\"פי שעשיתי זה מחולשת גרסתי הבריות הם מרננים עלי ויבואו ללמוד ממני שלא באונס ולפי חשיבות החכם ולפי מעשה דורו צריכין שיהיו מעשיו מתוקנים בעיניהם ואם אינו עושה כן יש בידו זה העון החמור הנקרא חילול השם שאין כח בתשוב' ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין אלא כולן תולין ומיתה ממרקת כמו שנזכר שם ויותר הקפיד הכתוב על חלול השם שהיה מתחלל בגלוליהם בפרהסיא מהעבוד' זרה עצמה כמו שכתוב ביחזקאל ואתם בית איש ישראל כה אמר ה' אלהים איש גלוליו לכו עבודו ואמר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם כמו שנזכר בראשון מקדושין ובמדרש תהלים במזמור ה' אורי וישעי ובירושלמי פרק ארבעה נדרים. ואמר זה החכם כי אפי' חלל את השם בסתר נפרעין ממנו בגלוי וכתב רבינו שלמה ז\"ל שנאמר תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל וכל כך למה כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו שמא יאמרו עליו ייסורין כאלו באו עליו כמי שעשה דברים רעים לפיכך אחד עשה בשוגג ואחד עשה במזיד בחילול השם מגולה הכל עכ\"ל. רוצה לומר שאינו שוה הפירעון בשוגג כמו במזיד שאין כן מדתו של הקב\"ה ולזה לא אמר התנא אחד שוגג ואחד מזיד שיהיה במשמע ששניהם שוין לגמרי אלא אחד בשוגג ואחד במזיד וכן כתב רבינו שלמה ז\"ל דהכי גרסי וכן היא בספר רבינו משה ז\"ל ומשמע זה הלשון שאין השיווי בענין הפירעון שיהיה שוה אלא לענין הגלוי הם שוים אלא דהשוגג פירעון קל שהרי חוטא היה שהיה לו להזהר ולא נזהר והתורה חייבה קרבן לשוגג ואמרה ונסלח לו מכלל שהוא חוטא הצריך סליחה ובמזיד יהיה הפירעון חמור וכן פירש רבינו משה ז\"ל שהשווי הוא לענין הגלוי לא לענין הפירעון וכן אמרו על כיוצא בזה באחרון מיומא מפרסמין את החנפים מפני חילול השם כדי שלא יאמרו פלוני שבאו עליו ייסורין למה והם לא ידעו כי אין נסתרו כגלויו ומן השמים מפרסמין אותו שנאמר ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו כמו שנזכר שם. ובא' מקדושין אמרו אין מקיפין בחילול השם אחד שוגג ואחד מזיד. ופי' שאין ממתינין לו כחנוני המקיף עד שיעשה זכות כנגדו אלא מיד נפרעין ממנו אחד שוגג ואחד מזיד כל אחד כדי רשעתו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>מספיקין בידו ללמוד ולמד.</b> רבינו שלמה ז\"ל הוא משנה הגירסא וגורס אין מספיקין בידו ללמוד וללמד וכן מצאתיה באבות דרבי נתן ומפרש הלמד על מנת ללמד שאינו למד אלא כדי שיקראו אותו רבי ולפיכך אין מספיקין בידו ללמוד וללמד כי לא היה תחילת לימודו לשמה ויסייע לזה הפירוש מה שסמך לזה דברי רבי צדוק שאמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם כי לולי זה למה סמכם זה לזה כי רבי צדוק היה קודם לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שרבי צדוק היה בזמן הבית כמו שנזכר בראשון מיומא ובשעת החורבן היה כמו שנזכר באגדת הניזקין ובאיכה רבתי ובימי רבן גמליאל ור' יהושע היה כמו שנזכר בבכורות ורבי ישמעאל נראה שהיה אחריו הרבה כי רבי יוחנן אביו היה בימי רבי אליעזר שהיה אחר החורבן כמו שכתבתי למעלה. ולפי גירסת הספרים פיר' רבינו יונה ז\"ל הלמד על מנת ללמד ולא היה מדקדק בלימודו לחוש אם יבוא לידו איסור אלא מספיק שידע הדברים כפשוטן מפני כך אין מספיקין בידו אלא כפי מחשבתו והוא ללמוד וללמד וגם זה הפירוש אם לענין שלא לדקדק באיסורין נאמר גם זו רעה היא ואיך יספיקו בידו לקיים מחשבתו. ובירושלמי בראשון משבת אמרו הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא אמר רבי יוחנן נוח לו אלו נהפכה שלייתו בפניו ולא יצא לעולם. אבל מה שנראה לפרש בזה לפי גירסא זו הוא הלמד על מנת ללמד וכל ימיו הוא נותן בגירסא כמו שהיה עושה רבה בר נחמני ואינו עוסק בגמילו' חסדים הרי זה טוב הוא לשמים וכוונתו טובה ומספיקין בידו להשלים רצונו ואם הוא עוסק בתורה כדי ללמוד ולעשות ולהיות טוב לבריות גם כן לעסוק בגמילות חסדים כמו שהיה עושה אביי כמו שנזכר בא' מר\"ה ובפרק מצות חליצה ורבי אלעזר בן פרטא כמו שנזכ' בראשון מע\"ז זו היא הטובה הגמורה ומספיקין בידו להשלים רצונו וזהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות והפליג התנא לומר לשמור ולעשות דרך שבח כי השמירה היא הלימוד כמו שדרשו ושמרתם ועשיתם ושמרתם זו תלמוד שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך כמו שנזכר בספרי אבל במשניות שלנו לא גרסינן לשמור והיא נוסחא מדוקדקת בספרים ישנים ובגמ' סוטה פרק ואלו נאמרין אמרו ללמוד וללמד לשמור ולעשות שהם ארבע מצות ואף לפי פירוש רבינו שלמה ז\"ל אין צריך לשנות הגירסא שאף על פי שהוא למד על מנת שיקראו אותו רבי מספיקין בידו להשלים כוונתו בלבד אבל לא יזכה לשמור ולעשות ודי לו בזה העונש. והרבה ראינו כיוצא בזה חכמים שאינן בעלי מעשה וקשים הם לעולם: ",
+                    "<b>רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם.</b> אל תעשם עטרה להתגדל בהם שאסור ללמוד תורה שלא לשמה כדי שיקרא רבי ואע\"פי שאמרו חז\"ל בפרק מקום שנהגו ובפרק היה קורא ובפרק יש בערכין לעולם יעסוק אדם בתורה ואפי' שלא לשמה. ואמרו כי גדול עד שמים חסדך לעושין שלא לשמה ומעל שמים לעושין לשמה כבר נתנו הטעם בזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה אלא שהקלו ללמוד שלא לשמה כי האדם בתחלת לימודו אינו מכיר בשבחה של תורה ואם לא יקלו לו ללמוד שלא לשמה לא ילמוד לעולם אבל בלא ספק כשילמוד אפי' שלא לשמה אחר שילמוד יכיר שבחה של תורה וילמדנה לשמה. ומה שאמרו בפרק היה קורא שהעוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא זהו במי שעוסק בתורה כדי לקנטר ולהתגאות על הבריות שזה לעולם לא יעסוק בה לשמה ובמה שעסק בה חלל כבוד התורה ועשה ממנה כלי לכבודו כמו שעושה מהזהב עטרה לראשו. ואמרו בספרי והביאוה בנדרים פרק קונם יין לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי אשנה כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר עשה דברים לשם פועלן ודבר בהם לשם שמים ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עובד בו ומה בלשצאר שנשתמש בכלי קדש שנעשו כלי חול שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה כיון שפרצו בה נעשו כחול נעקר מן העולם דכתיב ביה בליליא קטיל בלשצאר מלכאה משתמש בכתר של תורה שהוא קיים לעולמים על אחת כמה וכמה וכן אמר רבי צדוק כאן שלא יעשה מהתורה עטרה ללמוד כדי שיקרא רבי אלא לשם שמים ולא אסר רבי צדוק למי שזכה לכתרה של תורה שיטול כבוד מהבריות שהרי אמרו וסוף הכבוד לבא. ובראשון מקדושין מצינו שהיו מקפידין החכמים על כבודם אע\"פי שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול שזה כבודה של תורה אבל רבי צדוק אסר שלא יהיה תחלת לימודו לכבוד עצמו אלא לכבוד התורה וזה ודאי איסור חמור הוא שישתמש בכלי של קדש לתשמישו של חול ולזה דמו זה לבלשצאר שנשתמש בכלי בית המקדש שנעקר מן העולם וקל וחומר הדברים בתורה שהכלים ההם לא נתקדשו אלא לכבוד הלוחות הנתונות בארון. וכן אסור ללמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה כמו הקרדום לחפור בה שכיון שהוא מתכוין בלימודו לעשות ממנו כלי למעשהו הרי הוא מועל בקדושתה של תורה כמי שנהנה מן ההקדש וחייב מיתה בידי שמים ולזה אסרו חכמים ליטול שכר המצות וסמכו זה בבכורות פרק עד כמה לפסוק שאמר ואותי צוה ה' ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתה בחנם כלומר כמו שאני למדתי בחנם כך למדתי אתכם בחנם וכן מלמדו אתם לדורות בחנם כמו שנזכר בירושלמי דנדרים. ומה שנהגו היתר בלימוד התינוקות בשכר כבר פירשו זה בגמרא דנדרים פר' אין בין המודר שהשכר ההוא שכר פסוק הטעמים שהרב אינו חייב לטרוח ללמד הטעמים לתלמידים ומלמדי הלכות קמיצ' לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כמו שנזכר באחרון מכתובות וכן הכהן מותר ליטול שכר הבאה ומלוי המים לטהר הטמא באפר פרה אבל שכר הזאה וקדוש אסור שזו מצוה היא וחייב לעשותה בחנם אבל לטרוח להביא האפר ולמלאת המים אינו מוטל עליו ומות' ליטול שכר עליהם כמו שנזכר בשני מקדושין ובפרק עד כמה וכן הדיין מותר ליטול שכר בטלתו ממלאכתו בדבר הניכר שהוא מפסיד במלאכתו מפני עיכובו לקבל טענותיהם ובלבד שיטול משניהם בשוה כמו שנזכר בכתובות בפרק אחרון שני דייני גזלות בירושלם היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל שכר הדין לומר פלוני חייב ופלוני זכאי אסור והוא בכלל מה שאמר רבי צדוק ולא קרדום לחפור בהם וכן היה הלל דורש ודישתמש בתגא חלף כלומר עבר מן העולם ומכאן יש ללמוד שהנאות מדברי תורה ונהנה ממנה כאדם הנהנה מן ההקד' כמו שנזכר בפרק בני העיר בבתי כנסיות אין ניאותין מהם ונוטל חייו מן העולם קל וחומר מבלשצר כמו שכתבתי למעלה. ומה שהותר לתלמיד חכם הוא שתמכר סחורתו קודם לכל אדם ולהפטר מהמסיים ומהארנוניות ומבניין העיר והמחייבם בזה עובר על התורה ועל הנביאים ועל הכתובים כמו שנזכר בהשותפין שרצו ואפי' כסף גלגולת הצבור חייבין לתת בשבילם וכן כתב רבינו משה ז\"ל בהלכות ת\"ת וכתב בכאן כי אפי' היה עשיר גדול פטור מכל זה כיון שתורתו אומנותו וכן היה מורה רבו רבינו יוסף הלוי אבן מאגש ז\"ל. ואברהם נענש מפני שעשה אנגריא בתלמידי תכמים כמו שנזכר בנדרים פ\"ד נדרים וכן אסא כמו שנזכר בראשון מסוטה והחכם פוטר את עצמו ואין בזה משום יהללך זר ולא פיך כמו שאמרו בנדרים פרק קונם יין שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא ולא יהיבנא כרגא וכן הותר לתלמיד חכם לקבל דורונות מבעלי בתים שאפי' לעם הארץ נכבד עושין כן. וזהו שאמרו בראשון מברכות הרוצה ליהנות יהנה כאלישע שקבל אכסניא מהשונמית דרך כבוד והרוצה להחמיר על עצמו שלא ליהנות מדרכי חסידות אל יהנה כשמואל שכל מקום שהיה הולך ביתו עמו שנאמר ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ואין בזה משום יוהרא וכן אם הבריות רוצים להתיקר בו להסב עמהם בסעודה מותר לו לכבדם כמו שאמר ר' זירא כשהיה סועד בביתו של ריש גלותא יקירי דמיקרי בי כמו שנזכר בפרק אלו טרפות ואין כל זה בכלל נאות בדברי תורה אבל הוא כבודה של תורה אלא אם כן הוא מרבה סעודתו בכל מקום שזה מחלל התורה כמו שנזכר בפרק אלו עוברין והמכבד חכמים בממונו שכר גדול יש לו ואלו היה איסור לתלמידי חכמים לקבל אותה הנאה מה שכר יש למי שהוא מחטיאו. ועל זה אמרו בפרק אין עומדין ובפרק חלק כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו ולעושה לו פרקמטיא ואמרו בפרק חלק ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לאדם שידבק בשכינה והלא כתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא זה המהנה תלמידי חכמים מנכסיו ולא מצא רפואה ר' אלעזר לעמי הארץ לזכות לתחיית המתים אלא מזה הפסוק כמו שנאמר יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך המשתמש בטל תורה טל תורה מחייהו וכן נזכר באחרון מכתובות וכבר הרבו באחרון מברכות לדבר בכבוד אכסניא והוא המארח תלמיד חכם בביתו ואמרו בפרק מקום שנהגו כי בצל החכמה בצל הכסף כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה ואמרו באחרון מכתובו' המקריב דורון לתלמיד חכם כאלו מקריב בכורים שנא' ואיש בא מבעל שלישה ויבא לחם בכורים לאלישע וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא ללמדך שכל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים ואמרו ביומא פרק בא לו הרוצה לנסך יין על גבי מזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין כי כמו שהבכורים והנסכים הם עבודה כן לכבד התורה היא עבודה ואם תלמיד חכם הוא חולה ומוטל במטה מותר לו גם כן ליטול מתנות גדולות לצורך חליו כמו שאמרו בפ' השוכר את הפועלים שהביאו הנהו ספונאי שעמד עליהם נחשול שבים ונדרו נדר שאם יצילם הקב\"ה יתנו הספינה כולה לר' אלעזר בר שמעון ושלמו נדרם וקרא על עצמו היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה ואין בכל זה משום הנאות מדברי תורה שאפי' היה איסור בדבר אין זה האיסור חמור שימות ולא יעבור עליו שלא אמרו בזה יהרג ולא יעבור ואע\"פי שרבי טרפון היה מצטער על אותו איש שהיה רוצה להטילו בנהר מפני שחשד אותו שהוא היה הגנב הנכנס בפרדסו כל השנה לגנוב הענבים והתאנים ורבי טרפון לא נכנס בפרדסו אלא אחר שהוקפלו המקצועות והם המחצלאות שהיו שוטחין ליבש עליהם הצמוקים והגרוגרות שהיו מקצעין אותם בכלי ברזל הנקרא מקצוע כמו שנזכר בפרק כל הכלים וכן נקרא הכלי מוקצה כמו ששנינו בפר' א' ממסכת שביעית ועל כן נקראים התאנים קציעות כמו ששנינו בפ\"ג ממסכת מעשרות והביאוה בפרק אלו מציאות ובעל הפרדס ראה רבי טרפון שהיה אוכל הקציעות כי אז היה מותר לאכול מהם כי הם הפקר והוא לא הכירו אמר בלא ספק זהו הגנב שנכנס כל השנה לגנוב והכניסו בשק להטילו בנהר וצעק ר' טרפון ואמר אוי לו לטרפון שזה הורגו ואותו האיש הניחו והיה מצטער על שנשתמש בכתרה של תורה וכי היה ר' טרפון רוצה למות ולא ישתמש בכתרה של תורה כבר אמרו שם שאני ר' טרפון דעשיר גדול הוה והוה אפשר ליה לפייסו בדמים וכיון שהיה עשיר ולא פייסו בממון הרי הוא כמי שפורע חובו בכבוד התורה וזה בלא ספק הוא בכלל נאות בדברי תורה. וזה המעשה הזכירוהו במסכ' כלה בענין אחר וכן בירושלמי במסכת שביעית ושם סיימו המעשה כד חמוניה סנטריא שרון חבטון עלוי כד חמא גרמיה בסכנה אמר להו בחייכון אמרו גוביתיה דטרפון עתדון ליה תכריכין כד שמעון כן אשתטחון על אפיהון אמרי ליה רבי שרי לן אמר לון ייתי עלאי על כל חוטר וחוטר דהוה נחית עלאי הוינא שרי לכון על קדמיא ובודאי שאין כל אדם חייב לעשות כן למחול למי שמכה אותו שלא כדין כי הוא בדין אכל ולא היו מכין אותו בדין והוא הדין כי מה שהיה מצטער על שנשתמש בכתרה של תורה אינה מדת כל אדם ותוספת חסידות היתה אע\"פי שהיה עשיר גדול. ובפרק השותפין שרצו אמרו שרבינו הקדוש פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד ועמי הארץ אל יכנסו דאמר רבי שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ דחק יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו רבי פרנסני אמר לו קרית לא שנית לא אלא במה אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב או כעורב כלומר הקב\"ה מפרנם הכלב כמו שדרשו באחרון ממסכת שבת יודע צדיק דין דלים. יודע הקב\"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים וזהו ששנינו באהלות פי\"א כמה תשהה ברעיו שלשה ימים שאם אכל בשר המת כל שלשה ימים הוא מטמא באהל שעדיין לא נתעכל הבשר. וכן העורב אביו ואמו מואסין אותו והקב\"ה מזמין לו יתושין בריר היוצא מפיו וניזון מהם כמו שנזכר בויקרא רבה אמר לו כמו שהקב\"ה מרחם על החיות ועל העופות הטמאים ומפרנס אותן כן פרנסני אתה ופרנסהו בתר דנפיק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו רבי שמעון ברבי שמא יונתן בן עמרם נכנס שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה בדקו ומצאו כדבריו זה הוא מדרכי חסידות ואין זה בכלל נאות בדברי תורה שהנאות הוא שמשתמש בה לצורכו כמו בתי כנסיות אין נאותין מהם אלא בשעת הדחק וגם הוא נהנה ממנה בשעת הדחק ואין זה איסור אלא מדרכי חסידות היה פורש מזה וזהו שיש בין הנאות מדברי תורה לנהנה מכבוד תורה ואלו היה איסור בדבר לא היה ר' מחטיא התלמידים להיות נאותים מדברי תורה ושאר התלמידים שנכנסו לא היו נאותים מדברי תורה ועושים איסור אבל זה מותר היה ומדרכי חסידות היה פורש מזה יונתן בן עמרם כיון שהיה אפשר לו לפרנסו ככלב וכעורב ואין ענין זה דומה לענין רבי טרפון שהיה פורע חובו בכתרה של תורה ונאות ממנה ואין בכלל זה תלמיד חכם הממונה פרנס על הצבור שזה מותר לו ליטול ממון מהצבור והצבור חייבים לגדלו בממונם כי כמו שהוא מותר ליטול לו עטרה אחר שזכה לכתרה של תורה והצבור חייבים לכבדו כן הוא מותר ליטול הנאה מהם אחר שזכה לכתרה של תורה שהרי העטרה והקרדום שניהם שוים שנאם התנא וכמו שהכבוד בא לבסוף מאליו כמו שאמרו וסוף הכבוד לבא כן היא גדולת הממון מותרת לבסוף והצבור חייבים עליה וזה נלמד ממה שאמרו בפרק הזרוע ההוא שקא דדינרי דאתי לבי מדרשא קם ר' אמי זכה ביה והקשו עליו והא כתיב ונתן לכהן ולא שיטול מעצמו והשיב אדם חשוב שאני שנא' והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו וכמו שנזכר בראשון מיומא גם כן ובספרא ובילמדנו אמרו מעשה בפנחס הסחת שנמנו אחיו הכהנים למנותו כהן גדול ומצאוהו מסחת אבנים ומלאו כל אותו מחצב דינרי זהב ואם לכהן גדול שהוא היותר חשוב שבכהנים חייבים לגדלו אחיו הכהנים בממונם כל שכן לתלמיד חכם חשוב שהרי כתיב יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים כמו שנזכר בהוריות בפרק אחרון וכן בסוטה בפרק ואלו נאמרין אמרו שרבי אבהו ראה רבי אבא דמן עכו דהוו תפסו ליה בעלי חובות ואמר להו אית לכו רבה ונהג ענותנות בעצמו שהיה עשיר והיה גדול בבית קיסר כמו שנזכר שם ובכתובות פרק שני ובסנהדרין פרק ראשון ובראשון מחגיגה ואמר לבני עירו הנה רבי אבא יותר חכם ממני להושיבו בראש ושיתנו לו ממון. ובפרק הניזקין אמרו ההוא שיפורא דהוה בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ובי אביי ובי רבא. וראיתי תשובה לרבינו שרירא ז\"ל שאותו שיפורא היא תיבה כמין שופר כמו שנזכר במשנת שקלים והיו מקבצין שם מעות לישיבה וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל משמו גם כן וכן בתענית בפרקא דחסידי במעשה של ר' יוחנן ואלפא שהלך אלפא לעסוק בסחורה ורבי יוחנן עסק בתורה ולבסוף מלך ר' יוחנן וכתב רבינו שלמה ז\"ל הושיבוהו בישיבה ראש עליהם ונתנו לו ממון וכן הוא האמת כי לפי זה אמר לאלפא אלו עמדת בכאן לעסוק בתורה לא היית צריך לסחורתך ולהניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה. וכן במסכת הוריות בפרק אחרון שאמר רבן גמליאל לרבי יהושע כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ואמר לו ועלי אתה תמיה שני תלמידים יש ביבשה רבי אלעזר בן חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעים לשער כמה טיפות יש ביה ואין להם פת לאכול וכשירר ליבשה הושיבם בראש להתפרנס מהצבור כמו שפירש שם רבינו שלמה ז\"ל וכשאמר לרבי יהושע מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה אמר לו אוי לדור שאתה פרנסו שאינך יודע צערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים שהיה לו לרבן גמליאל שהיה נשיא להשגיח בענין רבי יהושע שיתפרנס דרך כבוד מהצבו' כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ובילמדנו פרשת ויקחו לי תרומה בפסוק כי לקח טוב נתתי לכם הביאו מעשה בחבר אחד שהיה בספינה עם פרקמטוטין ונשברה הספינה ועלה ליבשה ונכנס לבית המדרש ודרש כשראו שהיתה בו חכמה יתירה לווהו גדולי הקהל ועשו לו פסיקא גדולה. וכן בפרשת ואתה תצוה יש מעשה בחבר אחד שהיה עולה לירושלם הכירו בו בני ירושלם שהיה אדם גדול ואמרו לו טול חמשים זהובים ושב אצלינו. וכן בבריתא של קנין תורה שנו רצונך שתדור עמנו ואני אתן לך כמה כסף וזהב ולא נמנע מזה אלא מפני שלא רצה לדור אלא במקום תורה. מכל אלו המעשים נראה שאדה חשוב וצבור צריכין לו מותר ליטול ממון מהם כמו שמותר להתכבד בכבוד תורה ואין זה בכלל הנאות מדברי תורה שזה הוא כבודה של תורה ואינו משתמש בה אבל הוא משמש אותה. ומצינו בהרבה חכמים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים וחופרי קרקעות זה היה מדרכי חסידות או היה קודם הגיעם להיות ראשי ישיבות וראשי הסדר או לא היו רוצים להטיל עליהם צורכי צבור אבל אין איסו' בדבר כמו שנראה מאלו המעשים: ",
+                    "<b>ועל זה</b> סמכנו לעשות מעשה בעצמינו ליטול פרס מהצבור להתמנות רב ודיין עליהם ולא נהגנו היתר בעצמינו אלא אחר שנשאנו ונתננו בזה כמו שכתבנו בקונטריס ארוך שיש לנו וראו אותו גדולי הדור הזקנים ואמרו ישר ויישר. וכן ראינו היתר זה נהוג אל הגדולים אשר לפנינו חסידים ואנשי מעשה הגאונים ורבנים אשר צפרנם עבה מכרסינו. וידוע הוא כי תכלית תשמישנו לפני החכמים לא היה כדי לישב בראש כי נכסים היו לנו ומלאכת הרפואה למדנו אשר החכמה ההיא תחיה בעליה דרך כבוד בארץ אדום. אבל בעון הדור נגזרה שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידינו נתננו אותו לעכו\"ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ולא נבא לידי אונס. ודי לנו בזה פתח היתר במה שנהגנו בו כדי שתהיה תורתינו אומנותינו ויום ולילה לא נשבות. ואלו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה לא באנו לידי מדה זו אבל היא גרועה מאד ולשוב לארץ אדום לא רצינו מפני בלבול אותן מקומות ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד ומאן דנכית ליה חיויא חבלא מדחיל ליה כמו שהזכירו במדר' רות ובמדרש חזית: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.</b> רבי יוסי היה מתלמידי רבי עקיבא והוא ר' יוסי בן חלפתא ובפרק מרובה ובפרק חזקת אמר רבי יוסי כשהלך אבא חלפתא ובפרק אלו הן הנשרפין אמר אפי' אבא חלפתא ביניהן וכן כתב רש\"י ז\"ל באחרון מיומא. וכן במסכת מעילה אמר רבי יוסי אלו היה אבא חלפתא קיים ובפרק בשלשה פרקים בירושלמי אמרו שהיה מבני יונדב בן רכב. וגם רבי יוסי היה תלמידו של רבי טרפון בירושלמי דשביעית אמר ר' יהודה אכלנו לפני רבי טרפון אמר רבי יוסי עמך הייתי והלכה כמותו מחבירו מפני שנמוקו עמו כמו שאמרו בפרק מי שאחזו ובפ' מי שהוציאוהו ובפרק כיצד הרגל ופירוש נמוקו עמו טעמו עמו שנותן טעם לדבריו ורבינו שלמה ז\"ל פירש בעירובין פרק מי שהוציאוהו נים קו מדבר קו האמת. וכבוד התורה כתב רבינו משה ז\"ל שהוא בשלשה דברים האחד שהוא משתדל ללומדה והשני לכבד לומדיה והשלישי לכבד הספרים והחלול גם כן הוא בשלשתן עכ\"ל. וכבר אמרו רז\"ל באבות דרבי נתן כל מי שיש לו בית המדרש בעירו ואינו הולך שם חייב מיתה פירוש שהוא בכלל כי דבר ה' בזה. וכן אמרו רז\"ל כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה כמו שנזכר בפרק חלק. וכן אמרו שהעומד במבואות המטונפות ועוסק בתורה שעליו נאמר כי דבר ה' בזה כמו שנזכר בברכות בפר' מי שמתו. ובפרקי דרך ארץ אמרו כל המזלזל בדבר אחד מדברי תורה חייב כרת שנא' כי דבר ה' בזה. ובמדרש משלי למדו שהמחלל את התורה גופו מחולל על הבריות מהכתו' שנאמ' חכמה ומוסר אוילים בזו. ורבינו יונה ז\"ל כתב כי בכלל זה הוא האומר לא היה לו למשה לכתוב ואחות לוטן תמנע וכבר פירשו ז\"ל בפרק חלק למה נכתב והמכבד לומדי התורה גם כן שכרו אתו ופעולתו לפניו שיהיה גופו מכובד על הבריות והמחלל כבודם אלמלא מינות שנזרקה בו לא בא לידי כך ואמר הכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו רוצה לומר כי כמו שעל ידי המצרף והכור ידע האומן הכסף והזהב אם הם טובים או הם סיגים כן האיש נודע אם טוב ואם רע לפי שאם מכבד החכמים הוא טוב ומהולל ואם מחלל כבודם הוא רע ומחולל. והמכבד הספרים הוא שיעשה ספר תורה נאה לכתוב אותו בקולמוס נאה ויכרכהו בשיראים נאים כמו שנזכר בפרק רבי אליעזר דמילה ובראשון מנזירות זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ויכבד וירבץ לפניהם כמו שהיה עושה עובד אדום לפני הארון ונתברך ביתו כמו שנזכר בסוף ברכות. ולא ישב על גבי מטה שספר תורה עליה אלא אם כן הוא על הכלי גבוה כמו שנזכר בפרק אלו מגלחין ובמנחות פרק הקומץ רבה. ולא ישמש מטתו בבית שיש בו ספר תורה אלא אם כן יש מחיצה עשרה טפחים כמו שנזכר בפרק מי שמתו וחילופיהן הוא המחלל את התורה ולשון המשנה הוא גופו חולין על הבריות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר.</b> ממלא מקום אבותיו היה כמו שנזכר בפרק במה טומנין ופר' שני מסנהדרין והיה כפוף לפני רבי כמו שנזכר שם ובפ' מצות חליצה:",
+                    "<b>והחושך עצמו מן הדין.</b> אע\"פי שמצוה היא לדון בין אדם לחבירו מותר לחשך עצמו ממנו ולומר להם התפשרו כמו שנזכר בראשון מסנהדרין וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל או אם יש אחרים יודעים הדין יכול לחשך נפשו ממנו וכן פירש רבינו יונה ז\"ל ואם עושה כן פורק ומסיר מעליו איבה שלא ישנאוהו בעלי דינין היוצאים חייבים ואפשר גם הזכאים אם אינם כשרים כמו שאירע לנו פעמים הרבה. וגזל שמא יחייב הזכאי והרי הוא מחזיק ידי הגזלן וענשו עליו: ",
+                    "<b>ושבועת שוא.</b> שמא אין כאן חיוב שבועה והוא מחייבה וזה הוא שבועת שוא כגון הנשבע על עמוד של שיש שהוא של שיש וענשו עליו ואפשר שגם על שבועת שקר יתחייב אם ישבע לשקר הנשבע כגון שיאמר לא לויתי ולוה וכל זה הוא כענין שבועת שוא כמו שאמרו בשלישי משבועות ובראשון מתמורה שקר דומייא דשוא והיא לא אכלתי ואכל דבשעת שבועה יצתה לשוא:",
+                    "<b>והגס לבו בהוראה.</b> זה הוא הפך החושך עצמו מן הדין שהוא ממהר לדון וגס לבו בו בלא עיון ומתון וכבר הזהירו אנשי כנסת הגדולה הוו מתונין בדין וזה שאינו עושה כן הוא שוטה שאלמלא שנתרוקן מוחו איך מלאו לבו לדון במהירות וכבר אמר הכתוב חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו שהכסיל יודע שאינו יודע וילמד וזה לא ילמד עוד שהרי הוא חכם בעיניו ולא תאמר כיון שהוא שוטה אין עליו עונש שהשוטה אינו בר עונשין על כן אמר כי גם הוא רשע ונוסף על רשעו כי הוא גס רוח כי לולא גסות רוחו לא זחה דעתו עליו להורות בלא מתון אבל הוא בטח בחכמתו וזאת היא גסות רוחו והוא תועבת ה':"
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תהי דן יחידי.</b> אין במשניות הוא היה אומר והכל הוא משנה אחת עם הקודמת. מן התורה מי שהוא מומחה כלומר שהוא מנוסה שהוא בקי בדינין כמו ולא בקמיע בזמן שהוא מן המומחה וכמו רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן מותר לדון יחידי כמו שנזכר בראשון מסנהדרין ובבכורות פרק עד כמה ואומר זה התנא כי מדרכי חסידות הוא שלא לדון יחידי ויצרף אחרים עמו וכמו שאמרו בראשון מסנהדרין רבה כי הוה אתי דינא לגביה מכניף לכולהו דייני דמחוזא אמר כי היכי דלמטינהו שיבא מכשורא וכל זה מדרכי חסידות ואפי' במקום שאי אפשר לו לחשוך עצמו מן הדין. ואם קבלוהו עליהם לדון ביחיד אף מדרכי חסידות רשאי לדון יחידי כמו שאמרו בירושלמי דרבי אבהו היה דן יחידי אמרו לו תלמידיו לא כן שנינו אל תהי דן יחידי אמר להם כיון שהם רואים אותי יחידי ובאין לדון לפני הרי קבלוני עליהם ותני כן במה דברים אמורים בשלא קבלו עליהם אבל קבלו עליהם דן אפי' יחידי. ומה שאמרו בפרק מרובה אמר רבי שמעון שזורי מבעלי בתים שבגליל היו בית אבא ומפני מה חרבו מפני שהיו דנין ביחידי נראה שהם היו דנין בכפייה אבל אם היו מקבלים אותם עליהם לא היו נענשים. ומכאן נהגנו היתר בעצמינו לדון יחידי אפילו מדרכי חסידות כיון שקבלונו הצבור עליהם ואפי' בבחרותינו בהיות קיימי יחידי הדורות אשר בימי רבותיהם היו מומחין היינו דנין בפניהם בקביעות במצותם וברשותם:",
+                    "<b>ומה שאמר שאין דן יחידי אלא אחד.</b> כתב בו רבינו יונה ז\"ל שני פירושים האחד שאין דן יחידי אלא יחיד מומחה ואין לך להחזיק עצמך כיחיד מומחה. והשני שאין דן יחידי אלא מי שהוא יחיד בעולמו הקב\"ה שאין לצרף אחר עמו אבל אתה אפשר לצרף אחרים עמך אע\"פי שאינם גדולים כמותך ואף הקב\"ה נמלך עם המלאכים שנא' ראיתי את ה' יושב על כסא וכל צבא השמים מימינו ומשמאלו אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה ומה שכתוב והוא באחד ומי ישיבינו הוא שלאחר גזר הדין הוא חותם יחידי וזהו שנא' הרשום בכתב אמת וכן נדרש בילמדנו על דעת רבי עקיבא החולק על רבי פפייס וכן הוא במדרש חזית ובואלה שמות רבה ובירושלמי אמרו אמר רבי יהודה בן פזי אפילו הקב\"ה אינו דן יחידי דכתיב כל צבא השמים וגו' וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות אין הקב\"ה עושה דין אלא אם כן נמלך בפמליא שלו שנא' בגזירת עירין פתגמא וכן נזכר בבראשית רבה ופמליא הוא חיל בלשון יון: ",
+                    "<b>ואל תאמר קבלו דעתי.</b> פירש רבינו שלמה ז\"ל אל תאמר לבעלי דינין קבלו דעתי שהם רשאין לעשות כדבריך ואי אתה רשאי להכריחם בעל כרחם ולפי פירוש זה אין זה מדרכי חסידות בלבד שאם בעלי הדין אינם רוצים בדינו מה לו לכופם והלא לא תבעוהו שיהיה דיין עליהם. אבל רבינו משה ז\"ל פירש וכן נראה שאם צרפת עמך אחרים לדין והם חלקו עליך ואתה יחידי והם מרובים אל תאמר להם קבלו דעתי כי מפני ענותנותי צירפתי אתכם עמי ועל כל פנים יחתך הדין על דעתי כי הם רשאים ולא אתה כיון שנצטרפו עמך בטל דעתך מפני דעתם וזה לפי דעתי הוא מדרכי החסידות כי מן הדין אין הולכין אחר הרוב אלא כשהם שוין וכמו שאמרו בראשון מיבמות כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו ושאני בית שמאי דמחדדי טפי אבל מדרכי חסידות הוא שלא יאמר קבלו דעתי ויהא קולר תלוי בצוארם. וכן אירע לנו פעמים הרבה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.</b> זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות ואומר כי המקיים את התורה מעוני ודוחק את עצמו בפרנסתו ומניח מלאכתו הצריכה לפרנסתו כדי לקיים את התורה בלימוד ועשיית המצות וזהו לשון המקיים את התורה יהיה שכרו ממשפטי האלהים אשר לא יעזוב את חסידיו להיות נודדים ללחם איה שיקיים אותה מעושר כי בצל החכמה בצל הכסף וזהו שאמר שלמה טובה חכמה עם נחלה כי שניהם כאחד טובים ואמר אחר כך ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה כלומר בזה יש יתרון ידיעה וכל העולם אינם יודעים זה אלא החכמים אשר יש בהם יתרון דעת שהחכמה לבדה תחיה את בעליה ולזה כשאמר הקב\"ה לשלמה שאל מה אתן לך לא שאל אלא החכמה משל למלך שאמר לבולטוס אחד שאל מה אתן לך אמר אותו בולטוס אשאל את בתו וכשיתן לי את בתו יתן לי בכלל בתו כסף וזהב ומרגליות כן אמר שלמה אשאל החכמה ובחכמה יהיה לי גם עושר גם כבוד שנאמר ונתת לעבדך לב שומע אמר לו הקב\"ה החכמה שאלת ולא שאלת עושר וכבוד ונפש אויביך לפיכך החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כן גם עושר גם כבוד ונכסים אתן לך כמו שנזכר במדרש קהלת. וכל המבטל את התורה מעושר ואומר מפני עושרי הרב לא יהיה לי פנאי לעסוק בתורה סופו שיאבד העושר ההוא בענין רע ויבטלנה מחמת עניו ודוחקו לבקש פרנסתו ונמצא יוצא מן העולם בלא תורה וביום הדין אין לו טענה בבטול תורה מפני העושר שהרי רבי אלעזר בן חרסום היו לו אלף מדינות ביבשה ואלף ספינות בים והיה עוסק בתורה ולזה הוא מחייב העשירים כמו שנזכר ביומא פרק אמר להם הממונה ולשון הכתוב הוא תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צוארך: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה.</b> רבי מאיר מקהל גרים היה מבני נרון קיסר כמו שנזכר באגדת הניזקין והיה חריף הרבה עד שלא רצו לקבוע הלכה כמותו וזהו שאמרו בעירובין פרק ראשון גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר' מאיר כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו מפני שלא עמדו חביריו על סוף דעתו שהיה אומר על טמא טהור ומראה פנים והיה אומר רבי האי דמחדדנא מחבירי משום דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואלמלא חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך. ורבינו שלמה ז\"ל פירש שהיה יושב אחריו בישיבה וכן מוכיח לשון הגמרא ובירושלמי מפורש שנתגלה צוארו של ר' מאיר וראה אותו רבי ומשם זכה להיות מחודד אמרו שם אפרח רוחא פקוליה מעלוי קדליה דרבי מאיר אודיק רבי מן כותלא וחמא קדליה דרבי מאיר מן אחורוי אמר רבי לא זכיתי לתורה אלא על דחמיתי קדליה דרבי מאיר מן אחורוי והסתמות שבמשנה כולם הם על דעתו וזהו שאמרו סתם משנה רבי מאיר בפרק ראשון מגיטין ובמקומות אחרים ולמד לפני רבי עקיבא ואחר כך לפני רבי ישמעאל כמו שנזכר שם בראשון מעירובין וכן בסוטה פרק היה נוטל וסמכו ר' עקיבא והיה יניק ולא קבלוניה ואחר כך סמכו ר' יהודה בן בבא כשהגדיל וקבלוהו כמו שנתפרש בסנהדרין בפרק ראשון ואמר כי האדם יש לו למעט בעסק סחורה ולעסוק בתורה כמו שנזכר בפרק ראשון עשה תורתך קבע ושם פירשנוה וכן היה עושה הוא שהרי בעירובין בפרק ראשון ובסוטה פרק היה נוטל כשבא ללמוד תורה לפני רבי ישמעאל אמר לו מה מלאכתך אמר לו לבלר אני ואמרו במדרש קהלת רבי מאיר היה כתבן טב מובחר והוה לעי תלת סלעין בכל שבא והוא אכיל ושתי בחדא ומכסי בחדא ומפרנס אוחרתא לרבנן ואמרי ליה תלמידוהי רבי בניך מה את עביד עליהון אמר להון אין הווין צדיקין כההוא דאמר דוד לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ואם לאו מה אניח את שלי לאויבי המקום ולא כן אמר שלמה ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלוט בכל עמלי ועל כן היה מזהיר למעט בעסק ולעסוק בתורה: ",
+                    "<b>והוי שפל רוח בפני כל אדם.</b> וכבר נאמר למעלה מאד מאד הוי שפל רוח והוא הוסיף בפני כל אדם ואפילו הוא קטון ממך ואפי' עשית תורה הרבה ולזה הכניסו בכאן בתוך דבריו. או הוי שפל רוח בפני כל אדם כדי ללמוד ממנו ולעסוק בתורה:",
+                    "<b>ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך.</b> והם יסייעוך בבטולך וכמו שאמרו בספרי ובירושלמי פרק הרואה אמר ריש לקיש מצאו כתוב במגילת חסידים אדם הולך יום אחד וחבירו גם כן יתרחק ממנו יום אחד נמצא כי במהלך יום אחד יתרחקו זה מזה מהלך שני ימים וכן פירשוהו שם בירושלמי. והגירסא הנכונה היא בטלת על משקל אמרת שמרת עמלת מהבניין הקל בודד כמו ובטלו הטוחנות:",
+                    "<b>ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך.</b> ובמדרש משלי היא שנויה על מקרא שנא' אם חכמת חכמת לך זה הוסיף על דברי רבי טרפון בסוף פרק שני שר' טרפון אומר נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ורבינו יונה ז\"ל קשר הדברים אמר אם בטלת מן התורה יש בעולם כמה בטלים והם הרשעים והאריות והדובים שהם בטלים והקב\"ה על ידם ישלם לך פורענות כי הם שבט אפו ואם עסקת בתורה הוא בעצמו ובכבודו יתן לך שכר הרבה לא על ידי מלאך ובזה יתירה מדה טובה למדת פורענות. וסוף זאת המשנה ואם עמלת בתורה לא כתבוה בסדורי תפלות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר בן יעקב אומר.</b> רבי אליעזר בן יעקב חבר היה לרבי מאיר ורבי יהודה כי היו במושב אחד כשדברו בכבוד אכסניא באחרון מברכות ובמדרש חזית והלכה כמותו בכל מקום וזהו שאמרו בפרק מי שאחזו ובפ' הדר ובסוף פרק החולץ משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי כלומר מעט שמועות נאמרו על שמו כמו שהקב הוא מדה קטנה שאינה אלא ארבע לוגין והלוג ששה ביצים וכל דבריו הם נקיים שהלכה הם. ויש מפרשים קב ונקי בלשון גימטריא מאה ושתים הלכות וכן מצינו משתמשים חכמים בזה כמו שאומרים ריס שהוא אחד משבעה ומחצה במיל שהם אלפים אמה ביומא פרק שני שעירי אמרו כן וכן בפרק אלו מציאות ובפרק מרובה ובפרק לא יחפור שלשים ריס וכן פירש בעל הערוך ז\"ל בערך רוס והוא שיעור מאתים וששים ושש אמות ושני שלישי אמה ואמרו ביומא פרק א' כי משנת מסכת מדות נשנית על דעתו מאן תנא מדות ר' אליעזר בן יעקב: ",
+                    "<b>העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד.</b> הוא מלאך מליץ יושר שנא' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו וכבר פירשו חז\"ל במדרש תנחומא ובאלה שמות רבה כי העושה מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד. וכבר פירשנו ענין אלו המלאכים בחלק שני מזה הספר. וכל העושה עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד הוא הפך המליץ יושר שהוא משטין כמו שמצינו שהשטין השטן כנגד איוב על כן פירש אליהוא לאיוב כמו שהשטן קטרג כנגדו מפני קצת עבירות שעשה כן המלאך המליץ על תומו ויושרו יחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר וכבר נתמרק חטאו באלו הייסורין ובכאן גילה לו אליהוא כי השטן היה סבת יסוריו וזה לא ידעו שאר החברים על כן שתק איוב כיון שלא הרשיעו לגמרי כשאר החבירים והודה לו כי אי אפשר לו לאדם בלא קצת עבירות שנאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכן תרגם המתרגם פסוק אם יש עליו מלאך מליץ אין אית עלוי זכותא מזדמן מלאכא פרקליטא חדא מן ביני אלף קטיגורא לחואה לבר נש תריצותיה ודבר זה אנחנו חדשנוהו בספר אוהב משפט ולא נתפרש יפה כדברי המפרשים ז\"ל כי הם לא השגיחו ליישב דברי אליהוא על פתיחת הספר שהודיעה לנו כי סיבת הייסורין הוא השטן וכן פירשנו בחלק שני מזה הספר ענין זה השטן קטיגור הוא הפך סניגור כמו שאמרו בבראשית רבה כיון שנסתלק הסניגור בא הקטיגור. ובפרק ראוהו בית דין ובראשון מקדושין ובפרק אין דורשין ובאחרון מברכות אין קטיגור נעשה סניגור ולשון מדרשות למד סניגוריא פרק יום הכפורים ובהפך בסוף כתובות דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים סניגוריא הלצה טובה קטיגוריא רכילות ודבה רעה ואמרו שהם מלות מורכבות שונא תגר קורא תגר. תשובה אחר המעשים הרעים ומעשים טובים מתחלתן הם כתריס ומגן בפני הפורענות ומעשים טובים שהם מחיצה מפסקת בינו ובין הפורענות וכן אמרו בפרק חלק מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח יתעסק בתור' ובגמילות חסדים. מגן בלשון ערבי תורס ויש אומרים שהוא כמו דלת מלשון תריסי חנויות בראשון מיום טוב ויותר נכון הוא הראשון שהוא מלשון בעלי תריסין בפרק תפלת השחר ולא בקשת ולא בתריס בפ' במה אשה יוצאה ותרגום צנה מאתים תריסין מאתן: ",
+                    "<b>רבי יוחנן הסנדלר אומר.</b> פירוש סנדלר שהיה עושה סנדלים וייחס אותו על שם אומנתו כמו נחום הלבלר שמעון השזורי שמעון הפקולי שהיה משתכר בצמר גפן כמו שנזכר בפרק כל היד ורבי יהודה הבשם בפרק אלו טרפות ורבי יהודה הסבך פרק הדר ובפרק יש נוחלין רבי יהודה הנחתום ובפרק רבי אליעזר דמילה רבי יהודה הגוזר ובאחרון מיומא לוי הסייד ואע\"פי שנוספה בו ריש באחרונה ואין בלשון הקדש תוספת ריש כי היא אות שרשית הרבה נמצא כן מלשון ארמית בשמות האומנות בירושלמי פרק לא יחפור ובמסכת חלה יש חלוטר והוא מוכר חלוטין וכן שם נחתומר והוא הנחתום וכן פירש שם הרב ר' יהודה בר' יקר ז\"ל וכן פלטר שבגמר' בבלית עושה פת שנמכר בפלטיא וכל נמכר בשוק המוכרו נקרא פלטר כמו שאמרו בירושלמי דשביעית חמשה אחין מלקטין ירק ואחד מוכר על ידיהן אמר רבי יוסי ברבי נון ובלבד שלא יעשו פלטר מהו ובלבד שלא יעשו פלטר דלא יהא מיזבן בכל שעה כן נראה פירוש זה השם והיה חבר לרבי מאיר ורבי יהודה כי מצאנוהו חולק עמהם במבשל בשבת בפרק כירה ובפ' מרובה ובראשון מחולין ובפרק הניזקין בגטין ועם רבי מאיר בכתובות פרק אע\"פי וכן במדרש קהלת אמרו שהוא מהתלמידים שהעמיד רבי עקיבא בזקנותו כרבי מאיר וחביריו וכן בפרק מי שמתו. ובירושלמי דחגיגה אמר לרבי מאיר שמשתי את רבי עקיבא עומדות מה שלא שמשתי ישיבות והיה אומר כי כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים והוא כשמתקבצין ללמוד תורה ולעשות מצוה הקיבוץ הזה הוא מתקיים שכולם עולים לדעת אחת וזהו סיבת קיומם ועוד שהקב\"ה רוצה בקיומן שהרי שכינה שרויה ביניהם כמו שנזכר בפרק שלישי וכיון שהכבוד שוכן בתוכם הוא מקיימם ושאינה לשם שמים כגון המתקבצין להשתרר זה על זה אין סופה להתקיים שכל אחד מהם רוצה מה שאינו רוצה חבירו ומתוך כך חולקין אלו עם אלו וחלק לבם עתה יאשמו ועוד שאין שכינה עמהם ומי מקיים אותם וזה אמת הוא ובאבות דרבי נתן שנו כנסיה שהיא לשם שמים כאבותינו על הר סיני ושאינ' לשם שמים כדור הפלגה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר בן שמוע אומר.</b> רבי אלעזר הנזכר סתם במשנה ובברייתות הוא תלמידו של ר' עקיבא כרבי מאיר וחביריו והוא ר' אלעזר בן שמוע כמו שכתב רש\"י ז\"ל בפרק ראשון משבת והיה כהן כמו שנזכר בפר' בני העיר ובפרק אלו נאמרין לא נשאתי כפי בלא ברכה ורבינו הקדוש למד בפניו כמו שאמרו ביבמות בפרק הערל ובפרק אחרון מיומא כשהלכתי ללמוד תורה לפני רבי אלעזר בן שמוע וכן בפרק כיצד מעברין ובפרק הקומץ רבה אמר ר' כשהלכתי למצות מדותי אצל רבי אלעזר בן שמוע. והגירסא הנכונה היא כמו שכתבתיה וכן בספר רבינו משה ז\"ל וכן כתבה רבינו שלמהז\"ל בפירוש התורה בפרשת בשלח וכן אמר רבי אליעזר בפרק שני אבל בכאן רבינו שלמה ז\"ל כתב חביב עליך ככבוד חבירך וכן כתבה רבינו יונה ז\"ל וכן היא במשניות שלנו ופירשוה קרוב לכבוד חבירך או שיזהר בזה כמו בזה כל אחד כפי מדרגתו שאינו בדין שיכבד תלמידו בשוה כמו שיכבד חבירו וכן מתפרש המשנ' כולה שיהיה כבוד חבירו קרוב למורא רבו ומורא הרב קרב למורא שמים שהרי הקישן הכתוב שנאמר את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כמו שנזכר בראשון מקדושין ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה ובפרק כל שעה ונתן הכבוד אל התלמיד והמורא אל הרב ואל השמים כי כן הדין לכבד מי שהוא שוה לו או קטן ממנו הכל כפי מדריגתה והמורא ממי שהוא גדול ממנו. אבל יש תימה בגירסא זו שלא מצינו שחייבה תורה לכבד החבירים אלא לגדולים כאב וזקן שקנה חכמה ואיך יאמר יהי כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חבירך. ולגירסת רבינו משה ז\"ל פירש רבינו שלמה ז\"ל בפירוש החומש בפרשת בשלח כי סמכו לכבוד תלמידך חביב עליך כשלך ממה שאמר משה ליהושע שהיה תלמידו בחר לנו אנשים עשאו שוה לו וכבוד חבירך כמורא רבך מן ויאמר אהרן אל משה בי אדני והלא היה חבירו ואחיו גדול ממנו ואמר לו בי אדני כאלו היה רבו ומורא רבך כמורא שמים שנא' אדני משה כלאם כלם מן העולם כיון שמרדו בך הרי הם כאלו מרדו בהקב\"ה וחייבים כלייה וכן הוא אומר ואתה תהיה לו לאלהים וכן היא מפורשת באבות דרבי נתן ובמכילתא וכן כתב בעל הערוך בערך כבד ובירושלמי דנדרים אמרו הכל מודים בכבוד רבו שאין מעמיד נדרו דתנן ומורא רבך כמורא שמים כלומר שאף החולק בכבוד אביו ואמו מודה בכבוד רבו שאין אדם מעתיד נדרו ויבטלנו מפני כבודם על כן אין פותחין לו בכבוד רבו ובפ' ערבי פסחים אמרו אמר אביי כי הוינן בי רבה הוה זגינן אברכי דהדדי פירוש משום הסבת שמאל כי הוינן בי רב יוסף אמר לא צריכיתו מורא רבך כמורא שמים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר.</b> רבי יהודה סתם הוא ר' יהודה ברבי אלעאי וכן כתב רבי' שלמה ז\"ל בפרק אין צדין והוא מתלמידי ר' עקיבא כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו וגם למד לפני רבי טרפון כמו שמצינו בתוספתא דנגעים שאמר לו יהודה בני וכן בפרק מצות חליצה אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון וכן בהרבה מקומות ובפרק הנודר מן המבושל רבי יהודה היה יושב לפני רבי טרפון ובירושלמי דשביעי' אמר רבי יהודה מעשה שהיינו בעין בושים ואכלנו לוף על פי רבי טרפון ובמנחות בפרק ר' ישמעאל ובשני משבת ובשני ממגילה ובראשון מקדושין מוכיח שהיה תלמיד רבי טרפון ועל דורו נאמר שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל שהיו ששה תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחד ועוסקים בתורה מה שלא היו בדורו של משה ויהושע וחזקיה מלך יהודה כמו שנזכ' בסנהד' פרק כהן גדול והיה חסיד גדול ובכל מקום שנאמר מעשה בחסיד אחד הוא רבי יהודה כמו שנזכר בפרק מרובה ובתמורה פרק יש בקרבנות ונקרא ראש המדברים בכל מקום כמו שנזכר בסוף ברכות בפרק כל המנחות לפי ששבח מעשה מלכות הרשעה גזרו שיהיה הוא ראש המדברים בכל מקום כמו שנזכר בשבת בפרק שני והיה אומר שיהיה החכם זהיר בתלמודו ללמוד הדברים בדקדוק ואם ישמע דבר מרבו יזהר לשאול טעמו שאם לא ידקדק בתלמודו ולא ידע טעמו של דבר יטעה במעשיו ובהוראתו ויחשב לו כזדון כי הפושע הוא כמזיד כמו שהשוגג הוא כאנוס ובפרק לא יחפור אמרו שהרג יואב לרבו לפי שלמדו תמחה את זְכַר עמלק הזיי\"ן בשב\"א והכ\"ף בפת\"ח והיתה שגגה זו עולה זדון שנא' כי ששה חדשי' עשה יואב עד הכרית כל זכר באדום והרג לרבו משום שנא' בירמיה ארור עושה מלאכ' ה' רמיה והוא עשה מלאכתו רמיה שלא השגיח בלימוד התלמידים אם היו קורין בשיבוש וסמיך ליה וארור מונע חרבו מדם ועל זה הזהירו חז\"ל שם להושיב מלמד המדקד' בקריאה והוא יותר טוב ממי שאינו מדחדק בקריאה אע\"פי שהוא יותר גדול בחכמה ממנו משום דשבשתא כיון דעאל עאל ובפרק ערבי פסחים אמרו וכשתלמד את בנך תורה למדהו מספר מוגה. ובילמדנו אמרו שנו רבותינו שגגת תלמוד עולה זדון לפיכך כתיב נפש כי תחטא לפי שהוא מלמעלה ולא כתיב אדם עד כאן ירצו לומר כי אע\"פי שהוא שוגג צריך סליחה כי יש לו נפש עליונית שהוא מן המלאכים שאינם חוטאים כמו שביארנו בחלק שלישי מזה הספר שלא כדעת המתפלספים ואם באה שגגה לידה היא בת עונשין ולפי זה אם שגג מפני שלא נזהר בתלמודו נחשב לו כזדון וכבר אמרו במציעא פרק ואלו מציאות שתלמידי חכמים שגגותיהם נחשבות כזדונות והיינו דתנן ר' יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון: ",
+                    "<b>רבי שמעון אומר.</b> כבר פירשתי בפרק שלישי כי זה הוא רבי שמעון בן יוחאי ועמד במערה הוא ור' אלעזר בנו הרב' שנים מפני פחדה של מלכות הרשעה לפי שהיה מגנה מעשיה כמו שנזכר בשבת בפ' שני ועל זה אמרו בפרק הפועלים שהוא היה בצער במערה ונחשב לו לזכות גדול. ורבינו הקדוש למד בפניו כמו שאמרו בשבת ועירובין כשהיינו לומדים תורה אצל רבי שמעון בתקוע וכו' אבל בירושלמי פרק המצניע אמרו תלמידיה דרבי שמעון בן יוחאי הוה תלמידיה דרבי יעקב בן קודשאי הוה בתמיהה. וג' כתרים הם והוא מונה ארבעה תורה וכהונה ומלכות ושם טוב אבל שם טוב אינו כתר בפני עצמו כי שאר כתרים צריכין לו והוא עולה על גביהן. ואלו הכתרים הם מעלות ומדריגות שהם בישראל שהקב\"ה הזהיר על כבודם וחייבים כל העם להודות למעלותם ולנהוג בהם כבוד והם החכמים לומדי התורה והכהנים בני אהרן והמלכים ומי שיש לו שם טוב מפני שהוא בן טובים ואין לו תורה ולא כהונה ולא מלכות לא נתנה לו תורה מדריגה יתירה שיהיו העם חייבים בכבודו על כן לא מנה התנא ארבעה כתרים כנ\"ל. ושלשה כתרים אלו הם על שלשה דברים שהעולם עומד והם תורה ועבודה וגמילות חסדים כי התורה הוא כתר תורה והעבודה כתר כהונה וגמילות חסדים הוא כתר מלכות כי על ידי העושר בא לידי גמילות חסדים וגם כן מלכי ישראל מלכי חסד הם ויש סמך לשלש כתרים אלו שלשה זרים שהיו במשכן כמו שנזכר ביומא פרק בא לו ובואלה שמות רבה האחד על הארון והוא סימן לכתר תורה כי בו היו הלוחות מונחים. והשני על השלחן והוא סימן לכתר מלכות כמו שאומרים בשני מיבמות לשם שלחן מלכים. והשלישי על מזבח הקטרת והוא סימן לכתר כהונה שנא' ישימו קטורה באפך לפי שהיא העבודה היותר משובחת שהיא מעשרת שנא' אחריו ברך ה' חילו ועל זה כשהיו מפייסין בבית המקדש היו אומרים חדשים לקטורת כמו ששנינו בתמיד וביומא בפ' בראשונה שנינו הפייס השלישי חדשים לקטורת כדי שיזכו בה הכל והתורה אמרה שום תשים עליך מלך ופירשו בראשון מקידושין ופרק כהן גדול בסנהדרין שתהא אימתו עליך. ואחימלך כהן גדול אמר לשאול הנני אדני וירמיה קרא לצדקיה אדני המלך ונתן הנביא וכן צדוק כהן גדול היו קורין לדוד אדני ומשתחוים לו והוא אמר להם קחו את עבדי אדוניכם כמו שנזכר באחרון מהוריות שזה הוא הראוי למלכות שאלמלא מוראה איש רעהו חיים בלענו וזהו כתר מלכות. ובכתר כהונה אמרה התורה וקדשתו לכל דבר שבקדושה כמו שנזכר בפרק הניזקין לפי שהם שלוחי המקום כמו שאמרו בנדרים פרק אין בין המודר ובראשון מיומא ובראשון מקדושין הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ונאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וזה מגזירת הכתוב שהזקן אומר לו אמור טהור והוא אומר אמור טמא והוא אומר כמו שנזכר בספרא ובמסכת ערובין פרק ראשון ונאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים כמו שנזכר בפרק החולץ ובפרק האשה רבה ביבמות ובפסחים פרק תמיד נשחט ובפ' בא לו כהן גדול ובספרא וזהו כתר כהונה. ובכתר תורה אמרה תורה מפני שיבה תקום ומתרגמינן מן קדם דסבר באוריתא תקום ואפי' יניק וחכים כמו שנזכר בראשון מקדושין ונאמר עוד את ה' אלהיך תירא ודרשו שם ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה ובפרק כל שעה את לרבות תלמידי חכמי' הרי שהכבוד שהוא לכהונה והמורא שהוא למלכות הכל הוא לכתר תורה על כן זר הארון הוא לפני ולפנים שהכתר ההוא גדול מכולן וחוצה לו היותר קרוב לו זר השלחן שהתורה צריכה למלכות לקיימה סימן לדבר דגל יהודה שהוא מלך וסמוך לו יששכר בעל תורה שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ואמרו חז\"ל התורה והמלכות שני אחים שלא יתפרדו ולפי זה נקראו החכמים מלכים כמו שנזכר בפרק הניזקין מנא לן דרבנן מלכי שנאמר בי מלכים ימלוכו וכל שכן שהתורה יותר גדולה מכתר הכהונה שהרי השלחן קרוב לארון יותר ממזבח הקטרת שהוא סימן לכתר כהונה והכהנים הם נכנעים למלכות כ\"ש לחכמים וכתר מלכות ניתן לדוד כמו שאמ' הכתוב זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי ואמר אביה בן רחבעם בדברי הימים כי המלכות לבית דוד היא ברית מלח עולם וכן הכהונה לבית אהרן היא ברית מלח כמו שכתוב בפרשת קרח וכן בפינחס נאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ולכתר תורה לא ייחד משפחה כמו שנאמר בית דוד דינו לבקר משפט בית אהרן ברכו את ה' אלא הרי היא מונחת שם כל הרוצה לזכות בכתרה של תורה יבא ויזכה שנאמר יראי ה' ברכו את ה' לא ייחד להם בית שמא תאמר שהכתר הזה גרוע מכולן תלמוד לומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו הכל צריכין לכתר זה כן נתפרש כל זה בספרי בפרשת קרח ויהושפט שהיה מלך נאמר עליו ואת יראי ה' יכבד שכשהיה רואה תלמיד חכם היה מחבקו ומנשקו ואומר לו רבי ומורי כמו שנזכר בסוף מכות ובראשון ממגילה ובראשון מסוטה אמרו ודוד הוא הקטן מתחלתו ועד סופו כשם שבקטנותו הקטין את עצמו בפני מי שגדול ממנו ללמוד תורה כך במלכותו הקטין את עצמו בפני מי שגדול ממנו ללמוד תורה ובפרק אלו מגלחין אמרו יושב בשבת כשהיה יושב ובישיבה של תורה לא היה יושב בכרים וכסתות אלא על גבי קרקע ותלמיד חכם קודם לכהן גדול שנאמר יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים וכן הוא קודם למלך לפדותו כמו שנזכר בסוף הוריות שאם מלך מת או כהן יש לנו כיוצא בו ואם תלמיד חכם מת אין לנו כיוצא בו כמו שנזכר שם. וכתר שם טוב עולה על גביהן על גבי התורה עולה כתר שם טוב שאם תלמיד חכם סאנו שומעניה שרי לבזוייה כמו שאמרו בסוף מגילה ואמרו בפרק אלו מגלחין אם דומה הרב למלאך השם צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם אין משאו ומתנו טוב עם הבריות הוא מחלל את השם כמו שנזכר בפרק יום הכפורים ויותר גרוע הוא מעם הארץ אם מעשיו מקולקלין כמו שאמרו בפרק אלו עוברין. ועל גבי כתר מלכות עולה כתר שם טוב כמו שאמרו ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כמו שאמרו בהשותפין שרצו ובהזהב ונשיא הוא מלך כמו שנזכר בסוף הוריות ומלכי ישראל הכשרים לא נשתבחו אלא ויעש הישר בעיני ה' והרעים לא נתגנו אלא ויעש הרע בעיני ה' ועל גבי כתר כהונה עולה כתר שם טוב כמו שאמרו בפרק בא לו על אותו כהן גדול שאמר לשמעיה ואבטליון ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדיהון דאהרן ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדיהון דאהרן לפי שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום והוא בזה אותם לפי שהיו גרים ואמרו בתנחומא כל כהן שהוא עם הארץ מותר לשרוף תרומה על קברו ואמרו בפרק הזרוע אין נותנין מתנות אלא לכהן חבר שנאמר לתת מתנות לכהנים למען יחזקו בתורת ה' ומכל מקום אם אין שם חבר נותנים אותם לעם הארץ כמו שאמרו בחלה וכן בבכורים ונתנים לכל כהן במשנת חלה ובמשנת בכורים. ושלמה המלך אמר טוב שם משמן טוב טוב היה שם טוב של חנניה מישאל ועזריה שנא' עליהם ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שהיו סריסים כמו שנזכר דניאל שנכנסה עבודה זרה בימיהם כמו שנזכר בפרק חלק אותו שם היה טוב משמן טוב שנמשחו בו נדב ואביהוא שאלו נכנסו למקום מיתה לגו אתון נורא יקידתא ולא מתו שנאמר וריח נור לא עדת בהון ואלו נכנסו למקום חיים ונשרפו ועוד שמן טוב כלה ושם טוב אינו כלה ושמן טוב בחיים ושם טוב בחיים ובמתים שמן טוב בעשירים שם טוב בעשירים ובעניים שמן טוב נופל על המת ומסריח שם טוב אינו מסריח שמן טוב נופל על המים ונדוח שם טוב נופל על הדג ואינו נדוח שנא' ויאמר ה' לדג ויקא את יונה שמן טוב מקיטון לטרקלין שם טוב מסוף העולם ועד סופו כן נדרש במדרש תנחומא ובמדרש קהלת. עוד נדרש שם ויום המות מיום הולדו משל לשתי ספינות שהיו בנמל האחת פורשת לים והאחת נכנסת בנמל היו שמחים אל היוצאת ואינם שמחים אל הנכנסת היה שם פקח אחד אמר להם טפשים אתם זו שנכנסה בשלום אתם צריכים לשמוח עליה זו שהיא יוצאת ואינכם יודעים אם תשוב בשלום למה אתם שמחים עליה כן בשעת הלידה אין בני אדם יודעים אם יפטר זה בשם טוב אם לא והכל שמחים עליו אבל זה שנפטר בשם טוב אשריו ואשרי חלקו ועל זה אמר שלמה ע\"ה בחכמתו טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי נהוראי אומר.</b> בעירובין בפרק ראשון אמרו שהוא רבי מאיר ולמה נקרא שמו ר' נהוראי שהיה מנהיר פני חכמים בהלכה ונקרא גם רבי מאיר שהיה האיר פני חכמים בהלכה ומה שמו רבי נחמיה שמו ולא היה זה ר' נחמיה המוזכר בתלמוד סתם כי מצינו סתם משנה רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה וכן בסוף ברכות ובמדרש חזית נזכרו שניהם בכבוד אכסניא ובירושלמי דשקלים בפרק בשלשה פרקים אמרו שהיה מבני נחמיה התרשתא ורבי מאיר היה מבני נרון קיסר כמו שנזכר בהגדת הניזקין ובפרק חבית אמרו שרבי אלעזר בן ערך שמו רבי נהוראי הנזכר בזאת המשנה. ואמר שיהיה גולה למקו' תורה שאם אין במקומו חכמים יגלה ממקומו למקום חכמים וכן אנו מתפללין יום הכפורים ואם יצתה עלינו גזירת גלות יהיה גלותינו למקום תורה. ובמדרש חזית אמרו שבטו של נפתלי על ידי שהיו לומדין תורה שלא במקומם נטלו שכר אלף הה\"ד ומנפתלי שרים אלף בני יששכר על שהיו לומדין תורה במקומן נטלו שכר מאתים שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים ע\"כ בפסוק האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו. במדרש משלי הביאו זאת המשנה על פסוק אם תבקשנה ככסף ועל כן הזהיר הוי גולה למקום תורה ואל תסמוך לומר חכמים יבואו בכאן כמו שעשה רבי אלעזר בן ערך כשחזר מאותן מקומות הנזכרים בפרק חבית שהם מקום תענוג ושכח חלמודו עד שקרא במקום החדש הזה לכם החרש היה לבם כמו שנזכר שם. וכן במדרש קהלת אמרו שאמרה לו אשתו מי צריך למי אמר לה הם צריכין לי אמרה לו חמת ועכברים מי דרכו לילך העכברי' אל החמת או החמת אל העכברים שמע לה ולא הלך וישב לו עד ששכח תלמודו לאחר זמן באו אצלו שאלו אותו פת חטין או פת שעורים מי טב לאוכלה בלפתן ולא היה יודע להשיבן בלפתן. רבי אלעזר ורבי יוסי אומרים שני תבשילין לפותין זה בזה ע\"כ שם. ובפ' חבית אמרו על מעשה זה והיינו דתנן רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה. ובאבות דרבי נתן אמרו שאע\"פי שרבן יוחנן בן זכאי היה אומר על ר' אלעזר בן ערך שהוא מכריע את כל חכמי ישראל לא נתגדל שמו בתורה כחביריו לפי שהוא הלך לעיר שמימיה יפים והם הלכו ליבנה: ",
+                    "<b>ואל תאמר שחביריך יקיימוה בידך.</b> אע\"פי שיש כאן חבירים אל תסמוך שיקיימוה בידך אלא לך וגלה למקום הרב וכל שכן שאם אין לך חבירים בכאן ואל תאמר כשיבואו מהישיבה יקיימוה בידי שאלמוד מהם מה שלמדם הרב כי אינו דומה השומע מפי תלמיד כשומע מפי הרב וכמו שאמרו ישראל בעת מתן תורה רצוננו לראות את מלכנו כמו שנזכר במדרש חזית ובפרק רבי עקיבא וכן אמרו בהוריות בפרק אחרון כי גרסיתו תיבו קמי רבייכו שנא' והיו עיניך רואות את מוריך וכן הוכיח משה לישראל שהיה להם לומר לו משה רבינו אין אנו רוצים במינוי שופטים ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך כמו שנזכר בספרי: ",
+                    "<b>ואל בינתך אל תשען.</b> פסוק זה במשלי לומר שאפי' אתה חריף ומחודד הרבה אל תאמר הנה הספרים אתי מה אני צריך לגלות למקום הרב בחכמתי כי נבונותי אבין מה שבספרים וארד לעומקה של הלכה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי ינאי אומר.</b> זה רבי ינאי הוא מתלמידי רבי' הקדוש מאחרוני התנאים והיה רבו של רבי יוחנן שהיה ראש האמוראים כמו שמצינו בפרק האשה רבה ביבמו' שאמר לו רבינו לא משנתינו היא זו וכן באלו הן הלוקין ובראשון ממציעא אמר רבי יוחנן משום ר' ינאי וכן בראשון מראש השנה ומקומות אחרים ובפרק מי שמת אמרו אם יכפור רבי יוחנן בר' אלעזר תלמידו יכפור ברבי ינאי רבו. ובפרק אע\"פי יהודה בריה דרבי חייא חתניה דרבי ינאי הוה ובפ\"ד נדרים יש ר' ינאי סבא בר בריה דר' ינאי רבה. וכן היא גירסת רבי' משה ז\"ל ופירושה שאין אנחנו יורדים לעומק הדין בזה למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו אף על פי שהדין דין אמת הוא אנחנו לא ירדנו לעומקו של דין למה דומה למה שאמר ירמיה צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה וכן אמר אסף אך טוב לישראל אלהים לברי לבב ואני כמעט נטיו רגלי כאין שפכה אשורי כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה דבריהם שוין שהדין אמת וקרוב לטעות בו וכן אמר שלמה אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ואמר אחר כן וגם אם יאמר האדם לדעת לא יוכל למצוא: ",
+                    "<b>אף לא יסורי הצדיקים.</b> אע\"פי שהדבר יותר קשה רשעים שהרי אנו רואים רשעים בפרהסיא אף בייסורי הצדיקים גם כן קשה אע\"פי שאין צדיק אשר לא יחטא וזהו לשון אף. ורבינו שלמה ז\"ל כן פירש וכתב שיש אומרים שאין זה לומר שלא ידענו סוד הדבר הזה אלא לומר שהדין כן נותן שהקב\"ה ברא לצדיקים שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם וכן לרשעים זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן רש לו ייסורים בעולם הזה לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם כמו שנזכר בשני מחגיגה ונותנים לו שלוה בעולם הזה כן הוא הדין ואין מסו רבידינו אלא בידו של מקום כדי שיטול זה חלק חבירו בגן עדן וזה חלק חבירו בגיהנם. ויש גורסין אין בידינו משלות הרשעים אף לא מיסורי הצדיקים וכן היא במשניות שלנו. ורבינו יונה ז\"ל פירש אין בידינו משלות הרשעים שאין לצדיקים השקט ובטח בעולם הזה כרשעים וגם אין לנו מיסורי הצדיקים שהם יסורי' של אהבה שלא יתבטל בהם מתלמוד תורה כמו שנזכר בראשון מברכות. ירצה לומר לפי זה שהצדיקים בעולם הזה אין להם שלוה כרשעים וייסוריהם אינם של אהבה שלא יתבטלו מדברי תורה ופירוש הראשון יותר נכון וכן פירשנוהו בספר אוהב משפט. ובאבות דרבי נתן נראה כפירוש האחרון ששם שנו רבי ינאי אומר לשלות רשעים לא נכנסנו ביסורין של צדיקים לא נגענו אין בידינו משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים: ",
+                    "<b>רבי מתיא בן חרש אומר.</b> במעילה וכן בפרק הוציאו לו ביומא אמרו שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי ברומי וכן בפ' אחד דיני ממונות אמרו הלך אחר בית דין יפה אחר ר' מתיא בן חרש ברומי שהיה בית דין יפה ובפרק יום הכפורים יש שאל רבי מתיא בן חרש לרבי אלעזר בן עזריה ברומי וגם היה חסיד גדול ולא רצה להסתכל לעול' באשת איש והשטן עובר עליו תמיד ורצה להחטיאו וכשראה כן לקח מסמרים של ברזל והעבירם באש וסימא את עיניו והקב\"ה שלח לו רפאל ורפאהו אחר שהבטיחו שלא ישלוט בו יצר הרע כמו שנזכר בתנחומא פרשת חקת ואמר שיקדים שלום לכל אדם ואפי קטן ממנו ובזה יהיה טוב לבריות וכן היה משתבח רבן יוחנן מעולם לא הקדימני אדם בשלום ואפי' עכו\"ם בשוק בפרק היה קורא. ושיהא זנב לחכמים הגדולים ממנו ולא יהיה ראש לקטנים ממנו אם ימצא גדולים ממנו וכן אמר שלמה המלך ע\"ה הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע כי ההולך את חכמים גדולים ממנו כל יום יוסיף דעת ותבונה ומי שהוא ראש ורועה ומתחבר לכסילים מלשון רעך ורע אביך כל יום יפחות מחכמתו ופתע ישבר מלשון תרועם בשבט ברזל ואמרו בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות כי כשהיה חסר אחד מסנהדרין קטנה של עשרים ושלשה היו משלימין אותן בא' מאותן שלש שורות של חכמים שהיו יושבים לפניהם הגדול שבכולן ומושיבין אותו באחרונה וכשיאמר להם עד האידנא הוינא רישא והשתא מותיבתו לי בדנבי יאמרו לו הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים והיו חושבין זה כי מעלין בקדש ולא מורידין כי עד עתה לא היה מסנהדרין ועתה הוא מהם וזנב ארי הוא ארי וראש שועל אינו אלא שועל מוטב שיהיה ארי ולא שועל ארי הוא גבור שבחיות ושועל הוא חלש שבחיות ולזה אמר זה המשל. וזאת המשנה דלגוה מסדורי תפילות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא.</b> דמה זה העולם לבית שער שבו נכנסים להיכל והעולם הבא הוא ההיכל לפנים כמו שאי אפשר לו לאדם להכנם לפני המלך בתוך ההיכל אם לא יגלח ויחלף שמלותיו כי אין לבא לפני המלך בלבוש שק כן אי אפשר לזכות לחיי העולם הבא אם לא יזכה בעולם הזה וכמו שאמרו בראשון מע\"ז ושני מעירובין היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן ואמרו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת כמו שנזכר בא' מע\"ז. ופרוזדור הוא בית שער תרגום אולם המשפט פרוזדורא וכמו שאמרו בפ' כל היד במשל שמשלו באשה בנדה פרוזדור חדר ועלייה והזכירוהו בפרק לא יחפור ואמרו בשבת פרק ר' עקיבא ובבכורות פרק יש בכור בהמה לית לה פרוזדור שמקום ערותה אינו מכוסה בירכותיה כמו האשה ובפרק יוצא דופן ובפרק הערל אמרו כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור וכן בפרק בהמה המקשה נזכר פרוזדור וטרקלין הוא ההיכל. ונראה שהוא לשון מורכב כמו טרקסמון טרקסין שבכולם יש טרק לשון סגיר' טרוקו גלי הנז' בפרק תפלת השחר וכן טרקסין בפרק השותפין שרצו ובמסכת יומא פרק הוציאו לו פירשו רבינו שלמה ז\"ל פנים וחוץ שאותה אמה שהיתה בין ההיכל והדביר נסתפק להם אם מפנים אם מחוץ כמו שנזכר שם בגמרת יומא. וכן בירושלמי דכלאים פרק שמיני וכן טרקסמין שבפרק כיצד מברכין ושבגיטין בפרק הזורק פירושו דרך פתחים וכן זה טרקלין פנים לינה כן נראה לי. ויש ספרים כתוב בהם טרקלין נאין ובפרק המוכר פירות פירשו שהוא עשר על עשר ורומו כחצי ארכו וחצי רחבו כבנין ההיכל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.</b> זאת היא הגירסא המדוקדקת וכן כתבוה רבינו סעדיה זלה\"ה בספר האמונות ורבינו שלמה ז\"ל ורבי משה ז\"ל ורבינו יונה וז\"ל ויש משנים הגירסא וגורסי' לחיי עולם הבא לפי שהוקשה להם איך אפשר לומר שתהיה שעה אחת בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא אפילו יעשה כל מעשים טובים שבעולם והלא אין תכלית מעשים טובים אלא שיזכה לחיי העולם הבא. ואין להם לשנות הגירסא וזה פירושה יפה שעה אחת בתשובה ממעשים הרעים ובמעשים הטובים בעולם הזה שהוא עולם המעשה מכל חיי העולם הבא לענין המעשה שאותו עולם לא נברא לעשות בו מעשה שנאמ' היום לעשותם ולא מחר לעשותם כמו שנזכר בראשון מע\"ז ובשני מעירובין ועל זה אמר שלמה ע\"ה כי אין מעשה ודעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה על כן יתחזק האדם לעשות תשובה ממעשיו הרעים ולעשות מעשים טובים בעולם הזה ואל יאבד שעה אחת כי אי אפשר להשלים חסרונו בעולם הבא אפי' יחיה שם לעולמים וזהו שאמר יפה שעה לעשות מעשים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא שאין שם זכות יותר ממה שיזכה בעולם הזה וכן אמרו בשני משבת ובפרק שואל ובפרק האשה בנדה לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בעולם הזה שכיון שמת האדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות שנא' במתים חפשי וזהו שאמר שלמה ע\"ה כי לכלב חי טוב מן האריה המת כמו שנזכר שם ועל זה נאמר במות אדם חנף תאבד תקוה. ובמדרש רות אמרו שאמרה נעמי לרות בתי כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות סגלי בעולם הזה אבל לעתיד לבא כי המות יפריד ביני וביניך. ובמדרש קהלת אמרו וכן במדרש רות ובמדרש משלי שני רשעים חבירים בעולם הזה אח' מהם הקדים ועשה תשובה בחייו קודם מיתתו ואחד לא עשה תשובה קודם מיתתו זכה זה שעשה תשוב' בחייו ועמד בצד חבורה של צדיקים וזה עומד בצד חבורה של רשעים ורואה את חבירו ואומר משוא פנים יש בעולם הזה אמרו לו שוטה זה שעשה תשובה גרמה לו תשובה לכאן ליטול חיים וכבוד עם צדיקים אמר להם הניחוני ואלך ואעשה תשובה ואומרים לו שוטה שבעולם אי אתה יודע שהעולם הזה דומה לשבת ועולם שבאת ממנו דומה לערב שבת אם אין אדם מתקן מערב שבת לשבת מה יאכל בשבת ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון וכן אמרו בראשון מע\"ז על קטיעא בר שלום שהיה בעל תשובה יצתה בת קול ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת וכן אמרו על אלעזר כן דורדיא וכן בירושלמי על יזיקים איש צרורות שקבל עליו ארבע מיתות ב\"ד אמר יוסף בן יועזר לשעה קלה קדמני לגן עדן הרי שיפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי העולם הבא שאם מת בלא תשובה לא היה אפשר לו לזכות לחיי העולם הבא: ",
+                    "<b>ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.</b> שהרי אמרו בפר' חלק וכן בפרק אין עומדין כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו וכן אמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. וכבר פירשנו זה בענין עולם הבא בחלק ג' מזה הספר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו.</b> כל אלו העניינים הם מהלכות דרך ארץ והרבה יותר מזה הזכירו בזאת המסכתא הנקראת הלכות דרך ארך שתהיה דעתו של אדם מעורבת עם כל אדם כמו שאמרו בשני מכתובות כדי שיהיה טוב לבריות ויהיו כל דבריו לפי הענין ולפי המקום כמו שאמר שלמה ע\"ה שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב ועל כן אמר שאם אדם הוא כועס אל תמהר לרצותו כי זה יוסיף כעס על כעסו כי בעת חמימות הכעס לא יועיל השקט הרצוי כמו שהמים המועטים אינם מכבים האש בעת שהיא מתלקחת במעט מים המזלף עליהם וכן אמר הקב\"ה למשה המתין לי עד שיעברו פנים של זעם שנא' פני ילכו והניחותי לך בראשון מברכות: ",
+                    "<b>ואל תנחמנו בשעת אבלו.</b> כי לא יועילו התנחומין באותה שעה כמו שהיה אומר איוב ואיך תנחמוני הבל ויש גורסין בספרי ספרדיים וכן היה גורס רבינו יונה ז\"ל בשעה שמתו מוטל לפניו וכן היא הגירסא במשניות שלנו וכן כתב רבינו משה ז\"ל בפרק חמישי מהלכות דעות כי זה שגעון הוא לנחם באותה שעה כי מי שהוא רואה מתו מוטל לפניו ושומע קול ספדנים מבכים אותו איך יקבל תנחומין באותה שעה. ונראה שהסופרים שינו הגירסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשין שורות שורות ומנחמין האבל כמו שנזכר באבל רבתי ובפרק היה קורא וכן בסנהדרין פרק כהן גדול נזכר זה על כהן גדול שהיה מתנחם מיד שנקבר המת והיה עדיין אבל אבל אין לשנות הגירסא שלא אמר בימי אבלו ולא בשעת אבלותו אלא בשעת אבלו כלומר בשעה שהוא מתאנח באבלו: ",
+                    "<b>ואל תשאל לו בשעת נדרו.</b> כדי שתתירהו לומר לו אדעתא דהכי אי נדרת כי הוא באותה שעה יאמר על פתח שתמצא לו אדעתא דהכי נדרי ושוב לא תמצא לו פתחים. ויש מפרשים אם הוא נדור ובא מאיזה דבר ואתה נדרת אל תשאל וכו' לפי שמצטע' והראשון יותר נכון לפי הלשון שאמר בשעת נדרו דומה לבשעת כעסו ובשעת אבלו ובשעת קלקלתו:",
+                    "<b>ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו.</b> שנתקלקל בחטא לפי שהוא מתבייש באותה שעה ובמדרש אמרו אמר רבי יוחנן מנין שאין מרצין לאדם בשעת כעסו שנא' פני ילכו והניחותי לך המתין לי עד שיעברו פנים של זעם. ומנין שאין מנחמין אותו בשעת אבלו שבשעת החורבן כביכול הקב\"ה היה מתאבל שנא' ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד בקשו המלאכים לנחמו ורוח הקדש משיבה אל תאיצו לנחמני. ואל תשאל לו בשעת נדרו כשנשבע הקב\"ה שלא יכנס משה לארץ אמר שעת שבועה היא המתין ואחר כך התחיל להתחנן. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו שנאמר ויראו כי עירומים הם לא נגלה עליהם עד שעשו חגורות ואחר כך וישמעו את קול ה' אלהים כ\"כ הערוך בערך אל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמואל הקטן אומר.</b> זאת המשנה דלגוה מכאן בסדורי תפלות וכתבוה בפרק חמישי וקראוהו שמואל הקטן אמרו בירושלמי שהיה מקטין את עצמו או שהיה קטן משמואל הרמתי כמו שמצינו בראשון מסנהדרין יצתה בת קול ואמרה ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו והוא תיקן ברכת המינין כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ואמרו במדרש כי ארבעה מתו בני חמשים ושתים שנה שמואל הרמתי ושלמה המלך ושמואל הקטן ושמואל בר אבא הוא חבירו של רב שנקרא שמואל ירחינאה בפרק הפועלים ואביו של שמואל אבא שמו בפ' מי שמתו וכן בחולין אמר רב על שמואל חס לי' לזרעא דאבא בר אבא. וזה הפסוק שלמה המלך ע\"ה אמרו ומה חידש בו שמואל הקטן פירש רבינו משה ז\"ל שכך היה רגיל לאומרו תדיר להוכיח בני אדם מזאת העבירה וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל ואפילו היה האויב רשע אין לשמוח על מפלתו ואפילו הלב אין לו להתעורר בגילה וכמו שאמר איוב בטוב מדותיו אם אשמח בפיד משנאי והתעוררתי כי מצאו רע אפילו התעוררות בלב כי השמח במפלת האויב הרי הוא כאלו הקב\"ה חייב להשלים רצונו שיפיל אויבו לפניו ועוד שמח לאיד לא ינקה ויכול הוא שיפול במפלתו וכמו שהוא לא יחפוץ שישמחו לו אם היתה נפשו תחת נפש אויבו למה ישמח הוא על אחרים וכל שכן אם הוא מחוייב למקום שאסור לשמוח במפלת חבירו שהוא מחוייב כמוהו ואף הקב\"ה אינו שמח במפלתן של רשעים כמ\"ש בצאת לפני החלוץ נאמר הודו לה' כי לעולם חסדו ואלו כי טוב לא נאמר בהודאה זו וכן אמר הקב\"ה למלאכי השרת מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה כמו שנזכר בראשון ממגילה ובפרק אחד דיני ממונות. והכתוב נתן טעם אחר שזאת השמחה שתשמח בנפול אויביך כשיראה הקב\"ה שאתה שמח בה ירע בעיניו שחשבתו שלוחך להשלים רצונך והשיב מעליו אפו שיסירהו מעל אויבך וישיבהו עליך כן פירש רבינו שלמה ז\"ל דקדק זה ממה שכתוב והשיב מעליו אפו ולא כתיב ושב ואפילו לפי פשט הכתוב יאמר אתה חושב להרע לאויבך בשמחה זו אדרבה תיטיב לו שהשם ירע בעיניו שאתה שמח במפלתו ויסיר מעליו האף ההוא הרי בשמחתך תיטיב לו וכן מוכח בפרק אין בין המודר דרבא כי הוה חליש הוה אמר מאן דסני לי יחדי לי וכתיב פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו וכן הוא בפרק הרואה. ויש ספרים שגורסין חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו ולפי גירסא זו חידש שמואל הקטן שהשם ימחול לאויב כל עונותיו תחת בושתו לחרפת אויבו ששמח לו שזה הוא קשה לאדם יותר מהרעה הבאה עליו וכבר שאלו לאיוב מהו היותר הקשה שעבר עליך אמר להם שמחת אויבי לרעתי ולא היתה נראית גירסא זו גרסת הראשונים ז\"ל שלא פירשוה והוצרכו לומר שלא חידש שמואל הקטן דבר אחר אלא רגילותו לומר פסוק זה תדיר וכבר אמרו בראשון ממגילה שזה לא נאמר אלא בישראל אבל בעכו\"ם כהמן נאמר ובאבוד רשעים רנה וכן אם הוא מפושעי ישראל מותר לשמוח לו לא מפני שנאתו אותו אלא מפני שהוא שונאו של מקום וכן אמרו בירושלמי על המשומדים שמתו קרוביהם שמחים ולובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואינם מתאבלים מפני שאבדו שונאיו של מקום שנאמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט וכבר נאמר עליהם צדיקים במפלתם יראו והכתוב לא נאמר אלא באויב של דברים שבין אדם לחבירו וכבר אמרו ברביעי מסנהדרין ותעבור הרנה אר\"א ב\"א באבוד רשעים רנה באבוד אחאב בן עמרי רנה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אלישע בן אבויה אומר.</b> זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות משום שם רשעים ירקב ונראה כי קודם שיצא לתרבות רעה היתה שגורה בפי התלמידים ואחר כך משנה זו לא זזה ממקומ' כמו שאמרו על כיוצא בזה בע\"ז פ\"ב ובחולין פרק כל הבשר ואע\"פי שיצא לתרבות רעה אין להניח דבריו וכבר אמרו קבל האמת ממי שאמרו ור' מאיר למד תורה ממנו וסמך על מקרא שנאמר הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי ואמרו בפ' אין דורשין לדעתם לא נאמר אלא לדעתי שלא יטה מהתורה לדעתם ועל זה אמרו שם ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק וכבר כתבנו זה בפתיחת ספרינו זה. וזה אלישע היה מג' תלמידים שלא נסמכו כבן עזאי ובן זומא וזהו הנקרא אחר כמו שאמרו בפ' הרואה והיה מהארבעה שנכנסו לפרדס וקצץ בנטיעות שכפר בעיקר כמו שמקצץ הנטיעות הרכו' ואמר שתי רשויות יש וכבר כתבנו בחלק שני מזה הספר מה היתה טעותו. ודע כי ענין הפרדס היא החקירה במעשה מרכבה ולפי שהיא חקירה עמוקה לא הכל יוצאים ממנה בשלום כי צריך בזה תנאים רבים שיהיה האדם שלם במדותיו שלם בשכלו מיושב בחקירתו לוקח הדברים על סדר נכון לא יקדים תרומה לבכורים ומי שיחסר אחד מאלו התנאים אינו בטוח מהטעות או בלבול הדעת או מיתה בלא עתו וכן אירע לאותן ארבעה שנכנסו לפרד' כי במעט נטייה בחקירתם לא יצאו בשלום רמז לדבר מה שאמרו בס' יצירה תמורת ענג נגע כי מעט שינוי בסדר החקירה מביא לידי מכשול. ושלשה תמורות הם תמורת כתר כרת תמורת ענג נגע תמורת תם מת. ור' עקיבא זכה לכתר וענג ולתם. ואלישע בן אבויה קצץ בנטיעות ובא לידי כרת ובן זומא נתבלבל בחקירה והציץ ונפגע וזהו נגע ובן עזאי הציץ ומת ולא זכה להיות שלם בחקירה ולא תם. ובמדרש רות אמרו כי אביו של אלישע היה מגדולי הדור וכשבא למול זה אלישע קרא לכל גדולי ישראל וקרא לרבי אליעזר ורבי יהושע וכשאכלו ושתו שרון אלין אמרין מזמורין אלף ביתין אמר רבי אליעזר לרבי יהושע אלין עסקין בדידהון ואנן עסקין בדידן התחילו בתורה ומן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני והאש מלהטת סביבותיהן כעיקר נתינתן מסיני שנתנו באש שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים אמר אבויה הואיל וכך גדול כחה של תורה הבן הזה אם מתקיים לי הריני נותנו לתורה ועל ידי שלא היתה מחשבתו לשם שמים לא נתקיימה בו. אלף ביתים פיוטים מיוסדים על אלפא ביתא שכן בלשון יון קורין אלפא ביתא גמא כמו שנזכר במשנה במסכת שקלים וכן נזכר המעשה הזה בירושל' דחגיגה והיו קורין אותו אחר לפי שכשיצא לתרבות רעה תבע זונה ואמרה לו לא אלישע אתה ששמך יוצא בעולם עקר פוגלא בשבת ונתן לה אמרה אחר הוא. והיה אומר כי הלמד תורה כשהוא ילד דומה למי שכותב בדיו על נייר חדש שהוא מתקיים כן גירסת הילדות היא מתקיימת ואינה משכחת וכן אמר אביי בפרק שני דשבת אי זכאי גמרתה מעיקרא והא גמרה נפקא מינה לגירסא דינקותא: ",
+                    "<b>והלמד תורה כשהוא זקן דומה למי שכותב בדיו על נייר מחוק.</b> שכיון שנכתב בו פעם אחת ונמחק הכתב הבא אחריו אינו מתקיים כן הלמד בעת הזקנה אינו מתקיים ומשתכח. ובספר מבחר הפנינים משלו בזה משל אחר הלמד תורה ילד למה הוא דומה כפתוח על האבן והלמד תורה זקן דומה כפתוח על החול. ויותר יש לדמות לפי דעתי לפתוח על השעוה כי הטעם בקיום הלימוד בילדות הוא כי הדברים השומע האדם הם נרשמים במוחו וכשהמוח נוטה ליובש הוא מתקיים לימודו וכשנוטה ללחות אינו מתקיים והילד מוחו נוטה ליובש יותר מהזקן כי הילד מוחו חם והזקן מוחו לח כי לחולשת עיכולו הוא נוטה ללחות על כן אמרו כי הזקנה היא אם השכחה. ועוד כי הילד מקבל הדברים בשמחה כי אין לו דאבה מענייני העולם ועדיין לא נתמלא מוחו מספורי הזמן על כן מתקיים בו כל מה ששומע וימי הזקן הם ימי הרעה והדאגה כי הולך האדם אל בית עולמו ומוחו מלא מספורי הזמן ואינו מקבל מה ששומע כי אם קבלה לפי שעה ועוזבו לאלתר ודבר זה נראה הוא לעין וכבר דברנו בזה בחלק שלישי מזה הספר. וכן אמרו רשב\"ג אומר הלמד תורה ילד דומה לבחור שנשא בתולה הוא הגון לה והיא הגונה לו והלמד תורה זקן דומה לזקן שנשא בתולה הוא אינו הגון לה והיא אינה הגונה לו וכן הוא אומר כחצים ביד גבור כן בני הנעורי' רבי נהוראי אומר הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לעגלה שכבשה כשהיא קטנה שנאמר אפרים עגלה מלומדה אוהבת לדוש. והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה לפרה שכבשה זקנה שנאמד כי כפרה סוררה סרר ישראל. ר' אלעזר בן עקיבא אומר הלמד תורה בילדותו דומה לאשה שהיא לשה בחמין והלמד תורה בזקנותו דומה לאשה שלשה בצונן. רבי שמעון בן אלעזר אומר הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לרופא שהביאו לו מכה יש לו איזמל לחתכה ויש לו סממנין לרפאתה והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה לרופא שהביאו לו מכה יש לו איזמל לחתכה ואין לו סממנין לרפאתה אף כך דברי תורה יהו מעויינין לך זה מזה יהו מצויינין לך זה מזה שנאמר קשרם על אצבעותיך. והאזהרה הזאת היא שלא יאמר אדם לכשאפנה בימי הזקנה אשנה שאפי' יפנה וישנה לא יתקיים בו לימודו וכשישאלוהו ישים יד לפה ואוי לה לאותה בושה. ולא מנע זה האיש הזקן מללמוד כי בכל זמן הוא טוב הלימוד אלא שהוא יותר טוב לילד ויש טוב יותר מטוב. וכבר שאל זקן אחד לחכם אחד אני שלא למדתי בילדותי יהיה גנאי לי שאלמד בזקנותי אמר לו אם הסכלות הוא גנאי לך התלמוד אינו גנות. ואל יאמר הזקן הן אני עץ יבש ומה יועיל לי לימודי ואני משכחו מכל מקום יש לו שכר לימוד משל לשוכר שנתן לפועלים טרסקל נקוב למלאת בו מים בשכר הטיפש אומר מה אני יגע לריק ישב לו בטל והפסיד שכרו הפקח אומר ומה לי אם לא אמלא אותו הרי שכר אני נוטל בין כך ובין כך כן הזקן אע\"פי שהוא שוכח הקב\"ה קובע לו שכר על לימודו כן אמרו במדרש חזית: ",
+                    "<b>רבי יוסי בן יהודה איש כפר בבלי אומר.</b> זאת המשנ' ג\"כ דלגוה מסדר תפלות לפי שהיא דומה לראשונה אלא שהראשונה היא בלמדי' ולא נמצאת בזאת המסכתא מחלוקת אלא בזאת המשנה ונראה שדברי התנא הראשון הם על הרוב וזה האחרון לא בא לחלוק עליו אלא שאמר שאע\"פי שעל הרוב הוא כן אינו רחוק שימצא הפך ודבר זה אליהוא אמרו אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה זה הוא כדברי רבי יוסי בן יהודה אח\"כ אמר אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם זה הוא כדברי רבי כי אע\"פי שעל הרוב תמצא החכמה בזקנים כמו שנא' בישישים חכמה ואורך ימים תבונה אפשר הוא שתמצ' החכמה והתבונה גם בקטנים יותר מהזקנים כי לא דברו בכאן רק על הזקנים שלא למדו חכמה כי אחר אשר כלו ימיהם בהבלי הזמן הרי הם כקטנים ועליהם נאמר עלימו אבד כלח כי הזמן אבד עליהם כאלו נולדו היום. ופי' זה המשל כי ר' יוסי דמה חכמת זה הילד לענבים שלא נתבשלו כל צרכן כן חכמת הילד עדיין לא נתיישבה כל צורכה ואינה מתקבלת על הלב וחכמת הזקן היא מיושבת ומתקבלת על הלב וכמו שאמרו במסכת קנים ר' שמעון בן עקשיה אומר זקנים כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה וכן דמה חכמת הילד ליין מגתו שעדיין שמריו מעורבין בו ואינו חזק וחכמת הזקן ליין ישן שנפרדו שמריו ממנו והוא חזק כן חכמת הילד יש בה תערובת ספקות והיא חלושה ואינו מראה פנים בראיות לישבם על הלב וחכמת הזקן כבר בירר בריבוי שניו כל הספקות ודבריו חזקים בראיות חזקות מתיישבות על הלב. ואמר ר' זה ההסתכלות אינו ראוי שיהיה במיעוט שני הילד ובריבוי שני הזקן אלא בדברים עצמם אם הם מיושבים או הם עניינים חדשים כשיחת ילדים בלתי מיושבים כמו שהקנקן החד' ימצא בו יין ישן והישן ימצא ריק ואפי' חדש אין בו כן אפשר הוא שהילד יהיו דבריו כדברי הזקן החכם וטעמו כטעם זקנים וכמו שהיה רבי עצמו שהיה ילד וזקנים היו מקשים והוא ורבי אלעזר ברבי שמעון שהיו ילדים ויושבים בקרקע היו מתרצים עד שאמר לו אביו רבן שמעון בן גמליאל אתה ארי בן שועל כמו שנזכר בפרק הפועלים ויש זקן אין צריך לומר שאינו מגיע לחכמת הילד אלא שאפילו שיחה קלה שתהא צריכה תלמוד לא תמצא בו וכן אמר שלמה ע\"ה טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר הקפר ברבי אומר.</b> בפרק כסוי הדם נזכר שהוא חבירו של רבי חייא. בפ\"ב אמר ר' יהושע עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם והוא היציאה מן העולם הזה ובפ' שלישי אמר ר' דוסתאי בן הרכינס שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם והוא היציאה מהעולם הבא כמו שפירשנו כל אחד במקומו ורבי אלעזר הקפר ברבי אומר כי אלו השלשה מוציאין האדם מן העולם משני עולמות שיגרמו לו מיתה בעולם הזה וגם יהיה נטרד מן העולם הבא כך נראה לי לקיים כל דבריהם ושיהיו דברי כל אחד שלמים בלתי צריכים לדברי האחר: ",
+                    "<b>הקנאה</b> היא האדם שהוא מקנא בחבירו מפני שהוא גדול ממנו בחכמה והיה רוצה שיהיה כמוהו עם הארץ זהו היותר רע שהוא אינו חכם ואינו חפץ שיהיה חכם בעולם והוא שונא השם ותורתו או אפי' היה חכם ועם כל זה הוא מקנא בחבירו שאינו רוצה שיהיה בעולם יותר גדול ממנו גם זו מדה רעה המביאה לידי שנאה וכן המדות האלה מהקנאה ימצאו בענין ממון ומתוך אלו הקנאות יצאו לידי מריבה ויבואו לידי רציחה שנא' וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו כמו שנזכר בספרי וכמו שאירע לקין עם הבל וכן כתיב ורקב עצמות קנאה ואמרו בפרק שואל כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין וכן מתוך קנאה יבוא לידי עבירות חמורות ולצאת מהכלל ונמצא נטרד מהעולם הבא כמו שאירע לקרח עם משה שנתקנא על נשיאותו של אליצפן כמו שנזכר בילמדנו ודבר זה ראינוהו פעמים הרבה. ויש קנאה שהיא טובה והיא המקנא בחבירו שהוא יותר חכם ממנו ויגע בלימודו להיות כמוהו ועל זה אמרו חז\"ל בהשותפין שרצו קנאת סופרים תרבה חכמה ואף זאת הקנאה אע\"פי שהיא טובה יותר טוב היה שירגיל עצמו בלימוד בלא קנאה אלא מחמת אהבת הלימוד עצמו ועל זה אמר שלמה ע\"ה ראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעה רבה רוצה לומר שאפי' בכשרון המעשה כשתתערב בו הקנאה הוא רע מאד: ",
+                    "<b>והתאוה</b> הוא שהולך אחר תאוות לבו בין במאכל בין במשתה בין במשכב הנשים כמו שנא' כי הלל רשע על תאות נפשו ונאמר נפש רשע אותה רע. כל זה דבר מפורש הוא שהתקלות הבאות ממנה הם מרובות ומביאות אותו לידי מיתה כאכילה גסה המביאה לידי חלאים ומיתה משונה סימן לדבר קברות התאוה ובתתו לנשים כחו קופצת עליו זקנה וגם עובר על דעת קונו למלאת תאוותו באיסור מתוך ההיתר ונטרד מחיי העול' הבא ואין תאווה טובה אלא המתאוה לעבודת האל ית' כמו שאמר דוד ה' נגדך כל תאותי וכן כתוב ותאות צדיקים אך טוב ואפי' בצורכי גופו יתכוין בזה לרצון השם ית' כמו שפירשנו בענין וכל מעשיך יהיו לשם שמים ולפי שהתאוה מוציאה את האדם מן העולם הזה היה הדיבור האחרון מעשרת הדברים מזהיר על החמדה ועל התאוה. ומשלו בס' מבחר הפנינים על הקנאה ועל החמדה משל יפה כי הקנאי והחומד פגע השטן בהם ואמר אחד מהם ישאל דבר אחד וינתן לו ולחבירו כפלים הקנאי לא רצה לשאול תחלה שהיה מתקנא' לחבירו שמא ינתן לו כפלים והחומד היה מתאוה לשתיהן דחק החומד את הקנאי לשאול תחלה ושאל שינקרו לו עין אחת ולחומד שתים. וכן במדרש קהלת משלו משל לכרם מלא ענבים והוא סגור והשועל נתאוה לענבים ולא מצא מקום ליכנס בכרם כי אם חור קטן צר מאד מה עשה צם ימים הרבה עד שכחש בשרו ונכנס שם ואכל ענבים כנפשו שבעו כשהגיעו ימי הבציר פחד מבעל הכרם שלא יבוא ויהרגנו בקש לברוח ולא יכול לצאת עד אשר צם ימים הרבה ושב לכחשו ורזונו כאשר בתחלה ויצא אמר כרם כרם נאים פירותיך אך הנכנס בך כחוש כן יוצא ממך כחוש כל עומת שבא כן ילך כן הוא זה העולם המתאוה להנאותיו יוציאוהו מן העולם:",
+                    "<b>והכבוד</b> הוא רדיפת שררה ועל ידי רדיפת השררה יוצא מהעולם הזה שהרבנות מקברת בעליה כמו שכתבנו בפרקים הקודמים ולזה מת יוסף קודם אחיו ומוציאתו מן העולם הבא כירבעם בן נבט שאמר לו הקב\"ה חזור בך ונטייל אני ואתה ובן ישי בגן עדן אמר לו מי בראש אמר לו בן ישי בראש אמר לו אי הכי לא בעינא כמו שנזכר בפרק חלק. ויש במדרש הקנאה שראו מלאכי חבלה וסמאל כבוד שעשו מלאכי השרת לאדם הראשון שהיו צולין לו בשר ומסננין לו יין כמו שנזכר בפרק ארבע מיתות וראו כבודו ונתקנאו בו והתאוה שנתאוה לאכול מן הפרי והכבוד שעשו לו מלאכי השרת לפיכך נטרד מן העולם. זה המדרש כתבו רבינו שלמה ז\"ל והוא בפרקי רבי אליעזר והוא פירוש נאה שנתנו העונש לאחד על שלשה כי נטרד אדם מקנאת מלאכי חבלה ומתאוות עצמו ומכבוד מלאכי השרת ובפרק ארבע מיתות פירשו כי הבשר שהיו צולין לו הוא בשר היורד מן השמים כי לא הותר לאדם כי אם ירק עשב עד שבא נח ונאמר לו כירק עשב שהתרתי לאדם נתתי לכם את כל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא היה אומר.</b> זאת המשנה היא כוללת הרבה ובא זה התנא לומר כי תחלת יצירת האדם היתה להביא הכל לבית החשבון ליום הדין והכל הולך אחר החתום כדי שידע האדם בתחלתו ומראשית שנותיו מה יהיה בסופו:",
+                    "<b>הילודים למות.</b> מי שכבר נולד עתיד הוא למות כי סוף אדם למות כמו שכתוב מי גבר יחיה ולא יראה מות ואחר שהיום כאן ומחר בקבר יש לו להרהר בתשובה וכמו שאמרו בראשון מברכות למי שיצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה:",
+                    "<b>והמתים להחיות.</b> כי המתים יעמדו ליום הדין וצריך האדם שיתן אל לבו איך יעמוד לפני הקב\"ה לדין ושיהיה מאותן שאמר דניאל עליהם ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ולא יהיה מאותן שנאמר עליהם ואלה לחרפות ולדראון עולם ואמר עליהם ישעיה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תועלתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. וזה פלא שיסכים ישעיה במלת דראון למה שאמר המלאך לדניאל אחר זמן מרובה לדראון עולם: ",
+                    "<b>והחיים לידון.</b> פיר' רבינו שלמה ז\"ל ואשר הם חיים עודנה עתידין לידון ליום הדין וזה דקדוק לשון והחיים ולא אמר ואשר יחיו אבל הכוונה היא לאשר יהיו בתחיית המתים לידון שיהיו נידונין וזהו לשון לידון לשון נפעל שיהיו נידונין מהאל יתברך: ",
+                    "<b>לידע להודיע ולהודע.</b> ורבינו משה ז\"ל פירש לידע העתידים להולד ולהודיע לנולדים עתה וימותו ולהודע לאשר יחיו אחר המות. ורבינו שלמה ז\"ל פירש לידע שיבין האדם מעצמו ושיודיע לאחרים ולהודע שהדבר בעצמו נודע מאליו. ורבינו יונה ז\"ל פירש לידע מאחרים ולהודיע לאחרים ולהודע מעצמו כי הוא ידע בעצמו ביום הדין מה שיאמר אחר זה. והוא שהוא אל היא היוצר הוא הבורא. נראה לי פירוש זה שידע שהקב\"ה הוא אל אפילו לא ברא העולם הוא אל שאין לו צורך בעולמו אלא לצורך בריותיו ועוד ידע שהוא היוצר כמו היוצר הזה אשר בידו החומר ועושה בו כרצונו כן האדם הוא בידו כחומר ביד היוצר: ",
+                    "<b>והוא הבורא.</b> שהוא ברא כל העולם אחר שלא היה ומתוך בריאתו היתה יצירת האדם מהעפר:",
+                    "<b>והוא המבין.</b> כמו שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם:",
+                    "<b>הוא הדיין.</b> אחר שהבין כל מעשיהם יביאם לדין לפניו וידונם לפי מעשיהם:",
+                    "<b>הוא עד.</b> שנאמר והייתי עד ממהר במנאפים ובמכשפים כי הכל גלוי לפניו ואין צריך להעיד את העדים כדין בשר ודם:",
+                    "<b>הוא בעל דין.</b> שהוא תובע את החוטאים כי אפילו הגוזל את חבירו דינו שלו הוא כמו שנא' נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו כי היא הזהירו שלא לגזול ועבר על אזהרתו וזהו שאמר דוד ע\"ה לך לבדך חטאתי: ",
+                    "<b>והוא עתיד לדון.</b> זהו לדון לשון פועל קל על משקל לקום כי הקב\"ה כמו שהוא דיין בעולם הזה כן עתיד לדון לעולם הבא: ",
+                    "<b>ברוך הוא.</b> כיון שהזכירו שהוא אל הוזקק לברכו כמו שנא' זכר צדיק לברכה כמו שפירשתי למעלה בפרק שני:",
+                    "<b>שאין לפניו עולה.</b> להטות דין שנאמר אל אמונה ואין עול:",
+                    "<b>ולא שכחה.</b> כי כל מעשיך בספר נכתבין כמו שפירשתי בפרק שני:",
+                    "<b>ולא משוא פנים ולא מקח שוחד.</b> פסוק הוא בדברי הימים ביהושפט ומ\"ם מקח היא בחיר\"ק ופירש רבינו משה ז\"ל שאין הקב\"ה נושא פנים לגדול שבאנשים שלא יענישנו אפילו על חטא קטן כמו שגזר על משה רבינו ע\"ה שלא יכנס לארץ מפני חטא שמעו נא המורים ואינו מקבל שוחד ואפי' עשה הרבה מצות לא יפטרנו מהדין על עבירה קלה אבל יתן לו שכר מצותיו ויפרע ממנו על אותה עבירה ולא יקח שוחד המצוה בשביל העבירה וכן אמרו בספרי אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות אלא נותנין שכר על המצות ועונשין על העבירות. אבל אנקלוס תרגם אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד דלית קדמוהי למיסב אפי ואף לא לקבלא שוחדא פירוש שקב\"ה אינו כמלך בשר ודם שישא פנים ויקח שוחד וזהו שאמר אחר כך והכל שלו כלומר ולמה יקח שוחד וכן נראה פירו' זה ממה שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו שאין מעמידין אותו לפני בשר ודם שאפשר לשחדו כמו שנזכר בפרק תפלת השחר. ולא יקשה לזה ישא ה' פניו אליך לפי הפשט כי פני אדם אינו נושא למחול לו אבל הקב\"ה נושא פניו אל האדם לכבדו. ורז\"ל תיקנו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין בראשון מראש השנה ובפרק תינוקת ובילמדנו דרשו כי לישראל נושא פנים לפי שגם הם נושאים פנים לו להחמיר על עצמם יותר ממה שצוה אותם כי הוא אמר להם ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה. ונראה לי שהזכירו זה לפי שהוא תלוי בברכה כי כמו שהם מברכים אותי מעצמם אשא פני אליהם ואברכם. וכן הוא בברכות פרק מי שמתו: ",
+                    "<b>ודע שהכל לפי חשבון.</b> שנא' אחת לאחת למצוא חשבון כל פרוטה ופרוטה מצטרפ' לחשבון גדול:",
+                    "<b>ואל יבטחך יצרך לומר שיש בשאול בית מנוס.</b> כמו שיש בעולם הזה בית מנוס מפני מלך בשר ודם אין בשאול אשר האדם הולך אליו בית מנוס כמו שאומרים המינין לית דין ולית דיין ולית עלם אחרון וכן כתוב אם אסק שמים שם אתה וגו' וכן הם דברי יצר הרע כי אין מעשה ודעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה:",
+                    "<b>שעל כרחך אתה נוצר.</b> שבא מלאך הממונה אצל הפרגוד שבו הנשמות וחדר שקרוי גוף כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו ואומר לנשמה בואי עמי וכנסי במעי אשה פלונית והיא משיבה איך אניח מקום טהור ואלך במקום טמא והמלאך נוטלה בעל כרחה ונותנה במעי החשה:",
+                    "<b>ועל כרחך אתה נולד.</b> שהקב\"ה מודיע לעובר במעי אמו כל העתיד ומראה לו כל העולם כולו שנא' מי יתנני כירחי קדם בהלו נרו עלי ראשי אלו הם ימי ההריון שהם ירחים בלא שנה ועת לידתו אינו חפץ לצאת מפני האורה וחוזר המלאך ומוציאו בעל כרחו כמו שאמר בפרק המפלת: ",
+                    "<b>ועל כרחך אתה חי.</b> שיש אדם מדוכה בייסורין ורוצה למות ואינו יכול ואיוב היה אומר מי יתן בשאול תצפניני ועל כרחו היה חי ובשעה שהאדם ישן בלילה ואין הנשמה רוצה לחזור מפני עול צרות אומר לה הקב\"ה ח\"ו לא אכפור באמונתי לעולם ואשלם לו הפקדון שהפקיד בידי שנא' בידך אפקיד רוחי ועל שם כך רגילין לומר אמת ואמונה בלילה ולמחר בבקר אומר משוך חסדך ליודעיך שלוקח הנשמה יגיעה ומחזירה חדשה זה חסד גדול ועל זה נאמר חדשים לבקרים רבה אמונתיך וזהו שנא' להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות כמו שנזכר בפרק היה קורא: ",
+                    "<b>ועל כרחך אתה מת.</b> דבר זה ידוע הוא שאין האדם מת ברצונו וכיון שהגיע קיצו של אדם אפילו רגע אחד כמלא נימא אין מוסיפין לו כמו שנזכר בשני משבת בענין דוד ובא' מתענית בענין שאול והכל מושלים בו ואפי' יתוש בשליחותו של מקום שנאמר למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך ומעשה היה בצפרדע שהעביר לעקרב את הנהר ועקץ לאדם אחר והרגו כמו שנזכר בנדרים פרק אין בין המודר ומעשים הרבה כיוצא בזה שם. ובילמדנו פרשת חקת ובמדרש קהלת:",
+                    "<b>ועל כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון.</b> אין כאן ליתן את הדין אלא בפרק עקביא כמו שפירשתי שם ודקדק רבינו משה ז\"ל בכאן שלא אמר על כרחך אתה צדיק או רשע כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שנזכר בפרק כל היד ובאחרון ממגילה ובפ' אין עומדין: ",
+                    "<b>לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה.</b> פירשתיו כבר בפרק שלישי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בעשרה מאמרות נברא העולם.</b> דרך התנא הוא לשנות דרך גררא כל מה שדומה לאות' משנה שהיא מעין המסכתא כמו ששנה במסכת כלים כל השיעורין ברמון ובגרוגרות וכן בפ' בא סימן כל אותם דינין הדומין לבא סימן העליון בידוע שבא התחתון. ובאחרון משביעית כל רוח חכמים נוחה הימנו ובמסכת ערכין כל הדינין שיש בהן להקל ולהחמיר וכן אין פותחין ובא' מבכורות כל הדינין הדומין למצות פדיה קודמת למצות עריפה ובמשנת בכורי' הדברים השוים לדבר אחד בדרכים ולדבר אחר בדברים אחרים ובפרק השולח כל אותן דינין הדומין לתקנת רבן גמליאל הזקן בגיטין מפני שהוא תיקון העולם וצירף לזה בפרק הניזקין הדינין שהם מפני דרכי שלום וכן בראשון משבועות כל שתים שהן ארבע וכן במנחות פרק הקומץ רבה כל הדברי' המעכבין זה את זה וכן בראשון מחולין הדינין הדומין אל הכשר בצואר פסול בעורף ובראשון ממגילה הדינין הדומין לאין בין אדר ראשון לאדר שני וכן בפרק מקום שנהגו נזכרו חלוף מנהגי המקומות וכן במסכת תמיד ביריחו היו שומעים וכן באחרון ממסכת טבול יום בראשונה היו אומרים חזרו לומר וכן בפרק שני ממסכת זבים כל מעת לעת וכן במעילה כל המצטרפין זה עם זה. וכן בפרק הזה לפי שרצו להזכיר מדות החסיד שהוא מענין מסכתא זו שהיא משנת חסידים שנו כל הדברים התלויים במספר שיש בהם תלמוד לבני אדם להחזיק במוסר ולא הזכיר דברים התלויים בדינים כגון עשר טומאות הן ועשר קדושות השנויים בתחלת כלים וכן עשרה דברי' נאמרו בירושלם האמורים בפ' מרובה וכן אחרים יש בזה המספר ובמספרים אחרים גם יש טעם למה הזכיר אלו כמו שנפר' בעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו והתחיל מהמספר היותר גבוה עד שהגיע למספר היותר קטן ודקדק בכל זאת המשנה בין לשון זכר ללשון נקבה לשנות עשרה וארבעה לזכר ועשר וארבע לנקבות. וראיתי במשניות קדומות עשר נסיונו' ושמא מפני שהוא תרגום המסות הגדולות הניחוהו בלשון נקבה והם היו בקיאין בלשון ומאמרות אע\"פי שהוא נקבות לשון זכרים הוא שהיחיד הוא מחמר דומה למקומות ושמות ואבות וכן דורות הנזכר אחר זה כמו שדקדק החכם רבי אברהם ז\"ל בתחלת פרשת ואלה שמות. ובפרק אחרון מראש השנה אמרו הני עשר מלכיות כנגד מי כנגד עשרה מאמרות וכן במגילה אין פותחין מעשרה פסוקים כנגד עשרה מאמרות והקשו תשע הוו והשיבו בראשית מאמר הוא שנאמר בדבר ה' שמים נעשו כלומר שתחלת הבריאה לא היתה בלא מאמר והרי הוא כאלו הוא כתוב בו ויאמר שהרי העיד הכתוב כי במאמר נעשו שמים וארץ שנא' בדבר ה' שמים נעשו. ובפרקי ר' אליעזר נאמר בעשרה מאמרות נברא העולם ובג' כללם שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. הפירוש אע\"פי שבפרטם הם עשרה בכללם הם שלשה הנקראים שלשה עולמות החכמה שהיא בארץ שהיא העולם התחתון כי ענין בריאת הארץ הוא גלוי לנו בחכמה שקבלנו מענייני מנהגו של עולם בגלוי עינים. והתבונה היא בשמים שהוא העולם התיכון בין שני עולמו' שהאדם מבין דבר מתוך דבר שעל ידי סבוב השמים ידענו חכמתם ועל ידי המלאכים שהם העולם העליון והם נעלמים ממנו והוא דעתו של הקב\"ה. העולם התחתון מתקיים שהם שלוחיו לקיימו וזה בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל התחתונים והעליונים הם מתנהגים בדעתו וכבר פירשנו כל זה בחלק שני מזה הספר. והעשרה מאמרות הם בראשית. ויאמר אלהים יהי אור. ויאמר אלהים יהי רקיע. ויאמר אלהים יקוו המים. ויאמר אלהים תדשא הארץ. ויאמר אלהים יהי מאורות. ויאמר אלהים ישרצו המים. ויאמר אלהים תוצא הארץ. ויאמר אלהים נעשה אדם. אלו תשעה והעשירי אינו ויאמר להם אלהים פרו ורבו הנזכר ביום ששי כי אין זו בריאה אבל הוא ויאמר אלהים לא טוב היות האדם לבדו ובאותו מאמר נשלמה הבריאה שנבראת חוה. וכבר אמרו בראשון מכתובות ששתי יצירות היו ולזה תקנו בברכת הנישואין שתי ברכות לשתי יצירות וכן אמרו בפר' אין עושין פסין ובאחרון מברכות כך נראה לי. וכבר פירשתי זה בפתיחת ברוך שאמר שיסד הראי\"ג ז\"ל המתחלת ברוך אשר ?אשש ?דוקוחוג בעשרה מאמרות (אמר המגיה אהרן יעללינעק הפירוש אשר מזכירו הרב המחבר ז\"ל כבר נדפס בס' חפש מטמונים בסופו). ואע\"פי שזה המאמר לא נכתב אלא בפרשת אלה תולדות השמים והארץ אחר שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו כבר אמרו בברייתא של שלשים ושתים מדות שאותו מעשה היה ביום ששי ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ובאבות דרבי נתן לא מנה מאמר בראשית מאמר והשלי' העשרה בויאמר להם פרו ורבו אבל ויאמר אלהים לא טוב היות האדם נחלקו בו כי הברייתא הכניסה אותו במניין ורבי ירמיה היה מקיים ויברא אלהים את התנינים וגורע לא טוב ואין דבריו נראין וגם לגרוע בראשית אין לסמוך על הברייתא כי אם על תלמוד שלנו ונתקיים פירושינו וכן בפרקי ר' אליעזר מונה לא טוב היות האדם מאמר עשירי והוא הנכון אלא שלשון הגמרא במגילה ובראש השנה הוא אילימא ויאמר דבראשית תשעה הוו וכו' נראה שאין מכניסין בזה ויאמר לא טוב היות האדם אלא פרו ורבו שהוא גם כן בריאה לחוה שבה מתקיים פריה ורביה: ",
+                    "<b>מה תלמוד.</b> כלומר מה לימוד יש לנו בזה והלא במאמר אחד יכול להבראות שהקב\"ה בלא יגיעה ברא העולם שאינו כבשר ודם שאינו יכול לגמור מלאכתו ביום אחד ומחלקו לימים מרובים כדי לנוח בין יום ליום. אם כן היה די שיאמר ויאמר אלהים יהיה שמים וארץ ויהי אור ויהי רקיע וכן כולם ולמה נכתב ויאמר על כל אחד ואחד ולמה ייחד יום לכל אחד ואחד: ",
+                    "<b>אלא להפרע מן הרשעים.</b> זה למדנו ממה שנברא בעשרה מאמרות שאינו דומה המאבד מלאכת יום אחד למאבד מלאכת הרבה ימים והרשעים יש עליהם דין מאבד דבר הנעשה ביגיעה כשהן מאבדין העולם לא שהעולם אובד אלא שהן מאבדין עצמם ממנו:",
+                    "<b>וליתן שכר טוב לצדיקים.</b> וכן יש לצדיקים פתחון פה לפני הקב\"ה לומר לו תן לנו שכר קיום דבר שיגעת בו ולא אבדנו ממנו וזהו שמקיימין את העולם שהם מקיימים עצמם בשני עולמות. וכן אמרו באבות דרבי נתן ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד עולם מלא שנברא בעשרה מאמרות וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא שנברא בעשרה מאמרות ופירוש נפש אחת נפשו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה דורות מאדם ועד נח.</b> במשנה זו ולא במשנ' שאחריה לא אמר מה תלמוד שאין דרך התנא לומר מה תלמוד אלא בדבר שבאו בו פסוקים כמו משנה ראשונה שנא' ויאמר ויאמר אבל במשניות אלו אינו אלא סיפור מה שהיה ואין לומר בהם מה תלמוד אלא להודיע כי זה ידענו מזה הספור ואחר שנברא העולם בעשרה מאמרות נשתלשלו הדורות מאדם ועד נח והם עשרה אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלך למך נח וכולם היו רשעים שהרי קין הראשון התחיל ברציחה ובדור אנוש התחילו לעבוד ע\"א שנא' בימיו אז הוחל לקרוא בשם ה' וגם אחרי כן כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה נתפרצו בעריות ולא היו בהם צדיקים כי אם יחידים כשת וחנוך ומתושלח לפי קבלת רז\"ל ולמה האריך להם עד נח ולא הביא עליהם מבול ולא ישאר כי אם הצדיק שבהם כמו שעשה לאחר עשרה דורות לנח: ",
+                    "<b>להודיע כמה ארך אפים לפניו.</b> שלא יתמה האדם כשיראה רשע מאריך ברשעתו בשלותו כי כבר האריך לעשרה דורות שהאריכו ימים אלף ותרנ\"ו שנים להמתין להם אם ישובו בתשובה ואחר שלא שבו בתשובה והיו כולם מכעיסין לפניו הביא לבסוף עליהם המבול ועל זה אמרו בילמדנו ובבראשית רבה ובמדרש תהלים ובירושלמי פרק אין צדין אמר רבי חנינא כל האומר רחמנא וותרן הוא יתותרון חיטוהי אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה שנא' וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם וכן אמרו בפרק הפרה שנא' הצור תמים פעלו. אף אתה אל תתמה אם האריך למלכות העכו\"ם כל אלו השנים שאנחנו בגלות כי יותר האריך לדורות שמאדם ועד נח ואחר כך נשטפו: ",
+                    "<b>עשרה דורות מנח ועד אברהם.</b> עשרה דורות שהיו מנח ועד אברהם והם. שם וארפכשד שלח עבר פלג שרוג רעו נחור תרח אברהם אינם שוים בשנים עם עשרה דורות שמאדם ועד נח כי מאדם ועד המבול אלף ותר\"נו שנים וכשהיה אברהם בן נ\"ב שנים נשלמו אלפים שנה לבריאת עולם כמו שהוא מפורש בפסוקים וכן נח ראה אברהם והסימן בסדר עולם הוא בן נח היה אברהם כשמת נח ושניהם היו בימי דור הפלגה שהיתה בשנת מות פלג כקבלת רז\"ל אבל הדורות הם עשרה במנין האבות והבנים כי אב ובנו הם שני דורות וענין דור לשון דירה שהאדם דר בזה העולם הזה מרובה בשנים או ממועט. ואמר כי אלו הדורות היו מכעיסין לפניו שהרי באותן הדורות היו דור הפלגה ועובדי ע\"א היו כולם כמו שנזכר בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים והקב\"ה האריך אפו עליהם כדי שיעשו תשובה ולפי שבא אברהם והיה צדקו כדאי למלא כל החסרונות מה שלא היה כן נח שנא' צדיק היה בדורותיו ולא בדורו של אברהם על כן דורו של נח נשטפו ואבדו ודורו של אברהם נתקיים בזכות אברהם שסיגל מעשים טובים כדי כולם וזהו שקבל עליו שרצה להטיל עליו עול כולם כדי שיקבל שכר כולם בעולם הבא ולא יאבדו כמו שאבדו בימי נח שהקב\"ה ברא שני חלקים לכל אדם אחד בגן עדן ואחד בגיהנם זכה נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם כמו שנא' גם את זה לעומת זה עשה האלהים כמו שדרשוהו בפרק אין דורשין. ואברהם אבינו קבל עליו לעשות מה שהיו כולם חייבים לעשות ונתקיימו בזכותו בזה העולם והוא זכה בחלקם לעולם הבא. ודומה זה למה שאמרו שהמקדים לבית הכנסת נוטל שכר כולן ופי' בגמרא דברכות פרק ראשון שכר כנגד כולן שאי אפשר לפרש שכר כולן כפשוטו שהרי מכעיסין היו ולא היה להם שכר. ולמדנו בזה כמה צריך אדם להתחזק במצות כדי שיגין על בני דורו ועל זה נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך כשהפרו תורתך אותו עת ראוי לעשות לה' לעסוק בתורה ובמצות כמו שדרשו באחרון מברכות כדי שיתקיים העולם בזכותו ויטול שכר כולן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשר נסיונות נתנסה אברהם אבינו.</b> לא הסכימו המדרשות במניינם אע\"פי שכולם מודים שהם עשרה. ובפרקי רבי אליעזר מונה אותן. הראשון כשנולד אסרו נמרוד שלש עשרה שנה שלא ראה שמש וירח. השני שהפילו לכבשן האש ונצול אחר שנטמן שלש שנים בכותא ושבע שנים בקרדו וכן נזכר בפרק הספינה זה המאסר. והשלישי לך לך מארצך. הרביעי ויהי רעב בארץ. והחמישי ותוקח האשה בית פרעה. הששי מלחמת המלכים כשנשבה לוט. השביעי מעמד בין הבתרים. השמיני מילה. תשעי גרש האמה וירע הדבר לאברהם. העשירי העקידה וכן כתבם רבינו שלמה ז\"ל. ואני תמיה למה לא נמנה לקיחת שרה בית אבימלך נסיון כמו לקיחתה בית פרעה ועוד מה שנאסר כשנולד אין מן הדין לקרות נסיון כי קטן היה ולא הראה חיבה בזה להקב\"ה ואין בזה רמז בכתוב. ויש מוציאין זה ומכניסין במקומו שביית לוט כי הוא נסיון אחר זולת מלחמת המלכים ויש להוציא זה ולהכניס תחתיו לקיחת שרה בית אבימלך וכן כתבה רבינו משה בר נחמן ז\"ל בדרשה שלו (אמר אהרן יעללינעק הרב המחבר רמז על דרשת תורת ה' תמימה אשר הדפסתי בשנת תרי\"ג לפ\"ק). וכן נהגו הפייטנים בפיוטיהם. וענין הצלת הכבשן נרמז בפסוק אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים שהיה דרך נס כמו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהיה דרך נס ובמדרש תהלים ובאבות דר' נתן ג\"כ מנו אותם בחילוף אבל כולם הם מודים שהנסיון הראשון היה בלך לך מארצך והאחרון היה בלך לך אל ארץ המוריה וכן במדרש חזית ובבראשית רבה מונה נסיון עשירי עקידה והוצרך להוציא ההצלה מהכבשן שאינה מפורשת בכתוב וגם מעמד בין הבתרים לא נחשב לו נסיון והוציאו והכניסו תחתיהן לקיחת שרה בית אבימלך וכן שלוח הגר מלבד גירוש ישמעאל ולא נראה זה נכון. ורבינו יונה ז\"ל מצא בגמרא פרק השותפין שרצו וכן בפרק חלק וכן במדרש תהלים ובואלה שמות רבה כי נחשב נסיון מה שלא מצא מקום לקבורת שרה כי אם בדמים יקרים והיה אחר העקידה על כן מנאם כן. ראשון אור כשדים. שני לך לך. שלישי רעב. רביעי לקיחת שרה בית פרעה. חמישי מלחמת מלכים. ששי מילה. שביעי לקיחת שרה בית אבימלך. שמיני גרש האמה ואת בנה. תשיעי עקידת יצחק. עשירי קבורת שרה. וזה נכון ומה שנהגו הפייטנים ג\"כ נכון ואין ביניהם חלוף אלא בין הבתרים לקבורת שרה: ",
+                    "<b>להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.</b> שלא היה מהרהר כלל ולזה נקרא אוהב שנאמר זרע אברהם אוהבי ואמר הכתוב ומצאת את לבבו נאמן לפניך שלא היה מהרהר אחר מדותיו של הקב\"ה וזכה להקרא אב המון גוים וכל העולם כולו הם מודים לצדקתו ומתברכים בו וכל שכן זרע ישראל האוחזים דרכו ונחלו לעולם הארץ אשר נתנה לו לנחלה וגם ארץ החיים הוא העולם הבא. ואמרו במדרש למה נתנסה אברהם בעשר נסיונות כנגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם לומר שהכל בזכותו כמו שדרשו בבראשי' רבה בהבראם באברהם ועשרה דורות שמאדם ועד נח שתלה הקב\"ה הם כנגד עשרה מאמרות כדי שלא יחריב עולמו הנברא בעשרה מאמרות ואחר כך הביא עליהם המבול ואף נח לא היה זכותו גדול להציל העולם והאריך אפו להם עשרה דורות אחרים עד שבא אברהם והדריכם בדרך ישרה לעשות תשובה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן אברהם מגייר האנשים ושרה מגיירת הנשים ולזה נתנסה בעשרה נסיונות שיתקיים בזכותו העול' שנברא בעשרה מאמרות וכנגדן היו עשר מכות שהביא הקב\"ה על המצריים במצרים ועשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים ובים וכנגדן נתן הקב\"ה עשר הדברות נמצא שכל הדברים נשתלשלו מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם ולזה סמכן התנא זה לזה ולא הוצרך להזכיר עשרה דברות נתן הקב\"ה לישראל בכלל אלו ענייני העשרה דזיל קרי בי רב הוא ואין כאן חידוש ובעשרה נסיונות נסו אבותינו להקב\"ה יש חידוש לומר שלא נזכר בכתוב שלא בדקדוק וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי כמו זה עשר פעמים תכלימוני שלא בדקדוק אלא לפי שהוא מספר שלם כלומר הרבה פעמים תכלימוני: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים.</b> רבינו שלמה ז\"ל כתב שלא נתפרש לנו ואני תמיה שהרי הנסים שנעשו על הים הם מפורשים במדרש רבי תנחומא ובאבות דרבי נתן כמו שלמדו אותם מהפסוקים אבל עשרה נסים שנעשו במצרים אינן צריכין פירוש כי בכל מכה ומכה שהביא הקב\"ה על המצריים במצרים שהיו עשר היה נס שניצולו ממנה ישראל לפי שהיו מכות משולחות ואין גם אחד ניצול מהם אלא דרך נס ובכל מכה ומכה פירש הכתוב שהיתה במצרים בלבד אלא במכת הכנים שנא' ותהי הכנם באדם ובבהמה ולא פי' במצרים וקבלתם ז\"ל היתה שאף ממנה ניצולו ישראל ואף אם היתה בהם לא נצטערו בה כלל ויתקיים הכתוב הכולל כל אדם ותתקיים הקבלה שאף בזו נעשה נס שלא נצטערו וכן פירשו רז\"ל והנה בדם נאמר ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור אבל ישראל שתו ונאמר בצפרדעים ובאו בביתך ובבית עבדיך ובעמך ונאמר בערוב והפליתי ביום ההוא ונאמר בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד ונאמר בשחין כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים ונאמר רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד ונאמר בארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים ונאמר בחשך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ובמכת בכורות דבר מפורש הוא. ועשרה נסים שנעשו על הים מפורשים במדרש תנחומא. ובאבות דרבי נתן בחילוף מועט. האחד שנחלק לשנים שנא' ובקעהו ונאמר ויבקעו המים וזהו כפשוטו. והשני שנעשה כמין קובה כאלו היה כמין גג משופע וישראל נכנסו בתוכו וזהו שאמר חבקוק נקבת במטיו ראש פרזיו. והשלישי שנעשה הקרקע כרצפת אבנים שלא יתלכלכו רגליהם בטיט וזהו שנא' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ועל זה אמר ישעיה כבהמה בבקעה תרד וכן אמרו במדרש תהלים. והרביעי שבמקום דרכי המצריים שנכנסו אחריהם שנתלחלח אחר שעברו ישראל והיה כמין חומר וזהו שנא' דרכת בים סוסיך לפי שנמסרו בידו להטביען בטיט. והחמישי שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות כמו לבנים ואבנים מסודרים זה לזה וזהו שנאמר אתה פוררת בעוזך ים שנעשה פירורין פירורין והיו שני נסים ההקפאה שהלכו ביבשה ושלא היתה אותה ההקפאה כשאר הקפאת הקרח שהוא חתיכה אחת אלא חתיכות חתיכות. והששי שנגזר הים לשנים עשר גזרים שיעברו כל שבט בדרך אחד וזהו שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. והשביעי שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים מתוך מלוחים והיו שותים מהם וזהו שנא' נוזלים. השמיני קפאו המים ככלי זכוכית כדי שיראו השבטים אלו את אלו שאע\"פי שעברו בליל העמוד האש היה מאיר להם שנא' ויאר את הלילה וזהו שנא' חשכת מים עבי שחקים. התשיעי שהמים הנקפאים לא היה כקרח הנקפה אבל היו כסלעים החזקים ועל זה אמר דוד ע\"ה שברת ראשי תנינים על המים המצריים קראם תנינים. העשירי שאחר שהיו נוזלים מים מתוקים מיד ששתו מהם היו נפקאים ונעשים ערמות שנא' נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים הרי עשרה נסים יצאו לנו מעשרה מקראות. וכן במדרש תהלים מנאום כן עם מעט שינוי. ויש לי רמז בזה שעשרה פעמים נזכר בשירה שם המפורש שבו נעשים הנסים והוא שם בן ארבע אותיות ואם פסוק כי בא סוס פרעה הוא מהשירה נאמר כי שם הראשון אינו מן המניין שאינו מן השירה וכן בשירה נזכרו שאר השמות שאינן נמחקים אחד אחד והם יה אל אלהים אדני. ויש לבעלי הקבלה סוד בזה וכבר נזכר שם אהיה אשר אהיה שהוא מקור לכל השמות בתחלת הגאולה ונזכרו שאר השמות בסוף הגאולה אבל שם שדי לא נשתמש בו משה רבינו אלא האבות: ",
+                    "<b>עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשר על הים.</b> המכות שהביא הקב\"ה על המצריים במצרים מפורשים הם דצ\"ך עד\"ש באח\"ב וזה הסי' נתנו ר' יהודה כמו שנזכר בהגדה כדי שלא נטעה בסדורן לפי שבספר תהלים נסדרו בשני מזמורים שלא כסדר התורה ובא רבי יהודה לומר כי סדר התורה הוא מדוקדק וכן היה רבי יהודה נוהג לתת סימנין שלא לטעות כמו ששנינו בפרק שתי הלחם בענין שתי הלחם ולחם הפנים ורבי יהודה נותן בהם סימנין זד\"ד יה\"ז ששתי הלחם כל אחת מהם היתה ארכה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים ויש על החלה כמין קרן כקרנות המזבח כמו שהוא מפורש שם בגמ' גובהו ארבעה אצבעות וזהו סימן זד\"ד. ולחם הפנים היתה כל חלה ארכה עשרה טפחים והקרנות שבע אצבעות וזהו יה\"ז. ואלו עשר מכות פירשו בילמדנו כי היו שלש על יד אהרן והם דם צפרדע כנים שהם במים ובארץ והיה בזה די שיעשו על ידי אהרן בשליחותו של מקום. ושלש על יד משה והם ברד ארבה חשך שהיו באויר ולא היה בו כח לאהרן שיהיה שליח בהם ונעשו על ידי משה בשליחותו של מקום. ושלשה על יד הקב\"ה והם ערוב דבר מכת בכורות שבהם נכתב בפירוש הפלאה בין מצרים ובין ישראל כי לפי שהן מכות יותר משולחות ומתפשטות משאר המכות כמו שאנו רואים בחיות רעות ובמיתת מגפות והיה הנס יותר גדול בהם משאר מכות שיהיו ישראל ניצולין מהם לא היה כח ביד משה ולא ביד אהרן שיהיו שלוחים בדבר זה. ואחת על ידי כולם והיא השחין. אהרן היה שליח בארץ והוא פיח הכבשן שהוא מין עפר. משה היה שליח באויר וזרקו משה השמימה והיה השחין בכל ארץ מצרים שהפיח זרקו בכל האויר. ולהפלות בין ישראל ובין מצרים לא היתה מגעת שליחותן ונעשה על יד הקב\"ה. ועשר מכות שהביא עליהם בים מוסכם הוא מהכל שעל הים לקו הרבה מכות אלא שנחלקו במניינם כמו שנזכר בהגדה והמשנה אמרה שהיו עשר על הים ויש מקרא מפורש שהיו הרבה מכות שנאמר בשמואל אלה הם האלהים האדירים המכים את מצרים בכל מכה במדבר וזהו מדבר ים סוף. ורבינו משה ז\"ל לא מנאן אבל פירש שהיו מהמניין שהיו במצרים. וזה תימה שהרי הבכורות כולם מתו במצרים ואיך מתו פעם שנייה במדבר. ורבינו יונה ז\"ל מנאן מסברתו האחד חשך שנא' ויהי הענן והחשך. והשני והשלישי וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות. הרביעי ויסר את אופן מרכבותיו שהסיר אופני העגלות ונפלו המצרים ונשתברו. החמישי וינהגהו בכבדות אחד שנפלו ונשתברו ולא יכלו לעמוד ובמקום שנפלו נשארו. הששי שרצו לנוס שנא' ויאמר מצרים אנוסה ולא יכולו כסיסרא שנא' בו וינס ברגליו. השביעי וינער ה' כתרגומו ושניק לשון טירוף שננערו כאדם שמנער את הקדרה ממטה למעלה. השמיני שבלעה אותם הארץ אשר בתחתית הים שנא' תבלעמו ארץ. התשיעי שירדו בכובד לעמקי הים שנא' צללו כעופרת במים אדירים. העשירי שפלט אותם הים שנא' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וכן כתבם רבינו מאיר הלוי ז\"ל וכל זה איננו נכון שעשה ממנה אחת שתים ושלש והפליטה והבליעה אינן מכות אלא שזכו לקבורה מפני שאמרו ה' הצדיק כמו שנזכר בילמדנו. ורבינו שלמה ז\"ל כתבם מהמכילתא שהם כנגד עשר נפילות שבפרשת שירה וכן היא באבות דרבי נתן בחילוף מועט. אחד רמה בים. שני ירה בים. שלישי טבעו בים סוף. רביעי תהומות יכסיומו. חמישי ירדו במצולות. ששי תרעץ אויב. שביעי חהרוס קמיך. שמיני יאכלמו כקש. תשיעי כסמו ים. עשירי צללו כעופרת. אבל נטית ימינך תבלעמו ארץ לא חשיב בחשבון מפלתן שזו היא טובתן שזכו לקבורה וכן נערמו מים נצבו כמו נד אין זה לשון נפילה אלא מגיד הכתוב שנעשו המים ערמה ועמדו כמו נד עכ\"ל רבינו שלמה ז\"ל: ",
+                    "<b>עשר נסיונות נסו אבותינו להקדוש ברוך הוא במדבר.</b> לא נתחדש כלום בזאת המשנה שהרי מקרא מלא הוא אלא שהתנא מקבץ זה אחר זה כל הדברים שהם במספר העשרה והודענו שהוא מספר מדוקדק ולא נאמר שלא בדקדוק כמו זה עשר פעמים תכלימוני שהוא שלא בדקדוק אלה לשון ריבוי כלומר הרבה פעמים תכלימוני. ואלו הנסיונות פירשום ז\"ל במסכת ערכין פרק יש בערכין ואלו הם שנים בים אחד בירידה שאמרו המבלי אין קברים ואחד בעלייה שנא' וימרו עלים בים סוף וכתיב ויושיעם למען שמו ובמדרש תהלים דקדקו ממה שכתוב וימרו על ים בים סוף על ים קודם רדתם בו ובים כשהיו בתוכו שהיו אומרים מן הטיט יצאנו ואל הטיט נכנסנו ולפי הפשט אפשר לומר שהיה הנסיון מה שנא' ויסע משה את ישראל שהסיען בעל כרחן מפני ביזת הים כמו שנזכר במדרש חזית ובספרי פרשת ראה. ובפרק ערבי פסחים אמרו דרש רבה בר מארי מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף מלמד שאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר אמר הקב\"ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה דכתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וזה היותר נכון וכן פירשוה בגמ' בערכין. ושנים במים אחד במרה שנא' ויבואו מרתה וילונו ואחד ברפידים שנא' ויחנו ברפידים וכתיב וירב העם עם משה. שנים במן אל יצא איש ממקומו וכתיב ויצאו מן העם. איש אל יותיר ויותירו. שנים בשליו אחד בשליו ראשון שנא' בשבתינו על סיר הבשר ואחד בשליו שני והאספסוף אשר בקרבו. ואחד בעגל וא' במרגלים ושם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים. ורבינו משה ז\"ל רדף הפשט והניח מדרש חז\"ל ולא מנה בים סוף אלא אחד המבלי אין קברים. והשלים המניין בתבערה אע\"פי שלא נזכר שם נסיון אלא שהיו מתאוננים בלי ספק נסיון היה שם וכן באבות דר' נתן מנה תבערה ורבינו יונה ז\"ל סמך עליו בזה וגם הוציא מהמניין יציאת העם ללקוט והשלי' המניין באומרם היש ה' בקרבנו אם אין. וכן באבות דר' נתן מנה מסה וכן שנו שם ועל כולם הוכיחן משה שנא' אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר זה מעשה העגל. בערבה על המים מול סוף זה פסל מיכה שעבר בים שנא' ועבר בים צרה. בין פארן מרגלים. ובין תופל דברים שנתפלו על המן ולבן זו מחלוקתו של קרח שהוא אומר באותו פרק והנה פרח מטה אהרן. וחצרות על העריות בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו. ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה הרי כאן עשרה. ובמדרש תהלים שצים בים שנים במים שנים בשליו. אחד במן. אחד בעגל. אחד בפארן. א' במרגלים וכן אמרו שם תבערה ומסה וקברות התאוה שלשה להשלים מניין עשרה. ורבינו שלמה ז\"ל מנה אותן כמו שמנאום בגמרא והוא הנכון. וגם שם אמרו חז\"ל מה שלא נאמר במשנה זו כי בא הכתוב הזה שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים להודיע שגדול עון לשון הרע שלא נתחתם גזר דינם של אבותינו שלא יכנסו לארץ אלא בעון לשון הרע ואע\"פי שעבדו ע\"ז בעגל ולא הוציאו לשון הרע אלא על העצים ועל האבנים שאמרו ארץ אוכלת יושביה היא כל שכן המוציא שם רע על חבירו והמביישו שעונשו יותר גדול ולא הוצרך התנא להזכיר כן במשנה זו כיון שנזכר שם בערכין וכבר הפליג לומר בפ' הקודם לזה שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ובפאה ירושלמית פרק ראשון וכן בגמ' שלנו במסכת ערכין ובמדרש תהלים ובמדרש תנחומא אמרו בענין דברים שאדם עושה אותן אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכנגדן שלש עבירות ע\"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולן בע\"ז נאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה בעריות נאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובשפיכות דמים נאמר גדול עוני מנשוא ואלו בלשון הרע נאמר לשון מדברת גדולות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש.</b> כך היה גירסא זו בסדורי תפלות וכן היא כתובה בספר רבי' משה ז\"ל. ורבינו שלמה ז\"ל כתב כי כמדומה לו שבשבוש נכתב במשנה ולא כבו גשמים ולא נצחה הרוח לפי שבראשון מיומא הביאו משנ' זו בגררא ולא קרינא להו להני תרתי ומוסיפין להו בברייתא ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים הם ג' ומשלימין לעשרה כשיסתלקו אלו השנים כי כשמנינו אחד בג' ניחוה שנים ונפרש אותה על פי מה שהיא כתוב בספרים: ",
+                    "<b>לא הפילה אשה מריח בשר הקדש.</b> ואף על פי שבשר העולה הנאכל על המזבח היה נותן ריח בשר צלי וכן הכהנים היו מבשלים בשר החטאת והאשם ובשר חזה ושוק מהשלמים ובשר קדשים אסור בהנאה ואלו היתה אשה מעוברת ומצטערת מאותו ריח היו צריכין לתחוב לה כוש ברוטב או אפילו להאכילה מהבשר עד שתשוב נפשה מפני פיקוח נפש שנא' וחי בהם ולא שימות בהם כמו שנזכר באחרון מיומא היה הקב\"ה שומר הנשים שלא הפילו מאותו ריח וזה היה נס תדיר בכל עת ובכל שעה והיה גדול מאד מפני קדושת המקדש בקדשים הנעשי' בו שלא תארע תקלה ממנו כי לא היו הקרבנו' אלא שלום בעולם: ",
+                    "<b>ולא הסריח בשר הקודש מעולם.</b> קדשים קלים הם הנאכלים לשני ימים ולילה א' ובפחות מזה הזמן הבשר הוא מסריח בזמן הקיץ ויש ימים שהחמה יוצאה מנרתיקה ונעשה נס שלא הבאיש ורמה לא היתה בו וזה הנס היה מפני קדושת הקדשים:",
+                    "<b>ולא נראה זבוב בבית המטבחים.</b> מקום היה סמוך למזבח שמו בית המטבחים שהיו בו עשרים וארבע טבעות קבועות בקרקע להכניס שם ראש הבהמות בעת השחיטה אחת לכל משמרה מעשרי' וארבע משמרות כהונה והיו שם גם כן שמנה ננסין הם עמודי' קצרים ובכל אחד יש אונקלי של ברזל כמין ו\"ו שבו תולין את הבשר בשעת הפשט והיו שם ח' שלחנות של שיש לרחוץ שם הקרבים כמו שנזכר במסכת מדות ובששי משקלים והיה נס גדול שלא נראה שם זבוב והיה נס שאפילו בבשר שאינו מסריח מתכנסים עליו זבובים וזה הנס היה מפני קדושת המקדש וקדושת הקדשים: ",
+                    "<b>ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים.</b> זה היה מפני כבודו של כהן גדול שלא יצטרכו למנות סגן תחתיו ותעשה העבודה בשני כהנים ואם היה מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו היה הדבר יותר מגונה ומכוער משאר טומאות וכבר נמצא שנטמא כהן גדול ונכנס אחר תחתיו כגון בשני בניה של קמחית כמו שנזכר בילמדנו בפרש' אחרי מות וכן בגמרא ביומא פרק הוציאו לו וכן ביוסף בן אילס בראשון מיומא בבלי וירושלמי ותוספתא זה היה מפני טומאה אחרת כגון מחמת שרץ או נתזה צנורא של עם הארץ עליו שהיא מטמאה כרוקו של זב כמו שנזכר בפרק בנות כותים בכהן גדול שסיפר עמו בדיוקי ונתזה צנורא מפיו על בגדיו של כהן גדול אבל מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו דבר זה לא אירע דרך נס מפני כבודו של כהן גדול ומה שהיו מתקנין לו כהן גדול אחר כמו שנזכר בראשון מיומא לא היה מפני קרי אלא מפני טומאה אחרת כמו שכתבנו. ויש מפרשים כי הנס היה במקדש ראשון ומה שהיו מתקינין במקדש שני. ובירושלמי אמרו כן בפירו' וכן שם נראה במעשה דיוסף בן אילס דבטומאת קרי היה וגם שם נתנו טעם אחר בדבר שאע\"פי שהיו יודעים שלא יארע בו קרי דרך נס היו מתקינין לו אף מפני קרי כדי שלא יסמכו על הנס שנא' לא תנסו את ה' אלהיכם שאם מפני טומאת שרץ וצנורא של עם הארץ לא היו צריכין להתקין כהן גדול אחר שזה הוא דבר שאיפשר לו לכהן גדול לשמור את עצמו ממנו ולא יבוא לידי טומאה אבל טומאת קרי היא טומאת אונם ולפי זה לא היו מאכילין אותו דברים המרגילין את הטומאה כמו שנזכר בראשון מיומא ועליה היו מתקינן כהן גדול אחר אע\"פי שהיה שם נס שלא יארע לו קרי לפי שאין סומכין על הנס: ",
+                    "<b>ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה.</b> זה היה נס גדול שהמזבח היה בעזרה כמו שהי' בחצר המשכן והוא מקום מגולה כמו שנזכר במסכת מדות ואפי' רבו הגשמים על האש לא היו מכבים אותה דומה לנס אליהו זכור לטוב שנא' ואת המים אשר בתעלה לחכה וזה הנס היה מפני קדושת המזבח:",
+                    "<b>ולא נצחה הרוח את עמוד העשן.</b> לא גברה הרוח ואפי' רוח סערה שהיא מצויה לנצח העמוד של עשן שלא יהא מתמר ועולה כתמרות עשן בדקל ובעמוד זה היה נס גדול מפני קדושת הקרבנות שאע\"פי שהעזרה היתה רחבה הרבה שהיתה מאה ושמנים ושבע אמות אורך על מאה ושלשים וחמש כמו שנזכר במסכת מדות וביומא פרק א' ובפרק שתי הלחם רוח סוער מסער לא תנצח העמוד וזה נס גדול היה ואע\"פי שהקטרת היתה מתמרת ועולה לא נחשב נס מפני שהיו נותנין בה עשב הנקרא מעלה עשן כמו שנזכר בכריתות פרק ראשון וביומא פרק אמר להם הממונה ובמדרש חזית ועוד שהיתה בפנים במקום מכוסה ולא היה העמוד גדול אבל במזבח החיצון נחשב נס גדול ובפרק מי שמת אמרו שבמוצאי יום טוב האחרון של חג היו צופין הכל בעשן המזבח אם היה נוטה לצפוץ או לדרום או למזרח או למערב והיו יודעין אותה שנה אם היו פירותיה משתמרין או מרקיבין וזה היה באותו נס בלבד מפני שבאותו זמן היה העולם נידון על המים כמו שנזכר בראש השנה בפרק א' אבל כל השנה לא היה נוטה כלל אפי' ברוח גדול וחזק ובא' מיומא הזכירו זה ואמרו שאינו קשה למה ששנינו לא נצחה הרוח דכאיף ופשיט כדיקלא ואבדורי לא הוה מבדר: ",
+                    "<b>ולא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים.</b> אלו שלשה הם קרבן צבור ודרך נס לכבודן של ישראל וקדושת קרבנותיהם לא נמצא פיסול יוצא ולא פיסול לינה ולא פיסול טומאה ואע\"פי שכבר נעשית מצותן נעשה להם נס שלא נפסלו שהיה גנאי הדבר שימצא פסול במה שהוא קרבן צבור וכן אע\"פ ששנינו בפרק כיצד צולין שהעומר ושתי הלחם ולחם הפנים היו באין בטומאה כיון שאינן נאכלין בטומאה כמו ששנינו שם לכבודן של צבור נעשה בהם נס שלא נפסלו כדי שיהיו נאכלין וכל זה למי שסוב' שנעשין בטומא' וכל שכן למי שאומר שם שאין נעשין בטומאה כיון שאין נאכלין שהיו צריכין אל הנס וגם מפני יוצא ולן היו צריכים אל הנס. ורבינו שלמה ז\"ל פירש במסכת יומא שטעם הנס היה שאם נמצא בהם פסול קודם מצותן לא היה אפשר להביא אחרים תחתיהם שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבין לקצור ושתי הלחם נאפין מערב יום טוב ואין אפייתן דוחה יום טוב וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת והעומר היה של שעורים והיה קרב בששה עשר בניסן ובא להתיר החדש לישראל ושתי הלחם הובאים מן החטים והיו חמץ ובאין להתיר חדש למזבח למנחו' ולחם הפנים היה נערך על השולחן ביום השבת ונשאר שם עד שבת אחרת והיה מתחלק לכהנים כל זה הוא במנחות בפרק שתי הלחם ולא אירע בכל אלה תקלה להפסל: ",
+                    "<b>עומדים צפופים ומשתחוים רווחים.</b> מפני רוב הקהל כשהיו עולים לרגל היו עומדים בבית המקדש דחוקים הרבה שהיו נדחקין איש באחיו וזקוף כקורה ורגליו נטלות מן הארץ עד שהיה כל אחד צף על חבירו כן פירש רבינו שלמה ז\"ל במסכת יומא פרק ראשון. ויש לפרש אותו לשון מערכה כמו שתרגם יונתן צפה הצפית סדר מערכתא דומה ללשון ערב\"י שהיו מערכה מול מערכה בדוחק גדול עד שהיו נמשכין עד אחת עשרה אמה של אחורי הכפרת מתוך דוחק ויוצאין ממקום דריסת רגליהם בין צידי ההיכל ונמשכים משם למערב עד אחורי הכפרת ואע\"פי כן כשהיה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכפורים והיו הכהנים והעם נופלים על פניהם ומשתחוים נעשה להם נס והיו רווחי כלומר משתחוים בריוח וכל אחד רחוק מחבירו ארבע אמות כדי שלא ישמע וידוי חבירו ותפלתו שלא יכלם כמו שנזכר במדרש חזית ובאבות דרבי נתן ובבראשית רבה פרשת יקוו המים וזה היה נס גדול מפני שהיתה השכינה שם שכל מקום שיש בו גילוי שכינה מועט מחזיק המרובה וכמו שאמרו בפרק המוכר את הפירות ובראשון מיומא ובראשון ממגילה מקום ארון אינו מן המדה וכן אמרו בילמדנו פרשת צו את אהרן כי בהרבה מקומות החזיק המועט את המרובה דרך נס ואמרו בגמ' שבשעת השתחויה לא היו נמשכין אחורי בית הכפרת אלא כולן באין למזרח העזרה ומשתחוים לפני ההיכל ובריוח שהנס היה כל כך גדול שלא היו צריכין להמשך אחורי בית הכפורת. ורבינו משה ז\"ל כתב כי מפני היראה לוחצים זה את זה. ולא ישר בעינינו זה הפירוש שאין זה נס ואם יקשו עלינו מאין כל חדש תחת השמש כמו שהקשו בגמ' בשבת פרק שני על האומר עתידה אשה שתלד בכל יום ועתידין אילנות שבארץ ישראל להוציא פירות בכל יום ועתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת והוצרכו להראות דוגמא בעולם הזה והם תרנגולת שיולדת בכל יום וצלף שמוציא פירות בכל יום וכמהין ופטריות ונברא בר קורא שהוא דוגמת גלוסקאות וכלי מילת ולולי זאת הדוגמא לא היה אפשר אף אנו נשיב בכאן כי אע\"פי שאין מקום אחד מחזיק שני גופים יחד ואם כן איך אפשר לומר שהמועט יחזיק המרובה כאלו היה רחב מאד והכתוב אומר אין כל חדש תחת השמש גם בזה יש דוגמא בעולם הזה והוא שכלי מלא אפר יחזיק מים כאלו היה ריקן מאפר וכן זכרו זאת חכמי הטבע וכיון שיש לו דוגמא לא נאמר על נס זה אין כל חדש תחת השמש ומכל מקום נס הוא: ",
+                    "<b>ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים.</b> זה היה לעולם ואע\"פי שהנחש בירושלים הוה ממית כמו שנזכר בפרק כל כתבי זה היה מפני השכינה שהיתה באותו מקום מפני זכותן של ישראל: ",
+                    "<b>ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים.</b> פירש רבינו שלמה ז\"ל לפי שכל הדרים בתוכה היה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם דקדק הרב ז\"ל מהלשון שאמר שאלין בירושלים כלומר שאע\"פי שישיבת כרכין קשה שאין פרנסתן מצויה כמו בכפרים ולזה אמר ויברכו כל העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים כמו שנזכר באחרון מכתובות מפני כבוד ירושלים הקב\"ה היה מזמין פרנסה דרך נס לדרים בתוכה כדי שלא יאמר צר לי המקום ודחוקה לי פרנסתי שאלין ואדור בירושלים. ורבינו יונה ז\"ל פירשה לעולים ברגל כאלו אמר כשאלין בירושלים שהשם ית' היה מרויח להם המקום ולא היה אחד מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום כמו שאמר הכתוב צר לי המקום גשה לי ואשבה וכן פי' בערוך וגרסתו כשאלין בירושלים. וכן היא בבראשית רבה פרשת יקוו המים. ונראה לי פירוש רבינו יונה ז\"ל יותר נכון אף ע\"פי שלשון שאלין נופל יותר טוב. כי לפי זה הפירוש הכל הוא מין נס אחד עם עומדי' צפופים ומשתחוים רווחים. והגידו לי כי בבית הכנסת של ירושלים הם נכנסים כל הקהל והוא מתמלא מהם וכשעולין לרגל מכל הסביבות נוספים יותר משלש מאות והכל נכנסים שם בלא דוחק ועדיין נשארה הקדושה בה. ונסים אחרים היו בבית המקדש ששברי כלי חרס היו נבלעין במקומם שלא תהיה ירושלים אשפתות וכן מוראת העוף והנוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה היו נבלעים במקומן כמו שנזכר ביומא ובזבחים בפרק דם חטאת. וכן נר מערבי שהיה נותן בו שמן כמדת חביריו ובו היה מתחיל ובו היה מסיים הוא עדות שהשכינה שורה בישראל כמו שנזכר בשני משבת וביומא ובפרק כל קרבנות צבור. וכן לחם חום ביום הלקחו שהיה לחם הפנים חם כל ימות השבוע כמו שנזכר בפרק הקומץ רבה במנחות וביומא ובסוף חגיגה. וכן מקום הארון אינו מן המדה וכן כרובים בנס היו עומדים כמו שנזכר בפרק המוכר פירות וביומא פרק א'. וכן לשון של זהורית שהיה אדום ומלבין ביום הכפורים כמו שנזכר בסדר יומא. וכן אש של מעלה שהיתה רבוצה כארי על גבי המזבח כמו שנזכר שם. אבל במשנה זו תנא ושייר ואם הם יותר גם עשרה היו שם שיש בכלל הרבה מועט. ושם בגמרא הקשו מכל זה ותירצו הכל בראשון מיומא. ובאבות דרבי נתן ג\"כ מונה נסים אחרים. ויש נוסחאות ישנות בגמרא שכתוב בהם לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם שאין דבר שמחיה ממית. ולא הסריח בשר הקודש מעולם מפני ריחה של גן עדן. ולא נראה זבוב בבית המטבחים מפני שמלאכי השרת הולכין וחוזרין. ולא אירע קרי לכהן גדול שנעשה הוא כמלאכי השרת. ולא פיסול בעומר אפילו שעורה אחת נשופה. ובשתי הלחם שלא היתה אחת יתירה על חברתה אלא שתיהן שוות כאחת. ובלחם הפנים שלא נפרך ולא נסדק ולא נכפלו קרנותיו. עומדים צפופים ומשתחוים רווחים שהיה ריוח לכל אחד מהם ארבע אמות לכל רוח. ולא הזיק נחש ועקרב מפני אימת השכינה. ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים לא אמר אדם לא מצאתי מטה לישן עליה ולא כסא לישב עליו ולא תנור לצלות פסח. ופי' שעורה נשופה כחושה כמו שנז' בפ' המוכר פירות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות.</b> זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות. ורבינו משה ז\"ל פירש בספר המורה פרק כ\"ט משני כי דעתן של חז\"ל הוא שהנסים נגזר עליהם בעת הבריאה קודם שנשלמה הבריאה ועדיין לא היה שם טבע קיים כדי שיהיו הדברי' היוצאי' מהטבע שוים עם הדברים הטבעיים וזה כדי לקיים הכתוב שאמר אין כל חדש תחת השמש. וזהו שאמרו במדרש קהלת ובבראשית רבה אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב\"ה עם הים שיהא נקרע הה\"ד וישב הים לפנות בקר לאיתנו א\"ר ירמיה בן אלעזר לא עם הים התנה הקב\"ה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הה\"ד אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי את הים שיקרע. את האור שלא תזיק. את האריות שלא יזיקו. את הדג שיקיא ואם כן כשנקרע למשה כבר נגזר עליו ביום שלישי שנא' יקוו המים שבאותה שעה יבקע וזהו שאמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון וכן נגזר על הירדן באותו יום שיבקע מפני יהושע ואליהו ואלישע וכן ביום רביעי נגזר על השמש שיעמוד ליהושע וישוב אחורנית לחזקיה על ידי ישעיה וכן בשאר הנסים נגזר עליהם ביום בריאתם שיצאו מטבעם על ידי הנביאים דרך נס. ואלו עשרה דברים נבראו בין השמשות קודם הכנס יום שבת שכבר כלתה הבריאה ונתחזק הטבע והיתה קבלה בידם שאלו הדברים לא נגזר עליהם אלא באותה שעה שהיה הטבע ממוצע בין החדוש והקיום כי אלו הדברים הם ג\"כ ממוצעים בין הטבע והנה ע\"כ נגזר עליהם באותה שעה. ונראה שאין זה דעת הכל שהנסים לא מפני שנגזר עליהם הם נעשים שהרי אמרו בפרק בני העיר ואלישע כי הוה עביד ברחמי הוה עביד הרי שפירשו שלא מפני שנגזר עליהם בעת הבריאה היה נעשה הנס אלא מפני שבתפלת הנביא היה נעשה הנס כמו שאמר ותגזר אומר ויקו' לך ומה שכתוב אין כל חדש תחת השמש לא נאמר על ענין שינוי הטבע דרך נס ואם נאמר על הנס לא בא לומר שאי אפשר להשתנות הטבע אלא לומר שאפילו הנסים יש להם דמיון בטבע שהמטה שנהפך לנחש כבר היה נחש וזהו שאמרו ואם בריאה יברא ה' אלימא למברא גיהנם והא כתיב אין כל חדש תחת השמש אלא לקרובי פתחא כמו שנזכר בפרק חלק ובפרק אין בין המודר גלו בזה שהנסים שאין להם דמיון כלל אינם נעשין וזהו הטבע הקיים שאינו משתנה אבל הנסים שיש להם דמיון בטבע הם נמנעים אצלינו ואפשרים אל הנביא בתפלה או בשליחות של מקום וכבר הארכנו בחלק שלישי מזה הספר בענין זה. ועתה אפרש המשנה על דעתינו שלא מפני הנס נאמר עליהם שנבראו בין השמשות ונגזר עליהם באותה שעה אלא למה נאמר שנבראו בין השמשות לפי שאינם כשאר מעשה בראשית ולא נזכר בהם בריאה ולא נבראו אחר ששת ימי בראשית שנא' אין כל חדש תחת השמש א\"כ נבראו בין השמשות: ",
+                    "<b>פי הארץ.</b> לבלוע קרח ועדתו שנפתח פיה בגזירת משה רבינו ע\"ה ואחר כך ותכס עליהם ואע\"פי שכיוצא בזה יש בטבע שנבקעה הארץ ברעש הנקרא זלזלא אבל נשארה בקעה וגיא יתמלא מים ולא נזכר כיוצא בזה בריאה במעשה בראשית ולזה נברא בין השמשות: ",
+                    "<b>פי הבאר.</b> היא בארה של מרים והנס היה שבזכותה יצאו ממנו מים שלא היו בו והיתה הולכת עמהם בכל המסעות. ורבינו שלמה ז\"ל פירש שאמר שירה שנא' עלי באר ענו לה אם כן נס גדול היה ונמנה באלו העשרה לפי שזאת הבריאה לא נזכרה בששת ימי בראשית ואע\"פי שהארץ והבאר הם בכלל מעשה בראשית אבל פיותיהם שיפתחו ואחר כך יסגרו הם בריאות שאין להם דוגמא במעשה בראשית ונבראו בן השמשות. ובספרי אמרו הבאר: ",
+                    "<b>פי האתון.</b> עדיין לא נבראת האתון אבל נגזר עליה שתדבר עם בלעם וכן כתב החכם רבי אברהם אבן עזרא ז\"ל בפירוש התורה ועל כן נמנה בכלל אלו העשרה דברים שנבראו בין השמשות כי לא נזכר דומה לזה בששת ימי בראשי' כבקיעת הים ועמידת המאורות שכבר נבראו וזאת עדיין לא נבראת: ",
+                    "<b>והקשת.</b> כבר ביארו חכמי יון שהקשת הוא ענין טבעי כי כשהניצוץ של השמש הוא מכה בדברים לחים ספיריים כמו המים ואבני השוהם נעשה מאותו ניצוץ כדמות גווני הקשת שהם ירוק ואדום ואין יכולת ביד צבע לעשות כעין אותם גוונים ונעשה כצורת קשת לפי שמהארץ שהיא כעין כדור עולין אידים מחמת רתיחת השמש והם עולים כדוריים ומתקצרים כעין מחודד שקורין ההנדסיי\"ם מחודד האצטונה וכשהאידים עבים וחשוכים אינו נעשה קשת שאינו מקבל הניצוץ וכשיש בו מעט לחות הוא מקבל הניצוץ ומכה בו ונעשה הקשת כתמונת אותו עמוד והוא מתחיל מלמעלה כנגד השמש ומכה עד למטה מהארץ מקום שהניצוץ מגיע שם על כן לעולם הם רגלי הקשת כנגד השמש וכבר זכרו זה רז\"ל בפרק אין דורשין ונתנו בו טעם אחר על צד המדרש ואחר שהוא טבע מה היה זה האות שנתן השם לנח. האות היה שהשם ית' ברא ענן לקבל הניצוץ כדי שיזכור הברית לקיים שבועה שנשבע לנח שלא יהיה עוד המבול לשחת כל בשר ואע\"פי כי אחר היות בם ענן הוא בטבע להיות בו קשת אבל הענן יהיה דרך אות וזהו שנא' והיה בענני ענן ונראתה הקשת בענן אמר שהענן יהיה ברצון האל והקשת יראה מעצמו וכבר פירשנו זה בחלק ב' מזה הספר ולא מצינו בששת ימי בראשית דוגמא לזה על כן אמר שנברא בין השמשות כי אז נבראו העננים ונגזר עליהם שיקבלו אות הקשת וכבר הארכנו בענין זה הקשת בפרק ג' מהחלק השני כשדברנו במרכבה שראה יחזקאל: ",
+                    "<b>והמן.</b> שירד לישראל במדבר. זה מהנסים הגדולים היה לרבויו בכל יום ולתדירותו ארבעים שנה ולהיותו במקום חורב ובתוהו יליל ישימון ימצאהו בארץ מדבר ותרגם אנקלוס ספק צרכיהון ונמנה בכלל אלה הדברים כי לא מצינו שנזכרה בו בריאה ולא מצינו שכיוצא בו במעשה בראשית ולא נברא דבר אחר מעשה בראשית על כן נכלל עם הדברים הנבראים בין השמשות:",
+                    "<b>והמטה.</b> של משה שבו עשה האותות והיה של סנפירינון שהוא מין קשה ונבקע הסלע מפניו והיו חקוקות בו המכות דצ\"ך עד\"ש באח\"ב והיה נס שיעשה בו משה כל האותות ושיהפך לנחש ונסים גדולים נעשו בו ונמנה בכלל אלו שנבראו בין השמשות לפי שלא היה כשאר המטות ולא מצינו בריאה בששת ימי בראשית ואחר ששת ימי בראשית לא היתה בריאה א\"כ נברא בין השמשות: ",
+                    "<b>והשמיר.</b> הוא תולעת ארוכה ובו בנה שלמה הבית כמו שנזכר בפרק מי שאחזו והיה מניחו על האבן ונבקעת שנא' ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו וכן היה רושם בו אבני החשן והאבנים נבקעו פתוחי חותם ונשארו שלמות כתאנים המבוקעות כמו שנזכר בסוטה בפרק אחרון וזו סגולה היתה באותו תולעת ולזה נמנה בכלל אלו העשרה שזה השמיר נברא באותה שעה ואלו נברא בששת ימי בראשית היה כותב בו בריאה ואחר ששת ימי בראשית לא נברא א\"כ בין השמשות נברא: ",
+                    "<b>והכתב והמכתב והלוחות.</b> הם שלשה דברים מהעשרה הנבראים בין השמשות והלוחות הם הלוחות שנתן למשה הקב\"ה כתובים בהם עשרת הדברים וכששברם משה נתנם בארון עם הלוחו' השניי' שפסל משה שנא' על הלוחו' הראשוני' אשר שברת ושמתם בארון לוחות ושברי לוחות מונחים בארון כמו שנזכר בפ' השותפין שרצו ובפ' שתי הלחם והיתה בריאתם בידי שמים באותה שעה שנא' והלוחות מעשה אלהים המה ולא נזכר בששת ימי בראשית אימתי נבראו ואחר ששת ימי בראשית לא נבראו אם כן בין השמשות נבראו ולזה אמרו עליהם שהיו של סנפירינון כמו שאמרו על מטה משה כמו שנזכ' בילמדנו מפני שהיו שניהם מטה ולוחות בריאה שלא מעין מעשה בראשית. ובמדרש חזית אמרו שהיו של סנפירינון ומעשה נסים ונגללין היו וחצובין מגלגל חמה היו והי' ארכן ששה טפחים ורחבן ו' טפחים ועביין שלשה טפחים והיו כאבן אחת ארכה כרחבה כרומה ונחלקה לשנים כמו שנזכר בפרק אין בין המודר שכשהיו זו על גב זו היו ששה על ששה ברום ששה כמו שנזכר בפרק השותפין שרצו ובירושלמי פרק משוח מלחמה ולזה כשהיו זה אצל זה בארון היו צריכין לארכו ולרחבו אחר שתסלק עובי הכותלים ובילמדנו אמרו שהיה גובהן שלש אמות שהיו כשיעור מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות וכן אמרו במטה שהיה משוי ארבעים סאה. וכן בירושלמי דתענית אמרו שהלוחות היו משוי ארבעים סאה כשיעור מקוה הרי שהשוו ביניהם שהיה של סנפירינון וכשיעור מקוה: ",
+                    "<b>והכתב והמכתב.</b> רבינו שלמה ז\"ל פירש הכתב האותיות והמכתב התיבות. וכן פירש בעל הערוך ואיני יודע למה נמנו שנים. ורבינו יונה ז\"ל פירש הכתב שהיתה כתובה לפני השם ית' באש שחורה על גבי אש לבנה כמו שנזכר במדרש חזית ובירושלמי בפרק משוח מלחמה. והמכתב צורות האותיות החרותות על הלוחות גם זה פי' בערוך והוסיף שהיו נקראין מכל הצדדין טטרגונא פירוש ארבעה צדדין וכן הוא בירושלמי פרק משוח מלחמה וגם זה הפי' אינו מתיישב שהתורה קודם העולם נבראת ולא בין השמשות ואם נפרש הכתב צורת האותיות והמכתב מה שכתוב על הלוחות שנא' והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות והיה טטרגונא כמו שפירש בעל הערוך יתיישב יפה עם מה שנזכר בירושלמי פרק משוח מלחמה וכן הוא במדרש חזית: ",
+                    "ויש מפרשים הכתב הם עשרת הדברות הכתובים בלוחות והמכתב הוא הכלי שבו כותבין וחורתין באבנים נמי עט ברזל וְהִמַכְתֵּב גרסינן על משקל מזלג מסמר כמו הסיל והסידא והמכתב יש בא' מקדושין וכן במשנת כלים מכתב שנטל הכותב וכן פרש\"י ז\"ל פרק מקום שנהגו וזה הוא הנקרא אצבע אלהים ותרגמו אנקלוס באצבעא דה' ולא תרגמו במימרא דה' נראה שבכלי נחקקו האותיות בלוחות וכן פו' רבינו משה ז\"ל בספר המורה שבכלי נכתבו ואותו כלי נקרא אצבע אלהים כמו שנקרא המטה מטה אלהים ונבראו כשנבראו הלוחות שלא נאמרה בו בריאה בששת ימי בראשית ואי אפשר אחר כן שנא' אין כל חדש תחת השמש אם כן בין השמשות נברא: ",
+                    "<b>ויש אומרים אף המזיקין.</b> אלו הם השדים שלא נזכרה בהם בריאה בששת ימי בראשית ואי אפשר שנבראו אחר ששת ימי בראשית ונבראו בין השמשות ואמרו במדרש בראשית רבה כי אחר שנברא אדם וחוה נתעסק בבריאתם וכשברא רוחותיהן קדש היום ולא הספיק לברוא להם גופות ונשארו רוחות בלא גוף ללמדך דרך ארץ שהעוסק במלאכתו וקדש היום יניחנה ולא יגמור אותה וכבר פירשנו בחלק שני מזה הספר ענין השדים ושם ביארנו כי מלאכי השרת הם נבראים גם כן כמו שפירש זה המשורר שאמר הללוהו כל מלאכיו וכתיב בסוף כי הוא צוה ונבראו ופירשנו שם כי בריאתם היתה ביום ראשון בראיות מכריעות:",
+                    "<b>וקברו של משה.</b> שלא חצב הקב\"ה קבר בשעת מיתתו שלא עשה הקב\"ה מעשה אחר ששת ימי בראשית ולא מצינו שנכתבה בו בריאה בששת ימי בראשית אם כן מתי נברא ודאי בין השמשות נברא וזה על דעת מי שאמר בראשון מסוטה שהקב\"ה קבר אותו שנא' ויקבור אותו בגי ויש רמז בדבר ויקבור אותו בגי חסר אל\"ף בגימטריא י\"ה שמו של הקב\"ה ואף לדברי האומר הוא קבר את עצמו הקבר כבר היה עשוי ולפי שנעשה מעשה שמים אמר עליו לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה העומדים למעלה נראה להם למטה והעומדים למטה נראה להם למעלה כמו שנזכר בראשון מסוטה: ",
+                    "<b>ואילו של אברהם אבינו.</b> האיל לא נאמר נברא אלא שנגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בסבך בקרניו לפי שהיה השטן רוצה להבריחו כדי שישחוט את יצחק וזה היה נס ולא מצינו לו דוגמא במעשה בראשית על כן נמנה עם אלו הדברים שנבראו בין השמשות כמו פי האתון שזה וזה עדיין לא נבראו ונגזר עליהם באותה שעה לדעת יש אומרים:",
+                    "<b>ויש אומרים אף הצבת בצבת עשויה.</b> זה יש אומרים לא מחמת קבלה אמר כן אלא ראייה נתן לדבריו והוא שהנפח אינו יכול לעשות מלאכתו אלא בצבת והם המלקחים תרגום ומלקחיה וצבתהא ואם כן הצבת לא נעשית אלא בצבת ואותה צבת בצבת אחרת והראשונה מי עשאה בודאי מאליה נעשית בידי שמים ואי אפשר בששת ימי בראשית שלא נזכר בה בריאה ואחר ששת ימי בראשית אי אפשר אם כן ברואה היה בידי שמים בין השמשות וכן אמרו בפרק מקום שנהגו רבי יהודה אומר אף הצבת הוא היה אומר צבת בצבתא מתעבדא צבתא קמיית מאן עבדה הא בידי שמים היא וכיון שהביא ראיה שהיא בידי שמים מיד נתברר לנו שהיתה בין השמשות כמו שפירשנו וכבר חלקו עליו שם שאם אין לך קבלה אלא מזאת הראיה אין זאת הראיה מכרעת על כן אמרו לו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כלומר יעשה בדפוס צבת ויתיכו הברזל באור ויציקו אותו בתוך הדפוס ותעשה הצבת מיד ובגמרא פרק מקום שנהגו יש מוסיפין באלו שנבראו בין השמשות האור והפרד ויש אומרים שם כי במוצאי שבת נבראו ויש אומרים כי פרד בימי ענה נברא ובספרי מוסיפים מערה שעמדו בה משה ואליהו ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ויש אומרים אף בגדי אדם הראשון הם הכתנות זה נראה לי פירוש זאת המשנה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם.</b> אחר שהשלים סדור מספר העשרה התחיל לסדר הדברים שהם במספר שבעה זאת המשנה משנת דרך ארץ היא ומי שהוא חכם ונשלמה חכמתו יש בו דרך ארץ ונזהר מאלו הדברים אשר בדק התנא בסברתו שהם שבעה ומי שאינו שלם בחכמתו נקרא גולם וחשוב הוא מבור ועם הארץ שהם אין להם חכמה וזה יש בו חכמה אלא שלא נשלם בדרך ארץ והוא מענין גלמי כלי מתכות שהם הכלים שנגמרו ועדין צריכין ליפות בהם כמו החרב והסכין שכבר יש להם צורת חרב וסכין אלא שעדין צריכין לחדדן ולצחצחן כמו שנזכר במסכת כלים ובראשון מחולין ולשון הכתוב הוא גלמי ראו עיניך והוא העובר שעדין לא נגמרו איבריו וכן המלבושים שאדם לובש ומתעטף בהם ולא נכר בצורת איבריו נקראים בלשון הכתוב גלומים בגלומי תכלת ורקמה ובלשון רבותינו גלימא בראשון מקמא ובפרק מי שמת מגלימא דעל כתפאי ובפרק המוציא יין אמרו שנקראת גלימא שנעשה בה גולם וכן תכריכי המת נקראים בלשונם גלימא בפרק תולין ובפרק ראשון מיום טוב ובפרק הרואה והאיש הזה הנקרא גולם אין חכמתו מיושבת ואינו נזהר מדברים אלו והם קצתם בין תלמיד לרבו והוא שאינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה וקצתם בין חבר לחבירו והוא שאינו נכנס לתוך דברי חבירו וקצתם בין הרב לתלמידו והוא שאינו נבהל להשיבו והשאר הם כוללים התלמיד והחבר והרב על כן סדרם התנא כן כנ\"ל: ",
+                    "<b>חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה.</b> רבינו שלמה ז\"ל גרסתו בחכמה ובמנין פירוש במנין שנים ובמנין תלמידים ולא מצינו גירסא זו בספרים. ובמדרש חזית אמרו כתיב בלבי צפנתי אמרתיך וכתיב בשפתי ספרתי כאן כשעירא היאירי קיים כאן כשאין עירא קיים וכן היא בפרק הדר. וכן מצינו שאלעזר ואיתמר כשקצף עליהם משה לא השיבו לו הם שלא רצו לדבר בפני אביהם והשיב אהרן וזה מחכמה היה לא שלא היה ביד אלעזר להשיב שהרי מצינו שדבר בפני משה בענין כלי מדין וכן אמרו בספרי כמו שכתב רבינו שלמה ז\"ל. ובאבות דרבי נתן מסמיך זה אל שלא נא ביד תשלח שלא רצה לדבר בפני אחיו הגדול ממנו. והגולם הוא הפך זה מדבר בפני מי שגדול ממנו כי לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו ואולת היא לו וכלימה. וכן החכם אינו נכנס לתוך דברי חבירו. המפרשים ז\"ל פירשוהו שאם חבירו מדבר עמו לא יספיק דבריו עד שישלים אותן. ולא נראה לי כן שאפילו הילדים אינן עושים כן ואין ראוי להכניס זה במדות החכם אלא שאם חבירו הוא מדבר עם רבו ונושא ונותן עמו בהלכה הוא אינו נכנס לתוך דברי חבירו לשאת ולתת עם רבו להפסיק משא ומתן שבין חבירו לרבו אלא מניח חבירו להשלים משאו ומתנו עם רבו ואחר כך ידבר הוא. והגולם מתוך חפצו לדבר ולהראות כחו במשאו ומתנו נכנס לתוך דברי חבירו וכן מצינו במלאכים שנשלחו להפוך את סדום שכל זמן שהיה אברהם מדבר עם השכינה לא עשו שליחותן אלא אחר שהשלים תפלתו הסניגור ונסתלק הרחמן בא הקטיגור כמו שנזכר בבראשית רבה. ובאבות דר' נתן למדו זה מהקב\"ה שלא רצה ליכנס לתוך דברי אברהם שנא' וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם קל וחומר להדיוט ובספרי למדו זה מן שמעו נא דברי אמר להן המתינו לי עד שאדרוש קל וחומר שלא יהא אדם נכנס לתוך דברי חבירו. וכן החכם אינו נבהל להשיב אם ישאלנו התלמיד עד שיתיישב בדבריו ולא יקפוץ להשיב כדי שתהא תשובתו כהלכה. ובתוספתא דסנהדרין תניא חכם שנכנס אין שואלין אותו עד שתתיישב דעתו נכנס ומצאן שאם עסוקין בהלכה לא יהא קופץ לתוך דבריהם עד שידע באיזה ענין עוסקים ואם עשה כן על זה נאמר שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם ודבר זה מהתורה הוא נלמד שנאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך ליה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אזהרה למשה שלא ישים לפניהם תשובה לשאלתם במהירות אלא כמו שהיו עושין הכהנים כשהיו עולין במזבח על גבי הכבש שהיו מהלכין עקב בצד גודל והמרחיב פסיעותיו למהר העלייה מגלה ערותו וכן הנבהל להשיב מגלה טעותו ובושתו ומכאן למד שלמה המלך ע\"ה שאמר חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו זה הוא הגולם שהוא בלא דרך ארץ ותגלה רעתו וטעותו בקהל במהירות תשובתו. ובאבות דרבי נתן למדנו זה מאליהוא שאמר כתר לי זעיר ואחוך וכן כתוב והוחלתי כי לא ידברו. וכן החכם שואל בענין ומשיב כהלכה נראים שני דברים ולא נמנו במשנה אלא בדבר אחד על כן נראה שהוא מתפרש כן התלמיד ראוי לו לשאול בענין וכשישאל בענין הרב משיב כהלכה שאם לא ישאלנו בענין שמא הרב לא ישיבנו כהלכה כמו שאמר רבי חייא לרב בר פחתי לאו אמינא לך כי הוי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי אי לאו דגברא רבה הוא כסיפתיה כמו שנזכר בא' משבת ואלו היו שני דברים שיהיה האחד לתלמיד שישאל בענין והשני הרב שישיב כהלכה וכי צריכין היינו לידע שהחכם משיב כהלכה ולא כבר הזהיר שלא יהיה נבהל להשיב כדי שישיב כהלכה אבל הכל לדבר אחד לתלמיד שישאל בענין ואז החכם ישיב כהלכה וכן נראה מאבות דרבי נתן כי הכל הוא דבר אחד ששם למדו זה מיהודה לפי שאמר דבר הגון אנכי אערבנו השיבו אביו א\"כ אפו זאת עשו אבל ראובן שאמר דבר שאינו הגון את שני בני תמית וכי רוצח הוא אביו על כן לא השיבו ואמר לא ירד בני עמכם. והשאלה בענין הוא שישאל לפי הענין הצריכין בו כמו שלושים יום קודם הרגל באותו רגל כמו שאמרו בראשון מפסחים ובראשון ממגילה ועל זה אמרו בתוספתא בשני תלמידים שאם אחד שואל בענין ואחד שואל שלא בענין נזקקין לשואל בענין. ולשאול בענין מן התורה הוא נלמד מאותן האנשים שהיו טמאים שראו למשה עוסק בהלכות הפסח ושאלו לו באותו ענין כמו שנזכר בספרי ובפסחים פרק ראשון. וכן מבנות צלפחד שראו אותו עסוק בהלכות נחלות ושאלו אותו באותו ענין ועל זה אמרו שהיו חכמניות כמו שנזכר בספרי ג\"כ ובפרק יש נוחלין. והגולם הוא הפך זה ששואל שלא בענין ומביא הרב לידי בושה להשיב שלא בהלכה. וכן החכם אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון שאם ישאלוהו שאלה אחת מתחלקת לשני דברים תהיה תשובתו כענין שתתברר השאלה הראשונה והשאלה השנייה אחרונה. וכתב רבינו יונה ז\"ל שאפילו יצטרך להשיב על האחרונה תחלה וכל שכן שאם שתי השאלות אין האחת צריכה להתברר בתשובה האחרת שיקדים להשיב על הראשונה ואח\"כעל השנייה ודבר זה למדנוה מהקב\"ה ששאלו משה רבינו ע\"ה שני דברים מי אנכי כי אלך אל פרעה זו שאלה ראשונה שהוא מלך גדול ואני רועה צאן וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים זו שאלה שנייה כי לא יאמינו לי והוא השיב לשאלה ראשונה כי אהיה עמך ולא תפחד ממנו ועל השאלה השנייה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ואז יאמינו בך. וכן רבקה אמנו כשאמר לה אליעזר בת מי את זו שאלה ראשונה היש בית אביך מקום לנו ללון שאלה שנייה השיבה על ראשון בת בתואל אנכי ועל אחרון גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון וכן שנו באבות דר' נתן וכן יעקב אבינו הורה דרך חכמ' למלאכיו אמר להם כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך ואמרת לעבדך ליעקב תשוב' למי אתה מנח' היא שלוח' תשובת ואנה תלך לאדוני לעשו תשובת ולמי אלה לפניך. והגולם הוא הפך שמתוך בהלתו הוא משיב על אחרון שהוא סמוך לתשובתו ואח\"כ משיב על הראשון והוא מתבלבל בתשובתו מפני שנכנסו בינה לתשובתו דברים הרבה וגם השואל מתערבים לו הדברים ולא יתבררו לו השאלות: ",
+                    "<b>ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי.</b> שאם יש לו סברא בדבר לא יתלה אותו בשמועה מרבותיו וכבר אמרו במסכת דרך ארץ ובפרק תפלת השחר שהאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכן משה רבינו ע\"ה אמר לאותן טמאים זו לא שמעתי וכן לבנות צלפחד אע\"פי שמתחלה היה מדבר עמהם דרך סברא כשסלקוהו בטענותיהם אמר לא שמעתי כמו שנזכר בספרי וכן כשאמרו לרבי אליעזר כל דבריך אינם אלא מפי השמועה אמר להם מעולם לא אמרתי דבר שלא שמעתי כמו שהוא מוזכר ביומא פרק שני שעירי ובסוכה פרק הישן וכן בכריתות אמרו לרבי עקיבא רבי אליעזר ור' יהושע זו לא שמענו אבל שמענו בפרק אמרו לו ובפרק תשיעי ממס' נגעים א\"ר אליעזר לא שמעתי וכן שם בפי\"א ובפ' שמנה שרצים א\"ר יהודה לרבין זו לא שמעתי וכן א\"ר חנינא לריש לקיש בפרק אלו קשרים. ובאבות דרבי נתן למדו זה מאנשי חרן כשאמר להם יעקב השלום לו אמרו לו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן כלומר זה אנו יודעים ואם תשאל יותר רחל בתו תגיד לך כי לא ידענו יותר. ובמסכת דרך ארץ אמרו והביאוה בראשון מברכות למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. והגולם הוא הפך כשיש לו סברא בדבר אומר ששמעה מרבותיו כדי שיקבלוה ממנו. וכן החכם מודה על האמת פי' רבינו משה ז\"ל שאפילו יש בידו טענות ויכול להתעקש להעמיד דבריו יודה על האמת וכמו שאמרו בגמרא בפרק נערה שנתפתתה יכילנה לשנויי הכי מיהו שנוייא דחיקא לא בעינא לשנויי ודבר זה למדנו ממשה רבינו ע\"ה כשסלקו אהרן ואמר לו אם שמעת בקדשי שעה נקל בקדשי דורות מיד וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש כמו שנזכר בזבחים פרק טבול יום לא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי וכן אמרו באבות דרבי נתן וכן אמר הקב\"ה כן בנות צלפחד דוברות כן מטה בני יוסף דוברים וכן הקב\"ה הודה ואמר סלחתי כדבריך וכן אמר משה עמדו ואשמעה ולא בוש לומר לא שמעתי ובפרק השולח שנינו חזרו בית הלל להורות כבית שמאי. וכן בפרק האשה שלום חזרו בית הלל להורות כבית שמאי ובתשיעי ממסכת כלים וברביעי ממסכת אהלות ובעדיות מנו ארבעה דברים שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי ויש אחרים שלא מנו שם אלא שהם בכללם וכן באחרון מתענית חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי בן עזאי ובפרק השוחט הודה רבי עקיבא לר' ישבב ובפ' העור והרוטב חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי רבי יהודה אע\"פי שהיה תלמידו ובזבחים פרק דם חטאת אמר רבא דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי וכן בפרק ישנוחלין ובפ' תינוקת ובפרק מבוי ובפרק אלו טרפות ובפרק במה אשה ובפרק האומר בקדושין ובראשון מזבחים אמר רבי טרפון לרבי עקיבא הפורש ממך כפורש מחייו שהודה לדבריו וכן בספרי. והגולם הוא הפך זה שהוא מחזיק בדבריו ואפילו הם טעות ויודע בעצמו שטעה כדי שלא יאמרו עליו שטועה היה ועל כן אמר התנא וחלופיהן בגולם כלומר חילוף הדברים שהם בחכם הם בגולם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה.</b> המפרשים ז\"ל לא דקדקו בזה לחלק הפורעניות שהם שבעה לגופי עבירות שיהיו שבעה כנגדן והיה נראה מפשט המשנה ששבעה מיני פורעניות הם האחד רעב של בצורת השני רעב של מהומה השלישי רעב של כלייה הרביעי דבר החמישי חרב הששי חיה השביעי גלות. אבל קשה לזה כי הרבה משבעה גופי עבירה הם אם נמנה השלשה ראשונים שלשה כי בארבעה אחרונים יש כמה גופי עבירה יותר משלשה ורבינו שלמה ז\"ל הרגיש בזה ומנה שלשה ראשונים באחד שכולם מין אחד הן ובצורת הוא אלא שהאחד משונה מחבירו ועבירה אחת היא ביטול תרומה ומעשרות שחלה בכלל תרומה היא ובדבר מונה שני גופי עבירה שהם מיתות האמורות בתורה ופירות שביעית וכן שמטת הארץ הנזכר א' הם בגלות ומנינו שלשה גופי עבירות וענוי הדין ועוות הדין ומורים בתורה שלא כהלכה מונה אותם באחד שענין אחד הם הרי מנינו ארבעה גופי עבירה ושבועת שוא וחילול השם מונה בשנים לפי שאין דומים זה לזה הרי כאן ששה גופי עבירה וע\"ז וגילוי עריות ושפיכו' דמים מונה באחד שענין אחד להן הרי כאן שבעה גופי עבירה. ואינו מיושב כל הצורך למה נמנה אלו השלשה באחד וכי מפני שנא' בשלשתן יהרג ואל יעבור יהיה עניינם אחד ועוד היאך יתיישב שבעה מיני פורעניות אם שלשה ראשונים נמנים באחד. והיותר טוב הוא שנתישב מיני פורעניות שיהיו שבעה ואם גופי עבירות הם יותר כיון שפורענותם הוא אחד נמני באחד ובפ' במה מדליקין מפורש כל זה מהמקרא למה עבירה זו פורענותה זו ועבירה זו פורענתה זו וכן באבות דרבי נתן: ",
+                    "<b>רעב של בצורת.</b> הוא כשחלקה אחת ירדו עליה גשמים וחלקה אחת לא ירדו עליה גשמים והשער מתייקר וכן אמרו במדרש רות רעב של בצורת שנה עבדת ושנה לא עבדת ובצורת הוא יוקר השערים כמו שנתבאר בגמ' במס' תענית וכן בכתובות פרק אלמנה נזונת וזה הוא מדה כנגד מדה. מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין פורענותם הוא מקצתן שבעים אותם שיש להם תבואתם או ממון לקנות ומקצתם רעבים שקונים אותה ביוקר ואין להם ממון כדי להשביע עצמן:",
+                    "<b>רעב של בצורת ושל מהומה.</b> פירש רבינו משה ז\"ל שהוא מפני מלחמות שלא נתעסקו בזריעה ולפי זה יש רעב של בצורת ויוקר שהזורעים בדמעה הם מעטים והיוקר מתרבה ויש מהומה בעולם לבקש מזונות מכאן ומכאן וכולם רעבים ובמדרש רות אמרו רעב שהיה בימי אלישע רעב של מהומה היה שנא' עד היות ראש חמור בשמונים כסף והנה פורענותם לפי חטאם שכולם אינם מעשרים: ",
+                    "<b>רעב של כלייה.</b> הוא מפני עצירת גשמים שלא ירדו כלל שנאמר והיו שמיך אשר על ראשך נחשת ואין תבואה כלל וכלה הרעב את הארץ וזה פורענותם שאפי' החלה מן העיסה אינם נוטלים כי יעצור הקב\"ה השמים וייבשו שאפי' עיסה ליטול את החלה לא יהיה להם ודבר זה מפורש הוא במלאכי כי בזכות מתנות לויה וכהונה השנים מתברכות שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די כמו שנזכר בפ' במה מדליקין: ",
+                    "<b>דבר בא לעולם על מיתות האמורות וכו'</b> מדה כנגד מדה הם לא חייבו מיתה לחייבי מיתות מן השמים ממיתין אותן וכמו שאמרו בפרק ואלו נערות וכן בסנהדרין פר' אחד דיני ממונות אע\"פי שסנהדרין בטלה דין ארבע מיתות לא בטלו וזהו פי' שלא נמסרו לבית דין שלא השלימו בית דין דין תורה בהם ובכלל זה ג\"כ חייבי מיתה וכרת בידי שמים שלא נמסרו לבית דין שאין בהם חיוב מיתה בידי אדם שלא מסרן האל לבית דין. ופירות שביעית היא עבירה לעשות מהם סחורה כלל שנאמר לאכלה ולא לסחורה וכן לאצור אותן לאחר זמן הביעור כמו שדרשו בספרא ובראשון ממסכת תענית. ובפסחים פרק מקום שנהגו ובפרק בא סימן כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית. כלה הראשון הוא על משקל עשה בנה כן כתב רבי' שלמה ז\"ל בפירושיו בגמ': ",
+                    "<b>חרב בא לעולם על עינוי הדין.</b> שיודעין אותו ומענין אותו לעכבו כי כן הוא לשון התלמוד בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות שלא לגמור דין חייבי מיתות בשבת שאם כן נמצאת מענה את דינו אם מעכבין אותו עד למחר. ועוות הדין מזכין את החייב ומחייבין את הזכאי מפני שוחד או אהבה או שנאה. ועל המורים בתורה שלא כהלכה איסור והיתר שזה קרוי הוראה ולא דין והוא תלמיד שלא הגיע להוראה וגס לבו בהוראה ובא לידי עוות כולם בכלל אם ענה תענה אותו והרגתי אותם בחרב ובפרק במה מדליקין נותנין פורעניות אחרות על עבירות אלו ומביאים בזה מקרא מן התורה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה רעה באה לעולם על שבועת שוא.</b> הנשבע שלא לצורך אע\"פי שהוא אמת כגון על עמוד שיש שהוא של שיש וכבר אמרו בילמדנו פרשת ויקרא שינאי המלך היו לו אלפים עיירות בהר המלך וכולם נחרבו על שבועת אמת פירוש שהיתה שלא לצורך וחילול השם הוא העושה עבירות ביד רמה כמו שפירשנו למעלה וחיה רעה היא פורענות כמו שנאמר ואם באלה לא תוסרו לי והשלחתי בכם את חית השדה אל תקרי באלה אלא באלה היא שבועת שוא ובשבועת שקר כתיב וחללת כן פירשו זה בגמרא פרק במה מדליקין: ",
+                    "<b>גלות בא לעולם.</b> כבר ביארו חז\"ל בראשון מיומא כי בית הראשון נחרב מפני ע\"ז ושפיכות דמים זה מפורש הוא בכתובים בגלל מנשה אשר עשה סמל וגם דם נקי שפך וגילוי עריות גם כן שנאמר בירמיה כי כולם מנאפים. ועל שמיטת הארץ שזורעין וחורשין בשביעית ובזה מקרא מפורש הוא אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן בדברי הימים כתוב כי שבעים שנה של גלות בבל היו מפני שמטת הארץ שנאמר עד רצתה הארץ את שבתותיה: ",
+                    "<b>בארבעה פרקים הדבר מתרבה.</b> אחר שהשלים סדר מנין השבעה התחיל לסדר מנין הארבעה וזאת המשנה אינה חולקת על הראשונה ששנינו בה שהדבר הוא על מיתות האמורות בתורה ועל פירות שביעית ובכאן הוסיפה המשנה גזל ומתנות עניים. על כן נראה לי כי זאת המשנה באה לומ' שאם יבוא דבר לעולם בשביל מיתות האמורות בתורה יתרבה ויתוסף בשנים אלו מפני גזל מתנו' עניים וזהו ששנינו הדבר מתרב' ולא שנינו הדבר בא שכבר בא על עבירות אחרות ומפני עבירה זו מתרבה והוא מדה כנגד מדה הם המיתו העניים ברעב על כן מתרבה בהם הדבר להמיתם. ובאלו הפרקים הם נותנים לעניים מתנות ובשנה שלישית וששית במקום מעשר שני נותנים מעשר עני כמו שנתפרש בספרי ובסדר זרעים במשנה ובראשון מראש השנה ובשנה השביעית הארץ הפקר לעניים והמעכבם ליכנס בכרמו ובשדהו הוא גוזלם וכן בחג שהוא זמן אסיפה דרכן לתת לעניים לקט שכחה ופאה ועוללות כי אין לעכבם יותר ואם לא נתנום כהלכה סמוך לאותם פרקים מתרבה הדבר אבל לא בחג שלא לערבב שמחת הרגל כן כתב רבינו יונה ז\"ל ואין צריך כי כל הרגל פרקים הוא ועד שיעבור הרנל אין נפרעים מהם כמו בשאר פרקים שאין נפרעים מהם עד אחר הפרק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלי שלך ושלך שלך חסיד שלך שלי ושלי שלי רשע.</b> כך היא הגירסא בספרים כולם אבל במשניו' ישנות שבאו מארץ ישראל שהם מנוקדות יש גירסא יותר מדוקדקת והיא שלי ושלך שלך חסיד שלך ושלי שלי רשע. וכן היא הגירסא באבות דר' נתן. ורבינו יונה ז\"ל פירשה לענין צדקה ועל כן הוקשה לו היאך אפשר לו שהאומר שלי שלי ושלא יתן צדקה שתהיה מדה בינונית והלא המעלים עיניו מן הצדקה הוא כעובד ע\"א כמו שנזכר בראשון מבתרא ופירשה בדוחק שאע\"פי שהוא נותן צדקה אינו ממדתו כי כילי הוא אלא מפני היראה ואין צורך לכל זה כי לא דברה משנה זו במדת הצדקה עד המשנה האחרת ששנינו בה ארבע מדות בנותני צדקה וזו המשנה היא מדברת בגמילות חסדים שגומלים בעלי בתים העשירים זה לזה והם נחלקים לארבע מדות ומדות בכאן הם כמו מנהגים שאדם נוהג בהם במדה ידועה כמו שמודד בסאה או בקב כן הוא נוהג במדה זו. והאומר שלי שלי אינו רוצה לההנותך ושלך שלך והלואי שלא תהנה אותי זו מדה ממוצעת בין החסיד המהנה ובלתי נהנה ובין רשע הנהנה ובלתי מהנה והיה סובר תנא קמא שאדם ההולך במדה בינונית רשאי ללכת במדה זו וכן היתה מדתו של שמואל שנא' ותשובתו הרמתה כי שם ביתו בכל מקום שהולך ביתו עמו כמו שנזכר בראשון מברכות וכן אמרו במדרש חזית על אליהו שנתארח עם הצרפית שאפי' נרות ואפי' פתילות היה מעביר עמו ממקום למקום שלא להטריח כל בריה: ",
+                    "<b>ויש אומרים זו מדת סדום.</b> אין במסכתא זו מחלוקת כמו שפירשתי בואל תסתכל בקנקן על כן אני אומר שלא בא זה התנא אלא להוסיף כי מדה זו יש בה רע קרוב למדה סדומית כי אע\"פי ששמואל לא היה נהנה היה מהנה וכן אליהו כמו שנזכר שם ותאכל היא והוא שהיא נהנית ממנו וזה שאינו מהנה כלל אם תגבר עליו מדה זו יבא שלא יהנה אפילו במה שאינו חסר כלום ושכנו או חבירו אינו מקבל ממנו הנאה וזו היתה מדת סדום שנא' פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל שהיו רוצים לשכח תורת הרגל מביניהם אף ע\"פי שהיתה הארץ רחבת ידים מספקת לכולם ועל זאת המדה אמרו חז\"ל כופין על מדת סדום כמו שנזכר בפרק הכונס ובראשון ובאחרון מבתרא ובפרק הנושא בכתובות ובפ' מי שהוציאוהו ובפ' חזקת ובפ' הבית והעלייה ובפ' גט פשוט ובפ' כיצד הרגל: ",
+                    "<b>והאומר שלי שלך ושלך שלי זו מדת עם הארץ.</b> נקרא זה עם הארץ שלא הגיע למדת חסידות שיהנה אחרים והוא לא יהנה מהם אלא נהנה מהנה בשוה וזהו ישוב המדינה:",
+                    "<b>והאומר שלי ושלך שלך זה הוא חסיד.</b> שהוא מפליג בעשיית הטוב שזה הוא ענין חסידות כמו שפירשתי שהוא רוצה לההנות אחרים ואינו רוצה לקבל הנאה משום אדם כרבי פנחס בן יאיר כמו שנזכר בראשון מחולין שמיום שעמד על דעתו לא סעד מפרוסה של אביו ומה שאמר לרבי וכי מודר הנאה מישראל אני והיה רוצה לסעוד אצלו הוא לפי שלא היה מתכוין ליהנות אלא לההנות לרבי בכבודו וכמו שהיה הולך רבי זירא בבי ריש גלותא לסעוד והיה אומר איקורי מיקרי בי כמו שנזכר בפרק אלו טרפות וזהו שמזכירין חכמים אדם חשוב המקבל מתנה שהוא כנותן מתנה לנותן כמו שנזכר בראשון מקדושין ובפרק הזהב:",
+                    "<b>והאומר שלך ושלי שלי זהו רשע.</b> שהוא עובר על לא תחמוד ובא לידי גזילה כיון שרוצה ליהנות ושלא יהנה לאחרים הוא נבהל להון ויגזול אחרים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות בדעות.</b> מדות אלו ביד האדם או לתקנם או לקלקלם ולולי זה לא היה נקרא חסיד המתוקן ורשע המקולקל ומי שהוא נוח לכעוס הפסד יש לו בזה כי כעס בחיק כסילים ינוח אבל כשהוא נוח לרצות כבר נשתכר ברצויו מה שהפסיד בכעסו ולזה אמר יצא הפסדו בשכרו. ומי שהוא הפך אע\"פי שהוא קשה לכעוס ויש לו שכר בזה אבל הפסיד שכרו כי בכל פעם שהוא כועס הוא קשה לרצות ומה יועיל שכרו במה שהוא קשה לכעוס אם אינו מתרצה כי אם בקושי זאת היא גירסת הספרי' ויש גורסי' נוח וכו' יצא שכרו בהפסדו קשה וכו' יצא הפסדו בשכרו וכן פירשוה רבינו שלמה ורבינו משה ז\"ל ובכל מקום שנזכר יצא שכרו בהפסדו רוצה לומר שההפסד הוא מאבד השכר כמו שאמרו בשני מיום טוב תמיה אני אם לא יצא שכרו בהפסדו. כי מה יועיל לו במה שהוא נוח לרצות אם הוא נוח לכעוס כי אחר שנתרצה יכעוס מיד וכל ימיו יהיה בכעס ואם הוא קשה לכעוס וקשה לרצות אע\"פי שהוא מתרצה בקושי ויש לו הפסד בזה כיון שהוא קשה לכעוס אחר שנתרצה אע\"פי שנתרצה בקושי יש לו שכר שיכעוס בקושי. והגירסא הראשונה יותר נכונה כי הכל הולך אחר החתום ונוח לרצות הוא טוב וקשה לרצות רע: ",
+                    "<b>קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד.</b> תימה הוא ומה חסידו' יש במי שאינו כועס והלא אמרו בשבת בפ' האורג כל הכועס יהי בעיניך כעובד ע\"א ואמרו בנדרים בפ' ארבעה נדרים כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו ויש לומר שיש עתים שהכעס טוב כמי שכועס על בעל עבירות כפנחס בשטים וכבר אמרו ביומא פ' בראשונה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לאו תלמיד חכם וזה במילי דשמייא ולמה נענש שאול מפני שמחל על כבודו כמו שנזכר שם וכן דוד צוה לשלמה וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה ונאמר ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול ועל כיוצא בזה נאמר שהחסיד רשאי לכעוס אך שיכעוס בקושי ויתרצה מיד. וכבר אמרו במבחר הפנינים אל תהי מתוק פן יבלעוך. וכן אמרו שם שהמלך צוה להרוג המורדים ולא כעס כלל. ואחד אמר לולי גודל רעתי עליך עשיתי בך נקמה ולזה אמר כי גם כשיחייב הענין לחסיד לכעוס יהיה קשה לכעוס ונוח לרצות כשיפייסוהו יתפייס ולא יהיה אכזרי למחול. ונראה שהגירסא המדוקדקת היא לִרַצות על משקל לכעוס כמו ולא יוסיף לרצות עוד וכן ראיתי מנוקד בתפלות ספרדיות כי לרַצות שהוא שגור בפי הכל הוא יוצא לאחר כמו בניו ירצו דלים ואל תרצה את חבירך ואם היא גירסא מדוקדקת נפרש אותו לרצות את עצמו: ",
+                    "<b>נוח לכעוס וקשה לרצות רשע.</b> זו מדה רעה מביאה לידי עבירה כמו שאמר אליהו ז\"ל לרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא בברכות בפרק תפלת השחר: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות בתלמידים.</b> אלו המדות אינן ביד האדם לקנותן ועל כן לא נזכר בהם חסיד ורשע אלא תחת אלהים הם בבריאתו של אדם וכמו שאמרו חכמי המוסר הבינה מתנה. וזאת המשנה היא ראיה מהמשנה הראשונה גרסתה כגירסת הספרים שהכל הולך אחר החתום בהפסד ובשכר כמו שכתבתי. ושמא מה שהטעה הסופרים לשנות הגירסא הוא שרצו להשוות בין שתי המשניות שיהיה יצא שכרו בהפסדו קודם ליצא הפסדו בשכרו. ואלו המדות הם תלויית לפי יצירת האדם שהדברים הנלמדים הם נחקקים בחדר המאוחר מן המוח כמו שנחקקים הצורות באבן או בשעוה כי שם הוא הכח הזוכר. והנה הממהר לשמוע הוא מי שמזגו חם כי הדברים החמים הם ממהרים לפתח עליהם הצורות יותר מהקרים והקשה לשמוע הוא הפך שמזגו קר והממהר לאבד הוא שמזגו לח כמו השעוה שהיא ממהרת לאבד הצורה החקוקה בה והקשה לאבד הוא שמזגו יבש כמו האבנים המפותחות שקשה לאבד הצורה המפותחת בהן. ולפי זה תתפרש משנה זו כן כי הממהר לשמוע הוא חם וכשהוא ממהר לאבד הוא לח וזה הוא טבע הדם אם כן מי שהוא דמיי יקבל מהרה הדברים וישכחם מיד וזה יצא שכרו בקבלו מהרה בהפסדו בשכחה אבל יש לו תקנה כשישקוד על התורה יום יום ותועיל משני צדדין מצד רבוי התלמוד ומצד החלישו הליחות כי העיון הגדול מנגב לחות המוח. ומי שהוא קשה לשמוע הוא קר וכשהוא קשה לאבד הוא יבש וזה הוא טבע השחורה אם כן מי שהוא שחור הוא קשה לקבל הדברים אבל יתקיימו בידו והשקידה לזה טובה מצד הקבול כמו שהיא טובה לראשון מצד השמירה וזה הוא יותר טוב מהראשון ויצא הפסדו בקושי קבולו בשכרו בזכרנות ואם שני התלמידי' לפנינו ואין לנו להספיק לשניהם נקדים הזכרן אע\"פי שהוא קשה לשמוע אל השכחן אע\"פי שהוא ממהר לשמוע כן כתב רבינו יונה ז\"ל. ואשר הוא מקבל מהרה הוא חם ואם אינו מאבד אלא בקושי הוא יבש וזה הוא טבע האדומה שהיא חמה ויבשה וזה הוא החכם שמקבל במהרה וזוכר כל מה שמקבל והשקידה לזה טובה לתוספת חכמה ורוב החכמים הם האדומיים וזה הוא הטבע הראוי לזכרים שיהיו חמים ויבשים ולזה נקראים זכרים לשון זכירה הפך הנקבות שהם קרות ולחות ולזה נקראים נשים לשון שכחה מענין נשיתי טובה. ומי שהוא קשה לקבל הוא קר ואם הוא ממהר לאבד הוא לח וזה הוא טבע הלבנה ומי שהוא לבני רחוק הוא שישיג חכמה כי יקבל בקושי ומה שיקבל ישכח מיד כמו הנשים שהם לבניות והם שכחניות ולזה נקרא זה חלק רע שלא זכה להיות לו מטבע הזכרים לא חום כמו הדמיי ולא יובש כמו השחוריי וזה הוא החלק הרע שנתן לו בבריאתו ולזה השקידה לזה צריכה משני צדדין מצד הקבול ומצד השמירה גם מצד החלישו הלחות כך נראה לי וכבר כתבנו כל זה בחלק שלישי מזה הספר. מהר לשמוע הוא שם התאר על משקל קשה לאבד ואינו כמו מהר קח את הלבוש ואת הסוס שהוא צווי ובמשניות גרסינן ממהר והוא בינוני מבנין הדגוש: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות בנותני צדקה.</b> אלו המדות הם ביד החכם ולכן נקרא הטוב חסיד והרע רשע. והרוצה שיתן ולא יתנו אחרים אע\"פי שהטיב במה שלבו נודבו לתת אבל הרע במה שרוצה שלא יתנו אחרים שהוא עובר באל תמנע טוב מבעליו וזה מתכוין שלא יצא שם טוב בצדקות אלא לו ועינו רעה בשל אחרים שרוצה שיצא להם שם רע בכליותם כן פירשו רבינו שלמה ז\"ל ורבינו יונה ז\"ל. ואינו נראה לי שאין זה דומה לעינו רעה בשלו ועוד שזה רשע הוא שרוצה רעת אחרים. ונראה לי לפרש כי רוב בני אדם אינם חומלים על ממון עצמם ונותנים צדקות אבל הם חומלים על ממון קרוביהם ואינם רוצים שיתנו לחמלתם על ממונם והיותם ככילי בהם שזהו פירוש עין רעה שהוא אוהב ממון: ",
+                    "<b>יתנו אחרים והוא לא יתן.</b> זה אינו רשע אחר שרוצה שיתנו אחרים ובזה הוא טוב אבל לכליותו בממונו אינו רוצה ליתן וזה הוא עינו רעה בשלווהוא יותר מגונה מהראשון:",
+                    "<b>יתן ויתנו אחרים חסיד.</b> זה הוא הנדיב אשר נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום. לא יתן ולא יתנו אחרים רשע. שאינו רוצה טובת העולם ועל זה נאמר וכילי כליו רעים הוא זמות יעץ כשהרבים מתקבצים לעשות צדקה הוא יועץ בליעל לבטל מחשבתם הטובה והוא רשע. ופי' בנותני צדק' בנתינת צדק' כי יש באלו המדות שאינם נותנים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות בהולכי לבית המדרש.</b> העשייה במקום הזה אם נפרש אותה לענין מעשה המצות איך יהיה מי שהולך ואינו עושה שכר הליכה בידו והלא אמרו בירושלמי הלומד ואינו עושה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. ואפשר לפרש הולך ואינו עושה שהוא עוסק בתורה ולא בגמילו' חסדים. ורבינו שלמה ז\"ל פירשו לענין הלמוד שזה הוא ענין זאת המשנה בהולכים לבית המדרש וההולך ואינו שומע ואינו שונה ולומד יש לו שכר הליכה. עושה שהוא לומד בביתו ואינו הולך לבית המדרש יש לו שכר מעשה. הולך לבית המדרש ונושא ונותן שם זאת היא המדה שאין למעלה ממנה והיא מדת חסידים. ושאינו הולך ולא שונה בביתו זאת היא היותר רעה והיא מדת רשעים שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה כמו שנזכר בפרק חלק ופירוש בהולכים לבית המדרש בהליכה לבית המדרש כי יש באלו המדות שאינם הולכים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות ביושבים לפני חכמים.</b> אלו המדות אין ראוי להקרא בהם האדם חסיד ורשע כי אין בידו להיות לו מדה יותר טובה ממה שיש בו וכבר זכר זה בתלמידים ארבע מדות שהן לענין הזכרנות והשכחה וזאת המשנה לא באה לפרש ענין הזכרן והשכחן אלא לפרש מי שיש כח בידו לברור הדעת הנכון ולהניח את שאינו נכון וזאת המדה היא מתת אלהים שהיא טובה ואינה ביד האדם ואין בזה חסיד ורשע וארבע מדות יש בהם:",
+                    "האחד דומה ל<b>ספוג</b> הוא ספוג הים שהוא מוצץ המים בין עכורים בין צלולים והכל נשאר בו ואינו פולט מהם כלום כן יש ביושבים לפני חכמים מי שהוא לבו רחב ומקבל כל מה ששומע ואין בו כח להבחין איזה לשון הוא עיקר וזה אע\"פי שהוא אפשר שיהיה מהר לשמוע ואינו מאבד כלום אינו חכם אחר שהוא סופג את הכל טוב ורע: ",
+                    "והשני דומה ל<b>משפך</b> שמשימין על פי החביות למלאתם מהיין היוצא מהגת או על פי הנוד למלאת אותו שמן שהוא מקבל הכל ומכניס בזה ומוציא מזה כן זה האיש מקבל כל מה ששומע במהרה בין נכון בין איננו נכון ובזה דומה לספוג אבל הוא מוציא הכל ולא נשאר בו כלום כן זה שומע ושוכח וזה הוא מהר לשמוע ומהר לאבד ויותר טוב הראשון בענין למוד ההלכה אבל זה האחרון יותר טוב בענין דעות האמונה מוטב שישכח הכל ולא ישאר בידו דעות האמונה מעורבות עם דעות הכפירה כן נראה לי:",
+                    "והשלישי דומה ל<b>משמרת</b> שנותנים על פי החבית שיכנס בה היין צלול וישארו השמרים במשמרת. ורבינו שלמה ז\"ל כתב כי זה טוב ממשפך שזה לא קלט כלום וזה קלט קצת פסולת. ורבינו משה ז\"ל כתב בהפך. ואני אומר שדברי רבי' שלמה ז\"ל הם אמת בלימוד ההלכה שישאר בידו קצת לשונות יותר טוב משלא ישאר בידו כלום. ודברי רבינו משה ז\"ל הם אמת בענין דעות האמונה שיותר טוב שלא ישאר בידו כלום ולא שישכח הדעות האמיתיות וישאר בידו דעות הכפירה והנה הם הולכים בזה לפי שטתם כי רבינו שלמה ז\"ל מפרש כל זה בענין למוד ההלכה ורבינו משה ז\"ל בענין למוד החכמה: ",
+                    "והרביעי דומה ל<b>נפה</b> שמרקדין בה החטה הנטחנת ויצאו ממנו הסובין שהן קליפות החטה כמו שעושין לחטה הנלתתת במים והמורסן שמאכילין לתרנגולין ונשאר בה הקמח הלבן הדק מעורב עם הסלת הגס והוא החשוב ומעבירין אותו קמח בנפה דקה עד שלא ישאר בסלת כלום מהקמח כמו שהיו עושין במנחות שמכניס הגזבר ידו ואם נדבק בידו מהלבן היה פסול למנחות כמו שנזכר במנחות פרק כל קרבנות צבור כן התלמיד שמקבל הכל ואחר כך בורר הנכון משאינו נכון דומה לנפה המוציאה את הקמח וקולטת את הסלת. וזו המדה היא היותר טובה שבכולן ואם הוא מהר לשמוע וקשה לאבד אין למעלה מזה ואשרי מי שזוכה לזאת המדה. ואלו המדות הם כמו שאומרי' הפילוסופים כל חלקי הסותר שהמקבלים החכמה יש מהם מקבלים הכל ונשאר בהם הגון ושאינו הגון ומניח הכל אחר שמקבלו. ויש שמניח ההגון ונשאר בו שאינו הגון ויש שמניח שאינו הגון ונשאר בו ההגון. עוד יש מדה אחרת לא זכרה התנא והיא שאינו מקבל כלום ולא דבר בזאת המשנה אלא ביושבים לפני חכמים ואי אפשר במי שיושב לפניהם שלא יקבל כלום. ובאבות דרבי נתן שנו ספוג מדרש הלכות ואגדות כשהוא מוציאן מוציאן מעורבבין. משפך כבולעו כך פולטו. משמרת מוציא כל מה ששומע בבית המדרש וקולט דבר של הבטלה. נפה קולט הכל מורסן סובין סולת קמח כן קולט הלכו' מדרש אגדות ומוציא כל אחד בפני עצמו. ולפי הברייתא הזו משפך יותר טוב ממשמרת כדברי רבינו משה ז\"ל ולא לענין דבריו. עוד אמרו ספוג תלמיד ותיק. משפך תלמיד טפש. משמרת תלמיד רשע. נפה תלמיד פקח: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל אהבה שהיא תלויה בדבר וכו'.</b> כאנשים המתחברים מפני שררה או שותפות ממון או אהבת איש לאשה מפני יופי ורוצה לבא עליה כיון שהיא תלויה בדבר שאינו מתקיים גם האהבה תתבטל בהתבטל הדבר ההוא כמו שאירע לאמנון שהיה אוהב לתמר מפני יופיה כמו שנא' את תמר אחותי אני אוהב וכשנתמלא רצונו ממנה ובעל אותה בטלה אותה אהבה ולא עוד אלא ששנא אותה שנא' גדולה השנא' אשר שנאה מאהבה אשר אהבה וזה איננו בכלל אהבה שהיא תלויה בדבר כי בהתבטל הדבר תתבטל האהבה אבל שתהיה שנאה ביניהם אינו מן הדין וגם המשנה לא אמרה כן כי האהבה והשנאה אינם קצוות שלא יהיה ביניהם אמצעי כי יש אנשים שאינן לא אוהבים ולא שונאים ושנאת אמנון היתה לה טענה יתר על ביטול הדבר והוא מה שאמרו בסנהדרין בפרק כהן גדול נימא נקשרה בו ועשאתו כרות שפכה ואין זה בכלל אהבה המתבטלת בהתבטל הדבר ואהבת דוד ליהונתן לא היתה תלויה בדבר שהרי היה יודע שהמלוכה תסוב ממנו אליו שנא' אתה תהיה למלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה והיה מן הדין לשנאתו אבל היה אוהב אותו אהבת נפש כמו שנא' כי אהבת נפשו אהבו כי כן ראוי לכל אדם שיאהוב אוהבי ה' על כן אמר נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים כלומר אתה היית אוהב אותי יותר מאהבת אדם לאשתו שהיא תלויה בדבר ואהבתך לי לא היתה תלויה בדבר. ויש מפרשים מאהבת נשים לבניהם או לבעליהן שהיא יותר חזקה מאהבת הזכרים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים.</b> לפי שבמשניות הראשונות פי' מה שיש בין החסיד והרשע סמך להם באלו המשניות מה שיש בין מה הוא לשם שמים ושאינו לשם שמים ומה שהוא מתקיים ושאינו מתקיים ומה בין המזכה את הרבים לאשר הוא מחטיא אותם ואין ספק כי המחלוקת המתקיימת היא רעה שהרי אמרו נוטריקון מכה חרון לקוי תכלית כלייה כמו שנזכר בילמדנו ומה זה שאמר שאם היא לשם שמים שסופה להתקיים פי' רבינו משה ז\"ל שהדברים יתקיימו לפי שכיון שהמחלוקת היא לשם שמים אינו מתכוין לסתור דברי חביריו אלא לדעת האמת והקב\"ה מסכים על ידם שיתקיימו הדברים ואיני יודע לפי פירושו מה בין מחלוקת הלל ושמאי למחלוקת קרח ועדתו כי כאן וכאן דברי האמת הם מתקיימין שהרי התורה נתקיימה שהיה חולק עליה קרח ודברי שמאי נתבטלו שאין בית שמאי במקום בית הלל משנה כמו שנזכר בראש יבמות ובמקומות אחרים ואם נפרש הקיום לאנשי המחלוקת יבא הדבר כפשוטו שהרי הלל ושמאי נתקיימו וקרח ועדתו אבדו. ואפשר לפרש סופה להתקיים שיודו זה לזה שאינן מתכוונין לנצח זה את זה אלא להעמיד הדבר על בוריו וכשיתקיימו ראיות האחד יתבטלו דברי האחר וכמו ששנינו חזרו בית הלל להורות כבית שמאי בפרק השולח וחזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי בתענית פרק אחרון. ואפשר לפרש שדברי שניהם יתקיימו האוסר והמתיר לפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם שכל אחד מביא ראיה לדבריו מהתורה ועל זה נאמר כולם נתנו מרועה אחד כמו שמוזכר בראשון מחגיגה ולפי זה אמרו בראשון מיבמות במחלוקת בית שמאי ובית הלל בצרת הבת אם היא מותרת שבית שמאי עשו כדבריהם ואע\"פי שהיו בניהם ממזרים לפי שהוא מחייבי כריתות לדברי בית הלל לא נמנעו מלעשות כדבריהם והוו מודעי לבית הלל ופרשו מנייהו ללמדך שהיה ביניהם אהבה ושלום לקיים מה שנא' והאמת והשלום אהבו כמו שנזכר שם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המזכה את הרבים וכו'.</b> המזכה את הרבים אין הדין נותן שיבוא חטא על ידו כמו שאמרו באחרון מיומא כדי שלא יהו תלמידיו בגן עדן והוא בגיהנם שנא' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת וכן המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כי הדין נותן שינעלו בפניו שערי תשובה שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם שנא' אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו כמו שנזכר שם:",
+                    "<b>משה זכה וזיכה את הרבים.</b> שנתנה להם תורה על ידו זכות הרבים המקיימים אותה תלוי בו כאלו הוא עושה כל אותן מצות יתר על צדקותיו וכן הדין לכל המזכה את הרבים כל מה שעושים ישראל הרי הוא כאלו הוא עשאו וזהו שנא' צדקת ה' עשה כשזכה את הרבים ועשה משפטיו עם ישראל וזה הפסוק דרשוהו חז\"ל במסכת סוטה פרק ראשון על משה רבינו ע\"ה בשעת פטירתו היו אומרים מלאכי השרת לפני הקב\"ה עליו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל כי ראש הפסוק נאמר על משה שהיה קבור בחלקו של גד שנא' וירא ראשית לו זהו גד שנטל חלקו תחלת כל השבטים כי שם חלקת מחוקק ספון כמו שתרגם אנקלוס ארי תמן באחסנתיה משה ספרא רבא דישראל קביר וסוף הפסוק הוא גם כן על משה שעשה צדקת ה': ",
+                    "<b>ירבעם חטא.</b> לעשות עגלים כדי שתתקיים מלכותו בידו ולא יעלו לרגל בירושלים ותחזור המלכות לבית דוד והחטיא את הרבים שגרם לישראל חטאים גדולים שהיו עובדים עגלים והכל תלוי בו כאלו כל מה שחטאו ישראל חטא הוא ונוסף על חטאיו ונענש עליהם שנא' על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל לא אמר הכתוב על חטאת ירבעם וישראל אלא על חטאת ירבעם ואשר החטיא את ישראל שהכל תלוי בו כאלו לא חטאו ישראל אלא הוא חטא הכל וכן הדין לכל מחטיאי הרבים והתורה הזהירה על זה ואמרה ולפני עור לא תתן מכשול שהוא נדרש על מכשיל חבירו להאכילו איסור ואומר לו שהוא היתר כמו שנזכר בא' מחולין ובא' מע\"ז: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מי שיש בידו שלשה דברים אלו מתלמידיו של אברהם אבינו.</b> לפי שבמשנה ראשונה לזו שנה לנו ההפרש שיש בין משה רבינו ע\"ה לירבעם בן נבט סמך לזה מה בין אברהם אבינו ע\"ה לבלעם הרשע ועוד לפי שהיה מסדר הדברים שהם תלוים במספר מעשרה לשבעה לארבעה סמך להם המשנ' הזו שהיא המספר שלשה וכל אלה הדברים הם מענין המסכתא שהיא משנת חסידים ושלשה דברים אלו נתחלפו בהם הפירושים בין רבינו שלמה ז\"ל ורבינו משה ז\"ל. ואני אכתוב פירוש רבינו שלמה ז\"ל לפי שמצאתי בילמדנו פרשת בלק ושם פירשו ג' דברים אלו בבלעם ומהם נלמוד אותם שהיו באברהם שהם חילופיהן. ובאבות דר' נתן פירשום באברהם כמו בבלעם והנה בבלעם נאמר בו וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו והיה מיצר לטובתן ורבה לקללם ולא עלתה בידו וברכם ועל ברכה זו נאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כמו שנזכר בפרק חלק ובתענית וזו היא עין רעה שמיצר בטובתן של בריות כמו שאמרו בפרק שמנה שרצים שדור משדרנא לך דלא תימא צר עין אני וכמו עינו צרה בתלמידי חכמים שבפרק הספינה כמו שפירשנו בפ' שני. ובאבות דר' נתן סמכו זה אל הנה העם היוצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ נתקנא בהם שעד עכשיו היו הכל צריכין לו ועכשיו נתפרסמה חכמת ישראל ונגלה קלונו וכן נאמר בו מאן ה' לתתי להלוך עמכם שאין כבודי ללכת אלא עם אנשים גדולים ודבר זה נלמד ממה שכתוב ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה וזה הוא רוח גבוהה שהיתה בו גאוה וגסות הרוח. וכן נאמר בבלעם אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וזו היא נפש רחבה שהיה מתאוה לאסוף הרבה ממון למלא נפשו הרחבה כי הנפש היא המתאוה כמו שנא' נפש רשע אותה רע ואפשר שיכנס בכלל זה תאוות הזמה כמו שפירש הר\"מ במז\"ל. וכבר אמרו בלעם בועל אתונו היה בראשון מברכות ובראשון מע\"ז ושנתן עצה לזנות בנות מואב. ויש ספרים הרבה שכתוב בהם נפש קצרה ושמא תיקון סופרים הוא לכנותו לגנאי. ובאברהם היו כל המדות האלו בחילוף עין טובה שהיה שמח בטובתן של בריות ומהנה אותם מנכסיו כמו שנא' טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל וידוע הוא נדיבותו של אברהם שאמ' מעט ועשה הרבה שנאמר ואקחה פת לחם ועשה בן בקר רך וטוב וכן נזכר זה באבות דר' נתן ונתן מעשר למלכי צדק ולעפרון נתן ארבע מאות שקל כסף ולא הקפיד על ממונו וזו היא עין טובה הפך עינו של בלעם הרעה: ",
+                    "<b>ורוח נמוכה.</b> שהיה עניו מאד שנא' ואנכי עפר ואפר ואמר לשלשה אנשים אל נא תעבור מעל עבדך אע\"פי שנראו לו בדמות ערביי' ולבני חת אמר גר ותושב אנכי עמכם וכן נזכר זה באבו' דר' נתן. וזה הפך רוח בלעם שהיתה רוחו גבוהה שהנמוך הפך הגבוה: ",
+                    "<b>ונפש שפלה.</b> באבות דרבי נתן למדו זה ממה שאמר ואנכי עפר ואפר וכבר כתבתי שזה הוא בכלל רוח נמוכה. ויש לפרש נפש שפלה כי מתוך שפלות נפשו לא היה רוצה ריבוי ממון כדי שיתנשא על הבריות ולזה אמר למלך סדום הרימותי ידי אל ה' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך כי נפשו המתאוה היתה שפלה ולא התאוה כלל לריבוי הון כמו שנא' נפש ברכה תדושן ונאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. ואפשר שיכנס בזה מיעוט התאוה לתשמיש כמו שכתב רבינו משה ז\"ל ועל זה אמר כי עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את כי מתוך צניעות שהיתה בו לא הכיר בה עד שראה בבואה שלה בנהר כמו שהזכירו חז\"ל בבראשית רבה ובשלוחו הגר כתיב וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו ולא על הגר וזה הפך בלעם שהיתה נפשו רחבה לא ישביענה הים הגדול שהשפלות לנפש הוא מונע אותה מלהרבות ממון והוא הפך הנפש הרחבה שמבקש למלאת רחבה. כן נראה לי להשוות אלה המדות שאינן מפורשים בילמדנו באברהם לאותן שהם מפורשים שם בבלעם ולא ראיתי מי שפירש כן והאמת יורה דרכו. עוד נראה לי כי נאמר זה לפי מה שהסכימו בו חכמי הרפואה שיש באדם שלשה איברים ראשיים לכל הכוחות והם המוח והלב והכבד סימן להם מל\"ך. והחושים הם מכוחות המוח גדול שבכולם חוש הראות והמדות הנפשיות הם מכחות הלב כמו הגאוה והענוה והתאוה לתענוגים הגופניים הוא מכחות הכבד ואברהם היה שלם בכולם ובלעם הרשע היה הפכו ושלמות מזג הגוף יורה על שלימות יסוד הנפש על כן זכה אברהם לגן עדן ובלעם הרשע היה הפכו נטרד לגיהנם וזה כפתור ופרח. תלמידיו של אברהם אבינו הם הצדיקים האוחזים דרכו אוכלין העה\"ז. שאלו הם מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה ונוחלין העולם הבא שהקרן קיימת להם לעולם הבא שנא' להנחיל אוהבי יש פשטיה דקרא הוא להנחיל אוהבי הרבה יש בידי. ובסדר טהרות במשנה בסוף עוקצין ובפרק חלק דרשו עתיד הקב\"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות ופירש רבינו משה ז\"ל בפירוש המשנה שאפילו ישאר אדם בתענוג של שלש מאות ועשר עולמות יותר הוא תענוג העולם הבא שאלו התענוגים הם תענוגי הגוף ואותו התענוג הוא בנפש ואין זה דומה לזה והוכיחו זה ממלת יש שהוא הפך אין שהוא העדר ויש הוא מקיום המתמיד ולפי פירושו זה המנין אין לו בזה ענין. ואני אומר כי שבתות השנה הם מעין העולם הבא שהם ימי מנוחה ושאר ימי השבת הם ליגיעה ועמל וכשתסלק מהשנה שהם שס\"ה יום השבתות והרגלים ישאר שלש מאות ועשר ואלו הן שלש מאות ועשר עולמות שהקב\"ה עתיד להנחיל לכל צדיק לעולם הבא כמנין יש שיהיו כל ימות השנה מנוחה כיום השבת וזהו שאמרו במסכת תמיד מזמור שיר ליום השבת לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים וכן היא במסכת ראש השנה בפרק יום טוב של ראש השנה וכבר פירשתי זה בחלק שלישי מזה הספר. ואוצרותיהם אמלא בעה\"ז שנא' וימלאו אסמיך שבע. להנחיל אוהבי יש הם אברהם ותלמידיו שנא' זרע אברהם אוהבי: ",
+                    "<b>תלמידיו של בלעם הרשע.</b> הם כל מי שלומד ממנו והולך בדרכו הרעה יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת. אע\"פי שיש מהם אוכלין הע\"הז כתלמידיו של אברהם אבל סופן לירש גיהנם נחלת עולמים שלא יהיו מצפצפין ועולין וגם יורדין למדריגה התחתונה של גיהנם שהיא באר שחת והוא הפך העולם הבא כמו שאמרו בפ' תפלת השחר אני רץ לחיי העולם הבא והם רצין לבאר שחת. ואפשר ג\"כ שאף הע\"הז אינן אוכלין אבל מתים בחצי ימיהם כמו שאירע בבלעם שלא הגיעו שנותיו לחצי ימי שנותינו בהם שבעים שנה שלא חיה אלא שלשים ושלש שנים כמו שהוא כתוב בספר המינים וכמו שנזכר בפרק חלק. וזהו שהביא ראיה מהפסוק אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. ובלעם היה איש דמים שבעצתו נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל שנא' הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'. והיה איש מרמה כי במרמה הכשיל ישראל בעצתו שנאמר לכה איעצך ותרגם אנקלוס אמלכינך מה דתעביד שאמר לו אלהיהם של אלו שונא זמה אפקירו בנותיכם אליהם ועל ידי זנות יהיה בהם נגף כמו שנזכר בפרק חלק ובספרי. ואני אבטח בך הוא סוף הפסוק ועל ידי הבטחון בך תציליני מגיהנם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהודה בן תימא אומר.</b> יש אומרים כי הוא רבי יהודה בן דמא שהיה מעשרה הרוגי מלכות והוא בן אחותו של רבי ישמעאל כמו שנזכר בראשון מע\"ז ובפרק שתי הלחם במנחות ובפרק אין דורשין ומשענה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו ולפי שהזכיר העולם הבא שהוא גן עדן וגיהנם סמך לזה אלו הנוחלין גן עדן וגיהנם אע\"פי שהעזות היא רעה כמו שהזכיר אחרי זה וכן השפלות והחולשה הם טובים וכן העצלה לקבץ ממון היא ג\"כ טובה כמו שנזכרו אלו הדברי' באברהם אמר יהודה בן תימא כי צריך האדם להשתמש במדות האלו והם העזות והגבורה וכן הקלות והריצה לעשות רצונו של הקב\"ה שהוא אבינו שבשמים מקל וחומר מאבינו בשר ודם ועל כן אמר אביך שבשמים. והנמר הוא עז פנים כי הוא ממזר כמו הפרד שהוא בן חזיר היער ובן לביאה כי בעת יחם האריות הנקבה מכנסת ראשה בסבכי היער ונוהמה ותובעת הזכר והחזיר שומע קולה ורובע אותה וכשבא הארי ומוצא אותו רוצה להורגו והחזיר מכניס עצמו לתוך הטיט ומתלכלך כי כן דרכו של חזיר להתלכלך ואז הארי מתרחק ממנו כי הוא מלך שבחיות ומואס לכלוך ולפי שהוא ממזר יש לו עזות פנים לא מגבורה כמו האשה הזונה שנא' העיזה פניה כי אין העזות אלא הפך הבושה כמו שנזכר בסוף זאת המשנה ולזה כל ממזר הוא עז פנים לפי שמתערבים בו שני מינים כמשפט כל המורכבים כמו שידעו הרופאים אע\"פי שאפשר שיהיה חלש. והנשר קל שבעופות לעוף ולנטוש עלי אוכל כמו שנא' מנשרים קלו ונאמר כנשר יטוש עלי אוכל ונאמר כנשר חש לאכול. והצבי קל ברגליו לרוץ שנא' ועשאל קל ברגליו כאחד הצבאים לרוץ על ההרים. והארי הוא גבור שבחיות שנא' ומאריות גברו ונאמר ליש גבור בבהמה ונאמר כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו. וצריך האדם להיות עז פנים ולא יתבייש לשאול כי אין הביישן למד וכן לא יתבייש מלהקשות בפני רבו שנא' ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש וכן היה אומר ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי כמו שנזכר בפרק יש נוחלין ושיהיה קל כנשר לחזור על תלמודו כדי שיזכה לכתר תורה ויגבה על כל חביריו כנשר המגביה לעוף יתר מכל העופות. ושיהיה רץ כצבי שאם באה מצוה לידו ימהר לעשותה כמו שאמרו במכילתא ושמרתם את המצות אל תקרי המצות אלא המצות אזהרה שלא יחמיץ המצוה וכן בשני מיבמות ובפרק החולץ שהויי מצוה לא משהינן ושנינו הוי רץ למצוה קלה. ושיהיה גבור כארי לכבוש את יצרו מהעבירות וכן שנינו אי זהו גבור זה הכובש את יצרו וכל זה כדי לעשות רצון אביו שבשמים הוא צור ילדו והוא אל מחוללו. תחלה לשאול ולהקשות אחר זה לחזור על תלמודו אחר לעסוק במצות אחר לכבוש את יצרו וזה כל האדם ולכן הזהיר יהודא בן תימא על אלה הארבע מדות ונתן להם דמיון מהבהמות והחיות והעופות כך נראה לי. ואמרו בפרק ערבי פסחים תנא דבי אליהו אע\"פי שאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות פירוש ללוות מהם כדי להרבות בסעודה אבל עושה דבר מועט בתוך ביתו מאי ניהו א\"ר פפא כסא דהרסנא כדתנן יהודה בן תימא אומר וכו' כי לא לכל א\"ר עקיבא אלא במי שהשעה דוחקת לו ביותר אבל צריך האדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לעשות רצון אביו שבשמים לכבד שבתות וימים טובים וזו של רבי עקיבא הביאוה פרק כל כתבי: ",
+                    "<b>הוא היה אומר עז פנים לגיהנם.</b> זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות. עז פנים לגיהנם כשאינו עושה כן לעשות רצון אביו שבשמים אלא שהוא מעיז פנים כנגד רבותיו והוא לגיהנם כי הוא רשע שנאמר העז איש רשע בפניו ורשע הוא לגיהנם שנאמר ישובו רשעים לשאולה. ובוש פנים לגן עדן שזהו סימנן של זרעו של אברהם ביישנין רחמנים גומלי חסדים כמו שנזכר בפרק הערל ובפרק המביא כדי יין אמרו כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרע אברהם אבינו ואם אינו מרחם הוא מערב רב וכן הדין למי שאינו בוש פנים וכבר שאלו לחכם ואמרו לו מהו הבושת אמר להם השכל ומהו השכל אמר להם הבושת ואמרו סימן הבנים הכשרים הבושת על פניהם והבושת הוא דרך החיים הארוכים ועל זה אמר התנא כי בוש פנים לגן עדן לפי שהוא סימן שהוא מזרע אברהם ונוחל גן עדן כמוהו כמו שנאמר להנחיל אוהבי יש וחתם דבריו בתפלה שיבנה עיר ירושלם במהרה בימינו כלומר כמו שחננתנו זאת המדה כן יהי רצון שתבנה וכו' מכאן נראה שיהודה בן תימה היה אחר החורבן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא היה אומר.</b> הוא היה אומר שמואל הקטן. בן חמש למקרא כל השנים הללו הם שלמות והראיה בן שלש עשרה למצות שהם שלש עשרה שלמות וביום ראשון משנת ארבע עשרה נתחייב במצות כמו שנזכר בפרק מי שמת ובפ' בא סימן ובאחרון מיומא ודבר זה נלמד מן הערלה שהיא אסורה לשלש שנים אפי' בהנאה וברביעית מותרת על ידי פדיון ובחמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו וזו אסמכתא היא בויקרא רבה ובילמדנו אבל בגמרא אמרו בפר' לא יחפור ובכתובות פר' נערה שנתפתת' אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות בציר משית לא תקבל מכאן ואילך קבל וספי ליה כתורא כי חמש שנים ראשונים עדיין הוא רך ואין מטילין עליו אימת הרב ואביו מלמדו בתוך ביתו תורה צוה לנו ושמע כמו שנזכר בסוכה פרק לולב הגזול ובפרק נערה אמרו אמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה והיה נראה כי אין זה כדברי המשנה על כן היו מפרשין בר שית למקרא כיון שנכנס בשנת שש וזה הפירוש אינו נראה שכל שנים הנזכרים כאן הם שלמות על כן נראה שהמשנה דברה שאביו מלמדו מקרא בתוך ביתו ואמרה לי אם לשלחו לבי רב אחר שהרגילו אביו שנה אחת בבית ואפשר לחלק בזה בין בריא לחלוש כמו שחלקו שם בגמרא שהבריא לחמש והחלוש לשש:",
+                    "<b>בן עשר למשנה.</b> שכן מצינו בלויים שכתוב אחד אומר ומבן עשרים וחמש שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד בן עשרים וחמש לחינוך בן שלשים לעבודה מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה כמו שנזכר בחולין ובספרי אם כן זמנו הוא מבן חמש למקרא וללמוד משנה כשיהיה בן עשר:",
+                    "<b>בן שלש עשרה למצות.</b> למדנו משמעון ולוי שכתוב בהם אחי דינה איש חרבו ואותו היום בני שלש עשרה שנה היו שיעקב עמד בבית לבן עשרים שנה שנאמר זה לי עשרים שנה בביתך ואחר שבע ראשונים נשא לאה וילדה לו בנים ובשתי שנים נולדו לו ראובן שמעון ולוי לפי שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד וכשתסלק שבע שני העבודה ושתי שנים מלידת שלשה בנים נשארו י\"א שנה ללוי השלישי ונאמר ויעקב נסע סכותה בקיץ ויבן לו בית בחורף ולמקנהו עשה סוכות בקיץ הרי כאן י\"ח חדשים וששה חדשים עשה בדרך הרי כאן שתים וי\"א הרי כאן י\"ג שנים ואז נקרא לוי איש. ובמדרש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו בגימטריא ז\"ו שלש עשרה שנה ואז תהלתי יספרו. ועוד כי בזמן הזה ראוי להוליד ונקרא איש כמו שנזכר בפ' בן סורר ומורה וזה הלכה למשה מסיני כי פרקי בן ובת הם הלכה למשה מסיני כמו שנזכר בנדה בפרק יוצא דופן: ",
+                    "<b>בן חמש עשרה לתלמוד.</b> שבתוך חמש שנים שהתחיל ללמוד המשנה מתחלת עשר עד סוף חמש עשרה ידע המשנה שזה הוא השיעור לתלמיד הרואה סי' יפה בתלמודו ואז יעסוק בתלמוד שהוא פי' המשנה כי כן היה מנהגן חמש שנים לומד ארבעה ועשרים וחמש שנים שתא סדרי משנה ואח\"כ עוסק בתלמוד ובגמ': ",
+                    "<b>בן שמנה עשרה לחופה.</b> כנגד שמנה עשרה אדם הכתובים בפרשה מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן ה' אלהים את הצלע ואם תאמר תשע עשרה הם הוציא אדם לגופו והשאר לדרשה ויש אומרים והוא כחתן יוצא מחופתו הוא בגימטריא שמנה עשרה והוא אשה בבתוליה יקח:",
+                    "<b>בן עשרים לרדוף.</b> כי חמש שנים למד תלמודו שכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות חמש למקרא חמש למשנה חמש לתלמוד והיינו עשרים ואח\"כ מחזר על תלמודו שהרי למד כל צורכו והיינו בן עשרים לרדוף שירדוף אחר תלמודו. יש מפרשים בן עשרים לרדוף אחר מזונותיו שיש לו ריחים בצוארו שכבר נשא אשה והוליד בנים בשתי שנים וכבר עסק בתורה ועתה יעסוק בדרך ארץ. ויש מפרשים בן עשרים לרדוף אותו מן השמים שאין בית דין של מעלה מענישין עד עשרים שלא נענשו דור המדבר אלא אותן שהיו בני עשרים ומקרא מפורש הוא. ובשבת פרק רבי עקיבא אמרו ימי שנותינו בהם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת ומפני עונש המחלוקת הוא שנענשי' בידי שמים אפילו הקטנים כמו שנענשו במחלוקתם של דתן ואבירם אפילו טפם אבל בשאר עבירות בית דין של מטה מענישין בני י\"ג שנה ובית דין של מעלה מענישין בני עשרים שנה כמ\"ש רש\"י ז\"ל בפרשת קרח: ",
+                    "<b>בן שלשים לכח.</b> מלויים שמבן שלושים שנה היו מקימין המשכן ומפרקין אותו וטוענין העגלות ונושאין בכתף:",
+                    "<b>בן ארבעים לבינה.</b> כמו שאמרו בראשון מע\"ז דלא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין כמו שמצינו במשה שלא רמזה להם לישראל עד ארבעים שנה משנתנה תורה שהרי הפסוק אומר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימי' והשכינה אמרה אותו ועד שנת הארבעים אמר להם ולא נתן לכם לב לדעת מכאן שאין אדם עומד על דעת רבו עד שלומד לפניו ארבעים שנה: ",
+                    "<b>בן חמשים לעצה.</b> למדנו מן הלויים שנא' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד אלא מה יעשה ושרת את אחיו לתת להם עצה:",
+                    "<b>בן ששים לזקנה.</b> במס' מועד קטן בפ' ואלו מגלחין אמרו מת לששים שנה זו מיתת כל אדם ודור המדבר היו בני עשרים והיו במדבר ארבעים שנה הרי שמתו לששים שנה וכן אמרו בירושלמי במס' בכורים ואמר מר זוטרא מאי קראה תבא בכלח אלי קבר בכלח בגימטריא ששים הוו:",
+                    "<b>בן שבעים לשיבה.</b> מדוד שהרי שני חייו שבעים שנה וכתוב בו וימת בשיבה טובה בדברי הימים ואע\"פי שכל שנותיו של שמואל הרמתי לא היו אלא חמשים ושתים שנה ונאמר בשמואל ואני זקנתי ושבתי כבר פירשו זה בראשון מתענית לפי שקפצה עליו זקנה שלא יהיו הבריות מרננין עליו שמת בחור והקב\"ה היה רוצה להמליך דוד ושימות שאול ושמואל לא היה רוצה שימות בחייו ולפי זה קפצה עליו זקנה כאלו היה בן שבעים ולזה אמר ואני זקנתי ושבתי. וזו היא הזקנה הטבעית שימות האדם שבעים שנה שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואז נראית באדם השיבה והם השערות הלבנות כי הכח כבר הוא תשוש ואינו יכול לעכל המזון ונשאר במעיו בלתי מעוכל ונהפך ללבן כמו הלחם המתעפש שעולה בו חלודה לבנה והשערות הם שואבות מאותו לובן כמו הירקות ששואבו' המים ונהפכות השערות מפני זה משחרות ללובן ועל כן היה שער לבן סימן טומאה בנגעים כי אין הלובן אלא מחמת תשות כח שיש באדם מפני זקנה או חולי וכבר נמצאו אנשים הלבין שער ראשם מפני חולי וכשהבריאו חזר כמו שהיה וזה ראיה כי הלובן אינו אלא מפני חולשה ולזה מתחלת השיבה בצדעים שהוא מקום חלוש מאד עד שהמכה לחבירו בצדעיו ימיתנו. ואומרים חכמי העכו\"ם כי לא תמצא השיבה כי אם בבני האדם אבל בבהמות והחיות אינה נמצאת שיתהפך שערם ללובן מחמת זקנה. ויש אומרים כי הסוס תמצא בו השיבה והכורכיא היא הפך שמתהפך מלובן לשחרות מפני זקנה. וחיי ימי האדם שבעים שנה כי הוא מספר שבעה על שנים עשר על עשרה כי השנה מחוברת משנים עשר חדש לפי שבכל חדש עומדת החמה במזל אחד וכשהקיפה שנים עשר מזלות נגמרה השנה וכששמשו שבעה כוכבי לכת כל אחד שנה היו שבע שנים ולזה נבחרה שנת השמטה לשנה השביעית וכששמטה כל שמטה עשר שנים כנגד עשרה רקיעים שנא' כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך שהם עשר כמנין האצבעות אז היו שבעים שנה וכן מצינו מספר השבעה משמש בכל גבולי החליים והוא מענין זה שהשביעיות כולם לפי תשמיש שבעה כוכבי לכת היו ימים או שנים או עשיריות שנים. ובדורות הללו כבר חלשו כחות האדם בשבעים שנה ואלו הן החיים הטבעיים ואלו היה כח האדם יותר חזק היה אפשר שיגיע לשבע מאות שנה שהוא עשר פעמים וכן היו שנות הראשונים לפי שנולדו מאדם שלא נברא מטיפה סרוחה כמונו אלא עפר מן האדמה והיה כחו חזק מאד וחיו שבע מאות שנה ויותר דרך זרות כמו ששנותינו היום מגיעים לשמונים דרך זרות כמו שנא' ואם בגבורו' שמונים שנה וכבר מצינו למך שחיה שבע ושבעים ושבע מאות כולם שביעיות כי זה הוא המספר הטבעי ואם יש יותר או פחות הכל הוא שומר זה המספר זה נראה לי סיבת אריכו' ימי הראשונים. ורבינו משה ז\"ל אמר שהיו היחידים ההם בלבד מתנהגים בהנהגת הבריאות ולזה היו מתקיימים כל כך. ורבינו משה בר נחמן ז\"ל חלק עליו ואמר שאי אפשר להנהגה להוסיף משבעים לתשע מאות והוא ז\"ל נתן טעם לדבר לפי שהאויר היה זך ואחר המבול נתקלקל וגם זה רחוק שיגרום קלקול האויר כל זה השינוי וגם ראינו שהנולדים אחר המבול חיו הרבה. ורז\"ל בבראשית רבה נתנו טעם לאורך הימים מפני התקופות והחשבונות והמזלות כי התקופות וחכמת המזלות צריכה זמן מרובה לדעת מהלכי המזלות ולולי אריכות החיים לא היו מגיעים אל זה. וזה אמת הוא ויותר נכון מהכל ולפי ששורש כל אלו הדברים הוא מספר שבע' אמרו חז\"ל שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כי האלף האחד לעולם כמו עשר שנים לאדם. ודע כי חכמי הטבע אומרים כי הזמן איננו דבר אחר אלא מספר התנועה כי יום אחד הוא שיעור תנועת הגלגל המשלים היקיפו ביום אחד וכן שאר הזמנים שיעורם כשיעור התנועה ועל כן מי שאינו מרגיש בתנועה אינו מרגיש בזמן כמו מי שהוא מתעסק בשחוק ובדברים המשעשעים אותו ידמה לו שהיום קצר הפך החולים ואשר הם מצטערים ידמה להם שהלילה ארוך כמו' שאמר הכתוב מתי אקום ומדד ערב ואמרו חז\"ל בילמדנו על הכתוב שאמר בואלה שמות בימים הרבים ההם שהיו ימים של צער מפני הגלות וכן בימים רבים של זבה מפני שפורשת מבעלה וכן בימי' רבים של רעב שהיה בימי אליהו שלא היה אלא שנה שלימה וחדש מכאן וחדש מכאן כמו שנזכר בירושלמי פרק חזקת וקרא בו הכתוב שלש שנים לפי שהיו ימים של צער לפי שהיו כוספים מתי יעבור אותו זמן וצופים בו ומי שאינו מרגיש בתנועה כגון אלו הנשקעים בדברים המענגים אותם ידמה להם הזמן הארוך זמן קצר ולא יפעל בהם הזמן כלום. כמו שספרו הפילוסופים על אנשים אלהיים נשקעים בשינה בארץ רודי\"ש בהדבקם בשכל הפועל שלא הרגישו בתנועה ולכן לא הרגישו בזמן כי הזמן מקרה נמשך לתנועה וכן הזכירו חז\"ל על חוני המעגל שנשקע בשינה שבעים שנה ולא הרגיש התנועה והזמן לא פעל בו כלום כאלו לא היה אלא שינה של לילה אחת. וזה היה ענין משה רבינו ע\"ה בעומדו בהר ארבעים יום וארבעים לילה כי מרוב התענוג שהיה לו מלימוד התורה מפי הגבורה לא הרגיש בתנועה והזמן לא פעל בו כלום ולא רעב ללחם ולא צמא למים וזכה לקירון עור פנים הפך הרעב שמתכרכמין פניו ושב אותו קירון טבעי לא מקרה עד יום מותו שנאמר בו לא כהתה עינו ולא נס לחה ובמדרש תנחומא רמזו שמשה רבינו ע\"ה לא היה מרגיש בזמן וזהו שאמרו מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא כשהקב\"ה מלמדו תורה שבכתב ידע שהוא יום וכיוצא בזה אמרו בואלה שמות רבה וזהו ענין אליהו ז\"ל שהוא עדיין חי וקיים לפי שהוא בשמים עם המלאכים למעלה מהתנועה וכיון שהוא למעלה ממנה הוא למעלה מהזמן והזמן אינו פועל בו וזהו סיבת קיום אנשי התחייה בעולם שכולו ארוך והשם יזכנו להיות מהם אמן: ",
+                    "<b>בן שמנים לגבורה.</b> וזהו לשון הכתוב ואם בגבורות שמנים שנה שאם כחו של אדם הוא חזק יגיע לשמונים וכתבו חכמי הטבע כי סיבת ההוייה התמידית שאינה משתנית שיבא שמעון אחר ראובן ולוי אחר שמעון וכן לעולם היא התנועה הראשונה היומית כי זאת התנועה היא נמצאת בענין אחד וסיבת ההוייה וההפסד היא הויית ראובן והפסדו היא התנועה שיש לשמש בגלגלו לפי שאינה בענין אחד אלא פעם יקרב ממנו בהיותו במזלות הצפוניים ופעם ירחק ממנו בהיותו במזלות הדרומיים ואנו רואים כי בקרבתו ממנו נעשים ההויות והצמחים מתיבשים על כן יראה שזמן הבחרות והגדול הוא שוה לזמן הזקנה והירידה ולפי שהרופאים אומרים שהגדול הוא עד חמש ושלשים שנה יהיה זמן הירידה עד שבעים שנה אם אין שם סיבות מקרייות מהפסד אויר או הנהגה רעה ואפשר שיחי' יותר משבעים שנה בטוב ההנהגה ועל זה אמר התנא בן שמונים לגבורה וזה שאמרו הטבעיים אמת הוא כי אנו רואים שזמן העיבור משוער הוא בתנועת הלבנה כן קץ האדם הוא משוער בתנועת השמש וכבר פירשתי יותר למעלה ממה שפירשו הם טעם למה היה קץ האדם מקיף בשביעיות וגם פה שחלקו המיתה לשלשה מינים מיתה טבעית ומיתה אלהיית והיא מיתת מגפה ומיתה מקרית והיא בפשיעת האדם בעצמו מקרא מלא הוא שנא' חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה אם ה' יגפנו הוא ההפסד באויר יומו יבא ומת היא מיתה טבעית והוא הקץ הקצוב לפי טבעו או במלחמה ירד ונספה מיתה מקרית בפשיעה ורוע ההנהגה וכן פירש בעל הכוזר ז\"ל: ",
+                    "<b>בן תשעים לשוח.</b> הולך שחוח וכפוף. ויש מפרשים לשון שוחה עמוקה לשון קבר. ויש מפרשים לשון תפלה כמו לשוח בשדה בסי\"ן שאין לו עסק אלא בתפלה. ופירש רבינו יונה ז\"ל בספר שערי צדק כי כוונת התנא בהזכירו זמני הזקנה הוא להעיר אוזן לאדם שיתעורר בתשובה כשיראה שהוא בא בימים וקרוב לבא עתו וימיו לא ימשכו ולא יהיה מאותן שנא' עליהם גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע ואמרו כי פילוסוף אחד כשראה לובן שערו אמר אלו הם שלוחי המות: ",
+                    "<b>בן מאה כאלו מת ובטל מן העולם.</b> שלא נשארה בו לחלוחית וכמת הוא בחייו וכל זה בדורות הללו בלבד וכן על צד הטבע אבל על צד הרצון האלהי אפשר להוסיף על הקץ הקצוב כדעת מי שאומר זכה מוסיפין לו כמו שנזכר בפרק החולץ ויש ללמוד ממה שאמר בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה דין מדיני התורה כי לדברי אנקלוס שהוא מתרגם מפני שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא וזהו יניק וחכים אם כן והדרת פני זקן נדרש לזקן אשמאי פירוש בור מתרגומו של אנקלוס והאדמה לא תשם וארעא לא תבור וכשהגיע לששים הרי הוא זקן וחייבים לעמוד מפניו ולדברי איסי בן יהודה שדורש יניק וחכים מן והדרת פני זקן שאין זקן אלא מי שקנה חכמה ומפני שיבה כל שיבה במשמע אם כן אינו חייב לעמוד מפני זקן שלא למד חכמה עד שיהיה בן שבעים שאין קרוי איש שיבה אלא בן שבעים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן בג בג אומר.</b> זהו סוף הפ' החמישי ובסדורי תפלות עשאוהו ראש פ' ששי והכניסו בו ברייתא. לפי שבספרד ובצרפת נוהגים לקרות מסכתא זו בין פסח לעצרת והם שש שבתות ועשו מזה הסוף פרק אחד עם הברייתא שקורין בשבת ששית והוא פר' שלו חכמים. ובמקומות אלו נהגו לקרות מסכ' זו אחר עצרת עד אב וקורין וחוזרין אחר שמשלימין וזאת המשנ' שהיא בלשון ארמי' לא ידענו למה כי על דאטפת אטפוך הם דברי הלל שהיה בבלי ולשונם ארמי' ובנן דוכרין ובנן נוקבין ושאר תנאי כתוב' שהם בפ' נערה שנתפתתה ואם אוביר ולא אעביד שהוא בפרק המקבל שהוא במשנה הם לשון השטרות שהיו כותבין בלשון ארמ יתכמו שמוכיח בהרבה מקומות בתלמוד אבל משנה זו לא ידענו למה נכתבה בלשון ארמית. ושמא בן בג בג ובן הא הא היו מבבל כהלל. ובמסכת עדיות יש משנה בלשון ארמית העיד יוסף בן יועזר איש צרידה על אייל קמצא דכן וכו' והביאוה בראשון מפסחים ובשני מע\"ז ולא מצינו אלו התנאים בשום מקום אלא בן בג בג בבבא קמא פרק המניח ובערכין פרק אין בערכין ובפרק בכל מערבין ובפרק התכלת ובפסחים פרק מי שהיה טמא ובבכורות פרק ראשון והיה שמו יוחנן בן בג בג כמו שנזכר בראשון מקדושין והיה אומר הפוך בתורה והפוך בה שזה הוא פירוש סלסליה כמו שאמרו בראש השנה פרק ראוהו בית דין ובמגילה פרק שני לא הוו ידעי רבנן מאי סלסליה ותרוממך. שמעוה לאמתיה דרבי דאמרה לההוא גברא דהוה מהפך בחזייה עד מתי אתה מסלסל בשערך וכו': ",
+                    "<b>דכולה בה.</b> שהכל תמצא בה ובכל שעה תמצא בה חדושים וכמו שאמרו פרק כיצד מעברין למה נמשלה תורה לתאנה מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים כך התורה וכן אמרו שם למה נמשלה התורה לדד מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב כן התורה כמו שנזכר שם:",
+                    "<b>סיב ובלה בה.</b> גם עד זקנה ושיבה לה תעזבנה. סיב לשון זקנה תרגום זקן סיב. ובלה לשון יבלו בחירי בישעיה:",
+                    "<b>ומינה לא תזוע.</b> אפילו למדת כל התורה כולה אל תאמר כמו שאמר בן דמא לרבי ישמעאל אני שלמדתי כל התורה מהו שאלמד חכמה יונית אמר לו צא ובדוק שעה שאינה מן היום ומן הלילה כלומר שאין שם שעה מותרת לעסוק בחכמה אחרת זולתי חכמת התורה שנא' והגית בו יומם ולילה זהו כל הזמן ולא התירו לעסוק באותה חכמה אלא בבית הכסא או בבית המרחץ שאסור להרהר בתורה כמו שנזכר בפ' שתי הלחם במנחו'. ומה שנהגו היתר בזה הוא לענין להשיב את אפיקורוס כמו שהארכתי למעלה בפרק שני. ויש ספרים שכתוב בהם סיב ובלה בה ובה תחזי ומינה לא תזוע שאין לך טובה הימנה וכתבו זה במשנה מברייתא דאבות דרבי נתן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן הא הא אומר.</b> בא להשלים דברי בן בג בג שאם תיגע בתורה יש לך שכר שלא תאמר הריני יודע כל התורה ולמה אני עמל בה יותר ועל כן אמר כי לפי הצער הגדול יהיה השכר גדול. ובאבות דרבי נתן שנו משל לשוכר סוס למקום קרוב בשכר מועט ולמקום רחוק בשכר הרבה לפי הטורח השכר. וזהו שאמרו בסוטה פ' היה נוטל א\"ר יוחנן למדנו קבול שכר מאלמנה שאמר לה למה היתה באה להתפלל בבית הכנסת שלו הרחוק מביתה ומנחת בתי כנסיות הקרובים לביתה ואמרה לו ולאו שכר פסיעות יש. וכל שכן מי שטורח לחזור בלימודו שיש לו שכר גדול לפי הטורח אע\"פי שכבר למד. והטעם בזה שכיון שפירש האדם מן התורה אינה מתקיימת שנא' התעיף עיניך בו ואיננו כמו שדרשו חז\"ל במגילה ובסוטה פרק אלו נאמרין. וכן בראשון מברכות אמרו אגרא דפרקא רהטא אגרא דכלה דוחקא לומר כי עיקר השכר הוא מפני הצער ובפ' קמא דחגיגה אמרו אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת וצא ולמד משוק של חמורים עשרה פרסי בזוזא חד עשרה פרסי בתרי זוזי כן השונה פרקו מאה ואחת יש לו שכר כפול על אותו ששונה פרקו מאה פעמים מפני תוספת פעם אחת. ורבינו משה ז\"ל פירש זה לענין הכובש את יצרו לפי הצער שיש לו בכבישתו היצר המתאוה לעבירה יהיה לו שכר והוקשה לו בזה כי זה האיש המתאוה לעבירה גרוע הוא שהרי הכתוב אומר נפש רשע אותה רע ויותר מעולה הוא מי שאין יצרו מתגבר עליו כי זה קורין הפילוסופים נפש טובה כי שורש יצירתה הוא טוב ולא תתאוה כי אם לעשות טוב והוא הטיל פשרה ביניהם כי הדברים אשר הם בעצמם רעים כגון רציחה ושפיכות דמים וגנבה והם דברים שנקראים משפטים המתאוה להם הוא באמת רע והדברים שהם מעצמם טובים ואינם רעים אלא מפני שאסרה אותם תורה והם הנקראי' חוקים בזה אם היצר הוא מתאוה להם אינו רע והכובש יצרו בהם יש לו שכר והביא ראיה מספרי שאמרו שם רבי שמעון בן גמליאל אומר אל יאמר אדם אי איפשי לאכול בשר בחלב אי איפשי ללבוש שעטנז אי איפשי לבא על הערוה אלא איפשי ואבא שבשמים גזר עלי ואלו הדברים הם חוקים. והבא על הערוה בכאן הוא לישא אחותו שאין בזה רע אלא מצד המצוה ולא אמר איפשי לרצוח איפשי לגנוב שאלו הדברים המתאוה להם באמת הוא רע אבל החוקים כאכילת בשר בחלב ולבישת שעטנז שהיצר הרע ועכו\"ם משיבין עליהם למה נאסרו בזה אם היצר הרע מתאוה להם והוא כובש את יצרו הרי הבדלה זו לכבוד האל ית' כמו שלמד זה ממה שכתוב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי שתהיה הבדלתכם לי ועל זה יש אל הכובש יצרו בהם שכר גדול ועל זה אמר בן הא הא לפום צערא אגרא. וראויה היתה חתימת מסכתא זו מדברי בן בג בג ובן הא הא: "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "מגן אבות",
+        "enTitle": "Magen Avot",
+        "key": "Magen Avot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Magen Avot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Magen Avot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..801582e3690e04064bd6e28c77d9c889da02719e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Magen Avot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,625 @@
+{
+    "title": "Magen Avot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Magen_Avot",
+    "text": {
+        "Introduction": [
+            "הקדמת הרב המחבר זלה\"ה",
+            "בשם ה' אל עולם",
+            "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם:",
+            "אמר שמעון בה\"ר צמח זלה\"ה בפתיחת ספרינו זה אשר קראנוהו מגן אבות כתבנו כי עיקר כונתינו היה לפרש מסכת אבות ותחילת המחשבה היא סוף המעשה. והנה זאת המסכתא היא יקרה מאד כי היא המביאה האדם אל השלימות. ולזה אמרו רז\"ל בפרק המניח את הכד האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דאבות. ואין לנו מעלה יותר גדולה מהחסידות וכבר אמרו חז\"ל בראשון מע\"ז חסידות מביאה לידי רוח הקדש שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך והאומר ענוה גדולה מכולן החסידות גם כן מביאה לידי ענוה. ואע\"פי שאמרו ז\"ל גם כן האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין וכן אמרו ליקיים מילי דברכות זאת המסכתא יש לה יתר שאת על ברכות ונזיקין. כי ידוע הוא שהמעלה הגדולה אשר אין אחריה מעלה היא שיהיה האדם טוב לשמים וטוב לבריות וזהו שנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ואמרו ז\"ל בפרק ראשון מקדושין אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק שהוא טוב טוב לשמים ואינו טוב לבריות זהו צדיק שאינו טוב ועל ידי מסכת ברכות האדם הוא טוב לשמים שיהיה שם שמים שגור בפיו בכל שעה על ידי קריאת שמע בברכותיה ותפלה וברכות השבח וההודאה וברכות המצות וברכות הנהנין ועל זה נאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט כלומר כמו שאין אדם שוכח יד ימינו כלל אבל היא מזומנת לו לכל צרכיו כן ראוי לאדם לשום שם שמים לנגדו תמיד. ואמרו רז\"ל בפרק שואל אל תפנו אל מדעתכם וזהו תועלת המגיע ממסכת ברכות המביאה לידי חסידות. ועל ידי מסכת נזיקין הנחלקת לשלשה חלקים הנקראים תלתא בבי הוא טוב לבריות שישמור האדם מלהזיק לבריות ושיעשה גדרים לעצמו שלא יהיה שום אדם ניזוק ממנו אפילו בסיבה רחוקה ובגרמא כמו שהיו חסידים הראשונים מצניעין קוצותיהן וזכוכיותיהן בתוך שדותיהן ומעמיקין להם שלשה טפחים כדי שלא תעלם המחרישה וזהו התועלת המגיע ממסכת נזיקין המביאה לידי חסידות. וזאת המסכתא היא כוללת שתי התועליות יחד שהמקיים אותם הוא טוב לשמים וטוב לבריות כמו שיתבאר מדבריה ולזה סדרוה בסדר נזיקין. כי אחרי שסדרו מס' ברכות בסדר זרעים הקודם לשאר הסדרים וזה לשני טעמים האחד כי זאת המסכתא ראוי להקדימה לשאר מסכתות כי היא הקודמת לשאר מעשים לקרות קריאת שמע ולהתפלל בתחילת היום. והשני כי כל סדר זרעים צריך לברכה כהפרשת תרומה ומעשרות וחלה ובכורים וסידרו מסכת נזיקין בסדר הראוי לה על כן באותו סדר עצמו סידרו מסכת זו הכוללת בתועלתה לשתי המסכתות האלה שהם ברכות ונזיקין:",
+            "ועוד יש טעם אחר למה סדרוה בזה הסדר לפי שיש בסדר הזה מסכת סנהדרין וכל החכמים הנזכרים בזאת המסכתא עד רבן יוחנן בן זכאי היו מסנהדרין וגם החכמים שהיו אחר החורבן היו מהסנהדרין כמו ששנינו אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקנים ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה בישיבה בראשון מזבחים ובמסכת ידים אע\"פ שלא היו דנין דיני נפשות ארבעים שנה קודם חורבן הבית כמו שנזכר בראשון מע\"ז ובסנהדרין פרק היו בודקין. ויש בזאת המסכתא אזהרות ומוסרים אל הדיינין. וראוי שיהיו אחרי מסכת סנהדרין הקודמת לזאת המסכתא בשתי מסכתות המדברת במינוי הדיינין ותחילת המסכתא הוא הוו מתונין בדין והיא אזהרה לדיינין. ולא נמצאת לזאת המסכתא גמרא לא ירושלמית ולא בבלית לפי שאינה מדברת בדין מהדינין אבל יש קצת משניות נזכרות במקומות מהתלמוד ומהמדרשות. וכן לא נמצאת לה ברייתא ולא תוספתא כי אם אבות דרבי נתן כי רבינו הקדוש שחיבר המשנה ורבי נתן היו סוף התנאים כמו שנזכר בפרק השוכר את הפועלים והיו דברי רבינו הקדוש יותר קצרים מדברי רבי נתן על כן נזכרו במשנה ליופי סדורם ולצחות לשונם:",
+            "ונהגו לקרות מסכתא זו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אחר תפלת המנחה בקיץ שהימים ארוכים למשוך לב עמי הארץ לתורה. יש מקומות מפסח ועד העצרת ויש מקומות אחר העצרת וכן מנהגינו במקומותינו כי ראוי לסמוך קריאתה לזמן מתן הורה או מלפניו או מלאחריו. ולזה ראינו לפרשה כמו שפירשנו ספר איוב בספר שקראנוהו <b>אוהב משפט</b> עם הקדמת פרקים בהשגחה. ופירשנו האזהרות בספר שקראנוהו <b>זוהר הרקיע</b> והרחבנו בו איך ראוי שימנו המצות והוא ספר חמוד מאד וכבר נתפשטו שני ספרים אלו כי כמו שנהגו לקרות ספר איוב והאזהרות כל אחד בזמנו כך נהגו לקרות מסכתא זו בין שני זמנים אלה. וכמו שהועלנו התלמידים בפירוש איוב ואזהרות ראינו להועילם בפירוש זאת המסכתא להשאיר אחרינו ברכת מנחה לתלמידים. וכבר הקדמנו בספר הזה שלשה חלקים וזה הוא החלק הרביע אשר קראנוהו <b>חלק ה' עמו</b> לפי שנהגו להתחיל כל ישראל יש להם חלק והרוצה לכתוב אותו נפרד הרשות בידו:",
+            "ונהגו הסופרים לכתוב מסכתא זו בסדור תפלות ודלגו קצת משניות ולא ידענו למה אלא שראו לקצר שלא להטריח והכל נפרש בעזרת האל ית'. והנה שמנו לפנינו פירוש רבינו שלמה ז\"ל אשר לא היה כמוהו מפרש לשונות על כוונת אומרם. ופירוש רבינו משה ז\"ל אשר לא נמצא כמוהו מקרב הדברים אל המושכל. ופירוש רבינו יונה החסיד ז\"ל אשר לא קם כמוהו מדבר ביראת ה' למשוך לבות בני האדם לדרכי החסידות. וגם הוא ז\"ל, הזכיר פירושים מרבינו מאיר הלוי ז\"ל מטליטלה הנודע בשם אבו אל עאפיה ואחר אלו הפירושים עם מה שאנו מוסיפין נפך משלנו בהרחבת ביאור בראיות מדברי חכמים ודרך סברתינו אין לחפש אחר פרושים אחרים כי הם מספיקים להבין הלשונות על כוונת אומרם ושיקבלם השכל ושיגיע האדם אל התכלית המכוונת בזאת המסכתא. ונקראת זאת המסכתא מסכת אבות לפי שנזכרים בה אבות הקבלה ושמה האמיתי הוא משנת חסידים כי זה הוא המכוון ממנה להפליג במעשה הטוב יותר מהמצווה בו וזהו ענין החסידות כמו שנפרש בעזרת האל וזה החלי בעזרת שד\"י:"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר:</b> כן נהגו להתחיל ומה שלמדו מזה הפסוק כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא כי פירוש הארץ הכתובה בכאן ארץ החיים שהיא עולם שכולו ארוך כי זה העולם אינו ירושת עולם. וכבר פירשנו אותן שאין לחם חלק לעולם הבא בחלק הראשון אשר קראנוהו חלק אלוה ממעל כי שם נתבארו במופת על דרך הפילוסופים האמונות התלויות בהאל ית' והכופר בהם נקרא במשנה אפיקורוס. והחלק השני קראנוהו חלק שוסינו לפי ששם ביארנו כי תורה מן השמים כנגד החולק עלינו שאין להם חלק לעולם הבא. והחלק השלישי קראנוהו חלק יעקב כי יעקב אבינו לא מת ובתוך שלושת חלקים אלו ביארנו י\"ג עיקרים שהם שרשי אמונתינו כמ\"ש רבי' משה ז\"ל וראינו לפרש יחוס התנאים ולהזכיר מקום ההלכות אשר נביא מהם ראיות להועיל לתלמידים: ",
+                    "<b>משה קבל תורה מסיני.</b> לפי שהתנא הוא רוצה לסדר מאמרים מפורסמים לבעלי הקבלה שהיו אחרי הנביאים והיו ראויים שתשרה עליהם שכינה אלא שדורם לא היה ראוי לכך כמו שנז' במס' סנהדרין בפ\"א ובפ' אחרון מסוטה ובמדרש חזית לא לגרעון מדריגתם ממדריגת הנביאים ולזה הוא מזכירם בשמם לא בתאר אחר כמו רבן ורבי ורב לפי שהם למעלה מכל תאר מאלו התארים כמו הנביאים שאנו מזכירים אותם בשמם לבדם כמו שאמרו בתוספתא של מסכת עדיות וכבר אמרו גדול מרב רבי גדול מרבן שמו על כן התחיל דבריו לומר איך באה הקבלה אליהם מראשם ורבם של כל הנביאים עד אחרונים ועד אלו התנאים. ועוד לפי שבמס' סנהדרין הקודמת לזאת המסכתא דבר בחיוב מיתה לזקן ממרה פי בית דין המקובלים ע\"כ סדר לנו הקבלה איך היתה מפי הגבורה עד הסנהדרין. ואמר כי משה רבינו ע\"ה קבל תורה מסיני ואמרו באבות דרבי נתן שקבלה מפי הגבורה ולא מפי מלאך וכן במכילתא אמרו וידבר ה' אל משה לא ע\"י מלאך ולא ע\"י שרף כי כשעלה משה להר סיני מסר לו הקב\"ה התורה בפירושה כמו שנאמר עלי אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה ופירשו רז\"ל במס' ברכות בפ\"א התורה זו תורה שבכתב והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה תלמוד מלמד שכולם נתנו למשה בסיני. ובמדרש קהלת אמרו ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים כל ככל דברים הדברים מצוה המצוה. מקרא משנה הלכה תלמוד תוספות ואגדות ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולם נתנו הלכה למשה מסיני. וכן הוא במסכת פאה ירושלמית וכן בראשון מחגיגה וכן היא בשני ממגילה וסיימו בה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרי' ומה שסופרי' עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה. וכן הוא בואלה שמות רבה. ותלמוד זו תורה שבעל פה שהיא פירוש תורה שבכתב שאלמלא הפירוש שקבל משה מפי הגבורה לא ידענו פירוש תורה שבכתב שהרי בדיני שבת יש מסכתא אחת לפרש מה היא המלאכה שאסרה תורה וכן במצות יבום וחליצה יש מסכתא אחת לפרש דיניהן וכן מס' נזיקין מפרשת לאו דלא תגזול וכן בשאר התורה יש צורך אל הקבלה ועל זה כתבה התורה בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' וחייבה מיתה לכל הממרה פי סנהדרין המפרשים הספקות על פי מה שקבלו איש מפי איש עד משה ואלו לא מסר משה אלא ליהושע אבל תורה שבכתב אל הכהנים ואל הלוים מסרה כמו שנזכר בפרשת וילך וכבר הארכנו בחלק השני מזה הספר בטענות נגד מכחישי הקבלה והקבלה היא לפרש הדברים הכתובים בהלכו' שחיטה ודומיהם ולאשר אינם כתובים אבל יש בהם רמז בתורה ונלמדים בגזירה שוה ושאר מדות כבתו מאנוסתו וכיוצא בה ולאשר אינם כתובים לא בפירוש ולא ברמז והם הלכה למשה מסיני כמו אחד עשר יום שבין נדה לנדה. ובתורת כהנים אמרו אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני שכולם נאמרו בהר סיני. ובפ' גיד הנשה אמרו על גיד הנשה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. ומה שקבלנו ממשה על פה נקרא דברי סופרים וכן אמרו האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות לעבור על דברי סופרים חייב כמו שנזכר בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין במשנה. וכן במדרש חזית אמר על זה חביבין דברי סופרים מדברי תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין חביבין דברי דודים מיינה של תורה וכן בגמ' ע\"ז פ' אין מעמידין. ומסירה זו על פה היתה כי לא היו רשאין לכתוב תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ואמרו רז\"ל דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולולי שגברה השכחה לא נכתבה המשנה ומצאו סמך משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כמו שנזכר בתמורה פ' יש בקרבנות ובפ' הנזיקין. ויהושע היה ראש הקבלה שנאמר ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל ולזה זכה להיות ראש ישראל אחר משה ועליו נאמר נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד כמו שנזכר בספרי ואין ספק כי אחרים היו בישראל שקבלו ממשה וכמו שאמרו בערובין פ' כיצד מעברין כיצד סדר משנה משה יושב ואהרן בימינו ואלעזר משמאלו וכן פינחס ושבעים זקנים כולם היו מאנשי הקבלה ולא נזכר אלא יהושע שהוא היה הנשיא במקום משה וזכה שנתן עליו מההוד שהיה במשה ולזה אמרו בפ' המוכר את הספינה פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכבר פירשנו זה בחלק השני מזה הספר. ויהושע לזקנים לא לשבעים שבימי משה אלא לזקנים שהיו רודים ושוטרים בישראל שנאמר ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואותם זקנים מסרו לכל הזקנים שהיו בכל דור ודור כמו לעתניאל ועתניאל לאהוד ושאר השופטים שהיו אחריו עד שהגיעו לנבואת עלי הכהן ושמואל הרמתי כי הזקנים אשר היו בימי יהושע לא האריכו ימים עד הנביאים שהרי אמרו רז\"ל בפ' האורג וכן באבות דרבי נתן ימים האריכו שנים לא האריכו. ופי' ימים האריכו שבלו ימיהם בטוב ודומה כאלו האריכו ימים כמו שדרשו במס' יומא בענין ושנות חיים אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה כמו שכתב רש\"י ז\"ל בפירושיו. וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה זה לזה ונביאים מסרוה לאנשי כנ' הג' הם זרובבל נחמיה בן חכליה מרדכי בלשן ודניאל חנניה מישאל ועזריה שהיו בימי עזרא בבנין בית שני והיו עמהם כמה נביאים כמו שאמרו בפ\"ב דמגילה מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמנה עשרה ברכות וקדושות והבדלות ג\"כ הם תיקנום כמו שנזכר בפ' אין עומדין וחגי זכריה ומלאכי היו באותה סיעה. ובגמ' בא' ממגילה העלו כי מלאכי זה עזרא ויש מהנביאים שהאריך ימים עד ימי התנאים כמו שנזכר ביבמות בפ\"א א\"ר דוסא בן הרכינס כשאמר חגי שלשה דברים אלו על מדוכה זו היה יושב ורבי דוסא בן הרכינס היה אחר החורבן בימי ר' עקיבא וחביריו כמו שנזכר שם ובראש השנה פ' אין מכירין ובתוספתא דכלים א\"ר צדוק על הטהור ישב חגי הנביא ור' צדוק היה בזמן החורבן כמו שנזכר שם בפרק הניזקין. ובמס' יומא פ' בא לו כהן גדול ובמדרש תהלים ובירושלמי דברכות ובמגילה פ\"ג מפרש למה נקראת כנסת הגדולה לפי שהיתה כנסיה גדולה וקדושה שהחזירו עטרה ליושנה לפי שמשה אמר האל הגדול הגבור והנורא וירמיה אמר האל הגדול הגבור ודניאל אמר האל הגדול והנורא ואנשי כנסת הגדולה אמרו האל הגדול הגבור והנורא כמו שכתוב בספר עזרא ושם פירשו למה היו מחסרים ירמיה ודניאל ממה שאמר משה ומה ראו אנשי כנסת הגדולה להחזיר עטרה ליושנה ולפי שגדלו את השם נקראו אנשי כנסת הגדולה. ובירושלמי פ' חלק אמרו דברי חכמים כדרבונות ככדור של בנות שמתלקט מיד ליד ונח בסוף ביד אחת. כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' ע\"כ. וסוף הפסוק הוא כולם נתנו מרועה אחד שהכל מסיני נתנן רועה ישראל ודרשו כן מפני כי כדרבונות חסר וי\"ו: ",
+                    "<b>הם אמרו שלשה דברים.</b> הרבה דברים אמרו שהרי הם תיקנו ברכות תפלות קדושות והבדלות כמו שנזכר בפרק אין עומדין אבל שלשה דברים אלו אמרו אותם לקיים התורה:",
+                    "<b>הוו מתונין בדין</b> לשון המתנה ואיחור עד שיתברר להם יפה אבל אם הדבר הוא ברור אינו שבח לאחר אותו וזהו עינוי הדין אשר יזהיר עליו בזאת המסכתא. בתורה יש רמז להיות מתון בדין שכן שנו בספרי ואצוה את שופטיכם אמרתי להם הוו מתונין בדין שאם בא דין לפניך פעם שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו אלא הוו מתונין בדין וכך היו אנשי כנסת הגדולה כותבין הוו מתונין בדין. ובמדרש משלי אמרו מפני מה זכו אנשי חזקיה לאריכות ימים מפני שהיו מתונין בדין ונתיישבו בדברי שלמה שהיו גנוזים מפני שנוטים לדברי מינות והם מצאו שדבריו דברי תורה וזהו אשר העתיקו אנשי חזקיה. ובראשון מסנהדרין אמרו דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמור רבנן הוו מתונין בדין דכתיב ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך ליה ואלה המשפטים. ומה שהצריכו זה בדין יותר משאר הוראות הוא מפני שצריך דקדוק גדול להבין מתוך הטענות מי הוא זכאי ומי הוא חייב ועוד שהדיין יושב ברומו של עולם שהרי לעשרת הדברות סמכן הכתוב לומר שהם עיקר התורה. וכן אמרו במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש משלי כתוב לפני עשרת הדברות ושפטו את העם בכל עת וכתוב לאחר עשרת הדברות ואלה המשפטי' משל למטרוניתא שהיתה הולכת בדרך ועבדיה הולכי' לפניה ולאחריה חגורים כלי זיין וסמכו זה למה שכתוב באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט ולפסוק רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ואמרו בפ' גט פשוט וכן בפרק הרואה הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שהם מקצוע גדול בתורה שהם כמעיין הנובע ועל ידי הדינין אדם נעשה שותף להקב\"ה במעשה בראשית כמו שאמרו בא' משבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת ביום נעשה שותף להקב\"ה במעשה בראשית כתיב הכא וישב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. וזהו שאמר ירמיה דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאום ה'. דבר גדול הנביא דבר שהדן דין אמת לאמתו יודע השם ית' ולזה צריך אזהרה יתירה להיות מתון בו להוציאו לאמתו ואמרו רז\"ל בפ\"א דיני ממונות אשרו חמוץ אשרי דיין המחמיץ את הדין וזהו מה שאמר אסף כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן כלומר כשאני מחערב ומחמץ לבבי וכליותי אז אשתונן ואתחדד ואדע כי קודם החמוץ הייתי רחוק מהאמת על כן סמך לזה ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ושלמה המלך ע\"ה אמר על ענין זה חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו וזה כולל לשאר ההוראות כמו הדינין וכן שנינו במסכתא זו הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. ואמרו בא' מסנהדרין וביבמות פ' בית שמאי לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו: ",
+                    "<b>והעמידו תלמידים הרבה.</b> שלא כדעת בית שמאי שהיו אומרים אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים כמו שהוא נזכר באבות דר' נתן וכן היה אומר רבן גמליאל כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש אבל בית הלל אומרים מלמדים לכל אדם וכן כשהושיבו ר' אלעזר בן עזריה והעבירו ר\"ג נסתלקו שומרי הפתח ונכנסו הכל ואתוספו כמה ספסלי ההוא יומא בבי מדרשא כמו שהוא מוזכר בפ' תפלת השחר. ומה שאמרו בפ' הזרוע השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם והוא כזורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. וכן אמרו אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעיינותיך חוצה. ואם תלמיד שאינו הגון הוא יהיו לך לבדך כמו שהוא מוזכר באחרון מברכות וראשון מתענית זה הוא בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסאנו שמעניה אבל סתם בני אדם אין צריך לבדוק אחריהם ועל זה הזהירו להעמיד תלמידים הרבה וזה כולל שתי אזהרות האחת להעמידם הרבה בישיבה אחת מאה בשביל שיצאו עשרה עשרה כדי שיצאו שנים שנים כדי שיצא אחד וכן אמרו במדרש קהלת אלף שנכנסו לבית המדרש יצאו מהם מאה בעלי מקרא עשרה בעלי משנה א' בעל תלמוד וזהו שנאמר אחד מאלף מצאתי וכן אמרו למה הדבר דומה לאשה שמושבת התרנגולת על הביצים מתוך הרבה מוציאה מעט מתוך מעט אינה מוציאה כלום וכבר נכנס הלל לב\"ה ואמר להם תלמידי ישנן כולן אמרו לו הן חוץ מקטן שבהם אמר להם יבוא אותו קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו נכנס אותו קטן והוא רבן יוחנן בן זכאי ואמר עליו להנחיל אוהבי יש כמו שנזכר בירושלמי דנדרים פ' השותפין ובפ' הרואה בברכות אמרו כי הגדיים נעשו תיישים ואם אין גדיים אין תיישים כמו שנזכר בפ' חלק והחסידים הראשונים היו מתפללים לאל שירבה גבולם בתלמידים בפרק היה קורא וכן בתמורה בפ' יש בקרבנות צבור על יעבץ שנאמר והרבית את גבולי פרשו והרבית את גבולי בתלמידים וזו אזהרה אחת להעמיד תלמידים הרבה. והשנית להעמידם בזמן הזקנה כמו בזמן הבחרות כמו שסמכו בגמ' יבמות בפ' הבא על יבמתו למקרא שכתוב בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי לא תדע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. וכן אירע לר' עקיבא שהעמיד ארבעה ועשרים אלף תלמידים וכולם מתו מן הפסח ועד פרס העצרת אחר עבור ל\"ג לעומר כי פרס הוא חצי חדש שהם חמשה עשר ימים כמו שנזכר בפ' מעשר בהמה בבכורות וכן בתוספתא אמרו איזהו פרס אין פחות מט\"ו וט\"ו ימים קודם עצרת הוא יום ל\"ד לעומר ולזה נהגו להתאבל באותם ימים שהם מהפסח עד ל\"ג לעומר ולא נהגו איסור ביום ל\"ד לפי שמקצת היו' ככולו (הגה\"ה ואם היה יום ל\"ג ע\"ש אין בו אבילות כן כתב המחבר בתשובה וכן נהגנו לגלח בו ע\"כ.) וכולם מתו מפני שהיתה עינם צרה זה לזה ובעת זקנתו העמיד חמשה תלמידים והם ר' מאיר ור' נחמיה ור' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר שלמדו תורה בכל ישראל וכן נזכר במדרש קהלת ושם הוסיפו ר' יוחנן הסנדלר ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ובבראשית רבה גם כן נזכר זה פרשת ויוסף אברהם: ",
+                    "<b>ועשו סייג לתורה.</b> זה נלמד ממה שכתוב ושמרתם את משמרתי ואמרו בראש מסכת מועד קטן ובשני מיבמות עשו משמרת למשמרתי וזהו לשון סייג שהוא לשון גדר כמו סוגה בשושנים דומה למה שאמרו בפ' כל הבשר בקעה מצא רב וגדר בה גדר כשאסר להם כחל מפני שהיו נכשלים בבשר בחלב. ומכאן סמכו איסור שניות לעריות כמו שנזכר בפ\"ב מיבמות ושבות לשבת וכן שלמה תיקן עירובין ונטילת ידים כמו שנזכר בא' משבת ובשני מעירובין וכל אסורין דרבנן. והוא פתח גדול לקיום התורה וכל דור ודור רשאי לתקן תקנות במה שהעם נכשלים בהם לעבור על דברי תורה ולולי התקנות האלה התורה נופלת מעט מעט וכמו שאמרו רז\"ל אינו דומה כרם המוקף גדר לכרם שאינו מוקף גדר ויותר נראית יראת ה' במקיים דברי חכמים ובסייגים שעשו ולא במקיים המצות המצות עצמן כי המקיים המצות עצמן ונזהר מעבירות ולא עשה להם סייג אינו חושש שמא יפשע בהם והעושה גדרים וסייג לעצמו זה הוא הירא את דבר ה' שהוא נזכר שלא יבוא לידי פשיעה והוא פתח ליכנס בו לידי חסידות וכמו שאמרו בא' מע\"ז ובירושלמי דשקלים ובמדרש חזית ונשמרת מבל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות וכן מזריזות לנקיות לפרישות לטהרה ולקדושה וליראת חטא ולחסידות ולענוה ולרוח הקדש. והזהירות הוא שיזהר מעבירה בעת הזדמנה לפניו והזריזות הוא שיזהר ממנה קודם ההזמנה וכמו שאמרו בפ' כל הבשר מאי לאו דזהיר ולא נגע פירוש בפת בלא נטילת ידים לא דזריז וקדים ומשי ידיה מעיקרא ולפי שהסייג הוא שומר התורה. אמרו חכמים ז\"ל בפ' אין מעמידין ערבים עלי דברי דודים ובמדרש חזית חביבין דברי סופרים מיינה של תורה שנא' כי טובים דודיך מיין ואמרו לרבי טרפון בראשון מברכות כדאי היית לחוב בעצמך על שעברת על דברי בית הלל לפי שקרא ק\"ש בהטייה כבית שמאי ואמרו בירושלמי וכן במדרש חזית שאם לא קרא ק\"ש כלל וביטל מצות עשה לא היה מתחייב מיתה וכשעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה. ורב עקיבא כשהיה חבוש ולא נתנו לו אלא מעט מים רצה למות בצמא מיתת עצמו ולא לאכול בלא נטילת ידים לעבור על דברי חכמים כמו שנזכר בעירובין פ\"ב. וכבר אמרו במסכת ע\"ז פ' אין מעמידין ובמדרש קהלת כי העובר על דברי חכמים נושכו נחש שאין לאותה נשיכה רפואה ועל זה אמרו דילמא חיוייא דרבנן טרקיה שנא' ופורץ גדר ישכנו נחש כמו שנזכר בפרק שמנה שרצים. וכן בכלל זה הוא מה שאמרו בסנהדרין פ' נגמר הדין וביבמות פ' האשה בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. וחכמי ישראל לא היו רוצים לגלות לכל אדם טעמי אלו התקנות לפי שהם סתרי תורה כמו טעמי המצות כמו שנזכר במדרש חזית. וכן בפ' מי שהחשיך אמרו עוד יש אחרת ולא רצו חכמים לגלותה ופירשו שם משו' כבוד אלהים הסתר דבר שלא יבואו לעבור על דברי תורה כי גם הטעמים נקראים סתרים כמו שאמרו סתרי עריות בפ' אין דורשין אע\"פי שבפרק ערבי פסחים נראה שהם שני דברים טעמי תורה וסתרי תורה סתרי תורה הם טעמי המצות וטעמי תורה הם הנקודים ומקום ההפסק שנקרא פסוק הטעמים בפ' אין בין המודר ושאר הנגינות כמו שנראה בפ' הרואה בפי' רש\"י ז\"ל וכן במדרש תהלים אמרו יד ימנית אני כותב בה ומראה בה טעמי תורה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה.</b> שמעון הצדיק כהן גדול היה כמו שנזכר במס' יומא פ' בא לו כהן גדול שיצא לאלכסנדרוס מוקדון מלובש בבגדי כהונה והשתחוה לו ואמרו לו עבדיו כל מלכי הארץ השתחוו לך ואתה משתחוה ליהודי הזה אשר בא אליך לא בחיל ולא בכח אמר להם דמות דיוקנו של זה אני רואה מנצחת לפני במלחמותי כן כתבו חכמינו ז\"ל וכן הוא במגילת תענית. ובספר קורות אלכסנדרוס כתוב כי אמר איני משתחוה אלא אל השם הכתוב בציץ שהוא על מצחו. עוד אמרו כי ראה זוהר גדול יוצא מהציץ ושאל מה כתוב שם אמרו לו קודש לה'. שאל פירוש השם מה הוא אמרו לו שאינם יודעים אלא שם בן ארבע אותיות על כן הן קוראין בלשון יון שם השם טֶטרא גראמטון כלומר ארבע אותיות כי סטרא בלשון יון ארבע כמו שנזכר בפרק גט פשוט וגראמטון אותיות ואמר להם כי כשהיה חולם בלילה בדמות אותו ציץ היוצא ממנו אותו זוהר היה מנצח למחרת. ובמס' פרה אמרו שהוא עשה פרה אדומה אחר עזרא הכהן שהיה דודו של אביו כי שריה הכהן היה אבי יהוצדק ואבי עזרא ולא שימש עזרא בכהונה גדולה כדי שלא לעקור שלשלת יוחסין ממקומה כמו שנזכר במדרש חזית ושמעון הצדיק היה מזרעו של יהושע הכהן הגדול בן יהוצדק וכן הוא מפורש בכתובים כי עזרא דודו של יהושע היה והיו קוראין לשמעון הצדיק עדוא וכן כתוב בס' יוסיפון בן גוריון. ולא נתפרש בשום מקום למה נתייחס בשם צדיק יותר משאר התנאים כי כולם היו צדיקים ונראה כי כך היו קוראים אותו כל העם כי בדורו לא היה צדיק יותר ממנו ודבר זה נלמד מאבות דרבי נתן ששנו שם יוסף הכהן חסיד בדורו ומצינו ר' שמעון החסיד בשני מחגיגה ובהעור והרוטב ובפ' חלק ובפ' הגוזל ומאכיל ובפ' מציאת האשה וזה שמעון הצדיק היה התנא הראשון שנזכר במשנה והיה משירי כנסת הגדולה כלומר שנשאר מהם והוא לשון שיריים כמו שירי הלשכה מה שנשאר שם אחר שנתרמה תרומה. ובמדרש רות ותשאר היא נעשית שירי מנחות. ובילמדנו נשאר מיתר הרפאים. עשה אותו שיריים. ומצינו בספר ירמיה אם לא שריתיך לטוב מלשון השארות חסר אל\"ף וכן בדברי הימים שרית ישראל לב א' להמליך את דוד ובלשון חכמים מחלף האל\"ף של שאר ביו\"ד ואומרים נשתייר במקום נשתחר ובמקומות מניחין אותה כמו ששנינו בפ\"ב מפאה מן המשואר במקום המשוייר וכן בפרק עשירי מנגעים ובפרק התערובות. ורבינו שלמה ז\"ל כתב שלא היה עמהם בימי עזרא בתחלת הבית ואמת הוא שלא היה בתחלת הבית אבל מכלל כנסת הגדולה שקבלו מהנביאי' היה וכשמתו כולם נשארה הקבלה בידו שהוא גם כן קבל מהנביאים שהרי לא הזכירה המשנה שקיבל מאנשי כנסת הגדולה לפי שהוא נכלל במה שאמרה המשנה ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה: ",
+                    "<b>הוא היה אומר.</b> כך היה רגיל לומר ולזה נאמר בזה הלשון המורה על התמידות ולא נאמר בלשון שמעון הצדיק אומר ודומה לזה יש בפרק היה קורא מרגלא בפומיה דרבי פלוני לשון רגילות וכן הוא כל היה אומר שבזאת המסכתא ולפי שהקודמים הזהירו על קיום התורה בא הוא ופירש שכן ראוי להם:",
+                    "<b>על שלשה דברים העולם עומד.</b> דקדק רבינו יונה ז\"ל שאין עומד כמו קיים שנאמר למטה בפרק זה לפי ששם הזכיר דברים אחרים שלא נזכרו כאן אבל לשון עומד הוא שהעולם לא נברא אלא בשביל דברים אלו שמזכיר כאן ולשון העולם קיים הוא שהעולם אחר שנברא הוא מתקיים בשביל אותם דברים שמזכיר שם ולמטה אאריך בזה בעז\"ה: ",
+                    "<b>על התורה.</b> בפרק חלק אמרו כן ובפרק ארבעה נדרים שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכן נזכר בפסחים פ' אלו דברים ובא' מע\"ז וכן אמר שלמה ע\"ה ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז אמרה תורה אני נבראתי קודם העולם ובעבורי נבראו כל הנבראים. וכן אמרו בפרקי ר' אליעזר ובמדרש חזית שהקב\"ה נתייעץ עם התורה ואמרה לו אם אין עם אין מלך שנא' לי עצה והקב\"ה מסתכל בתורה ובורא עולם שנא' ואהיה אצלו אמון אומן אני הייתי כלי אומנותו וכן אמרו בבראשית רבה ולזה כתוב בסוף מעשה בראשית ה\"א יתירה שאם יקבלו ישראל את התורה בששה בסיון מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו כמו שנזכר בפרק ראשון מע\"ז ובמדרש רות ובמדרש תהלים. וכן אמרו רז\"ל אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות מפני שהוא הבל שאין בו חטא כמו הבל הגדולים כמו שנזכר בפ' כל כתבי ואמרו לשון זה לפי שכדור הארץ תלוי באמצע ואין לו סמיכות כמו שנא' תולה ארץ על בלימה ואין סומך אותו אלא הבל התורה היוצא מפי התלמידים כמו שמעמיד האדם בהבל פיו דברים התלויים באויר. וקודם התורה שהיו כ\"ו דורות היה מתקיים בחסדו של הקב\"ה ולזה יש כ\"ו פעמים כי לעולם חסדו בהלל הגדול כמו שנזכר בפ' ערבי פסחים. וכן דרשו רז\"ל נמוגים ארץ וכל יושביה אם לא קבלו ישראל את התורה מה כתיב אחריו אנכי תכנתי עמודיה סלה כשקבלו עליהם אנכי ה' אלהיך נתקיים העולם כמו שנזכר בפ' ר' עקיבא ובמדרש חזית: ",
+                    "<b>ועל העבודה.</b> של בית המקדש כמו ששנינו במס' תענית בפרק שלשה פרקים אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ לכך היו קוראין אנשי מעמד במעשה בראשית כל השבת ומעמדות לא נתקנו אלא מפני הקרבנות כמו שנתפרש שם וזה מפורש הוא שהרי בשביל קרבנות שהקריב נח נשבע ה' ולא ינחם שלא יביא מבול לעולם הרי שבשביל העבודה העולם עומד. וזה גם כן מתבאר מדרך שקול הדעת שכל העולם לא נברא אלא בשביל האדם והאדם כדי לעבוד השם ית' ולזה נבחרה ירושלים מכל הארצות וישראל מכל העכו\"ם לקיים עבודת הקרבנות וכבר אמרו רז\"ל שבזמן שאין בית המקדש קיים העוסק בתורת קרבנות הרי הוא כאלו הקריב קרבנות וזהו שנא' בדברי הימים בקרבנו' לעולם זאת על ישראל כמו שנא' בסוף מנחות וכן אמרו בענין המעמדות שאם יתבטלו יעסקו בתורת קרבנות ומעלה עליהם הכתוב כאלו הקריבו קרבנות ולזה אנחנו קורים בכל יום פרשת תמיד ובכל יום מוסף פרשת מוספין וכן תפלות כנגד תמידין תקנום כמו שנזכר בפ' תפלת השחר ובמדרש תהלים. וזו היא עבודה שבלב שנא' ולעבדו בכל לבבכם כמו שאמרו בספרי ובירושלמי פ' תפלת השחר. ובדניאל כתיב אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך מפני התפלה שהיה מתפלל תלת זמנין ביומא כי לא היה פולחן בבבל ובפרק החובל ובפ' המקבל אמרו ועבדתם את ה' אלהיכם זו קריאת שמע ותפלה. ולזה אמר דוד כשחטא בענין בת שבע והיה מזיד ולא היה מתכפר לו בקרבן אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך. כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. זבחי אלהים רוח נשברה פירוש כי יותר מכפרת התפלה בלב נשבר מהקרבנות כי המתפלל בשברון לב מקריב חלבו ודמו וכן המתענה כמו שהיה מתפלל בר ששת כשהיה מתענה כמו שנזכר בפ' היה קורא והמביא קרבן הוא מקריב חלב ודם בהמה אחת ועל זה תקנו קודם התפלה פסוק זה. וזה הוא שנא' כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו פירוש הכתוב כל עון תשא וקח מידינו זה הטוב והוא שנשלם מקום הפרים הגות שפתינו הרי שהתפלה גדולה מהקרבנו' שהתפלה מכפרת על הזדונות והקרבנות אינן מכפרין אלא על השגנות: ",
+                    "<b>ועל גמילות חסדים.</b> דבר זה מפורש הוא שעל גמילות חסדים העולם עומד שהרי סדום וחברותיה היו עובדים ע\"א ועושין כל תועבת השם ולא הקפיד הכתוב עליהם אלא על שלא היה בהם גמילות חסדים כדכתיב זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת להם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. ולא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על החמס והכתוב אומר עולם חסד יבנה כי לא היה צורך להקב\"ה לבראתו אלא מצד דרכי החסד לבני אדם וגמילות חסדים גדול מהצדקה שהרי אמרו רז\"ל בפ' השותפין שהנותן צדקה לעניים מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים שהוא מדרך גמילות חסדים מתברך באחת עשרה וזהו שאמר הכתוב שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש כלומר כי כמו שהשמן הטוב והקטרת משמחים הלב כן מתק לרעהו עצת נפש. וגמילות חסדים גדול מהצדקה בשלשה דברים כמו שנזכר במסכת סוכה בפרק החליל ובמדרש קהלת שהצדקה היא לעניים וגמילות חסדים אפי' לעשירים להלוותו בשעת דחקו וצדקה בממונו וגמילות חסדים בגופו לשמח חתנים ולבקר חולים ולנחם אבלים וכיוצא בזה והגוף חביב מהממון וכן צדקה לחיים וגמילות חסדים לחיים ולמתים לקוברם וזה הוא חסד של אמת שנא' וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו ללמדך שעל החסד העולם עומד. והתורה תחילתה גמילות חסדים ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה אל האדם. באמצעיתה גמילות חסדים וירא אליו ה' בקרו ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וכן ביעקב ויברך אותו ברכת אבלים. סופה גמילות חסדים ויקבור אותו בגי כמו שאמרו בא' מסוטה ובמדרש קהלת. ובמדרש רות אמרו יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים שנטפלתם בתכריכיהם ועמדי שויתרו לה כתובותיהן א\"ר זעירא מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. ובירושלמי במס' מעשר שני אמרו כמה גדול כח של צדקה שכל השקפה לשון ארור וזה לשון ברכה. ורבינו משה ז\"ל פי' בחכמה וזה הוא התורה ובמעשה המצות וזהו העבודה ובמעלות המדות וזהו גמילות חסדים האדם נשלם. וזה אמת הוא אבל אינו כוונת המאמר כי אין זה סיבת קיום העולם כי אם שלימות האיש ולמה ייחד עבודה משאר מצות וגמילות חסדים משאר המדות. ובירושלמי מפורש במסכת מגילה ותענית כי על אלה הדברים נברא העולם ומסמיך אותם אל המקרא שנא' ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. ואשים דברי בפיך זו תורה. ובצל ידי כסיתיך זו גמילות חסדים. לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו קרבנות. ולאמר לציון עמי אתה אלו ישראל הרי כתוב כי על שלשה אלה נטע שמים ויסד ארץ על מכוניה. וכן נזכר מזה בילמדנו בפרשת ראה. וזה מפורש בפי' הראשון וכן בפירקי ר' אליעזר אמר על התורה שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ועל העבודה שנ' ותפלת ישרים רצונו ועל גמילות חסדים שנא' כי חסד חפצתי ולא זבח. ופעם אחת היה מהלך רבן יוחנן בן זכאי בירושלים והיה מהלך ר' יהושע אחריו ראו בית המקדש שהיה חרב אמר אוי לנו על חורבן הבית שהיו מתכפרין בו עונותינו אמר לו בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחרת כמותה ואיזו זו גמילות חסדים שנא' כי חסד חפצתי ולא זבח. וכן אמרו על דניאל שהיה עוסק בגמילות חסדים בבבל שאין שם קרבנות שהיה מתקן את הכלה ומלוה את המת ונותן פרוטה לעניים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אנטיגנוס איש סוכו כו'.</b> כל מקום שנזכר פלוני איש מקום פלוני ר\"ל שהיה גדול החכמים באותו מקום וסוכו היא עיר בארץ ישראל בחלקו של יהודה כמו שנזכר בספר יהושע כמו שנא' ירמות ועדולם שוכו ועזקה והוא כתוב בסין ויש בשופטים פסוק איש שוכו והוא מענין שוכת ארזים והיה תלמידו של שמעון הצדיק וקבל ממנו התורה. והגירסא הקדומה אנטיגנס הנו\"ן פתוחה ובא לפרש דברי שמעון הצדיק. בענין העבודה שהעולם עומד עליה איך ראוי שתהיה והיה מזהיר תמיד התלמידים שלא יהיו עובדים השם ית' כמו העבד שהוא עובד את הרב על מנת לקבל פרס כי העבודה הזאת אינה שלימה כי הפרס יותר חשוב בעיניו מעבודת הרב ואלו לא היה מקבל פרס היה מניח העבודה ההיא אבל העבודה השלימה היא העבודה שעובד העבד לרבו לאהבת רבו בין יתן בין לא יתן והעובד הזה נקרא עושה מאהבה ופרס הוא לשון ערך ממה שכתוב וערך בגדים ומחיתך ותרגום ערכך פורסנא והוא הדבר שיתן האדם למי שעובד אותו ולא היה חייב אותו כמי שנותן לבנו או לאשתו מתנה מפני שעשו לו קורת רוח וזהו שיש בין פרס לשכר כי השכר הוא הדבר הקצוב שאדם נותן לשכירו. והזהיר החכם שאפי' לתקות הפרס הזה לא תהיה עבודתם אלא עבודה מאהבה לעשות רצון אוהבו. והשלים דבריו ואמר אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס זאת היא גירסת המשנה ויש משנין אותה וגורסין שלא על מנת לקבל פרס שקשה להם למה ישמש את הרב על מנת שלא לקבל פרס ומה הפסד יש אם יתן לו פרס מעצמו ויטלנו והלא לא היתה עבודתו על מנת כן. ואין ראוי לשנות הגירסא כי העבודה השלימה היא שיאמר העבד רבי כבר גמלני טובות ואני חייב לשמשו חלף הטובות ההם וזו היא העבודה השלימה שצוה עליה השם ית' כאומרו ואהבת את ה' אלהיך וזאת היתה עבודתו של אברהם שנקרא אוהב שנא' זרע אברהם אוהבי וזהו שאמר הכתוב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. ואמרו רז\"ל בפ' ראשון מע\"ז במצותיו ולא בשכר מצותיו כדתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. וזו היא תכלית המעלה בעבודה. אבל כבר אמרו בא' מבתרא ובא' מפסחים ובא' מראש השנה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור וזו היא מדת הבינונים שלא הגיעו למדת האבות הקדושים ואין זה סותר דברי אנטיגנוס. ובתוספות מתרצין שלא הזהיר אנטיגנוס אלא שלא יהיה כאותן שכשלא תבוא הטובה שהם מצפים הם תוהים על הצדקות שעושים כעכו\"ם כמו שנזכר בא' מראש השנה שכורש החמיץ דכתיב ודכרין לאלה שמייא דליהוון מצלין לחיי מלכא ובנוהי. וכן פירשו שם בגמ' ואע\"פי שהזהיר על האהבה שהיא יותר גדולה מהיראה שהאהבה לשני אלפים דורות שנא' ועושה חסד לאלפים לאוהבי והיראה אינה אלא לאלף דור שנא' ולשומרי מצותיו לאלף דור כמו שזכרו רז\"ל בסוטה פ' כשם שהמים בודקין אע\"פי כן הזהיר על היראה כמו שעשה הכתוב אשרי איש ירא את ה' וצירף לזה במצותיו חפץ מאד וזהו מאהבה. ואמר ויהי מורא שמים עליכם. כי העובד מאהבה זריז במצות עשה והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה וכן התורה אמרה את ה' אלהיך תירא. ואמרו רז\"ל עבוד מאהבה עבוד מיראה. עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט בירושלמי פרק הרואה ובסוטה פ' כשם. ואמרו עוד האוהב לא ישכח דבר ממה שצווה לעשותו והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר שלא לעשותו וצירוף היראה עם האהבה היא העבודה השלימה שהעובד מתוך אהבה אפי' יכביד עליו אוהבו אינו זז מעבודתו וכן אפי' באים יסורין על אדם לא יהרהר כלל ומתוך היראה אינו מתחטא עליו כבן המתחטא על אביו מתוך אהבה. והיראה הזו שהזהיר עליה קרובה לאהבה היא שלא אמר ויהי מורא גיהנם עליכם אלא מורא שמים כמי שירא לעבור על דברי אוהבו מרוב אהבתו אותו לא מיראת נקמה וזו היתה יראת אברהם שנא' עליו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא בא אחר העקידה להפחית מעלתו שהיה אוהב לקראו ירא אלהים שהעקידה לא היתה ליראת עונש כי מה עונש היה לו לירא ממנו יותר משחיטת בנו יחידו אשר אהב אבל היתה ליראת האלהים מרוב אהבתו אותו וזאת היתה יראת איוב שנא' בו ירא אלהים כמו שנזכר בסוטה פ' כשם והכתוב העיד כי היה עובד מאהבה שנא' הן יקטיליני לו אייחל אם כן בין עובד מאהבה במצות עשה בין עובד מיראה במצות לא תעשה שניהם צריכין שתהיה עבודתן לאהבת האל לא לתקוות גמול ולא ליראת עונש ואפי' האזהרה מיראת עונש היא אזהרה גדולה שהרי כששאלו תלמידיו לרבן יוחנן בן זכאי במה יזכה לחיי העולם הבא אמר להם יהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכשאמרו לו ולא יותר אמר להם והלואי שאדם עושה עבירה בסתר ממורא בשר ודם ואינו נמנע מפני מורא שמים כמו שנזכר בפ' תפלת השחר. ואלו שני מינים יראה הם בפסוק א' שנא' כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. יראת העונש היא כי פחד אלי איד אל ויראת האל היא משאתו לא אוכל כלומר מרוממותו וגדולתו לא אמצא יכולת בעצמי לעבור על דבריו. וכתוב בספר הערוך וכן הוא באבות דר' נתן כי צדוק וביתוס היו תלמידיו של אנטיגנוס וטעו בדבריו שאין שכר ועונש בע\"הב וכפרו בתחיית המתים ובע\"הב ועל אלו אמרו במשנה פ' הרואה משקלקלו המינים ואמרו שאין שם אלא עולם אחד התקינו שיאמרו מן העולם ועד העולם והיה סיבת קלקולם מה שטעו בדברי אנטיגנוס רבם ולא היתה כוונת אנטיגנוס זאת כי ידוע הוא כי יש גמול ועונש בעולם הבא וכבר אמרו בא' מע\"ז ובשני מעירובין היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם אבל היה מזהיר שלא יכוין העובד לזה וסוף השכר לבוא שאין הקב\"ה מקפח שכר עבדיו וכל שכן שאם העבד לא יקוה גמול שהרב מרבה שכרו אבל הם טעו בדבריו. וכתב רבינו משה ז\"ל כי דעתם היה לחלוק על התורה כיון שאין שם עולם אחר אבל ראוי שאם יפרסמו דעתם זאת הרעם לא יקבלוה מהם לרוב פרסום התורה. והתחילו לחלוק על הקבלה כדי להקל מעליהם הגדרים והסייגים ולפרש הכתוב כרצונם דומה למי שרוצה להרוג את שונאו ולא יכול השחית אבריו. ונתחברה לכל אחד מהם כת אחת נקראים בלשון חכמים צדוקים ביתוסים ויש כת אחרת מאמינים בתחיית המתים ואינם מאמינים במדרשי החכמים והם נקראים היום קראים והם במזרח מחזיקים בפשוטי הכתובים וחולקים על מדרשי החכמים המקובלים: ",
+                    "<b>יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם קבלו מהם.</b> כל אלה החכמים הנזכרים בפרק הזה עד הלל ושמאי הם נקראי' זוגות כמו ששנינו בסדר זרעים במסכת פאה והביאוה בנזירות פרק כהן גדול אמר נחום הלבלר כך מקובלני מרבי מיאשא שקבל מאביו שקבל מהזוגות שקבלו מהנביאי' הלכה למשה מסיני. וכן בתוספתא במסכת ידים א\"ר אלעזר כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי שקבל מהזוגות והזוגות מהנביאים ונביאים ממשה הלכה למשה מסיני ובמס' תמורה פ' יש בקרבנות צבור אמרו שלא נמצא בהם אלא דופי של סמיכה שנחלקו בפ' אין דורשין בסוף ימיהם אחד מהם אומר לסמוך והא' אומר שלא לסמוך אע\"פי שבסמיכה ביום טוב על הקדשים אין בה איסור מלאכה אלא איסור שבות שהוא משתמש בב\"ח ואסור משום שבות כמו שהוא מוזכר בפרק אחרון מיום טוב שסמיכה זו דומה לרכיבה שהרי סמיכה בכל כחו בעינן כמו שפירשו בגמ' אע\"פי כן נחלקו עליה אבות העולם ע\"כ אמרו אל תהי שבות קלה בעיניך. ואלו הזוגות הראשונים היו נשיאים והאחרונים היו אבות בית דין ולא חלקו רבי מאיר ורבנן אלא ביהודה בן טבאי ושמעון בן שטח מי היה מהם נשיא ומי היה מהם אב בית דין ובפ' אין דורשין שנינו יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה ובפ' עגלה ערופה שנינו משמתו יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן בטלו האשכולות שנא' אין אשכול לאכול. ופירשו בגמ' מאי אשכולות איש שהכל בו והיו קורין אותו יוסף שריא כמו שנזכר במס' עדיות ונזכר בגמ' בא' מפסחים ושני מע\"ז. ובמס' ערלה יש יועזר איש צרדה מתלמידי שמאי בימי רבן גמליאל הזקן ואינו זה. צרדה הוא שם מקום כמו שנא' בירבעם מן הצרדה ובדברי הימים בין סכות ובין צרדתה. וכתוב במשנה קבלו מהם והקודם להם לא היה אלא אנטיגנוס ואפשר שהוא רומז לאנטיגנוס וסיעתו. ורבינו יונה ז\"ל פי' מאנטיגנוס ושמעון הצדיק ויש גורסין קבלו ממנו והיא הגירסא המדוקדקת אם הוחזקה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי ביתך בית ועד לחכמים.</b> בא להזהיר על קיום התורה היא שהעולם עומד עליה שכשירצו להתקבץ החכמים ולהתועד יהי ביתך מוכן לזה וזה יהיה כי תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור ואת יראי ה' תכבד כי בזולת זה לא יתקבצו החכמים בביתך והכתוב אומר הולך את חכמים יחכם וכן כתוב לשון חכמים תיטיב דעת. וכתיב ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. ומשלו משל לנכנס לביתו של בשם אע\"פי שלא לקח כלום מכל מקום ריח טוב קלט והוציא עמו כמו שנזכר בפרקי דרבי אליעזר ובמדרש משלי: ",
+                    "<b>והוי מתאבק בעפר רגליהם.</b> שהיה דרכם שהתלמיד יושב על גבי קרקע. והרב על הספסלים כמו שאמר ר' יוחנן במס' חולין פ' אלו טריפות על רב כל אותן ימים ששימש אותו תלמיד בישיבה שימשתי אני בעמידה ובימי רבן גמליאל הזקן באה חולשה בעולם והיו כולם יושבים כמו שנזכר באחרון ממגילה וזו היא ששנינו בפרק עגלה ערופה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ועל כן צוה החכם שיהיה מתאבק ויתמלא אבק מעפר רגליהם לשמוע דבריהם שאם ישתפל בפניהם לסוף יתגדל כמו שדרשו בנדרים פ' הנודר מן הירק ובעירובין כיצד מערבין וממדבר מתנה אם אדם עושה עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל נתנה לו תורה במתנה ומשנתנה לו במתנה נחלו אל ומשנחלו אל עולה לגדולה שנא' ומנחליאל במות. ובראשון מעירובין אמרו כל המשפיל עצמו הקב\"ה מגביהו וכן אמרו בפ' הרואה ובא' מתענית אם נבלת בהתנשא אם אדם מנבל עצמו על דברי תורה סופו שיתנשא בהם וכן היא שנוייה באבות דר' נתן ובמדרש משלי. וע\"ז סמך לו הוי שותה בצמא את דבריהם: ",
+                    "<b>והוי שותה בצמא את דבריהם.</b> כתב רבינו שלמה ז\"ל כי בצמאה כתוב במשנה והוא כמו וגרונך מצמאה כלומר שיקבל דבריהם כאדם צמא שהוא שותה לתאבון ולא כאדם שבע שהוא מואס אפי' הדברים הטובים כמו שאמר שלמה נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק וזהו כוונת החכם הזה בזה המאמר שיקבל התורה מהם ויערבו לו דבריהם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יוסף בן יוחנן איש ירושלם אומר.</b> ירושלם הוא מקו' המקדש ואע\"פי שבגמ' ערכין פרק המוכר שדהו העלו תרתי ירושלם הואי סתם ירושלם הנזכרת בכל מקום היא זאת הידועה היום וגם העכו\"ם קורין אותה ירושלם בצי\"רי הלמ\"ד בלשון תרגום כי כן שמה מורכב מה' יראה שקראה אברהם ומן שלם שקראה שם בן נח שנאמר ומלכי צדק מלך שלם. ואנו קורין אותה ירושלם לשון שנים כי ירושלם של מטה כנגד ירושלם של מעלה כמו שנזכר בראשון מתענית וישמעאלים קורין אותה אֶל קֻדש וכן הבית הקדוש בה\"מ בשטרותיהם ואין ספק בה כי שם הר הזתים ועמק יהושפט והר ציון ונחל קדרון ושילוח המים וכמה דברים מקובלים: ",
+                    "<b>יהי ביתך פתוח לרוחה.</b> בא להוסיף על חבירו שכמו שיהיה ביתו בית ועד לחכמים כן יהיה ביתו פתוח לרוחה לאורחים ולעניים כביתו של אברהם אבינו שהיה פתוח לארבע רוחות העולם כדי שלא יצטערו העניים לבקש הפתח ויכנסו דרך פתח זה ויצאו דרך פתח אחר ולא יתביישו מהעוברים ושבים וכמו שהזכירו במס' ברכות פ' הרואה על רבן חנן בר חנילאי וכן אמר איוב דלתי לאורח אפתח ופירשו חכמים שהיה ביתו פתוח לארבע רוחות כדי שלא יצטערו העניים. ור\"ל כי תלמוד תורה עם גמילות חסדים שניהם כאחד טובים וכמו שאמרו בפ\"א מראש השנה ובפ' מצות חליצה. רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין אע\"פי שהיו מבית עלי ונגזר עליו וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. ואמרו בא' מע\"ז כל העוסק בתורה ואינו עוסק בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה ואמרו במס' דרך ארץ הזהר בדלתי ביתך שלא יהיו סגורים בשעה שאתה מיסב באכילה ובשתייה מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות: ",
+                    "<b>ויהיו עניים בני ביתך.</b> אזהרה שנייה בגמילות חסדים שיהיו שמשיו עניי ישראל ולא יקנה עבדים וכמו שמצינו בפרק הזהב שלא רצה רבא לקנות אותו עבד דאמר ליה זבנן ואמר ליה יהיו עניים בני ביתיך שטוב לתת לחמו לעניים והם ישרתוהו ולא שיוציא ממונו לקנות עבדים אשר לא מבני ישראל המה. ופירשו חכמים באבות דר' נתן שיהיו עניים משיחין מה שאוכלין ושותין בביתך כמו שהיו עושין בביתו של איוב שהיה מאכיל רעבים שנא' ואוכל פתי לבדי ומלביש ערומים שנא' ומגז כבשי יתחמם. ואעפ\"כ אמר לו הקב\"ה לא הגעת לאברהם אתה יושב והם באים אצלך אבל אברהם לא עשה כן אלא שט ומחזר בעולם את שאין דרכו לאכול חטין מאכילו חטין ואת שאין דרכו לשתות יין משקהו יין ואת שאין דרכו לאכול בשר מאכילו בשר. ובנה פלטרין על הדרכים והנכנס אוכל ושותה ומברך לשם שמים שנא' ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם: (כאן חסר חבל על דאבדין) "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה לך רב.</b> וכן בפ\"א מע\"ז אמרו לענין גמ' מחד רבה מעלי כי היכי דלא לפגום לישניה ואע\"פי שאמרו שם הלמד תורה מרב א' אינו רואה סימן ברכה לעולם כבר אמרו הני מילי בסברא ובגמרא אמרו ביבמות פרק בית שמאי ושונא תוקעים בוטח זה התוקע עצמו לדבר הלכה כגון דאתי דינא לקמיה וגמר מילתא ומדמי מילתא למילתא ואית ליה רבה במתא ולא אזיל גמר מיניה. ובפ' הפועלים אמרו אמר ליה ר' ירמיה לרבי זירא מאי דכתיב קטון וגדול שם הוא אטו לא ידענא דקטון וגדול שם הוא אלא כל המקטין עצמו על דברי תורה נעשה גדול לעולם הבא וכל המשים עצמו כעבד בעולם הזה נעשה חפשי לעולם הבא: ",
+                    "<b>וקנה לך חבר.</b> וגם זה לענין קיום התורה. וי\"מ קנה לך ספרים והפירוש הנכון הוא כפשוטו חבר ממש ולא יקשה לשון וקנה ולא אמר עשה לך חבר כמו שאמר עשה לך רב לפי שהרב ימצאנו בלא קנין אבל חבר שמא אותו חבר שירצה אינו רוצה להיות חבירו שוה לו כי הוא בעיניו גדול ממנו ועל כן אמר אפילו תצטרך לקנותו בממון פזר עליו ממון וקנה אותו או שתפייסהו בדברים ותסבול אותו ותתנהג ע\"פי מדותיו לא ע\"פי מדותיך. וכן אמרו הפילוסופי' האוהב אחד הוא או הוא או אתה. וטעם האזהר' הזאת הוא כי יש צורך אל החברים לקיום התורה כמו שאמרו באבות דר' נתן עבר על ההלכה אם יש אחר להזהירו עליהם הוא אומר טובים השנים מן האחד כי אם יפולו האחד יקים את חבירו. עוד אמרו שם שנים שיושבין שכינה ביניהם. ואמרו עוד מיני ומינך תסתיים שמעתא. ואמרו בתענית בענין חוני המעגל או חברותא או מיתותא וכמו שדרשו בפ' הרואה ובפ\"א מתענית ובפ' אלו הן הגולין חרב אל הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה ולא עוד אלא שמיטפשין שנא' ונואלו וכתיב אשר נואלנו ומתרגמינן די טפשנא ואמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולן שעצים קטנים מדליקין את הגדולים. וכן אמרו בא' מתענית ובפ' אלו הן הגולין שנא' ומי אוהב בהמון לו תבואה. וכן לענין המעשה הטוב צריך האדם לאוהב שתבטח בו נפשו ליטול ממנו עצה ולקבל תוכחתו אם שמא יצרו יכשילנו לדבר עבירה על כן צריך שיקנה אותו ויטרח עד שישיגינו: ",
+                    "<b>והוי דן את כל האדם לכף זכות.</b> כבר אמרו בפ' מפנין שזה הוא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בע\"הז והקרן קיימת לו לע\"הב וסמכו זה אל הפסוק שאמר בצדק תשפוט עמיתך בפ' שבועת העדות. ויש לסמוך זה אל ואהבת לרעך כמוך וכל הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו למעל' לזכות כמו שהביאו שם מעשה בחסיד א' שפדה ריבה אח' והשכיבה במרגלותיו שהיה חושד שמא יש בתלמידיו מי שאינו הגון ולמחר ירד וטבל מפני שראה קרי לטורח הדרך ותלמידיו דנוהו לזכות וכן כשנכנס רבי יהושע בן חנניה אצל מטרוניתא וחלץ תפליו שלא ליכנס בהם במקום טומאה ונעל הדלת בפניו כדי שלא יתגלה הסוד שהיה רוצה לדבר עמה ויצא וטבל מפני שניתזה צנורא מפיה עליו ודנוהו תלמידיו לזכות. וכן מעשים אחרים שהיו קרובים לדון לחובה ובדרך רחוקה דנו אותם לזכות. והזהיר בזה החכם כי בזה תתקיים החברה בין החברים. ורבינו משה ז\"ל עשה בזה שלשה חלוקות שאם האדם הוא מפורסם בצדק ויצא מתחת ידו דבר אפילו יהיו רוב הצדדים נוטים לחובה כיון שיש צד אפילו רחוק לדונו לזכות חייב אדם לדונו לזכות ועל זה נאמר בשבת פרק הזורק החושד בכשרים לוקה בגופו ויותר חזק מזה אמרו פרק מי שמתו אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה והקשו שמא סלקא דעתך אלא אימא וודאי עשה תשובה. ואם האדם הוא מפורסם ברשע ועשה מעשים אפילו יהיו רוב הצדדי' נוטים לזכות כיון שיש צד אחד שיש לדונו לחובה מותר לדונו לחובה ועל זה נאמר כי יחנן קולו אל תאמין בו כי שבע תועבות בלבו. ואם האדם הוא בלתי ידוע והמעשה הוא שקול ממדת החסידות הוא לדונו לזכות במצות זה החכם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>נתאי הארבלי אומר.</b> בא להוסיף על חבירו כי כמו שצריך להתקרב אל הטובים ולדונם לכף זכו' כן צריך להתרחק מהרעי' ולדונם לכף חובה בבוא יום פקודתם ופורענותם:",
+                    "<b>הרחק משכן רע.</b> זה הוא מפורסם ביד הכל שהשוכר בית תהיה חקירתו ראשונה מי יהיה שכן לו ואם הוא רע יתרחק ממנו שלא ילמד ממעשיו הרעים ולזה אסרו חכמים לדור בחצר עם העכו\"ם כדי שלא ילמד ממעשיו כמו שהוא מוזכר בפ' הדר ומחלוקת דתן ואבירם הוא מפני שהיו שכנים לקרח כי דגל ראובן היה תימנה ושם היו בני קהת ושכני משה ואהרן שהיו במזרח היו שלשה שבטים שביניהם כולם בני תורה יהודה מחוקקי ומזבלון מושכים בשבט סופר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים כמו שנזכר בילמדנו ואמרו חכמים ז\"ל במס' שבת פ' במה אשה אם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו ואם תלמיד חכם נחש הוא חגרהו על מתניך כי עם הארץ ירגילהו לביטול תורה והחכם יוכיחנו על ביטול תורה עד שיעסוק בה. ואמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהא רגיל אצל עם הארץ שסופו מאכילך טבלים כלומר להחטיאך במה שהוא חוטא. ועוד יש להתרחק משכן רע כדי שלא ישתתף עמו במפלתו ורמז לדבר כשבאים נגעים על הרשע בביתו וצוה הכהן לנתוץ את הבית והכותל המשותף בינו ובין שכנו כי הכל הוא אסור בהנאה וכן אמרו במסכת נגעים בתוספתא א\"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אוי לרשע ואוי לשכנו עונותיו של רשע גרמו לו לסתור כותלו של צדיק. והשכן רע שנזכר כאן הוא רע לבריות שהוא גזלן וחמסן והם דברים שהיצר הרע מתאוה אליהם ובקל יתפתה השכן הטוב ללמוד ממעשיו והכתוב שאמר טוב שכן קרוב הוא השכן הטוב כאלו אמר בפירוש טוב שכן טוב קרוב והשם שמר אברהם אבינו מלהתקרב לאנשי סדום אחרי הפרד לוט מעמו כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים: ",
+                    "<b>ואל תתחבר לרשע.</b> כמו שהזהיר להתרחק מהשכן הרע לבריות כן הזהיר מלהתחבר לרשע שהוא רע לשמים. והכתוב אומר ורועה כסילים ירוע לפי שהוא למד ממעשיו. וכן כתוב אל תתרע את בעל אף פן תאלף ארחותיו ולזה הוא מהדברים המעכבים את התשובה. ובפרק אמר להם הממונה אמרו צדיק מעצמו כלומר נזכר לשבח מפני מעשיו שנא' זכר צדיק לברכה לשון יחיד. רשע מחבירו פירוש נזכר לגנאי מפני חבירו שנא' ושם רשעים ירקב לשון רבים. ובפרקי ר' אליעזר וכן במדרש משלי משלו משל לנכנס בבית הבורסי אע\"פי שלא לקח כלום מכל מקום ריח רע קלט והוציא עמו. וכלל בזה כל התחברות בין בעסק משא ומתן בין בחברת אהבה כי כשהוא מתחבר עמו הוא מחזק את ידו להוסיף על חטאתו פשע כי הרשע אומר מה אני מפסיד במעשי הרעים והלא כל בני אדם הם מחבבים אותי ומתחברים אלי ועל זה אמרו באבות דרבי נתן אל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה. וכן אמרו במכילתא אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה שהרי יונדב כשנתחבר ליהוא פחתו אות אחת משמו וקראו אותו יונדב. ובאבות דר' נתן אמרו כל המודבק לרעים אע\"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל עונש כיוצא בהם וכל המודבק לטובים אע\"פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם. והטעם בזה הוא שהתחברותו עם הטובי' או עם הרעים היא מחזקת ידיהם במעשיהם וכאלו כל אשר הם עושים הוא היה עושה. ולזה נאמר ליהושפט בהתחברו עם אחזיהו פרץ ה' מעשיך וכן אמר לו כשהתחבר אל אחאב הרשע לעזור ושונאי ה' תאהב ובזה עליך קצף. ולא מצא הקב\"ה דופי ביצחק אבינו שהיה עולה תמימה אלא על שאהב את שנאיו כמו שנזכר במדרש חזית ובילמדנו פרשת קדושים: ",
+                    "<b>ואל תתיאש מן הפורענות.</b> סמך זה לאל תתחבר לרשע לא תאמר הרי אני רואה זה הרשע דרכיו מצליחין ואיני מפסיד כלום בחברתו על כן אמר שלא תתיאש מן הפורענות כי פתאום יבוא אידו ויאבד הוא וכל המתחברים עמו. אמר שלמה ע\"ה ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב כי פתאום יקום אידם ופיד שניהם מי יודע. חבר יראת ה' ליראת המלך כדי שילמוד מיראת המלך ליראת ה' דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. כי השונה והמחליף דבר ה' הוא כמחליף דבר המלך כי פתאום תעלה חמת המלך וחמת ה' ויקום אידם ופיד שניהם של אלה השונים מי יודע מתי יבוא שיזהר ממנו קודם בואו ויאבדו השונים ההם והמתערב עמהם. ויש לפרשו בפני עצמו להזהיר כי כמו שאם אדם רואה את עצמו בצרה אין לו להתיאש מההצלה וכמו שאמרו בראשון מברכות אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים כן אם רואה אדם עצמו בשלום ונכסיו מצליחין אל יאמר זה הוא בצדקתי וביושר לבבי והקרן קיימת לי לעולם הבא אבל יאמר זאת ההצלחה היא שכר איזה זכות שיש לי כדי להאביד אותי משכר עולם הבא וכמו שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. וחרגם אנקלוס ומשלם לסנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון וגמ' הפסוק כתרגומו או שמא ההצלחה הזאת אינה אלא לפי שעה ושמא יגרום החטא כמו שהיה אומר יעקב אבינו ע\"ה קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וכן היה איוב אומר אולי חטאו בני וכשבאו יסורין עליו אמר כי פחד פחדתי ויאתיני וכן אמרו בראשון מברכות ראויים היו ישראל שיעשה להם נס בביאה שנייה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא וכן היה אומר דוד לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים שהיה דואג שמא יגרום החטא ולא יזכה לעולם הבא ולזה נקוד על לולא כמו שנזכר שם בגמ' וע\"כ הזהיר ואמר אל תתיאש בעת ההצלח' מימי הפורענות ותתרשל על מעשה הטוב כי אשרי אדם מפחד תמיד ונמצא כל ימיו מתחזק בתשובה ובמעשים טובים וכן פירשוה בבריתא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם.</b> זאת המשנה נשנית לדעת רבי מאיר שהוא סובר יהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב בית דין וסתם משנה רבי מאיר וכן אמרו בגמרא בפר' אין דורשין ושם היו רוצין להוכיח כן מאותו מעשה הנזכר בראשון ממכות שהרג יהודה בן טבאי עד זומם ואמר לו שמעון בן שטח ששפך דם נקי לפי שאין עד זומם נהרג עד שיזומו שניהם וקבל עליו שלא לדון ואלו היה אב בית דין לא היה לו רשות לדון בפני נשיא ושם דחו שאין מכאן ראיה דשמא קבל עליו שלא לדון כלל אפי' בצירוף הנשיא. ובירושלמי במסכת חגיגה היו מביאים סיוע שיהודה בן טבאי נשיא ממעשה שברח יהודה בן טבאי לאלכסנדריא של מצרים שלא רצה לקבל להיות נשיא ושלחו לו מאת ירושלם הגדולה לאלכסנדריא אחותי הקטנה עד מתי ארוסי יושב אצלך ואני יושבת עגומה וזה המעשה לא נזכר בגמרא בבלית בפרק עגלה ערופה ובפרק חלק אלא על יהושע בן פרחיה שברח מפני ינאי המלך שהרג חכמי ישראל אבל ממה שאמר לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך חביריך שלא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' וצווהו לבוא לפני סנהדרין לקבל עדות בפניו על עבדו שהרג את הנפש ואמר יבוא בעל השור ויעמוד על שורו כמו שנזכר בסנהדרין פרק כהן גדול ובילמדנו פרשת שופטים מזה נראה כי שמעון בן שטח היה נשיא וכן בגמרא בפרק שלשה שאכלו נראה כן שכשברח וחזר ישב בין מלכא ומלכתא וכן הוא במדרש קהלת וכן מהמעשה הנזכר בסנהדרין פרק נגמר הדין שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד מפני שהיו כשפניות נראה גם כן שהיה נשיא וגם מזה המעשה הביא ראיה בירושלמי סיוע לאומר כי שמעון בן שטח היה נשיא:",
+                    "<b>אל תעש עצמך כעורכי הדיינין.</b> הזהיר אל הדיין שלא יעשה עצמו כעורכי הדיינין הם העורכין הדין בטענות בפני הדיינין בשביל בעלי הדין ולא בא להזהיר שלא ילמד טענות של שקר שזה עצמו רשע גמור הוא וכבר אמרו אי זהו רשע ערום זה המטעים דבריו לדיין קודם בא בעל דין חבירו וכן אמרו זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב\"ג כמו שהוא מוזכר בסוטה בפרק היה נוטל ובפ' גט פשוט אבל בא להזהיר שלא לגלות דינו ליחיד כמו שאמרו בירושלמי אסור לגלות דינו ליחיד ולומר לו עשה כך כדי שתזכה בדין ואע\"פי שהוא יודע שהדין עמו ובעל הדין ביפוי טענותיו זוכה בדין אסור ללמדו טענותיו ועל כיוצא בזה אמרו בפרק שבועת העדות מדבר שקר תרחק. וכן לתת עצה לבעל הדין כדי שיזכה וכמו שאמרו בכתובות על רבי יוחנן בפרק נערה שנתפתתה בגמרא לקתה חייב לרפאתה וא\"ר יוחנן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין ובירושלמי אמרו על זה המעשה ולא כן תנינן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וא\"ר חגי אסור לגלות דינו ליחיד ידע הוה רבי יוחנן דהיא כשרה בגין כן גלי לה וכן רב נחמן בפרק הכותב שנתן עצה לקרוביו ונתחרט אמר ר' נחמן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין. ואמרו בגמרא על ר' יוחנן ועל רב נחמן מעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני. ולזה העמיד אביי אפוטרופוס אל היתום והיה טוען אלו הוה אבוהון דיתמי קיים הוה מצי טעין והודה לו אביי ואמר לו שפיר קאמרת ושבחו ואמר מאן דמוקי אפוטרופא לוקים כי האי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי כמו שהוזכר באחרון מכתובות והוא לא היה רוצה לטעון בשבילם כך כדי שלא יראה כעורכי הדיינין. ואע\"פי שיש מקצת מקומות שהדיין יכול לסייע בטענותיו לבעל דין משום פתח פיך לאלם כמו שאמרו בפ' השולח ובירושלמי לא בכל המקומות מותר לעשות כן כמו שאמרו בפ' חזקת הבתים מהו דתימא כגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ\"ל. ודבר זה נמסר לדעתו של דיין ירא שמים להוציא דין לאמתו ולא יביא עצמו לידי חשד. זה נראה פירוש עורכי הדיינין לפי מה שנזכר ממנו בגמרא שלנו אבל באבות דרבי נתן פירשו בענין אחר שלא יהא התלמיד היושב לפני רבו עושה עצמו כגדולי הדיינין היודעים הדין אלא ידבר במה שיודע כשואל. ולשון פירוש עורכי הדיינין הוא גדולי הדיינין כמו שאומר שטר העולה בערכאות של עכו\"ם. ויש משניות שכתוב בהם כאורכי הדיינין והוא ענין גדולי כמו פלוני ארכן ארכן דיגון בפרק גט פשוט ובראשון מראש השנה שם המלכות. ויש מפרשים חושי הארכי שהיה מערכאות של דוד וכן הוא במדרש תהלים ובמדרשי אגדה יש הרבה ארכי ובמדרש רות ארכיות ארכיות ותרגום קרית ספר קרתא דארכייא וכן הוא מתפרש גם כן לפי פירו' ראשון שהרי מצינו אוממות כמו עוממות אידיהן של עכו\"ם עידיהן. ויש מפרשים אל תעש עצמך כגדולי הדיינין לכוף בעלי דינין לבוא לדון לפניך ביחיד לפי שהן רשאין ולא אתה: ",
+                    "<b>וכשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך.</b> כן הוא הדין שהדיינין בישיבה ובעלי הדין בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים אשר נהם הריב לפני ה' כמו שהוא נזכר בפ' שבועת העדות ובסנהדרין פרק כהן גדול ואז יהיו שניהם כאחד בעיניך כרשעים בדינן שלא יטה לבך לאחד מהם שיהיה יותר זכאי מחבירו שמתוך כך לא תראה לו חובה ותזכהו ושמא הוא חייב אלא שניהם יהיו בעיניך כחייבים וחקור אותם אם הם מערימים בטענותיהם:",
+                    "<b>וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין לכשיקבלו עליהם את הדין.</b> שלא תחשדם בשום דבר וזה מדרכי החסידות להכריע אף החייב לכף זכות כיון שקבל עליו הדין ולומר שהיה טועה בדעתו ולא נתכוון לגזול וכמו שאמרו בפר' החובל דבי דינא שקלי גלימיה זמיר ואזיל באורחיה שהוציאו גזילה מתחת ידו והוא היה חושב שהיתה שלו ועכשיו קבל עליו הדין בשמחה וזה הוא וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום בין זכאי בין חייב כמו שנזכר שם וכן אם נתחייב שבועה ונשבע אל תחשוד אותו שמא נשבע על שקר. ורבינו שלמה ז\"ל כתב שקבלו עליהם את הדין גרסינן וכן הוא במשניות מדוקדקות. ובאבות דרבי נתן שנו יהיו בעיניך כזכאין על מנת שיתבעו את הדין ואזהרת זה החכם היא בתכלית השלימו' להזהיר הדיין לחשוד שניהם בשוה בתחלת הדין כדי להוציא הדין לאמתו ואחר שיתאמת הדין יסלק אותו חשד מלבו ולומר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית ואלו האזהרות ראויות לזה הספר שהוא מדבר בענין הדינין: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים.</b> שמעון בן שטח הוא שהתקין שיכתבו בכתובה כל נכסו יהיו אחראין לכתובתיך כמו שנזכר בכתובות פרק האשה שנשלו ובימיו צץ הקראות והם המודים בתחיית המתים ואינם כצדוק וביתוס שכפרו בו כמו שנזכר בפ' האומר בקדושין וגם זו אזהרה מענין הסדר שצריכין הדיינון להוציא הדין לאמתו שירבו לחקור את הדינים שמתוך החקירות יתברר אם הם עידי אמת וכמו שאמרו בסנהדרין בפרק היו בודקין ומעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים שהיה מעשה תחת התאנה ובדק אותם בעוקצין אם הם דקים או גסים תאנים לבנות או שחורות וכן בשילהי יבמות היה ר' טרפון חוקר העד ומחליף דברים הרבה פעמי' לומר לו כך אמרתי לו לידע אם אמת ואפי' אם יהיו העדים דבריהם מכוונים צריך לחקור הדיין אחריהם ואל יאמר כיון שהדברים שוים בודאי כן הוא המעשה כמו שהעידו אבל יאמר אדרבא כיון שהם מכוונים בעדות שמא שכורים הם מבעל דין והוא למדם שיאמרו וכן אמרו בירושלמי רב כד הוה חמי סהדי מכווני הוה חקר:",
+                    "<b>והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר.</b> הזהיר הדיין שלא יאמר דברים בפני בעלי דינין ולא בפני עדים שיבינו מתוך דבריו שאם היה המעשה כן היה זוכה כגון שיאמר הדיין שמא כך וכך היה או יאמר כיון שאינו כן אינו חייב וכיוצא באלו הדברים ומתוך דבריו ילמדו בעלי דינין לטעון שקר וגם העדים להעיד שקר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעיה ואבטליון קבלו מהם.</b> שמעיה ואבטליון גירי צדק היו כמו שנזכר באגדת הנזקין שהיו מבני בניו של סנחריב וכן במסכת יומא בפרק בא לו מוכיח כן שאמר להם כהן גדול ייתון בני עממין לשלם. ויש תימא שהרי היו נשיא ואב בית דין כמו שאמרו בפרק אין דורשין ואמרו בגמרא כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך ואע\"פי שאמרו באחרון מקדושין ובפ' החולץ שאם אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה זהו לענין שאר שררות אבל לענין נשיאות שהוא דומה למלך שהרי שניהם הם בכלל אשר נשיא יחטא כמו שהוא מוכיח במס' הוריות בפ' כהן משיח היה נראה כי כמו שהגר פסול למלכות אפי' אמו מישראל ולזה נענשו חכמי ישראל כשהחניפו לאגריפס ואמרו לו אחינו אתה מפני שהיתה אמו מישראל כמו שהוא מוזכר במסכת סוטה פרק אלו נאמרין כן הנשיא אינו כשר לנשיאות עד שיהיו אביו ואמו מישראל ואפילו להיות דיינין בחליצה צריך שיהיה אביו ואמו מישראל כי כן אמרו בגמרא פרק מצות חליצה ועוד שבודאי שמעיה ואבטליון הם עצמם היו עכו\"ם ונתגיירו וכן מוכיח בראשון משבת שאמר הלל מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו והנסחא המדוקדקת היא מלא אי\"ן באל\"ף וזהו שאמר שחייב אדם לומר בלשון רבו כי כן היה לשון רבו שמעיה שקבל ממנו כי לא היה יכול לומר הין לפי שהיה גר והעכו\"ם אינם יכולין לומר ה\"א ולא חי\"ת ולא עי\"ן ולא כ\"ף רפה כמו שהוא מפורס' מהעכו\"ם ובמקו' הי\"ן היה אומר אי\"ן והלל היה אומר בלשון רבו ומזה היה נראה כי הוא היה עכו\"ם ונתגייר וכן נראה ממה ששנינו בעדיות והביאוה בפרק מי שמתו שאמרו על אותה שפחה שהשקוה שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה כלומר גיורת כיוצא בהן. על כן יש לתמוה איך מנוהו נשיא ושמא כיון שלא היה בישראל כמוהו בקבל' הוא היה ראוי יותר מכולן כי לא פסלה תורה גרים אלא בשיש כיוצא בהם בישראל אבל אם אין כיוצא בהן בישראל הם קודמין וכן בפסחים בפ' אלו דברים אמר להם הלל לבני בתירא מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכ' עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שאעפ\"י שהם היו נשיאי' כשמצאו יותר גדול מהם נסתלקו מהנשיאות ומנוהו עליהם. ובראשון מע\"ז וכן בסנהדרין פ' ארבע מיתות ובפ' שור שנגח ארבעה וחמשה אמרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואפילו עכו\"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול וכל שכן גר צדק שהוא קודם אם אין בישראל כמוהו. ואמרו בהוריות פרק אחרון יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפני לפנים. ויש לתמוה למה קראוהו אבטליון לשון ביטול ואעפ\"י שיש שמות שאין אנחנו מבינים מאי זה מוצא הם כגון אנטיגנוס ונתאי וכיוצא בהם אפשר שהיו מלשון יון אבל אבטליון הוא לשון ביטול והוא גנאי לכנות כן גר צדק שהיה אב בית דין של ישראל. ונראה שפירוש זה השם הוא אב קטנים כי הקטנים נקראים טליי בלשון תלמוד כד הוו מטליין טליי וטליית' בפ' הספינה ליתו טליי וטלייתא בפרק חרש ובראשון ממגילה כד הוינא טלייא. וכן במדרש קהלת טליי ילדים טליי שטיי קטנים שוטים וכן במדרש חזית ובראשון מסנהדרין נצחו טלייא וכן בפרק ואלו נאמרין וירושלמי דיבמות היא טלייא והוא סיב ר\"ל קטנים כמו הטלאים שהם קטני הכבשים ותרגום ירושלמי הילדים רכים טליין חטין. ולפי שהוא אב בית דין קראוהו אבטליון כלומר אבי קטנים שכן אמרו בפרק השולח ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה רבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים הוא. וכן אפוטרופוס בלשון רומי הוא אבי קטנים פוס בלשונם הוא קטנים פאטיר הוא אב וכן אמרו וישמני לאב פטרון אם כן אפוטרופוס ר\"ל אבי קטנים וכן הוא פירוש אבטליון אבי קטנים לפי שהיה אב\"ד: ",
+                    "<b>אהוב את המלאכה.</b> בזה יתקיים העולם ותתקיים תורתו שאם אין לו מלאכה יצטרך לבריות ויצא לידי ליסטות. וכן אמרו בירושלמי פרק ראשון מקדושין ובמס' פאה ובחרת בחיים זו אומנות וכן אמרו במדרש קהלת ראה חיים עם אשה אשר אהבת קנה לך אומנות עם תורה אשר אהבת וכן אמרו בראשון מקדושין ושם אמרו כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות ואמרו בפרק אלו מציאות ובפרק הגוזל עצים והודעת להם את הדרך ילכו בה זה בית חייהם כלומר ללמדם אומנות להתפרנס ממנה וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל וכן בפרק אלו הן הגולין אמרו שזו מצוה מן התורה הוא ואמרו בפסחים בפ' אחרון אמר ליה רב לרב כהנא פשוט נבלתא בשוקא וטול אגרא ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא וסניא בי מילתא. פירוש כהנא אנא שמי שהוא כהנא הוא מפורסם בגדולה כי רב כהנא לא היה כהן כמו שאמרו בחולין פרק הזרוע רב כהנא אכיל בשביל אשתו פירוש מתנות כהונה שהוא לא היה כהן וכן אמרו בפרק אלו עוברין. ואמרו בפרק יש נוחלין לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות ואמרו במדרש ר' יהודה בן בתירא אומר הרי שאין לו מלאכה שיעשה מנין שאם יש לו חצר חרבה שילך ויתעסק בה תלמוד לומר ששת ימים תעשה מעשיך וזה הוא ענין יותר חזק שאפי' יש לו במה להתפרנס חייב לעסוק במלאכה שהבטלה מביאה לידי שעמום כמו שנזכר בכתובות בפר' אע\"פי. ואמרו חכמים ז\"ל כל מי שאין לו מלאכה הכל מרננין עליו מנין הוא אוכל מנין הוא שותה והרבה הזהיר שלמה המלך ע\"ה על הזריזות ואמר עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף רקים חסר לב. ואמר תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות ואמר מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין ר\"ל כי הוא מבקש מנוחה ואותה מנוחה תביאנו לידי יגיעה לבקש מזונותיו. וכן דוד הע\"ה אמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ואמרו בא' מברכות גדול מה שנא' בנהנה מיגיעו ממה שנא' בירא שמים דאלו בירא שמים לא נאמר אלא אשרי כל ירא ה' ואלו בנהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעה\"ז וטוב לך לעולם הבא ולכן נסמכו שני הפסוקים האלה זה לזה לומר אינו דומה מי שהוא ירא שמים מתוך עושר כמו שהוא ירא אותו מתוך עוני כמו שאמר השטן החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו וכו'. ובהרבה מקומות מהתלמוד שבחו חכמים ז\"ל הנהנה מיגיעו בפ' היה קורא על ענין תנחומי עבדים אם היה כשר אומרים עליו אדם נאמן הוא כשר הוא ונהנה מיגיעו דברי רבי יוסי אמרו לו מה הנחת לכשרים. ואמרו חכמים בפ' מי שאחזו גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכן אמרו בנדרים בפ' הנודר מן המבושל גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. ואמרו בסנהדרין פרק זה בורר שב שנין הוה כפנא ואבב אומנא לא חליף וחכמי ישראל הגדולים היו חופרי שדות וחוטבי עצים ומתפרנסים מיגיעם והיו בוחרים המלאכות הנכבדות כדי להכניע יצרם ולא יבואו לידי הרהור וגם שהם מלאכות שאינן צריכין למוד כדי שלא יתבטלו מתלמוד תורה בלימוד האומנות. ובאבות דרבי נתן אמרו גדולה מלאכה שהרי הכל מתפארין בה שהרי הלבלר יוצא וקולמוסו באזנו והחייט במחטו תקועה כנגד לבו וכן שאר אומניות. עוד שנו שם גדולה מלאכה שהרי הקב\"ה הכתיב עליו מלאכה שנא' מכל מלאכתו אשר עשה. ובגמ' פ' כיצד מברכין אמרו את הכל עשה יפה בעתו מלמד שכל א' יפה לו אומנותו בפניו וזה מרחמי שמי' הם שימצאו בני אדם צורכיהם כאלו הדבר מסודר מהנהגתם כמו הנהגת המדינ' החשובה שכתבו חכמי יון. ובגמ' אמרו בפ' הרואה דרש בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה כגון מחטא דתלמיותא וכן הוא בשילהי דקדושין כדי שלא יתן עיניו ללמוד אומנות מנוולת ולא אומנות שעסקו עם הנשים כדי שירויח לאסוף ממון. וכבר אמרו כי העשירות והעניות הם ביד מי שאמר והיה העולם לא מן האומנות ובחירת האומנות ביד האדם ויותר טוב לו שיהיה בשם עני ולא בורסי עשיר והרבה האריכו בזה באחרון מקדושין וחפצי שמים הן לשדך על התינוק ללמדו אומנות כמו ללמדו ספר ונעשין בשבח כמו שנזכר בראשון משבת בפ' שואל ובראשון מכתובות: ",
+                    "<b>ושנא את הרבנות.</b> בזה תתקיים המצוה הראשונה לאהוב את המלאכה שהאוהב את הרבנות אינו מתעסק במלאכה וענין רבנות שולטנות וחלילה מלמנוע לאדם שלא ישתדל לבוא לידי רבנות של תורה וכבר אמרו בסוף קדושין רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ומלמד את בני תורה שכל אומניות שבעולם הם בטלות בעת הזקנה והוא מוטל ברעב והתורה עומדת לאדם בילדותו וזקנותו ונותנ' לו אחרית ותקוה שנאמר וקויי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. ונאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו אבל רבנות זו ששנינו כאן היא לנהוג שררה על הצבור במילי דעלמא וכן אמרו באחרון מברכות ובאחרון מיומא ובאבות דרבי נתן על זאת המשנה אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה ומפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שנהג עצמו ברבנות וכן אין לך נביא ונביא שלא קפח כמה מלכי' כמו שנזכר בפסחים פרק האשה וכן מצינו ששאול היה בורח מהשררה והיה נחבא אל הכלים ואמרו בסנהדרין פרק ראשון הוי קבל זקים ואמרו בפרק חלק אף אנן נמי תנינא בית אפל' אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו וזהו שאמרו אין אדם מתמנה פרנס מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה וזהו צוויו של רב לרב כהנא שכתבתי למעלה שלא ימנע עצמו מהמלאכה בשביל גדולה והתנשאות ושלמה המלך ע\"ה הזהיר לנהוג בשפלות ולהתרחק מן הרבנות כדי שיעסוק במלאכה וזהו שאמר טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם וזה הנקלה אינו נקלה מעצמו שלא תהיה לו שום מעלת כבוד אלא שהוא נוהג עצמו בשפלות. והיה מפרש אבא מארי ז\"ל ועבד לו שהוא יהיה עבד לעצמו לעסוק במלאכתו וזהו יותר טוב מהמתכבד מעצמו ונוהג בשררה ואינו נכבד אצל אחרים וזה יביא שיהיה מוטל ברעב בחוסר לחם: ",
+                    "<b>ואל תתודע לרשות.</b> הוא השולטנות והמלכות מענין ראש. ויש מפרשים מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה והזהיר שלא יתודע למלכות כדי ליטול רבנות על ידיה כי המתודע לרשות סופו לאבדון כי לא יקרבוהו אלא להנאתן ויעבירוהו על דעת קונו כמו שאירע לדואג וכן פירשו באבות דר' נתן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>חכמים הזהרו בדבריכם.</b> הזהיר אל חכמים ואמר להם דרך קריאה חכמים הזהרו בדבריכ' לבאר דבריכם כדי שלא תניחו מקום למיני' לטעות שמא יתחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים שהם מראים פנים בתורה שלא כהלכה וידקדקו מתוך דבריכם דברים לא כן וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ששמעו דבריכם ויסמכו על דברי המינין שפירשו דבריכם על פי דעתם ויהיו סבורים שזו היתה דעתכם וימותו בעונם ונמצא שם שמים מתחלל כי ישארו אותן דעות כמו שאירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס ובאבות דר' נתן פירשו מים הרעים עכו\"ם שנא' ויתערבו בגוי' וילמדו מעשיהם הזהיר שלא יגרמו להם מעשיהם גלות בין העכו\"ם וילמדו ממעשיהם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הלל ושמאי קבלו מהם.</b> בפ' אין דורשין אמרו כי הלל ומנחם קבלו משמעיה ואבטליון יצא מנחם לעבודת המלך ונכנס שמאי והלל זה הוא הלל הזקן שעלה מבבל והיה מזרע דוד מבני שפטיה בן אביטל כן אמרו בגמרא בכתובות פרק אע\"פי על רבינו הקדוש שהיה מבני בניו ואמרו בירושלמי כי משפחת אמו היתה מזרע דוד ומשפחת אביו היתה מבני בנימן ולזה היה רבינו הקדוש שהוא מבני בניו של הלל כפוף לרב הונא שהיה בימיו ריש גלותא בבבל לפי שהיתה משפח' אביו מזרע דוד כנזכר בירושלמי במס' כלאים וכן במס' הוריות פרק כהן משיח כשאמר רבי מה אני בשעיר כלומר שיתכפר בשעיר כדין נשיא אמר לו רב חייא הרי צרתך בבבל ומתנאי הנשיא הוא שלא יהיה בישראל גדול אלא הוא שנא' מכל מצות ה' חלהיו שאין עליו אלא אלהיו כמו שנז' ג\"כ בפ' מלך כן אמרו שם בגמרא: ",
+                    "<b>הוי מתלמידיו של אהרן.</b> כלומר למוד ממעשיו של אהרן כבר פי' זה מלאכי ואמר בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. שני דברים היה עושה האחד אהבת השלום והשני להשיב רבים מעון ופירשו באבות דרבי נתן כיצד היה אוהב שלום כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חבירו ואומר לו ראה חבירך איך הוא מתחרט ומכה עצמו על שחטא לך ואמר לי שאבוא אליך שתמחול לו ומתוך כך כשהיו פוגעין זה לזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה משיב רבים מעון כשהיה יודע באדם שעובר עבירה בלילה היה הולך אצלו ומראה לו פנים צהובות ואותו אדם היה מתבייש מעצמו והיה אומר אלו היה יודע זה הצדיק מעשי הרעים היה מתרחק ממני ומתוך כך היה מהרהר בתשובה וזהו שאמר הלל שאהרן היה אוהב שלום וגם רודף אותו כמו שנא' בקש שלום ורדפהו. ובירושלמי דפאה אמרו וכן בילמדנו בפרש' חקת בקשהו ממקומך ורדוף אחריו במקום אחר. וכן אמרו באבות דר' נתן רדוף שלום מעיר לעיר ומכרך לכרך וממדינה למדינה. ובפרק הבא על יבמתו אמרו מותר לשנות מפני השלום שנא' אביך צוה לפני מותו כמו שנזכר שם. והיה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ועל זה נאמר באהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל אפי' הנשים במשמע ובמשה לא נאמר אלא בני ישראל. וחלילה שיהיה יותר וכו':",
+                    "(כאן חסר חבל על דאבדין ע\"כ נמצא כתוב): "
+                ],
+                [
+                    "<b>ודאשתמש בתגא חלף.</b> ועל כן אמרו בפרק בני העיר לישתמש איניש במאן דתני ארבעה פירוש ארבעה סדרים ולא לישתמש במאן דמתני ארבעה פירוש שיודע פירושיהן ותלמודן ויש נותנים סימן לדבר תנא ראשי תיבות תלמיד גברא אחרינא. שאין מותר לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו ובבריתא שנינו ודאישתמש בתגא חלף אבד והלך לו שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא:"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אין אני לי מי לי.</b> אם אין אני זוכה לעצמי מי הוא שיזכה בשבילי שכל אדם צריך שיזכה לעצמו ולא יסמוך על זכות אחרים לכן אמרו ביבמות בפרק בית שמאי דאי מגמר לאחריני ואזלי ועבדי דלית ליה אגרא לדידיה אי לא עביד הוא וכן אמרו בסוטה פ' היה נוטל על שבנא והלל אחוי ששבנא עסק בפרקמטיא והלל עסק בתורה ואמר לו בא ונחלוק יצאה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו אלא שאם מתחלה אמר לו עסוק בתורה ואני אעסוק בפרקמטיא כדי לזון אותך כמו שעשה עזריה לשמעון אחיו והנשיא לר' יוחנן אין יותר גדול מזה ויש לו שכר עם העוסק בתורה כמו שדרשו בספרי ובבראשית רבה בענין שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך וזהו המטיל מלאי לכיס ת\"ח שזוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' כי בצל החכמה בצל הכסף כמו שנזכר בפרק מקום שנהגו. ודברי הלל קיימי' הם שהאדם צריך שיזכה לעצמו על כן אמר אם אין אני לי מי לי וכן אמרו באבו' דר' נתן אם אין אני לי ולא זכיתי לעצמי מי יזכה לי לחיי העולם הבא. וחזר ואמר אפילו זכיתי לעצמי מה הוא הזכו' הזה כפי מה שאני חייב לעשו' וכמו שהי' אומר מר עוקבא שעש' צדקו' הרבה מממונו זוודין קלילא ואורחא רחיקתא בפרק מציאת האשה. ואם לא עכשיו בזה העולם אטרח אימתי כי אחר המות אי אפשר לזכות עוד וזהו שאמר שלמה ע\"ה כי לכלב חי טוב מן האריה המת הכלב החי הוא הרשע שבעודו חי אפשר לו לעשות תשובה אבל הצדיק כיון שמת אי אפשר לו לעשו' מעשים טובים וזהו שאמרו בראשון מע\"ז מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ודרשו שם היום לעשותם ולא למחר לעשותם זהו אחר המיתה וכן הוא בפ' עושין פסין וזו היא ששנינו התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין: ",
+                    "ויש לפרש אם אין אני מוכיח ומעורר לעצמי מי לי זולתי שיעוררני התעוררות אחרים היא לפי שעה והתעוררתו לעצמו הוא תדיר ואפילו אעורר לעצמי מה אני להשלי' חובתי כי היצר הרע ושאור שבעיס' המעכבין דומ' למלך שמסר שדה לעבדיו להביא ממנה שלשים כור ולא הביאו לו אלא חמשה כורים אמר להם והלא פסקתם להביא שלשי' כור אמרו לו שדה שנתת לנו זבורית היא טרחנו הרבה ולא יכולנו להוציא יותר כן אמרו לו הצדיקים יצר הרע שנתת בנו הוא רע שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואפי' נטרח הרבה לא נוכל להשלי' רצון בוראינו ית' וזהו שנא' כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו ואם אפילו אהיה לעצמי לא אוכל להשלים רצוני כל שכן אם אתעצל בעבודתו ית שלא יעל' בידי כלום וזהו שנא' על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה:",
+                    "<b>אם לא עכשיו אימתי.</b> אם לא אהיה לעצמי עכשיו בזמן הבחרות אימתי שמא בעת הזקנה אולי לא אוכל מפני חולשת הזקנ' או מפני הרגל הבטול או מפני סיבות מבטלות אותי וגם אם אשתדל בימי הזקנה בכל כחי הרי אבדתי זמן הבחרות וכליתי אותו בהבל וזהו שאמר שלמה ע\"ה חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. וכן אמר דוד ע\"ה אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם ר\"ל כי כמו שהנטע בעודו קטן ורך אדם יכול לתקנו שלא יתגדל עקום ויעלה ישר כן הבנים בנעוריהם אדם יכול לחנכם ביראת ה' וזהו מצות חינוך שאדם חייב בבניו וזהו המשל שנזכר בגמרא בפ\"ג שאכלו בוצין בוצין מקינייהו ידיעי כלומר מהקן שהם גדלים בו בעודם קטנים אדם יכול להכיר אם הם ישרים או עקומים. ועוד המעשה הטוב בימי הבחרות יותר נרצה מימי הזקנה כמו שאמר שלמה המלך ע\"ה וזכור את בוראך בימי בחורותיך: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמאי.</b> מצינו בדברי הימים בבני כלב שמאי חסר אלף וכן הוא בירושלמי ובמשניות מדוקדקות אבל במשנ' נהגו לכתוב באל\"ף: ",
+                    "<b>עשה תורתך קבע.</b> רבינו שלמה ז\"ל פירש שלא תהא קובע לה עתים אלא כל היום וזה אי אפשר שהרי אמרו בגמ' פרק כיצד מברכין נהוג בהן מנהג דרך ארץ והעושה כן עלתה בידו כמו שאמרו שם אלא שאותן שעות שתקבע לתורה יהיו קבע ושאר המלאכות יהיו משמשות לאותן שעות וכן אמרו שם דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידם דורות אחרונים עשו תורתן עראי ומלאכתן קבע לא זה ולא זה נתקיים בידם. ותחילת דינו של אדם אינו אלא על שלא קבע עתים לתורה כמו שנזכר בראשון מקדושין ובראשון מסנהדרין שנאמר פוטר מים ראשית מדון וכן בפרק במה מדליקין אמרו שאחר שאומרים לאדם נשאת ונתת באמונה אומרים לו קבעת עתים לתורה שנא' והיה אמונת עתיך. ובאבות דר' נתן תניא העושה תורתו קבע ומלאכתו טפלה עושין אותו עיקר לע\"הב וכל העושה תורתו טפלה ומלאכתו עיקר עושין אותו טפלה לעה\"ב. ובנוסחא אחרת שנו עשה תורתך קבע שלא תקל לעצמך ותחמיר לאחרים ולא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים אלא תהא תורתך קבע לך ולאחרים שנא' כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות ואחר כך וללמד לבני ישראל וגו': ",
+                    "<b>אמור מעט ועשה הרבה.</b> זו מדה עליונית היא שהקב\"ה אמר מעט שלא אמר אלא דן אנכי שהן שתי אותיות דן והביא עליהם כמה מכות וגאלם בכ\"ח תיבו' שהן ע\"ב אותיות שהם בפסוק או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים כמו שאמרו בילמדנו פרשת וירא אליו. ובמדרש חזית אמרו א\"ר יודן מלבא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים ע\"ב אותיות הן כנגד שם של שבעים ושתים אותיות אמר רבי אבא בשמו גאלם ואם תאמר ע\"ה צא מהם גוי השני. ומכאן למד רבינו סעדיה גאון ז\"ל שאם בגאולה ראשונה שלא הבטיחנו בה אלא בשתי אותיות קיים אותה בהרבה תיבות כל שכן בגאולה אחרונה שהבטיח אותה על ידי הנביאים בכמה דברים שקיים אותה ביותר ויותר. והצדיקים למדם מהקב\"ה שאומרים לעשות מעט ועושים הרבה כי כן אברהם לא אמר להביא לפני המלאכים כי אם פת לחם והביא הרבה שלש סאים וחמאה וחלב ובן הבקר ואמרו בפרק הפועלים שהאכילן שלש לשונות בחרדל ואין בפסוק רמז אלא לשלשה עגלים שנאמר בן בקר חד רך תרי וטוב תלת אבל לשונות בחרדל מנין להם רמז בזה ויש לומר כדי שלא לעכבם שהרי אמר להם אחר תעבורו האכילם מה שאינו צריך הפשט וניתוח והם הלשונות לשון אחד לכל אחד והחרדל הוא דרך גדולה כמושאמרו בפרק הזרוע במתנו' כהונה לך נתחים למשחה לגדולה שיאכלום צלי בחרדל כדרך שהמלכי' אוכלים לפי שבמתנו' כהונה היו הלחיים עם הלשון ואמרו שם אמר ליה רבא לשמעיה זכי לי במתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא כי לפי שהלשון יש בו הרבה לחות רפואתו בחרדל ושמא למד דעת את העם להיות כאברהם ושלא יהיו כעפרון שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה שאמר לו ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא ואחר כך לקח ממנו קנטרין גדולים כמו שנזכר בפרק יש בכור ובפרק הפועלים על כן בכל הפרשה כתוב עפרון מלא ובפסוק וישקול אברהם לעפרון נכתב חסר עפרון שהוא גמטרייא רע עין שנאמר נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו. וכן אמרו בבראשית רבה ובאלה שמות רבה ובילמדנו בפרשת ראה שזה הפסוק נדרש עליו ועל כן נכתב וישקול אברהם לעפרון חסר וכן נזכר בבראשית רבה ובפסיקת' בפרשת ראה. ובאבות דרבי נתן אמרו כי בלק אמר הרבה שנאמר כי כבד אכבדך מאד ולא עשה אלא מעט בקר וצאן הפחות שבהן וכן בתנחומא בפרשת בלק: ",
+                    "<b>והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.</b> רבינו יונה ז\"ל פירש שיקבל את כל האדם בפנים צהובות ויבטל רצונו מפני רצונם כדי שיהיה אהוב לבריות ואינו מענין שלמעלה. ושמאי הזקן למה לא היה מוכיח את עצמו בזה שהרי היה קפדן כמו שהזכירו בשני משבת. והפירוש הנכון הוא שהוא סמוך למה שלפניו שאם יכניס אורחים בתוך ביתו יאמר מעט ויעשה הרבה ויקבלם בסבר פנים יפות שאם יתן להם בפנים כבושות בקרקע יתביישו וכן אמרו חכמים אם נתן ופניו כבושות בקרקע כאלו לא נתן אבל המקבל בסבר פנים יפות אפילו לא נתן כלום מעלין עליו כאלו נתן כל מתנות שבעולם. וכן אמרו במדרש חזית על הצרפת שלא אכל אליהו משלה אלא שקבלה אותו בסבר פנים יפות הא למדת שעל הכנסת אורחים נאמר. בסבר מלשון תרגום רואה אנכי את פני אביכן חזי אנא ית סבר אפי אבוכון ולשון תלמוד הוא בפרק הרואה אמר לו הקב\"ה למשה לך והסביר להם פנים יפות כמו שהסברתי לך. ושלש אזהרות הזהיר שמאי כנגד שלש שלמיות שיש באדם כמו שהזכירם ירמיה חכמה גבורה עושר כנגד החכמה אמר עשה תורתך קבע. וכנגד העושר אמר אמור מעט ועשה הרבה. וכנגד הגבורה אמר והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות שיכבוש את כעסו ואי זה הוא גבור הכובש את יצרו. ובירושלמי פרק שני שעירי אזהרה לדיין שלא יסביר פנים לזה ויעיז פנים לזה. נראה שהסבר הוא הפך העזות והכעס: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן גמליאל אומר.</b> אחר שהשלים סדר הזוגות שקבלו זה מזה התחיל לסדר סדרן של נביאים שנשתלשלו מהלל הזקן וכן הוא סדרן הלל הזקן עלה מבבל ששם נשארו כל המיוחסין כמו שאמרו באחרון מקדושין לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה סלת נקייה והיתה משפחת אמו מזרע דוד מבני שפטיה בן אביטל בן דוד המלך כמו שנזכר בכתובות בפרק אע\"פי על רבינו הקדוש שהיה מבני בניו ואביו היה משבט בנימין כמו שהוא בירושלמי ובמדרש רבה ומינוהו בני בתירא נשיא עליהן לפי שנסתפק להם אם פסח דוחה את השבת והוא למדם שהוא דוחה את השבת ונסתלקו מהנשיאות והושיבוהו ראש עליהם כמו שהוא מוזכר בפסחים בפרק אלו דברים. ואמרו בירושלמי דפסחים כי לא שכחו בני בתירא דין זה מפני דוחק הזמן שהרי אי אפשר לשתי שביעיות שנים שלא יבא י\"ד בשבת אלא כדי שיעלה הלל לגדולה. ואמרו בראשון משבת הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנים וזה שמעון לא נזכר במשנה בשום מקום אבל גמליאל הראשון שהיה נשיא אחר שמעון או היה בן שמעון כמו שכתב רבינו משה ז\"ל בפתיחת ספר המדע או אחי שמעון בן הלל לפי מה שכתב בעל ספר הקבלה הוא רבן גמליאל הנזכר כאן והוא רבן גמליאל הזקן שתקן אותן תקנות הנזכרות בראש השנה פרק אם אינן מכירין ובגיטין פרק השולח ועליו נאמר באחרון מסוטה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה והוא הנזכר בכתובות פרק ראשון בבתולה שנבעלה ממשפחת דורקטי ואומרים העכו\"ם כי בימיו היה ישו ועל רבן גמליאל זה אמר אבא חלפתא לרבן גמליאל השני שהיה אחר החורבן זכורני ברבן גמליאל הזקן אבי אביך שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית כמו שנזכר בפרק כל כתבי ובפרק על אלו מומין ובפ' בתרא דיבמות. ואחריו היה שמעון השני הנזכר כאן שמעון בנו אומר והוא היה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר במכילתא פרשת וגונב איש ומכרו ובמדרש קינות ובמדרש תהלים. וכן נזכר בתלמוד ירושלמי ובפסחים בפרק האשה במלך ומלכה שעשו פסח ובאו ושאלו את רבן שמעון ולא נתבאר איזה רבן שמעון הוא אם זה או הראשון בנו של הלל. ועל זה האחרון אמר שמואל הקטן בסנהדרין פ\"א ישמעאל ושמעון לחרבה והוא ר' ישמעאל בן אלישע שהיה כהן גדול ומשמש על גבי מזבח כמו שנזכר בראשון מברכות והוא נשבה בין העכו\"ם ופדה אותו ר' יהושע בן חנניה שהיה בזמן החורבן כמו שנזכר באגדת הניזקין. ומה שאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אני ראיתי את רבי ישמעאל בן אלישע שחלץ בפרק מצות חליצה אינו זה שהוא מהרוגי מלכות שהרי רבי ישמעאל ברבי יוסי היה אחר החורבן הרבה שהרי תלמידו של רבי היה ורבי יוסי אביו היה תלמידו של רבי עקיבא שהיה אחר החורבן אלא רבי ישמעאל בן אלישע אחר היה. ובן רבן שמעון זה השני היה רבן גמליאל השני בימי רבי עקיבא שסילקוהו מהנשיאות מפני שציער רבי יהושע בן חנניא כמו שנזכר בפר' תפלת השחר ונהג נשיאותו אחר החורבן ובזמן הבית בסופו והוא ראה החורבן וקטן היה והיה נוהג הנשיאות רבן יוחנן בן זכאי שהיה זקן וקבל מהלל הזקן כמו שנזכר בפרק שני מזאת המסכתא. ורבן יוחנן שאל מאספסינוס שלא תפסיק הנשיאות משלשלת זה רבן גמליאל כמו שנזכר באגדת הניזקין ובודאי כי זה רבן גמליאל ראה הבית בבניינו שבימיו היו עושין פסח כמו שנזכר בסנהדרין פרק ראשון וכן אחר שהעבירוהו וכן אמר רבי צדוק בפסחים בפרק כיצד צולין שאמר לטבי עבדו צא צלה לנו את הפסח על האסכלה וזה טבי היה עבדו של זה רבן גמליאל השני כמו שנזכר בפרק הישן ובפרק היה קורא וכן בפרק מרובה שהוא היה רוצה לשחררו מפני שסימא את עינו ור' יהושע אמר לו אין בדבריך כלום לפי שהיה מודה בקנס ופטור ורבי צדוק שסיפר מעשה של פסח היה בזמן החורבן כמו שנזכר בפרק הניזקין. ומה שלא הזכירוהו בנשיאי זמן הבית שלא הוזכר אלא הלל ושמעון גמליאל ושמעון זה הוא לפי שהיה קטן ורבן יוחנן היה נוהג הנשיאות. וזה רבן גמליאל לא נזכר במשנה זו והוא שביטל שני פרקים של תוספת שביעית אחר החורבן כמו שנזכר בריש מועד קטן ובתוספתא בריש שביעית. ואחר רבן גמליאל זה היה רבן שמעון השלישי הנזכר בסוף הפרק שהיה בימי ר' יוסי ור' יהודה כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים שאמר לו לרבי יוסי רצונך נפסוק ונחוש לדברי רבי יהודה חבירינו והוא הנזכר בראשון מסנהדרין שהודיע לכל ישראל שהוא עיבר השנה ורצו רבי מאיר ורבי נתן לביישו ולסלקו מהנשיאות ולא עלתה בידם כמו שהוא מוזכר בהוריו' בסוף המסכתא. והיה ענותן ביותר שהיה אומר לבנו רבי יהודה הנשיא על רבי אלעזר ברבי שמעון הוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל כמו שהוא נזכר בפרק הפועלים. ובנו היה רבי יהודה הנשיא והוא רבי הנזכר סתם במשנה ובברית' כמו שנזכר בשני משבת ובשני מגיטין ובפרק החולץ ולפי שהיה גדול הרבה עד שאמרו עליו מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כמו שנזכר בגיטין פרק הנזיקין ובסנהדרין פרק אחד דיני ממונו' שהיה לו עושר גדול מבית אנטונינוס כמו שנזכר בראשון מע\"ז ובפרק הפועלים וכן בפרק אלו קשרים שאמרו אהוריריה דרבי עתירי משבור מלכא על כן היו קורים אותו סתם כמו שהיו קורין תלמידי בבל לרבם רב סתם והיה שמו אבא אריכא כמו שנזכר בפרק ראשית הגז וכן היה אומר שמואל אי הכי אמר אבא עליו ובירושלמי דקמא אמר שמואל מודה לי אבא מאן אבא רב ובראשון מקמא אמר שמואל על רב מודה לי אבא בגמרא שלנו. וכן אמר רב כהנא רמי פומי דאבא. וכן היה אומר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים היה. וזה רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש לפי שלא הכניס ידו תחת אבנטו לעולם ולא נסתכל במילתו לעולם כמו שנזכר בפרק כל כתבי ובירושלמי ובמדרש קהלת ואמרו עליו בסוף סוטה משמת רב בטלה ענוה ויראת חטא וזה הוא רבי הנזכר בראש פרק שני והוא חיבר המשנה כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו בפירוש ובפרק מי שהיה נשוי ובראשון מיום טוב ובחולין ובשבועות ובראשון מראש השנה ובפרק כל הבשר ובפר' כיסוי הדם ובראשון ממגיל' שבכל אלו המקומות אמרו רבי הוא ונסיב לה אליבא דתניא. ובגיטין ובקמא וביבמות אמרו כאן שנה רבי וכו' והיו לו שני בנים גמליאל ושמעון ובשעת מיתתו אמר רבי אע\"פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא כמו שנזכר בפרק הנושא לפי שאע\"פי שלא היה ממלא מקום אביו בחכמה היה ממלא מקום אביו ביראת חטא והיה בכור. ונסתפק לבעלי התלמוד אם זה שמעון נהג נשיאות אם לא כמו שנזכר בגיטין בסוף פרק ראשון והיו קורין להם רבן גמליאל ברבי ורבי שמעון ברבי. וזה רבן גמליאל הוא נזכר במסכתא זו בפרק שני ובראשון מכתובות בשני מקומות ובפרק גיד הנשה ובשבת פרק שואל וכן בהרבה מקומות מהתלמוד ואחריו לא היו נקראים תנאים אלא אמוראים. ובן רבן גמליאל זה האחרון היה רבי יהודה נשיאה כמו שקרא עצמו יהודה בן גמליאל בפרקא דחסידי והיה אמורא בימי רבי ינאי כמו שנזכר בפרק יש נוחלין ובימי רבי יוחנן וריש לקיש ועליו אמרו בפרק מי שאחזו רבותינו התירוהו לינשא כמו שנזכר שם. ותלמידו של רבי יוחנן היה כמו שנזכר בראשון מראש השנה ובפרק בא סימן יש אזל רבי יוחנן אמרה קמיה דרבי יהודה נשיאה אף על פי שהיה תלמידו הלך אצלו מפני כבוד הנשיאות כנ\"ל. ובפר' השותפין שרצו אמרו רבי יהודה נשיאה רמא שזרא ארבנן אמר ליה רבי שמעון בן לקיש וכו' ובפרק ר' אליעזר דמילה אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה ובפרק כל כתבי ובפרק כל היד ובפרק יוצא דופן והאריך ימים כי בימי רבי ינאי שהיה רבו של רבי יוחנן היה. והיה אחר שמת רב יהודה תלמידם של רב ושמואל כמו שאמרו בפרק אלו מגלחין שכיב רב יהודה אמרו ליה זיל לגבי ר' יהודה נשיאה. מכל זה נראה כי בימי האמוראים היה והוא התיר השמן של עכו\"ם וקורין אותו בי דינא דשרו משחא בפרק אין מעמידין ואינו נזכר במשנה כלל ולא בבריתא. ובנו של רבי יהודה הנשיא הזה היה הלל האחרון שהיה בימי אביי ורבא ובהרבה מקומות הוא נזכר בתלמוד בימי האמוראים האחרונים. וכתב הרמב\"ן ז\"ל בס' המצות שחיבר שהוא תיקן לנו זה העיבור שבידינו מענין קביעות חדשים ועיבור השנה לפי שראה פזור הגלות ואי אפשר על כל ישראל לסמוך על בית דין על כן סדר לנו אלו החשבונות שאנו מתנהגים על פי שני שרשים והם שאין חדשה של לבנה פחות מתשעה ועשרים יום וחצי יום ושתי ידות שעה וע\"ג חלקים סימן להם כ\"ט י\"ב תשצ\"ג כמו שאמר רבן גמליאל בקבלה מבית אביו כמו שנזכר בראש השנה פרק אם אינן מכירין. והשני לעבר בכל מחזור של תשע עשרה שנה שבע שנים וכזה יהיו החדשים חדשי הלבנה והשנים כשנות החמה והיא חכמה מפוארה שיבוא לעולם הפסח בזמן האביב וכבר ראו חכמי העכו\"ם זה הסדור ושבחוהו הרבה כמו שזכר רבי אברהם ברבי חייא ז\"ל על תלמי אלמגסטי היוני ונזכר בס' יסוד עולם על חכמי ישמעאל אל אנדולסיין חקרו בחכמה זו ועלתה בידם יפה יותר ממי שקדמם. ",
+                    "<b>עשה לך רב.</b> כבר נזכר זה בדברי יהושע בן פרחיה ומה בא ללמדנו על כן פירש רבינו משה ז\"ל שיש הפרש ביניהם וכל אחד מהם יגיד עליו רעו כי למעלה נאמר על ענין הלימוד ולזה סמך לו וקנה לך חבר וכאן נאמר לענין הוראה ולזה סמך לו והסתלק מן הספק שאם באה הוראה לפניך ונסתפקת בה אם תאסור ושמא תאבד ממונן של ישראל והתורה חסה עליו כמו שלמדנו מן וצוה הכהן ופנו את הבית שחסה על כלי חרס כמו שנזכר בספרא. או שמא תתיר האיסור ותבוא תקלה על ידך ותעבור על ולפני עור לא תתן מכשול וכן אמרו בירושלמי דתרומות כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור בסוף פרק חמישי על כן עשה לך אחד מהחבירים רב ואם הוא ברור לו תורה על פיו וכן אמרו הגאונים ז\"ל כל היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה עבדינן כמאן דפשיטא ליה אפילו תלמיד במקום הרב וכן אמרו בראשון מסנהדרין רבא כי הוה אתייא טרפתא לגבי' הוה מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא כי היכי דלמטיין שבא מכשור' משל הוא שהנושא קורה כבידה מאסף עמו הרבה בני אדם שיבוא לכל אחד מהם קיסם קטן. והביא ראיה מהירושלמי שאמרו שם זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמיך עליה ואשרי לך. ובאבות דרבי נתן פירשוהו כמו הראשון עשה לך רב לחכמה ולפי זה יהיה פירוש והסתלק מן הספק ענין נפרד שיתרחק מן הספקות שהתורה החמירה על הספק שחייבה עליו אשם בכסף שקלים ועל שגנת ודאי אינו חייב אלא חטאת בת דנקא כמו שנזכ' בפרק איזהו מקומן ובכריתות פרק דם שחיטה ובפרק שבועת הפקדון: ",
+                    "<b>ואל תרבה לעשר אומדות.</b> ידוע הוא שהתרומה אין לה שיעור מהתורה דחטה אחת פוטרת את הכרי כמו שנזכר באחרון מע\"ז ובראשון משבת ובשני מקדושין ומה שאמרו עין טובה אחד מארבעים בינונית אחד מחמישים רעה אחד מששים זה הוא מדרבנן כמו שנזכר בפרק ראשית הגז על כן הנוטל תרומה מאומד בין ירבה בין ימעיט אין שם איסור מן התורה כמו שנזכר בפרק כל הגט ועושה אדם כל גרנו תרומה וכל עיסתו חלה ובלבד שישייר מקצת כמו שנזכר בפרק ראשית הגז ובפרק בכל מערבין דבעינן ראשית שיהיו שיריה ניכרין ולכן אמרו שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה בפרק כל הגט והציווי הזה אינו אלא לענין מעשר שהוא שיעור קצוב מן התורה אחד מעשרה והניטלו מאומד יבוא לידי חטא שאם ימעט אעפ\"י שמעשרותיו מתוקנים פירותיו מקולקלין כמו שנזכר בסדר זרעים במסכת דמאי בירושלמי תני הפוחת ממעשרותיו מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלין המעדיף על המעשרות מעשרותיו מקולקלין ופירותיו מתוקנים. והביאוה בפרק האיש מקדש ובפרק מי שהוציאוהו ובפרק כל המנחות ויהיה טבל מעורב בהן. ורבינו משה ז\"ל פירש שסמך זה למצוה ראשונה שזה מענין הספקות הוא שחייב אדם להסתלק מהם. אבל רבינו שלמה ז\"ל פירש שהוא מענין ההוראה ודרך משל הוא שלא יורה לא היתר ולא איסור דרך אומד וסברה וכן פירש רבינו יונה ז\"ל וכתב כי יש סברות שהחכם עצמו מכיר שאותה סברא אי איפש' לשום חכם לחלוק עליה ויש סברות שהחכם עצמו מכיר שיש לה פנים ואפשר לחלוק עליה ועל כיוצא באלו הסברות צוה זה החכם שלא ירבה לעשר אומדות שיסמוך על עצמו ובמשניות כתוב עומדות במקום אומדות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעון בנו אומר.</b> כבר פירשתי שזה הוא רבן שמעון מהרוגי מלכות ומה שלא אמר רבן שמעון אומר שמא קודם שנסמך נשיא אמר דברים אלו וקבעום על שמו בילדותו שאמרם באותו זמן כי כן אמרו בסנהדרין פרק היו בודקין מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים על רבן יוחנן בן זכאי לפי שבאותו מעשה היה תלמיד היושב לפני רבו כן פירשו שם בגמרא. וקצת קשה לזה שאמר כל ימי ואין אומר כן אלא מי שהוא זקן ושמא לא נתמנה נשיא אלא בסוף ימיו כי אביו רבן גמליאל הזקן האריך ימים:",
+                    "<b>כל ימי גדלתי בין החכמים.</b> וראוי לסמוך עלי בזה כי הרבה בדקתיו ונסיתיו ומצאתיו אמת:",
+                    "<b>ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.</b> ואפילו יבזוהו ויחרפוהו ישתוק ועל זה אמר שלמה ע\"ה אל תען כסיל כאולתו וכן היו עושים חסידים הראשונים כמו רבי ורבי חייא כמו שנזכר בשבת פרק שני. ואמר אחד מהחכמים במצותו לבנו מי שאינו סובל דבר אחד ישמע דברים רבים. ואמר אחד לא תוכל להלחם עם נבל כמו שתחריש לו ובזה תכניעהו ותשיב צור חרבו ותשלוף עליו חרבות העדים אשר יראו מחילתך ויקחו נקמתך ממנו. ואמר על זה שלמה ע\"ה גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך אשר לא תשמע את עבדך מקללך. ואמרו חכמים ז\"ל בפרק השולח ובפרק רבי עקיבא וביומא פרק בראשונה כי השומע חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומד ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שמדריגתו יותר גדולה לעולם הבא מהצדיקים שנאמר בהם והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים ולא נתנה מדריגה זו אלא לחכמים כמו שאמרו פרק ראשון מבתרא על פסוק והמשכילים ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודמו שומע חרפתו ואינו משיב לשמש כי כמו שהשמש שמע חרפתו מהלבנה שקטרג' ואמרה אי איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי ומעטי את עצמך כמו שהוא בפרק ואלו טריפות ובראשון משבועו' כן השומע חרפתו ואינו משיב האיש המחרפו יתמעט והוא יאור באור החיים כמו השמש בגבורתו וזהו כשיהיה אור השמש שבעתים כאור שבעת הימים שיגדל אורו שלש מאות וארבעים ושלש פעמים יותר מעכשיו כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל וזה המספר יוצא משבעה על שבעה שהם מ\"ט ושבעה על מ\"ט ולזה אמר כצאת השמש בגבורתו. ובמדרש תהלים אמרו כל מי שמחרפים אותו ויכול להשיב ואינו משיב יכול לקרות את עצמו חסיד כמו שהיה אומר דוד ע\"ה לא תתן חסידיך לראות שחת ובבבל היו שם משפחות פסולות ומשפחות מיוחסות וכשהיו מתגרות זו בזו אותה שהיתה שותקת היתה אצלם בחזקת מיוחסת. וזה הוא שאמרו באחרון מקדושין מיחסותא דבבל שתיקותא. ואפילו בשבחו של מקום היא משובחת השתיקה שנא' לך דומיה תהלה ואמרו בפ\"ב ממסכת מגילה על זה מלה בסלע משתוקא בשתים ואמרו שם סמא דכולא משתוקא וכ\"ש לספר בשבחו של בשר ודם ועל זה נאמר מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו ועל זה אמרו במסכת ערכין פרק יש בערכין אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו בא לידי גנותו. וכן בפרק גט פשוט כשאמר רבי כמה מיושר כתב זה על ספר תהלים ואמר לו ר' חייא יהודה חייטא כתביה אמר לו רבי כלך מלשון הרע שבזה יבוא השומע שבחו לספר גנותו ועל כל זה אמר שלמה ע\"ה גם אויל מחריש חכם יחשב ואמרו בבריתא של דרך ארץ והביאוה בפרק מי שהיה טמא וכן בירושלמי אמרו תני ר' חייא יפה שתיקה לחכמים ק\"ו לטפשים וכן הוא אומר גם אויל מחריש חכם יחשב וכל שכן שבמילי דעלמא יפה השתיקה ולזה אמרו על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטילה מימיו וכן בפרק הישן אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא שח שיחת חולין מימיו וכן היה עושה ר' אליעזר תלמידו ועל כיוצא בזה דבר זה החכם שאין לגוף יפה מהשתיקה שהיא פתח תקוה לכל מעלה כי יעשה עיקר ישיבתו בין החכמים לשמוע תוכחותם וכמו שאמר שלמה ע\"ה אוזן שומעת תוכחות חיים בקרב חכמים תלין וממופתי החכם היא השתיקה וממופתי הכסיל רבוי דברים כמו שנא' כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים. והדברים הם נחלקים לחלקים יש דבור אסור והוא לשון הרע ומזה לא הוצרך החכם להזהיר כי אין זה ממדת החסידים שיהיה צריך להעיר להם אוזן עליהם אלא ממדתן של רשעים כדואג ואחיתופל שאין להם חלק לעולם הבא וכבר אמרו במס' ערכין פרק יש בערכין המספר לשון הרע כפר בעיקר ומזה החלק היא שבועת שוא ועדו' שקר וברכת השם וקללת הנשיא והדיין וכל ישראל בשם. ויש דבור הפך זה שהוא כולו חובה כגון קריאת התורה שהתורה צוותה ואמרה ודברת בם ולא בא זה החכם למנוע האדם מלדבר בהם וכבר אמרו בירושלמי דברכות פרק הרואה כל פטיטא בישין ופטיטא דאוריתא טבין. ואמרו בפרק כיסוי הדם א\"ר יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו אלם יכול אפי' לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון אבל בא להזהיר התלמידים שהם גדולים בין החכמים כמו שהיה הוא בעודו תלמיד לשתוק בפני רבותיו אבל הרב מצוה עליו ללמד לתלמידיו וגם יש עליו אזהרה למעט הדברים במה שאין צורך וכמו שאמרו בא' מפסחים ובפרק אלו טריפות לעולם ישנה אדם לתלמידיו לשון קצרה. ומזה החלק הוא קריאת שמע ותפלה ושבועה בב\"ד והבאת שלום בן אדם לחבירו ומזה לא נתחייבנו בשתיקה ואם יש חיוב בזה אינו אלא בריבוי דברים בלא תועלת. ויש דיבור אמצעי בין שתי אלו הקצוות האסור והמחוייב והוא הדיבור שאין בו לא מצוה ולא עבירה והוא נחלק לשני חלקים האחד נוטה אל החלק האסור. והשני נוטה אל החלק שהוא חובה והוא הדיבור במילי דעלמא אם היא שיחה בטילה הוא נוטה לעבירה שהרי אמרו ביומא בפרק ראשון השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בשיחה בטילה ואם היא שיחה בצורכי מזונותיו הוא נוטה לדבר שיש בו חובה ועל זה הוא משובח הממעט בדיבור זה ולא ידבר אלא ההכרחי בלבד ובמשניות כתוב לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ",
+                    "<b>ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.</b> סמך זה לשתיקה והקדימו למרבה דברים לומר שהוא מעניינם שהמיעוט בדברים משובח אפילו לדרוש ברבים כי אין כוונת המדרש אלא כדי שיביא האדם לידי מעשה כמו שהעלו בסוף ראשון מקדושין כששאלו אי זה קודם או תלמוד או מעשה ואמרו התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה וכן הוא במדרש חזית ומי שלומד ועושה יש לו שכר לימוד ושכר מעשה ועל זה הזהירה התורה ולמדתם ועשיתם וכן אמרו ביבמות בפרק ב\"ש האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו שנאמר ולמדתם ועשיתם ובפרק ראשון מע\"ז אמרו העוסק בתורה בלבד דומה למי שאין לו אלוה שנאמר וימים רבים לישראל ללא אמת וללא כהן מורה וללא תורה. ובפ\"א מבבא קמא אמרו כי המעשה גדול מהמלמד לאחרים (א\"ה הוא מפרש כפי' שאלתות דרב אחאי שכתבו התוס' ז\"ל ע\"ש) ושללמוד לעצמו גדול מהמעשה וכיון שהמעשה הוא כל כך גדול אל תחוש אם לא תרבה דברים לדרוש לאחרים כיון שיש בידך שכר מעשה. ולא בא לומר זה החכם כי המעשה בלא מדרש הוא עיקר שאם אינו יודע היאך יעשה ועל זה אמרו אין עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא. אבל בא לומר שהמדרש שהביא לידי מעשה הוא המשובח מפני המעשה שעשה אחר שלמד ואחר שהמעשה הוא עיקר דיי לו שישמע מרבותיו וילמוד מהם המעשה וישתוק לפניהם. ",
+                    "<b>וכל המרבה דברים מביא חטא.</b> זה הדבר שלמה המלך ע\"ה אמרו שנאמר ברוב דברים לא יחדל פשע וזה תוספת אזהרה לבחור השתיקה לפני החכמים כי המתיר לעצמו לדבר בפניהם אפי' בדברים קצרים יבוא להמשך להרבות דבר ליכשל בהם ויחטא כי אי איפשר ברוב דברים מבלי מכשל כמו שלמדנו מחוה שאמרה אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו והוסיפה נגיעה שלא נאסרו בה ובאה לידי גרעון כמו שהזכירו בפרק ארבע מיתות ועל זה אמרו כל המוסיף גורע ואמר שלמה אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. ואפי' בתפלה צריך אדם למעט דבריו שלא יכשל בהם וכן אמר קהלת אל תבהל ברוחך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. ועל זה תקנו בתפלה היה עם פיות שלוחי עמך בית ישראל שלא יכשלו בלשונם. וחנה בתפלתה אלו אמרה ונתתיו לה' כל ימי חייו ולא הוסיפ' היה דיי לה וכשאמרה וישב שם עד עולם קלקלה בתפלתה כמו שנזכר בירושלמי במסכת בכורים ובפרק בג' פרקים בתענית שלא חיה שמואל אחר כך אלא חמישים שנה עולמו של לוי כי לוי היה וכתיב ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה על כן לא היו שנותיו של שמואל אלא חמשים ושתים כי הוא היה בן שתי שנים כשגמלתו ונתנתו לה' לקיים נדרה כמו שנזכר בתענית והאדם יש לו שתי אזנים ואין לו אלא לשון אחד לומר שיהיה דבורו מועט ושמיעתו מרובה וכתיב בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. ובירושלמי בראשון מברכות ובראשון משבת אמר רבי שמעון בן יוחאי אלו הוינא על טורא דסיני בעינא תרי פומי הדר אמר השתא דלית לן אלא חד לא יכילנא למיצל נפשין מלישנא בישא כ\"ש אי הוו לן תרין. ופירש רבינו יונה ז\"ל כי החכמים הקדושים היו עושין עצמן ככלי שרת שאין משתמשין בהם דברים של חול כך לא היו מוציאים מפיהם דברים של חול והיה רוצה זה החכם שיהיו לו שתי פיות אחת לדבור של קדש ואחת לדיבור של חול וחזר ואמר שחשש שלא ירבה נזקין שאפי' בפה אחד אין אדם ניצול מלשון הרע או מאבק לשון הרע וכמו שאמרו בפרק גט פשוט שזה הוא אחד מהעבירות שאין אדם ניצול מהם בכל יום כל שכן אם היו שנים. וכבר אמרו מכריז רבי אלכסנדרא מאן בעי חיי מאן בעי חיי אתו כוליה עלמא לגביה אמר להו מי האיש החפץ החיים נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה בא' מע\"ז. ואמרו במדרש תהלים ובילמדנו כי ר' ינאי נתן לו זוז א' בשכר שהזכירו הפסוק אע\"פי שכבר היה יודע אותו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם.</b> כתב רש\"י ז\"ל כי במשניות מדוייקות אין כתוב בהם פסוק זה וגם אינו בנוסחת רבינו משה ז\"ל ולא במשניות שלנו. אבל בירושלמי במסכת מגילה הוא שאמרו תמן תנינן רשב\"ג אומר על שלשה דברים וכו' א\"ר מנא ושלשתן דבר אחד נעשה הדין נעשה האמת נעשה השלום ושלשתן בפסוק אחד אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. וכן היא במסכת תענית והסופרים כתבוהו בסדר תפילות. ותמיה אני מרבינו שלמה ז\"ל שכתב דסמיך ליה אולי יחנן ואינו סמוך לזה הפסוק אלא לפסוק שנא' שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט וסמיך ליה אולי יחנן ה'. וכן נזכר במס' חגיגה והפסוק בעמוס והלה שנזכר כאן הוא בזכריה ובספרים מדוייקי' אין שם ושלום בוא\"ו ואם כן אינם שלשה דברים כי הכתוב מזהיר שידברו אמת איש אל רעהו שנא' שם אלו הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו ושידינו משפט שלום בין אדם לחבירו וזו היא פשרה שהיא משפט שיש עמו שלום כמו שנזכר בראשון מסנהדרין ולמדו זה שם מזה הפסוק ולזה סמך לזה הפסוק אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ודברי זה התנא הם נאמרים על ענין אחד כי כל אחד משלשה דברים שזכר בהם הדין והאמת והשלום הוא מקיים העולם ובודאי לא בא זה החכם לחלוק על שמעון הצדיק שאמר העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילו' חסדים ויבוא הוא ויאמר שלשה אחרים שהם הדין והאמת והשלום אבל שני המאמרים הם אמת בלא מחלוקת כי שמעון הצדיק אמר העולם עומד ורבן שמעון בן גמליאל אמר והעולם קיים ופירוש העולם עומד ר\"ל שהם לעולם כמו יסודות ועמודים והרי זה כמי שאומר האדם עומד על איבריו ומתקיים במאכל ובמשתה וכן ביומא פרק אמר להם הממונה אמרו בשביל צדיק אחד נברא העולם שנא' וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנא' אמרו לצדיק כי טוב ושם אמרו בשביל צדיק א' מתקיימ' העולם שנא' וצדיק יסוד עולם הרי שיש הפרש בין נברא למתקיים. ופירוש הענין כי העולם לא נברא אלא בשביל האדם ולזה נברא באחרונה כמו שנזכר בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות והאדם לא נברא שיאכל ושישתה ויבעול כבהמות אלא שיכיר את בוראו כמו המלאכים וזה מתוך חכמה והתורה היא עדות נאמנה מחכימת פתי שמתוך דברי תורה אדם מכיר את בוראו מתוך מעשה בראשית ושאר הנסים והנפלאות הנזכרים בה ומתוך מצותיה שהם מאירות עינים אם כן שאלמלא התור' לא נברא העולם ולזה אמרו חכמים ז\"ל בא' מברכות אין לו להקב\"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ואמרו שם מאי כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה והיה אומר בן זומא כשהיה רואה אכלוסין בהר הבית ברוך שברא כל אלא לשמשיני כמו שהוא בפרק אין דורשין ובפרק הרואה אם כן יפה אמר החכם כי על התורה העולם עומד ואמרו בפרק כל כתבי אין העולם חרב אלא על שמבטלין תינוקות של בית רבן והאדם למה נברא להכיר את בוראו אלא כדי לעובדו כמו שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ועיקר שליחותו של משה לישראל הוא לעבוד את השם ית' שנא' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. וכן דרשו חכמים ז\"ל וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה שהוא על עבודת הקרבנות וקבלתם היא שהקריב פר ראשון שנברא שנא' ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס שור שהיה ביום שנברא פר כי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו כמו שנזכר בפרק ואלו טרפות וכן ראוי שיהיה בכור בהמה טהורה גסה ראשון קרב לאל ית' על יד אדם שיהיה בכור ראשון בעולם וכן הבל ונח והאבות לא התקרבו לאל ית' אלא על ידי עבודת הקרבנות אם כן יפה אמר החכם כי על העבודה העולם עומד. והאדם אי אפשר לו להתקיים יחידי כמו הבהמות והעופות וצריך הוא לעזר מאשה ובנים וקרובים ורחוקים לחרוש חרישו ולזרוע ולקצור וכל המלאכות הצריכות למאכל ומשתה ולבוש ומדור ובזה יוכלו בני אדם להתקיים כשיעזור איש את רעהו ולאחיו יאמר חזק אם כן יפה אמר החכם כי על גמילות חסדים העולם עומד כי לולי ג\"ח לא יעזור אדם לחבירו אלא הן דברי שמעון הצדיק כי מתחלת הבריאה נסתכל הקב\"ה בשלשה דברים אלה שהם צורך העולם ואחר כך בראו כי לולי דברים אלה היתה בריאתו לבטלה וחלילה לאל לעשות דברים בטלים. ובא רשב\"ג ואמר איך יתקיים העולם אחר שנברא שלא יהיה נחרב בשגגת האדם ופשיעתו וזכר שלשה דברים והם הדין והאמת והשלום כי בהתבטל שלשה אלא ירבה הנזק בין בני אדם ויהיה חורבן בעולם ואם נפרש שלשה דברים אלה לענין הדין ושיהיה הדין תלוי בדיין לדונו באמתו והאמת תלוי בעדים שלא יעידו שקר והשלום תלוי בבעלי הדין לסלק מריבה מביניהם אם כן אינם אלא דבר אחד וכן יראה מהירושלמי שכתבתי למעלה כי מתנאי הדין שיהיה אמת ושיהיה שלום בין בעלי הריב וכן התרה יתרו בדיינין שיהיו אנשי אמת ושהבעלי דינין כל אחד על מקומו יבוא בשלום. ורבינו משה ז\"ל פירש הדין הנהגת המדינה ביושר והאמ' המעלות השכליות והשלום מעלות המדות ואלה הם סבות לקיום העולם ולפי פירושו זה ופירושו לדברי שמעון הצדיק הכל הוא ענין אחד. ויש לפרש הדין לפסוק בין אדם לחבירו כי ידוע הוא שדעות בני אדם מתחלפות וכל דרך איש ישר בעיניו ואלו לא היה משפט אלהים בארץ מכריע ביניהם היה רע והוי רב בעולם כמו שאירע לדור המבול שלא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל כמו שנזכר בפרק חלק וכן הזכירו שם ענין דייני דסדום שהיה בהם עוות הדין ועל זה גם כן נחרבה היא ובנותיה אם כן כמו שהתורה היא עמוד שהעולם עומד עליו כן דיני התורה הם קיום העולם וכן אמר דוד ע\"ה שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ. הרי פירש שמפני שלא ידעו להצדיק צדיק ימוטו כל מוסדי ארץ. והאמת הוא כפשוטו דבור אמת איש לרעהו ולפי שהעולם הורגל בדבור שקר ואין אצלם זה ענין רע אינם מבינים זה כי דבר רע הוא והנביא צווח ותהי האמת נעדרת. ואמרו בפרק חלק רב טבות איקלע לההוא אתרא וקושטא שמיה ולא משני בדיבורייהו ולא מיית איניש מהתם בלא שניה ונסיב איתתא מניהו והוו ליה תרי בני יומא חד הוה יתבא דביתהו וחייפה רישא אתאי שבבתא טרפא אדשא אמינ' לאו אורח ארעא אמרי לה ליתא הכא שכיבו להון תרין בנין אתו אינשי דאתרא לקמיה אמרי ליה מאי האי אמר להו הכי הוה מעשה אמרי ליה במטותא פוק מאתרין לא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי ואם כן יפה אמר זה התנא שעל האמת העולם קיים והשקר מחריבו ומרחיק האדם מהשם ית' כי הוא אמת וכמו שאמרו ביומא פרק בא לו ובסנהדרין פרק ארבע מיתות ובפרק במה בהמה חותמו של הקב\"ה אמת והכתו' אומר וה' אלהים אמת על כן דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו. ומכאן אמרו חכמים ז\"ל במסכת סוטה בפרק ואלו נאמרין כת שקרים אינה מקבלת פני שכינה כי איך יתחברו אמת ושקר והם הפכים שאין אמצעי ביניהם ואמר הכתוב למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו ומתוך גנותן של שבטים למדנו שבחן שלא דברו אחת בפה ואחת בלב שנאמר ולא יכלו דברו לשלום ואמרו בפרק הזהב והין צדק שיהיה הין שלך צדק שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב ואמרו ביומא בפרק בא לו כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם ולזה היה הארון מצופה זהב מבית ומחוץ אע\"פי שהתורה חסה על ממונן של ישראל. ובאחרון ממכות ובפרק הספינה אמרו כי רב ספרא היה מקיים ודובר אמת בלבבו וכתב רבינו שלמה ז\"ל כי בשאלתות דרב אחא ז\"ל מפורש כי אדם אחד בא לקנות ממנו ונתן לו דמים ידועים והיה קורא קריאת שמע ושחק ונתרצה לו באותן דמים וחשב אותו האיש שלא נתרצה לו והוסיף לו יותר ולא קבל רב ספרא ממנו אלא במה שנתרצה לו בלבו ואמרו בפרק הבא על יבמתו כי רב היתה לו אשה רעה מתכוונת להפך רצונו כשאומר לה לבשל עדשי' מבשלת זרעונים וכן בהפך והיה מצטער כשגדל חייא בנו הכיר וסתה והיה מתחלה מהפך דברי אביו כדי שתעשה בהפך והיה בא הדבר ברצון אביו ואמר לו אביו מעלה אמך כלומ' נתקנה ואמר לו היא לא נתקנה אנא הוא דאפיכית שמח אביו על פקחתו יותר ממנו שלא עלתה על דעתו לעשות כן ואמר לו אמרי אינשי דנפוק מינך טעמא ילפך ואת לא תעביד הכי משום שנאמר למדו לשונם דבר שקר כלומר אע\"פי שמותר לשנות מפני דרכי שלום איני רוצה שתרגיל עצמך לדבר שקר. ואמרו בסוכה פרק לולב וערבה לא לימא איניש לינוקא יהיבנא לך ולא יהיב ליה דילמא אתי לאגמורי שקרא. אם כן כשם שהעולם עומד על העבודה כך הוא קיים על האמת כי בשקר אי אפשר לעבוד לאל אמת. והתורה הזהירה אזהרה יתירה ואמרה מדבר שקר תרחק. ובפרק שבועת העדות הפליגו בזה שאפי' לדון דין אמת בטענות שקר אסור. וכבר אמרו בפרק הבונה כי יש רמז שהעולם קיים על האמת וחרב בשקר בצורת האותיות שצורת אותיות אמת יש להם למטה מקום עמידה האל\"ף והמ\"ם והתי\"ו לכל אחד יש להם מצב קיים למטה ואותיות שקר הם תלויות כי השי\"ן יורדת באלכסון בזוית מחודדת והקו\"ף רגלה תלויה והרי\"ש שאין לה אלא רגל אחת וזהו סימן דקושטא קאי שקרא לא קאי ואם תהפך שקר ויהיה העליון תחתון יתקיים כי לשי\"ן שלש כרעים והקו\"ף והרי\"ש מושבם למעלה רחב סימן כי השקר בהתהפכו יתקיים ועוד אמרו בבראשית רבה כי אותיות אמת הם מתפזרות בכל האותיות אל\"ף ראשונה ומ\"ם אמצעית ותי\"ו אחרונה לומר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים וכן לומר כי העולם עליונו ותיכונו ותחתונו אינו מתקיי' אלא על האמת ושקר אותיותיו קרובו' זו לזו כי אנשי השקר לא יתחבר עמהם כי אם הקרובים אליהם שהם כיוצא בהם. ובגמרא נתנו טעם אחר לרחוק אותיות אמת ולקירוב אותיות שקר שקרא שכיח קושטא לא שכיח וזה אמת. ואותיות השם הנכבד הם יו\"ד ה\"א וא\"ו עולים בגימטרא עשרים ואחד כשתכפול אחד ועשרים אחד ועשרים פעמים יהיו ארבע מאות ואחד וארבעים וכן עולה אמת בגימטרי' לומר שהקב\"ה אמת שנאמר וה' אלהים אמת ולא יתקיים העולם אלא באמת. והשלום הוא שיהיה שלום בעולם ולא תהיה מלחמה בין המלכיות ולא בין אדם לחבירו כי כמו שגמילות חסדים הוא עמוד שהעולם עומד עליו כן השלום שהוא ממדת גמילות חסדים הוא מקיימו כמו שאמרו בספרא הרי שכתוב ונתתי גשמיכם בעתם אם אין שלום אין שם ברכה וכשאמ' ונתתי שלום בארץ הרי כאן ברכה ולזה נקרא שלום שהוא משלים כל הברכות ואמרו רז\"ל במסכ' דרך ארץ ובספרי ובבראשית רבה ובילמדנו פרשת צו אפילו ישראל עובדים ע\"ז ויש שלום ביניהם אין מדת הדין פוגעת בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הניח לו ואם אין שלום ביניהם אפילו מקיימין התורה מדת הדין פוגעת בהם שנאמר חלק לבם עתה יאשמו ובית שני לא נחרב אלא מפני שנאת חנם כמו שנזכר בראשון מיומא. והראיה אנשי המגדל שפשטו ידיהם בעיקר כמו שנזכר בפרק חלק ולפי שהיה שלום ביניהם שנאמ' ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים נתקיימו ולפי שהשלום קיום העולם היה חותם הברכות כולן שלום שנאמר וישם לך שלום וכן בתורה נזכרו השלמים בסוף הקרבנות זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים ואע\"פי שלא היה סדרם כן בתורה וכן אמרו בויקרא רבה ולזה לא תיקנו בתפלה ברכה אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום כמו שנזכר בסוף טהרות שהוא הסדר האחרון לששה סדרי משנה ובספרי וכן הוא בירושלמי בברכות פרק היה קורא ולזה הפסיק התנא סדר הנשיאים כדי לחתום הפרק בשלום:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי אומר.</b> כבר כתבתי בסוף פרק א' למה הפסיק התנא בסדר הנשיאים כי עשה כן לחתום הפרק בשלום. ובפרק זה התחיל דברי רבי שהוא ר' יהודה הנשיא כמו שאמרו בגיטין רבי יהודה הנשיא מנו רבי וכן בפרק החולץ ובפ' במה מדליקין וכן הוא נקרא כן בבבא שאחר זו ובן בנו הוא הנקרא רבי יהודה נשיאה וידוע הוא כי ר' היה גדול מאביו וכ\"ש מבנו וכמו שביארתי בראיות בפר' ראשון ואם כן למה לא קראוהו רבן כאביו ובנו הטעם בזה שהיה ידוע בדורו שלא היה כמותו ותלמידיו כולם היו תנאים שחיברו הברייתות תוספתא ספרא וספרי ושאר הברייתות והתלמוד הירושלמי והם שני בניו גמליאל ושמעון ורבי חנינא בר חמא ורבי אפס ורבי ינאי ורבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא ולוי וקטנים שבהם היו רב ושמואל ורבי יוחנן ואחרים. והראב\"ד ז\"ל כתב בהשגות כי בר קפרא לא היה תלמיד רבי ובפרק ארבעה אחין אמרו קפץ בר קפרא ונשבע כך שמעתי מפי רבי וכן כתב ז\"ל כי רבי יוחנן לא היה תלמידו של רבי ובפ' אלו טרפות ובפרק ראשית הגז ובראשון מפסחים נראה כי שימש רבי והוא קטן. ובראשון מכריתות נזכר כי רבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא היו בזמן אחד. וביבמות פר' האשה רבה נזכר גם כן כי רבי ינאי היה בזמן רבי חייא וכולם תלמידי רבי היו כמו רבי חייא ושמואל תלמיד רבי היה בפרק הפועלים. והרב ז\"ל השיג על הר\"מ ב\"ם ז\"ל על אלו והוא תימה. וכל אלו היו סוף התנאים וכבר אמרו על רב תנא הוא ופליג בפרק השולח גט ובפרק קמא דכתובות ולא אמרו כן על רבי יוחנן. ובפרק ב\"ש ביבמות אמרו תנאי היא על רב ורבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי ישמעאל ברבי יוסי שהיה ממלא מקום אביו היו כפוף לרבי כמו שנזכר בסנהדרין בפרק שני ובפרק במה טומנין ובפר' מצות חליצה במעשה דאבדן וכשהיו קורין רבי סתם לא היו צריכין ליחד אותו בשמו כי הוא הידוע לכל וזו מעלה יתירה ולפי שהתנעלה בשם רבי אף כשהזכירוהו בשמו היו אומרים רבי יהודה הנשיא ולא היו אומרי' רבן יהודה ותלמידיו היו קורין אותו רבי רבה כמו שנזכר בפרק אלו טרפות בשני מקומות. ודע כי הקריאה הקדומה היא רבי הרי\"ש בחירק כי הוא שם התואר והיו\"ד אינה לכנוי אלא ליחס כיו\"ד אכזרי ואלו היה רבי הרי\"ש בפתח היה משמעו הרב שלי כי היו\"ד הוא לכנוי והיה פגם במעלתו וזה התואר היו מתארים בו לכל מי שנסמך מפי סמוך איש מפי איש עד משה רבינו ע\"ה כי כשהיו סומכין אותו היו קורין אותו רבי כמו שנזכר בא' מסנהדרין ובפרק השוכר את הפועלים. וכן היו קורין לכל מי שנסמך בארץ ישראל כי שם היתה סמיכה והיו יכולין לדון דיני קנסות כי היו מומחין ונקראים אלהים שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם וחכמי בבל לא היו נקראים אלא רב לפי שלא היו סמוכין והיו קורין עצמן הדיוטות כמו שאמרו בפרק המגרש והא אנן הדיוטות אנן ולא היו רשאין לדון דיני קנסות ולזה אמרו אין שור מועד בבבל וכן מזה הטעם אמרו אין תענית צבור בבבל שבכל אלה צריך ב\"ד סמוכין וכשהיו עולין לארץ ישראל היו סומכין אותם וקורין להם רבי ולזה נמצא בתלמוד רב זירא ורבי זירא רב אמי ורב אסי רבי אמי ורבי אסי ורב ירמיה ורבי ירמיה לפי שעלו מבבל ושם נסמכו. ומה שנהגו בדורות הללו לקרוא לכל אדם רבי נפל זה המנהג מהמקומות שיש בהם קראין כדי שלא יטעו לומר זה האיש הוא מהקראין כי הם אינם נוהגים בשם זה וקורין למי שאינו מהם רבן. ורבינו הקדוש כמו שהיה תלמיד אביו רשב\"ג כמו שנזכר בפרק הפועלים כן היה תלמיד רבי אלעזר בן שמוע כמו שנזכר בפרק הערל ובפרק יום הכפורים ותלמיד רבי שמעון כמו שנזכר בפרק כל גגות ובפרק תינוקת ושם נראה שהיה תלמיד רבי יוסי וגם תלמיד רבי מאיר כמו שנזכר בראשון מעירובין ותלמיד ר' יהודה כמו שנזכר בשני ממגילה: ",
+                    "<b>אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם.</b> כל החסידים הראשונים היו בוררים לעצמם מעשה טוב יותר על שאר מעשים והיו משתדלים יפה לקיימו תדיר אותו מעשה יהיה מצוה מהמצות או מדה מהמדות כמו שהיו אומרים בענין המצות תיתי לי דקיימית מצות ציצית והרב' כיוצא בזה הזכירו בפרק כל כתבי. ובענין המדות כמו שהיו אומרים לחסיד במה הארכת ימים כלומר אי זו מדה יפה החזקת כל זה הזמן שהארכת ימים והיה אומר שלא הסתכלתי בצלם אדם רשע והרבה כיוצא בזה כמו שהזכירו בפר' בני העיר ובמסכת תמיד בגמרא שלה אמר רבי אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם אהוב את התוכחות שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח באה לעול' וטובה וברכה באה לעולה ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ושם אמרו אשריהם לראשונים שאפילו על שינה קלה עושין דין שכל בן לוי שנמצא ישן במשמרו היה רשות ביד איש הר הבית לחבטו במקלו ולשרוף את כסותו ועל דרך זה בא רבי בכאן ללמד אי זו היא אותה הדרך שהיא ישרה להדריך האדם ההולך בה שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות ויבור אותה מתוך שאר דרכים ואמר שהיא זאת שיזכיר אחר זה אשר אהבת התוכחת הנזכ' במס' תמיד היא בכללה:",
+                    "<b>כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם.</b> התנה התנא בדרך ישרה שני תנאים האחד שתהיה תפארת לעושה והשני שתהיה תפארת לו מן האדם ואם כן שני דברים חלוקים נפרדים זה מזה הם. והתנאי הראשון שתהיה תפארת לעושה שהוא בעצמו מכיר שהיא מפוארת ואם אדם אחר זולתו עשאה היה מפארו עליה ואם עשה הפכה היה מוכיחו עליה ואיפשר שאין לו בזה תפארת מבני אדם. ואיפשר הוא שיפארוהו בני אדם והוא בעצמו יודע שאין לו פאר בה על כן התנה התנאי הראשון שתהיה תפארת לעושה כמו שהיא תפארת לו מבני אדם. ויש מפרשים זה לענין עשיית המצות שאיפשר שיעשה אדם מצוה והרי היא תפארת לעושה ולא יהיה לו בה פאר מבני אדם כגון שיעשה אותה בזמן שלא יישר בעיני הבריות ושמא תישר בעיני הבריות ויפארוהו עליה ולא תהיה תפארת לעושה כגון העושים מצות שלא לשמן והם החניפים הצבועי' על כן התנה התנא שני תנאים אלו. ועל זה אמרו בפרק במה אשה כל העושה מצוה כמאמרה אפי' גזר דין של שבעים שנה מתבטל עליו שנאמר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע ומה שאמרו שבעים שנה לפי שאי איפשר לאדם לחיות אחר שהגיע לכלל מצות יותר ומזה הענין הוא מה שאמרו בסוכה פרק לולב הגזול התנאה לפניו במצות ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן בראשון מנזירות אמרו עשה סוכה נאה שופר נאה לולב נאה ציצית נאה ספר תורה לשמו בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאים כי בזה יש לו תפארת לפני קונו ובני אדם גם כן יפארוהו. ויש לפרש זה לענין מדות האדם שיהיו מדותיו בענין שיהיו לו לפאר וגם שיפארוהו בני אדם וכמו שאמרו בראשון מסוטה ובראשון ממסכת משקין כל השם אורחותיו זוכה לישועתו של הקב\"ה שנא' ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי וש\"ם בסי\"ן אלא וש\"ם בשי\"ן ובויקרא רבה אמרו דשאים אורחיה סגיא שוי ועל זה אמר דוד ע\"ה טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט ופירשו רז\"ל בפרק כיסוי הדם שיאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה כמו שיש לו ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם וכן בפרק הזהב אמרו אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו ובזה תגדל תפארתו וגם בני אדם יפארוהו. ורבינו משה ז\"ל פירש כי האדם צריך שילך בכל מידותיו על הדרך האמצעית ולא יטה לאחד מהקצוות כגון שלא יהיה כילי ולא מפזר אבל יהיה נדיב וכן לא יהיה בעל תאוות בזוללות ושכרות ולא מסגף עצמו מכל תאוות כמו שקראה התורה לנזיר חוטא כמו שנזכר בראשון מנדרים וראשון משבועות וראשון מתענית ובשני מנזירות ובפרק החובל מפני שציער עצמו מן היין והתורה היא המלמדת לנו דעת לבור הדרך האמצעית כי חייבה מיתה לזולל ולא צוותה להתענות כי אם יום אחד וחייבה לתת צדקה ומעשרות והזהירה שלא לאבד ממון שנא' לא תשחית את עצה ואמרו חכמים בפרק החובל ובפרק נערה שנתפתתה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכן בשאר המדות ילך באמצעות המדה ולא יטה לאחת הקצוות כי אם יהיה כילי יהיה בעיניו שקנה מדה טובה לעצמו לאסוף הון ולא תהיה לו תפארת מן האדם ואם יפזר יפארוהו המקבלים מתנותיו ואינו תפארת לעצמו כי יבוא לידי עוני ובנדיבות הוא שומר ממונו וגם בני אדם יפארוהו וכן בכל שאר כל המדות ותנהג בהן שיהיה נוח לו ונוחין שאר בני אדם ממנו. וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל. ובתלמוד הוא מתפרש על ענין המדות גם כן שאמרו בנדרים פרק ארבעה נדרים רב סחורא הוה ליה נדרא למשרי אתא לקמיה דרב נחמן על כל דאמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת הוה אמר אין אקפד רב נחמן פתח פתחא לנפשיה אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם והשתא דאקפד רב נחמן אדעתא דהכי לא נדרי ושרי ליה. ויש גורסין כל שהיה תפארת לעושהו תפארת לו מן האדם ופי' עושהו הקב\"ה שנא' אם מעושהו יטהר גבר כלומר שיבור לו דרך שתהיה תפארת וכבוד להקב\"ה ובזה תהיה תפארת לו מן הבריות וכן היתה גירסת רבינו יצחק אבן גיאת ז\"ל והסופרים שבשוה שהו\"ו של עושהו כתבו על תפארת כן מצאתי: ",
+                    "<b>הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.</b> התורה גלתה עונשן של עבירות יש במלקות ויש במיתה קלה כחנק והרג ויש במיתה חמורה כשריפה וסקילה ויש בכרת ויש במיתה בידי שמים אבל במצות עשה לא פירשה לנו מתן שכרן ואמרו בפסיקתא וכן בירושלמי דפיאה וקדושין וכן בילמדנו פרשת עקב ובמדרש תהלים אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע אמר רבי אבא בר כהנא שלא תהא יושב ושוקל מצותיה של תורה ורואה אי זו מצוה ששכרה מרובה ועושה אותה נעו מעגלותיה לא תדע מטלטלין אינון שבילי דאורייתא. תני רבי חייא משל למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים ולא גלה להם המלך שכר נטיעותיו של פרדס שאלו גלה להם היו רואין איזו נטיעה ששכרה מרובה ונוטעין אותה נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטילה ומקצתה קיימת אמר רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא כך לא גלה הקב\"ה לישראל שכר מצותיה של תורה שלא תהא תורה מקצתה בטילה ומקצתה קיימת ואמר ר' אחא בשם רבי אבא בר כהנא טלטל הקב\"ה שכר עושי מצוה בעולם הזה כדי שיהיו ישראל עושין אותם משלם. תני רבי שמעון בן יוחאי שתי מצות בתורה גלה הקב\"ה מתן שכרן ואלו הן קלה שבקלות וחמורה שבחמורות. קלה שבקלות שלא תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. וחמורה שבחמורות כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך אמר ר' אבא מה דבר שהוא פריעת חוב כתוב בו אריכות ימים דבר שהוא הפסד כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה וכל כך למה כדי שלא תהא יושב בפני עצמך ושוקל ואומר זו קלה וזו חמורה זו שכרה מועט וזו שכרה מרובה. ולפי שאין שכר מצות גלוי אמרו חכמים בשני מברכות ובשני מסוכה העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא חלק בין מצוה למצוה ועל זה אמרו אין מעבירין על המצות בפרק אמר להם הממונה ומזה השורש דנו שומר אבידה שומר שכר מפני שהוא פטור מלתת פרוטה לעני בשעה שהוא עוסק בשמירתה כמו שאמרו במציעא פרק אלו מציאות ובפרק האומנין ובפרק הכונס ובפרק שבועת הדיינין וזה קורין אותו פרוטה דרב יוסף בנדרי' פרק אין בין המודר ואע\"פי שבאותה פרוטה איפשר שתתקיים נפשו של אותו עני ולא יארע הפסד גדול באותה אבידה כיון שהוא עוסק במצוה אין לו להניחה מפני מצוה אחרת והתנא נתן טעם גדול בדבר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ושמא במצוה שאתה עוסק בה יש יותר שכר. וכמו שאמרו בפ' התכלת אמר רבי נתן אין לך מצוה קלה שאין מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא. ואני אומר שלא נתן טעם זה אלא לדעתן של בריות שהם רצים לעשות המצות מפני שיקבלו עליהם שכר וזה למי שיש בידו שתי מצות לעשות שאין בידו משקל אי זו חמורה ואי זו קלה ויהיה זריז בכל אחת מהן אבל למי שהוא עוסק במצות אין אנו צריכים לטעם זה לפי שהעובד את אדוניו אין מוטלת עליו עבודה אחרת בעת שהוא עובד אותו ואם הניח אותה עבודה אע\"פי שהיא קלה מפני עבודה אחרת אע\"פי שהיא חמורה הרי זלזל בעבודה שהיא בידו ואם השלימה ולא השגיח לעבודה אחרת הרי השלים רצון אביו כראוי ומטעם זה נפטרו נשים ועבדים ממצות עשה שהזמן גרמא שכיון שהוטלה עליהם עבודה אחרת נפטרו מאותן מצות. ופירוש מצוה קלה שהיא קלה בעיניו כמו מצות סוכה שקראוה בראשון מע\"ז מצוה קלה לפי שאין בה חסרון כיס וכן מצות ציצית קראוה בפ' התכלת מצוה קלה שאין בה עמל ויגיעה אבל המצות מצד עצמן אין לומר בהם קלה וחמורה. ובפרק במה אשה אמרו העושה מצוה כמאמרה אינו מתבשר בשורות רעות שנא' שומר מצוה לא ידע דבר רע ואפי' הקב\"ה גוזר הוא מבטל וסמיך ליה באשר דבר מלך שלטון: ",
+                    "<b>והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה.</b> בא לומר שאם תפסיד על ידי קיום מצוה כגון שנפלה לו דליקה בשבת ואינו מכבה אותה או הנותן טרפה לכלב או המוציא הוצאות בקניית המצות וכיוצא בזה או תתבטל מסחורתך יותר תשתכר בשכרה בעולם הבא ואף בעולם הזה כמו שאירע לאותו חסיד שהרהר בלבו לבנות חורבה ונזכר שהוא שבת ונמנע מלבנותה ועלה בה צלף והיה מתפרנס ממנו כל ימיו הוא ואנשי ביתו כמו שנזכר בפרק שואל וכן הרבה מעשים בפרק כל כתבי שנשתכרו בעולם הזה מפני שהוציאו הוצאות בכבוד שבת. וכן מעשה הנזכר בפרק התכלת באותו איש שהיה מקיים מצות ציצית ופירש מעבירה ונשתכר הרבה. ואם תבוא לידך עבירה ותחשוב להשתכר בה כגון שתחמוד ממון חבירך גזילתו גנבתו אבידתו יותר תפסיד בעולם הבא מפני העונש ועל זה אמרו בפרק המוכר את הספינה על כן יאמרו המושלים בואו חשבון וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה אם אתה עושה כן תבנה ותכונן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. כי אש יצאה מחשבון. תצא אש מהמחשבין ותאכל שאינן מחשבין. ורבינו משה ז\"ל פירש זה לענין של מעלה שאע\"פי שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות איפשר לעמוד בזה מצד העונשין כי ידוע הוא מצות עשה היא מילה וכן פסח וכן שביתה בשבת וכן לעשות מעקה בגגו ואע\"פי שלח קבע להם הכתוב שכר יש לחשב שכר כל אחת מהן מהעונש כי שכר שביתת שבת יותר גדול משכר מילה ופסח כי זו עונשה בביטול' סקילה וכרת ואלו אין עונשן אלא בכרת ושכר מילה ופסח יותר גדול משכר עשיית מעקה שאלו יש כרת בביטולן וזו אין עונשה אלא לאו בלא כרת שנאמר ולא תשים דמים בביתך: ",
+                    "<b>והפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה.</b> שאם ישב ולא עשה עבירה שנותנין לו שכר כעושה מצוה כמו שנזכר בראשון מקדושין אם העבירה היא חמורה יהיה שכרה יותר גדול מהקלה זהו פירושו. ואינו נראה כי ידוע הוא שהעוסק במצוה שאפילו קלה שבקלות פטור הוא ממצוה אפי' חמורה שבחמורות ואינו מתחייב. מפני שקול זה וגם ממדרש חכמים בדרשת על כן יאמרו המושלים אינו נראה כן וגם לשון המשנה אינו מתיישב בפירוש זה שהיה לו לומר והוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה ושכר ביטול עבירה כנגד הפסדה וכן נראה ממה שאמרו בנדרים פרק אין בין המודר וכל מצות מי יש להן שיעור למתן שכרן והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות:",
+                    "<b>הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה.</b> והשלשה הם עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין. כי מי שמסתכל בעצמו שצריך לתת דין וחשבון יברח מהעבירה וכמו שאמרו חכמים ז\"ל בראשון מחגיגה אוי לנו מיום דין אוי לנו מיום תוכחה כי אם יחטא איש לאיש ויתבייש ממנו יגברו עליו צורכי הגוף ותעבור אותה בושה אבל מי שהוא עומד לפני מלך גדול היודע מצפוניו ואי אפשר לשחדו יתבייש בושה שאינה מסתלקת ממנו לעולם וישאר בצערו לעולם בבושתו וכלימתו וזהו שאמרו בפרק המוכר את הספינה וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה: ",
+                    "<b>דע מה למעלה ממך וכו'</b> שלא תאמר עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך. אבל דע כי האלהים בשמים ואתה על הארץ והוא צופה ומביט אותך ואינך יכול להתעלם ממנו ועל זה אמר מה למעלה ממך לענין שהוא כמו הצופה הרואה ממקום גבוה ואע\"פי שהקב\"ה אין לומר עליו שהוא במקום לפי שהוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו אבל לענין זה נאמר שהוא כמו הצופה שאי אפשר להעלים דבר ממנו. וכן דע שיש לאותו שהוא למעלה עין רואה מעשיך ואוזן שומעת דבריך ואין שכחה לפניו כי כל מעשיך כאלו הם בספרו נכתבים כענין שנא' וישמע ה' ויקשב ויכתב ספר זכרון לפניו ואל תאמר כמו שאמרו על פושעי ישראל שנא' עליהם ויחפאו על ה' דברים אשר לא כן ומה היו אומרים העמוד הזה לא רואה ולא שומע כלומר שהעמוד אין לו עינים לראות ולא אזנים לשמוע וכיון שאין לו עין ואוזן אינו רואה ואינו שומע כן אין לאל ית' אותן איברים וכיון שהוא נעדר אותן איברים לפי שאין למעלה גוף וגויה אם כן אין לו אותם כוחות היוצאות מאותן איברים שהם הראייה והשמיעה וגם יש שכחה לפניו כי אין לו אבר שיש לו כח על הזכירה כמו האדם כי אם תאמר כן אתה תועה מדרך השכל בקהל רפאי' תנוח וזהו שאמר דוד ע\"ה בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו והם אלו שהיו אומרים העמוד הזה אינו רואה ואינו שומע ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב וביאר להם שהם תועים ואמר הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט היוסר גוים הלא יוכיח המלמד אדם דעת. יאמר בלא ספק האדם הוא יציר כפיו של הקב\"ה ואם האדם יש לו כח על הראייה ועל השמיעה ועל הזכירה לייסר החוטאים כל שכן שהבורא אותו יש לו אותם כוחות בלא אותן איברים. ואם תאמר ואם מפני שהאדם יש לו אותן כוחות הם גם כן בהאל ית' אם כן בא ונאמר כמו שהאדם יש לו פה לאכול כן לפני האל ית' זה הוא טעות כי אכילה לאדם הוא לקיום גופו ואם באנו למדות האל ית' לזה נאמר שאם האדם הוא חי בשביל אכילתו כל שכן שאל ית' הוא אלהים חיים בלא איברי האכילה כמו שהוא רואה ושומע בלא עין ואוזן. ודע כי אלו הכוחות אשר הזכיר בכאן והם הראייה והשמיעה והזכירה הם היותר נכבדים והיותר דקים שבכוחות האדם לפי שהעין והאוזן הם המשיגים המוחשים בלא קריבה אליהם ואינם כמו הטעם והמשוש שאינם משיגים המוחשים עד שיפגשו אותן וגם הם יותר נכבדים מחוש הריח ואע\"פי שהוא דומה להם שאין צריך פגישה למוחשים אבל הראייה והשמיעה הם יותר נכבדים לפי שהם כלי השכל כי הרבה מהחכמות הם המושגות בראייה והשמיעה מה שאין כן בריח וכן הכח הזוכר הוא יותר נכבד משאר כוחות המוח שהם החוש המשותף וכח המדמה שהוא יותר רוחני מהם לפי שהוא באחורני' המוח וקבל המוחשים בלא קליפות ולפי שאלו הכוחות שלשתם הם דקים רוחניים מיוחדים לתשמיש השכל על כן הותר לנו לומר כי האל ית' רואה ושומע וזוכר והכל משל לומר שאין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און ואם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו והמסתכל בזה יתרחק מהעבירה. ואמרו שחכם אחד ראה איש אחד עובר עבירה בסתר אמר לו אם אתה מאמין שהאל יודע מה מעשיך כמה גדול עונך מנשוא ואם אין אתה מאמין שהוא יודע מעשיך כמה גדולה כפירתך וכבר אמרו רז\"ל למה החמירה תורה בגנב יותר מן הגזלן מפני שעשה עין שלמעלה כעין שלמטה בפרק מרובה. ודע כי הישמעאלים הם נותנים דופי בתורתינו במצות תקיעת שופר במה שהם אומרים שהיא כדי לעורר הי\"ת שישמע קולינו כאיש אשר יעור משנתו והם מתפארים כי כתוב בספרם שהאל שומע ורואה והם בהמות בהררי אלף שתקיעת שופר להכניע יצרינו ולענין מה שהם אומרים שהם יודעים מספרם כי האל שומע ורואה זאת היתה קבלה בידם מזקינתם שפחת אמנו שאמרה אתה אל רואי וקראה הבאר באר לחי רואי והם חוגגים שם וקוראים אותו ומז\"ם וזקינתם קראתו היא לבנה ישמעאל כי שמע אלהים את קולה ומה נתפארו עלינו בזה ששפחתינו אמם למדתם זה ואבותינו קראו שם בניהם על זה ראובן שמעון יששכר כי ראה אלהים כי שמע אלהים נתן אלהים שכרי אם כן יודעות היו שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת וכל המעשים בספר נכתבין ליתן שכר עליהם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא.</b> זה הוא הנשיא האחרון הנזכר במשנה כי בנו ר' יהודה נשיאה אינו נזכר במשנה כלל כי בימי האמוראים היה והוא הנאמר עליו בגיטין בפ' מי שאחזו רבותינו התירוה לינשא והוא בי דינא דשרו משתה כמו שנזכר בשני מע\"ז ואף על פי שבמשנה כתוב ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן והתירוה כבר פירשו הראשונים שרבינו הקדוש התירו ולא קבלו ממנו עד שבא בן בנו והושיב ב\"ד והתירו וקבלו ממנו: ",
+                    "<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.</b> והוא העסק בצרכי מזונותיו מלאכה או עסק סחורה כי שניהם כאחד טובים אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך פרק בזה ובפרק בזה וכן אמרו במדרש קהלת טובה חכמה עם נחלה טובה חכמה כשהיא עם נחלה דתנינן תמן באבות רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ונתן טעם בזה שיגיעת שניהם משכחת עון התורה היא משכחת עון ואמרו בשני מסנהדרין למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם שנאמר מעולפת ספירים כמו שנזכר במדרש חזית ואמרו בפרק הנודר מן המבושל מריעי רבנן כלומר שהם חלושים מחמת הגירסא וכשהכח הוא תשוש לא יהרהר בעבירה וכן אמרו בראשון מקדושין בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ כי התור' נמשלה למים שנא' הוי כל צמא לכו למים כמו שנזכר בראשון מתענית והתורה נמשל' לאש שנא' הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע כמו שנזכר שם וכן בראשון מקדושין ובפרק החליל והמים מוחים האבן שנאמר אבנים שתקו מים והאש מפוצץ הברזל.",
+                    "ויש מפרשים שהתורה משכחת עון לפי שהעוסק בה קורא לא תגנוב לא תגזול לא תעשוק ומתוך כך פורש מהאיסור. והראשון יותר נכון בעיני וכן מוכיח בגמרא פרק קמא דקדושין שאמרו שם ושמתם שם תם מלמד שנמשלה התורה לסם חיים משל לאדם שהכה את בנו והניח לו רטייה ואמר לו כל זמן שרטייה זו מונחת על מכתך אכול מה שהנאך כך אמר הקב\"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין כמו שנזכר בראשון מבתרא. והמלאכה גם כן מפרכת כחו של אדם ומכנעת יצרו סימן לדבר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך פן ירבה והעוסק בשניהם יצר הרע בטל ממנו והמתבטל מהם יצרו מתגבר עליו שהבטלה מביאה לידי זמה כמו שנזכר בפ' אע\"פי ואם אין לו תורה שתגין עליו לשמרו מעון ורם לבבו ושכח את ה' ושמן ודשן ויבעט: ",
+                    "<b>וכל תורה שאין עמה מלאכה.</b> כתב רבינו שלמה ז\"ל סוף בטלה וגוררת עון כתוב במשנה ואיני יודע אם בא לדקדק בין סופה לסוף ושמא לא היה כתוב זה בסדור תפלותיו והוצרך התנא לטעם זה שאם מפני הטעם הראשון היה די באחד מהם או תורה או מלאכה ולא הוצרך לתת טעם למה צריך לעסוק בתורה כי היא מצוה גדולה אבל הוצרך לתת טעם ליופי דרך ארץ עם התורה והוא מפני שני טעמים האחד מהם מפני קיום התורה עצמה. והשני מפני השמירה מעון שזכר תחלה. כי התורה שאין עמה מלאכה סוף בטלה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שאין ביניהם אכילה וכבר אמרו בילמדנו פרשת בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניים להם אוכלי תרומה ואם כן אם לא יטרח במלאכתו לצורך מזונותיו יצטרך להתבטל מתורתו מפני מזונותיו כשיחסר לחמו ולבסוף משתכחת ממנו. ולזה אמרו בפרק כיצד מברכין נהוג בהן מנהג דרך ארץ. ואמר אביי הרבה עשו כן ועלתה בידם. ואמר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי תרין ירחי בשתא כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולי שתא וכבר דברנו למעלה מזה בענין אהוב את המלאכה. ובמדרש רבה אמרו כי אדם אחד שאל לאליהו על מה שכתוב נותן לחם לכל בשר והיאך אפשר לתת לחם למי שעומד בטל אמר לו כבר אמרה תורה למען יברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה לא לעומד בטל ולזה הטעם הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וגם מפני השמירה מהעון הוא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כי מי שאין לו מזונות סופו להיות מלסטם הבריות וגונב וגוזל וחומס למלא בטנו או יחניף לרשעים כדי שיתנו לו מתנות או יבוא לידי חילול שבת וכמה עבירות הם נמשכו' אל מי שאין לו מזונות ע\"כ אמר יפה ת\"ת עם דרך ארץ: ",
+                    "<b>וכל העוסק עם הציבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים.</b> ובמשניות גרסינן וכל העמלין עם הציבור יהיו עמלים והענין אחד הוא ואינו נקשר למעלה והיא אזהרה לכל מי שהוא עוסק עם הצבור לדבר עם המלך או אל שר הצבא שלא יתעסקו בזה שיתגברו עליהם ולהשתרר גם השתרר אבל יהיו עסוקים עמהם לשם שמים שאין להם להשתרר עליהם ולהתגאות לומר עשינו בשבילכם כל זאת הטובה כי המעשים הנעשים בהתעסקות העמלים עמהם לא נגמרו מפני עסקן אלא מפני שזכות אבותם של צבור סייעתם וצדקתם העומדת לעד ואם תאמרו אם כן מה לנו לטרוח בצורכי צבור כיון שאין הדבר נגמר אלא בזכות אבותם אמר להם ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם שכיון שהתעסקתם עמהם לשם שמים יש לכם שכר בעמלכם על הכוונה הטובה שהיתה לכם בעמלכם. ומלת אבותם היא זרה בדקדוק כי כמו שהיחיד יאמר אבותיו בשני כינויי הרבים ראוי לומר לרבים אבותיהם אבל לשון הפסוק הוא ולא כחדו מאבותם:",
+                    "ויש לפרש זה לענין העוסק עם הצבור לכוף אותם לתת צדקה לעניים שלא יאמרו הרי טרחנו הרבה בזה והשכר הוא להם כי מממונם נעשו הצדקות וזכות אבותם מסייעתם לעשות המצוה הזאת מנכסיהם וצדקתם עומדת לעד להם לבדם ואין לנו חלק בשכר מצוה זו על כן אמר ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם מממונכם וכמו שאמרו בפרק השותפין שרצו גדול המעשה יותר מהעושה. ואתם מעלה אני עליכם הם דברי רבן גמליאל. ורבינו משה ז\"ל פי' שאם מפני שהתעסקתם עם הצבור נתבטלתם ממצוה אל תדאגו מזה כי מעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם והם דברי האל ית' אל העוסקים עם הצבור לשם שמים. והפירוש הראשון הוא יותר נכון אלא שבתוספתא ממסכת ברכות יש כעין ראיה לפירוש רבינו משה ז\"ל כי שם שנו א\"ר יהודה מהלך הייתי אחר ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה והגיע זמן קריאת שמע כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שהם עסוקים בצורכי צבור בירושלמי פרק אין עומדין א\"ר יהודה העוסק בצורכי צבור כעוסק בתורה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוו זהירין ברשות.</b> כבר הזהיר שמעיה ואמר אל תתודע לרשות ומה בא זה להוסיף על דבריו ונראה לי כי שמעיה דבר על ענייני הרבנות שלא יתודע לרשות כדי שיתנו לו רבנות כי צריך לשנוא הרבנות וכל מה שמביא אליה ורבן גמליאל בא לומר שאע\"פי שאתם צריכים להזקק לרשות מפני צורכי צבור ושמעיה לא אמר אל כיוצא בזה אל תתודע לרשות כי מצוה היא להתודע להם לפקח על צורכי צבור אפילו בשבת מותר לילך לטרטריאות ולקרקסיאות לפקח עליהם לפי שהם חפצי שמים כמו שנזכר בא' בשבת ובפרק שואל ובראשון מכתובות ומרדכי היה משנה לאחשורוש ורבינו הקדוש נתחבר לאנטונינוס והיו עושים טובה לישראל אבל הוו זהירין בהם כדי שלא יראו לכם פני' צהובות ובחלק שפתותם יפתו אתכם לגלו' להם מצפוני לבבכם לפי שאין מקרבין אתכם אלא להנאתם וכשיעלו מכם ממון אל תחשבו שיגמלו אתכם כצדקתכם ותאמרו על זה שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימי' תמצאנו כי אינם עומדין לאדם בשעת דחקו והרי הוא כאלו השלכת' ממונכם לאיבוד וכן אמרו בפרק הספינה דמודה להון אתמסר להון דמתרחיץ עליהון דליה דליהון ולמדתי פי' זה ממה שאמרו בפרק אחרון ממסכת תמיד בגמרא שלה בשאלתות ששאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב מה יעשה אדם ויתקבל על הבריות אמרו לו ישנא מלכות ושלטון אמר להו דידי עדיפא מדידכו ירחם מלכות ושלטון ויעביד טיבו עם בני אינשא. ורבינו יונה ז\"ל פירוש פחד מהמלכות שלא יעלילו אותו שהוא נותן דופי בהם והפך הדברים לשבח המלכות שהאדם צריך שיהיה זהיר ברשות שתהיה אימת המלך עליו כי כן ראוי למלכות לקרב האדם להנאתה ואינה חייבת לעמוד לאדם בשעת דחקו כי אם תעשה רעה או טובה המלכות לשום אדם מה' היתה זאת כי פלגי מים לב מלך ביד ה': "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו.</b> זאת המשנה היא כתובה בפ' בן זומא וכך היא שנויה שם ר' אומר עשה רצונו כרצונך כמו שהיא שנויה כאן ושם פירשה רבינו שלמה ז\"ל וכתב כי ר' הוא רבן גמליאל הוקשה לו ז\"ל שתהיה משנ' אחת לשני תנאים בלא שינוי ביניהם ובסדורי תפלה אינה כתובה כאן וכן רבינו שלמה ז\"ל לא פירשה כאן אבל בנוסחתו של רבינו משה ז\"ל היא כתובה כאן ושם גם כן ולא פירשה כלל. וכתבו כי במשניות שכתוב רבינו גרשום ז\"ל הגדול היא כתובה כאן וכן רבינו יונה ז\"ל פירשה כאן ובמשניות שלנו גם כן היא כתוב' כאן ואינה כתובה בפרק בן זומא. ורבינו שלמה ז\"ל פירש עשה כל חפציך כרצונו שיהיו מעשיך לשם שמים ויהיה לפי זה הפירוש נקשר למה שאמר וכל העוסקין עם הציבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים אבל אינו מיושב הלשון יפה שהיה לו לומר עשה רצונך כרצונו. ורבינו יונה ז\"ל כתב כי באבות דרבי נתן כתוב עשה רצונו כרצונך וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך וכן מצאתיה במדרש משלי ומסיימין בה אם עשית כן מאריך לך ימים ויוסיף לך שנים שנאמר כי בי ירבו ימיך וגו'. ויהיה הפירוש לפי זה עשה רצון האל בפזור ממונך בחפצי שמים כרצונך כאלו פזרתו בחפציך ואם עשית כן יעשה רצונך כרצונו ותמה הוא שיראה מזה שאם עשית רצונו שלא כרצונך יעשה הוא רצונך שלא כרצונו מדה כנגד מדה והיאך אפשר לומר כן היה די שיאמר כדי שיעשה רצונך. ורבינו שלמה ז\"ל בפרק בן זומא פירש כדי שיתן לך טובה בעין יפה וזהו בין אדם לחבירו ואינו ענין לבין אדם למקום. ונראה לי לפרש עשה רצונו כרצונך כאלו אין לך רצון אלא רצונו והוא גם כן יעשה רצונך ברצון מיוחד ולא יהיו מעשיך ברצונו הכולל לכל העולם לקיום העולם כטוב כחוטח אבל יהיו מעשיך כולם ברצונך ברצונו המיוחד בהפקת רצונך ואפילו היה ראוי לבוא עליך רע מפני עון הדור או מפני המזל הוא יעשה רצונך ברצון מיוחד וישמור אותך מאותו רע הראוי לבוא עליך: ",
+                    "<b>בטל רצונך מפני רצונו.</b> אם תחמוד ותתאוה לגזול ולגנוב או לאכול איסור ולבטול באיסור בטל אותו רצון מפני רצונו שמנע אותך כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. פשט הדברים הוא שאם יעצו עליך אויביך רע יפר עצתם. אבל נראה שהדברים הם דרך כבוד של מעלה כאלו אמר כדי שיבטל רצונו מפני רצונך מדה כנגד מדה כמו הראשונה ויתקיים בך ותגזור אומר ויקם לך. וזהו שאמרו בפרק במה אשה כל העושה מצוה כמאמרה אפילו גזר דין של שבעים שנה מתבטל עליו וכבר כתבתי זה בתחלת פרק זה:",
+                    "<b>הלל אומר.</b> בסדורי תפלות כותבין ר' הלל והוא טעות והגירסא הנכונה היא הלל אומר וכן הוא בנוסחתו של רבינו משה ז\"ל וכן הוא בנסחתו של רבינו אפרים ז\"ל והוא הלל הנזכר למעלה אלא שהפסיק בדבריו כדי שאחר שהשלים סדר הנשיאים שהיו מבני בניו חזר להשלים דבריו לסמוך לו דברי רבן יוחנן בן זכאי שקבל ממנו ושאר התנאים הבאים אחריהם. ויש הוכחה שזה הוא הלל הזקן שהרי שנינו שהוא ראה גלגלת צפה על פני המים ובפרק אחרון מסוכה נזכר זה על הלל הזקן ואין בדבר ספק כלל כי לא נמצא בשום מקום תנא ששמו ר' הלל: ",
+                    "<b>אל תפרוש מן הצבור.</b> כשהצבור דרכיהם מקולקלים הפורש מהם הרי זה משובח ועל זה אמר ירמיה מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כולם מנאפים ואמר דוד שנאתי קהל מריעים ועם רשעים לא אשב. ואמר ישעיה אל תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר והתורה אמרה לא תהיה אחרי רבים לרעות ואם אין דרכיהם מקולקלים כל כך אין לפרוש מהם וכן אמר בעל ספר הכוזר ז\"ל כי התפלה בצבור יותר משובחת משיתפלל אדם ביחיד לפי שהיחיד איפש' שיכלול בתפלתו מה שיהיה נזק ליחיד או לרבים והצבור לא יתפללו אלא מה שיועיל לכל ועוד כי בהקבץ עמים יחדו לעבוד עבודת הבורא ברוך הוא מתעלה שמו ומתקדש וכן הוא אומר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל והתפלה היא יותר נשמעת עם הצבור לא ביחיד שנאמר בעת רצון עניתיך ואמרו בראשון מברכות אימתי עת רצון בעת שהצבור מתפללין ואף מי שאינו יכול ללכת לבית הכנסת יתפלל ביחיד בשעה שהצבור מתפללין שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון ואין הקב\"ה מואס בתפלת של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס כמו שנזכר שם. וכן בתעניות אמרו כן ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ואע\"פי כן והוא רחום יכפר עון. ואמרו בפרק תפלת השחר לעולם לשתתיף איניש בהדי צבורא ואפילו יתפלל על עצמו כגון ההולך בדרך יתפלל בלשון רבים יהי רצון שתוליכינו לשלום וכשיהיה עם הצבור יתפלל עמהם ואל יקדים תפלתו לתפלתם וכן אמרו בראשון מברכות ובראשון משבת אמרו מי שיש לו חולה בתוך ביתו שיערבנו עם חולי ישראל. וכן אמרו במדרש חזית היושבת בגנים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות אם כולם חבירים מקשיבים לקולך אז השכינה אומרת השמיעיני ואם לאו שכינה מסתלקת שנאמר אחריו ברח דודי וכן הוא בפרק במה אשה יוצאה. וכבר משלו משל זה לחבילה של קנים שכל קנה יחידי רך ונוח לשברו וכשהוא בתוך החבילה אין כח באדם לשברו. ואמרו בפרקי דרך ארץ והביאו כן בגמרא כתובות לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. ובתענית בפרק ראשון אמרו אדם הפורש מן הצבור שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים פלוני שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. וכבר מנו בברייתא דסדר עולם הפורש מדרכי צבור עם הרשעים הנידונין בגיהנם לדורי דורות והביאוה בראשון מראש השנה והמשתתף עמהם רואה בנחמתם שנא' שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה ששו אתה משוש כל המתאבלים עליה כמו שנזכר באחרון מתענית: ",
+                    "<b>ואל תאמין בעצמך עד יום מותך.</b> נראה לי שסמך זה לאל תפרוש מן הצבור לומר לך שיש לך תעלת גדולה בהשתתפותך עם הצבור יותר מהיותך שוכני לבדד יום אחד ואפי' הארכת ימים כי האדם השרוי יחידי יתגבר עליו יצרו מחמת הרהורי עבירה שאין אדם ניצול מהם בכל יום כמו שאמרו בפרק גט פשוט ואיפשר שיצא לתרבות רעה. ועם הצבור הוא נמלט מזה ואל יאמר הרי הארכתי ימים הולך בדרך טובים ופסק ממני יצר הרע ואיני חושש שישלוט בי יש מזקינין הרבה ובסוף ימיהם יצאו לתרבות רעה כי היצר הרע הוא כמו אויב אורב לאדם כשימצא להדיחו מעל אלהיו יתגבר עליו וכמו שאמרו באחרון מקדושין על רב הונא בר רב אסי ששמעה אותו אשתו נופל על פניו ואומר יהי רצון שלא ישלוט בי יצר הרע ותמהה מתפלתו זאת לפי שכבר פירש ממנה כמה שנים ועבר' לפניו מקושטת הרבה פעמים עד שנכשל בה אע\"פי שלא היה חושב שתהיה אשתו וזה נאמר גם כן שלא יאמר אדם מפני מה נאסר דבר זה כלום נאסר אלא משום גזירה שלא אבוא לידי איסור תורה אני כבר נזהרתי כל אלה השנים ואיני חושש שאכשל בו והרי שלמה המלך נכשל בשלשה דברים שנאמר בהם לא ירבה להם נשים וסוסים וכסף וזהב ונתנה התורה טעם בהם ולא יסור לבבו ואמר הוא אני ארבה ולא יסור לבבי ולבסוף מה כתיב עליו ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו לבבו כמו שנזכר בסנהדרין פרק כהן גדול ובספרי ובמדר' קהלת ובילמדנו ובואלה שמות רבה. ורבי ישמעאל אמר אני אקרא לאור הנר ולא אטה וקרא והטה כמו שנזכר בראשון משבת ובירושלמי שנו חסיד אחד היה אומר עד יום זקנותך ובא לידי נסיון בזקנותו על ידי שד. וכן אל יאמר אדם אלך עם המינין ללמוד מהם חכמתם וכמו שעשה רבי מאיר שלמד מאלישע אחר ואמרו עליו רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק כמו שנזכר בפרק אין דורשין שאין הכל שוין בזה ואם רבי מאיר עמד טעמו בו וריחו לא נמר הלא יוחנן כהן גדול שימש בכהנה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי כמו שנזכר בקדושין בפרק האומר כי הוא ינאי שהרג חכמי ישראל ונעשה צדוקי וכן העלו בפרק תפלת השחר דהוא ינאי והוא יוחנן ועל זה שנינו אל תאמין בעצמך עד יום מותך כמו שנזכר שם ועל זה אמר שלמה טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו כי אז ניצול מהלכד בפח יצר הרע. וכבר אמרו על רבי אליעזר שנתפס למינות על ששמע דברי מינות והנאהו הדבר כמו שנזכר בראשון מע\"ז: ",
+                    "<b>ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו.</b> זהו גם כן מהענין הראשון שאם ראית חבירך נכשל בדבר כשבא לידי ניסיון או כשעלה לגדולה על תדין אותו לכף חובה ולומר ראוי הוא לישרף ראוי הוא ליצלב ראו מה שעשה זהו לשון אל תדין אל תעשה כן עד שתראה אם בסוף ימיך תבוא לידי ניסיון כמוהו או תעלה לאותה גדולה ולא תכשל כמו שנכשל הוא ואמרו במדרש אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו שכן מצינו בירבעם בשעה שבנה שלמה בית המקדש והשלימו הניח מפתחותיו תחת מראשותיו כדי להשכים למחרתו ולהקדים ולהקריב תמיד של שחר עם עמוד השחר מה עשתה בת פרעה הכניסה לו על מטתו כמין רקים של נחשת ומזלות וכוכבים מצויירין בו על גבי מטתו כדי להטעותו וליהנות מגופו של אותו צדיק ועברו עליו ארבעה שעות ביום שלא עמד ולא קרב תמיד של שחר ועל אותה שעה שנינו בעדיות כמו שאמרו בתלמוד ירושלמי ובמדרש משלי עדות של תמיד של שחר שקרב בארבע שעות מה עשה ירבעם קבץ שבט אפרים שהוא משבטו והשכים לפתחו של שלמה להרשיעו על זאת יצתה בת קול ואמרה לו רשע אתה עתיד לבטל כמה תמידין ומוספין במזיד ואתה מחייבו על השוגג וזהו שאמר הכתוב כדבר אפרים רתת כשנרתע אפרים ויגד על התמיד ששהה להקריב נשא הוא בישראל ויאשם בבעל וימות יצתה בת קול ואמרה לו עדיין אתה עתיד להיות נשיא בישראל ותעמיד שני עגלים אחד בדן ואחד בבית אל כדי שלא יעלו ישראל לרגל ויעבדו שם עבודה זרה באמצע הדרך ותאשים העם בבעל וימותו באותו עון כי מפני אותו עון גלה ישראל והקב\"ה עתיד להחזיר' ולהחיותם שנאמר אחר זה יחיינו מיומים ביום השלישי יקימינו ונחיה לפניו: ",
+                    "<b>ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע.</b> בזה נתחלפו הפירושים רבי משה ז\"ל פירש שלא תאמר דברים שאי אפשר להבינם אע\"פי שסופם להיות מובנים על ידי פירוש אל תכניס עצמך לדבר דברים מסופקים שיצטרכו לפירוש כי זה יגרום לטעות בדבריך ולהביא לידי מינות כמו שאירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס ונסחתו היא וסופו להשמע וכן היא במשניות שלנו. ורבינו יונה ז\"ל פירשו לענין גילוי סוד לחבירו או אפילו בינו לבין עצמו כמו שאמרו ז\"ל במדרש קהלת אל תשיח בין הכותלים כי אזנים לכותל וכן כתוב גם במדעך מלך על תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול וכן הזכירו זה בראשון מבתרא ויהיה פירוש זה לפי זה אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע עכשיו לפי שסופו להשמע ולהתגלות ונסחתו היא שסופו להשמע ואמרו סודך אסירך ואם תגלהו אתה אסירו. ואמרו אם לבך צר מלהכיל סודך לב חבירך יותר צר. ורבינו שלמה ז\"ל נראה שנסחתו היא אל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להשמע וכן היא גירסת ספרים צרפתים ופירושו אל תאמר דבר זה של דברי תורה שאפשר לשמוע עכשיו שסופו להשמע למחר אלא הט אזנך ושמע כי לא תדע מה ילד יום ופירוש רבינו משה ז\"ל נראה יותר נכון: ",
+                    "<b>ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.</b> זה נאמר לפי דעתו של זה הדוחה הזמן לזמן אחר כי שמא אותו זמן שחושב שיהיה פנוי לא יהיה פנוי כי יצאו לו עסקים ונמצא שיוצא מעולמו בלא תורה והוא אינו רוצה לצאת בלא תורה אלא שרוצה לשנות בזמן אחר ולא תעלה כוונתו על כן הזהירו מלומר דברים אלו ואל יבטח עצמו על תהו ולפי האמת אפילו יפנה אותו שעה שירצה לשנות אין לו לדחות זאת השעה שאפשר לו לשנות ואף אם ישנה בשעה אחרת אין לו לבטל שעה זו שהרי בכל שעה חייב לשנות ולעשות תורתו קבע ועל זה דרשו במדרש משלי אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך רעך זה הקב\"ה שנא' זה דודי וזה רעי: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא היה אומר.</b> אפשר היה לחבר דברים אלו עם דבריו הראשונים ולא היה צריך לומר הוא היה אומר וכן בדברי הלל עצמו בפ\"א שהפסיק ואמר הוא היה אומר היה אפשר לחבר הדברים ונראה שהפסיק ביניהם כי כן היה דרכו לאומרם נפרדים בכל עת שהיה דורשם ברבים וכן יתפרש כל הוא היה אומר שיש בזאת המסכתא: ",
+                    "<b>אין בור ירא חטא.</b> בור הוא שאין לו תורה ואינו יודע בטוב משא ומתן ובזה הוא גרוע מעם הארץ כי עם הארץ אע\"פי שאין בו תורה יש בו דרך ארץ ועוסק ביישובו כל עולם ולשון בור כמו שדה בור הנזכר במסכת שביעית וכן אם אוביר ולא אעביד בפרק המקבל ותרגום לא תשם לא תבור ובלשון ישמעאל גם כן קורין השדה שאינו נתחרש בור בחול\"ם ואנו קורין אותו בשור\"ק וכיון שהוא כל כך ריקן מתורה ומדרך ארץ אינו ירא חטא כי לא ידע להזהר מהחטא שאינו יודע מה הוא חטא שאפילו במצות אינו עוסק ואינו קורא אפילו קריאת שמע. ולזה אמרו בפרק גיד הנשה ההולך לימין רבו הרי זה בור. ובפרק היה נוטל אמרו קרא ולא שנה הרי זה בור. ובפרק שלשה שאכלו אמרו האומר נברך למי שאכלנו משלו וכן על המזון שאכלנו הרי זה בור. אבל עם הארץ אפשר לו להיות ירא חטא שהוא עוסק בדרך ארץ ומתרחק מהאונאות והגזילות והרביות וכיוצא בהן ואפילו לא למד לעולם וכל שכן שאם זה עם הארץ הוא אותו שהזכירו חכמים ז\"ל בסוטה בפרק היה נוטל ובפרק שלשה שאכלו שהוא מי שקרא ושנה ולא שימש ת\"ח כל שכן שאפשר לו להיות ירא חטא אבל אי אפשר לו להיות חסיד שהוא לעשות לפנים משורת הדין כי לא נתנה מדה זו אלא למי שעסקו בתורה וכל ימיו מטהר מחשבותיו בזכות הנפש להוסיף בכל יום מעלות בנפשו ולזה נקרא עם הארץ שהוא ממיישבי הארץ ומתערב עם הבריות וכל עסקו אינו אלא להתנהג עמהם בדרך ארץ להתאהב אליהם ובא ללמדנו שהעסק בתורה הוא מציל את האדם מן החטא ומביאו לידי חסידות. ובאבות דר' נתן שנו אין עם הארץ חסיד פרוש והפרישות אפרש במסכתא זו: ",
+                    "<b>ולא הביישן למד.</b> כמו שאמרו ז\"ל בפ\"א מתענית ובפרק הרואה ובמסכת דרך ארץ ובאבות דרבי נתן אם נבלת בהתנשא אם אדם מנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא בהם ואמרו בפרק השולח והמכשלה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם ואמרו בפרק המפלת א\"ר פפא לימא איניש קמי רביה כל כי האי מילתא ולא לשתוק שנא' אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה אם אדם עושה זמם בפיו ומתבייש לשאול סופו שכשישאלו אותו ישים יד לפה וכן אמר דוד ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ודע כי הבושת היא מעלה יפה וכבר אמרו בושת פנים לגן עדן אבל בענין הלימוד היא מדה רעה שאם יאמר אם אשאל דבר זה ילעיגו עלי ישאר בספקותיו וכן אמרו שאל שאלת השוטים ושמור שמירת הנדיבים רוצה לומר שישאל כל דבר ולא יתבייש אפי' היו שאלותיו שאלת השוטים וישמור חכמתו שלא יפזרנה במקום שאינו ראוי ולא יעצרנה מהמקום הראוי אלא יכלכל דבריו במשפט כמו הנדיב שמוציא ממונו במקום הראוי ואמרו חכמי המוסר הבושת בזולת מקומה חסרון: ",
+                    "<b>ולא הקפדן מלמד.</b> הרב צריך להסביר פנים לתלמידיו כמו שאמרו בפסיקתא גדול' בפרשת בחדש השלישי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם שצריך הרב להסביר פנים לתלמידיו ופירש הפסוק רבינו שלמה ז\"ל ביבמות בפרק האשה שלום כי כמו שהאדם המסתכל במים אותה צורה הנראית בה היא כצורה שהוא מראה לה אם צוחקת צוחקת ואם עצובה עצובה כן הוא לב האדם לאדם שאם מראה לו לב שמח גם הוא יראה ושמח בלבו. וכן אמרו בפרק הרואה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו אמר לו הקב\"ה למשה בא ונסביר פנים בהלכה אני ואתה. דבר אחר לך והסביר להם פנים כמו שהסברתי לך. ואם יקפיד הרב על תלמידיו בשאלותיהם יגורו ממנו וימנעו מלשאול ולא ילמדו אבל צריך להחזיר להם השמועה בסבר פנים יפות עד שתהא שגורה בפיהם כמו שאמרו על רבי פרידא שהחזיר השמוע ארבע מאות פעמים לאותו תלמי' וזכה לחיות ארבע מאות שנה ולזכות כל דורו לחיי העולם הבא כמו שנזכר בפרק כיצד מעברין וכבר אמרו בשני משבת לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ולא יהא קפדן כשמאי: ",
+                    "<b>ולא המרבה בסחורה מחכים.</b> לפי שעסק סחורתו מעכב אותו מלעסוק בתורה ואמרו בפרק כיצד מעברין לא מעבר לים לא תמצא בסוחרנין ובתגרין. ופירש רבינו שלמה ז\"ל שזה נאמר בפורשים מן היבשה לים ואמת הוא זה כי גם זה גורם ביטול גדול אבל הלל כבר התנה המרבה בסחורה ואפילו בישוב אבל ממעט בעסק ועושה תורתו קבע איפשר לו להחכים. ובברייתא של דרך ארץ הביאו משנה זו והוסיפו בה שים לבך ועצמך על התורה יותר מהסחורה ובזה איפשר להתקיים טובה חכמה עם נחלה: ",
+                    "<b>ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש.</b> תרגום ויאבק איש עמו ואשתדל גבר. ויש גורסין השתדר והכל אחד כלומר במקום שאין אנשים עומדים בפרץ לעסוק בצורכי צבור השתדל להיות איש ואף אם תתבטל מדברי תורה וכמו שדרשו באחרון מברכות עת לעשות לה' הפרו תורתיך האי קרא מסיפיה לרישיה מדריש מה טעם הפרו תורתיך משום עת לעשות לה' ובפרק שתי הלחם אמרו פעמים שבטלה של תורה זהו יסודה דכתיב אשר שברת אמר לו הקב\"ה למשה יישר כחך ששברת ומשום עת לעשות לה' הפרו תורתיך יצא שמעון הצדיק לאלכסנדרוס מוקדון בבגדי כהונה אע\"פי שלא ניתנו ליהנות בהם כמו שנזכר בפרק בא לו ביומא. ואיפשר לפרשו על ענין הלימוד כשתראה הדור שאין דברי התורה חביבין עליהם ואין שום מורה דעה ומבין שמועה השתדל אתה להיו' איש גדול ואין בזה משום יוהרא כדי להעמיד התורה שלא תשתכח וממה שאמרו בגמרא פרק הרואה נראה של ענין לישב בראש ולהורות הוראות נאמר ששם אמרו דרש בר קפרא באתר דלית גבר תמן הוי גבר ואמר אביי ש\"מ באתר דאית גבר תמן לא תהא גבר והקשו בגמרא פשיטא כלומר שדבר פשוט הוא שאסור להורות בפני מי שגדול ממנו בחכמה וכן כתיב ובמקום גדולים אל תעמוד. ותירץ רבא ואמר לא נצרכא אלא אפילו שניהן שוין כלומר מה שחיד' אביי הוא שאם נכנס למקום שיש שם חכם מורה הוראות אע\"פי שהוא גדול כמותו ושוה לו בחכמה אל יכנס בגבולו. וזאת המשנה אינה בסדורים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>על דאטפת אטפוך.</b> יש גורסין דאטיפת אטיפוך וכן הוא במשניות שלנו והוא הגירסא הנכונה תרגום אשר הציף את מי ים סוף דאטיף עליהן ולשון תלמוד הוא טפופות הפך מחוקות לענין מדות בפ' הוציאו לו. ויש גורסין דעטפת עטפוך וכן הוא בפרק החליל דעטפת עטפוך ודעטפך יעטפוניה והכל אחד הוא כי האל\"ף מתחלפת בארמית בעי\"ן. וזאת הבבא היא נשנית על הלל חבירו של שמאי וזו ראיה שאין במשנה רבי הלל אלא הלל והוא הלל הזקן אמר הלל לאותה גלגלת רשע היית ומלסטם הבריות והיית הורגן ומציפן בנהר כדי שלא יתגלה הדבר ובאות' מדה מדדו לך וכמו שאמרו בסוטה בפרק ראשון אע\"פי שבטלו כל המדות מדה כנגד מדה לא בטלה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה וסוף מי שהציפוך יצופון כי לא היה להם להרגך כי אין הדבר מסור אלא לבית דין וההורגו בלא בית דין חייב מיתה אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב וכמו שאמרו במסכת מכות פרק אלו הן הגולין והאלהים אנה לידו הרי שהרג זה מזיד ולא היו שם עדים וזה שהרג שוגג ולא היו שם עדים הקב\"ה מזמנן לפונדק אחד וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג מזיד והעדים מעידי' עליו וגולה נמצא שהורג מזיד נהרג וההורג שוגג גולה וזהו שנאמר כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע זו היא התורה שהיא משל קדמונו של עולם וכן נאמר בתענית פרק סדר תעניות כיצד ובמדרש קהלת גם כן נזכר וכן בירושלמי במסכת שביעית על פפוס ולוליאנוס שהם שמעיה ואחיו וטרכינוס קיסר שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו שאמר להם אם מעמן של חנניה מישאל ועזריה אתם יבוא ויציל אתכם מידי כמו שהציל אותם מיד נבוכדנצר אמרו לו נבוכדנצר מלך הגון היה וראוי שיעשה נס על ידו וחנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו ואתה הדיוט אינך ראוי שיעשה נס על ידך ואנחנו מחוייבים מיתה אם אי אתה הורגנו כמה דובים ואריות יש לו ועתיד הקב\"ה לגבות דמינו מידך והרגם ולא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגזירין ופפוס ולוליאנוס אחיו אמרו עליהם בגמ' בתרא פרק ראשון שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן לפי שמסרו עצמן להריגה על שנמצאת בתו של קיסר הרוגה והעלילו על ישראל ורצו להשמידם והם אמרו שהם הרגוה להציל את ישראל ועל כן זכו למחיצה זו ועל כיוצא בזה אמר שלמה בספר קהלת כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב כי זו היא מדתו של הקב\"ה וזו המשנה גם כן אינה בסדורים. וכבר אמרו בפרק ראשון כי הלל היה בבלי ולשון בבל הוא לשון ארמית: "
+                ],
+                [
+                    "<b>מרבה כו'.</b> בא ללמד כי כל הרבויים הם רעים מלבד רבוי התורה על כן צריך אדם להוציא מעותיו כדי ללמוד תורת וכמו שאמר ר' יוחנן לר חייא בר אבא שהיה בוכה עליו שמכר כל נכסיו ללמוד תורה ואמר ליה למה את בכי אמר לי' בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום אמר ליה חייא ונקלה זאת בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שנתן לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ אבל התורה נתנה לארבעים יום שנא' ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה כמו שנזכר במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש ילמדנו בפרשת כי תשא וכן במדרש חזית:",
+                    "<b>מרבה בשר מרבה רמה.</b> המשביע את עצמו ואכל ושבע ודשן והוא עושה כן כדי שיוסיף ימים על ימיו לא מפני זה יאריך ימים ביותר ממה שהוא קצוב לו והרבה כחושים אשר במשמניהם רזון הם מאריכים ימים וזה שהרבה בשר לא הועיל לו באריכות ימים וביום המות יהיה לו רבוי בשרו לצער שהוא מרבה רמה ואמרו רבותינו ז\"ל בפרק מי שמתו ובראשון משבת קשה רמה למת כמחט בבשר חי שנא' אך בשרו עליו יכאב הרי שריבוי בשרו לא הועיל לו והרבה צערו ועל זה אמרו בפ' שואל וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אלו בני אדם שעושין כל ימיהם כחגים שכרסם נבקעת על פניהם ואומרה לו עול מה שנתת בי: ",
+                    "<b>מרבה נכסים מרבה דאוון.</b> כך הנוסחא בספר רבינו משה ז\"ל ובספר צרפתים וכן הוא במשניות שלנו. והוא לשון דאגה כמו דאגה ודאבון בבי\"ת והבי\"ת והו\"ו מתחלפים כמו גוויה גביה וכן אחרים ותרגום ביגון שאולה בדאוונא. ואמר כי ריבוי הנכסים גורם לו ריבוי דאגות כי בכל יום קול פחדים באזניו שמא יגזלוהו ממנו בית המלך או יבואו עליו לסטים ויהרגוהו וגם בלילה לא שכב לבו והיה אומר אחד מן החסידים המקום יצילני מפזור הנפש אמרו לו מהו פזור הנפש אמר להם שיהיה לו ממון בראש כל ההר ובכל קריה והוא שאמר הכתוב מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון וזה הפך מחשבתו כי הוא חושב כי יכבדוהו לרוב עושרו וירבה בתענוגים ואין לו אלא ריבוי דאגות וע\"ז נאמר אוהב כסף לא ישבע כסף: ",
+                    "<b>מרבה נשים מרבה כשפים.</b> זהו דרך העולם תחלה מקשט עצמו ומרבה בשר ואחר כך משתדל להרבות נכסים וכשירבה נכסים גם הוא ירבה נשים וכשירבה נשים יצטרכו לשפחות ומרבה אותן לו לעבודת הבית ואחר כך אם ירבו נכסיו יקנה שדות וכרמים ויצטרך לעבדים על כן סדרם התנא כן בשר נכסים נשים שפחות ועבדים ואמר כי בריבוי הנשים יש ריבוי רעה בעולם כי טובה שבנשים מכשפה כמו שהזכירו במדרש ואלה שמות ויותר הן מצויין המכשפים בנשים מהאנשים לפי שהן חלושות ואין להם כח להלחם ורוצות לנצח על ידי כשפים כמו שאמרו בספרי לא יתיצב איש בפניך אפילו אשה בכשפיה ולזה אמרה תורה מכשפה לא תחיה ועוד שלקלות דעתן מתפתות בכשפים יותר מהאנשים והמרבה נשים עושה כן להרבות תענוג והוא מרבה צער בעולם ואפילו המתכוין להרבות בנים יותר הן ממעיטות בכשפיהן כי למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שהפמליא גוזרת חיים לאדם והן הורגות אותו כן נזכר בסנהדרין בפרק ארבע מתות ובראשון מחולין. וגם אל האדם עצמו הן גורמות רעה כי השנואה מהן תעשה כשפים לבעלה מפני ששונא אותה וכעסתה צרתה גם כעס ועושה פי שנים הרי שבזה הריבוי הרבה רעה ולא הרבה טובה:",
+                    "<b>מרבה שפחות מרבה ומה מרבה עבדים מרבה גזל.</b> גם בעבדים מצויה זמה כמו שנזכר בערבי פסחים שכנען צוה את בניו אהבו את הגזל ואהבו את הזמה פירוש כי לריבוי מנהגן זה הוא כאלו צוה אביהן אותם בכך והם עושים כן לקיים מצותו אבל התנא נתן הזמה לשפחות כי בהן הוא יותר מצוי וכמו שאמרו בראשון מגיטין שפחה זילא ליה שכיחא ליה ופריצא ליה והעבד אפילו יזנה ויפרוץ עם אחת אבל בבית שפחה אחת יתגודדו אגודות אגודות ותרבה הזמה ובעבדים הוא מצוי הגזל ומרבה אותם מרבה גזל והנה בהרבת כל זה יש ריבוי רעה. ורבינו יונה ז\"ל פירוש כי הזהיר מכל זה לאדם כי יש עליו עון פלילי בריבוי הכשפים והגזל והזמה וכאילו הוא מסייע על דבר עבירה. ואני אומר שלא היתה הכוונה לזה אלא שהדברים בעצמם הם רעים והמרבה אותם מרבה רעה הפך מה שהיה מחשבתו בזה ולהודיע כי אין שום ריבוי טוב אלא במה שיזכיר אחר זה: ",
+                    "<b>מרבה תורה מרבה חיים.</b> רבינו יונה ז\"ל רצה לדקדק שכל אלו הרבויים האחרונים הם כל אחד ואחד הפך מכל אחד ואחד מהראשונים ולא עלה בידו יפה וגם אין צורך שיבוא על אותו דקדוק. ואמר כי מרבה תורה הוא מרבה חיים פסוק מלא הוא בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך והתורה אומרת כן כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנו' חיים ואע\"פי שהתורה מתשת כתו של אדם כמו שדרשו במדרש חזית מעולפת ספירים ונקראת גם כן תושיה שמתשת כחו של אדם כמו שנזכר בפרק זה בורר ובמדרש תהלים ועל זה נקראו רבנן מריעי כלומר חולים כמו שנזכר בפרק אין בין המודד וכשקבל עליו ריש לקיש עול תורה חלש גופו ולא יכול לעבור את הירדן כמו שנזכר בפרק הפועלים וכן עקילס כשנתגייר מצאו אדריינוס בפנים חולניות ואמר לו שלמד תורה כמו שנזכר בילמדנו וכיון שגופו תשוש אינו מרבה בשר כמו באכילה גסה ויש לו שכר בעמלו אורך ימים ושנות חיים ואין לו דאגה כמו מרבה נכסים אבל יש לו שמחה במענה פיו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב: ",
+                    "<b>מרבה ישיבה מרבה חכמה.</b> אלו השלשה שהם ישיבה ועצה וצדקה אינם במשניות דווקניות ורבינו יונה ז\"ל היה גורס מרבה חכמה מרבה ישיבה והוקשה לו מה בין מרבה תורה ומרבה חכמה ופי' חכמה הסברא כי בזה תרבה ישיבתו שיתקבצו התלמידים לשמוע סברותיו. ולגרסת הספרים שלנו וכן היא נסחת רבינו משה ז\"ל וכן בספר צפרתי יתפרש כן כי מרבה ישיבת התלמידים הוא מרבה חכמה כי התלמידים מחדדים את הרב וכמו שאמר ובראשון מתענית אמר רבי הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולן וגם מרבה חכמה בעולם שהתלמידים ילמדו ממנו וזה הרבוי יותר טוב מכשפי' וזמה: ",
+                    "<b>מרבה עצה מרבה תבונה.</b> זאת המשנה כולה רבינו משה ורבינו שלמה ז\"ל לא פירשו בה כלום ורבינו יונה ז\"ל פירשה וגם בסדור צפרתי היא מפורשת חוץ מזה המקום שלא הזכירו כלל איך בריבוי עצה תרבה תבונה. ונראה לי שהמרבה ליטול עצה הוא מוסיף לקח ומבין דבר מתוך דבר סימן לדבר יתרו שנתן עצה למנות שופטים ומשה רבינו ע\"ה הוסיף למנות להעמיד משפט השופט והכתוב אומר ושומע לעצה חכם: ",
+                    "ויש מפרשים כי הכתוב חסר וצריך לומר ושומע לעצת חכם חכם. ואני אומר כי מקרא מלא הוא כי אין עצה לסכל כי אם נבערה וכשאומר ושומע לעצה הדבר ידוע שמחכם יצאה וכן אמרו בפרק אין בין המודר אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור שמע לזקנים ואל תשמע לילדים שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין וסימן לדבר רחבעם בן שלמה וכן היא בפרק בני העיר. וכן הוא אומר הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום רוב יועצים אינו רוצה לומר ריבוי יועצים שהרי כתיב בפשע ארץ רבים שריה ובאדם מבין יודע כן יאריך אבל רוצה לומר גדול היועצים ותקום חוזר אל המחשבה כי המחשבה תופר בלא קיבוץ חכמים בהוסדם להתיעץ ואפי' היו מחשבות רבות ותתקיים על ידי גדול היועצים הנותן עצה נכונה לצרף המחשבה הטובה אל המעשה ואפילו לא היתה אלא אחת ומצינו קיום ועמידה אל המחשבות עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור:",
+                    "ויש מפרשים וברוב יועצים תקום שב אל העצה כאלו אמר וברוב יועצים עצה תקום כמו שכתוב ועצת ה' היא תקום ופירשו בשני מסנהדרין עצה שיש בה דבר ה' תקום וכן במדרש תהלים ובסוף יבמות נזכר כי רב רצה לנדות לרבי שילא שהתיר מים שאין להם סוף ושמואל חבירו יעצו שלא ינדהו עד שישלחו לו למה התיר כן והוא השיב כי לא היה מתיר כן במים שאין להם סוף אלא שחשב באותן מים שהיה להם סוף וקילס רב לשמואל על עצתו וקרא עליו ותשועה ברוב יועץ כי האדם נושע מלהכשל בעצת גדול יועץ וזה תורה כי רוב אינו ריבוי כי היה לו לומר רוב יועצים לא רוב יועץ הרי שבריבוי עצה אדם מרבה תבונה ומבין דבר מתוך דבר היועץ ובריבוי הנשים אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכבר אמרו חכמי המוסר: שאל עצת הנשים ועשה הפכן:",
+                    "<b>מרבה צדקה מרבה שלום.</b> שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ונאמר ושמתי פקודותיך שלום ונוגשיך צדקה כי מפני נוגשי הצדקה אל יחשוב אדם שתרבה מריבה בעולם כשאר נוגשים אבל ירבה שלו' כי במיעוט הצדק' ירעבו העניי' ותרבה המריבה ובהשביע אותם תשקוט המריבה הנה כי ריבוי הצדקה אע\"פי שממעיט ממונו יש ריבוי טוב ובריבוי העבדים יתמעטו ממונות הטובים וירבה הוי בעולם כאשר יבז לו משוד יתום: ",
+                    "<b>קנה שם טוב קנה לעצמו.</b> ושאר הקניינים הם לאחרים ובשם טוב יש נחת רוח לבדו ואין לזרים אתו וכן אמר מונבז כשבזבז אוצרותיו לעניים אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי כמו שנזכר בהשותפין שרצו וכן הכתוב אומ' נבחר שם מעושר רב וכל שכן שאם קנה לו דברי תורה שקנה לו חיי העולם הבא כמו שדרשו בסוטה פרק היה נוטל מהפסוק שכתוב בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך וכן היא בפ' קנין תורה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי.</b> לפי שרבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל והפסיק בינו לבין הלל מפני שרצה לסדר סדר הנשיאי' שנשתלשלו מהלל על כן חזר להזכיר דברי הלל האחרונים וסמך להם דברי תלמידו שקבל ממנו ובמדרש חזית מונה דורות הראשונים מאנשי כנסת הגדולה עד רבן גמליאל הזקן ודורות האחרונים מרבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו והוא התקין תשעה תקנות הנזכרות בראש השנה פרק יום טוב של ר\"ה: ",
+                    "<b>אם עשית תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך.</b> כי האדם לא נברא אלא לעסוק בתורה וכמו שדרשו בראשון מע\"ז ובפרק רבי עקיבא ממה שכתוב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי תנאי התנה הקב\"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין את התורה בששה בסיון מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו ולפי שהאדם הוא חייב בכל עת ללמוד תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה אם הוא מתבטל אפילו שעה אחת הרי שהפסיד שכרה של אותה שעה כמו הפועל שאין לו רשות להתבטל ממלאכתו של בעל הבית אפי' שעה קלה ועל זה אמרו במסכת תענית בפרק ראשון שאסר לתלמיד חכם להתענות מפני שממעט במלאכת שמים כמו שהפועל בודאי אסור לסגף עצמו בתענית מפני שממעט ממלאכתו של בעל הבית כמו שנראה בפרק הפועלים ובתוספתא דמציעא פרק שביעי וכן אמרו בז' מדמאי רשב\"ג אומר לא יחשוך מפיו גרוגרות שממעט במלאכתו של בעל הבית ופירש בערוך לא יחשוך גרוגרות מאכילתו ליתנה תרומת מעשר מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית ותניא לא ישכיר אדם עצמו וירעיב עצמו ויסגף עצמו מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית וכן מפורש בירושלמי שאמרו שם רבי יוחנן אשכח ספרא אטימו יום פירוש שהיה חולה ומלמד תינוקות אמר לון מהו כן אמרי ליה ציים פירוש רגל הוא לצום על כן הוא חולה וחלוש אמר ליה אסיר לך אם מלאכת בשר ודם אסור מלאכתו של הקב\"ה לא כל שכן. וכשהאדם עושה תורה הרבה אין לו להחזיק טובה לעצמו לומר כמה אני גדול וכמה אני נשוא חן לפני הקב\"ה שהרי עמלתי בתורתו הרבה כי לכך נוצרת וכמו שאין הפועל מחזיק טובה לעצמו כשעשה מלאכת בעל הבית באמונה לפי שלכך שכרו כן האדם אין לו להתפאר על שעשה תורתו הרבה כי לכך נוצר ומי שפרע חובו אין מחזיקין לו טובה כמי שנותן מתנה בטובה ואלו היתה מלאכת התורה קצרה כמי שהשלים מלאכתו ועושה עם בעל הבית בטובה מלאכה אחרת היה איפשר לו להחזיק טובה לעצמו אבל התורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כמו שנזכר בעירובין פרק עושין פסין שכל העולם כולו א' משלשת אלפים ומאתים מהתורה והוכרחו כן מהפסוקים ואפי' יחיה אדם אלף שנים פעמים לא יוכל להשלימה ואיך יחזיק טובה לעצמו במה שלמד ממנה ולזה היו משבחים החכמים מי שלומ' הרבה ולא מחזיק טיבו לנפשיה כמו שנזכר בסנהדרין פרק אלו הי הנחנקין אי זהו בן העולם הבא ענותן ושפל ברך שאיף עייל שאיף נפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבו לנפשי' ורבי יוחנן בן זכאי היה נאה דורש ונאה מקיים כי הוא היה כמו הלל רבו שחיה מאה ועשרים שנה כמשה רבינו ע\"ה ארבעים שנה עסק בפרקמטיא ארבעים שנה למד ארבעים שנה לימד כמו שנזכר בספרי ובאחרון מראש השנה ובפרק היו בודקין ובפרק יש נוחלין שנו וכן בפרק הישן כי שמונים תלמידים היו לו להלל שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה שלשי' מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושוע עשרים מהם בינוניי' גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלות וחמורות וגזרות שוות וגמטריאות שיחת מלאכי השרת שיחת שידים ושיחת דקלים ומשלות כובסים ומשלות שועלים דבר גדול ודבר קטון שלא למד דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא ואמרו על גדול שבכולן שכל עוף שהיה פורח עליו בשעה שהיה עוסק בתורה היה נשרף בהבל היוצא מפיו ובפרק היה קורא אמרו שלא קדמו אדם בשלום לעולם ואפי' עכו\"ם בשוק ולפי שרבן יוחנן בן זכאי למד תורה הרבה לימד לכל מי שיעשה כמותו שלא יחזיק טובה לעצמו כמו שלא החזיק הוא טובה לעצמו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי.</b> בלא ספק כי אלפים תלמידים העמיד ובפרק אין עומדין נראה כי רבי חנניא בן דוסא היה תלמידו ולא מנה אלא הגדולים שנמסרה הקבלה אליהם והם התנאים הראשונים הנזכרים במשנה ובברייתות ומצאתי כי במשניות המדויקות אין שם וא\"ו אלא באחרון שכתוב בהן ורבי אלעזר בן ערך אבל בכולן כתוב רבי בלא וא\"ו ובא על דרך שמעון לוי ויהודה וכן דרך הרומייס כשהן כותבין הרבה שמות זה אחר זה אין נותנין הוא\"ו או מה שדומה לה בלשונם אלא באותו שמזכירין אחרון: ",
+                    "<b>הוא היה מונה שבחן.</b> אין דרך הרב לקרוא לתלמידיו רבי אלא בשמו בלבד וכן בפרק הוציאו לו הזכירו שרבי חנינא היה יותר גדול מרבי יהושע בן לוי לפי שאמר לי התיר רבי חנינא ולא אמר לי התיר חנינא על כן אין בכל אלו השמות רבי כלל ומצאתי כי באחרון יש רבי והוא רבי אלעזר בן ערך ואינו כן בנוסחת רבינו משה ז\"ל ונראה כי שיבוש הוא באותן משניות שכתוב בהם רבי ונסתבכו בזה השיבוש לפי שבמשנה ראשונה נשתנה זה השם בתוספת וא\"ו כמו שהזכרתי הוסיפו כאן גם כן רבי והוא טעות ורב אליעזר הוא הנזכר בתלמוד רבי אליעזר הגדול ועל שמו הם הפרקים הנודעים בשם פרקי רבי אליעזר והגירסא המדוקדקת הוא בור סוד לא בור סיד רוצה לומר בור של סוד ומה שבח יש בו אבל בור סוד הוא בור שסדוהו יפה כמו המקואות והשיחין שהם מסויידין יפה ומעמידין המים שלא יבלעו בקרקע ובכותלין. וסוד הוא פעול על משקל שובי מלחמה נוגי ממועד מולים היו שיאמר מהם ליחיד שוב נוג מול וכתוב מול בערלה כמו שדקדק רבי' שלמה ז\"ל בפרשת מסעי בתיבת ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב שאינו מקור אלא פעול ובשלימותו היה סיוד על משקל עושר שמור ובא חסר יו\"ד כדרך נחי העי\"ן: ",
+                    "ושבח רבי אליעזר בזכרנות שלא שכח לעולם דבר ממה שלמד כמו הבור אשר הוא טוח בסיד שאינו מאבד אפי' טיפה אחת:",
+                    "ושבח רבי יהושע בטוב המדות כן כתב רבינו משה ז\"ל וכן הוא האמת שהיה עומד לפני קיסר כמו שמצינו בפרק הרואה ובפרק אלו טרפות אמר ליה קיסר לרבי יהושע וגם עם המטרוניתא דבר כמו שנזכר בפרק מפנין ולא יתיצב לפני מלכים אלא מי שהוא מאושר במדותיו. ורבינו יונה ז\"ל דקדק כי לשון אשרי הוא ריבוי במעלות המאושרות כי נאמר על היראה אשרי איש ירא ה' ועל השוקד בלימוד אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום ונאמר גם כן בזה אשרי יושבי ביתיך ונאמר על הבוטח באל אשרי אדם עוז לו בך ועל המתרחק מהרשעים אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ואמת הוא זה והרבה יש מכל זה אבל רבן יוחנן לא אמר אשריו אלא אשרי יולדתו ואם מפני שילדה אדם חשוב שבחה למה לא שבח אמות האחרים ולמה זכתה היא בשבח הזה יותר משאר יולדות צדיקים. ורבינו שלמה ז\"ל פירשו יפה וזה לשונו אשרי יולדתו שהיא גרמה לו שהוא חכם שכל אותם ימים שעיברה אמו ממנו היתה מחזרת בכל יום על ארבעה ועשרים בתי מדרשות שהיו בעירה ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העוב' הזה שיהיה חכם כדאיתא בתלמוד ירושלמי עד כאן לשונו ז\"ל. וגם ראיתי אני בירושלמי בראשון מיבמות שאמר רבי דוסא בן הורכינס לחכמי ישראל עליו שמיום שנולד לא הוציאה העריסה שהיה בה מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה וזהו שבחו אשרי יולדתו שגרמה לו יתרון על חביריו שלא שמע לעולם מיום שנולד אלא דברי תורה והיה לוי ומשורר בבית המקדש כמו שנזכר בספרי ובערכין פרק אין בערכין והיה אב בית דין כמו שנזכר בפר' מרובה ומפני שצערו רבן גמליאל העבירו אותו מהנשיאות ולא החזירוהו עד שנתפייס ממנו כדאיתא בפרק תפלת השחר. ויוסי הכהן הוא הנזכר בראשון מע\"ז ובפרק מי שהוציאוהו שיצא אחר רבו לצידן ובירושלמי דברכות פרק מי שמתו ובמשנת עדיות יש הלכות על שמו והוא נזכר בזבחים פרק טבול יום שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו אחיו הכהנים ונזכר באלו מגלחין שמתה אשתו ואמר לאחותה בעודה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותיך ובפ' אין דורשין במעשה מרכבה. וכן בראשון משבת שלא נמצאת אגרת שלו ביד גוי לעולם מפני איסור הוצאת שבת וכן במשנת מקוואות בפרק עשירי קלמירין של יוסי הכהן היתה נקובה ושבח אותו בחסידות הוא העושה לפנים משורת הדין וכמו שאמרו בגמרא מדת חסידות שנו כאן במציעא בפרק הזהב וכן בפרק הזרוע ובירושלמי אמרו וכי משנת חסידים היא זו וכן בפרק כל היד ובפרק אלו מגלחין על הצפרנים קוברן צדיק שזהו דינם שורפן חסיד שלא יבוא בהם לידי מכשול כי חסיד גדול מצדיק וכן בפרק כל כתבי וכן בכריתות פר' המביא אמרו אשם חסידים הוא אשם תלוי המתנדבים בלא חטא ובפרק אין עומדין חסידי' הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין ובפרק בנות עכו\"ם חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהם אלא ברביעי בשבת כדי שלא יבואו נשותיהן לידי חילול שבת שהיו בקיעין בזמן ההריון וכשמשמשין מטותיהם ליל ראשון וליל שני וליל שלישי היה אפשר לילד בשבת ומרביעי ואילך לא היי באין לידי חילול. וכן אמרו הנותן מעות בעסק קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע רחוק לשכר וקרוב להפסד חסיד קרוב לזה ולזה רחוק לזה ולזה זו מדת כל אדם כי המתרחק מן האיסור יותר מכל אדם נקרא חסיד. ובמדרש תהלים אמרו כל מי ששומע קללתו ושותק כדאי הוא שיקרא עצמו חסיד וכן דוד היה אומר שמר' נפשי כי חסיד אני וכן הקב\"ה אמר חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם והעושה כן נעשה לו שותף: ",
+                    "ושבח רבי שמעון בן נתנאל ביראת חטא שהיה עושה סייגים להרחיק את עצמו מן החטא יותר מכל אדם כי לולי זה לא היה שבח גדול שהרי עם הארץ אפשר לו להיות ירא חטא ולא הוציאו מכלל זה אלא בור כמו שנזכר למעלה אבל השבח היה שהיה עושה הרחקות גדולות בענינים מיראתו שלא יכשל בחטא אפילו באונס ובשוגג וכן החסידות ששיבח בו רבי יוסי הכהן היה על תכלית החסידות יותר מכל החכמים כי לא שבחוהו שלא היה עם הארץ שאינו חסיד. ובאבות דר' נתן שנו יוסי הכהן חסיד שבדורו פירוש שלא היה בדורו כמוהו:",
+                    "ושבח לרבי אלעזר בן ערך שהיה כמו מעיין המתגבר מאליו אשר לא יכזבו מימיו וכל אשר נמשך למרחוק הוא מתגבר כן היה לבו רחב ומוסיף פלפול וסברות מדעתו לא ייעף ולא ייגע כשהיה מדבר בין החכמים מהתגברותו ובזה היה יותר על ר' אליעזר כי ר' אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם כמו שנזכר בסוכה פרק הישן וכן ביומא פרק שני שעירי וזה ר' אלעזר בן ערך אמרו עליו בפרק אין דורשין שהיה דורש במעשה מרכבה לפני רבן יוחנן בן זכאי עד שירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות ונענה מלאך מן האש ואמר הן הן מעשה מרכבה ואמר רבן יוחנן בן זכאי אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך ר' אלעזר בן ערך ואחר כל זה הכבוד אמרו עליו בשבת ששכח תלמודו מפני שהלך להתעדן באותן מקומות הנזכרים שם כמו שנזכר בפרק חבית להודיע כמה צריך אדם להחזיק בלימודו וכן אמרו באבות דר' נתן וידוע הוא היום בית הכנסת שלו בדמשק. ובפרק כל הבשר אמרו נטילת ידים מצוה מאי מצוה מצוה לשמוע דברי ר' אלעור בן ערך שהיה סומך זה לפסוק וידיו לא שטף במים מתוך פלפולו:",
+                    "<b>אבא שאול אומר משמו.</b> כתב רבינו יונה ז\"ל שאבא שאול אינו חולק על סתם משנה שהתם דבר על ענין הידיעה ואבא שאול דבר על הפלפול והכל אמת כי רבי אליעזר היתה ידיעתו יותר גדולה מכל חכמי ישראל לפי שהיה כבור סוד שאינו מאבד טיפה ורבי אלעזר בן ערך היה פלפולו יותר גדול מכל חכמי ישראל שהיה כמעיין המתגבר ובאבות דרבי נתן שנו ואצבעו של ר' אלעזר בן ערך בכף שנייה ונקרא אבא שאול דרך כבוד הוא. וכתב רבינו משה ז\"ל בפתיחת פירוש המשנה כי מדריגתו כמדריגת מי שקורין אותו רבי וכן נהגו העכו\"ם לקרוא דרך כבוד בשם אב הישמעאלים הרבה מאד ואף העכו\"ם לאפיפיור אב קדוש וכן לנשים החשובות קורין בשם אמא אמא שלום אמא מרים וכן מטרוניתא בלשון רומי אם היא מטיר כמו אב פטיר וכן נזכר בסוף פרק היה קורא כי אבא ואימא דרך כבוד ואין קורין כן לעבדים ולשפחות אלא של בית רבן גמליאל כמו שנזכר בסוף פרק היה קורא: ",
+                    "<b>אי זו דרך טובה שידבק בה האדם.</b> לא ראיתי מי שנתעורר לפרש מה בין זה למה שאמר בראש הפרק אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם ונראה לי שאותו מאמר הוא שיבור האדם מתוך הדרכים דרך ישרה אחת אשר אין בכל הדרכים ישרה אלא היא ויניח השאר והמאמר הזה הוא להדבק בדרך טובה יותר משאר הדרכים ואע\"פי שהם גם כן טובות ולא אמר שיניחם אלא שילך בהם גם כן אלא שידבק באחת מהם יותר מהשאר: ",
+                    "<b>רבי אליעור אומר עין טובה.</b> ההפך מלמד על הפכו ומצינו בזאת המסכתא כי הקמצן הכילי נקרא עינו רעה כמו ששנינו בפרק אחרון רוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו אם כן עין טובה הוא הנדיבות וכן כתוב נבהל להון איש רע עין ונקרא בלשון חכמים ז\"ל צר עין בהפך טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל והיה אומר רבי אליעזר כי על ידי דרך זו ימצא חן האדם בעיני אלהים ואדם כי יתן מלחמו לדל: ",
+                    "<b>רבי יהושע אומר חבר טוב.</b> כי איפשר שהאדם יהיה קרוב אצל עצמו ותגבר לפעמים עינו הרעה על עינו הטובה וכשהיה לו חבר טוב יוכיחנו על פניו וגם הוא יבוש ממנו וטובים השנים מן האחד:",
+                    "<b>רבי יוסי אומר שכן טוב.</b> כי החבר הטוב אינו מצוי אליו בכל עת והשכן הטוב אינו נפרד ממנו יום ולילה ומה שיעשה החבר ביום יעשה השכן ביום ובלילה והכתוב אמר טוב שכן קרוב מאח רחוק:",
+                    "<b>רבי שמעון אומר הרואה את הנולד.</b> כי החבר והשכן אינן רואים אלא לפי שעה ומה שהוא היום טוב אינו טוב למחר כי ישתנו הדברים וכמו שאמר הכתוב אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום והרואה את הנולד ומרחוק יריח מה שאפשר להיות הוא נשמר מהרבה פגעים ולא יעשה כי אם שגלוי אליו שאי אפשר לו לבוא לידי תקלה שמתוך כך יהא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה וזהו מה שאמרו חכמים ז\"ל בסוטה ובראשון ממועד קטן ובפרק נגמר הדין שם ארחותיו שנאמ' ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושֹם אלא ושׂם וצווי זה אינו סותר מה שכתוב בספר בן סירא ונזכר בפרק חלק ובפ' הבא על יבמתו והוא אמרו אל תצר על צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום וכן מה שאמרו באחרו. מסוטה כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל מחר הרי זה מקטני אמנה כי יש לו לאדם לחשוב על העתיד ויקח תחבולה להציל לו מרעתו ומה שאינו בידו יבטח באל ואל ידאג עליו. ובמסכת תמיד אמרו כי אלכסנדרוס מוקדון שאל זקני הנגב אי דין חכם ואמרו לו הרואה את הנולד: ",
+                    "<b>רבי אלעזר אומר לב טוב.</b> שיהיה לבו טוב לשמים וטוב לבריות וכן אמרו באבות דר' נתן טוב למקום טוב לבריות:",
+                    "<b>אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם.</b> כי מי שיש לו לב טוב יהיה נדיב וקונה חבירים טובים וידור עם שכנים טובים ומתוך שלבו טוב יראה את הנולד כדי שלא תבוא תקלה על ידו ויהיה טוב עם אלהים ועם אנשים. ורבינו משה ז\"ל פירש דברים אלו על דעת חכמי האומות הפוסקים הלכה במה שנפל מחלוקת ביניהם בענין מדות האדם כי יש מהם מי שאומר שלא נתייחד הלב לכל המדות כי יש מהם תלויות בכבד כמו הזוללות והזימה והפרישות מהם ויש מהם תלויות במוח כמו הראייה והשמיעה והטעם והריח והלקיחה וההליכה ודומיהם ויש בכל אחד מאלו מצוה ועבירה ויש מהם תלויות בלב כמו הכעס והגאוה וכיוצא בהם והחולקים עליהם אומרים כי מהלב הם נובעים כל אלו המדות ושם הוא מקורם ואע\"פי שאין פעולתם נראית אלא במוח ובכבד אבל מהלב הוא נובע אליהם הכח הזה והכל מודים כי בלב הוא הכח המניע לכל אלו הכוחות קורין לו הכח המתעורר ויש שקורין אותו כח התאוה ואלו הכחות הם שמשים לזה הכח אשר בלב ורבן יוחנן בן זכאי הורה לדברי אלו ופסק כי הכל תלוי בלב על כן אמר כי בכלל דברי רבי אלעזר בן ערך הם דברי כולם והוא ראה יפה בזה שנתן עצה להדבק בלב הטוב כי ממנו תוצאות אלו המדות כמו שאמר הכתוב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים וכך פירש רבינו מאיר הלוי ז\"ל והרבה הארכנו בזה בחלק שני מזה הספר ורבינו יונה ז\"ל פירש לב טוב שיהיה לו רצון טוב ויהיה סבלן ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובזה יהיה נושא חן בעיני כל רואיו ותהיה עינו טובה ויהי' לו חבר טוב ושכן טוב וגם יראה את הנולד שבלבו הטוב לא תאונה אליו רעה: ",
+                    "<b>אמר להם צאו וראו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם.</b> מה שנאמר כאן וכן במשנה שלפני זו צאו וראו דרך לשון התלמוד הוא צאו וראו מה עשה עכו\"ם אחד באשקלון פוק חזי מה עמא דבר צא וחשוב צא ולמד וזו השאלה היא תמה כי ידוע הוא כי הטוב והרע הם הפכים שאין ביניה' אמצעי וכשידענו הדרך הטובה מיד ידענו הרעה ונראה לי לפרש כי הוא אמר להם זאת הדרך שאמר כל אחד מכם שהיא טובה להדבק בה האדם היא דרכן של אנשי' גדולי' כיוצא בכם ואין כל אדם מגיע לזאת המדריג' שידבק בה תדיר וסתם בני אדם אוחזים דרך זו לעתים רחוקות ואמר אני שואל מכם שתראוני אי זו היא הדרך הרעה שראוי כל אדם להתרחק ממנה ולא ילך בה כלל אפי' שעה אחת ודקדק רבינו יונה ז\"ל שהוצרך לשאול מהם זה ולא הבין מתוך דבריהם הראשונים שהדרך הרעה היא הפך הטובה. כי כל מה שהוא טוב יהיה הפכו רע. כי מדת החסידות והוא העושה לפנים משורת הדין היא טובה ומי שאינו חסיד ומעמיד דבריו על דין תורה אינו רע ואיפשר היה לו לומר שאם הנדיבות והוא העין הטובה היא דרך טובה שלא תהיה הכילות והוא העין הרעה רעה לפי שאינו מזיק לשום אדם וכן בשאר המדות שהזכירו האחרי' ע\"כ הוצרך לשאול מהם אי זו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם: ",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר עין רעה.</b> היא מדת הכילות והיא מדה רעה צריך שיתרחק ממנה האדם כי היא גורמת כל רע כמו שאירע לנבל הכרמלי שנאמר ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי מאין המה ונקרא בליעל שהוא השם היותר רע שאיפשר להקרא בו הרשע שנאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וכן נבל נקרא מפני כילותו כן שנאמר עליו אל נא ישם אדני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי נבל שמו ונבלה עמו כי הפך נדיב יאמר נבל כמו שנאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב ונאמר לא נאוה לנבל שפת יתר אף כי לנדיב שפת שקר וגם הוא מחטיא את הרבים ומעכב אותם מלעשות צדקות בעצות רעות הפך הנדיב כמו שכתו' ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום הפך מה שאמר על הכילי וכילי כליו רעים והוא זמות יעץ לחבל עניים באמרי שקר ובדברי אביון משפט והרבה ראינו מזה בדורינו זה:",
+                    "<b>רבי יהושע אומר חבר רע. רבי יוסי אומר שכן רע.</b> כבר פירשנו בפרק ראשון הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע:",
+                    "<b>רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם.</b> זהו הפך הרואה את הנולד כי אם לא ישלם לא ימצא מי שילונו ויהיה מוטל ברעב ויבא לידי גניבה וליסטות ולא אמר סתם מי שאינו רואה את הנולד כי איפשר לאדם שאינו רואה את הנולד שלא יבוא לידי תקלה בהצלה בבוא הנולד ההוא ואינה דרך רעה כלל אבל בפרט זו היא רעה כי מתחילה כשלוה היה לו לראות את הנולד אם יוכל לפורעו אם לא ואם לא יכיר בעצמו שבהגיע הזמן יוכל לפורעו לא ילוה כדי שלא יקרא רשע שנאמר לוה רשע ולא ישלם. ואמר שלא יחשוב שלא עשה רעה גדולה אם לא פרעו כיון שבית דין פטרוהו מפני עניו שזה הוא כאלו לוה מן המקום ברוך הוא שנאמר וצדיק חונן ונותן שהקב\"ה הוא צדיקו של עולם חונן ונותן למלוה מה שלוה זה ממנו ולא פרעו אם כן מחוייב הוא למקום כאלו לוה ממנו ואם בית דין של מטה פטרוהו מחוייב הוא לבית דין שלמעלה ומצינו הלואה למקום ברוך הוא שנאמר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו אם כן זהו לוה ממנו וכמו שמשלם גמול למלוה אותו כן יהיה נפרע מהלוה ממנו: ",
+                    "<b>המקום ברוך הוא.</b> הקב\"ה נקרא מקום וכן מעון ואמרו במדרש רבה ובירושלמי בסוף מסכת מכות מפני מה מכנים שמו של הקב\"ה מקום שנאמ' ויפגע במקום שהוא מקומו של עולם אמר רבי יוסי בן חלפתא איני יודע אם הוא מקום עולמו או עולמו מקומו הרי הוא אומר הנה מקום אתי ת\"ל שהוא מקום עולמו ואין העולם מקומו מקומי טפלה לי ואין אני טפל למקומי שנאמר הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכן הוא אומר מעונה אלהי קדם ואיני יודע אם הוא מעון עולמו או עולמו מעונו כשהוא אומר מעון אתה היית לנו ת\"ל שהוא מעון עולמו וכן הוא אומר ומתחת זרועות עולם כן אמרו במדרש בראשית רבה וכן בספרי ופירוש זה כי ידוע הוא מדרכי השכל והחכמה כי המקום הוא המקיף על היושב ושם הוא כלה והוא שוה ליושב עליו ונבדל ממנו על כן אומרים כי גדרו הוא תכלית מקיף שוה נבדל ואי איפשר לשני גופים שיקיפם מקום אחד להמנע הכנס גשם בגשם שאם היה איפשר זה היה איפשר שיכנס כל העולם תוך גרגר חרדל על כן נבהלו הראשונים מחכמי האומות על העולם כלו אם יש לו מקום כי אין דבר חוץ ממנו שיהיה מקומו ולפי שהם אומרים כי כל מתנועע הוא מתנועע ונעתק ממקום למקום והעולם אין לו מקום אם כן אין לו תנועה ויש אחרים אומרים כי אחר היות נמנע שיכנס גשם בגשם ואנו רואים העולם כלו אם כן כשמתנועע גוף אחר ממקום למקום נכנס גוף בגוף ויחייבו מזה אחד משני דברים או שיהא ריקות נמצא והתנועה היא מהמקו' המלא אל המקום הריקן או אם אין ריקות נמצא יהיה הכנסות גשם בגשם וזהו נמנע ועל כן יתחייב מזה שלא תהיה התנועה כלל והכחישו התנועה המוחשת כדי שתתקיים בידם זאת ההקדמה שאין ריקות בעולם והאחרונים הוצרכו לקיים התנועה ואמרו כי העולם הוא מתנועע בעצמו והוא הוא מקומו כי כל חלק מקום חלק הסמוך לו או גבנונית הגלגל הוא מתנועע על קערירותו והוא מקומו או הגלגל העליון הוא מתנועע על התחתון והתחתון על המרכז והמרכז הוא מקומו ואע\"פי שאין שם ריקות לא תתבטל מפני זה התנוע' כי הגוף הממלא המקום הוא נדחה מפני הגוף המתנועע בזה המקום זהו שנבהלו בו חכמי האומו' וכבר כתבנו כשדברנו במעשה בראשית בחלק השני מזה הספר כי המים העליונים הם השמים ואינם מתנועעים כי נשארו חומר בלא צורה כי לא נתן להם הכתוב צורה כמו שנתן לרקיע וליסודות וכיון שאין להם צורה אין להם תנועה ואם כן הגלגלים הם מתנועעים במקום כי המים העליונים הה מקיפים בהם והם מקומם ונסתלקה תמיהת חכמי האומות ודבר זה השיגוהו חכמי ישראל המקובלים מהנביאים ומכל מקום חכמי העכו\"ם לא טעו שיהיה להקב\"ה מקום כי כבר הם מאמינים כמונו שאין למעלה ישיבה כמו שאמרו חכמים ז\"ל בפרק אין דורשין והישיבה אינה אלא שיצטרכו למקום ואפי' המלאכים אין להם ישיבה לפי שאין להם גוף וגויה והם אומרים כי האל ית' אינו תוך לעולם ולא חוץ ממנו כי לא נאמר תוך וחוץ אלא לבעל גוף וכבר פרשנו זה בחלק ראשון מזה הספר וזהו מאמרם ז\"ל אין העולם מקומו ומה שאמרו שהוא מקום עולמו רוצה לומר שהוא סבת קיומו שנא' ומתחת זרועות עולם כי הוא בראו ואחר שבראו הוא מעמידו ולולי שהוא מעמידו היה חוזר לתהו ובהו ואינו כמו הבנאים כי אחר אשר בנה הבית אין הבית צריך אליו אבל הקב\"ה אינו כן כי אחר אשר ברא העולם הוא מעמידו ומקיימו כמו שהצורה מקיימת החומר כי הוא ית' הוא צורת העולם ותכליתו כמו שהוא פועל אותו וזהו שתקנו ביוצר אור המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ועל זה אמרו שהקב\"ה מקום עולמו לא שיהיה הוא מקיף עליו כי לא יקיף גוף כי אם גוף והקב\"ה אינו גוף. ועל דרך הגימטריאות שם בן ד' אותיות הוא עולה קפ\"ו כי עשרה פעמים עשרה עולה מאה וחמשה פעמים חמשה חמשה ועשרים הרי קכ\"ה וששה פעמים ששה ששה ושלשי' הרי קס\"א וחמשה פעמי' חמשה ה\"א האחרונה כ\"ה הם קפ\"ו כמו מקום וכן קו\"ף בשלמות ועל כן אמרו ז\"ל בפרק הבונה ק' קדוש ר\"ל כנוהו שם להקב\"ה לפי שעולה בשלמותו כמנין שם בן ד' אותיות וזה המספר יהיה בו ששה פעמים אחד ושלשי' כלומר שהוא אל בשש קצוות המעלה והמטה וד' רוחות כמו שאנו מכוונין בקריאת אחד של שמע וזהו אשר מי אל בשמים ובארץ ולזה נקרא מקום עולמו ומה שאמר המקום ברוך הוא לפי שתכף שאנו מזכירים שמו של הקב\"ה אנו חייבין לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה ונאמ' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכן אמרו ביומא בפרק אמר להם הממונה ובבראשי' רבה אמרו וכן במדרש תלים כל המזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה שנאמר זכר צדיק לברכה וכל שכן המזכיר שמו של מקום שצריך לומר ברוך הוא: ",
+                    "<b>רבי אלעזר אומר לב רע.</b> הוא הפך לב טוב אשר כבר פירשתי ועל כן אמר רבן יוחנן בן זכאי רואה אני את דברי אלעזר שבכלל דבריו דבריכם:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הם אמרו שלשה דברים.</b> הם אמרו הם תלמידי רבן יוחנן בן זכאי כל אחד מהם אמר שלשה דברים ולזה נכפל במשנה שלשה ב' פעמים ובלא ספק כי הרבה דברים אמרו זולת אלו והלא התנא הראשון הנזכר במשנ' בתחלת ברכות הוא רבי אליעזר ובמס' נדה פרק ראשון אמרו הלכה כר' אליעזר בארבע' דברים בסדר טהרות ובשאר סדרים יש כמה וכמה וכן רבי יהושע הוא בר מחלוקתו בכמ' מקומות מהתלמוד ורבי יוסי הכהן ור' אלעזר בן ערך נזכרו בקצת מקומות ורבי שמעון בן נתנאל הוא שלא ראיתי בשום מקום שנזכר אלא במקום הזה ומה שאמרה המשנה שלא אמרו אלא שלשה דברים אלו זהו בדברי המוסרים ובדברי דרך ארץ ודברי תוכחות אבל בדיני התורה אמרו יותר משלשה דברים וכן איפשר לומר כי שלשה דברים היו אומרים תדיר ודורשים אותם ברבים ומרגלא בפומייהו כמו שפירשתי בפרק ראשון. ויש תימה שהרי בדברי רבי אליעזר יש יותר משלשה דברים. ורבינו משה ז\"ל פירש כי השלשה דברים יהי כבוד חבירך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך ושאר הדברים אינו אומרם מעצמו אלא ששמעם מאחרים ולזה יקשה מעט מה שאמרו בגמ' בפ' שני שעירי ובפרק הישן על רבי אליעזר שלא אמר דבר ששמע מאחרים. ורבינו יונה ז\"ל תירץ בזה כי השלשה הראשונים היו מרגלא בפיו תמיד והאחרון לא היה רגיל לאומרו. ורבינו שלמה ז\"ל פירש יהי כבוד חבירך ואל תהא נוח לכעוס הוא דבר אחד והשני שוב יום אחד והשלישי והוי מתחמם וכן הוא פירושו יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך אימתי כשלא תהיה נוח לכעוס שאם תכעוס תביישינו ברבים ותזלזל בכבודו ודעלך סני לחבירך לא תעביד כמו שאמרו בשני משבת וכמו שיקשה עליך מי שיוציא עליך בכעסו שם רע ומלבין פניך ברבים כן יהיה כבוד חבירך חביב עליך וכן פירשו באבות דרבי נתן ואם תהי נוח לכעוס תבזהו ותקללהו וכבר אמרו א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן כל אדם הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו שנא' הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כמו שנזכר בנדרים בפרק ארבעה נדרים וכן אמרו שם א\"ר הונא כל אדם הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו שנא' רשע בגובה אפו בל ידרוש וגו' רבי ירמיה מדפתי אמר אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות שנא' כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב וכסיל יפרוש אולת. וכן אמרו בפסחים בפרק אלו דברים כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע שמפני שכעס על יורם נסתלקה שכינה ממנו שנא' והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה מפני שכעס בא לכלל טעות ושכח דיני הגעלה. וכן בענין אלעזר ואיתמר כמו שנזכר בספרא ובספרי. ורבינו משה ז\"ל כתב כי מפני הכעס נענש שלא נכנס בארץ כי כעס על ישראל ולא היו חוטאים כלל וכבר השיב עליו רבינו משה בר נחמן ז\"ל מהכתוב שנא' ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם ועוד למה נענש אהרן אבל החטא במשה ואהרן היה מפני שלא קדשו השם שנא' על אשר לא קדשתם אותי והשם נתקדש מאליו שנא' ויקדש בם כי חשבו שמפני חטא הקהל לא יעשה להם נס וזהו שנא' שם ויפלו על פניהם ולא שאלו עצה מה יעשו כמו שעשו ברפידים ואף כשאמר להם האל ית' ודברתם אל הסלע לא חשבו שיצאו ממנו מים דרך נס וזהו שאמרו שמעו נא המורים אינכם ראויים לנס ולא יעשה הנס המן הסלע הזה נוציא לכם מים וחשבו שימותו ישראל בצמא במדבר ולא יצאו מים וזהו שנאמר אשר מריתם פי שאמרתי לכם להוציא דרך נס ולא האמנתם בי שנאמר יען לא האמנתם בי והכיתם את הסלע וזהו המעל שנאמר אשר מעלתם בי כי שניתם רצוני והיה עונשם שימותו במדבר כאשר דמו וישראל נכנסו ובהם נתקיימה מחשבתם למות במדבר וכבר פירשנו זה בחלק שלישי מזה הספר ולא מפני הכעס שאמרו שמעו נא המורים נענשו כי אחר זה אמר להם ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם אבל החטא היה שחשבו שיד ה' תקצר לעשות להם נס ולזה דמו זה רבותינו ז\"ל בספרי לחטא הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אלא שמפני שהיה בסתר היסך עליו הכתוב ומכל מקום הכעס מדה רעה הוא ואליהו זכור לטוב אמר לרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא בפרק תפלת השחר וכתיב אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח. ואמרו אל תבהל כאומרו אל תהי נוח לכעוס שאפילו בדברים שהכעס ראוי בהם צריך האדם שיקבלנו במתינות ולא יהא נוח ומהיר בכעסו כי הכעס הוא כמו הארס של נחש שהוא בין שיניו ואינו צריך להקיאו מגופו כמו שהזכירו ז\"ל בפרק אלו הן הנשרפין לדעת רבי יהודה כן כעס הכסיל הוא בחיקו מזומן לצאת ומי שהוא נוח לכעוס יזלזל בכבוד חבירו אמרו שהכועס עונותיו מרובים מזכיותיו שנאמר ובעל חמה רב פשע וזאת היא האזהרה שהזהיר ר' אליעזר ואמרו באבות דרבי נתן אל תהי נוח לכעוס כהלל פירוש שהיה ענותן ולא היה קפדן כשמאי כמו שהזכירו בפרק במה מדליקין ואמרו כי מפני שנטה אליהו זכור לטוב למדת הכעס והרג נביאי הבעל סילקו הקב\"ה ואמר לו אינך צריך לעולמי: ",
+                    "<b>שוב יום אחד לפני מיתתך.</b> אמרו בפרק שואל במסכת שבת וכן במדרש תהלים שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי יודע אדם יום שימות שיעשה תשובה אמר להם כל שכן שיעשה תשובה היום שמא ימות מחר ונמצא כל ימיו בתשובה ויש משניות שהוא כתוב בהם ובמדרש תהלים סמכו זה לפסוק למנות ימינו כן הודע ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר ומשלו משל בגמרא למלך שזימן אורחים הפקחים קשטו עצמן כמו שנזכר שם. ואמרו במדרש קהלת משל לאשתו של בולדריס פירוש מלח שהיא מקושטת בכל יום ואומרות לה שכינותיה בעליך במדינת הים ובפני מי את מתקשטת אומרת להם בעלי מלח הוא אם יזדמן לו מעט רוח בא ונמצא עומד למעלה מראשי מוטב שימצאיני בכבודי ולא בניוולי ועל זה היה אומר דוד עני אני וגוע מנוער. וזה אזהרה שלא יהיה כאותם שנאמר בהם הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה והם כבהמה שנאמר כצאן לשאול שתו:",
+                    "<b>והוי מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים.</b> מכאן ואילך הוא הדבר השלישי שהיה מזהיר עליו רבי אליעזר והמשיל חכמים לאש שנאמר הלא כה דברי כאש ואמרו עליהם שהם גופם אש בסוף חגיגה והם דומים לאש שהיושב כנגדו מתחמם ונהנה ממנו ואם יתקרב אליו יותר מדאי יהיה נכוה ונשרף ממנו כן המתקרב לחכמים הוא מקבל תועלת מהם ומהתורה שילמד מהם ואם יתקרב אליהם יותר מדאי וינהוג עמהם קלות ראש ישרף באש היוצא מפיהם כי יענישוהו ואין לו רפואה וכמו שאמרו במסכת ע\"ז פרק שני וכן בשבת פרק שמנה שרצים חיוייא דרבנן לית ליה אסוותא. ובראשון משבת אמרו תחת חבר ולא תחת ת\"ח. וחבר היא אומה רעה הרבה מהפרסיים כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו ובמקומות אחרים על כן אמר אחר כך הזהר מהם שלא יענישוך כי עונשם חזק מאד שאין לו רפואה דימה לנשיכת שועל ששיניו עקומות ועקושות ודקות והבא לרפאת נשיכתו צריך להוסיף פצע באיזמל להרחיב הנשיכה. ועקיצתן עקיצת עקרב. שהוא עוקץ בזנבו והיא קשה הרבה כמו שאמרו לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק בפרק אין עומדין. ולחישתן ודיבורן היא כלחישת שרף שהיא שורפת בהבל היוצא מפיו בשעה שהוא לוחש. ואף כל דבריהם כגחלי אש אשר הוא יותר קשה מהלהבה והלחש היוצא מהשרף וזהו שאמרו בתעני' האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש ולזה נקרא צורבא מרבנן לשון חמימות מן ונצרבו בה כל פנים כן פירש רבינו שלמה ז\"ל שם על כן התקרב אליהם בענוה ושפלות ואל תתגאה ותתיהר בפניהם שלא יארע לך מה שאירע לגחזי ולאותו וכבר אירע לתלמידו של רבי אליעזר עצמו כן כמו שאמרו בראשון מחגיגה ובמסכת ידים בתוספתא על רבי יוסי בן דורמסקית שאמר לו פשוט ידיך וקבל עיניך פשט ידיו וקבל עיניו מפני שאמר לו נמנו וגמרו בבית המדרש כך ולא אמר תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין וכן אמר לרבי עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך וכן אירע לו כמו שנזכ' בפסחים פרק אלו דברים ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן רבן גמליאל היה אחי אשתו רצה נחשול שבים לטבעו כשברכוהו בתנורו של עכנאי לולי שאמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא מפני כבודי ומפני כבוד בית אבא עשיתי אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל כמו שנזכר בפרק הזהב וכשנפל על פניו בתפלה מת רבן גמליאל מיד כמו שנז' שם. ובילמדנו פרשת במדבר סיני סמכו זה לצדיק כתמר יפרח מה תמרה עושה תמרים ועושה קוצים לכל מי שמבקש לגנוב התמרים הקוצים שולטים בו כך הצדיקים והחכמים בני תורה כל מי שאינו משמר את עצמו מהם נופל בגיהנם ולוקה בעול' הזה למה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עין רעה.</b> רבינו משה ז\"ל פירש עין הרע כמו עין רעה שפירשנו למעלה שהוא הכיליות והוא מוציא את האדם מן העולם שמתוך שהוא חרוץ לאסוף ממון יכניס עצמו לסכנות וזה הפירוש אינו נרא' שהרי למעלה יש עין רעה וכאן יש עין הרע ומפורסם הוא בתלמוד שעין הרע הוא העיין את חבירו או את נכסיו דרך קנאה ושנאה והוא מזיק אותו ונכסיו ועל כן אמרו בפר' המקבל וכן בפרק השותפין שרצו אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה משום דקלי לה בעיניה וכן אמרו בפרק אלו מציאות שאסור לשטוח טלית של אבדה בפני רבים משום עינא ואמרו בפ' הרואה האי מאן דמסתפי מעינא בישא לימא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא. וכן אמרו בפ' הפועלים ובפרק מי שמתו ובפ' יש נוחלין וכן בפרק המקבל אמרו תשעה ותשעים מתים בעין הרע ואחד מת במיתת עצמו ואל תתמה מזה שיצאו ניצוצות מהעין מזיקין שהרי אמרו חכמי הטבע כי האשה בתחלת נדותה כשתסתכל במראה זכה של זכוכית יראו בה טיפי דם וכן יש בני אדם זכי החוש מתפעלים מעין הרע ועל זה אמר כי מי שיש לו עין הרע על חבירו יצא מהעולם מהרה כי כמו שמוציא הבל מעיניו לשרוף את חבירו ונכסיו כל שכן שהוא נשרף באותו הבל ותשלוט בו הקנאה וירקבו בעצמותיו שנא' ורקב עצמות קנאה וכן אמרו חכמים ז\"ל לעולם יראה אדה את ביתו של חבירו כמו שרואה את אשתו ואת בניו שכל המכניס עין הרע בממונו של חבירו מאבד את שלו ולא עוד אלא אפילו הוא עצמו שנא' ורוח נכאה תיבש גרם וכן אמרו באבות דרבי נתן שלא תהא עינו של אדם רעה בממונו של חבירו לא בבניו ולא בבנותיו ולא בצאנו ובבקרו ולא בכל מה שבידו. ויש משניות שגורסין עין רעה: ",
+                    "<b>ויצר הרע.</b> הוא רבוי התאוות במאכל ומשתה ותשמיש שכל הממלא תאוותו כאשר יסית אותו יצר הרע ימות מהרה שיביא עליו חלאים רעים ורבים מרוב אכילה ויתיש גופו מרוב תשמיש ויהיה נטרד מן העולם וכבר אמרו חכמים בפרק הרואה ובפרק עושין פסין כי שני יצרים יש בו באדם אחד טוב ואחד רע הרע ניתן בו משעה שנולד והטוב ניתן בו משעה שנתחייב במצות כמו שנזכר בפרק ארבעה נדרים ועל כן נקרא יצר הרע מלך זקן וכסיל ויצר טוב ילד מסכן וחכם כמו שאמרו במדרש קהלת וכבר הארכנו זה בחלק שלישי מזה הספר ובפרק השותפין שרצו אמרו כי איוב היה מתריס כנגד מדת הדין לפי שהקב\"ה ברא יצר הרע ואם כן האדם אם חוטא מאת ה' היתה זאת וזהו על דעתך כי לא תרשע ושם אמרו כי השיבו לו חביריו אף אתה תפר יראה כי אם ברא יצר הרע ברא לו תורה תבלין והרשות ביד אדם לכוף את יצרו על ידי התורה ואם לא עשה כן הוא המית את עצמו. וכן אמרו בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כמו שנזכר שם ובראשון מקדושין ובאבות דרבי נתן פירשוהו בענין אחר וכן שנו שם יצר הרע ניתן באדם בשעה שנולד הבהמה אם עולה לגג היא סוללת אחריה אבל התינוק רץ ליפול ממנו וכן למדורה ולגחלים קומצן בידו מפני שיצר הרע נזרק בו: ",
+                    "<b>ושנאת הבריות.</b> פירש רבינו משה ז\"ל זה חולי הוא מחמת מדה שחורה הגוברת עליו ונקרא הזה החולי מאלינכוני\"א והוא חולי מביא את האדם לשנוא את הבריות ולצאת למדברות וליערים ושם יאכלוהו אריות וזאבים ואם כן זה מדרכי הרפואה הוא ואין ביד האדם להנצל מהחלאים ואין זה דרך המשנה. ורבינו שלמה ז\"ל פירש שנאת חנם וזו היא מן התורה שנא' לא תשנא את אחיך בלבבך ונאמר ואהבת לרעך כמוך והוא כלל גדול בתורה כמו שנזכר בספרא ואמר רבי שמעון בן אלעזר בשבועה גדולה נאמר דבר זה שנאמר ואהבת לרעך כמוך אני ה' נאמן ליפרע: ",
+                    "<b>ויש מפרשים</b> ושנאת הבריות מי שהוא קשה ומביא עליו שנאת הבריות הכל מקללין אותו ותחול עליו קללתם ויצא מן העולם. שהרי אמרו חכמים ז\"ל בפרק בני העיר ובפרק החובל ובפרק אלו הן הלוקין אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל את שרה בכהות עינים שנא' הנה הוא לך כסות עינים ונתקיים ביצחק שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. ופירוש רבינו שלמה ז\"ל נראה יותר נכון כי מתוך ששונא את הבריות דואג בטובתן ומת בדאגה. ובאבות דרבי נתן נראה כפירוש אחרון כי שם שנו שנאת הבריות שהקב\"ה עוקרו כאנשי סדום שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד ולאהותרה שנאה אלא לשונאי ה' שנא' הלא משנאיך ה' אשנא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.</b> אינו צריך להזהיר שלא יגזלנו ולא יזיקינו ולא שיציל ממונו בממון חבירו שכל אלו הדברים אסורין הם מן התורה ועל דבר יותר קל מזה והוא קריעת מעיל כנף שאול נענש דוד ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו כמו שנזכר בפרק הרואה בברכות אבל בא להזהיר שיחמול על ממון חבירו כאשר יחמול על ממונו שלא יאבד ואם אבד צריך להשיבו אליו כאשר היה עושה אלו היה ממונו וזה מדרכי החסידות שלא יראה הפרש בין ממון חבירו לממונו וכן אמרו באבות דר' נתן שיהיה חס על ממון חבירו כמו שהוא חס על ממונו:",
+                    "<b>התקן עצמך ללמוד תורה.</b> ואפילו היית בן החכמים דור אחר דור אל תאמר התורה חוזרת לאכסניא שלה ואיני צריך לחזר אחריה וכמו שאמרו בפרק הפועלים ובמדרש משלי ובמדרש תהלים מי שהוא חכם ובנו חכם ובן בנו חכם מכאן ואילך התורה חוזרת לאכסניא שלה שנא' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם אל תאמר כן שאינה ירושה הבאה מאליה אם לא תחזיר עליה ואע\"פי שהכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק כבר אמרו במדרש קהלת שלא אמר הכתוב לא לעולם ינתק אבל אמר לא במהרה ינתק אין מתקשה עילויה מתפסיק וכן אמרו בירושלמי בראשון מפאה ובראשון מקדושין אין מטרחת עליה מפסיק וכן בשני משבועות וזה אמת הוא כי מי שהוא רוצה ללכת בדרכי אבותיו החכמים יגיע למעלת אבותיו יותר מהרה ממי שאין אבותיו חכמים וכמו שדרשו בלב נבון תנוח חכמה זה חכם בן חכם ובחרב כסילים תודע זה חכם שאינו בן חכם והמשל שאמרו אסתירא בלגינא קישקיש קריא כמו שנזכר כל זה בפרק הפועלים ואמרו במנחות בפרק כל המנחות אי בר אוריין הוא יאי אי בר אבהן ובר אוריין הוא יאי ויאי אי בר אבהן ולאו בר אוריין אשא תיכליה על כן הזהיר שיתקון עצמו ללמוד תורה ולא יסמוך על נחלת אבות ובאבות דרבי נתן אמרו אינה ירושה לך שאם היתה ירושה היה משה מורישה לזרעו עד סוף הדורות וכשאמר משה יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אמר לו קת לך את יהושע בן נון ובפרק אע\"פי אמרו והחוט המשולש לא במהרה ינתק זה רבי אושעיא בר חמא ברבי ביסנא וכן בפ' חזקת הבתים: ",
+                    "<b>וכל מעשיך יהיו לשם שמים.</b> זה שער גדול הוא והמעשה הם שלשה מצוה ועבירה ודרך ארץ. המצוה לשמה משובחת וכבר אמרו בפרק חלק כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה שנא' או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי ואע\"פי שאמרו באחרון מהוריות ובנזיר בפרק מי שאמר ובפרק מקום שנהגו וכן בערכין בפרק יש בערכין ובסוטה פרק היה נוטל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה כבר אמרו הטעם שמתוך שלא לשמה בא לשמה והוא הרצון מהאל ית' שיעסוק האדם בתורותיו ובמצותיו לקיים מצות אלהיו בלבד שלא ליטול עטרה ולא להתגאות על הבריות וזה יותר רע מהראשון כמו שאמרו בפרק היה קורא. והעבירה בכל ענין היא מגונה אבל אם יצטרך אדם לעבור על דעת קונו מפני צורך השעה יתכוין בזה לעשות רצון אביו שבשמים והעד אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לאבד ע\"א וע\"ז נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך כמו שנזכר בפ' הרואה ובפ' הניזקין ובמס' תמורה וזה נקרא עבירה לשמה וכמו שאמרו בהוריות בפרק אחרון ובנזיר פרק מי שאמר גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שהרי יעל נבעלה לסיסרא שנא' בין רגליה כרע נפל ואמרו רז\"ל שבע בעילות בעל אותו רשע ועשתה כן להתיש כחו כדי להרגו ושקלה הכתוב לאמותינו הקדושות שנא' מנשים באהל תבורך. וכן אמרו בפרק הרואה בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה תדע דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי ואמרו שם שזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה וזה יותר חזק מהראשון שאפילו אין באותה עבירה שום נדנוד מצוה לא מפני כן ישכח את השם עושהו ויזכירינו בפיו ויהרהר בעבירה ההיא איזה ענין שיהיה לשם שמים ואפילו בדרך רחוקה הנה שאול היה עובר על דעת קונו לשאול באובות והיה נשבע בו שנאמר חי השם אם יקרך עון בדבר הזה ודומה זה לאשה מזנה ונשבעת בחיי בעלה כמו שהזכירו בילמדנו בפרשת אמור אל הכהנים א\"ר לקיש למה שאול דומה לאשה נתונה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה ובפרק עשרה יוחסין אמרו אמר ליה עבר מר אדשמואל דאמר שמואל אין משתמשין באשה אמר ליה כאידך דשמואל סבירא לי דאמר שמואל הכל לשם שמים. ובשני מיום טוב אמרו על הלל שהיה אומר ברוך ה' יום יום שהיו כל מעשיו לשם שמים אע\"פי שהיה מתעצל בכבוד שבת ולא היה כשמאי שהיה אומר מחד בשביך לשבתיך. ובדרך ארץ שבעת שהוא אוכל ושותה יכוין שהוא אוכל ושותה לא להנאת גופו אלא לקיים אותו כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצות וכשירבה בתענוגים בשבתות וימים טובים ובסעודה של מצוה יכוין בזה לקיים רצון אביו שבשמים שצוה כן ואז תהיה אכילתו ושתייתו מצוה רצוייה כענויו ביום הכפורים וכן כתב בעל הכוזר וכשיישן יכוין בזה כדי שינוח גופו מעט שיוכל לייגע אחר כן בעסק התורה והמצות. וכענין שאמרו והנה טוב מאד זו שינה וכי שינה טובה היא מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה. וכשיבעול יכוין בזה לקיים מצות פריה ורביה או לפרוע חובו לאשתו לקיים עונתה או לרפואת גופו כי הצורך אל הבעילה בעת תגבורת התאוה הוא כמו הצורך אל האכילה והשתייה בעת תגבורת הרעב והצמא ויבעול בהיתר כדי שלא יסיתהו יצר הרע לבעול באיסור. וכשיתהדר בכסות נקייה יתכוין בזה שלא יזדלזל בפני הבריות ויזלזלו בתורה וכמו שאמרו כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה שנאמר ולמשנאי אהבו מות והיה אומר רבי יוחנן מנאי מכבדותי בפרק אלו קשרים. וגם אם יצטרך שיהיו דבריו נשמעיס התירו לו להתהדר בלבושו אפי' מנכסי יתומים אם הוא אפוטרפוס כמו שנזכר בפרק הניזקין או אם הוא גדול האחים כמו שנזכר בפרק יש נוחלין ובפרק ארבע אבות נזיקין וכשיעסוק במלאכתו יכוין בזה כדי שלא יצטרך לבריות ולא לבוא לידי לסטות וכן אמרו בפרק אלו מציאות אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת וסמכו זה לאפס כי לא יהיה בך אביון וכן אמרו בסנהדרין בפר' ארבע מיתות. וכשיאסוף הון יכוין בזה כדי למצוא אותו לקנות ספרים ולעשות מצות ולהנחילו לבניו כדי שיזכו לתורה וכמו שאמרה בפרק נערה שנתפתתה הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הלוקח ספרים ומשאילן לאחרים או כותבן וכשידבר עם הבריות יכוין בזה לקרבן לתורה ולהרחיקן מן העבירה. וכשימצא גופו חלוש מהלימוד ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות יכוין בזה כדי להרחיב לבו לשוב לתלמודו וכמו שאמרו רז\"ל כי הוו רבנן חלישי מגרסייהו הוו אמרי מילי דבדיחותא וזהו ענין האגדות הזרות הנמצאות בתלמוד. וכשירצ' שיכבדוהו הבריות יכוין בזה כדי שיתגדל שם האל ית' וכמו שאמר רבן גמליאל בפרק הזהב לא לכבודי עשיתי אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל והיה אומר רב נחמן אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא בראשון מקדושין. ואפילו בעת שהוא עושה צרכיו יכוין בזה לרפוא' גופו וכמו שאמרו בפרק אלו הן הלוקין המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו וכן אמרו באבות דרבי נתן הלל כשהיה נכנס לבית הכסא היה אומר לעשות מצוה אני הולך שלא יתקלקל הגוף היה נכנס לבית המרחץ היה אומר לנקות הגוף לפי שנברא בצלם ודמות קל וחומר מאיקונין של מלך והאיש אשר הוא כזה איני אומר שהוא איש האלהים אבל אני אומר שהוא מלאך השם צבאות בצלם אלהים ודמותו ולזה כיוון זה התנא במצותו זאת ועל זה אמר שלמה המלך ע\"ה גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך והחכמים ז\"ל הם מכנים האל ית' כיותר נכבדים שבבריותיו הנראים אלינו והם השמים ואומרים לקבל עול מלכות שמים וכן מורא שמים וכן בכתובים נמצא כן מן די תנדע די שליטין שמייא וכן ואתה תשמע השמים. ויש לחכמי הקבלה בכל זה סוד נעלם ונשגב והוא יגלה עינינו להביט נפלאות מתורתו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה.</b> כן היא גירסת הספרים וכן בספר רבינו משה ז\"ל ורבינו שלמה ז\"ל כתב לא גרסינן ובתפלה וכן באבות דרבי נתן אין שם ובתפלה ולא במשניות שלנו. והשלשה הם הוי זהיר בקריאת שמע אחד והשני וכשאתה מתפלל והשלישי ואל תהי רשע. והזהיר על קריאת שמע יותר מהתפלה שזמנה יותר קצר מזמן התפלה שהוא עם הנץ החמה כותיקין כמו שנזכר בראשון מברכות ותפלה זמנה עד ארבע שעות כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ואע\"פי שהקורא אחר זמנה יש לו שכר כקורא בתורה ויכול לברך לפניה ולאחריה כמו שנזכר שם כשהוא קורא אותה בעונתה יש לו יותר מהקורא בתורה כמו שאמרו בגמרא וכן אמרו שכר קריאת שמע יהבי ליה שכר קריאת שמע בעונת לא יהבי ליה לפי שחביבה מצוה בשעתה כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים וכן אמרו בספרא חביבה מצוה בשעתה שעני חוטא מביא מיד עשירית האיפה ואין ממתינין עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה ואפי' היה אביו חולה והוא יורשו ואפילו גוסס אע\"פי שרוב גוססין למיתה כמו שנזכר בערכין בפרק השג יד. עוד אמרו בספרא אמר ר' אליעזר חביבה מצוה בשעתה שמיד בערכין מביא סלע ואין ממתינין עד שיעשיר ויביא חמש סלעים. וכן אמרו בערכין פרק אין בערכין. עוד אמרו בספרא ר' שמעון אומר חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן ואין ממתינין להם שיקריבום במוצאי שבת וכן במנחות פרק רבי ישמעאל ובפסחים פרק אלו דברים ובראשון מקדושין וכן באלו טרפות אמרו גדולה מצוה בשעתה שהרי אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים ועומדין מפני עושה מצוה בשעתה כגון מביאי בכורים שעומדים אנשי ירושלים מפניהם ואומרים להם אחינו שממקום פלוני בואכם לשלום כמו שאמרו במשנת בכורים ואמרו במדרש קהלת חביבה קריאת שמע בעונתה מאלף עולות שהכסיל זובח: ",
+                    "<b>וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע.</b> כבר אמרו במשנה פרק תפלת השחר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ופירשו בגמרא כל שתפלתו עליו כמשוי וזהו לשון קבע שעושה אותה כדבר הקבוע' עליו חובה וממהר ליפטר ממנה ואומר מתי אפרוק עול זה מעלי ואלו לא נתחייב בה היה יותר טוב לי. עוד פירשו בגמרא כל שאינה אומרה בלשון תחנונים אלא כמי שקבועה עליו לקרוא פרשה אחת או הלכה אחת שקורא אותה בקריאה בעלמא כי המתפלל צריך שיראה את עצמו כאלו הוא מצטער ומבקש רחמים וכמו שאמרו בראשון משבת פכר ידיה ומצלי כלומר מחבק את ידיו זו עם זו ומתפלל כאדם המצטער וכן אמרו חכמים במדרש תהלים שעיקר תפלה שיצטער כמי שמתעטף שנא' תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו כי התפלה קרויה רחמים כמו שאמרו רז\"ל בפרק ערבי פסחים ובפרק אלו נאמרין בכל לשון ובפרק מי שמתו לחייב נשים בתפלה שאני תפלה דרחמי נינהו ובכל מקום מזכירין תפלה בלשון רחמים בעא רחמי עליה ולשון הכתוב ורחמין למיבעא מי קדם אלה שמייא והמבקש רחמים מדבר בתחנונים שנא' תחנונים ידבר רש והשם ברוך הוא עונה אותו ביום צרתו כי הוא בעל רחמים ומרחם לכל מי שצריך רחמים ועל זה אמר הכתוב כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה שאפילו נגזר עליו רע על ידי בקשת רחמים מתבטל גזר דינו ונקרע כמו שאמרו בראשון מראש השנה: ",
+                    "<b>ואל תהי רשע בפני עצמך.</b> רבינו משה ז\"ל פירש שלא יחזיק עצמו רשע שהמחזיק עצמו רשע לא יגדל בעיניו עון שיעשה ומי שהוא צדיק בעיניו יזהר מהעבירות שלא יצא מחזקתו ואינו מזהירו גם כן שיחזיק עצמו צדיק גמור שהרי אמרו במסכת נדה פרק המפלת שמשביעין את הוולד ואומרים לו אפילו יאמרו כל העולם עליך שאתה צדיק תהיה בעיניך כרשע ולא רשע אלא כבינוני שיראה את עצמו לא צדיק ולא רשע אלא כבינוני שמעשה קל יכריענו לכף זכות אם יזכה ולכף חובה אם יכשל בחטא ועל זה נאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט כלומר כמו שזבוב קטן מבאיש כלי גדול מלא שמן רוקח כך מי שהוא יקר בחכמה ובכבוד סכלות מעט יבאיש ריח שמן הטוב וזהו הבינוני שחטא קל יכריענו לכף חובה ועל זה סמך זה לחוטא אחד יאבד טובה הרבה ופירשו רז\"ל חטא אחד כמו שנזכר בראשון מקדושין. ורבינו שלמה ז\"ל פירש אל תעש דבר שהיום או מחר תרשיע את עצמך בו. וכן אמר אחד לבנו אם תיבוש מזולתך יותר מנפשך אין נפשך חשובה אצלך. והלשון נופל על זה הפי' יותר מהפירוש הראשון שלפי הפירוש הראשון היה לו לומר אל תהי רשע בעיניך. ויש מדקדקים יותר הלשון שהוא כמו פייס בפני עצמו זמן בפני עצמו כלומר כל אחד לבדו כן זה אל תהי רשע לעמוד בפני עצמך שלא תהיה לך אהבה וריעות עם בני אדם אלא כמו שהוא יחידי בפני עצמו בעולם אלא התקרב לבריות והתחבר עמהן ואע\"פי שהלשון מתיישב יותר לפי זה הפירוש פירושו של רבינו שלמה ז\"ל נראה יותר: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר.</b> השלשה דברים הם הוי שקוד אחד. ודע לפני מי שאתה עמל שנים. ומי הוא בעל בריתך הוא השלישי כן כתב רבינו שלמה ז\"ל וגירסתו היא ומי הוא בעל מלאכתך אבל בספר רבינו משה ז\"ל כתוב ומי הוא בעל בריתך וכן הוא במשניות וכבר פירשנו בחלק ראשון מזה הספר כי אפיקורוס שם אחד מהיונים שהיה כופר באל ית' ואומר אין אלהים ורז\"ל שמשו זה השם לכל מי שהוא כופר באמונתנו בין שיהיה כופר באל ית' בין שיהיה כופר ואומר שהם שני אלוהות והם הנקראים מינים גם כן ואמרו עליהם שהם מן המורידים שמותר להרגם כמו שאמרו בפ' אין מעמידין ושהם יורדים לגיהנם ונדונין שם לדורי דורות כמו שאמרו בסדר עולם ובראשון מראש השנה והכניסו בכלל זה המבזים תלמידי חכמים כמו שאמרו בסנהדרין בפרק אחרון ועשאוהו לשון הפקר וצוה החכם שיהיה שקוד ומתמיד ללמוד תורה כדי שידע להשיב להם לסתור טענותיהם ובימי רבותינו ז\"ל היו מצערים אותם המינים בטענותיהם מהפסוקים ועל כן הוצרכו לתקן ברכת המינים בתפלה כמו שנזכר בפ' תפלת השחר והיו צריכים להשיב להם כפי טענותיהם כמו שמצינו בפרק מצות חליצה שהיו טוענים עלינו שאנחנו עם האל ית' כמו החליצה שנפטרה מיבמה משום שנאמר חלץ מהם והוצרכו לומר שלא נאמר חלצו לו וכן בפ' א' מע\"ז היו טוענים עלינו ממה שכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע\"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם מאן דאית ליה סוסיא בישא ברחמיה מסיק ליה. והוצרכו להשיב משל לאדם שנושה בשני בני אדם מאוהבו נפרע מעט מעט וכן בפ' ראשון מחגיגה היו טוענים עלינו ממה שכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני מהם והוצרכו להשיב במה שכתוב ובצל ידי כסיתיך וכן תלמידי ישו היו פוטרים עצמם ממיתה מפני פסוקים וכמו שאמרו מתאי יהרג שנאמר בו מתי אבא ואראה פני אלהים והוצרכו להשיב אין מתי יהרג שנאמר בו מתי ימות ואבד שמו כמו שנזכ' בסנהד' בפ' נגמר הדין וכן לשאר התלמידים וגם רבן גמליאל הוצרך להשיב לאומר כל בי עשרה איכא שכינה הרבה שכינה יש והוא השיב לו דמיון מניצוץ השמש שהוא בכל מקום ואינו אלא אחד כמו שנזכר בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות וכן בפ' חלק ובספרי אמר ר' אליעזר בר' יוסי בדבר זה זייפתי ספרי עכו\"ם שהיו אומר' אין תחיית המתים מן התורה והשיב להם מהכרת תכרת הנפש ההיא הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא אף הכרת תכרת בעולם הזה עונה בה בעולם הבא וכן הרבה בתלמוד שהיו משיבים למתפקרים בתורה להשיב להם לפי טענותיהם גם אחרי התלמוד הוצרכו הגאונים ז\"ל להשיב כנגד טענות הצדוקים המכחישים הקבלה מפני הכרעת הכתובים וגם לסתור דעות חכמי יון אשר לא שמו את לבם לא דעת ולא תבונה להאמין אלא מה שהבינו בדעתם בראיות ממנהגו של עולם ולא חששו לחלוק על התורה האומרת שהעולם נברא אחר שלא היה ואית דין ואית דיין ויש גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים והם אמרו לא נאמין אלא במה שראו עינינו ולא ראינו לעולם דבר שיהיה חדש אחר שלא היה וראינו צדיק ורע לו רשע וטוב לו ואיה אלהי המשפט ולא שמענו שיש מקום תענוג ולא מקום צער לנשמות והוצרכנו להשיב על דבריהם כי הדברים שלא יבינו דעות החכמים יבינום הנביאים במה שנאצל עליהם מרוח הקדש והם ידעו מפי האל כי העולם נברא אחר שלא היה ומשנה אותו ממנהגו כרצונו כאשר ראו אבותינו בעיניהם הנסים המפורסמים וכי האל ית' נותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ואם הצדיק יש לו יסורין בעולם הזה הם לטוב לו לעולם הבא ואם הרשעים יש להם טובה בעול' הזה הוא מרחמי שמים והנביאים גם כן ידעושהכל מתוקן לסעודה לעולם שכלו ארוך ובטענות האלה יתבטלו דעות המתחכמים מדעתם להאמין דעות נכריות סותרות דברי תורה והנביאים ויש לסמוך על הנביאים בזה שהם כלם בהסכמה אחת הם על דעת זו ואין לפקפק בזה מפני טענות המתחכמים אחריהם מתחלפי הסברות ואין אחד מסכים לחבירו וטענה זו כתב אחד מגדולי פילוסופי ישמעאל להאמין בנביאי ישראל מפי משה רבינו ע\"ה וכל זה נכלל באזהרת הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב את אפיקורוס מכאן נהגנו היתר בעצמנו ללמוד החכמות ההם כדי שמדברי עצמם נשיבם לומר להם כי אין להם ראיות לסתור דברי תורה ונביאים ואין זה בכלל מה שאמרו הקורא בספרים החיצוניים אין להם חלק לעולם הבא כי כבר פירשו בגמרא פרק חלק כגון ספרי בן סירא וכן בירושלמי אמרו כגון ספרי בן לענה והם ספרים מלאים תעתועים כהכרת הפנים וכמו ספרי הערב מדברי הימים וכן ספרי מינים שאין בהם חכמה אלא אבוד זמן וכן מה שאסרו ללמוד חכמה יונית כמו שנזכר פרק מרובה ואחרון מסוטה לא אמרו זה על חכמה שהיא על דרך חקירה שכלית אלא על החכמה שהיתה נוהגת באותו זמן לדבר בלשון רמיזה כמו שהוא נראה בראשון מחגיגה ואף חכמה זו מותרת היתה אלא מפני אותו מעשה הנזכר במנחות פרק ר' ישמעאל ועל אותו מעשה אמרו ארור המלמד את בנו חכמה יונית והמגדל חזירים ומה שאמרו בברכות בפ' תפלת השחר מנעו בניכם מן ההגיון אינו חכמת א\"ל מנט\"ק (אמר אהרן יעללינעק א\"ל מנט\"ק בלשון ערב הוא חכמת הגיון או לוגיק\"ה) כי רש\"י ז\"ל פי' הגיון שיחה בטלה ובירושלמי פרק במה אשה ר' אבהו בשם ר' יוחנן מותר אדם ללמד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה שמע שמעון בר בא ואמר בגין דר' אבהו בעי מלפא בנתיה יונית הוא תלי לה בר' יוחנן שמע ר' אבהו ואמר יבא עלי אם לא שמעתי מר' יוחנן אבל הספרים המחוברים על דרכי הראיות אינן בכלל זה והקורא בהם יקבל מהם האמת וישקוד ללמוד להשיב במה שהוא כנגד התורה וכמו שאמרו על ר' מאיר כשלמד מאלישע אחר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק בפ' אין דורשין ואמרו בירושלמי אבל ספרי המירם והספרים שנכתבו מכאן ואלך כל הקורא בהם כקורא באגרות מאי טעמא ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר להגיון נתנם ולא ליגיעה נתנם ע\"כ ואמרו במדרש קהלת כל המכניס בביתו יותר מעשרים וארבעה ספרים מכניס מהומה בתוך ביתו ופירשו עשות ספרים חסר מ\"ם כמו מעשות ספרים כמו השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו וכן פירש בן גנא\"ח וכמשמרות נטועים הכתוב שם הוא בשי\"ן כנגד משמרות כהונה הם כ\"ד ספרי הקדש ופירשו מהמה לשון מהומה לפי שלא אמר מהם ומה שאמרו כ\"ד ספרים רוצים בזה הם ופירושיהם וכן כל ספר המחובר בחכמה לפרש העקרי התורה ממציאות האל ואחדותו והרחקת הגשמות ושהוא משגיח בעולם ושולח נביאי' לצוות ולהזהיר וגומל ועונש כל אלו הספרים פירוש התורה הם ומותר לקראתם וכבר אמרו בפ' אין דורשין מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה ומה לפנים מה לאחור אם כן מותר הוא לדרוש ולתור בחכמה בענין זה העול' כולו ממרכז הארץ עד מקיף הגלגל העליון ולא הזהרנו אלא מהספרים שאין בהם חכמה מחכמות הנמצאות ובזמננו זה אנו שוקדים ללמוד תורה להשיב את שתי האומות הבאות אחר חתימת התלמוד ואע\"פי שהאומה הראשונה כבר היתה בימי רז\"ל שהם אמרו בפרק ראשון מע\"ז לדברי ר' ישמעאל עכו\"ם לעולם אסור לשאת ולתת עמו שהיה אומר ג' ימים לפני אידיהן וג' לאחריהן והן עושין יום אחד בשבת יום איד וכן אמרו בתעניות בפ' בשלשה פרקים שאנשי משמר לא היו מתענים במוצאי שבת מפני העכו\"ם ואע\"פי שדברי העכו\"ם הם הבל מעשה תעתועים כי הם הודו מה שלא הודו המתפקרים הראשונים כי תורתינו היא מן השמים ואחר שהודו כן אולת היא להם וכלימה אם אינם מחזיקים בה ודי להם תשובה לטעותם בזה אבל אנחנו חייבים לשקוד על דלתות התורה להשיב להם כנגד טענותיהם כמו שמצינו שחכמי יון האחרונים הוצרכו להתחזק להשיב טענות הראשונים שהיו מכחישים התנועה והרבו ראיות לאמת התנועה אע\"פי שהיא גלויה ומפורסמת כדי לבטל טענותיהם המכחישים אותה כן אנחנו עם שתי האומות חייבים לשקוד על התורה להכחיש טענותיהם ולזה נהגנו היתר בעצמנו לקרות ספר שבושיהם כדי שתצא לנו תשובה נצחת כנגדם מדברי עצמם וגו' וכבר הארכנו בכל זה בחלק השני מזה הספר ובגמרא בסנהדרין הביאו משנה זו בפרק אחד דיני ממונות ושם אמרו לא שנו אלא אפיקורוס עכו\"ם אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי פי' כי מי שנזרקה מינות בו מישראל אי אפשר לו לשוב בתשובה לעולם כמו שאמרו בפרק ראשון מע\"ז שנאמר כל באיה לא ישובון ואם נשתדל להשיבו יוסיף להתפקר עוד ונעבור על לפני עור לא תתן מכשול ומכל מקום זה הוא במי שהחציף פניו לכפור בעיקר אבל מי שהוא טועה ומלעיג בקצת מדרשות מצוה לענותו כמו שאמרו בשבת פרק שני על אותו תלמיד שלגלג על ר' יוחנן שאמר עתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר הרה ויולדת יחדו והקשה לו מהכתו' אין כל חדש תחת השמש והרא' לו דוגמא לזה בעולם הזה תרנגולת הודיעו כי אין כל חדש תחת השמש הוא לברוא דבר חדש שאין לו דמיון בעולם כלל וזה קורין לו החכמים ז\"ל נמנע מצד עצמו שיש לו טבע קיים אבל הדברים שיש להם קצת דמיון בעולם הקב\"ה מחדשם כרצונו ואע\"פי שהם נמנעי' אצלנו הם אפשרים אל הנביא דרך נס בשליחותו של מקום כמו שפירשנו בחלק שלישי מזה הספר ועל זה נאמר ענה כסיל כאולתו וכבר הקשו שם ממקרא אחר שנא' אל תען כסיל כאולתו ותירצו הא במילי דעלמא ומילי דעלמא הם כגון אותו שאמר לר' חייא אמך אשתי ואתה בני ולפעמים צריך לענות בכיוצא בזה כמו שאמרו בפרק הפועלים כדי שלא להוציא על בניהם לעז שהם ממזרים זהו על דרך המדרש ועל דרך הפשט אמרו לפעמים ענה ולפעמים אל תען הכל כפי מה שיראה לך שלא יהיה חכם בעיניו בשתיקתך ושלא תשוה לו גם אתה באולתו ואני אומר על דרך הפשט שהכל הוא בענין אחד שאתה צריך לענות לו כאולתו שאם לא תענהו יהיה חכם בעיניו לומר כי נצחך ומכל מקום אל תענהו כאולתו בדברי טפשות פן תשוה לו גם אתה לדבר טפשות ואם הוא דבר דברי טפשות תהיה תשובתך חכמה אבל ענה אותו ולא תשתוק לו ובמדרש משלי אמרו אל תען בעירך ענה שלא בעירך: ",
+                    "<b>ודע לפני מי אתה עמל.</b> שאם תעמול בתורה כדי לקיים אותה כנגד אפיקורוס השם ית' לא יפקח שכרך כי הוא נאמן לשלם שכר עמלך זה נראה פירוש זה הלשון ואינו נכון שאם כן אין כאן ג' דברים כי כל זה הוא דבר אחד על כן יש לפרש וכן פירשוה רבינו משה ז\"ל ורבינו יונה ז\"ל ודע בתשובתך זאת לפני מי אתה עמל כי הוא יודע מצפון לבך ואם תטה לדעת האפיקורוס לא יכחד ממנו דבר ועל זה אמר האל לירמיה אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם יאמר שאם תוציא דבר יקר מזולל כפי תהיה דומה לפי שדברתי ונעשה רצוני להשיב הפושעים אלי. ובפרק הפועלים פי' שהקב\"ה גוזר גזירה הוא מבטלה ובתוספת' דהוריות וכן באבות דר' נתן כפי שזרקתי נשמה באדם הראשון כלומר הרי הוא כאלו אתה עשיתו בריה וכן הוא האמת כי המקרב הבריות על האמת הרי הוא כאלו עשאן כמו שאמר ז\"ל בפ' חלק ובא' מע\"ז בענין ואת הנפש אשר עשו בחרן אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים ואמר הכתוב ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם כלומר השמר והזהר שישובו המה עליך ואתה לא תשוב אליהם ואם יפתוך חטאים אל תאבה דשאני מינות דמשכה כמו שאמרו בשני מע\"ז ועל זה היו נזהרים החכמים מלהתקרב אליהם ואמרו על זה ואל תקרב אל פתח ביתה זו מינות בא' מע\"ז: ",
+                    "<b>ומי הוא בעל בריתך ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.</b> רבינו יונה ז\"ל פירשו לענין המשיב אפיקורוס שידע שהשם ית' יתן לו שכרו שלם ואם כן אין כאן שלשה דברים על כן אני אומר שזה אינו חוזר אל המשיב את אפיקורוס אלא לכל עובד השם שלא יתיאש מעבודתו אבל יתחזק בה ואע\"פי שהזהיר אנטיגנוס שלא יהא האדם כעבד המשמש על מנת לקבל פרס אבל חייב הוא העובד לחשב גדולת האדון אשר צוה אותו לעבדו בכל לבבו כדי שתיקר בעיניו העבודה ההיא ויתחזק בה לגדולת האדון ומתוך גדולתו ידע גם כן שהוא נאמן ואינו מקפח שכר פועליו כי אם לא יחשוב זה בלבו תמעט בעיניו גדולתו שהוא בעבדו יעבוד חנם ופועלו לא יתן לו וכשיחשב שהוא משלם לעובדו שכר פעולתו תיקר בעיניו פעולתו וייגע להשלים אותה כדי שיהיה רצוי בעיניו. וגם אנטיגנוס לא אמר שהעובד על מנת לקבל פרס שלא תהיה עבודתו רצויה שהרי אמרו בראשון מבתרא ובראשון מראש השנה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני או בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור וגם העובד מיראה צדיק גמור הוא. וכבר כתבתי מזה על משנה זו של אנטיגנוס ובמשניות שלנו אין כתוב אלא ומי הוא בעל בריתך ואין שם ונאמן הוא בעל מלאכתך: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי טרפון אומר.</b> לפי שרבי אליעזר דבר בשכר התורה שהוא גדול לפי פירושו סמך לו דברי רבי טרפון באותו פרק עצמו וזה סיוע לפירושי כי לולי זה מה הוא הסדר הזה שיסמוך דברי רבי טרפון לדברי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי והניח דברי עקביא בן מהללאל שהיה בבית שני והנה הסדר היה כן שהתנא סידר דברי הזוגות וכשהגיע להלל סידר דברי הנשיאי' שנשתלשלו ממנו וכשהשלים הסדר ההוא חזר להלל הראשון הסמוך לו דברי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו שראו החורבן וסמך דברי רבי טרפון לדברי רבי אליעזר מפני הדמיון שביניהם בשכר התורה. ורבי טרפון גם הוא היה בזמן החורבן וראה הבית בבניינו שהרי אמרו בפרק עשרה יוחסין בקדושין וכן במדרש קהלת שהוא עלה לדוכן אחרי אחי אמו והטה אזנו אצל כהן גדול ושמע שהבליע שם בן שתים עשרה אותיות בנעימות אחיו הכהנים וזה היה במקדש שהרי אמרו בפרק ואלו נאמרין בסוטה שלא היו מזכירין השם בגבולין אלא בכינוי וכן בספרי אמרו שהוא ראה אחי אמו כהן תוקע בחצוצרות וגם אחר החורבן היה שהרי אמר לו רבן גמליאל בספרי ובפסחים בפרק אלו דברים למה לא באת אמש לבית המדרש ואמר לו עבודה עבדתי ואמר לו כל דבריך אינן אלא מן המתמיהין וכי עבודה יש בזמן הזה אמר לו תרומה אכלתי ומזה נראה כי היה אחר החורבן. וכן בתוספתא דנגעים אמר לרבי יהודה בעץ ארז זה טהרתי שלשה מצורעים ולמדו משם כי תורת מצורע נוהגת אחרי הבית. והר\"ם ז\"ל בפי' המשנה בסוף נגעים כתב כן ובפרק יש בכור אמרו עליו שהיה נוטל פדיון הבן ומחזירו וכן בתוספתא דכתובות אמרו עליו שקידש שלש מאות נשים להאכילן תרומה בשני בצורת שהיה סובר שארוסת כהן בת ישראל אוכלת בתרומה. ובפרק הכותב העלו שהיה חבירו לרבי עקיבא ולא רבו אע\"פי שמצינו בספרא שאמר לו רבי עקיבא רבי הרשני לומר דבר ממה שלמדתי לפניך. ובבכורות פרק עד כמה אמר לו רבי עקיבא טרפון פטור אתה והיה אומר רבי טרפון לרבי עקיבא עקיבא הפורש ממך כפורש מחיים בספרי. ובפרק האומר בקדושין ובראשון מזבחים ובמסכת ידים היה אומר רבי יהושע שהוא רבו של רבי עקיבא לרבי טרפון טרפון אחי. ובראשון מבכורות אמרו רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון ורבי יהודה נשיאה היה בן בנו של רבינו הקדוש שחיה כמה דורות אחר חורבן הבית כמו שפירשתי ואם כן רבי טרפון חיה כל זה הזמן ותמה הוא ובירושלמי בראשון ממגילה קורא רבי טרפון רבן של כל ישראל ובראשון מיומא אביהן של כל ישראל: ",
+                    "<b>היום קצר.</b> זה המאמר כולו הוא להזהיר האדם ליתן כל זמנו לעסוק בתורה והלואי יצא ידי חובתו והאנשים יודעים זה ופושעים בעצמם ומאבדים שכר גדול ודומה זה לבעל הבית השוכר פועלים לעשות מלאכה חשובה בשכר הרבה ואמר דרך משל כי היום קצר והמלאכה מרובה. וידוע הוא כי הקיצר והאורך הנאמרים בענין א' מהאחד יודע חבירו ואין צריך לכפול אותו כי כשנא' ראובן יותר קצר משמעון אינך צריך לומר ושמעון יותר ארוך מראובן על כן יש לפרש זה על פי המשל היום קצר שהוא בתקופת טבת והמלאכה מרובה אפילו ליום ארוך אשר בתקופת תמוז על כן היה להם לפועלים להשתדל יפה להשלי' פעולת בעל הבית ולא יתעצלו וכל שכן כשבעל הבית עומד עליהם ודוחקם ורוצה שתהיה נגמרת באותו יום ואם לא יגמרוה באותו יום תשאר המלאכה בלתי נגמרת לעולם שלא שכר אותם אלא לאותו יום וכל שכן כשפוסק להם שכר הרבה שבעצלתם יפסידו הרבה והמשל הזה הוא על התורה שהיום הוא קצר זהו זמן של אדם כמו שנא' כי צל ימינו עלי ארץ ולא כצל אילן ולא כצל כותל אלא כצל עוף עובר עלינו תמיד שנא' ימינו כצל עובר כמו שאמרו במדרש קהלת ומתוך קוצר החיים אי אפשר לאדם לצאת ידי חובה אפילו במלאכה קטנה ובחלק קטן מחלקי התורה וכל שכן כשהמלאכה היא מרובה שאפי' יחיה האדם אלף שנים פעמים לא יוכל להשלים מלאכת התורה כולה שנא' ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כמו שדרשו בפרק עושין פסין ובני אדם העוסקים בתורה הם מתעצלים וזה הזמן הקצר מאבדין אותו בביטול התורה ובין כך ובין כך מלאכת בעל הבית היא מתבטלת הרבה בעצלתם ושמא תאמר בעל הבית אינו מקפיד על עצלתם אינו כן אבל הוא דוחק אותם שנא' והגית בו יומם ולילה ואם תאמר מה הפסדתי בביטול דע כי השכר הוא הרבה וההפסד גדול וכן אמרו במדרש חזית אותן ארבעים יום שעמד משה בהר סיני לא ישן משל למלך שאמר לעבדו לך מדוד זהובים מכאן עד למחר וכל מה שתמדוד יהיה שלך איך יישן והלא באותה שעה יפסיד כך אמר משה אם אישן כמה מרגליות מדברי תורה אפסיד על אחת כמה וכמה אנו אם נתן שנת לעינינו לעפעפינו תנומה. ורבינו שלמה ז\"ל כתב היום קצר העולם הזה רוצה לומר שאפילו יחיה אדם כל ימי עולם לא היה מספיק ללמוד תורה כולה. שמא תאמר אם לא אשלים היום אשלים למחר על זה אמר בעל הבית דוחק שנא' היום לעשותם ודרשו היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן כמו שאמרו בראשון מע\"ז ובפרק עושין פסין: "
+                ],
+                [
+                    "<b>לא עליך המלאכה לגמור.</b> זאת המשנה קצרוה בסדור תפלות ולא כתבו ממנה אלא ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא וחברוה עם המשנה הקודמת ומהמשנה הראשונה גם כן קצרו ובעל הבית דוחק וזה המאמר בא שלא יתיאש האדם מהגיית התורה אחר שאינו יכול לגומרה וזה משלימות זה החכם כי במאמר הראשון הזהיר הרבה שלא יתעצלו הפועלים והיה אפשר שיגיע ממאמרו יאוש לבני אדם כי אחר ששמעו ממנו שאי אפשר לגומרה אולי יאמרו למה נתחיל מה שלא נוכל לגמור על כן בא המאמר הזה לומר להם שלא יתיאשו מהשכר אם לא ישלימו פעולתם שהדין הוא כן בשכירות פועלים כי אע\"פי שאין השכר משתלם אלא לסוף כמו שנזכר בפרק המקבל ובפרק איזהו נשך ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כמו שנזכ' בשלישי מקדושין ובפרק הגוזל עצים ובא' מע\"ז ואלו לא אמר זה החכם אלא זה המאמר היה נותן עצלה לבני אדם והיה מספיק להם ללמוד באקראי בעלמא ודרך טיול אחר שיש להם שכר באותו עמל על כן באו שני המאמרים האחד לזרז הרבה והשני שלא להתיאש ואמר ולא עליך המלאכה לגמור ולא שכרך לגמור את כולה שתפסיד שכרך במה שתעשה כי יודע הוא שאי אפשר לך לגומרה אם מפני קוצר הזמן אם מפני צורך המלאכה ואפילו לא תתעצל כלל ואם תאמר מה יועיל לי להתחיל מה שלא אוכל לגמור אל תאמר כן כי לכך נוצרת שתעשה כל אשר בכחך לעשות ואין אתה בן חורין לעמוד בטל כי העול הוטל עליך לעבוד וכן אמרו בפרק שתי הלחם תנא דבי רבי ישמעאל דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור את עצמך מהם. לבטל הוא על משקל לשכב והוח מקור מפעל קל כי לא מצינו ממנו כי אם פעל קל ובטלו הטוחנות. וכיון שאין אתה בן חורין עשה מה שתוכל בין תשלים המלאכה בין לא תשלים כי אין ההקפדה להשלימה שהרי אי אפשר אבל ההקפדה היא על הביטול. ואם תאמר מה הפרש יש בין העמל בתורה לשאינו עמל בה לא זה ולא זה השלימו המלאכה. דע כי אם למד תורה הרבה נותנים לו שכר הרבה וזה הוא היתרון אשר בין העובד הזריז לעובד השפל כי זה זריז ונשכר וזה שפל ונפסד כמו שאמרו בפרק מקום שנהגו ואל תחוש לפירעון השכר שתהיה כמי שעובד בעל הבית ואומר לו לך ושוב ומחר אתן כי הקב\"ה שהוא בעל מלאכתך הוא נאמן לשלם לך שכר פעולתך ואל תצטרך להביאו בבית דין שיפסקו לך שכרך כפי עמלך כי הוא נאמן ולא יקפח שכרך ולא הוצרך החכם להוסיף תנאי אחר שהוא יש לו ממה שישלם כי זה דבר ידוע הוא שהעולם כולו שלו הוא ובידו לספק לכל בריה די מחסורה: ",
+                    "<b>ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא.</b> אמר זה שלא יתיאש מתשלום שכרו אם בעולם הזה אינו משתלם כי דרכו של בעל הבית הוא לפרוע אחר תשלום המלאכה ומלאכת ה' היא כל ימי האדם ואם כן מתן שכרו אינו בחייו אלא אחר מותו וכמו שאמרו רז\"ל בראשון מע\"ז ובשני מעירובין היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן וכן אמרו בראשון מקדושין ובפרק שילוח הקן שכר מצות בהאי עלמא ליכא שהרי התורה נתנה בשתי מצות אריכות ימים כיבוד אב ואם ושילוח הקן והיה מעשה באחד שאמר לו אביו הבא לי גוזלו' מהשובך ועלה בסולם ושלח האם ולקח בנים וברדתו מהסולם נשבר הסולם ומת ועל דבר זה יצא אלישע אחר לתרבות רעה ואמר היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו עד שבא רבי יעקב בר קודשאי בן בתו של אחר ודרש למען ייטב לך בעולם שכולו טוב והארכת ימים בעולם שכולו ארוך ואמרו שם אלו דרשיה אחר להאי קרא דרבי יעקב בר ברתיה לא נפק לתרבות רעה ועל כן אמר המשורר בראת שני עולמות ונתת ביניהם גבול הראשון למעש' והשני לגמול. ומה שאמר מתן שכרן של צדיקים הוא לומר שמתן שכרן של צדיקים הוא לעתיד לבא אבל מתן שכרן של רשעים בעולם הזה שנא' ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו ותרגם אנקלוס ומשלם לשנאוהי טוובן דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון בעלמא דאתי לא מאחר עובד טב לשנאוהי טוובן דאינון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון והרבה פירש לנו אנקלוס בזה לסלק מעלינו קושיית רשע וטוב לו. וגם הצדיקים אם יש להם ייסורין בעולם הזה הוא למרק קצת עונות שעשו ובזה מסתלקת קושיית צדיק ורע לו והכתוב צווח כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וזה הוא שורש גדול סמכו עליו רז\"ל כמו שנזכ' בפ' נגמ' הדין ובפ' חלק ומוטב שיתמרקו בייסורין בעולם הזה כדי שישאר שכרם שלם בעולם הבא וכן אמרו בירושלמי של מסכת פאה ובראשון מקדושין וכן בראשון מתענית ובראשון מע\"ז. ומה שאמר מתן שכרן ולא אמר פרעון שכרן לומר כי השכר ההוא מתת אלהים הוא בחסדו וברחמיו לא שיהיה לנו עליו חיוב אבל הוא ברחמיו נותן משלו שכר ליריאיו מבית גנזיו. וענין לעתיד לבא פירושו העול' הבא ושם הוא שכר הצדיקים כמו שאנו אומרים זכרונו לחיי העולם הבא. ורבינו משה ז\"ל פירש אחר המות והוא עולם הנשמות. ורבינו משה בר נחמן ז\"ל פירשו אחר עולם הנשמות בתחיית המתים שיבוא אותו עולם אחר זה העולם וכבר פירשנו זה בחלק שלישי מזה הספר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עקביא בן מהללאל אומר.</b> עד כאן היה סדר אל המשנה מכאן ואילך אין שם סדר לא לפי זכירת החכמים בדורותיהם ובמעלתם ולא לפי סדר הדברים ואין זה קשה כלל שהרי אמרו אין סדר למשנה ואע\"פי שבפר' הגוזל עצים וכן בפ' ראשון מע\"ז העלו דבחדא מסכתא יש סדר זהו לענין אם יש שם מחלוק' ואח\"כ סתם או סתם ואחר כך מחלוקת להודיענו על איזה מהם נסמוך לפסוק הלכה אבל למסכתא זו שאין בה מחלוקת בענין הדינין לא הקפיד המסדר בסדור המאמרי' ועקביא בן מהללאל הוא מגדולי התנאים הנזכרים בשמותם כמו הזוגות הנזכרים בפרק ראשון והיה גדול מאד כמו שאמרו במשנת עדיות והביאוה בפסחים פרק תמיד נשחט ובברכות פרק מי שמתו חס ושלום לא נתנדה עקביא בן מהללאל שהיו אומרים עליו שנתנדה מפני כבוד שמעיה ואבטליון שאמר אותה שפחה שהשקוה והיתה סוטה דוגמא השקוה כלומר שהיתה גיורת כמותם ואמרו שחס ושלום לא נתנדה ולא היו דברים מעולם שאין עזרה ננעלת על כל אדם בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל שכשהיו שוחטין הפסח בשלש כתות כשנכנסה כת אחת היו נועלין העזרה וכשהיה עקביא בעזרה לא היה אדם יותר גדול בעזרה בחכמה וביראת חטא ממנו ואע\"פי שחלק על חכמי ישראל בארבעה דברים והאחד מהם דם הירוק כמו ששנינו בפ' כל היד כבר צוה לבנו בשעת מיתתו שיחזור בו וכשאמרו לו חכמים חזור בך ונמנה אותך אב בית דין אמר להם חס ושלום אל אחזור בי מוטב לי לקרות שוטה כל ימי ולא ליעשות רשע שעה אחת לפני המקום שלא יאמרו מפני שררה חזר בו וכשאמר לו בנו למה תצוה אותי לחזור בי ואתה למה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי מרובים והם שמעו מפי מרובים אני עמדתי בשמועתם אבל אתה שמעת מפי יחיד ומפי המרובים מוטב לעזוב דברי יחיד ולאחוז דברי המרובים וכשאמר לו בנו פקד עלי חביריך אמר לו לא אפקד עליך מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך כל זה נזכר במס' עדיות: ",
+                    "<b>הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה.</b> כבר נזכר בפרק שני בדברי רבי ההסתכלות בשלשה דברים להציל האדם מן העבירה ואותן השלשה דברים הם עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין וכל אלה השלשה הם נכללים בדברי עקביא בן מהללאל לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כי הדין והחשבון הוא אחד הראייה והשמיע' והזכירה למעשים וזה מספיק להזהיר האדם מהדיבור המגונה והמעש' הרע וזה התנא הוסיף שני דברים אחרים והם מאין באתה ולאן אתה הולך להוסיף לאדם ענוה כשידע שאין יסודו אלא דבר בזוי ושלא ישתדל להרבות בשר ונכסים כי סופו עפר רמה ותולעה ובזה ההסתכלות לא יבוא לידי עבירה כי רוב האכילה מביא לידי גאוה והגאוה מביאה לידי עבירה שנא' פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ואמרו בפרק אין עומדין מלי כריסיה זיני בישי שנא' כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני ונאמר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וכן וישמן ישורון ויבעט:",
+                    "<b>מאין באתה מטיפה סרוחה.</b> היא טיפת שכבת זרע וקראה טיפה סרוחה כדי שלא יתגאה האדם אע\"פי שבשעת ההריון אינה סרוח' שאינה מסרחת במעי האשה אלא לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינה ראויה להזריע כמו שנזכר בפרק רבי עקיבא בשבת ובפרק בנות עכו\"ם אבל היא סרוחה אם תעמוד שעה אחת חוץ לרחם כי כן טבעה להסריח מיד כשהאויר מקיף בה כמו שזכרו זה חכמי התולדות לפי שהיא בתכלית השווי כי לולי זה לא היתה ראויה להזריע הצורה היותר נכבדת שבצורו' בעלי חיים והוא האדם ולפי שהיא בתכלית השווי והיא נעשית ממותר הדם הזך אחר העכול האחרון שהלך התמצית כולו אל כלי הצואה והשתן והזיעה ולא נשאר אלא הזך הנקי אם כן כשישנה אותה האויר ויוציא אותה מהשווי מיד תסריח ולא תצלח להזרעה ולפי שהיא מוכנת להסריח אם לא הזריעה קראה טפה סרוחה וכן מה שאמר טיפה סרוחה ולא הזכיר גם כן זרע הנקבה שגם היא מזרעת בשעת תשמיש חלק בהולדה שהרבה נשים הן מתעברו' ולא הזריעו שאין אותו זרע אלא כעין ריר היוצא מרוב התענוג ואם אינן מתענגות אינן מזריעות והן מתעברות אבל העובר הוא הנוצר מזרע הזכר והדם המתקבץ בפי הרחם בעת גמר תשמיש וזהו שאמרו חכמים ז\"ל בפרק המפלת האיש מזריע לובן והאשה מזרעת אודם ובזה נחלקו חכמי העכו\"ם אם מתערב זרע הזכר עם דם הנקבה ומשניהם נוצר הולד וכן היה נראה דעת חכמי ישראל או אם זרע הזכר אינו מתערב בדם הנקבה אלא שהוא מחממו ומקפיאו ומהדם ההוא אחר שנקפה בחום זרע הזכר נוצר העובר דומה לקיבה שנותן בה חלב להקפיאו לעשותו גבינה וכבר הארכנו בזה בחלק ג' מזה הספר. ותקננו דעת חז\"ל על הדעת האחרון ומה שלא זכר התנא כ\"א הטיפה ולא זכר דם הנקבה זכר היותר חשוב שבהם וקל וחומר אל הגרוע שבהם: ",
+                    "<b>ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה.</b> והמסתכל בזה לא ישתדל להרבות בשר ולא נכסים אחר שיודע כי גופו יהיה מאכל לרמה ותולעה ומה יועילוהו נכסיו וכן הכתוב אומר אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. וסוף האדם לשוב אל העפר כמו שנא' וישוב העפר אל הארץ כשהיה ואמר שלמה על זה כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה. ובראשון מברכות אמרו אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה:",
+                    "<b>ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון.</b> כשיסתכל האדם שעתיד ליתן את הדין מכל מעשיו יזהר קודם עשייה שלא יכשל בעבירה ואפילו מי שהוא עומד לפני מלך בשר ודם הוא מתיירא מהדין כל שכן מי שעתיד לעמוד לפני האל ית' וכמו שאמרו בראשון מחגיגה ר' אליעזר כי מטא להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקב\"ה על אחת כמה וכמה שאפי' הגדולים ביראת חטא הם יראים מיום הדין כמו שאמרו שם ר' אליעזר כי מטי להאי קרא בכי ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ומה שמואל הצדיק מתיירא מיום דין אנו על אחת כמה וכמה ופירשו שם כי חשב שעלה לדין והעלה עמו משה רבינו להעיד עליו אם עבר על התורה וזהו שנא' אלהים ראיתי עולים מן הארץ והם שמואל ומשה. יש ספרים שאין בהם אלא ליתן את החשבון ונראה שהוא טעות ובפרק רביעי הוא שאין שם דין אלא על כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון אבל במשניות קדומות מצאתי שיש ליתן את החשבון והוצרך לומר כאן דין וחשבון אם כך הגירסא לפי שאין ההסתכלות אלא מפני הדין אחר החשבון ומה שאמר שהאדם עתיד ליתן את הדין כן הוא לשון חכמים עתידין הם ליתן את הדין והוא כמי שלוה מחבירו והוא מחייבו ליתן מה שעליו מן הדין והרי הוא נותן את הדין ולמטה לא הוצרך לומר אלא על כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון כי כבר הוזכר באותה משנה שהאל הוא הדיין המחייבו ליתן את הדין על פי החשבון: ",
+                    "<b>לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה.</b> כדי להגדיל היראה הזכיר כל אלה התארים שאפילו העומד לדין לפני מלך קטן מתיירא כל שכן לפני מלך מלכי המלכים ואפילו היה בשר ודם כל שכן לפני האל ית' שהוא קדוש ואין לפניו שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד וברוך הוא כי כן אנחנו חייבים לברכו בשעה שמזכירין אותו וכמו שכתבתי בפרק שני וכן בפ' תפלת השחר כשחלה רבן יוחנן בן זכאי ונכנסו תלמידיו לבקרו מצאוהו בוכה ואמרו לו מפני מה אתה בוכה אמר להם אלמלא לפני מלך בשר ודם מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם מיסרני אין יסורו יסור עולם ואם ממיתיני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לשחדו בממון ולפייסו בדברים אע\"פי כן הייתי מתיירא עכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכי' הק\"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כעס עלי כעסו כעס עולם ואם מיסרני יסורו יסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לשחדו בממון ולפייסו בדברים ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באי זו מוליכין אותי ולא אבכה. ובפרקי בן עזאי שנינו כל הנותן ארבעה דברים אל לבו שוב אינו חוטא לעולם מאין הוא בא ולאן הוא הולך ומה עתיד להיות ומי הוא דיינו מאין הוא בא ממקום טומאה ולאן הוא הולך לטמא אחרים ומה עתיד להיות רמה ותולעה ומי הוא דיינו אדון כל המעשים. ומלך מלכי המלכים הם מלכי הארץ כי כמו שהוא שליט בעליונים כן הוא שליט בתחתונים שנאמר לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו ואמר דניאל לבלשצר הוא אלה אלהין ומארי מלכין ומשם למד אנקלוס לתרגם אלהי האלהים ואדוני האדונים אלה אלהין ומארי מלכין. ורבינו משה ז\"ל בספר המורה כתב כי אלהי האלהים המלאכים ואדוני האדונים הגלגלים. וכבר פירשתי בחלק הראשון מזה הספר כי באלהי האלהים נכללו כל העליונים כי גם הם נקראו אלהים והבאתי ראיה לזה מהפסוקים ונשאר אדוני האדונים אל השליטים התחתונים ועליהם נקרא מלך מלכי המלכים הקב\"ה. ובמדרש קהלת וכן בירושלמי פרק שני דסוטה אמר רבי יהושע בן לוי דסכנין שלשה דברי' אלו דרש עקביא מתוך תיבה אחת מהפסוק שאמר וזכר את בוראך בורך בארך בוראיך. בורך זו לחה סרוחה. בארך זה רמה ותולעה. בוראך זה מלך מלכי המלכים הקב\"ה ומכאן אמר עקביא בן מהללאל הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>איש את רעהו חיים בלענו.</b> כתב רבי' שלמה ז\"ל כי הגירסא היא בלענו על משקל שמרנו בריתו כלומר כל אחד ממנו בלע את חבירו בעודו חי ולשון הכתוב הוא אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו וזהו דרך גוזמא לרוב החריצות להמיתו וליהנות במיתתו ולא ימתינו להרגו אלא כמו חי כמו חרון ישערנו ואע\"פי שהפסוק הוא חיים בלעונו לשון המשנה הוא חיים בלענו וכן נראה ממה שאמרו בפרק ראשון מע\"ז מאי דכתיב ותעש אדם כדגי הים מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע חבירו אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע חבירו והיינו דתנן רבי חנניה סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלמה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלענו. ובמשניות שלנו גרסינן שאלולי מוראה שהיה קשה ענינו. ורבינו יונה ז\"ל כתב כי זאת האזהרה היא שיש לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער על צער של אחרים וכך דרכן של צדיקים כמו שאמר דוד ע\"ה ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי שאין לאדם לעשות תחנוניו ובקשותיו לצרכיו לבד אך להתפלל על כל בני אדם שיעמדו בשלום ובשלומה של מלכות יש שלום בעולם וזה אמת הוא וכבר אמרו חכמים ז\"ל בראשון מתעני' שלא יאמר אדם שלום עליך נפשי אבל האזהרה בכאן היה גם כן על שלום האדם עצמו כי זה המתפלל גם עליו תעבור כוס הצרה אם אין שלום במלכות וכן אמר ירמיה ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום: ",
+                    "<b>רבי חנניה בן תרדיון אומר.</b> רבי חנניה בן תרדיון היה בלי ספק אחר שני התנאי' הנזכרים בפרק הזה והם עקביא ורבי חנניה סגן הכהנים שהיו בזמן הבית שהיתה עבודה כי עקביא היה בזמן שעושין פסח כמו שכתבנו וכן רבי חנניה היה סגן הכהנים בזמן שהיה כהן גדול עובד ביום הכפורים שהרי שנינו בפרק טבול יום בזבחים ובפרק שני מעדיות אמר רבי חנניה סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה ובמשנת שקלים של בית ר' חנינה סגן הכהנים היו משתחוים ארבע עשר השתחואות במקדש. ובילמדנו פרשת ואתה תצוה אמר רבי חנניה סגן הכהנים אני הייתי משמש בבית המקדש. ובא' מיומא אני ראיתי אש שלמעלה ונראה שראה החורבן שהרי בפרק ראשון מתענית ובפרק אחרון מיומא יש אמר רבי חנניה סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת ואמר זה לאסור טבילה בתשעה באב מפני החורבן ור' חנניה בן תרדיון היה חמיו של רבי מאיר והיה בזמן רבי עקיבא סמוך לחורבן והוא היה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר בע\"ז בפרק ראשון והיה אומר ששנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה שנקרא אותו מושב מושב לצים והוכיח כן מהכתוב שאמר ובמושב לצים לא ישב וכתי' אחריו כי אם בתורת ה' חפצו אם כן מי שאין חפצו בתורת ה' מושבו הוא מושב לצים וכן כתוב בקש לץ חכמה ואין וכל זה להרחיק האדם מלשבת באותו מושב להתבטל מדברי תורה ואע\"פי שאין עושה דבר אחר אלא שהוא מתבטל מדברי תורה כדאי הוא להקרא לץ ואף על פי שהלץ הנזכר בכתובים שאמרו עליו במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין שהוא מהכתות שאינן מקבילות פני שכינה אינו אלא המדבר דופי בבריות ומתלוצץ עליהם ועל זה אמרו בראשון מע\"ז כל המתלוצץ מביא כלייה לעולם שנאמ' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכ' כי כלה מכל מקום הבטל מדברי תורה דבר קשה הוא ואם הם שנים ראוי ליקרא מושבם מושב לצים שהיה להם להוכיח כל אחד חבירו ולהעיר לו אוזן לשמוע בלימודים ורוב זה הפ' הוא להזהיר על דברי תורה: ",
+                    "<b>אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם.</b> כלומר שהשם יתברך מסכים על ידם ומחבב אותם כאלו שכן בתוכם ואע\"פי שאמרו בפ' הבא על יבמתו דאין השכינה שורה בישראל בפחות משני אלפים ושתי רבבות כמחנה לויה שנא' שובה ה' רבבות אלפי ישראל וכן במתן תורה נאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן כמו שאמרו בילמדנו פרשת יתרו זה הוא לענין גלוי שכינה כמו שהיה בהר סיני לענין מתן תורה אבל שכינה נסתרת היא שורה אפי' על פחות משני אלפים ושתי רבבות כמו שנזכר במשנה זו וענין השכינה הזו שהיא שורה אפי על יחידי הוא כי בהתקרב האדם אל האלהים ית' הוא דבק בו ובהתפרדו ממנו יתפרד אותו דיבוק וזהו הדיבוק שהזהירה עליו התורה ואמרה ובו תדבק שלא תפרד מחשבתו מהאל כלל וזה שאמר בעל ספר הכוזר שהאנשים האלה הם מעון למכינה והוא מה שאמרו רז\"ל האבות הן הן המרכבה וכבר הארכנו בענין השכינה בחלק שני מזה הספר. והראיה מהפסוק שכתוב כי כשנדברו יראי ה' בדברי תורה איש אל רעהו הרי כאן שנים הקב\"ה הוא שומע אותם ומקשיב לקולם וכותב דבריהם ועושה אותן ספר זכרון כי הדברים עצמם הם ספר לא שיכתבם בספר אחר ואמרו בראשון מברכו' וכן בפרק ראשון מקדושין ובירושלמי דמסכת פאה מאי ולחושבי שמו אפי' חשב לעשות מצוה ולא עשאה כגון שנטרפה לו שעה ולא יכול לעשותה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכן אמרו בפרק במה אשה ושם אמרו שני תלמידים שנוחין זה לזה בהלכה הקב\"ה מקשיב לקול' שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו עשו לשון נדברו מלשון הנהגה בנחת וסמכו לזה ידבר עמים תחתנו: ",
+                    "<b>אין לי אלא שנים מנין אפי' אחד יושב ועוסק בתורה שהקב\"ה קובע לו שכר שנאמ' ישב בדד וידום כי נטל עליו.</b> פירש רבינו משה ז\"ל וידום הוא הדיבור השפל מקול דממה דקה ומכל מקום דיבור יש לא שתיקה ומחשבה בלבד שהרי אמרו בפרק כיצד מעברין ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ\"ח איברים שבאדם שמורה בלב ואמרו שם אמר שמואל לרב יהודה שננא פתח פומך קרי פתח פומך תני כי היכי דתאריך חיי ותתקיים בידך שנא' כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוצאיהם בפה ויהיה לפי זה פירוש כי נטל עליו לשון סכך דמתרגמינן וסכות על הארון ותטיל לשון צל. וגירסת רבי' שלמה ז\"ל היא כאלו קיים כל התורה כולה וראייתו היא ממה שאמר כי נטל עליו כאלו נתינת התורה כולה היתה בעבורו בלבד וכן פירש רבינו מאיר הלוי ז\"ל אבל רבינו יונה ז\"ל גרסתו היא שהקב\"ה קובע לו שכר כמו שכתבתי אע\"פי שאינו אלא שותק ומחשב יש לו שכר אע\"פי שאינו מוציא בפה ואע\"פי שההוצאה בפה היא גורמת שיתקיימו בידו דברי תורה ולא ישכחם כמו שנזכר מכל מקום הקב\"ה קובע לו שכר על מחשבתו וזהו שהביא ראיה מהכתוב ישב בדד וידום כי נטל עליו כאלו נטל עליו עול התורה ויש לו שכר מחשבתו ויהיה נטל מלשון שלש אני נוטל עליך ואין במשניות שלנו אין לי אלא שנים וכו': "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר.</b> רבי שמעון סתם הנזכ' במשנה ובברייתות הוא רבי שמעון בן יוחאי כמו שמוכיח בפרק ערבי פסחים ובפ' במה מדליקין והיה תלמידו של רבי עקיבא כמו שנזכר שם ובפרק הבא על יבמתו והקדי' דבריו בכאן מפני שהיו דומים לדברי רבי חנניה בן תרדיון ופירוש דבריו הוא כי כשמתחברים שלשה לאכול ראוי שתהיה חברותם חבורה של מצוה שהרי הם מתחייבי' לברך בזימון וכשהיתה חברותם בלא תורה הרי היא כאותן שמתחברי' להשתכר ולהנאת עצמם ולחמם הוא כלחם אונים וזבחי מתים הם הצלמים שהם מתים הפך אלהים חיים ועליהם נאמר וילמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים והוא תקרובת עכו\"ם כמו שנזכר בשני מע\"ז שקרויה שקוץ וגלול וצואה כמו שנאמ' עליה תזרם כמו דוה צא תאמר לו פירושו לשון צואה מן וכסית את צאתך ובתחלת זה הפסוק כתיב וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וכתיב בסוף הפסוק כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום מפני שלא הזכירו שמו של מקום ודברי תורתו הרי הוא כאלו תקרובת ע\"ז שהוא צואה והוא כמוה: ",
+                    "<b>אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה.</b> ולא הספיק להם לפטור את עצמן בברכת המזון אלא שדברו בו דברי תורה הרי הוא כאלו אכלו משולחנו של מקום הפך האחרים שאכלו זבחי מתים האסורים בהנאה והללו הם כאוכלי זבחי שלמי' אחר שאכל המזבח חלק שמים ואלו זכו משולחן גבוה וכמו שאמרו חכמים ז\"ל בפרק האיש מקדש ובראשון ממנחות ובשני מיום טוב ובראשון מקמא ובערכין פרק אין מקדשין ובפרק העור והרוטב ובפרק יש מותרות כהנים כי זכו משולחן גבוה קא זכו ואמרו בפרק התכלת לה' לכהן קנאו השם ונתנו והביא ראיה מהפסוק שכתוב וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' וזה הפסוק ביחזקאל על המזבח ולפי שנקרא המזבח שולחן נראה שיש שולחן דומה למזבח ואי זה הוא זה הוא שאמרו עליו דברי תורה ברבים ואין רבים פחותים משלשה כמו שדרשו ימים שנים רבים שלש' בסוף נדה זה נראה לי פירוש זאת הראיה. ובפרק שתי הלחם וכן בפרק חומר בקודש ובאחרון מברכות אמרו פתח במזבח וסיים בשולחן רבי יוחנן ורבי אליעזר דאמרו תרוייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. ורבינו שלמה ז\"ל כתב וידבר אלי מיד כשדבר דברי תורה נקרא שולחן אשר לפני ה'. עוד כתב שיש אומרים מראשו של מקרא הוא יצא והמזבח עץ שלש אמות אל תקרי אַמות אלא ?אמות כמו יש אם למקרא כנגד תורה נביאים וכתובים ואמרי לה מקרא משנה ותלמוד שצריך אדם לדבר בהם על השולחן ואז קרוי שולחן אשר לפני ה' עד כאן. ומכאן נהגו לדרוש בסעודת חתן קודם ברכת המזון והוא מנהג קדום נהגו בו גדולי הראשונים אנשי מעשה וחכמה. והרב הגדול רבינו אברהם ברבי דוד ז\"ל כת' בספר איסור משהו כי הוא היה נוהג כן לדרוש בסעודה ומפני זה אמרו בפרק ערבי פסחים כי תלמיד חכם שאינו מיסב בסעודה של מצוה הוא כמנודה לשמים מפני שהיה מנהגם לדבר דברי תורה וכמו שמצינו בראשון מקדושין שהיו רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק מסובין בסעודה ורבן גמליאל עומד עליהם שהיה משתה בנו והוא מנהג הגון וכן מעשה אחר יש שם מהאמוראים וכן במדרש רות במשתה שעשה אבויה כשנולד אלישע אחר היו רבי אליעזר ורבי יהושע מסתלקין מן התורה אל הנביאים ומן הנביאים אל הכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני כמו שנזכר שם והוא יותר נכון ממה שנשתנה המנהג היום לדרוש בבית הכנסת קודם הסעודה ונשאר מקום הסעוד' לעמי הארץ המנבלי' את פיהם אשר היא עבירה גדולה כמו שנזכר בשני משבת ובראשון מכתובות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הנעור בדרך והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה.</b> כתב רבינו משה ז\"ל הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומחשב לבו בדברי הבאי. ונוסחתו היא להבטלה וכן היא במשניות שלנו כלו' מבטלו מדברי תורה שהוא פועל יוצא לאחר כלומר להבטיל לבו מדברי תורה נראה שדעתו ז\"ל לומר כי אינם שלשה דברים ומפנה לבו לבטלה הוא שב אל הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי. וכתב רבינו יונה ז\"ל כי הנעור בלילה אותן שעות הן רצויות ואין לו לחשב בהן כי אם בדברים רצויים לפני המקום והם דברי תורה שאותן שעות הם חשובות וראויות לדברי תורה כי אין מלאכה לעשות ואיננו שומע קולות בני אדם ואם יפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו שמפסיד זמן כי תוכל להיות לו מחשבה ברורה ונכונה ומפנה לבו למחשבה בטלה ומסירה אותו מהרהור דברי תורה עכ\"ל. ורבינו משה ז\"ל בספר מורה הנבוכים קרא השעות שהאדם נעור בלילה שעות מבורכות והזהיר הרבה שלא יאבד אותם אלא במחשבת התורה. וכן המהלך בדרך יחידי אם מחשב בדברי תורה מסיר פחד מלבו ואין לו חברה ולויה יותר טוב ממנה כמו שדרשו בפרק כיצד מעברין המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך וכן בסוטה בפרק עגלה ערופה ובראשון מתענית אמרו שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי נחוניה בן הקנה אומר.</b> רבי נחוניה בן הקנה הוא שחיבר מדרש ספ' הבהיר בקבלה ותלמידיו היו רבי ישמעאל ורבי עקיבא כמו שנזכר בפרקי היכלות. וכבר אמרו חכמים ז\"ל בראשון מע\"ז רבי יוסי אומר לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות ואומה ולשון שולטת בהם שנא' אני אמרתי אלהים אתם ובפרק כיצד מעברין דרשו חרות על הלוחות חירות על הלוחות שהעוסק בתורה הוא בן חורין מעול מלכות וכמו שהוא מוזכר בפרק השותפין שרצו בההוא כלילא דשדו אטבריה אתו לקמיה דר' אמרו ליה ניתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערקינן אמר להו ערוקו ערוק פלגא דליוה לפלגא אתו לקמיה דרבי אמרו ליה ניתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערקינן א\"ל ערוקו וערקו כולהו פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס בטל כלילא אמר ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. וכן אמרו בספרי אמר משה לפני הקב\"ה שני עולים אתה מטיל על בניך עול תורה ועול מלכות אמר לו אף חובב עמים כל קדושיו בידיך. ומזה הפסוק נפטרו תלמידי חכמים מעול מלכות וכן עול דרך ארץ שהוא צורכי מחייתו הוא מסתלק מהנותן עליו עול תורה להגות בו יומם ולילה וכמו שאמרו בפר' אין עומדין מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת וכן בפ' כיצד מברכין אמרו דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידם. ובמדרש משלי דרשו זה ממה שכתוב אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו. כלומר שבט התורה ועולה ירחיק אולת ועול דרך ארץ הקשורה בלב הנער הרודף אחר אולת ועול דרך ארץ והפורק ממנו עול תורה ואומר קשה הוא עולה ואיני יכול לסובלה יהיה עונשו שיטיל עליו עול מלכות לטרוח בעבודת המלך ועול דרך ארץ שטורח בצורכי מחייתו ולשון המשנה הוא עול דרך הארץ סימן לדבר הלוים שהיו עוסקין בתורה היו פנויים מהעבוד' פרך כי האדם לא נברא אלא לעבוד שנאמר בזעת אפיך תאכל לחם וכו' אם זכה עובד האל ואם לא זכה עובד בני אדם ובאחרון מסנהדרין אמרו תנו רבנן אדם לעמל נברא שנא' כי אדם לעמל יולד. ואיני יודע אם לעמל פה או לעמל מלאכה כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא. וכתבו חכמי העכו\"ם כי פרוש אחד היה נודד ללחם איה ממקום למקום ונכנס בעיר אחת ומצא בה איש עובד אלילים אמר לו למה אתה עובד לזה האליל אמר לו כדי שיספיק לי פרנסתי אמר לו הפרוש למה אתה בעורון גדול ומה כח יש בזה האליל להספיק לך פרנסתך והוא ממקומו לא ימיש אמר לו העובד ההוא ואתה למי אתה עובד אמר לו לאלהי השמים אשר כחו בכל העולם ויכול לזון בריותיו בכל מקום אמר העובד אל הפרוש ראה כי מעשיך סותרים דבריך ואם האלוה אשר אתה עובד אותו הוא בכל מקום למה יצאתה ממקומך לנוע ממקו' למקום לבקש מחייתך אז הודה לו הפרוש וחזר למקומו. ובילמדנו פרשת תזריע הביאו מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים נתמעטה ידו בקש לצאת לחוצה לארץ קדם לאשתו ואמר לה בשביל שבני אדם רגילים לבוא אצלי לראות את נגעיהם בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים אם ראית שערו של אדם שיבש מעין שלו תהא יודעת שלקה לפי שכל שער ושער ברא לו הקב\"ה מעין בפני עצמו שהוא שותה ממנו אמרה לו ומה אם לשער ברא הק\"ה מעין שתהא שותה ממנו אתה שאתה אדם וכמה שערות יש בך ובניך מתפרנסין על ידיך כל שכן שיזמין לך הקב\"ה פרנסה ונמנע אותו כהן ולא יצא לחוצה לארץ. ורבינו משה ז\"ל פירש פורק ממנו עול תורה שאומר אין תורה מן השמים ואיני סובלה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה שהיו יושבין ועוסקין בתורה.</b> זאת המשנה נכתבה בסדורי תפלות ונשתנו בה הנוסחאות יש נוסחאות כמו שכתבתיה. ורבינו משה ז\"ל נוסחתו עשרה שהיו יושבין בדין והוזקק לנוסחא זו מפני שהפסוק שמביא ראי' ממנו הוא לענין הדין ואין זה מוכרח כי גם הדיינים עוסקים בתורה הם וכל זה הפרק הוא לענין עסק התורה ובברכות פ' ראשון מחלק כל זה ונותן עשרה לתפלה ושלשה לדין ושנים ואחד לדברי תורה והטעם בזה כי אין תפלת צבור בפחות מעשרה ואין דין בפחות משלשה הדיוטות ועסק התורה אפשר לאחד ושנים וכך היא שנויה שם מנין לעשרה שמתפללין ששכינה שרויה עמהם שנא' אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ומנין לשנים שיושבים ועוסקים בתורה ששכינה עמהם שנא' אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ומנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנא' כל המקו' אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. והקשו שם וכי מאחר דאפילו חד תרי מיבעיא ותירצו תרי מכתבן מילייהו חד לא מכתבן מיליה בספר הזכרונות ודקדקו זה מהכתוב ויכתב ספר זכרון לפניו. ועוד הקשו שם וכי מאחר דאפי' תרי תלתא מיבעיא ותירצו מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קמ\"ל דדינא נמי היינו תורה. ועוד הקשו וכי מאחר דאפי' תלתא עשרה מיבעיא ותירצו עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי ושם לא נזכר חמשה כלל כמו שנזכר בזאת המשנה. וגירסת רבינו משה ז\"ל היא מנין אפי' שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט והביא ראיה לחמשה מאגודתו כי האדם אוגד בידו אחת שהם חמשה אצבעות וכלל היד היא אגודה אחת וראש הפסוק הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה השכינה שהיא בשמים היא יורדת על הארץ כשיש שם אגודה עוסקין בתורה וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל ועשרה הם עדה כמו שנזכר במגילה בפרק אחרון ובפרק מי שמתו ובפרק בן סורר ומורה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת והיו עשרה מרגלים כי אין יהושע וכלב בכללן ואלהים הם שלשה כי אין הדין נגמר אלא בשלשה לפי שאין בית דין שקול כמו שנזכר בראשון מסנהד' ויש ספרים גורסין וכן היא במשניות שלנו מנין אפי' חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט והם שלשה דיינין ואינו נגמר אלא בחמשה כדעת רבי בראשון מסנהדרין. ויש אומרים חציין של עשרה הם חמשה ומניין אפילו שלשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה ואין אגודה אלא בשלשה שכן מצינו בשלשה מינין שבלולב שהיו נאגדים באגודה אחת ומצינו שלש' שהם נקראים אגודה אחת שאגודת אזוב שלשה קלחים וכתב רבינו שלמה ז\"ל לא מצינו במשנה כתוב ישב בדד וידום אבל רגילין העם לאומרו ופירושו לפי נוסחתם וידום לשון מחשבה כמו כאשר דמיתי כלומר שהוא מחשב בדברי תורה כי נטל עליו כי נטל שכרו על אותו עסק. ויש אומרים נטל לשון סכך כמו וסכות על הארון דמתרגמינן ותטיל והגירסא הנכונה היא כמו שכתבתיה במשנה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא אומר.</b> נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם כי זה התנא נזכ' עליו בפרקא דחסידי שהיו גבאי צדקה בורחים ממנו כי היה נותן להם כל מה שיש בידו לצדקה. והנה פשט הלשון היה נראה שאם אתה שלו נכסיך גם כן הם שלו דמה שקנה עבד קנה רבו אבל זה הפירוש אינו נראה כי מפני מה יהיה הגוף שלו והממון אינו שלו אלא מחמת הגוף על כן כתב רבינו יונה ז\"ל זה לשונו וזה מדבר בין לענין גופו של אדם בין לענין ממונו לומר שלא ימנע אדם את עצמו ואת ממונו מחפצי שמים וזהו שאמר אתה ושלך שלו שאינך נותן משלך לא מגופך ולא מממונך אלא משל מקום שהכל שלו כי ממון האדם פקדון הוא בידו משל מקום אלא שיש לו יתרון בו על שאר הפקדונות שיכול לקחת ממנו כל צרכיו והשאר יתנהו באשר רצון המפקיד מלך מלכי המלכים הקב\"ה צוהו ויש לו לשמוח הרבה מאשר יכול לחיות מהפקדון בכבוד וכי יעשה רצון בעליו מהנשאר משל למלך שנתן אלף זוז לעבדו ואמר לו טול אתה המאה לעצמך ותן התשע מאות לתשעה בני אדם והלא שמח הוא וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך ובמקום אחר כתוב שם מידך הוא ולך הכל והוא נאמר לענין הגוף אשר הכינו לבנות בית קודשו וזה שכתוב ומידך נתנו לך נאמר לענין ממון כמו שנא' בראש הפסוק כי נעצור כח להתנדב בזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך עד כאן לשונו ז\"ל. וגם זאת המשנה אינה בסדורי תפלות: ",
+                    "<b>רבי יעקב אומר המהלך בדרך וכו' כאלו מתחייב בנפשו.</b> האיש הזה ראוי הוא שיתחייב בנפשו כי שתים רעות עשה האחת שמפסיק משנתו והוא בדרך ואפי' לא הפסיק מפני שיחה בטילה אלא שהפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו כמו שאמר ר' חנניה בן חכינאי למעלה בפר' זה והשני' שהפסיק משנתו מפני שיחה בטילה וזהו חילול כבוד תורה שהיתה חשובה לו אותה שיחה יותר ממה שהיה שונה משנתו וכבר דרשו בראשון מע\"ז בפסוק הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמי' לחמם שהפוסק מדברי תורה מפני שיחה בטילה שנופל בגיהנם ולא התנא התנא בכאן שיהיה יחיד אלא אפילו היה אחר עמו כדאי היא שיתחייב בנפשו ועל זה לא נאמר בכאן הרי זה מתחייב בנפשו כמו שאמר למעלה אלא מעלין עליו כאלו נתחייב בנפשו כיון שהוא בדרך והשטן מקטרג בשעת הסכנה כמי שתלה קמיע בצוארו וכשמגיע במקום ליסטים משליכו כי התורה היה חיים ללומדיה והמפסיק מלימודה פורש מחיים וכן אמרו בראשון מע\"ז אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב ותעש אדם כדגי הים מה דגים שבים כיון שעלו ליבשה מיד מתים אף בני אדם כיון שפורשים מדברי תורה מיד מתים. ומה שאמר התנא מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה הוא הדין שיחה אחרת אלא שדיבר בהווה שדרך הולכי ארחות להתעסק בשיחה במה שהם רואים בדרך מה שאינו בעיר מושב והם האילנות והחרישות וזהו ניר זה מלשון נירו לכם ניר וגם זו המשנה אינה כתובה בסדורי תפלו' ולשון המשנה מה נאוה אילן זה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי דוסתאי בר ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר ממשנתו וכו'.</b>לפי שיש דמיון לדברים אלו אל דברי רבי יעקב סמכם זה לזה אע\"פי שזה התנא תלמידו של רבי מאיר והוא מהתנאים האחרונים כי ר' ינאי אביו היה תלמיד רבינו הקדוש החותם המשנה. ולא מצאנוהו במשנה אלא במסכתא זו ובמס' עירובין והוא נזכר בגמרא בראשון מגיטין ובפרק המפלת. ודע כי כל מקום שנמצא רבי פלוני ברבי פלוני בספרים הישנים כתוב בי ר' פלוני כלומר בן רבי פלוני וכן תמצא בפיוטי הקליר בראשי הבתים אלעזר בי ר' קליר וכן רבן גמליאל ברבי כן היא קריאתם בי רבי כלומר בן רבי הוא רבינו הקדוש כמו שפירשנו. ובראשון מחולין יש ברבי אומר ושם פירש רבינו שלמה ז\"ל שהוא שם חכם. וכן בפרק ואלו טרפות ובפרק קמא דמכות אבל במקומו מהתלמוד יש על ר' יוסי ברבי בפרק הישן אמר רבן גמליאל לי התיר ברבי ובפרק מצות חליצה מדבריו של ברבי על רבי יוסי וכן בפרק ראשית הגז והיו קורין אותו על שם כבודו שהיה אדם גדול או על שם כבוד אביו שהיה ר' חלפתא. ובפרק הקומץ רבה אמר רבי יוסי יהודה ברבי על כבוד אביו שהיה רבי אלעאי. ורש\"י ז\"ל פירש שם יהודה החכם ובמסכת סוטה פרק כשם פירש רבי יוסי ברבי גדול בדורו ובתורת כהנים פרשת נגעים אמר רבי יוסי רואה אני את דברי ברבי על ר' יהודה. וכן במדרש קהלת חזקיה ברבי ויהודה ברבי שהיו בני רבי חייא הגדול. וכן בפ' אל טרפות אמרו מדברי ברבי נכר וכו' על חזקיה. וכן בראשון מקדושין יודן ברבי ושם כתב רש\"י ז\"ל כל היכא דקרי ליה ברבי מלשון חכמה וחריפות ובפרק כיצד מעברין כתב גדול בדורו. וכן בילמדנו רבי אבין הלוי ברבי רבי תנחומא ברבי. ובפרק בן זומא יש במשנ' רבי אליעזר הקפר ברבי. ובפרק כיצד מעברין הושעיה ברבי וכן בפרק ראשון מחגיגה וכן בפרק שלישי מבכורות בעי אחי ברבי וכן בפרק האשה שלום בפרק אם אינן מכירין אמר רבי יהושע על רבן גמליאל ואל יגזור עלי ברבי. ואמר כי השוכח דבר ממשנתו בפשיעתו מפני שלא חזר עליה מעלין עליו כאלו הוא מתחייב בנפשו וכבר משלו משל בפ' שתי הלחם וכן באבות דרבי נתן ובספרי פרשת עקב לאדם שמסר לעבדו צפור דרור ואמר לו כמדומה אתה שאם אתה מאבדה שאני נוטל ממך איסר בדמיה נשמתך אני נוטל ממך וזהו שאמר הכתוב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. וכתב רבינו יונה ז\"ל כי הוא מתחייב בנפשו לפי שעל ידי שכחתו יבא לאסור את המותר ולהתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו ונקרא פושע לפי ששגגת תלמוד עולה זדון וזה אמת הוא שהרי אמרו בשני ממציעא והגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נחשבות להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נחשבות להם כשגגות ואינו נראה לי שיהיה החיוב מפני שגגת הוראה שאם מפני זה הוא מתחייב בנפשו אם תקפה עליו משנתו למה הוא פטור הרי באה תקלה על ידו והיה לו למנוע עצמו מלהורות. אבל נראה שהוא מתחייב בנפשו מפני השכחה עצמה שהיתה עמו תורה משמרתו מהמות ושכחה בפשיעתו וכדאי הוא שיתחייב בנפשו וכמו המשל שהזכירו בגמרא כמו שכתבתי וכן אמרו שם בגמרא תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה לארבעים יום כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת. וכן אמרו גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית זה תלמיד חכם המתרשל בתלמודו ואם תקפה עליו משנתו שהיתה קשה עליו ומתוך קשיה שכחה וזה הוא תקפה עליו כמו הרועה שהוא שומר שכר והבהמ' עלתה בראשי צוקין אשר בפ' הפועלים אינו מתחייב בנפשו כיון שלא פשע בה שאפי' השומר הוא נפטר מתשלומין שהרי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ולשון תקפה עליו משנתו דומה ללשון תקפתו ועלתה לראשי צוקין בפרק המפקיד לשון אונס וזהו שקורין חכמים שכח תלמודו מפני אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון וראוי לכבוד ובירושלמי פרק ואלו מגלחין אמרו זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו כקדושת הארון. וכן הדין שהרי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון שנא' הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון כמו שנזכר בראשון מברכות ובפרק השותפין שרצו ובפ' שתי הלחם ושם הביאו משנה זו וכך היא כתובה שם אמר ריש לקיש כל המשכח דבר מתלמודו עובר בלאו דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו' וכדרבי אבין אמר אלעאי כל מקום שנא' השמר פן ואל אינו חלא לא תעשה רבינא אמר השמר פן בשני לאוין הן רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין הם שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יכול אפי' מחמת אנסו ת\"ל ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך במסירם מלבו הכתוב מדבר רבי דוסתאי בר ינאי אומר יכול אפי' תקפה עליו משנתו ת\"ל רק. ומצאתי נוסחאות משניות קדומות עד שישכיל וידיחנה מלבו. ויש שוכח תלמודו מפני אונס חולי כמו רב יוסף כמו שנזכר במסכת נדרים בפרק אין בין המודר וכן אירע לרבינו הקדוש בקצת הלכות כמו שנזכר שם והתלמוד אומר שאין אלו נכנסי' בכלל זה החיוב ומשנה זו גם כן אינה כתובה בסדורי התפלות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי חנינא בן דוסא אומר.</b> רבי חנינא בן דוסא תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי היה כמו שאמרו בפרק אין עומדין שאמר לו כשחלה בנו חנינא בני התפלל עליו מרוב חסידותו היתה תפלתו מתקבלת מיד כמו שאמרו בתענית וכן ביומא פר' הוציאו לו מאי הנייא צלותא דכהן גדול לרבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ביום הכפורים יהי רצון שלא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים שכשהיה רבי חנינא בן דוסא בדרך והיו גשמים יורדים אמר רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסקו גשמים וכמה נסים נעשו בתפלתו כמו שנזכר בפרקא דחסידי בת קול יוצאת בכל יום מהר חורב ואומרת כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב של חירובין מערב שבת לערב שבת כמו שנזכר בפרק היה קורא ובפרק כיסוי הדם ואמרו בפרק הרואה לא אברי עלמ' אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים עלמא דאתי לרבי חנינא בן דוסא והאי עלמא לאחאב בן עמרי. וידוע הוא כי האדם לא נברא אלא שידע וישכיל וישמור ויעשה וזה אפי' חכמי האומות שאין להם נביאים ולא תורה הבינו זה מדעתם וכבר אמר גדול שבהם חפץ האלהים בנו שנהיו נבונים וחסידים ובא זה החכם ולמד כי האחד סיבת האחר והוא המעשה לחכמה לא החכמה למעשה ולזה אמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימ' וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת וזאת הקדימה אינה קדימה בזמן כי איך אפשר שתקדם יראת החטא לחכמה שאם אין בו חכמה איך יהיה ירא חטא והלא אמרו אין בור ירא חטא אבל זאת הקדימה היא קדימת המחשב' שאם אדם מקדים במחשבתו להיות ירא חטא אז ילמד החכמה ותתקיים בידו כי היא המדריכה אותו למה שהוא קודם במחשבתו כי מהחכמה ידע מה הוא החטא ויפרוש ממנו ומתוך כך תיקר בעיניו החכמה ותתקיים בידו אבל אם קדמה במחשבתו ידיעת החכמה בלא יראת חטא לא תתקיים בידו כי מתוך שהיא מונעת אותו מחפצו יקוץ בה וימסאנה ומצינו קדימה בענין מחשבה כמו שאמרו חז\"ל מחשבתן של ישראל קדמה לבריאת עולם וכן אותן דברים שאמרו חז\"ל בנדרים פרק אין בין המודר ובפרק מקום שנהגו ובילמדנו ובבראשית רבה שקדמה לעולם קדימת מחשבה הם לא קדימת זמן. דומה זה למי שאומר דירת הבית הזה קדמה לבניינו שאלמלא לא עלה במחשבה דירת הבית לא נבנה ותחלת המחשבה היא סוף המעשה כן נראה לי. ובשני משבת אמרו והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת שהם ששה סדרי משנה ואחר כך יראת ה' היא אוצרו ואם אין שם יראת ה' אין חכמתו כלום והיו משבחין יותר דדחיל חטאין הוא ולא דגבר חכים הוא וכן ביומא פרק בא לו אמרו על מי שיש בו חכמה ואין בו יראת חטא חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד וזה דרשו ממה שכתוב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין ושאלו את רבן יוחנן בן זכאי חכם ואינו ירא חטא מה הוא אמר הרי זה אומן ואין כלי אומנותו בידו והיה אומר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תירתו תרתי גיהנם להצטער בעולם הזה בלימוד התורה ולאבד העולם הבא ביראת חטא. ואמרו בשני משבת אין לו להקב\"ה בעולמו אלא יראת שמים שנא' ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה שכן בלשון יונית קורין לאחת הן ובפרק בנות עכו\"ם אמרו רב פפא איקלע לתוך אמר אי איכא צורבא מרבנן אקביל אפיה אמרה ליה ההיא סבתא איכא צורבא מרבנן ורב שמואל בר זוטרא שמיה ותני מתניתא יהא רעוא דתהוי דכוותיה אמר מדקא מברכא לי בגויה ש\"מ ירא שמים הוא הרי דלא היה מתברך רב פפא בתורתו אלא ביראתו: ",
+                    "<b>הוא היה אומר כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.</b>במשנה ראשונה דבר בענין הפרישות מן החטא עם החכמ' איזה מהם מקיים האחר וכאן דבר על ענין הזריזות במצות. ואי אפשר לפרש מעשיו מרובים מחכמתו כפשטו שאם אין בו חכמה גדולה היאך אפשר שיהיה לו מעשים מרובי' שאין המעשים אלא פרי החכמה והתורה אמרה ולמדתם ועשיתם. על כן נראה לפרש שכל מי שמקבל לעשות כל מה שילמוד מיד שיקבל לעשות הרי זה כאלו עשה וכן אמרו במכילתא וילכו ויעשו בני ישראל וכי מיד עשו והלא לא עשו אלא עד יום ארבעה עשר אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאלו כבר עשו וזהו השנוי כאן מעשיו מרובין מחכמתו וכיון שקבל עליו לעשו' כל מה שילמוד א\"כ כשילמוד יתקיים בידו לימודו ודבר זה למדנהו מאבות דרבי נתן דתני התם כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר נעשה ונשמע שהקדימו עשייה לשמיעה ולא אמרו נשמע ואחר כך נעשה וכיון שקבלו עליהם מה ששמעו הרי הוא כאלו קיימו מה ששמעו אע\"פי שלא עשו עדיין: ",
+                    "<b>וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת.</b> זהו כפשטו שלמד הרבה ואינו מקיים טוב לו שלא למד ומה שלמד מהרה ישכחנו ובאבות דרבי נתן משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהלך לו אצל חנווני אמר לו תן לי רביעית יין אמר לו הבא כלי ופתח לו את חיקו אמר לו תן לי שמינית שמן אמר לו הבא כלי ופתח לו את המשפלת הוא כלי העשו' מסיב הדקל שאינו מחזיק שמן אמר לו בן אפלה כלים אין בידך ואתה מבקש ליטול שמן ויין כך אמר הקב\"ה לרשעים רשעים מעשים טובים אין בידכם ואתם מבקשי' ללמוד תורה ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' חקי אי אתה משיח בהם ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו.</b> בא להזהיר האדם שיהיה אהוב למטה ולא שהאהבה ההיא חשובה כל כך אלא שמתוך שיהיה אהוב למטה יהיה אהוב למעלה לפי שהשם הוא מתקדש על ידו ודבר זה פירשוהו חכמים באחרון מיומא שאמרו כל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרים עליו ראו פלוני כמה מתוקנים מעשיו אשרי אביו ואשרי רבו שלמדו תורה ועליו נאמר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. והתפארת להקב\"ה בבני אדם הוא מתוך מעשיהם המהוגנים הנעשים על התורה כי הבריות מכבדים התורה ומברכים בכל עת מי שנתנה וזהו שחפץ האל מבריותיו. וכבר פירש בעל ספר הכוזר כי אם תגדל תפארת השם ית' מפני שברא המאור הגדול להאיר הגופות והבריות מפארות שמו על הבריאה ההיא כל שכן שהוא מתגדל ומתפאר בישראל שעל ידיהם האיר השם ית' הנפשות באמונות הנגלות על ידיהם בעולם ואינו קשה לומר שעל ידי ישראל יתפאר שמו וכן הוא אפשר לומר שעל ידי החסידי' אשר רוח הבריות נוחה מהם הוא מתגדל שמו ומתוך כך יהיה האדם אהוב למעלה ואם אין רוח הבריות נוחה הימנו גם הוא שנוי למעלה כמו שנזכר שם: ",
+                    "<b>רבי דוסתאי בן הרכינס אומר.</b> יש נוסחאות ר' דוסא בן הרכינס וכבר כתבתי באי זה זמן היה בפרק ראשון במשנה ראשונה ובפר' שני אמר ר' יהושע עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם שהם דברים רעים בעצמ' ומאבדין את הגוף כמו שפירשנו שם ובכאן אמר כי יש דברים הם טובים לגוף וערבים עליו והם קשים לנשמה להוציאה מעולמה והם שינת שחרית שהיא ערבה עליו כמו שאמרו במדרש חזית בפסוק פשטתי את כתנתי על שינת עצרת שהיא ערבה והלילה קצרה והפסוק אומר הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו ואוי לו לאותו תענוג שהוא מושך ומתבטל מהתפלה וכל מעשה טוב ומגביר עליו טבע העצלה וכן אמרו בבראשית רבה ותרדמת נפלה על אברם תחלת מפולת שינה דמך ליה ולא לעי באוריתא דמיך ליה ולא עביד עבידתא ולא הותרה שינה של שחרי' ואפי בשבת שהרי אמרו במגילה בפרק אחרון כי בשבת מקדימין לבא לבית הכנסת ומקדימין לצאת מפני עונג שבת ומה שהתירו לאחר לבא ביום טוב אינו מפני השינה אלא מפני טרדת ההכנה לצורך שמחת יום טוב ומה שאמרו באחרון מברכות שינה של עמוד השחר כאסטמא לפרזלא כלומר שהיא מחזקת הגוף זה הזמן הוא קודם שחרית אבל של שחרית מוציאה את האדם מן העולם כן פירש הערוך ושינת צהרים שאינה מושכת האדם התירוה בקצת מדרשות בשבת שהיא בכלל עונג שבת ויין של צהרים גם כן הוא מושך את הלב כמו שנאמר למשוך ביין את בשרי והוא עת שכרות והמושך לבו בזה יתבטל מקריאת התורה וירגיל עצמו בבתי משתאות אשר הוא דבר שנוא להקב\"ה הנרגל בבתי משתאות כמו שנזכר בפרק כל היד ובפרק בן סורר אמרו שינה ויין רע לצדיקים והנאה לרשעים ושיחת ילדים גם כן מתוך שהאדם הוא נמשך אחריהם ודבריהם משעשיעים אותו הוא מתבטל מדברי תורה ויוצא מן העולם בלא חמדת תורה וכן הילדים מתים באסכרה מפני שמבטלים את אביהם מדברי תורה כמו שנזכר בפרק במה מדליקין. וכן ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שיחתם היא מושכת הלב כי אין דבריהם אלא בסיפור דברי הימים וביטול שעה אחת גורם ביטול שעה אחרת ויוצא מן העולם ג\"כ בלא תורה ונמשך ג\"כ אחריהם באכילה ושתייה וקלות ראש ואמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופו להאכילך טבלים ואל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ שסופו להאכילך תרומה רוצה לומר כי יחטיא אותך במה שהוזהרת עליו ואמרו באבות דרבי נתן כל הפורש מארבעה דברים אלו הוא שני למלאכי השרת: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר המודעי אומר.</b> זאת המשנה הביאוה בגמרא בפרק אחרון מסנהדרין ושם הוא מקומה כי אותו פרק חובר במי שאין לו חלק לעולם הבא לפי שבאותה מסכתא הוזכר כי הרוגי בית דין המתודין יש להם חלק לע' הב' ואין זאת משנתן של חסידים שתכתב בזאת המסכתא אלא משנת המורדי' והפושעים ולמה נכתבה כאן להזהיר האדם החסיד המוכיח בעלי עבירות שיזהר שלא תהיה תוכחתו מצוה הבאה בעבירה שיבוא לידי הלבנת פנים כמו שאמרו בספרא ובערכין פרק יש בערכין הוכיח תוכיח יכול תוכיחנו ופניו משתנות ת\"ל ולא תשא עליו חטא ולפי זה ראויה היא לזאת המסכתא כן נראה לי. ושם בגמרא לא גרסינן המלבין פני חבירו ברבים ובמשנה היא שנויה כאן הוא מפני זה שכתבנו אבל במשניות שלנו לא גרסינן המלבין פני חבירו ברבים ובמשניות קדומות אחרות ראיתי שגורסין כן: ",
+                    "<b>המחלל את הקדשים.</b> הוא המטמא אותם ומפגלם ומביא אותם לידי נותר ולהוציאם חוץ ממחיצתם וכן המטיל מום בהם. והנהנה ומועל בהם כל זה נכנס בכלל המחלל את הקדשים בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית שכיון שנזכר שם שמים עליהם ראוי לנהוג בהם קדושה וכבוד כמו שאמרו לך נתתים למשחה לגדולה שהכהנים חייבים לאכול המתנות כדרך שהמלכים אוכלים צלי ובחרדל כמו שנזכר בפרק הזרוע ובמקומות אחרים והמבזה אותם הוא בכלל כי דבר ה' בזה הכתוב עליו הכרת תכרת הנפש ההיא הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. וכן אמרו בירושלמי במסכת פאה הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מלמד שהנפש נכרתת ועונה עמה וכן היא בפרקי דרך ארץ. ירצו לומר שהיא נידונת ביסורים לעולם והכרת בעולם הזה הוא שיהיה ימיו נכרתים וזרעו נכרת והימים הנכרתים הוא שימות קודם שיגיע אל חמשים כמו שלמדו כן באחרון ממועד קטן ממה שכתוב אל תכריתו את שבט הקהתי ונאמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבוד' ורבא אמר שם מחמשים ועד ששים זו היא מיתת כרת ואם הוא זקן ועבר על חייבי כריתות הכרת שלו הוא שימות פתאום כמו שנזכר שם אם לא הגיע לגבורות וחייבי מיתה בידי שמים הם שאינם מגיעים לזמן הקצוב להם כמו שנזכר בסוף פרק החולץ ואמרו במדרש שיעלה מות בחלונו ותהיה פרתו רואה באפר ומתה ועל זה אמרו בפרק הערל כרת חמורה ממיתה וכן אמרו בפרק במה מדליקין והכרת לעולם הבא הנאמר באותן שכתוב בהם הכרת תכרת הוא שלא יחיו בתחיית המתים שכן אמרו בפרק חלק האומר אין תחיית המתים מן התורה אין לו חלק לעולם הבא מאי טעמא מדה כנגד מדה הוא כפר בתחיית המתים לא יהיה לו חלק בתחיית המתים למדנו שהעולם הבא הוא תחיית המתים וכבר כתבנו זה בחלק שלישי מזה הספר וזה הכרת בעולם הזה ובעולם הבא אינו אלא באותן שנא' בהם הכרת תכרת כגון אלו הנזכרים במשנה זו אבל יש חייבי כריתות שאינם נכרתין בעולם הבא אלא בע\"הז ויש מהם שנכרתים הם וזרעם והם שנא' בהם ערירים ושאר חייבי כריתות הם לבדם נכרתים בעה\"ז: ",
+                    "<b>והמבזה את המועדות.</b> בפרק אלו הן הלוקין ובפרק ערבי פסחים אמרו אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה המחלל את המועדות כאלו עובד ע\"ז שנא' אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור כן כתב גירסא זו רבינו יונה ז\"ל אבל אנו גורסין שם המבזה את המועדות ולפי גרסתו כתב ז\"ל כי כאן נאמר על חולו של מועד ושם נאמר על יום טוב עצמו והמחלל אותן הוא העושה מלאכה בהם ואע\"פי שאינו עובר בהן אלא בלאו שאין בו כרת שקלו הכתוב לעובד ע\"ז מאותו סמיכות ולא נאמר על זה שאין לו חלק לעולם הבא אבל כאן דבר על חולו של מועד על כן לא נאמר בכאן המחלל את המועדות. ונראה שאין מן התורה חילול בחולו של מועד שלא נאסרה בהם מלאכה מן התורה ואע\"פי שבראשון מחגיגה הביאו מקראות הרבה תנאים לאסור מלאכה בחולו של מועד וכן בפר' אין דורשין אמרו אסיפה בחולו של מועד מי שריא בתמיהה נראה בודאי שאין המקראות אלא אסמכתא בעלמא שהרי אמרו בפרק מי שהפך המכוין מלאכתו במועד לא קנסו בנו אחריו משום דלאו איסורא דאוריתא היא. ובגמרא פרק בתרא דמגילה השווהו לראש חדש לענין קריאת ארבעה משום דאינו יום טוב. וראש חדש מותר הוא מן התורה בעשיית מלאכה כמו שהוא מפורש בפרק במה מדליקין אלא שהוא מנהג לנשים כמו שנזכר בירושלמי. ועוד שאם היו הימים ההם אסורים מן התורה לא היה מקילים בהם חכמים והתיר בהם כמה דברים כמו מלאכת האבד ושכר פעולה למי שאין לו מה יאכל כמו שנזכר במסכת מועד קטן שלא מצינו באיסורי תורה שיקילו חכמים כל כך אלא ודאי מן התורה אין איסור מלאכה אלא בראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני מסוכות אבל ימים שבנתים אינן אסורים אלא מדבריהם והקילו בהם כאשר נראה להם וכן נראה מהירושלמי שאמרו שם כי רבי אבא בר ממל היה אומר אלו היה מי שימנה עמי התרתי מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחין ויגיעין בתורה ואלו אוכלין ושותין ופוחזים ואע\"פי שבפרק שני ממועד קטן אמרו דאבלות דרבנן וחולו של מועד דאוריתא לאו דאוריתא ממש קא אמר אלא שיש בהן אסמכת' דאורית' מה שאין כן באבל שאין בו אסמכתא מדאוריתא אלא מדברי קבלה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל וכן מה שאמרו בפרק אין דורשין אסיפה בחול המועד מי שריא לאו למימרא דמדאור' אסירא אלא לומר כיון דמכל הני קראי דרשינן אסמכתא לא מסתבר לאוקומי קרא דחג האסיף בחולו של מועד. ואע\"פי שבראשון מע\"ז נראה שהעכו\"ם שוין בהם לישראל אף על פי שאין אסור אלא מה שהוא מן התורה אין משם ראיה לפי שהעכו\"ם החזיקו בו מפני שהיא אסמכתא פשוטה וצדוקים מודים בה אבל הדבר נראה ברור שאין איסו' מלאכה בהם אלא מדבריהם וכן כתב בעל הלכות גדולות וכן דעת רבינו תם ורבינו משה בן מימון ורבותינו בעלי התוספות ז\"ל ולפי זה לא אמרו במשנה זו אלא המבזה שלפי שאינן אסורין במלאכה כיום טוב עצמו הוא מבזה אותם והרי זה כמחלל את הקדשים שהרי שם שמים נזכר עליהם חג לה' והמבזה אותם הוא ג\"כ בכלל כי דבר ה' בזה. ורבינו שלמה ז\"ל פירש המבזה את המועדות ועושה בהם מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ושתייה ונראה מפירושיו בפרק מי שהפך ובפרק אין דורשין שהוא סובר דמלאכת חולו של מועד אסורה מן התורה וכן דעת רבינו משה בר נחמן ז\"ל: ",
+                    "<b>והמפר בריתו של אברהם אבינו.</b> פירש רבינו שלמה ז\"ל שלא מל וא\"כ יהיה זה כמי שנאנסו אביו ואמו ולא מלו אותו בזמנו והגדיל ומצא עצמו ערל ואינו רוצה למול ונאמר עליו את בריתי הפר ובמפר בריתו כתיב ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא וזה התנא הוסיף זה על התנא שהוא מונה אותן שאין להם חלק לעולם הבא שאין לומר שהתנא ההוא תנא ושייר שהרי אמרו בראשון מקדושין תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר. ובפרק אחרון מסנהדרין אמרו כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא זה המפר ברית בשר מכאן אמר רבי אלעזר המחלל את הקדשים וכו'. והתנא שבראש פרק חלק מפרש ואת מצותו הפר באומ' אין תורה מן השמים והכל הוא ענין אחד עם כי דבר ה' בזה שהוא אומר אין תורה מן השמים. ורבינו משה ז\"ל פירש המושך את ערלתו כדי לכסות המילה ועושה כן כדי לבזות המצות. ובשבת פרק כירה אמרו כי ר' אבהו כשהיה יורד בנהר היה מגלה מילתו לפי שאמרו חז\"ל כל המניח ידו כנגד פניו שלמטה כאלו כופר בבריתו של אברהם אבינו ומתבייש על שהוא נימול וכשהיה עולה מן הנהר היה מכסה אותה מפני בני אדם כי אין לנו מצוה גדולה מהמילה שאפי' שבת החמורה מחללין עליה והעכו\"ם לא נתבזו אלא בערלה שנאמר כי כל הגוים ערלים כמו שנזכר בנדרים בפ\"ד נדרים והמפר אותה הוא מפר ברית שכרת השם עמנו והרי הוא כעכו\"ם שאין להם חלק לעולם הבא. וגר שלא רצה למול אין מקבלין אותו אע\"פי שטבל אלא שאם נחתך גידו אין מילה מעכבתו מלהתגייר וכן כתבו התוס' בפ' החולץ ובפ' רבי אליעזר דמילה: ",
+                    "<b>והמלבין פני חבירו ברבים.</b> והוא המביישו ואזהרתו היא אם עשאה דרך תוכחה בכלל ולא תשא עליו חטא ואם עשאה דרך בזיון שמזכיר לו מעשיו הראשונים אשר שב מהם הוא בכלל ולא תונו איש את עמיתו שפירשוהו חז\"ל באונאת דברים כמו שנזכר בפרק הזהב וכבר אמרו שם וכן בפרק חלק שאויבי דוד היו מביישן אותו בבית המדרש והיו אומרים לו הבא על אשת איש מהו עונשו והוא היה אומר להם הבא על אשת איש מיתתו בחנק מתודה ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ואמרו שם במערבא במאי זהירי באחוורי אנפי והרבה החמירו שם בזה ואמרו בפרק חלק מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח שלמה ואמר לו אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל. ואתה גדרת אותם לעשות אנגריא לבת פרעה שנאמר סגר את פרץ עיר דוד ומפני מה נענש שהוכיחו ברבים. וכן בדברי הימים כתוב על אביה בן רחבעם ויגפהו ה' וימת ואמרו רז\"ל במדרש רות כי נענש מפני שאמר לירבעם ועמכם עגלי הזהב וחשדו ברבים. ונקרא זה המלבין פני חבירו לפי שבתחלת ההלבנה פניו מאדימות ואחר כך מלבינות וזהו שאמרו שם דאזיל סומקא ואתי חיוורא והרי זה כשופך דמים. וחכמי הרפואה אמרו כי הבושת הוא מהתנועות הנפשות שיש לו שתי תנועות אחת לחוץ ואחת לפנים כי הכעס והחמה והשחוק המופלג הוא מתנועע הרוח אשר בלב מהרה לצאת לחוץ ויוצא עמו הדם ומאדימים פניו והאבל והיגון והדאגה הוא בהפך שהרוח הוא נכנס מפני הצער ופניו מתכרכמים ובבושת בתחלה הוא נכנס לצד פנים מפני הצער ואח\"כ מתחזק השכל ומעביר הבושה מעל פניו ויוצא הרוח לצד חוץ ומאדימין פניו כי אין הבושת דבר אחר אלא תגבורת השכל. וכבר שאלו לחכם מה הוא הבושת אמר להם השכל מה הוא השכל אמר להם הבושת והם דברו על הבושת שאדם מתבייש מעצמו וההלבנה הזאת שדברו בה חכמי ישראל היא במי שמביישין אותו בדברים שהרוח הוא מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חמה ולפי שאין לו טענה במה להסיר הבושת ההוא מעל פניו הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פנים והדם נכנס עמו והרי הוא כאלו שפך את דמו מצד חוץ לצד פנים ועל זה אין לו חלק לעולם הבא כי ההריגה היא לפי שעה וזה שכב בבושתו לעולם ותכסהו כלמתו וכמו שיש בע\"ז וגילוי עריות שהם ביהרג ואל יעבור תולדות כיוצא בהם בע\"ז הנהנה מעצי אשרה ובגילוי עריות המסתכל בעריות שאמרו על כל זה בפרק בן סורר ימות ואל יתרפא מעצי אשרה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה כן תולדות רציחה שהיא ביהרג ואל יעבור היא ההלבנה והחמירו בה יותר מהרציחה שהרוצח יש לו חלק לעולם הבא והמלבין אין לו חלק לעולם הבא מפני שעברה עליו דעתו תמיד עד יום המיתה וכן המלבין אינו כל כך חמור עליו חטא זה ולא יתעורר לתשובה וימות וחטאו עמו ועונו בו. וכבר אמרו אמר רב חסדא נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנא לן מתמר שנא' היא מוצאת וגו' בראשון מסוטה ובפרק הזהב ובפרק כיצד בברכות ובפרק מציאת האשה: ",
+                    "<b>והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה.</b> בפרק חלק אמרו שבכלל זה הוא האומר מא אהנו לן רבנן לדידהו קרו ולדידהו תנו וזה אע\"פי שהוא בכלל אפיקורוס מפני שמבזה תלמידי חכמים אבל זה בו ענין רע שני שהוא אומר כנגד התורה שנאמר ונשאתי לכל המקום בעבורם הרי שתלמידי חכמים מהנים בעולם ומגינים עליהם בתורתם. ובאחרון ממגילה אמרו שהמתרג' ומזרעך לא תתן להעביר למולך ומזרעך לא תתן לאעבר' לארמיותא משתקין אותו בנזיפה מפני שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה שהוא מחייב כרת בזה התרגום לבא על העכו\"ם והרי גלה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה ובכלל זה הדורש אגדות של דופי. ובירושלמי של מסכת פאה פרק ראשון פירשוהו לשון עזות פנים שהוא מגלה פנים בחצפה לעבור על דברי תור' בפרהסיא וזהו והנפש אשר תעשה ביד רמה ושם נאמר הכרת תכרת הנפש ההיא וזהו לשונם שם המגלה פנים בתורה עובר על דברי תורה בפרהסיא כיהויקים בן יאשיהו וחביריו. והאנשים האלה תורה ומעשים טובים שבידם לא יועילו להם להיות חלקם בחיים לעולם הבא. ושם אמרו מה אנן קיימין אי בשעשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני בעלי תשובה אלא בשלא עשה תשובה ומת בייסורין כלומר שאין הייסורין עם המיתה ממרקין בלא תשוב' החטאים האלה בנפשותם ובאבות דר' נתן אמרו עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה וכן יראה מפשט הכתוב שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי ולא כתב אשר פשעו בי. וכן דקדקו זה בגמרא בפ' עושין פסין על ענין אחר. ורבי אלעזר המודעי אחר החורבן היה שהרי אמר לו ר' טרפון מודעי עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו ובימי רבן גמליאל היה ג\"כ שהרי מצינו שהיה הוא ורבן גמליאל חולקין עם רבי אלעזר ורבי יהושע בפרק ערבי פסחים וכן בפרק במה בהמה יוצאה ומצינו שהיה אומר עדיין צריכין אנו למודעי בפ' גיד הנשה ובפ' מגילה נקראת ובפ' השותפין שרצו ושם פירש רבינו שלמה ז\"ל שהיה מהר המודיעים ובמסכת פסחים נראה שהיה רחוק מירושלם מהלך חמש עשרה מילין שהיא דרך רחוקה למי שהיה שם בעת שחיטת הפסח כמו שנזכר בפרק מי שהיה טמא ובכרך ביתר היה כשצר אותה אנדריאנוס קיסר והיה מתפלל בכל יום שלא תבקע העיר בידו ועכו\"ם אחד אמר לקיסר שכל עוד שיהיה קיים רבי אלעזר לא תמסר בידו ונכנס לעיר דרך ביבין ונעשה כמדבר באזנו של רבי אלעזר ורבי אלעזר לא הרגיש כי היה עוסק בתפלתו והגידו לבר כוזיבא שהיה מלך בכרך ביתר אחר חורבן ירושלם כי עכו\"ם אחד נכנס מרגל לעיר והיה מדבר עם רבי אלעזר ותפס המלך העכו\"ם ואמר לו מה היית מדבר עם רבי אלעזר אמר לו הקיסר שלחני אליו כי הוא אמר לו שיתן לו העיר ושאל המלך לרבי אלעזר מה אמר לו ואמר לו לא דבר עמי כלל מיד נתמלא המלך חמה על רבי אלעזר ובעט בו באגרופו ומת ומיד נמסרה העיר ביד הקיסר ועל זה נאמר בזכריה הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה כן כתוב במדרש איכה רבתי ובהרבה מקומות במכילתא מצינו שחולק ר' אלעזר המודעי עם ר' יהושע: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי ישמעל אומר.</b> רבי ישמעאל זה הוא חבירו של רבי עקיבא שהרי בפרק שביעי ממסכת מקואות אמר רבי עקיבא עליו היה רבי ישמעאל דן כנגדי והוא שחיבר מכילתא בספר ואלה שמות ועליו אמר בן עזאי בפרק בהמה המקשה חבל עליך בן עזאי שלא שמשת את רבי ישמעאל ואינו ר' ישמעאל בן אלישע כהן הגדול מהרוגי מלכות שאמרו עליו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום ידאג מן הפורענות וגם זה רבי ישמעאל היה כהן כמו שאמרו בפרק אלו טרפות שהוא כהנא מסייע כהני ורבי יהושע שהיה רבו של רבי עקיבא היה אומר לו ישמעאל אחי בפרק אין מעמידין ובתוספתא של מסכת פרה ובמדרש חזית ושם אמרו כי היה קטן ולפיכך לא גילה לו רבי יהושע טעם למה נאסרה גבינה של עכו\"ם ובפרק שלישי משבועות אמרו ששימש רבי נחוניה בן הקנה. ולשון רבינו משה ז\"ל הוא כשתעמוד לפני אדם גדול המעלה שים עצמך לנגדו קל ושימש אותו ואל תוקיר עצמך לו וכשתהיה עם שחור השער ר\"ל צעיר השנים לא תעשה כן אלא הוקיר עצמך עמו וזהו לשון נוח שהוא לשון ישוב והנחה ואל תשחק ואל תגעגע עמו ואחר כן אמר אל תחשוב כי מה שהזהרתיך מהתגעגע עם צעיר השנים חייב שתקבל אותו בזעם ובפנים זעופות לא כן הכוונה אבל צריך שתקבל כל אדם קטון או גדול בן חורין או עבד כל איש בשמחה וזה יותר ממה שהזהיר עליו שמאי בסבר פנים יפות עכ\"ל ז\"ל ודומה זה למה שאמר שלמה אל תתהדר לפני מלך. ופירוש תשחורת מענין הילדות והשחרות. וכיוצא בזה פירש רבינו שלמה ז\"ל אלא שפירש תשחורת נזכר מלשון חכמים ז\"ל הדבק לשחוור וישתחוון לך מלשון תרגום לא חמור אחד מהם נשאתי לא שחרית וכן פירש רבינו יונה ז\"לה\"ה ואומר כי אע\"פי שיש לו רשות וממשלה מהמלך על יקל עצמו אליו כמו למלך וגם לא יתנשא לפניו שהרי ממשלה יש לו אבל יהיה נוח עמו במדה בינונית בין הקלות וההתנשאות. ורבינו שלמה ז\"ל פירש בה לשון אחר הוי קל לראש כשתהיה בחור הוי קל כנגד היוצר וגם בזקנותך תהא נוח לו ופירש תשחורת לשון זקנה כמו הילדות והשחרות הבל וכתב כי באגדה שנינו בן תשחורת הוה ליה לר' עקיבא. ופי' רבינו משה יותר נכון. וכבר פירשנו והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות שאינו מענין זה אלא מענין הכנסת אורחים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא אומר.</b> רבי עקיבא היה מקהל גרים שהרי יוסף אביו היה גר כמו שנזכ' בפר' תפלת השחר שלא היה לו זכות אבות והיה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר באחרון מברכות ובפרק הקומץ רבה ובראשון מבתרא ובמכילתא והיה מאותן שנכנסו לפרדס והוא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום כמו שנזכר בפ' אין דורשין ועליו אמר בן עזאי בנדרים בפרק נערה חבל עליך בן עזאי שלא שימשת את רבי עקיבא ועליו אמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחסידות וכן היה אומר כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור כמו שנזכר בפ' אלו עוברין והוא היה מאותן ארבעה שחיו מאה ועשרים שנה משה והלל ורבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא כמו שנזכר בסוף ספרי והיה תלמידו של רבי אליעזר כמו שנזכר בפרק ארבע מיתות בסנהדרין והיה חולק עליו כמו שנזכר בפסחים בפרק ואלו דברים ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן היה אומר לרבי יהושע רבי הרשני לומר דבר ממה שלמדתני כמו שנזכר בפ' אם אינן מכירין בראש השנה והיו גדולי התנאים תלמידיו והסתמות כולם נסתמו לפי דעתו כמו שאמרו בפרק אלו הן הנחנקין סתם מתני' רבי מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא וגם הוא היה תלמידו של נחום איש גם זו כמו שנזכר בפרק מי שמתו נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא ובפ' אין דורשין אמרו ששימש אותו עשרים ושתים שנה וכן בפרק שלישי משבועות וכן בפרקא דחסידי וכן בפרק בני העיר אמרו שאל רבי עקיבא את רבי נחוניה הגדול ולמד לפני רבי טרפון אבל מרוב פלפולו נתחדד הרבה עד שנחשב חבירו והלכה כרבי עקיבא מחבירו ואפי' מר' טרפון כמו שנזכר בפ' הכותב:",
+                    "<b>שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה.</b> השחוק ידוע ואינה מדת ירא חטא והעצב היא יוצאת מנפש דואגת בקרבה על שאינה יכולה להשלים את חוקה וכמו שאמרו בפרק אין עומדין וסמכו לזה בכל עצב יהיה מותר והשוחק תמיד בלי ספק יהיה עסקו עם הנשים כי מדתו כמדתן וזהו כל חפצן וקלות ראש גם כן הוא ממדת הכסילים קלי עולם שהוא מיקל את ראשו ללכת ככסיל דרך הדיוטות בין בהלוכו בין בדיבורו וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא הרי שבהלוכו ודבורו הראה לכל לבו החסר ומי שהוא חושב ששכינה למעלה מראשו יושב בפניו בכובד ראש וכמו שאמרו מלא כל הארץ כבודו בא' מקדושין ובפרק כיצד מברכין בברכות והפך קלות ראש גם כן הוא הצניעות ואמרו באחרון מברכות לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח וכן הוא הפך היראה שאמרו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולמדו זה מהכתוב עבדו את ה' ביראה ואלו המדות שהם עצב וכובד ראש הם סייג גדול לערוה כי זאת המשנה בסייגים היא מדברת אבל רצה התנא להחמיר לומר כי הפך אלו המדות והם שחוק וקלות ראש אל תחשוב שאין בהם אלא מדת כל אדם הבינונים והעצב והכובד אינם אלא מדת החסידים אבל המדות האלה הם מרגילין לערוה כי בלא ספק יכשל בערוה וכמו שאמרו בנדרים פרק אלו מותרין כל הכופה בנשים סופו בא לידי עבירה וכל שכן השוחק והמיקל ראש שהוא בלי ספק יכשל בעריות שזהו פרי שתי מדות אלו ואמרו במסכת כלה והביאוה בשבת בפרק במה אשה ובפ' מי שמתו כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו הסתכל במקום התורף ולזה מנה הכתוב במלחמת מדין טבעת עם כומז שהוא מקום זמה:",
+                    "<b>מסורת סייג לתורה.</b> כל אלה הדברים אשר יספר אחר כן הם סייג וגדר לשמור שלא יכנס בהם האדם לשנותם ולבטלם כמו שאדם עושה סייג לכרמו שלא ינהגו בו עוברים ושבים מנהג הפקר והוא מלשון סוגה בשושנים והמסורת שמסרו לנו חכמים במלא וחסר הם שומרים תורה שבכתב שעל ידי המסורת יצאו לנו כמה מדרשות בתלמוד כמו בסכת בסכת בסכות קרנת קרנת קרנות והרבה כיוצא בהם והרבה דינים מהתלמוד הם יוצאים על פי המסורת כמו אשר תקראו אתם שהוא חסר בשלשה מקומות ודרשו ממנו אתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין ואפי' מוטעין:",
+                    "<b>מעשרות סייג לעושר.</b> זהו כנגד מחשבתן של בני אדם אשר עיניהם רעה בשלהם כי חושבים חסרון בנכסיהן מה שנותנים מהמעשרות גם מהצדקות ואמרי' בפ' מציאת האשה לאו כדין מתלין מלח ממונא חסר כלומ' שקיום הממון הוא כשמחסרין אותו כמו שהמלח הוא סיבת קיום הבשר מפני שמחסרו מהלחות אשר בו אשר הוא סיבת סרחונו והמלח מייבשו ומקיימו והתנא אמר דבר גדול מזה שמקיימו ומוסיף עליו כמו שנא' יש מפזר וכוסף עוד כי לא אמר סייג לנכסים מעשרות אלא סייג לעושר וכן דרשו בילמדנו עשר תעשר עשר כדי שתתעשר וכבר הביאו שם מעשה באדם אחד שהיתה לו שדה המוציא' אלף מדות ומתפרנס ממנה אחר שהיה נותן מאה למעשר ובשעת פטירתו אמר לבנו לעשות כן ועבר על צוויו ובכל שנה ושנה היתה פוחתת והולכת עד שלא הוציא' אלא המעשר ממה שהיתה למודה ואמרו לו קרוביו עד עתה היית אתה בעל הבית והקב\"ה כהן ועכשיו הקב\"ה בעל הבית ואתה כהן שנוטל המעשר וכן הוא במדרש ואלה שמות רבה וכבר הקשו במסכת תעני' על מה שדרשו עשר כדי שתתעשר ומי שרי לנסויי קב\"ה והא כתיב לא תנסו את ה' אלהיכם ותירצו חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די והנה נתבאר כי המעשרות סייג לעושר מהכתוב ומהקבלה ומהנסיון ואין במשניות שלנו מעשרות סייג לעושר אלא בקצתן: ",
+                    "<b>ונדרים סייג לפרישות.</b> הפרישות הוא המחמיר על עצמו לאוסר דברים המותרין לו כדי שלא יכשל בדברים האסורים כמו הנזיר שפורש מן היין כדי שלא יתקלקל בעבירה. וכמו שאמרו בסוטה ובנזיר בתחלתם ובברכות פרק הרואה למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהשכרות מביא לידי זמה שנא' זנות יין ותירוש יקח לב וכתיב למי אוי למי אבוי וגו' למאחרים על היין וכתיב עיניך יראו זרות הם הנשים הזונות שנקראו זרות שנאמר להצילך מאשה זרה והנזיר נקרא פרוש כמו שתרגם אנקלוס נזיר אחיו פרישא דאחוהי ובפרק חזקת הבתים אמרו כשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין והאוכל חולין בטהרה כדי שלא יכשל לאכול תרומה וקדשים בטומאה נקרא גם כן פרוש וכמו ששנינו בפרק אין דורשין ומייתי לה בפרק בנות כותים בגדי עם הארץ שאינו אוכל חולין בטהרה הם טמאים כמו מדרס הזב לפרושים האוכלים חוליהם בטהרה ועל זה אמרו בראשון מע\"ז נקיה מביאה לידי פרישות ואומר התנא כי לפי שהפרוש נכשל בפרישותו לאכול חולין בטומאה או שאר דברים שרוצה לפרו' מהם ואין בזה עבירה מן התורה ולפעמים יבא לידי מכשול בפרישותו. הדבר שהוא סייג לזה הוא הנדר שיאסור עליו הדבר ההוא בנדר או יאסור בנדר עליו דברים המותרים אם יעבור על פרישותו ומתוך חומר הנדרים יהיה נזהר בפרישותו ויכוף את יצרו ולולי זה לא הותרו הנדרים שהרי קרא הכתוב אל הנזיר חוטא וכמו שאמרו בראשון משבועו' ובכריתות פרק המביא ובנזיר ובנדרים ובפרק החובל ובמסכת תענית כמו שכתבנו למעלה ואמרו בירושלמי לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים כי לא הותר לאדם לצער את הגוף אלא לפרוש מן העבירה ובראשון מנדרים וכן בראשון מנזיר אמרו אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת בא לידי אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי לשאוב מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטרדיני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי חמדתיו ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ואמרו בויקרא רבה כי הלל היה נכנס לבית המרחץ והיה אוכל ואומר אורח בא אלי וכבדתיו והיו אומרים לו וכל יום באים אליך אורחים והוא אומר זאת הנשמה היא באה בכל יום כאורח ואכבדנה כמי שמכבד האורח להאכילו ולהשקותו לרוחצו. ואמרו בירושלמי רבי אלעזר הוה מצמית פריטי כולה שתא כדי לאכול מכל מין ומין ויש מפרשים שהיה עושה כן כדי לברך על ההנאה ולהזכיר שם שמים וטוב הוא זה ג\"כ אבל האמת הוא שהיה עושה כן שלא לצער הגוף מתאוות העולם וכתיב יודע צדיק נפש בהמתו ועוכר שארו אכזרי ותורתינו השלימה לא אסרה ההנאות ואסרה הריבוי בהם וחייבה מיתה לזולל וסובא על כן אמר התנא כי הנדרים שהם לעשות סייג לפרישות הם הנבחרים לא שאר נדרים והלא אמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות ואפי' נדרי גבוה אסורין אלא כמו שהיה הלל עושה שמביא בשבתו לעזרה וסומך עליה כמו שנזכר בראשון מנדרים ואמר נדרים סייג לפרושות ולא השבועות כי העובר על השבועה הוא עובר עליה בשעה קלה והנדר הוא קיים עליו ואף אם יעבור היום על נדרו גם למחר אסור לעבור עליו ולכן הוא יותר סייג הנדר מהשבועה זה דקדק רבינו יונה ז\"ל ובנדרים פרק ואלו מותרין אמר כי לא זריז בתנאיה אבל באיסוריה מזדהר ולזה הנדר הוא סייג לפרישות ובערוך פירש כינוי נדרים שתיקנו חכמים הם סייג לפרישות שהוא פורש מלהזכיר השם הנכבד: ",
+                    "<b>סייג לחכמה שתיקה.</b> כבר דברנו בפרק ראשון במעלת השתיקה ולא הוצרך התנא לדבר בה אבל סנפה לאלו הסייגים להודיע כי גם היא סייג לחכמה וכן כתוב חושך אמריו יודע דעת ובהרבה מקומות מזכירין חכמים חכמה אחר תורה כמו שאמרו בסוטה פרק ראשון ובמגילה בפרק ראשון על משה רבינו ע\"ה שהיה אב בתורה אב בחכמה ומה הוא זה ומה הוא זה ונראה כי התורה היא שמסר הקב\"ה למשה והחכמה היא מה שאדם מתחכם ומוציא מלפלפולו וכמו שאמרו בפרק במה מדליקין קבעת עתים לתורה פלפלת בחכמה והודיע התנא שהחכם אם ירצה שתתקיים חכמתו בידו ולא ישכחנה ישתוק הרבה כי על ידי דיבור חכמתו משתכחת ממנו והסייג שלה היא השתיקה והתנא ידע זה מחכמתו ומפלפולו והודיע כן לחכמים כנ\"ל. ורבינו משה ז\"ל פירש תורה תלמוד התורה בביאור מצותיה וחכמה מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהם לפי דעתו חכמת הטבע וחכמת האלהות וכבר כתבנו מזה בחלק שני מזה הספר הרבה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם.</b> כך הוא לשון המשנה ופיר' רבי' משה ז\"ל הכפל הוא כי המטיב לחבירו ואינו מודיעו הטובה שעשה עמו היתה יותר שלימה אלו נחשב בעיניו להודיעו ולומר ראה מה עשיתי עמך וכמו שאמרו בפ' שני מי\"ט הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו והם שתי טובות האחת המתנה והשנית הכבוד שכבדהו שנחשב בעיניו להודיעו וכשהודיע השם בתורתו כי האדם נברא בצלם ושישראל נקראו בנים ושנתן להם לקח טוב היא החיבה היתירה זהו פירושו ז\"ל וכן פירש רבינו יונה ז\"ל וטוב הוא זה ולפי פשט ההלכה נראה שהכפל הוא להגדיל החיבה כי מתחלה אמר חביב וחביבין ועוד לא הספיק לו זה אלא שאמר שלא חיבה בלבד בלב אלא חיבה יתירה נודעת וגלויה גם כן. ומצאתי בתפלות צרפתות נוסחא יפה במשנה זו והיא זאת חביב אדם שנבר' בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלהים וגו' חביבין ישראל שנקראו בנים חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם וכו'. ולפי נוסחא זו החיבה היתירה תוספת היא על החיבה הראשונה שהוסיף בצלם אלהים ובנים למקום וכלי חמדה שבו נברא העולם שלא נאמר כך בחיבה ראשונה. וכן נראה מאבות דרבי נתן ששם שנו בלשון הזה שאם לא נברא בצלם היה חביב וכשנברא נודעת לו חיב' יתירה וכן בכולם שנו כן הנה נרא' שבבריא' עצמה בקריאה ובנתינה נראית החיבה היתירה לא בהודעת הטובה. ופירש רבינו שלמה ז\"ל שאמר זה לומר כי מוטל על האדם לעשות רצון יוצרו וכן הוא האמת ולזה סמך לזה הכל צפוי כמו שנפרש אחר זה. והנה בדקדוק זה המאמר נאמר אנחנו כי האדם הגדילו הקב\"ה מהבהמות שבראו בצלמו שלא נאמר בשאר הנבראים שנברא אחד מהם בצלם אלהים אלא האדם לפי שיש בו דעת להכיר את בוראו יותר מהם ונקרא מפני זה צלם אלהים כי הוא הנבחר והמשובח שבכל הצלמים כמו האדם שיש לו כלי חמדה יאמר זה הוא כלי שלי כלומר הנחמד שבכל הכלים שיש לו וכן נקרא האיש הנכבד מכל האנשים איש אלהים וכן בית אלהים בית המקדש מפני שהוא נכבד מכל הבתים לקיבול התפלה וכן נקרא הר סיני הר אלהים מפני שהוא הנכבד שבכל ההרים לגילוי שכינה וכן נקרא מטה משה מטה האלהים לפי שנראו בו מעש' אלהים בנסים שנעשו בו ונקרא אצבע אלהים הכלי שנחרתו בו הדברות בלוחות לפי שהוא הנכבד שבכל הכלים הנבראים כן נקרא האדם צלם אלהים לפי שהוא נכבד שבכל הנבראים התחתונים בדמות ובבינה וכן פירש רבינו סעדיה ז\"ל בספ' האמונות ועל דרך הגימטריאות אדם עולה מ\"ה ומ\"ם ה\"א בשלימתו עולה פ\"ו כמנין אלהים וזהו אני אמרתי אלהים אתם אלו זכו לא זכו אכן כאדם תמותון ולא תועיל להם הגימטריא ועל זה נקרא צלם אלהים האדם ובזה נראית חיבה יתירה לאדם שנבדל משאר הנבראים להכיר את בוראו ובזה הצלם הם שוים כצדיק כרשע זה אדם וזה אדם ובכולם נשאר בהם ממדת הבהמה לאכול ולשתות ולבעול למלא תאוותו וכשהבדיל הקב\"ה לישראל מבין העמים וקדשם בקדושתו הראה להם חיבה יתירה ועל זה נקראו בנים כמו שהאב מקרב את בנו אליו יותר מעבדיו וכמו שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לה' אלהיך וכיון שאתם קדושים בקדושתו במה שקרב אתכם ועשה אתכם סגולה מכל העמים להראותכם מענין עזוזו ונפלאותיו והכרת אלהותו וקדושתו הרי אין לכם להתגודד על מת כי אתם יודעים כי המת ההוא נכנס במחיצתן של קדושים כי אתם קדושים כמותם כי לזה הבדיל אתכם הקב\"ה מבין העמים שתהיו נבדלים מהבהמות יותר מהם ולכן אחר שאמר אני אמרתי אלהים אתם אמר ובני עליון כולכם שהם בצלם אלהים ונקראים בנים ובראשון מקדושין אמרו אפי' בשעת הכעס קרויין בנים שנאמר בנים לא אמון בם בנים משחיתים בנים סוררים וכשנתן להם התורה הרי היא חיבה יתירה וזה שאפשר היה להם להתנהג בחדושתו של הקב\"ה בלא תורה כמו האבות והקב\"ה אשר חפץ למען צדקו הגדיל להם תורה כמו שאמר רבי חנניה בן עקשיה בסוף מכות במשנה רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר אם כן שלש חיבות נראו בישראל האחת שהם בצלם אלהים והשנית שהם קדושים ובזה הם שוים לצדיקים הראשונים כחנוך ומתושלח ושם ועבר שלא היתה להם תורה והשלישית בתורה להרבות זכותם וזהו שאמרו בהגדה השנויה במכילתא אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו כי בקריב' בהר סיני נתקדשנו להיות במחיצתן של קדושים ונתינת התור' להגדיל זכות היא מעלה אחרת ולזה אמרו בפרק חבית ובפרק מצות חליצה ובהוריות פרק אחרון ובפרק אין מעמידין כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן ואז נקראו בנים ראויים לקבל התורה שהיא לקח טוב כאדם הנותן לבנו כלי חמדה זה נראה לי וראויי' היו דברים אלו לרבי עקיבא שנכנס לפרדס החכמה ויצא בשלום. והתורה היא כלי חמדה דבר זה מפורש בכתובים שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב ושבו נברא העולם שנאמר ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז והוכיח זה מהכתו' שקרא התורה לקח טוב שזה הפסוק נדרש על התורה כמו שנזכר במנחות פרק כל המנחות באות מצה ובראשון מברכות כי בכל מעשה בראשית נאמר וירא אלהים כי טוב והקב\"ה היה מסתכל בתורה ובורא העולם שלא נברא העולם אלא לעבוד אלהים ולברכו שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ולזה בברכת נישואין שהכל מתקבצים שם שאין הקיבוץ ההוא אלא לכבוד האל לקיום עולמו בפריה ורביה תקנו ברכה ראשונה שהכל ברא לכבודו כמו שנזכר בראשון מכתובות והיא היתה כלי אומנותושל הקב\"ה שנא' ואהיה אצלו אמון אומן כמו שנזכר במדרש חזית וזהו שאמרו באחרון מברכות יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ שהעולם נברא בחכמה בתבונה ובדעת שנא' ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וכן נשתבח באלו המדות בצלאל שנא' ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ונוסף עוד ובכל מלאכה שהיה גם שלם במלאכת היד והיה צריך בצלאל להיות בכל זה חכם כי המשכן היה רומז אל כל העולם כולו עליון ותיכון ותחתון כמו שפירשנו בחלק שני מזה הספר וענין צירוף האותיות הוא ההשתמשות בהלכות יצירה כמו שפירשנו רז\"ל בסנהדרין פרק ארבע מיתות שעל ידי צירוף האותיות יכולין לבראות בריאו' חדשות וכמו שאמרו שם אי בעו צדיקי ברוא עלמא שנא' כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם כלומר העון גורם הבדל בינינו לאל שלא להיות כמוהו לברוא עולם. ואמרו שם כי הוו עסקי רב חנניה ורב הושעיה בהלכות יצירה הוו מוברילהו עגלא תלתא בכל מעלי שבתא ואכלי ליה ורבא ברא גברא אלא שהיתה בריאה חסירה דהוו משתעו בהדיה ולא מהדר ואמר ליה דמן חברייא את הדור לעפריך. ועל כל זה נקראת התורה כלי חמדה שבו נברא העולם ונקראת לקח טוב כלומר קניין טוב שהיא אינה כשאר קניינים שמי שמחליף עם חבירו כלי בכלי מה שהיה לו אין לו ומה שלא היה לו יש לו וכן חבירו כיוצא בו והתורה אינה כן שאם יודע מסכתא אחת וחבירו מסכתא אחרת ומלמד זה לחבירו מה שהוא יודע יהיה ביד כל אחד שתי מסכתות אין לך לקח טוב יותר מזה וכן נתפרש בילמדנו פרשת ויקחו לי תרומה וכן כיוצא בזה בואלה שמות רבה. ולא גרסינן במשניות שלנו אלא בקצת נוסחאות שנא' כי לקח טוב נתתי לכם. ובראשון מברכות אמרו בא וראה שלא כמדת בשר ודם מדת הקב\"ה מדת בשר ודם המוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב\"ה אינו כן נתן תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל צפוי והרשות נתונה.</b> כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים הקב\"ה צופה ומביט וכמו שאמר רבי דע מה למעלה ממך עין רואה והרשות נתונה בידו של אדם לעשו' שנא ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים כן פירש רבינו שלמה ז\"ל ורבינו משה ז\"ל פירש הכל צפוי כל מה שבעולם ידוע אצל הקב\"ה ואח\"כ אמר אל תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב שיהיה האדם מוכרח במעשיו אין הענין כן אבל האדם נתונה רשות בידו לעשות מה שיעשה וידיעת השם המעשים לא תכריחנו לעשות דבר. ולפי פירוש זה נפל הספק הגדול שנסתפקו בו העכו\"ם והוא אם האל יודע מה שיעשו' בני אדם איך תהיה הרשות נתונה בידם והידיעה כבר נפלה על סוף המעשה על כן נחלקו בזה לשתי דעות. אחת שאין לאל ידיעה במה שיעשה האדם והרשות נתונה לו לעשות כרצונו וזה דעת חכמי יון ואין זה דעת רז\"ל. שהם אמרו באחרון מסנהדרין ובילמדנו מנין שהקב\"ה יודע מה שעתיד להיות שנא' וקם העם הזה וזנה. והשנית שאין ביד האדם רשות לעשות כלום אלא הכל בגזירת הבורא ית' וזה דעת חכמי ישמעאל וזה כנגד התורה שאמרה ובחרת בחיים. ורבינו משה ז\"ל פסק בזה שהאל יודע העתיד וידיעתו זאת לא תכריח האד' בכלו' ואומר כי אע\"פי שזה נמנע בידיעתינו ידיעת הבורא ית' אינה כידיעתינו ואין לנו להשוות ידיעתו לידיעתינו כי הוא וידיעתו אחד וכמו שהוא נעלם ממנו ולא ידענו אותו כן נעלמה ממנו ידיעתו איך לא תכריח האדם לעשות בזולת רצונו והחולקים עליו אומרים שאין לחלק בין ידיעתו לידיעתינו כל כך אלא שהוא יודע הדברים קודם היותם ואנחנו לא נדע אלא אחר היותם אבל כמו שידיעתינו במה שנדע מהעבר אי אפשר להשתנות כך ידיעתו בעתיד אי אפשר להשתנות וכן שאם היתה הבחירה ביד האדם לעשות ושלא לעשות אין האל יודע ידיעה שלימ' והתחזקו בזה לומר שאנחנו כל מה שהוא שלימו' לנו מיחסי' אותו לאל והידיעה היא שלימות לנו על כן אנו אומרים שהוא יודע והידיעה כזאת היא חסרון לנו וכשנדע הדבר בספק אם יהיה כן אם לא יהיה אין זה אצלינו ידיעה אלא מחשבה ומבוכה ואיך נאמר שידיעת האל היא כן ולפי זה נשארה הקושיא במקומה בתחילה היאך איפשר לומר שידע האל העתיד ותהיה הרשות נתונה ביד האדם וכבר כתבנו זה בספר אוהב משפט ובספר זה בחלק השלישי ממנו תירצנו קושיא זו בזה שהדברים יש להם פנים לטוב ולרע וזה גילוהו רז\"ל בפרק חלק ראוייה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה והנה האל היה יודע סוף המעשה שיקחנה ולזה היתה ראוייה לו ואלו המתין לה כמי שממתין התאנה עד שתתבשל ולא יאכלנה בעודה פגה היה נושאה בהיתר והוא היה אץ ברגליו ונשאה קודם מיתת אוריה והחשב לו לעון וחטא ורז\"ל למדונו דבר זה מענין האיצטגנינות שאמרו בפרק מי שהחשיך האי מאן דבמאדים יהא גברא שיד דמא או גנבא או אומנא או טבחא או מהולא והקשה רבא על עצמו שהיה במאדים ולא היה בו כן והשיבו לו מר נמי עניש וקטיל הרי שהרשות נתונה ביד האדם להטות הדבר הידוע בסוף המעשה אם מפני גזירת האל אם מפני גזירת הכוכבים למצוה או לעבירה ובזה יתקיים מאמר רבי עקיבא שאמר הכל צפוי והרשות נתונה ולפי זה אמרו בפרק כל היד שהקב\"ה גוזר על הטיפה שיהיה עשיר או עני גבור או חלש חכם או טפש שכל זה לפי כח הטיפה אבל שיהיה צדיק או רשע אינו גוזר עליה לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שנזכר בפרק אין עומדין ובאחרון ממגילה. ויש מהגאונים ז\"ל שהם גורסין הכל צפון מלמד שכל מעשיו של אדם צפונים אצל הקב\"ה שנאמ' הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי: ",
+                    "<b>ובטוב העולם נידון.</b> הקב\"ה דן את העולם במדת רחמים וכשהאדם הוא בינוני הקב\"ה דן אותו במדת רחמיו דין צדיק וזהו שנאמ' ורב חסד ודרשו בראשון מראש השנה כשהאדם חוטא הקב\"ה מלמד עליו זכות כי הוא ברא אותו עם יצר הרע שנא' לפתח חטאת רובץ כמו שנזכר בראשון ממסכת יומא וזהו שאמר הכתוב כי הוא ידע יצרינו זכור כי עפר אנחנו ואמרו בפסחים בפרק האשה אמר רבי אלעזר אפי' בשעת כעסו של הקב\"ה זוכר רחמים ופסוק מלא הוא ברוגז רחם תזכור. ואמרו במדרש רבה שהקב\"ה דן אדם הראשון במדת רחמיו שאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות והוא נתן לו אלף שנים שהוא יומו של הקב\"ה שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול ועל כן חיה תשע מאות ושלשים שנה ונתן שבעים שנה לדוד לתשלום אלף שנים שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וזהו וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום שהרויח לו היום שלא יהיה יומו של אדם אלא יומו של הקב\"ה וזהו שאמר דוד ע\"ה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכור לי אתה. ביקש רחמים שלא ידין אותו כפי מעשיו אלא כפי מדת רחמיו וזהו שאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו אפי' הרשעים ונאמר במדות הקב\"ה ארך אפים. ופירשו במס' סנהדרין בפרק חלק ובפרק עושין פסין לצדיקים ולרשעים ודבר זה למדוהו מברייתו של עולם עד שלא ניתנה תורה שלא היה להם מעשים וזן אותם בחסד וכמו שכתבנו למעלה: ",
+                    "<b>והכל לפי רוב המעשה.</b> פירש רבינו שלמה ז\"ל האדם נידון לפי רוב מעשיו אם רובו זכיות זכאי רובו עונות חייב. ולפי המדה הראשונה להיות העולם נידון בטוב אינה אלא על הבינונים. ורבינו יונה ז\"ל תיקן זה שאע\"פי שהעולם נידון בטוב אין הכל שוין בו כי המרבה הטוב ירבו לו מדת החסד ואם אינו מרבה הטוב תהיה מדת החסד מעוטה וכן אמרו במדרש טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו אינו דומה המקוה ומתעסק למקוה ואינו מתעסק וכן במשניות שלנו לא גרסי' אלא והכל לפי רוב המעשה לא יותר. וגירסא אחרת מצאתי במשניות קדומות אבל לא על פי רוב המעשה וכן היא הנוסחא שם ובטוב העולם נידון אבל לא על פי רוב המעשה. אבל רבינו משה ז\"ל נוסחתו היתה והכל לפי רוב המעשה ולא על פי המעשה. הרכיב שתי הגרסאות וחסר מהסיפא רוב והוא מפרש הכל לפי רוב המעשה כמו ענין הצדקה כי מי שנותן אלף זוז לצדקה באלף פעמים זהו לפי רוב המעשה שנותן אותם בהרבה פעמים ובכל פעם ופעם יש לו התעוררות לעשות מצוה וזה שנותן בפעם אחת אע\"פי שנותן באותו פעם כל מה שנותן חבירו בפעמים רבות לא התעורר במצוה אלא פעם אחת על כן אין שכרו כי אם שכר פעם אחת והאחר יש לו שכר הרבה פעמים כי הקב\"ה אינו מקבל מהאדם אלא רצונו הטוב בין שיתן הרבה בין שיתן מעט וכמו שאמרו בראשון מברכות ובסוף מנחות במשנה ומייתו לה בפרק היה קורא ובפרק ידיעות הטומאה אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. והנוסחא המדוקדקת במשנות מנחות היא ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים ואמרו בפ' ערבי פסחים א\"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו ועני בשיו יתום בניצתו אלמנה בתרנגולתא ולפי רוב המעשה אדם נידון לא על פי המעשה אם האחד יהיה רוב המעשה ומעט בדמי' והמעשה האחר מרובה בדמים השכר הוא לפי רוב הפעמים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל נתון בערבון.</b> זה המשל להקב\"ה עם בריותיו שהוא כחנוני הפותח חנותו למכור סחורותיו והוא מוכר להם בהקפה והמתנה ע\"י ערבים וכותב הכל בפנקסו ואח\"כ גובה מהם על ידי שלוחיו יש פורע ברצונו ויש על כרחו בבית דין. והקב\"ה הוא החנוני המוכר והקונים ממנו הם בני אדם והסחורות שלוקחים הם מעשיהם ואמר כי כל מה שמוכר הקב\"ה לבני אדם הוא נתון בערבון שכל ישראל ערבים זה לזה כמו שאמרו במסכת סוטה בפרק ואלו נאמרין וכן אמרו במדרש רבי תנחומא ובמדרש חזית ובמדרש משלי ובמדרש תלים כשנתן להם הקב\"ה לישראל תור' אמר להם תנו לי ערבים שתקיימו אותה אמרו לו אבותינו יהיו ערבים לנו ואמר להם אבותיכם כבר הם חייבים לי אמרו לו בנינו הקטנים יהיו ערבים אמר להם על ידי ערבותם אתן לכם התורה שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וכשאדם חוטא גובים ממנו בניו הקטנים כאדם שגובה חובו מערבים שנא' ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ואמרו בפרק במה מדליקין בעון ביטול תורה בנים מתים וכן אמרו שם בזמן שצדיקים בדור נתפשין על הדור אין צדיקי' בדור קטנים נתפשין על הדור והוכיחו זה מהכתוב אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים גדיים מתמשכנים על הרועים וכן אמרו בראשון מכתובות וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שאבותיהן מנאצין להקב\"ה כועס בבניהם ובנותיהם כשהם קטנים. והגאונים ז\"ל פירשו מלמד שהאדם על ידי ערב משנולד שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו מלמד ששני מלאכים מהלכים עמו ביום ושני מלאכים מהלכים עמו בלילה כותבים ביום מה שהוא ביום ובלילה מה שהוא בלילה ובאין ומעידין לפני הקב\"ה וכן הוא מפורש בא' מתענית ובפ' אין דורשין: ",
+                    "<b>ומצודה פרושה על כל החיים.</b> זו היא המיתה והייסורין שאי אפשר לאדם להנצל מהם וכמו שנאמר אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. וכתיב כי לא ידע האדם עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה. וכן אמרו בפרק במה מדליקין אדם יוצא לשוק יהא נדמה כאלו נמסר לסרדיוט חש בראשו יהא דומה כמי שנתנוהו בקולר עלה למטה ונפל יהא דומה למי שהעלוהו לגרדון לידון וצריך פרקליטין גדולים והם תשובה ומעשים טובים וכבר כתבתי מה שאמר הפייט יונה פותה תועה במדבר רואה את הככר ואינה רואה את המכבר כן בני אדם חוטאים ואינם זוכרים יום המיתה והמצודה פרושה עליהם:",
+                    "<b>והחנות פתוחה.</b> ובני אדם נכנסים לשם ולוקחים ואינם מעלים על לבם כי בהגיע תור הפירעון יגבו מהם אלא שמאחר שרואים החנות פתוחה לוקחים כרצונם להנאתם לפי שעה ואינם רואים את הנולד כן בני האדם רואים שהעולם לפניהם פתוח נכנסים בו ונהנים ממנו בעבירה:",
+                    "<b>והחנוני מקיף.</b> ומאמין לכל מי שבא ולוקח בהלואה כיון שיש לו ערבים שיכול לגבות חובו מהם כן הקב\"ה מניח בני אדם לחטוא אחר שיש לו ערבים לגבות מהם: ",
+                    "<b>והפנקס פתוחה.</b> זהו המשל כי לפי שהחנוני טרוד להקיף לזה ולזה מניח הפנקס פתוחה כדי שתהא מזומנת כדי לכתוב ההקפות ושלא ישכח פרוטה אחת וכן הוא הקב\"ה אין שכחה לפני כסא כבודו וכל מעשה האדם הן נכתבין לפניו: ",
+                    "<b>וכל הרוצה ללוות בא ולווה.</b> זהו לפי מה שכתוב במשנה הראשונה והרשות נתונה שאין האדם מוכרח במעשיו אלא הרשות בידו ללוות או שלא ללוות שהרשות בידו שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ובחרת בחיים ואמרו ברביעי מע\"ז בא ליטמא פותחין לו וביומא פרק אמר להם הממונה: ",
+                    "<b>והיד כותבת.</b> כי הכל הוא נכתב מיד שלא תאמר אע\"פי שהפנקס פתוחה מרוב הטרד' אינו כותב הכל על כן אמר והיד כותבת מיד ואפילו שיעור פתיחת הפנקס אין מאחרין לכתוב אלא מיד הכל הוא נכתב שנאמר גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו וכתיב ביד כל אדם יחתום ואמרו במדרש שכל מעשיו של אדם נכתבין משעה שנולד שנאמר כולם יכתבו כתובים לא נאמר אלא כולם יכתבו ואע\"פי שהלוה הזה דעתו לפרוע לאחר שילך לביתו ויביא מעות החנוני אינו נמנע מלכתוב ואפילו הלוואה דלפי שעה. והמשל הזה הוא שאע\"פי שהאדם אחר שחטא נתחרט ושב בתשובה אינו דומה למי שלא חטא כלל וכן אמרו בפרק הכונס חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע\"פי שהוא משלם רשע הוא ויותר טוב הוא מי שלא חטא ולזה אמר דוד ע\"ה אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אבל יותר טוב הוא מי שלא חטא וזהו שאמר אחרי כן אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה והקדים בעל תשובה לצדיק שלא חטא כי זהו רוב העולם ומועטים הם מי שלא חטאו ואע\"פי שאמרו רז\"ל בפרק אין עומדין ובפרק חלק מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד כבר אמרו שם שאין זה דברי הכל ולפי דעתם גם כן מעלת בעלי תשובה היא מפני שטעמו טעם חטא ומצערין עצמן לפרוש ממנו יש להם שכר גדול בזה: ",
+                    "<b>והגבאין מחזירין תדיר</b> כי החנוני שולח שלוחיו לגבות בכל יום חובו מאוהבו מעט כמו שנזכר בראשון מע\"ז וכן מן השמים שולחין ייסורין באדם לגבות ממנו חובו ונותנין שלום לרשעים ואלו הן פירות מעשיהם של רשעים שהם עושים בעולם הזה והקב\"ה פורע מהם שנא' ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו: ",
+                    "<b>ונפרעין מן האדם לדעתו</b> כיצד לדעתו כמי שמודה בחובו ואומר לנושה בו הדין עמך כי האדם הצדיק אומר אלו הייסורין מרוב עונותיו ואומר להקב\"ה יפה דנתני כמו שאמרו בראשון מתענית וכמו שאמר דוד ידעתי ה' כי צדק משפטיך ואמונה עניתני. ושלא מדעתו כיצד כמי שהרויח לו הנושה הזמן ושכח חובו וכשבא ליפרע ממנו קורא תגר ואומר לא לויתי ממך כלום והרי זה משיב רעה תחת טובה שהנושה בו המתין לו וכשבא ליפרע ממנו היה ראוי לו להחזיק לו טובה על ההמתנה והוא קורא תגר כנגדו על הפירעון כן הקב\"ה הוא ארך אפים בין לצדיקים בין לרשעים כמו שנזכר בפרק חלק ובפ' עושין פסין ומאריך אפים ולבסוף גבי דיליה כמו שאמרו בילמדנו ובבראשית רבה ובפרק הפרה והרשע שוכח עונותיו וקורא תגר כנגד דינו של הקב\"ה ואינו מהרהר תשובה בלבו והוא מת בעונו מתוך רשעו: ",
+                    "<b>ויש להם על מי שיסמוכו.</b> כי הגבאים אומרים יש לנו על מי שנסמוך והוא מה שכתוב בפנקס והחנוני נאמן על פנקסו כן הייסורין הבאין על האדם הם לפי המעשים הנשכחים מהאדם ונזכרים אל זוכר הנשכחות ברוך הוא:",
+                    "<b>והדין דין אמת.</b> אין הקב\"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמו שאמרו בראשון מע\"ז ואינו גובה יותר ממה שחטאו שאינו נפרע אלא מה שייתחייב על פי הדין: ",
+                    "<b>והכל מתוקן לסעודה.</b> כי כל הדברים סופן ואחריתן הם להכשר סעודה כמו החנוני שכל מה שגובה אינו אלא לעשות סעודה כי כל עמל האדם לפיהו כן כל מעשה האדם הם מתוקנים לחיי העולם הבא הוא תחיית המתים שאפילו הרשעים יש להם חלק בה אחר שיגבה מהם מה שלוו בעה\"ז ולטוב להם גובים מהם כדי שיזכו לטוב יותר גדול מזה העולם ואע\"פי שמקרה אחד לצדיק ולרשע זה מת וזה מת אבל שכרן ופורענותן חלוקין דומה לנכנסים לסעודה הכל נכנסין בפתח אחד וכשיושבין כל אחד ואחד יושב לפי כבודו ולפי מעשיו כמו שדרשו במדרש קהלת בפסוק כי הולך האדם אל בית עולמו ובשבת פרק שואל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר בן עזריה אומר.</b> רבי אלעזר בן עזריה היה חבירו של רבי עקיבא כמו נזכר בפ' האשה רבה ביבמות שאמר רבי עקיבא בתרמילו ואנא חי. וכן בפרק אחד דיני ממונות אמר לו עקיבא מה לך אצל הגדה וכן כשמנו אותו לנשיא כשהעבירו לרבן גמליאל רצו למנות לרבי עקיבא אלמלא היה לו זכות אבות שהיה ממשפחת גרים ומנו את רבי אלעזר בן עזריה שהיה עשירי לעזרא כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ובפ' כל המנחות באות ובראשון מברכות אמר לרבי ישמעאל אחי ישמעאל והיה עשיר גדול שהיה מעשר בכל שנה תריסר אלפי עגלי כמו שנזכר בפרק במה בהמה ובפרק שני מיום טוב ולזה הוא מחייב את העשירים ביום הדין שאין עוסקין בתורה מפני עשרם כמו שנזכר ביומא פרק אמר להם הממונה. וכן אמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לגדולה וכל אחד מאלו שהזכיר צריך לחבירו שאם אין תורה אי אפשר לו לאדם שיהיה לו דרך ארץ במשאו ומתנו שכל התורה כולה אינה אלא להדריך האדם ללכת בדרכי הקב\"ה מה הוא צדיק אף אתה היה צדיק וכן שאר מדותיו של הקב\"ה כמו שנזכר בסוטה בפר' א' בפירוש פסוק והלכת בדרכיו: ",
+                    "<b>אם אין דרך ארץ אין תורה.</b> שאם האדם לא יתנהג בדרך ארץ כפי מה שתלמדהו התורה לא תתקיים בו התורה לפי שהיא כנגד מעשיו ולא ישגיח בה ויניחנה ותשתכח ממנו וכבר אמרו בפרק שני יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ:",
+                    "<b>אם אין חכמה אין יראה.</b> שהיראה אינה אלא פרי החכמה כי מי שלא ידע חכמה לא ידע איך ירא מהבורא ואם אין יראה אין חכמה כי מי שיצרו מתגבר עליו ואיננו ירא את האלהים לא תתקיים בו החכמה המונעת אותו מלהשלים רצון יצרו כי למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכן הזכירו זה המקרא על זה במסכ' יומא פרק בא לו:",
+                    "<b>אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת.</b> מה שנקצר בזה הוא שנא' כי הדעת הוא הדבר שהוא מדע בעצמו בין ישיגיהו האדם בין לא ישיגהו כמו ידיעת הדברי' האלהי' כי הם מדע בעצמם והבינ' הוא מה שתשיג האדם מאלו המדעי' ואומר זה החכם שאלו לא היה שם דעת לא היתה לאדם בינה כי אלו המדעי' הם קודמי' למה שמבין האדם מהם ואם האדם לא יבין מהם כלום לא יהיה לו דעת כי אחר שהבין האדם מהם מה שאפשר לו יהיה הוא עצמו דעת כמוהו כמוהם ואם לא יבין מהם כלום לא יהיה לו דעת וכבר הארכנו בזה בחלק שלישי מזה הספר על דעת חכמי העכו\"ם ולפי הפשט יאמרש אם אין לאדם דעת להשכיל הדברים ולהבינם לא יהיה לו בינה להבין דבר מתוך דבר ואם אין לו בינה להבין דבר מתוך דבר אין לו דעת כי הדעת ההוא אשר השכיל אינו דעת שלימה אחר שלא הבין הדברי' ההם דבר מתוך דבר. ורבינו שלמה ז\"ל פירש בהפך שהדעת גדול מהבינה שמראה טעם הדבר והבינה אינה אלא שאומר הדבר ואינו נותן טעם ואם אין דעת לתת טעם לדבר אין בינה אחר שלא ידע טעמו של דבר כאלו לא ידעו ומכל מקום הבינה היא קודמת לפיכך אם אין בינה אין דעת זה פירוש לפירושו והוא נכון: ",
+                    "<b>אם אין קמח אין תורה.</b> שאם אין לו מה שיאכל היאך יעסוק בתורה וכבר אמרו במדרש תנחומא ובמכילתא לא ניתנה תורה אלא לדור המדבר שהיו אוכלי המן שניים להם אוכלי תרומה. אם אין תורה אין קמח. כן היא נוסחת רבינו משה ז\"ל וכן היא בקצת משניות וזה הדבר נראה שאינו אמת שהרי כל קמח שבעולם אינו אלא לעמי הארץ על כן הוצרך רבינו יונה ז\"ל לפרשו בדוחק לומר אחר שאין בו תורה מה יועיל לו קמח שבידו וכאלו אמר אין לו תועלת קמח. ויש גורסין יש תורה יש קמח כי מי שיש בידו תורה הקב\"ה מספיק לו פרנסתו כמו שאמר הכתוב נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ופסוק זה שר העולם אמרו כמו שנזכר בראשון מיבמות ויש לסמוך עליו וכן אמר רב יוסף בפרק שואל צורבא מרבנן לא מעני ואע\"ג דחזינן דמעני כבר אמרו שם שלא אמר דבר זה רב יוסף אלא לאהדורי אפתחי וכבר אמרו על זה בפרק השוכר את הפועלי' היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה וכן אמרו העוסק בתורה נכסיו מוצלחין מן התורה שנאמר למען תשכילו את כל אשר תעשון. מן הנביאים כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. ומן הכתובים וכל אשר יעשה יצליח. בא' מע\"ז: ",
+                    "<b>כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה.</b> כבר נתפרש זה למעלה בפ' זה בדברי חנינא בן דוסא ולא בא זה החכם אלא להביא משל לדבריו כדי שיכנסו באזני הכל והוא כי שורש החכמה הוא המעשים והחכמה אינה אלא תולדת המעשים כמו הענפים לאילן כי מי שמקדים לעצמו לעבוד להקב\"ה במעשה תורתו וייגע ללמוד כדי שידע מה היא העבודה א\"כ החכמה אינה אלא פרי כוונתו ולפי זה המשל הדברים מבוארים כי האילן שענפיו בלא שרשי' הוא דבר קל ורוח מצויה עוקרתו כמו שנמצא בעץ הערער שאינו שתול אלא במקום יבש ואין לו שרשי' למטה והאילן שרבו שרשיו והוא השתול על מי' ועל יובל שהוא נהר פרת כמו שנזכר בפ' מעשר בהמה שרשיו מרובין וכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו כן האדם אשר רבו מעשיו מחכמתו תתקיים חכמתו ולמעלה פירשנו איך אפשר לאדם שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר חסמא.</b> נקרא רבי אלעזר חסמא לפי שאמרו לו לפרוס על שמע ולא ידע עד שבא אצל ר' עקיבא ולימדו וכשבא אמרו לו לפרוס על שמע ופרס ואמרו עליו נתחסם רבי אלעזר ועל זה נקרא ר' אלעזר חסמא כן נזכר במדרש חזית ובויקרא רבה ובראשון מחגיגה נזכר שהלך להקביל פני ר' יהושע וכן באחרון מהוריות שהושיבו רבן גמליאל בראש ובמשנה במסכת תרומות בלבד נזכר ולא במקום אחר במשנ' ובבריתא נזכר ועוד בפרק כל שעה בפסחים כן כתב הר\"ם ז\"ל בפתיחת פירוש המשנה שלא נזכר במשנה אלא במסכת תרומות ואני מצאתיו נזכר במסכת מקואות בשתי נוסחאות וגם במסכת נגעים פ\"ז: ",
+                    "<b>קינין</b> היא מסכתא אחת בסדר קדשים יש בה שלשה פרקים ואין לה גמרא לא בבלית ולא ירושלמית וקצת הלכות ממנה הביאום במסכת זבחים פרק חטאת העוף ובפרק התערובות ובמסכת עירובין פרק בכל מערבין ובמסכת נזירות פר' הריני נזיר והיא מסכתא העוסקת בקרבנות העוף על כן נקראת קינין מלשון כי יקרא קן ציפור לפניך וקראו אותה כן לפי שהוא שם כלל לתורים ובני יונה כי כולם כן והיא עמוקה מאד שהיא מדברת באותן קינין אם נתערבו זה בזה או עולה בחטאת או חטאת בעולה ואם קן סתומה פרח ממנה גוזל או נתערב בקן מפורשת והסתומה היא שלא פירשו בשתיהן אי זו חטאת ואי זו עולה והמפורשת היא שכבר ייחדו כל פרידה מהם אי זו לחטאת ואי זו לעולה ואין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן כמו שנזכ' בסוף כריתו' וביומא פרק טרף בקלפי ובפרק האומר הריני נזיר ובפרק בכל מערבין והעולה מעשיה למעלה והחטאת מעשיה למטה וכן עם נתערבו חובה בנדבה וכן אם פרח גוזל מקן זו לקן זו וחזר ופרח מקן לקן וכן האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר וילדה זכר שצריכה להביא שתי קינין אחת לנדרה ואחת לחובתה ונתנתן לכהן וצריך לעשות שלשה פרידין למעלה שהן עולות ואחת למטה שהיא חטאת ולא עשה כן אלא עשה שתים למעלה ושתים למטה ושם יש הפרש בין שהם ממין אחד או משני מינין ובין אם קבעה נדרה או לא קבעה ואם נתנתן לכהן ולא ידע מה עשה שצריכה להביא ארבעה פרידין לנדרה ושתים לחובתה וחטאת אחת ועל זה אמרו בסוף המסכתא אמר רבי יהושע זו היא שאמרו כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבעה כלומר ענין נפלא הוא זה שיביאו הספקות להתחייב שבע במקום אחת דומה למשל שאומרין דרך פלא שהכבש אחר מותו יהיה לו יותר קולות ממה שהיה לו בחייו כי בעודו חי אין לו אלא קול אחד היוצא מגרונו וכשהוא מת יש לו שבעה קולות שתי קרניו שתי חצוצרות שתי שוקיו שני חלילים מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות עורו לתוף ויש אומרים אף צמרו לתכלת ולפי שההלכות מעורבות שם אומר שהם גופי הלכות. ולפי שהיא גופי הלכות וצריכין שקידה גדולה חתמו המסכתא ההיא כן ר' שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שהם מזקינין דעתן מיטרפת עליהם שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ובשבת פרק שואל אמרו כיוצא בזה בגמר' בבריתא בשם רבי ישמעאל בר' יוסי וכבר פירשתי מסכתא זו בס\"ד: ",
+                    "<b>ופתחי נדה.</b> פירש רבינו יונה ז\"ל שהם המשל שמשלו חכמים באשה פרק כל היד והביאו אותה פרק לא יחפור חדר פרוזדור ועלייה. וטעות סופר הוא אבל פתחי נדה הוא הלכות נדה שאבדה וסתה וצריכה לשמור עד שתחזור לפתחה כמו שנזכר בפרק בנות כותים וכן פירש בעל הערוך וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל ופירוש זה הוא כי האשה יש לה ימי נדה וימי זיבה ואין הימים האלו שוים בראיית' מן התורה והאשה הטועה היא כאדם המהלך באישון לילה ואפילה וכשמוצא הפתח הוא נכנס וכן האשה הטועה ואינה יודעת אם היא בימי נדה או בימי זיבה או בימי לידה צריכה הלכות מרובות קודם שתשוב לפתח נדתה ולפעמים תצטרך לטבול תשעים וחמש טבילות לדברי האומר טבילה בזמנה מצוה כמו שנתפרש בנדה פרק המפלת ובפרק בא סימן ובפרק תינוקת וכבר פירשתי מסכתא זו ג\"כ בע\"ה וזה נקרא פתחי נדה וכן אמרו בערכין אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יותר על שבעה עשר והם גופי הלכות וכן מראות הדמים יש בהם חכמה יתירה וכמו שאמרו בפרק הפועלים על רבי אלעזר בר' שמעון ששים מראות של דם הביאו לפניו וכולם דן אותם לדם טוהר וכן רבא הכיר כמה מראות דם לאיפרא הורמיז והאחרון היה דם כנים ולא הכירו ונעשה לו נס ושלח לה סריקותא מקטל כל חי כמו שנזכר בפ' כל היד: ",
+                    "<b>תקופות.</b> והוא היודע כשנופלת התקופה הפלונית בכוכב פלוני כגון תקופת טבת בצדק שהיא מיבשת את המעין ותקופת ניסן בצדק שהיא משברת את האילנות כשיהיה מולד הלבנה בלבנה או בצדק כמו שנזכר בערובין בפרק כיצד מעברין וחכמה זו היה יודע אחיתופל ולימדה לבניו ואמר להם כשתראו עצרת ברור וי\"א בלול זרעו חטים כמו שנזכר בפרק מי שמת ועל זה אמרו בפרק כלל גדול כל היודע לחשב בתקופות ומזלו' ואינו מחשב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא הביטו ומעשה ידיו לא ראו ואלו הן פרפראות כי אין בהם מצוה או עבירה אבל הם כמו הפרפראות שהאדם אוכל לאחר הסעודה לקנוח דרך התענוג כן אלו החכמות הם כבוד למי שיודע אותם בפני הבריות שיאמר להם שנה זו יהיו פירותיה מרובין או מועטים וכשהתקיימו דבריו מכבדין אותו. ואין זה על חשוב תקופות לדעת אם מעברין את השנה כמו שנזכר בסנהדרין פ' ראשון אם לא כי זה אינו פרפראות לחכמה אבל הם גופי הלכות לידע מתי יהיה פסח כדי שלא יאכלו חמץ בפסח וישחטו הפסח בזמנו ולא יבואו לידי כרת וכן יו\"הך שהוא בכרת תלוי על פי עיבור שנה וחלילה שיקרא זה פרפראות לחכמה: ",
+                    "<b>וגימטריאות.</b> הוא לחשב האותיות וכן נקרא בלשון רומי חכמת החשבונות והשיעורי' והיא חכמת ההנדס\"ה גימטריא ואין זה מגופי ההלכות כי כבר היה ידוע אל החכמים כי סתם נזירות שלשים יום ורצו לחדד התלמידים לסמוך זה לגימטריא יהיה שלשים יום בגימטריא כמו שנזכר בנזיר פרק ראשון. וכן ההין הוא שנים עשר לוג ידוע היה להם וסמכו זה לשמן משחת קדש יהיה זה לי זה בגימטריא שנים עשר כמו שנזכר בראשון מכריתות ובהוריות פרק אחרון. וכן ידועים היו המלאכות של שבת שהן ארבעים חסר אחת שהרי מהמשכן למדו אותם ושם היו כולם וסמכו זה לאלה הדברים אלה גימטריא ששה ושלשים ודברים שנים וה\"א יתירה שבהדברים לרבות אחת הרי בין כולם הם ארבעים חסר אחת כמו שנזכר בשבת פ' במה טומנין וכל זה הוא פרפראות ולא עיקר ואין אדם מקבל עליהם שכר כמו בגופי ההלכות. ובראשון מחגיגה אמרו על היתר נדרים והלכות שבת וכל אותם השנויים שם שהם גופי תורה וכן בהלכות הקדש תרומות ומעשרות שאמרו בפרק במה מדליקין לפי שיש להם מקראות בתורה ועל אלו אמר שהם גופי הלכות שיצאו לחכמים מעמקן של הלכות. וכן אותן שהזכירו בראשון מכריתות כגון פגול ונותר ובתו מאנוסתו ונסקלין כולם גופי תורה ואינן גופי הלכו' שגוף הדין עצמו נלמד מגזירה שוה כמו שנזכר שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בן זומא.</b> מה שנקרא על שם אביו הוא מפני שלא נסמך להקרא רבי כמו שאמרו בראשון מתענית על בן בתירה מפני שלא נסמך קראו על שם אביו ושלשה תלמידים היו שלא האריכו ימים ולא נסמכו ונקרא על שם אביהם כמו שאמרו בסנהדרין היושבי' לפני חכמי' שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ושמעון התימני שהיה מתמנת כמו חתן התימני שנא' בענין שמשון ובן זומא הוא מהנכנסים לפרדס ואמרו עליו בפרק אין דורשין הציץ ונפגע כלומר שלא יצא בשלום כמו ר' עקיבא אבל היה כמי שרצה ליכנס בחצר המלך הפנימית ומצא פגעים בדרכים והציץ מרחוק ולא יכול לבא אל המשכן מפני הפגעים כי בן זומא נתבלבלה דעתו במעשה מרכבה ולא הגיע לסוף דעתה ואמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחכמה. והאדם הוא מתהלל באחד משלשה דברים כדי שיכבדוהו בני אדם הא' בחכמה וזהו היותר חשוב שאפשר לאדם להתהלל בה כי היא בנשמה והשני בגבורה וזה אינו חשוב כמו החכמה כי היא בגופו והשלישי בנכסים והוא היותר גרוע שבכולן שהם חוץ לגופו ועל זה היה אומר ירמיה הנביא ע\"ה כי אין לאדם להתהלל באחד משלשה אלו אם לא יהיה לאדם יראת שמים וזהו שאמר אל יתהלל חכם בחכמתו וזהו היותר חשוב ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו וזהו היותר גרוע וכל זה אם אין בו יראת שמים שאפי' החכמה שהיא מעולה כי היא בנשמה אין להתהלל בה עד שיהיה בה יראת שמים וכמו שאמר הוא בעצמו בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם ועוד אמר איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי שישכיל את התורה וירא את ה' וזהו וידוע אותי הידיעה הזאת היא יראת ה' כמו שתרגם יונתן חכים ואליף למידע דחלתי. וכמו שאמרו בבני עלי שלא היו יראים את ה' והיו בני בליעל מבזין קדשי שמים לכבוד עצמן ולהנאתן אמר עליהם ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה' תרגם יונתן לא הוו ידעין למדחל מן קדם ה'. וכן דעת אלהים מעולות תרגם ועבדי אוריתא דה' וכן תרגם כי כולם ידעו אותי יילפון למידע דחלתי. וכן תרגם יונתן ולא ידעתני אתקנתך ולא ידעת למדחל קדמי. וכן אמר ירמיה דן דין עני ואביון ואז טוב לו היא הדעת אותי ולכן ידע עמי שמי תרגם יונתן יתרבי בעממייא שמי כמו שתרגם אנקלוס ידעתיך בשם ריבתיך בשום. והוא כמו כי גדול שמי בגוים וכן נוכל לפרש אשגבהו כי ידע שמי גדל אותו וכבדו. וכן תרגם ותופשי התורה לא ידעוני לא אליפו למדחל מן קדמי וכן תרגם טרם ידע את ה' עד לא אליף למידע דחלתא דה' וכן כתוב ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם הידיעה הזאת היא העבודה בתשובת ויורה עליו סוף הפסוק כי אסלח לעולם וחטאתם לא אזכור עוד. וכן הידיעה היא עבודתו כמו שאמר ואלהים זולתי לא תדע כלומר לא תעבוד אפי' המלאכים שהם אלהים ולא מנע הנביא שלא לדעת מה הם אבל מנע שלא לעבוד אותם כאלהים ועל זה צוה דוד לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו כלומר ירא אותו ועבדהו ולא היתה המצוה לדעת אלהותו כי כבר היה חכם גדול יותר מכל בני אדם אבל היתה המצוה ליראה אותו ושלא ימיר עבודתו בעבודת אחרים זולתו ועל זה אמר כי המתהלל יתהלל בחכמתו שתהיה בה יראת ה' ועבודתו ושידע כי האל הוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ והחסד הוא מדת רחמים להיטיב אף למי שאינו הגון וכמו שדרשו בראשון מברכות וחנותי את אשר אחון אע\"פי שאינו הגון. ומשפט הוא מדת הדין כי האל ית' אוחז במשפט ידו לעשות נקמה בגוים המכעיסים אותו על פניו תמיד. וצדקה הוא מדת הדין כלולה במדת רחמים להצדיק צדיק כצדקתו וכל זה בארץ להוציא מלבן של כופרים האומרים עזב ה' הארן ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' שילך האדם בדרכי האל לעשות חסד משפט וצדקה בארץ ואם הוא חכם בתורה יעשה חסד כי אין עם הארץ חסיד ואם הוא גבור יעשה משפט ואם הוא עשיר יעשה צדקה ובזה יתהלל וזאת היא הידיעה שאמר וידוע אותי והאל חפץ באלה כי חפץ אלהים להצדיק בריותיו ושייראו אותו כי לא יחפוץ במות הרשע המת בחייו ומה שאמר כי חפץ ה' להמיתם על בני עלי היה מפני שלא ידעו את ה' ולא יראוהו ולאחר שנגזר דינן כמו שנזכר בראשון מראש השנה ובאחרון ממגילה. ואמרו בירושלמי דפאה פרק ראשון במשנה ותלמוד תורה כנגד כולן אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. ובבראשית רבה אמרו כתיב וכל חפציך לא ישוו בה חפצים אלו מצות ומעשים טובים חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות חפצי וחפציך לא ישוו בה פירוש בתלמוד תורה כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי ושם בירושלמי הוכיחו כי חפצי האל הם המצות ממה שכתוב אחר חסד משפט וצדקה כי באלה חפצתי. וכתבתי זה כנגד מה שכתוב הרמב\"ם ז\"ל בחתימת המורה והודעתי כי אין גירסתו מאושרת ולא מה שהעלה ממנה. ואמרו עוד שם בירושלמי ארטבן שלח ליה לרבינו הקדוש חדא מרגליתא אטימיתא אמר ליה שלח לי מלה דטבא כוותה שלח ליה חדא מזוזה אמר ליה אנא שלחית לך מלה דלית ליה טימי ואת שלחת לי מלה דטבא חד פוליד אמר ליה חפצי וחפציך לא ישוו בה ולא עוד אלא את שלחת לי מלה דאנא צריך מינטר לה ואנא שלחית לך מלה דאת דמך והיא מינטרא לך דכתיב בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך ואמר הכתוב כי אין לאדם להתהלל כי אם בהשכל וידוע אותי כי באלה חפצתי כי חפץ האל הוא שישכיל האדם בתורתו וידע ליראה אותו. ועל דרך זו בא בן זומא ואמר כי בשלשה דברים אלו שהם החכמה והגבורה והעושר יש מדה להתהלל בה האדם וגם במדה הכוללת לכולם והיא הכבוד כי לא יתהלל האדם באלה אלא כדי שיכבדוהו בני אדם (יש מדה להתהלל בה האדם). ואמר כי החכם הלמד מכל האדם ואפילו קטן ממנו הוא החכם המתהלל בחכמתו שזה האיש שלא חס על כבודו ללמוד מקטן ממנו גילה בדעתו שאינו למד החכמה לכבוד עצמו אלא כדי שיגיע מהחכמה אל יראת ה' כמו שאמר שלמה אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. וכבר אמרו חכמי העכו\"ם כי היודע החכמות ואינו אוהב אותן אינו חכם ולזה קוראים בלשון יון אל החכם פילוסוף והעתיקוהו חכמי ישראל פלופוס ור\"ל באותו לשון אוהב חכמה וזה אמרו ז\"ל בראשון מתענית למה נמשלו דברי תורה למים לומר לך מה מים אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדיני. וכבר מצינו שרבינו הקדוש נשתכחו ממנו קצת הלכות ושמע כי כובס אחד ששמעם ממנו היה זוכר אותם ורצה ללמדם ממנו כמו שנזכר בנדרים פרק אין בין המודר וזה למד בן זומא מהכתוב שנא' מכל מלמדי השכלתי שהרי דוד המלך לא היה מתבייש לומר שלמד והשכיל מכל מלמדיו ולפי שלמד ב' דברים מאחיתופל קראו אלופו ומיודעו שנא' ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש ושני דברים שלמד ממנו הם שפעם אחת מצאו אחיתופל לדוד יושב לבדו ושונה אמר לו והא כתיב חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה אמר לו אשר יחדיו נמתיק סוד. שוב פעם אחת מצאו שהיה הולך בבית המדרש יחידי אמר ליה והא כתיב ברוב עם הדרת מלך אמר לו בבית אלהים נהלך ברגש ברגישת בני אדם נהלך אני ואתה ועל זה נסמכו אלו הפסוקים זה לזה. וכן בגבורה אין לו לאדם להתהלל בה כי אין לו יתרון על הבהמות אם לשאת משא כבד הפרד נושא יותר ממנו אם לכח אמיץ הנה להלחם בגבורים האריה יותר חזק ממנו ולפעמים גבורתו מביאתו לעבור על דעת קונו ולטרדו מן העולם אם לעשוק ולגזול ולחמוס אם לזנות והגבור אשר יכול להתהלל בגבורתו ואע\"פי שבכח איבריו הוא חלש הוא הכובש את יצרו שהיצר הוא האויב שהאויב מאבדו מחיי העולם הזה והיצר הרע מאבדו מחיי העולם הבא וזהו שאמרו רז\"ל בפרק עושין פסין ובאחרון מברכות אוי לי מיוצרי אם אשלים רצון יצרי אוי לי מיצרי איך אוכל נכה בו ואגרשנו וגבורה היא למי שיכול לכבוש אותו וכמו שאמרו רז\"ל בסוכה פרק החליל צדיקים נדמה להם כהר גבוה ובוכים ואומרים איך יכולנו לכבוש הר זה. ואמרו חכמי האומות כי היו בני אדם נוצחי' איביה' ראה אותם חכם אחד שמחים אמר להם למה אתם שמחים אמרו לו שנצחנו האויב אמר להם נצחתם האויב שהוא בין צלעותיכם ויפה אמר להם שאין שמחה יותר גדולה ממי שבא דבר עבירה בידו וניצול ממנו מפני שכבש את יצרו וכבר הארכנו בזה בחלק שלישי מזה הספר. ולמד זה בן זומא מהפסוק שאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר כי המאריך אפו ואינו נוח לכעוס ומקבל הכל בעין יפה הוא טוב מגבור ומושל ברוחו שהוא מעביר על מדותיו הוא טוב מלוכד עיר והנה הם שני דברים אריכות אפים ולוקח הדברי' ביישוב הדעת והשני המושל ברוחו לבטל רצונו לגמרי ודמה ארך אפים לגבור כי גבורה עשה להאריך אפו אבל המושל ברוחו הרי הוא כמו הגבור שעלתה גבורתו עד שלכד העיר ואינו צריך עוד להתגבר ולהלחם עם אויבו יותר וכן אמר שלמה שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע אומר כי אריכות האף הוא ממדות השכל המתגבר על היצר אבל אינו תפארת גמורה כי ברוב הימים אחר אריכות יצטרך לגבורה אחרת אבל התפאר' הגמור' היא שמשל ברוחו ועבר על פשע לגמרי כמי שלכד העיר ונחה דעתו עליו מלהלחם עוד כן היא מי שהרג את יצרו לגמרי ואינו צריך להתגבר עליו וכמו שאמר דוד ולבי חלל בקרבי ואמרו רז\"ל שלא שלט בו יצר הרע כמו שנזכר בפ' השותפין שרצו ואמרו רז\"ל באגדה שנלחם עמו והרגו יש אומרים בתעניות ויש אומרים שפירש מהאשה והניחם צרורות אלמנות חיות והיה מקשטן ככלות ופורש מהם אבל אברהם אבינו השלים עמו ועליו נאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו כן היה יצרו נוח וכמו שאמרו בנדרים בתחלה משל על רמ\"ג איברים כמנין אברם וכשנימול משל על רמ\"ח איברים כמנין אברהם והחמשה הם שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה. ובויקרא בילמדנו ובמדרש תהלים גבורי כח אלו שומרי שביעית שרואה כרמו וגנתו לפניו מפורצים ובני אדם נכנסים בהם ואוכלים ואינו מדבר וזהו שאמר בן זומא אי זהו גבור זה הכובש את יצרו ובמדרש משלי גם כן הזכירו משנה זו וסמכוה לפסוק איש חמה יגרה מדון וארך אפים ישקיט ריב. וכן בעושר אין לו להתהלל האדם כי אין לו יתרון בזה לכמה פושעי עולם כי כל העושר אשר בעולם הוא להם ולפעמים יביאהו עושרו להתגאות ולרום לבבו וישכח את ה' עושהו וירד למדריגה תחתונ' של גיהנם אבל העשיר אשר יתהלל המתהלל בעושרו הוא ההסתפקות שישמח בחלקו כי אין העושר דבר אחר אלא שימצא האדם די מחסורו ואם עינו רחבה ויש לו ככרי כסף ועדיין הוא נבהל להון אינו עשיר כי הוא חסר מה שמתאוה ומה שיש לו הרי הוא כאלו אינו כיון שלא הספיק לו וטורח להוסיף יותר ואין לך עני יותר גדול מזה כי העני אינו דבר אחר אלא שיבקש די מחסורו ולא ימצאנו נמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום ואין לך עשיר גדול יותר ממנו ומי שאינו שמח בחלקו אפי' יש לו ממון הרבה הרי הוא עני שאין לו כל תאוותו ומחזר להשלימה ודבר זה ענין נלמד מעצמו הוא ורצה בן זומא ללמוד זה מהכתו' להוסיף מדה אחרת והוא כי השמח בחלקו מגיע ליראת שמים בשמחת חלקו וזהו שאינו גוזל ולא חומס ולא עושק ולא מאנה את הבריות וזהו שאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא אשריך בעולם הזה שאינו חסר כלום ולא נצרך לבריות וכתיב שונא מתנות יחיה וטוב לך לע\"הב שאינו בא לידי גזילה ואונאה ולזה סמך זה ליראת ה' שנא' אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו ונאמר אחריו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך וכן נזכר בברכות פרק ראשון וכבר כתבתי זה למעלה והמתהלל בשלשה דברים אלו הוא כדאי שישבחוהו הבריות. ונתן עצה בן זומא למי שירצה להיות מכובד שיכבד הבריות וזאת העצה לא הוצרכה למי שהוא נכבד מעצמו כי מי שהוא ירא את ה' מנעוריו והוא טוב לשמים ונכבד הוא בעיני אלהים יכבדוהו הבריות או יבזוהו אבל נתן עצה למי שרוצה שיכבדוהו הבריות ושיהיה טוב לבריות וזהו שנקרא מכובד ולא נכבד שיכבד הבריות ואז יכבדוהו ויהיה מכובד שאם לא יכבד הבריות אע\"פי שהוא מתכבד מעצמו ומכריח הבריות לכבדו אינו מפני זה מכובד וכמו שאמר שלמה כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד כי כמו שאם אדם נותן צרור אבנים בארגמן אין לאבן כבוד מפני זה. או יאמר כי מי שנותן צרור אבן יקרה במרגמת אבנים שאין לאותן אבנים כבוד כן הוא הנותן לכסיל כבוד אבל המכבד הבריות יהיה מכובד נמצא בזה שלש מדות נכבד מכובד מתכבד. נכבד הוא הטוב לשמים ונכבד בעיני אלהים. מכובד הטוב לבריות ומכבדים אותו. המתכבד הוא החסר לחם שאינו נכבד לא בעיני אלהים ולא בעיני הבריות אלא שהוא מתכבד מעצמו וזה גרוע הוא ויהיה לקלון כבודו. ובן זומא רצה ללמד דעת את האדם שאע\"פי שהם נכבדים בעיני אלהים ואדם בשלש מדות שזכר שיהיו גם מכובדים מהבריות וזה יהיה אם יכבד אותם כי יגמלוהו מדה כנגד מדה ויכבדוהו וזהו קל וחומר מהקב\"ה שאמר כי מכבדי אכבד אע\"פי שמוטל עליהם חובה שלא נבראו אלא לכבודו שנא' כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו ק\"ו שהבריות יכבדו המכבד אותם. ומה שאמר ובוזי יקלו הוא מענותנותו של הקב\"ה שאמר יקלו מעצמן ולא אמר אקלל אותם ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר שאמר ומקללך אאור כן אמרו רז\"ל בבראשית רבה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>בן עזאי.</b> כבר כתבתי במשנה שלפני זו למה נקרא בשם אביו והוא היה מהארבעה שנכנסו לפרדס והציץ ומת שמתוך עומק המרכבה לא יכול להציץ בה שתנצל נפשו ועל כן מת כמו שנזכר בפ' אין דורשין וכבר הארכנו בענין הפרדס והנכנסים בו בחלק שני מזה הספר. ומברייתא דספרי נראה כי האריך ימים כקהת ורבקה שחיה מאה ושלשים ושלש שנים. ובן עזאי היה אומר כל חכמי ישראל בעיני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה הוא רבי עקיבא כמו שנזכר באחרון מבכורות. ובפרק מי שמת אמרו דבן עזאי תלמיד חבר היה לרבי עקיבא ויש אומרים שלא נשא אשה לעולם ויש אומרים נשא ופירש כמו שנזכר בראשון מסוטה ובפרק הבא על יבמתו וכן בכתובות פרק אע\"פי אמרו כי בתו של רבי עקיבא עשתה לו כמו שעשתה אמה לרבי עקיבא שהיה רועה של אביה כלבא שבוע וגרמה לו שלמד תורה עד שבאו עמו עשרים ארבעה אלף תלמידים. ואמרו עליו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחסידות. ואמר הוי רץ למצוה קלה ובפרק שני נתן טעם בזה לפי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וזהו לומר שאם בידו מצוה קלה לא יניחנה מפני מצוה חמורה כי אין משקל המצות בידו לידע אי זה שכרה מרובה ואי זו שכרה מועט וכמו שכתבנו בתחלת פרק שני ובן עזאי בא לומר דבר אחר שלא מפני חשיבות מצוה זו שבידו בלבד צריך בה זירוז אלא כדי שתזדמן לו מצוה אחרת כי מצוה גוררת מצוה וזהו שיש בין הוי זהיר שאומר רבי ובין הוי רץ שאמר בן עזאי. וכתב רבינו יונה ז\"ל כי זה הטעם הוא ממנהגו של עולם כי האדם אשר הרגיל עצמו במצוה אחת יהיה נוח לו לעשות מצוה אחרת כאלו המצות הם נקשרות זו בזו והאחת נמשכת ונגררת אחר חברתה וכן כתב רבינו משה ז\"ל כי התורה למדתנו זירוז במצות ממה שאמרה אז יבדיל משה שלש ערים ואמרו רז\"ל יודע היה משה רבינו ע\"ה שלא היו קולטות שלש שבעבר הירדן עד שיהיו קולטות שלש שבארץ כנען שנאמר שש ערי מקלט תהיינה אבל אמר משה מצוה שבאה לידי אקימנה ועליו נאמר אוהב כסף לא ישבע כסף וכן נזכר במסכת מכות בפרק אלו הן הגולין ואם משה רבינו נזדרז בחצי מצוה לעשות אותה כדי להוסיף שכרו ואע\"פי שהיה שכרו מרובה כמו שנאמר רב לך אל תוסיף ופירשו רז\"ל הרבה שכר צפון לך כמו שנזכר בראשון מסוטה כל שכן ששאר בני אדם צריכין להזדרז במצות: ",
+                    "וכן הזהיר בן עזאי לברוח מהעבירה מפני טעם זה שכיון שטעם טעמו של חטא כבר הוא קשה לפרוש הימנו והיצר הוא תאב לו ועבירה גוררת עבירה כאלו הם נכרכות ונגררות זו אחר זו ובסוף ילקה על כולן וזו תכלית אזהרה והתורה רמזה זה באומרה כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו לומר מפני שעבר על לא תשנא שהיא עבירה קלה בא לידי שפיכות דמים כמו שנזכר בספרי. ובילמדנו פרשת ויקרא שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפי' במזיד לא ישמח אדם על מצוה אחת שבאה לידו אלא שמצות רבות עתידות לבא לידו וכן היא באבות דרבי נתן וכן במסכת דרך ארץ שנו הוי רץ למצוה קלה שהיא תביאך למצוה חמורה:",
+                    "<b>ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.</b> אין זה ממנהגו של עולם כטעם הראשון אבל הוא ממשפטי האלהים שמוליך האדם בדרך שרוצה ללכת בה שנאמר אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן ואמרו רז\"ל בפרק ראשון מע\"ז וביומא פרק אמר להם הממונה ובפ' הבונה ובפרק הקומץ רבה בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו כלומר מי שרוצה ללכת בדרך רעה מניחים אותו ומוצא פתחים להכנס בהם להרע וזהו שאמר הוא יליץ מניחם להליץ אבל הבא ליטהר מסייעין אותו ועל זה נאמר יתן חן מסייע על ידם וכן אמרו בפ' אלו הן הגולין אמר רבה בר רב הונה ואמרי לה אמר רב הונא אמר רבי אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה דכתיב לא תלך עמהם וכתיב לך אתם. מן הנביאים דכתיב אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן וזהו שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה שמסייעו לעשות מצוה אחרת כדי שיכפול שכרו לא שלא יהיה לו שכר אחר אלא עשיית מצוה אחרת אלא שמסייעו לעשותה ויטיל שכר הראשונה גם השנייה ולא יספיק לו לתת שכר מצוה אחת וכן שכר עבירה תתגלגל לו עבירה אחרת וילקה על שתיהן וכן מאחת לשתים לשלש וזהו שאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו ואמרו ביומא פרק אמר להם הממונה מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון בא למדוד אפרסמון אומר לו המתין עד שאמדוד לך כדי שנתבשם אני ואתה כן הבא ליטהר מסייעין אותו בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך וזהו בא ליטמא פותחין לו אומרים לו אתה לקחת מקח רע לעצמך דבר שריחו רע התעסק בו אתה לעצמך כי אין מי שירצה להתעסק עמך: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר.</b> זהו לענין הרואה את הנולד והזהירך שאפי' לאדם שאין בידו עתה יכולת לעשות רע אל תבוז לו בלבך מה יעשה לי זה על כן הזהר ממנו שלא תעשה לו בין בזיון בין דברים המקניטין מה שלא היית עושה אלו היה יכולת בידו לעשות רע. כמו שהזכירו בירושלמי דסדר זרעים בשמיני מתרומות כי ישראל בזו עכו\"ם אחד שמו דוקלט חזירא והיה רועה ונתגדל עד שנעשה קיסר ורצה לגזור עליהם שמד והלכו לו חכמי ישראל לבטל השמד ואמר להם אתם בזיתם אותי ואקח נקמתי מכם והם אמרו לו אנחנו בזינו דוקלט חזירא ועכשיו נכבד דוקלט קיסר אמר להם אע\"פי כן הזהרו מכאן ואילך ומחל להם וכן הוא בבראשית רבה פרשת תולדות יצחק ועל זה אמרו בפרק ערבי פסחים שלשה אין מתקנאים בהם עכו\"ם קטן ונחש קטן ותלמיד קטן וזה הוא שאמר בן עזאי אין לך אדם שאין לו שעה ובאותה שעה יזיקך אם הרעותה לו. וכן אמר שלמה בז לרעהו חסר לב בז לרעהו חוטא וכן אל תפליג ותרחיק כל מה שאתה חושש ממנו ותאמר זה לא יהיה לעולם וכמו שאומרים הבריות עשה מה שתרצה ומה שאתה חושש ממנו או יהיה או לא יהיה ומלא רצונך עכשיו על כן הזהיר בן עזאי מזאת המדה כי אין לך דבר אע\"פי שהוא רחוק רחוק שאין לו מקום. ואמרו הפילוסופים על זה: כל אפשר הוה. וכן אמר שלמה המלך ע\"ה בז לדבר יחבל לו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>מאד מאד הוי שפל רוח.</b> בא להזהיר על הגאוה כי היא מדה רעה ורז\"ל הרבו להוכיח על זאת המדה הרעה ואמרו כל מי שהוא מתגאה דומה לעובד ע\"ז והביאו ראיה מהכתוב שאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה כמו שנזכר בראשון מברכות ובא' מסוטה. ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה שנאמ' ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשיריהם תגדעון ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע\"ז שנא' תועבת ה' כל גבה לב וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך. וכאלו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כמו שנזכר בראשון מסוטה ובהמוכר את הספינה ואמרו עוד שאינו זוכה לתחיית המתים שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך מי שנעשה עפר בחייו עפרו ננער. ואמרו עוד כל מי שיש בו גסות הרוח אפי' שכינה מייללת עליו שנא' וגבוה ממרחק יידע ובילמדנו ובמסכת ערכין פרק יש בערכין אמרו שהנגעים באים על גסות הרוח שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת ואין שאת אלא גבוהה שנא' ועל הגבעות הנשאות וכן הוא בראשון מסוטה כלומר ולמתנשא ומתגאה ספחת ובהרת. ואמרו בסוטה פרק המקנא לאשתו אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה היה דעתו של רבא להתיר חלק קטן. וכן רב התיר לתלמיד חכם אחד משמונה בשמינית והיא המדה היותר קטנה שהיתה להם וקרויה קרטוב שהיתה אחד משמונה בשמינית לוג שהוא אחד מששים וארבעה בלוג ואמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה ואפי' זה השיעור הקטן אסר ונתן הטעם בזה מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב עינים רמות זד יהיר ובלשון חכמים גם רוח. ולפי שזאת המדה היא רעה ומביאה האדם לכפור במי שבראו שנאמר ורם לבבך ושכחת ה' אלהיך ואפי' המלך שאין בישראל מי שראוי להתגאות כמוהו נאמ' עליו לבלתי רום לבב מאחיו. ואמרו כי ארסטוטילס אמר במצותיו לתלמידו אלכסנדרוס אין מחשיבות הנפש שיתגאה המלך על העם. ונאמר על אחד מהמלכים כי היו אצלו אנשי' לילה אחד וקם הוא בעצמו ותיקן הנר אמרו לו למה לא צויתנו אמר להם מלך קמתי מלך שבתי. על כן הזהיר רבי לויטס על זה ואמר מאד מאד הוי שפל רוח וכן אמרו בפרק המוכר פירות אמר רב נחמן אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים ואינו חכם אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב\"ה שנאמר גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך וכל שכן אם מתיהיר בדברים אחרים. וכתב רבינו משה ז\"ל כי אע\"פי שבשאר המדות אינו שבח לאדם להפליג בהם והיותר טוב בהם שיאחוז בזה וגם מזה על ינח ידו. זה במדת הכיליות והפיזור שהם הפכים יש לו לאדם ללכת בהם דרך אמצעית לכלכל דבריו במשפט ולהיות נדיב. וכן אין לאדם להתרחק ממדת הכעס לגמרי ולא לכעוס הרבה אבל יכעוס במקום הראוי ויזהר שלא לכעוס במקום שאינו ראוי. וכן שלא יהא גרגרן ולא יסגף עצמו בתעניות ושלא יהיה מרבה בתשמיש ולא יפרוש לגמרי מהאשה ולא ימסור עצמו לסכנות ולא יהיה רך הלבב שלא במקום סכנה. וכן בשאר מדותיו ילך בהם באמצע הדרכים ולא יטה הרבה אל הימין או אל השמאל אבל במדה הזאת שהיא הפך לגאוה מאד מאד שלא תשאר בו אפי' מדה קטנה ממדת הגאוה. ודרך צחות נאמר שהלובש לבוש מלכות חייב את ראשו למלך ולבוש הקב\"ה הוא גאות שנאמר ה' מלך גאות לבש ולא מצינו מכל מדות שמתגנה בהם האדם שמשבחים בהם להקב\"ה אלא המדה הזאת שהיא גנות לאדם ושבח להקב\"ה וכמו שהגאוה היא מדה מגונה וחייב האדם להתרחח ממנה כן ראוי לו להתקרב אל מדת השפלות ועל כן אמר מאד מאד הוי שפל רוח. ובואלה שמות רבה אמרו כי טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך. הלל אומ' השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי וראויים היו אלו הדברים להלל הזקן שהיה ענותן ומקרא מלא הוא גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. ובהרבה מקומות שבחו חכמים הענוה שאמרו במדרש חזית מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליסה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וזאת ראיה שיראת ה' גדולה מהחכמה והיא עטרה ויראת ה' היא עקב לסוליסה של ענוה סולייס הוא הסנדל ותחתיתו נקרא עקב והנה יראת ה' היא תחתית הענוה שנאמר עקב ענוה יראת ה' ורוצה לומר כי מה שהוא בראש החכמה ומעטר אותה הוא נחשב לשולי הענוה ועל זה נאמר בפרק אין עומדין על מה שכתוב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' ומי זוטר כולי האי ואמרו אין לגבי משה זוטר משל למי ששואלין ממנו כלי קטן ואין לו נדמה לו לגדול גדול ויש לו נדמה לו לקטן רוצה לומר כי יראת ה' אשר היא אצלנו גדולה אצל משה רבינו ע\"ה היתה קטנה לפי שהיה עניו מאד. ואמרו בפרק א' מעירובין כל המשפיל עצמו הקב\"ה מגביהו שנאמר ושפל רוח יתמוך כבוד. ובמסכת תענית וכן בבריתא של קנין תורה אמרו לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ואמרו במסכת דרך ארץ לעולם יהא אדם כאסקופה התחתונה שהיא נדרסת שאם סותרים כל הבית האסקופה קיימת. ואמרו בילמדנו פרשת וירא בשבעה מקומות הקב\"ה עושה עצמו עם חבורת הנמוכים כמו שמנאום שם מהפסוקים. וכן אמרו בפרק בני העיר כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב\"ה אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה האל הגדול הגבור והנורא ואחריו עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים שנאמר כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו ואמר אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות וכן נזכר בירושל' בסדר זרעים וכן כתיב השמים כסאי וכתיב אחריו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ופסוקים אחרים כמו שזכרום בילמדנו. וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות וכן בבראשית רבה אין הקב\"ה עושה דברו אלא אם כן נמלך בפמליא שלו וזה מענותנותו ולזה כתב בתורה נעשה אדם בצלמנו הבה נרדה ונבלה שם שפתם וזה קל וחומר לבני אדם שינהגו ענוה זה לזה שהקב\"ה שהוא מתגא' על כל גאים נוהג בענוה כל שכן בני אדם. ובפרק נגמר הדין אמרו ששפלות רוח הוא יותר גדולה מהמקריב כל הקרבנות ותפלתו אינה נמאסת שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ומשה רבינו שבחו הכתוב והאיש משה ענו מאד אחר שלא קם כמוהו בכל נביאים הראשונים ואחרונים ואמרו בפרק כיסוי הדם גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם. במשה ואהרן נאמר ונחנו מה ובאברהם נאמר ואנכי עפר ואפר הרי השפיל עצמו הרבה אברהם שאפי' בעפר לבדו ואפר לבדו לא דמה עצמו שכל אחד מהם מועיל למלאכתו וכשנתחברו שניהם כאחד לא יצליחו לכל אבל עדיין אפשר למלאת מהם חריץ אחד אבל משה אמר ונחנו מה כלומר אין אנחנו כלום וזה כי לפי יתרון מעלת האדם תהיה שפלותו יתירה משה שהיה יותר גדול מאברהם היתה שפלותו יתירה ושם אמרו לא מרובכם חשק ה' בכם לפי שאפי' בשעה שאני פוסק לכם גדולה אתם ממעיטין את עצמכם אברהם אמר ואנכי עפר ואפר דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש וזהו שאמר הכתוב לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים כלומר ממעיטין עצמכם. ובפרק המקנא אמרו לעולם ילמוד אדם מדרכי קונו שהרי הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך מכולם כמו שנזכר בפרק ר' עקיבא ובפרק בני העיר בפסוק למה תרצדון הרים גבנונים ולא על ראש ההר אלא על הסנה השרה שכינתו ושם בפרק המקנא אמרו וכן בפרק יש בערכין כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב\"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר גבה עינים ורחב לב באותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו וכבר היטב הממשל במשלו לשבח איש שכל מה שהיה מוסיף מעלה לעצמו היה מוסיף שפלות וכה אמר רבו חמודתיו ולבו שח כעץ שחו ענפיו עת מגדיו פשו המשיל האדם לענף שאם הוא כערער הוא זקוף ומתגאה ואם הוא טעון פירות הוא מכביד ונשפל וכיוצא בזה אמרו רז\"ל בפרק ראשון מסוטה והומכו ככל יקפצון וכראש שבולת ימלו שהשבולת הריקנית היא מתגאה ואותה קוצצין תחלה. וכתב רבינו משה ז\"ל שהוא ראה בספר מספרי המדות שנשאל לאחד מהחשובים אי זהו היום ששמחת בכל ימיך אמר יום היותי בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות בין חבילות הבגדי' והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון והייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין והשתין עלי ותמהתי כמה תכונת העזות בנפשו וחי השם שלא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר בי כעס ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו. וכן כתוב בספר חובת הלבבות ובלא ספק שזה הוא תכלית השפלות עד שיתרחק מהגאוה. וראיתי כתוב בספר אחד כי מלך אחד שלח לאחד מהחשובים שיבא אצלו וכשבא אצלו אמר לו מה היית עושה אמר לו הייתי מסתכל כי כדור הארץ אינו כנגד הגלגל העליון אלא כביצת הנמלה בים הגדול וכדור הארץ אין היישוב בכולו אלא ברובע שלו ולא כל הרובע מיושב כי יש בצפון חלק ממנו בלתי מיושב והמיושב מזה הרובע יש בו הרים וגבעות ימים ונהרות ומדברות ושדות וכרמי' ומעט הוא המיושב במדינות ואני במדינה אחת מאלו המדינות שאין להם מספר ובתוך המדינה יש בה חנויות וחצרות ושוקים ואני בתוך אחת מהם ואיני אלא חלק קטן מהמקו' שאני שוכן בתוכו ואם כל כך הוא חלקי קטן בזה העולם וכל העולם אינו לפני בורא הכל כלום איך אתגאה בפניו. וכיוצא בזה אמרו בפר' אין דורשין על נבוכדנצר שאמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון כמו שכתבנו בחלק שני מזה הספר. והמסתכל בכל זה עם ידיעתו שהוא שפל שבשפלים בלא ספק יהיה לבו נשבר ונדכה ודוד המלך ע\"ה שהיה נביא וחכם ומשל על כמה מלכים אמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה והיה אומר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם וכמו שהגאה נקרא בהרבה שמות של גנות כן שפל רוח נקרא בהרבה שמות של שבח ענו נבזה בעיניו דכא שפל רוח נשברה נדכה רך לבב ונכה רוח ולב נשבר ונפש שחה ובלשון חכמים צנוע. ואמרו רז\"ל לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהיה קשה כארז לפיכך זכה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפלין ומזוזות. ור' לויטס נתן טעם לזה ואמר מאד מאד הוי שפל רוח כי תקות אנוש רמה אומר כי מי שיקוה שאול ביתו ותשלוט עליו הרמה שהיא בריה שפלה איך לא יהיה שפל רוח. ומה שאמר מאד מאד הוא לומר שאפי' משה רבינו ע\"ה שנאמר עליו והאיש משה ענו מאד זה דקדק רבי יוסף בן עקנין ז\"ל בספר רפואת הנפשות. ואחד מחכמי העכו\"ם אמר תמיה אני ממי שעבר על פני מעברי השתן איך יתגאה ונאמר על אזדשיר המלך כי נתן ביד אחד מעבדיו העומדים עליו כתב ואמר לו כשתראה אותי כועס תנהו לי מיד והיה כתוב בו שוב לך כי אינך אלוה אבל אתה גוף שיאכל קצתו את קצתו ובקרוב ישוב רמה ועפר. ודע כי לא צוה החכם אלא שיהיה שפל רוח ושלא ידבר בגאוה ובוז אבל שיצוהו להזדלזל בפני הבריות חס ושלום כי תלמיד חכם חייב ליזהר מהזדלזל בפני עם הארץ. וכבר אמרו בפרק השותפין שרצו ובפרק המקבל רבנן לאו בני מסיקי באכלוזא נינהו והוא להעתיק אבנים לבניין העיר כדי שלא יזדלזלו בפני העם וכן אמרו האי צורבא מרבנן דידע סהדותא לחבריה לא ליזיל לבי דינא דזוטר מניה מאי טעמא האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף כמו שנזכר בפרק שבועת העדות ואמרו בפרק אלו קשרים כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה שנאמ' כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי וכן אמרו זה על תלמיד חכם המברך לפניו עם הארץ בפרק בני העיר. והענוה והשפלות אינם אלא לכבד בעליהם כמה שנאמר ולפני כבוד ענוה ונאמר ושפל רוח יתמוך כבוד ואפי' נפל החכם מנכסיו צריך להסתלסל בפני עם הארץ וזהו שנאמ' אם נבלת בהתנשא ואמרו חז\"ל הסתלסל מבלי השתפל והשתפל מבלי התגדל. וכן כתב רבינו יונה ז\"ל בפירוש משלי בפסוק טוב נקלה ועבד לו וזה מפני כבוד התורה לא לכבוד עצמו אלא לכבוד שמים להזהיר על כבוד התורה ולומדיה שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן: ",
+                    "<b>רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרען ממנו בגלוי.</b> בראשון מחגיגה נזכר שהלך להקביל פני ר' אליעזר. בשני מקומות נזכר חלול השם בתורה האחד במי שעובר על התורה בשעת השמד שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ולא תחללו את שם קדשי ואפי' על ערקתא דמסאנא אמרו בפרק בן סורר יהרג ואל יעבור והיא עבירה קלה שהיו נוהגים ישראל ששרוך נעליהם היה לבן כמו שהוא מוכיח בפרק הכונס בההוא דהוה סיים מסאני אוכמי ואם יאמרו לו החליף אותו בשחור כמו שהעכו\"ם עושים והוא שעת השמד ובפרהסיא יהרג ואל יעבור. ויש בזה פירושים אחרים אבל זה הוא פירוש התוספות וזהו קדוש השם הנזכר בכתוב ואם לא עשה כן חלל את השם וכן בשבועת שקר נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ואין חילול השם גדול מזה שהוא גונב ממונו של חבירו בשם הנכבד והנורא. וכן אמרו חז\"ל כי האדם הגדול בחכמה ויוצאים מתחת ידו דברים שאינם מתוקנים שהכל תמהים עליו הוא מחלל את השם וכמו שאמרו ביומא פרק אחרון היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא ליה דמי לאלתר שהבריות יאמרו מה הועילה תורתו של זה הלא הוא מעשיו מקולקלים יותר משאר העם ואע\"גב שדעתו לפרוע לו אחר זמן מכל מקום הרי הביא עליו דבת רבים וכן אמר רבי יוחנן כגון אנא דמסנינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין אע\"פי שעשיתי זה מחולשת גרסתי הבריות הם מרננים עלי ויבואו ללמוד ממני שלא באונס ולפי חשיבות החכם ולפי מעשה דורו צריכין שיהיו מעשיו מתוקנים בעיניהם ואם אינו עושה כן יש בידו זה העון החמור הנקרא חילול השם שאין כח בתשוב' ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין אלא כולן תולין ומיתה ממרקת כמו שנזכר שם ויותר הקפיד הכתוב על חלול השם שהיה מתחלל בגלוליהם בפרהסיא מהעבוד' זרה עצמה כמו שכתוב ביחזקאל ואתם בית איש ישראל כה אמר ה' אלהים איש גלוליו לכו עבודו ואמר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם כמו שנזכר בראשון מקדושין ובמדרש תהלים במזמור ה' אורי וישעי ובירושלמי פרק ארבעה נדרים. ואמר זה החכם כי אפי' חלל את השם בסתר נפרעין ממנו בגלוי וכתב רבינו שלמה ז\"ל שנאמר תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל וכל כך למה כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו שמא יאמרו עליו ייסורין כאלו באו עליו כמי שעשה דברים רעים לפיכך אחד עשה בשוגג ואחד עשה במזיד בחילול השם מגולה הכל עכ\"ל. רוצה לומר שאינו שוה הפירעון בשוגג כמו במזיד שאין כן מדתו של הקב\"ה ולזה לא אמר התנא אחד שוגג ואחד מזיד שיהיה במשמע ששניהם שוין לגמרי אלא אחד בשוגג ואחד במזיד וכן כתב רבינו שלמה ז\"ל דהכי גרסי וכן היא בספר רבינו משה ז\"ל ומשמע זה הלשון שאין השיווי בענין הפירעון שיהיה שוה אלא לענין הגלוי הם שוים אלא דהשוגג פירעון קל שהרי חוטא היה שהיה לו להזהר ולא נזהר והתורה חייבה קרבן לשוגג ואמרה ונסלח לו מכלל שהוא חוטא הצריך סליחה ובמזיד יהיה הפירעון חמור וכן פירש רבינו משה ז\"ל שהשווי הוא לענין הגלוי לא לענין הפירעון וכן אמרו על כיוצא בזה באחרון מיומא מפרסמין את החנפים מפני חילול השם כדי שלא יאמרו פלוני שבאו עליו ייסורין למה והם לא ידעו כי אין נסתרו כגלויו ומן השמים מפרסמין אותו שנאמר ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו כמו שנזכר שם. ובא' מקדושין אמרו אין מקיפין בחילול השם אחד שוגג ואחד מזיד. ופי' שאין ממתינין לו כחנוני המקיף עד שיעשה זכות כנגדו אלא מיד נפרעין ממנו אחד שוגג ואחד מזיד כל אחד כדי רשעתו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>מספיקין בידו ללמוד ולמד.</b> רבינו שלמה ז\"ל הוא משנה הגירסא וגורס אין מספיקין בידו ללמוד וללמד וכן מצאתיה באבות דרבי נתן ומפרש הלמד על מנת ללמד שאינו למד אלא כדי שיקראו אותו רבי ולפיכך אין מספיקין בידו ללמוד וללמד כי לא היה תחילת לימודו לשמה ויסייע לזה הפירוש מה שסמך לזה דברי רבי צדוק שאמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם כי לולי זה למה סמכם זה לזה כי רבי צדוק היה קודם לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שרבי צדוק היה בזמן הבית כמו שנזכר בראשון מיומא ובשעת החורבן היה כמו שנזכר באגדת הניזקין ובאיכה רבתי ובימי רבן גמליאל ור' יהושע היה כמו שנזכר בבכורות ורבי ישמעאל נראה שהיה אחריו הרבה כי רבי יוחנן אביו היה בימי רבי אליעזר שהיה אחר החורבן כמו שכתבתי למעלה. ולפי גירסת הספרים פיר' רבינו יונה ז\"ל הלמד על מנת ללמד ולא היה מדקדק בלימודו לחוש אם יבוא לידו איסור אלא מספיק שידע הדברים כפשוטן מפני כך אין מספיקין בידו אלא כפי מחשבתו והוא ללמוד וללמד וגם זה הפירוש אם לענין שלא לדקדק באיסורין נאמר גם זו רעה היא ואיך יספיקו בידו לקיים מחשבתו. ובירושלמי בראשון משבת אמרו הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא אמר רבי יוחנן נוח לו אלו נהפכה שלייתו בפניו ולא יצא לעולם. אבל מה שנראה לפרש בזה לפי גירסא זו הוא הלמד על מנת ללמד וכל ימיו הוא נותן בגירסא כמו שהיה עושה רבה בר נחמני ואינו עוסק בגמילו' חסדים הרי זה טוב הוא לשמים וכוונתו טובה ומספיקין בידו להשלים רצונו ואם הוא עוסק בתורה כדי ללמוד ולעשות ולהיות טוב לבריות גם כן לעסוק בגמילות חסדים כמו שהיה עושה אביי כמו שנזכר בא' מר\"ה ובפרק מצות חליצה ורבי אלעזר בן פרטא כמו שנזכ' בראשון מע\"ז זו היא הטובה הגמורה ומספיקין בידו להשלים רצונו וזהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות והפליג התנא לומר לשמור ולעשות דרך שבח כי השמירה היא הלימוד כמו שדרשו ושמרתם ועשיתם ושמרתם זו תלמוד שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך כמו שנזכר בספרי אבל במשניות שלנו לא גרסינן לשמור והיא נוסחא מדוקדקת בספרים ישנים ובגמ' סוטה פרק ואלו נאמרין אמרו ללמוד וללמד לשמור ולעשות שהם ארבע מצות ואף לפי פירוש רבינו שלמה ז\"ל אין צריך לשנות הגירסא שאף על פי שהוא למד על מנת שיקראו אותו רבי מספיקין בידו להשלים כוונתו בלבד אבל לא יזכה לשמור ולעשות ודי לו בזה העונש. והרבה ראינו כיוצא בזה חכמים שאינן בעלי מעשה וקשים הם לעולם: ",
+                    "<b>רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם.</b> אל תעשם עטרה להתגדל בהם שאסור ללמוד תורה שלא לשמה כדי שיקרא רבי ואע\"פי שאמרו חז\"ל בפרק מקום שנהגו ובפרק היה קורא ובפרק יש בערכין לעולם יעסוק אדם בתורה ואפי' שלא לשמה. ואמרו כי גדול עד שמים חסדך לעושין שלא לשמה ומעל שמים לעושין לשמה כבר נתנו הטעם בזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה אלא שהקלו ללמוד שלא לשמה כי האדם בתחלת לימודו אינו מכיר בשבחה של תורה ואם לא יקלו לו ללמוד שלא לשמה לא ילמוד לעולם אבל בלא ספק כשילמוד אפי' שלא לשמה אחר שילמוד יכיר שבחה של תורה וילמדנה לשמה. ומה שאמרו בפרק היה קורא שהעוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא זהו במי שעוסק בתורה כדי לקנטר ולהתגאות על הבריות שזה לעולם לא יעסוק בה לשמה ובמה שעסק בה חלל כבוד התורה ועשה ממנה כלי לכבודו כמו שעושה מהזהב עטרה לראשו. ואמרו בספרי והביאוה בנדרים פרק קונם יין לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי אשנה כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר עשה דברים לשם פועלן ודבר בהם לשם שמים ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עובד בו ומה בלשצאר שנשתמש בכלי קדש שנעשו כלי חול שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה כיון שפרצו בה נעשו כחול נעקר מן העולם דכתיב ביה בליליא קטיל בלשצאר מלכאה משתמש בכתר של תורה שהוא קיים לעולמים על אחת כמה וכמה וכן אמר רבי צדוק כאן שלא יעשה מהתורה עטרה ללמוד כדי שיקרא רבי אלא לשם שמים ולא אסר רבי צדוק למי שזכה לכתרה של תורה שיטול כבוד מהבריות שהרי אמרו וסוף הכבוד לבא. ובראשון מקדושין מצינו שהיו מקפידין החכמים על כבודם אע\"פי שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול שזה כבודה של תורה אבל רבי צדוק אסר שלא יהיה תחלת לימודו לכבוד עצמו אלא לכבוד התורה וזה ודאי איסור חמור הוא שישתמש בכלי של קדש לתשמישו של חול ולזה דמו זה לבלשצאר שנשתמש בכלי בית המקדש שנעקר מן העולם וקל וחומר הדברים בתורה שהכלים ההם לא נתקדשו אלא לכבוד הלוחות הנתונות בארון. וכן אסור ללמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה כמו הקרדום לחפור בה שכיון שהוא מתכוין בלימודו לעשות ממנו כלי למעשהו הרי הוא מועל בקדושתה של תורה כמי שנהנה מן ההקדש וחייב מיתה בידי שמים ולזה אסרו חכמים ליטול שכר המצות וסמכו זה בבכורות פרק עד כמה לפסוק שאמר ואותי צוה ה' ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתה בחנם כלומר כמו שאני למדתי בחנם כך למדתי אתכם בחנם וכן מלמדו אתם לדורות בחנם כמו שנזכר בירושלמי דנדרים. ומה שנהגו היתר בלימוד התינוקות בשכר כבר פירשו זה בגמרא דנדרים פר' אין בין המודר שהשכר ההוא שכר פסוק הטעמים שהרב אינו חייב לטרוח ללמד הטעמים לתלמידים ומלמדי הלכות קמיצ' לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כמו שנזכר באחרון מכתובות וכן הכהן מותר ליטול שכר הבאה ומלוי המים לטהר הטמא באפר פרה אבל שכר הזאה וקדוש אסור שזו מצוה היא וחייב לעשותה בחנם אבל לטרוח להביא האפר ולמלאת המים אינו מוטל עליו ומות' ליטול שכר עליהם כמו שנזכר בשני מקדושין ובפרק עד כמה וכן הדיין מותר ליטול שכר בטלתו ממלאכתו בדבר הניכר שהוא מפסיד במלאכתו מפני עיכובו לקבל טענותיהם ובלבד שיטול משניהם בשוה כמו שנזכר בכתובות בפרק אחרון שני דייני גזלות בירושלם היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל שכר הדין לומר פלוני חייב ופלוני זכאי אסור והוא בכלל מה שאמר רבי צדוק ולא קרדום לחפור בהם וכן היה הלל דורש ודישתמש בתגא חלף כלומר עבר מן העולם ומכאן יש ללמוד שהנאות מדברי תורה ונהנה ממנה כאדם הנהנה מן ההקד' כמו שנזכר בפרק בני העיר בבתי כנסיות אין ניאותין מהם ונוטל חייו מן העולם קל וחומר מבלשצר כמו שכתבתי למעלה. ומה שהותר לתלמיד חכם הוא שתמכר סחורתו קודם לכל אדם ולהפטר מהמסיים ומהארנוניות ומבניין העיר והמחייבם בזה עובר על התורה ועל הנביאים ועל הכתובים כמו שנזכר בהשותפין שרצו ואפי' כסף גלגולת הצבור חייבין לתת בשבילם וכן כתב רבינו משה ז\"ל בהלכות ת\"ת וכתב בכאן כי אפי' היה עשיר גדול פטור מכל זה כיון שתורתו אומנותו וכן היה מורה רבו רבינו יוסף הלוי אבן מאגש ז\"ל. ואברהם נענש מפני שעשה אנגריא בתלמידי תכמים כמו שנזכר בנדרים פ\"ד נדרים וכן אסא כמו שנזכר בראשון מסוטה והחכם פוטר את עצמו ואין בזה משום יהללך זר ולא פיך כמו שאמרו בנדרים פרק קונם יין שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא ולא יהיבנא כרגא וכן הותר לתלמיד חכם לקבל דורונות מבעלי בתים שאפי' לעם הארץ נכבד עושין כן. וזהו שאמרו בראשון מברכות הרוצה ליהנות יהנה כאלישע שקבל אכסניא מהשונמית דרך כבוד והרוצה להחמיר על עצמו שלא ליהנות מדרכי חסידות אל יהנה כשמואל שכל מקום שהיה הולך ביתו עמו שנאמר ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ואין בזה משום יוהרא וכן אם הבריות רוצים להתיקר בו להסב עמהם בסעודה מותר לו לכבדם כמו שאמר ר' זירא כשהיה סועד בביתו של ריש גלותא יקירי דמיקרי בי כמו שנזכר בפרק אלו טרפות ואין כל זה בכלל נאות בדברי תורה אבל הוא כבודה של תורה אלא אם כן הוא מרבה סעודתו בכל מקום שזה מחלל התורה כמו שנזכר בפרק אלו עוברין והמכבד חכמים בממונו שכר גדול יש לו ואלו היה איסור לתלמידי חכמים לקבל אותה הנאה מה שכר יש למי שהוא מחטיאו. ועל זה אמרו בפרק אין עומדין ובפרק חלק כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו ולעושה לו פרקמטיא ואמרו בפרק חלק ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לאדם שידבק בשכינה והלא כתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא זה המהנה תלמידי חכמים מנכסיו ולא מצא רפואה ר' אלעזר לעמי הארץ לזכות לתחיית המתים אלא מזה הפסוק כמו שנאמר יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך המשתמש בטל תורה טל תורה מחייהו וכן נזכר באחרון מכתובות וכבר הרבו באחרון מברכות לדבר בכבוד אכסניא והוא המארח תלמיד חכם בביתו ואמרו בפרק מקום שנהגו כי בצל החכמה בצל הכסף כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה ואמרו באחרון מכתובו' המקריב דורון לתלמיד חכם כאלו מקריב בכורים שנא' ואיש בא מבעל שלישה ויבא לחם בכורים לאלישע וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא ללמדך שכל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים ואמרו ביומא פרק בא לו הרוצה לנסך יין על גבי מזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין כי כמו שהבכורים והנסכים הם עבודה כן לכבד התורה היא עבודה ואם תלמיד חכם הוא חולה ומוטל במטה מותר לו גם כן ליטול מתנות גדולות לצורך חליו כמו שאמרו בפ' השוכר את הפועלים שהביאו הנהו ספונאי שעמד עליהם נחשול שבים ונדרו נדר שאם יצילם הקב\"ה יתנו הספינה כולה לר' אלעזר בר שמעון ושלמו נדרם וקרא על עצמו היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה ואין בכל זה משום הנאות מדברי תורה שאפי' היה איסור בדבר אין זה האיסור חמור שימות ולא יעבור עליו שלא אמרו בזה יהרג ולא יעבור ואע\"פי שרבי טרפון היה מצטער על אותו איש שהיה רוצה להטילו בנהר מפני שחשד אותו שהוא היה הגנב הנכנס בפרדסו כל השנה לגנוב הענבים והתאנים ורבי טרפון לא נכנס בפרדסו אלא אחר שהוקפלו המקצועות והם המחצלאות שהיו שוטחין ליבש עליהם הצמוקים והגרוגרות שהיו מקצעין אותם בכלי ברזל הנקרא מקצוע כמו שנזכר בפרק כל הכלים וכן נקרא הכלי מוקצה כמו ששנינו בפר' א' ממסכת שביעית ועל כן נקראים התאנים קציעות כמו ששנינו בפ\"ג ממסכת מעשרות והביאוה בפרק אלו מציאות ובעל הפרדס ראה רבי טרפון שהיה אוכל הקציעות כי אז היה מותר לאכול מהם כי הם הפקר והוא לא הכירו אמר בלא ספק זהו הגנב שנכנס כל השנה לגנוב והכניסו בשק להטילו בנהר וצעק ר' טרפון ואמר אוי לו לטרפון שזה הורגו ואותו האיש הניחו והיה מצטער על שנשתמש בכתרה של תורה וכי היה ר' טרפון רוצה למות ולא ישתמש בכתרה של תורה כבר אמרו שם שאני ר' טרפון דעשיר גדול הוה והוה אפשר ליה לפייסו בדמים וכיון שהיה עשיר ולא פייסו בממון הרי הוא כמי שפורע חובו בכבוד התורה וזה בלא ספק הוא בכלל נאות בדברי תורה. וזה המעשה הזכירוהו במסכ' כלה בענין אחר וכן בירושלמי במסכת שביעית ושם סיימו המעשה כד חמוניה סנטריא שרון חבטון עלוי כד חמא גרמיה בסכנה אמר להו בחייכון אמרו גוביתיה דטרפון עתדון ליה תכריכין כד שמעון כן אשתטחון על אפיהון אמרי ליה רבי שרי לן אמר לון ייתי עלאי על כל חוטר וחוטר דהוה נחית עלאי הוינא שרי לכון על קדמיא ובודאי שאין כל אדם חייב לעשות כן למחול למי שמכה אותו שלא כדין כי הוא בדין אכל ולא היו מכין אותו בדין והוא הדין כי מה שהיה מצטער על שנשתמש בכתרה של תורה אינה מדת כל אדם ותוספת חסידות היתה אע\"פי שהיה עשיר גדול. ובפרק השותפין שרצו אמרו שרבינו הקדוש פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד ועמי הארץ אל יכנסו דאמר רבי שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ דחק יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו רבי פרנסני אמר לו קרית לא שנית לא אלא במה אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב או כעורב כלומר הקב\"ה מפרנם הכלב כמו שדרשו באחרון ממסכת שבת יודע צדיק דין דלים. יודע הקב\"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים וזהו ששנינו באהלות פי\"א כמה תשהה ברעיו שלשה ימים שאם אכל בשר המת כל שלשה ימים הוא מטמא באהל שעדיין לא נתעכל הבשר. וכן העורב אביו ואמו מואסין אותו והקב\"ה מזמין לו יתושין בריר היוצא מפיו וניזון מהם כמו שנזכר בויקרא רבה אמר לו כמו שהקב\"ה מרחם על החיות ועל העופות הטמאים ומפרנס אותן כן פרנסני אתה ופרנסהו בתר דנפיק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו רבי שמעון ברבי שמא יונתן בן עמרם נכנס שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה בדקו ומצאו כדבריו זה הוא מדרכי חסידות ואין זה בכלל נאות בדברי תורה שהנאות הוא שמשתמש בה לצורכו כמו בתי כנסיות אין נאותין מהם אלא בשעת הדחק וגם הוא נהנה ממנה בשעת הדחק ואין זה איסור אלא מדרכי חסידות היה פורש מזה וזהו שיש בין הנאות מדברי תורה לנהנה מכבוד תורה ואלו היה איסור בדבר לא היה ר' מחטיא התלמידים להיות נאותים מדברי תורה ושאר התלמידים שנכנסו לא היו נאותים מדברי תורה ועושים איסור אבל זה מותר היה ומדרכי חסידות היה פורש מזה יונתן בן עמרם כיון שהיה אפשר לו לפרנסו ככלב וכעורב ואין ענין זה דומה לענין רבי טרפון שהיה פורע חובו בכתרה של תורה ונאות ממנה ואין בכלל זה תלמיד חכם הממונה פרנס על הצבור שזה מותר לו ליטול ממון מהצבור והצבור חייבים לגדלו בממונם כי כמו שהוא מותר ליטול לו עטרה אחר שזכה לכתרה של תורה והצבור חייבים לכבדו כן הוא מותר ליטול הנאה מהם אחר שזכה לכתרה של תורה שהרי העטרה והקרדום שניהם שוים שנאם התנא וכמו שהכבוד בא לבסוף מאליו כמו שאמרו וסוף הכבוד לבא כן היא גדולת הממון מותרת לבסוף והצבור חייבים עליה וזה נלמד ממה שאמרו בפרק הזרוע ההוא שקא דדינרי דאתי לבי מדרשא קם ר' אמי זכה ביה והקשו עליו והא כתיב ונתן לכהן ולא שיטול מעצמו והשיב אדם חשוב שאני שנא' והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו וכמו שנזכר בראשון מיומא גם כן ובספרא ובילמדנו אמרו מעשה בפנחס הסחת שנמנו אחיו הכהנים למנותו כהן גדול ומצאוהו מסחת אבנים ומלאו כל אותו מחצב דינרי זהב ואם לכהן גדול שהוא היותר חשוב שבכהנים חייבים לגדלו אחיו הכהנים בממונם כל שכן לתלמיד חכם חשוב שהרי כתיב יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים כמו שנזכר בהוריות בפרק אחרון וכן בסוטה בפרק ואלו נאמרין אמרו שרבי אבהו ראה רבי אבא דמן עכו דהוו תפסו ליה בעלי חובות ואמר להו אית לכו רבה ונהג ענותנות בעצמו שהיה עשיר והיה גדול בבית קיסר כמו שנזכר שם ובכתובות פרק שני ובסנהדרין פרק ראשון ובראשון מחגיגה ואמר לבני עירו הנה רבי אבא יותר חכם ממני להושיבו בראש ושיתנו לו ממון. ובפרק הניזקין אמרו ההוא שיפורא דהוה בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ובי אביי ובי רבא. וראיתי תשובה לרבינו שרירא ז\"ל שאותו שיפורא היא תיבה כמין שופר כמו שנזכר במשנת שקלים והיו מקבצין שם מעות לישיבה וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל משמו גם כן וכן בתענית בפרקא דחסידי במעשה של ר' יוחנן ואלפא שהלך אלפא לעסוק בסחורה ורבי יוחנן עסק בתורה ולבסוף מלך ר' יוחנן וכתב רבינו שלמה ז\"ל הושיבוהו בישיבה ראש עליהם ונתנו לו ממון וכן הוא האמת כי לפי זה אמר לאלפא אלו עמדת בכאן לעסוק בתורה לא היית צריך לסחורתך ולהניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה. וכן במסכת הוריות בפרק אחרון שאמר רבן גמליאל לרבי יהושע כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ואמר לו ועלי אתה תמיה שני תלמידים יש ביבשה רבי אלעזר בן חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעים לשער כמה טיפות יש ביה ואין להם פת לאכול וכשירר ליבשה הושיבם בראש להתפרנס מהצבור כמו שפירש שם רבינו שלמה ז\"ל וכשאמר לרבי יהושע מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה אמר לו אוי לדור שאתה פרנסו שאינך יודע צערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים שהיה לו לרבן גמליאל שהיה נשיא להשגיח בענין רבי יהושע שיתפרנס דרך כבוד מהצבו' כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ובילמדנו פרשת ויקחו לי תרומה בפסוק כי לקח טוב נתתי לכם הביאו מעשה בחבר אחד שהיה בספינה עם פרקמטוטין ונשברה הספינה ועלה ליבשה ונכנס לבית המדרש ודרש כשראו שהיתה בו חכמה יתירה לווהו גדולי הקהל ועשו לו פסיקא גדולה. וכן בפרשת ואתה תצוה יש מעשה בחבר אחד שהיה עולה לירושלם הכירו בו בני ירושלם שהיה אדם גדול ואמרו לו טול חמשים זהובים ושב אצלינו. וכן בבריתא של קנין תורה שנו רצונך שתדור עמנו ואני אתן לך כמה כסף וזהב ולא נמנע מזה אלא מפני שלא רצה לדור אלא במקום תורה. מכל אלו המעשים נראה שאדה חשוב וצבור צריכין לו מותר ליטול ממון מהם כמו שמותר להתכבד בכבוד תורה ואין זה בכלל הנאות מדברי תורה שזה הוא כבודה של תורה ואינו משתמש בה אבל הוא משמש אותה. ומצינו בהרבה חכמים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים וחופרי קרקעות זה היה מדרכי חסידות או היה קודם הגיעם להיות ראשי ישיבות וראשי הסדר או לא היו רוצים להטיל עליהם צורכי צבור אבל אין איסו' בדבר כמו שנראה מאלו המעשים: ",
+                    "<b>ועל זה</b> סמכנו לעשות מעשה בעצמינו ליטול פרס מהצבור להתמנות רב ודיין עליהם ולא נהגנו היתר בעצמינו אלא אחר שנשאנו ונתננו בזה כמו שכתבנו בקונטריס ארוך שיש לנו וראו אותו גדולי הדור הזקנים ואמרו ישר ויישר. וכן ראינו היתר זה נהוג אל הגדולים אשר לפנינו חסידים ואנשי מעשה הגאונים ורבנים אשר צפרנם עבה מכרסינו. וידוע הוא כי תכלית תשמישנו לפני החכמים לא היה כדי לישב בראש כי נכסים היו לנו ומלאכת הרפואה למדנו אשר החכמה ההיא תחיה בעליה דרך כבוד בארץ אדום. אבל בעון הדור נגזרה שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידינו נתננו אותו לעכו\"ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ולא נבא לידי אונס. ודי לנו בזה פתח היתר במה שנהגנו בו כדי שתהיה תורתינו אומנותינו ויום ולילה לא נשבות. ואלו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה לא באנו לידי מדה זו אבל היא גרועה מאד ולשוב לארץ אדום לא רצינו מפני בלבול אותן מקומות ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד ומאן דנכית ליה חיויא חבלא מדחיל ליה כמו שהזכירו במדר' רות ובמדרש חזית: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.</b> רבי יוסי היה מתלמידי רבי עקיבא והוא ר' יוסי בן חלפתא ובפרק מרובה ובפרק חזקת אמר רבי יוסי כשהלך אבא חלפתא ובפרק אלו הן הנשרפין אמר אפי' אבא חלפתא ביניהן וכן כתב רש\"י ז\"ל באחרון מיומא. וכן במסכת מעילה אמר רבי יוסי אלו היה אבא חלפתא קיים ובפרק בשלשה פרקים בירושלמי אמרו שהיה מבני יונדב בן רכב. וגם רבי יוסי היה תלמידו של רבי טרפון בירושלמי דשביעית אמר ר' יהודה אכלנו לפני רבי טרפון אמר רבי יוסי עמך הייתי והלכה כמותו מחבירו מפני שנמוקו עמו כמו שאמרו בפרק מי שאחזו ובפ' מי שהוציאוהו ובפרק כיצד הרגל ופירוש נמוקו עמו טעמו עמו שנותן טעם לדבריו ורבינו שלמה ז\"ל פירש בעירובין פרק מי שהוציאוהו נים קו מדבר קו האמת. וכבוד התורה כתב רבינו משה ז\"ל שהוא בשלשה דברים האחד שהוא משתדל ללומדה והשני לכבד לומדיה והשלישי לכבד הספרים והחלול גם כן הוא בשלשתן עכ\"ל. וכבר אמרו רז\"ל באבות דרבי נתן כל מי שיש לו בית המדרש בעירו ואינו הולך שם חייב מיתה פירוש שהוא בכלל כי דבר ה' בזה. וכן אמרו רז\"ל כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה כמו שנזכר בפרק חלק. וכן אמרו שהעומד במבואות המטונפות ועוסק בתורה שעליו נאמר כי דבר ה' בזה כמו שנזכר בברכות בפר' מי שמתו. ובפרקי דרך ארץ אמרו כל המזלזל בדבר אחד מדברי תורה חייב כרת שנא' כי דבר ה' בזה. ובמדרש משלי למדו שהמחלל את התורה גופו מחולל על הבריות מהכתו' שנאמ' חכמה ומוסר אוילים בזו. ורבינו יונה ז\"ל כתב כי בכלל זה הוא האומר לא היה לו למשה לכתוב ואחות לוטן תמנע וכבר פירשו ז\"ל בפרק חלק למה נכתב והמכבד לומדי התורה גם כן שכרו אתו ופעולתו לפניו שיהיה גופו מכובד על הבריות והמחלל כבודם אלמלא מינות שנזרקה בו לא בא לידי כך ואמר הכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו רוצה לומר כי כמו שעל ידי המצרף והכור ידע האומן הכסף והזהב אם הם טובים או הם סיגים כן האיש נודע אם טוב ואם רע לפי שאם מכבד החכמים הוא טוב ומהולל ואם מחלל כבודם הוא רע ומחולל. והמכבד הספרים הוא שיעשה ספר תורה נאה לכתוב אותו בקולמוס נאה ויכרכהו בשיראים נאים כמו שנזכר בפרק רבי אליעזר דמילה ובראשון מנזירות זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ויכבד וירבץ לפניהם כמו שהיה עושה עובד אדום לפני הארון ונתברך ביתו כמו שנזכר בסוף ברכות. ולא ישב על גבי מטה שספר תורה עליה אלא אם כן הוא על הכלי גבוה כמו שנזכר בפרק אלו מגלחין ובמנחות פרק הקומץ רבה. ולא ישמש מטתו בבית שיש בו ספר תורה אלא אם כן יש מחיצה עשרה טפחים כמו שנזכר בפרק מי שמתו וחילופיהן הוא המחלל את התורה ולשון המשנה הוא גופו חולין על הבריות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר.</b> ממלא מקום אבותיו היה כמו שנזכר בפרק במה טומנין ופר' שני מסנהדרין והיה כפוף לפני רבי כמו שנזכר שם ובפ' מצות חליצה:",
+                    "<b>והחושך עצמו מן הדין.</b> אע\"פי שמצוה היא לדון בין אדם לחבירו מותר לחשך עצמו ממנו ולומר להם התפשרו כמו שנזכר בראשון מסנהדרין וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל או אם יש אחרים יודעים הדין יכול לחשך נפשו ממנו וכן פירש רבינו יונה ז\"ל ואם עושה כן פורק ומסיר מעליו איבה שלא ישנאוהו בעלי דינין היוצאים חייבים ואפשר גם הזכאים אם אינם כשרים כמו שאירע לנו פעמים הרבה. וגזל שמא יחייב הזכאי והרי הוא מחזיק ידי הגזלן וענשו עליו: ",
+                    "<b>ושבועת שוא.</b> שמא אין כאן חיוב שבועה והוא מחייבה וזה הוא שבועת שוא כגון הנשבע על עמוד של שיש שהוא של שיש וענשו עליו ואפשר שגם על שבועת שקר יתחייב אם ישבע לשקר הנשבע כגון שיאמר לא לויתי ולוה וכל זה הוא כענין שבועת שוא כמו שאמרו בשלישי משבועות ובראשון מתמורה שקר דומייא דשוא והיא לא אכלתי ואכל דבשעת שבועה יצתה לשוא:",
+                    "<b>והגס לבו בהוראה.</b> זה הוא הפך החושך עצמו מן הדין שהוא ממהר לדון וגס לבו בו בלא עיון ומתון וכבר הזהירו אנשי כנסת הגדולה הוו מתונין בדין וזה שאינו עושה כן הוא שוטה שאלמלא שנתרוקן מוחו איך מלאו לבו לדון במהירות וכבר אמר הכתוב חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו שהכסיל יודע שאינו יודע וילמד וזה לא ילמד עוד שהרי הוא חכם בעיניו ולא תאמר כיון שהוא שוטה אין עליו עונש שהשוטה אינו בר עונשין על כן אמר כי גם הוא רשע ונוסף על רשעו כי הוא גס רוח כי לולא גסות רוחו לא זחה דעתו עליו להורות בלא מתון אבל הוא בטח בחכמתו וזאת היא גסות רוחו והוא תועבת ה':"
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תהי דן יחידי.</b> אין במשניות הוא היה אומר והכל הוא משנה אחת עם הקודמת. מן התורה מי שהוא מומחה כלומר שהוא מנוסה שהוא בקי בדינין כמו ולא בקמיע בזמן שהוא מן המומחה וכמו רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן מותר לדון יחידי כמו שנזכר בראשון מסנהדרין ובבכורות פרק עד כמה ואומר זה התנא כי מדרכי חסידות הוא שלא לדון יחידי ויצרף אחרים עמו וכמו שאמרו בראשון מסנהדרין רבה כי הוה אתי דינא לגביה מכניף לכולהו דייני דמחוזא אמר כי היכי דלמטינהו שיבא מכשורא וכל זה מדרכי חסידות ואפי' במקום שאי אפשר לו לחשוך עצמו מן הדין. ואם קבלוהו עליהם לדון ביחיד אף מדרכי חסידות רשאי לדון יחידי כמו שאמרו בירושלמי דרבי אבהו היה דן יחידי אמרו לו תלמידיו לא כן שנינו אל תהי דן יחידי אמר להם כיון שהם רואים אותי יחידי ובאין לדון לפני הרי קבלוני עליהם ותני כן במה דברים אמורים בשלא קבלו עליהם אבל קבלו עליהם דן אפי' יחידי. ומה שאמרו בפרק מרובה אמר רבי שמעון שזורי מבעלי בתים שבגליל היו בית אבא ומפני מה חרבו מפני שהיו דנין ביחידי נראה שהם היו דנין בכפייה אבל אם היו מקבלים אותם עליהם לא היו נענשים. ומכאן נהגנו היתר בעצמינו לדון יחידי אפילו מדרכי חסידות כיון שקבלונו הצבור עליהם ואפי' בבחרותינו בהיות קיימי יחידי הדורות אשר בימי רבותיהם היו מומחין היינו דנין בפניהם בקביעות במצותם וברשותם:",
+                    "<b>ומה שאמר שאין דן יחידי אלא אחד.</b> כתב בו רבינו יונה ז\"ל שני פירושים האחד שאין דן יחידי אלא יחיד מומחה ואין לך להחזיק עצמך כיחיד מומחה. והשני שאין דן יחידי אלא מי שהוא יחיד בעולמו הקב\"ה שאין לצרף אחר עמו אבל אתה אפשר לצרף אחרים עמך אע\"פי שאינם גדולים כמותך ואף הקב\"ה נמלך עם המלאכים שנא' ראיתי את ה' יושב על כסא וכל צבא השמים מימינו ומשמאלו אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה ומה שכתוב והוא באחד ומי ישיבינו הוא שלאחר גזר הדין הוא חותם יחידי וזהו שנא' הרשום בכתב אמת וכן נדרש בילמדנו על דעת רבי עקיבא החולק על רבי פפייס וכן הוא במדרש חזית ובואלה שמות רבה ובירושלמי אמרו אמר רבי יהודה בן פזי אפילו הקב\"ה אינו דן יחידי דכתיב כל צבא השמים וגו' וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות אין הקב\"ה עושה דין אלא אם כן נמלך בפמליא שלו שנא' בגזירת עירין פתגמא וכן נזכר בבראשית רבה ופמליא הוא חיל בלשון יון: ",
+                    "<b>ואל תאמר קבלו דעתי.</b> פירש רבינו שלמה ז\"ל אל תאמר לבעלי דינין קבלו דעתי שהם רשאין לעשות כדבריך ואי אתה רשאי להכריחם בעל כרחם ולפי פירוש זה אין זה מדרכי חסידות בלבד שאם בעלי הדין אינם רוצים בדינו מה לו לכופם והלא לא תבעוהו שיהיה דיין עליהם. אבל רבינו משה ז\"ל פירש וכן נראה שאם צרפת עמך אחרים לדין והם חלקו עליך ואתה יחידי והם מרובים אל תאמר להם קבלו דעתי כי מפני ענותנותי צירפתי אתכם עמי ועל כל פנים יחתך הדין על דעתי כי הם רשאים ולא אתה כיון שנצטרפו עמך בטל דעתך מפני דעתם וזה לפי דעתי הוא מדרכי החסידות כי מן הדין אין הולכין אחר הרוב אלא כשהם שוין וכמו שאמרו בראשון מיבמות כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו ושאני בית שמאי דמחדדי טפי אבל מדרכי חסידות הוא שלא יאמר קבלו דעתי ויהא קולר תלוי בצוארם. וכן אירע לנו פעמים הרבה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.</b> זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות ואומר כי המקיים את התורה מעוני ודוחק את עצמו בפרנסתו ומניח מלאכתו הצריכה לפרנסתו כדי לקיים את התורה בלימוד ועשיית המצות וזהו לשון המקיים את התורה יהיה שכרו ממשפטי האלהים אשר לא יעזוב את חסידיו להיות נודדים ללחם איה שיקיים אותה מעושר כי בצל החכמה בצל הכסף וזהו שאמר שלמה טובה חכמה עם נחלה כי שניהם כאחד טובים ואמר אחר כך ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה כלומר בזה יש יתרון ידיעה וכל העולם אינם יודעים זה אלא החכמים אשר יש בהם יתרון דעת שהחכמה לבדה תחיה את בעליה ולזה כשאמר הקב\"ה לשלמה שאל מה אתן לך לא שאל אלא החכמה משל למלך שאמר לבולטוס אחד שאל מה אתן לך אמר אותו בולטוס אשאל את בתו וכשיתן לי את בתו יתן לי בכלל בתו כסף וזהב ומרגליות כן אמר שלמה אשאל החכמה ובחכמה יהיה לי גם עושר גם כבוד שנאמר ונתת לעבדך לב שומע אמר לו הקב\"ה החכמה שאלת ולא שאלת עושר וכבוד ונפש אויביך לפיכך החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כן גם עושר גם כבוד ונכסים אתן לך כמו שנזכר במדרש קהלת. וכל המבטל את התורה מעושר ואומר מפני עושרי הרב לא יהיה לי פנאי לעסוק בתורה סופו שיאבד העושר ההוא בענין רע ויבטלנה מחמת עניו ודוחקו לבקש פרנסתו ונמצא יוצא מן העולם בלא תורה וביום הדין אין לו טענה בבטול תורה מפני העושר שהרי רבי אלעזר בן חרסום היו לו אלף מדינות ביבשה ואלף ספינות בים והיה עוסק בתורה ולזה הוא מחייב העשירים כמו שנזכר ביומא פרק אמר להם הממונה ולשון הכתוב הוא תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צוארך: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה.</b> רבי מאיר מקהל גרים היה מבני נרון קיסר כמו שנזכר באגדת הניזקין והיה חריף הרבה עד שלא רצו לקבוע הלכה כמותו וזהו שאמרו בעירובין פרק ראשון גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר' מאיר כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו מפני שלא עמדו חביריו על סוף דעתו שהיה אומר על טמא טהור ומראה פנים והיה אומר רבי האי דמחדדנא מחבירי משום דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואלמלא חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך. ורבינו שלמה ז\"ל פירש שהיה יושב אחריו בישיבה וכן מוכיח לשון הגמרא ובירושלמי מפורש שנתגלה צוארו של ר' מאיר וראה אותו רבי ומשם זכה להיות מחודד אמרו שם אפרח רוחא פקוליה מעלוי קדליה דרבי מאיר אודיק רבי מן כותלא וחמא קדליה דרבי מאיר מן אחורוי אמר רבי לא זכיתי לתורה אלא על דחמיתי קדליה דרבי מאיר מן אחורוי והסתמות שבמשנה כולם הם על דעתו וזהו שאמרו סתם משנה רבי מאיר בפרק ראשון מגיטין ובמקומות אחרים ולמד לפני רבי עקיבא ואחר כך לפני רבי ישמעאל כמו שנזכר שם בראשון מעירובין וכן בסוטה פרק היה נוטל וסמכו ר' עקיבא והיה יניק ולא קבלוניה ואחר כך סמכו ר' יהודה בן בבא כשהגדיל וקבלוהו כמו שנתפרש בסנהדרין בפרק ראשון ואמר כי האדם יש לו למעט בעסק סחורה ולעסוק בתורה כמו שנזכר בפרק ראשון עשה תורתך קבע ושם פירשנוה וכן היה עושה הוא שהרי בעירובין בפרק ראשון ובסוטה פרק היה נוטל כשבא ללמוד תורה לפני רבי ישמעאל אמר לו מה מלאכתך אמר לו לבלר אני ואמרו במדרש קהלת רבי מאיר היה כתבן טב מובחר והוה לעי תלת סלעין בכל שבא והוא אכיל ושתי בחדא ומכסי בחדא ומפרנס אוחרתא לרבנן ואמרי ליה תלמידוהי רבי בניך מה את עביד עליהון אמר להון אין הווין צדיקין כההוא דאמר דוד לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ואם לאו מה אניח את שלי לאויבי המקום ולא כן אמר שלמה ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלוט בכל עמלי ועל כן היה מזהיר למעט בעסק ולעסוק בתורה: ",
+                    "<b>והוי שפל רוח בפני כל אדם.</b> וכבר נאמר למעלה מאד מאד הוי שפל רוח והוא הוסיף בפני כל אדם ואפילו הוא קטון ממך ואפי' עשית תורה הרבה ולזה הכניסו בכאן בתוך דבריו. או הוי שפל רוח בפני כל אדם כדי ללמוד ממנו ולעסוק בתורה:",
+                    "<b>ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך.</b> והם יסייעוך בבטולך וכמו שאמרו בספרי ובירושלמי פרק הרואה אמר ריש לקיש מצאו כתוב במגילת חסידים אדם הולך יום אחד וחבירו גם כן יתרחק ממנו יום אחד נמצא כי במהלך יום אחד יתרחקו זה מזה מהלך שני ימים וכן פירשוהו שם בירושלמי. והגירסא הנכונה היא בטלת על משקל אמרת שמרת עמלת מהבניין הקל בודד כמו ובטלו הטוחנות:",
+                    "<b>ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך.</b> ובמדרש משלי היא שנויה על מקרא שנא' אם חכמת חכמת לך זה הוסיף על דברי רבי טרפון בסוף פרק שני שר' טרפון אומר נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ורבינו יונה ז\"ל קשר הדברים אמר אם בטלת מן התורה יש בעולם כמה בטלים והם הרשעים והאריות והדובים שהם בטלים והקב\"ה על ידם ישלם לך פורענות כי הם שבט אפו ואם עסקת בתורה הוא בעצמו ובכבודו יתן לך שכר הרבה לא על ידי מלאך ובזה יתירה מדה טובה למדת פורענות. וסוף זאת המשנה ואם עמלת בתורה לא כתבוה בסדורי תפלות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר בן יעקב אומר.</b> רבי אליעזר בן יעקב חבר היה לרבי מאיר ורבי יהודה כי היו במושב אחד כשדברו בכבוד אכסניא באחרון מברכות ובמדרש חזית והלכה כמותו בכל מקום וזהו שאמרו בפרק מי שאחזו ובפ' הדר ובסוף פרק החולץ משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי כלומר מעט שמועות נאמרו על שמו כמו שהקב הוא מדה קטנה שאינה אלא ארבע לוגין והלוג ששה ביצים וכל דבריו הם נקיים שהלכה הם. ויש מפרשים קב ונקי בלשון גימטריא מאה ושתים הלכות וכן מצינו משתמשים חכמים בזה כמו שאומרים ריס שהוא אחד משבעה ומחצה במיל שהם אלפים אמה ביומא פרק שני שעירי אמרו כן וכן בפרק אלו מציאות ובפרק מרובה ובפרק לא יחפור שלשים ריס וכן פירש בעל הערוך ז\"ל בערך רוס והוא שיעור מאתים וששים ושש אמות ושני שלישי אמה ואמרו ביומא פרק א' כי משנת מסכת מדות נשנית על דעתו מאן תנא מדות ר' אליעזר בן יעקב: ",
+                    "<b>העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד.</b> הוא מלאך מליץ יושר שנא' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו וכבר פירשו חז\"ל במדרש תנחומא ובאלה שמות רבה כי העושה מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד. וכבר פירשנו ענין אלו המלאכים בחלק שני מזה הספר. וכל העושה עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד הוא הפך המליץ יושר שהוא משטין כמו שמצינו שהשטין השטן כנגד איוב על כן פירש אליהוא לאיוב כמו שהשטן קטרג כנגדו מפני קצת עבירות שעשה כן המלאך המליץ על תומו ויושרו יחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר וכבר נתמרק חטאו באלו הייסורין ובכאן גילה לו אליהוא כי השטן היה סבת יסוריו וזה לא ידעו שאר החברים על כן שתק איוב כיון שלא הרשיעו לגמרי כשאר החבירים והודה לו כי אי אפשר לו לאדם בלא קצת עבירות שנאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכן תרגם המתרגם פסוק אם יש עליו מלאך מליץ אין אית עלוי זכותא מזדמן מלאכא פרקליטא חדא מן ביני אלף קטיגורא לחואה לבר נש תריצותיה ודבר זה אנחנו חדשנוהו בספר אוהב משפט ולא נתפרש יפה כדברי המפרשים ז\"ל כי הם לא השגיחו ליישב דברי אליהוא על פתיחת הספר שהודיעה לנו כי סיבת הייסורין הוא השטן וכן פירשנו בחלק שני מזה הספר ענין זה השטן קטיגור הוא הפך סניגור כמו שאמרו בבראשית רבה כיון שנסתלק הסניגור בא הקטיגור. ובפרק ראוהו בית דין ובראשון מקדושין ובפרק אין דורשין ובאחרון מברכות אין קטיגור נעשה סניגור ולשון מדרשות למד סניגוריא פרק יום הכפורים ובהפך בסוף כתובות דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים סניגוריא הלצה טובה קטיגוריא רכילות ודבה רעה ואמרו שהם מלות מורכבות שונא תגר קורא תגר. תשובה אחר המעשים הרעים ומעשים טובים מתחלתן הם כתריס ומגן בפני הפורענות ומעשים טובים שהם מחיצה מפסקת בינו ובין הפורענות וכן אמרו בפרק חלק מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח יתעסק בתור' ובגמילות חסדים. מגן בלשון ערבי תורס ויש אומרים שהוא כמו דלת מלשון תריסי חנויות בראשון מיום טוב ויותר נכון הוא הראשון שהוא מלשון בעלי תריסין בפרק תפלת השחר ולא בקשת ולא בתריס בפ' במה אשה יוצאה ותרגום צנה מאתים תריסין מאתן: ",
+                    "<b>רבי יוחנן הסנדלר אומר.</b> פירוש סנדלר שהיה עושה סנדלים וייחס אותו על שם אומנתו כמו נחום הלבלר שמעון השזורי שמעון הפקולי שהיה משתכר בצמר גפן כמו שנזכר בפרק כל היד ורבי יהודה הבשם בפרק אלו טרפות ורבי יהודה הסבך פרק הדר ובפרק יש נוחלין רבי יהודה הנחתום ובפרק רבי אליעזר דמילה רבי יהודה הגוזר ובאחרון מיומא לוי הסייד ואע\"פי שנוספה בו ריש באחרונה ואין בלשון הקדש תוספת ריש כי היא אות שרשית הרבה נמצא כן מלשון ארמית בשמות האומנות בירושלמי פרק לא יחפור ובמסכת חלה יש חלוטר והוא מוכר חלוטין וכן שם נחתומר והוא הנחתום וכן פירש שם הרב ר' יהודה בר' יקר ז\"ל וכן פלטר שבגמר' בבלית עושה פת שנמכר בפלטיא וכל נמכר בשוק המוכרו נקרא פלטר כמו שאמרו בירושלמי דשביעית חמשה אחין מלקטין ירק ואחד מוכר על ידיהן אמר רבי יוסי ברבי נון ובלבד שלא יעשו פלטר מהו ובלבד שלא יעשו פלטר דלא יהא מיזבן בכל שעה כן נראה פירוש זה השם והיה חבר לרבי מאיר ורבי יהודה כי מצאנוהו חולק עמהם במבשל בשבת בפרק כירה ובפ' מרובה ובראשון מחולין ובפרק הניזקין בגטין ועם רבי מאיר בכתובות פרק אע\"פי וכן במדרש קהלת אמרו שהוא מהתלמידים שהעמיד רבי עקיבא בזקנותו כרבי מאיר וחביריו וכן בפרק מי שמתו. ובירושלמי דחגיגה אמר לרבי מאיר שמשתי את רבי עקיבא עומדות מה שלא שמשתי ישיבות והיה אומר כי כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים והוא כשמתקבצין ללמוד תורה ולעשות מצוה הקיבוץ הזה הוא מתקיים שכולם עולים לדעת אחת וזהו סיבת קיומם ועוד שהקב\"ה רוצה בקיומן שהרי שכינה שרויה ביניהם כמו שנזכר בפרק שלישי וכיון שהכבוד שוכן בתוכם הוא מקיימם ושאינה לשם שמים כגון המתקבצין להשתרר זה על זה אין סופה להתקיים שכל אחד מהם רוצה מה שאינו רוצה חבירו ומתוך כך חולקין אלו עם אלו וחלק לבם עתה יאשמו ועוד שאין שכינה עמהם ומי מקיים אותם וזה אמת הוא ובאבות דרבי נתן שנו כנסיה שהיא לשם שמים כאבותינו על הר סיני ושאינ' לשם שמים כדור הפלגה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר בן שמוע אומר.</b> רבי אלעזר הנזכר סתם במשנה ובברייתות הוא תלמידו של ר' עקיבא כרבי מאיר וחביריו והוא ר' אלעזר בן שמוע כמו שכתב רש\"י ז\"ל בפרק ראשון משבת והיה כהן כמו שנזכר בפר' בני העיר ובפרק אלו נאמרין לא נשאתי כפי בלא ברכה ורבינו הקדוש למד בפניו כמו שאמרו ביבמות בפרק הערל ובפרק אחרון מיומא כשהלכתי ללמוד תורה לפני רבי אלעזר בן שמוע וכן בפרק כיצד מעברין ובפרק הקומץ רבה אמר ר' כשהלכתי למצות מדותי אצל רבי אלעזר בן שמוע. והגירסא הנכונה היא כמו שכתבתיה וכן בספר רבינו משה ז\"ל וכן כתבה רבינו שלמהז\"ל בפירוש התורה בפרשת בשלח וכן אמר רבי אליעזר בפרק שני אבל בכאן רבינו שלמה ז\"ל כתב חביב עליך ככבוד חבירך וכן כתבה רבינו יונה ז\"ל וכן היא במשניות שלנו ופירשוה קרוב לכבוד חבירך או שיזהר בזה כמו בזה כל אחד כפי מדרגתו שאינו בדין שיכבד תלמידו בשוה כמו שיכבד חבירו וכן מתפרש המשנ' כולה שיהיה כבוד חבירו קרוב למורא רבו ומורא הרב קרב למורא שמים שהרי הקישן הכתוב שנאמר את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כמו שנזכר בראשון מקדושין ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה ובפרק כל שעה ונתן הכבוד אל התלמיד והמורא אל הרב ואל השמים כי כן הדין לכבד מי שהוא שוה לו או קטן ממנו הכל כפי מדריגתה והמורא ממי שהוא גדול ממנו. אבל יש תימה בגירסא זו שלא מצינו שחייבה תורה לכבד החבירים אלא לגדולים כאב וזקן שקנה חכמה ואיך יאמר יהי כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חבירך. ולגירסת רבינו משה ז\"ל פירש רבינו שלמה ז\"ל בפירוש החומש בפרשת בשלח כי סמכו לכבוד תלמידך חביב עליך כשלך ממה שאמר משה ליהושע שהיה תלמידו בחר לנו אנשים עשאו שוה לו וכבוד חבירך כמורא רבך מן ויאמר אהרן אל משה בי אדני והלא היה חבירו ואחיו גדול ממנו ואמר לו בי אדני כאלו היה רבו ומורא רבך כמורא שמים שנא' אדני משה כלאם כלם מן העולם כיון שמרדו בך הרי הם כאלו מרדו בהקב\"ה וחייבים כלייה וכן הוא אומר ואתה תהיה לו לאלהים וכן היא מפורשת באבות דרבי נתן ובמכילתא וכן כתב בעל הערוך בערך כבד ובירושלמי דנדרים אמרו הכל מודים בכבוד רבו שאין מעמיד נדרו דתנן ומורא רבך כמורא שמים כלומר שאף החולק בכבוד אביו ואמו מודה בכבוד רבו שאין אדם מעתיד נדרו ויבטלנו מפני כבודם על כן אין פותחין לו בכבוד רבו ובפ' ערבי פסחים אמרו אמר אביי כי הוינן בי רבה הוה זגינן אברכי דהדדי פירוש משום הסבת שמאל כי הוינן בי רב יוסף אמר לא צריכיתו מורא רבך כמורא שמים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר.</b> רבי יהודה סתם הוא ר' יהודה ברבי אלעאי וכן כתב רבי' שלמה ז\"ל בפרק אין צדין והוא מתלמידי ר' עקיבא כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו וגם למד לפני רבי טרפון כמו שמצינו בתוספתא דנגעים שאמר לו יהודה בני וכן בפרק מצות חליצה אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון וכן בהרבה מקומות ובפרק הנודר מן המבושל רבי יהודה היה יושב לפני רבי טרפון ובירושלמי דשביעי' אמר רבי יהודה מעשה שהיינו בעין בושים ואכלנו לוף על פי רבי טרפון ובמנחות בפרק ר' ישמעאל ובשני משבת ובשני ממגילה ובראשון מקדושין מוכיח שהיה תלמיד רבי טרפון ועל דורו נאמר שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל שהיו ששה תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחד ועוסקים בתורה מה שלא היו בדורו של משה ויהושע וחזקיה מלך יהודה כמו שנזכ' בסנהד' פרק כהן גדול והיה חסיד גדול ובכל מקום שנאמר מעשה בחסיד אחד הוא רבי יהודה כמו שנזכר בפרק מרובה ובתמורה פרק יש בקרבנות ונקרא ראש המדברים בכל מקום כמו שנזכר בסוף ברכות בפרק כל המנחות לפי ששבח מעשה מלכות הרשעה גזרו שיהיה הוא ראש המדברים בכל מקום כמו שנזכר בשבת בפרק שני והיה אומר שיהיה החכם זהיר בתלמודו ללמוד הדברים בדקדוק ואם ישמע דבר מרבו יזהר לשאול טעמו שאם לא ידקדק בתלמודו ולא ידע טעמו של דבר יטעה במעשיו ובהוראתו ויחשב לו כזדון כי הפושע הוא כמזיד כמו שהשוגג הוא כאנוס ובפרק לא יחפור אמרו שהרג יואב לרבו לפי שלמדו תמחה את זְכַר עמלק הזיי\"ן בשב\"א והכ\"ף בפת\"ח והיתה שגגה זו עולה זדון שנא' כי ששה חדשי' עשה יואב עד הכרית כל זכר באדום והרג לרבו משום שנא' בירמיה ארור עושה מלאכ' ה' רמיה והוא עשה מלאכתו רמיה שלא השגיח בלימוד התלמידים אם היו קורין בשיבוש וסמיך ליה וארור מונע חרבו מדם ועל זה הזהירו חז\"ל שם להושיב מלמד המדקד' בקריאה והוא יותר טוב ממי שאינו מדחדק בקריאה אע\"פי שהוא יותר גדול בחכמה ממנו משום דשבשתא כיון דעאל עאל ובפרק ערבי פסחים אמרו וכשתלמד את בנך תורה למדהו מספר מוגה. ובילמדנו אמרו שנו רבותינו שגגת תלמוד עולה זדון לפיכך כתיב נפש כי תחטא לפי שהוא מלמעלה ולא כתיב אדם עד כאן ירצו לומר כי אע\"פי שהוא שוגג צריך סליחה כי יש לו נפש עליונית שהוא מן המלאכים שאינם חוטאים כמו שביארנו בחלק שלישי מזה הספר שלא כדעת המתפלספים ואם באה שגגה לידה היא בת עונשין ולפי זה אם שגג מפני שלא נזהר בתלמודו נחשב לו כזדון וכבר אמרו במציעא פרק ואלו מציאות שתלמידי חכמים שגגותיהם נחשבות כזדונות והיינו דתנן ר' יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון: ",
+                    "<b>רבי שמעון אומר.</b> כבר פירשתי בפרק שלישי כי זה הוא רבי שמעון בן יוחאי ועמד במערה הוא ור' אלעזר בנו הרב' שנים מפני פחדה של מלכות הרשעה לפי שהיה מגנה מעשיה כמו שנזכר בשבת בפ' שני ועל זה אמרו בפרק הפועלים שהוא היה בצער במערה ונחשב לו לזכות גדול. ורבינו הקדוש למד בפניו כמו שאמרו בשבת ועירובין כשהיינו לומדים תורה אצל רבי שמעון בתקוע וכו' אבל בירושלמי פרק המצניע אמרו תלמידיה דרבי שמעון בן יוחאי הוה תלמידיה דרבי יעקב בן קודשאי הוה בתמיהה. וג' כתרים הם והוא מונה ארבעה תורה וכהונה ומלכות ושם טוב אבל שם טוב אינו כתר בפני עצמו כי שאר כתרים צריכין לו והוא עולה על גביהן. ואלו הכתרים הם מעלות ומדריגות שהם בישראל שהקב\"ה הזהיר על כבודם וחייבים כל העם להודות למעלותם ולנהוג בהם כבוד והם החכמים לומדי התורה והכהנים בני אהרן והמלכים ומי שיש לו שם טוב מפני שהוא בן טובים ואין לו תורה ולא כהונה ולא מלכות לא נתנה לו תורה מדריגה יתירה שיהיו העם חייבים בכבודו על כן לא מנה התנא ארבעה כתרים כנ\"ל. ושלשה כתרים אלו הם על שלשה דברים שהעולם עומד והם תורה ועבודה וגמילות חסדים כי התורה הוא כתר תורה והעבודה כתר כהונה וגמילות חסדים הוא כתר מלכות כי על ידי העושר בא לידי גמילות חסדים וגם כן מלכי ישראל מלכי חסד הם ויש סמך לשלש כתרים אלו שלשה זרים שהיו במשכן כמו שנזכר ביומא פרק בא לו ובואלה שמות רבה האחד על הארון והוא סימן לכתר תורה כי בו היו הלוחות מונחים. והשני על השלחן והוא סימן לכתר מלכות כמו שאומרים בשני מיבמות לשם שלחן מלכים. והשלישי על מזבח הקטרת והוא סימן לכתר כהונה שנא' ישימו קטורה באפך לפי שהיא העבודה היותר משובחת שהיא מעשרת שנא' אחריו ברך ה' חילו ועל זה כשהיו מפייסין בבית המקדש היו אומרים חדשים לקטורת כמו ששנינו בתמיד וביומא בפ' בראשונה שנינו הפייס השלישי חדשים לקטורת כדי שיזכו בה הכל והתורה אמרה שום תשים עליך מלך ופירשו בראשון מקידושין ופרק כהן גדול בסנהדרין שתהא אימתו עליך. ואחימלך כהן גדול אמר לשאול הנני אדני וירמיה קרא לצדקיה אדני המלך ונתן הנביא וכן צדוק כהן גדול היו קורין לדוד אדני ומשתחוים לו והוא אמר להם קחו את עבדי אדוניכם כמו שנזכר באחרון מהוריות שזה הוא הראוי למלכות שאלמלא מוראה איש רעהו חיים בלענו וזהו כתר מלכות. ובכתר כהונה אמרה התורה וקדשתו לכל דבר שבקדושה כמו שנזכר בפרק הניזקין לפי שהם שלוחי המקום כמו שאמרו בנדרים פרק אין בין המודר ובראשון מיומא ובראשון מקדושין הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ונאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וזה מגזירת הכתוב שהזקן אומר לו אמור טהור והוא אומר אמור טמא והוא אומר כמו שנזכר בספרא ובמסכת ערובין פרק ראשון ונאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים כמו שנזכר בפרק החולץ ובפרק האשה רבה ביבמות ובפסחים פרק תמיד נשחט ובפ' בא לו כהן גדול ובספרא וזהו כתר כהונה. ובכתר תורה אמרה תורה מפני שיבה תקום ומתרגמינן מן קדם דסבר באוריתא תקום ואפי' יניק וחכים כמו שנזכר בראשון מקדושין ונאמר עוד את ה' אלהיך תירא ודרשו שם ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה ובפרק כל שעה את לרבות תלמידי חכמי' הרי שהכבוד שהוא לכהונה והמורא שהוא למלכות הכל הוא לכתר תורה על כן זר הארון הוא לפני ולפנים שהכתר ההוא גדול מכולן וחוצה לו היותר קרוב לו זר השלחן שהתורה צריכה למלכות לקיימה סימן לדבר דגל יהודה שהוא מלך וסמוך לו יששכר בעל תורה שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ואמרו חז\"ל התורה והמלכות שני אחים שלא יתפרדו ולפי זה נקראו החכמים מלכים כמו שנזכר בפרק הניזקין מנא לן דרבנן מלכי שנאמר בי מלכים ימלוכו וכל שכן שהתורה יותר גדולה מכתר הכהונה שהרי השלחן קרוב לארון יותר ממזבח הקטרת שהוא סימן לכתר כהונה והכהנים הם נכנעים למלכות כ\"ש לחכמים וכתר מלכות ניתן לדוד כמו שאמ' הכתוב זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי ואמר אביה בן רחבעם בדברי הימים כי המלכות לבית דוד היא ברית מלח עולם וכן הכהונה לבית אהרן היא ברית מלח כמו שכתוב בפרשת קרח וכן בפינחס נאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ולכתר תורה לא ייחד משפחה כמו שנאמר בית דוד דינו לבקר משפט בית אהרן ברכו את ה' אלא הרי היא מונחת שם כל הרוצה לזכות בכתרה של תורה יבא ויזכה שנאמר יראי ה' ברכו את ה' לא ייחד להם בית שמא תאמר שהכתר הזה גרוע מכולן תלמוד לומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו הכל צריכין לכתר זה כן נתפרש כל זה בספרי בפרשת קרח ויהושפט שהיה מלך נאמר עליו ואת יראי ה' יכבד שכשהיה רואה תלמיד חכם היה מחבקו ומנשקו ואומר לו רבי ומורי כמו שנזכר בסוף מכות ובראשון ממגילה ובראשון מסוטה אמרו ודוד הוא הקטן מתחלתו ועד סופו כשם שבקטנותו הקטין את עצמו בפני מי שגדול ממנו ללמוד תורה כך במלכותו הקטין את עצמו בפני מי שגדול ממנו ללמוד תורה ובפרק אלו מגלחין אמרו יושב בשבת כשהיה יושב ובישיבה של תורה לא היה יושב בכרים וכסתות אלא על גבי קרקע ותלמיד חכם קודם לכהן גדול שנאמר יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים וכן הוא קודם למלך לפדותו כמו שנזכר בסוף הוריות שאם מלך מת או כהן יש לנו כיוצא בו ואם תלמיד חכם מת אין לנו כיוצא בו כמו שנזכר שם. וכתר שם טוב עולה על גביהן על גבי התורה עולה כתר שם טוב שאם תלמיד חכם סאנו שומעניה שרי לבזוייה כמו שאמרו בסוף מגילה ואמרו בפרק אלו מגלחין אם דומה הרב למלאך השם צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם אין משאו ומתנו טוב עם הבריות הוא מחלל את השם כמו שנזכר בפרק יום הכפורים ויותר גרוע הוא מעם הארץ אם מעשיו מקולקלין כמו שאמרו בפרק אלו עוברין. ועל גבי כתר מלכות עולה כתר שם טוב כמו שאמרו ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כמו שאמרו בהשותפין שרצו ובהזהב ונשיא הוא מלך כמו שנזכר בסוף הוריות ומלכי ישראל הכשרים לא נשתבחו אלא ויעש הישר בעיני ה' והרעים לא נתגנו אלא ויעש הרע בעיני ה' ועל גבי כתר כהונה עולה כתר שם טוב כמו שאמרו בפרק בא לו על אותו כהן גדול שאמר לשמעיה ואבטליון ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדיהון דאהרן ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדיהון דאהרן לפי שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום והוא בזה אותם לפי שהיו גרים ואמרו בתנחומא כל כהן שהוא עם הארץ מותר לשרוף תרומה על קברו ואמרו בפרק הזרוע אין נותנין מתנות אלא לכהן חבר שנאמר לתת מתנות לכהנים למען יחזקו בתורת ה' ומכל מקום אם אין שם חבר נותנים אותם לעם הארץ כמו שאמרו בחלה וכן בבכורים ונתנים לכל כהן במשנת חלה ובמשנת בכורים. ושלמה המלך אמר טוב שם משמן טוב טוב היה שם טוב של חנניה מישאל ועזריה שנא' עליהם ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שהיו סריסים כמו שנזכר דניאל שנכנסה עבודה זרה בימיהם כמו שנזכר בפרק חלק אותו שם היה טוב משמן טוב שנמשחו בו נדב ואביהוא שאלו נכנסו למקום מיתה לגו אתון נורא יקידתא ולא מתו שנאמר וריח נור לא עדת בהון ואלו נכנסו למקום חיים ונשרפו ועוד שמן טוב כלה ושם טוב אינו כלה ושמן טוב בחיים ושם טוב בחיים ובמתים שמן טוב בעשירים שם טוב בעשירים ובעניים שמן טוב נופל על המת ומסריח שם טוב אינו מסריח שמן טוב נופל על המים ונדוח שם טוב נופל על הדג ואינו נדוח שנא' ויאמר ה' לדג ויקא את יונה שמן טוב מקיטון לטרקלין שם טוב מסוף העולם ועד סופו כן נדרש במדרש תנחומא ובמדרש קהלת. עוד נדרש שם ויום המות מיום הולדו משל לשתי ספינות שהיו בנמל האחת פורשת לים והאחת נכנסת בנמל היו שמחים אל היוצאת ואינם שמחים אל הנכנסת היה שם פקח אחד אמר להם טפשים אתם זו שנכנסה בשלום אתם צריכים לשמוח עליה זו שהיא יוצאת ואינכם יודעים אם תשוב בשלום למה אתם שמחים עליה כן בשעת הלידה אין בני אדם יודעים אם יפטר זה בשם טוב אם לא והכל שמחים עליו אבל זה שנפטר בשם טוב אשריו ואשרי חלקו ועל זה אמר שלמה ע\"ה בחכמתו טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי נהוראי אומר.</b> בעירובין בפרק ראשון אמרו שהוא רבי מאיר ולמה נקרא שמו ר' נהוראי שהיה מנהיר פני חכמים בהלכה ונקרא גם רבי מאיר שהיה האיר פני חכמים בהלכה ומה שמו רבי נחמיה שמו ולא היה זה ר' נחמיה המוזכר בתלמוד סתם כי מצינו סתם משנה רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה וכן בסוף ברכות ובמדרש חזית נזכרו שניהם בכבוד אכסניא ובירושלמי דשקלים בפרק בשלשה פרקים אמרו שהיה מבני נחמיה התרשתא ורבי מאיר היה מבני נרון קיסר כמו שנזכר בהגדת הניזקין ובפרק חבית אמרו שרבי אלעזר בן ערך שמו רבי נהוראי הנזכר בזאת המשנה. ואמר שיהיה גולה למקו' תורה שאם אין במקומו חכמים יגלה ממקומו למקום חכמים וכן אנו מתפללין יום הכפורים ואם יצתה עלינו גזירת גלות יהיה גלותינו למקום תורה. ובמדרש חזית אמרו שבטו של נפתלי על ידי שהיו לומדין תורה שלא במקומם נטלו שכר אלף הה\"ד ומנפתלי שרים אלף בני יששכר על שהיו לומדין תורה במקומן נטלו שכר מאתים שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים ע\"כ בפסוק האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו. במדרש משלי הביאו זאת המשנה על פסוק אם תבקשנה ככסף ועל כן הזהיר הוי גולה למקום תורה ואל תסמוך לומר חכמים יבואו בכאן כמו שעשה רבי אלעזר בן ערך כשחזר מאותן מקומות הנזכרים בפרק חבית שהם מקום תענוג ושכח חלמודו עד שקרא במקום החדש הזה לכם החרש היה לבם כמו שנזכר שם. וכן במדרש קהלת אמרו שאמרה לו אשתו מי צריך למי אמר לה הם צריכין לי אמרה לו חמת ועכברים מי דרכו לילך העכברי' אל החמת או החמת אל העכברים שמע לה ולא הלך וישב לו עד ששכח תלמודו לאחר זמן באו אצלו שאלו אותו פת חטין או פת שעורים מי טב לאוכלה בלפתן ולא היה יודע להשיבן בלפתן. רבי אלעזר ורבי יוסי אומרים שני תבשילין לפותין זה בזה ע\"כ שם. ובפ' חבית אמרו על מעשה זה והיינו דתנן רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה. ובאבות דרבי נתן אמרו שאע\"פי שרבן יוחנן בן זכאי היה אומר על ר' אלעזר בן ערך שהוא מכריע את כל חכמי ישראל לא נתגדל שמו בתורה כחביריו לפי שהוא הלך לעיר שמימיה יפים והם הלכו ליבנה: ",
+                    "<b>ואל תאמר שחביריך יקיימוה בידך.</b> אע\"פי שיש כאן חבירים אל תסמוך שיקיימוה בידך אלא לך וגלה למקום הרב וכל שכן שאם אין לך חבירים בכאן ואל תאמר כשיבואו מהישיבה יקיימוה בידי שאלמוד מהם מה שלמדם הרב כי אינו דומה השומע מפי תלמיד כשומע מפי הרב וכמו שאמרו ישראל בעת מתן תורה רצוננו לראות את מלכנו כמו שנזכר במדרש חזית ובפרק רבי עקיבא וכן אמרו בהוריות בפרק אחרון כי גרסיתו תיבו קמי רבייכו שנא' והיו עיניך רואות את מוריך וכן הוכיח משה לישראל שהיה להם לומר לו משה רבינו אין אנו רוצים במינוי שופטים ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך כמו שנזכר בספרי: ",
+                    "<b>ואל בינתך אל תשען.</b> פסוק זה במשלי לומר שאפי' אתה חריף ומחודד הרבה אל תאמר הנה הספרים אתי מה אני צריך לגלות למקום הרב בחכמתי כי נבונותי אבין מה שבספרים וארד לעומקה של הלכה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי ינאי אומר.</b> זה רבי ינאי הוא מתלמידי רבי' הקדוש מאחרוני התנאים והיה רבו של רבי יוחנן שהיה ראש האמוראים כמו שמצינו בפרק האשה רבה ביבמו' שאמר לו רבינו לא משנתינו היא זו וכן באלו הן הלוקין ובראשון ממציעא אמר רבי יוחנן משום ר' ינאי וכן בראשון מראש השנה ומקומות אחרים ובפרק מי שמת אמרו אם יכפור רבי יוחנן בר' אלעזר תלמידו יכפור ברבי ינאי רבו. ובפרק אע\"פי יהודה בריה דרבי חייא חתניה דרבי ינאי הוה ובפ\"ד נדרים יש ר' ינאי סבא בר בריה דר' ינאי רבה. וכן היא גירסת רבי' משה ז\"ל ופירושה שאין אנחנו יורדים לעומק הדין בזה למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו אף על פי שהדין דין אמת הוא אנחנו לא ירדנו לעומקו של דין למה דומה למה שאמר ירמיה צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה וכן אמר אסף אך טוב לישראל אלהים לברי לבב ואני כמעט נטיו רגלי כאין שפכה אשורי כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה דבריהם שוין שהדין אמת וקרוב לטעות בו וכן אמר שלמה אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ואמר אחר כן וגם אם יאמר האדם לדעת לא יוכל למצוא: ",
+                    "<b>אף לא יסורי הצדיקים.</b> אע\"פי שהדבר יותר קשה רשעים שהרי אנו רואים רשעים בפרהסיא אף בייסורי הצדיקים גם כן קשה אע\"פי שאין צדיק אשר לא יחטא וזהו לשון אף. ורבינו שלמה ז\"ל כן פירש וכתב שיש אומרים שאין זה לומר שלא ידענו סוד הדבר הזה אלא לומר שהדין כן נותן שהקב\"ה ברא לצדיקים שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם וכן לרשעים זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן רש לו ייסורים בעולם הזה לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם כמו שנזכר בשני מחגיגה ונותנים לו שלוה בעולם הזה כן הוא הדין ואין מסו רבידינו אלא בידו של מקום כדי שיטול זה חלק חבירו בגן עדן וזה חלק חבירו בגיהנם. ויש גורסין אין בידינו משלות הרשעים אף לא מיסורי הצדיקים וכן היא במשניות שלנו. ורבינו יונה ז\"ל פירש אין בידינו משלות הרשעים שאין לצדיקים השקט ובטח בעולם הזה כרשעים וגם אין לנו מיסורי הצדיקים שהם יסורי' של אהבה שלא יתבטל בהם מתלמוד תורה כמו שנזכר בראשון מברכות. ירצה לומר לפי זה שהצדיקים בעולם הזה אין להם שלוה כרשעים וייסוריהם אינם של אהבה שלא יתבטלו מדברי תורה ופירוש הראשון יותר נכון וכן פירשנוהו בספר אוהב משפט. ובאבות דרבי נתן נראה כפירוש האחרון ששם שנו רבי ינאי אומר לשלות רשעים לא נכנסנו ביסורין של צדיקים לא נגענו אין בידינו משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים: ",
+                    "<b>רבי מתיא בן חרש אומר.</b> במעילה וכן בפרק הוציאו לו ביומא אמרו שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי ברומי וכן בפ' אחד דיני ממונות אמרו הלך אחר בית דין יפה אחר ר' מתיא בן חרש ברומי שהיה בית דין יפה ובפרק יום הכפורים יש שאל רבי מתיא בן חרש לרבי אלעזר בן עזריה ברומי וגם היה חסיד גדול ולא רצה להסתכל לעול' באשת איש והשטן עובר עליו תמיד ורצה להחטיאו וכשראה כן לקח מסמרים של ברזל והעבירם באש וסימא את עיניו והקב\"ה שלח לו רפאל ורפאהו אחר שהבטיחו שלא ישלוט בו יצר הרע כמו שנזכר בתנחומא פרשת חקת ואמר שיקדים שלום לכל אדם ואפי קטן ממנו ובזה יהיה טוב לבריות וכן היה משתבח רבן יוחנן מעולם לא הקדימני אדם בשלום ואפי' עכו\"ם בשוק בפרק היה קורא. ושיהא זנב לחכמים הגדולים ממנו ולא יהיה ראש לקטנים ממנו אם ימצא גדולים ממנו וכן אמר שלמה המלך ע\"ה הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע כי ההולך את חכמים גדולים ממנו כל יום יוסיף דעת ותבונה ומי שהוא ראש ורועה ומתחבר לכסילים מלשון רעך ורע אביך כל יום יפחות מחכמתו ופתע ישבר מלשון תרועם בשבט ברזל ואמרו בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות כי כשהיה חסר אחד מסנהדרין קטנה של עשרים ושלשה היו משלימין אותן בא' מאותן שלש שורות של חכמים שהיו יושבים לפניהם הגדול שבכולן ומושיבין אותו באחרונה וכשיאמר להם עד האידנא הוינא רישא והשתא מותיבתו לי בדנבי יאמרו לו הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים והיו חושבין זה כי מעלין בקדש ולא מורידין כי עד עתה לא היה מסנהדרין ועתה הוא מהם וזנב ארי הוא ארי וראש שועל אינו אלא שועל מוטב שיהיה ארי ולא שועל ארי הוא גבור שבחיות ושועל הוא חלש שבחיות ולזה אמר זה המשל. וזאת המשנה דלגוה מסדורי תפילות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא.</b> דמה זה העולם לבית שער שבו נכנסים להיכל והעולם הבא הוא ההיכל לפנים כמו שאי אפשר לו לאדם להכנם לפני המלך בתוך ההיכל אם לא יגלח ויחלף שמלותיו כי אין לבא לפני המלך בלבוש שק כן אי אפשר לזכות לחיי העולם הבא אם לא יזכה בעולם הזה וכמו שאמרו בראשון מע\"ז ושני מעירובין היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן ואמרו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת כמו שנזכר בא' מע\"ז. ופרוזדור הוא בית שער תרגום אולם המשפט פרוזדורא וכמו שאמרו בפ' כל היד במשל שמשלו באשה בנדה פרוזדור חדר ועלייה והזכירוהו בפרק לא יחפור ואמרו בשבת פרק ר' עקיבא ובבכורות פרק יש בכור בהמה לית לה פרוזדור שמקום ערותה אינו מכוסה בירכותיה כמו האשה ובפרק יוצא דופן ובפרק הערל אמרו כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור וכן בפרק בהמה המקשה נזכר פרוזדור וטרקלין הוא ההיכל. ונראה שהוא לשון מורכב כמו טרקסמון טרקסין שבכולם יש טרק לשון סגיר' טרוקו גלי הנז' בפרק תפלת השחר וכן טרקסין בפרק השותפין שרצו ובמסכת יומא פרק הוציאו לו פירשו רבינו שלמה ז\"ל פנים וחוץ שאותה אמה שהיתה בין ההיכל והדביר נסתפק להם אם מפנים אם מחוץ כמו שנזכר שם בגמרת יומא. וכן בירושלמי דכלאים פרק שמיני וכן טרקסמין שבפרק כיצד מברכין ושבגיטין בפרק הזורק פירושו דרך פתחים וכן זה טרקלין פנים לינה כן נראה לי. ויש ספרים כתוב בהם טרקלין נאין ובפרק המוכר פירות פירשו שהוא עשר על עשר ורומו כחצי ארכו וחצי רחבו כבנין ההיכל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.</b> זאת היא הגירסא המדוקדקת וכן כתבוה רבינו סעדיה זלה\"ה בספר האמונות ורבינו שלמה ז\"ל ורבי משה ז\"ל ורבינו יונה וז\"ל ויש משנים הגירסא וגורסי' לחיי עולם הבא לפי שהוקשה להם איך אפשר לומר שתהיה שעה אחת בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא אפילו יעשה כל מעשים טובים שבעולם והלא אין תכלית מעשים טובים אלא שיזכה לחיי העולם הבא. ואין להם לשנות הגירסא וזה פירושה יפה שעה אחת בתשובה ממעשים הרעים ובמעשים הטובים בעולם הזה שהוא עולם המעשה מכל חיי העולם הבא לענין המעשה שאותו עולם לא נברא לעשות בו מעשה שנאמ' היום לעשותם ולא מחר לעשותם כמו שנזכר בראשון מע\"ז ובשני מעירובין ועל זה אמר שלמה ע\"ה כי אין מעשה ודעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה על כן יתחזק האדם לעשות תשובה ממעשיו הרעים ולעשות מעשים טובים בעולם הזה ואל יאבד שעה אחת כי אי אפשר להשלים חסרונו בעולם הבא אפי' יחיה שם לעולמים וזהו שאמר יפה שעה לעשות מעשים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא שאין שם זכות יותר ממה שיזכה בעולם הזה וכן אמרו בשני משבת ובפרק שואל ובפרק האשה בנדה לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בעולם הזה שכיון שמת האדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות שנא' במתים חפשי וזהו שאמר שלמה ע\"ה כי לכלב חי טוב מן האריה המת כמו שנזכר שם ועל זה נאמר במות אדם חנף תאבד תקוה. ובמדרש רות אמרו שאמרה נעמי לרות בתי כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות סגלי בעולם הזה אבל לעתיד לבא כי המות יפריד ביני וביניך. ובמדרש קהלת אמרו וכן במדרש רות ובמדרש משלי שני רשעים חבירים בעולם הזה אח' מהם הקדים ועשה תשובה בחייו קודם מיתתו ואחד לא עשה תשובה קודם מיתתו זכה זה שעשה תשוב' בחייו ועמד בצד חבורה של צדיקים וזה עומד בצד חבורה של רשעים ורואה את חבירו ואומר משוא פנים יש בעולם הזה אמרו לו שוטה זה שעשה תשובה גרמה לו תשובה לכאן ליטול חיים וכבוד עם צדיקים אמר להם הניחוני ואלך ואעשה תשובה ואומרים לו שוטה שבעולם אי אתה יודע שהעולם הזה דומה לשבת ועולם שבאת ממנו דומה לערב שבת אם אין אדם מתקן מערב שבת לשבת מה יאכל בשבת ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון וכן אמרו בראשון מע\"ז על קטיעא בר שלום שהיה בעל תשובה יצתה בת קול ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת וכן אמרו על אלעזר כן דורדיא וכן בירושלמי על יזיקים איש צרורות שקבל עליו ארבע מיתות ב\"ד אמר יוסף בן יועזר לשעה קלה קדמני לגן עדן הרי שיפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי העולם הבא שאם מת בלא תשובה לא היה אפשר לו לזכות לחיי העולם הבא: ",
+                    "<b>ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.</b> שהרי אמרו בפר' חלק וכן בפרק אין עומדין כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו וכן אמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. וכבר פירשנו זה בענין עולם הבא בחלק ג' מזה הספר:"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו.</b> כל אלו העניינים הם מהלכות דרך ארץ והרבה יותר מזה הזכירו בזאת המסכתא הנקראת הלכות דרך ארך שתהיה דעתו של אדם מעורבת עם כל אדם כמו שאמרו בשני מכתובות כדי שיהיה טוב לבריות ויהיו כל דבריו לפי הענין ולפי המקום כמו שאמר שלמה ע\"ה שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב ועל כן אמר שאם אדם הוא כועס אל תמהר לרצותו כי זה יוסיף כעס על כעסו כי בעת חמימות הכעס לא יועיל השקט הרצוי כמו שהמים המועטים אינם מכבים האש בעת שהיא מתלקחת במעט מים המזלף עליהם וכן אמר הקב\"ה למשה המתין לי עד שיעברו פנים של זעם שנא' פני ילכו והניחותי לך בראשון מברכות: ",
+                    "<b>ואל תנחמנו בשעת אבלו.</b> כי לא יועילו התנחומין באותה שעה כמו שהיה אומר איוב ואיך תנחמוני הבל ויש גורסין בספרי ספרדיים וכן היה גורס רבינו יונה ז\"ל בשעה שמתו מוטל לפניו וכן היא הגירסא במשניות שלנו וכן כתב רבינו משה ז\"ל בפרק חמישי מהלכות דעות כי זה שגעון הוא לנחם באותה שעה כי מי שהוא רואה מתו מוטל לפניו ושומע קול ספדנים מבכים אותו איך יקבל תנחומין באותה שעה. ונראה שהסופרים שינו הגירסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשין שורות שורות ומנחמין האבל כמו שנזכר באבל רבתי ובפרק היה קורא וכן בסנהדרין פרק כהן גדול נזכר זה על כהן גדול שהיה מתנחם מיד שנקבר המת והיה עדיין אבל אבל אין לשנות הגירסא שלא אמר בימי אבלו ולא בשעת אבלותו אלא בשעת אבלו כלומר בשעה שהוא מתאנח באבלו: ",
+                    "<b>ואל תשאל לו בשעת נדרו.</b> כדי שתתירהו לומר לו אדעתא דהכי אי נדרת כי הוא באותה שעה יאמר על פתח שתמצא לו אדעתא דהכי נדרי ושוב לא תמצא לו פתחים. ויש מפרשים אם הוא נדור ובא מאיזה דבר ואתה נדרת אל תשאל וכו' לפי שמצטע' והראשון יותר נכון לפי הלשון שאמר בשעת נדרו דומה לבשעת כעסו ובשעת אבלו ובשעת קלקלתו:",
+                    "<b>ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו.</b> שנתקלקל בחטא לפי שהוא מתבייש באותה שעה ובמדרש אמרו אמר רבי יוחנן מנין שאין מרצין לאדם בשעת כעסו שנא' פני ילכו והניחותי לך המתין לי עד שיעברו פנים של זעם. ומנין שאין מנחמין אותו בשעת אבלו שבשעת החורבן כביכול הקב\"ה היה מתאבל שנא' ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד בקשו המלאכים לנחמו ורוח הקדש משיבה אל תאיצו לנחמני. ואל תשאל לו בשעת נדרו כשנשבע הקב\"ה שלא יכנס משה לארץ אמר שעת שבועה היא המתין ואחר כך התחיל להתחנן. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו שנאמר ויראו כי עירומים הם לא נגלה עליהם עד שעשו חגורות ואחר כך וישמעו את קול ה' אלהים כ\"כ הערוך בערך אל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמואל הקטן אומר.</b> זאת המשנה דלגוה מכאן בסדורי תפלות וכתבוה בפרק חמישי וקראוהו שמואל הקטן אמרו בירושלמי שהיה מקטין את עצמו או שהיה קטן משמואל הרמתי כמו שמצינו בראשון מסנהדרין יצתה בת קול ואמרה ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו והוא תיקן ברכת המינין כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ואמרו במדרש כי ארבעה מתו בני חמשים ושתים שנה שמואל הרמתי ושלמה המלך ושמואל הקטן ושמואל בר אבא הוא חבירו של רב שנקרא שמואל ירחינאה בפרק הפועלים ואביו של שמואל אבא שמו בפ' מי שמתו וכן בחולין אמר רב על שמואל חס לי' לזרעא דאבא בר אבא. וזה הפסוק שלמה המלך ע\"ה אמרו ומה חידש בו שמואל הקטן פירש רבינו משה ז\"ל שכך היה רגיל לאומרו תדיר להוכיח בני אדם מזאת העבירה וכן פירש רבינו שלמה ז\"ל ואפילו היה האויב רשע אין לשמוח על מפלתו ואפילו הלב אין לו להתעורר בגילה וכמו שאמר איוב בטוב מדותיו אם אשמח בפיד משנאי והתעוררתי כי מצאו רע אפילו התעוררות בלב כי השמח במפלת האויב הרי הוא כאלו הקב\"ה חייב להשלים רצונו שיפיל אויבו לפניו ועוד שמח לאיד לא ינקה ויכול הוא שיפול במפלתו וכמו שהוא לא יחפוץ שישמחו לו אם היתה נפשו תחת נפש אויבו למה ישמח הוא על אחרים וכל שכן אם הוא מחוייב למקום שאסור לשמוח במפלת חבירו שהוא מחוייב כמוהו ואף הקב\"ה אינו שמח במפלתן של רשעים כמ\"ש בצאת לפני החלוץ נאמר הודו לה' כי לעולם חסדו ואלו כי טוב לא נאמר בהודאה זו וכן אמר הקב\"ה למלאכי השרת מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה כמו שנזכר בראשון ממגילה ובפרק אחד דיני ממונות. והכתוב נתן טעם אחר שזאת השמחה שתשמח בנפול אויביך כשיראה הקב\"ה שאתה שמח בה ירע בעיניו שחשבתו שלוחך להשלים רצונך והשיב מעליו אפו שיסירהו מעל אויבך וישיבהו עליך כן פירש רבינו שלמה ז\"ל דקדק זה ממה שכתוב והשיב מעליו אפו ולא כתיב ושב ואפילו לפי פשט הכתוב יאמר אתה חושב להרע לאויבך בשמחה זו אדרבה תיטיב לו שהשם ירע בעיניו שאתה שמח במפלתו ויסיר מעליו האף ההוא הרי בשמחתך תיטיב לו וכן מוכח בפרק אין בין המודר דרבא כי הוה חליש הוה אמר מאן דסני לי יחדי לי וכתיב פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו וכן הוא בפרק הרואה. ויש ספרים שגורסין חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו ולפי גירסא זו חידש שמואל הקטן שהשם ימחול לאויב כל עונותיו תחת בושתו לחרפת אויבו ששמח לו שזה הוא קשה לאדם יותר מהרעה הבאה עליו וכבר שאלו לאיוב מהו היותר הקשה שעבר עליך אמר להם שמחת אויבי לרעתי ולא היתה נראית גירסא זו גרסת הראשונים ז\"ל שלא פירשוה והוצרכו לומר שלא חידש שמואל הקטן דבר אחר אלא רגילותו לומר פסוק זה תדיר וכבר אמרו בראשון ממגילה שזה לא נאמר אלא בישראל אבל בעכו\"ם כהמן נאמר ובאבוד רשעים רנה וכן אם הוא מפושעי ישראל מותר לשמוח לו לא מפני שנאתו אותו אלא מפני שהוא שונאו של מקום וכן אמרו בירושלמי על המשומדים שמתו קרוביהם שמחים ולובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואינם מתאבלים מפני שאבדו שונאיו של מקום שנאמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט וכבר נאמר עליהם צדיקים במפלתם יראו והכתוב לא נאמר אלא באויב של דברים שבין אדם לחבירו וכבר אמרו ברביעי מסנהדרין ותעבור הרנה אר\"א ב\"א באבוד רשעים רנה באבוד אחאב בן עמרי רנה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אלישע בן אבויה אומר.</b> זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות משום שם רשעים ירקב ונראה כי קודם שיצא לתרבות רעה היתה שגורה בפי התלמידים ואחר כך משנה זו לא זזה ממקומ' כמו שאמרו על כיוצא בזה בע\"ז פ\"ב ובחולין פרק כל הבשר ואע\"פי שיצא לתרבות רעה אין להניח דבריו וכבר אמרו קבל האמת ממי שאמרו ור' מאיר למד תורה ממנו וסמך על מקרא שנאמר הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי ואמרו בפ' אין דורשין לדעתם לא נאמר אלא לדעתי שלא יטה מהתורה לדעתם ועל זה אמרו שם ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק וכבר כתבנו זה בפתיחת ספרינו זה. וזה אלישע היה מג' תלמידים שלא נסמכו כבן עזאי ובן זומא וזהו הנקרא אחר כמו שאמרו בפ' הרואה והיה מהארבעה שנכנסו לפרדס וקצץ בנטיעות שכפר בעיקר כמו שמקצץ הנטיעות הרכו' ואמר שתי רשויות יש וכבר כתבנו בחלק שני מזה הספר מה היתה טעותו. ודע כי ענין הפרדס היא החקירה במעשה מרכבה ולפי שהיא חקירה עמוקה לא הכל יוצאים ממנה בשלום כי צריך בזה תנאים רבים שיהיה האדם שלם במדותיו שלם בשכלו מיושב בחקירתו לוקח הדברים על סדר נכון לא יקדים תרומה לבכורים ומי שיחסר אחד מאלו התנאים אינו בטוח מהטעות או בלבול הדעת או מיתה בלא עתו וכן אירע לאותן ארבעה שנכנסו לפרד' כי במעט נטייה בחקירתם לא יצאו בשלום רמז לדבר מה שאמרו בס' יצירה תמורת ענג נגע כי מעט שינוי בסדר החקירה מביא לידי מכשול. ושלשה תמורות הם תמורת כתר כרת תמורת ענג נגע תמורת תם מת. ור' עקיבא זכה לכתר וענג ולתם. ואלישע בן אבויה קצץ בנטיעות ובא לידי כרת ובן זומא נתבלבל בחקירה והציץ ונפגע וזהו נגע ובן עזאי הציץ ומת ולא זכה להיות שלם בחקירה ולא תם. ובמדרש רות אמרו כי אביו של אלישע היה מגדולי הדור וכשבא למול זה אלישע קרא לכל גדולי ישראל וקרא לרבי אליעזר ורבי יהושע וכשאכלו ושתו שרון אלין אמרין מזמורין אלף ביתין אמר רבי אליעזר לרבי יהושע אלין עסקין בדידהון ואנן עסקין בדידן התחילו בתורה ומן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני והאש מלהטת סביבותיהן כעיקר נתינתן מסיני שנתנו באש שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים אמר אבויה הואיל וכך גדול כחה של תורה הבן הזה אם מתקיים לי הריני נותנו לתורה ועל ידי שלא היתה מחשבתו לשם שמים לא נתקיימה בו. אלף ביתים פיוטים מיוסדים על אלפא ביתא שכן בלשון יון קורין אלפא ביתא גמא כמו שנזכר במשנה במסכת שקלים וכן נזכר המעשה הזה בירושל' דחגיגה והיו קורין אותו אחר לפי שכשיצא לתרבות רעה תבע זונה ואמרה לו לא אלישע אתה ששמך יוצא בעולם עקר פוגלא בשבת ונתן לה אמרה אחר הוא. והיה אומר כי הלמד תורה כשהוא ילד דומה למי שכותב בדיו על נייר חדש שהוא מתקיים כן גירסת הילדות היא מתקיימת ואינה משכחת וכן אמר אביי בפרק שני דשבת אי זכאי גמרתה מעיקרא והא גמרה נפקא מינה לגירסא דינקותא: ",
+                    "<b>והלמד תורה כשהוא זקן דומה למי שכותב בדיו על נייר מחוק.</b> שכיון שנכתב בו פעם אחת ונמחק הכתב הבא אחריו אינו מתקיים כן הלמד בעת הזקנה אינו מתקיים ומשתכח. ובספר מבחר הפנינים משלו בזה משל אחר הלמד תורה ילד למה הוא דומה כפתוח על האבן והלמד תורה זקן דומה כפתוח על החול. ויותר יש לדמות לפי דעתי לפתוח על השעוה כי הטעם בקיום הלימוד בילדות הוא כי הדברים השומע האדם הם נרשמים במוחו וכשהמוח נוטה ליובש הוא מתקיים לימודו וכשנוטה ללחות אינו מתקיים והילד מוחו נוטה ליובש יותר מהזקן כי הילד מוחו חם והזקן מוחו לח כי לחולשת עיכולו הוא נוטה ללחות על כן אמרו כי הזקנה היא אם השכחה. ועוד כי הילד מקבל הדברים בשמחה כי אין לו דאבה מענייני העולם ועדיין לא נתמלא מוחו מספורי הזמן על כן מתקיים בו כל מה ששומע וימי הזקן הם ימי הרעה והדאגה כי הולך האדם אל בית עולמו ומוחו מלא מספורי הזמן ואינו מקבל מה ששומע כי אם קבלה לפי שעה ועוזבו לאלתר ודבר זה נראה הוא לעין וכבר דברנו בזה בחלק שלישי מזה הספר. וכן אמרו רשב\"ג אומר הלמד תורה ילד דומה לבחור שנשא בתולה הוא הגון לה והיא הגונה לו והלמד תורה זקן דומה לזקן שנשא בתולה הוא אינו הגון לה והיא אינה הגונה לו וכן הוא אומר כחצים ביד גבור כן בני הנעורי' רבי נהוראי אומר הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לעגלה שכבשה כשהיא קטנה שנאמר אפרים עגלה מלומדה אוהבת לדוש. והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה לפרה שכבשה זקנה שנאמד כי כפרה סוררה סרר ישראל. ר' אלעזר בן עקיבא אומר הלמד תורה בילדותו דומה לאשה שהיא לשה בחמין והלמד תורה בזקנותו דומה לאשה שלשה בצונן. רבי שמעון בן אלעזר אומר הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לרופא שהביאו לו מכה יש לו איזמל לחתכה ויש לו סממנין לרפאתה והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה לרופא שהביאו לו מכה יש לו איזמל לחתכה ואין לו סממנין לרפאתה אף כך דברי תורה יהו מעויינין לך זה מזה יהו מצויינין לך זה מזה שנאמר קשרם על אצבעותיך. והאזהרה הזאת היא שלא יאמר אדם לכשאפנה בימי הזקנה אשנה שאפי' יפנה וישנה לא יתקיים בו לימודו וכשישאלוהו ישים יד לפה ואוי לה לאותה בושה. ולא מנע זה האיש הזקן מללמוד כי בכל זמן הוא טוב הלימוד אלא שהוא יותר טוב לילד ויש טוב יותר מטוב. וכבר שאל זקן אחד לחכם אחד אני שלא למדתי בילדותי יהיה גנאי לי שאלמד בזקנותי אמר לו אם הסכלות הוא גנאי לך התלמוד אינו גנות. ואל יאמר הזקן הן אני עץ יבש ומה יועיל לי לימודי ואני משכחו מכל מקום יש לו שכר לימוד משל לשוכר שנתן לפועלים טרסקל נקוב למלאת בו מים בשכר הטיפש אומר מה אני יגע לריק ישב לו בטל והפסיד שכרו הפקח אומר ומה לי אם לא אמלא אותו הרי שכר אני נוטל בין כך ובין כך כן הזקן אע\"פי שהוא שוכח הקב\"ה קובע לו שכר על לימודו כן אמרו במדרש חזית: ",
+                    "<b>רבי יוסי בן יהודה איש כפר בבלי אומר.</b> זאת המשנ' ג\"כ דלגוה מסדר תפלות לפי שהיא דומה לראשונה אלא שהראשונה היא בלמדי' ולא נמצאת בזאת המסכתא מחלוקת אלא בזאת המשנה ונראה שדברי התנא הראשון הם על הרוב וזה האחרון לא בא לחלוק עליו אלא שאמר שאע\"פי שעל הרוב הוא כן אינו רחוק שימצא הפך ודבר זה אליהוא אמרו אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה זה הוא כדברי רבי יוסי בן יהודה אח\"כ אמר אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם זה הוא כדברי רבי כי אע\"פי שעל הרוב תמצא החכמה בזקנים כמו שנא' בישישים חכמה ואורך ימים תבונה אפשר הוא שתמצ' החכמה והתבונה גם בקטנים יותר מהזקנים כי לא דברו בכאן רק על הזקנים שלא למדו חכמה כי אחר אשר כלו ימיהם בהבלי הזמן הרי הם כקטנים ועליהם נאמר עלימו אבד כלח כי הזמן אבד עליהם כאלו נולדו היום. ופי' זה המשל כי ר' יוסי דמה חכמת זה הילד לענבים שלא נתבשלו כל צרכן כן חכמת הילד עדיין לא נתיישבה כל צורכה ואינה מתקבלת על הלב וחכמת הזקן היא מיושבת ומתקבלת על הלב וכמו שאמרו במסכת קנים ר' שמעון בן עקשיה אומר זקנים כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה וכן דמה חכמת הילד ליין מגתו שעדיין שמריו מעורבין בו ואינו חזק וחכמת הזקן ליין ישן שנפרדו שמריו ממנו והוא חזק כן חכמת הילד יש בה תערובת ספקות והיא חלושה ואינו מראה פנים בראיות לישבם על הלב וחכמת הזקן כבר בירר בריבוי שניו כל הספקות ודבריו חזקים בראיות חזקות מתיישבות על הלב. ואמר ר' זה ההסתכלות אינו ראוי שיהיה במיעוט שני הילד ובריבוי שני הזקן אלא בדברים עצמם אם הם מיושבים או הם עניינים חדשים כשיחת ילדים בלתי מיושבים כמו שהקנקן החד' ימצא בו יין ישן והישן ימצא ריק ואפי' חדש אין בו כן אפשר הוא שהילד יהיו דבריו כדברי הזקן החכם וטעמו כטעם זקנים וכמו שהיה רבי עצמו שהיה ילד וזקנים היו מקשים והוא ורבי אלעזר ברבי שמעון שהיו ילדים ויושבים בקרקע היו מתרצים עד שאמר לו אביו רבן שמעון בן גמליאל אתה ארי בן שועל כמו שנזכר בפרק הפועלים ויש זקן אין צריך לומר שאינו מגיע לחכמת הילד אלא שאפילו שיחה קלה שתהא צריכה תלמוד לא תמצא בו וכן אמר שלמה ע\"ה טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר הקפר ברבי אומר.</b> בפרק כסוי הדם נזכר שהוא חבירו של רבי חייא. בפ\"ב אמר ר' יהושע עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם והוא היציאה מן העולם הזה ובפ' שלישי אמר ר' דוסתאי בן הרכינס שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם והוא היציאה מהעולם הבא כמו שפירשנו כל אחד במקומו ורבי אלעזר הקפר ברבי אומר כי אלו השלשה מוציאין האדם מן העולם משני עולמות שיגרמו לו מיתה בעולם הזה וגם יהיה נטרד מן העולם הבא כך נראה לי לקיים כל דבריהם ושיהיו דברי כל אחד שלמים בלתי צריכים לדברי האחר: ",
+                    "<b>הקנאה</b> היא האדם שהוא מקנא בחבירו מפני שהוא גדול ממנו בחכמה והיה רוצה שיהיה כמוהו עם הארץ זהו היותר רע שהוא אינו חכם ואינו חפץ שיהיה חכם בעולם והוא שונא השם ותורתו או אפי' היה חכם ועם כל זה הוא מקנא בחבירו שאינו רוצה שיהיה בעולם יותר גדול ממנו גם זו מדה רעה המביאה לידי שנאה וכן המדות האלה מהקנאה ימצאו בענין ממון ומתוך אלו הקנאות יצאו לידי מריבה ויבואו לידי רציחה שנא' וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו כמו שנזכר בספרי וכמו שאירע לקין עם הבל וכן כתיב ורקב עצמות קנאה ואמרו בפרק שואל כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין וכן מתוך קנאה יבוא לידי עבירות חמורות ולצאת מהכלל ונמצא נטרד מהעולם הבא כמו שאירע לקרח עם משה שנתקנא על נשיאותו של אליצפן כמו שנזכר בילמדנו ודבר זה ראינוהו פעמים הרבה. ויש קנאה שהיא טובה והיא המקנא בחבירו שהוא יותר חכם ממנו ויגע בלימודו להיות כמוהו ועל זה אמרו חז\"ל בהשותפין שרצו קנאת סופרים תרבה חכמה ואף זאת הקנאה אע\"פי שהיא טובה יותר טוב היה שירגיל עצמו בלימוד בלא קנאה אלא מחמת אהבת הלימוד עצמו ועל זה אמר שלמה ע\"ה ראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעה רבה רוצה לומר שאפי' בכשרון המעשה כשתתערב בו הקנאה הוא רע מאד: ",
+                    "<b>והתאוה</b> הוא שהולך אחר תאוות לבו בין במאכל בין במשתה בין במשכב הנשים כמו שנא' כי הלל רשע על תאות נפשו ונאמר נפש רשע אותה רע. כל זה דבר מפורש הוא שהתקלות הבאות ממנה הם מרובות ומביאות אותו לידי מיתה כאכילה גסה המביאה לידי חלאים ומיתה משונה סימן לדבר קברות התאוה ובתתו לנשים כחו קופצת עליו זקנה וגם עובר על דעת קונו למלאת תאוותו באיסור מתוך ההיתר ונטרד מחיי העול' הבא ואין תאווה טובה אלא המתאוה לעבודת האל ית' כמו שאמר דוד ה' נגדך כל תאותי וכן כתוב ותאות צדיקים אך טוב ואפי' בצורכי גופו יתכוין בזה לרצון השם ית' כמו שפירשנו בענין וכל מעשיך יהיו לשם שמים ולפי שהתאוה מוציאה את האדם מן העולם הזה היה הדיבור האחרון מעשרת הדברים מזהיר על החמדה ועל התאוה. ומשלו בס' מבחר הפנינים על הקנאה ועל החמדה משל יפה כי הקנאי והחומד פגע השטן בהם ואמר אחד מהם ישאל דבר אחד וינתן לו ולחבירו כפלים הקנאי לא רצה לשאול תחלה שהיה מתקנא' לחבירו שמא ינתן לו כפלים והחומד היה מתאוה לשתיהן דחק החומד את הקנאי לשאול תחלה ושאל שינקרו לו עין אחת ולחומד שתים. וכן במדרש קהלת משלו משל לכרם מלא ענבים והוא סגור והשועל נתאוה לענבים ולא מצא מקום ליכנס בכרם כי אם חור קטן צר מאד מה עשה צם ימים הרבה עד שכחש בשרו ונכנס שם ואכל ענבים כנפשו שבעו כשהגיעו ימי הבציר פחד מבעל הכרם שלא יבוא ויהרגנו בקש לברוח ולא יכול לצאת עד אשר צם ימים הרבה ושב לכחשו ורזונו כאשר בתחלה ויצא אמר כרם כרם נאים פירותיך אך הנכנס בך כחוש כן יוצא ממך כחוש כל עומת שבא כן ילך כן הוא זה העולם המתאוה להנאותיו יוציאוהו מן העולם:",
+                    "<b>והכבוד</b> הוא רדיפת שררה ועל ידי רדיפת השררה יוצא מהעולם הזה שהרבנות מקברת בעליה כמו שכתבנו בפרקים הקודמים ולזה מת יוסף קודם אחיו ומוציאתו מן העולם הבא כירבעם בן נבט שאמר לו הקב\"ה חזור בך ונטייל אני ואתה ובן ישי בגן עדן אמר לו מי בראש אמר לו בן ישי בראש אמר לו אי הכי לא בעינא כמו שנזכר בפרק חלק. ויש במדרש הקנאה שראו מלאכי חבלה וסמאל כבוד שעשו מלאכי השרת לאדם הראשון שהיו צולין לו בשר ומסננין לו יין כמו שנזכר בפרק ארבע מיתות וראו כבודו ונתקנאו בו והתאוה שנתאוה לאכול מן הפרי והכבוד שעשו לו מלאכי השרת לפיכך נטרד מן העולם. זה המדרש כתבו רבינו שלמה ז\"ל והוא בפרקי רבי אליעזר והוא פירוש נאה שנתנו העונש לאחד על שלשה כי נטרד אדם מקנאת מלאכי חבלה ומתאוות עצמו ומכבוד מלאכי השרת ובפרק ארבע מיתות פירשו כי הבשר שהיו צולין לו הוא בשר היורד מן השמים כי לא הותר לאדם כי אם ירק עשב עד שבא נח ונאמר לו כירק עשב שהתרתי לאדם נתתי לכם את כל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא היה אומר.</b> זאת המשנה היא כוללת הרבה ובא זה התנא לומר כי תחלת יצירת האדם היתה להביא הכל לבית החשבון ליום הדין והכל הולך אחר החתום כדי שידע האדם בתחלתו ומראשית שנותיו מה יהיה בסופו:",
+                    "<b>הילודים למות.</b> מי שכבר נולד עתיד הוא למות כי סוף אדם למות כמו שכתוב מי גבר יחיה ולא יראה מות ואחר שהיום כאן ומחר בקבר יש לו להרהר בתשובה וכמו שאמרו בראשון מברכות למי שיצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה:",
+                    "<b>והמתים להחיות.</b> כי המתים יעמדו ליום הדין וצריך האדם שיתן אל לבו איך יעמוד לפני הקב\"ה לדין ושיהיה מאותן שאמר דניאל עליהם ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ולא יהיה מאותן שנאמר עליהם ואלה לחרפות ולדראון עולם ואמר עליהם ישעיה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תועלתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. וזה פלא שיסכים ישעיה במלת דראון למה שאמר המלאך לדניאל אחר זמן מרובה לדראון עולם: ",
+                    "<b>והחיים לידון.</b> פיר' רבינו שלמה ז\"ל ואשר הם חיים עודנה עתידין לידון ליום הדין וזה דקדוק לשון והחיים ולא אמר ואשר יחיו אבל הכוונה היא לאשר יהיו בתחיית המתים לידון שיהיו נידונין וזהו לשון לידון לשון נפעל שיהיו נידונין מהאל יתברך: ",
+                    "<b>לידע להודיע ולהודע.</b> ורבינו משה ז\"ל פירש לידע העתידים להולד ולהודיע לנולדים עתה וימותו ולהודע לאשר יחיו אחר המות. ורבינו שלמה ז\"ל פירש לידע שיבין האדם מעצמו ושיודיע לאחרים ולהודע שהדבר בעצמו נודע מאליו. ורבינו יונה ז\"ל פירש לידע מאחרים ולהודיע לאחרים ולהודע מעצמו כי הוא ידע בעצמו ביום הדין מה שיאמר אחר זה. והוא שהוא אל היא היוצר הוא הבורא. נראה לי פירוש זה שידע שהקב\"ה הוא אל אפילו לא ברא העולם הוא אל שאין לו צורך בעולמו אלא לצורך בריותיו ועוד ידע שהוא היוצר כמו היוצר הזה אשר בידו החומר ועושה בו כרצונו כן האדם הוא בידו כחומר ביד היוצר: ",
+                    "<b>והוא הבורא.</b> שהוא ברא כל העולם אחר שלא היה ומתוך בריאתו היתה יצירת האדם מהעפר:",
+                    "<b>והוא המבין.</b> כמו שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם:",
+                    "<b>הוא הדיין.</b> אחר שהבין כל מעשיהם יביאם לדין לפניו וידונם לפי מעשיהם:",
+                    "<b>הוא עד.</b> שנאמר והייתי עד ממהר במנאפים ובמכשפים כי הכל גלוי לפניו ואין צריך להעיד את העדים כדין בשר ודם:",
+                    "<b>הוא בעל דין.</b> שהוא תובע את החוטאים כי אפילו הגוזל את חבירו דינו שלו הוא כמו שנא' נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו כי היא הזהירו שלא לגזול ועבר על אזהרתו וזהו שאמר דוד ע\"ה לך לבדך חטאתי: ",
+                    "<b>והוא עתיד לדון.</b> זהו לדון לשון פועל קל על משקל לקום כי הקב\"ה כמו שהוא דיין בעולם הזה כן עתיד לדון לעולם הבא: ",
+                    "<b>ברוך הוא.</b> כיון שהזכירו שהוא אל הוזקק לברכו כמו שנא' זכר צדיק לברכה כמו שפירשתי למעלה בפרק שני:",
+                    "<b>שאין לפניו עולה.</b> להטות דין שנאמר אל אמונה ואין עול:",
+                    "<b>ולא שכחה.</b> כי כל מעשיך בספר נכתבין כמו שפירשתי בפרק שני:",
+                    "<b>ולא משוא פנים ולא מקח שוחד.</b> פסוק הוא בדברי הימים ביהושפט ומ\"ם מקח היא בחיר\"ק ופירש רבינו משה ז\"ל שאין הקב\"ה נושא פנים לגדול שבאנשים שלא יענישנו אפילו על חטא קטן כמו שגזר על משה רבינו ע\"ה שלא יכנס לארץ מפני חטא שמעו נא המורים ואינו מקבל שוחד ואפי' עשה הרבה מצות לא יפטרנו מהדין על עבירה קלה אבל יתן לו שכר מצותיו ויפרע ממנו על אותה עבירה ולא יקח שוחד המצוה בשביל העבירה וכן אמרו בספרי אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות אלא נותנין שכר על המצות ועונשין על העבירות. אבל אנקלוס תרגם אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד דלית קדמוהי למיסב אפי ואף לא לקבלא שוחדא פירוש שקב\"ה אינו כמלך בשר ודם שישא פנים ויקח שוחד וזהו שאמר אחר כך והכל שלו כלומר ולמה יקח שוחד וכן נראה פירו' זה ממה שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו שאין מעמידין אותו לפני בשר ודם שאפשר לשחדו כמו שנזכר בפרק תפלת השחר. ולא יקשה לזה ישא ה' פניו אליך לפי הפשט כי פני אדם אינו נושא למחול לו אבל הקב\"ה נושא פניו אל האדם לכבדו. ורז\"ל תיקנו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין בראשון מראש השנה ובפרק תינוקת ובילמדנו דרשו כי לישראל נושא פנים לפי שגם הם נושאים פנים לו להחמיר על עצמם יותר ממה שצוה אותם כי הוא אמר להם ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה. ונראה לי שהזכירו זה לפי שהוא תלוי בברכה כי כמו שהם מברכים אותי מעצמם אשא פני אליהם ואברכם. וכן הוא בברכות פרק מי שמתו: ",
+                    "<b>ודע שהכל לפי חשבון.</b> שנא' אחת לאחת למצוא חשבון כל פרוטה ופרוטה מצטרפ' לחשבון גדול:",
+                    "<b>ואל יבטחך יצרך לומר שיש בשאול בית מנוס.</b> כמו שיש בעולם הזה בית מנוס מפני מלך בשר ודם אין בשאול אשר האדם הולך אליו בית מנוס כמו שאומרים המינין לית דין ולית דיין ולית עלם אחרון וכן כתוב אם אסק שמים שם אתה וגו' וכן הם דברי יצר הרע כי אין מעשה ודעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה:",
+                    "<b>שעל כרחך אתה נוצר.</b> שבא מלאך הממונה אצל הפרגוד שבו הנשמות וחדר שקרוי גוף כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו ואומר לנשמה בואי עמי וכנסי במעי אשה פלונית והיא משיבה איך אניח מקום טהור ואלך במקום טמא והמלאך נוטלה בעל כרחה ונותנה במעי החשה:",
+                    "<b>ועל כרחך אתה נולד.</b> שהקב\"ה מודיע לעובר במעי אמו כל העתיד ומראה לו כל העולם כולו שנא' מי יתנני כירחי קדם בהלו נרו עלי ראשי אלו הם ימי ההריון שהם ירחים בלא שנה ועת לידתו אינו חפץ לצאת מפני האורה וחוזר המלאך ומוציאו בעל כרחו כמו שאמר בפרק המפלת: ",
+                    "<b>ועל כרחך אתה חי.</b> שיש אדם מדוכה בייסורין ורוצה למות ואינו יכול ואיוב היה אומר מי יתן בשאול תצפניני ועל כרחו היה חי ובשעה שהאדם ישן בלילה ואין הנשמה רוצה לחזור מפני עול צרות אומר לה הקב\"ה ח\"ו לא אכפור באמונתי לעולם ואשלם לו הפקדון שהפקיד בידי שנא' בידך אפקיד רוחי ועל שם כך רגילין לומר אמת ואמונה בלילה ולמחר בבקר אומר משוך חסדך ליודעיך שלוקח הנשמה יגיעה ומחזירה חדשה זה חסד גדול ועל זה נאמר חדשים לבקרים רבה אמונתיך וזהו שנא' להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות כמו שנזכר בפרק היה קורא: ",
+                    "<b>ועל כרחך אתה מת.</b> דבר זה ידוע הוא שאין האדם מת ברצונו וכיון שהגיע קיצו של אדם אפילו רגע אחד כמלא נימא אין מוסיפין לו כמו שנזכר בשני משבת בענין דוד ובא' מתענית בענין שאול והכל מושלים בו ואפי' יתוש בשליחותו של מקום שנאמר למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך ומעשה היה בצפרדע שהעביר לעקרב את הנהר ועקץ לאדם אחר והרגו כמו שנזכר בנדרים פרק אין בין המודר ומעשים הרבה כיוצא בזה שם. ובילמדנו פרשת חקת ובמדרש קהלת:",
+                    "<b>ועל כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון.</b> אין כאן ליתן את הדין אלא בפרק עקביא כמו שפירשתי שם ודקדק רבינו משה ז\"ל בכאן שלא אמר על כרחך אתה צדיק או רשע כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שנזכר בפרק כל היד ובאחרון ממגילה ובפ' אין עומדין: ",
+                    "<b>לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה.</b> פירשתיו כבר בפרק שלישי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בעשרה מאמרות נברא העולם.</b> דרך התנא הוא לשנות דרך גררא כל מה שדומה לאות' משנה שהיא מעין המסכתא כמו ששנה במסכת כלים כל השיעורין ברמון ובגרוגרות וכן בפ' בא סימן כל אותם דינין הדומין לבא סימן העליון בידוע שבא התחתון. ובאחרון משביעית כל רוח חכמים נוחה הימנו ובמסכת ערכין כל הדינין שיש בהן להקל ולהחמיר וכן אין פותחין ובא' מבכורות כל הדינין הדומין למצות פדיה קודמת למצות עריפה ובמשנת בכורי' הדברים השוים לדבר אחד בדרכים ולדבר אחר בדברים אחרים ובפרק השולח כל אותן דינין הדומין לתקנת רבן גמליאל הזקן בגיטין מפני שהוא תיקון העולם וצירף לזה בפרק הניזקין הדינין שהם מפני דרכי שלום וכן בראשון משבועות כל שתים שהן ארבע וכן במנחות פרק הקומץ רבה כל הדברי' המעכבין זה את זה וכן בראשון מחולין הדינין הדומין אל הכשר בצואר פסול בעורף ובראשון ממגילה הדינין הדומין לאין בין אדר ראשון לאדר שני וכן בפרק מקום שנהגו נזכרו חלוף מנהגי המקומות וכן במסכת תמיד ביריחו היו שומעים וכן באחרון ממסכת טבול יום בראשונה היו אומרים חזרו לומר וכן בפרק שני ממסכת זבים כל מעת לעת וכן במעילה כל המצטרפין זה עם זה. וכן בפרק הזה לפי שרצו להזכיר מדות החסיד שהוא מענין מסכתא זו שהיא משנת חסידים שנו כל הדברים התלויים במספר שיש בהם תלמוד לבני אדם להחזיק במוסר ולא הזכיר דברים התלויים בדינים כגון עשר טומאות הן ועשר קדושות השנויים בתחלת כלים וכן עשרה דברי' נאמרו בירושלם האמורים בפ' מרובה וכן אחרים יש בזה המספר ובמספרים אחרים גם יש טעם למה הזכיר אלו כמו שנפר' בעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו והתחיל מהמספר היותר גבוה עד שהגיע למספר היותר קטן ודקדק בכל זאת המשנה בין לשון זכר ללשון נקבה לשנות עשרה וארבעה לזכר ועשר וארבע לנקבות. וראיתי במשניות קדומות עשר נסיונו' ושמא מפני שהוא תרגום המסות הגדולות הניחוהו בלשון נקבה והם היו בקיאין בלשון ומאמרות אע\"פי שהוא נקבות לשון זכרים הוא שהיחיד הוא מחמר דומה למקומות ושמות ואבות וכן דורות הנזכר אחר זה כמו שדקדק החכם רבי אברהם ז\"ל בתחלת פרשת ואלה שמות. ובפרק אחרון מראש השנה אמרו הני עשר מלכיות כנגד מי כנגד עשרה מאמרות וכן במגילה אין פותחין מעשרה פסוקים כנגד עשרה מאמרות והקשו תשע הוו והשיבו בראשית מאמר הוא שנאמר בדבר ה' שמים נעשו כלומר שתחלת הבריאה לא היתה בלא מאמר והרי הוא כאלו הוא כתוב בו ויאמר שהרי העיד הכתוב כי במאמר נעשו שמים וארץ שנא' בדבר ה' שמים נעשו. ובפרקי ר' אליעזר נאמר בעשרה מאמרות נברא העולם ובג' כללם שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. הפירוש אע\"פי שבפרטם הם עשרה בכללם הם שלשה הנקראים שלשה עולמות החכמה שהיא בארץ שהיא העולם התחתון כי ענין בריאת הארץ הוא גלוי לנו בחכמה שקבלנו מענייני מנהגו של עולם בגלוי עינים. והתבונה היא בשמים שהוא העולם התיכון בין שני עולמו' שהאדם מבין דבר מתוך דבר שעל ידי סבוב השמים ידענו חכמתם ועל ידי המלאכים שהם העולם העליון והם נעלמים ממנו והוא דעתו של הקב\"ה. העולם התחתון מתקיים שהם שלוחיו לקיימו וזה בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל התחתונים והעליונים הם מתנהגים בדעתו וכבר פירשנו כל זה בחלק שני מזה הספר. והעשרה מאמרות הם בראשית. ויאמר אלהים יהי אור. ויאמר אלהים יהי רקיע. ויאמר אלהים יקוו המים. ויאמר אלהים תדשא הארץ. ויאמר אלהים יהי מאורות. ויאמר אלהים ישרצו המים. ויאמר אלהים תוצא הארץ. ויאמר אלהים נעשה אדם. אלו תשעה והעשירי אינו ויאמר להם אלהים פרו ורבו הנזכר ביום ששי כי אין זו בריאה אבל הוא ויאמר אלהים לא טוב היות האדם לבדו ובאותו מאמר נשלמה הבריאה שנבראת חוה. וכבר אמרו בראשון מכתובות ששתי יצירות היו ולזה תקנו בברכת הנישואין שתי ברכות לשתי יצירות וכן אמרו בפר' אין עושין פסין ובאחרון מברכות כך נראה לי. וכבר פירשתי זה בפתיחת ברוך שאמר שיסד הראי\"ג ז\"ל המתחלת ברוך אשר ?אשש ?דוקוחוג בעשרה מאמרות (אמר המגיה אהרן יעללינעק הפירוש אשר מזכירו הרב המחבר ז\"ל כבר נדפס בס' חפש מטמונים בסופו). ואע\"פי שזה המאמר לא נכתב אלא בפרשת אלה תולדות השמים והארץ אחר שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו כבר אמרו בברייתא של שלשים ושתים מדות שאותו מעשה היה ביום ששי ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ובאבות דרבי נתן לא מנה מאמר בראשית מאמר והשלי' העשרה בויאמר להם פרו ורבו אבל ויאמר אלהים לא טוב היות האדם נחלקו בו כי הברייתא הכניסה אותו במניין ורבי ירמיה היה מקיים ויברא אלהים את התנינים וגורע לא טוב ואין דבריו נראין וגם לגרוע בראשית אין לסמוך על הברייתא כי אם על תלמוד שלנו ונתקיים פירושינו וכן בפרקי ר' אליעזר מונה לא טוב היות האדם מאמר עשירי והוא הנכון אלא שלשון הגמרא במגילה ובראש השנה הוא אילימא ויאמר דבראשית תשעה הוו וכו' נראה שאין מכניסין בזה ויאמר לא טוב היות האדם אלא פרו ורבו שהוא גם כן בריאה לחוה שבה מתקיים פריה ורביה: ",
+                    "<b>מה תלמוד.</b> כלומר מה לימוד יש לנו בזה והלא במאמר אחד יכול להבראות שהקב\"ה בלא יגיעה ברא העולם שאינו כבשר ודם שאינו יכול לגמור מלאכתו ביום אחד ומחלקו לימים מרובים כדי לנוח בין יום ליום. אם כן היה די שיאמר ויאמר אלהים יהיה שמים וארץ ויהי אור ויהי רקיע וכן כולם ולמה נכתב ויאמר על כל אחד ואחד ולמה ייחד יום לכל אחד ואחד: ",
+                    "<b>אלא להפרע מן הרשעים.</b> זה למדנו ממה שנברא בעשרה מאמרות שאינו דומה המאבד מלאכת יום אחד למאבד מלאכת הרבה ימים והרשעים יש עליהם דין מאבד דבר הנעשה ביגיעה כשהן מאבדין העולם לא שהעולם אובד אלא שהן מאבדין עצמם ממנו:",
+                    "<b>וליתן שכר טוב לצדיקים.</b> וכן יש לצדיקים פתחון פה לפני הקב\"ה לומר לו תן לנו שכר קיום דבר שיגעת בו ולא אבדנו ממנו וזהו שמקיימין את העולם שהם מקיימים עצמם בשני עולמות. וכן אמרו באבות דרבי נתן ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד עולם מלא שנברא בעשרה מאמרות וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא שנברא בעשרה מאמרות ופירוש נפש אחת נפשו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה דורות מאדם ועד נח.</b> במשנה זו ולא במשנ' שאחריה לא אמר מה תלמוד שאין דרך התנא לומר מה תלמוד אלא בדבר שבאו בו פסוקים כמו משנה ראשונה שנא' ויאמר ויאמר אבל במשניות אלו אינו אלא סיפור מה שהיה ואין לומר בהם מה תלמוד אלא להודיע כי זה ידענו מזה הספור ואחר שנברא העולם בעשרה מאמרות נשתלשלו הדורות מאדם ועד נח והם עשרה אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלך למך נח וכולם היו רשעים שהרי קין הראשון התחיל ברציחה ובדור אנוש התחילו לעבוד ע\"א שנא' בימיו אז הוחל לקרוא בשם ה' וגם אחרי כן כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה נתפרצו בעריות ולא היו בהם צדיקים כי אם יחידים כשת וחנוך ומתושלח לפי קבלת רז\"ל ולמה האריך להם עד נח ולא הביא עליהם מבול ולא ישאר כי אם הצדיק שבהם כמו שעשה לאחר עשרה דורות לנח: ",
+                    "<b>להודיע כמה ארך אפים לפניו.</b> שלא יתמה האדם כשיראה רשע מאריך ברשעתו בשלותו כי כבר האריך לעשרה דורות שהאריכו ימים אלף ותרנ\"ו שנים להמתין להם אם ישובו בתשובה ואחר שלא שבו בתשובה והיו כולם מכעיסין לפניו הביא לבסוף עליהם המבול ועל זה אמרו בילמדנו ובבראשית רבה ובמדרש תהלים ובירושלמי פרק אין צדין אמר רבי חנינא כל האומר רחמנא וותרן הוא יתותרון חיטוהי אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה שנא' וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם וכן אמרו בפרק הפרה שנא' הצור תמים פעלו. אף אתה אל תתמה אם האריך למלכות העכו\"ם כל אלו השנים שאנחנו בגלות כי יותר האריך לדורות שמאדם ועד נח ואחר כך נשטפו: ",
+                    "<b>עשרה דורות מנח ועד אברהם.</b> עשרה דורות שהיו מנח ועד אברהם והם. שם וארפכשד שלח עבר פלג שרוג רעו נחור תרח אברהם אינם שוים בשנים עם עשרה דורות שמאדם ועד נח כי מאדם ועד המבול אלף ותר\"נו שנים וכשהיה אברהם בן נ\"ב שנים נשלמו אלפים שנה לבריאת עולם כמו שהוא מפורש בפסוקים וכן נח ראה אברהם והסימן בסדר עולם הוא בן נח היה אברהם כשמת נח ושניהם היו בימי דור הפלגה שהיתה בשנת מות פלג כקבלת רז\"ל אבל הדורות הם עשרה במנין האבות והבנים כי אב ובנו הם שני דורות וענין דור לשון דירה שהאדם דר בזה העולם הזה מרובה בשנים או ממועט. ואמר כי אלו הדורות היו מכעיסין לפניו שהרי באותן הדורות היו דור הפלגה ועובדי ע\"א היו כולם כמו שנזכר בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים והקב\"ה האריך אפו עליהם כדי שיעשו תשובה ולפי שבא אברהם והיה צדקו כדאי למלא כל החסרונות מה שלא היה כן נח שנא' צדיק היה בדורותיו ולא בדורו של אברהם על כן דורו של נח נשטפו ואבדו ודורו של אברהם נתקיים בזכות אברהם שסיגל מעשים טובים כדי כולם וזהו שקבל עליו שרצה להטיל עליו עול כולם כדי שיקבל שכר כולם בעולם הבא ולא יאבדו כמו שאבדו בימי נח שהקב\"ה ברא שני חלקים לכל אדם אחד בגן עדן ואחד בגיהנם זכה נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם כמו שנא' גם את זה לעומת זה עשה האלהים כמו שדרשוהו בפרק אין דורשין. ואברהם אבינו קבל עליו לעשות מה שהיו כולם חייבים לעשות ונתקיימו בזכותו בזה העולם והוא זכה בחלקם לעולם הבא. ודומה זה למה שאמרו שהמקדים לבית הכנסת נוטל שכר כולן ופי' בגמרא דברכות פרק ראשון שכר כנגד כולן שאי אפשר לפרש שכר כולן כפשוטו שהרי מכעיסין היו ולא היה להם שכר. ולמדנו בזה כמה צריך אדם להתחזק במצות כדי שיגין על בני דורו ועל זה נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך כשהפרו תורתך אותו עת ראוי לעשות לה' לעסוק בתורה ובמצות כמו שדרשו באחרון מברכות כדי שיתקיים העולם בזכותו ויטול שכר כולן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשר נסיונות נתנסה אברהם אבינו.</b> לא הסכימו המדרשות במניינם אע\"פי שכולם מודים שהם עשרה. ובפרקי רבי אליעזר מונה אותן. הראשון כשנולד אסרו נמרוד שלש עשרה שנה שלא ראה שמש וירח. השני שהפילו לכבשן האש ונצול אחר שנטמן שלש שנים בכותא ושבע שנים בקרדו וכן נזכר בפרק הספינה זה המאסר. והשלישי לך לך מארצך. הרביעי ויהי רעב בארץ. והחמישי ותוקח האשה בית פרעה. הששי מלחמת המלכים כשנשבה לוט. השביעי מעמד בין הבתרים. השמיני מילה. תשעי גרש האמה וירע הדבר לאברהם. העשירי העקידה וכן כתבם רבינו שלמה ז\"ל. ואני תמיה למה לא נמנה לקיחת שרה בית אבימלך נסיון כמו לקיחתה בית פרעה ועוד מה שנאסר כשנולד אין מן הדין לקרות נסיון כי קטן היה ולא הראה חיבה בזה להקב\"ה ואין בזה רמז בכתוב. ויש מוציאין זה ומכניסין במקומו שביית לוט כי הוא נסיון אחר זולת מלחמת המלכים ויש להוציא זה ולהכניס תחתיו לקיחת שרה בית אבימלך וכן כתבה רבינו משה בר נחמן ז\"ל בדרשה שלו (אמר אהרן יעללינעק הרב המחבר רמז על דרשת תורת ה' תמימה אשר הדפסתי בשנת תרי\"ג לפ\"ק). וכן נהגו הפייטנים בפיוטיהם. וענין הצלת הכבשן נרמז בפסוק אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים שהיה דרך נס כמו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהיה דרך נס ובמדרש תהלים ובאבות דר' נתן ג\"כ מנו אותם בחילוף אבל כולם הם מודים שהנסיון הראשון היה בלך לך מארצך והאחרון היה בלך לך אל ארץ המוריה וכן במדרש חזית ובבראשית רבה מונה נסיון עשירי עקידה והוצרך להוציא ההצלה מהכבשן שאינה מפורשת בכתוב וגם מעמד בין הבתרים לא נחשב לו נסיון והוציאו והכניסו תחתיהן לקיחת שרה בית אבימלך וכן שלוח הגר מלבד גירוש ישמעאל ולא נראה זה נכון. ורבינו יונה ז\"ל מצא בגמרא פרק השותפין שרצו וכן בפרק חלק וכן במדרש תהלים ובואלה שמות רבה כי נחשב נסיון מה שלא מצא מקום לקבורת שרה כי אם בדמים יקרים והיה אחר העקידה על כן מנאם כן. ראשון אור כשדים. שני לך לך. שלישי רעב. רביעי לקיחת שרה בית פרעה. חמישי מלחמת מלכים. ששי מילה. שביעי לקיחת שרה בית אבימלך. שמיני גרש האמה ואת בנה. תשיעי עקידת יצחק. עשירי קבורת שרה. וזה נכון ומה שנהגו הפייטנים ג\"כ נכון ואין ביניהם חלוף אלא בין הבתרים לקבורת שרה: ",
+                    "<b>להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.</b> שלא היה מהרהר כלל ולזה נקרא אוהב שנאמר זרע אברהם אוהבי ואמר הכתוב ומצאת את לבבו נאמן לפניך שלא היה מהרהר אחר מדותיו של הקב\"ה וזכה להקרא אב המון גוים וכל העולם כולו הם מודים לצדקתו ומתברכים בו וכל שכן זרע ישראל האוחזים דרכו ונחלו לעולם הארץ אשר נתנה לו לנחלה וגם ארץ החיים הוא העולם הבא. ואמרו במדרש למה נתנסה אברהם בעשר נסיונות כנגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם לומר שהכל בזכותו כמו שדרשו בבראשי' רבה בהבראם באברהם ועשרה דורות שמאדם ועד נח שתלה הקב\"ה הם כנגד עשרה מאמרות כדי שלא יחריב עולמו הנברא בעשרה מאמרות ואחר כך הביא עליהם המבול ואף נח לא היה זכותו גדול להציל העולם והאריך אפו להם עשרה דורות אחרים עד שבא אברהם והדריכם בדרך ישרה לעשות תשובה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן אברהם מגייר האנשים ושרה מגיירת הנשים ולזה נתנסה בעשרה נסיונות שיתקיים בזכותו העול' שנברא בעשרה מאמרות וכנגדן היו עשר מכות שהביא הקב\"ה על המצריים במצרים ועשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים ובים וכנגדן נתן הקב\"ה עשר הדברות נמצא שכל הדברים נשתלשלו מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם ולזה סמכן התנא זה לזה ולא הוצרך להזכיר עשרה דברות נתן הקב\"ה לישראל בכלל אלו ענייני העשרה דזיל קרי בי רב הוא ואין כאן חידוש ובעשרה נסיונות נסו אבותינו להקב\"ה יש חידוש לומר שלא נזכר בכתוב שלא בדקדוק וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי כמו זה עשר פעמים תכלימוני שלא בדקדוק אלא לפי שהוא מספר שלם כלומר הרבה פעמים תכלימוני: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים.</b> רבינו שלמה ז\"ל כתב שלא נתפרש לנו ואני תמיה שהרי הנסים שנעשו על הים הם מפורשים במדרש רבי תנחומא ובאבות דרבי נתן כמו שלמדו אותם מהפסוקים אבל עשרה נסים שנעשו במצרים אינן צריכין פירוש כי בכל מכה ומכה שהביא הקב\"ה על המצריים במצרים שהיו עשר היה נס שניצולו ממנה ישראל לפי שהיו מכות משולחות ואין גם אחד ניצול מהם אלא דרך נס ובכל מכה ומכה פירש הכתוב שהיתה במצרים בלבד אלא במכת הכנים שנא' ותהי הכנם באדם ובבהמה ולא פי' במצרים וקבלתם ז\"ל היתה שאף ממנה ניצולו ישראל ואף אם היתה בהם לא נצטערו בה כלל ויתקיים הכתוב הכולל כל אדם ותתקיים הקבלה שאף בזו נעשה נס שלא נצטערו וכן פירשו רז\"ל והנה בדם נאמר ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור אבל ישראל שתו ונאמר בצפרדעים ובאו בביתך ובבית עבדיך ובעמך ונאמר בערוב והפליתי ביום ההוא ונאמר בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד ונאמר בשחין כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים ונאמר רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד ונאמר בארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים ונאמר בחשך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ובמכת בכורות דבר מפורש הוא. ועשרה נסים שנעשו על הים מפורשים במדרש תנחומא. ובאבות דרבי נתן בחילוף מועט. האחד שנחלק לשנים שנא' ובקעהו ונאמר ויבקעו המים וזהו כפשוטו. והשני שנעשה כמין קובה כאלו היה כמין גג משופע וישראל נכנסו בתוכו וזהו שאמר חבקוק נקבת במטיו ראש פרזיו. והשלישי שנעשה הקרקע כרצפת אבנים שלא יתלכלכו רגליהם בטיט וזהו שנא' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ועל זה אמר ישעיה כבהמה בבקעה תרד וכן אמרו במדרש תהלים. והרביעי שבמקום דרכי המצריים שנכנסו אחריהם שנתלחלח אחר שעברו ישראל והיה כמין חומר וזהו שנא' דרכת בים סוסיך לפי שנמסרו בידו להטביען בטיט. והחמישי שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות כמו לבנים ואבנים מסודרים זה לזה וזהו שנאמר אתה פוררת בעוזך ים שנעשה פירורין פירורין והיו שני נסים ההקפאה שהלכו ביבשה ושלא היתה אותה ההקפאה כשאר הקפאת הקרח שהוא חתיכה אחת אלא חתיכות חתיכות. והששי שנגזר הים לשנים עשר גזרים שיעברו כל שבט בדרך אחד וזהו שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. והשביעי שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים מתוך מלוחים והיו שותים מהם וזהו שנא' נוזלים. השמיני קפאו המים ככלי זכוכית כדי שיראו השבטים אלו את אלו שאע\"פי שעברו בליל העמוד האש היה מאיר להם שנא' ויאר את הלילה וזהו שנא' חשכת מים עבי שחקים. התשיעי שהמים הנקפאים לא היה כקרח הנקפה אבל היו כסלעים החזקים ועל זה אמר דוד ע\"ה שברת ראשי תנינים על המים המצריים קראם תנינים. העשירי שאחר שהיו נוזלים מים מתוקים מיד ששתו מהם היו נפקאים ונעשים ערמות שנא' נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים הרי עשרה נסים יצאו לנו מעשרה מקראות. וכן במדרש תהלים מנאום כן עם מעט שינוי. ויש לי רמז בזה שעשרה פעמים נזכר בשירה שם המפורש שבו נעשים הנסים והוא שם בן ארבע אותיות ואם פסוק כי בא סוס פרעה הוא מהשירה נאמר כי שם הראשון אינו מן המניין שאינו מן השירה וכן בשירה נזכרו שאר השמות שאינן נמחקים אחד אחד והם יה אל אלהים אדני. ויש לבעלי הקבלה סוד בזה וכבר נזכר שם אהיה אשר אהיה שהוא מקור לכל השמות בתחלת הגאולה ונזכרו שאר השמות בסוף הגאולה אבל שם שדי לא נשתמש בו משה רבינו אלא האבות: ",
+                    "<b>עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשר על הים.</b> המכות שהביא הקב\"ה על המצריים במצרים מפורשים הם דצ\"ך עד\"ש באח\"ב וזה הסי' נתנו ר' יהודה כמו שנזכר בהגדה כדי שלא נטעה בסדורן לפי שבספר תהלים נסדרו בשני מזמורים שלא כסדר התורה ובא רבי יהודה לומר כי סדר התורה הוא מדוקדק וכן היה רבי יהודה נוהג לתת סימנין שלא לטעות כמו ששנינו בפרק שתי הלחם בענין שתי הלחם ולחם הפנים ורבי יהודה נותן בהם סימנין זד\"ד יה\"ז ששתי הלחם כל אחת מהם היתה ארכה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים ויש על החלה כמין קרן כקרנות המזבח כמו שהוא מפורש שם בגמ' גובהו ארבעה אצבעות וזהו סימן זד\"ד. ולחם הפנים היתה כל חלה ארכה עשרה טפחים והקרנות שבע אצבעות וזהו יה\"ז. ואלו עשר מכות פירשו בילמדנו כי היו שלש על יד אהרן והם דם צפרדע כנים שהם במים ובארץ והיה בזה די שיעשו על ידי אהרן בשליחותו של מקום. ושלש על יד משה והם ברד ארבה חשך שהיו באויר ולא היה בו כח לאהרן שיהיה שליח בהם ונעשו על ידי משה בשליחותו של מקום. ושלשה על יד הקב\"ה והם ערוב דבר מכת בכורות שבהם נכתב בפירוש הפלאה בין מצרים ובין ישראל כי לפי שהן מכות יותר משולחות ומתפשטות משאר המכות כמו שאנו רואים בחיות רעות ובמיתת מגפות והיה הנס יותר גדול בהם משאר מכות שיהיו ישראל ניצולין מהם לא היה כח ביד משה ולא ביד אהרן שיהיו שלוחים בדבר זה. ואחת על ידי כולם והיא השחין. אהרן היה שליח בארץ והוא פיח הכבשן שהוא מין עפר. משה היה שליח באויר וזרקו משה השמימה והיה השחין בכל ארץ מצרים שהפיח זרקו בכל האויר. ולהפלות בין ישראל ובין מצרים לא היתה מגעת שליחותן ונעשה על יד הקב\"ה. ועשר מכות שהביא עליהם בים מוסכם הוא מהכל שעל הים לקו הרבה מכות אלא שנחלקו במניינם כמו שנזכר בהגדה והמשנה אמרה שהיו עשר על הים ויש מקרא מפורש שהיו הרבה מכות שנאמר בשמואל אלה הם האלהים האדירים המכים את מצרים בכל מכה במדבר וזהו מדבר ים סוף. ורבינו משה ז\"ל לא מנאן אבל פירש שהיו מהמניין שהיו במצרים. וזה תימה שהרי הבכורות כולם מתו במצרים ואיך מתו פעם שנייה במדבר. ורבינו יונה ז\"ל מנאן מסברתו האחד חשך שנא' ויהי הענן והחשך. והשני והשלישי וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות. הרביעי ויסר את אופן מרכבותיו שהסיר אופני העגלות ונפלו המצרים ונשתברו. החמישי וינהגהו בכבדות אחד שנפלו ונשתברו ולא יכלו לעמוד ובמקום שנפלו נשארו. הששי שרצו לנוס שנא' ויאמר מצרים אנוסה ולא יכולו כסיסרא שנא' בו וינס ברגליו. השביעי וינער ה' כתרגומו ושניק לשון טירוף שננערו כאדם שמנער את הקדרה ממטה למעלה. השמיני שבלעה אותם הארץ אשר בתחתית הים שנא' תבלעמו ארץ. התשיעי שירדו בכובד לעמקי הים שנא' צללו כעופרת במים אדירים. העשירי שפלט אותם הים שנא' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וכן כתבם רבינו מאיר הלוי ז\"ל וכל זה איננו נכון שעשה ממנה אחת שתים ושלש והפליטה והבליעה אינן מכות אלא שזכו לקבורה מפני שאמרו ה' הצדיק כמו שנזכר בילמדנו. ורבינו שלמה ז\"ל כתבם מהמכילתא שהם כנגד עשר נפילות שבפרשת שירה וכן היא באבות דרבי נתן בחילוף מועט. אחד רמה בים. שני ירה בים. שלישי טבעו בים סוף. רביעי תהומות יכסיומו. חמישי ירדו במצולות. ששי תרעץ אויב. שביעי חהרוס קמיך. שמיני יאכלמו כקש. תשיעי כסמו ים. עשירי צללו כעופרת. אבל נטית ימינך תבלעמו ארץ לא חשיב בחשבון מפלתן שזו היא טובתן שזכו לקבורה וכן נערמו מים נצבו כמו נד אין זה לשון נפילה אלא מגיד הכתוב שנעשו המים ערמה ועמדו כמו נד עכ\"ל רבינו שלמה ז\"ל: ",
+                    "<b>עשר נסיונות נסו אבותינו להקדוש ברוך הוא במדבר.</b> לא נתחדש כלום בזאת המשנה שהרי מקרא מלא הוא אלא שהתנא מקבץ זה אחר זה כל הדברים שהם במספר העשרה והודענו שהוא מספר מדוקדק ולא נאמר שלא בדקדוק כמו זה עשר פעמים תכלימוני שהוא שלא בדקדוק אלה לשון ריבוי כלומר הרבה פעמים תכלימוני. ואלו הנסיונות פירשום ז\"ל במסכת ערכין פרק יש בערכין ואלו הם שנים בים אחד בירידה שאמרו המבלי אין קברים ואחד בעלייה שנא' וימרו עלים בים סוף וכתיב ויושיעם למען שמו ובמדרש תהלים דקדקו ממה שכתוב וימרו על ים בים סוף על ים קודם רדתם בו ובים כשהיו בתוכו שהיו אומרים מן הטיט יצאנו ואל הטיט נכנסנו ולפי הפשט אפשר לומר שהיה הנסיון מה שנא' ויסע משה את ישראל שהסיען בעל כרחן מפני ביזת הים כמו שנזכר במדרש חזית ובספרי פרשת ראה. ובפרק ערבי פסחים אמרו דרש רבה בר מארי מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף מלמד שאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר אמר הקב\"ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה דכתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וזה היותר נכון וכן פירשוה בגמ' בערכין. ושנים במים אחד במרה שנא' ויבואו מרתה וילונו ואחד ברפידים שנא' ויחנו ברפידים וכתיב וירב העם עם משה. שנים במן אל יצא איש ממקומו וכתיב ויצאו מן העם. איש אל יותיר ויותירו. שנים בשליו אחד בשליו ראשון שנא' בשבתינו על סיר הבשר ואחד בשליו שני והאספסוף אשר בקרבו. ואחד בעגל וא' במרגלים ושם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים. ורבינו משה ז\"ל רדף הפשט והניח מדרש חז\"ל ולא מנה בים סוף אלא אחד המבלי אין קברים. והשלים המניין בתבערה אע\"פי שלא נזכר שם נסיון אלא שהיו מתאוננים בלי ספק נסיון היה שם וכן באבות דר' נתן מנה תבערה ורבינו יונה ז\"ל סמך עליו בזה וגם הוציא מהמניין יציאת העם ללקוט והשלי' המניין באומרם היש ה' בקרבנו אם אין. וכן באבות דר' נתן מנה מסה וכן שנו שם ועל כולם הוכיחן משה שנא' אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר זה מעשה העגל. בערבה על המים מול סוף זה פסל מיכה שעבר בים שנא' ועבר בים צרה. בין פארן מרגלים. ובין תופל דברים שנתפלו על המן ולבן זו מחלוקתו של קרח שהוא אומר באותו פרק והנה פרח מטה אהרן. וחצרות על העריות בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו. ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה הרי כאן עשרה. ובמדרש תהלים שצים בים שנים במים שנים בשליו. אחד במן. אחד בעגל. אחד בפארן. א' במרגלים וכן אמרו שם תבערה ומסה וקברות התאוה שלשה להשלים מניין עשרה. ורבינו שלמה ז\"ל מנה אותן כמו שמנאום בגמרא והוא הנכון. וגם שם אמרו חז\"ל מה שלא נאמר במשנה זו כי בא הכתוב הזה שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים להודיע שגדול עון לשון הרע שלא נתחתם גזר דינם של אבותינו שלא יכנסו לארץ אלא בעון לשון הרע ואע\"פי שעבדו ע\"ז בעגל ולא הוציאו לשון הרע אלא על העצים ועל האבנים שאמרו ארץ אוכלת יושביה היא כל שכן המוציא שם רע על חבירו והמביישו שעונשו יותר גדול ולא הוצרך התנא להזכיר כן במשנה זו כיון שנזכר שם בערכין וכבר הפליג לומר בפ' הקודם לזה שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ובפאה ירושלמית פרק ראשון וכן בגמ' שלנו במסכת ערכין ובמדרש תהלים ובמדרש תנחומא אמרו בענין דברים שאדם עושה אותן אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכנגדן שלש עבירות ע\"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולן בע\"ז נאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה בעריות נאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובשפיכות דמים נאמר גדול עוני מנשוא ואלו בלשון הרע נאמר לשון מדברת גדולות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש.</b> כך היה גירסא זו בסדורי תפלות וכן היא כתובה בספר רבי' משה ז\"ל. ורבינו שלמה ז\"ל כתב כי כמדומה לו שבשבוש נכתב במשנה ולא כבו גשמים ולא נצחה הרוח לפי שבראשון מיומא הביאו משנ' זו בגררא ולא קרינא להו להני תרתי ומוסיפין להו בברייתא ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים הם ג' ומשלימין לעשרה כשיסתלקו אלו השנים כי כשמנינו אחד בג' ניחוה שנים ונפרש אותה על פי מה שהיא כתוב בספרים: ",
+                    "<b>לא הפילה אשה מריח בשר הקדש.</b> ואף על פי שבשר העולה הנאכל על המזבח היה נותן ריח בשר צלי וכן הכהנים היו מבשלים בשר החטאת והאשם ובשר חזה ושוק מהשלמים ובשר קדשים אסור בהנאה ואלו היתה אשה מעוברת ומצטערת מאותו ריח היו צריכין לתחוב לה כוש ברוטב או אפילו להאכילה מהבשר עד שתשוב נפשה מפני פיקוח נפש שנא' וחי בהם ולא שימות בהם כמו שנזכר באחרון מיומא היה הקב\"ה שומר הנשים שלא הפילו מאותו ריח וזה היה נס תדיר בכל עת ובכל שעה והיה גדול מאד מפני קדושת המקדש בקדשים הנעשי' בו שלא תארע תקלה ממנו כי לא היו הקרבנו' אלא שלום בעולם: ",
+                    "<b>ולא הסריח בשר הקודש מעולם.</b> קדשים קלים הם הנאכלים לשני ימים ולילה א' ובפחות מזה הזמן הבשר הוא מסריח בזמן הקיץ ויש ימים שהחמה יוצאה מנרתיקה ונעשה נס שלא הבאיש ורמה לא היתה בו וזה הנס היה מפני קדושת הקדשים:",
+                    "<b>ולא נראה זבוב בבית המטבחים.</b> מקום היה סמוך למזבח שמו בית המטבחים שהיו בו עשרים וארבע טבעות קבועות בקרקע להכניס שם ראש הבהמות בעת השחיטה אחת לכל משמרה מעשרי' וארבע משמרות כהונה והיו שם גם כן שמנה ננסין הם עמודי' קצרים ובכל אחד יש אונקלי של ברזל כמין ו\"ו שבו תולין את הבשר בשעת הפשט והיו שם ח' שלחנות של שיש לרחוץ שם הקרבים כמו שנזכר במסכת מדות ובששי משקלים והיה נס גדול שלא נראה שם זבוב והיה נס שאפילו בבשר שאינו מסריח מתכנסים עליו זבובים וזה הנס היה מפני קדושת המקדש וקדושת הקדשים: ",
+                    "<b>ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים.</b> זה היה מפני כבודו של כהן גדול שלא יצטרכו למנות סגן תחתיו ותעשה העבודה בשני כהנים ואם היה מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו היה הדבר יותר מגונה ומכוער משאר טומאות וכבר נמצא שנטמא כהן גדול ונכנס אחר תחתיו כגון בשני בניה של קמחית כמו שנזכר בילמדנו בפרש' אחרי מות וכן בגמרא ביומא פרק הוציאו לו וכן ביוסף בן אילס בראשון מיומא בבלי וירושלמי ותוספתא זה היה מפני טומאה אחרת כגון מחמת שרץ או נתזה צנורא של עם הארץ עליו שהיא מטמאה כרוקו של זב כמו שנזכר בפרק בנות כותים בכהן גדול שסיפר עמו בדיוקי ונתזה צנורא מפיו על בגדיו של כהן גדול אבל מפני קרי שהיא טומאה היוצאה מגופו דבר זה לא אירע דרך נס מפני כבודו של כהן גדול ומה שהיו מתקנין לו כהן גדול אחר כמו שנזכר בראשון מיומא לא היה מפני קרי אלא מפני טומאה אחרת כמו שכתבנו. ויש מפרשים כי הנס היה במקדש ראשון ומה שהיו מתקינין במקדש שני. ובירושלמי אמרו כן בפירו' וכן שם נראה במעשה דיוסף בן אילס דבטומאת קרי היה וגם שם נתנו טעם אחר בדבר שאע\"פי שהיו יודעים שלא יארע בו קרי דרך נס היו מתקינין לו אף מפני קרי כדי שלא יסמכו על הנס שנא' לא תנסו את ה' אלהיכם שאם מפני טומאת שרץ וצנורא של עם הארץ לא היו צריכין להתקין כהן גדול אחר שזה הוא דבר שאיפשר לו לכהן גדול לשמור את עצמו ממנו ולא יבוא לידי טומאה אבל טומאת קרי היא טומאת אונם ולפי זה לא היו מאכילין אותו דברים המרגילין את הטומאה כמו שנזכר בראשון מיומא ועליה היו מתקינן כהן גדול אחר אע\"פי שהיה שם נס שלא יארע לו קרי לפי שאין סומכין על הנס: ",
+                    "<b>ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה.</b> זה היה נס גדול שהמזבח היה בעזרה כמו שהי' בחצר המשכן והוא מקום מגולה כמו שנזכר במסכת מדות ואפי' רבו הגשמים על האש לא היו מכבים אותה דומה לנס אליהו זכור לטוב שנא' ואת המים אשר בתעלה לחכה וזה הנס היה מפני קדושת המזבח:",
+                    "<b>ולא נצחה הרוח את עמוד העשן.</b> לא גברה הרוח ואפי' רוח סערה שהיא מצויה לנצח העמוד של עשן שלא יהא מתמר ועולה כתמרות עשן בדקל ובעמוד זה היה נס גדול מפני קדושת הקרבנות שאע\"פי שהעזרה היתה רחבה הרבה שהיתה מאה ושמנים ושבע אמות אורך על מאה ושלשים וחמש כמו שנזכר במסכת מדות וביומא פרק א' ובפרק שתי הלחם רוח סוער מסער לא תנצח העמוד וזה נס גדול היה ואע\"פי שהקטרת היתה מתמרת ועולה לא נחשב נס מפני שהיו נותנין בה עשב הנקרא מעלה עשן כמו שנזכר בכריתות פרק ראשון וביומא פרק אמר להם הממונה ובמדרש חזית ועוד שהיתה בפנים במקום מכוסה ולא היה העמוד גדול אבל במזבח החיצון נחשב נס גדול ובפרק מי שמת אמרו שבמוצאי יום טוב האחרון של חג היו צופין הכל בעשן המזבח אם היה נוטה לצפוץ או לדרום או למזרח או למערב והיו יודעין אותה שנה אם היו פירותיה משתמרין או מרקיבין וזה היה באותו נס בלבד מפני שבאותו זמן היה העולם נידון על המים כמו שנזכר בראש השנה בפרק א' אבל כל השנה לא היה נוטה כלל אפי' ברוח גדול וחזק ובא' מיומא הזכירו זה ואמרו שאינו קשה למה ששנינו לא נצחה הרוח דכאיף ופשיט כדיקלא ואבדורי לא הוה מבדר: ",
+                    "<b>ולא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים.</b> אלו שלשה הם קרבן צבור ודרך נס לכבודן של ישראל וקדושת קרבנותיהם לא נמצא פיסול יוצא ולא פיסול לינה ולא פיסול טומאה ואע\"פי שכבר נעשית מצותן נעשה להם נס שלא נפסלו שהיה גנאי הדבר שימצא פסול במה שהוא קרבן צבור וכן אע\"פ ששנינו בפרק כיצד צולין שהעומר ושתי הלחם ולחם הפנים היו באין בטומאה כיון שאינן נאכלין בטומאה כמו ששנינו שם לכבודן של צבור נעשה בהם נס שלא נפסלו כדי שיהיו נאכלין וכל זה למי שסוב' שנעשין בטומא' וכל שכן למי שאומר שם שאין נעשין בטומאה כיון שאין נאכלין שהיו צריכין אל הנס וגם מפני יוצא ולן היו צריכים אל הנס. ורבינו שלמה ז\"ל פירש במסכת יומא שטעם הנס היה שאם נמצא בהם פסול קודם מצותן לא היה אפשר להביא אחרים תחתיהם שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבין לקצור ושתי הלחם נאפין מערב יום טוב ואין אפייתן דוחה יום טוב וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת והעומר היה של שעורים והיה קרב בששה עשר בניסן ובא להתיר החדש לישראל ושתי הלחם הובאים מן החטים והיו חמץ ובאין להתיר חדש למזבח למנחו' ולחם הפנים היה נערך על השולחן ביום השבת ונשאר שם עד שבת אחרת והיה מתחלק לכהנים כל זה הוא במנחות בפרק שתי הלחם ולא אירע בכל אלה תקלה להפסל: ",
+                    "<b>עומדים צפופים ומשתחוים רווחים.</b> מפני רוב הקהל כשהיו עולים לרגל היו עומדים בבית המקדש דחוקים הרבה שהיו נדחקין איש באחיו וזקוף כקורה ורגליו נטלות מן הארץ עד שהיה כל אחד צף על חבירו כן פירש רבינו שלמה ז\"ל במסכת יומא פרק ראשון. ויש לפרש אותו לשון מערכה כמו שתרגם יונתן צפה הצפית סדר מערכתא דומה ללשון ערב\"י שהיו מערכה מול מערכה בדוחק גדול עד שהיו נמשכין עד אחת עשרה אמה של אחורי הכפרת מתוך דוחק ויוצאין ממקום דריסת רגליהם בין צידי ההיכל ונמשכים משם למערב עד אחורי הכפרת ואע\"פי כן כשהיה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכפורים והיו הכהנים והעם נופלים על פניהם ומשתחוים נעשה להם נס והיו רווחי כלומר משתחוים בריוח וכל אחד רחוק מחבירו ארבע אמות כדי שלא ישמע וידוי חבירו ותפלתו שלא יכלם כמו שנזכר במדרש חזית ובאבות דרבי נתן ובבראשית רבה פרשת יקוו המים וזה היה נס גדול מפני שהיתה השכינה שם שכל מקום שיש בו גילוי שכינה מועט מחזיק המרובה וכמו שאמרו בפרק המוכר את הפירות ובראשון מיומא ובראשון ממגילה מקום ארון אינו מן המדה וכן אמרו בילמדנו פרשת צו את אהרן כי בהרבה מקומות החזיק המועט את המרובה דרך נס ואמרו בגמ' שבשעת השתחויה לא היו נמשכין אחורי בית הכפרת אלא כולן באין למזרח העזרה ומשתחוים לפני ההיכל ובריוח שהנס היה כל כך גדול שלא היו צריכין להמשך אחורי בית הכפורת. ורבינו משה ז\"ל כתב כי מפני היראה לוחצים זה את זה. ולא ישר בעינינו זה הפירוש שאין זה נס ואם יקשו עלינו מאין כל חדש תחת השמש כמו שהקשו בגמ' בשבת פרק שני על האומר עתידה אשה שתלד בכל יום ועתידין אילנות שבארץ ישראל להוציא פירות בכל יום ועתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת והוצרכו להראות דוגמא בעולם הזה והם תרנגולת שיולדת בכל יום וצלף שמוציא פירות בכל יום וכמהין ופטריות ונברא בר קורא שהוא דוגמת גלוסקאות וכלי מילת ולולי זאת הדוגמא לא היה אפשר אף אנו נשיב בכאן כי אע\"פי שאין מקום אחד מחזיק שני גופים יחד ואם כן איך אפשר לומר שהמועט יחזיק המרובה כאלו היה רחב מאד והכתוב אומר אין כל חדש תחת השמש גם בזה יש דוגמא בעולם הזה והוא שכלי מלא אפר יחזיק מים כאלו היה ריקן מאפר וכן זכרו זאת חכמי הטבע וכיון שיש לו דוגמא לא נאמר על נס זה אין כל חדש תחת השמש ומכל מקום נס הוא: ",
+                    "<b>ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים.</b> זה היה לעולם ואע\"פי שהנחש בירושלים הוה ממית כמו שנזכר בפרק כל כתבי זה היה מפני השכינה שהיתה באותו מקום מפני זכותן של ישראל: ",
+                    "<b>ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים.</b> פירש רבינו שלמה ז\"ל לפי שכל הדרים בתוכה היה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם דקדק הרב ז\"ל מהלשון שאמר שאלין בירושלים כלומר שאע\"פי שישיבת כרכין קשה שאין פרנסתן מצויה כמו בכפרים ולזה אמר ויברכו כל העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים כמו שנזכר באחרון מכתובות מפני כבוד ירושלים הקב\"ה היה מזמין פרנסה דרך נס לדרים בתוכה כדי שלא יאמר צר לי המקום ודחוקה לי פרנסתי שאלין ואדור בירושלים. ורבינו יונה ז\"ל פירשה לעולים ברגל כאלו אמר כשאלין בירושלים שהשם ית' היה מרויח להם המקום ולא היה אחד מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום כמו שאמר הכתוב צר לי המקום גשה לי ואשבה וכן פי' בערוך וגרסתו כשאלין בירושלים. וכן היא בבראשית רבה פרשת יקוו המים. ונראה לי פירוש רבינו יונה ז\"ל יותר נכון אף ע\"פי שלשון שאלין נופל יותר טוב. כי לפי זה הפירוש הכל הוא מין נס אחד עם עומדי' צפופים ומשתחוים רווחים. והגידו לי כי בבית הכנסת של ירושלים הם נכנסים כל הקהל והוא מתמלא מהם וכשעולין לרגל מכל הסביבות נוספים יותר משלש מאות והכל נכנסים שם בלא דוחק ועדיין נשארה הקדושה בה. ונסים אחרים היו בבית המקדש ששברי כלי חרס היו נבלעין במקומם שלא תהיה ירושלים אשפתות וכן מוראת העוף והנוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה היו נבלעים במקומן כמו שנזכר ביומא ובזבחים בפרק דם חטאת. וכן נר מערבי שהיה נותן בו שמן כמדת חביריו ובו היה מתחיל ובו היה מסיים הוא עדות שהשכינה שורה בישראל כמו שנזכר בשני משבת וביומא ובפרק כל קרבנות צבור. וכן לחם חום ביום הלקחו שהיה לחם הפנים חם כל ימות השבוע כמו שנזכר בפרק הקומץ רבה במנחות וביומא ובסוף חגיגה. וכן מקום הארון אינו מן המדה וכן כרובים בנס היו עומדים כמו שנזכר בפרק המוכר פירות וביומא פרק א'. וכן לשון של זהורית שהיה אדום ומלבין ביום הכפורים כמו שנזכר בסדר יומא. וכן אש של מעלה שהיתה רבוצה כארי על גבי המזבח כמו שנזכר שם. אבל במשנה זו תנא ושייר ואם הם יותר גם עשרה היו שם שיש בכלל הרבה מועט. ושם בגמרא הקשו מכל זה ותירצו הכל בראשון מיומא. ובאבות דרבי נתן ג\"כ מונה נסים אחרים. ויש נוסחאות ישנות בגמרא שכתוב בהם לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם שאין דבר שמחיה ממית. ולא הסריח בשר הקודש מעולם מפני ריחה של גן עדן. ולא נראה זבוב בבית המטבחים מפני שמלאכי השרת הולכין וחוזרין. ולא אירע קרי לכהן גדול שנעשה הוא כמלאכי השרת. ולא פיסול בעומר אפילו שעורה אחת נשופה. ובשתי הלחם שלא היתה אחת יתירה על חברתה אלא שתיהן שוות כאחת. ובלחם הפנים שלא נפרך ולא נסדק ולא נכפלו קרנותיו. עומדים צפופים ומשתחוים רווחים שהיה ריוח לכל אחד מהם ארבע אמות לכל רוח. ולא הזיק נחש ועקרב מפני אימת השכינה. ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים לא אמר אדם לא מצאתי מטה לישן עליה ולא כסא לישב עליו ולא תנור לצלות פסח. ופי' שעורה נשופה כחושה כמו שנז' בפ' המוכר פירות: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות.</b> זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות. ורבינו משה ז\"ל פירש בספר המורה פרק כ\"ט משני כי דעתן של חז\"ל הוא שהנסים נגזר עליהם בעת הבריאה קודם שנשלמה הבריאה ועדיין לא היה שם טבע קיים כדי שיהיו הדברי' היוצאי' מהטבע שוים עם הדברים הטבעיים וזה כדי לקיים הכתוב שאמר אין כל חדש תחת השמש. וזהו שאמרו במדרש קהלת ובבראשית רבה אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב\"ה עם הים שיהא נקרע הה\"ד וישב הים לפנות בקר לאיתנו א\"ר ירמיה בן אלעזר לא עם הים התנה הקב\"ה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הה\"ד אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי את הים שיקרע. את האור שלא תזיק. את האריות שלא יזיקו. את הדג שיקיא ואם כן כשנקרע למשה כבר נגזר עליו ביום שלישי שנא' יקוו המים שבאותה שעה יבקע וזהו שאמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון וכן נגזר על הירדן באותו יום שיבקע מפני יהושע ואליהו ואלישע וכן ביום רביעי נגזר על השמש שיעמוד ליהושע וישוב אחורנית לחזקיה על ידי ישעיה וכן בשאר הנסים נגזר עליהם ביום בריאתם שיצאו מטבעם על ידי הנביאים דרך נס. ואלו עשרה דברים נבראו בין השמשות קודם הכנס יום שבת שכבר כלתה הבריאה ונתחזק הטבע והיתה קבלה בידם שאלו הדברים לא נגזר עליהם אלא באותה שעה שהיה הטבע ממוצע בין החדוש והקיום כי אלו הדברים הם ג\"כ ממוצעים בין הטבע והנה ע\"כ נגזר עליהם באותה שעה. ונראה שאין זה דעת הכל שהנסים לא מפני שנגזר עליהם הם נעשים שהרי אמרו בפרק בני העיר ואלישע כי הוה עביד ברחמי הוה עביד הרי שפירשו שלא מפני שנגזר עליהם בעת הבריאה היה נעשה הנס אלא מפני שבתפלת הנביא היה נעשה הנס כמו שאמר ותגזר אומר ויקו' לך ומה שכתוב אין כל חדש תחת השמש לא נאמר על ענין שינוי הטבע דרך נס ואם נאמר על הנס לא בא לומר שאי אפשר להשתנות הטבע אלא לומר שאפילו הנסים יש להם דמיון בטבע שהמטה שנהפך לנחש כבר היה נחש וזהו שאמרו ואם בריאה יברא ה' אלימא למברא גיהנם והא כתיב אין כל חדש תחת השמש אלא לקרובי פתחא כמו שנזכר בפרק חלק ובפרק אין בין המודר גלו בזה שהנסים שאין להם דמיון כלל אינם נעשין וזהו הטבע הקיים שאינו משתנה אבל הנסים שיש להם דמיון בטבע הם נמנעים אצלינו ואפשרים אל הנביא בתפלה או בשליחות של מקום וכבר הארכנו בחלק שלישי מזה הספר בענין זה. ועתה אפרש המשנה על דעתינו שלא מפני הנס נאמר עליהם שנבראו בין השמשות ונגזר עליהם באותה שעה אלא למה נאמר שנבראו בין השמשות לפי שאינם כשאר מעשה בראשית ולא נזכר בהם בריאה ולא נבראו אחר ששת ימי בראשית שנא' אין כל חדש תחת השמש א\"כ נבראו בין השמשות: ",
+                    "<b>פי הארץ.</b> לבלוע קרח ועדתו שנפתח פיה בגזירת משה רבינו ע\"ה ואחר כך ותכס עליהם ואע\"פי שכיוצא בזה יש בטבע שנבקעה הארץ ברעש הנקרא זלזלא אבל נשארה בקעה וגיא יתמלא מים ולא נזכר כיוצא בזה בריאה במעשה בראשית ולזה נברא בין השמשות: ",
+                    "<b>פי הבאר.</b> היא בארה של מרים והנס היה שבזכותה יצאו ממנו מים שלא היו בו והיתה הולכת עמהם בכל המסעות. ורבינו שלמה ז\"ל פירש שאמר שירה שנא' עלי באר ענו לה אם כן נס גדול היה ונמנה באלו העשרה לפי שזאת הבריאה לא נזכרה בששת ימי בראשית ואע\"פי שהארץ והבאר הם בכלל מעשה בראשית אבל פיותיהם שיפתחו ואחר כך יסגרו הם בריאות שאין להם דוגמא במעשה בראשית ונבראו בן השמשות. ובספרי אמרו הבאר: ",
+                    "<b>פי האתון.</b> עדיין לא נבראת האתון אבל נגזר עליה שתדבר עם בלעם וכן כתב החכם רבי אברהם אבן עזרא ז\"ל בפירוש התורה ועל כן נמנה בכלל אלו העשרה דברים שנבראו בין השמשות כי לא נזכר דומה לזה בששת ימי בראשי' כבקיעת הים ועמידת המאורות שכבר נבראו וזאת עדיין לא נבראת: ",
+                    "<b>והקשת.</b> כבר ביארו חכמי יון שהקשת הוא ענין טבעי כי כשהניצוץ של השמש הוא מכה בדברים לחים ספיריים כמו המים ואבני השוהם נעשה מאותו ניצוץ כדמות גווני הקשת שהם ירוק ואדום ואין יכולת ביד צבע לעשות כעין אותם גוונים ונעשה כצורת קשת לפי שמהארץ שהיא כעין כדור עולין אידים מחמת רתיחת השמש והם עולים כדוריים ומתקצרים כעין מחודד שקורין ההנדסיי\"ם מחודד האצטונה וכשהאידים עבים וחשוכים אינו נעשה קשת שאינו מקבל הניצוץ וכשיש בו מעט לחות הוא מקבל הניצוץ ומכה בו ונעשה הקשת כתמונת אותו עמוד והוא מתחיל מלמעלה כנגד השמש ומכה עד למטה מהארץ מקום שהניצוץ מגיע שם על כן לעולם הם רגלי הקשת כנגד השמש וכבר זכרו זה רז\"ל בפרק אין דורשין ונתנו בו טעם אחר על צד המדרש ואחר שהוא טבע מה היה זה האות שנתן השם לנח. האות היה שהשם ית' ברא ענן לקבל הניצוץ כדי שיזכור הברית לקיים שבועה שנשבע לנח שלא יהיה עוד המבול לשחת כל בשר ואע\"פי כי אחר היות בם ענן הוא בטבע להיות בו קשת אבל הענן יהיה דרך אות וזהו שנא' והיה בענני ענן ונראתה הקשת בענן אמר שהענן יהיה ברצון האל והקשת יראה מעצמו וכבר פירשנו זה בחלק ב' מזה הספר ולא מצינו בששת ימי בראשית דוגמא לזה על כן אמר שנברא בין השמשות כי אז נבראו העננים ונגזר עליהם שיקבלו אות הקשת וכבר הארכנו בענין זה הקשת בפרק ג' מהחלק השני כשדברנו במרכבה שראה יחזקאל: ",
+                    "<b>והמן.</b> שירד לישראל במדבר. זה מהנסים הגדולים היה לרבויו בכל יום ולתדירותו ארבעים שנה ולהיותו במקום חורב ובתוהו יליל ישימון ימצאהו בארץ מדבר ותרגם אנקלוס ספק צרכיהון ונמנה בכלל אלה הדברים כי לא מצינו שנזכרה בו בריאה ולא מצינו שכיוצא בו במעשה בראשית ולא נברא דבר אחר מעשה בראשית על כן נכלל עם הדברים הנבראים בין השמשות:",
+                    "<b>והמטה.</b> של משה שבו עשה האותות והיה של סנפירינון שהוא מין קשה ונבקע הסלע מפניו והיו חקוקות בו המכות דצ\"ך עד\"ש באח\"ב והיה נס שיעשה בו משה כל האותות ושיהפך לנחש ונסים גדולים נעשו בו ונמנה בכלל אלו שנבראו בין השמשות לפי שלא היה כשאר המטות ולא מצינו בריאה בששת ימי בראשית ואחר ששת ימי בראשית לא היתה בריאה א\"כ נברא בין השמשות: ",
+                    "<b>והשמיר.</b> הוא תולעת ארוכה ובו בנה שלמה הבית כמו שנזכר בפרק מי שאחזו והיה מניחו על האבן ונבקעת שנא' ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו וכן היה רושם בו אבני החשן והאבנים נבקעו פתוחי חותם ונשארו שלמות כתאנים המבוקעות כמו שנזכר בסוטה בפרק אחרון וזו סגולה היתה באותו תולעת ולזה נמנה בכלל אלו העשרה שזה השמיר נברא באותה שעה ואלו נברא בששת ימי בראשית היה כותב בו בריאה ואחר ששת ימי בראשית לא נברא א\"כ בין השמשות נברא: ",
+                    "<b>והכתב והמכתב והלוחות.</b> הם שלשה דברים מהעשרה הנבראים בין השמשות והלוחות הם הלוחות שנתן למשה הקב\"ה כתובים בהם עשרת הדברים וכששברם משה נתנם בארון עם הלוחו' השניי' שפסל משה שנא' על הלוחו' הראשוני' אשר שברת ושמתם בארון לוחות ושברי לוחות מונחים בארון כמו שנזכר בפ' השותפין שרצו ובפ' שתי הלחם והיתה בריאתם בידי שמים באותה שעה שנא' והלוחות מעשה אלהים המה ולא נזכר בששת ימי בראשית אימתי נבראו ואחר ששת ימי בראשית לא נבראו אם כן בין השמשות נבראו ולזה אמרו עליהם שהיו של סנפירינון כמו שאמרו על מטה משה כמו שנזכ' בילמדנו מפני שהיו שניהם מטה ולוחות בריאה שלא מעין מעשה בראשית. ובמדרש חזית אמרו שהיו של סנפירינון ומעשה נסים ונגללין היו וחצובין מגלגל חמה היו והי' ארכן ששה טפחים ורחבן ו' טפחים ועביין שלשה טפחים והיו כאבן אחת ארכה כרחבה כרומה ונחלקה לשנים כמו שנזכר בפרק אין בין המודר שכשהיו זו על גב זו היו ששה על ששה ברום ששה כמו שנזכר בפרק השותפין שרצו ובירושלמי פרק משוח מלחמה ולזה כשהיו זה אצל זה בארון היו צריכין לארכו ולרחבו אחר שתסלק עובי הכותלים ובילמדנו אמרו שהיה גובהן שלש אמות שהיו כשיעור מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות וכן אמרו במטה שהיה משוי ארבעים סאה. וכן בירושלמי דתענית אמרו שהלוחות היו משוי ארבעים סאה כשיעור מקוה הרי שהשוו ביניהם שהיה של סנפירינון וכשיעור מקוה: ",
+                    "<b>והכתב והמכתב.</b> רבינו שלמה ז\"ל פירש הכתב האותיות והמכתב התיבות. וכן פירש בעל הערוך ואיני יודע למה נמנו שנים. ורבינו יונה ז\"ל פירש הכתב שהיתה כתובה לפני השם ית' באש שחורה על גבי אש לבנה כמו שנזכר במדרש חזית ובירושלמי בפרק משוח מלחמה. והמכתב צורות האותיות החרותות על הלוחות גם זה פי' בערוך והוסיף שהיו נקראין מכל הצדדין טטרגונא פירוש ארבעה צדדין וכן הוא בירושלמי פרק משוח מלחמה וגם זה הפי' אינו מתיישב שהתורה קודם העולם נבראת ולא בין השמשות ואם נפרש הכתב צורת האותיות והמכתב מה שכתוב על הלוחות שנא' והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות והיה טטרגונא כמו שפירש בעל הערוך יתיישב יפה עם מה שנזכר בירושלמי פרק משוח מלחמה וכן הוא במדרש חזית: ",
+                    "ויש מפרשים הכתב הם עשרת הדברות הכתובים בלוחות והמכתב הוא הכלי שבו כותבין וחורתין באבנים נמי עט ברזל וְהִמַכְתֵּב גרסינן על משקל מזלג מסמר כמו הסיל והסידא והמכתב יש בא' מקדושין וכן במשנת כלים מכתב שנטל הכותב וכן פרש\"י ז\"ל פרק מקום שנהגו וזה הוא הנקרא אצבע אלהים ותרגמו אנקלוס באצבעא דה' ולא תרגמו במימרא דה' נראה שבכלי נחקקו האותיות בלוחות וכן פו' רבינו משה ז\"ל בספר המורה שבכלי נכתבו ואותו כלי נקרא אצבע אלהים כמו שנקרא המטה מטה אלהים ונבראו כשנבראו הלוחות שלא נאמרה בו בריאה בששת ימי בראשית ואי אפשר אחר כן שנא' אין כל חדש תחת השמש אם כן בין השמשות נברא: ",
+                    "<b>ויש אומרים אף המזיקין.</b> אלו הם השדים שלא נזכרה בהם בריאה בששת ימי בראשית ואי אפשר שנבראו אחר ששת ימי בראשית ונבראו בין השמשות ואמרו במדרש בראשית רבה כי אחר שנברא אדם וחוה נתעסק בבריאתם וכשברא רוחותיהן קדש היום ולא הספיק לברוא להם גופות ונשארו רוחות בלא גוף ללמדך דרך ארץ שהעוסק במלאכתו וקדש היום יניחנה ולא יגמור אותה וכבר פירשנו בחלק שני מזה הספר ענין השדים ושם ביארנו כי מלאכי השרת הם נבראים גם כן כמו שפירש זה המשורר שאמר הללוהו כל מלאכיו וכתיב בסוף כי הוא צוה ונבראו ופירשנו שם כי בריאתם היתה ביום ראשון בראיות מכריעות:",
+                    "<b>וקברו של משה.</b> שלא חצב הקב\"ה קבר בשעת מיתתו שלא עשה הקב\"ה מעשה אחר ששת ימי בראשית ולא מצינו שנכתבה בו בריאה בששת ימי בראשית אם כן מתי נברא ודאי בין השמשות נברא וזה על דעת מי שאמר בראשון מסוטה שהקב\"ה קבר אותו שנא' ויקבור אותו בגי ויש רמז בדבר ויקבור אותו בגי חסר אל\"ף בגימטריא י\"ה שמו של הקב\"ה ואף לדברי האומר הוא קבר את עצמו הקבר כבר היה עשוי ולפי שנעשה מעשה שמים אמר עליו לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה העומדים למעלה נראה להם למטה והעומדים למטה נראה להם למעלה כמו שנזכר בראשון מסוטה: ",
+                    "<b>ואילו של אברהם אבינו.</b> האיל לא נאמר נברא אלא שנגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בסבך בקרניו לפי שהיה השטן רוצה להבריחו כדי שישחוט את יצחק וזה היה נס ולא מצינו לו דוגמא במעשה בראשית על כן נמנה עם אלו הדברים שנבראו בין השמשות כמו פי האתון שזה וזה עדיין לא נבראו ונגזר עליהם באותה שעה לדעת יש אומרים:",
+                    "<b>ויש אומרים אף הצבת בצבת עשויה.</b> זה יש אומרים לא מחמת קבלה אמר כן אלא ראייה נתן לדבריו והוא שהנפח אינו יכול לעשות מלאכתו אלא בצבת והם המלקחים תרגום ומלקחיה וצבתהא ואם כן הצבת לא נעשית אלא בצבת ואותה צבת בצבת אחרת והראשונה מי עשאה בודאי מאליה נעשית בידי שמים ואי אפשר בששת ימי בראשית שלא נזכר בה בריאה ואחר ששת ימי בראשית אי אפשר אם כן ברואה היה בידי שמים בין השמשות וכן אמרו בפרק מקום שנהגו רבי יהודה אומר אף הצבת הוא היה אומר צבת בצבתא מתעבדא צבתא קמיית מאן עבדה הא בידי שמים היא וכיון שהביא ראיה שהיא בידי שמים מיד נתברר לנו שהיתה בין השמשות כמו שפירשנו וכבר חלקו עליו שם שאם אין לך קבלה אלא מזאת הראיה אין זאת הראיה מכרעת על כן אמרו לו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כלומר יעשה בדפוס צבת ויתיכו הברזל באור ויציקו אותו בתוך הדפוס ותעשה הצבת מיד ובגמרא פרק מקום שנהגו יש מוסיפין באלו שנבראו בין השמשות האור והפרד ויש אומרים שם כי במוצאי שבת נבראו ויש אומרים כי פרד בימי ענה נברא ובספרי מוסיפים מערה שעמדו בה משה ואליהו ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ויש אומרים אף בגדי אדם הראשון הם הכתנות זה נראה לי פירוש זאת המשנה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם.</b> אחר שהשלים סדור מספר העשרה התחיל לסדר הדברים שהם במספר שבעה זאת המשנה משנת דרך ארץ היא ומי שהוא חכם ונשלמה חכמתו יש בו דרך ארץ ונזהר מאלו הדברים אשר בדק התנא בסברתו שהם שבעה ומי שאינו שלם בחכמתו נקרא גולם וחשוב הוא מבור ועם הארץ שהם אין להם חכמה וזה יש בו חכמה אלא שלא נשלם בדרך ארץ והוא מענין גלמי כלי מתכות שהם הכלים שנגמרו ועדין צריכין ליפות בהם כמו החרב והסכין שכבר יש להם צורת חרב וסכין אלא שעדין צריכין לחדדן ולצחצחן כמו שנזכר במסכת כלים ובראשון מחולין ולשון הכתוב הוא גלמי ראו עיניך והוא העובר שעדין לא נגמרו איבריו וכן המלבושים שאדם לובש ומתעטף בהם ולא נכר בצורת איבריו נקראים בלשון הכתוב גלומים בגלומי תכלת ורקמה ובלשון רבותינו גלימא בראשון מקמא ובפרק מי שמת מגלימא דעל כתפאי ובפרק המוציא יין אמרו שנקראת גלימא שנעשה בה גולם וכן תכריכי המת נקראים בלשונם גלימא בפרק תולין ובפרק ראשון מיום טוב ובפרק הרואה והאיש הזה הנקרא גולם אין חכמתו מיושבת ואינו נזהר מדברים אלו והם קצתם בין תלמיד לרבו והוא שאינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה וקצתם בין חבר לחבירו והוא שאינו נכנס לתוך דברי חבירו וקצתם בין הרב לתלמידו והוא שאינו נבהל להשיבו והשאר הם כוללים התלמיד והחבר והרב על כן סדרם התנא כן כנ\"ל: ",
+                    "<b>חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה.</b> רבינו שלמה ז\"ל גרסתו בחכמה ובמנין פירוש במנין שנים ובמנין תלמידים ולא מצינו גירסא זו בספרים. ובמדרש חזית אמרו כתיב בלבי צפנתי אמרתיך וכתיב בשפתי ספרתי כאן כשעירא היאירי קיים כאן כשאין עירא קיים וכן היא בפרק הדר. וכן מצינו שאלעזר ואיתמר כשקצף עליהם משה לא השיבו לו הם שלא רצו לדבר בפני אביהם והשיב אהרן וזה מחכמה היה לא שלא היה ביד אלעזר להשיב שהרי מצינו שדבר בפני משה בענין כלי מדין וכן אמרו בספרי כמו שכתב רבינו שלמה ז\"ל. ובאבות דרבי נתן מסמיך זה אל שלא נא ביד תשלח שלא רצה לדבר בפני אחיו הגדול ממנו. והגולם הוא הפך זה מדבר בפני מי שגדול ממנו כי לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו ואולת היא לו וכלימה. וכן החכם אינו נכנס לתוך דברי חבירו. המפרשים ז\"ל פירשוהו שאם חבירו מדבר עמו לא יספיק דבריו עד שישלים אותן. ולא נראה לי כן שאפילו הילדים אינן עושים כן ואין ראוי להכניס זה במדות החכם אלא שאם חבירו הוא מדבר עם רבו ונושא ונותן עמו בהלכה הוא אינו נכנס לתוך דברי חבירו לשאת ולתת עם רבו להפסיק משא ומתן שבין חבירו לרבו אלא מניח חבירו להשלים משאו ומתנו עם רבו ואחר כך ידבר הוא. והגולם מתוך חפצו לדבר ולהראות כחו במשאו ומתנו נכנס לתוך דברי חבירו וכן מצינו במלאכים שנשלחו להפוך את סדום שכל זמן שהיה אברהם מדבר עם השכינה לא עשו שליחותן אלא אחר שהשלים תפלתו הסניגור ונסתלק הרחמן בא הקטיגור כמו שנזכר בבראשית רבה. ובאבות דר' נתן למדו זה מהקב\"ה שלא רצה ליכנס לתוך דברי אברהם שנא' וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם קל וחומר להדיוט ובספרי למדו זה מן שמעו נא דברי אמר להן המתינו לי עד שאדרוש קל וחומר שלא יהא אדם נכנס לתוך דברי חבירו. וכן החכם אינו נבהל להשיב אם ישאלנו התלמיד עד שיתיישב בדבריו ולא יקפוץ להשיב כדי שתהא תשובתו כהלכה. ובתוספתא דסנהדרין תניא חכם שנכנס אין שואלין אותו עד שתתיישב דעתו נכנס ומצאן שאם עסוקין בהלכה לא יהא קופץ לתוך דבריהם עד שידע באיזה ענין עוסקים ואם עשה כן על זה נאמר שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם ודבר זה מהתורה הוא נלמד שנאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך ליה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אזהרה למשה שלא ישים לפניהם תשובה לשאלתם במהירות אלא כמו שהיו עושין הכהנים כשהיו עולין במזבח על גבי הכבש שהיו מהלכין עקב בצד גודל והמרחיב פסיעותיו למהר העלייה מגלה ערותו וכן הנבהל להשיב מגלה טעותו ובושתו ומכאן למד שלמה המלך ע\"ה שאמר חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו זה הוא הגולם שהוא בלא דרך ארץ ותגלה רעתו וטעותו בקהל במהירות תשובתו. ובאבות דרבי נתן למדנו זה מאליהוא שאמר כתר לי זעיר ואחוך וכן כתוב והוחלתי כי לא ידברו. וכן החכם שואל בענין ומשיב כהלכה נראים שני דברים ולא נמנו במשנה אלא בדבר אחד על כן נראה שהוא מתפרש כן התלמיד ראוי לו לשאול בענין וכשישאל בענין הרב משיב כהלכה שאם לא ישאלנו בענין שמא הרב לא ישיבנו כהלכה כמו שאמר רבי חייא לרב בר פחתי לאו אמינא לך כי הוי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי אי לאו דגברא רבה הוא כסיפתיה כמו שנזכר בא' משבת ואלו היו שני דברים שיהיה האחד לתלמיד שישאל בענין והשני הרב שישיב כהלכה וכי צריכין היינו לידע שהחכם משיב כהלכה ולא כבר הזהיר שלא יהיה נבהל להשיב כדי שישיב כהלכה אבל הכל לדבר אחד לתלמיד שישאל בענין ואז החכם ישיב כהלכה וכן נראה מאבות דרבי נתן כי הכל הוא דבר אחד ששם למדו זה מיהודה לפי שאמר דבר הגון אנכי אערבנו השיבו אביו א\"כ אפו זאת עשו אבל ראובן שאמר דבר שאינו הגון את שני בני תמית וכי רוצח הוא אביו על כן לא השיבו ואמר לא ירד בני עמכם. והשאלה בענין הוא שישאל לפי הענין הצריכין בו כמו שלושים יום קודם הרגל באותו רגל כמו שאמרו בראשון מפסחים ובראשון ממגילה ועל זה אמרו בתוספתא בשני תלמידים שאם אחד שואל בענין ואחד שואל שלא בענין נזקקין לשואל בענין. ולשאול בענין מן התורה הוא נלמד מאותן האנשים שהיו טמאים שראו למשה עוסק בהלכות הפסח ושאלו לו באותו ענין כמו שנזכר בספרי ובפסחים פרק ראשון. וכן מבנות צלפחד שראו אותו עסוק בהלכות נחלות ושאלו אותו באותו ענין ועל זה אמרו שהיו חכמניות כמו שנזכר בספרי ג\"כ ובפרק יש נוחלין. והגולם הוא הפך זה ששואל שלא בענין ומביא הרב לידי בושה להשיב שלא בהלכה. וכן החכם אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון שאם ישאלוהו שאלה אחת מתחלקת לשני דברים תהיה תשובתו כענין שתתברר השאלה הראשונה והשאלה השנייה אחרונה. וכתב רבינו יונה ז\"ל שאפילו יצטרך להשיב על האחרונה תחלה וכל שכן שאם שתי השאלות אין האחת צריכה להתברר בתשובה האחרת שיקדים להשיב על הראשונה ואח\"כעל השנייה ודבר זה למדנוה מהקב\"ה ששאלו משה רבינו ע\"ה שני דברים מי אנכי כי אלך אל פרעה זו שאלה ראשונה שהוא מלך גדול ואני רועה צאן וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים זו שאלה שנייה כי לא יאמינו לי והוא השיב לשאלה ראשונה כי אהיה עמך ולא תפחד ממנו ועל השאלה השנייה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ואז יאמינו בך. וכן רבקה אמנו כשאמר לה אליעזר בת מי את זו שאלה ראשונה היש בית אביך מקום לנו ללון שאלה שנייה השיבה על ראשון בת בתואל אנכי ועל אחרון גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון וכן שנו באבות דר' נתן וכן יעקב אבינו הורה דרך חכמ' למלאכיו אמר להם כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך ואמרת לעבדך ליעקב תשוב' למי אתה מנח' היא שלוח' תשובת ואנה תלך לאדוני לעשו תשובת ולמי אלה לפניך. והגולם הוא הפך שמתוך בהלתו הוא משיב על אחרון שהוא סמוך לתשובתו ואח\"כ משיב על הראשון והוא מתבלבל בתשובתו מפני שנכנסו בינה לתשובתו דברים הרבה וגם השואל מתערבים לו הדברים ולא יתבררו לו השאלות: ",
+                    "<b>ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי.</b> שאם יש לו סברא בדבר לא יתלה אותו בשמועה מרבותיו וכבר אמרו במסכת דרך ארץ ובפרק תפלת השחר שהאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכן משה רבינו ע\"ה אמר לאותן טמאים זו לא שמעתי וכן לבנות צלפחד אע\"פי שמתחלה היה מדבר עמהם דרך סברא כשסלקוהו בטענותיהם אמר לא שמעתי כמו שנזכר בספרי וכן כשאמרו לרבי אליעזר כל דבריך אינם אלא מפי השמועה אמר להם מעולם לא אמרתי דבר שלא שמעתי כמו שהוא מוזכר ביומא פרק שני שעירי ובסוכה פרק הישן וכן בכריתות אמרו לרבי עקיבא רבי אליעזר ור' יהושע זו לא שמענו אבל שמענו בפרק אמרו לו ובפרק תשיעי ממס' נגעים א\"ר אליעזר לא שמעתי וכן שם בפי\"א ובפ' שמנה שרצים א\"ר יהודה לרבין זו לא שמעתי וכן א\"ר חנינא לריש לקיש בפרק אלו קשרים. ובאבות דרבי נתן למדו זה מאנשי חרן כשאמר להם יעקב השלום לו אמרו לו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן כלומר זה אנו יודעים ואם תשאל יותר רחל בתו תגיד לך כי לא ידענו יותר. ובמסכת דרך ארץ אמרו והביאוה בראשון מברכות למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. והגולם הוא הפך כשיש לו סברא בדבר אומר ששמעה מרבותיו כדי שיקבלוה ממנו. וכן החכם מודה על האמת פי' רבינו משה ז\"ל שאפילו יש בידו טענות ויכול להתעקש להעמיד דבריו יודה על האמת וכמו שאמרו בגמרא בפרק נערה שנתפתתה יכילנה לשנויי הכי מיהו שנוייא דחיקא לא בעינא לשנויי ודבר זה למדנו ממשה רבינו ע\"ה כשסלקו אהרן ואמר לו אם שמעת בקדשי שעה נקל בקדשי דורות מיד וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש כמו שנזכר בזבחים פרק טבול יום לא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי וכן אמרו באבות דרבי נתן וכן אמר הקב\"ה כן בנות צלפחד דוברות כן מטה בני יוסף דוברים וכן הקב\"ה הודה ואמר סלחתי כדבריך וכן אמר משה עמדו ואשמעה ולא בוש לומר לא שמעתי ובפרק השולח שנינו חזרו בית הלל להורות כבית שמאי. וכן בפרק האשה שלום חזרו בית הלל להורות כבית שמאי ובתשיעי ממסכת כלים וברביעי ממסכת אהלות ובעדיות מנו ארבעה דברים שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי ויש אחרים שלא מנו שם אלא שהם בכללם וכן באחרון מתענית חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי בן עזאי ובפרק השוחט הודה רבי עקיבא לר' ישבב ובפ' העור והרוטב חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי רבי יהודה אע\"פי שהיה תלמידו ובזבחים פרק דם חטאת אמר רבא דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי וכן בפרק ישנוחלין ובפ' תינוקת ובפרק מבוי ובפרק אלו טרפות ובפרק במה אשה ובפרק האומר בקדושין ובראשון מזבחים אמר רבי טרפון לרבי עקיבא הפורש ממך כפורש מחייו שהודה לדבריו וכן בספרי. והגולם הוא הפך זה שהוא מחזיק בדבריו ואפילו הם טעות ויודע בעצמו שטעה כדי שלא יאמרו עליו שטועה היה ועל כן אמר התנא וחלופיהן בגולם כלומר חילוף הדברים שהם בחכם הם בגולם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה.</b> המפרשים ז\"ל לא דקדקו בזה לחלק הפורעניות שהם שבעה לגופי עבירות שיהיו שבעה כנגדן והיה נראה מפשט המשנה ששבעה מיני פורעניות הם האחד רעב של בצורת השני רעב של מהומה השלישי רעב של כלייה הרביעי דבר החמישי חרב הששי חיה השביעי גלות. אבל קשה לזה כי הרבה משבעה גופי עבירה הם אם נמנה השלשה ראשונים שלשה כי בארבעה אחרונים יש כמה גופי עבירה יותר משלשה ורבינו שלמה ז\"ל הרגיש בזה ומנה שלשה ראשונים באחד שכולם מין אחד הן ובצורת הוא אלא שהאחד משונה מחבירו ועבירה אחת היא ביטול תרומה ומעשרות שחלה בכלל תרומה היא ובדבר מונה שני גופי עבירה שהם מיתות האמורות בתורה ופירות שביעית וכן שמטת הארץ הנזכר א' הם בגלות ומנינו שלשה גופי עבירות וענוי הדין ועוות הדין ומורים בתורה שלא כהלכה מונה אותם באחד שענין אחד הם הרי מנינו ארבעה גופי עבירה ושבועת שוא וחילול השם מונה בשנים לפי שאין דומים זה לזה הרי כאן ששה גופי עבירה וע\"ז וגילוי עריות ושפיכו' דמים מונה באחד שענין אחד להן הרי כאן שבעה גופי עבירה. ואינו מיושב כל הצורך למה נמנה אלו השלשה באחד וכי מפני שנא' בשלשתן יהרג ואל יעבור יהיה עניינם אחד ועוד היאך יתיישב שבעה מיני פורעניות אם שלשה ראשונים נמנים באחד. והיותר טוב הוא שנתישב מיני פורעניות שיהיו שבעה ואם גופי עבירות הם יותר כיון שפורענותם הוא אחד נמני באחד ובפ' במה מדליקין מפורש כל זה מהמקרא למה עבירה זו פורענותה זו ועבירה זו פורענתה זו וכן באבות דרבי נתן: ",
+                    "<b>רעב של בצורת.</b> הוא כשחלקה אחת ירדו עליה גשמים וחלקה אחת לא ירדו עליה גשמים והשער מתייקר וכן אמרו במדרש רות רעב של בצורת שנה עבדת ושנה לא עבדת ובצורת הוא יוקר השערים כמו שנתבאר בגמ' במס' תענית וכן בכתובות פרק אלמנה נזונת וזה הוא מדה כנגד מדה. מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין פורענותם הוא מקצתן שבעים אותם שיש להם תבואתם או ממון לקנות ומקצתם רעבים שקונים אותה ביוקר ואין להם ממון כדי להשביע עצמן:",
+                    "<b>רעב של בצורת ושל מהומה.</b> פירש רבינו משה ז\"ל שהוא מפני מלחמות שלא נתעסקו בזריעה ולפי זה יש רעב של בצורת ויוקר שהזורעים בדמעה הם מעטים והיוקר מתרבה ויש מהומה בעולם לבקש מזונות מכאן ומכאן וכולם רעבים ובמדרש רות אמרו רעב שהיה בימי אלישע רעב של מהומה היה שנא' עד היות ראש חמור בשמונים כסף והנה פורענותם לפי חטאם שכולם אינם מעשרים: ",
+                    "<b>רעב של כלייה.</b> הוא מפני עצירת גשמים שלא ירדו כלל שנאמר והיו שמיך אשר על ראשך נחשת ואין תבואה כלל וכלה הרעב את הארץ וזה פורענותם שאפי' החלה מן העיסה אינם נוטלים כי יעצור הקב\"ה השמים וייבשו שאפי' עיסה ליטול את החלה לא יהיה להם ודבר זה מפורש הוא במלאכי כי בזכות מתנות לויה וכהונה השנים מתברכות שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די כמו שנזכר בפ' במה מדליקין: ",
+                    "<b>דבר בא לעולם על מיתות האמורות וכו'</b> מדה כנגד מדה הם לא חייבו מיתה לחייבי מיתות מן השמים ממיתין אותן וכמו שאמרו בפרק ואלו נערות וכן בסנהדרין פר' אחד דיני ממונות אע\"פי שסנהדרין בטלה דין ארבע מיתות לא בטלו וזהו פי' שלא נמסרו לבית דין שלא השלימו בית דין דין תורה בהם ובכלל זה ג\"כ חייבי מיתה וכרת בידי שמים שלא נמסרו לבית דין שאין בהם חיוב מיתה בידי אדם שלא מסרן האל לבית דין. ופירות שביעית היא עבירה לעשות מהם סחורה כלל שנאמר לאכלה ולא לסחורה וכן לאצור אותן לאחר זמן הביעור כמו שדרשו בספרא ובראשון ממסכת תענית. ובפסחים פרק מקום שנהגו ובפרק בא סימן כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית. כלה הראשון הוא על משקל עשה בנה כן כתב רבי' שלמה ז\"ל בפירושיו בגמ': ",
+                    "<b>חרב בא לעולם על עינוי הדין.</b> שיודעין אותו ומענין אותו לעכבו כי כן הוא לשון התלמוד בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות שלא לגמור דין חייבי מיתות בשבת שאם כן נמצאת מענה את דינו אם מעכבין אותו עד למחר. ועוות הדין מזכין את החייב ומחייבין את הזכאי מפני שוחד או אהבה או שנאה. ועל המורים בתורה שלא כהלכה איסור והיתר שזה קרוי הוראה ולא דין והוא תלמיד שלא הגיע להוראה וגס לבו בהוראה ובא לידי עוות כולם בכלל אם ענה תענה אותו והרגתי אותם בחרב ובפרק במה מדליקין נותנין פורעניות אחרות על עבירות אלו ומביאים בזה מקרא מן התורה:"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה רעה באה לעולם על שבועת שוא.</b> הנשבע שלא לצורך אע\"פי שהוא אמת כגון על עמוד שיש שהוא של שיש וכבר אמרו בילמדנו פרשת ויקרא שינאי המלך היו לו אלפים עיירות בהר המלך וכולם נחרבו על שבועת אמת פירוש שהיתה שלא לצורך וחילול השם הוא העושה עבירות ביד רמה כמו שפירשנו למעלה וחיה רעה היא פורענות כמו שנאמר ואם באלה לא תוסרו לי והשלחתי בכם את חית השדה אל תקרי באלה אלא באלה היא שבועת שוא ובשבועת שקר כתיב וחללת כן פירשו זה בגמרא פרק במה מדליקין: ",
+                    "<b>גלות בא לעולם.</b> כבר ביארו חז\"ל בראשון מיומא כי בית הראשון נחרב מפני ע\"ז ושפיכות דמים זה מפורש הוא בכתובים בגלל מנשה אשר עשה סמל וגם דם נקי שפך וגילוי עריות גם כן שנאמר בירמיה כי כולם מנאפים. ועל שמיטת הארץ שזורעין וחורשין בשביעית ובזה מקרא מפורש הוא אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן בדברי הימים כתוב כי שבעים שנה של גלות בבל היו מפני שמטת הארץ שנאמר עד רצתה הארץ את שבתותיה: ",
+                    "<b>בארבעה פרקים הדבר מתרבה.</b> אחר שהשלים סדר מנין השבעה התחיל לסדר מנין הארבעה וזאת המשנה אינה חולקת על הראשונה ששנינו בה שהדבר הוא על מיתות האמורות בתורה ועל פירות שביעית ובכאן הוסיפה המשנה גזל ומתנות עניים. על כן נראה לי כי זאת המשנה באה לומ' שאם יבוא דבר לעולם בשביל מיתות האמורות בתורה יתרבה ויתוסף בשנים אלו מפני גזל מתנו' עניים וזהו ששנינו הדבר מתרב' ולא שנינו הדבר בא שכבר בא על עבירות אחרות ומפני עבירה זו מתרבה והוא מדה כנגד מדה הם המיתו העניים ברעב על כן מתרבה בהם הדבר להמיתם. ובאלו הפרקים הם נותנים לעניים מתנות ובשנה שלישית וששית במקום מעשר שני נותנים מעשר עני כמו שנתפרש בספרי ובסדר זרעים במשנה ובראשון מראש השנה ובשנה השביעית הארץ הפקר לעניים והמעכבם ליכנס בכרמו ובשדהו הוא גוזלם וכן בחג שהוא זמן אסיפה דרכן לתת לעניים לקט שכחה ופאה ועוללות כי אין לעכבם יותר ואם לא נתנום כהלכה סמוך לאותם פרקים מתרבה הדבר אבל לא בחג שלא לערבב שמחת הרגל כן כתב רבינו יונה ז\"ל ואין צריך כי כל הרגל פרקים הוא ועד שיעבור הרנל אין נפרעים מהם כמו בשאר פרקים שאין נפרעים מהם עד אחר הפרק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלי שלך ושלך שלך חסיד שלך שלי ושלי שלי רשע.</b> כך היא הגירסא בספרים כולם אבל במשניו' ישנות שבאו מארץ ישראל שהם מנוקדות יש גירסא יותר מדוקדקת והיא שלי ושלך שלך חסיד שלך ושלי שלי רשע. וכן היא הגירסא באבות דר' נתן. ורבינו יונה ז\"ל פירשה לענין צדקה ועל כן הוקשה לו היאך אפשר לו שהאומר שלי שלי ושלא יתן צדקה שתהיה מדה בינונית והלא המעלים עיניו מן הצדקה הוא כעובד ע\"א כמו שנזכר בראשון מבתרא ופירשה בדוחק שאע\"פי שהוא נותן צדקה אינו ממדתו כי כילי הוא אלא מפני היראה ואין צורך לכל זה כי לא דברה משנה זו במדת הצדקה עד המשנה האחרת ששנינו בה ארבע מדות בנותני צדקה וזו המשנה היא מדברת בגמילות חסדים שגומלים בעלי בתים העשירים זה לזה והם נחלקים לארבע מדות ומדות בכאן הם כמו מנהגים שאדם נוהג בהם במדה ידועה כמו שמודד בסאה או בקב כן הוא נוהג במדה זו. והאומר שלי שלי אינו רוצה לההנותך ושלך שלך והלואי שלא תהנה אותי זו מדה ממוצעת בין החסיד המהנה ובלתי נהנה ובין רשע הנהנה ובלתי מהנה והיה סובר תנא קמא שאדם ההולך במדה בינונית רשאי ללכת במדה זו וכן היתה מדתו של שמואל שנא' ותשובתו הרמתה כי שם ביתו בכל מקום שהולך ביתו עמו כמו שנזכר בראשון מברכות וכן אמרו במדרש חזית על אליהו שנתארח עם הצרפית שאפי' נרות ואפי' פתילות היה מעביר עמו ממקום למקום שלא להטריח כל בריה: ",
+                    "<b>ויש אומרים זו מדת סדום.</b> אין במסכתא זו מחלוקת כמו שפירשתי בואל תסתכל בקנקן על כן אני אומר שלא בא זה התנא אלא להוסיף כי מדה זו יש בה רע קרוב למדה סדומית כי אע\"פי ששמואל לא היה נהנה היה מהנה וכן אליהו כמו שנזכר שם ותאכל היא והוא שהיא נהנית ממנו וזה שאינו מהנה כלל אם תגבר עליו מדה זו יבא שלא יהנה אפילו במה שאינו חסר כלום ושכנו או חבירו אינו מקבל ממנו הנאה וזו היתה מדת סדום שנא' פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל שהיו רוצים לשכח תורת הרגל מביניהם אף ע\"פי שהיתה הארץ רחבת ידים מספקת לכולם ועל זאת המדה אמרו חז\"ל כופין על מדת סדום כמו שנזכר בפרק הכונס ובראשון ובאחרון מבתרא ובפרק הנושא בכתובות ובפ' מי שהוציאוהו ובפ' חזקת ובפ' הבית והעלייה ובפ' גט פשוט ובפ' כיצד הרגל: ",
+                    "<b>והאומר שלי שלך ושלך שלי זו מדת עם הארץ.</b> נקרא זה עם הארץ שלא הגיע למדת חסידות שיהנה אחרים והוא לא יהנה מהם אלא נהנה מהנה בשוה וזהו ישוב המדינה:",
+                    "<b>והאומר שלי ושלך שלך זה הוא חסיד.</b> שהוא מפליג בעשיית הטוב שזה הוא ענין חסידות כמו שפירשתי שהוא רוצה לההנות אחרים ואינו רוצה לקבל הנאה משום אדם כרבי פנחס בן יאיר כמו שנזכר בראשון מחולין שמיום שעמד על דעתו לא סעד מפרוסה של אביו ומה שאמר לרבי וכי מודר הנאה מישראל אני והיה רוצה לסעוד אצלו הוא לפי שלא היה מתכוין ליהנות אלא לההנות לרבי בכבודו וכמו שהיה הולך רבי זירא בבי ריש גלותא לסעוד והיה אומר איקורי מיקרי בי כמו שנזכר בפרק אלו טרפות וזהו שמזכירין חכמים אדם חשוב המקבל מתנה שהוא כנותן מתנה לנותן כמו שנזכר בראשון מקדושין ובפרק הזהב:",
+                    "<b>והאומר שלך ושלי שלי זהו רשע.</b> שהוא עובר על לא תחמוד ובא לידי גזילה כיון שרוצה ליהנות ושלא יהנה לאחרים הוא נבהל להון ויגזול אחרים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות בדעות.</b> מדות אלו ביד האדם או לתקנם או לקלקלם ולולי זה לא היה נקרא חסיד המתוקן ורשע המקולקל ומי שהוא נוח לכעוס הפסד יש לו בזה כי כעס בחיק כסילים ינוח אבל כשהוא נוח לרצות כבר נשתכר ברצויו מה שהפסיד בכעסו ולזה אמר יצא הפסדו בשכרו. ומי שהוא הפך אע\"פי שהוא קשה לכעוס ויש לו שכר בזה אבל הפסיד שכרו כי בכל פעם שהוא כועס הוא קשה לרצות ומה יועיל שכרו במה שהוא קשה לכעוס אם אינו מתרצה כי אם בקושי זאת היא גירסת הספרי' ויש גורסי' נוח וכו' יצא שכרו בהפסדו קשה וכו' יצא הפסדו בשכרו וכן פירשוה רבינו שלמה ורבינו משה ז\"ל ובכל מקום שנזכר יצא שכרו בהפסדו רוצה לומר שההפסד הוא מאבד השכר כמו שאמרו בשני מיום טוב תמיה אני אם לא יצא שכרו בהפסדו. כי מה יועיל לו במה שהוא נוח לרצות אם הוא נוח לכעוס כי אחר שנתרצה יכעוס מיד וכל ימיו יהיה בכעס ואם הוא קשה לכעוס וקשה לרצות אע\"פי שהוא מתרצה בקושי ויש לו הפסד בזה כיון שהוא קשה לכעוס אחר שנתרצה אע\"פי שנתרצה בקושי יש לו שכר שיכעוס בקושי. והגירסא הראשונה יותר נכונה כי הכל הולך אחר החתום ונוח לרצות הוא טוב וקשה לרצות רע: ",
+                    "<b>קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד.</b> תימה הוא ומה חסידו' יש במי שאינו כועס והלא אמרו בשבת בפ' האורג כל הכועס יהי בעיניך כעובד ע\"א ואמרו בנדרים בפ' ארבעה נדרים כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו ויש לומר שיש עתים שהכעס טוב כמי שכועס על בעל עבירות כפנחס בשטים וכבר אמרו ביומא פ' בראשונה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לאו תלמיד חכם וזה במילי דשמייא ולמה נענש שאול מפני שמחל על כבודו כמו שנזכר שם וכן דוד צוה לשלמה וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה ונאמר ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול ועל כיוצא בזה נאמר שהחסיד רשאי לכעוס אך שיכעוס בקושי ויתרצה מיד. וכבר אמרו במבחר הפנינים אל תהי מתוק פן יבלעוך. וכן אמרו שם שהמלך צוה להרוג המורדים ולא כעס כלל. ואחד אמר לולי גודל רעתי עליך עשיתי בך נקמה ולזה אמר כי גם כשיחייב הענין לחסיד לכעוס יהיה קשה לכעוס ונוח לרצות כשיפייסוהו יתפייס ולא יהיה אכזרי למחול. ונראה שהגירסא המדוקדקת היא לִרַצות על משקל לכעוס כמו ולא יוסיף לרצות עוד וכן ראיתי מנוקד בתפלות ספרדיות כי לרַצות שהוא שגור בפי הכל הוא יוצא לאחר כמו בניו ירצו דלים ואל תרצה את חבירך ואם היא גירסא מדוקדקת נפרש אותו לרצות את עצמו: ",
+                    "<b>נוח לכעוס וקשה לרצות רשע.</b> זו מדה רעה מביאה לידי עבירה כמו שאמר אליהו ז\"ל לרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא בברכות בפרק תפלת השחר: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות בתלמידים.</b> אלו המדות אינן ביד האדם לקנותן ועל כן לא נזכר בהם חסיד ורשע אלא תחת אלהים הם בבריאתו של אדם וכמו שאמרו חכמי המוסר הבינה מתנה. וזאת המשנה היא ראיה מהמשנה הראשונה גרסתה כגירסת הספרים שהכל הולך אחר החתום בהפסד ובשכר כמו שכתבתי. ושמא מה שהטעה הסופרים לשנות הגירסא הוא שרצו להשוות בין שתי המשניות שיהיה יצא שכרו בהפסדו קודם ליצא הפסדו בשכרו. ואלו המדות הם תלויית לפי יצירת האדם שהדברים הנלמדים הם נחקקים בחדר המאוחר מן המוח כמו שנחקקים הצורות באבן או בשעוה כי שם הוא הכח הזוכר. והנה הממהר לשמוע הוא מי שמזגו חם כי הדברים החמים הם ממהרים לפתח עליהם הצורות יותר מהקרים והקשה לשמוע הוא הפך שמזגו קר והממהר לאבד הוא שמזגו לח כמו השעוה שהיא ממהרת לאבד הצורה החקוקה בה והקשה לאבד הוא שמזגו יבש כמו האבנים המפותחות שקשה לאבד הצורה המפותחת בהן. ולפי זה תתפרש משנה זו כן כי הממהר לשמוע הוא חם וכשהוא ממהר לאבד הוא לח וזה הוא טבע הדם אם כן מי שהוא דמיי יקבל מהרה הדברים וישכחם מיד וזה יצא שכרו בקבלו מהרה בהפסדו בשכחה אבל יש לו תקנה כשישקוד על התורה יום יום ותועיל משני צדדין מצד רבוי התלמוד ומצד החלישו הליחות כי העיון הגדול מנגב לחות המוח. ומי שהוא קשה לשמוע הוא קר וכשהוא קשה לאבד הוא יבש וזה הוא טבע השחורה אם כן מי שהוא שחור הוא קשה לקבל הדברים אבל יתקיימו בידו והשקידה לזה טובה מצד הקבול כמו שהיא טובה לראשון מצד השמירה וזה הוא יותר טוב מהראשון ויצא הפסדו בקושי קבולו בשכרו בזכרנות ואם שני התלמידי' לפנינו ואין לנו להספיק לשניהם נקדים הזכרן אע\"פי שהוא קשה לשמוע אל השכחן אע\"פי שהוא ממהר לשמוע כן כתב רבינו יונה ז\"ל. ואשר הוא מקבל מהרה הוא חם ואם אינו מאבד אלא בקושי הוא יבש וזה הוא טבע האדומה שהיא חמה ויבשה וזה הוא החכם שמקבל במהרה וזוכר כל מה שמקבל והשקידה לזה טובה לתוספת חכמה ורוב החכמים הם האדומיים וזה הוא הטבע הראוי לזכרים שיהיו חמים ויבשים ולזה נקראים זכרים לשון זכירה הפך הנקבות שהם קרות ולחות ולזה נקראים נשים לשון שכחה מענין נשיתי טובה. ומי שהוא קשה לקבל הוא קר ואם הוא ממהר לאבד הוא לח וזה הוא טבע הלבנה ומי שהוא לבני רחוק הוא שישיג חכמה כי יקבל בקושי ומה שיקבל ישכח מיד כמו הנשים שהם לבניות והם שכחניות ולזה נקרא זה חלק רע שלא זכה להיות לו מטבע הזכרים לא חום כמו הדמיי ולא יובש כמו השחוריי וזה הוא החלק הרע שנתן לו בבריאתו ולזה השקידה לזה צריכה משני צדדין מצד הקבול ומצד השמירה גם מצד החלישו הלחות כך נראה לי וכבר כתבנו כל זה בחלק שלישי מזה הספר. מהר לשמוע הוא שם התאר על משקל קשה לאבד ואינו כמו מהר קח את הלבוש ואת הסוס שהוא צווי ובמשניות גרסינן ממהר והוא בינוני מבנין הדגוש: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות בנותני צדקה.</b> אלו המדות הם ביד החכם ולכן נקרא הטוב חסיד והרע רשע. והרוצה שיתן ולא יתנו אחרים אע\"פי שהטיב במה שלבו נודבו לתת אבל הרע במה שרוצה שלא יתנו אחרים שהוא עובר באל תמנע טוב מבעליו וזה מתכוין שלא יצא שם טוב בצדקות אלא לו ועינו רעה בשל אחרים שרוצה שיצא להם שם רע בכליותם כן פירשו רבינו שלמה ז\"ל ורבינו יונה ז\"ל. ואינו נראה לי שאין זה דומה לעינו רעה בשלו ועוד שזה רשע הוא שרוצה רעת אחרים. ונראה לי לפרש כי רוב בני אדם אינם חומלים על ממון עצמם ונותנים צדקות אבל הם חומלים על ממון קרוביהם ואינם רוצים שיתנו לחמלתם על ממונם והיותם ככילי בהם שזהו פירוש עין רעה שהוא אוהב ממון: ",
+                    "<b>יתנו אחרים והוא לא יתן.</b> זה אינו רשע אחר שרוצה שיתנו אחרים ובזה הוא טוב אבל לכליותו בממונו אינו רוצה ליתן וזה הוא עינו רעה בשלווהוא יותר מגונה מהראשון:",
+                    "<b>יתן ויתנו אחרים חסיד.</b> זה הוא הנדיב אשר נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום. לא יתן ולא יתנו אחרים רשע. שאינו רוצה טובת העולם ועל זה נאמר וכילי כליו רעים הוא זמות יעץ כשהרבים מתקבצים לעשות צדקה הוא יועץ בליעל לבטל מחשבתם הטובה והוא רשע. ופי' בנותני צדק' בנתינת צדק' כי יש באלו המדות שאינם נותנים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות בהולכי לבית המדרש.</b> העשייה במקום הזה אם נפרש אותה לענין מעשה המצות איך יהיה מי שהולך ואינו עושה שכר הליכה בידו והלא אמרו בירושלמי הלומד ואינו עושה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. ואפשר לפרש הולך ואינו עושה שהוא עוסק בתורה ולא בגמילו' חסדים. ורבינו שלמה ז\"ל פירשו לענין הלמוד שזה הוא ענין זאת המשנה בהולכים לבית המדרש וההולך ואינו שומע ואינו שונה ולומד יש לו שכר הליכה. עושה שהוא לומד בביתו ואינו הולך לבית המדרש יש לו שכר מעשה. הולך לבית המדרש ונושא ונותן שם זאת היא המדה שאין למעלה ממנה והיא מדת חסידים. ושאינו הולך ולא שונה בביתו זאת היא היותר רעה והיא מדת רשעים שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה כמו שנזכר בפרק חלק ופירוש בהולכים לבית המדרש בהליכה לבית המדרש כי יש באלו המדות שאינם הולכים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות ביושבים לפני חכמים.</b> אלו המדות אין ראוי להקרא בהם האדם חסיד ורשע כי אין בידו להיות לו מדה יותר טובה ממה שיש בו וכבר זכר זה בתלמידים ארבע מדות שהן לענין הזכרנות והשכחה וזאת המשנה לא באה לפרש ענין הזכרן והשכחן אלא לפרש מי שיש כח בידו לברור הדעת הנכון ולהניח את שאינו נכון וזאת המדה היא מתת אלהים שהיא טובה ואינה ביד האדם ואין בזה חסיד ורשע וארבע מדות יש בהם:",
+                    "האחד דומה ל<b>ספוג</b> הוא ספוג הים שהוא מוצץ המים בין עכורים בין צלולים והכל נשאר בו ואינו פולט מהם כלום כן יש ביושבים לפני חכמים מי שהוא לבו רחב ומקבל כל מה ששומע ואין בו כח להבחין איזה לשון הוא עיקר וזה אע\"פי שהוא אפשר שיהיה מהר לשמוע ואינו מאבד כלום אינו חכם אחר שהוא סופג את הכל טוב ורע: ",
+                    "והשני דומה ל<b>משפך</b> שמשימין על פי החביות למלאתם מהיין היוצא מהגת או על פי הנוד למלאת אותו שמן שהוא מקבל הכל ומכניס בזה ומוציא מזה כן זה האיש מקבל כל מה ששומע במהרה בין נכון בין איננו נכון ובזה דומה לספוג אבל הוא מוציא הכל ולא נשאר בו כלום כן זה שומע ושוכח וזה הוא מהר לשמוע ומהר לאבד ויותר טוב הראשון בענין למוד ההלכה אבל זה האחרון יותר טוב בענין דעות האמונה מוטב שישכח הכל ולא ישאר בידו דעות האמונה מעורבות עם דעות הכפירה כן נראה לי:",
+                    "והשלישי דומה ל<b>משמרת</b> שנותנים על פי החבית שיכנס בה היין צלול וישארו השמרים במשמרת. ורבינו שלמה ז\"ל כתב כי זה טוב ממשפך שזה לא קלט כלום וזה קלט קצת פסולת. ורבינו משה ז\"ל כתב בהפך. ואני אומר שדברי רבי' שלמה ז\"ל הם אמת בלימוד ההלכה שישאר בידו קצת לשונות יותר טוב משלא ישאר בידו כלום. ודברי רבינו משה ז\"ל הם אמת בענין דעות האמונה שיותר טוב שלא ישאר בידו כלום ולא שישכח הדעות האמיתיות וישאר בידו דעות הכפירה והנה הם הולכים בזה לפי שטתם כי רבינו שלמה ז\"ל מפרש כל זה בענין למוד ההלכה ורבינו משה ז\"ל בענין למוד החכמה: ",
+                    "והרביעי דומה ל<b>נפה</b> שמרקדין בה החטה הנטחנת ויצאו ממנו הסובין שהן קליפות החטה כמו שעושין לחטה הנלתתת במים והמורסן שמאכילין לתרנגולין ונשאר בה הקמח הלבן הדק מעורב עם הסלת הגס והוא החשוב ומעבירין אותו קמח בנפה דקה עד שלא ישאר בסלת כלום מהקמח כמו שהיו עושין במנחות שמכניס הגזבר ידו ואם נדבק בידו מהלבן היה פסול למנחות כמו שנזכר במנחות פרק כל קרבנות צבור כן התלמיד שמקבל הכל ואחר כך בורר הנכון משאינו נכון דומה לנפה המוציאה את הקמח וקולטת את הסלת. וזו המדה היא היותר טובה שבכולן ואם הוא מהר לשמוע וקשה לאבד אין למעלה מזה ואשרי מי שזוכה לזאת המדה. ואלו המדות הם כמו שאומרי' הפילוסופים כל חלקי הסותר שהמקבלים החכמה יש מהם מקבלים הכל ונשאר בהם הגון ושאינו הגון ומניח הכל אחר שמקבלו. ויש שמניח ההגון ונשאר בו שאינו הגון ויש שמניח שאינו הגון ונשאר בו ההגון. עוד יש מדה אחרת לא זכרה התנא והיא שאינו מקבל כלום ולא דבר בזאת המשנה אלא ביושבים לפני חכמים ואי אפשר במי שיושב לפניהם שלא יקבל כלום. ובאבות דרבי נתן שנו ספוג מדרש הלכות ואגדות כשהוא מוציאן מוציאן מעורבבין. משפך כבולעו כך פולטו. משמרת מוציא כל מה ששומע בבית המדרש וקולט דבר של הבטלה. נפה קולט הכל מורסן סובין סולת קמח כן קולט הלכו' מדרש אגדות ומוציא כל אחד בפני עצמו. ולפי הברייתא הזו משפך יותר טוב ממשמרת כדברי רבינו משה ז\"ל ולא לענין דבריו. עוד אמרו ספוג תלמיד ותיק. משפך תלמיד טפש. משמרת תלמיד רשע. נפה תלמיד פקח: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל אהבה שהיא תלויה בדבר וכו'.</b> כאנשים המתחברים מפני שררה או שותפות ממון או אהבת איש לאשה מפני יופי ורוצה לבא עליה כיון שהיא תלויה בדבר שאינו מתקיים גם האהבה תתבטל בהתבטל הדבר ההוא כמו שאירע לאמנון שהיה אוהב לתמר מפני יופיה כמו שנא' את תמר אחותי אני אוהב וכשנתמלא רצונו ממנה ובעל אותה בטלה אותה אהבה ולא עוד אלא ששנא אותה שנא' גדולה השנא' אשר שנאה מאהבה אשר אהבה וזה איננו בכלל אהבה שהיא תלויה בדבר כי בהתבטל הדבר תתבטל האהבה אבל שתהיה שנאה ביניהם אינו מן הדין וגם המשנה לא אמרה כן כי האהבה והשנאה אינם קצוות שלא יהיה ביניהם אמצעי כי יש אנשים שאינן לא אוהבים ולא שונאים ושנאת אמנון היתה לה טענה יתר על ביטול הדבר והוא מה שאמרו בסנהדרין בפרק כהן גדול נימא נקשרה בו ועשאתו כרות שפכה ואין זה בכלל אהבה המתבטלת בהתבטל הדבר ואהבת דוד ליהונתן לא היתה תלויה בדבר שהרי היה יודע שהמלוכה תסוב ממנו אליו שנא' אתה תהיה למלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה והיה מן הדין לשנאתו אבל היה אוהב אותו אהבת נפש כמו שנא' כי אהבת נפשו אהבו כי כן ראוי לכל אדם שיאהוב אוהבי ה' על כן אמר נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים כלומר אתה היית אוהב אותי יותר מאהבת אדם לאשתו שהיא תלויה בדבר ואהבתך לי לא היתה תלויה בדבר. ויש מפרשים מאהבת נשים לבניהם או לבעליהן שהיא יותר חזקה מאהבת הזכרים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים.</b> לפי שבמשניות הראשונות פי' מה שיש בין החסיד והרשע סמך להם באלו המשניות מה שיש בין מה הוא לשם שמים ושאינו לשם שמים ומה שהוא מתקיים ושאינו מתקיים ומה בין המזכה את הרבים לאשר הוא מחטיא אותם ואין ספק כי המחלוקת המתקיימת היא רעה שהרי אמרו נוטריקון מכה חרון לקוי תכלית כלייה כמו שנזכר בילמדנו ומה זה שאמר שאם היא לשם שמים שסופה להתקיים פי' רבינו משה ז\"ל שהדברים יתקיימו לפי שכיון שהמחלוקת היא לשם שמים אינו מתכוין לסתור דברי חביריו אלא לדעת האמת והקב\"ה מסכים על ידם שיתקיימו הדברים ואיני יודע לפי פירושו מה בין מחלוקת הלל ושמאי למחלוקת קרח ועדתו כי כאן וכאן דברי האמת הם מתקיימין שהרי התורה נתקיימה שהיה חולק עליה קרח ודברי שמאי נתבטלו שאין בית שמאי במקום בית הלל משנה כמו שנזכר בראש יבמות ובמקומות אחרים ואם נפרש הקיום לאנשי המחלוקת יבא הדבר כפשוטו שהרי הלל ושמאי נתקיימו וקרח ועדתו אבדו. ואפשר לפרש סופה להתקיים שיודו זה לזה שאינן מתכוונין לנצח זה את זה אלא להעמיד הדבר על בוריו וכשיתקיימו ראיות האחד יתבטלו דברי האחר וכמו ששנינו חזרו בית הלל להורות כבית שמאי בפרק השולח וחזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי בתענית פרק אחרון. ואפשר לפרש שדברי שניהם יתקיימו האוסר והמתיר לפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם שכל אחד מביא ראיה לדבריו מהתורה ועל זה נאמר כולם נתנו מרועה אחד כמו שמוזכר בראשון מחגיגה ולפי זה אמרו בראשון מיבמות במחלוקת בית שמאי ובית הלל בצרת הבת אם היא מותרת שבית שמאי עשו כדבריהם ואע\"פי שהיו בניהם ממזרים לפי שהוא מחייבי כריתות לדברי בית הלל לא נמנעו מלעשות כדבריהם והוו מודעי לבית הלל ופרשו מנייהו ללמדך שהיה ביניהם אהבה ושלום לקיים מה שנא' והאמת והשלום אהבו כמו שנזכר שם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המזכה את הרבים וכו'.</b> המזכה את הרבים אין הדין נותן שיבוא חטא על ידו כמו שאמרו באחרון מיומא כדי שלא יהו תלמידיו בגן עדן והוא בגיהנם שנא' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת וכן המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כי הדין נותן שינעלו בפניו שערי תשובה שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם שנא' אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו כמו שנזכר שם:",
+                    "<b>משה זכה וזיכה את הרבים.</b> שנתנה להם תורה על ידו זכות הרבים המקיימים אותה תלוי בו כאלו הוא עושה כל אותן מצות יתר על צדקותיו וכן הדין לכל המזכה את הרבים כל מה שעושים ישראל הרי הוא כאלו הוא עשאו וזהו שנא' צדקת ה' עשה כשזכה את הרבים ועשה משפטיו עם ישראל וזה הפסוק דרשוהו חז\"ל במסכת סוטה פרק ראשון על משה רבינו ע\"ה בשעת פטירתו היו אומרים מלאכי השרת לפני הקב\"ה עליו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל כי ראש הפסוק נאמר על משה שהיה קבור בחלקו של גד שנא' וירא ראשית לו זהו גד שנטל חלקו תחלת כל השבטים כי שם חלקת מחוקק ספון כמו שתרגם אנקלוס ארי תמן באחסנתיה משה ספרא רבא דישראל קביר וסוף הפסוק הוא גם כן על משה שעשה צדקת ה': ",
+                    "<b>ירבעם חטא.</b> לעשות עגלים כדי שתתקיים מלכותו בידו ולא יעלו לרגל בירושלים ותחזור המלכות לבית דוד והחטיא את הרבים שגרם לישראל חטאים גדולים שהיו עובדים עגלים והכל תלוי בו כאלו כל מה שחטאו ישראל חטא הוא ונוסף על חטאיו ונענש עליהם שנא' על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל לא אמר הכתוב על חטאת ירבעם וישראל אלא על חטאת ירבעם ואשר החטיא את ישראל שהכל תלוי בו כאלו לא חטאו ישראל אלא הוא חטא הכל וכן הדין לכל מחטיאי הרבים והתורה הזהירה על זה ואמרה ולפני עור לא תתן מכשול שהוא נדרש על מכשיל חבירו להאכילו איסור ואומר לו שהוא היתר כמו שנזכר בא' מחולין ובא' מע\"ז: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מי שיש בידו שלשה דברים אלו מתלמידיו של אברהם אבינו.</b> לפי שבמשנה ראשונה לזו שנה לנו ההפרש שיש בין משה רבינו ע\"ה לירבעם בן נבט סמך לזה מה בין אברהם אבינו ע\"ה לבלעם הרשע ועוד לפי שהיה מסדר הדברים שהם תלוים במספר מעשרה לשבעה לארבעה סמך להם המשנ' הזו שהיא המספר שלשה וכל אלה הדברים הם מענין המסכתא שהיא משנת חסידים ושלשה דברים אלו נתחלפו בהם הפירושים בין רבינו שלמה ז\"ל ורבינו משה ז\"ל. ואני אכתוב פירוש רבינו שלמה ז\"ל לפי שמצאתי בילמדנו פרשת בלק ושם פירשו ג' דברים אלו בבלעם ומהם נלמוד אותם שהיו באברהם שהם חילופיהן. ובאבות דר' נתן פירשום באברהם כמו בבלעם והנה בבלעם נאמר בו וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו והיה מיצר לטובתן ורבה לקללם ולא עלתה בידו וברכם ועל ברכה זו נאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כמו שנזכר בפרק חלק ובתענית וזו היא עין רעה שמיצר בטובתן של בריות כמו שאמרו בפרק שמנה שרצים שדור משדרנא לך דלא תימא צר עין אני וכמו עינו צרה בתלמידי חכמים שבפרק הספינה כמו שפירשנו בפ' שני. ובאבות דר' נתן סמכו זה אל הנה העם היוצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ נתקנא בהם שעד עכשיו היו הכל צריכין לו ועכשיו נתפרסמה חכמת ישראל ונגלה קלונו וכן נאמר בו מאן ה' לתתי להלוך עמכם שאין כבודי ללכת אלא עם אנשים גדולים ודבר זה נלמד ממה שכתוב ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה וזה הוא רוח גבוהה שהיתה בו גאוה וגסות הרוח. וכן נאמר בבלעם אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וזו היא נפש רחבה שהיה מתאוה לאסוף הרבה ממון למלא נפשו הרחבה כי הנפש היא המתאוה כמו שנא' נפש רשע אותה רע ואפשר שיכנס בכלל זה תאוות הזמה כמו שפירש הר\"מ במז\"ל. וכבר אמרו בלעם בועל אתונו היה בראשון מברכות ובראשון מע\"ז ושנתן עצה לזנות בנות מואב. ויש ספרים הרבה שכתוב בהם נפש קצרה ושמא תיקון סופרים הוא לכנותו לגנאי. ובאברהם היו כל המדות האלו בחילוף עין טובה שהיה שמח בטובתן של בריות ומהנה אותם מנכסיו כמו שנא' טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל וידוע הוא נדיבותו של אברהם שאמ' מעט ועשה הרבה שנאמר ואקחה פת לחם ועשה בן בקר רך וטוב וכן נזכר זה באבות דר' נתן ונתן מעשר למלכי צדק ולעפרון נתן ארבע מאות שקל כסף ולא הקפיד על ממונו וזו היא עין טובה הפך עינו של בלעם הרעה: ",
+                    "<b>ורוח נמוכה.</b> שהיה עניו מאד שנא' ואנכי עפר ואפר ואמר לשלשה אנשים אל נא תעבור מעל עבדך אע\"פי שנראו לו בדמות ערביי' ולבני חת אמר גר ותושב אנכי עמכם וכן נזכר זה באבו' דר' נתן. וזה הפך רוח בלעם שהיתה רוחו גבוהה שהנמוך הפך הגבוה: ",
+                    "<b>ונפש שפלה.</b> באבות דרבי נתן למדו זה ממה שאמר ואנכי עפר ואפר וכבר כתבתי שזה הוא בכלל רוח נמוכה. ויש לפרש נפש שפלה כי מתוך שפלות נפשו לא היה רוצה ריבוי ממון כדי שיתנשא על הבריות ולזה אמר למלך סדום הרימותי ידי אל ה' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך כי נפשו המתאוה היתה שפלה ולא התאוה כלל לריבוי הון כמו שנא' נפש ברכה תדושן ונאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. ואפשר שיכנס בזה מיעוט התאוה לתשמיש כמו שכתב רבינו משה ז\"ל ועל זה אמר כי עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את כי מתוך צניעות שהיתה בו לא הכיר בה עד שראה בבואה שלה בנהר כמו שהזכירו חז\"ל בבראשית רבה ובשלוחו הגר כתיב וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו ולא על הגר וזה הפך בלעם שהיתה נפשו רחבה לא ישביענה הים הגדול שהשפלות לנפש הוא מונע אותה מלהרבות ממון והוא הפך הנפש הרחבה שמבקש למלאת רחבה. כן נראה לי להשוות אלה המדות שאינן מפורשים בילמדנו באברהם לאותן שהם מפורשים שם בבלעם ולא ראיתי מי שפירש כן והאמת יורה דרכו. עוד נראה לי כי נאמר זה לפי מה שהסכימו בו חכמי הרפואה שיש באדם שלשה איברים ראשיים לכל הכוחות והם המוח והלב והכבד סימן להם מל\"ך. והחושים הם מכוחות המוח גדול שבכולם חוש הראות והמדות הנפשיות הם מכחות הלב כמו הגאוה והענוה והתאוה לתענוגים הגופניים הוא מכחות הכבד ואברהם היה שלם בכולם ובלעם הרשע היה הפכו ושלמות מזג הגוף יורה על שלימות יסוד הנפש על כן זכה אברהם לגן עדן ובלעם הרשע היה הפכו נטרד לגיהנם וזה כפתור ופרח. תלמידיו של אברהם אבינו הם הצדיקים האוחזים דרכו אוכלין העה\"ז. שאלו הם מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה ונוחלין העולם הבא שהקרן קיימת להם לעולם הבא שנא' להנחיל אוהבי יש פשטיה דקרא הוא להנחיל אוהבי הרבה יש בידי. ובסדר טהרות במשנה בסוף עוקצין ובפרק חלק דרשו עתיד הקב\"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות ופירש רבינו משה ז\"ל בפירוש המשנה שאפילו ישאר אדם בתענוג של שלש מאות ועשר עולמות יותר הוא תענוג העולם הבא שאלו התענוגים הם תענוגי הגוף ואותו התענוג הוא בנפש ואין זה דומה לזה והוכיחו זה ממלת יש שהוא הפך אין שהוא העדר ויש הוא מקיום המתמיד ולפי פירושו זה המנין אין לו בזה ענין. ואני אומר כי שבתות השנה הם מעין העולם הבא שהם ימי מנוחה ושאר ימי השבת הם ליגיעה ועמל וכשתסלק מהשנה שהם שס\"ה יום השבתות והרגלים ישאר שלש מאות ועשר ואלו הן שלש מאות ועשר עולמות שהקב\"ה עתיד להנחיל לכל צדיק לעולם הבא כמנין יש שיהיו כל ימות השנה מנוחה כיום השבת וזהו שאמרו במסכת תמיד מזמור שיר ליום השבת לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים וכן היא במסכת ראש השנה בפרק יום טוב של ראש השנה וכבר פירשתי זה בחלק שלישי מזה הספר. ואוצרותיהם אמלא בעה\"ז שנא' וימלאו אסמיך שבע. להנחיל אוהבי יש הם אברהם ותלמידיו שנא' זרע אברהם אוהבי: ",
+                    "<b>תלמידיו של בלעם הרשע.</b> הם כל מי שלומד ממנו והולך בדרכו הרעה יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת. אע\"פי שיש מהם אוכלין הע\"הז כתלמידיו של אברהם אבל סופן לירש גיהנם נחלת עולמים שלא יהיו מצפצפין ועולין וגם יורדין למדריגה התחתונה של גיהנם שהיא באר שחת והוא הפך העולם הבא כמו שאמרו בפ' תפלת השחר אני רץ לחיי העולם הבא והם רצין לבאר שחת. ואפשר ג\"כ שאף הע\"הז אינן אוכלין אבל מתים בחצי ימיהם כמו שאירע בבלעם שלא הגיעו שנותיו לחצי ימי שנותינו בהם שבעים שנה שלא חיה אלא שלשים ושלש שנים כמו שהוא כתוב בספר המינים וכמו שנזכר בפרק חלק. וזהו שהביא ראיה מהפסוק אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. ובלעם היה איש דמים שבעצתו נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל שנא' הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'. והיה איש מרמה כי במרמה הכשיל ישראל בעצתו שנאמר לכה איעצך ותרגם אנקלוס אמלכינך מה דתעביד שאמר לו אלהיהם של אלו שונא זמה אפקירו בנותיכם אליהם ועל ידי זנות יהיה בהם נגף כמו שנזכר בפרק חלק ובספרי. ואני אבטח בך הוא סוף הפסוק ועל ידי הבטחון בך תציליני מגיהנם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהודה בן תימא אומר.</b> יש אומרים כי הוא רבי יהודה בן דמא שהיה מעשרה הרוגי מלכות והוא בן אחותו של רבי ישמעאל כמו שנזכר בראשון מע\"ז ובפרק שתי הלחם במנחות ובפרק אין דורשין ומשענה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו ולפי שהזכיר העולם הבא שהוא גן עדן וגיהנם סמך לזה אלו הנוחלין גן עדן וגיהנם אע\"פי שהעזות היא רעה כמו שהזכיר אחרי זה וכן השפלות והחולשה הם טובים וכן העצלה לקבץ ממון היא ג\"כ טובה כמו שנזכרו אלו הדברי' באברהם אמר יהודה בן תימא כי צריך האדם להשתמש במדות האלו והם העזות והגבורה וכן הקלות והריצה לעשות רצונו של הקב\"ה שהוא אבינו שבשמים מקל וחומר מאבינו בשר ודם ועל כן אמר אביך שבשמים. והנמר הוא עז פנים כי הוא ממזר כמו הפרד שהוא בן חזיר היער ובן לביאה כי בעת יחם האריות הנקבה מכנסת ראשה בסבכי היער ונוהמה ותובעת הזכר והחזיר שומע קולה ורובע אותה וכשבא הארי ומוצא אותו רוצה להורגו והחזיר מכניס עצמו לתוך הטיט ומתלכלך כי כן דרכו של חזיר להתלכלך ואז הארי מתרחק ממנו כי הוא מלך שבחיות ומואס לכלוך ולפי שהוא ממזר יש לו עזות פנים לא מגבורה כמו האשה הזונה שנא' העיזה פניה כי אין העזות אלא הפך הבושה כמו שנזכר בסוף זאת המשנה ולזה כל ממזר הוא עז פנים לפי שמתערבים בו שני מינים כמשפט כל המורכבים כמו שידעו הרופאים אע\"פי שאפשר שיהיה חלש. והנשר קל שבעופות לעוף ולנטוש עלי אוכל כמו שנא' מנשרים קלו ונאמר כנשר יטוש עלי אוכל ונאמר כנשר חש לאכול. והצבי קל ברגליו לרוץ שנא' ועשאל קל ברגליו כאחד הצבאים לרוץ על ההרים. והארי הוא גבור שבחיות שנא' ומאריות גברו ונאמר ליש גבור בבהמה ונאמר כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו. וצריך האדם להיות עז פנים ולא יתבייש לשאול כי אין הביישן למד וכן לא יתבייש מלהקשות בפני רבו שנא' ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש וכן היה אומר ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי כמו שנזכר בפרק יש נוחלין ושיהיה קל כנשר לחזור על תלמודו כדי שיזכה לכתר תורה ויגבה על כל חביריו כנשר המגביה לעוף יתר מכל העופות. ושיהיה רץ כצבי שאם באה מצוה לידו ימהר לעשותה כמו שאמרו במכילתא ושמרתם את המצות אל תקרי המצות אלא המצות אזהרה שלא יחמיץ המצוה וכן בשני מיבמות ובפרק החולץ שהויי מצוה לא משהינן ושנינו הוי רץ למצוה קלה. ושיהיה גבור כארי לכבוש את יצרו מהעבירות וכן שנינו אי זהו גבור זה הכובש את יצרו וכל זה כדי לעשות רצון אביו שבשמים הוא צור ילדו והוא אל מחוללו. תחלה לשאול ולהקשות אחר זה לחזור על תלמודו אחר לעסוק במצות אחר לכבוש את יצרו וזה כל האדם ולכן הזהיר יהודא בן תימא על אלה הארבע מדות ונתן להם דמיון מהבהמות והחיות והעופות כך נראה לי. ואמרו בפרק ערבי פסחים תנא דבי אליהו אע\"פי שאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות פירוש ללוות מהם כדי להרבות בסעודה אבל עושה דבר מועט בתוך ביתו מאי ניהו א\"ר פפא כסא דהרסנא כדתנן יהודה בן תימא אומר וכו' כי לא לכל א\"ר עקיבא אלא במי שהשעה דוחקת לו ביותר אבל צריך האדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לעשות רצון אביו שבשמים לכבד שבתות וימים טובים וזו של רבי עקיבא הביאוה פרק כל כתבי: ",
+                    "<b>הוא היה אומר עז פנים לגיהנם.</b> זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות. עז פנים לגיהנם כשאינו עושה כן לעשות רצון אביו שבשמים אלא שהוא מעיז פנים כנגד רבותיו והוא לגיהנם כי הוא רשע שנאמר העז איש רשע בפניו ורשע הוא לגיהנם שנאמר ישובו רשעים לשאולה. ובוש פנים לגן עדן שזהו סימנן של זרעו של אברהם ביישנין רחמנים גומלי חסדים כמו שנזכר בפרק הערל ובפרק המביא כדי יין אמרו כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרע אברהם אבינו ואם אינו מרחם הוא מערב רב וכן הדין למי שאינו בוש פנים וכבר שאלו לחכם ואמרו לו מהו הבושת אמר להם השכל ומהו השכל אמר להם הבושת ואמרו סימן הבנים הכשרים הבושת על פניהם והבושת הוא דרך החיים הארוכים ועל זה אמר התנא כי בוש פנים לגן עדן לפי שהוא סימן שהוא מזרע אברהם ונוחל גן עדן כמוהו כמו שנאמר להנחיל אוהבי יש וחתם דבריו בתפלה שיבנה עיר ירושלם במהרה בימינו כלומר כמו שחננתנו זאת המדה כן יהי רצון שתבנה וכו' מכאן נראה שיהודה בן תימה היה אחר החורבן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא היה אומר.</b> הוא היה אומר שמואל הקטן. בן חמש למקרא כל השנים הללו הם שלמות והראיה בן שלש עשרה למצות שהם שלש עשרה שלמות וביום ראשון משנת ארבע עשרה נתחייב במצות כמו שנזכר בפרק מי שמת ובפ' בא סימן ובאחרון מיומא ודבר זה נלמד מן הערלה שהיא אסורה לשלש שנים אפי' בהנאה וברביעית מותרת על ידי פדיון ובחמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו וזו אסמכתא היא בויקרא רבה ובילמדנו אבל בגמרא אמרו בפר' לא יחפור ובכתובות פר' נערה שנתפתת' אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות בציר משית לא תקבל מכאן ואילך קבל וספי ליה כתורא כי חמש שנים ראשונים עדיין הוא רך ואין מטילין עליו אימת הרב ואביו מלמדו בתוך ביתו תורה צוה לנו ושמע כמו שנזכר בסוכה פרק לולב הגזול ובפרק נערה אמרו אמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה והיה נראה כי אין זה כדברי המשנה על כן היו מפרשין בר שית למקרא כיון שנכנס בשנת שש וזה הפירוש אינו נראה שכל שנים הנזכרים כאן הם שלמות על כן נראה שהמשנה דברה שאביו מלמדו מקרא בתוך ביתו ואמרה לי אם לשלחו לבי רב אחר שהרגילו אביו שנה אחת בבית ואפשר לחלק בזה בין בריא לחלוש כמו שחלקו שם בגמרא שהבריא לחמש והחלוש לשש:",
+                    "<b>בן עשר למשנה.</b> שכן מצינו בלויים שכתוב אחד אומר ומבן עשרים וחמש שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד בן עשרים וחמש לחינוך בן שלשים לעבודה מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה כמו שנזכר בחולין ובספרי אם כן זמנו הוא מבן חמש למקרא וללמוד משנה כשיהיה בן עשר:",
+                    "<b>בן שלש עשרה למצות.</b> למדנו משמעון ולוי שכתוב בהם אחי דינה איש חרבו ואותו היום בני שלש עשרה שנה היו שיעקב עמד בבית לבן עשרים שנה שנאמר זה לי עשרים שנה בביתך ואחר שבע ראשונים נשא לאה וילדה לו בנים ובשתי שנים נולדו לו ראובן שמעון ולוי לפי שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד וכשתסלק שבע שני העבודה ושתי שנים מלידת שלשה בנים נשארו י\"א שנה ללוי השלישי ונאמר ויעקב נסע סכותה בקיץ ויבן לו בית בחורף ולמקנהו עשה סוכות בקיץ הרי כאן י\"ח חדשים וששה חדשים עשה בדרך הרי כאן שתים וי\"א הרי כאן י\"ג שנים ואז נקרא לוי איש. ובמדרש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו בגימטריא ז\"ו שלש עשרה שנה ואז תהלתי יספרו. ועוד כי בזמן הזה ראוי להוליד ונקרא איש כמו שנזכר בפ' בן סורר ומורה וזה הלכה למשה מסיני כי פרקי בן ובת הם הלכה למשה מסיני כמו שנזכר בנדה בפרק יוצא דופן: ",
+                    "<b>בן חמש עשרה לתלמוד.</b> שבתוך חמש שנים שהתחיל ללמוד המשנה מתחלת עשר עד סוף חמש עשרה ידע המשנה שזה הוא השיעור לתלמיד הרואה סי' יפה בתלמודו ואז יעסוק בתלמוד שהוא פי' המשנה כי כן היה מנהגן חמש שנים לומד ארבעה ועשרים וחמש שנים שתא סדרי משנה ואח\"כ עוסק בתלמוד ובגמ': ",
+                    "<b>בן שמנה עשרה לחופה.</b> כנגד שמנה עשרה אדם הכתובים בפרשה מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן ה' אלהים את הצלע ואם תאמר תשע עשרה הם הוציא אדם לגופו והשאר לדרשה ויש אומרים והוא כחתן יוצא מחופתו הוא בגימטריא שמנה עשרה והוא אשה בבתוליה יקח:",
+                    "<b>בן עשרים לרדוף.</b> כי חמש שנים למד תלמודו שכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות חמש למקרא חמש למשנה חמש לתלמוד והיינו עשרים ואח\"כ מחזר על תלמודו שהרי למד כל צורכו והיינו בן עשרים לרדוף שירדוף אחר תלמודו. יש מפרשים בן עשרים לרדוף אחר מזונותיו שיש לו ריחים בצוארו שכבר נשא אשה והוליד בנים בשתי שנים וכבר עסק בתורה ועתה יעסוק בדרך ארץ. ויש מפרשים בן עשרים לרדוף אותו מן השמים שאין בית דין של מעלה מענישין עד עשרים שלא נענשו דור המדבר אלא אותן שהיו בני עשרים ומקרא מפורש הוא. ובשבת פרק רבי עקיבא אמרו ימי שנותינו בהם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת ומפני עונש המחלוקת הוא שנענשי' בידי שמים אפילו הקטנים כמו שנענשו במחלוקתם של דתן ואבירם אפילו טפם אבל בשאר עבירות בית דין של מטה מענישין בני י\"ג שנה ובית דין של מעלה מענישין בני עשרים שנה כמ\"ש רש\"י ז\"ל בפרשת קרח: ",
+                    "<b>בן שלשים לכח.</b> מלויים שמבן שלושים שנה היו מקימין המשכן ומפרקין אותו וטוענין העגלות ונושאין בכתף:",
+                    "<b>בן ארבעים לבינה.</b> כמו שאמרו בראשון מע\"ז דלא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין כמו שמצינו במשה שלא רמזה להם לישראל עד ארבעים שנה משנתנה תורה שהרי הפסוק אומר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימי' והשכינה אמרה אותו ועד שנת הארבעים אמר להם ולא נתן לכם לב לדעת מכאן שאין אדם עומד על דעת רבו עד שלומד לפניו ארבעים שנה: ",
+                    "<b>בן חמשים לעצה.</b> למדנו מן הלויים שנא' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד אלא מה יעשה ושרת את אחיו לתת להם עצה:",
+                    "<b>בן ששים לזקנה.</b> במס' מועד קטן בפ' ואלו מגלחין אמרו מת לששים שנה זו מיתת כל אדם ודור המדבר היו בני עשרים והיו במדבר ארבעים שנה הרי שמתו לששים שנה וכן אמרו בירושלמי במס' בכורים ואמר מר זוטרא מאי קראה תבא בכלח אלי קבר בכלח בגימטריא ששים הוו:",
+                    "<b>בן שבעים לשיבה.</b> מדוד שהרי שני חייו שבעים שנה וכתוב בו וימת בשיבה טובה בדברי הימים ואע\"פי שכל שנותיו של שמואל הרמתי לא היו אלא חמשים ושתים שנה ונאמר בשמואל ואני זקנתי ושבתי כבר פירשו זה בראשון מתענית לפי שקפצה עליו זקנה שלא יהיו הבריות מרננין עליו שמת בחור והקב\"ה היה רוצה להמליך דוד ושימות שאול ושמואל לא היה רוצה שימות בחייו ולפי זה קפצה עליו זקנה כאלו היה בן שבעים ולזה אמר ואני זקנתי ושבתי. וזו היא הזקנה הטבעית שימות האדם שבעים שנה שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואז נראית באדם השיבה והם השערות הלבנות כי הכח כבר הוא תשוש ואינו יכול לעכל המזון ונשאר במעיו בלתי מעוכל ונהפך ללבן כמו הלחם המתעפש שעולה בו חלודה לבנה והשערות הם שואבות מאותו לובן כמו הירקות ששואבו' המים ונהפכות השערות מפני זה משחרות ללובן ועל כן היה שער לבן סימן טומאה בנגעים כי אין הלובן אלא מחמת תשות כח שיש באדם מפני זקנה או חולי וכבר נמצאו אנשים הלבין שער ראשם מפני חולי וכשהבריאו חזר כמו שהיה וזה ראיה כי הלובן אינו אלא מפני חולשה ולזה מתחלת השיבה בצדעים שהוא מקום חלוש מאד עד שהמכה לחבירו בצדעיו ימיתנו. ואומרים חכמי העכו\"ם כי לא תמצא השיבה כי אם בבני האדם אבל בבהמות והחיות אינה נמצאת שיתהפך שערם ללובן מחמת זקנה. ויש אומרים כי הסוס תמצא בו השיבה והכורכיא היא הפך שמתהפך מלובן לשחרות מפני זקנה. וחיי ימי האדם שבעים שנה כי הוא מספר שבעה על שנים עשר על עשרה כי השנה מחוברת משנים עשר חדש לפי שבכל חדש עומדת החמה במזל אחד וכשהקיפה שנים עשר מזלות נגמרה השנה וכששמשו שבעה כוכבי לכת כל אחד שנה היו שבע שנים ולזה נבחרה שנת השמטה לשנה השביעית וכששמטה כל שמטה עשר שנים כנגד עשרה רקיעים שנא' כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך שהם עשר כמנין האצבעות אז היו שבעים שנה וכן מצינו מספר השבעה משמש בכל גבולי החליים והוא מענין זה שהשביעיות כולם לפי תשמיש שבעה כוכבי לכת היו ימים או שנים או עשיריות שנים. ובדורות הללו כבר חלשו כחות האדם בשבעים שנה ואלו הן החיים הטבעיים ואלו היה כח האדם יותר חזק היה אפשר שיגיע לשבע מאות שנה שהוא עשר פעמים וכן היו שנות הראשונים לפי שנולדו מאדם שלא נברא מטיפה סרוחה כמונו אלא עפר מן האדמה והיה כחו חזק מאד וחיו שבע מאות שנה ויותר דרך זרות כמו ששנותינו היום מגיעים לשמונים דרך זרות כמו שנא' ואם בגבורו' שמונים שנה וכבר מצינו למך שחיה שבע ושבעים ושבע מאות כולם שביעיות כי זה הוא המספר הטבעי ואם יש יותר או פחות הכל הוא שומר זה המספר זה נראה לי סיבת אריכו' ימי הראשונים. ורבינו משה ז\"ל אמר שהיו היחידים ההם בלבד מתנהגים בהנהגת הבריאות ולזה היו מתקיימים כל כך. ורבינו משה בר נחמן ז\"ל חלק עליו ואמר שאי אפשר להנהגה להוסיף משבעים לתשע מאות והוא ז\"ל נתן טעם לדבר לפי שהאויר היה זך ואחר המבול נתקלקל וגם זה רחוק שיגרום קלקול האויר כל זה השינוי וגם ראינו שהנולדים אחר המבול חיו הרבה. ורז\"ל בבראשית רבה נתנו טעם לאורך הימים מפני התקופות והחשבונות והמזלות כי התקופות וחכמת המזלות צריכה זמן מרובה לדעת מהלכי המזלות ולולי אריכות החיים לא היו מגיעים אל זה. וזה אמת הוא ויותר נכון מהכל ולפי ששורש כל אלו הדברים הוא מספר שבע' אמרו חז\"ל שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כי האלף האחד לעולם כמו עשר שנים לאדם. ודע כי חכמי הטבע אומרים כי הזמן איננו דבר אחר אלא מספר התנועה כי יום אחד הוא שיעור תנועת הגלגל המשלים היקיפו ביום אחד וכן שאר הזמנים שיעורם כשיעור התנועה ועל כן מי שאינו מרגיש בתנועה אינו מרגיש בזמן כמו מי שהוא מתעסק בשחוק ובדברים המשעשעים אותו ידמה לו שהיום קצר הפך החולים ואשר הם מצטערים ידמה להם שהלילה ארוך כמו' שאמר הכתוב מתי אקום ומדד ערב ואמרו חז\"ל בילמדנו על הכתוב שאמר בואלה שמות בימים הרבים ההם שהיו ימים של צער מפני הגלות וכן בימים רבים של זבה מפני שפורשת מבעלה וכן בימי' רבים של רעב שהיה בימי אליהו שלא היה אלא שנה שלימה וחדש מכאן וחדש מכאן כמו שנזכר בירושלמי פרק חזקת וקרא בו הכתוב שלש שנים לפי שהיו ימים של צער לפי שהיו כוספים מתי יעבור אותו זמן וצופים בו ומי שאינו מרגיש בתנועה כגון אלו הנשקעים בדברים המענגים אותם ידמה להם הזמן הארוך זמן קצר ולא יפעל בהם הזמן כלום. כמו שספרו הפילוסופים על אנשים אלהיים נשקעים בשינה בארץ רודי\"ש בהדבקם בשכל הפועל שלא הרגישו בתנועה ולכן לא הרגישו בזמן כי הזמן מקרה נמשך לתנועה וכן הזכירו חז\"ל על חוני המעגל שנשקע בשינה שבעים שנה ולא הרגיש התנועה והזמן לא פעל בו כלום כאלו לא היה אלא שינה של לילה אחת. וזה היה ענין משה רבינו ע\"ה בעומדו בהר ארבעים יום וארבעים לילה כי מרוב התענוג שהיה לו מלימוד התורה מפי הגבורה לא הרגיש בתנועה והזמן לא פעל בו כלום ולא רעב ללחם ולא צמא למים וזכה לקירון עור פנים הפך הרעב שמתכרכמין פניו ושב אותו קירון טבעי לא מקרה עד יום מותו שנאמר בו לא כהתה עינו ולא נס לחה ובמדרש תנחומא רמזו שמשה רבינו ע\"ה לא היה מרגיש בזמן וזהו שאמרו מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא כשהקב\"ה מלמדו תורה שבכתב ידע שהוא יום וכיוצא בזה אמרו בואלה שמות רבה וזהו ענין אליהו ז\"ל שהוא עדיין חי וקיים לפי שהוא בשמים עם המלאכים למעלה מהתנועה וכיון שהוא למעלה ממנה הוא למעלה מהזמן והזמן אינו פועל בו וזהו סיבת קיום אנשי התחייה בעולם שכולו ארוך והשם יזכנו להיות מהם אמן: ",
+                    "<b>בן שמנים לגבורה.</b> וזהו לשון הכתוב ואם בגבורות שמנים שנה שאם כחו של אדם הוא חזק יגיע לשמונים וכתבו חכמי הטבע כי סיבת ההוייה התמידית שאינה משתנית שיבא שמעון אחר ראובן ולוי אחר שמעון וכן לעולם היא התנועה הראשונה היומית כי זאת התנועה היא נמצאת בענין אחד וסיבת ההוייה וההפסד היא הויית ראובן והפסדו היא התנועה שיש לשמש בגלגלו לפי שאינה בענין אחד אלא פעם יקרב ממנו בהיותו במזלות הצפוניים ופעם ירחק ממנו בהיותו במזלות הדרומיים ואנו רואים כי בקרבתו ממנו נעשים ההויות והצמחים מתיבשים על כן יראה שזמן הבחרות והגדול הוא שוה לזמן הזקנה והירידה ולפי שהרופאים אומרים שהגדול הוא עד חמש ושלשים שנה יהיה זמן הירידה עד שבעים שנה אם אין שם סיבות מקרייות מהפסד אויר או הנהגה רעה ואפשר שיחי' יותר משבעים שנה בטוב ההנהגה ועל זה אמר התנא בן שמונים לגבורה וזה שאמרו הטבעיים אמת הוא כי אנו רואים שזמן העיבור משוער הוא בתנועת הלבנה כן קץ האדם הוא משוער בתנועת השמש וכבר פירשתי יותר למעלה ממה שפירשו הם טעם למה היה קץ האדם מקיף בשביעיות וגם פה שחלקו המיתה לשלשה מינים מיתה טבעית ומיתה אלהיית והיא מיתת מגפה ומיתה מקרית והיא בפשיעת האדם בעצמו מקרא מלא הוא שנא' חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה אם ה' יגפנו הוא ההפסד באויר יומו יבא ומת היא מיתה טבעית והוא הקץ הקצוב לפי טבעו או במלחמה ירד ונספה מיתה מקרית בפשיעה ורוע ההנהגה וכן פירש בעל הכוזר ז\"ל: ",
+                    "<b>בן תשעים לשוח.</b> הולך שחוח וכפוף. ויש מפרשים לשון שוחה עמוקה לשון קבר. ויש מפרשים לשון תפלה כמו לשוח בשדה בסי\"ן שאין לו עסק אלא בתפלה. ופירש רבינו יונה ז\"ל בספר שערי צדק כי כוונת התנא בהזכירו זמני הזקנה הוא להעיר אוזן לאדם שיתעורר בתשובה כשיראה שהוא בא בימים וקרוב לבא עתו וימיו לא ימשכו ולא יהיה מאותן שנא' עליהם גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע ואמרו כי פילוסוף אחד כשראה לובן שערו אמר אלו הם שלוחי המות: ",
+                    "<b>בן מאה כאלו מת ובטל מן העולם.</b> שלא נשארה בו לחלוחית וכמת הוא בחייו וכל זה בדורות הללו בלבד וכן על צד הטבע אבל על צד הרצון האלהי אפשר להוסיף על הקץ הקצוב כדעת מי שאומר זכה מוסיפין לו כמו שנזכר בפרק החולץ ויש ללמוד ממה שאמר בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה דין מדיני התורה כי לדברי אנקלוס שהוא מתרגם מפני שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא וזהו יניק וחכים אם כן והדרת פני זקן נדרש לזקן אשמאי פירוש בור מתרגומו של אנקלוס והאדמה לא תשם וארעא לא תבור וכשהגיע לששים הרי הוא זקן וחייבים לעמוד מפניו ולדברי איסי בן יהודה שדורש יניק וחכים מן והדרת פני זקן שאין זקן אלא מי שקנה חכמה ומפני שיבה כל שיבה במשמע אם כן אינו חייב לעמוד מפני זקן שלא למד חכמה עד שיהיה בן שבעים שאין קרוי איש שיבה אלא בן שבעים:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן בג בג אומר.</b> זהו סוף הפ' החמישי ובסדורי תפלות עשאוהו ראש פ' ששי והכניסו בו ברייתא. לפי שבספרד ובצרפת נוהגים לקרות מסכתא זו בין פסח לעצרת והם שש שבתות ועשו מזה הסוף פרק אחד עם הברייתא שקורין בשבת ששית והוא פר' שלו חכמים. ובמקומות אלו נהגו לקרות מסכ' זו אחר עצרת עד אב וקורין וחוזרין אחר שמשלימין וזאת המשנ' שהיא בלשון ארמי' לא ידענו למה כי על דאטפת אטפוך הם דברי הלל שהיה בבלי ולשונם ארמי' ובנן דוכרין ובנן נוקבין ושאר תנאי כתוב' שהם בפ' נערה שנתפתתה ואם אוביר ולא אעביד שהוא בפרק המקבל שהוא במשנה הם לשון השטרות שהיו כותבין בלשון ארמ יתכמו שמוכיח בהרבה מקומות בתלמוד אבל משנה זו לא ידענו למה נכתבה בלשון ארמית. ושמא בן בג בג ובן הא הא היו מבבל כהלל. ובמסכת עדיות יש משנה בלשון ארמית העיד יוסף בן יועזר איש צרידה על אייל קמצא דכן וכו' והביאוה בראשון מפסחים ובשני מע\"ז ולא מצינו אלו התנאים בשום מקום אלא בן בג בג בבבא קמא פרק המניח ובערכין פרק אין בערכין ובפרק בכל מערבין ובפרק התכלת ובפסחים פרק מי שהיה טמא ובבכורות פרק ראשון והיה שמו יוחנן בן בג בג כמו שנזכר בראשון מקדושין והיה אומר הפוך בתורה והפוך בה שזה הוא פירוש סלסליה כמו שאמרו בראש השנה פרק ראוהו בית דין ובמגילה פרק שני לא הוו ידעי רבנן מאי סלסליה ותרוממך. שמעוה לאמתיה דרבי דאמרה לההוא גברא דהוה מהפך בחזייה עד מתי אתה מסלסל בשערך וכו': ",
+                    "<b>דכולה בה.</b> שהכל תמצא בה ובכל שעה תמצא בה חדושים וכמו שאמרו פרק כיצד מעברין למה נמשלה תורה לתאנה מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים כך התורה וכן אמרו שם למה נמשלה התורה לדד מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב כן התורה כמו שנזכר שם:",
+                    "<b>סיב ובלה בה.</b> גם עד זקנה ושיבה לה תעזבנה. סיב לשון זקנה תרגום זקן סיב. ובלה לשון יבלו בחירי בישעיה:",
+                    "<b>ומינה לא תזוע.</b> אפילו למדת כל התורה כולה אל תאמר כמו שאמר בן דמא לרבי ישמעאל אני שלמדתי כל התורה מהו שאלמד חכמה יונית אמר לו צא ובדוק שעה שאינה מן היום ומן הלילה כלומר שאין שם שעה מותרת לעסוק בחכמה אחרת זולתי חכמת התורה שנא' והגית בו יומם ולילה זהו כל הזמן ולא התירו לעסוק באותה חכמה אלא בבית הכסא או בבית המרחץ שאסור להרהר בתורה כמו שנזכר בפ' שתי הלחם במנחו'. ומה שנהגו היתר בזה הוא לענין להשיב את אפיקורוס כמו שהארכתי למעלה בפרק שני. ויש ספרים שכתוב בהם סיב ובלה בה ובה תחזי ומינה לא תזוע שאין לך טובה הימנה וכתבו זה במשנה מברייתא דאבות דרבי נתן:"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן הא הא אומר.</b> בא להשלים דברי בן בג בג שאם תיגע בתורה יש לך שכר שלא תאמר הריני יודע כל התורה ולמה אני עמל בה יותר ועל כן אמר כי לפי הצער הגדול יהיה השכר גדול. ובאבות דרבי נתן שנו משל לשוכר סוס למקום קרוב בשכר מועט ולמקום רחוק בשכר הרבה לפי הטורח השכר. וזהו שאמרו בסוטה פ' היה נוטל א\"ר יוחנן למדנו קבול שכר מאלמנה שאמר לה למה היתה באה להתפלל בבית הכנסת שלו הרחוק מביתה ומנחת בתי כנסיות הקרובים לביתה ואמרה לו ולאו שכר פסיעות יש. וכל שכן מי שטורח לחזור בלימודו שיש לו שכר גדול לפי הטורח אע\"פי שכבר למד. והטעם בזה שכיון שפירש האדם מן התורה אינה מתקיימת שנא' התעיף עיניך בו ואיננו כמו שדרשו חז\"ל במגילה ובסוטה פרק אלו נאמרין. וכן בראשון מברכות אמרו אגרא דפרקא רהטא אגרא דכלה דוחקא לומר כי עיקר השכר הוא מפני הצער ובפ' קמא דחגיגה אמרו אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת וצא ולמד משוק של חמורים עשרה פרסי בזוזא חד עשרה פרסי בתרי זוזי כן השונה פרקו מאה ואחת יש לו שכר כפול על אותו ששונה פרקו מאה פעמים מפני תוספת פעם אחת. ורבינו משה ז\"ל פירש זה לענין הכובש את יצרו לפי הצער שיש לו בכבישתו היצר המתאוה לעבירה יהיה לו שכר והוקשה לו בזה כי זה האיש המתאוה לעבירה גרוע הוא שהרי הכתוב אומר נפש רשע אותה רע ויותר מעולה הוא מי שאין יצרו מתגבר עליו כי זה קורין הפילוסופים נפש טובה כי שורש יצירתה הוא טוב ולא תתאוה כי אם לעשות טוב והוא הטיל פשרה ביניהם כי הדברים אשר הם בעצמם רעים כגון רציחה ושפיכות דמים וגנבה והם דברים שנקראים משפטים המתאוה להם הוא באמת רע והדברים שהם מעצמם טובים ואינם רעים אלא מפני שאסרה אותם תורה והם הנקראי' חוקים בזה אם היצר הוא מתאוה להם אינו רע והכובש יצרו בהם יש לו שכר והביא ראיה מספרי שאמרו שם רבי שמעון בן גמליאל אומר אל יאמר אדם אי איפשי לאכול בשר בחלב אי איפשי ללבוש שעטנז אי איפשי לבא על הערוה אלא איפשי ואבא שבשמים גזר עלי ואלו הדברים הם חוקים. והבא על הערוה בכאן הוא לישא אחותו שאין בזה רע אלא מצד המצוה ולא אמר איפשי לרצוח איפשי לגנוב שאלו הדברים המתאוה להם באמת הוא רע אבל החוקים כאכילת בשר בחלב ולבישת שעטנז שהיצר הרע ועכו\"ם משיבין עליהם למה נאסרו בזה אם היצר הרע מתאוה להם והוא כובש את יצרו הרי הבדלה זו לכבוד האל ית' כמו שלמד זה ממה שכתוב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי שתהיה הבדלתכם לי ועל זה יש אל הכובש יצרו בהם שכר גדול ועל זה אמר בן הא הא לפום צערא אגרא. וראויה היתה חתימת מסכתא זו מדברי בן בג בג ובן הא הא: "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Magen Avot, Leipzig 1855",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001277746"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מגן אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "מגן אבות",
+        "enTitle": "Magen Avot",
+        "key": "Magen Avot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/R' Shemaiah on Mishnah Middot/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/R' Shemaiah on Mishnah Middot/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c0400f093fc7fff4e071b6fe8ea19021b085c118
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/R' Shemaiah on Mishnah Middot/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json	
@@ -0,0 +1,233 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "R' Shemaiah on Mishnah Middot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "רבינו שמעיה על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שומרים בבית המקדש. </b>בלילות: \n",
+                "<b>בבית אבטינס. </b>שם מפטמין את הקטורת: \n",
+                "<b>ובית הניצוץ. </b>מפרש לקמן עלייה בנויה על גבה. שערי עזרה הכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה אותן לוים שבמשמר השומרים את העזרה והם למנין עם עשרים ואחד מקום שהלוים שומרים בשערי הבית ובשערי העזרה כמפורש: \n",
+                "<b>ובבית המוקד. </b>באותן ב' לשכות שהיו לבית המוקד הבנויות בקדש כדתנן לקמן ובשתי לשכות הבנויות לו בחיל הלוים שומרים מבחוץ: \n",
+                "<b>חמשה. </b>שומרים לוים על חמשה משערי הר הבית יש לו חמשה שערים המנויים לפנינו: \n",
+                "<b>ארבעה. </b>שומרים על ארבע פינותיו של הבית מתוכן כלומר [אלו] ואלו מתוכן שומרי הפינות ושומרי השערים בתוך החומה היו יושבין שכן כל אדם רשאי לישב שם: \n",
+                "<b>חמשה. </b>שומרים לוים על חמשה משערי העזרה שבעה שערים מונה לקמן בעזרה מפרש במסכת תמיד (דף כו.) ב' מהן היו תכופין לשאר השערים שאינן צריכין שימור אלא לה' שערים <small>(*נ\"א מרוחקים)</small> מדובקים: \n",
+                "<b>ארבעה שומרים על ארבע פינותיה של עזרה מבחוץ. </b>כלומר אלו ואלו מבחוץ היו עומדים חוץ לעזרה שהרי אין ישיבה בעזרה ולא היו יושבים מבפנים הרי שמנה עשר שומרים בין שער ופינה וג' מוסיף עוד אחד כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איש הר הבית. </b>ממונה על כל משמר ומשמר מהשומרים בעזרה: \n",
+                "<b>בן לוי לוקה. </b>מאותן השומרים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה שערים היו להר הבית. </b>לחומת עזרת נשים המקפת כל ההר לפנים מן החיל: \n",
+                "<b>שני שערי חולדה. </b>כך שמם: \n",
+                "<b>וקיפונוס. </b>שם השער: \n",
+                "<b>טדי. </b>בדל\"ת והוא שער לא היה משמש כלום שום יציאה וביאה אלא בעל קרי היה יוצא בו לרבי אליעזר בן יעקב כדמפרש בשילהי פרקין: \n",
+                "<b>שער המזרחי. </b>שבחומת עזרת נשים שהכל נכנסין דרך שם לכל העזרות ועל אותו השער שושן הבירה צורה צא ולמד במס' יומא: \n",
+                "<b>שבו. </b>בשער המזרח זה כהן השורף הפרה וכל מסעדיה העוסקים יוצאין דרך שם להר הזיתים שבמזרח שהוא כנגד אותו שער וכבש היו עושין מהשער להר מפני קבר התהום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה שערים היו בעזרת ישראל. </b>שער נקנור. הוא שער האיתון והוא משמש כל כניסה ויציאה של עזרה הגדולה איתון לשון ביאה כמו אתא בוקר (ישעיה כא): \n",
+                "<b>המלביש. </b>בגדי כהונה מונחין שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המוקד. </b>היה כולו בחיל שכן זקני בית אב ישנים שם אלא הלשכות שלו חציין בחול וחציין בקדש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשכת קרבן. </b>שהיו שם טלאים המבוקרים: (שייך לע\"ב) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לבלוש את העזרה. </b>כדתנן במסכת תמיד (דף כח.) נטל את המפתח ופתח את הפשפש שנכנס מבית המוקד לעזרה היו בודקין והולכין הגיעו אלו באלו אמרו שלום הכל שלום כלי השרת מוצאין כתיקונן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המוקד כיפה. </b>ככיפה היה עשוי: \n",
+                "<b>ובית גדול והיה מוקף רובדין של אבן. </b>רצפה חלקה וגבוה לשכב שם: \n",
+                "<b>איש כסותו בארץ. </b>כר וכסת שלו שטוח בקרקע שלא על הרובדין העשויין לזקנים וישן על הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמה על אמה. </b>בארץ וטבלא עליו: \n",
+                "<b>הגיע זמן הנעילה. </b>שעת הגפת דלתות: \n",
+                "<b>הגביה את הטבלא. </b>הכהן השוער: \n",
+                "<b>מן השלשלת. </b>בשלשלת היו תלויות ונעל הכהן מבפנים כל השערים שיש בו לנעול ובעודו עוסק בנעילת שערים בן לוי ישן לו מבחוץ: \n",
+                "<b>גמר.</b>הכהן מלנעול והחזיר המפתחות לשלשלת והחזיר הטבלא למקומה ונתן בן לוי כסותו עליה חזר וישן לו: \n",
+                "<b>מסיבה ההולכת תחת הבירה. </b>תחת המקדש במה ששואלין (צ\"ל שעולין) עליו וגבוהין משולי החיל שהרי מחילות לא נתקדשו: \n",
+                "<b>במסיבה ההולכת תחת החיל. </b>במה שהוא גבוה מרגלי ההר: \n",
+                "<b>והולך לו בטדי. </b>שער (הדרום) [הצפון] שלא היה משמש כלום: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הר הבית היה כו'. </b>הר המוריה שעליו הבית בנוי רובו מן הדר בדרום ההר שבדרום ההר היה רוב תשמיש העזרה : \n",
+                "<b>לא <small>(*צ\"ל לו)</small> מן המזרח. </b>פחות מן הרוב במזרח שתשמיש המזרח מועט מתשמיש הדרום ותשמיש הצפון פחות משל מזרח ומועט שבכולם במערב שאין תשמיש היכל כל כך ולבי מגמגם בלשון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה לך מקיף לשמאל. </b>שואלין לו וזה משיב שאני אבל והם עונין השוכן וכן שאני מנודה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפנים ממנו. </b>מכותל חומת הר הבית: \n",
+                "<b>סורג גבוה י' טפחים. </b>מקלעות עצים כגון לט\"ש ארוגות זו על גב זו באלכסון כעין שמסרגין את המטות: \n",
+                "<b>י\"ג השתחואות. </b>על הנס שזכו לגודרה: \n",
+                "<b>לפנים ממנו. </b>מן הסורג: \n",
+                "<b>החיל י' אמות. </b>עשר אמות רחבה מן הסורג לחיל מדלא קתני הכא גבוה כדקתני בסורג שמע מינה אורך ורוחב קא חשיב ובגובה לא נתנו שיעור דתנן לקמן כל הכתלים שהיו שם גבוהים חוץ מכותל מזרחי שבו הכהן השורף את הפרה מכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם ואם לא היה נמוך כותל מזרחי זה של החיל לא היה מצינו <small>(*צ\"ל מצי)</small> רואה מעל גבי פתח היכל כדמפרש ביומא (דף טז.): !ושתים עשרה מעלות היו שם: \n",
+                "<b>ושלחה. </b>משך שלה ופעם אמר רבי החיל עשר אמות גובה כותלו ומוסב על גובה הכותל הסורג: \n",
+                "<b>חוץ משל אולם. </b>שתים עשרה מעלות שבין אולם ולמזבח שנינו לקמן ושלחה אמה: \n",
+                "<b>(על) כל הפתחים כו' חוץ משל אולם. </b>שרוחבו עשרים אמה ברוחב הבית וגובהו ארבעים אמה: \n",
+                "<b>היו להן שקופות. </b>סיפין עשויין בבנין לשם הקשת הדלת ואפילו בשל אולם שאין בו דלת היו שקופות מזוזות לעצמן אלים וסיפים כל צורך הדלת: \n",
+                "<b>חוץ משל טדי. </b>שאין לו בנין סף: \n",
+                "<b>ב' אבנים מונחות זו על גב זו. </b>באחד חקוק חצי הפתח משקוף העליון וחקק חצי מזוזה מכאן וחקק חצי מזוזה מכאן ובאחד חקוק מפתן הצחחתון וחצי מזוזה חקוקה מכאן וחצי מזוזה חקוקה מכאן: \n",
+                "<b>מוטות. </b>לא ידעתי לשונו: \n",
+                "<b>שנעשה בהן נס. </b>מפורש ביומא (דף לח.): \n",
+                "<b>מצהיב. </b>קריל\"ש כזהב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הכותל המזרחי. </b>של החיל שהיה נמוך כעשר אמות לראות מעליו פתחו של היכל במסכת יומא (דף טז.): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עזרת נשים. </b>היא חומת העזרה החיצונה והמקום קרוי כן: \n",
+                "<b>היה קל\"ה על קל\"ה. </b>והכל פנוי חצר גדולה חוץ שבד' מקצעותיה של ארבעים כל אחת ואחת ואיני יודע אם מרובעות היו אבל של יחזקאל היו ארבעים אורך ושלשים רוחב ולסוף קל\"ה אמות היתה חומה והבדילה בין עזרת נשים לעזרת ישראל מלבד ט\"ו מעלות העולות מתוכה לעזרת ישראל כמפורש: \n",
+                "<b>ולא היו מקורות. </b>הלשכות האלה אלא כמין חצרות הן: \n",
+                "<b>וכן הן עתידות להיות. </b> של יחזקאל לעתיד לבא חצרות בלא תקרה כדי לבשל בתוכן את זבח העם שלמי התודה ואיל נזיר ככתוב במשנה. ויוציאנו מחצר הפנימית היא עזרת ישראל אל החצר החיצונה היא עזרת נשים וחומה גבוהה היתה שם בין שתי שערים אלים ואולמים כמו שכתוב אלא שאינן מקורות ואומר אני מה לשון קטורות מקטרן תרגום קיטור. העשן של המבשלים עולה למעלה שאין על גביהן תקרה היא מרפסת המהלכת סביב כל החצר החיצונה ללשכות אל הרצפה במקרא מפורש ולימדנו קטורות שעל אותן מקצועי החצר פוסקת אותה הרצפה כדי להעלות עשן למעלה: \n",
+                "<b>היא היתה לשכת המצורעים. </b>ששם היו טובלין תיכף להכניס ידיהם לבהונות להזות עליהן מדם האשם והשמן שכל הנכנס לעזרה טעון ביאת מים והלשכה לא נתקדשה: \n",
+                "<b>וחלקה היתה. </b>כל חומת העזרה החיצונה פנויה מכולם בראשונה ולבסוף הקיפוה בסיסטרא זיזין וגזוזטראות נעצו בחומה ובנו עליה תקרה ומרפסת לצורך שמחת בית השואבה המפורש בסוכה שלא יתערבו שם אנשים ונשים: \n",
+                "<b>מתוכה. </b>מעזרת נשים לעזרת ישראל: \n",
+                "<b>עומדים בשיר. </b>לוים בתחלת עזרת ישראל אצל שער נקנור: \n",
+                "<b>ולא היו טרוטות. </b>לא היו המעלות עולות כשורה זו על זו כמעלות החיל וכמעלות האולם אלא מוקפות היו בהיקף ועיגול אחת הנה ואחת הנה כעוגל חצי הלבנה כדי שלא יעלו יותר מדאי עד עזרת ישראל לשון טרוטות איני יודע לכוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולשכות היו תחת עזרת ישראל. </b>מחילות תחתיה: \n",
+                "<b>ופתוחות לעזרת הנשים. </b>בגובה אותן ט\"ו מעלות ששוליה של זו גבוהין משיפוליה של זו: \n",
+                "<b>עזרת ישראל. </b>היתה לפנים מחומתה מט\"ו מעלות הללו (ומעלה) אורך קל\"ה כנגד הרוחב של עזרת נשים אלא שלגבי עזרת ישראל קרי ליה אורך מתוך שרוחב שלה אינו אלא י\"א אמה ומנהג המקרא בכל מקום מדה היתירה קרויה אורך והמועטת קרויה רוחב ואפי' הוא אורך לפי דבר אחר וכן עזרת הכהנים מישראל והלאה קל\"ה באורך כלפי דריסת הישראל וי\"א ברוחב כלפי המזבח: \n",
+                "<b>וראשי פספסין. </b>גיזרין של עץ מונחין בארץ רושם וסימן בין דריסת ישראל לדריסת כהנים ועוד רשאין היו ישראל להיות נמשכין אצל כותלי הדרום רחוק מן המזרח ותשמישן עד לאחורי בית הכפרת כשהם צפופים והכהנים מהלכין בכל מקום אלא שהללו י\"א אמה תשמיש לעצמו: \n",
+                "<b>מעלה היה שם. </b>בין י\"א של ישראל לי\"א של כהנים: \n",
+                "<b>ודוכן. </b>הכהנים לברך את העם קבוע בה בתחלת עזרה שלהן וכן נאה ברכת כהנים בראש עזרתם ושל לוים בראש עזרתם וישראל ביני וביני ובאותו דוכן עולות עוד שלש מעלות ששלחה של כל אחד חצי אמה שהן אמה וחצי מלבד מעלה הראשונה של אמה הרי שתי אמות ומחצה שגבהו הכהנים מישראל: \n",
+                "<b>כל העזרה כולה היתה אורך קפ\"ז. </b>מעזרת ישראל שעלתה וגבהה על עזרת הנשים ועוד לאחורי הכפורת והרוחב שלה קל\"ה כמו שמצינו שיעור זה לכל אחת ואחת מצפון לדרום ובפ' אחרון מונה החשבון של קפ\"ז באורך ממזרח למערב: \n",
+                "<b>וי\"ג השתחויות היו שם. </b>בעזרה הגדולה והטעם פירש כנגד י\"ג פירצות ?: ואבא יוסי חולק על חכמים ומפרשן כנגד י\"ג שערים שהוא מעמיד בעזרה ומונה אותם והולך ומודים היו על נוי הבניין ומה הן י\"ג שערים לדבריו שערים הדרומים סמוכין למערבה היו וכך שם כולם ולא פירש טעם אלא בשער המים: \n",
+                "<b>מבפנים <small>(*מפכים)</small>. </b>מפורש ביחזקאל: \n",
+                "<b>שער יכניה. </b>לבדו נותן לו טעם. ושנים במערב אחורי הכפרת ולא ידעתי מה הם משמשים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המזבח </b>כו' עלה אמה וכנס אמה עלה ה' וכנס אמה. הכניסות <small>(*שוה בשוה כצ\"ל. יעב\"ץ)</small> שנה (בשנה) אבל עלה שלישי זה מקום הקרנות שלא היה שם כניסה לא קחשיב ואותן ג' כתובות במקרא וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה ושנויות הן בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נד.): \n",
+                "<b>זהו סובב. </b>וחוזר ומביא מלבן של כ\"ח על כ\"ח וגבהו <small>(*צ\"ל ג' אמות)</small> אמה זהו מקום מערכה וחוזר ומביא מלבן אמה על אמה וגבהו אמה זהו קרן וכן לכל קרן וקרן הוסיפו עליו כדי לקיים המדה שלמדה יחזקאל ברוח הקודש ומפני שלא היה בו ספוק שהדמים ניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי באותה אמה שהיסוד אוכל בדרום ויורדין בהן באותן שני נקבים שבאותה הקרן ומתערבין באמת המים העוברת בעזרה ויוצאין הדמים עם המים לנחל קדרון דרך הדרום: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמה על אמה. </b>בחפירה: \n",
+                "<b>ורבובה. </b>כעין ארובה חקוקה בכבש במערבו ושם נותנין פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתן ויצאו לבית השרפה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למטה מן הבתולה. </b>מה שקורין טור\"ק בלע\"ז שלא נחפר בו מעולם: \n",
+                "<b>והפגימה לכל דבר. </b>בין באצבע בין בעץ בין בברזל היא פוסלת: \n",
+                "<b>מלבנין אותן. </b>המזבח וקירותיו: \n",
+                "<b>מפני הדמים. </b>שמזין כל השבוע בקיר ובקרן: \n",
+                "<b>בכפיס של ברזל. </b>טרואיל\"א שסדין בה הטיט: \n",
+                "<b>אינו בדין שיניף. </b>שיהא מונף עליו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ו' סדרים. </b>היו הטבעות בשורה אחת ובכל סדר ארבעה טבעות שהן כ\"ד טבעות לכ\"ד משמרות וי\"א ד' סדרים היו של שש שש טבעות שהן נמי כ\"ד: \n",
+                "<b>שעליהן שוחטין. </b>נותן צואר הבהמה בטבעת שיש לה ב' ראשין ונועצה בקרקע והצואר תקוע שם ויכול יחיד לשוחטה: \n",
+                "<b>בית המטבחיים. </b>שקורין מיצקר\"ה: \n",
+                "<b>ועליו. </b>כלומר באותו מקום ח' עמודים ננסים קצרים ולא גבוהים: \n",
+                "<b>ורביעים של ארז. </b>כרותות ארזים על גבי שני העמודים ארבע קורות על ח' עמודים: \n",
+                "<b>ואונקליות. </b>יתידות ברזל קבועות בקורות ג' סדרים של יתידות תקעו בכל קורה וקורה סדר זה גבוה מחבירו ואומר אני הנמוך לתלות בו כבש ובאמצעי לתלות בו איל והגבוה לתלות בו פר ומפשיטין ומנתחין ומביאין הקרביים על שלחנות של שיש שלמטה בין העמודים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משוך כלפי הדרום. </b>שלא היה עומד באמצע בינתים אלא כבין האולם ולמזבח: \n",
+                "<b>רום מעלה חצי אמה. </b>הרי ו' אמות גובה לי\"ב מעלות: \n",
+                "<b>ושלחה. </b>משך שלה כלפי האולם אמה אמה ורובד שלש כשעלה אמה אמה בשלח שתי מעלות היתה אמה שלישית חלוקה ברובד שלש אמות רחב שוה הרי חמש אמות בשלשה מעלות אמה אמה ורובד שלש שלש כן עשה בשלשה מעלות אחרות שהן חמש אמות הרי עשר אמות והעליונה היתה אמה אמה ורובד ארבע שהן שש אמות הרי ששה עשר אמות העלאה ושש אמות של רום חצי אמה לשנים עשר מעלות הרי עשרים ושתים אמות אין הדבר מכוון לי שכן רום המעלה אינו מאריך במדה כלל ורובד חמש רצפה חלקה ה' אמות היה בעליונה שאצל אולם ולרבי יהודה <small>(*נ\"א בג')</small> כ\"ג אמות היו וא\"א לומר כן שלא להותיר סכום המדה אף רבינו לא עמד במדה זו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ורחבו עשרים. </b>כרוחב הבית: \n",
+                "<b>מלתריות של מילא. </b>קורות שקורין יש\"ט שיממשין בחומה בין נדבך לנדבך והן של עץ נאה ומיופה זהו של מילא. ולי נראה לשון כלי מילת כ\"ש כציורי המעיל: \n",
+                "<b>על גביו. </b>על גב פתח אולם: \n",
+                "<b>אמה מזה ואמה מזה. </b>עודפות על כ' אמה של רחב הפתח וכן חבירתה הרי ראשונה בת כ\"ב ושניה כ\"ד ושלישית כ\"ו ורביעית בת כ\"ח וחמישית היא עליונה בת ל': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכלונסות. </b>פרק\"ס מכותל של היכל לכותלו של אולם למעלה מפתח גבוה מ' קבועות ראשיהן בבנין מכן ומכן כדי שלא יבעט ויפריד כותל אולם מכותל היכל: \n",
+                "<b>קבועות בתקרת האולם. </b>ותולות למטה באולם שאוחזין בהן פרחי כהונה מפסגין ועולין ליהנות בהדר העטרות שעשו חלם וחביריו בימי חגי זכריה ומלאכי בחלונות עליות האולם לנוי וליופי כעין שעושין שרים לטייל ולהתענג וקוריו ייטו\"ש: \n",
+                "<b>ומודלה. </b>כעין דלית טרייל\"א: \n",
+                "<b>שלש מאות כהנים. </b>לפנותה ולפרק משוי גרגירים ואשכולות שתלוי עליה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פתחו של היכל. ?</b>שתים מבפנים. בשפת עובי הכותל שבפנים לצד הבית ושתים מבחוץ לשפת עובי הכותל של צד האולם: \n",
+                "<b>להיכל ולקודש. </b>להיכל כלפי חוץ ולקודש כלפי פנים: \n",
+                "<b>החיצונות נפתחות כו'. </b>וכמין איסתרמיטא דרבי יהודה פי' רבינו זכור לטוב יפה יפה במשכנות יחזקאל על המקרא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשער הגדול. </b>ההיכל:  ",
+                "<b>פשפש. </b>פנשטרנו\"ן:  ",
+                "<b>נטל. </b>הכהן את המפתח בשחרית ופתח את הפשפש שבצפון השער הגדול ונכנס להתא לאחד מן התאים שבזוית צפונית מזרחית של היכל הוא האחרון שבשורה והיה מקצת חללו כנגד עובי כותל היכל חקקו כותלו של היכל כנגד התא ועשו פתח בתא שיכנס ממנו לעובי כותל ההיכל עד שמגיע לפשפש הצפוני שאצל שער הגדול הרי שיכול ליכנס מפשפש להתא ועוד עשו לו פתח לאותו התא כנגד חלל ההיכל ונכנס מהתא להיכל ופותח שם דלתות פנימיות של היכל ושוב דלתות חיצוניות שלו וזהו לרבנן דלקמן חמשה פתחים היו לאותו התא אחד לפשפש ואחד להיכל ולרבי יהודה לא היה צריך התא לשני פתחים הללו שהרי מפשפש היה נכנס בעובי כותל היכל ומהלך בעוביו לצד הדרום עד שעומד בין שני זוגות שערים שבשער הגדול ופתח חיצונות מבפנים ממקום העובי שהוא עומד שם ופנימיות של צד היכל פתח מבחוץ מקום רגליו קרי חוץ כלפי הפנימיות. רבי יהודה לא בעי להאי תא אלא ג' פתחים כשיעור לחביריו אלא אחד מהם למסיבה כמפורש להלן ואף בבנין יחזקאל ה' אמות מונח לפני התא האחרון מכוון חללו כנגד עובי כותלו של היכל לפי החשבון ואפשר להעמיד לו שני פתחים אחד לפשפש וא' להיכל בדברי הימים וה' פתחים לו:  "
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה ע\"ג חמשה וחמשה על גביהם. </b>רוחב התא מפורש לפנינו התא שש וכותל התא חמש בין תאי המערב בין תאי הצפון אבל לאורכו לא ניתן בו שיעור לא במשנה ולא במקרא <small>(*[נ\"א ולפי החשבון של רבינו מנחם צריך ג\"כ])</small> ולפי חשבון הנביא צריך רבינו מנחם ג\"כ ליתן ט\"ז אמה בין אורך התא וכותל ואין במקרא אלא שלשה ושלשים תאים א' תן למערב על פני כל הבית וחמשה לדרום וחמשה לצפון ויונתן כך תירגם חד עסרי דסידרא וי\"א וי\"א חלל בזה על גב זה כן הגיה רבי: \n",
+                "<b>ובקרן מזרחית צפונית. </b>כלומר בתא שבקרן מזרחית צפונית של היכל היו חמשה פתחים אתאן לרבנן: \n",
+                "<b>אחד לפשפש ואחד להיכל. </b>כבר פירשנו לדבריהם: \n",
+                "<b>ואחד למסיבה. </b>תנא לקמן מסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית שבה היו עולין לגגות התאים ובמקרא כתב ופתח הצלע למונח פתח אחד דרך הצפון ופתח אחד לדרום ואומר אני בקרן זוית של צלע זה האחרון בלשונית מזרחית שלו עשו לו פתח במורשא דקרנתא הרי התא הוא פתוח למונח שלפניו במזרח פונה דרך הצפון שהקרן זוית משמש שני צדדין ורגל המסיבה שם הוא בקרן הצפון שמהלכת בצידי התאים כולם ורגליה כלין בקרן התא הזה נמצא פתח הקרן ממנו עולין למסיבה הרי המשנה והמקרא מכוונים ואם לא היה מונח בבית שניתן הפתח כולו לצפון התא והיינו אחד למסיבה דמתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התחתונה. </b>התא התחתונה: \n",
+                "<b>ה' רוחב ורובד שש. </b>שיעור התיקרה שע\"ג שש אמות שהקורות כונסות במגרעות החומה של היכל אמה אחת לכך נמצאת האמצעית שש רחבה ורובד שלה היא תקרה עליונה של אמצעית שכונסת היא אמה בחומה יותר מתיקרה של תחתונה לכך נמצאת העליונה רוחב שבע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לגגות התאים. </b>לראות בבדק הבית: !ה\"ג הולך כל פני הצפון של היכל דרך גגות התאים: \n",
+                "<b>היה מהלך בדרום. </b>היכל מעל גגות התאים עד שהוא מגיע בבין קדש הקדשים ובין ההיכל ושם פתח לעליות תקרה ומעזיבה שעל כל אורך סיפון הבית שמבפנים ובפתחה של עלייה בפנים על המערכה היו שני כלונסות זקופות למעלה כלפי גג הבית ובין הכלונסות שליבות שבהן עולין לגגה של עלייה ובראשן פספסין בראשי כלונסות של מטה שראשן העב הופכין למטה וחודו של כלונסות הדק זוקפין למעלה שם היו פספסין וגיזרין מונחין כלפי של אמה טרקסין והן מבדילין בעליה בין עליית ההיכל ובין עליית קדשי הקדשים ובפ' הוציאו לו (יומא דף נד.) אמרו שתים פרכות בדביר וב' כנגדן בעלייה כדי להפסיק בין ב' עליות: \n",
+                "<b>ולולים. </b>ארובות פתוחות לעליית קדש הקדשים שדרך שם משלשלין את האומנין למטה בדביר לבדוק סדקי הכתלים וכדי שלא יזונו עיניהם מזיו שכינה מורידין אותן בתיבות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההיכל מאה על מאה. </b>מפורש לפניו ממזרח למערב מצפון לדרום ועל רום מאה מפרש עכשיו: \n",
+                "<b>האוטם שש אמות. </b>המפתן גבוה מהארץ שש אמה בבנין אטום חומה סתומה וצריך לומר מעלות היו באולם שמהן עולים על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן: \n",
+                "<b>גובהו. </b>[של] כותל מהאוטם ומעלה ארבעים אמה: \n",
+                "<b>אמה כיור. </b>ציורין וצורות באמה אחת: \n",
+                "<b>ואמתים בית דילפה. </b>מקום עשו שם אם ידלף הבית יקלח לחוץ: \n",
+                "<b>ואמה תיקרה. </b>הוא הסיפון ועליה מעזיבה עובי אמה וגובה של עליה מהסיפון ומעלה ארבעים אמה ושוב אמה כיור ואמתים בית דילפה בראש העלייה כמו <small>(*בקרוי יעב\"ץ)</small> בקלע הבית ואמתים תיקרה ומעזיבה למעלה כמו למטה ושלש אמות מעקה סביב גג המעזיבה וגג עשוי על המעזיבה משפע ועולה עד לשוה גובהו של מעקה: \n",
+                "<b>ואמה כלה עורב. </b>מהמעקה ולמעלה שפודים נעוצין בגג אמה גובהו לכלא ולמימנע העוף מעליו שלא יטנף: !ר' יהודה לא צידד לאמה כלה עורב ומגביה המעקה ארבע והרי ק' אמה: !מסיבה וכותלה שמנה הורדת (משם) המים וכותלה שמנה זה שיעור המשנה אבל למקרא צריך לעשותן של עשרה מתוך שממעט ברוחב התא מיכן שכן כתב ורוחב הצלע ארבע אמות הרי מיעט בתאים ארבע אמות מזה ומזה כנגדן הרחיב מסיבה והורדה בד' אמות למלאות ע' רחב בהיכל לאחוריו כך השיב לי רבינו ולחבירי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והאולם עודף עליו כו'. </b>מלבד החליפות צריך להרחיב כותלי האולם לצפון כנגד התא להמסיבה והכותל ולדרום כנגד התא והורדת מים וכותלה שהן י\"ט אמות מזה ומזה וצורך היה לו כן לחזק ולתקף בנין גבוה כזה שכן שלמה עשאו ק\"כ גבוה כדכתיב בדברי הימים אע\"פ שגובה הבית בל' כל שכן בני הגולה שהרימו היכל ק' והם עשו באולם ושו נדבק בכותלי בית החליפות הרי לך מאה לפניו:  ",
+                "<b>סכינים. </b>בלשון ערבי חלפא:  ",
+                "<b>צר מאחוריו. </b>ע' אמה:  ",
+                "<b>ורחב מלפניו. </b>ק' אמה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל העזרה היתה קפ\"ז. </b>מגובה של עזרת ישראל עד לאחורי הכפורת כמו שמפרש באורך ורחבה קל\"ה בעזרת נשים שהרוחב לא שונה שכותלי כל העזרות כולן הולכות בשוה ובמישור מן הצפון לדרום מפרש לו מה היה משמשת העזרה הכבש לעצמו שלשים אורך מקום הטבעות כ\"ד אמות שלחנות של שיש בשש עמודים הננסים שנויים בפרק שלישי והנותר הוא עשרים וחמש אמות פרוס אותו בין כבש לכותל מזה ובין מקום הננסין מצד א': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שם היו מולחין עורות קדשים. </b>לכך נקרא פרוה על שם עורות הפרים שבה דומיא דחברותיה שנקראו על שם מעשיהן וזכר לדבר זהב פרוים (ד\"ה ב ג) שדומה לדם הפרים אבל בית טבילה שעל גבה פרוה ?מגושא בנאו ועשאה דומה לדומה: \n",
+                "<b>בית טבילה. </b>בחול שבנו על גב שער המים אמת נ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשכת כ\"ג. </b>לשכת פרהדרין: \n",
+                "<b>היתה אחורי שתיהן. </b>אחד לשכת הגולה ואחד לשכת הגזית: \n",
+                "<b>וגג שלשתן שוה. </b>למעלה: \n",
+                "<b>בור הגולה. </b>מים מתוקים לשתיה ואמת המים להדחה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/R' Shemaiah on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/R' Shemaiah on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f2a524038a6af1eacffd25a525f796d9bad7e85c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/R' Shemaiah on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,229 @@
+{
+    "title": "R' Shemaiah on Mishnah Middot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/R'_Shemaiah_on_Mishnah_Middot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שומרים בבית המקדש. </b>בלילות: \n",
+                "<b>בבית אבטינס. </b>שם מפטמין את הקטורת: \n",
+                "<b>ובית הניצוץ. </b>מפרש לקמן עלייה בנויה על גבה. שערי עזרה הכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה אותן לוים שבמשמר השומרים את העזרה והם למנין עם עשרים ואחד מקום שהלוים שומרים בשערי הבית ובשערי העזרה כמפורש: \n",
+                "<b>ובבית המוקד. </b>באותן ב' לשכות שהיו לבית המוקד הבנויות בקדש כדתנן לקמן ובשתי לשכות הבנויות לו בחיל הלוים שומרים מבחוץ: \n",
+                "<b>חמשה. </b>שומרים לוים על חמשה משערי הר הבית יש לו חמשה שערים המנויים לפנינו: \n",
+                "<b>ארבעה. </b>שומרים על ארבע פינותיו של הבית מתוכן כלומר [אלו] ואלו מתוכן שומרי הפינות ושומרי השערים בתוך החומה היו יושבין שכן כל אדם רשאי לישב שם: \n",
+                "<b>חמשה. </b>שומרים לוים על חמשה משערי העזרה שבעה שערים מונה לקמן בעזרה מפרש במסכת תמיד (דף כו.) ב' מהן היו תכופין לשאר השערים שאינן צריכין שימור אלא לה' שערים <small>(*נ\"א מרוחקים)</small> מדובקים: \n",
+                "<b>ארבעה שומרים על ארבע פינותיה של עזרה מבחוץ. </b>כלומר אלו ואלו מבחוץ היו עומדים חוץ לעזרה שהרי אין ישיבה בעזרה ולא היו יושבים מבפנים הרי שמנה עשר שומרים בין שער ופינה וג' מוסיף עוד אחד כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איש הר הבית. </b>ממונה על כל משמר ומשמר מהשומרים בעזרה: \n",
+                "<b>בן לוי לוקה. </b>מאותן השומרים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה שערים היו להר הבית. </b>לחומת עזרת נשים המקפת כל ההר לפנים מן החיל: \n",
+                "<b>שני שערי חולדה. </b>כך שמם: \n",
+                "<b>וקיפונוס. </b>שם השער: \n",
+                "<b>טדי. </b>בדל\"ת והוא שער לא היה משמש כלום שום יציאה וביאה אלא בעל קרי היה יוצא בו לרבי אליעזר בן יעקב כדמפרש בשילהי פרקין: \n",
+                "<b>שער המזרחי. </b>שבחומת עזרת נשים שהכל נכנסין דרך שם לכל העזרות ועל אותו השער שושן הבירה צורה צא ולמד במס' יומא: \n",
+                "<b>שבו. </b>בשער המזרח זה כהן השורף הפרה וכל מסעדיה העוסקים יוצאין דרך שם להר הזיתים שבמזרח שהוא כנגד אותו שער וכבש היו עושין מהשער להר מפני קבר התהום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה שערים היו בעזרת ישראל. </b>שער נקנור. הוא שער האיתון והוא משמש כל כניסה ויציאה של עזרה הגדולה איתון לשון ביאה כמו אתא בוקר (ישעיה כא): \n",
+                "<b>המלביש. </b>בגדי כהונה מונחין שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המוקד. </b>היה כולו בחיל שכן זקני בית אב ישנים שם אלא הלשכות שלו חציין בחול וחציין בקדש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשכת קרבן. </b>שהיו שם טלאים המבוקרים: (שייך לע\"ב) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לבלוש את העזרה. </b>כדתנן במסכת תמיד (דף כח.) נטל את המפתח ופתח את הפשפש שנכנס מבית המוקד לעזרה היו בודקין והולכין הגיעו אלו באלו אמרו שלום הכל שלום כלי השרת מוצאין כתיקונן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המוקד כיפה. </b>ככיפה היה עשוי: \n",
+                "<b>ובית גדול והיה מוקף רובדין של אבן. </b>רצפה חלקה וגבוה לשכב שם: \n",
+                "<b>איש כסותו בארץ. </b>כר וכסת שלו שטוח בקרקע שלא על הרובדין העשויין לזקנים וישן על הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמה על אמה. </b>בארץ וטבלא עליו: \n",
+                "<b>הגיע זמן הנעילה. </b>שעת הגפת דלתות: \n",
+                "<b>הגביה את הטבלא. </b>הכהן השוער: \n",
+                "<b>מן השלשלת. </b>בשלשלת היו תלויות ונעל הכהן מבפנים כל השערים שיש בו לנעול ובעודו עוסק בנעילת שערים בן לוי ישן לו מבחוץ: \n",
+                "<b>גמר.</b>הכהן מלנעול והחזיר המפתחות לשלשלת והחזיר הטבלא למקומה ונתן בן לוי כסותו עליה חזר וישן לו: \n",
+                "<b>מסיבה ההולכת תחת הבירה. </b>תחת המקדש במה ששואלין (צ\"ל שעולין) עליו וגבוהין משולי החיל שהרי מחילות לא נתקדשו: \n",
+                "<b>במסיבה ההולכת תחת החיל. </b>במה שהוא גבוה מרגלי ההר: \n",
+                "<b>והולך לו בטדי. </b>שער (הדרום) [הצפון] שלא היה משמש כלום: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הר הבית היה כו'. </b>הר המוריה שעליו הבית בנוי רובו מן הדר בדרום ההר שבדרום ההר היה רוב תשמיש העזרה : \n",
+                "<b>לא <small>(*צ\"ל לו)</small> מן המזרח. </b>פחות מן הרוב במזרח שתשמיש המזרח מועט מתשמיש הדרום ותשמיש הצפון פחות משל מזרח ומועט שבכולם במערב שאין תשמיש היכל כל כך ולבי מגמגם בלשון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה לך מקיף לשמאל. </b>שואלין לו וזה משיב שאני אבל והם עונין השוכן וכן שאני מנודה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפנים ממנו. </b>מכותל חומת הר הבית: \n",
+                "<b>סורג גבוה י' טפחים. </b>מקלעות עצים כגון לט\"ש ארוגות זו על גב זו באלכסון כעין שמסרגין את המטות: \n",
+                "<b>י\"ג השתחואות. </b>על הנס שזכו לגודרה: \n",
+                "<b>לפנים ממנו. </b>מן הסורג: \n",
+                "<b>החיל י' אמות. </b>עשר אמות רחבה מן הסורג לחיל מדלא קתני הכא גבוה כדקתני בסורג שמע מינה אורך ורוחב קא חשיב ובגובה לא נתנו שיעור דתנן לקמן כל הכתלים שהיו שם גבוהים חוץ מכותל מזרחי שבו הכהן השורף את הפרה מכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם ואם לא היה נמוך כותל מזרחי זה של החיל לא היה מצינו <small>(*צ\"ל מצי)</small> רואה מעל גבי פתח היכל כדמפרש ביומא (דף טז.): !ושתים עשרה מעלות היו שם: \n",
+                "<b>ושלחה. </b>משך שלה ופעם אמר רבי החיל עשר אמות גובה כותלו ומוסב על גובה הכותל הסורג: \n",
+                "<b>חוץ משל אולם. </b>שתים עשרה מעלות שבין אולם ולמזבח שנינו לקמן ושלחה אמה: \n",
+                "<b>(על) כל הפתחים כו' חוץ משל אולם. </b>שרוחבו עשרים אמה ברוחב הבית וגובהו ארבעים אמה: \n",
+                "<b>היו להן שקופות. </b>סיפין עשויין בבנין לשם הקשת הדלת ואפילו בשל אולם שאין בו דלת היו שקופות מזוזות לעצמן אלים וסיפים כל צורך הדלת: \n",
+                "<b>חוץ משל טדי. </b>שאין לו בנין סף: \n",
+                "<b>ב' אבנים מונחות זו על גב זו. </b>באחד חקוק חצי הפתח משקוף העליון וחקק חצי מזוזה מכאן וחקק חצי מזוזה מכאן ובאחד חקוק מפתן הצחחתון וחצי מזוזה חקוקה מכאן וחצי מזוזה חקוקה מכאן: \n",
+                "<b>מוטות. </b>לא ידעתי לשונו: \n",
+                "<b>שנעשה בהן נס. </b>מפורש ביומא (דף לח.): \n",
+                "<b>מצהיב. </b>קריל\"ש כזהב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הכותל המזרחי. </b>של החיל שהיה נמוך כעשר אמות לראות מעליו פתחו של היכל במסכת יומא (דף טז.): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עזרת נשים. </b>היא חומת העזרה החיצונה והמקום קרוי כן: \n",
+                "<b>היה קל\"ה על קל\"ה. </b>והכל פנוי חצר גדולה חוץ שבד' מקצעותיה של ארבעים כל אחת ואחת ואיני יודע אם מרובעות היו אבל של יחזקאל היו ארבעים אורך ושלשים רוחב ולסוף קל\"ה אמות היתה חומה והבדילה בין עזרת נשים לעזרת ישראל מלבד ט\"ו מעלות העולות מתוכה לעזרת ישראל כמפורש: \n",
+                "<b>ולא היו מקורות. </b>הלשכות האלה אלא כמין חצרות הן: \n",
+                "<b>וכן הן עתידות להיות. </b> של יחזקאל לעתיד לבא חצרות בלא תקרה כדי לבשל בתוכן את זבח העם שלמי התודה ואיל נזיר ככתוב במשנה. ויוציאנו מחצר הפנימית היא עזרת ישראל אל החצר החיצונה היא עזרת נשים וחומה גבוהה היתה שם בין שתי שערים אלים ואולמים כמו שכתוב אלא שאינן מקורות ואומר אני מה לשון קטורות מקטרן תרגום קיטור. העשן של המבשלים עולה למעלה שאין על גביהן תקרה היא מרפסת המהלכת סביב כל החצר החיצונה ללשכות אל הרצפה במקרא מפורש ולימדנו קטורות שעל אותן מקצועי החצר פוסקת אותה הרצפה כדי להעלות עשן למעלה: \n",
+                "<b>היא היתה לשכת המצורעים. </b>ששם היו טובלין תיכף להכניס ידיהם לבהונות להזות עליהן מדם האשם והשמן שכל הנכנס לעזרה טעון ביאת מים והלשכה לא נתקדשה: \n",
+                "<b>וחלקה היתה. </b>כל חומת העזרה החיצונה פנויה מכולם בראשונה ולבסוף הקיפוה בסיסטרא זיזין וגזוזטראות נעצו בחומה ובנו עליה תקרה ומרפסת לצורך שמחת בית השואבה המפורש בסוכה שלא יתערבו שם אנשים ונשים: \n",
+                "<b>מתוכה. </b>מעזרת נשים לעזרת ישראל: \n",
+                "<b>עומדים בשיר. </b>לוים בתחלת עזרת ישראל אצל שער נקנור: \n",
+                "<b>ולא היו טרוטות. </b>לא היו המעלות עולות כשורה זו על זו כמעלות החיל וכמעלות האולם אלא מוקפות היו בהיקף ועיגול אחת הנה ואחת הנה כעוגל חצי הלבנה כדי שלא יעלו יותר מדאי עד עזרת ישראל לשון טרוטות איני יודע לכוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולשכות היו תחת עזרת ישראל. </b>מחילות תחתיה: \n",
+                "<b>ופתוחות לעזרת הנשים. </b>בגובה אותן ט\"ו מעלות ששוליה של זו גבוהין משיפוליה של זו: \n",
+                "<b>עזרת ישראל. </b>היתה לפנים מחומתה מט\"ו מעלות הללו (ומעלה) אורך קל\"ה כנגד הרוחב של עזרת נשים אלא שלגבי עזרת ישראל קרי ליה אורך מתוך שרוחב שלה אינו אלא י\"א אמה ומנהג המקרא בכל מקום מדה היתירה קרויה אורך והמועטת קרויה רוחב ואפי' הוא אורך לפי דבר אחר וכן עזרת הכהנים מישראל והלאה קל\"ה באורך כלפי דריסת הישראל וי\"א ברוחב כלפי המזבח: \n",
+                "<b>וראשי פספסין. </b>גיזרין של עץ מונחין בארץ רושם וסימן בין דריסת ישראל לדריסת כהנים ועוד רשאין היו ישראל להיות נמשכין אצל כותלי הדרום רחוק מן המזרח ותשמישן עד לאחורי בית הכפרת כשהם צפופים והכהנים מהלכין בכל מקום אלא שהללו י\"א אמה תשמיש לעצמו: \n",
+                "<b>מעלה היה שם. </b>בין י\"א של ישראל לי\"א של כהנים: \n",
+                "<b>ודוכן. </b>הכהנים לברך את העם קבוע בה בתחלת עזרה שלהן וכן נאה ברכת כהנים בראש עזרתם ושל לוים בראש עזרתם וישראל ביני וביני ובאותו דוכן עולות עוד שלש מעלות ששלחה של כל אחד חצי אמה שהן אמה וחצי מלבד מעלה הראשונה של אמה הרי שתי אמות ומחצה שגבהו הכהנים מישראל: \n",
+                "<b>כל העזרה כולה היתה אורך קפ\"ז. </b>מעזרת ישראל שעלתה וגבהה על עזרת הנשים ועוד לאחורי הכפורת והרוחב שלה קל\"ה כמו שמצינו שיעור זה לכל אחת ואחת מצפון לדרום ובפ' אחרון מונה החשבון של קפ\"ז באורך ממזרח למערב: \n",
+                "<b>וי\"ג השתחויות היו שם. </b>בעזרה הגדולה והטעם פירש כנגד י\"ג פירצות ?: ואבא יוסי חולק על חכמים ומפרשן כנגד י\"ג שערים שהוא מעמיד בעזרה ומונה אותם והולך ומודים היו על נוי הבניין ומה הן י\"ג שערים לדבריו שערים הדרומים סמוכין למערבה היו וכך שם כולם ולא פירש טעם אלא בשער המים: \n",
+                "<b>מבפנים <small>(*מפכים)</small>. </b>מפורש ביחזקאל: \n",
+                "<b>שער יכניה. </b>לבדו נותן לו טעם. ושנים במערב אחורי הכפרת ולא ידעתי מה הם משמשים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המזבח </b>כו' עלה אמה וכנס אמה עלה ה' וכנס אמה. הכניסות <small>(*שוה בשוה כצ\"ל. יעב\"ץ)</small> שנה (בשנה) אבל עלה שלישי זה מקום הקרנות שלא היה שם כניסה לא קחשיב ואותן ג' כתובות במקרא וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה ושנויות הן בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נד.): \n",
+                "<b>זהו סובב. </b>וחוזר ומביא מלבן של כ\"ח על כ\"ח וגבהו <small>(*צ\"ל ג' אמות)</small> אמה זהו מקום מערכה וחוזר ומביא מלבן אמה על אמה וגבהו אמה זהו קרן וכן לכל קרן וקרן הוסיפו עליו כדי לקיים המדה שלמדה יחזקאל ברוח הקודש ומפני שלא היה בו ספוק שהדמים ניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי באותה אמה שהיסוד אוכל בדרום ויורדין בהן באותן שני נקבים שבאותה הקרן ומתערבין באמת המים העוברת בעזרה ויוצאין הדמים עם המים לנחל קדרון דרך הדרום: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמה על אמה. </b>בחפירה: \n",
+                "<b>ורבובה. </b>כעין ארובה חקוקה בכבש במערבו ושם נותנין פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתן ויצאו לבית השרפה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למטה מן הבתולה. </b>מה שקורין טור\"ק בלע\"ז שלא נחפר בו מעולם: \n",
+                "<b>והפגימה לכל דבר. </b>בין באצבע בין בעץ בין בברזל היא פוסלת: \n",
+                "<b>מלבנין אותן. </b>המזבח וקירותיו: \n",
+                "<b>מפני הדמים. </b>שמזין כל השבוע בקיר ובקרן: \n",
+                "<b>בכפיס של ברזל. </b>טרואיל\"א שסדין בה הטיט: \n",
+                "<b>אינו בדין שיניף. </b>שיהא מונף עליו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ו' סדרים. </b>היו הטבעות בשורה אחת ובכל סדר ארבעה טבעות שהן כ\"ד טבעות לכ\"ד משמרות וי\"א ד' סדרים היו של שש שש טבעות שהן נמי כ\"ד: \n",
+                "<b>שעליהן שוחטין. </b>נותן צואר הבהמה בטבעת שיש לה ב' ראשין ונועצה בקרקע והצואר תקוע שם ויכול יחיד לשוחטה: \n",
+                "<b>בית המטבחיים. </b>שקורין מיצקר\"ה: \n",
+                "<b>ועליו. </b>כלומר באותו מקום ח' עמודים ננסים קצרים ולא גבוהים: \n",
+                "<b>ורביעים של ארז. </b>כרותות ארזים על גבי שני העמודים ארבע קורות על ח' עמודים: \n",
+                "<b>ואונקליות. </b>יתידות ברזל קבועות בקורות ג' סדרים של יתידות תקעו בכל קורה וקורה סדר זה גבוה מחבירו ואומר אני הנמוך לתלות בו כבש ובאמצעי לתלות בו איל והגבוה לתלות בו פר ומפשיטין ומנתחין ומביאין הקרביים על שלחנות של שיש שלמטה בין העמודים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משוך כלפי הדרום. </b>שלא היה עומד באמצע בינתים אלא כבין האולם ולמזבח: \n",
+                "<b>רום מעלה חצי אמה. </b>הרי ו' אמות גובה לי\"ב מעלות: \n",
+                "<b>ושלחה. </b>משך שלה כלפי האולם אמה אמה ורובד שלש כשעלה אמה אמה בשלח שתי מעלות היתה אמה שלישית חלוקה ברובד שלש אמות רחב שוה הרי חמש אמות בשלשה מעלות אמה אמה ורובד שלש שלש כן עשה בשלשה מעלות אחרות שהן חמש אמות הרי עשר אמות והעליונה היתה אמה אמה ורובד ארבע שהן שש אמות הרי ששה עשר אמות העלאה ושש אמות של רום חצי אמה לשנים עשר מעלות הרי עשרים ושתים אמות אין הדבר מכוון לי שכן רום המעלה אינו מאריך במדה כלל ורובד חמש רצפה חלקה ה' אמות היה בעליונה שאצל אולם ולרבי יהודה <small>(*נ\"א בג')</small> כ\"ג אמות היו וא\"א לומר כן שלא להותיר סכום המדה אף רבינו לא עמד במדה זו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ורחבו עשרים. </b>כרוחב הבית: \n",
+                "<b>מלתריות של מילא. </b>קורות שקורין יש\"ט שיממשין בחומה בין נדבך לנדבך והן של עץ נאה ומיופה זהו של מילא. ולי נראה לשון כלי מילת כ\"ש כציורי המעיל: \n",
+                "<b>על גביו. </b>על גב פתח אולם: \n",
+                "<b>אמה מזה ואמה מזה. </b>עודפות על כ' אמה של רחב הפתח וכן חבירתה הרי ראשונה בת כ\"ב ושניה כ\"ד ושלישית כ\"ו ורביעית בת כ\"ח וחמישית היא עליונה בת ל': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכלונסות. </b>פרק\"ס מכותל של היכל לכותלו של אולם למעלה מפתח גבוה מ' קבועות ראשיהן בבנין מכן ומכן כדי שלא יבעט ויפריד כותל אולם מכותל היכל: \n",
+                "<b>קבועות בתקרת האולם. </b>ותולות למטה באולם שאוחזין בהן פרחי כהונה מפסגין ועולין ליהנות בהדר העטרות שעשו חלם וחביריו בימי חגי זכריה ומלאכי בחלונות עליות האולם לנוי וליופי כעין שעושין שרים לטייל ולהתענג וקוריו ייטו\"ש: \n",
+                "<b>ומודלה. </b>כעין דלית טרייל\"א: \n",
+                "<b>שלש מאות כהנים. </b>לפנותה ולפרק משוי גרגירים ואשכולות שתלוי עליה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פתחו של היכל. ?</b>שתים מבפנים. בשפת עובי הכותל שבפנים לצד הבית ושתים מבחוץ לשפת עובי הכותל של צד האולם: \n",
+                "<b>להיכל ולקודש. </b>להיכל כלפי חוץ ולקודש כלפי פנים: \n",
+                "<b>החיצונות נפתחות כו'. </b>וכמין איסתרמיטא דרבי יהודה פי' רבינו זכור לטוב יפה יפה במשכנות יחזקאל על המקרא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשער הגדול. </b>ההיכל:  ",
+                "<b>פשפש. </b>פנשטרנו\"ן:  ",
+                "<b>נטל. </b>הכהן את המפתח בשחרית ופתח את הפשפש שבצפון השער הגדול ונכנס להתא לאחד מן התאים שבזוית צפונית מזרחית של היכל הוא האחרון שבשורה והיה מקצת חללו כנגד עובי כותל היכל חקקו כותלו של היכל כנגד התא ועשו פתח בתא שיכנס ממנו לעובי כותל ההיכל עד שמגיע לפשפש הצפוני שאצל שער הגדול הרי שיכול ליכנס מפשפש להתא ועוד עשו לו פתח לאותו התא כנגד חלל ההיכל ונכנס מהתא להיכל ופותח שם דלתות פנימיות של היכל ושוב דלתות חיצוניות שלו וזהו לרבנן דלקמן חמשה פתחים היו לאותו התא אחד לפשפש ואחד להיכל ולרבי יהודה לא היה צריך התא לשני פתחים הללו שהרי מפשפש היה נכנס בעובי כותל היכל ומהלך בעוביו לצד הדרום עד שעומד בין שני זוגות שערים שבשער הגדול ופתח חיצונות מבפנים ממקום העובי שהוא עומד שם ופנימיות של צד היכל פתח מבחוץ מקום רגליו קרי חוץ כלפי הפנימיות. רבי יהודה לא בעי להאי תא אלא ג' פתחים כשיעור לחביריו אלא אחד מהם למסיבה כמפורש להלן ואף בבנין יחזקאל ה' אמות מונח לפני התא האחרון מכוון חללו כנגד עובי כותלו של היכל לפי החשבון ואפשר להעמיד לו שני פתחים אחד לפשפש וא' להיכל בדברי הימים וה' פתחים לו:  "
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה ע\"ג חמשה וחמשה על גביהם. </b>רוחב התא מפורש לפנינו התא שש וכותל התא חמש בין תאי המערב בין תאי הצפון אבל לאורכו לא ניתן בו שיעור לא במשנה ולא במקרא <small>(*[נ\"א ולפי החשבון של רבינו מנחם צריך ג\"כ])</small> ולפי חשבון הנביא צריך רבינו מנחם ג\"כ ליתן ט\"ז אמה בין אורך התא וכותל ואין במקרא אלא שלשה ושלשים תאים א' תן למערב על פני כל הבית וחמשה לדרום וחמשה לצפון ויונתן כך תירגם חד עסרי דסידרא וי\"א וי\"א חלל בזה על גב זה כן הגיה רבי: \n",
+                "<b>ובקרן מזרחית צפונית. </b>כלומר בתא שבקרן מזרחית צפונית של היכל היו חמשה פתחים אתאן לרבנן: \n",
+                "<b>אחד לפשפש ואחד להיכל. </b>כבר פירשנו לדבריהם: \n",
+                "<b>ואחד למסיבה. </b>תנא לקמן מסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית שבה היו עולין לגגות התאים ובמקרא כתב ופתח הצלע למונח פתח אחד דרך הצפון ופתח אחד לדרום ואומר אני בקרן זוית של צלע זה האחרון בלשונית מזרחית שלו עשו לו פתח במורשא דקרנתא הרי התא הוא פתוח למונח שלפניו במזרח פונה דרך הצפון שהקרן זוית משמש שני צדדין ורגל המסיבה שם הוא בקרן הצפון שמהלכת בצידי התאים כולם ורגליה כלין בקרן התא הזה נמצא פתח הקרן ממנו עולין למסיבה הרי המשנה והמקרא מכוונים ואם לא היה מונח בבית שניתן הפתח כולו לצפון התא והיינו אחד למסיבה דמתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התחתונה. </b>התא התחתונה: \n",
+                "<b>ה' רוחב ורובד שש. </b>שיעור התיקרה שע\"ג שש אמות שהקורות כונסות במגרעות החומה של היכל אמה אחת לכך נמצאת האמצעית שש רחבה ורובד שלה היא תקרה עליונה של אמצעית שכונסת היא אמה בחומה יותר מתיקרה של תחתונה לכך נמצאת העליונה רוחב שבע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לגגות התאים. </b>לראות בבדק הבית: !ה\"ג הולך כל פני הצפון של היכל דרך גגות התאים: \n",
+                "<b>היה מהלך בדרום. </b>היכל מעל גגות התאים עד שהוא מגיע בבין קדש הקדשים ובין ההיכל ושם פתח לעליות תקרה ומעזיבה שעל כל אורך סיפון הבית שמבפנים ובפתחה של עלייה בפנים על המערכה היו שני כלונסות זקופות למעלה כלפי גג הבית ובין הכלונסות שליבות שבהן עולין לגגה של עלייה ובראשן פספסין בראשי כלונסות של מטה שראשן העב הופכין למטה וחודו של כלונסות הדק זוקפין למעלה שם היו פספסין וגיזרין מונחין כלפי של אמה טרקסין והן מבדילין בעליה בין עליית ההיכל ובין עליית קדשי הקדשים ובפ' הוציאו לו (יומא דף נד.) אמרו שתים פרכות בדביר וב' כנגדן בעלייה כדי להפסיק בין ב' עליות: \n",
+                "<b>ולולים. </b>ארובות פתוחות לעליית קדש הקדשים שדרך שם משלשלין את האומנין למטה בדביר לבדוק סדקי הכתלים וכדי שלא יזונו עיניהם מזיו שכינה מורידין אותן בתיבות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההיכל מאה על מאה. </b>מפורש לפניו ממזרח למערב מצפון לדרום ועל רום מאה מפרש עכשיו: \n",
+                "<b>האוטם שש אמות. </b>המפתן גבוה מהארץ שש אמה בבנין אטום חומה סתומה וצריך לומר מעלות היו באולם שמהן עולים על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן: \n",
+                "<b>גובהו. </b>[של] כותל מהאוטם ומעלה ארבעים אמה: \n",
+                "<b>אמה כיור. </b>ציורין וצורות באמה אחת: \n",
+                "<b>ואמתים בית דילפה. </b>מקום עשו שם אם ידלף הבית יקלח לחוץ: \n",
+                "<b>ואמה תיקרה. </b>הוא הסיפון ועליה מעזיבה עובי אמה וגובה של עליה מהסיפון ומעלה ארבעים אמה ושוב אמה כיור ואמתים בית דילפה בראש העלייה כמו <small>(*בקרוי יעב\"ץ)</small> בקלע הבית ואמתים תיקרה ומעזיבה למעלה כמו למטה ושלש אמות מעקה סביב גג המעזיבה וגג עשוי על המעזיבה משפע ועולה עד לשוה גובהו של מעקה: \n",
+                "<b>ואמה כלה עורב. </b>מהמעקה ולמעלה שפודים נעוצין בגג אמה גובהו לכלא ולמימנע העוף מעליו שלא יטנף: !ר' יהודה לא צידד לאמה כלה עורב ומגביה המעקה ארבע והרי ק' אמה: !מסיבה וכותלה שמנה הורדת (משם) המים וכותלה שמנה זה שיעור המשנה אבל למקרא צריך לעשותן של עשרה מתוך שממעט ברוחב התא מיכן שכן כתב ורוחב הצלע ארבע אמות הרי מיעט בתאים ארבע אמות מזה ומזה כנגדן הרחיב מסיבה והורדה בד' אמות למלאות ע' רחב בהיכל לאחוריו כך השיב לי רבינו ולחבירי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והאולם עודף עליו כו'. </b>מלבד החליפות צריך להרחיב כותלי האולם לצפון כנגד התא להמסיבה והכותל ולדרום כנגד התא והורדת מים וכותלה שהן י\"ט אמות מזה ומזה וצורך היה לו כן לחזק ולתקף בנין גבוה כזה שכן שלמה עשאו ק\"כ גבוה כדכתיב בדברי הימים אע\"פ שגובה הבית בל' כל שכן בני הגולה שהרימו היכל ק' והם עשו באולם ושו נדבק בכותלי בית החליפות הרי לך מאה לפניו:  ",
+                "<b>סכינים. </b>בלשון ערבי חלפא:  ",
+                "<b>צר מאחוריו. </b>ע' אמה:  ",
+                "<b>ורחב מלפניו. </b>ק' אמה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל העזרה היתה קפ\"ז. </b>מגובה של עזרת ישראל עד לאחורי הכפורת כמו שמפרש באורך ורחבה קל\"ה בעזרת נשים שהרוחב לא שונה שכותלי כל העזרות כולן הולכות בשוה ובמישור מן הצפון לדרום מפרש לו מה היה משמשת העזרה הכבש לעצמו שלשים אורך מקום הטבעות כ\"ד אמות שלחנות של שיש בשש עמודים הננסים שנויים בפרק שלישי והנותר הוא עשרים וחמש אמות פרוס אותו בין כבש לכותל מזה ובין מקום הננסין מצד א': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שם היו מולחין עורות קדשים. </b>לכך נקרא פרוה על שם עורות הפרים שבה דומיא דחברותיה שנקראו על שם מעשיהן וזכר לדבר זהב פרוים (ד\"ה ב ג) שדומה לדם הפרים אבל בית טבילה שעל גבה פרוה ?מגושא בנאו ועשאה דומה לדומה: \n",
+                "<b>בית טבילה. </b>בחול שבנו על גב שער המים אמת נ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשכת כ\"ג. </b>לשכת פרהדרין: \n",
+                "<b>היתה אחורי שתיהן. </b>אחד לשכת הגולה ואחד לשכת הגזית: \n",
+                "<b>וגג שלשתן שוה. </b>למעלה: \n",
+                "<b>בור הגולה. </b>מים מתוקים לשתיה ואמת המים להדחה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "רבינו שמעיה על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Ra'avad on Mishnah Eduyot/Hebrew/Vilna Edition.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Ra'avad on Mishnah Eduyot/Hebrew/Vilna Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..852394bd1af0403df077c15b806ee0d1864c939c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Ra'avad on Mishnah Eduyot/Hebrew/Vilna Edition.json	
@@ -0,0 +1,373 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Ra'avad on Mishnah Eduyot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Vilna Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": " ווילנא, האלמנה והאחים ראם, תר\"מ-תרמ\"ו ",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ראב\"ד על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah"
+    ],
+    "text": {
+        "Introduction": [
+            "הקדמה מהראב\"ד ז\"ל. טרם אדבר כל דבר אני מודיע לכל הקורא בספר הזה אשר אני מחל. כי אין עמי בכל אלה לא מפי רב ולא מפי מורה. כי מעזרת האל לבדו המלמד אדם דעת ואולי יקרה בהם שגגה משגגת היד או משגגת הלב ידע הקורא בו. בי העון ולא ברבותי. והנמצא בו מן הטוב והישר ידע כי הוא מן הסוד כענין שנאמר סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. ואני שואל מאת הבורא יתברך להדריכני בו בדרך ישרה מבלי שגגה ועון כאשר אמר המשורר הדריכני באמתך ולמדני כי אתה אלהי ישעי ואני (מחל) [איחל]. וישעו אקוה ובאלהים אעזר. ואני מקבל על עצמי לפרש: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "משנה זו מפורשת היא במסכת נדה והטעם מפורש שם ואיני מקבל על עצמי לפרש כאן כל המשנה שהיא שקועה בגמרתנו והיא מפורשת במקומה רק המשניות שאינם משוקעות בגמרא בהן אני מפרש מה שיראוני מן השמים: \n"
+                ],
+                [
+                    "יש לסמוך מטעם דבריהם על מה שאמר הכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו' וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר והעומר עשירית האיפה איפה ג' סאין שהם י\"ח קבים שמאי סבר עושרא מלבר אייתי תרין קבין והב על שמנה עשרה קבין הוו להו עשרין קבין עושרייהו כמה הוו תרין קבין ואמר רחמנא עריסותיכם שתי עיסות כי עבדת תרי עיסות משתי קבין אשתכח דחד קבא הוה ליה חדא עיסה ואמר רחמנא מכל עיסה חלה תרימו תרומה והיינו טעמא דשמאי והלל נמי עושרא מלבר סבירא ליה כדאמרן מיהו עריסותיכם לא דריש ליה בשתי עיסות אלא עריסותיכם דכל ישראל אשתכח דשתי קבין דאינון עושרייהו דכ' קבים היא הויא עיסת מדבר: \n",
+                    "<b>וחכ\"א לא כדברי זה ולא כדברי זה.</b> אלא קב ומחצה חייבין בחלה פירוש קב ומחצה ירושלמיות שהן יתרות שתות על של מדבר: \n",
+                    "<b>משהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים קמח חייבים בחלה.</b> פירוש משבאו לציפורי והגדילו המדות שתות על של ירושלמיות שחזרו קב ומחצה שהן רביעי קב לחמשה רבעים דהיינו תוספת שתות טעמייהו דרבנן קסברי עושרא דקרא מלגאו וסברי לה כבית הלל דהאי עריסותיכם חדא עיסה היא מיהו תוספת השתות שהוסיפו  על המדות ירושלמיות על מדבריות וצפוריות על ירושלמיות הוא דקים להו לרבנן דשתות מלבר הויא הלכך י\"ח קבין מדבריות כי עבדת להו ירושלמיות הוו להו ט\"ו קבין  דלי עושרייהו הוה ליה קב ומחצה ירושלמיות שהן רבעים צפוריות והיא הויא עיסת מדבר: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר חמשת רבעים פטורים חמשת ועוד חייבין.</b> פירוש רבי יוסי הוה דר בצפורי וידע כי השתות שהוסיפו אנשי ציפורי על של ירושלמיות שתות מלגאו הוה נמצא כי במדת ששת רבעים ירושלמיות הוסיפו רובע אחד ירושלמי וחשבו אותה ששת רבעים דהיינו תוספת שביעית לירושלמיות שעשו מן השבע ירושלמיות שש צפוריות ותוכן הדבר תראה הענין כאילו עשו כל לוג של צפורי שבעה ביצים שאינן אלא ששה בירושלמיות נמצא קב ומחצה ירושלמיות הוו להו ל\"ו ביצים בכל קב ארבע לוגין וכל לוג ששה ביצים חשבת ה' לוגין צפוריות דכל לוג מינייהו הוי ז' ביצים הוו שלשים וחמש ביצים נמצא שעדיין הוא צריך למלאות לחשבון ששה ירושלמיות ביצה אחת והיינו ועוד דקאמר ותנא קמא סבר שתות מלבר הוה הלכך על כל לוג ולוג הוסיפו ביצה וחומש ביצה וכי חשבת חמשת לוגין צפוריות וכל לוג ולוג שבע ביצים וחומש ביצה הוו להו שלשים ושש ביצים דהיינו ששה לוגין ירושלמיות דהוי כל לוג מינייהו שש ביצים: \n"
+                ],
+                [
+                    "טעמא דהלל כי ההין היא המדה הגדולה שלמדה תורה בלח כדכתיב ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע\"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובין לפסול את המקוה מדרבנן הוא אזלינן בתר מדה הגדולה המפורשת בתורה והאי דלא שיער הלל בקבין כי כוליה גמרא והו\"ל למימר ג' קבין דקיי\"ל הין תריסר לוגי אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו והטעם לדברי רבו שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובין ואידך לא: \n",
+                    "<b>שמאי אומר תשעה קבין.</b> קסבר כיון דתשעה קבין הם ראוים לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו [לא] פחות מכאן הלכך הם חשובין לפסול את המקוה בשאובין דשיעור טבילה פוסלת טבילה בציר מהכי לא: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים שלשה לוגין וכו'.</b> טעמייהו דרבנן כיון שהן נתונים לשיעור נסכי קרבנות צבור חשובים הם לפסול ואע\"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו כגון חצי ההין ושלישית ההין כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא ג' לוגין חשוב לנסכי צבור לענין [זה] נמי חשוב ופסיל ליה בשאובין ואע\"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה התם למנחת יחיד בלחוד הוא לא למנחת צבור אי נמי התם לשמן בלבד הוא שהרי אין יין במנחה הבאה בפ\"ע אבל מדת ג' לוגין הויא מדה ליין ושמן במנחת נסכים: \n"
+                ],
+                [
+                    "פירוש ובתוספתא דעדיות (פרק א') תניא שלא יהא אדם עומד במקום שמועה שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם במקום שמועה. ולשון התוספתא יש לפרשו על לשון הפיסקא אחרונה לבדה כלומר מאחר שכבר נתבטלו דברי שמאי והלל מעדות הגרדיים שהרי קיימו את דבריהם א\"כ למה הזכירו אותם עוד אחרי אותו העדות אלא ללמד לדורות הבאים שלא יהא עומד על דברו במקום שמועה ולא נהגו לא כדברי שמאי ולא כדברי הלל אלא כעדות שהועד להם מפי שמעיה ואבטליון. ועוד יש לפרשו בג' הפיסקות הנזכרות שהרי חכמים בטלו את דבריהם כמו ששנינו וחכ\"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא ללמד לדורות הבאין וכו' והנה לזה הפירוש מה שאמרה התוספתא שלא יהא אדם עומד על דברו במקום שמועה לא יבא על נכון ואפשר לומר כי מה שאמרו חכמים לא כדברי זה ולא כדברי זה מפי השמועה אמרוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "ולשון התוספתא תצטרך עליהם שעה ויסמכו עליהם. דומה לזה הלשון שאין ב\"ד אחרון יכול לסמוך על דברי היחיד אלא בשעת הדחק. שאין ב\"ד יכול לבטל וכו' כלומר ופירוש בשעת הדחק נמי אלמלא שימצאו דברי היחיד הראשון שהיה חולק עמהם לא היה האחרון רשאי להתיר מה שאסרו הראשונים לפי שאין ב\"ד יכול לבטל כלל דברי ב\"ד חבירו וכו'. ואפשר כמו כן לומר כי הטעם האמור בתוספתא טעם בפ\"ע הוא וטעם האמור במשנה טעם אחר הוא לומר שאם יראה לב\"ד האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון יסמוך עליו כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצינו באמוראים האחרונים שהן קובעים הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואע\"פ שהמרובים חולקים עליהם ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן לפי שאין ב\"ד יכול לבטל וכו' אלא מכיון שמצאו היחיד [מן] הראשונים שהיה חולק עמהם היה להם במה לתלות זהו טעם משנתנו: ולשון התוספתא טעם אחר כמו שפירשנו למעלה וזה עיקר: הא דקתני בחכמה ובמנין מנין שנים קאמר והכי איתא בירושלמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "לשון התוספתא שמעתי ר\"י אומר לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן וחכ\"א לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובים אלא שזה אומר טמא וזה אומר טהור יאמרו לו כדברי פלוני שמעת וז\"ל התוספ' ואינו שוה  לשון המשנה ולשון התוספ' צריך פנים שאם לא הוזכרו דברי היחיד כלל כ\"ש היו בטלים וא\"כ ר\"י מאי קאמר ואפשר לפרש לשון התוספ' דה\"ק למה הוזכרו דברי היחיד בין דברי המרובין כלומר כששונה אדם את משנתו למה הוא שונה ר' פלוני מתיר וחכמים אוסרין א\"נ אסור ורבי פלוני מתיר היה לו לשנות דברי המרובים בפ\"ע כסדרן מפני שהם הלכה למעשה ולפרקים ישנה דברי היחיד כמו כן כסדרן כדי שלא ישכחו אלא כדי לבטלן כלו' פעמים שיזדמן מעשה לידו מתוך שתהא משנת היחיד סדורה בפיו בפ\"ע ישכח דברי המרובין ויעשה כמשנת היחיד ולפיכך סמכו דברי היחיד לעולם אצל דברי המרובים כדי שיעשה כדברי המרובים ולא יטעה לעשות כדברי היחיד. זה פי' לשון התוספתא. אבל לשון המשנה ר\"ל למה הוזכרו דברי היחיד כלל כדי לבטלן לדורות שאם יבא אחד ויאמר כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ואם לא הוזכרו דברי היחיד כלל היה סבור המקובל מרבו כי היא קבלה מיד המרובין מפני שאין דברי היחיד נזכרים כלל והא דקתני במתני' א\"ר יהודה א\"כ למה הוזכרו ארישא דמתני' קאי כלומר הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים למה הוזכרו דברי היחיד וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "משנה זו עיקרה באהלות פ\"ב דתנן ואלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת וכזית נצל וכו' ורובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בנינו ורוב מנינו של מת אע\"פ שאין בהם רובע טמאין: פי' רובע עצמות רובע הקב. ומפרש בתוספתא איזה רוב בנינו השוקים והירכים והצלעות והשדרה ואיזה הוא רוב מנינו אפי' ראשי אצבעות ידים ורגלים ובלבד שיהא בו מאה ועשרים וחמשה. אמר רבי יהושע יכולני לעשות דברי בית שמאי ובית הלל אחד משוקים ומירכים נמצא רוב בנינו בגודל ובמסכת נזיר פרק כהן גדול ונזיר מפרש טעמייהו דב\"ה דאמרי מן הגויה שכן ישנה במפרקי ידים ורגלים והתם נמי מפרש לשמאי דאמר אפי' מעצם אחד דוקא משדרה וגולגולת: לפרש האי סוגיא מתחזי לי פירושא הכי בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים כלומר מאיזה עצמות שבאדם אפילו מאצבעות ידים ורגלים או מקטלית או מכתפים או מקנה היד או <small>[ממרפק. יעב\"ץ]</small> ממפרקת אע\"פ שאין רוב בנינו לא מן הגויה ולא בגודל וב\"ה סברי דוקא מן הגויה כלומר מן הירכים ולמעלה והירכים בכלל שאין האדם יכול לחיות זולתם אבל מן השוקים לא הואיל וישנן במפרקי ידים ורגלים כלומר קטועי הרגלים יכולין לחיות הלכך כיון דיכול לחיות זולתם אינן מעיקר הגוף ואף על פי שהשוקים הם מרוב גבהו של אדם וכ\"ש אצבעות ידים ורגלים ושאר העצמות הדומים להם דאין מטמאין באהל: וכשאמר ר' יהושע יכולני לעשות דברי ב\"ש וב\"ה אחד וכו' כלומר האי משנים ומשלשה דקאמרי בית שמאי לאו כל עצמות הגוף קאמרי אלא על השוקים והירכים שהן רוב בנינו בגובה ואע\"פ שהשוקים אינן מכלל הגויה מ\"מ להאי מילתא הן שוין דבעו נמי ב\"ש עצמות מרוב בנינו א\"נ איכא לפרושי דבעו ב\"ש שיהא בהן מן הגויה או שתי ירכים לבדן או שני שוקים וירך אחד והיינו בין משנים בין משלשה דקאמרי ב\"ש ואף על גב דשוקים לא מן הגויה נינהו כיון דאיכא ירך בהדייהו שהוא מן הגויה ושוקים גופייהו אע\"ג דלא גויה נינהו מרוב בנינו בגובה הוו הלכך מצטרפי בהדי ירך ומטמאין באהל ברובע הקב ולדברי ר' יהושע אפשר דב\"ה נמי הכי סברי להו דכיון דאיכא מגויה בהדייהו מצטרפי. והאי מרוב המנין דקאמרי ב\"ה לאו באצבעות ידים ורגלים קאמרי אלא מן העצמות הקטנות שבגויה כגון שלשה שבקטלית מכאן וג' מכאן ושתי צלעות דקות מכאן ושתים מכאן וארבעה שבכתף מכאן וארבעה מכאן שאלו מן הגויה הם ואינן מרוב הבנין: \n",
+                    "ונ\"ל דהאי דקאמר רבי יהושע יכולני לעשות בית שמאי ובית הלל אחד משום דקשיא ליה בין משנים בין משלשה דקאמרי ב\"ש השתא משנים אמרי מטמא באהל משלשה מבעיא ומשו\"ה איצטריך למימר דבית שמאי ובית הלל אחד הם או קרובים דבריהם להיות אחד כדפרישנא דהאי בין משנים דקאמרי בית שמאי משתי ירכים והאי בין משלשה משתי שוקים וירך אחת הואיל ואיכא מן הגויה והוי נמי מרוב בנינו בגודל ולא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' כרשיני תרומה מפני שהן מאכל בהמה אין מוזהרין על שמירת טהרתן כמו שמוזהרין על תרומה שהיא מאכל אדם כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי תרומה שהיא ראויה לך אתה צריך לשמרה מן הטומאה אבל כרשינין מאכל בהמה הם ואינו מוזהר על שמירתן מיהו ב\"ש סברי שורין ושפין בטהרה דאכתי לא מוכחא מילתייהו ודלמא אתי למיטעי בהו במינא אחרינא שהוא מאכל אדם  ושפין בטומאה כי בודאי השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחר אלא בכרשינין הלכך ידיעא מלתא דכרשינין נינהו ומאכל בהמה הוו: \n",
+                    "<b>שמאי אומר יאכלו צריד.</b> פי' ישמור אותם מן ההכשר קסבר גזרינן בהו אטו קטנית אחר שהוא מאכל אדם ואין מאכילין אותם לבהמה והן מוכשרין  אינו יכול לשמרן לפני הבהמה ומשום הכי ישמור אותם מן ההכשר כדי שלא יהיו מקבלים טומאה רבי עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרינן בהו כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "פירוש האי פיסקא חוץ לירושלים קא מיירי והאי גברא אית ליה פרוטות של מעשר שני וקא בעי לחלופינהו בסלע וקסבר כולהו מעות דהיינו פרוטות של נחשת פירא נינהו וכספא טבעא וחוץ לירושלים מחללינן פירא אטבעא מיהו ב\"ש סברי כיון דכספא חשיב טפי כולהו  בעית לאוקמי אכספא דהשתא מיהת לא צריך לפרוטות כלל עד דמטי לירושלים וב\"ה סברי כיון דכי מטי לירושלים מיבעי ליה לחלופינהו לפרוטות דלמא דמחלף ולא מחליף קא מצריך ליה מידי למזבן בפרוטה ולא מצי למזבן אי נמי כיון דחזי שולחני דכ\"ע צריכי לפרוט מתיקרי ליה פרוטות וקא פסיד מעשר שני הלכך בשקל כסף ובשקל מעות: \n",
+                    "<b>ר\"מ אומר אין מחללין כסף פירות על הכסף.</b> פירוש כסף הבא מכח פירות אין מחללין אותו על הכסף חוץ לירושלים וקסבר כסף ראשון ולא כסף שני ואע\"ג דפרוטות לגבי כספים פירא נינהו מ\"מ כיון דלגבי פירות טבעא נינהו כסף מקרו ורחמנא אמר הכסף כסף ראשון וכל שכן כסף על כסף שאין מחללין והכי איתא בבבא מציעא: \n",
+                    "<b>וחכמים מתירין.</b> איכא למימר רבנן בתראי סברי דאפילו כספא עלוי כספא כגון מעין ופונדיונין על הסלע מחללין דלא דרשי הכסף כסף ראשון וכ\"ש פרוטות על הסלע וב\"ש וב\"ה סברי פרוטות הוא דמחללין על הסלע דפירא נינהו לגבי. כספא אבל כסף על הכסף לא דלהכי אהני הכסף: \n"
+                ],
+                [
+                    "ופי' הא פסקא מיירי בגברא דאית ליה סלע של מעשר שני וקאי בירושלים והוא איצטריך לפרוטות ובירושלים ודאי טבעא אפירא מחללין מיהו ב\"ש סברי כיון דבירושלים  הלא פרוטות עדיפי ליה טפי מסלע הלכך במה שהוא חשוב לו יותר צריך להעמידו כדאמרינן לעיל דחוץ לירושלים כיון דלא צריך לפרוטות כסף חשיב ליה טפי ובמה שהוא חשוב לו צריך להעמידו הכא נמי בירושלים כיון דפרוטות עדיפי ליה טפי במידי דעדיף ליה טפי בעי לאוקומי וב\"ה סברי אחר המין החשוב אנו הולכים והוא הכסף הילכך לעולם יעמיד ממנו מחצה בכסף והמחצה בפרוטות שהרי הן צריכות לו: \n",
+                    "ר' עקיבא אומר די לו בפרוטות בחצי דינר והיינו ברביעית וברביעית מעות פי' רובע הסלע דהיינו דינר בו יהיה כסף ומעות כלומר מחצה על מחצה: \n",
+                    "רבי טרפון אומר ארבעה אספרי כסף נראה לי אספרי כסף היינו מעין ור' טרפון אתא למעוטי משיעור דרבי עקיבא דר' עקיבא סבר שלשה מעין בכסף ושלשה מעין בפרוטות ור\"ט סבר ד' מעין בכסף ושתי מעין בפרוטות וכל חד וחד אתא למעוטי שעורא מחבריה בפרוטות ושמאי ממעט מכולהו ואמר יניחנה בחנות כלומר יתננה לחנווני ויוציא לו עד כדי הסלע וכשיוציא לו מזון בפרוטה או באיסר או בפונדיון מן הסלע על אותו המזון עד שיתחלל כולו ומתחזי לי טעמא דכולהו דחיישינן דלמא זילי פרוטות עד דלא מפיק להו וקא פסיד באכילת מעשר וב\"ש לא חיישי להכי במאי דצריך טפי בעי לאוקומי: \n"
+                ],
+                [
+                    "פירוש הני תרין פיסקות איתנהו במסכת כלים פרק שנים ועשרים ובתרוייהו תנן כסא שלא היו חפוייו יוצאין ונטלו טמא שכן דרכה להיות מטהו על צדו ויושב עליו. כסא שנטלו חפויו האמצעי והחיצונים קיימים טמא. נטלו החיצונים והאמצעי קיים טמא רבי שמעון אומר אם היה רוחב טפח. כסא שנטלו שנים מחפוייו זה בצד זה רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. לפי הסוגיא הזאת נראה כי הטומאה הזאת טומאת מדרס היא ודומה כי הכסא של כלה שנחלקו עליו שמאי והלל כשחפוייו יוצאים נחלקו מדקתני סיפא כסא שלא היו חפוייו יוצאים ונטלו טמא שכן דרכו וכו' וכך פירושו כי הכסא של כלה יש לו דפנות כדי שתסמוך בזרועותיה ובגבה מאחוריה והמושב שהיא יושבת עליו נקרא חפוייו ופעמים שאדם עושה אותו משלש חתיכות כעין עריסה של קטן שהיא עשויה זרועות זרועות וכשחפוייו יוצאין ונכנסים שאדם יכול להכניסם ולהוציאם כשירצה אין אדם יכול להטותו שזרועותיו נופלים ואין דרכו להשתמש בו מוטה אלא כדרכו ועכשיו שנטלו חפוייו כבר בטלו תשמישיו מישיבה אבל כשאין חפוייו נכנסין ויוצאין אלא במקום המושב הירך קבוע הוא כעין קתדרא פעמים שאדם משתמש בו כשהוא מוטה שהופכו על פניו או על צדו ויושב עליו הלכך אפי' נטלו חפוייו טמא שראוי להטותו על צדו או על פניו ויושב עליו כתחלתו מיהו בית שמאי סברי אפילו בשחפוייו יוצאים ונטלו טמא מפני שלא בטל ממנו תשמיש ישיבה שהרי ראוי הוא עתה להטותו על צדו ולישב עליו. \n",
+                    "<b>שמאי אומר אף מלבן של כסא טמא.</b> פירוש אף ניטל מלבן של כסא טמא הכסא שהרי עדיין ראוי הוא להפכו על צדו ולישב עליו. מלבן הוא המחובר לכסא מלפניו כדי להרחיב מקום המושב או להיות <small>[[לו מסגרת. יעב\"ץ]]</small> מסוגרת כדאמרינן בב\"ב (דף סט.) מלבנות של הכרעי המטה מהו. ויש עוד לפרש אף מלבן של כסא טמא טמא המלבן כי הוא <small>[[צ\"ל הוא ראוי לישיבה]]</small> לישיבה לבדו הלכך אפילו נטלו חפוייו ונתפרק הימנו יותר טמא מפני המלבן ואע\"פ שאין דרכו להפכו על צדו: \n",
+                    "<b>כסא שקבעו בעריבה וכו'.</b> מפרש בתוספתא כדרך ישיבתו אבל לא כדרך ישיבתו דברי הכל טהור ב\"ש סברי כיון דעדיין הוא ראוי לישיבה אע\"פ שאין יחודו עכשיו לכך אלא להניח עליו כלי העריבה או מקרצות מן העיסה טמא מדרס שהרי לא בטל שם ישיבה ממנו וב\"ה סברי כיון דאינו מיוחד עתה לישיבה ככלי שנשבר הוא. ואי קשיא לך לב\"ה והתנן בכלים פ\"כ כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא קבעו ובנה עליו טהור מפץ שנתנו על גבי הקורות קבעו ולא נתן עליו מעזיבה נתן עליו מעזיבה ולא קבעו וכו' אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימי אלא משום דמחבר להו לבנין קא מטהרינן להו ומש\"ה עד דקבע להו ובני עלייהו לא חשבינן להו כבנין אבל הכא הא קא מבטל להו מישיבה לגמרי הילכך בקביעות לחוד מטהרינן להו לב\"ה תדע דתנן בההוא פירקא סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס מאימתי היא טהרתו בית שמאי אומרים משישבר וב\"ה אומרים משיקשר רבי עקיבא אומר משיקבע אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפי' כשנטמא כבר מאי טעמא משום דלא חזי השתא למדרס הוה ליה כמי שנשבר: \n",
+                    "<b>שמאי אומר אף העשוי בה.</b> כלומר אפילו נעשה מתחלתו לכך טמא ומפרש בתוספתא אמר ר' יוסי רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבן אפילו מבית האומן טמא כלומר ואינו צריך ליחדו לישיבה הלכך אפילו נעשה מתחלתו לכך הרי כמי שנתייחד מתחלה לישיבה ואחר כך קבעו בעריבה דמטמאי ליה ב\"ש ולמדנו מכאן כי המלבן של כסא תקון המושב או הרחבת המושב או מסגרת בית המושב והוא רוחב טפח וראוי לישיבה שאל\"כ מלבן מבית האומן למה הוא טמא ולאיזה תשמיש הוא ראוי עד שיקבענו בכלי וכן אתה צריך לפרש מלבנות של כרעי המטה שהם כמו מסגרות למטה ומסתברא כי המלבן אינו אלא מסגרת דתניא בתוספ' דכלים פ' כיוצא בו בעל הבית שעשה מלבן להיות נותנו ממטה למטה ומאבוס לאבוס טהור יחדו למטה אחת ר\"מ ור' יהודה מטמאין ר' יוסי ור\"ש מטהרין שאינו עושה מלאכה בגופו וכן שנו במלבן של עריסה בזה הענין דתניא מלבן של עריסה שהוא מלובש בפיקות ויש לו רגלים טמא מסורג בחבלים ואין לו רגלים ר\"מ ורבי יהודה מטמאין ר' יוסי ור\"ש מטהרין שאין עושה מלאכה בגופו ואם הוא כעין פצימים שעומד זקוף בצידי העריסה לא שייך ביה סרוג חבלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "(יב-יג) ארבע פסקות הן שתים הראשונות במסכת יבמות השלישית במסכת גיטין הד' באה במסכת חגיגה אגב גררא והיא שנויה באהלות פרק חמישי (משנה ב' ג'): \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "מפרש אותה במקומה בקדירה שהיא נתונה בין בית לעלייה והמת בבית שהקדירה חוצצת מגבה ואין הטומאה עולה למעלה דלבית הלל מציל על כל מה שבעלייה ולבית שמאי אינה מצלת אלא על האוכלין והמשקין ועל כלי חרס אבל על האדם ועל כלי עץ שבעלייה אינה מצלת והטעם כמו שמפרש והולך שגזרו על כליו של חבר משום כליו של ע\"ה שהוא טמא ואינו חוצץ מ\"מ לא גזרו אלא על דבר שהחבר שואל אותו מעם הארץ כגון גופו שהוא נשכר אצל החבר וכגון כלי עץ שהחבר שואל אותו מעם הארץ אבל אוכלין ומשקין וכלי חרס אין שואלים מהם לפי שאינו שואל ממנו אלא דבר שיכול להטבילו ולהשתמש בו ביום מפני טומאת מגעות והסטות אבל אוכלין ומשקין וכלים שאינן בני טבילה אין שואלין ממנו ובטומאת מת אין לו תקנה בטבילה ומנא לשבעה יומי לא מושלי אינשי ושלא ישאל מכליו של עם הארץ כלל אי אפשר ושלא להשתמש בגופו נמי אי אפשר לפי שאין כל הצורך מצוי אצל החבר ועל כרחו צריך הוא לגוף עם הארץ ולכליו הילכך (על) כלי עץ שיכול אדם לטהרו מטומאת מגעות והסטות <small>[ומכל]</small> ומכלי טומאת ערב לא נמנע מלשאול ממנו וכי שיילינן מינייהו מטבלינן להו אבל אוכלין ומשקין וכלי חרס שאין תקנה בטבילה אין שואלין ממנו וכיון שאנו צריכין לשאול מן גופו וכלי עץ כיון שטומאת מת אין לו תקנה בטבילה גזרו טומאה על החבר כדי שיראה אותו עם הארץ וינהג גם הוא טומאה בשלו ויזה עליו ויטבילו כראוי ואם נשאל עוד ממנו אין לנו לחוש לטומאת מת: \n",
+                    "<b>וחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש.</b> מפרש במסכת חגיגה על ר' יהושע קאמר שהלך ונשתטח על קברי ב\"ש ואמר נעניתי לכם עצמות ב\"ש וכו' כמו שמפרש את הענין כולה בקדרה שהיא נתונה בין בית לעלייה כך מפרש אותו בכלים פרק ט' בענין מוקף צמיד פתיל דתנן חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומינקת בתוכה פירוש והיא של עץ או של מתכת ומוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת בית שמאי אומרים החבית והמשקים טהורים והמינקת טמאה בית הלל אומרים אף מינקת טהורה וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. יש ששואלין מה טיבן של אלו הפסקות במסכת עדיות ואף העליונות שהן מחלוקת בית שמאי ובית הלל מה טיבן לכאן. ונראה לי כי השלש פסקות הראשונות שהן בתחלת הפרק נשנו כדרכן מפני שנדחו דברי בית שמאי ובית הלל מעדות חכמים ועדות הגרדיים כאשר פירשנו למעלה. ועל ידי ששנה חלוקת חכמים על דברי בית הלל שלא כל החכמים מודים לדברי בית הלל שנה כמו כן משנת כרשיני תרומה שהיה ר' עקיבא חולק על כולם. וכן הפורט סלע ממעות מעשר שני והפורט סלע של מעשר. שני הפסקות יש על בית הלל מחלוקת אחרת זולתי מחלוקת בית שמאי אי נמי איידי דתנא מחלוקת שמאי עצמו תנא נמי הנך כולהו על אלו דברים שחזרו להורות ואיידי דתנא שלש פסקות ראשונות שלא עמדו דברי בית הלל תנא נמי הנך פסקות אחרונות שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "עיקרה בפסחים פרק ראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה פרק טבול יום ומפרש התם עור חלוץ קאמר משום דאיכא פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שהם נשרפים בעורותיהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה בגיטין פרק שני וסוף זו הפסקא שנויה שם באותו הפרק: \n",
+                    "<b>ועל המחט שנמצאת בבשר.</b> מביא אותה בפסחים פרק ראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה במסכת טבול יום פרק שלישי והתם מפרש שאם נגע טבול יום בביצה לא פסל לו את הקלח כנגדו רבי יוסי אומר כל הסדר העליון ודומה שאינו מדבר אלא בביצה טרופה שנתנה בקדרה על הירק לתקון המאכל כי מאחר שהיא טרופה הרי היא חבור לירק ואם היא שלימה שלא נטרפה והרי היא דומה לכובע שהביצה שאינה טרופה עגולה כמין כובע אינה חבור מפני שהיא נשמטת והולכת לכאן ולכאן: \n",
+                    "שבולת הקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה\"ב ואם לאו הרי היא של עניים עיקרה בפיאה פרק חמישי ומפרש בתוספתא השבלים שבקשים ושבשדות הרי הן של בעל הבית ובעלי בתים נהגו עין יפה נמצא כי השבולת הנמצאת במקום הקציר וכבר פנו משם את השבלים ואחר כך מצאו את זאת באותו המקום אם קצורה הרי היא של עניים מעין יפה של בעלי בתים ולדעת ר' מאיר דאמר ספק לקט מן הדין הרי זה לקט ואם מחוברת בתורת שכחה שהרי קצרו כל סביבותיה והיא עומדת ועכשיו כשראשה העליון מגיע לקמה שאינה נקצרת עדיין אם היא נקמצת עמה לקצרה בבת אחת הרי היא של בעל הבית מפני שהיא נחשבת עם הקמה וכיון שהקמה אינה שכחה ולא לקט גם היא אינה לא שכחה ולא (קמה) [לקט] והיינו דתנן בפיאה פרק ששי קמה מצלת את העומר ואת הקמה וכו' איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד אבל אם אינה יכולה להקצר עם הקמה באגודה אחת הרי היא של עניים לפי שלא נחשב אותה עם הקמה אלא ספק לקט הוא שמא נשרה בעת קצירה ואם מחוברת הרי היא שכחת קמה שהקמה האחרת שאינה שכחה אינה מצלת אותה ובגמרא דפיאה דבני מערבא מתחזי דבשבולת מחוברת קא מיירי דגרסינן התם איזו היא קמה שהיא מצלת את הקמה כהדא דתנינן שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה וכו' אלמא במחוברת קא מיירי דהיינו קמה וקמה: \n",
+                    "ועל גנה קטנה שהיא מוקפת עריס אם יש בה כמלא בוצר וסלו מכאן ומלא בוצר וסלו מכאן תזרע ואם לאו לא תזרע. פירוש עריס היא שורה של גפנים שהיא נטועה בצדי הגדר ומודלה על הגדר כדתנן בכלאים פרק ששי אי זהו ערים הנוטע שורה של חמש גפנים בצד הגדר שהוא גבוה עשרה או בצד חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה נותנין לו עבודתו ארבע אמות ב\"ש אומרים מודדין לי ד\"א מעיקר גפנים לשדה וב\"ה אומרים מן הגדר לשדה אמר רבי יוחנן בן נורי טועים כל האומרים כן אלא אם יש ד\"א מעיקר גפנים לגדר נותנין לו עבודתו וזורע את המותר כמה עבודת הגפן ששה טפחים רבי עקיבא אומר ג' טפחים. גרסינן התם בגמרא דבני מערבא וקשיא על דב\"ש בלא גדר אינו אסור משום כרם. פירוש משום דקסברי ב\"ש כי הנוטע שורה אחת של חמש גפנים כרם וב\"ה אומרים אינו כרם עד שיהא שתי שורות והכי איתא בכלאים פרק רביעי ומשום הכי קא מקשי בלא גדר הרי השורה אחת של ה' גפנים כרם היא וצריך להרחיק ממנה ד\"א ותירץ ריש לקיש בעריס המעוקם שנו כלומר שהוא [כמין] גם שע\"י עקימה תרתי מתבלען והכי איתא התם כלומר שאין נראית כה' גפנים ור' יוחנן אמר בעריס המכוון שנו ואם בערים המכוון שנו בלא גדר אינו אסור משום כרם (וימד כגון) [נימר בגין] ב\"ה (יתננה) [תניתה] כלו' דב\"ה סברי שירה אחת אינו כרם מיהו כשהיא סמוכה לגדר הגדר חושבה מפני שמדלה אותה עליו ויש בה מראית העין. ור' יוחנן בן נורי פליג אב\"ש וב\"ה אי נמי דקא סבר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה אלא כולהו סבירא להו שאין הגדר אוסרתו כל כך לעשות שורה אחת ככרם גמור אלא כי יש מן העריס ולגדר ד' אמות מרחיק הזרע מן העריס ששה טפחים וזורע ג' אמות מפני שהוא חשוב מקום בפני עצמו אבל אם אין שם ד' אמות הכל אסור שנקרא הכל על שם העריס אע\"פ שהעריס רחוק ג' אמות מן הכותל הכותל חושבו לאסור בינתים מה שאין כן בגפן יחידית דבין כך ובין כך אין נותנין אלא עבודתה ושאר מותר אע\"פ שהיא סמוכה לכותל ועריס גופיה אילו לא היה שם גדר גבוה י' טפחים אע\"פ שהיה שם גדר פחות מי' טפחים בין שהיה שם ד' אמות או פחות מד' אמות נותן לו כדי עבודתו ששה טפחים והשאר מותר מפני שהעריס והגדר גורמין את האיסור ואי קשיא לך הלא נמצא גדר לאסור ובמסכת עירובין פרק כל גגות שהיה מביא ראיה שמצינו מחיצה לאסור ולא הביא מזאת. נראה כי האיסור הזה אינו מגרמת המחיצה אלא מפני שהיא מחשבת העריס הסמוך לה אבל המחיצה אינה אוסרת כלל. והתם גרסינן אמר רבי יוחנן רבי יוסי ורבי (שמעון) [ישמעאל] ורבי יוחנן בן נורי אמרו דבר אחד רבי יוסי דתנן עריס שהוא יוצא עם הכותל מתוך קרן וכלה נותן לו עבודתו וזורע את המותר רבי יוסי אומר אם אין שם ארבע אמות לא יביא זרע לשם רבי ישמעאל דתנן ועל גנה קטנה שהיא מוקפת עריס אם יש בה מלא בוצר וסלו מכאן ומלא בוצר וסלו מכאן תזרע ואם לאו לא תזרע א\"ר יוסי אמה בוצר ואמה סלו אמה בוצר ואמה סלו ואהן ר' יוחנן בן נורי דהכא. אלמא הנך כולהו סבירא להו שאין העריס חשוב כרם גמור אלא לענין זה בלבד דבעינן ליה מקום פנוי של ד' אמות וכי הוי (ד' אמות) נותנין לו כדי עבודתו ששה טפחים וזורע את המותר אבל אינו צריך להרחיק ממנו ד' אמות ככרם גמור ומפרש התם דהאי גנה קטנה שהיא מוקפת עריס לא שיהו שתים לכל רוח שאם כן כרם גמור הוי דהיינו שתים כנגד שתים ושתים יוצאות זנב ולא אחת ואחת בכל רוח שאין עריס פחות מחמש גפנים אלא שהן אחת אחת בכל רוח ושתים בקרן זוית אחת כלומר ברוח אחת רחוקות זו מזו שאם ימתחם הן נראין כארבע אמות פנויין והכי איתמר התם. וכל הפנוי של אותה גנה אין בה כי אם ד' אמות דהיינו אמה בוצר ואמה סלו מרוח מזרחית ואמה בוצר ואמה סלו מרוח מערבית וכן מדרום לצפון דאינון ד' אמות מרובעות וכשמרחיק כדי עבודתה מזו וכדי עבודתה מזו נמצא זורע שתי אמות אמצעיות מרובעות וראיה עוד כי הגדר והעריס גורמין לו איסור משאר גפנים יחידות דתנן עריס שהוא יוצא עם הכותל מתוך קרן וכלה הכותל נותרן לו עבודתו וזורע את המותר ר' יוסי אומר אם אין שם ד' אמות לא יביא זרע לשם. פי' כגון שהיתה אחת מן הגפנים נטועה עם הקרן והשאר יוצאת חוץ לקרן נותנין לו עבודתו וזורע את המותר לפי שאינו נחשב לעריס הואיל ואין כלה ר' יוסי אומר אם אין שם ד' אמות וכו' הואיל והתחיל העריס עם הכותל נדון כולה כעריס ומפרש בגמרא לדעת רבי יוסי והוא שיהא בקרן זוית ד' טפחים כדי מקום כי אז נמשך כל העריס אחר הכותל שבתחלת העריס וקא מקשו עלה בגמרא תנינן הכא רבי יוסי אומר ותנינן התם. פי' הא תנא ליה לעיל דתנן בפרק ה' גפן שהיא נטועה בגת או או בנקע נותנין לה עבודתה וזורע את המותר רבי יוסי אומר אם אין שם ד' אמות לא יביא זרע לשם אילו תנינא הכא ולא תנינן תמן הוינן אמרין הכא על ידי שהוא הלכתא עריס פי' שהם גפנים בצד גדר את אמרת אסור תמן ע\"י שאינו הלכתא אריס שהיא גפן יחידית אמר מותר הוי צרכא מתנייא תמן [או אלו תנינא תמן ולא תנינן הכא הוינן אמרין תמן] ע\"י שהוא מגופף מד' רוחותיו את אמרת אסור [הכא] ע\"י שאינו מגופף מד' רוחותיו את אמרת מותר הוי צרכא מתנייא הכא וצרכא מתנייא תמן. למדנו מכאן כי הגפוף אוסרו והעריס אוסרו לדעת רבי יוסי והטעם כי הגפוף מערבב את הכל ואין כאן מחיצה לאסור כאשר פירשנו למעלה שהרי אין בין הזרעים והגפנים שום מחיצה אלא ערבוב מחיצה הוא מפני שאין ביניהם שום הפרש ויש להם גפוף מבחוץ שמערבב אותם: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה במסכת שבת פרק שמונה שרצים ומוקים לה כר\"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והנך פטורי פטור ומותר נינהו: \n",
+                    "ועל לפסין עירניות ויש שגורסין אירוניות מפני שהן סתומות כעין (אריוך) [ארון] של האלפס וכסויו מחוברים בשעת עשיה וכשמייבשים אותם [מגרדים אותן] במגרה ומפני כך טהרו באהל המת מפני שהן כמוקפות צמיד פתיל: \n",
+                    "<b>וטמאות במשא הזב.</b> שאין מוקף צמיד פתיל מתיר מן ההסט דהא מסיט ליה לכוליה: \n",
+                    "<b>ר' אליעזר בר צדוק אומר אף במשא הזב טהורות מפני שלא נגמרה מלאכתן.</b> כלומר שעדיין לא נחתכו אבל ת\"ק סבר חתיכה לאו חסרון מעשה הוא דהוה ליה כמגופת חבית. וראיה לזה הפירוש הא דגרסינן בבראשית רבה אמר רבי שמעון תמה אני למה נחלקו אבות [העולם] בבריאת שמים וארץ שאני אומר כאלפס הזו וכסויה נבראו וקרא מסייעני קורא אני אליהם יעמדו יחדו אמר הלפס וכסויה דרכן לעשותן בבת אחת: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה במסכת שבת בפרק קמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' מפני שאין בו דעת לישאל ואפילו ברשות היחיד ספקו טהור: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' סנדל של סיידין של קש הוא ונ\"ל אטו מדרס קאמר דלא תימא לאו להליכה עבד אלא להגין על מנעלם שלא ישרפהו הסיד קמ\"ל פעמים שהוא מטייל בו עד ביתו ואשמועינן תו דמנעל של קש דינו ככלי עץ וככלי עץ דמי ולאפוקי מדר' יוחנן בן נורי דא\"ר יוחנן לאו כלי הוא והכי איתא במסכת שבת פרק במה אשה: \n",
+                    "<b>ועל שירי תנור ארבעה.</b> פי' שעדיין כשהוא עושה מעין מלאכתו כמעשה טפקא: \n",
+                    "<b>ועל כסא שנטלו שנים מחפוייו זה בצד זה שר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין.</b> הא כתיבנא ליה לעיל ובכסא של כלה שחפוייו יוצאין קא מיירי ר' עקיבא מטמא דאכתי חזי לישיבה מפני שהיא [נסמכת] בזרוע השלישי ע\"י הדחק וחכמים מטהרין דלא חזי לישיבה מפני שהיא ישיבת צער ואין אדם יושב בו אא\"כ מנוהו מה שלא היה דרכו מתחלה בכך: \n"
+                ],
+                [
+                    "מפרש להו טעמא בקידושין ירושל' (פ\"א ה\"ז) בנוי דכתיב (תהילים צ׳:ט״ז) והדרך על בניהם. בכח דכתיב (שם קיב) גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר דכתיב (שם לז) נער הייתי גם זקנתי לא ראיתי צדיק נעזב וגו'. בחכמה דכתיב (דברים י״א:כ״א) ולמדתם אותם את בניכם. בשנים דכתיב (שם) למען ירבו ימיכם וימי בניכם. וגרסינן התם וכשם שהוא זוכה לו בחמשה דברים כך הוא חייב לו בחמשה דברים מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל ומנהיג דכתיב וכו' [ובתוספתא] מפרש כי חכמים חלוקים עליו וחכמים אומרים עד הפרק זכה לו מכאן ואילך הוא זוכה לעצמו פי' עד הפרק עד עשרים שנה שאין אדם נתפס על עונותיו: \n",
+                    "ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ שנאמר קורא הדורות מראש אע\"פ שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ואומר דור רביעי ישובו הנה פי' כל הקצים שהקב\"ה נותן בחשבון דורות הוא נותן ואע\"פ שקובע הקץ בשנים והאי דקאמר [לפניו] הוא הקץ מפני שאין דרכו לגלות קץ הדורות לא גלה אותו לאדם אלא לאברהם לבדו בגלות מצרים אלא לפניו הוא גלוי קץ הדורות. והאי דור רביעי האמור כאן רביעי לכנעניים הוא ואני תמה למה הוא  נותן ב' קצים בשנים ובדורות ועוד קשה לי הא דקתני אע\"פ שנאמר ועבדום וענו אותם וכו' ואמר דור רביעי ישובו הנה מאי אע\"פ איכא הכא והלא זה קץ לשעבוד וזה קץ לביאת הארץ ובין זה לזה מ' שנה שעמדו במדבר. ונראה לי דהאי דקאמר ובמספר דורות לפניו הוא הקץ ה\"נ קאמר כלומר אע\"פ שנותן קץ לגליות ישראל ולשעבוד שלהם בשנים מכל מקום לענין הטובות והנחמות האמורות להם במספר הדורות הוא תולה לפי שהוא רואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד שמגיע לאותו הדור וכן היה בשעבוד מצרים אע\"פ שנגאלו בסוף ארבע מאות שנה לא שבו לשבת בארץ עד דורו של יהושע. וכן היה בגלות בבל לסוף שבעים נגאלו שהיא שנת שתים לדריוש אבל ירושלים לא נבנתה עד סוף שלשים ושתים לארתחשסתא כי אז נתיישבה העיר ובאותו הפרק חזר נחמיה לבבל. וכן לימות המשיח כשיגאל אותם הקב\"ה לא יכנסו מיד לארץ אבל יוליך אותם למדבר העמים כנבואת יחזקאל כ': \n"
+                ],
+                [
+                    "כולן מפורש הטעם שלהם בסדר עולם פרק שלישי: \n",
+                    "<b>ודור המבול.</b> קראי נינהו ועוד נוסף עליהם י\"א ימים ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה: \n",
+                    "<b>משפט איוב י\"ב חדש.</b> דכתיב (איוב ז׳:ג׳) כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי מה לילות למנוי אף ירחים למנוי פירוש ירחי שוא הם ימות הקיץ שהם ארוכים כדכתיב ירח ימים ולילות עמל אלו לילות התורף שהם ארוכות כלומר אריכות הימים והלילות היה לו שוא ועמל שלא מצא בהם מרגוע. מנו לי כלומר במנינם נמסרו לו שלא חסר מהן אחת ומה לילות למנוי שלא חסרו אחת נמצא משפט איוב י\"ב חדש: \n",
+                    "<b>משפט המצריים י\"ב חדש.</b> דכתיב לקושש קש לתבן אימתי התבן מצוי שם באייר והם יצאו בניסן: \n",
+                    "<b>משפט גוג ומגוג לעתיד לבא י\"ב חדש.</b> כלומר שלא ינגפו בבת אחת אלא מתחלת [מכתן] עד סופה י\"ב חדש שיהיו נמוקים והולכין עד שיכלו דכתיב (ישעיהו י״ח:ו׳) וקץ עליו העיט וכל (חית השדה) [בהמת הארץ] עליו תחרף קיץ וחורף הרי שנה שלמה: \n",
+                    "<b>משפט הרשעים בגיהנם י\"ב חדש דכתיב והיה מדי חדש בחדשו.</b> יבא כל בשר להשתחוות לפני מדקאמר בחדשו משמע באותו חדש עצמו כלומר מניסן לניסן או מתשרי לתשרי וקאמר יבא כל בשר להשתחוות לפני המקום ובמשפט רשעים קא מיירי דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' והם אותם שכפרו בעיקר ושיש בידם חלול השם אבל דינם י\"ב חדש: \n",
+                    "<b>ר' יוחנן אומר מן הפסח ועד העצרת דכתיב שבת בשבתו.</b> ומצאנו בפסח ועצרת שנקראו שבתות דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת דהיינו ממחרת יום טוב הראשון של פסח וכתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו דהיינו עצרת והאי דקאמר בשבתו מפני שיו\"ט של עצרת תלוי ביו\"ט של פסח משא\"כ בשאר מועדים שאינן תלוים זה בזה ואיידי דתנא לעיל שלשה דברים אמרו לפני רבי עקיבא ושלשה דברים אמר רבי עקיבא תנא נמי הוא היה אומר שהם דברים הרבה נכללים באחד ותנא נמי הוא היה אומר חמשה דברים וכו' דדמי לה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "משנה זו עיקרה באהלות פרק שלישי ומביא מקצתה במסכת חולין פרק העור והרוטב (דף קכד:) דאמר ר' יוחנן ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד לאו אמר ר' דוסא אין מאהיל חוזר ומאהיל לר' ישמעאל נמי אין נוגע חוזר ונוגע הלכך עור שיש עליו שני חצאי זיתים מן הנבילה אין מטמאין במגע ואפי' נוגע בו מלפניו. וזו פירושא דמילתא הכי הוא כיון שמתחלתו לא נגע אלא בחצי זית אע\"פ שחזר ונגע בחצי זית אחר והרי הוא נוגע עכשיו בשניהם וכן המאהיל על חצי זית אע\"פ שחזר והאהיל על חצי זית אחר והרי הוא מאהיל עכשיו על שניהם היה ר' דוסא מטהר לפי שחצי זית הראשון לא טמאוהו בתחלה וכיון שבנגיעתו הראשונה לא טמא שוב אינו חוזר וניעור באותה נגיעה לטמא אע\"פ שנצטרף עמו חצי זית אחר והא דקתני הכא הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבילה או עשאן דאלמא במשא נמי פליג ר' דוסא ושמעינן לר' ישמעאל דמודה בשני חצאי זיתים דמטמאין במשא כדאיתא במתני' דהעור והרוטב וא\"כ אמאי א\"ר יוחנן ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד התם בשני חצאי זיתים המחוברים בעור קאמר דכי מסיט להו בבת אחת מסיט להו על גב עור אבל הכא בשני חצאי זיתים חלוקים קאמר דהוה ליה כמגע ומה מגע אין נוגע חוזר ונוגע אף משא זה אין נושא חוזר ונושא. ואי קשיא לך הא דא\"ר יוחנן התם לאו א\"ר דוסא אין מאהיל חוזר ומאהיל ה\"נ אין נוגע חוזר ונוגע איכא למימר משום דאיכא לדחויי בהאי נגיעה דקאמר ר' דוסא דלמא בשני חצאי זיתים המחוברים בעור הוא ובנוגע מאחוריו קאמר כבר פדא דפליג אדרבי יוחנן במסכת חולין וטעמא דמילתא משום דאין שומר נעשה יד לחצי זית אבל בנוגע מלפניו דלמא יש נוגע חוזר ונוגע כדא\"ר פדא התם הלכך ליכא למגמר להא מילתא מנוגע אלא מנושא או ממאהיל וכיון דבאהל איירי מעיקרא דמילתא משו\"ה גמר לה ממאהיל והא דקתני ובמת הנוגע בחצי זית ומאהיל על כחצי זית וכו' דמגע ואהל מצטרפין מוקים לה במסכת חולין בטומאה רצוצה בין שני מגדלין עסקינן ואין ביניהם טפח ומאהיל ביניהם דכולה נגיעה היא וכן אהל דקתני בהאי מילתא כה\"ג הוא ומש\"ה כי מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית אין מצטרפין דהאי דקאמר מאהיל על כחצי זית כיון שהיא טומאה רצוצה ה\"ל כנגיעה ואידך ה\"ל אהל המשכה והוה שני שמות: \n",
+                    "<b>אר\"מ אף בזה ר' דוסא מטהר וחכמים מטמאים וכו'.</b> קא סבר ר\"מ כל מאהיל נגיעה הוא ואפי' אהל המשכה עם הנגיעה מצטרפין. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן התם ומאן האי תנא דקרי לאהל נגיעה ר' יוסי הוא הוה ליה למימר בהדיא ר\"מ מהכא איכא למימר משום דר' מאיר דהכא אליבא דרבי דוסא וחכמים קאמר ודלמא לא סבירא ליה לדידיה ומשו\"ה אייתי ליה מדר' מאיר דקאמר אנפשיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה במסכת טהרות פ\"ח [מ\"ח] וע\"י משקה קאמרי רבנן מצטרף דתנן אם היה משקה עומד אפילו כעין החרדל מצטרף ר' דוסא אומר אוכל פרוד אינו מצטרף פי' משקה עומד שאינו קטפרס: \n",
+                    "<b>מחללין מעשר שני על אסימון וכו'.</b> מביא אותה פרק הזהב: \n",
+                    "<b>מטבילין ידים לחטאת.</b> דברי ר' דוסא וחכ\"א נטמאו ידיו נטמא גופו פירוש כגון שהכניס ידיו לבית המנוגע ובמסכת חגיגה פ\"ב סתם לה כרבנן דכוליה גופיה בעי טבילה. ויש לומר דאפי' נטמאו ידיו בהסח הדעת בעי טבילה לחטאת כדקתני התם נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו הא קתני טבילה לחטאת דומיא דנטילה לחולין ולתרומה מה התם בהסח הדעת לחודיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה בתרומות פי\"א וגרסינן עלה בני מערבא אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן לא שנו אלא בקניבת ירק של גנים אבל בקניבת ירק של בעלי בתים אף רבנן מודין דמותר ונראה לי דוקא כשהוא משליכן אבל אם מכניסן אסור דלא גרעי מגלעיני תרומה דתנן בההוא פרקא גלעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכם מותרות: \n",
+                    "חמש רחלות גזוזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז וחכ\"א חמש רחלות גזוזות כל שהן. עיקרה של זו במסכת חולין ומפרש על דברי חכמים כמה כל שהן אמר רב מנה ופרס ור' יוחנן אמר בששים כלומר כשהן גזוזות ס' סלעים ויהיה ראשית הגז סלע אחד מששים הן חייבות פחות מכאן פטורות והתם מפרש דלא פליגי דכי אמר רב מנה ופרס במנה בן ארבעים סלעים דהיינו ששים סלעים ור' דוסא סבר בעינא לכל חדא וחדא מנה ופרס ומפרש בתוספתא לרבי דוסא מנה מנה ופרס שהן שבעים וחמש סלעים. ונראה לי דבמנה של קדש קאמר שהוא חמשים סלעים ופרס הוא כ\"ה סלעים דהוה ליה מנה ופרס שבעים וחמש: \n"
+                ],
+                [
+                    "מתרץ במסכת סוכה פ\"ק (דף כ.) אימא אף מדרס והתם מפרש במאי פליגי: \n",
+                    "כל הקליעות טהורות חוץ משל גלגילון דברי ר' דוסא וחכ\"א כולם טמאות חוץ משל צמרים. פי' קליעות דבר שאינו ארוג אלא שהוא עשוי מעשה מחט והן עשוין חורין חורין כעין הרשתות והמכמרות וקאמר ר' דוסא כולן טהורות שאין עליהם תורת בגד דבעינן דומיא דשק חוץ משל גלגילון והוא אזור שעושים פעמים מן המשי פעמים מן הצמר ואע\"פ שהוא נקוב כולו תורת בגד יש עליו מפני שלא נעשה מתחלתו לקבלה אלא לחגור בו מתניו ובמתיחתו מתחבר כולו ואין נקביו נראין כלל והוא משמש בגד ארוג וסתום: \n",
+                    "<b>וחכ\"א כולן טמאים חוץ משל צמרים.</b> פירוש של צמרים מוכרי הצמר ועושין להם קלעים מעשה רשת לתת בהן הצמר עד שימכרוהו ושהם שוקלין אותו בשעת מכירה כדי שלא יתפזר ואותו הקלע חוריו רחבים הרבה ואין בו מקום שיהיו חוריו דקים ראויין שיחשבו אותו לבגד והוא משמש כמות שהוא פשוט ורחב ותנן בכלים פ\"ג החרם טמא מפני זוטו הרשתות והמכמרות של מלצור ומצודות ספרין טמאין דתנן פ' ח' העושה בגד מן החרם טהור מן הזוטו טמא זוטו הוא ממקום קצר שבחרם ונקביו דקים [מאד] והוא חשוב כבגד ובההוא פ' תנן לעיל מטה חלוק של יוצאת החוץ שהוא עשוי כסבכה טהור ובפרק כ\"ד נמי תנן שלש סבכות הן של ילדה טמאה מדרס פירוש מפני שמהדקת בה את ראשה והיא טמאה על שערה וסוככת היא בראשה של זקנה טמאה טמא מת מפני שהיא מעברת אותה <small>[מעל כצ\"ל]</small> על ראשה בשעת שכיבה ושל יוצאת החוץ טהורה מכלום פי' יוצאת החוץ היא זונה כדמתרגמינן זונה נפקת ברא והזונה מתכוונת שיהא שערה נראה מתוך הסבכה ועושה אותה בנקבים הזכים הלכך אין עליה תורת בגד ותורת תכשיט נמי אין עליה לפי שאין הסבכה עשויה לנוי אלא לחמם את ראשה או לצניעות שלא יתפזר שערה או לשמור שערה שלא תישבר. ואי קשיא לך לתני נמי בפרקין דעדיות חוץ מצמרים ושל יוצאת החוץ איכא למימר בסבכה לא קא מיירי דהא יוצאת חוץ גופה סתם חלוקה עשוי כמין סבכה כדי שיראה בשרה מתוכו מ\"מ אם אינו דומה לסבכה שעל ראשה טמא כדאמרינן לעיל חלוק של יוצאת החוץ שהוא עשוי כסבכה אלמא סתמא אינו כסבכה שלה והוא טמא הלכך אי תנא חוץ משל יוצאת החוץ משמע דאפי' חלוקה נמי טהור ומבעי ליה לפרושי הכי חוץ משל צמרים וסבכה של יוצאת החוץ הלכך איכא למימר דבסבכה לא קמיירי דמילתא פסיקא קתני מילתא דלא פסיקא לא קתני ואית דמפרשי כל הקליעות טהורות קליעות הם מעשה הענין כמו השרשרת שהיא גדילה ביד כולן טהורות דאריג בעינן דומיא דשק אבל קליעות כמו חבלים ומשיחות הם. \n",
+                    "<b>חוץ משל גלגילון.</b> פירוש אזור והטעם מפני שהוא כתכשיט ובתכשיט לא בעינן אריג. עתה לזה הפי' קשה הטעם לדברי חכמים מה טעם כולן טמאות. ומאי שנא של צמרים משאר קליעות ואפשר לומר [דקסברי] רבנן כל דבר שהוא קלוע מג' חוטין [דינו] כארוג דמה לי אריג עם המחט ומה לי אריג ביד והקליעה מג' חוטין כמו אלו האזורות העשויות ממין המשי הגס הרי הם כארוגות ביד אבל החבלים והמשיחות גדילות משלש זו בתוך זו אלא שזורות הם ואפילו יהיו כמה חוטים שזורים יחד אין דינם כארוג. מ\"מ הקליעות שהם כמו השרשרות העשויות מג' פתילים גדילות זו בזו טמאות לדעת חכמים: \n",
+                    "חוץ משל צמרים פי' מוכרי הצמר שעושין אותן למאזנים שלהם ואותה הקליעה אע\"פ שהיא משלש כעין השרשרת אינה מהודקת אלא מרופה כדי שיוכל להרחיב אוירה סמוך לכף מאזנים ולקצרה בעת הצורך משו\"ה אותה הקליעה טהורה בפני עצמה אלא עם המאזנים. עוד יש לפרש הטעם בגלגילון לרבי דוסא למה הוא טמא משאר קליעות ואפשר לומר כי שאר הקליעות אין קליעתן מתקיימת אלא שהיא נסתרת בתשמישה חוץ מגלגילון שדרך האזורות לעשות להם כריכות בראשיהם או לנוי או לחזק ושוב אין קליעתן נסתרת. ואי קשיא לך הא דגרסינן במסכת שבת פ' במה אשה מוסף שעל הבגד שאע\"פ שאינו אריג טמא כלומר כיון שהוא קבוע אע\"פ שאינו אריג טמא מה שאין כן בבגד אלמא קליעה אינה מטמאה אלא בשק אבל לא בבגד התם בקליעה כל שהוא קא מיירי דבחוטי שק חשיבא מפני שהם גסים אבל חוטי בגד שהם דקים קליעה כל שהוא מג' חוטים לא חזיא ולא מידי. תדע דהכי הוא דהא כולה ברייתא דהתם בכל שהוא קמיירי בהדיא. ועוד דאמרינן עלה למאי חזי א\"ר יוחנן שכן עני קולע ג' נימין ותולה בצואר בתו אלמא בקליעה כל שהוא קאמר דהיינו מג' חוטין שאין קליעה פחותה מג' חוטין. עוד יש לפרש בדברי רבי דוסא דקאמר כל הקליעות טהורות חוץ משל גלגילון ומאי שנא גלגילון מפני שהוא רחב שעושין אותו מפתילים הרבה ודומה לבגד רחב. אבל שאר קליעות שהן צרות דינן כחבלים ומשיחות ואף על פי שאלו קלועות ואלו שזורות. ורבנן סברי אע\"פ שרחבות כגלגילון טמאות חוץ משל צמרים אפשר כי של צמרים מג' חוטין לבד הוא שאינן שוקלין משקל גדול בבת אחת ודוקא בחוטין של בגד אבל בחוטין של שק הא אמרינן דג' נמי חזו לקליעה והפי' הראשון שפי' דברי חכמים מפני שהוא קלוע קליעה מרובה הוא העיקר אבל זה הפי' האחרון אינו כי דרך הצמרים בודאי דרכן לשקול משקל גדול. תדע שהרי שנינו במסכת כלים חוט מאזנים של זהבים ושל שוקלי ארגמן טוב שלשה אצבעות. חוט מאזנים של חנוונים טפח. חוט מאזנים של צמרים ושל שוקלי זכוכית טפחים. ומפרש בתוספתא חוט מאזנים של שוקלי <small>[) בס\"א הגירסא מתכות.]</small> זכוכית טפחים מפני שהוא תופס בשתי ידיו ומגביה אלמא איכא הכא כובד משקל יותר משאר מאזנים ומשו\"ה צריך להיות טפחים. וכל זה הפי' האחרון שפירשתי על זו הפסקא הוא עיקר יותר מן הראשון ומה שהזכירו כאן בג' קליעות הזכירו בתוספתא בלשון גדילות וגם זה מראה פנים לפירוש האחרון: \n"
+                ],
+                [
+                    "נראה לי כשהקבול שלה ארוג אפי' לר' דוסא טמא משום ארוג כל שהוא אבל של עור רבי דוסא מטהר דקא סבר תשמיש הקלע לאו תשמיש הוא כדי לעשותו כלי לפי שאינו עשוי לו לזרוק בו אבנים ומעשה מקל בעלמא הוא עושה ורבנן סברי כל שהוא ואע\"פ שאין בו ה' על ה' כדין העור טמא משום כלי: \n",
+                    "<b>נפסק בית האצבע שלה טהורה.</b> לפי שאינה ראויה לתשמישה אבל אם נפסק בית הפקיע שלה טמאה: \n",
+                    "<b>בית הפקיע.</b> הוא הראש האחד שנותנין בו חוטי משי כדי להשמיעה קול בשעת זריקתה: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה בכתובות פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמא זהו אדם טמא שנגע במת והאדם הנוגע בו טמא טומאת ערב.</b> א\"נ בזב או במצורע ואותו הטמא עומד ברה\"י סמוך ומצומצם לרה\"ר שכל מי שעובר שם אם יקרב לפתח הבית אפשר שיגע בו ואפשר שלא יגע בו א\"נ איפכא שהטהור עומד ברה\"י מצומצם לרה\"ר והטמא עובר בצדו ר' יהושע מטמא דקא סבר כיון שהטמא או המטמא עומד ברה\"י ספק טומאת היחיד הויא ורבנן סברי בעינן שיהו הטמא והמטמא ברה\"י והטומאה והטהרה השנוים כאן לא שהן מונחין ע\"ג קרקע דהתם אפי' תרוייהו ברה\"י טהורה משום דאין בו דעת לישאל אלא בידי אדם כגון שזה מסיט נבילה או כזית מן המת וזה נוטל טהרות ועוברים זה בצד זה סמוך לרה\"י וכל הטומאות הללו אפשר שתבא בהם טומאת אהל או טומאת הסט או טומאת מגע בכולן רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין על הטעם שפירשתיו. ויש לדקדק למה לא הזכיר רה\"י ורה\"ר בטמא עומד וטהור עובר ובטהור עומד וטמא עובר כאשר הזכיר בטומאה וטהרה ואפשר לומר דרישא ודאי בטומאה מצומצמת לר\"ה או לרה\"י כאשר פרשתי ודיקא נמי מדקתני לה בלשון טמא עומד ועובר אבל סיפא לאו בטומאה וטהרה מצומצמין לרה\"ר אלא בטומאה שהן לפני לפנים אלא שהאדם העומד בחוץ יכול לפשוט את ידו ליגע בטומאה א\"נ שהן לפני לפנים והספק שמא נכנס הטהור לפני הטומאה ואם הטהרה ברה\"י והטומאה ברה\"ר שמא נכנסה הטומאה אצל הטהרה בכולם ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין ורישא להודיעך כחו דר' יהושע דאע\"ג דמיטמא ודאי או מטמא ודאי ברה\"ר טמא הואיל ואחת מהן ודאי ברה\"ר כדאמר וסיפא להודיעך כחן דרבנן דאע\"ג דאיכא לספוקי דלמא ברה\"י ממש איטמי (א\"נ) אפ\"ה מטהרי רבנן דקסברי הא דאמר ספק טומאה ברה\"י טמא דוקא כי איתנהו לתרוייהו ברה\"י בודאי אלא שהוא ספק נגע ספק לא נגע אבל כי הוי ספק ביאה טהור. וראיה לזה הפי' מדקחשיב להו בד' ספיקות אלמא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא כדפרישית. ובתוספתא נמי איכא הכי דברים ברה\"ר ועשאום כרה\"י קופה ברה\"ר גבוהה י' טפחים והטומאה בתוכה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ספק הכניס ידו שם ספק לא הכניס ואפי' יש שם כזית מן המת טהור הכניס ידו לתוכה ספק נגע ספק לא נגע פי' ויש שם כזית נבילה או כזית שרץ ספיקו טמא סלע ברה\"ר גבוה י' טפחים וטומאה נתונה על גביו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור עלה לו ראשו ספק נגע ספק לא נגע ספקו טמא והא ברייתא כולה שנוייה לדברי חכמים דס\"ל ספק ביאה לרה\"י טהור ספק מגע טמא דבתוספתא נמי פליגי אליבא דרבנן דתניא היה זה רוכב על חמורו וזה רוכב על חמורו זה טמא וזה טהור ספק נגעו זה בזה ספק לא נגעו ר' יעקב מטמא ור' יוסי מטהר כלים שטוחים ברה\"ר והרוק מודבק בכותל למעלה מי' טפחים והטמא עובר ספק הסיט ספק לא הסיט ר' יעקב מטמא ור' יוסי מטהר שהיה ר' יעקב אומר כל שהוא למעלה מי' טפחים ברה\"ר הרי הוא כרה\"י ור' יוסי אומר כל שהוא דרך הלוכו ברה\"ר הרי הוא ברה\"ר טהור פירוש ואע\"פ שבודאי הטמא והמיטמא למעלה מי' כיון שדרך הלוכו בר\"ה הוא ואין רשות מפסקת ביניהם טהור: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' ג' מסמרים הם שנחלקו ר' צדוק וחכמים: \n",
+                    "<b>מסמר של שולחני.</b> דרך שולחני פותח חנותו ומוריד את הדלת ע\"ג ספסלים לפני החנות ועליו הוא נותן את מעותיו ונועץ מסמר בשולחן ובספסלים כדי שלא ימוט. וכן בארון של גרוסות מוליך ארונו מלא גריסין לשוק ע\"ג עגלה ונועץ מסמורים בעגלה בצד הארון כדי להדקו שלא ימוט ויפול אלו השנים אינם עשוים אלא לחזק דתניא בתוספתא מסמר שהתקינו להיות פותח ונועל בו טמא התקינו לשמירה טהור וכו' צנורות התופסות את הרחים מלמעלה טהורות שאין עשויות אלא לחזק. ומסמר של אבן השעות כדמתרגמינן צל המעלות טולא דאבן שעיא שאינו משמש אלא לצל וכל אלו ר' צדוק מטמא דחשיב להו ככלים וחכמים מטהרים שאינם חשובים ככלים. ומה שפירשתי בארון של גרוסות על המסמר שנועץ בעגלה שלו היא המחלוקת למדתי אותו מן הסוגיא השנויה בהם במשנה כלים פרק י\"ב דתנן מסמר הגרע פי' המקיז טמא של אבן השעות טהור ור' צדוק ניטמא מסמר הגרדי טמא וארון של גרוסות ר' צדוק מטמא וחכמים מטהרין היתה עגלה שלו של מתכת טמאה פי' אע\"פ שאינה מקבלת כלים מסמר שהתקינו להיות פותח את החבית ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים עד שיצרפנו מסמר של שולחני טהור ור' צדוק מטמא אלמא כולה מילתא במסמרים קא מיירי וקאמר דבהאי מסמר שניהם מודים שהוא טמא ובהאי מסמר פליגי ומזה למדתי כי הארון אינו אלא במסמר שלו שאם יהיה המחלוקת בארון עצמו מה טיבו של ארון להבליעו בין המסמרים היה לו להקדים או לאחר לחוץ במחלוקת המסמרים דר' צדוק וחכמים ועוד כי אין טעם למחלוקת הארון ומאי שנא ארון של גרוסות משאר ארונות והחכם יבין ואם יאמר האומר למה לא הזכיר בו מסמר כמו שהזכיר באחרים נשיב ונאמר מפני שמסמר של שולחני והארון לענין אחד הם עשוים שאינם אלא לחזוק ולכך הוציא את שניהם במסמר אחד. וי\"מ מחלוקת ר' צדוק וחכמים בארון עצמו והטעם מפני שדרכו לעשות לו עגלה להוליכה עליה לשוק ולהביאו מן השוק ר' צדוק סבר אע\"פ שדרכם של גרוסות לעשות כך א) צ\"ל כיון שלא חשב. יעב\"ץ. כמו שלא חשוב לעשותה טמא משנגמרה מלאכתו ורבנן סברי כיון שדרכן בכך כמו שהוא עתיד לעשותה דמי והוא טהור עד שיעשנה לחברנה לו וגם העגלה טהורה בפ\"ע לפי שאיננה מקבלת כלים אלא שמניחין עליה הארון להוליכה ואם העגלה של מתכת טמאה בפני עצמה מפני שהיא כלי לעצמה ופשוטי כלי מתכות טמאים. וזה הפי' יש לו פנים מדתניא בתוספתא דכלים פ\"ה עריסה מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה ואם עתיד לעשותה עגלה טהורה עד שיעשה לה עגלה מ\"מ קשה לי למה הבליעו בין חשבון המסמרים ואפשר מפני שהם חולקים בו ובמסמר שלו המחברו עם העגלה כמו שפירשתי ומפני כך נבלע ביניהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "משנה זו עיקרה במסכת כלים פרק י\"ב כסוי טני של מתכת של בעלי בתים ר\"ג מטמא וחכמים מטהרין של רופאים טמא הדלת שבמגדל של בעלי בתים טהור ושל רופאים טמא ומפרש בתוספתא שאם היה הכסוי של עץ טהור אפילו לרבן גמליאל אם היה משוקע עד חציו או עד שלישו טמא מפני שהוא ככסוי קופסא פחות מכאן טהור שהוא ככסוי קמטרא ותנן בכלים פרק ט\"ז כסוי קופסא טמא כסוי קמטרא טהור ונראה לי מפני שזה מהודק ונעשה גופו של כלי וזה אינו מהודק וכן מפרש בתוספתא מפני מה הדלת שבמגדל של רופאים טמא מפני שהוא נותן עליה אספלנית ותולה בה את המספרים ואפשר כי זה הטעם כמו כן בכסוי טני רופאים שהוא טמא לדברי הכל מפני שהרופא משתמש על הכסוי כמו שמשתמש בטני: \n",
+                    "והטני כמו מחתה כאותה ששנינו בתמיד הטני דומה לתרקב גדול של זהב מחזיק קביים וחצי ותנן מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נטל את הטני והניח לפניו וכו' והוא עשוי לגמר בו ושל רופאים להניח בו סמנים שחוקים ובכסוי טני של מתכת של בעלי בתים נמי אפשר דבהא פליגי ר\"ג סבר בכסוי נמי משתמשין בשעת המוגמר הלכך כלי הוא ואע\"פ שהוא פשוט טמא שהרי הוא של מתכת ורבנן סברי לא משתמשי ביה ולא מידי ובכסוי שאינו מחובר לטני קא מיירי והוא פשוט ואינו משוקע לתוכו אלא שהוא מוצף עליו מלמעלה. ועוד יש לפרש כי הכסוי של רופאים צריך הוא כל שעה לטני מפני שהוא נותן בטני סמנים שחוקים וצריך לכסותו כדי שלא תפוג ריחם ואפי' בשעה שאין בו סמנים צריך לכסותו כדי שלא יכנס עפר ועפרורית שהרופא מקפיד עליהם אבל של בעלי בתים אינו צריך לכלי אלא בשעת המוגמר אבל שלא בשעת המוגמר אין מקפיד עליו לכסותו הלכך לאו ככלי הוא דתנן בכלים פרק ששה עשר כסוי קופסא טמא כסוי קמטרא טהור כסוי תיבה וכסוי טני והמכבש של חרס וכו' טהור זה הכלל אמר ר' יוסי כל משמשי של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא וכל שאינו אלא בשעת מלאכה טהור הלכך של רופא טמא של בעל הבית טהור כדפרישית וזה עיקר: \n",
+                    "<b>ותלוי ב) המגרדת כו' ולכברה המגרדת כו' אמיה מגרדתא.</b> יעב\"ץ. המגררת פי' תלוי כאותה ששנינו בשבת גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה המגררת כי ההיא דאמרינן רב חייא ב\"ר אשי עבדא ליה אמיה מגררתא דכספא לגרר בו גלדי צואה שעל בשרו או להתחכך בו ותנן בכלים פרק חמשה עשר כל התלויות טמאין חוץ מתלוי נפה וכברה של בעל הבית דברי רבי מאיר. נראה לי מפני שהוא משתמש בהן אף על פי שאין התלויות עמהן כלל וחכמים אומרים כל התלויות טהורות חוץ מתלוי נפה של סלתין ותלוי כברות גרנות ותלוי מגל יד ותלוי מקל הבלשיים פירוש הזקנים מפני שהן מסייעין בשעת מלאכה זה הכלל ג) צ\"ל העשוי וכו' תלוי המגרדת וכו' בשעה שמגרד. יעב\"ץ. לסייע בשעת מלאכה טמא העשוי לתלאי טהור ורבן גמליאל ורבנן בהא פליגי דרבן גמליאל סבר תלוי המגררת נמי מסייע בשעת מלאכה הוא בשעה שמגרר את הסוס ואת שאר הבהמה ורבנן סברי אינו מסייע: \n",
+                    "גלמי כלי מתכות מפרש בתוספתא אלו גלמי של מתכת שהם טהורין כל שהוא עתיד לשוף לשבץ ולגרד לכרכב להקיש בקורנס אבל מחוסר כן [או] אוגן או אוזן טהור מחוסר כסוי טמא והטעם לזה מפורש בחולין פ\"א ור\"ג פליג עלה דמתני' דעדיות ומשנת כלים אבל במשנת חולין סתים לה כרבנן דתנן טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ והיינו גלמים שהן טמאים כאן וטהורים כאן: \n",
+                    "<b>וטבלא שנחלקה לשתים.</b> פי' לשנים והם שוים במראה ובהא פליגי ר\"ג סבר אי אפשר לצמצם הלכך שניהם טמאים דאמרינן בכל חד וחד זהו הגדול כדאמרינן במסכת חולין תנור שחלקו לשנים והם שוים שניהם טמאים וא\"ת כיון שנחלק אע\"פ שהאחד גדול מחבירו מ\"מ אינו מגופף לבזבזין מארבע רוחותיו ותנן בכלים פרק חמשה עשר סרוד של נחתומים טמא של בעלי בתים טהור גפפו מארבע רוחותיו טמא נפרץ מרוח אחת טהור ה\"נ כיון שנחלק לשנים א\"א שלא יהא נפרץ גיפופו מרוח אחד התם בסרוד של בעלי בתים קאמר דאינו מיוחד לכלי אלא לפרקים הוא עושה עליו ואם יזדמן לו לעשות ממנו מלאכה אחרת עושה הלכך אם אינו מגופף כל סביביו אינו כלי דהו\"ל נסר בעלמא אבל טבלא שהיא מיוחדת לכלי אע\"פ שאינה מגופפת טמאה מדרבנן כדאמרינן בבבא בתרא שאני פשוטי כלי עץ דרבנן תדע דהא סרוד של נחתומין ד) צ\"ל ודף כו' לחלוקה. יעב\"ץ. ודוקא של נחתומים פשוטים הם וטמאים מפני שהם מיוחדים לכלים ותנן נמי בכלים פ' כ\"ה השלחן והדולפקי יש לו אחורים ותוך דברי ר' יהודה ר\"מ אומר אין לו אחורים וכן טבלא שאין לה לזוזין פי' אין לה אחורים לסלוקה מפני שהאדם הופכה ואוכל עליה משני צדדים פעם בזו ופעם בזו הלכך אין לה אחורים אלא שני הפנים שלה תוכות הם אלמא טבלא שאין לה לזוזין טמאה מ\"מ טומאה מדרבנן היא ולא תימא דוקא בטומאת שרץ הוא דגזרו בהו רבנן הואיל ויש לשרץ טומאה במקום אחר מן התורה בכלים המקבלים גזרו אף על הפשוטים אבל בטומאת משקין שאין להם טומאה מן התורה בשום כלי לא גזרו בהם על הפשוטים שהן אף השרץ אינו מטמא אותן מן התורה אלא אף בטומאת משקין נמי גזרו בהו רבנן דכולה מתני' דכלים פרק עשרים וחמש דאיתניא לה כולה בטומאת משקין איירי בה כלומר כדמפרשינן התם וטעמא דמילתא כיון דפשוטי כלי עץ דאית להו טומאה מן התורה ומאי נינהו הנך דחזו למדרסות גזרו בהן טומאת משקין אף על הפשוטים הואיל ויש בהן טומאה מן התורה גבי מדרס ובמשקה זב וזבה והכי איתא בבכורות פרק אלו מומין והשתא בהא פליגי ר\"ג סבר כיון דאית לה טומאה מדרבנן אע\"פ שאין לה לזוזים אמרינן אי אפשר לצמצם וזיל הכא איכא רובא וזיל הכא איכא רובא ורבנן סברי כיון דטומאתה מדרבנן הא בטומאה דרבנן לא אמרינן תרי רובא ולקולא תלינן ואמרינן אפשר לצמצם משא\"כ בכלי חרס דטומאה דאורייתא היא שהרי יש לו תוך לשברים שלו מ\"מ אם נשבר לשנים אחד גדול ואחד קטן ואין בקטן ארבעה טפחים הגדול טמא מן התורה והקטן טהור וכשנחלק לשנים שוים שניהם טמאים משום דאפשר לצמצם והיינו דקתני מודים חכמים לרבן גמליאל בטבלא שנחלקה לשנים אחד גדול ואחד קטן שהגדול טמא והקטן טהור מכל מקום טומאת גדול מדרבנן היא כדאמרינן. עוד אני יכול לפרש בטבלא שנחלקה לשנים דבהא פליגי רבן גמליאל ורבנן דרבן גמליאל סבר טומאתה דאורייתא ואף על פי שאין לה לזוזים מפני שהיא דומה לשק שהיא משמשת את האדם ואת משמשי האדם שהוא אוכל עליה אוכלין ומשקין שהן משמשיו של אדם וכן השק משמש את האדם ואת משמשיו שנותן לתוכו תבואה ורוכב עליו ורבנן סברי כל כלי עץ שאין לו בית קיבול טומאתו מדרבנן הלכך בדרבנן לקולא תלינן כדאמרינן וכבר פירשתי כל זה בפי' תורת כהנים: \n"
+                ],
+                [
+                    "כולן שנויות במסכת יום טוב בפרק שני: \n",
+                    "<b>לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין.</b> מפרש בירושלמי מפני שטרחותן מרובה אף הוא אינו אופה אלא מה שצריך לו ליום טוב: \n"
+                ],
+                [],
+                []
+            ],
+            [
+                [
+                    "ביום טוב פרק ראשון: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "פירוש הבקר כמו הפקר וכן בלשון תורה בקורת תהיה כמו פקורת תהיה כלומר מופקרת היא שאינה אשת איש לא יומתו כי לא חופשה: והא דאמרינן בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר דוקא לעניים אבל שיזכה בו עשיר לא וב\"ה אומרים עד שיובקר אף לעשירים כשמטה פירוש אף לעניים עצמן אינו הפקר עד שיפקיר לכל ממעשה דר' ישמעאל בר' יוסי באלו מציאות (ל:) בההוא גברא דהוה דרא פתכא דאופי ולבסוף אפקריה ר' ישמעאל לכולי עלמא בר מההוא גברא ואקשינן עלה ומי הוה הפקר כי האי גוונא והא תנן בית הלל אומרים עד שיופקר לעשירים כשמטה כלומר וכיון דלא הוי הפקר נמצא רבי ישמעאל גורם מכשול לבני אדם שמא ימצאהו ויזכה בו ויהיה גזל בידו אלמא למי שהפקיר נמי לא הוי הפקר ובגמרא דפאה דבני מערבא פרק ששי מפרש טעמייהו ר' חייא בשם ר' יוחנן טעמון דב\"ש לעני ולגר מה ת\"ל תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו מה זו לעניים אבל לא לעשירים אף עזיבה אחרת לעניים אבל לא לעשירים אמר ר' שמעון בן לקיש טעמון דב\"ה תשמטנה מה ת\"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזו מה זו לעניים ולעשירים וכו': \n",
+                    "כל עומרי השדה של קב ואחד של ארבעה קבין בית שמאי אומרים אינו שכחה וכו' מפרש בירושלמי פרק ששי מפני שהוא מסויים בין שאר העמרים כלומר ולעולם דעתו עליו מפני גדלו אבל אם היה של שתי קבים או של שלשה שכחה הוי ואפי' לבית שמאי וקא מקשי התם מה אנן קיימים אי משום שורה דיו שלשה כלומר כיון שיש בו שלשת קבין אילו יחלק לקבים היה ראוי להיות שורה שאין שורה פחותה משלשה אדא ברבי אמר קומי ריש לקיש כל שהוא יכול לחלקו ולעשותו שורה כלומר אף כשיחלק יהא החלק ממנו ראוי להיות שורה אז הוא מסויים בין שאר העמרים ובית הלל סברי בכולהו הוו שכחה: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' לגפה כמו למצר והוא מלשון (שיגיפו את) [יגיפו] הדלתות (נחמיה ז) וכן ולבקר ולכלים בית שמאי אומרים אינו שכחה מפני שהוא מקום מסויים ואדם נותן דעתו עליו: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביאה אותה בקידושין פרק שני ומפרש התם טעמייהו דבית שמאי דלא ילפי קדש קדש ממעשר שני הלכך אע\"ג דבעי פדיון כמעשר מכל מקום חולין נינהו והאי דצריך פדיון משום דכתיב הלולים ודרשינן ביה חלולין וב\"ה ילפי קדש קדש ממעשר וקא סברי בית הלל מעשר שני ממון גבוה הוא ומשום הכי אין לו פרט ועוללות אלא <small>[כולו לגת כצ\"ל. יעב\"ץ]</small> עוללות ובעל הבית פודה לעצמו והא מילתא נמי חומרא היא לבית הלל שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' בזיתים העומדים לאכילה קאמר והם מגולגלים בחבית ומשקה היוצא מהם ב\"ש סברי כיון דלא בעי להו למשקה אינו מכשיר ואע\"פ שהוא מקיים את המשקה על גב הזיתים הלכך אינו צריך לנקב את החבית כדי שיצא משם המשקה וב\"ה סברי כיון שהוא רוצה בקיומו על גב הזיתים מכשיר את הזיתים הלכך צריך לנקב כדי שילך המשקה לאיבוד. ובבוצר לגת פליגי איפכא דב\"ש סברי אע\"ג דאזיל לאיבוד שהרי המשקה יוצא והולך מן הקופות אפ\"ה כיון דלמשקה קא בעי להו מכשיר דגזרו ב\"ש שמא יבצרנו בקופות מזופפות וב\"ה סברי השתא מיהת לאיבוד קא אזיל: ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה. דכיון דגלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה שהרי נקב אותה ואפי' נקבה מאליה כיון שמתחלה נתן אותה בחבית נקובה אע\"פ שסתמוה  השמרים אח\"כ אין אותו מכשיר. ויש מי שאומרים שאפי' כבר סתמוה שמרים ואח\"כ נתן בה את הזיתים אינו מכשיר לפי שאותה הסתימה אין לה להעמידה עם כובד התשמיש והוא יודע שלא יתקיים בה המשקה הלכך כשנותן בה הזיתים גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בכלים פ'  ששה עשר ומתנינן לה בב\"ק פרק הגוזל רבה חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילוה פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדים וכו' אלמא סתימת שמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת בצמיד פתיל. התם לאו בגלוי דעתא תליא מילתא אלא בסתימה תליא מילתא הלכך כל מידי דסתים מציל והוא דקאי באפי נפשיה אבל לענין הכשר כיון שעל ידי טורח התשמיש נבקעת הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה הא גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה: \n",
+                    "הסך שמן טהור ונטמא וירד לטבול בית שמאי אומרים אף על פי שהוא מנטף טהור וב\"ה אומרים כדי סיכת אבר קטן. פי' כשהוא טהור סך את השמן ואחר כך נטמא וירד וטבל בית שמאי סברי אע\"פ שהוא מנטף מגופו השמן בטבילתו מפני שבטל ע\"ג גופו וכמו שעלתה טבילה לגופו כך עלתה לשמן שעליו וב\"ה סברי כדי סיכת אבר קטן הוא שבטל על גופו אבל יותר מכאן אינו בטל והשמן טמא והנוגע בשמן טמא. א\"נ כדי סיכת אבר קטן חשוב ואינו בטל אבל פחות מכאן טהור וכן עיקר. ובגמרא דברכות דבני מערבא פרק אלו דברים גרסינן ב\"ש אומרים מקנח ידיו במפה ומניחה על השולחן וב\"ה אומרים על הכסת מה טעמיה דב\"ש [שמא] יטמאו משקין שבמפה מן הכסת ויחזרו ויטמאו את הידים מה טעמון דב\"ה לעולם ספק משקין לידים טהור כלומר ושמא אין שם כדי שיהא ראוי לטמא וכו' תמן תנינן הסך שמן טהור ונטמא בית שמאי אומרים אע\"פ שמנטף טהור וב\"ה אומרים וכו' מחלפא שיטתון דב\"ש תמן אמרי טהור וב\"ה אינון אמרין טמא כלומר במסכת עדיות הן אומרים שבטל המשקה על הגוף והכא אמרי שאינו בטל על גב המפה ומתרץ תמן מסוס ברם הכא בעיניו הוא פירוש שמן שעל גופו מסוס הוא לפיכך בטל על גבי גופו מה שאין כן במפה: \n",
+                    "אם היה שמן מתחלתו ב\"ש אומרים כדי סיכת אבר קטן וב\"ה אומרים משקה טופח וכו'. מחלפא שיטתון דב\"ה תמן אמרין טמא וברם הכא אמרין טהור כלומר והכא ודאי א\"א שלא יהא שם משקה טופח תמן בעינו ברם הכא בבלוע במפה הוא ואני תמה מה יש כאן משקה טמא מתחילתו ואפשר דלהכי קרי ליה משקה טמא מתחילתו דשמא אם קנחו במפה קודם שיבלעו יגעו המשקין בכסת מיד ויקבלו טומאה ממנה ויחזרו ויטמאו את הידים דהוה להו כמשקה טמא מתחילתו ושני להו דאכתי לא דמיא דהכא בלוע במפה הוא בשעת טומאתו וכיון דבלוע הוא בשעת הטומאה בעינן כדי סיכת אבר קטן וכבר אמרנו כל ספק משקין לידים טהור ושמא אין במשקין שבמפה כדי סיכת אבר קטן והא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו מפני שטומאתו חושבתו אי נמי גזרה שמא יאמרו ראינו שמן טמא עולה לו טהרה במקוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "איתא בקידושין פ\"ק: \n",
+                    "פוטר אדם את אשתו בגט ישן וכו' המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק איתנהו בגיטין פרק הזורק: \n"
+                ],
+                [
+                    "איתא ביבמות: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "איתא בכתובות פרק אע\"פ: \n",
+                    "המפלת לאור שמונים ואחד בית שמאי פוטרים מן הקרבן וכו' איתא בכריתות פרק ראשון ומפרש התם טעמא דבית שמאי לילה מחוסר זמן והויא לה כמפלת תוך מלאת שאינה מביאה אלא קרבן אחד וב\"ה סברי לילה אין מחוסר זמן והויא לה כמפלת לאחר מלאת שמביאה על כל ולד וולד: \n",
+                    "<b>סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין.</b> איתא במנחות פרק התכלת והכי פירושו סדין של פשתן בציצית של תכלת שהוא צמר בית שמאי פוטרין אותו סדין מן התכלת הלכך אי עביד ליה תכלת קאי באיסורא דרבנן דגזרי בית שמאי גזרה משום כסות לילה שמא יתכסה בו בלילה והיא שעה שאינה חייבת בציצית וקאי עליה באיסור כלאים ובית הלל סברי לא גזרינן וקיימא לן כבית שמאי בהא: \n",
+                    "<b>כלכלת שבת בית שמאי פוטרין מן המעשר ואוכל ממנה עראי וב\"ה מחייבין.</b> פי' שהשבת טובלת שכל המוכן לשבת אין אדם נמלך עליו למוכרו ולא לעשותו לדבר אחר אלא לאוכלו בשבת הלכך נקבע למעשר והכי איתא במעשרות פרק רביעי בגמרא דבני מערבא ר' חייא ור' אסי הוו יתבין עבר חד טעון כלכלה דתנין אמרין ליה לזבון אמר להון כלכלת שבת אינה מזבנא: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה במסכת נזיר פרק מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד ותנן בההוא פירקא מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' הוא שם שלשים יום אין עולה לו מן המנין ומפרש בגמרא שאין שביעי שלו עולה לו מן המנין אבל נזיר טהור שנטמא שביעי שלו מיהא עולה לו מן המנין דכתיב וטמא ראש נזרו בנזיר טהור שנטמא הכתוב מדבר שהוא טעון גלוח והבאת צפרים ויום שביעי עולה לו מן המנין כדכתיב וקדש את ראשו ביום ההוא יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומתרץ בגמרא יצא הזה ושנה וטבל אע\"פ שנכנס בו ביום עולה לו מן המנין פי' על שביעי שלו קאמר ובתרה תנינן מי שנזר נזירות מרובה וכו' וחד טעמא נינהו משום דארץ העמים כבית הקברות דמיא שהרי גזרו על גושה שיטמא כגוש הבא מבית הפרס מיהא בהא פליגי בית שמאי סברי כי קנסינן ליה בטומאת ארץ העמים לסתור את נזירותו הני מילי בסתם נזירות דהיינו שלשים יום אבל בכל הנזירות שנזר לא קנסינן ליה הואיל ואינו טמא אלא מטומאה דרבנן וב\"ה סברי בכל נזירותיו קנסינן ליה מיהו ההוא דנזיר בבית הקברות מדינא דאורייתא נמי לא סליק ליה מידי שהרי הוא צריך לנהוג נזירותו בטהרה: \n",
+                    "מי שהיו שתי כתות עדים מעידות אותו וכו' עיקרה במסכת נזיר [פרק] מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחת: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה באהלות פרק אחד עשר סגוס עבה וכופה עבה אין מביאין את הטומאה עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח היה אדם נתון שם בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה וב\"ה אומרים אדם חלול הוא וכו' לפי זה הענין כך פירושו היה אדם נתון על כזית מן המת תחת הארובה שבבית והטומאה רצוצה תחתיו שאין חלל טפח ב\"ש אומרים אין מביא את הטומאה בהמשכה לפי שאין זה אהל עד שיהא שם חלל טפח (<small>[וכן מחקו מהריעב\"ץ]</small> ובית שמאי אומרים אין מביא את הטומאה) בינו לבין הטומאה והרי הוא כסגוס עבה וכופה עבה וב\"ה סברי אדם חלול הוא והרי הוא כשני קליפין זו ע\"ג זו שאם העליונה גבוהה מן הארץ טפח אע\"פ שהתחתונה ממלאת את החלל מביאה את הטומאה וכן האדם הרי יש בו שני צדדין ואויר בני מעיו באמצע אע\"פ שהבני מעיים שלו ממלאים את החלל הצד העליון מביא את הטומאה. הנה השלמנו כל הדברים השנויין כאן מקולי ב\"ש ומחומרי בית הלל. ובירושלמי בגמ' דנזיר ובתוספתא דעדיות [פ\"ב] גרס שהם כ\"ד דברים והאי שמדיר את בנו ממנינא דפלוגתא היא וב\"ש לקולא דקא סברי אינו מדיר ומסתברא דהכי הוא מנינא. ביצה שנולדה. שאור בכזית. השוחט חיה ועוף. הבקר לעניים. כל עמרי השדה. העומר שהוא סמוך. כרם רבעי אין לו חומש. יש לו פרט. חבית של זיתים. הסך שמן טהור. אם היה שמן [טמא]. האשה מתקדשת. פוטר אדם אשתו. המגרש את אשתו ולנה עמו. ב\"ש מתירין את הצרות היא וכל חברהא חדא היא. ג' אחים. המדיר את אשתו. המפלת לאור שמנים ואחד. סדין בציצית. כלכלת שבת. מי שנזר נזירות הרבה. מי שהיו כתות עדים. אדם שהוא נתון תחת הסדק. הרי כאן כ\"ג והאיש המדיר את בנו כ\"ד. ובכתובות פרק האשה שנתארמלה וכו' מקשו לה בגמרא דבני מערבא ולמה לא תנינא מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ותירץ לא אתנינא מתני' אלא [דבר] שהוא קל משני צדדין וחומר משני צדדין אבל הכא חומר מצד אחד וקל מצד אחד כלומר קולא הוא אצל האשה וחומר הוא אצל הבעל וכולה מילתא כדאיתא התם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "עיקרה במנחות פרק המנחות והנסכים והתם מפרש אף כשטמאו ב\"ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית כלומר וכיון שהוא קרוש דומה לבשר וגזרו עליו משום כזית נבלה וכוליה פרקין דלעיל והאי פירקא נמי לא שנו במסכת עדיות אלא מפני ארבעה דברים שהעיד (רבי) עקביא בן מהללאל ואחד מהם דם הירוק שהוא מוסיף [על] ב\"ש וב\"ה במראה דמים. אי נמי משום דם נבילות דר' יהודה תני לה לחומרא ובפרק בתרא דעדיות חלקו עליו חביריו דתנן העיד ר' יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא דם טהור. ונראה לי כי התנאים שנזכרו בזה הפרק לקולי ב\"ש ולחומרי ב\"ה כולם מוסיפים הם על הפרק הראשון ששנו בפ\"ד כי התנא ששנה הפרק ההוא סבירא ליה <small>[צ\"ל בהנך]</small> כהנך דהאי פירקא דבית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא מיהו אף על גב דהנך דיחידאי נינהו הנהו דמשכחנא בהו סתמא דמתניתין הלכתא נינהו: \n",
+                    "<b>ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת כדברי ב\"ש וב\"ה אוסרין.</b> אי קשיא לך הא דתניא השוחט את התרנגולת ונמצאו בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב אלמא לאו כגופה דמו לא קשיא דהתם בשר עוף בחלב דרבנן הוא וכיון דהוו ביצים לא גזרו עליהם משום תורת בשר אבל נבילה איסורא דאורייתא הוא: \n",
+                    "ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור מתריץ לה במסכת חולין מפני שנגמרה באיסור אבל גדלה ליכא למימר דטריפה אינה יולדת: דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה כלומר מטמאה לח אבל לא יבש כתורת רוקו של זב אבל אינו מטמא יבש כתורת דם הנדה. ובמסכת נדה פרק בנות כותים איתא להא מתניתא והתם מפרש טעמייהו: \n",
+                    "<b>אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה וב\"ה אומרים אין אוכלין אלא בטובה.</b> עיקרה במסכת שביעית פ' ד' ואיתא לפלוגתא דר' יהודה ורבנן התם ונראה לי טעמייהו דב\"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר [שני] שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל לכנס בשדה חבירו ובגנתו ובפרדסו שלא מדעתו אבל מן [התורה] ודאי מותר דכתיב ובשנה השביעית תשמטנה ותניא במכילתא מגיד שהוא פורץ בה פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם: \n",
+                    "<b>החמת ב\"ש אומרים צרורה עומדת וב\"ה אומרים אע\"פ שאינה צרורה.</b> שנינו במסכת כלים פרק כ\"ו [מ\"ד] כל החמתות צרורות טהורות חוץ משל ערביים ר\"מ אומר צרור שעה טהורה ר' יוסי אומר כל החמתות צרורות טהורות פי' עד שיתפור. ותניא בתוספ' דכלים (ב\"מ פי\"א) החמת בית שמאי אומרים מלאה ועומדת ובה\"א מלאה וצרורה ר' יוסי (ור' יהודה אומרים) [ברבי יהודה אומר] חלוף הדברים. מכל זה לא מצינו מטמא אותה בשאינה צרורה. מעתה יש לנו לפרש משנה דעדיות דב\"ש סברי בעינן צרורה עומדת כר\"מ דאמר צרור עולם טמאות וב\"ה סברי אע\"פ שאינה צרורה כלומר אע\"פ שאינה צרורה עומדת אלא אפי' צרור שעה טמאה וכולהו תנאי בכלים דלא כר' יהודה דאיהו ס\"ל ב\"ה לקולא ומתרוייהו שמעינן דבעינן שתהא נפוחה אלא מר סבירא ליה בעינן נפוחה בצרורה ועומדת ומר ס\"ל נפוחה בצרור שעה ותנא קמא דברייתא הוא ר' יהודה דעדיות: קא חשיב דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בתרתי. ובתוספתא דעדיות (פ\"ב) לא קתני אלא ה' וקא חשיב להנך תרתי בחדא: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה במסכת חולין פרק כל הבשר (דף קד:): \n",
+                    "תורמין זיתים על השמן וענבים על היין דברי ב\"ש וב\"ה אומרים אין תורמין עיקרה במסכת תרומה פרק ראשון ומסיים בה הכי ומודים שאם תרם שחייב לתרום שניה נראה דהאי מודים אבית הלל קאי מיהו אע\"ג דצריך לתרום שניה תרומה הראשונה תרומה ומדמעת כדאמר בעלמא ויחזור ויתרום ומפרש בגמ' דבני מערבא בתרומה פרק ראשון א\"ר מנא לית כאן זיתים על שמן אלא שמן על זיתים וכן היא שנויה בתוספתא דתרומות אבל זיתים על שמן וענבים על היין בין לב\"ש בין לב\"ה ואפילו לרבי מאיר דמקל מדר' יוסי בכל אלה אין תרומה ולר' יוסי אליבא דב\"ה אם תרם אין תרומתו תרומה והכי איתא במסכת תרומות פרק ראשון ומפרש טעמא בגמרא ר' אילא בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט כלומר כי הזיתים פסולת הרבה יוצא מהם והוא תורם מדת זיתים כמדת שמן ואפי' ירבה במדת הזיתים שמא יטעה ולא יוסיף כמדת השמן ר' חנינא אומר מפני הטורח ומוקי לה כר' יוסי דהוא מחמיר בגזל השבט אבל לר' מאיר אפילו זיתים על השמן לכתחילה אין תורמין אבל אם תרם תרומתו תרומה ואין צריך לתרום שניה כאותה ששנינו במשנה תרומה פרק ראשון בסוף הפרק אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על שנגמרה מלאכתו וכו' ואם תרם תרומתו תרומה ומוקים לה כרבי מאיר הלכך אפילו שמן על זיתים נמי לכתחילה אינו תורם אלא [בין] שמן על זיתים ובין זיתים על השמן לר' מאיר תרומתו תרומה והכי תני לה בתוספתא ובירושלמי: \n",
+                    "<b>הזורע ארבע אמות שבכרם.</b> פירוש הזורע בתוך ד' אמות לכרם בש\"א קדש שורה אחת וב\"ה אומרים שתי שורות. עיקרה בכלאים פרק ד' הנוטע שורה אחת של חמש גפנים ב\"ש אומרים כרם וב\"ה אומרים אינו כרם עד שיהו שתי שורות לפיכך הזורע ד' אמות שבכרם ב\"ש אומרים קדש שורה אחת וב\"ה אומרים שתי שורות פירוש התורה אמרה לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה ותבואת הכרם וכיון דסברי ב\"ש כי חמש גפנים שעומדות בשורה אחת הם כרם אע\"פ שאינן שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב הלכך לא קדש אלא שורה אחת כי הוא כרם וכן כל שורה ושורה כרם בפני עצמה וכרם אחת אמרה תורה שתאסר ולא שתי כרמים וב\"ה סברי כל שתי שורות הוו כרם אבל שורה אחת לא הלכך קדש שתי שורות: \n",
+                    "<b>המעיסה ב\"ש פוטרין.</b> פירוש מן החלה וב\"ה מחייבין עיקרה במסכת חלה פ' ראשון ומסיים בה החליטה ב\"ש מחייבין וב\"ה פוטרין ומפרש בגמרא דבני מערבא איזו היא המעיסה נותן חמין לתוך קמח החליטה קמח לתוך חמין איתא נמי נחלטה כל צרכה ב\"ש מחייבין לא נחלטה כל צרכה ב\"ש פוטרין ר' יוסי בשם ר' חזקיה שני תלמידים שנו אותה נראה מן הענין הזה כי המעיסה והחליטה תחילתן חלוט ברותחין וסופן נאפו בתנור ומשו\"ה מתמה על דברי ב\"ש דקא סברי תתאה גבר הלכך החליטה שהיא קמח לתוך חמין נחלטה כל צרכה ברותחין ואפ\"ה כשהוא חוזר ואופה אותה בתנור קרי לחם והמעיסה שהיא חמין לתוך קמח שלא נחלטה כל צרכה כי הדר אפי לה בתנור פטרי ב\"ש ומתרץ שני תלמידים שנו אותה כלומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו ואיתא להא מילתא פרק כל שעה אלא שהוא מפרש בגמרא דילן המעיסה והחליטה בהפך ובמקום החליטה נאמרה לעיסה והזכירו כאן מגלושין במקום חמין ויש שגורסין מוגלשין. ונראה לי על שם שמקריחין ומשירין את השער מן הראש כשמרתיחין אותו בהם על כן נקראו המים שהם חמים הרבה מוגלשין והוא משרש גבח שמתרגמינן אותו גלוש הוא לפי שהוא קרח מלפניו וכן שגלשו מהר גלעד שנקרחו: \n",
+                    "<b>מטבילין בהר דלית דברי ב\"ש ובה\"א אין מטבילין.</b> עיקרה של זו במקואות פרק ה' ב\"ש אומרים שמטבילין בהר דלית וב\"ה אומרים אין מטבילין ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם וכלים שגדר בהם לא הוטבלו. ותניא בתוספתא מקואות איזהו [הר] דלית מי גשמים הבאים מן מדרון רואין אותם אם מתחלתן ועד סופן צרוף ארבעים סאה מטבילין ואם לאו אין מטבילין דברי בית שמאי וב\"ה אומרים אין מטבילין בהם עד שיהיה לפניו עגול ארבעים פירוש הר דלית כגון הר היושב על הבקעה ומי גשמים יורדים מן ההר אל הבקעה ושם הם מתקבצים כמו במקום ב\"ש סברי מטבילין במים היורדים בשיפוע ההר וסופם מחובר אל מי הבקעה שברגליו ואע\"פ שאין בתחתית ההר מקוה הראוי לטבילה מפני שהמים היורדים מתפשטים לכאן ולכאן ואין בכנוסן מ' סאה ואפ\"ה מטבילין בהם מפני שהם כמו גל שנתלש ראשו אחד מן הים ובו מ' סאה ונפל על האדם שהוא טהור אע\"פ שבנפילתן עדיין לא נחו המים וב\"ה סברי לא דמו לגל שנתלש כי הגל שנתלש משוך במקום האשבורן ובא ממקום טהרה וסופו נופל במקום אשבורן אבל זה סופו למקום אשבורן וראשו מן ההר שהוא שופך למדרון ומשו\"ה בעינן שיהיה ברגל הזוחלים ההם עגול מ' סאה שהוא מקום הראוי לטבילה והוא שיש באותו מ' סאה ורואין את העליונים כאילו הם למטה ואתיא כמאן דאמר גוד אסיק במסכת חגיגה. ומודים שהוא גודר כלומר עושה גדר של כלים בפני המים ואע\"פ שהמים יורדים בין כלי לכלי אין בכך כלום שאילו מקוה הנקוה במקומות הרבה אם נשארו בו ארבעים סאה מטבילין בו מכל מקום כלים שגדר בהם לא הוטבלו מפני שהצד החיצון שלהן לא טביל במקום אשבורן: \n",
+                    "גר שנתגייר ערב פסח וכו' עיקרה בפסחים פרק האשה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו מטמא את הידים.</b> פירוש מפני שהיא חכמתו של שלמה: \n",
+                    "מי חטאת שעשו מצותן ב\"ש מטהרין וכו' פירוש שכבר הוזה על האדם ואותה הזאה עצמה נגעה באדם או בכלים. ובתוספתא דפרה פרק בתרא וכן היה רבן גמליאל אומר למזה פרוש לאחוריך שמא תטמא אמרו לו והלא מחלקין היו לפניו חולין של רבים דורסין ולא נמנעין מפני מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין. פירוש חולין של רבים מקום שמזין שם על כל הטמאים: \n",
+                    "<b>הקצח ב\"ש מטהרין וב\"ה מטמאין וכן למעשרות.</b> כך היא שנויה במסכת עוקצין. קצח פי' בערוך ניל\"א בלע\"ז ואין דעתי מיושבת עליו לפי שלא ראיתי מימי אדם שזרעה בכוונה וכתיב (ישעיהו כ״ח:כ״ה) והפיץ קצח וכמון יזרוק ואני שמעתי כי הוא אל קרוביי\"א והוא אלכמון אלא שהכמון ארוך ממנו מעט והיינו דכתיב והפיץ קצח וכמון יזרוק וכתיב (שם) כי לא בחרוץ יודש קצח וגו' כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט ופליגי בה ב\"ש וב\"ה אי הוי אוכל או לא כי הריח שלו קשה כדתניא בברכות פרק כיצד (דף מ.) הישן למזרח גרנו דמו בראשו ואכילתו קשה כדתניא ברישא דברייתא קצח אחד מששים מסמני המות אלא שהטעם יפה ללב דאר\"ח הרגיל בקצח אינו בא לחולי הלב ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד ב\"ש סברי כיון דהוא גופיה לאו בר אכילה הוא אינו אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות. וב\"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל לטומאה ולמעשרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' טבלה בין ימי טומאה לימי טהרה ואיתא במסכת נדה פרק בנות כותים: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה ביבמות פרק ד' אחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדקא אזיל ומפרש.</b> הוא היה מטמא שער הפקודה. עיקרה במסכת נגעים פ\"ה איזהו שער פקודה מי שהיתה בו בהרת ובו שער לבן והלכה הבהרת והניחה שער לבן במקומו וחזרה עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים עקביא סבר כיון שמתחילה הפכתו הבהרת לאותו שער לבן ונעשה כבר סימן טומאה הרי הוא סימן טומאה לעולם ואפי' היא בהרת חדשה שבהרת הזו לא הפכתו מכל מקום הרי הוא טמא מוחלט באותו שער לבן שנשאר בה מן הבהרת הראשונה דהא קרינא בה והיא הפכה שער לבן דהפכתו הבהרת ורבנן סברי בעינן שתהפכנו אותו הבהרת שהוא טמא ממנה א\"נ דקא סבר עקביא כיון ששער לבן עומד במקומו עדיין לא נרפא הנגע מעיקרא וכמי שלא הלכה הבהרת דמי ומן החולי הראשון הוא שהרי רגלים לדבר וזה עיקר: \n",
+                    "דם הירוק איתא במס' נדה פ' כל היד: \n",
+                    "הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח\"כ שחטו וחכמים אוסרין. עיקרה בבכורות פרק הלוקח בהמה מן העובד כוכבים והתם מפרש שכבר התירו מומחה ואח\"כ תלש ממנו שער או שנשר רבנן סברי אע\"פ שהכל מותר שהרי הוא מותר לשוחטו וליהנות מעורו ומצמרו אפי' הכי גזרינן דלמא אתי לשהויי לההוא בכור לצורך גזותיו ומחיים ודאי אסור לגוז אותו ולעבוד בו א\"נ שהתורה אמרה לפני ה' תאכלנו שנה בשנה שאינו רשאי לשהותו יותר משנה בין תם בין בעל מום והכי איתא בבכורות בהא שמא ישהא אותו לגדל צמרו לצורך גזותיו ועקביא סבר לא גזרינן הלכך הכל מותר אבל היכא דמת דברי הכל אסור דבשחטו הוא דשרי עקביא דקסבר מיגו דאהני התם חכם לעורו ובשרו וצמרו לאחר שחיטה אהני נמי לצמרו ואף על פי שנתלש ממנו מחיים <small>[צ\"ל ובמת. יעב\"ץ]</small> (נמי) לא אהני וסתמא כר' יהודה ור' יוסי פליג עלה דאמר אפי' במת נמי שרי עקביא דכיון דהתירו מומחה הכל מותר אבל בשחטו דברי הכל מותר: \n",
+                    "<b>הוא היה אומר אין משקין את הגיורת ואת המשוחררת וכו'.</b> מפיק בסיפרי מכי תשטה אשתו דומה שכך הוא דורש עכשיו שהיא שוטה תחתיו ולא שכבר שטתה כל ימיה כלומר מאחר שהוא יודע בה שהיא למודה לזנות כבר נכנס בה על דעת כן ואין ראוי לומר בו ועבר עליו רוח קנאה ורבנן סברי אשה תחת אישה מכל מקום. ובסוטה ירושלמי תמן תנינן הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת וכו' במה אנן קיימין אם בגר שנשא בת ישראל כבר כתיב בני ישראל ולא גרים אם בישראל שנשא גיורת כבר כתיב והביא האיש את אשתו אלא אנן קיימין בגר שנשא גיורת מה טעמא דעקביא בני ישראל ולא גריס מה טעמייהו דרבנן ואמרת אליהם לרבות כל האמור בפרשה ומה אמור בפרשה ושכב איש אותה איש ששכיבתו אוסרתה בעלה מקנא לה ומשקה. ותמיהא לי טובא לרבנן מאי שנא מעובד כוכבים שנשא בת ישראל ואיכא למימר משום דרבויא גופיה משמע שיהו שניהם שוים דכתיב אליהם מיהו גר [שנשא] בת ישראל ממעטינן ליה מבני ישראל: \n",
+                    "דוגמא השקוה כלומר דוגמא דידהו מפני שהם היו גרים רצו להחזיק את הגיורת בכל דיני ישראל. ויש מפרשים שלא כתבו לה מגלת סוטה ומחקו לה אלא בעלמא כתבו לה ומחקו והשקוה כדי להחקירה שתודה: \n",
+                    "ונדוהו כי חשד אותם לעשות שלא כדין לפי שאין עושין כן שמא יוציאו לעז על מי המרים לומר שאינם בודקים: \n"
+                ],
+                [
+                    "אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים נראה כי הראשונים [נחלקו] על אלו ארבע דברים והיו מחצה למחצה הוא שמע מן המחצה האחד והם שמעו מן המחצה האחר והוא עומד בשמועתו והם עמדו בשמועתן אי נמי עקביא היה אומר כי אותן ששמע מפיהם היה הרוב וחבריו אמרו כי האחרים שכנגדם הם היו הרוב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "עיקרן ביבמות הראשונה פרק בית שמאי (דף קט.) והשניה פרק האחרון (דף קכב.): \n",
+                    "<b>ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרגאת הנפש.</b> פירוש אע\"ג דכתיב כי יגח שור איש ילפינן שור שור משבת ואיתא בבבא קמא פרק שור שנגח את הפרה (דף נד:): \n",
+                    "<b>ועל היין בן ארבעים יום שנתנסך ע\"ג המזבח.</b> אע\"פ שלא נקרא תוסס אלא עד שלשה ימים מ\"מ לענין נסוך בעינן נסך שכר יין המשכר ובן ארבעים יום כבר הוא משכר: \n",
+                    "<b>ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.</b> פלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא בברכות פרק תפלת השחר (דף כו.) ונ\"ל האי עדות דתמיד מפי שמועה העיד ולא מפי מעשה שאם ראה תמיד שקרב בארבע שעות מאי סהדותיה דלמא כי אשתהי נמי לחמש שעות או לשש שעות הם הכי מקרבי ליה: \n"
+                ],
+                [
+                    "פירוש אבר מן המת שיש עליו בשר כראוי דהיינו כדי לעלות בו ארוכה מטמא באהל ואע\"פ שאין עליו כזית בשר והכי איתא במשנת כלים ואהלות: \n",
+                    "שר\"א אומר לא אמרו אלא אבר מן החי פי' והוא שיש עליו בשר כראוי: \n",
+                    "<b>אמרו והלא קל וחומר וכו' פשוטה היא.</b> \n",
+                    "ד\"א מרובה טומאת החיים מטומאת המתים שהחי עושה משכב ומושב וכו' פי' כשהוא זב ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין פי' מדף טומאה קלה כדכתיב קול עלה נדף כי עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ואיתא בתורת כהנים ובמסכת נדה מה שאין המת מטמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "ר' אליעזר מטמא פירוש מטמא באהל:  ",
+                    "ור' נחוניא מטהר מלטמא באהל:  ",
+                    "<b>עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ר' נחוניא מטמא פי' במגע ומשא.</b> ור' אליעזר ור' יהושע מטהרין לגמרי:  ",
+                    "אמרו לו לר' אליעזר מה ראית לטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי וכו' אמרו לו אם טמאת כזית בשר הפורש מן המת שכן טמאת עצם כשעורה הפורש ממנו תטמא כזית בשר הפורש מן החי שכן טהרת עצם כשעורה הפורש ממנו פירוש מדנפשיה קא מקשו ליה כלומר הרי לגבי עצם כשעורה אין אתה עושה אבר מן החי כמת שלם ולגבי כזית בשר הפורש ממנו אתה עושה אותו כמת שלם:  ",
+                    "אמרו לר' נחמיה מה ראית לטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי וכו' דברים פשוטים הם:  ",
+                    "<b>אמרו לר' אליעזר מה ראית לחלק מדותיך או טמא בשניהם או טהר בשניהם.</b> פי' בכזית בשר הפורש מאבר מן החי ובעצם כשעורה הפורש ממנו וכבר הקשו עליו מה ראה לטמא כזית בשר הפורש מן האבר והשיב להם והם השיבו לו על תשובתו מאחר שאין אתה משוה עצם כשעורה למת שלם גם לא תשוה כזית למת שלם ואח\"כ אמרו לו מאחר שאתה למד כזית בשר מן המת שלם כמו כן תלמד עצם כשעורה מן המת שלם ויהיה טמא בשניהם ואמר להם מרובה טומאת בשר מטומאת העצמות וכו':  ",
+                    "ד\"א אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא (וכו') במגע ומשא ואהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור פי' אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי מטמא לגמרי חסר הבשר אע\"פ שאינו מטמא באהל מטמא במגע ומשא חסר העצם טהור לגמרי ואע\"פ שיש בו שיעור כשעורה ובזה כשעורה שניהם טהורים ר' אליעזר לטעמיה דאמר עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי טהור לגמרי:  ",
+                    "אמרו לו לרבי נחוניא מה ראית לחלק מדותיך וכו' פשוטים הם:  ",
+                    "ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא פירוש <small>[והוא כצ\"ל יעב\"ץ]</small> (טמא) כברייתו שיש עליו בשר כראוי לו:  ",
+                    "רוב בנינו ורוב מנינו של מת אע\"פ שאין [בהם <small>[צ\"ל רובע.</small><small> יעב\"ץ]</small> רוב] טמאין אף באהל:  ",
+                    "<b>אמרו לו לר' יהושע מה ראית לטהר בשניהם.</b> כלומר למה לא תלמד מה שפירש מאבר מן החי ממה שפורש ממת שלם והלא אבר מן החי כמת שלם לכל דבר אמר להם אם אמרתם במת שלם שיש בו רוב ורובע ורקב פי' רוב בנינו ורוב מנינו מטמאין באהל אף על פי שאין עליהם בשר כלל ורובע קב של עצמות מטמא באהל ומלא תרווד רקב מטמא באהל תאמרו בחי שאין בו אחת מכל אלו הלכך אין לנו להשוות בשר הפורש מאבר מן החי ועצם כשעורה הפורש ממנו למה שפורש מן המת:  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "עיקרה בבכורות פרק קמא והתם מפרש טעמיה דרבי אליעזר דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הוקשו זה לזה ובפדיון הבן כתיב פדה תפדה אפי' כמה פעמים ורבנן סברי אך חלק כלומר חלק בכור אדם מבכור בהמה טמאה והא דקתני פדיון פטר חמור שמת דוקא שמת ביד ישראל עד שלא מסרו ליד כהן אבל מסרו ליד כהן דברי הכל אין לכהן כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "מפרש בתרומות בגמ' דבני מערבא פ' י\"א מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא אפי' כל שהוא טמא נראה לי הא דאמר לטמא אפי' כל שהוא טמא הכי קאמר הא לאסור אפילו כל שהוא אסור ואוסר כעין שאמרו בדג טמא שהציר שלו אוסר רביעית בסאתים ומשנה הראשונה היו אומרים שאין צירן אסור כלל דזיעה הוא וזיעת חגבים לית בהו מששא ופרשא בעלמא הוא ובא הוא והעיד שאין בו קולא אלא לענין הוכשרה משום דלא חשיב אבל לאיסורו אוסר בכל שהוא דלא טהור ומותר אבל לענין טומאה הא קיי\"ל ציר לאו בר קבולי טומאה בבכורות פ' שלישי (כב.) אמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור מה נפשך אי רובא מיא הוא קא עביד ליה השקה ואי רובא ציר [נינהו] ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום מעוטא דמיא הא בטלי להו ברובא ומשום הכי איבעי ליה לפרושי דהאי לטמא אפי' כל שהוא טמא דקאמר לאו טומאה ממש היא אלא לאסור כדפרישית. ובסוף המסכתא חדשתי בפי' זאת הפסקא והוא טוב מזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה במקואות פרק חמישי הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה: \n",
+                    "<b>העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו וכו'.</b> פירוש הזוחלין כמעיין אותן המים הנמשכים חוץ מן המעיין הרי הן כגופו של מעיין לכל דבר ואפי' לקדש בהן מי חטאת והנוטפין דהיינו מי גשמים אע\"פ שיש שם אגם והם מושכין והולכין הרי הן כמקוה ופסולין למי חטאת ובא רבי צדוק והעיד על זוחלין מהמעין שרבו על הנוטפין שהם כשרים. פירוש ואפילו למי חטאת שאם לא רבו הזוחלין על הנוטפין כשרים הם להטביל בהם בכל שהן אבל לזבין ומצורעים ולקדש מי חטאת מיהא פסולין עד שירבו הזוחלין על הנוטפין דתנן במקוואות פרק קמא למעלה מהם מעיין שמימיו מועטים שרבו עליו מים שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא למעלה מהם מים מוכים שהן מטהרין בזוחלין למעלה מהם מים חיים שהם טבילה לזבים והזיה למצורעים [ולקדש בהן מי] חטאת פירוש מוכים כדתנן במס' פרה פרק [ח'] מים המוכין פסולין אלו הן המוכים [המלוחין] והפושרין ותנן בההוא פירקא מי קרמיון ומי פיגא פסולין מפני שהם תערובת אלו הן [מי] תערובת אחד כשר ואחד פסול ונתקרבו שניהם כשרים ור' יהודה פוסלם שמעינן נמי מהכא דלמי חטאת בעינן רובא דכשרים והא דרבי צדוק נמי למי חטאת קאמר כדפרישית ומשום הכי בעינן רובא זוחלין: \n"
+                ],
+                [
+                    "פירוש לענין קדוש מי חטאת קאמר שאם העביר את המים מן המעיין לחבית על עלי קנים ועל עלי אגוזים שהם כשרים כאילו הלכו על הקרקע מה טעם לפי שאינן אוכל ואין מקבלים טומאה אבל אם העבירן על ירקות שהן מקבלות טומאה פסולים דתנן במסכת פרה פרק ששי נתן ידו או רגלו על הירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרים זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול ושאינו מקבל טומאה כשר ובזבחים פרק שני מייתי להא מתניתא ומפרש טעמא דכתיב אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור הויתן על ידי טהרה תהא וכמו שאמרנו לקדש מי חטאת שאם העביר את מי המעיין לחבית דרך ירקות שהן פסולין כן הדין לזבים ולמצורעים שאם ערב הזוחלין עם הנוטפין דרך דבר המקבל טומאה אע\"פ שאינו עושה שאובה פוסל לזבים ולמצורעים לדעת רבי יוסי דתנן במקוואות פרק חמישי העיד רבי צדוק על הזוחלים וכו' ונוטפים שעשאם זוחלים סומך אפילו מקל אפילו קנה ואפילו זב ואפילו זבה יורד וטובל דברי רבי יהודה פירוש סומך מערב כלומר מערב אותם דרך מקל או דרך קנה וכשרים אף לזבים לפי שאינן כלים לעשות שאובים רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין (כולי) [בו] פירוש כי הקנה והמקל אם ייחדן לסמוך עליהם טמאים מדרס: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה במסכת פרה פרק עשירי קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים פירוש קלל כמו שפופרת של חרס או של אבן של חרס אינו מטמא מגבו של אבן אינו מטמא כלל ואפי' הכי אם נתנו על גביו טמא האפר מכרש טעמא בספרי ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח במקום טהור שיהא מקומו טהור מכאן אמר ר' אליעזר הקפר ברבי קלל של חטאת שהוא מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא שנאמר אל מקום טהור ואין זה מקום טהור. וכן אם נתנו על גבי שרץ אין מקומו טהור אבל כשיגיע בו מן הציר הרי מקומו טהור והוא אינו מקבל טומאה והא דאצריכי לפרושי בקלל שנגע בשרץ טהור דמשום דלאו מקבל טומאה הוא לאו לרבי אליעזר אצטריכי לפרושי אלא לדעת רבנן דאילו רבי אליעזר אפילו מי חטאת שנטמאו סבירא ליה שהן טהורין דתניא רבי אליעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרים שהרי נדה מזין עליה וטהורה ומייתי לה להא ברייתא בזבחים פרק דם חטאת (דף צג.) והתם מפרש טעמיה מיהו בספרי דוקני רבי אלעזר קתני לההיא ברייתא ולאו ר' אליעזר תדע דאמרינן התם דסבירא ליה לר' אלעזר הזאה צריכה שיעור ואילו ר' אליעזר הזאה אינה צריכה שיעור סבירא ליה והכי איתא בפרק כל הזבחים שנתערבו (דף פ.) אלא ר' אליעזר קתני לה וכן עיקר הלכך בין לרבנן בין לר' אליעזר אם היה כלי הראוי לקבל טומאה ונגע בשרץ טמא ופסול למי חטאת וקלל היינו טעמא משום דלא מקבל טומאה כדפרישית ומסתברא דלהכי אקרי קלל לשון קליל ולא כדברי הערוך שמביא בערך קלתה תרגום וכדה על שכמה: \n",
+                    "<b>העיד ר' פפייס על נזיר שנזר שתי נזירות וכו'.</b> עיקרה במסכת נזיר פרק מי שאמר הריני נזיר וטעם הנזירות שהוא ל' יום מפורש פ\"ק דנזיר רב מתנה אמר קדוש יהיה יהיה בגמטריא ל' הוו ומשום הכי סתם נזירות שלשים יום וכי אמר הריני נזיר מגלח יום שלשים וא' דלכתחלה שלשים יום שלמים בסופן בעינן ואם גלח יום שלשים יצא דמקצת היום ככולו ומי שנזר שתי נזירות לכתחלה מגלח את הראשונה יום שלשים וא' והשניה יום ששים וא' שהן שלשים יום שלמים בסופן בכל אחת ואחת ואם גלח את הראשונה יום שלשים מכל מקום השניה צריך לגלח יום ששים שהוא יום שלשים ואחד לשניה למנין תגלחתו דהא אמרינן דלכתחלה שלשים יום שלמין בסופן בעינן ובהדי יום תגלחתו הוא שלשים יום ואם גלח השניה כמו כן יום ששים חסר אחד יצא ואשמעינן ר' פפייס תרתי מקצת היום ככולו אפי' בסופן ויום שלשים עולה לו לכאן ולכאן מהו דתימא אע\"ג דמקצת היום ככולו בין בתחלה בין בסוף מיהו חד יומא לתרתי נזירות לא סליק קמ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה בתמורה פרק אלו קדשים (דף יח.) והתם מפרש טעמייהו והא לא יקרב דקאמר ר' אליעזר לא יקרב כלל קאמר קסבר למיתה אזיל דקנסי ליה משום גזירה שמא יגדל מהם עדרים לוולדותיהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "ויש שגורסין ערוכות מכ\"מ חד פי' אית להו כמו ששנינו (פסחים מח:) אחת לשה ואחת עורכת והם נסרין חלקות ומשופות מוכנות לעריכת הבצק. ואע\"פ שהן פשוטי כלי עץ מדרבנן מקבלין טומאה ודוקא של נחתומין שהם מיוחדות לעריכה אבל של בעלי בתים לא והכי איתא במסכת כלים פ' ט\"ו ומפרש בתוספתא מפני מה אמרו ארובות של נחתומין טמאות מפני שהן מיוחדות לכלים ושל בעלי בתים טהורות עד שיחזירם לכלי ואית דגרסי עד שייחדום לכלי שאע\"פ שהם משופות שמא לצורך תיבה שפה אותם: \n",
+                    "והם העידו על תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא שהוא טמא שר' אליעזר מטהר. עיקרה בכלים פ' ה' והכי איתא התם תנור שבא מחותך מבית האומן ועשה לו למודים נותנן עליו והוא טהור נטמא סלק את הלמודים טהור החזירן לו טהור מרחו בטיט מקבל טומאה ואינו צריך להסיקו שכבר הוסק חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר' אליעזר מטהר וכו' פירוש תנור שבא מחותך וכו' כלומר מחותך לארכו מלמעלה למטה ועשה לו למודים כמו עמודים שעשה לו סביב סביב כמו עבותות של טיט בהיקפו כדי שיחברוהו ולא יניחוהו להפרד ואותן עמודים נתנן עליו כשהוא טהור כלומר שעדיין [לא] הוסק ואלו הלמודים מחברות אותו ועושות אותו כלי לקבל טומאה אם נטמא אח\"כ וסלק את הלמודים טהור שהרי הוא כמי שנשבר שהלמודים היו עושות אותו כלי ואפי' החזירן לו טהור כי מאחר שהוסק ונתפרד שוב אין הלמודים מועילות בו כלום אלא [אם] מרחו בטיט עם הלמודים אז הם מועילות לחברו ולעשותו כלי זהו כשבא מחותך מלמעלה למטה שהוא צריך למודים אבל אם חתכו חוליות כמו חוליות הבור שהחוליות הן כמו עטרות עגולות אם לא נתן ביניהם חול בודאי בלא למודים ובלא שום דבר הרי הוא טמא כי הוא מתחבר יפה מפני שכל חוליא כבדה נופלת על שלמטה הימנה אבל כשנתן חול בין החוליות החול אינו מניח אותו להתחבר יפה ועל כן היה ר' אליעזר מטהרו אע\"פ שהוסק. וחכמים מטמאים קסברי רבנן אין החול מונע אותם לחבר: \n",
+                    "הם העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים פירוש בתחילה היו אומרים עד הפורים מפני שמפורים ואילך דורשין בהלכות הפסח ואי מעברין שתא אתי לזלזולי בחמץ בפסח והם העידו שמעברין אותה כל אדר אבל משנכנס ניסן לא ואפילו ביום שלשים של אדר נמי לא הואיל וראוי לקובעו ניסן דכתיב החדש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן ולעולם אין מעברין אלא אדר ומפרש טעמא במכילתא ר' יוחנן אומר שמור את חדש האביב בחדש הסמוך לאביב אתה מעבר ואי זה זה אדר: \n",
+                    "והם העידו שמעברין את השנה על תנאי כולו איתא בסנהדרין פ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' היורה של מתכת ואינה מטמאה מאויר ומוסף יורה עטרה של טיט שעושין על שפת היורה של שולקי זיתים הפרוצים והיא מחוברת בבית הכירים שלה וכדי שלא תעלה הרתיחה ותצא לחוץ מוסיפין על שפת היורה עטרה של טיט אותה העטרה הרי היא כמו תנור של חרס נמי מטמאה מאוירה אבל של צבעים לא מפני כי של שולקי זיתים היא צורך גדול ליורה יותר משל צבעים מפני הרתיחה שהיא עולה עם הזיתים ואם לא היתה אותה העטרה היה הכל יוצא לחוץ אבל של צבעים אינו יכול לצאת לחוץ כי הצמר או הפשתן שהם צבועים בה הם עולים למעלה ומגינין על המים שלא תעלה רתיחתן ותצא לחוץ ובתחלה היו אומרים בחלוף מפני כי הצבעים חסים על מי הצבע שלא יתפזרו א) יותר מדאי ואין שולקי. כצ\"ל. יעב\"ץ ויותר (ממה) שאין שולקי הזיתים מקפידים על שליקתן שאין למים צורך אלא מעט וכשבא מנחם בן סגנאי שהיה צבע והיה בקי בענין וראה שהצמר והפשתן עולין למעלה ואין מניחין למים להתפזר קבלו ממנו עדותו והכי איתא <small>[לפנינו ליתא]</small> בתוספתא דעדיות ובתוספתא דכלים [ב\"ק פ\"ד] מפני מה אמרו מוסף תנור של נחתומין טמא מפני שהוא סומך עליו שפוד של צלי ר' יהודה אומר מפני שהוא תולה יורה בשפוד ונותנה עליו ר' יוחנן הסנדלר אומר מוסף תנור טפח מוסף יורה של שולקי זיתים טפחים ואינו מטמא מאויר אלא כנגד המוסף מאימתי מטמא משיתחיל לשלקו: \n"
+                ],
+                [
+                    "איתא בגיטין פרק הנזקין (דף נה.): \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "כבר הזכרנו המחלוקת למעלה [פ\"ה מ\"א] ופשוטה היא: \n",
+                    "העיד ר\"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו שטמא את כולו פי' שהכלי מצרף אותו וזו אינה אלא מעלת החטאת ומשום גזרה שמא יגע בה טמא בכולה גזרו: \n",
+                    "הוסיף רבי עקיבא הסולת והקטורת איתא במסכת חגיגה פרק חומר בקדש: \n"
+                ],
+                [
+                    "וזה הוסיף עדותן [על] של יוחנן בן גודגדא שהוא העיד משנבעלה ואלו העידו משנכנסה לחופה: \n",
+                    "העיד רבי יוסי הכהן ורבי זכריה בן הקצב על תינוקת שהורהנה באשקלון וכו' מביא אותה בכתובות פ\"ב (דף כו:) הא דקתני ועדים מעידין אותה בפסולי עדים קא מיירי כגון עבד ושפחה העידו שהורהנה כשבויה דמיא ובעיא עדים שלא נטמאת: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה בכתובות פרק קמא פירוש אלמנת עיסה תרי ספקי אית בה כגון שנתערב ספק חלל במשפחה והרי כל המשפחה בספק ספיקא ולשון עיסה לשון תערובת כמו שהעיסה מעורבת מדברים הרבה והעיסה כשרה לטמא ולטהר וכו' כלומר ואימתי אלמנת עיסה בזמן שהפסול שלה ראוי לטמא ולטהר לרחק ולקרב והיינו ספק חללה כשרה בקהל ויכולה להטמא אם תבעל לפסולין ואם זכר הוא יכול לפסול את זרעו אם יבעל את הפסולות כגון ממזרת ונתינה וראוי הוא לטהר אם ידבק בכשרות וישראל שנשא חללה זרעה כשר לכהונה אבל ספק ממזרות ספק נתינות ספק עבדי מלכים שאלו לטמא ולרחק יש בהם לטהר ולקרב אין בהם ואותה עיסה אינה כשרה אע\"פ שהיא ספק ספיקא. והכי איתא בכתובות והתם מפרש טעמא אמר רבן גמליאל קבלנו עדותכם וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה במסכת ע\"ז פ\"ב (דף לז.) והכל מפורש שם: \n",
+                    "בית מטבחיא מפורש בפסחים פ\"ק (דף טז.): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפורש ביבמות פרק בתרא (דף קטו.</b> קכב.): \n",
+                    "<b>העיד ר' יהושע על העצמות שנמצאו וכו'.</b> עיקרה מפורש בתוספתא דעדיות (פ\"ג) ומביא אותה בזבחים פרק בתרא (דף קיג.). והכי תני לה בתוספתא פעם מצאו עצם בלשכת דיר העצים ובקשו לגזור טומאה על ירושלים עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בושת היא לנו ולא כלימה היא לנו שנגזר טומאה על עיר אבותינו אימתי מבול אימתי נבוכדנצר כלומר כבר נבדקה העיר מהם ופנו אותה אין לנו להחזיק טומאה אחרת ובאותה שעה נמנו וגמרו שיהא מלקט עצם עצם והכל טהור. יש מפרשים מפני כי היו משליכים שם עצמות הקדשים ונמצאו שם עצמות אדם בין העצמות לכך מלקט עצם עצם כלומר בורר עצמות האדם בין עצמות הקדשים והשאר הכל טהור ויש מפרשים שמצאו אותם מפוזרים טמונים בארץ וכשחפרו בה מעט נתגלו ואמרו חכמים אף ע\"פ שבשלש מקומות וארבע נמצאת הטומאה לא פסיק עוד טומאה אלא מלקט אותם עצם מכאן ועצם מכאן והשאר הכל טהור "
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה בשבועות פרק שני ופשוטה היא: \n"
+                ],
+                [
+                    "טומאה וטהרה פסלות והכשר קאמר וכן רחוק וקרוב אלא שהטומאה הוא פסלות גמור וריחוק וקרוב הוא הולד פגום שאמרו חכמים אי נמי הטומאה פסול כהונה: \n",
+                    "אלא לרחק את המקורבים בזרוע וכו' דכתיב והשיב לב אבות על בנים וגו' משמע ליה על קירוב משפחה קאמר: \n",
+                    "ר' (ישמעאל) [שמעון] אומר להשוות את המחלוקת שיש בין החכמים בדברי תורה (ר' ישמעאל) [ר\"ש] דריש מהני קראי דלעיל דכתיב זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים וכתיב בתריה הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים וגו' כלומר על החוקים והמשפטים ישוה לב האבות עם לב הבנים שלא תהיה עוד מחלוקת ביניהם: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים לעשות שלום בעולם.</b> כלומר לעשות שלום לישראל מן האומות ולבשר אותם על ביאת הגואל וזה יום אחד לפני ביאת המשיח והיינו דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם כלומר לב האבות והבנים אשר נפל בם מורך מפחד וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרותם ישוב אותו היום לגבורתו וישובו אלה את אלה ויתנחמו זה בזה אמן וכן יהא בימינו והא דכתיב בסיפא דקרא פן אבא והכתי את (כל) הארץ חרם לדעת כולם על המקרא הראשון הוא חוזר וכך הוא פירושו זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב וגו' ואם תזכרו הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' פן אבא והכתי את (כל) הארץ כלומר זכרו תורתי פן אבא והכתי את הארץ חרם ואם תזכרו לא אבא ואשלח לכם מושיע רב והושיע אתכם מאויביכם אמן במהרה בימינו: \n",
+                    "עוד יש לפרש מלקט עצם עצם והכל טהור לומר שאין להם (אלא) שכונת קברות וכן שנינו בתוספתא דאהלות פרק ט\"ז פיקא שמטילין (אותו) [לתוכו] הרוגים מלקט עצם עצם והכל טהור והנקבר שלא ברשות אין לו שכונת קברות ובמשנת אהלות פרק ט\"ז [בור] שמטילין לתוכו נפלים או הרוגים מלקט עצם עצם והוא טהור ר' שמעון אומר אם התקינו לקבר מתחילה יש לו תפיסה והנך עצמות דלשכת דיר העצים כי האי גוונא הוא דהוו ולא חיישינן לשכונת קברות וזה עיקר וברור: (לעיל פ\"ז מ\"ב) \n",
+                    "העיר ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור שמשנה הראשונה חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן: מפרש בירושלמי (פ\"י דתרומות) מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא טמא בכל שהוא הא דקתני טהור מלהכשיר בשערב בו מים קאמר כדאמרינן בבכורות (דף כג:) נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בצירן [ועל ידי תערובת המים הציר מכשיר אבל בפני עצמו לא מנו אותו בכלל עם המכשירים במשנת מכשירין ומסתברא דלא מכשיר דלא עדיף ממי פירות ועכשיו בא רבי צדוק והעיד על ציר חגבים טמאים שהוא טהור מלהכשיר בא לומר שהוא אסור באכילה ואפילו על ידי תערובת ציר של חגבים טהורים הלכך אף על פי שערב בו מים כמי שזרק אותם לטיט דמו ובטל חשיבותם בתוכו מלהכשיר לפי שאינו דבר שהוא ראוי לאכול ולא למכור שאין מוכרין כיוצא בו בשוק דאילו למשנה הראשונה כיון שהיו אומרים שאינו אסור ואינו אוסר תערובתו אם ערב בו מים כבר חשב את המים מחשב הציר עמהם להכשיר ולקבל טומאה ואפילו למשנת ר' צדוק לטמא טמא בכל שהוא שהרי המים טמאים על גב עם הארץ ובבכורות פרק ג' (דף כב.) גרסינן אמר ר\"ל משום רבי יהודה נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור מה נפשך אי מיא רובא נינהו קא עבד להו השקה ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום מיעוטא דמיא הא בטלי להו ברובא ולפי זה הענין צ\"ל כי למשנה הראשונה שהיו אומרים שהוא מותר ומכשיר ע\"ג המים בשערב בו מים קאמר ואילו למשנה אחרונה כיון שהוא אסור באכילה אע\"פ שהוא רוב המים אינו מכשיר כנ\"ל. עוד י\"ל דר' צדוק נמי להקל בא לומר שהציר של חגבים טמאים אין דרך בני אדם לכנסו וכל כך הוא נמאס שאפילו המים שבו הוא מבטלן מלהכשיר מפני שהוא כמשקה סרוח וכל שכן שאינו אוסר את עירובו בציר חגבים טהורים אבל לטמא טמא בכל שהוא דקסבר ר' צדוק לענין טומאה כיון שכבר היו המים טמאים קודם ערובן ועדיין הוא ראוי לאכול על ידי תערובת לא בטלה טומאתן מהן אבל הכשרן שהוא מכאן ולהבא אחר שנתערבו בציר בטל מלהכשיר נמצא מעדותו של ר' צדוק למדנו שאפילו להכשיר אינו ראוי ואפילו על ידי רוב מים שבו ואילו למשנה הראשונה מכשיר היה שלא היו חושבים אותו כמשקה סרוח: וזה הפי' נ\"ל יותר מכולן שאילו בא ר' צדוק להחמיר כפירוש הראשון לא היה פותח דבריו בטהרה והאסור בא מן הכלל אבל היה פותח באסור והטהרה היתה באה מן הכלל: \n",
+                    "סליקא לה מסכת עדיות עם פירוש הראב\"ד ז\"ל \n"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "ראב\"ד על משנה עדיות",
+        "enTitle": "Ra'avad on Mishnah Eduyot",
+        "key": "Ra'avad on Mishnah Eduyot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Ra'avad on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Ra'avad on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d85d8904f35df1f816c9554653c2613d55f70cbd
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Ra'avad on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,369 @@
+{
+    "title": "Ra'avad on Mishnah Eduyot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ra'avad_on_Mishnah_Eduyot",
+    "text": {
+        "Introduction": [
+            "הקדמה מהראב\"ד ז\"ל. טרם אדבר כל דבר אני מודיע לכל הקורא בספר הזה אשר אני מחל. כי אין עמי בכל אלה לא מפי רב ולא מפי מורה. כי מעזרת האל לבדו המלמד אדם דעת ואולי יקרה בהם שגגה משגגת היד או משגגת הלב ידע הקורא בו. בי העון ולא ברבותי. והנמצא בו מן הטוב והישר ידע כי הוא מן הסוד כענין שנאמר סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. ואני שואל מאת הבורא יתברך להדריכני בו בדרך ישרה מבלי שגגה ועון כאשר אמר המשורר הדריכני באמתך ולמדני כי אתה אלהי ישעי ואני (מחל) [איחל]. וישעו אקוה ובאלהים אעזר. ואני מקבל על עצמי לפרש: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "משנה זו מפורשת היא במסכת נדה והטעם מפורש שם ואיני מקבל על עצמי לפרש כאן כל המשנה שהיא שקועה בגמרתנו והיא מפורשת במקומה רק המשניות שאינם משוקעות בגמרא בהן אני מפרש מה שיראוני מן השמים: \n"
+                ],
+                [
+                    "יש לסמוך מטעם דבריהם על מה שאמר הכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו' וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר והעומר עשירית האיפה איפה ג' סאין שהם י\"ח קבים שמאי סבר עושרא מלבר אייתי תרין קבין והב על שמנה עשרה קבין הוו להו עשרין קבין עושרייהו כמה הוו תרין קבין ואמר רחמנא עריסותיכם שתי עיסות כי עבדת תרי עיסות משתי קבין אשתכח דחד קבא הוה ליה חדא עיסה ואמר רחמנא מכל עיסה חלה תרימו תרומה והיינו טעמא דשמאי והלל נמי עושרא מלבר סבירא ליה כדאמרן מיהו עריסותיכם לא דריש ליה בשתי עיסות אלא עריסותיכם דכל ישראל אשתכח דשתי קבין דאינון עושרייהו דכ' קבים היא הויא עיסת מדבר: \n",
+                    "<b>וחכ\"א לא כדברי זה ולא כדברי זה.</b> אלא קב ומחצה חייבין בחלה פירוש קב ומחצה ירושלמיות שהן יתרות שתות על של מדבר: \n",
+                    "<b>משהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים קמח חייבים בחלה.</b> פירוש משבאו לציפורי והגדילו המדות שתות על של ירושלמיות שחזרו קב ומחצה שהן רביעי קב לחמשה רבעים דהיינו תוספת שתות טעמייהו דרבנן קסברי עושרא דקרא מלגאו וסברי לה כבית הלל דהאי עריסותיכם חדא עיסה היא מיהו תוספת השתות שהוסיפו  על המדות ירושלמיות על מדבריות וצפוריות על ירושלמיות הוא דקים להו לרבנן דשתות מלבר הויא הלכך י\"ח קבין מדבריות כי עבדת להו ירושלמיות הוו להו ט\"ו קבין  דלי עושרייהו הוה ליה קב ומחצה ירושלמיות שהן רבעים צפוריות והיא הויא עיסת מדבר: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר חמשת רבעים פטורים חמשת ועוד חייבין.</b> פירוש רבי יוסי הוה דר בצפורי וידע כי השתות שהוסיפו אנשי ציפורי על של ירושלמיות שתות מלגאו הוה נמצא כי במדת ששת רבעים ירושלמיות הוסיפו רובע אחד ירושלמי וחשבו אותה ששת רבעים דהיינו תוספת שביעית לירושלמיות שעשו מן השבע ירושלמיות שש צפוריות ותוכן הדבר תראה הענין כאילו עשו כל לוג של צפורי שבעה ביצים שאינן אלא ששה בירושלמיות נמצא קב ומחצה ירושלמיות הוו להו ל\"ו ביצים בכל קב ארבע לוגין וכל לוג ששה ביצים חשבת ה' לוגין צפוריות דכל לוג מינייהו הוי ז' ביצים הוו שלשים וחמש ביצים נמצא שעדיין הוא צריך למלאות לחשבון ששה ירושלמיות ביצה אחת והיינו ועוד דקאמר ותנא קמא סבר שתות מלבר הוה הלכך על כל לוג ולוג הוסיפו ביצה וחומש ביצה וכי חשבת חמשת לוגין צפוריות וכל לוג ולוג שבע ביצים וחומש ביצה הוו להו שלשים ושש ביצים דהיינו ששה לוגין ירושלמיות דהוי כל לוג מינייהו שש ביצים: \n"
+                ],
+                [
+                    "טעמא דהלל כי ההין היא המדה הגדולה שלמדה תורה בלח כדכתיב ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע\"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובין לפסול את המקוה מדרבנן הוא אזלינן בתר מדה הגדולה המפורשת בתורה והאי דלא שיער הלל בקבין כי כוליה גמרא והו\"ל למימר ג' קבין דקיי\"ל הין תריסר לוגי אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו והטעם לדברי רבו שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובין ואידך לא: \n",
+                    "<b>שמאי אומר תשעה קבין.</b> קסבר כיון דתשעה קבין הם ראוים לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו [לא] פחות מכאן הלכך הם חשובין לפסול את המקוה בשאובין דשיעור טבילה פוסלת טבילה בציר מהכי לא: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים שלשה לוגין וכו'.</b> טעמייהו דרבנן כיון שהן נתונים לשיעור נסכי קרבנות צבור חשובים הם לפסול ואע\"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו כגון חצי ההין ושלישית ההין כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא ג' לוגין חשוב לנסכי צבור לענין [זה] נמי חשוב ופסיל ליה בשאובין ואע\"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה התם למנחת יחיד בלחוד הוא לא למנחת צבור אי נמי התם לשמן בלבד הוא שהרי אין יין במנחה הבאה בפ\"ע אבל מדת ג' לוגין הויא מדה ליין ושמן במנחת נסכים: \n"
+                ],
+                [
+                    "פירוש ובתוספתא דעדיות (פרק א') תניא שלא יהא אדם עומד במקום שמועה שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם במקום שמועה. ולשון התוספתא יש לפרשו על לשון הפיסקא אחרונה לבדה כלומר מאחר שכבר נתבטלו דברי שמאי והלל מעדות הגרדיים שהרי קיימו את דבריהם א\"כ למה הזכירו אותם עוד אחרי אותו העדות אלא ללמד לדורות הבאים שלא יהא עומד על דברו במקום שמועה ולא נהגו לא כדברי שמאי ולא כדברי הלל אלא כעדות שהועד להם מפי שמעיה ואבטליון. ועוד יש לפרשו בג' הפיסקות הנזכרות שהרי חכמים בטלו את דבריהם כמו ששנינו וחכ\"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא ללמד לדורות הבאין וכו' והנה לזה הפירוש מה שאמרה התוספתא שלא יהא אדם עומד על דברו במקום שמועה לא יבא על נכון ואפשר לומר כי מה שאמרו חכמים לא כדברי זה ולא כדברי זה מפי השמועה אמרוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "ולשון התוספתא תצטרך עליהם שעה ויסמכו עליהם. דומה לזה הלשון שאין ב\"ד אחרון יכול לסמוך על דברי היחיד אלא בשעת הדחק. שאין ב\"ד יכול לבטל וכו' כלומר ופירוש בשעת הדחק נמי אלמלא שימצאו דברי היחיד הראשון שהיה חולק עמהם לא היה האחרון רשאי להתיר מה שאסרו הראשונים לפי שאין ב\"ד יכול לבטל כלל דברי ב\"ד חבירו וכו'. ואפשר כמו כן לומר כי הטעם האמור בתוספתא טעם בפ\"ע הוא וטעם האמור במשנה טעם אחר הוא לומר שאם יראה לב\"ד האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון יסמוך עליו כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצינו באמוראים האחרונים שהן קובעים הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואע\"פ שהמרובים חולקים עליהם ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן לפי שאין ב\"ד יכול לבטל וכו' אלא מכיון שמצאו היחיד [מן] הראשונים שהיה חולק עמהם היה להם במה לתלות זהו טעם משנתנו: ולשון התוספתא טעם אחר כמו שפירשנו למעלה וזה עיקר: הא דקתני בחכמה ובמנין מנין שנים קאמר והכי איתא בירושלמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "לשון התוספתא שמעתי ר\"י אומר לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן וחכ\"א לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובים אלא שזה אומר טמא וזה אומר טהור יאמרו לו כדברי פלוני שמעת וז\"ל התוספ' ואינו שוה  לשון המשנה ולשון התוספ' צריך פנים שאם לא הוזכרו דברי היחיד כלל כ\"ש היו בטלים וא\"כ ר\"י מאי קאמר ואפשר לפרש לשון התוספ' דה\"ק למה הוזכרו דברי היחיד בין דברי המרובין כלומר כששונה אדם את משנתו למה הוא שונה ר' פלוני מתיר וחכמים אוסרין א\"נ אסור ורבי פלוני מתיר היה לו לשנות דברי המרובים בפ\"ע כסדרן מפני שהם הלכה למעשה ולפרקים ישנה דברי היחיד כמו כן כסדרן כדי שלא ישכחו אלא כדי לבטלן כלו' פעמים שיזדמן מעשה לידו מתוך שתהא משנת היחיד סדורה בפיו בפ\"ע ישכח דברי המרובין ויעשה כמשנת היחיד ולפיכך סמכו דברי היחיד לעולם אצל דברי המרובים כדי שיעשה כדברי המרובים ולא יטעה לעשות כדברי היחיד. זה פי' לשון התוספתא. אבל לשון המשנה ר\"ל למה הוזכרו דברי היחיד כלל כדי לבטלן לדורות שאם יבא אחד ויאמר כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ואם לא הוזכרו דברי היחיד כלל היה סבור המקובל מרבו כי היא קבלה מיד המרובין מפני שאין דברי היחיד נזכרים כלל והא דקתני במתני' א\"ר יהודה א\"כ למה הוזכרו ארישא דמתני' קאי כלומר הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים למה הוזכרו דברי היחיד וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "משנה זו עיקרה באהלות פ\"ב דתנן ואלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת וכזית נצל וכו' ורובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בנינו ורוב מנינו של מת אע\"פ שאין בהם רובע טמאין: פי' רובע עצמות רובע הקב. ומפרש בתוספתא איזה רוב בנינו השוקים והירכים והצלעות והשדרה ואיזה הוא רוב מנינו אפי' ראשי אצבעות ידים ורגלים ובלבד שיהא בו מאה ועשרים וחמשה. אמר רבי יהושע יכולני לעשות דברי בית שמאי ובית הלל אחד משוקים ומירכים נמצא רוב בנינו בגודל ובמסכת נזיר פרק כהן גדול ונזיר מפרש טעמייהו דב\"ה דאמרי מן הגויה שכן ישנה במפרקי ידים ורגלים והתם נמי מפרש לשמאי דאמר אפי' מעצם אחד דוקא משדרה וגולגולת: לפרש האי סוגיא מתחזי לי פירושא הכי בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים כלומר מאיזה עצמות שבאדם אפילו מאצבעות ידים ורגלים או מקטלית או מכתפים או מקנה היד או <small>[ממרפק. יעב\"ץ]</small> ממפרקת אע\"פ שאין רוב בנינו לא מן הגויה ולא בגודל וב\"ה סברי דוקא מן הגויה כלומר מן הירכים ולמעלה והירכים בכלל שאין האדם יכול לחיות זולתם אבל מן השוקים לא הואיל וישנן במפרקי ידים ורגלים כלומר קטועי הרגלים יכולין לחיות הלכך כיון דיכול לחיות זולתם אינן מעיקר הגוף ואף על פי שהשוקים הם מרוב גבהו של אדם וכ\"ש אצבעות ידים ורגלים ושאר העצמות הדומים להם דאין מטמאין באהל: וכשאמר ר' יהושע יכולני לעשות דברי ב\"ש וב\"ה אחד וכו' כלומר האי משנים ומשלשה דקאמרי בית שמאי לאו כל עצמות הגוף קאמרי אלא על השוקים והירכים שהן רוב בנינו בגובה ואע\"פ שהשוקים אינן מכלל הגויה מ\"מ להאי מילתא הן שוין דבעו נמי ב\"ש עצמות מרוב בנינו א\"נ איכא לפרושי דבעו ב\"ש שיהא בהן מן הגויה או שתי ירכים לבדן או שני שוקים וירך אחד והיינו בין משנים בין משלשה דקאמרי ב\"ש ואף על גב דשוקים לא מן הגויה נינהו כיון דאיכא ירך בהדייהו שהוא מן הגויה ושוקים גופייהו אע\"ג דלא גויה נינהו מרוב בנינו בגובה הוו הלכך מצטרפי בהדי ירך ומטמאין באהל ברובע הקב ולדברי ר' יהושע אפשר דב\"ה נמי הכי סברי להו דכיון דאיכא מגויה בהדייהו מצטרפי. והאי מרוב המנין דקאמרי ב\"ה לאו באצבעות ידים ורגלים קאמרי אלא מן העצמות הקטנות שבגויה כגון שלשה שבקטלית מכאן וג' מכאן ושתי צלעות דקות מכאן ושתים מכאן וארבעה שבכתף מכאן וארבעה מכאן שאלו מן הגויה הם ואינן מרוב הבנין: \n",
+                    "ונ\"ל דהאי דקאמר רבי יהושע יכולני לעשות בית שמאי ובית הלל אחד משום דקשיא ליה בין משנים בין משלשה דקאמרי ב\"ש השתא משנים אמרי מטמא באהל משלשה מבעיא ומשו\"ה איצטריך למימר דבית שמאי ובית הלל אחד הם או קרובים דבריהם להיות אחד כדפרישנא דהאי בין משנים דקאמרי בית שמאי משתי ירכים והאי בין משלשה משתי שוקים וירך אחת הואיל ואיכא מן הגויה והוי נמי מרוב בנינו בגודל ולא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' כרשיני תרומה מפני שהן מאכל בהמה אין מוזהרין על שמירת טהרתן כמו שמוזהרין על תרומה שהיא מאכל אדם כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי תרומה שהיא ראויה לך אתה צריך לשמרה מן הטומאה אבל כרשינין מאכל בהמה הם ואינו מוזהר על שמירתן מיהו ב\"ש סברי שורין ושפין בטהרה דאכתי לא מוכחא מילתייהו ודלמא אתי למיטעי בהו במינא אחרינא שהוא מאכל אדם  ושפין בטומאה כי בודאי השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחר אלא בכרשינין הלכך ידיעא מלתא דכרשינין נינהו ומאכל בהמה הוו: \n",
+                    "<b>שמאי אומר יאכלו צריד.</b> פי' ישמור אותם מן ההכשר קסבר גזרינן בהו אטו קטנית אחר שהוא מאכל אדם ואין מאכילין אותם לבהמה והן מוכשרין  אינו יכול לשמרן לפני הבהמה ומשום הכי ישמור אותם מן ההכשר כדי שלא יהיו מקבלים טומאה רבי עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרינן בהו כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "פירוש האי פיסקא חוץ לירושלים קא מיירי והאי גברא אית ליה פרוטות של מעשר שני וקא בעי לחלופינהו בסלע וקסבר כולהו מעות דהיינו פרוטות של נחשת פירא נינהו וכספא טבעא וחוץ לירושלים מחללינן פירא אטבעא מיהו ב\"ש סברי כיון דכספא חשיב טפי כולהו  בעית לאוקמי אכספא דהשתא מיהת לא צריך לפרוטות כלל עד דמטי לירושלים וב\"ה סברי כיון דכי מטי לירושלים מיבעי ליה לחלופינהו לפרוטות דלמא דמחלף ולא מחליף קא מצריך ליה מידי למזבן בפרוטה ולא מצי למזבן אי נמי כיון דחזי שולחני דכ\"ע צריכי לפרוט מתיקרי ליה פרוטות וקא פסיד מעשר שני הלכך בשקל כסף ובשקל מעות: \n",
+                    "<b>ר\"מ אומר אין מחללין כסף פירות על הכסף.</b> פירוש כסף הבא מכח פירות אין מחללין אותו על הכסף חוץ לירושלים וקסבר כסף ראשון ולא כסף שני ואע\"ג דפרוטות לגבי כספים פירא נינהו מ\"מ כיון דלגבי פירות טבעא נינהו כסף מקרו ורחמנא אמר הכסף כסף ראשון וכל שכן כסף על כסף שאין מחללין והכי איתא בבבא מציעא: \n",
+                    "<b>וחכמים מתירין.</b> איכא למימר רבנן בתראי סברי דאפילו כספא עלוי כספא כגון מעין ופונדיונין על הסלע מחללין דלא דרשי הכסף כסף ראשון וכ\"ש פרוטות על הסלע וב\"ש וב\"ה סברי פרוטות הוא דמחללין על הסלע דפירא נינהו לגבי. כספא אבל כסף על הכסף לא דלהכי אהני הכסף: \n"
+                ],
+                [
+                    "ופי' הא פסקא מיירי בגברא דאית ליה סלע של מעשר שני וקאי בירושלים והוא איצטריך לפרוטות ובירושלים ודאי טבעא אפירא מחללין מיהו ב\"ש סברי כיון דבירושלים  הלא פרוטות עדיפי ליה טפי מסלע הלכך במה שהוא חשוב לו יותר צריך להעמידו כדאמרינן לעיל דחוץ לירושלים כיון דלא צריך לפרוטות כסף חשיב ליה טפי ובמה שהוא חשוב לו צריך להעמידו הכא נמי בירושלים כיון דפרוטות עדיפי ליה טפי במידי דעדיף ליה טפי בעי לאוקומי וב\"ה סברי אחר המין החשוב אנו הולכים והוא הכסף הילכך לעולם יעמיד ממנו מחצה בכסף והמחצה בפרוטות שהרי הן צריכות לו: \n",
+                    "ר' עקיבא אומר די לו בפרוטות בחצי דינר והיינו ברביעית וברביעית מעות פי' רובע הסלע דהיינו דינר בו יהיה כסף ומעות כלומר מחצה על מחצה: \n",
+                    "רבי טרפון אומר ארבעה אספרי כסף נראה לי אספרי כסף היינו מעין ור' טרפון אתא למעוטי משיעור דרבי עקיבא דר' עקיבא סבר שלשה מעין בכסף ושלשה מעין בפרוטות ור\"ט סבר ד' מעין בכסף ושתי מעין בפרוטות וכל חד וחד אתא למעוטי שעורא מחבריה בפרוטות ושמאי ממעט מכולהו ואמר יניחנה בחנות כלומר יתננה לחנווני ויוציא לו עד כדי הסלע וכשיוציא לו מזון בפרוטה או באיסר או בפונדיון מן הסלע על אותו המזון עד שיתחלל כולו ומתחזי לי טעמא דכולהו דחיישינן דלמא זילי פרוטות עד דלא מפיק להו וקא פסיד באכילת מעשר וב\"ש לא חיישי להכי במאי דצריך טפי בעי לאוקומי: \n"
+                ],
+                [
+                    "פירוש הני תרין פיסקות איתנהו במסכת כלים פרק שנים ועשרים ובתרוייהו תנן כסא שלא היו חפוייו יוצאין ונטלו טמא שכן דרכה להיות מטהו על צדו ויושב עליו. כסא שנטלו חפויו האמצעי והחיצונים קיימים טמא. נטלו החיצונים והאמצעי קיים טמא רבי שמעון אומר אם היה רוחב טפח. כסא שנטלו שנים מחפוייו זה בצד זה רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. לפי הסוגיא הזאת נראה כי הטומאה הזאת טומאת מדרס היא ודומה כי הכסא של כלה שנחלקו עליו שמאי והלל כשחפוייו יוצאים נחלקו מדקתני סיפא כסא שלא היו חפוייו יוצאים ונטלו טמא שכן דרכו וכו' וכך פירושו כי הכסא של כלה יש לו דפנות כדי שתסמוך בזרועותיה ובגבה מאחוריה והמושב שהיא יושבת עליו נקרא חפוייו ופעמים שאדם עושה אותו משלש חתיכות כעין עריסה של קטן שהיא עשויה זרועות זרועות וכשחפוייו יוצאין ונכנסים שאדם יכול להכניסם ולהוציאם כשירצה אין אדם יכול להטותו שזרועותיו נופלים ואין דרכו להשתמש בו מוטה אלא כדרכו ועכשיו שנטלו חפוייו כבר בטלו תשמישיו מישיבה אבל כשאין חפוייו נכנסין ויוצאין אלא במקום המושב הירך קבוע הוא כעין קתדרא פעמים שאדם משתמש בו כשהוא מוטה שהופכו על פניו או על צדו ויושב עליו הלכך אפי' נטלו חפוייו טמא שראוי להטותו על צדו או על פניו ויושב עליו כתחלתו מיהו בית שמאי סברי אפילו בשחפוייו יוצאים ונטלו טמא מפני שלא בטל ממנו תשמיש ישיבה שהרי ראוי הוא עתה להטותו על צדו ולישב עליו. \n",
+                    "<b>שמאי אומר אף מלבן של כסא טמא.</b> פירוש אף ניטל מלבן של כסא טמא הכסא שהרי עדיין ראוי הוא להפכו על צדו ולישב עליו. מלבן הוא המחובר לכסא מלפניו כדי להרחיב מקום המושב או להיות <small>[[לו מסגרת. יעב\"ץ]]</small> מסוגרת כדאמרינן בב\"ב (דף סט.) מלבנות של הכרעי המטה מהו. ויש עוד לפרש אף מלבן של כסא טמא טמא המלבן כי הוא <small>[[צ\"ל הוא ראוי לישיבה]]</small> לישיבה לבדו הלכך אפילו נטלו חפוייו ונתפרק הימנו יותר טמא מפני המלבן ואע\"פ שאין דרכו להפכו על צדו: \n",
+                    "<b>כסא שקבעו בעריבה וכו'.</b> מפרש בתוספתא כדרך ישיבתו אבל לא כדרך ישיבתו דברי הכל טהור ב\"ש סברי כיון דעדיין הוא ראוי לישיבה אע\"פ שאין יחודו עכשיו לכך אלא להניח עליו כלי העריבה או מקרצות מן העיסה טמא מדרס שהרי לא בטל שם ישיבה ממנו וב\"ה סברי כיון דאינו מיוחד עתה לישיבה ככלי שנשבר הוא. ואי קשיא לך לב\"ה והתנן בכלים פ\"כ כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא קבעו ובנה עליו טהור מפץ שנתנו על גבי הקורות קבעו ולא נתן עליו מעזיבה נתן עליו מעזיבה ולא קבעו וכו' אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימי אלא משום דמחבר להו לבנין קא מטהרינן להו ומש\"ה עד דקבע להו ובני עלייהו לא חשבינן להו כבנין אבל הכא הא קא מבטל להו מישיבה לגמרי הילכך בקביעות לחוד מטהרינן להו לב\"ה תדע דתנן בההוא פירקא סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס מאימתי היא טהרתו בית שמאי אומרים משישבר וב\"ה אומרים משיקשר רבי עקיבא אומר משיקבע אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפי' כשנטמא כבר מאי טעמא משום דלא חזי השתא למדרס הוה ליה כמי שנשבר: \n",
+                    "<b>שמאי אומר אף העשוי בה.</b> כלומר אפילו נעשה מתחלתו לכך טמא ומפרש בתוספתא אמר ר' יוסי רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבן אפילו מבית האומן טמא כלומר ואינו צריך ליחדו לישיבה הלכך אפילו נעשה מתחלתו לכך הרי כמי שנתייחד מתחלה לישיבה ואחר כך קבעו בעריבה דמטמאי ליה ב\"ש ולמדנו מכאן כי המלבן של כסא תקון המושב או הרחבת המושב או מסגרת בית המושב והוא רוחב טפח וראוי לישיבה שאל\"כ מלבן מבית האומן למה הוא טמא ולאיזה תשמיש הוא ראוי עד שיקבענו בכלי וכן אתה צריך לפרש מלבנות של כרעי המטה שהם כמו מסגרות למטה ומסתברא כי המלבן אינו אלא מסגרת דתניא בתוספ' דכלים פ' כיוצא בו בעל הבית שעשה מלבן להיות נותנו ממטה למטה ומאבוס לאבוס טהור יחדו למטה אחת ר\"מ ור' יהודה מטמאין ר' יוסי ור\"ש מטהרין שאינו עושה מלאכה בגופו וכן שנו במלבן של עריסה בזה הענין דתניא מלבן של עריסה שהוא מלובש בפיקות ויש לו רגלים טמא מסורג בחבלים ואין לו רגלים ר\"מ ורבי יהודה מטמאין ר' יוסי ור\"ש מטהרין שאין עושה מלאכה בגופו ואם הוא כעין פצימים שעומד זקוף בצידי העריסה לא שייך ביה סרוג חבלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "(יב-יג) ארבע פסקות הן שתים הראשונות במסכת יבמות השלישית במסכת גיטין הד' באה במסכת חגיגה אגב גררא והיא שנויה באהלות פרק חמישי (משנה ב' ג'): \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "מפרש אותה במקומה בקדירה שהיא נתונה בין בית לעלייה והמת בבית שהקדירה חוצצת מגבה ואין הטומאה עולה למעלה דלבית הלל מציל על כל מה שבעלייה ולבית שמאי אינה מצלת אלא על האוכלין והמשקין ועל כלי חרס אבל על האדם ועל כלי עץ שבעלייה אינה מצלת והטעם כמו שמפרש והולך שגזרו על כליו של חבר משום כליו של ע\"ה שהוא טמא ואינו חוצץ מ\"מ לא גזרו אלא על דבר שהחבר שואל אותו מעם הארץ כגון גופו שהוא נשכר אצל החבר וכגון כלי עץ שהחבר שואל אותו מעם הארץ אבל אוכלין ומשקין וכלי חרס אין שואלים מהם לפי שאינו שואל ממנו אלא דבר שיכול להטבילו ולהשתמש בו ביום מפני טומאת מגעות והסטות אבל אוכלין ומשקין וכלים שאינן בני טבילה אין שואלין ממנו ובטומאת מת אין לו תקנה בטבילה ומנא לשבעה יומי לא מושלי אינשי ושלא ישאל מכליו של עם הארץ כלל אי אפשר ושלא להשתמש בגופו נמי אי אפשר לפי שאין כל הצורך מצוי אצל החבר ועל כרחו צריך הוא לגוף עם הארץ ולכליו הילכך (על) כלי עץ שיכול אדם לטהרו מטומאת מגעות והסטות <small>[ומכל]</small> ומכלי טומאת ערב לא נמנע מלשאול ממנו וכי שיילינן מינייהו מטבלינן להו אבל אוכלין ומשקין וכלי חרס שאין תקנה בטבילה אין שואלין ממנו וכיון שאנו צריכין לשאול מן גופו וכלי עץ כיון שטומאת מת אין לו תקנה בטבילה גזרו טומאה על החבר כדי שיראה אותו עם הארץ וינהג גם הוא טומאה בשלו ויזה עליו ויטבילו כראוי ואם נשאל עוד ממנו אין לנו לחוש לטומאת מת: \n",
+                    "<b>וחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש.</b> מפרש במסכת חגיגה על ר' יהושע קאמר שהלך ונשתטח על קברי ב\"ש ואמר נעניתי לכם עצמות ב\"ש וכו' כמו שמפרש את הענין כולה בקדרה שהיא נתונה בין בית לעלייה כך מפרש אותו בכלים פרק ט' בענין מוקף צמיד פתיל דתנן חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומינקת בתוכה פירוש והיא של עץ או של מתכת ומוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת בית שמאי אומרים החבית והמשקים טהורים והמינקת טמאה בית הלל אומרים אף מינקת טהורה וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. יש ששואלין מה טיבן של אלו הפסקות במסכת עדיות ואף העליונות שהן מחלוקת בית שמאי ובית הלל מה טיבן לכאן. ונראה לי כי השלש פסקות הראשונות שהן בתחלת הפרק נשנו כדרכן מפני שנדחו דברי בית שמאי ובית הלל מעדות חכמים ועדות הגרדיים כאשר פירשנו למעלה. ועל ידי ששנה חלוקת חכמים על דברי בית הלל שלא כל החכמים מודים לדברי בית הלל שנה כמו כן משנת כרשיני תרומה שהיה ר' עקיבא חולק על כולם. וכן הפורט סלע ממעות מעשר שני והפורט סלע של מעשר. שני הפסקות יש על בית הלל מחלוקת אחרת זולתי מחלוקת בית שמאי אי נמי איידי דתנא מחלוקת שמאי עצמו תנא נמי הנך כולהו על אלו דברים שחזרו להורות ואיידי דתנא שלש פסקות ראשונות שלא עמדו דברי בית הלל תנא נמי הנך פסקות אחרונות שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "עיקרה בפסחים פרק ראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה פרק טבול יום ומפרש התם עור חלוץ קאמר משום דאיכא פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שהם נשרפים בעורותיהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה בגיטין פרק שני וסוף זו הפסקא שנויה שם באותו הפרק: \n",
+                    "<b>ועל המחט שנמצאת בבשר.</b> מביא אותה בפסחים פרק ראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה במסכת טבול יום פרק שלישי והתם מפרש שאם נגע טבול יום בביצה לא פסל לו את הקלח כנגדו רבי יוסי אומר כל הסדר העליון ודומה שאינו מדבר אלא בביצה טרופה שנתנה בקדרה על הירק לתקון המאכל כי מאחר שהיא טרופה הרי היא חבור לירק ואם היא שלימה שלא נטרפה והרי היא דומה לכובע שהביצה שאינה טרופה עגולה כמין כובע אינה חבור מפני שהיא נשמטת והולכת לכאן ולכאן: \n",
+                    "שבולת הקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה\"ב ואם לאו הרי היא של עניים עיקרה בפיאה פרק חמישי ומפרש בתוספתא השבלים שבקשים ושבשדות הרי הן של בעל הבית ובעלי בתים נהגו עין יפה נמצא כי השבולת הנמצאת במקום הקציר וכבר פנו משם את השבלים ואחר כך מצאו את זאת באותו המקום אם קצורה הרי היא של עניים מעין יפה של בעלי בתים ולדעת ר' מאיר דאמר ספק לקט מן הדין הרי זה לקט ואם מחוברת בתורת שכחה שהרי קצרו כל סביבותיה והיא עומדת ועכשיו כשראשה העליון מגיע לקמה שאינה נקצרת עדיין אם היא נקמצת עמה לקצרה בבת אחת הרי היא של בעל הבית מפני שהיא נחשבת עם הקמה וכיון שהקמה אינה שכחה ולא לקט גם היא אינה לא שכחה ולא (קמה) [לקט] והיינו דתנן בפיאה פרק ששי קמה מצלת את העומר ואת הקמה וכו' איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד אבל אם אינה יכולה להקצר עם הקמה באגודה אחת הרי היא של עניים לפי שלא נחשב אותה עם הקמה אלא ספק לקט הוא שמא נשרה בעת קצירה ואם מחוברת הרי היא שכחת קמה שהקמה האחרת שאינה שכחה אינה מצלת אותה ובגמרא דפיאה דבני מערבא מתחזי דבשבולת מחוברת קא מיירי דגרסינן התם איזו היא קמה שהיא מצלת את הקמה כהדא דתנינן שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה וכו' אלמא במחוברת קא מיירי דהיינו קמה וקמה: \n",
+                    "ועל גנה קטנה שהיא מוקפת עריס אם יש בה כמלא בוצר וסלו מכאן ומלא בוצר וסלו מכאן תזרע ואם לאו לא תזרע. פירוש עריס היא שורה של גפנים שהיא נטועה בצדי הגדר ומודלה על הגדר כדתנן בכלאים פרק ששי אי זהו ערים הנוטע שורה של חמש גפנים בצד הגדר שהוא גבוה עשרה או בצד חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה נותנין לו עבודתו ארבע אמות ב\"ש אומרים מודדין לי ד\"א מעיקר גפנים לשדה וב\"ה אומרים מן הגדר לשדה אמר רבי יוחנן בן נורי טועים כל האומרים כן אלא אם יש ד\"א מעיקר גפנים לגדר נותנין לו עבודתו וזורע את המותר כמה עבודת הגפן ששה טפחים רבי עקיבא אומר ג' טפחים. גרסינן התם בגמרא דבני מערבא וקשיא על דב\"ש בלא גדר אינו אסור משום כרם. פירוש משום דקסברי ב\"ש כי הנוטע שורה אחת של חמש גפנים כרם וב\"ה אומרים אינו כרם עד שיהא שתי שורות והכי איתא בכלאים פרק רביעי ומשום הכי קא מקשי בלא גדר הרי השורה אחת של ה' גפנים כרם היא וצריך להרחיק ממנה ד\"א ותירץ ריש לקיש בעריס המעוקם שנו כלומר שהוא [כמין] גם שע\"י עקימה תרתי מתבלען והכי איתא התם כלומר שאין נראית כה' גפנים ור' יוחנן אמר בעריס המכוון שנו ואם בערים המכוון שנו בלא גדר אינו אסור משום כרם (וימד כגון) [נימר בגין] ב\"ה (יתננה) [תניתה] כלו' דב\"ה סברי שירה אחת אינו כרם מיהו כשהיא סמוכה לגדר הגדר חושבה מפני שמדלה אותה עליו ויש בה מראית העין. ור' יוחנן בן נורי פליג אב\"ש וב\"ה אי נמי דקא סבר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה אלא כולהו סבירא להו שאין הגדר אוסרתו כל כך לעשות שורה אחת ככרם גמור אלא כי יש מן העריס ולגדר ד' אמות מרחיק הזרע מן העריס ששה טפחים וזורע ג' אמות מפני שהוא חשוב מקום בפני עצמו אבל אם אין שם ד' אמות הכל אסור שנקרא הכל על שם העריס אע\"פ שהעריס רחוק ג' אמות מן הכותל הכותל חושבו לאסור בינתים מה שאין כן בגפן יחידית דבין כך ובין כך אין נותנין אלא עבודתה ושאר מותר אע\"פ שהיא סמוכה לכותל ועריס גופיה אילו לא היה שם גדר גבוה י' טפחים אע\"פ שהיה שם גדר פחות מי' טפחים בין שהיה שם ד' אמות או פחות מד' אמות נותן לו כדי עבודתו ששה טפחים והשאר מותר מפני שהעריס והגדר גורמין את האיסור ואי קשיא לך הלא נמצא גדר לאסור ובמסכת עירובין פרק כל גגות שהיה מביא ראיה שמצינו מחיצה לאסור ולא הביא מזאת. נראה כי האיסור הזה אינו מגרמת המחיצה אלא מפני שהיא מחשבת העריס הסמוך לה אבל המחיצה אינה אוסרת כלל. והתם גרסינן אמר רבי יוחנן רבי יוסי ורבי (שמעון) [ישמעאל] ורבי יוחנן בן נורי אמרו דבר אחד רבי יוסי דתנן עריס שהוא יוצא עם הכותל מתוך קרן וכלה נותן לו עבודתו וזורע את המותר רבי יוסי אומר אם אין שם ארבע אמות לא יביא זרע לשם רבי ישמעאל דתנן ועל גנה קטנה שהיא מוקפת עריס אם יש בה מלא בוצר וסלו מכאן ומלא בוצר וסלו מכאן תזרע ואם לאו לא תזרע א\"ר יוסי אמה בוצר ואמה סלו אמה בוצר ואמה סלו ואהן ר' יוחנן בן נורי דהכא. אלמא הנך כולהו סבירא להו שאין העריס חשוב כרם גמור אלא לענין זה בלבד דבעינן ליה מקום פנוי של ד' אמות וכי הוי (ד' אמות) נותנין לו כדי עבודתו ששה טפחים וזורע את המותר אבל אינו צריך להרחיק ממנו ד' אמות ככרם גמור ומפרש התם דהאי גנה קטנה שהיא מוקפת עריס לא שיהו שתים לכל רוח שאם כן כרם גמור הוי דהיינו שתים כנגד שתים ושתים יוצאות זנב ולא אחת ואחת בכל רוח שאין עריס פחות מחמש גפנים אלא שהן אחת אחת בכל רוח ושתים בקרן זוית אחת כלומר ברוח אחת רחוקות זו מזו שאם ימתחם הן נראין כארבע אמות פנויין והכי איתמר התם. וכל הפנוי של אותה גנה אין בה כי אם ד' אמות דהיינו אמה בוצר ואמה סלו מרוח מזרחית ואמה בוצר ואמה סלו מרוח מערבית וכן מדרום לצפון דאינון ד' אמות מרובעות וכשמרחיק כדי עבודתה מזו וכדי עבודתה מזו נמצא זורע שתי אמות אמצעיות מרובעות וראיה עוד כי הגדר והעריס גורמין לו איסור משאר גפנים יחידות דתנן עריס שהוא יוצא עם הכותל מתוך קרן וכלה הכותל נותרן לו עבודתו וזורע את המותר ר' יוסי אומר אם אין שם ד' אמות לא יביא זרע לשם. פי' כגון שהיתה אחת מן הגפנים נטועה עם הקרן והשאר יוצאת חוץ לקרן נותנין לו עבודתו וזורע את המותר לפי שאינו נחשב לעריס הואיל ואין כלה ר' יוסי אומר אם אין שם ד' אמות וכו' הואיל והתחיל העריס עם הכותל נדון כולה כעריס ומפרש בגמרא לדעת רבי יוסי והוא שיהא בקרן זוית ד' טפחים כדי מקום כי אז נמשך כל העריס אחר הכותל שבתחלת העריס וקא מקשו עלה בגמרא תנינן הכא רבי יוסי אומר ותנינן התם. פי' הא תנא ליה לעיל דתנן בפרק ה' גפן שהיא נטועה בגת או או בנקע נותנין לה עבודתה וזורע את המותר רבי יוסי אומר אם אין שם ד' אמות לא יביא זרע לשם אילו תנינא הכא ולא תנינן תמן הוינן אמרין הכא על ידי שהוא הלכתא עריס פי' שהם גפנים בצד גדר את אמרת אסור תמן ע\"י שאינו הלכתא אריס שהיא גפן יחידית אמר מותר הוי צרכא מתנייא תמן [או אלו תנינא תמן ולא תנינן הכא הוינן אמרין תמן] ע\"י שהוא מגופף מד' רוחותיו את אמרת אסור [הכא] ע\"י שאינו מגופף מד' רוחותיו את אמרת מותר הוי צרכא מתנייא הכא וצרכא מתנייא תמן. למדנו מכאן כי הגפוף אוסרו והעריס אוסרו לדעת רבי יוסי והטעם כי הגפוף מערבב את הכל ואין כאן מחיצה לאסור כאשר פירשנו למעלה שהרי אין בין הזרעים והגפנים שום מחיצה אלא ערבוב מחיצה הוא מפני שאין ביניהם שום הפרש ויש להם גפוף מבחוץ שמערבב אותם: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה במסכת שבת פרק שמונה שרצים ומוקים לה כר\"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והנך פטורי פטור ומותר נינהו: \n",
+                    "ועל לפסין עירניות ויש שגורסין אירוניות מפני שהן סתומות כעין (אריוך) [ארון] של האלפס וכסויו מחוברים בשעת עשיה וכשמייבשים אותם [מגרדים אותן] במגרה ומפני כך טהרו באהל המת מפני שהן כמוקפות צמיד פתיל: \n",
+                    "<b>וטמאות במשא הזב.</b> שאין מוקף צמיד פתיל מתיר מן ההסט דהא מסיט ליה לכוליה: \n",
+                    "<b>ר' אליעזר בר צדוק אומר אף במשא הזב טהורות מפני שלא נגמרה מלאכתן.</b> כלומר שעדיין לא נחתכו אבל ת\"ק סבר חתיכה לאו חסרון מעשה הוא דהוה ליה כמגופת חבית. וראיה לזה הפירוש הא דגרסינן בבראשית רבה אמר רבי שמעון תמה אני למה נחלקו אבות [העולם] בבריאת שמים וארץ שאני אומר כאלפס הזו וכסויה נבראו וקרא מסייעני קורא אני אליהם יעמדו יחדו אמר הלפס וכסויה דרכן לעשותן בבת אחת: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה במסכת שבת בפרק קמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' מפני שאין בו דעת לישאל ואפילו ברשות היחיד ספקו טהור: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' סנדל של סיידין של קש הוא ונ\"ל אטו מדרס קאמר דלא תימא לאו להליכה עבד אלא להגין על מנעלם שלא ישרפהו הסיד קמ\"ל פעמים שהוא מטייל בו עד ביתו ואשמועינן תו דמנעל של קש דינו ככלי עץ וככלי עץ דמי ולאפוקי מדר' יוחנן בן נורי דא\"ר יוחנן לאו כלי הוא והכי איתא במסכת שבת פרק במה אשה: \n",
+                    "<b>ועל שירי תנור ארבעה.</b> פי' שעדיין כשהוא עושה מעין מלאכתו כמעשה טפקא: \n",
+                    "<b>ועל כסא שנטלו שנים מחפוייו זה בצד זה שר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין.</b> הא כתיבנא ליה לעיל ובכסא של כלה שחפוייו יוצאין קא מיירי ר' עקיבא מטמא דאכתי חזי לישיבה מפני שהיא [נסמכת] בזרוע השלישי ע\"י הדחק וחכמים מטהרין דלא חזי לישיבה מפני שהיא ישיבת צער ואין אדם יושב בו אא\"כ מנוהו מה שלא היה דרכו מתחלה בכך: \n"
+                ],
+                [
+                    "מפרש להו טעמא בקידושין ירושל' (פ\"א ה\"ז) בנוי דכתיב (תהילים צ׳:ט״ז) והדרך על בניהם. בכח דכתיב (שם קיב) גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר דכתיב (שם לז) נער הייתי גם זקנתי לא ראיתי צדיק נעזב וגו'. בחכמה דכתיב (דברים י״א:כ״א) ולמדתם אותם את בניכם. בשנים דכתיב (שם) למען ירבו ימיכם וימי בניכם. וגרסינן התם וכשם שהוא זוכה לו בחמשה דברים כך הוא חייב לו בחמשה דברים מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל ומנהיג דכתיב וכו' [ובתוספתא] מפרש כי חכמים חלוקים עליו וחכמים אומרים עד הפרק זכה לו מכאן ואילך הוא זוכה לעצמו פי' עד הפרק עד עשרים שנה שאין אדם נתפס על עונותיו: \n",
+                    "ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ שנאמר קורא הדורות מראש אע\"פ שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ואומר דור רביעי ישובו הנה פי' כל הקצים שהקב\"ה נותן בחשבון דורות הוא נותן ואע\"פ שקובע הקץ בשנים והאי דקאמר [לפניו] הוא הקץ מפני שאין דרכו לגלות קץ הדורות לא גלה אותו לאדם אלא לאברהם לבדו בגלות מצרים אלא לפניו הוא גלוי קץ הדורות. והאי דור רביעי האמור כאן רביעי לכנעניים הוא ואני תמה למה הוא  נותן ב' קצים בשנים ובדורות ועוד קשה לי הא דקתני אע\"פ שנאמר ועבדום וענו אותם וכו' ואמר דור רביעי ישובו הנה מאי אע\"פ איכא הכא והלא זה קץ לשעבוד וזה קץ לביאת הארץ ובין זה לזה מ' שנה שעמדו במדבר. ונראה לי דהאי דקאמר ובמספר דורות לפניו הוא הקץ ה\"נ קאמר כלומר אע\"פ שנותן קץ לגליות ישראל ולשעבוד שלהם בשנים מכל מקום לענין הטובות והנחמות האמורות להם במספר הדורות הוא תולה לפי שהוא רואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד שמגיע לאותו הדור וכן היה בשעבוד מצרים אע\"פ שנגאלו בסוף ארבע מאות שנה לא שבו לשבת בארץ עד דורו של יהושע. וכן היה בגלות בבל לסוף שבעים נגאלו שהיא שנת שתים לדריוש אבל ירושלים לא נבנתה עד סוף שלשים ושתים לארתחשסתא כי אז נתיישבה העיר ובאותו הפרק חזר נחמיה לבבל. וכן לימות המשיח כשיגאל אותם הקב\"ה לא יכנסו מיד לארץ אבל יוליך אותם למדבר העמים כנבואת יחזקאל כ': \n"
+                ],
+                [
+                    "כולן מפורש הטעם שלהם בסדר עולם פרק שלישי: \n",
+                    "<b>ודור המבול.</b> קראי נינהו ועוד נוסף עליהם י\"א ימים ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה: \n",
+                    "<b>משפט איוב י\"ב חדש.</b> דכתיב (איוב ז׳:ג׳) כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי מה לילות למנוי אף ירחים למנוי פירוש ירחי שוא הם ימות הקיץ שהם ארוכים כדכתיב ירח ימים ולילות עמל אלו לילות התורף שהם ארוכות כלומר אריכות הימים והלילות היה לו שוא ועמל שלא מצא בהם מרגוע. מנו לי כלומר במנינם נמסרו לו שלא חסר מהן אחת ומה לילות למנוי שלא חסרו אחת נמצא משפט איוב י\"ב חדש: \n",
+                    "<b>משפט המצריים י\"ב חדש.</b> דכתיב לקושש קש לתבן אימתי התבן מצוי שם באייר והם יצאו בניסן: \n",
+                    "<b>משפט גוג ומגוג לעתיד לבא י\"ב חדש.</b> כלומר שלא ינגפו בבת אחת אלא מתחלת [מכתן] עד סופה י\"ב חדש שיהיו נמוקים והולכין עד שיכלו דכתיב (ישעיהו י״ח:ו׳) וקץ עליו העיט וכל (חית השדה) [בהמת הארץ] עליו תחרף קיץ וחורף הרי שנה שלמה: \n",
+                    "<b>משפט הרשעים בגיהנם י\"ב חדש דכתיב והיה מדי חדש בחדשו.</b> יבא כל בשר להשתחוות לפני מדקאמר בחדשו משמע באותו חדש עצמו כלומר מניסן לניסן או מתשרי לתשרי וקאמר יבא כל בשר להשתחוות לפני המקום ובמשפט רשעים קא מיירי דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' והם אותם שכפרו בעיקר ושיש בידם חלול השם אבל דינם י\"ב חדש: \n",
+                    "<b>ר' יוחנן אומר מן הפסח ועד העצרת דכתיב שבת בשבתו.</b> ומצאנו בפסח ועצרת שנקראו שבתות דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת דהיינו ממחרת יום טוב הראשון של פסח וכתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו דהיינו עצרת והאי דקאמר בשבתו מפני שיו\"ט של עצרת תלוי ביו\"ט של פסח משא\"כ בשאר מועדים שאינן תלוים זה בזה ואיידי דתנא לעיל שלשה דברים אמרו לפני רבי עקיבא ושלשה דברים אמר רבי עקיבא תנא נמי הוא היה אומר שהם דברים הרבה נכללים באחד ותנא נמי הוא היה אומר חמשה דברים וכו' דדמי לה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "משנה זו עיקרה באהלות פרק שלישי ומביא מקצתה במסכת חולין פרק העור והרוטב (דף קכד:) דאמר ר' יוחנן ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד לאו אמר ר' דוסא אין מאהיל חוזר ומאהיל לר' ישמעאל נמי אין נוגע חוזר ונוגע הלכך עור שיש עליו שני חצאי זיתים מן הנבילה אין מטמאין במגע ואפי' נוגע בו מלפניו. וזו פירושא דמילתא הכי הוא כיון שמתחלתו לא נגע אלא בחצי זית אע\"פ שחזר ונגע בחצי זית אחר והרי הוא נוגע עכשיו בשניהם וכן המאהיל על חצי זית אע\"פ שחזר והאהיל על חצי זית אחר והרי הוא מאהיל עכשיו על שניהם היה ר' דוסא מטהר לפי שחצי זית הראשון לא טמאוהו בתחלה וכיון שבנגיעתו הראשונה לא טמא שוב אינו חוזר וניעור באותה נגיעה לטמא אע\"פ שנצטרף עמו חצי זית אחר והא דקתני הכא הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבילה או עשאן דאלמא במשא נמי פליג ר' דוסא ושמעינן לר' ישמעאל דמודה בשני חצאי זיתים דמטמאין במשא כדאיתא במתני' דהעור והרוטב וא\"כ אמאי א\"ר יוחנן ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד התם בשני חצאי זיתים המחוברים בעור קאמר דכי מסיט להו בבת אחת מסיט להו על גב עור אבל הכא בשני חצאי זיתים חלוקים קאמר דהוה ליה כמגע ומה מגע אין נוגע חוזר ונוגע אף משא זה אין נושא חוזר ונושא. ואי קשיא לך הא דא\"ר יוחנן התם לאו א\"ר דוסא אין מאהיל חוזר ומאהיל ה\"נ אין נוגע חוזר ונוגע איכא למימר משום דאיכא לדחויי בהאי נגיעה דקאמר ר' דוסא דלמא בשני חצאי זיתים המחוברים בעור הוא ובנוגע מאחוריו קאמר כבר פדא דפליג אדרבי יוחנן במסכת חולין וטעמא דמילתא משום דאין שומר נעשה יד לחצי זית אבל בנוגע מלפניו דלמא יש נוגע חוזר ונוגע כדא\"ר פדא התם הלכך ליכא למגמר להא מילתא מנוגע אלא מנושא או ממאהיל וכיון דבאהל איירי מעיקרא דמילתא משו\"ה גמר לה ממאהיל והא דקתני ובמת הנוגע בחצי זית ומאהיל על כחצי זית וכו' דמגע ואהל מצטרפין מוקים לה במסכת חולין בטומאה רצוצה בין שני מגדלין עסקינן ואין ביניהם טפח ומאהיל ביניהם דכולה נגיעה היא וכן אהל דקתני בהאי מילתא כה\"ג הוא ומש\"ה כי מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית אין מצטרפין דהאי דקאמר מאהיל על כחצי זית כיון שהיא טומאה רצוצה ה\"ל כנגיעה ואידך ה\"ל אהל המשכה והוה שני שמות: \n",
+                    "<b>אר\"מ אף בזה ר' דוסא מטהר וחכמים מטמאים וכו'.</b> קא סבר ר\"מ כל מאהיל נגיעה הוא ואפי' אהל המשכה עם הנגיעה מצטרפין. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן התם ומאן האי תנא דקרי לאהל נגיעה ר' יוסי הוא הוה ליה למימר בהדיא ר\"מ מהכא איכא למימר משום דר' מאיר דהכא אליבא דרבי דוסא וחכמים קאמר ודלמא לא סבירא ליה לדידיה ומשו\"ה אייתי ליה מדר' מאיר דקאמר אנפשיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה במסכת טהרות פ\"ח [מ\"ח] וע\"י משקה קאמרי רבנן מצטרף דתנן אם היה משקה עומד אפילו כעין החרדל מצטרף ר' דוסא אומר אוכל פרוד אינו מצטרף פי' משקה עומד שאינו קטפרס: \n",
+                    "<b>מחללין מעשר שני על אסימון וכו'.</b> מביא אותה פרק הזהב: \n",
+                    "<b>מטבילין ידים לחטאת.</b> דברי ר' דוסא וחכ\"א נטמאו ידיו נטמא גופו פירוש כגון שהכניס ידיו לבית המנוגע ובמסכת חגיגה פ\"ב סתם לה כרבנן דכוליה גופיה בעי טבילה. ויש לומר דאפי' נטמאו ידיו בהסח הדעת בעי טבילה לחטאת כדקתני התם נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו הא קתני טבילה לחטאת דומיא דנטילה לחולין ולתרומה מה התם בהסח הדעת לחודיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה בתרומות פי\"א וגרסינן עלה בני מערבא אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן לא שנו אלא בקניבת ירק של גנים אבל בקניבת ירק של בעלי בתים אף רבנן מודין דמותר ונראה לי דוקא כשהוא משליכן אבל אם מכניסן אסור דלא גרעי מגלעיני תרומה דתנן בההוא פרקא גלעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכם מותרות: \n",
+                    "חמש רחלות גזוזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז וחכ\"א חמש רחלות גזוזות כל שהן. עיקרה של זו במסכת חולין ומפרש על דברי חכמים כמה כל שהן אמר רב מנה ופרס ור' יוחנן אמר בששים כלומר כשהן גזוזות ס' סלעים ויהיה ראשית הגז סלע אחד מששים הן חייבות פחות מכאן פטורות והתם מפרש דלא פליגי דכי אמר רב מנה ופרס במנה בן ארבעים סלעים דהיינו ששים סלעים ור' דוסא סבר בעינא לכל חדא וחדא מנה ופרס ומפרש בתוספתא לרבי דוסא מנה מנה ופרס שהן שבעים וחמש סלעים. ונראה לי דבמנה של קדש קאמר שהוא חמשים סלעים ופרס הוא כ\"ה סלעים דהוה ליה מנה ופרס שבעים וחמש: \n"
+                ],
+                [
+                    "מתרץ במסכת סוכה פ\"ק (דף כ.) אימא אף מדרס והתם מפרש במאי פליגי: \n",
+                    "כל הקליעות טהורות חוץ משל גלגילון דברי ר' דוסא וחכ\"א כולם טמאות חוץ משל צמרים. פי' קליעות דבר שאינו ארוג אלא שהוא עשוי מעשה מחט והן עשוין חורין חורין כעין הרשתות והמכמרות וקאמר ר' דוסא כולן טהורות שאין עליהם תורת בגד דבעינן דומיא דשק חוץ משל גלגילון והוא אזור שעושים פעמים מן המשי פעמים מן הצמר ואע\"פ שהוא נקוב כולו תורת בגד יש עליו מפני שלא נעשה מתחלתו לקבלה אלא לחגור בו מתניו ובמתיחתו מתחבר כולו ואין נקביו נראין כלל והוא משמש בגד ארוג וסתום: \n",
+                    "<b>וחכ\"א כולן טמאים חוץ משל צמרים.</b> פירוש של צמרים מוכרי הצמר ועושין להם קלעים מעשה רשת לתת בהן הצמר עד שימכרוהו ושהם שוקלין אותו בשעת מכירה כדי שלא יתפזר ואותו הקלע חוריו רחבים הרבה ואין בו מקום שיהיו חוריו דקים ראויין שיחשבו אותו לבגד והוא משמש כמות שהוא פשוט ורחב ותנן בכלים פ\"ג החרם טמא מפני זוטו הרשתות והמכמרות של מלצור ומצודות ספרין טמאין דתנן פ' ח' העושה בגד מן החרם טהור מן הזוטו טמא זוטו הוא ממקום קצר שבחרם ונקביו דקים [מאד] והוא חשוב כבגד ובההוא פ' תנן לעיל מטה חלוק של יוצאת החוץ שהוא עשוי כסבכה טהור ובפרק כ\"ד נמי תנן שלש סבכות הן של ילדה טמאה מדרס פירוש מפני שמהדקת בה את ראשה והיא טמאה על שערה וסוככת היא בראשה של זקנה טמאה טמא מת מפני שהיא מעברת אותה <small>[מעל כצ\"ל]</small> על ראשה בשעת שכיבה ושל יוצאת החוץ טהורה מכלום פי' יוצאת החוץ היא זונה כדמתרגמינן זונה נפקת ברא והזונה מתכוונת שיהא שערה נראה מתוך הסבכה ועושה אותה בנקבים הזכים הלכך אין עליה תורת בגד ותורת תכשיט נמי אין עליה לפי שאין הסבכה עשויה לנוי אלא לחמם את ראשה או לצניעות שלא יתפזר שערה או לשמור שערה שלא תישבר. ואי קשיא לך לתני נמי בפרקין דעדיות חוץ מצמרים ושל יוצאת החוץ איכא למימר בסבכה לא קא מיירי דהא יוצאת חוץ גופה סתם חלוקה עשוי כמין סבכה כדי שיראה בשרה מתוכו מ\"מ אם אינו דומה לסבכה שעל ראשה טמא כדאמרינן לעיל חלוק של יוצאת החוץ שהוא עשוי כסבכה אלמא סתמא אינו כסבכה שלה והוא טמא הלכך אי תנא חוץ משל יוצאת החוץ משמע דאפי' חלוקה נמי טהור ומבעי ליה לפרושי הכי חוץ משל צמרים וסבכה של יוצאת החוץ הלכך איכא למימר דבסבכה לא קמיירי דמילתא פסיקא קתני מילתא דלא פסיקא לא קתני ואית דמפרשי כל הקליעות טהורות קליעות הם מעשה הענין כמו השרשרת שהיא גדילה ביד כולן טהורות דאריג בעינן דומיא דשק אבל קליעות כמו חבלים ומשיחות הם. \n",
+                    "<b>חוץ משל גלגילון.</b> פירוש אזור והטעם מפני שהוא כתכשיט ובתכשיט לא בעינן אריג. עתה לזה הפי' קשה הטעם לדברי חכמים מה טעם כולן טמאות. ומאי שנא של צמרים משאר קליעות ואפשר לומר [דקסברי] רבנן כל דבר שהוא קלוע מג' חוטין [דינו] כארוג דמה לי אריג עם המחט ומה לי אריג ביד והקליעה מג' חוטין כמו אלו האזורות העשויות ממין המשי הגס הרי הם כארוגות ביד אבל החבלים והמשיחות גדילות משלש זו בתוך זו אלא שזורות הם ואפילו יהיו כמה חוטים שזורים יחד אין דינם כארוג. מ\"מ הקליעות שהם כמו השרשרות העשויות מג' פתילים גדילות זו בזו טמאות לדעת חכמים: \n",
+                    "חוץ משל צמרים פי' מוכרי הצמר שעושין אותן למאזנים שלהם ואותה הקליעה אע\"פ שהיא משלש כעין השרשרת אינה מהודקת אלא מרופה כדי שיוכל להרחיב אוירה סמוך לכף מאזנים ולקצרה בעת הצורך משו\"ה אותה הקליעה טהורה בפני עצמה אלא עם המאזנים. עוד יש לפרש הטעם בגלגילון לרבי דוסא למה הוא טמא משאר קליעות ואפשר לומר כי שאר הקליעות אין קליעתן מתקיימת אלא שהיא נסתרת בתשמישה חוץ מגלגילון שדרך האזורות לעשות להם כריכות בראשיהם או לנוי או לחזק ושוב אין קליעתן נסתרת. ואי קשיא לך הא דגרסינן במסכת שבת פ' במה אשה מוסף שעל הבגד שאע\"פ שאינו אריג טמא כלומר כיון שהוא קבוע אע\"פ שאינו אריג טמא מה שאין כן בבגד אלמא קליעה אינה מטמאה אלא בשק אבל לא בבגד התם בקליעה כל שהוא קא מיירי דבחוטי שק חשיבא מפני שהם גסים אבל חוטי בגד שהם דקים קליעה כל שהוא מג' חוטים לא חזיא ולא מידי. תדע דהכי הוא דהא כולה ברייתא דהתם בכל שהוא קמיירי בהדיא. ועוד דאמרינן עלה למאי חזי א\"ר יוחנן שכן עני קולע ג' נימין ותולה בצואר בתו אלמא בקליעה כל שהוא קאמר דהיינו מג' חוטין שאין קליעה פחותה מג' חוטין. עוד יש לפרש בדברי רבי דוסא דקאמר כל הקליעות טהורות חוץ משל גלגילון ומאי שנא גלגילון מפני שהוא רחב שעושין אותו מפתילים הרבה ודומה לבגד רחב. אבל שאר קליעות שהן צרות דינן כחבלים ומשיחות ואף על פי שאלו קלועות ואלו שזורות. ורבנן סברי אע\"פ שרחבות כגלגילון טמאות חוץ משל צמרים אפשר כי של צמרים מג' חוטין לבד הוא שאינן שוקלין משקל גדול בבת אחת ודוקא בחוטין של בגד אבל בחוטין של שק הא אמרינן דג' נמי חזו לקליעה והפי' הראשון שפי' דברי חכמים מפני שהוא קלוע קליעה מרובה הוא העיקר אבל זה הפי' האחרון אינו כי דרך הצמרים בודאי דרכן לשקול משקל גדול. תדע שהרי שנינו במסכת כלים חוט מאזנים של זהבים ושל שוקלי ארגמן טוב שלשה אצבעות. חוט מאזנים של חנוונים טפח. חוט מאזנים של צמרים ושל שוקלי זכוכית טפחים. ומפרש בתוספתא חוט מאזנים של שוקלי <small>[) בס\"א הגירסא מתכות.]</small> זכוכית טפחים מפני שהוא תופס בשתי ידיו ומגביה אלמא איכא הכא כובד משקל יותר משאר מאזנים ומשו\"ה צריך להיות טפחים. וכל זה הפי' האחרון שפירשתי על זו הפסקא הוא עיקר יותר מן הראשון ומה שהזכירו כאן בג' קליעות הזכירו בתוספתא בלשון גדילות וגם זה מראה פנים לפירוש האחרון: \n"
+                ],
+                [
+                    "נראה לי כשהקבול שלה ארוג אפי' לר' דוסא טמא משום ארוג כל שהוא אבל של עור רבי דוסא מטהר דקא סבר תשמיש הקלע לאו תשמיש הוא כדי לעשותו כלי לפי שאינו עשוי לו לזרוק בו אבנים ומעשה מקל בעלמא הוא עושה ורבנן סברי כל שהוא ואע\"פ שאין בו ה' על ה' כדין העור טמא משום כלי: \n",
+                    "<b>נפסק בית האצבע שלה טהורה.</b> לפי שאינה ראויה לתשמישה אבל אם נפסק בית הפקיע שלה טמאה: \n",
+                    "<b>בית הפקיע.</b> הוא הראש האחד שנותנין בו חוטי משי כדי להשמיעה קול בשעת זריקתה: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה בכתובות פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמא זהו אדם טמא שנגע במת והאדם הנוגע בו טמא טומאת ערב.</b> א\"נ בזב או במצורע ואותו הטמא עומד ברה\"י סמוך ומצומצם לרה\"ר שכל מי שעובר שם אם יקרב לפתח הבית אפשר שיגע בו ואפשר שלא יגע בו א\"נ איפכא שהטהור עומד ברה\"י מצומצם לרה\"ר והטמא עובר בצדו ר' יהושע מטמא דקא סבר כיון שהטמא או המטמא עומד ברה\"י ספק טומאת היחיד הויא ורבנן סברי בעינן שיהו הטמא והמטמא ברה\"י והטומאה והטהרה השנוים כאן לא שהן מונחין ע\"ג קרקע דהתם אפי' תרוייהו ברה\"י טהורה משום דאין בו דעת לישאל אלא בידי אדם כגון שזה מסיט נבילה או כזית מן המת וזה נוטל טהרות ועוברים זה בצד זה סמוך לרה\"י וכל הטומאות הללו אפשר שתבא בהם טומאת אהל או טומאת הסט או טומאת מגע בכולן רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין על הטעם שפירשתיו. ויש לדקדק למה לא הזכיר רה\"י ורה\"ר בטמא עומד וטהור עובר ובטהור עומד וטמא עובר כאשר הזכיר בטומאה וטהרה ואפשר לומר דרישא ודאי בטומאה מצומצמת לר\"ה או לרה\"י כאשר פרשתי ודיקא נמי מדקתני לה בלשון טמא עומד ועובר אבל סיפא לאו בטומאה וטהרה מצומצמין לרה\"ר אלא בטומאה שהן לפני לפנים אלא שהאדם העומד בחוץ יכול לפשוט את ידו ליגע בטומאה א\"נ שהן לפני לפנים והספק שמא נכנס הטהור לפני הטומאה ואם הטהרה ברה\"י והטומאה ברה\"ר שמא נכנסה הטומאה אצל הטהרה בכולם ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין ורישא להודיעך כחו דר' יהושע דאע\"ג דמיטמא ודאי או מטמא ודאי ברה\"ר טמא הואיל ואחת מהן ודאי ברה\"ר כדאמר וסיפא להודיעך כחן דרבנן דאע\"ג דאיכא לספוקי דלמא ברה\"י ממש איטמי (א\"נ) אפ\"ה מטהרי רבנן דקסברי הא דאמר ספק טומאה ברה\"י טמא דוקא כי איתנהו לתרוייהו ברה\"י בודאי אלא שהוא ספק נגע ספק לא נגע אבל כי הוי ספק ביאה טהור. וראיה לזה הפי' מדקחשיב להו בד' ספיקות אלמא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא כדפרישית. ובתוספתא נמי איכא הכי דברים ברה\"ר ועשאום כרה\"י קופה ברה\"ר גבוהה י' טפחים והטומאה בתוכה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ספק הכניס ידו שם ספק לא הכניס ואפי' יש שם כזית מן המת טהור הכניס ידו לתוכה ספק נגע ספק לא נגע פי' ויש שם כזית נבילה או כזית שרץ ספיקו טמא סלע ברה\"ר גבוה י' טפחים וטומאה נתונה על גביו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור עלה לו ראשו ספק נגע ספק לא נגע ספקו טמא והא ברייתא כולה שנוייה לדברי חכמים דס\"ל ספק ביאה לרה\"י טהור ספק מגע טמא דבתוספתא נמי פליגי אליבא דרבנן דתניא היה זה רוכב על חמורו וזה רוכב על חמורו זה טמא וזה טהור ספק נגעו זה בזה ספק לא נגעו ר' יעקב מטמא ור' יוסי מטהר כלים שטוחים ברה\"ר והרוק מודבק בכותל למעלה מי' טפחים והטמא עובר ספק הסיט ספק לא הסיט ר' יעקב מטמא ור' יוסי מטהר שהיה ר' יעקב אומר כל שהוא למעלה מי' טפחים ברה\"ר הרי הוא כרה\"י ור' יוסי אומר כל שהוא דרך הלוכו ברה\"ר הרי הוא ברה\"ר טהור פירוש ואע\"פ שבודאי הטמא והמיטמא למעלה מי' כיון שדרך הלוכו בר\"ה הוא ואין רשות מפסקת ביניהם טהור: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' ג' מסמרים הם שנחלקו ר' צדוק וחכמים: \n",
+                    "<b>מסמר של שולחני.</b> דרך שולחני פותח חנותו ומוריד את הדלת ע\"ג ספסלים לפני החנות ועליו הוא נותן את מעותיו ונועץ מסמר בשולחן ובספסלים כדי שלא ימוט. וכן בארון של גרוסות מוליך ארונו מלא גריסין לשוק ע\"ג עגלה ונועץ מסמורים בעגלה בצד הארון כדי להדקו שלא ימוט ויפול אלו השנים אינם עשוים אלא לחזק דתניא בתוספתא מסמר שהתקינו להיות פותח ונועל בו טמא התקינו לשמירה טהור וכו' צנורות התופסות את הרחים מלמעלה טהורות שאין עשויות אלא לחזק. ומסמר של אבן השעות כדמתרגמינן צל המעלות טולא דאבן שעיא שאינו משמש אלא לצל וכל אלו ר' צדוק מטמא דחשיב להו ככלים וחכמים מטהרים שאינם חשובים ככלים. ומה שפירשתי בארון של גרוסות על המסמר שנועץ בעגלה שלו היא המחלוקת למדתי אותו מן הסוגיא השנויה בהם במשנה כלים פרק י\"ב דתנן מסמר הגרע פי' המקיז טמא של אבן השעות טהור ור' צדוק ניטמא מסמר הגרדי טמא וארון של גרוסות ר' צדוק מטמא וחכמים מטהרין היתה עגלה שלו של מתכת טמאה פי' אע\"פ שאינה מקבלת כלים מסמר שהתקינו להיות פותח את החבית ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים עד שיצרפנו מסמר של שולחני טהור ור' צדוק מטמא אלמא כולה מילתא במסמרים קא מיירי וקאמר דבהאי מסמר שניהם מודים שהוא טמא ובהאי מסמר פליגי ומזה למדתי כי הארון אינו אלא במסמר שלו שאם יהיה המחלוקת בארון עצמו מה טיבו של ארון להבליעו בין המסמרים היה לו להקדים או לאחר לחוץ במחלוקת המסמרים דר' צדוק וחכמים ועוד כי אין טעם למחלוקת הארון ומאי שנא ארון של גרוסות משאר ארונות והחכם יבין ואם יאמר האומר למה לא הזכיר בו מסמר כמו שהזכיר באחרים נשיב ונאמר מפני שמסמר של שולחני והארון לענין אחד הם עשוים שאינם אלא לחזוק ולכך הוציא את שניהם במסמר אחד. וי\"מ מחלוקת ר' צדוק וחכמים בארון עצמו והטעם מפני שדרכו לעשות לו עגלה להוליכה עליה לשוק ולהביאו מן השוק ר' צדוק סבר אע\"פ שדרכם של גרוסות לעשות כך א) צ\"ל כיון שלא חשב. יעב\"ץ. כמו שלא חשוב לעשותה טמא משנגמרה מלאכתו ורבנן סברי כיון שדרכן בכך כמו שהוא עתיד לעשותה דמי והוא טהור עד שיעשנה לחברנה לו וגם העגלה טהורה בפ\"ע לפי שאיננה מקבלת כלים אלא שמניחין עליה הארון להוליכה ואם העגלה של מתכת טמאה בפני עצמה מפני שהיא כלי לעצמה ופשוטי כלי מתכות טמאים. וזה הפי' יש לו פנים מדתניא בתוספתא דכלים פ\"ה עריסה מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה ואם עתיד לעשותה עגלה טהורה עד שיעשה לה עגלה מ\"מ קשה לי למה הבליעו בין חשבון המסמרים ואפשר מפני שהם חולקים בו ובמסמר שלו המחברו עם העגלה כמו שפירשתי ומפני כך נבלע ביניהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "משנה זו עיקרה במסכת כלים פרק י\"ב כסוי טני של מתכת של בעלי בתים ר\"ג מטמא וחכמים מטהרין של רופאים טמא הדלת שבמגדל של בעלי בתים טהור ושל רופאים טמא ומפרש בתוספתא שאם היה הכסוי של עץ טהור אפילו לרבן גמליאל אם היה משוקע עד חציו או עד שלישו טמא מפני שהוא ככסוי קופסא פחות מכאן טהור שהוא ככסוי קמטרא ותנן בכלים פרק ט\"ז כסוי קופסא טמא כסוי קמטרא טהור ונראה לי מפני שזה מהודק ונעשה גופו של כלי וזה אינו מהודק וכן מפרש בתוספתא מפני מה הדלת שבמגדל של רופאים טמא מפני שהוא נותן עליה אספלנית ותולה בה את המספרים ואפשר כי זה הטעם כמו כן בכסוי טני רופאים שהוא טמא לדברי הכל מפני שהרופא משתמש על הכסוי כמו שמשתמש בטני: \n",
+                    "והטני כמו מחתה כאותה ששנינו בתמיד הטני דומה לתרקב גדול של זהב מחזיק קביים וחצי ותנן מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נטל את הטני והניח לפניו וכו' והוא עשוי לגמר בו ושל רופאים להניח בו סמנים שחוקים ובכסוי טני של מתכת של בעלי בתים נמי אפשר דבהא פליגי ר\"ג סבר בכסוי נמי משתמשין בשעת המוגמר הלכך כלי הוא ואע\"פ שהוא פשוט טמא שהרי הוא של מתכת ורבנן סברי לא משתמשי ביה ולא מידי ובכסוי שאינו מחובר לטני קא מיירי והוא פשוט ואינו משוקע לתוכו אלא שהוא מוצף עליו מלמעלה. ועוד יש לפרש כי הכסוי של רופאים צריך הוא כל שעה לטני מפני שהוא נותן בטני סמנים שחוקים וצריך לכסותו כדי שלא תפוג ריחם ואפי' בשעה שאין בו סמנים צריך לכסותו כדי שלא יכנס עפר ועפרורית שהרופא מקפיד עליהם אבל של בעלי בתים אינו צריך לכלי אלא בשעת המוגמר אבל שלא בשעת המוגמר אין מקפיד עליו לכסותו הלכך לאו ככלי הוא דתנן בכלים פרק ששה עשר כסוי קופסא טמא כסוי קמטרא טהור כסוי תיבה וכסוי טני והמכבש של חרס וכו' טהור זה הכלל אמר ר' יוסי כל משמשי של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא וכל שאינו אלא בשעת מלאכה טהור הלכך של רופא טמא של בעל הבית טהור כדפרישית וזה עיקר: \n",
+                    "<b>ותלוי ב) המגרדת כו' ולכברה המגרדת כו' אמיה מגרדתא.</b> יעב\"ץ. המגררת פי' תלוי כאותה ששנינו בשבת גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה המגררת כי ההיא דאמרינן רב חייא ב\"ר אשי עבדא ליה אמיה מגררתא דכספא לגרר בו גלדי צואה שעל בשרו או להתחכך בו ותנן בכלים פרק חמשה עשר כל התלויות טמאין חוץ מתלוי נפה וכברה של בעל הבית דברי רבי מאיר. נראה לי מפני שהוא משתמש בהן אף על פי שאין התלויות עמהן כלל וחכמים אומרים כל התלויות טהורות חוץ מתלוי נפה של סלתין ותלוי כברות גרנות ותלוי מגל יד ותלוי מקל הבלשיים פירוש הזקנים מפני שהן מסייעין בשעת מלאכה זה הכלל ג) צ\"ל העשוי וכו' תלוי המגרדת וכו' בשעה שמגרד. יעב\"ץ. לסייע בשעת מלאכה טמא העשוי לתלאי טהור ורבן גמליאל ורבנן בהא פליגי דרבן גמליאל סבר תלוי המגררת נמי מסייע בשעת מלאכה הוא בשעה שמגרר את הסוס ואת שאר הבהמה ורבנן סברי אינו מסייע: \n",
+                    "גלמי כלי מתכות מפרש בתוספתא אלו גלמי של מתכת שהם טהורין כל שהוא עתיד לשוף לשבץ ולגרד לכרכב להקיש בקורנס אבל מחוסר כן [או] אוגן או אוזן טהור מחוסר כסוי טמא והטעם לזה מפורש בחולין פ\"א ור\"ג פליג עלה דמתני' דעדיות ומשנת כלים אבל במשנת חולין סתים לה כרבנן דתנן טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ והיינו גלמים שהן טמאים כאן וטהורים כאן: \n",
+                    "<b>וטבלא שנחלקה לשתים.</b> פי' לשנים והם שוים במראה ובהא פליגי ר\"ג סבר אי אפשר לצמצם הלכך שניהם טמאים דאמרינן בכל חד וחד זהו הגדול כדאמרינן במסכת חולין תנור שחלקו לשנים והם שוים שניהם טמאים וא\"ת כיון שנחלק אע\"פ שהאחד גדול מחבירו מ\"מ אינו מגופף לבזבזין מארבע רוחותיו ותנן בכלים פרק חמשה עשר סרוד של נחתומים טמא של בעלי בתים טהור גפפו מארבע רוחותיו טמא נפרץ מרוח אחת טהור ה\"נ כיון שנחלק לשנים א\"א שלא יהא נפרץ גיפופו מרוח אחד התם בסרוד של בעלי בתים קאמר דאינו מיוחד לכלי אלא לפרקים הוא עושה עליו ואם יזדמן לו לעשות ממנו מלאכה אחרת עושה הלכך אם אינו מגופף כל סביביו אינו כלי דהו\"ל נסר בעלמא אבל טבלא שהיא מיוחדת לכלי אע\"פ שאינה מגופפת טמאה מדרבנן כדאמרינן בבבא בתרא שאני פשוטי כלי עץ דרבנן תדע דהא סרוד של נחתומין ד) צ\"ל ודף כו' לחלוקה. יעב\"ץ. ודוקא של נחתומים פשוטים הם וטמאים מפני שהם מיוחדים לכלים ותנן נמי בכלים פ' כ\"ה השלחן והדולפקי יש לו אחורים ותוך דברי ר' יהודה ר\"מ אומר אין לו אחורים וכן טבלא שאין לה לזוזין פי' אין לה אחורים לסלוקה מפני שהאדם הופכה ואוכל עליה משני צדדים פעם בזו ופעם בזו הלכך אין לה אחורים אלא שני הפנים שלה תוכות הם אלמא טבלא שאין לה לזוזין טמאה מ\"מ טומאה מדרבנן היא ולא תימא דוקא בטומאת שרץ הוא דגזרו בהו רבנן הואיל ויש לשרץ טומאה במקום אחר מן התורה בכלים המקבלים גזרו אף על הפשוטים אבל בטומאת משקין שאין להם טומאה מן התורה בשום כלי לא גזרו בהם על הפשוטים שהן אף השרץ אינו מטמא אותן מן התורה אלא אף בטומאת משקין נמי גזרו בהו רבנן דכולה מתני' דכלים פרק עשרים וחמש דאיתניא לה כולה בטומאת משקין איירי בה כלומר כדמפרשינן התם וטעמא דמילתא כיון דפשוטי כלי עץ דאית להו טומאה מן התורה ומאי נינהו הנך דחזו למדרסות גזרו בהן טומאת משקין אף על הפשוטים הואיל ויש בהן טומאה מן התורה גבי מדרס ובמשקה זב וזבה והכי איתא בבכורות פרק אלו מומין והשתא בהא פליגי ר\"ג סבר כיון דאית לה טומאה מדרבנן אע\"פ שאין לה לזוזים אמרינן אי אפשר לצמצם וזיל הכא איכא רובא וזיל הכא איכא רובא ורבנן סברי כיון דטומאתה מדרבנן הא בטומאה דרבנן לא אמרינן תרי רובא ולקולא תלינן ואמרינן אפשר לצמצם משא\"כ בכלי חרס דטומאה דאורייתא היא שהרי יש לו תוך לשברים שלו מ\"מ אם נשבר לשנים אחד גדול ואחד קטן ואין בקטן ארבעה טפחים הגדול טמא מן התורה והקטן טהור וכשנחלק לשנים שוים שניהם טמאים משום דאפשר לצמצם והיינו דקתני מודים חכמים לרבן גמליאל בטבלא שנחלקה לשנים אחד גדול ואחד קטן שהגדול טמא והקטן טהור מכל מקום טומאת גדול מדרבנן היא כדאמרינן. עוד אני יכול לפרש בטבלא שנחלקה לשנים דבהא פליגי רבן גמליאל ורבנן דרבן גמליאל סבר טומאתה דאורייתא ואף על פי שאין לה לזוזים מפני שהיא דומה לשק שהיא משמשת את האדם ואת משמשי האדם שהוא אוכל עליה אוכלין ומשקין שהן משמשיו של אדם וכן השק משמש את האדם ואת משמשיו שנותן לתוכו תבואה ורוכב עליו ורבנן סברי כל כלי עץ שאין לו בית קיבול טומאתו מדרבנן הלכך בדרבנן לקולא תלינן כדאמרינן וכבר פירשתי כל זה בפי' תורת כהנים: \n"
+                ],
+                [
+                    "כולן שנויות במסכת יום טוב בפרק שני: \n",
+                    "<b>לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין.</b> מפרש בירושלמי מפני שטרחותן מרובה אף הוא אינו אופה אלא מה שצריך לו ליום טוב: \n"
+                ],
+                [],
+                []
+            ],
+            [
+                [
+                    "ביום טוב פרק ראשון: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "פירוש הבקר כמו הפקר וכן בלשון תורה בקורת תהיה כמו פקורת תהיה כלומר מופקרת היא שאינה אשת איש לא יומתו כי לא חופשה: והא דאמרינן בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר דוקא לעניים אבל שיזכה בו עשיר לא וב\"ה אומרים עד שיובקר אף לעשירים כשמטה פירוש אף לעניים עצמן אינו הפקר עד שיפקיר לכל ממעשה דר' ישמעאל בר' יוסי באלו מציאות (ל:) בההוא גברא דהוה דרא פתכא דאופי ולבסוף אפקריה ר' ישמעאל לכולי עלמא בר מההוא גברא ואקשינן עלה ומי הוה הפקר כי האי גוונא והא תנן בית הלל אומרים עד שיופקר לעשירים כשמטה כלומר וכיון דלא הוי הפקר נמצא רבי ישמעאל גורם מכשול לבני אדם שמא ימצאהו ויזכה בו ויהיה גזל בידו אלמא למי שהפקיר נמי לא הוי הפקר ובגמרא דפאה דבני מערבא פרק ששי מפרש טעמייהו ר' חייא בשם ר' יוחנן טעמון דב\"ש לעני ולגר מה ת\"ל תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו מה זו לעניים אבל לא לעשירים אף עזיבה אחרת לעניים אבל לא לעשירים אמר ר' שמעון בן לקיש טעמון דב\"ה תשמטנה מה ת\"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזו מה זו לעניים ולעשירים וכו': \n",
+                    "כל עומרי השדה של קב ואחד של ארבעה קבין בית שמאי אומרים אינו שכחה וכו' מפרש בירושלמי פרק ששי מפני שהוא מסויים בין שאר העמרים כלומר ולעולם דעתו עליו מפני גדלו אבל אם היה של שתי קבים או של שלשה שכחה הוי ואפי' לבית שמאי וקא מקשי התם מה אנן קיימים אי משום שורה דיו שלשה כלומר כיון שיש בו שלשת קבין אילו יחלק לקבים היה ראוי להיות שורה שאין שורה פחותה משלשה אדא ברבי אמר קומי ריש לקיש כל שהוא יכול לחלקו ולעשותו שורה כלומר אף כשיחלק יהא החלק ממנו ראוי להיות שורה אז הוא מסויים בין שאר העמרים ובית הלל סברי בכולהו הוו שכחה: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' לגפה כמו למצר והוא מלשון (שיגיפו את) [יגיפו] הדלתות (נחמיה ז) וכן ולבקר ולכלים בית שמאי אומרים אינו שכחה מפני שהוא מקום מסויים ואדם נותן דעתו עליו: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביאה אותה בקידושין פרק שני ומפרש התם טעמייהו דבית שמאי דלא ילפי קדש קדש ממעשר שני הלכך אע\"ג דבעי פדיון כמעשר מכל מקום חולין נינהו והאי דצריך פדיון משום דכתיב הלולים ודרשינן ביה חלולין וב\"ה ילפי קדש קדש ממעשר וקא סברי בית הלל מעשר שני ממון גבוה הוא ומשום הכי אין לו פרט ועוללות אלא <small>[כולו לגת כצ\"ל. יעב\"ץ]</small> עוללות ובעל הבית פודה לעצמו והא מילתא נמי חומרא היא לבית הלל שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' בזיתים העומדים לאכילה קאמר והם מגולגלים בחבית ומשקה היוצא מהם ב\"ש סברי כיון דלא בעי להו למשקה אינו מכשיר ואע\"פ שהוא מקיים את המשקה על גב הזיתים הלכך אינו צריך לנקב את החבית כדי שיצא משם המשקה וב\"ה סברי כיון שהוא רוצה בקיומו על גב הזיתים מכשיר את הזיתים הלכך צריך לנקב כדי שילך המשקה לאיבוד. ובבוצר לגת פליגי איפכא דב\"ש סברי אע\"ג דאזיל לאיבוד שהרי המשקה יוצא והולך מן הקופות אפ\"ה כיון דלמשקה קא בעי להו מכשיר דגזרו ב\"ש שמא יבצרנו בקופות מזופפות וב\"ה סברי השתא מיהת לאיבוד קא אזיל: ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה. דכיון דגלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה שהרי נקב אותה ואפי' נקבה מאליה כיון שמתחלה נתן אותה בחבית נקובה אע\"פ שסתמוה  השמרים אח\"כ אין אותו מכשיר. ויש מי שאומרים שאפי' כבר סתמוה שמרים ואח\"כ נתן בה את הזיתים אינו מכשיר לפי שאותה הסתימה אין לה להעמידה עם כובד התשמיש והוא יודע שלא יתקיים בה המשקה הלכך כשנותן בה הזיתים גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בכלים פ'  ששה עשר ומתנינן לה בב\"ק פרק הגוזל רבה חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילוה פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדים וכו' אלמא סתימת שמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת בצמיד פתיל. התם לאו בגלוי דעתא תליא מילתא אלא בסתימה תליא מילתא הלכך כל מידי דסתים מציל והוא דקאי באפי נפשיה אבל לענין הכשר כיון שעל ידי טורח התשמיש נבקעת הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה הא גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה: \n",
+                    "הסך שמן טהור ונטמא וירד לטבול בית שמאי אומרים אף על פי שהוא מנטף טהור וב\"ה אומרים כדי סיכת אבר קטן. פי' כשהוא טהור סך את השמן ואחר כך נטמא וירד וטבל בית שמאי סברי אע\"פ שהוא מנטף מגופו השמן בטבילתו מפני שבטל ע\"ג גופו וכמו שעלתה טבילה לגופו כך עלתה לשמן שעליו וב\"ה סברי כדי סיכת אבר קטן הוא שבטל על גופו אבל יותר מכאן אינו בטל והשמן טמא והנוגע בשמן טמא. א\"נ כדי סיכת אבר קטן חשוב ואינו בטל אבל פחות מכאן טהור וכן עיקר. ובגמרא דברכות דבני מערבא פרק אלו דברים גרסינן ב\"ש אומרים מקנח ידיו במפה ומניחה על השולחן וב\"ה אומרים על הכסת מה טעמיה דב\"ש [שמא] יטמאו משקין שבמפה מן הכסת ויחזרו ויטמאו את הידים מה טעמון דב\"ה לעולם ספק משקין לידים טהור כלומר ושמא אין שם כדי שיהא ראוי לטמא וכו' תמן תנינן הסך שמן טהור ונטמא בית שמאי אומרים אע\"פ שמנטף טהור וב\"ה אומרים וכו' מחלפא שיטתון דב\"ש תמן אמרי טהור וב\"ה אינון אמרין טמא כלומר במסכת עדיות הן אומרים שבטל המשקה על הגוף והכא אמרי שאינו בטל על גב המפה ומתרץ תמן מסוס ברם הכא בעיניו הוא פירוש שמן שעל גופו מסוס הוא לפיכך בטל על גבי גופו מה שאין כן במפה: \n",
+                    "אם היה שמן מתחלתו ב\"ש אומרים כדי סיכת אבר קטן וב\"ה אומרים משקה טופח וכו'. מחלפא שיטתון דב\"ה תמן אמרין טמא וברם הכא אמרין טהור כלומר והכא ודאי א\"א שלא יהא שם משקה טופח תמן בעינו ברם הכא בבלוע במפה הוא ואני תמה מה יש כאן משקה טמא מתחילתו ואפשר דלהכי קרי ליה משקה טמא מתחילתו דשמא אם קנחו במפה קודם שיבלעו יגעו המשקין בכסת מיד ויקבלו טומאה ממנה ויחזרו ויטמאו את הידים דהוה להו כמשקה טמא מתחילתו ושני להו דאכתי לא דמיא דהכא בלוע במפה הוא בשעת טומאתו וכיון דבלוע הוא בשעת הטומאה בעינן כדי סיכת אבר קטן וכבר אמרנו כל ספק משקין לידים טהור ושמא אין במשקין שבמפה כדי סיכת אבר קטן והא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו מפני שטומאתו חושבתו אי נמי גזרה שמא יאמרו ראינו שמן טמא עולה לו טהרה במקוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "איתא בקידושין פ\"ק: \n",
+                    "פוטר אדם את אשתו בגט ישן וכו' המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק איתנהו בגיטין פרק הזורק: \n"
+                ],
+                [
+                    "איתא ביבמות: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "איתא בכתובות פרק אע\"פ: \n",
+                    "המפלת לאור שמונים ואחד בית שמאי פוטרים מן הקרבן וכו' איתא בכריתות פרק ראשון ומפרש התם טעמא דבית שמאי לילה מחוסר זמן והויא לה כמפלת תוך מלאת שאינה מביאה אלא קרבן אחד וב\"ה סברי לילה אין מחוסר זמן והויא לה כמפלת לאחר מלאת שמביאה על כל ולד וולד: \n",
+                    "<b>סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין.</b> איתא במנחות פרק התכלת והכי פירושו סדין של פשתן בציצית של תכלת שהוא צמר בית שמאי פוטרין אותו סדין מן התכלת הלכך אי עביד ליה תכלת קאי באיסורא דרבנן דגזרי בית שמאי גזרה משום כסות לילה שמא יתכסה בו בלילה והיא שעה שאינה חייבת בציצית וקאי עליה באיסור כלאים ובית הלל סברי לא גזרינן וקיימא לן כבית שמאי בהא: \n",
+                    "<b>כלכלת שבת בית שמאי פוטרין מן המעשר ואוכל ממנה עראי וב\"ה מחייבין.</b> פי' שהשבת טובלת שכל המוכן לשבת אין אדם נמלך עליו למוכרו ולא לעשותו לדבר אחר אלא לאוכלו בשבת הלכך נקבע למעשר והכי איתא במעשרות פרק רביעי בגמרא דבני מערבא ר' חייא ור' אסי הוו יתבין עבר חד טעון כלכלה דתנין אמרין ליה לזבון אמר להון כלכלת שבת אינה מזבנא: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה במסכת נזיר פרק מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד ותנן בההוא פירקא מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' הוא שם שלשים יום אין עולה לו מן המנין ומפרש בגמרא שאין שביעי שלו עולה לו מן המנין אבל נזיר טהור שנטמא שביעי שלו מיהא עולה לו מן המנין דכתיב וטמא ראש נזרו בנזיר טהור שנטמא הכתוב מדבר שהוא טעון גלוח והבאת צפרים ויום שביעי עולה לו מן המנין כדכתיב וקדש את ראשו ביום ההוא יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומתרץ בגמרא יצא הזה ושנה וטבל אע\"פ שנכנס בו ביום עולה לו מן המנין פי' על שביעי שלו קאמר ובתרה תנינן מי שנזר נזירות מרובה וכו' וחד טעמא נינהו משום דארץ העמים כבית הקברות דמיא שהרי גזרו על גושה שיטמא כגוש הבא מבית הפרס מיהא בהא פליגי בית שמאי סברי כי קנסינן ליה בטומאת ארץ העמים לסתור את נזירותו הני מילי בסתם נזירות דהיינו שלשים יום אבל בכל הנזירות שנזר לא קנסינן ליה הואיל ואינו טמא אלא מטומאה דרבנן וב\"ה סברי בכל נזירותיו קנסינן ליה מיהו ההוא דנזיר בבית הקברות מדינא דאורייתא נמי לא סליק ליה מידי שהרי הוא צריך לנהוג נזירותו בטהרה: \n",
+                    "מי שהיו שתי כתות עדים מעידות אותו וכו' עיקרה במסכת נזיר [פרק] מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחת: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה באהלות פרק אחד עשר סגוס עבה וכופה עבה אין מביאין את הטומאה עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח היה אדם נתון שם בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה וב\"ה אומרים אדם חלול הוא וכו' לפי זה הענין כך פירושו היה אדם נתון על כזית מן המת תחת הארובה שבבית והטומאה רצוצה תחתיו שאין חלל טפח ב\"ש אומרים אין מביא את הטומאה בהמשכה לפי שאין זה אהל עד שיהא שם חלל טפח (<small>[וכן מחקו מהריעב\"ץ]</small> ובית שמאי אומרים אין מביא את הטומאה) בינו לבין הטומאה והרי הוא כסגוס עבה וכופה עבה וב\"ה סברי אדם חלול הוא והרי הוא כשני קליפין זו ע\"ג זו שאם העליונה גבוהה מן הארץ טפח אע\"פ שהתחתונה ממלאת את החלל מביאה את הטומאה וכן האדם הרי יש בו שני צדדין ואויר בני מעיו באמצע אע\"פ שהבני מעיים שלו ממלאים את החלל הצד העליון מביא את הטומאה. הנה השלמנו כל הדברים השנויין כאן מקולי ב\"ש ומחומרי בית הלל. ובירושלמי בגמ' דנזיר ובתוספתא דעדיות [פ\"ב] גרס שהם כ\"ד דברים והאי שמדיר את בנו ממנינא דפלוגתא היא וב\"ש לקולא דקא סברי אינו מדיר ומסתברא דהכי הוא מנינא. ביצה שנולדה. שאור בכזית. השוחט חיה ועוף. הבקר לעניים. כל עמרי השדה. העומר שהוא סמוך. כרם רבעי אין לו חומש. יש לו פרט. חבית של זיתים. הסך שמן טהור. אם היה שמן [טמא]. האשה מתקדשת. פוטר אדם אשתו. המגרש את אשתו ולנה עמו. ב\"ש מתירין את הצרות היא וכל חברהא חדא היא. ג' אחים. המדיר את אשתו. המפלת לאור שמנים ואחד. סדין בציצית. כלכלת שבת. מי שנזר נזירות הרבה. מי שהיו כתות עדים. אדם שהוא נתון תחת הסדק. הרי כאן כ\"ג והאיש המדיר את בנו כ\"ד. ובכתובות פרק האשה שנתארמלה וכו' מקשו לה בגמרא דבני מערבא ולמה לא תנינא מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ותירץ לא אתנינא מתני' אלא [דבר] שהוא קל משני צדדין וחומר משני צדדין אבל הכא חומר מצד אחד וקל מצד אחד כלומר קולא הוא אצל האשה וחומר הוא אצל הבעל וכולה מילתא כדאיתא התם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "עיקרה במנחות פרק המנחות והנסכים והתם מפרש אף כשטמאו ב\"ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית כלומר וכיון שהוא קרוש דומה לבשר וגזרו עליו משום כזית נבלה וכוליה פרקין דלעיל והאי פירקא נמי לא שנו במסכת עדיות אלא מפני ארבעה דברים שהעיד (רבי) עקביא בן מהללאל ואחד מהם דם הירוק שהוא מוסיף [על] ב\"ש וב\"ה במראה דמים. אי נמי משום דם נבילות דר' יהודה תני לה לחומרא ובפרק בתרא דעדיות חלקו עליו חביריו דתנן העיד ר' יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא דם טהור. ונראה לי כי התנאים שנזכרו בזה הפרק לקולי ב\"ש ולחומרי ב\"ה כולם מוסיפים הם על הפרק הראשון ששנו בפ\"ד כי התנא ששנה הפרק ההוא סבירא ליה <small>[צ\"ל בהנך]</small> כהנך דהאי פירקא דבית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא מיהו אף על גב דהנך דיחידאי נינהו הנהו דמשכחנא בהו סתמא דמתניתין הלכתא נינהו: \n",
+                    "<b>ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת כדברי ב\"ש וב\"ה אוסרין.</b> אי קשיא לך הא דתניא השוחט את התרנגולת ונמצאו בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב אלמא לאו כגופה דמו לא קשיא דהתם בשר עוף בחלב דרבנן הוא וכיון דהוו ביצים לא גזרו עליהם משום תורת בשר אבל נבילה איסורא דאורייתא הוא: \n",
+                    "ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור מתריץ לה במסכת חולין מפני שנגמרה באיסור אבל גדלה ליכא למימר דטריפה אינה יולדת: דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה כלומר מטמאה לח אבל לא יבש כתורת רוקו של זב אבל אינו מטמא יבש כתורת דם הנדה. ובמסכת נדה פרק בנות כותים איתא להא מתניתא והתם מפרש טעמייהו: \n",
+                    "<b>אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה וב\"ה אומרים אין אוכלין אלא בטובה.</b> עיקרה במסכת שביעית פ' ד' ואיתא לפלוגתא דר' יהודה ורבנן התם ונראה לי טעמייהו דב\"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר [שני] שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל לכנס בשדה חבירו ובגנתו ובפרדסו שלא מדעתו אבל מן [התורה] ודאי מותר דכתיב ובשנה השביעית תשמטנה ותניא במכילתא מגיד שהוא פורץ בה פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם: \n",
+                    "<b>החמת ב\"ש אומרים צרורה עומדת וב\"ה אומרים אע\"פ שאינה צרורה.</b> שנינו במסכת כלים פרק כ\"ו [מ\"ד] כל החמתות צרורות טהורות חוץ משל ערביים ר\"מ אומר צרור שעה טהורה ר' יוסי אומר כל החמתות צרורות טהורות פי' עד שיתפור. ותניא בתוספ' דכלים (ב\"מ פי\"א) החמת בית שמאי אומרים מלאה ועומדת ובה\"א מלאה וצרורה ר' יוסי (ור' יהודה אומרים) [ברבי יהודה אומר] חלוף הדברים. מכל זה לא מצינו מטמא אותה בשאינה צרורה. מעתה יש לנו לפרש משנה דעדיות דב\"ש סברי בעינן צרורה עומדת כר\"מ דאמר צרור עולם טמאות וב\"ה סברי אע\"פ שאינה צרורה כלומר אע\"פ שאינה צרורה עומדת אלא אפי' צרור שעה טמאה וכולהו תנאי בכלים דלא כר' יהודה דאיהו ס\"ל ב\"ה לקולא ומתרוייהו שמעינן דבעינן שתהא נפוחה אלא מר סבירא ליה בעינן נפוחה בצרורה ועומדת ומר ס\"ל נפוחה בצרור שעה ותנא קמא דברייתא הוא ר' יהודה דעדיות: קא חשיב דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בתרתי. ובתוספתא דעדיות (פ\"ב) לא קתני אלא ה' וקא חשיב להנך תרתי בחדא: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה במסכת חולין פרק כל הבשר (דף קד:): \n",
+                    "תורמין זיתים על השמן וענבים על היין דברי ב\"ש וב\"ה אומרים אין תורמין עיקרה במסכת תרומה פרק ראשון ומסיים בה הכי ומודים שאם תרם שחייב לתרום שניה נראה דהאי מודים אבית הלל קאי מיהו אע\"ג דצריך לתרום שניה תרומה הראשונה תרומה ומדמעת כדאמר בעלמא ויחזור ויתרום ומפרש בגמ' דבני מערבא בתרומה פרק ראשון א\"ר מנא לית כאן זיתים על שמן אלא שמן על זיתים וכן היא שנויה בתוספתא דתרומות אבל זיתים על שמן וענבים על היין בין לב\"ש בין לב\"ה ואפילו לרבי מאיר דמקל מדר' יוסי בכל אלה אין תרומה ולר' יוסי אליבא דב\"ה אם תרם אין תרומתו תרומה והכי איתא במסכת תרומות פרק ראשון ומפרש טעמא בגמרא ר' אילא בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט כלומר כי הזיתים פסולת הרבה יוצא מהם והוא תורם מדת זיתים כמדת שמן ואפי' ירבה במדת הזיתים שמא יטעה ולא יוסיף כמדת השמן ר' חנינא אומר מפני הטורח ומוקי לה כר' יוסי דהוא מחמיר בגזל השבט אבל לר' מאיר אפילו זיתים על השמן לכתחילה אין תורמין אבל אם תרם תרומתו תרומה ואין צריך לתרום שניה כאותה ששנינו במשנה תרומה פרק ראשון בסוף הפרק אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על שנגמרה מלאכתו וכו' ואם תרם תרומתו תרומה ומוקים לה כרבי מאיר הלכך אפילו שמן על זיתים נמי לכתחילה אינו תורם אלא [בין] שמן על זיתים ובין זיתים על השמן לר' מאיר תרומתו תרומה והכי תני לה בתוספתא ובירושלמי: \n",
+                    "<b>הזורע ארבע אמות שבכרם.</b> פירוש הזורע בתוך ד' אמות לכרם בש\"א קדש שורה אחת וב\"ה אומרים שתי שורות. עיקרה בכלאים פרק ד' הנוטע שורה אחת של חמש גפנים ב\"ש אומרים כרם וב\"ה אומרים אינו כרם עד שיהו שתי שורות לפיכך הזורע ד' אמות שבכרם ב\"ש אומרים קדש שורה אחת וב\"ה אומרים שתי שורות פירוש התורה אמרה לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה ותבואת הכרם וכיון דסברי ב\"ש כי חמש גפנים שעומדות בשורה אחת הם כרם אע\"פ שאינן שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב הלכך לא קדש אלא שורה אחת כי הוא כרם וכן כל שורה ושורה כרם בפני עצמה וכרם אחת אמרה תורה שתאסר ולא שתי כרמים וב\"ה סברי כל שתי שורות הוו כרם אבל שורה אחת לא הלכך קדש שתי שורות: \n",
+                    "<b>המעיסה ב\"ש פוטרין.</b> פירוש מן החלה וב\"ה מחייבין עיקרה במסכת חלה פ' ראשון ומסיים בה החליטה ב\"ש מחייבין וב\"ה פוטרין ומפרש בגמרא דבני מערבא איזו היא המעיסה נותן חמין לתוך קמח החליטה קמח לתוך חמין איתא נמי נחלטה כל צרכה ב\"ש מחייבין לא נחלטה כל צרכה ב\"ש פוטרין ר' יוסי בשם ר' חזקיה שני תלמידים שנו אותה נראה מן הענין הזה כי המעיסה והחליטה תחילתן חלוט ברותחין וסופן נאפו בתנור ומשו\"ה מתמה על דברי ב\"ש דקא סברי תתאה גבר הלכך החליטה שהיא קמח לתוך חמין נחלטה כל צרכה ברותחין ואפ\"ה כשהוא חוזר ואופה אותה בתנור קרי לחם והמעיסה שהיא חמין לתוך קמח שלא נחלטה כל צרכה כי הדר אפי לה בתנור פטרי ב\"ש ומתרץ שני תלמידים שנו אותה כלומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו ואיתא להא מילתא פרק כל שעה אלא שהוא מפרש בגמרא דילן המעיסה והחליטה בהפך ובמקום החליטה נאמרה לעיסה והזכירו כאן מגלושין במקום חמין ויש שגורסין מוגלשין. ונראה לי על שם שמקריחין ומשירין את השער מן הראש כשמרתיחין אותו בהם על כן נקראו המים שהם חמים הרבה מוגלשין והוא משרש גבח שמתרגמינן אותו גלוש הוא לפי שהוא קרח מלפניו וכן שגלשו מהר גלעד שנקרחו: \n",
+                    "<b>מטבילין בהר דלית דברי ב\"ש ובה\"א אין מטבילין.</b> עיקרה של זו במקואות פרק ה' ב\"ש אומרים שמטבילין בהר דלית וב\"ה אומרים אין מטבילין ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם וכלים שגדר בהם לא הוטבלו. ותניא בתוספתא מקואות איזהו [הר] דלית מי גשמים הבאים מן מדרון רואין אותם אם מתחלתן ועד סופן צרוף ארבעים סאה מטבילין ואם לאו אין מטבילין דברי בית שמאי וב\"ה אומרים אין מטבילין בהם עד שיהיה לפניו עגול ארבעים פירוש הר דלית כגון הר היושב על הבקעה ומי גשמים יורדים מן ההר אל הבקעה ושם הם מתקבצים כמו במקום ב\"ש סברי מטבילין במים היורדים בשיפוע ההר וסופם מחובר אל מי הבקעה שברגליו ואע\"פ שאין בתחתית ההר מקוה הראוי לטבילה מפני שהמים היורדים מתפשטים לכאן ולכאן ואין בכנוסן מ' סאה ואפ\"ה מטבילין בהם מפני שהם כמו גל שנתלש ראשו אחד מן הים ובו מ' סאה ונפל על האדם שהוא טהור אע\"פ שבנפילתן עדיין לא נחו המים וב\"ה סברי לא דמו לגל שנתלש כי הגל שנתלש משוך במקום האשבורן ובא ממקום טהרה וסופו נופל במקום אשבורן אבל זה סופו למקום אשבורן וראשו מן ההר שהוא שופך למדרון ומשו\"ה בעינן שיהיה ברגל הזוחלים ההם עגול מ' סאה שהוא מקום הראוי לטבילה והוא שיש באותו מ' סאה ורואין את העליונים כאילו הם למטה ואתיא כמאן דאמר גוד אסיק במסכת חגיגה. ומודים שהוא גודר כלומר עושה גדר של כלים בפני המים ואע\"פ שהמים יורדים בין כלי לכלי אין בכך כלום שאילו מקוה הנקוה במקומות הרבה אם נשארו בו ארבעים סאה מטבילין בו מכל מקום כלים שגדר בהם לא הוטבלו מפני שהצד החיצון שלהן לא טביל במקום אשבורן: \n",
+                    "גר שנתגייר ערב פסח וכו' עיקרה בפסחים פרק האשה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו מטמא את הידים.</b> פירוש מפני שהיא חכמתו של שלמה: \n",
+                    "מי חטאת שעשו מצותן ב\"ש מטהרין וכו' פירוש שכבר הוזה על האדם ואותה הזאה עצמה נגעה באדם או בכלים. ובתוספתא דפרה פרק בתרא וכן היה רבן גמליאל אומר למזה פרוש לאחוריך שמא תטמא אמרו לו והלא מחלקין היו לפניו חולין של רבים דורסין ולא נמנעין מפני מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין. פירוש חולין של רבים מקום שמזין שם על כל הטמאים: \n",
+                    "<b>הקצח ב\"ש מטהרין וב\"ה מטמאין וכן למעשרות.</b> כך היא שנויה במסכת עוקצין. קצח פי' בערוך ניל\"א בלע\"ז ואין דעתי מיושבת עליו לפי שלא ראיתי מימי אדם שזרעה בכוונה וכתיב (ישעיהו כ״ח:כ״ה) והפיץ קצח וכמון יזרוק ואני שמעתי כי הוא אל קרוביי\"א והוא אלכמון אלא שהכמון ארוך ממנו מעט והיינו דכתיב והפיץ קצח וכמון יזרוק וכתיב (שם) כי לא בחרוץ יודש קצח וגו' כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט ופליגי בה ב\"ש וב\"ה אי הוי אוכל או לא כי הריח שלו קשה כדתניא בברכות פרק כיצד (דף מ.) הישן למזרח גרנו דמו בראשו ואכילתו קשה כדתניא ברישא דברייתא קצח אחד מששים מסמני המות אלא שהטעם יפה ללב דאר\"ח הרגיל בקצח אינו בא לחולי הלב ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד ב\"ש סברי כיון דהוא גופיה לאו בר אכילה הוא אינו אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות. וב\"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל לטומאה ולמעשרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' טבלה בין ימי טומאה לימי טהרה ואיתא במסכת נדה פרק בנות כותים: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה ביבמות פרק ד' אחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדקא אזיל ומפרש.</b> הוא היה מטמא שער הפקודה. עיקרה במסכת נגעים פ\"ה איזהו שער פקודה מי שהיתה בו בהרת ובו שער לבן והלכה הבהרת והניחה שער לבן במקומו וחזרה עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים עקביא סבר כיון שמתחילה הפכתו הבהרת לאותו שער לבן ונעשה כבר סימן טומאה הרי הוא סימן טומאה לעולם ואפי' היא בהרת חדשה שבהרת הזו לא הפכתו מכל מקום הרי הוא טמא מוחלט באותו שער לבן שנשאר בה מן הבהרת הראשונה דהא קרינא בה והיא הפכה שער לבן דהפכתו הבהרת ורבנן סברי בעינן שתהפכנו אותו הבהרת שהוא טמא ממנה א\"נ דקא סבר עקביא כיון ששער לבן עומד במקומו עדיין לא נרפא הנגע מעיקרא וכמי שלא הלכה הבהרת דמי ומן החולי הראשון הוא שהרי רגלים לדבר וזה עיקר: \n",
+                    "דם הירוק איתא במס' נדה פ' כל היד: \n",
+                    "הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח\"כ שחטו וחכמים אוסרין. עיקרה בבכורות פרק הלוקח בהמה מן העובד כוכבים והתם מפרש שכבר התירו מומחה ואח\"כ תלש ממנו שער או שנשר רבנן סברי אע\"פ שהכל מותר שהרי הוא מותר לשוחטו וליהנות מעורו ומצמרו אפי' הכי גזרינן דלמא אתי לשהויי לההוא בכור לצורך גזותיו ומחיים ודאי אסור לגוז אותו ולעבוד בו א\"נ שהתורה אמרה לפני ה' תאכלנו שנה בשנה שאינו רשאי לשהותו יותר משנה בין תם בין בעל מום והכי איתא בבכורות בהא שמא ישהא אותו לגדל צמרו לצורך גזותיו ועקביא סבר לא גזרינן הלכך הכל מותר אבל היכא דמת דברי הכל אסור דבשחטו הוא דשרי עקביא דקסבר מיגו דאהני התם חכם לעורו ובשרו וצמרו לאחר שחיטה אהני נמי לצמרו ואף על פי שנתלש ממנו מחיים <small>[צ\"ל ובמת. יעב\"ץ]</small> (נמי) לא אהני וסתמא כר' יהודה ור' יוסי פליג עלה דאמר אפי' במת נמי שרי עקביא דכיון דהתירו מומחה הכל מותר אבל בשחטו דברי הכל מותר: \n",
+                    "<b>הוא היה אומר אין משקין את הגיורת ואת המשוחררת וכו'.</b> מפיק בסיפרי מכי תשטה אשתו דומה שכך הוא דורש עכשיו שהיא שוטה תחתיו ולא שכבר שטתה כל ימיה כלומר מאחר שהוא יודע בה שהיא למודה לזנות כבר נכנס בה על דעת כן ואין ראוי לומר בו ועבר עליו רוח קנאה ורבנן סברי אשה תחת אישה מכל מקום. ובסוטה ירושלמי תמן תנינן הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת וכו' במה אנן קיימין אם בגר שנשא בת ישראל כבר כתיב בני ישראל ולא גרים אם בישראל שנשא גיורת כבר כתיב והביא האיש את אשתו אלא אנן קיימין בגר שנשא גיורת מה טעמא דעקביא בני ישראל ולא גריס מה טעמייהו דרבנן ואמרת אליהם לרבות כל האמור בפרשה ומה אמור בפרשה ושכב איש אותה איש ששכיבתו אוסרתה בעלה מקנא לה ומשקה. ותמיהא לי טובא לרבנן מאי שנא מעובד כוכבים שנשא בת ישראל ואיכא למימר משום דרבויא גופיה משמע שיהו שניהם שוים דכתיב אליהם מיהו גר [שנשא] בת ישראל ממעטינן ליה מבני ישראל: \n",
+                    "דוגמא השקוה כלומר דוגמא דידהו מפני שהם היו גרים רצו להחזיק את הגיורת בכל דיני ישראל. ויש מפרשים שלא כתבו לה מגלת סוטה ומחקו לה אלא בעלמא כתבו לה ומחקו והשקוה כדי להחקירה שתודה: \n",
+                    "ונדוהו כי חשד אותם לעשות שלא כדין לפי שאין עושין כן שמא יוציאו לעז על מי המרים לומר שאינם בודקים: \n"
+                ],
+                [
+                    "אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים נראה כי הראשונים [נחלקו] על אלו ארבע דברים והיו מחצה למחצה הוא שמע מן המחצה האחד והם שמעו מן המחצה האחר והוא עומד בשמועתו והם עמדו בשמועתן אי נמי עקביא היה אומר כי אותן ששמע מפיהם היה הרוב וחבריו אמרו כי האחרים שכנגדם הם היו הרוב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "עיקרן ביבמות הראשונה פרק בית שמאי (דף קט.) והשניה פרק האחרון (דף קכב.): \n",
+                    "<b>ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרגאת הנפש.</b> פירוש אע\"ג דכתיב כי יגח שור איש ילפינן שור שור משבת ואיתא בבבא קמא פרק שור שנגח את הפרה (דף נד:): \n",
+                    "<b>ועל היין בן ארבעים יום שנתנסך ע\"ג המזבח.</b> אע\"פ שלא נקרא תוסס אלא עד שלשה ימים מ\"מ לענין נסוך בעינן נסך שכר יין המשכר ובן ארבעים יום כבר הוא משכר: \n",
+                    "<b>ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.</b> פלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא בברכות פרק תפלת השחר (דף כו.) ונ\"ל האי עדות דתמיד מפי שמועה העיד ולא מפי מעשה שאם ראה תמיד שקרב בארבע שעות מאי סהדותיה דלמא כי אשתהי נמי לחמש שעות או לשש שעות הם הכי מקרבי ליה: \n"
+                ],
+                [
+                    "פירוש אבר מן המת שיש עליו בשר כראוי דהיינו כדי לעלות בו ארוכה מטמא באהל ואע\"פ שאין עליו כזית בשר והכי איתא במשנת כלים ואהלות: \n",
+                    "שר\"א אומר לא אמרו אלא אבר מן החי פי' והוא שיש עליו בשר כראוי: \n",
+                    "<b>אמרו והלא קל וחומר וכו' פשוטה היא.</b> \n",
+                    "ד\"א מרובה טומאת החיים מטומאת המתים שהחי עושה משכב ומושב וכו' פי' כשהוא זב ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין פי' מדף טומאה קלה כדכתיב קול עלה נדף כי עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ואיתא בתורת כהנים ובמסכת נדה מה שאין המת מטמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "ר' אליעזר מטמא פירוש מטמא באהל:  ",
+                    "ור' נחוניא מטהר מלטמא באהל:  ",
+                    "<b>עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ר' נחוניא מטמא פי' במגע ומשא.</b> ור' אליעזר ור' יהושע מטהרין לגמרי:  ",
+                    "אמרו לו לר' אליעזר מה ראית לטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי וכו' אמרו לו אם טמאת כזית בשר הפורש מן המת שכן טמאת עצם כשעורה הפורש ממנו תטמא כזית בשר הפורש מן החי שכן טהרת עצם כשעורה הפורש ממנו פירוש מדנפשיה קא מקשו ליה כלומר הרי לגבי עצם כשעורה אין אתה עושה אבר מן החי כמת שלם ולגבי כזית בשר הפורש ממנו אתה עושה אותו כמת שלם:  ",
+                    "אמרו לר' נחמיה מה ראית לטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי וכו' דברים פשוטים הם:  ",
+                    "<b>אמרו לר' אליעזר מה ראית לחלק מדותיך או טמא בשניהם או טהר בשניהם.</b> פי' בכזית בשר הפורש מאבר מן החי ובעצם כשעורה הפורש ממנו וכבר הקשו עליו מה ראה לטמא כזית בשר הפורש מן האבר והשיב להם והם השיבו לו על תשובתו מאחר שאין אתה משוה עצם כשעורה למת שלם גם לא תשוה כזית למת שלם ואח\"כ אמרו לו מאחר שאתה למד כזית בשר מן המת שלם כמו כן תלמד עצם כשעורה מן המת שלם ויהיה טמא בשניהם ואמר להם מרובה טומאת בשר מטומאת העצמות וכו':  ",
+                    "ד\"א אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא (וכו') במגע ומשא ואהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור פי' אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי מטמא לגמרי חסר הבשר אע\"פ שאינו מטמא באהל מטמא במגע ומשא חסר העצם טהור לגמרי ואע\"פ שיש בו שיעור כשעורה ובזה כשעורה שניהם טהורים ר' אליעזר לטעמיה דאמר עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי טהור לגמרי:  ",
+                    "אמרו לו לרבי נחוניא מה ראית לחלק מדותיך וכו' פשוטים הם:  ",
+                    "ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא פירוש <small>[והוא כצ\"ל יעב\"ץ]</small> (טמא) כברייתו שיש עליו בשר כראוי לו:  ",
+                    "רוב בנינו ורוב מנינו של מת אע\"פ שאין [בהם <small>[צ\"ל רובע.</small><small> יעב\"ץ]</small> רוב] טמאין אף באהל:  ",
+                    "<b>אמרו לו לר' יהושע מה ראית לטהר בשניהם.</b> כלומר למה לא תלמד מה שפירש מאבר מן החי ממה שפורש ממת שלם והלא אבר מן החי כמת שלם לכל דבר אמר להם אם אמרתם במת שלם שיש בו רוב ורובע ורקב פי' רוב בנינו ורוב מנינו מטמאין באהל אף על פי שאין עליהם בשר כלל ורובע קב של עצמות מטמא באהל ומלא תרווד רקב מטמא באהל תאמרו בחי שאין בו אחת מכל אלו הלכך אין לנו להשוות בשר הפורש מאבר מן החי ועצם כשעורה הפורש ממנו למה שפורש מן המת:  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "עיקרה בבכורות פרק קמא והתם מפרש טעמיה דרבי אליעזר דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הוקשו זה לזה ובפדיון הבן כתיב פדה תפדה אפי' כמה פעמים ורבנן סברי אך חלק כלומר חלק בכור אדם מבכור בהמה טמאה והא דקתני פדיון פטר חמור שמת דוקא שמת ביד ישראל עד שלא מסרו ליד כהן אבל מסרו ליד כהן דברי הכל אין לכהן כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "מפרש בתרומות בגמ' דבני מערבא פ' י\"א מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא אפי' כל שהוא טמא נראה לי הא דאמר לטמא אפי' כל שהוא טמא הכי קאמר הא לאסור אפילו כל שהוא אסור ואוסר כעין שאמרו בדג טמא שהציר שלו אוסר רביעית בסאתים ומשנה הראשונה היו אומרים שאין צירן אסור כלל דזיעה הוא וזיעת חגבים לית בהו מששא ופרשא בעלמא הוא ובא הוא והעיד שאין בו קולא אלא לענין הוכשרה משום דלא חשיב אבל לאיסורו אוסר בכל שהוא דלא טהור ומותר אבל לענין טומאה הא קיי\"ל ציר לאו בר קבולי טומאה בבכורות פ' שלישי (כב.) אמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור מה נפשך אי רובא מיא הוא קא עביד ליה השקה ואי רובא ציר [נינהו] ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום מעוטא דמיא הא בטלי להו ברובא ומשום הכי איבעי ליה לפרושי דהאי לטמא אפי' כל שהוא טמא דקאמר לאו טומאה ממש היא אלא לאסור כדפרישית. ובסוף המסכתא חדשתי בפי' זאת הפסקא והוא טוב מזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה במקואות פרק חמישי הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה: \n",
+                    "<b>העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו וכו'.</b> פירוש הזוחלין כמעיין אותן המים הנמשכים חוץ מן המעיין הרי הן כגופו של מעיין לכל דבר ואפי' לקדש בהן מי חטאת והנוטפין דהיינו מי גשמים אע\"פ שיש שם אגם והם מושכין והולכין הרי הן כמקוה ופסולין למי חטאת ובא רבי צדוק והעיד על זוחלין מהמעין שרבו על הנוטפין שהם כשרים. פירוש ואפילו למי חטאת שאם לא רבו הזוחלין על הנוטפין כשרים הם להטביל בהם בכל שהן אבל לזבין ומצורעים ולקדש מי חטאת מיהא פסולין עד שירבו הזוחלין על הנוטפין דתנן במקוואות פרק קמא למעלה מהם מעיין שמימיו מועטים שרבו עליו מים שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא למעלה מהם מים מוכים שהן מטהרין בזוחלין למעלה מהם מים חיים שהם טבילה לזבים והזיה למצורעים [ולקדש בהן מי] חטאת פירוש מוכים כדתנן במס' פרה פרק [ח'] מים המוכין פסולין אלו הן המוכים [המלוחין] והפושרין ותנן בההוא פירקא מי קרמיון ומי פיגא פסולין מפני שהם תערובת אלו הן [מי] תערובת אחד כשר ואחד פסול ונתקרבו שניהם כשרים ור' יהודה פוסלם שמעינן נמי מהכא דלמי חטאת בעינן רובא דכשרים והא דרבי צדוק נמי למי חטאת קאמר כדפרישית ומשום הכי בעינן רובא זוחלין: \n"
+                ],
+                [
+                    "פירוש לענין קדוש מי חטאת קאמר שאם העביר את המים מן המעיין לחבית על עלי קנים ועל עלי אגוזים שהם כשרים כאילו הלכו על הקרקע מה טעם לפי שאינן אוכל ואין מקבלים טומאה אבל אם העבירן על ירקות שהן מקבלות טומאה פסולים דתנן במסכת פרה פרק ששי נתן ידו או רגלו על הירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרים זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול ושאינו מקבל טומאה כשר ובזבחים פרק שני מייתי להא מתניתא ומפרש טעמא דכתיב אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור הויתן על ידי טהרה תהא וכמו שאמרנו לקדש מי חטאת שאם העביר את מי המעיין לחבית דרך ירקות שהן פסולין כן הדין לזבים ולמצורעים שאם ערב הזוחלין עם הנוטפין דרך דבר המקבל טומאה אע\"פ שאינו עושה שאובה פוסל לזבים ולמצורעים לדעת רבי יוסי דתנן במקוואות פרק חמישי העיד רבי צדוק על הזוחלים וכו' ונוטפים שעשאם זוחלים סומך אפילו מקל אפילו קנה ואפילו זב ואפילו זבה יורד וטובל דברי רבי יהודה פירוש סומך מערב כלומר מערב אותם דרך מקל או דרך קנה וכשרים אף לזבים לפי שאינן כלים לעשות שאובים רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין (כולי) [בו] פירוש כי הקנה והמקל אם ייחדן לסמוך עליהם טמאים מדרס: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה במסכת פרה פרק עשירי קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים פירוש קלל כמו שפופרת של חרס או של אבן של חרס אינו מטמא מגבו של אבן אינו מטמא כלל ואפי' הכי אם נתנו על גביו טמא האפר מכרש טעמא בספרי ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח במקום טהור שיהא מקומו טהור מכאן אמר ר' אליעזר הקפר ברבי קלל של חטאת שהוא מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא שנאמר אל מקום טהור ואין זה מקום טהור. וכן אם נתנו על גבי שרץ אין מקומו טהור אבל כשיגיע בו מן הציר הרי מקומו טהור והוא אינו מקבל טומאה והא דאצריכי לפרושי בקלל שנגע בשרץ טהור דמשום דלאו מקבל טומאה הוא לאו לרבי אליעזר אצטריכי לפרושי אלא לדעת רבנן דאילו רבי אליעזר אפילו מי חטאת שנטמאו סבירא ליה שהן טהורין דתניא רבי אליעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרים שהרי נדה מזין עליה וטהורה ומייתי לה להא ברייתא בזבחים פרק דם חטאת (דף צג.) והתם מפרש טעמיה מיהו בספרי דוקני רבי אלעזר קתני לההיא ברייתא ולאו ר' אליעזר תדע דאמרינן התם דסבירא ליה לר' אלעזר הזאה צריכה שיעור ואילו ר' אליעזר הזאה אינה צריכה שיעור סבירא ליה והכי איתא בפרק כל הזבחים שנתערבו (דף פ.) אלא ר' אליעזר קתני לה וכן עיקר הלכך בין לרבנן בין לר' אליעזר אם היה כלי הראוי לקבל טומאה ונגע בשרץ טמא ופסול למי חטאת וקלל היינו טעמא משום דלא מקבל טומאה כדפרישית ומסתברא דלהכי אקרי קלל לשון קליל ולא כדברי הערוך שמביא בערך קלתה תרגום וכדה על שכמה: \n",
+                    "<b>העיד ר' פפייס על נזיר שנזר שתי נזירות וכו'.</b> עיקרה במסכת נזיר פרק מי שאמר הריני נזיר וטעם הנזירות שהוא ל' יום מפורש פ\"ק דנזיר רב מתנה אמר קדוש יהיה יהיה בגמטריא ל' הוו ומשום הכי סתם נזירות שלשים יום וכי אמר הריני נזיר מגלח יום שלשים וא' דלכתחלה שלשים יום שלמים בסופן בעינן ואם גלח יום שלשים יצא דמקצת היום ככולו ומי שנזר שתי נזירות לכתחלה מגלח את הראשונה יום שלשים וא' והשניה יום ששים וא' שהן שלשים יום שלמים בסופן בכל אחת ואחת ואם גלח את הראשונה יום שלשים מכל מקום השניה צריך לגלח יום ששים שהוא יום שלשים ואחד לשניה למנין תגלחתו דהא אמרינן דלכתחלה שלשים יום שלמין בסופן בעינן ובהדי יום תגלחתו הוא שלשים יום ואם גלח השניה כמו כן יום ששים חסר אחד יצא ואשמעינן ר' פפייס תרתי מקצת היום ככולו אפי' בסופן ויום שלשים עולה לו לכאן ולכאן מהו דתימא אע\"ג דמקצת היום ככולו בין בתחלה בין בסוף מיהו חד יומא לתרתי נזירות לא סליק קמ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "עיקרה בתמורה פרק אלו קדשים (דף יח.) והתם מפרש טעמייהו והא לא יקרב דקאמר ר' אליעזר לא יקרב כלל קאמר קסבר למיתה אזיל דקנסי ליה משום גזירה שמא יגדל מהם עדרים לוולדותיהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "ויש שגורסין ערוכות מכ\"מ חד פי' אית להו כמו ששנינו (פסחים מח:) אחת לשה ואחת עורכת והם נסרין חלקות ומשופות מוכנות לעריכת הבצק. ואע\"פ שהן פשוטי כלי עץ מדרבנן מקבלין טומאה ודוקא של נחתומין שהם מיוחדות לעריכה אבל של בעלי בתים לא והכי איתא במסכת כלים פ' ט\"ו ומפרש בתוספתא מפני מה אמרו ארובות של נחתומין טמאות מפני שהן מיוחדות לכלים ושל בעלי בתים טהורות עד שיחזירם לכלי ואית דגרסי עד שייחדום לכלי שאע\"פ שהם משופות שמא לצורך תיבה שפה אותם: \n",
+                    "והם העידו על תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא שהוא טמא שר' אליעזר מטהר. עיקרה בכלים פ' ה' והכי איתא התם תנור שבא מחותך מבית האומן ועשה לו למודים נותנן עליו והוא טהור נטמא סלק את הלמודים טהור החזירן לו טהור מרחו בטיט מקבל טומאה ואינו צריך להסיקו שכבר הוסק חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר' אליעזר מטהר וכו' פירוש תנור שבא מחותך וכו' כלומר מחותך לארכו מלמעלה למטה ועשה לו למודים כמו עמודים שעשה לו סביב סביב כמו עבותות של טיט בהיקפו כדי שיחברוהו ולא יניחוהו להפרד ואותן עמודים נתנן עליו כשהוא טהור כלומר שעדיין [לא] הוסק ואלו הלמודים מחברות אותו ועושות אותו כלי לקבל טומאה אם נטמא אח\"כ וסלק את הלמודים טהור שהרי הוא כמי שנשבר שהלמודים היו עושות אותו כלי ואפי' החזירן לו טהור כי מאחר שהוסק ונתפרד שוב אין הלמודים מועילות בו כלום אלא [אם] מרחו בטיט עם הלמודים אז הם מועילות לחברו ולעשותו כלי זהו כשבא מחותך מלמעלה למטה שהוא צריך למודים אבל אם חתכו חוליות כמו חוליות הבור שהחוליות הן כמו עטרות עגולות אם לא נתן ביניהם חול בודאי בלא למודים ובלא שום דבר הרי הוא טמא כי הוא מתחבר יפה מפני שכל חוליא כבדה נופלת על שלמטה הימנה אבל כשנתן חול בין החוליות החול אינו מניח אותו להתחבר יפה ועל כן היה ר' אליעזר מטהרו אע\"פ שהוסק. וחכמים מטמאים קסברי רבנן אין החול מונע אותם לחבר: \n",
+                    "הם העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים פירוש בתחילה היו אומרים עד הפורים מפני שמפורים ואילך דורשין בהלכות הפסח ואי מעברין שתא אתי לזלזולי בחמץ בפסח והם העידו שמעברין אותה כל אדר אבל משנכנס ניסן לא ואפילו ביום שלשים של אדר נמי לא הואיל וראוי לקובעו ניסן דכתיב החדש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן ולעולם אין מעברין אלא אדר ומפרש טעמא במכילתא ר' יוחנן אומר שמור את חדש האביב בחדש הסמוך לאביב אתה מעבר ואי זה זה אדר: \n",
+                    "והם העידו שמעברין את השנה על תנאי כולו איתא בסנהדרין פ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "פי' היורה של מתכת ואינה מטמאה מאויר ומוסף יורה עטרה של טיט שעושין על שפת היורה של שולקי זיתים הפרוצים והיא מחוברת בבית הכירים שלה וכדי שלא תעלה הרתיחה ותצא לחוץ מוסיפין על שפת היורה עטרה של טיט אותה העטרה הרי היא כמו תנור של חרס נמי מטמאה מאוירה אבל של צבעים לא מפני כי של שולקי זיתים היא צורך גדול ליורה יותר משל צבעים מפני הרתיחה שהיא עולה עם הזיתים ואם לא היתה אותה העטרה היה הכל יוצא לחוץ אבל של צבעים אינו יכול לצאת לחוץ כי הצמר או הפשתן שהם צבועים בה הם עולים למעלה ומגינין על המים שלא תעלה רתיחתן ותצא לחוץ ובתחלה היו אומרים בחלוף מפני כי הצבעים חסים על מי הצבע שלא יתפזרו א) יותר מדאי ואין שולקי. כצ\"ל. יעב\"ץ ויותר (ממה) שאין שולקי הזיתים מקפידים על שליקתן שאין למים צורך אלא מעט וכשבא מנחם בן סגנאי שהיה צבע והיה בקי בענין וראה שהצמר והפשתן עולין למעלה ואין מניחין למים להתפזר קבלו ממנו עדותו והכי איתא <small>[לפנינו ליתא]</small> בתוספתא דעדיות ובתוספתא דכלים [ב\"ק פ\"ד] מפני מה אמרו מוסף תנור של נחתומין טמא מפני שהוא סומך עליו שפוד של צלי ר' יהודה אומר מפני שהוא תולה יורה בשפוד ונותנה עליו ר' יוחנן הסנדלר אומר מוסף תנור טפח מוסף יורה של שולקי זיתים טפחים ואינו מטמא מאויר אלא כנגד המוסף מאימתי מטמא משיתחיל לשלקו: \n"
+                ],
+                [
+                    "איתא בגיטין פרק הנזקין (דף נה.): \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "כבר הזכרנו המחלוקת למעלה [פ\"ה מ\"א] ופשוטה היא: \n",
+                    "העיד ר\"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו שטמא את כולו פי' שהכלי מצרף אותו וזו אינה אלא מעלת החטאת ומשום גזרה שמא יגע בה טמא בכולה גזרו: \n",
+                    "הוסיף רבי עקיבא הסולת והקטורת איתא במסכת חגיגה פרק חומר בקדש: \n"
+                ],
+                [
+                    "וזה הוסיף עדותן [על] של יוחנן בן גודגדא שהוא העיד משנבעלה ואלו העידו משנכנסה לחופה: \n",
+                    "העיד רבי יוסי הכהן ורבי זכריה בן הקצב על תינוקת שהורהנה באשקלון וכו' מביא אותה בכתובות פ\"ב (דף כו:) הא דקתני ועדים מעידין אותה בפסולי עדים קא מיירי כגון עבד ושפחה העידו שהורהנה כשבויה דמיא ובעיא עדים שלא נטמאת: \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה בכתובות פרק קמא פירוש אלמנת עיסה תרי ספקי אית בה כגון שנתערב ספק חלל במשפחה והרי כל המשפחה בספק ספיקא ולשון עיסה לשון תערובת כמו שהעיסה מעורבת מדברים הרבה והעיסה כשרה לטמא ולטהר וכו' כלומר ואימתי אלמנת עיסה בזמן שהפסול שלה ראוי לטמא ולטהר לרחק ולקרב והיינו ספק חללה כשרה בקהל ויכולה להטמא אם תבעל לפסולין ואם זכר הוא יכול לפסול את זרעו אם יבעל את הפסולות כגון ממזרת ונתינה וראוי הוא לטהר אם ידבק בכשרות וישראל שנשא חללה זרעה כשר לכהונה אבל ספק ממזרות ספק נתינות ספק עבדי מלכים שאלו לטמא ולרחק יש בהם לטהר ולקרב אין בהם ואותה עיסה אינה כשרה אע\"פ שהיא ספק ספיקא. והכי איתא בכתובות והתם מפרש טעמא אמר רבן גמליאל קבלנו עדותכם וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה במסכת ע\"ז פ\"ב (דף לז.) והכל מפורש שם: \n",
+                    "בית מטבחיא מפורש בפסחים פ\"ק (דף טז.): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפורש ביבמות פרק בתרא (דף קטו.</b> קכב.): \n",
+                    "<b>העיד ר' יהושע על העצמות שנמצאו וכו'.</b> עיקרה מפורש בתוספתא דעדיות (פ\"ג) ומביא אותה בזבחים פרק בתרא (דף קיג.). והכי תני לה בתוספתא פעם מצאו עצם בלשכת דיר העצים ובקשו לגזור טומאה על ירושלים עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בושת היא לנו ולא כלימה היא לנו שנגזר טומאה על עיר אבותינו אימתי מבול אימתי נבוכדנצר כלומר כבר נבדקה העיר מהם ופנו אותה אין לנו להחזיק טומאה אחרת ובאותה שעה נמנו וגמרו שיהא מלקט עצם עצם והכל טהור. יש מפרשים מפני כי היו משליכים שם עצמות הקדשים ונמצאו שם עצמות אדם בין העצמות לכך מלקט עצם עצם כלומר בורר עצמות האדם בין עצמות הקדשים והשאר הכל טהור ויש מפרשים שמצאו אותם מפוזרים טמונים בארץ וכשחפרו בה מעט נתגלו ואמרו חכמים אף ע\"פ שבשלש מקומות וארבע נמצאת הטומאה לא פסיק עוד טומאה אלא מלקט אותם עצם מכאן ועצם מכאן והשאר הכל טהור "
+                ],
+                [
+                    "מביא אותה בשבועות פרק שני ופשוטה היא: \n"
+                ],
+                [
+                    "טומאה וטהרה פסלות והכשר קאמר וכן רחוק וקרוב אלא שהטומאה הוא פסלות גמור וריחוק וקרוב הוא הולד פגום שאמרו חכמים אי נמי הטומאה פסול כהונה: \n",
+                    "אלא לרחק את המקורבים בזרוע וכו' דכתיב והשיב לב אבות על בנים וגו' משמע ליה על קירוב משפחה קאמר: \n",
+                    "ר' (ישמעאל) [שמעון] אומר להשוות את המחלוקת שיש בין החכמים בדברי תורה (ר' ישמעאל) [ר\"ש] דריש מהני קראי דלעיל דכתיב זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים וכתיב בתריה הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים וגו' כלומר על החוקים והמשפטים ישוה לב האבות עם לב הבנים שלא תהיה עוד מחלוקת ביניהם: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים לעשות שלום בעולם.</b> כלומר לעשות שלום לישראל מן האומות ולבשר אותם על ביאת הגואל וזה יום אחד לפני ביאת המשיח והיינו דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם כלומר לב האבות והבנים אשר נפל בם מורך מפחד וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרותם ישוב אותו היום לגבורתו וישובו אלה את אלה ויתנחמו זה בזה אמן וכן יהא בימינו והא דכתיב בסיפא דקרא פן אבא והכתי את (כל) הארץ חרם לדעת כולם על המקרא הראשון הוא חוזר וכך הוא פירושו זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב וגו' ואם תזכרו הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' פן אבא והכתי את (כל) הארץ כלומר זכרו תורתי פן אבא והכתי את הארץ חרם ואם תזכרו לא אבא ואשלח לכם מושיע רב והושיע אתכם מאויביכם אמן במהרה בימינו: \n",
+                    "עוד יש לפרש מלקט עצם עצם והכל טהור לומר שאין להם (אלא) שכונת קברות וכן שנינו בתוספתא דאהלות פרק ט\"ז פיקא שמטילין (אותו) [לתוכו] הרוגים מלקט עצם עצם והכל טהור והנקבר שלא ברשות אין לו שכונת קברות ובמשנת אהלות פרק ט\"ז [בור] שמטילין לתוכו נפלים או הרוגים מלקט עצם עצם והוא טהור ר' שמעון אומר אם התקינו לקבר מתחילה יש לו תפיסה והנך עצמות דלשכת דיר העצים כי האי גוונא הוא דהוו ולא חיישינן לשכונת קברות וזה עיקר וברור: (לעיל פ\"ז מ\"ב) \n",
+                    "העיר ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור שמשנה הראשונה חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן: מפרש בירושלמי (פ\"י דתרומות) מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא טמא בכל שהוא הא דקתני טהור מלהכשיר בשערב בו מים קאמר כדאמרינן בבכורות (דף כג:) נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בצירן [ועל ידי תערובת המים הציר מכשיר אבל בפני עצמו לא מנו אותו בכלל עם המכשירים במשנת מכשירין ומסתברא דלא מכשיר דלא עדיף ממי פירות ועכשיו בא רבי צדוק והעיד על ציר חגבים טמאים שהוא טהור מלהכשיר בא לומר שהוא אסור באכילה ואפילו על ידי תערובת ציר של חגבים טהורים הלכך אף על פי שערב בו מים כמי שזרק אותם לטיט דמו ובטל חשיבותם בתוכו מלהכשיר לפי שאינו דבר שהוא ראוי לאכול ולא למכור שאין מוכרין כיוצא בו בשוק דאילו למשנה הראשונה כיון שהיו אומרים שאינו אסור ואינו אוסר תערובתו אם ערב בו מים כבר חשב את המים מחשב הציר עמהם להכשיר ולקבל טומאה ואפילו למשנת ר' צדוק לטמא טמא בכל שהוא שהרי המים טמאים על גב עם הארץ ובבכורות פרק ג' (דף כב.) גרסינן אמר ר\"ל משום רבי יהודה נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור מה נפשך אי מיא רובא נינהו קא עבד להו השקה ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום מיעוטא דמיא הא בטלי להו ברובא ולפי זה הענין צ\"ל כי למשנה הראשונה שהיו אומרים שהוא מותר ומכשיר ע\"ג המים בשערב בו מים קאמר ואילו למשנה אחרונה כיון שהוא אסור באכילה אע\"פ שהוא רוב המים אינו מכשיר כנ\"ל. עוד י\"ל דר' צדוק נמי להקל בא לומר שהציר של חגבים טמאים אין דרך בני אדם לכנסו וכל כך הוא נמאס שאפילו המים שבו הוא מבטלן מלהכשיר מפני שהוא כמשקה סרוח וכל שכן שאינו אוסר את עירובו בציר חגבים טהורים אבל לטמא טמא בכל שהוא דקסבר ר' צדוק לענין טומאה כיון שכבר היו המים טמאים קודם ערובן ועדיין הוא ראוי לאכול על ידי תערובת לא בטלה טומאתן מהן אבל הכשרן שהוא מכאן ולהבא אחר שנתערבו בציר בטל מלהכשיר נמצא מעדותו של ר' צדוק למדנו שאפילו להכשיר אינו ראוי ואפילו על ידי רוב מים שבו ואילו למשנה הראשונה מכשיר היה שלא היו חושבים אותו כמשקה סרוח: וזה הפי' נ\"ל יותר מכולן שאילו בא ר' צדוק להחמיר כפירוש הראשון לא היה פותח דבריו בטהרה והאסור בא מן הכלל אבל היה פותח באסור והטהרה היתה באה מן הכלל: \n",
+                    "סליקא לה מסכת עדיות עם פירוש הראב\"ד ז\"ל \n"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna Edition",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ראב\"ד על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "ראב\"ד על משנה עדיות",
+        "enTitle": "Ra'avad on Mishnah Eduyot",
+        "key": "Ra'avad on Mishnah Eduyot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Ra'avad on Mishnah Kinnim/Hebrew/Vilna, 1897.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Ra'avad on Mishnah Kinnim/Hebrew/Vilna, 1897.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..39eec59b55611e9aeb4df65759635c292a6c0d68
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Ra'avad on Mishnah Kinnim/Hebrew/Vilna, 1897.json	
@@ -0,0 +1,159 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Ra'avad on Mishnah Kinnim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002091974/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1897",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ראב\"ד על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah"
+    ],
+    "text": {
+        "Introduction": [
+            "<b>וזאת השירה כתב הראב\"ד ז\"ל קודם התחלת פירושו.</b>",
+            "לאל גומר מלאכות עד אשר לא קראמו ותהיינה ברואות: <br>אני מפיל תחנותי לפניו. להאיר את שתי עיני במראות: <br>בקנין גוף הלכות התלויות. ופתרונם כמו במות טלואות: <br>ואף כי רש ודל ודך ונקלה. בקן סתום וגוזלות להלאות: <br>אשר כי רחמי אל הגדולים איחל עד אשר כתב מנאות: <br>יסובוני חסדיו העצומים. היות מופת לדורות וגם אות: <br>אשר אברהם בנו דוד קראו אלהיו לחשב מחשב למלאות: <br>שלשה הפרקים החזקים. בדיניהם ופשריהם להראות:"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "חטאת העוף נעשית למטה וחטאת בהמה למעלה. פי' חטאת העוף הזאתה למטה מן הסקרא כדדרשינן בזבחים פרק קדשי קדשים והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח ימצה משמע (מאליו) מדלא כתיב (ימציא)<sup class=\"footnote-marker\">א</sup><i class=\"footnote\">ויש לנקד ימצה.</i> [ימצה] ואיזהו קיר שהשירים שלו מתמצין מאליהם ליסוד הוי אומר זה קיר התחתון פי' למטה מהסיקרא",
+                    "והיא נעשית על קרן מערבית דרומית כדילפינן טעמא התם בההוא פירקא לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה חטאת היא מנחה היא וקרייה רחמנא חטאת כלומר חטאת העוף שהיא הבאה תחתיה לומר לך חטאת העוף כמנחה מה מנחה בקרן מערבית דרומית להגשתה אף חטאת העוף בקרן מערבית דרומית והגשה בחטאת העוף ליכא וכי איתקש להזאתה איתקש. ומנחה גופה מנא לן כדתניא בתורת כהנים זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' יכול במערב תלמוד לומר אל פני המזבח<sup class=\"footnote-marker\">ב</sup><i class=\"footnote\">בתו\"כ אי אל פני המזבח יכול כו'.</i> [יכול] בדרום פי' שהכבש היה בדרום ומקום עלייתו הוא הפנים שלו שכל פנותיו דרך שם תלמוד לומר לפני ה' הא כיצד מגישה בקרן מערבית דרומית ודיו",
+                    "אבל מליקתה בכ\"מ במזבח [כשירה שהרי לא קבע מקום למליקתה מיהו צריכה שתהא במזבח] כדי שתהא קרובה למקום הזאתה ומצוי דמה שלא יתפזר דם הנפש [נ\"א שכך שנינו בברייתא גבי חטאת העוף הוזה ולא מיצה דמה כשרה ובלבד שיתן למטה מן הסיקרא מדם הנפש. וטעמא דמלתא דכתיב בחטאת העוף והזה מדם החטאת מעצמה של חטאת דהיינו דם הנפש אבל בעולת העוף כתיב ונמצה דמו כולו ושנינו מיצה דם הנפש ולא מיצה דם הגוף פסולה והכי דריש לה בספרא וכו'] שהרי שנינו בעולת עוף מצה דם (הראש) [הנפש] ולא מצה דם הגוף פסולה שנאמר ונמצה דמו דם כולו ובחטאת העוף כתיב והזה מדם החטאת מעצמה של חטאת דהיינו דם הנפש והכי דריש ליה בסיפרא<sup class=\"footnote-marker\">ג</sup><i class=\"footnote\">כאן צ\"ל הנ\"א שבא מקודם בט\"ס.</i>",
+                    "והזאתה של חטאת העוף [אין בה קבלת כליו] אינה באצבע כחטאת בהמה אלא בגוף העוף אוחז הראש בגוף ומזה בו למטה מן הסיקרא בקרן מערבית דרומית מדם הנפש מדלא כתיב ולקח ונתן באצבעו כדכתיב בחטאת בהמה דילפינן בה לקיחה לקיחה מויקח משה חצי הדם וישם באגנות מה להלן בכלי אף כאן בכלי אבל הכא דלא כתיב לקיחה ונתינת אצבע לא בעינן לה]",
+                    "והשירים מתמצין על היסוד ואם הזה ולא מצה כשרה שנאמר והנשאר עשאו כשירים מיהו ההזאה והמיצוי במקום אח' הוא והוא מתמצה ליסוד מאליו וכיון שהמצוי עצמו אינו מעכב שאם לא מצה ממנו כלל כשרה [גם] אם מצה דמה בכל מקום במזבח כשרה והכי איתא בזבחים",
+                    "וחטאת בהמה טעונה [קבלת כלי ו]מתן דמים באצבע על ד' קרנות למעלה מן הסקרא דכתיב בחטאת ולקח מדמה באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה:",
+                    "עולת העוף נעשת למעלה ועולת בהמה למטה. פי' עולת העוף לא היה בה הזאה אלא מיצוי שהיה הדם מתמצה מאליו מן העוף למזבח ולא היה מתיזו וההזאה של חטאת היתה בהתזה והמיצוי היה למעלה מן הסקרא ואיכא תנא דאמר שעל הקרן [נ\"א שעל הקיר] ממש היה מוצה.",
+                    "והטעם לשניהם דכתיב ומלק את ראשו והקטיר המזבח ונמצה דמו על קיר וכי תעלה על דעתך שאחר שמקטיר מוצה אלא מה הקטרה בראשו של מזבח אף מצוי בראשו של מזבח אלמא במקום הקטרה הוי המצוי וא\"א לומר על גבי [מערכה] עצמה דהא כתיב ונמצה דמו על קיר המזבח אלא מה הקטרה למעלה אף מצוי למעלה והקרן [נ\"א דהיינו קיר המזבח ואף קרן] עצמו ראוי להקטיר עליו ע\"י הדחק. ומ\"ד למעלה מן הסקרא ולא בעי' על [נ\"א על קיר ולא על] הקרן קסבר על ידי הדחק אף הסובב עצמו מקום הראוי (להקטרה) [להקרבה] הוא ועושין מערכה על גבי סובב [להקטיר שם]",
+                    "ומליקתה נמי היתה על אותו קרן עצמו למעלה מן הסקרא דמחד טעמא נפקי. דכתיב ומלק (את ראשו) והקטיר ונמצה והלא אין מקומה של הקטרה בכאן שאחר מכאן כתיב והקטיר אלא לא באה הקטרה לכאן אלא להקיש אליה המליקה והמצוי לקבוע להם מקום למעלה כדפרשינן",
+                    "והיא היתה נעשית בקרן דרומית מזרחית [למעלה] כדמפרש טעמא פ' קדשי קדשים מפני שקרובה לבית הדשן פי' מקום שנותנין שם תרומת הדשן ודשון מזבח הפנימי והמנורה והוא היה במזרחו של כבש כדתנן במסכת תמיד הגיע לרצפה הופך פניו לצפון והלך למזרחו של כבש כעשר אמות צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום שנותנין שם מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה דכתיב ומלק והקטיר ונמצה דמו והסיר את מוראתו (מעליו) [בנוצתה] והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן מקום הקבוע לדשן אחר והיינו תרומת הדשן כדכתיב ושמו אצל המזבח [ומדכתיב הכא קדמה אל מקום הדשן ש\"מ שמקום אותה הדשן האמור להלן במזרח ולא מזרח המזבח אלא מזרחו של כבש מדכתיב ושמו אצל משמע מיד סמוך לירידתו ומדכתיב] (קדמה דמשמע סמוך למזבח מיד וזהו מזרחו של כבש שהיה מצוי לה בירידתו מיד מדכתיב) והסיר והשליך משמע ממקום שמולק ומוצה משם היה משליך המוראה לבית הדשן שאם נאמר שהיה (הולך עמה ממקום למקום) [מוליכה בידו לשם] למה בהשלכה יבא עד מקום הדשן ממש ויתן בנחת אלא שמע מינה ממקום מליקתה ומצוי דמה משם היה משליך המוראה לבית הדשן ואיזהו מקום הראוי להשליך ממנו לבית הדשן הוי אומר זה קרן דרומית מזרחית שהיה קרוב משם ואין דבר מפסיק (וכשבאת עולת העוף כשרין) [וא\"ת כיון דושמו אצל משמע בירידתו מיד למה מהלך במזרחו של כבש כעשר אמות. אשיבך שאם היה מניח בתחלת הכבש לאלתר לא היה מקום ראוי להשלכת המוראה לשם שכך שיערו חכמים מתוך קלות המוראה והנוצה אין כח הכהן מספיק להשליכה יותר מל\"א אמה [הגה\"ה נ\"ב עיין בזבחים ס\"ד] וכאן רחוק יותר מל\"ב אמה אפילו יעמוד על הסובב הרי הן ל\"א אמה ואלכסון ששה אמות שהיה מזרח הכבש רחוק מקרן דרומית מזרחית יותר מל\"ב ולכך היה מתקרב אצל הקרן יו\"ד אמות",
+                    "וכשרבו עולת העוף במזרח] שהיו שם כהנים הרבה שמולקין ואין זה (הכהן) יכול לעמוד שם היה מולק אותה על קרן מערבית דרומית שאף אותו קרן ראוי (להשלכה זו) [להשלכת המוראה למקום הדשן] על ידי הדחק [שאינו רחוק ל\"א אמה שלימות. ונראה בעיני שאותן שלשה טפחים שהיה מרחיק הדשן מן הכבש כדי שיעמוד הכהן על הסובב בקרן מערבית דרומית ויראה מקום הדשן ויכוין לשם המוראה שאם היה נותנים הדשן סמוך לכבש ממש גובה הכבש וריחוק הקרן מעכבין אותו מלראות בו ולא יוכל לכוין המוראה לשם]",
+                    "ואע\"פ שהיה שם בית הדשן אחר במזרחו של כבש כדאיתא בזבחים ובספרא שהיו שורפין שם פסולי קדשי קדשים ופסולי קדשים קלים [אפ\"ה] אין לנו לומר שיזרק שם המוראה והנוצה (דהא כתיב אל מקום הדשן משמע דשן הקבוע למקום וזהו תרומת הדשן דכתיב ביה אצל המזבח) [לפי שאותו בית הדשן לא היה אצל המזבח ואת\"ל היה אצל המזבח אל מקום הדשן משמע דשן הכתוב בו אצל המזבח דהיינו תרומת הדשן] אבל פסולי קדשים לא מצינו להם [מקום] קבוע בעזרה לשריפתן אלא מדכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה בקדש לא תאכל באש תשרף (להחמיר) [לימד] על חטאת פסולה ששריפתה בקדש וה\"ה לשאר פסולי קדשים אבל מקום קבוע לא למדנו להם אלא מדלא כתיב בהו אל מקום הדשן [הקדש] ש\"מ מקום אחר הוא שאין מערבין דשן הנעשין כמצותן עם דשן שאין נעשין כמצותן.",
+                    "ועולת בהמה למטה מן הסקרא שתי מתנות שהן ארבע אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן דרומית מערבית דכתיב ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד [המזבח אלמא עולה טעונה יסוד קרן דרומית מזרחית לא הוה ליה יסוד] שהיסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב אוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת כך היא שנויה במסכת מדות ומפרש [טעמא] בזבחים ב[פרק] איזהו מקומן מפני שלא היה אותו קרן בחלקו של טורף דכתיב בנימין זאב יטרף וגו' ומתרגמינן בנימין בארעיה תשרי שכינתה ובאחסנתיה יתבני מדבחא",
+                    "והמתנות של עולה אינן באצבע אלא במזרק עצמו היה זורק אחד כאן ואחד כאן (דהא לא כתיב אצבע בזה) [דלא כתיב בי' אצבע]",
+                    "ואם שנה בזה ובזה פסל דדרשינן בסיפרא ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה אין לי בלא ירצה אלא שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו מנין שנשחטה בלילה נשפך דמה יצא דמה חוץ לקלעים והלן והיוצא ושקבלו פסולין וזרקו את דמה הניתנין למטה שנתנן למעלה והניתנין למעלה שנתנן למטה [הניתנין] בחוץ שנתנן בפנים והניתנים בפנים שנתנן בחוץ ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן ת\"ל לא יחשב לו [הגה\"ה פי' מיותר לדרשא]",
+                    "ולענין שריפה נמי מרבי להו בההיא פרשתא לא יאכל באש ישרף אין לי טעון שריפה אלא הטמא בלבד והנותר כו' מנין הלן והיוצא וכו' והניתנין למעלה שנתנן למטה והניתנין למטה שנתנן למעלה ת\"ל בפרשת ואתה תצוה גבי נותר ושרפת (את הנותר) באש לא יאכל כי קדש הוא כל שפסולו בקדש טעון שריפה:",
+                    "מתני' סדר הקנין כך הוא החובה אחד חטאת ואחד עולה בנדרים ובנדבות כולן עולות. פי' החובה היא חובתו של זב וזבה [ונזיר] ומצורע בדלות [ויולדות בדלות. ושמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש קדשיו בדלות] וכולן מביאין ב' פרידין אחד לעולה ואחד לחטאת כדכתיב קראי והן מתפרשות איזו לחטאת ואיזו לעולה בלקיחת בעלים כשהוא מפריש את קנו ויאמר איזו לחטאת ואיזו לעולה ואם שינה מעשיהם פסל. א\"נ בעשיית כהן הן מתפרשות כשימשוך אחת מהן ויעשנה חטאת חברתה נקבעת עולה מאליה ואם שינה מעשיהם אחר שהתחיל בהן פסל ונפקא מקראי במסכת יומא דגבי יולדת כתיב ולקחה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת הרי בלקיחת בעלים וגבי זב כתיב ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה הרי עשיית כהן.",
+                    "בנדרים ובנדבות כולן עולות שלא מצינו תודה ושלמים מן העוף אלא מן הבהמה כמו שמפורש בהן ולא מצינו בעוף אלא חטאת ועולה וחטאת אינה באה בנדר ונדבה הלכך כי אמר הרי עלי קן שתיהן עולות ואין קן פחותה משתים [שכך הוא דרך קן צפור להיות שנים דהא גבי קן צפור כתיב אפרוחים ואין אפרוחים פחות משתים ועוד מדלא קאמר הרי עלי פרידה ש\"מ לטפויי אחרת קאמר] ואפילו בבהמה עצמה כי אמר הרי עלי כבש לקרבן יביאנו עולה שאין אתה רשאי למשכו להקל אלא להחמיר והעולה חמורה מן התודה והשלמים [וכן שנינו במס' שקלים המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה הראויה לגבי מזבח זכרים ונקבות ר' אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות וכו' ר' יהושע אומר זכרים עצמם יקרבו עולות אלמא כל מה שראוי לעולה אינו יוצאה מידי עולה:",
+                    "מתני'] איזהו נדר האומר הרי עלי עולה איזהו נדבה האומר הרי זו עולה. פי' כשאמר עלי נקרא נדר דכתיב ונדריה עליה וכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו וכל פרשת נדרים בלשון עלי נדבה האומר הרי זו דכתיב בתרומת המשכן מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו וגו' וכתיב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. אלמא נדבה בלשון זה וכל פרשת המשכן שהיא נדבה היא בלשון הבאה דכתיב כל נדיב לבו יביאה וכתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם משמע שלא היה מחוסר הפרשה אלא הבאה בלבד ואלו גבי נדר כתיב כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו ואילו במזומן לתוך ידו או בדבר הידוע [מאי לשון תשלומין איכא] היל\"ל לא תאחר להביאו:",
+                    "[מתני'] מה בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים מתו או נגנבו חייב באחריותן ונדבות אינו חייב (באחריותן). טעמא מפרש במגילה דתניא רבי שמעון אומר ונרצה לו לכפר עליו את שעליו חייב באחריותו כלומר (מי) [את] שאמר עלי חייב לטפל בה עד (שנתכפרה) [שעת כפרה] ומאי משמע לשון עלי שחייב עצמו באחריות א\"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין ליה אכתפיה דמי ושוייה חוב עליה זהו ההפרש שבין נדרים לנדבות אבל לענין בל תאחר ושאר הלכות קדשים אין בין זה לזה כלום והיינו דקתני אלא שהנדרים חייב באחריותן כלומר אין ביניהם הפרש אלא זה בלבד:"
+                ],
+                [
+                    "חטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת אפילו אחת בריבוא ימותו כולן. מאי טעמא להקריבן חטאת א\"א ולהקריבן עולה א\"א שהרי שאם שינה חטאת (לעולה) [למעלה] ועולה (לחטאת) [למטה] פסל ואינו רשאי להקריב בתחלה לפסול ואם היה מין בהמה היינו אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה חטאת ובדמי היפה ממין זה עולה ויפסידו הבעלים המותר מביתו אבל בעוף א\"א שאין לעוף פדיון שלא נאמר פדיון בפרשת אם בחקתי לפסולי המוקדשים אלא לבהמה בלבד דתניא בסיפרא ומייתינן לה במנחות פ' המנחות והנסכים ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה (קרבן) לה' והעמיד את הבהמה וגו' והעריך בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר או אינו אלא בבהמה טמאה ממש כשהוא אומר למטה אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמורה כו':",
+                    "חטאת שנתערבה בחובה אין כשר אלא מנין חטאות שבחובה וכן עולה שנתערבה בחובה אין כשר אלא מנין עולות שבחובה בין שהנדבה מרובה והחובה מועטת בין שהחובה מרובה והנדבה מועטת בין ששתיהן שוות. פי' חובה זו היא קן סתומה של זבה או של יולדת או של שאר מחוסרי כפרה שלא נתפרשו איזו לחטאת ואיזו לעולה בלקיחת בעלים ועכשיו הם מתפרשות בעשיית כהן.",
+                    "והנדבה האמורה כאן היא העולה האמורה כאן וה\"ה שהיה יכול לומר כן בחטאת ויאמר (כן) [בין] שהחובה מרובה והחטאת מועטת כו' אלא לפי שהחטאת גם היא חובה לא יתכן לשומע להפריש בין חטאת לחובה ולפיכך סידר משנתו בעולת נדבה שנתערבה בחובה שיש בה חטאת ועולה. [ורישא לא מתני ליה בלישנא אחרינא ומשום הכי תני ליה בחטאת וחובה אבל בסיפא דמתני לה בחובה ונדבה כמה דאפשר לאפלוגי מחטאת וחובה מפליג].",
+                    "נחזור לפרש משנתינו חטאת העוף שנתערבה בקן אחד סתומה של חובה הרי יש כאן שתי חטאות ועולה אחת אינו יכול להקריב מאלו השלש פרידין אלא חטאת אחת שהיא מנין חטאות שבחובה שהחובה אין בה אלא חטאת אחת בקן אחת ואותה החטאת ראשונה קרבה ממה נפשך בין שהיא חטאת המתערבת בין שהיא אחת מן הקן הרי ראויה להקריב הראשונה לחטאת אבל השתי פרידות הנשארות אינו (חייב) [יכול] להקריבן לא חטאת ולא עולה שכשיבא להקריב אחת מהן חטאת שמא (השנית) [השלישית] של קן היא וכיון (שמשך) [שקרבה] אחת מהן לחטאת השניה מאיליה היא נקבעת לעולה [מיד] ואם בא להקריב [מהן] עולה שמא החטאת שנתערבה היא הלכך ה\"ל ספק חטאת שנתערבה בעולה וימותו וכן עולה ידוע שנתערבה בחובה אין כשר להקריב אלא עולה אחת שיקריב ראשונה והוא על הדרך עצמו שפירש לחטאת.",
+                    "עכשיו פירשנו בעולה אחת שנתערבה בקן אחת סתומה שהעולות שבהן אינן אלא אחת כמו הנדבה המתערבת וזהו שתיהן שוות ששנינו במשנתינו ואם היו הקינין הסתומות שתים ועולת נדבה המתערבת אחת הרי עולת החובה מרובה על עולת הנדבה ויכול להקריב מהן שתי העולות כמנין עולות החובה ממה נפשך והג' פרידין הנשארים ימותו מפני שיש בהן שתי חטאות ועולה א' ואינן ידועות והכל כאשר פירשתי למעלה ואין בהם הפרש:"
+                ],
+                [
+                    "מתני' בד\"א בחובה ובנדבה שנתערבו אבל חובה שנתערבה זו בזו א' לזו וא' לזו שתים לזו ושתים לזו ג' לזו וג' לזו מחצה כשר ומחצה פסול פי' קן סתומה של זו שנתערבה בקן סתומה של זו או שתים של זו ושתים של זו שנתערבו מחצה כשר ומחצה פסול שאם היו שתים לזו וב' לזו הרי הן ח' פרידין יקח מהן ד' ויעשה מהן שתי חטאות ושתי עולות ממה נפשך אם של אשה אחת הן הרי כדין נעשו ואם הם (שתי פרידין) [הגה\"ה כך נ\"ל שיש למחוק התיבות המוקפות ואם תגיה ואם הם שני פרידין לזו ותמחוק מלת<sup class=\"footnote-marker\">א</sup><i class=\"footnote\">כ\"ה בעל מלא\"ש וליתא בנוסחת הראב\"ד שבגמ'.</i> שנים והכל עולה לכוונה אחת]. שנים לזו ושנים לזו הרי הן כשרות עולות לזו וחטאות לזו או חטאת ועולה לזו וחטאת ועולה לזו [ואם הם שלשה לזו ואחת לזו הרי שתי חטאות ועולה אחת לזו ואחת לזו או שתי עולות וחטאת לזו וחטאת לזו והכל כשר]. שכל אחת מהן ראוי לשתי עולות ושתי חטאות וזה יקרב לשם בעליו סתם אבל הארבעה פרידין הנשארות אינו יכול להקריבן כלל שאם בא לעשות מהן שתי חטאות שמא הן בנות זוגן של אותן חטאות שהקריב תחלה ואין הד' חטאות לאשה בשתי קינין והרי הן עולות שנעשו כמעשה חטאות ופסולות וכן אם יבא לעשות שתי עולות שמא הן בנות זוגן של עולות הראשונות והרי (הן) [אלו] אינן ראויות [אלא] לחטאות ואם יעשה אותן כמעשה עולות יפסלו:",
+                    "אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשה לזו ומאה לזו המועט כשר בין משם אחד בין משני שמות בין מאשה אחת בין משתי נשים גם זו על הטעם הראשון שאם יש לזו קן אחת ולזו שתים יקח שתי פרידות כשיעור המועט שבהן ויעשה מהן חטאת ועולה ממה נפשך שהרי אפילו אפחות שבהן ראויה לחטאת ועולה ואם הן של שתי נשים כשרות הן מ\"מ לבעליהן אבל הארבע פרידין הנשארות אינן ראויות לא לחטאות ולא לעולות שאם בא להקריב מהן שתי חטאות בכל אחת ואחת נאמר שמא היא בת זוגה של חטאת הראשונה והן של בעלת קן אח' ואין זו ראויה אלא לעולה וכשיבא להקריב עולות נאמר בכל אחת ואחת שהיא בת זוגה של עולה הראשונה וכיון שקרבה עולתה זו אינה ראויה אלא לחטאת וכן נאמר באחת לזו ומאה לזו או בשתים לזו ומאה לזו ששיעור המועט יהיה כשר מחצה חטאת ומחצה עולה והשאר ימותו וכל זה בכהן הבא לימלך בחכם ונאמר לו כך וכך ראויות להקרבה והשאר למיתה שאינו רשאי להקריב בתחילה לפסול:",
+                    "[מתני'] בין משם אחד בין משני שמות בין מאשה אחת בין משתי נשים כיצד משם א' (בין משני שמות לידה ולידה)<sup class=\"footnote-marker\">א</sup><i class=\"footnote\">בכ\"י נמחק הל' שבלידה ולידה ותקן נידה ונידה.</i> [לידה ולידה] זיבה וזיבה משם אחד משני שמות לידה וזיבה כיצד משתי נשים על זו (לידה) ועל זו לידה על זו זיבה ועל זו זיבה משם אחד (כיצד) משני שמות על זו לידה ועל זו זיבה פי' בין משם אחד בין משני שמות לאשה אחת בין משם אחת בין משני שמות לשתי נשים כך דינו כמו שאמרנו ואע\"פ ששנינו בכריתות האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים אלמא קן אחד עולה לכמה זיבות וכיון דהכי הוא יכולה היא לשנות קנה מלידה ללידה אפ\"ה לענין עירוב קן בקן ספיקן [שוה] לשני שמות או לב' נשים לפי שהקן כשהפרישה אותה לחובתה מיד פרידה אחת נקבעה לחטאת ופרידה אחת לעולה וכשתמשך אחת מהן לחטאת מיד השנית נקבעת לעולה ואם יקריבנה חטאת תפסל הלכך כשיתערבו קן בקן אין הכהן יכול לעשות אלא קן הראשונה בלבד והקן השנית אינה ראויה לא לחטאת ולא לעולה שאם יבא להקריב חטאת נאמר (עולה) זו היא בת זוגה של חטאת הראשונה שהופרשה עמה בקן א' וכיון שקרבה אחת מהן חטאת תחילה השניה מיד נקבעת לעולה ואם יעשנה חטאת פסולה והני מילי כשהפרישתן תחלה כל קן וקן בפני עצמו ואמרה זו הקן לחובתי אבל אם הביאה ארבעה פרידין בעירוב ואמרה אלו לשתי חובות שעלי יקריב הכהן כל שתים מהן שירצה לחטאות ושתים האחרות לעולות שכשימשכו אלו לחטאות יוקבעו השניות לעולות [ובכה\"ג מתוקמי כולהו פרקין]:"
+                ],
+                [
+                    "[מתני'] רבי יוסי אומר שתי נשים שלקחו קיניהן בעירוב או שנתנו דמי קיניהן לכהן לאיזו שירצה הכהן יעשה חטאת ולאיזו שירצה יעשה עולה בין משם אחד בין משני שמות. פי' שלקחו קיניהן בעירוב שנתנו מעותיהן בשיתוף ולקחו שתי קינין והביאום לכהן ואמרו אלו לשתי חובתנו לאיזו שירצה יקריב עולה וכו' והוא על הדרך שפירשתי לאשה שהביאה קינה בעירוב שאין קביעתן אלא בעשיית כהן ואין כאן ספק עירוב ומשנה זו מביא אותה בערובין פ' בכל מערבין לומר דר' יוסי ס\"ל יש ברירה כלומר אע\"פ שהשתי קינין הללו [משותפות] (מעורבבות) והכהן הוא שחלק אותן ביניהן והנשים לא (ראו) [ידעו] בחלוקה עד לאחר כפרה ואמרינן יש ברירה וכיון שרצו עכשיו באותה חלוקה נאמר הוברר הדבר שמתחלה לחלוקה זו היו עומדות וזו מחלה חלק פרידה לחברתה וזו לחברתה וכל אחת ואחת נתכפרה בשלה. ודוחה אותה לומר דלעולם רבי יוסי סבר אין ברירה והכא כגון שהתנו מתחלה [פירוש בשעת השיתוף התנו שיחלק הכהן ביניהן ויהיה חלוקתו חלוקה והן ימחלו חלקן כל אחת לחברתה הוה זה ודאי מתחלה] הוברר.",
+                    "והכהן קודם כפרה מחלקן והם עשו אותו שליח לחלוקתן [נ\"א והא קמ\"ל דלא גזרינן שתי נשים זה אטו עירוב שתי נשים של מעלה א\"נ דיוקא דמתני' גופא אשמועינן דכי קפדינן בעירוב הקינין ה\"מ כשהוקדשו ואח\"כ נתערבו אבל נתערבו מתחלה בתורת שיתוף שיהא לכל אחת ואחת חלק בכל פרידה ופרידה ואח\"כ הביאום לכהן ואמרו אלו לשתי חובותינו ואתה תחלוק אותם לשנינו ויהא חלוקתך חלוקה והרי אתה שלוחנו כהאי עירוב לא קפדינן כלל אפי' בשתי נשים וכ\"ש באשה אחת כמו שפי' למעלה. ולאיזה שירצה יקריב חטאת כו' לפי שכיון שיש לכל אחת חלק בכל פרידה ופרידה ואין קן ברורה לאשה זו עדיין אין אחד מן הפרידין הנשארות נקבעות לעולות עד שעת עשייתן לפי שאין לה בת זוג לאותה חטאת והג' פרידות הנשארות יש בהן חטאת ועולה ואין ידועות ועדין הן כתחלתן שהן סתומות ותלויות בעשיית כהן. וכל מה שאמרנו כו'] ודוקא כשנשתתפו במעות ולקחו קיניהן בעירוב שכשיעשו הכהן שליח לחלוקתן על ידי תנאי והן ימחלו חלקן כל אחת לחברתה ואין כאן חשש עירוב הקינין אבל אם לקחו קיניהן זו בפני עצמה (וזו בפני עצמה) ועירבום והביאום לכהן כיון שאמרו אלו לחובותינו הואיל וחובות בפני עצמן הן ואין משותפות החובה בכל מקום שהיא (היא) נקבעת (א') לחטאת ואחת לעולה ואם יעשה מהן שתי חטאות או שתי עולות האחת פסולה ואע\"פ שהתנו שיחלוק אותם הכהן אפי' חלקום הם עצמן אחר העירוב והקבע שקבעום לחובתם מחלו זו לזו את חלקם אינה כלום שכיון שנמשך אחת מהן לחטאת השנית בכל מקום שהיא [ל] עולה (היא) ומה שנתנה לעולה נתנה ושמא יעשנה חטאת ותפסל וכשנשתתפו במעות שכל אחת יש לה חלק בכל פרידה ופרידה ואמרו אלו לחובותינו אין הפרידין מתחלקות אחת לחטאת ואחת לעולה שהרי אין אחת מהן מיוחדת לאשה אחת ושמא זו תעשה מזה החלק עולה וזו תעשנו חטאת הלכך תלויות הן ואין בהן (לא קדושת) חטאת קבועה ולא קדושת עולה קבועה עד שעת חלוקה וחלק המגיע לזו יכול להיות או חטאת או עולה וכן לזו וכשתלו עצמן בחלוקת כהן ומחלו זו לזו אין כאן ספק עירוב כלל.",
+                    "וכל מה שאמרנו באלו (הן) התערובות שהוא כשר הני מילי להקריב אבל לצאת ידי חובתן אפי' הפחותה שבהן לא יצאה ידי חובתה אלא א\"כ תביא עם חברתה בשיתוף לפי מה שהיא צריכה ותתנה עמה אבל אם לא ישתתפו אפי' מה שהקריב לא עלתה להן שאין אנו יודעים למי עלתה חטאת ולמי עלתה עולה הלכך צריכות להביא [בתחלה] ובפרק שני נאריך יותר בזה הענין ב\"ה:",
+                    "סליק חטאת שלישית התעודה. ואתחיל קן בעוזר שוכן מעונה [אבאר בו כפי כח לאברם. נתנו אל היות מורה נכונה יעטהו מעיל צדק וכבוד. והחזק בו כמו מגן וצנה לשמח דוי נפש עגומה. היות שונה בגילה ורננה קראהו אלהיו ממסיבה. להר סיני אשר שכן וחנה והשקהו בנחל מעיניו. בנחלי אל וממדבר מתנה יחנהו אלהיו מכבודו. ויתמוך את אשורו בסטנה (?) יפלס מעגל ארחות נתיבו. במשנת קן סתומה גם טמונה]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר או שפרח ממנה לבין המתות או שמת אחד מהן יקח זוג לשני. פי' שפרח ממנה גוזל לאויר שהלכה לה או שנתערבה א' (ממנה) [מהנה] לבין המתות פי' לאותן העומדות למיתה או שמת אחת מהן יקח זוג לשני ויעשה מהן פרידה אחת חטאת ואחת עולה אבל אם היתה קן מפורשת והלכה לה אחת מהן או שמתה ואין ידוע איזו הלכה או איזו מתה ואם זו (היה) [היא] הנשארת אם החטאת או העולה שתיהן הופסדו ואילו קן סתומה אין צריך לדקדק כלום.",
+                    "פרח א' לבין הקריבות פסול ופוסל אחר כנגדו שהגוזל הפורח פסול ופוסל אחר כנגדו. פי' פרח שנתערב לבין העומדות ליקרב ונתערב בהן והן סתומות ואין ידוע איזהו פסול ופוסל אחר כנגדו [זאת הפסקא ופסקת שבע נשים יש לפרש אותן בלא נמלך הכהן והקריבן וגם יש לפרש אותן בנמלך והריני מפרש אותן בלא נמלך וכך הוא הפי'] פי' פסול הוא לבעליו הראשונים שאינה עולה לו שהרי אינו יודע מה עשו מן הגוזל שלו אם חטאת אם עולה ופוסל אחר כנגדו במקום שנתערב בו:"
+                ],
+                [
+                    "כיצד שתי נשים לזו שני קינין ולזו שני קינין פרח מזו לזו פוסל אח' בהליכתו חזר פוסל אחר בחזרתו. פי' הרי לזו ארבע פרידין ולזו ארבע כשפרחה מזו לזו הרי כאן חמש פרידין ובא הכהן והקריבן בלא המלכה ועשה מהן ג' חטאות ושתי עולות הרי הפסידה בעלת ה' עולה א' שמא אחת מן העולות היא הנכרית שבהן נתערבה ולא עלתה לה ואחת מן ג' חטאות היתה ראויה לעולה והפסידה הרי שצריכה עולה אחת ואם עשה מהן ג' עולות ושתי חטאות צריכה היא להביא חטאת אחרת שמא אחת מן החטאות היא הנכרית כאשר פירשתי.",
+                    "וכמו כן בעלת הג' אם הקריב לה הכהן ג' פרידין ועשה מהן שתי חטאות ועולה אחת עדיין צריכה להביא עולה (אחת) [אחרת] ואם עשה שתי עולות וחטאת אחת צריכה להביא חטאת אחרת לפי שאינה יודעת מה עשתה בעלת חמש מן הגוזל שלה שהלך אצלה אם חטאת אם עולה מ\"מ ממה שעשתה לה שתים נפטרה אם עשתה לה שתי חטאות ועולה אחת פטורה מן החטאות ממה נפשך שאם עשתה בעלת חמש (חטאות) מן הגוזל הנכרי חטאת הרי יש לה ג' חטאות ואם עשתה ממנו עולה הרי יש לה שתי חטאות מיהו לא עלתה לה שהרי אינה יודעת אם הקריבה חטאת או עולה הרי שהגוזל הפורח מזו לזו מסתומה לסתומה פוסל א' כאן וא' כאן במקום הליכתו.",
+                    "ואם חזר פוסל אחר בחזרתו פי' (אחד כאן וא' כאן שכשחזר הוסיף לגרוע ממנה עוד א' ולא יעלו לה כי אם שתי פרידין חטאת ועולה לפי שכשהקריב לה אותן הד' אם חוזר ויעשה מהן שתי חטאות ושתי עולות נאמר) [הוסיף לגרוע עוד א' כאן וא' כאן בחזרתו שלא יעלו בכל אחד ואחד כי אם שתי פרידין חטאת ועולה לפי שכשיקריב אותן הד' לזו וד' לזו לאחר שחזר ועשה מהן שתי חטאות ושתי עולות לזו וכן לזו נאמר] שמא הגוזל שלה נשאר לשם ואחר חזר במקומו הרי יש לנו ספק עכשיו בשתי חטאות (הללו) שמא א' מהן אינו שלה ובשתי העולות כמו כן יש לנו זאת הספק ואותו הגוזל שהקריבו לשם לא עלה לה שאינה יודעת מה הקריבוהו אם חטאת אם עולה ושמא אחת מן החטאות שעשתה הוא הנכרי ואותו שהלך לשם עשאוהו עולה הרי יש לה ג' עולות וחטאת א' והיא צריכה חטאת אחרת או שמא א' מן העולות היא הנכרית ואותה שהלך לשם עשאוהו חטאת הרי שיש לה ג' חטאות ועולה אחת והיא צריכה לעולה אחרת נמצא שבחזרתו פסל ממנה שתים ואילו לא חזר [ופרח] והקריבה בעלת שלש את (שלה) [ג'] לא הפסידה אלא אחת וכשם שבחזרתה הפסידה שתים למקום שחזרה כך הפסידה שתים ממקום שיצאה שאילו נשאר לשם והקריבתן בעלת ה' לחמשתן לא הפסידה בעירובה אלא פרידה אחת ממין השתים אם השתים עולות צריכה עולה א' משום ספק הנכרי ומן החטאות נפטרה ואם השתים חטאות צריכה חטאת א' ומן העולות נפטרה ועכשיו שחזר ממנה ואין לה אלא שתי חטאות ושתי עולות הרי ספק הנכרי פוסל בחטאות ובעולות וצריכה חטאת ועולה הרי שהגוזל הפורח וחוזר פוסל שתים בהליכתו א' כאן וא' כאן ובחזרתו שנים אחרות א' כאן וא' כאן פרח וחזר ופרח וחזר לא הפסיד כלום שאפי' הן מעורבות אין פחות משתים פי' אע\"פ שפרח וחזר ופרח וחזר שתי פעמים שהיה לנו לומר שמא אז יש שתי גוזלות נכריות בכל א' וא' ושמא הן החטאות או הן העולות וצריכה להביא הכל כבתחלה אע\"פ כן לא הפסידה כלום בפריחה וחזרה שניה שאפי' יהיו מעורבות ודאי [נ\"א והקריב הכהן ד' חטאות וד' עולות שיש לנו בהן הספק שאמרנו שמא אותן ד' שנעשו חטאות של זו הן ואותן ד' עולות של זו הן וזו צריכה חטאות וזו עולות א\"נ איפכא והרי הן צריכות להביא כבתחלה מספק אפ\"ה אין בהם פחות מב' קינים לפי שהן יכולות להשתתף ביניהם ויביאו שני קינים בשתוף ויתנו אם הד' חטאות הראשונות היו שלי והד' עולות היו שלך הריני צריכה שני עולות ואת שני חטאות אלו השני חטאת שלך והשתי עולות שלי א\"נ איפכא<sup class=\"footnote-marker\">א</sup><i class=\"footnote\">הכונה אל ואם יקשה המקשה כו' שבסוף הדבור.</i> ואם יקשה וכו'. [הגה\"ה משמע דנוסחא זו מיירי לפירוש שמפרש ואזיל בלא נמלך והנוסח האחרת מיירי בנמלך] שיש לנו לומר שאינו יכול להקריב מהן אלא ד' פרידין שתי חטאות ושתי עולות וד' פרידין אחרות לא יקריבו לא חטאות ולא עולות שאם בא להקריב חטאות שמא הן בנות זוגן של חטאות הראשונות ואינן ראויות אלא לעולות ואם בא להקריב עולות שמא הן בנות זוגן של עולות הראשונות ואין אלו ראויות לעולות הרי שאין ראוי להקריב מהן אלא ד' פרידין ממה נפשך ואותן ארבע עצמן לא עלו להן לשם חובה לפי שאינן ידועות של מי הם אע\"פ כן אין בהם פחות משני קינין שעלו להן לחובתן לפי שהן יכולות להשתתף ביניהן ויביאו שתי קינין בשיתוף ויתנו אם הראשונות היו שלי אלו יהיו שלך א\"נ איפכא (הכא נמי) וע\"י שיתוף ותנאי השתי קינין יעלו להם לחובתן.",
+                    "ואם יקשה המקשה היאך אמרה המשנה שלא הפסידה כלום בפריחה וחזרה שניה הרי הפסידו שאילו בתחלה היו יכולות להשתתף ולהביא קן א' ולהתנות ועכשיו צריכות שתי קינין בשיתוף ודאי כן הוא מ\"מ דרך המשנה כך הוא שלא פתחה בתקנתן עד שהפסידו הכל וכך תראה למטה כמו כן שבאה עד סוף כל ההפסד ואח\"כ אמרה התקנה:"
+                ],
+                [
+                    "לזו א' ולזו ב' ולזו ג' ולזו ד' ולזו ה' ולזו ו' ולזו ז' פרח מן הראשונה לב' לג' לד' לה' לו' לז'. פי' שפרח מן הראשונה לשניה ומן השניה לשלישית ומן הג' לד' וכן כולן ואח\"כ חזר לכולן עד שחזר לראשונה ואיכא למימר אותו שפרח מן הראשונה לשניה נשאר בשניה ואחד מן השניה פרח לשלישית וכן כולן",
+                    "פוסל אחד בהליכתו וא' בחזרתו הראשונה והשניה אין להם כלום השלישית יש לה אחת הד' יש לה שתים החמישית יש לה ג' הששית יש לה ד' השביעית יש לה (שש) [ה'] כל זה הולך על הדרך שפי' למעלה שבפריחתו וחזרתו פוסל שנים כאן ושנים כאן משום ספק נכרי שמא אחד מן החטאות הוא או שמא אחד מן העולות ונאמר שהפורח נשאר שם ואחר חזר תחתיו הלכך האמצעית שבכאן יש בהן ספק שתי נכרית שהרי השניה נכנס לה בהליכה א' מן הראשונה ובחזרה אחד מן השלישית ונאמר אותן שתים שנכנסו לה נשארו לה ושתים משלה יצאו לראשונה ולג' וכן בכל האמצעיות וכל ספק שתי נכריות פוסלות ד' שתי חטאות ושתי עולות [שלא עלו לבעליהן] הרי הראשונה והשניה אין להן כלום והשביעית לא (נפסלה) [נכנס לה] אלא נכרי [אחד] ואחד יצא ממנה וסלק נכרי א' הוא אינו פוסל אלא שנים הרי הז' לא הפסידה אלא קן א'",
+                    "פרח וחזר פעם שניה מן הראשונה לשניה ומן השניה לשלישית וכן כולן וחזר פוסל א' בהליכתו וא' בחזרתו השלישית והד' אין להם כלום החמישית יש לה אחת הששית יש לה שתים השביעית יש לה חמש פרח וחזר פעם שלישית חוזר ופוסל א' בהליכתו ואחד בחזרתו החמישית והששית אין להם כלום הז' יש לה ד' ויש אומרים הז' לא הפסידה כלום פי' [החמישית והששית אין להם כלום] כמו שאמרנו שבפריחה וחזרה ראשונה הפסידה שתי קנין משום ספק שתי פרידין נכריות כך בכל פריחה וחזרה (שתפסיד) [הפסידה] שתי קינין משום ספק שתי פרידות נכריות הרי לג' פריחות וחזרות שיש בהן ספק שש פרידין נכריות (הפסידו) [הפסידה הששית] שש קינין שש חטאות ושש עולות ומה שאמרנו השלישית יש לה אחת הד' שתים (וה' שלש) [כו'] יש בו שנים פנים א' בנמלך ואחד בשאינו נמלך שאם לא נמלך הכהן והקריבן לשלישית עלתה א' ולרביעית שתים ולה' ג' וכו' אבל בנמלך נאמר לו אם בא להקריב של שלישית תחלה יקריב לה הכל ולא עלתה לה אלא קן אחד ואם בא להקריב של ד' תחלה יקריב לה הכל ולא עלתה לה אלא שתים וכן לכל א' מהן שיבא להקריב קרבנותיה תחלה [נאמר לו שיקריב לה הכל ולא תעלה לה אלא כפי מה שאמרנו במשנתנו זה כשיבא להקריב קרבנותיה תחלה] אבל אחר שהקריב לאחת תחלה אם בא להקריב לשניה ובא לימלך נאמר לו לא תקריב אלא כפי מה שראוי לה.",
+                    "זה צ\"ע דהיאך יכול להקריב אפי' אחד דאם ראשון מקריבו (לעולה) [למעלה] נאמר שמא בן זוגו של זה קרבה לאחרת (לעולה) [למעלה] וממילא נקבע זה לחטאת ועכשיו נפרש שאם הקריב לשלישית ולחמישית ובא להקריב לרביעית נאמר לו לא תקריב לה אלא [הגה\"ה ראיתי מקשים וז\"ל ותמיהני דאפילו פרידה אחת לא תוכל להקריב דאם מקריבו למעלה נאמר שמא בן זוגו של זה קרב למעלה בכלל אותן שהקריבו השלישית והחמישית והוא מקן של בעלת קן אחד ואין בו אלא עולה אחת ולא שתים. ע\"כ. נראה עיקר נ\"א דמוקי לה בלא נמלך דבנמלך אי אפשר לאוקמא כדלקמן בנ\"א ובשלמא אם היינו מפרשים שבפריחה שניה לא פרח כלום מן הראשונה ולא מן השניה אלא מן השלישית לרביעית וכו' הוה ניחא שכבר בן זוגה שנשאר במקומה ודאי לא נקרב אמנם הרב ז\"ל פירש בפריחה וחזרה שניה שפרח מן הראשונה ע\"כ קשה לי להבין דבריו אלה וצריכין לי עיון. ע\"כ]. שתי קינין ואותן לא עלה לה מפני ספק שתי נכריות שמא הן החטאות או שמא הן העולות והשתי קינין אחרות לא יקריב כלל שכיון שהלכו לה שתי פרידין א' אצל הג' ואחד אצל החמישית ושמא נשארו לשם והקריבום והיא אינה יודעת מה הקריבום עכשיו כשתבא להקריב אלו שתי קינין השניות שלה ויש בהן שתי פרידין משלה וספק שתי נכריות מה תעשה מהן אם תבא לעשותן חטאות נאמר ושמא אותן שלה שהלכו לשם נעשו חטאות ואלו השתים שלה שהם [בכאן שהם] בנות זוגן אינן ראויות עוד אלא לעולות ואם בא לעשותן עולות נמי נאמר איפכא שאותן שלה שהלכו אצל שלישית וחמישית נעשו עולות ואלו השתים שהם בנות זוגן אינן ראויות עוד לעולות אלא לחטאות הלכך לא יקריב אותן כלל הרי שהרביעית הפסידה הכל בהקריבה שלישית וחמישית ואם הקריבה הג' לבדה תחלה הד' תקריב ג' חטאות וג' עולות ולא יעלו לה אלא קן אחת בלבד והקן הד' לא תקריבנו כלל מפני שהפרידה שלה שהלכה אצל השלישית והקריבתו והיא אינה יודעת מה (היא) ואם לא נמלך והקריב הכל עלה לה שתי קינין וה\"ה שאם נתערבה בהן אחת מן המתות בתחלה לא יקריב כלל וימותו כולן ואם עבר והקריב הכל עלו לה כדאמרינן לקמן פ\"ג חטאת לזו ועולה לזו עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול והרי חטאת ועולה שנתערבה בתחלה ימותו ואם לא נמלך והקריב המחצה כשר דקסבר האי תנא בעלי חיים אינן נדחין והכי מוקי לה בזבחים פ' כל הזבחים שנתערבו ויש אומרים השביעית לא הפסידה כלום דודאי ששית צריכה להביא שש קינין ואין לה הפסד אם שביעית תהא נפטרת עמה בתנאי פי' לא הפסידה כלום בפריחה וחזרה שלישית מפני שיכולה להשתתף עם הששית (ולהתנות) ויכולה לפטור את עצמה בג' פרידין מן הג' קינין שלא עלו לה (בפריחתה וחזרה שלישית) והששית תביא שש שהרי הפסידה הכל הרי י\"ב פרידין ויעשה מהן שש חטאות ושש עולות ויתנו ביניהם ותאמר השביעית אם אותן ג' חטאות שעשיתי שלך היו הרי אי את צריכה אלא ג' חטאות ואלו ג' חטאות יהיו שלי והג' חטאות אחרות והשש עולות יהיו שלך ואם הג' עולות שעשיתי שלך היו הרי אי את צריכה אלא ג' עולות והג' אלו יהיו שלי והשאר יהיו הכל שלך וא\"ת שמא אותן הנכריות שנתערבו בשביעית לא היו משל ששית אלא משל חמישית וא\"כ היאך יכולה להתנות עמה א\"כ הרי הששית אינה צריכה כלום שכיון שלא יצאו משל ששית לשביעית אלא משל חמישית הרי שלא יש בששית משל שביעית כלום אלא [כולם] עברו לחמישית שאם נשא בששית כלום א\"כ אייתרו להו של ששית ומדלא אייתרו [הגה\"ה עיין לקמן בנ\"א] ש\"מ עברו לחמישית וא\"כ אינה צריכה כלום שהרי אין בה ספק נכרית ואינה צריכה כפרה כלל כ\"ש שיכולה ליתן חלקה לשביעית אלא ודאי אי מספקינן להו הכי מספקינן להו כדאמרן לעיל מ\"מ אינה צריכה ע\"י תנאי אלא או ג' חטאות ושש עולות או ג' עולות ושש חטאות והז' יעלו לה הג' אחרות נמצא שהז' לא הפסידה בפריחה וחזרה שלישית אבל הששית ודאי הפסידה שבפריחה וחזרה שניה לא היתה צריכה אלא ח' פרידין ועכשיו היא צריכה (ט') [י\"ב פרידין] ולא סגי בתנאי עם החמישית ויש לנו לפרש הטעם של יש אומרים למה לא אמרה בפריחה וחזרה שניה שהשביעית לא הפסידה כלום ע\"י שיתוף ותנאי וי\"ל כמו שאמרנו למעלה שהמתין עד סוף כל ההפסד ואח\"כ אמר התקנה. ועי\"ל טעם אחר לפי שכל זמן שיש לששית כלום הרי היא עומדת כנגד השביעית ומונעת אותה מלהקריב תחלה לפי שכשתקריב היא תחלה הפסידה ממנה הרבה והוא כאשר פירשנו למעלה לתנא [קמא] שאם יש לששית שתי קנין והז' יש לה חמש והשביעית [הקריבה השבע שלה ועלו לה חמש הרי] בשביל ספק שתי פרידין שהקריבה משל ששית הששית אינה יכולה להקריב כי אם ד' קנין ואותם לא עלו לה כלום משום ספק ד' פרידין נכריות שיש בהן שמא החטאות הם או העולות הלכך אינה יכולה להקריב תחלה (אלא ע\"י פייס ואם יפול הגורל לששית להקריב תחלה) נמצאת הז' מפסדת שתי קנין שלא תקריב אותן כלל משום ספק שתי פרידין שלה שקרבו בתוך של ששית כמו שפרשנו למעלה ואותן חמש שתקריב לא עלו לה אלא ג' מפני ספק שתי הנכריות שבה (הלכך) לא נוכל לומר בפריחה וחזרה שניה לא הפסידה שהרי אפשר שהפסידה הרבה אם הקריבה הששית תחלה הואיל ויש בתוכה שתי קנין שאינה יכולה להקריבן כלל ולאותן שתי קנין לא יועיל לה שיתוף כי היאך תוכל להתנות על מה שלא הקריבה והלא אינה יכולה לומר אם הראשונים שלך אלו שלי שהרי הראשונים לא קרבו כלל אבל בפריחה וחזרה שלישית הואיל ואין לששית כלום ודאי השביעית תקריב בלא מחלוקת ואח\"כ תביא ג' פרידין עם הששית ותתנה וכגון זה כופין על מדת סדום שיניחוה להקריב תחלה שאם תקדים הששית ותקריב הרי לא עלו לה כלום מפני ספק שש פרידין נכריות שבה והפסידה את השביעית מלהקריב שלשה קנין מפני ספק ג' פרידין של שביעית שקרבה בתוך שלה והפסידה את החמישית כמו כן שלשה קנין שאין ראוין להקריבן כלל ועכשיו מה יועילו לה הקדמת קרבנותיה שהרי אינה יכולה להשתתף ולהתנות שאין לה עם מי תתנה לא עם החמישית ולא עם שביעית שהרי יש להן שש קנים שלא הקריבום כלל [הגה\"ה פי' שלש קנים לחמישית ושלש לשביעית כמו שקדם בלשונו ז\"ל] ושמא אותן שלה שהלכו אצלן באותן שלא הקריבו הם הלכך ע\"כ ודאי צריכה היא להביא שש קנין כבתחלה וזהו טעמן של יש אומרים וברוך חכם הרזים ואם פרח מן המתות לכולן הרי כולן ימותו פי' שאינו רשאי להקריב אפי' אחד מהן כלומר אלו שאמרנו יש שיריים לפסלותן האי כדיניה והאי כדיניה [זהו בשלא פרח לבין המתות אבל אם פרח לבין המתות ימותו כולן] וזהו בכהן הבא לימלך אבל אם לא נמלך והקריב הכל הכשרות כולם [עלות לה] כמו שפי' למעלה. וכל זה הפרק והראשון נעמיד אותן בפ\"ג בכהן הבא לימלך ואפשר שיהיו כולן בבא לימלך חוץ ממה שאמרנו למעלה שהגוזל הפורח פוסל א' בהליכתו שזה אינו [אלא] כשהקריב את כולן ואלו בא לימלך היינו אומרים לו שלא יקריב את החמישית כלל שאינו ראוי לא לחטאת ולא לעולה שמא השתי חטאות שהקריב וזה החמישי ואחד מן העולות הן שלה ואם בא להקריבה חטאת הרי אינה ראויה לחטאת ואם בא להקריבה עולה נאמר שמא השתי עולות ואחת מן החטאות שהקריב וזה החמישי הן שלה והרי זה אינו ראוי לעולה הרי החמישי לא יקריבנו כלל וקן א' מן השתי קנין עצמן שהקריב לא עלתה לה מפני ספק הגוזל (הנכרי) שבהן והיא מסופקת בחטאות ובעולות נמצא שהגוזל הפורח בהליכתו פוסל שתים עמו במקום שהולך ומה שאמרה המשנה פוסל אחד בהליכתו אינו אלא בשלא נמלך והקריב את חמשתן אבל כיון שכל שני הפרקים הם מדברים בבא לימלך חוץ מזו לא היה יכול לחלק וגם זו המימרא עצמה משכחת לה לענין הקרבת הקנין שכולן ראוין ליקרב חוץ מן החמישי אבל לענין איפטורי ידי חובתן לא וכיון דלענין הקרבת הקנין משכחת לה בבא לימלך לא היה לו לחלק והעמיד אותן בכהן הנמלך: הגה\"ה א\"נ יש לומר שלא דבר על זו המימרא ולא חלק בה כלל תדע לך שלא תמצאנה למטה בלא נמלך אלמא כי איירי בה לעיל בלא נמלך איירי בה ולפי שאמר למעלה חטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת אפי' אחד בריבוא ימותו כולן תנא חדא פסלות של תערובת שאינו פוסל אלא כנגד תערובתו מיהו זה לפי הפסלות שלו וזה לפי הפסלות שלו של מעלה הוא לענין הכשר הקרבתן ולמטה הוא לענין אפטורי:",
+                    "[נ\"א ויש אומרים השביעית לא הפסידה כלום פי' לא הפסידה בפריחה וחזרה שלישית מפני שיכולה להשתתף עם הששית ותביא הששית תשע פרידין והשביעית שלשה ויעשו מהן שש חטאות ושש עולות ויתנו ותאמר השביעית אם אותן שלש חטאות נכריות שעשית שלך היו הרי אי את צריכה אלא ג' עולות והשלש אלו יהיו שלי וכל השאר שלך. ואם השלש עולות שעשית היו שלך הרי אי את צריכה אלא שלש חטאות והג' עולות אלו יהיו שלי וכל השאר שלך. וא\"ת שמא אותן הנכריות שנתערבו בשביעית לא היו משל ששית אלא משל חמישית עברו לשביעית וא\"כ היאך יכולה להתנות עמה ויש לומר דמכל מקום יכולה להתנות עמה שהרי אין בששית אלא ספק ג' נכריות של שלשה חזרות שמא נתערבו בחזרתן משל שביעית בששית ויצאו משל ששית ג' אחרות לחמישית וכיון שאין בה אלא ג' נכריות הרי שאינה צריכה אלא ג' חטאות וג' עולות והרי היא יכולה לתת ג' חטאות וג' עולות מאלו השניות לשביעית ואין כאן בית מיחוש הלכך השביעית לא הפסידה כלום כדפרישית. [הגה\"ה פי' לא הפסידה זולתי כנגד הנכריות שפרחו לה ולא יותר והששית הפסידה פרידה א' בפריחה וחזרה שלישית יותר על השתי פרידות שהיתה מפסדת בפריחה וחזרה שניה מלבד ההפסד שכנגד הנכריות שפרחו וחזרו לה].",
+                    "אבל הששית ודאי הפסידה פרידה אחת בפריחה וחזרה שלישית וכך היה יכול לומר כמו כן בפריחה וחזרה שניה שלא הפסידה השביעית כלום והששית הפסידה שתי פרידין לפי שהששית תביא שש פרידין והשביעית שתים והכל יעלה לששית בהפסדה אבל המתין עד סוף כל הפסדן ואח\"כ אמר תקנתן כמו שפי' למעלה.",
+                    "ויש לדקדק ולומר שכולן נמי כמו כן יכולות להפטר בקיני ספקותן כמו שיתחברו כולן ומי שחייבת להביא קן תביא פרידה א' ומי שחייבת שתי קנין תביא שתי פרידין וכן כולן ויעלו לכולן י\"ב קנין חצי ספקן שהם כ\"ד קנין [הגה\"ה פי' שכל ההפסד שבפריחה וחזרה שלישית הוי כ\"ד קנין שהרי כולן אין להם כלום חוץ מן הז' שיש לה ד'] ותתנה כל אחת ואחת ותאמר אם יצאתי מידי חטאות תחלה יהיה חלק חטאתי שבאלו לחברותי הצריכות להן וא\"א שלא יצאו כולן ידי חובתו בכך כי בתחלה בודאי יצאו יד\"ח כ\"ד פרידין י\"ב חטאות וי\"ב עולות ויתנו הצריכות לחטאות תצא בחטאות והצריכה לעולות תצא בעולות אלא שאין התקנה זאת נכונה שתשהא זו את קניה עד שיביאו כולן את קניהן ושמא פעמים שיזדמן לשתים או יזדמן לשבע ונמצאו משהות את קניהן לפיכך לא פתח להן בתקנה זו וזולתי תקנה זו לא תוכל אחת מהן לצאת יד חובתה בקני ספיקה עם שיתוף חברתה עד שיביאו בין שתיהן שיעור כל חובות המרובה ותתן המרובה משלה למועטת ואז תפטר המועטת עם המרובה שאם לא יביאו כשיעור כל המרובה לא תוכל להתנות ולתת משלה למועטת כי איך תתן קרבנותיה לחברתה כל זמן שהיא צריכה להן אפשר דת\"ק ס\"ל שאם תבא השביעית לימלך כאן בתקנתן לא נפתח לה בתקנת שיתוף ותנאי מפני שזו הפסדה מועט וזו הפסדה מרובה ושמא תשהה זו את קנה.",
+                    "א\"נ כיון דאלו משתתפין כולן משתכרות ועכשיו שמשתתפות הששית והשביעית הששית מפסדת ג' פרידין ויותר שהרי צריכה תשע הלכך יש לחוש אם נפתח להם בתקנת שתוף שמא ימתינו כולן זו את זו ונמצאו משהות את קניהן ויש אומרים לא חייש לכך ונכוחה היא למבין וזה טעמן של יש אומרים לפי עניות דעתנו. וכל זה הפרק מתחלתו ועד כאן בשלא נמלך הכהן והקריב לכולן שיצאו בדרך השנויה במשנתינו אבל אם בא לימלך נאמר לו שלא יקריב מכולן אלא קן אחד בלבד חטאת ועולה אבל אם בא להקריב יותר נאמר לו שלא יקריב לא חטאת ולא עולה לא משל א' ולא משל שתים כי אם על דרך השנויה במשנתינו בפרק ראשון לזו א' ולזו שתים ולזו ג' ולזו ד' וכו' המועט כשר והכא נמי כיון שיוכל לספק בכל א' וא' מפריחה ראשונה ואילך שיש בהן אותו הקן של ראשונה כשעשה הכהן קן א' חטאת ועולה היאך יוכל לעשות עוד חטאת שמא היא בת זוגה של חטאת ראשונה והן של בעלת קן א' ושתי חטאות בקן א' ליכא וכן כשיבא להקריב עולה. הלכך לא משכחת לה אלא בלא נמלך.",
+                    "עוד יש לומר כי אפי' קן אחד אין ראוי להקריב מהן מפני שאינה ראויה לקרב כלל [הגה\"ה צ\"ע] והרי היא ממה ששנינו במשנתינו פרח מבין המתות לכולן הרי כולן ימותו וכבר כתבתי מזה [הגה\"ה צ\"ע] בחזרה מפורשת היטב:",
+                    "והפסקא ראשונה כמו כן שאמרנו שהגוזל הפורח פסול ופוסל אחר כנגדו וכו' לא משכחת לה אלא בלא נמלך והקריב למקום שהלך הפורח שהן חמש פרידין ג' חטאות וב' עולות או אפכא ואז לא פסל למקום שהלך אלא אחר כנגדו כמו שפירשנו למעלה אבל אם יבא לימלך נאמר לו שלא יקריב כי אם ב' קנין שתי חטאות ושתי עולות והחמישי לא יקריבנו כלל שמא בן זוגו הוא לחטאת א' שהקריב ולא יעשנו חטאת כי שמא אותה העולה שהקריב כנגד אותה חטאת משל חברתה היתה וזו הפרידה היתה ראויה להקריב תחתיה לעולה ואם יבא לעשותה עולה נאמר לו שמא בת זוג היא לעולה א' שהקריב תחלה וזו אינה ראויה לעולה הנה שלא יוכל להקריב כי אם הארבע פרידין ולא תצא בהן ידי חובתה כי אם מקן אחד בלבד חטאת ועולה אבל בקן השניה לא יצאה שמא החטאת היתה נכריה או העולה ונמצא הגוזל הפורח פוסל שנים זולתו במקום הליכתו. הנה שאלו השתי פסקות אינן אלא כשלא נמלך והקריב מכאן ואילך עד סוף הפרק כולו בנמלך וכשאמר בפרק שלישי בד\"א בנמלך אפרקא קמא קאי הלא תראה שלא חלק בפ\"ג כי אם באותן מימרות שדבר בפרק ראשון בחובה וחובה שנתערבו זו בזו וזו בזו א' לזו וא' לזו וכו' אבל באלו המימרות שבפרק שני לא חלק בהם ש\"מ דבלא נמלך איירי בה ומשנתנו כך הוא סדורה. בפרק ראשון דברה המשנה בכל חובתה של זו שנתערבה בכל חובתה של זו שוה בשוה או מועטת במרובה ובפ\"ב דברה המשנה בגוזל א' מחובתה של זו שנתערבה בחובתה של זו כמה יפסל בהן ודברה בהן בלא נמלך מפני זו הפסקא השנויה א' לזו וב' לזו וג' לזו וכו' עד ז' לזו כי בפריחה וחזרה שלישית דינה משתנה מן החובה כולה של זו שנתערבה בכל החובות של זו בלא נמלך אבל בנמלך אין דינה משתנה כמו שפירשתי כי היא אותה משנה עצמה שאמרנו למעלה א' לזו וב' לזו כו' המועט כשר ולפיכך דברה בהן בלא נמלך שאין דינן שוה ואשמועינן בה חדוש גדול שאמצעיות הפסידו כפלים בשביעית ואח\"כ חזר לדרכו לנמלך ואמר שאם פרח א' מן המתות לכולן הרי כולן ימותו כלומר עד כאן דברנו באותן שיש שירים לפסלותן אבל תמצא תערובת אחר שבשביל גוזל אחד לבדו שיתערב בכמה קנין כולן ימותו וזה בודאי אינו אלא בנמלך שאם לא נמלך והקריב הכל כולן עלו לה חוץ מן המתה כדאמרינן לקמן פ\"ג חטאת לזו עולה לזו עשו כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול והרי חטאת ועולה שנתערבה ימותו כולם ואם לא נמלך והקריב הוי מחצה כשר ודאי קסבר האי תנא בעלי חיים אינם נדחים והכי מוקים לה בזבחים פרק כל הזבחים שנתערבו ובקונטריס א' פרשתי השתי פסקות העליונות בנמלך היטב. [הגה\"ה נראה שהיא נוסחא הראשונה דלעיל]"
+                ],
+                [
+                    "קן סתומה וקן מפורשת ופרח מן הסתומה למפורשת יקח זוג לשני חזר או שפרח מן המפורש ראשון [פי' דמן המפורש] פרח לסתום ולא מן הסתום למפורש הרי כולן ימותו. קן סתומה (כבר) פי' שלא נתפרשה איזו לחטאת ואיזו לעולה קן מפורשת שכבר נתפרשה וחזרה (להיות הקן שנתערבה) [ונתערבה] בינה לבין עצמה ולא הובררה<sup class=\"footnote-marker\">א</sup><i class=\"footnote\">המוקפים נמחקו בכ\"י מלא\"ש וע\"ז קאי ההג\"ה אח\"כ.</i> (והיא כמו הקן של יונים שהם שוים ואין הפרש ביניהן כך היא כל זמן שהיא סתומה וזו שנתפרשה ונתערבה בינה לבין עצמה חזרה להיות שוה בקן של יונים בקיניהן) [הגה\"ה אלו השורות אע\"פ שנמחקו בדוחק יש להם קצת הבנה] הרי קן מפורשת זו אינה ראויה אלא למיתה וכשפרח מן הסתומה לתוכה כמו שפורח לבין המתות היא ויקח זוג לשני שהוא כבר אבד ואם חזר למקומו או שפרח מן המפורשת לסתומה הרי פרח בה א' מן המתות וי\"מ שבפריחה זו נתבלבלה המפורשת ולא הובררה איזו חטאת ואיזו עולה ואם פרח מן המפורשת ראשון כמו כן בפריחתו נתבלבל ונתערב ולא הוכר איזו מהן פרח הלכך ימותו:"
+                ],
+                [
+                    "חטאת מכאן ועולה מכאן וסתומה באמצע פרח מן האמצע לצדדין אחד אילך וא' אילך לא הפסידה כלום אלא נאמר זה שהלך אצל חטאת חטאת וזה שהלך אצל עולה עולה פי' ויקרבו אלו לשם בעליהן סתם [ואלו לשם בעליהן סתם] ופשוטה היא. חזר לאמצע האמצעיים ימותו ואלו יקריבו חטאות ואלו יקריבו עולות חזר או שפרח מן האמצע לצדדין הרי כולן ימותו פי' חזר לאמצע חזר הקן לאמצע אע\"פ שלא נדע אם מצד אחד חזרו שניהם או משני צדדים ספקא לחומרא ונאמר שמא משני צדדים באו והרי הן חטאת ועולה שנתערבה ואע\"פ שראינו אחד שחזר מצד א' והאחד לא ראינו אם מאותו צד עצמו נתחבר עמו או מצד אחר ואין אנו יודעין מספר הגוזלות ספיקא לחומרא חזר או שפרח ממנו לצדדין פי' חזר לצד אחד ואין אנו יודעים לאיזה צד או שחזר לשני צדדין כולן ימותו רישא דחזר לאמצע אשמעינן דאע\"פ שבאו למקום אחד לאמצע לא נאמר ממקום שראינו שבא הראשון בא השני דראינו הראשון מאיזה צד בא ולא ראינו השני מאיזה צד בא (פי') וסיפא קמ\"ל שאע\"פ שיש גוזלות מרובות בצד אחד כאן שלא היינו יודעים מספרם לא נאמר כשחזר לצד אחד ואין אנו יודעים לאיזה צד ודאי לאותו צד המרובה חזרו אלא הספק בשניהם ורישא נמי אשמועינן אע\"פ שרוב גוזלות בצד אחד וחזר הקן לאמצע ולא נדע מאיזה צד חזר או שמא משניהם לא נאמר כיון שיש רוב גוזלות בזה הצד כל דפריש מרובא פריש ומשם באו ואם אותו צד חטאות יקרבו חטאות ואם עולות יקרבו עולות דלגבי תערובת קדשים לא [אמרינן] אזלינן בתר רובא דנייד מ\"ט גזרה משום קבוע והכי איתא בזבחים פ' כל הזבחים שנתערבו:",
+                    "אין מביאין תורים כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורין כיצד האשה שהביאה חטאתה תור ועולתה בן יונה תכפול ותביא עולתה תור. עולתה תור וחטאתה בן יונה תכפול ותביא עולתה בן יונה בן עזאי אומר הולכין אחר הראשון. פי' אין מביאין תורים כנגד בני יונה וכו' דכתיב שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת אבל לא תור ובן יונה אחד לעולה ואחד לחטאת: האשה שהביאה חטאתה תור כו' קסבר חטאת היא העיקר ודרשינן בספרא א' לעולה ואחד לחטאת וכפר מכאן אמרו האשה שהביאה חטאתה (כו') [תור] ועולתה בן יונה תכפול ותביא עולתה תור כלומר א' לחטאת וכפר ממין החטאת תהא כל הכפרה בין שהיא ראשונה בין שהיא אחרונה: בן עזאי אומר כו' (קסבר) הראשון הוא העיקר בכל מקום כדאמרינן בברכות כל הקודם לפסוק הוא קודם לברכה וכיון שהקדים הכתוב ביולדת עולה לחטאת לומר לך אפי' עולה אם היא קודמת היא קבעה לה באותו המין להביא ממנו חטאתה לכך הקדימה הכתוב ולא להקרבתה הלכך אם הביאה עולתה תחילה תור ואח\"כ חטאתה בן יונה תכפול ותביא חטאתה תור והאי הביאה דקתני הכא לא שהקריבה אלא אפי' אם הפרישה דכיון שאפרשתה לאיקרובי קאי ומיחייבא עליה לאקרובי וקבעה לה וכן גבי מצורע דפליגי תנאי דמר סבר אשם קביע ליה בעשירות ומ\"ס חטאת קבעה ליה ומ\"ס צפרים קבעה ליה וקתני דבהפרשה לחודה קבעה ליה דתנן במשנת נגעים מצורע עני שהפריש קרבנו והעשיר הכל הולך אחר החטאת דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר הכל הולך אחר אשם ר' אליעזר בן יעקב אומר הכל הולך אחר צפרים",
+                    "ודוקא בדאיתיה לקרבן בעיניה א\"נ דאקריביה אע\"ג דאפסיל בהקרבתו קבע ליה אבל אי אפרשיה ונסתאב או שאירע לו דבר שאינו ראוי להקרבה לא קבע ליה כדתנן בכריתות פ' בתרא הפריש כשבה ונסתאבה אם רצה יביא בדמיה עוף ותנן נמי במס' נגעים ומייתינן ליה במס' נדה שני מצורעין שנתערבו קרבנן זה בזה וקרב קרבנו של אחד מהם ומת אחד מהם זו שאלה וכו' ואמר להם יכתוב כל נכסיו לאחד ויביא קרבן עני אלמא כי הפריש קרבנו ואינו ראוי להקריבו לא קבע ליה בעשירות והאי דקתני לה באשה ולא קתני במצורע וזב שהביאו חטאתם תור כו' רבותא קמ\"ל דאע\"ג דעולה קדמה הכא ביולדת מש\"כ בשאר מקומות קאמר תנא קמא (שלא) לילך אחר החטאת ועוד דטעמא דבן עזאי נמי מהאי קרא נפקא כדפרישית: האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה [עולתה] ומתה לא יביאו יורשים את חטאתה פירוש שאע\"פ שחטאתה זו אינה (באה) לכפרה אלא להכשיר אינה באה לאחר מיתה ואין היורשין מפרישין אותה כלל שאין מפרישין תחלה [לאבוד] ואם הפרישתה מחיים אין מקריבין אותה אבל בעולה פליגי רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש במס' קדושין דמר סבר שאם הפרישתה מחיים יביאו יורשין שכבר קדשה מחיים אבל לא הפרישתה מחיים אינן חייבים להביאה אע\"פ שירשו נכסיה מ\"ט מלוה האמורה בתורה לאו כשטר דמיא ואע\"פ שהיתה חייבת בה מחיים [עכשיו שמתה [יורשי] נכסיה פטורין ומר סבר אע\"פ שלא הפרישתה מחיים] (לא מחייבי יורש נכסיה) [יורשי נכסיה חייבין] להביאה לאחר מיתתה מפני חובתה שהיתה עליה מחיים דמלוה האמורה בתורה כשטר דמיא וה\"ה דהוה מצי למתני בזכר כגון זב או מצורע אלא משום דכוליה פרקין מתני ליה באשה כדפרישית ופרקין דלעיל נמי מתני לה באשה כדקתני בין משם א' בין משני שמות [זיבה ולידה]:",
+                    "סליקא קן סתומה וטמונה אשר היתה כאגרת חתומה. [נתיב אורח שבילה לא ידעה אנוש גם מפני כל נעלמה. ורואיה כמו הוברי שחקים אשר רואים ואין יודעין מאומה. והולכיה כהולכין בעלטה קדורנית כבין כוכב וחמה. האירני אלהי מכבודו העירני כנעור מתנומה. הקימני עלי רגלי וחזק יחידתי בחיל ברזל וחומה. הבינני דברו החמורה במשנת קן תלויה על בלי מה. קראתיה דרשתיה למול כל ושמתיה כמו פרחי אדמה. תהלותי לקל יוצרי ורועי אשר נתן בקרבי און ועצמה. יחנני תעודתו וישרו. יחלק לי בתורה גם בחכמה]."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "בד\"א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך א' לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו עשה כולן למעלה או כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול חציין למעלה וחציין למטה את שלמעלה מחצה כשר ומחצה פסול את שלמטה מחצה כשר ומחצה פסול כבר פי' שאלו הפרקים הראשונים בכהן הבא לימלך ונאמר לו אלו תקריב ואלו ימותו ואמרינן בפרק ראשון בחובה שנתערבה זו בזו א' לזו וא' לזו דמחצה כשר להקריב אחת למעלה וא' למטה ומחצה פסול להקריב בכהן נמלך אבל בכהן (שאינו) [שלא] נמלך (ונמלך) ונתערבה חובה זו בזו אחת לזו וא' לזו עשה כולן וכו' (אבל בכהן שאינו נמלך ועשה מדעתו) מחצה כשר ומחצה פסול וכל זה בקינין סתומות והן מתפרשות בעשיית הכהן וכולה פשוטה היא שהעולות שנעשו למטה פסולות והחטאות שנעשו למעלה פסולות ובזה הדרך אין הדין משתנה מן הבא לימלך שכמו כן אמרנו למעלה (בזמן) כששתיהן שוות מחצה ראוין ליקרב ומחצה אינן ראוין ליקרב ואותו המחצה עצמו צריך לעשותן חציין למעלה וחציין למטה ואם שינה הפסיד מהן מיהו לענין פטור הנשים מחובתן יש ביניהן הפרש שאם יבא לימלך ונאמר לו שיקריב מחצה חציין למעלה וחציין למטה עדיין לא נפטרה א' מהן מכלום מפני שאין אנו יודעים אותה המחצה אם של זו (הן) או של זו ושמא הן לאחת מהן ומן הספק שתיהן חייבות כל כפרתן אלא א\"כ יביאו לשיתוף ויתנו ביניהם (ואז) יפטרו במחצה אבל בלא נמלך ועשה כולן או למעלה או למטה או חציין למעלה או חציין למטה בלא תנאי הם נמי פטורות מחציין אם עשאן [כולן למטה נפטרו כולן מן החטאות אם עשאן] למעלה נפטרו כולן מן העולות ולחצי הנפסד אין שיתוף ותנאי מועיל ואם עשאן חציין למטה וחציין למעלה שיתוף ותנאי מועיל להן ויפטרו במחצה:"
+                ],
+                [
+                    "אח' לזו ושתים לזו או ג' לזו או עשר לזו או מאה לזו עשה כולן למעלה או כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול זו פשוטה היא שאין לך כל קן וקן סתומה שאין בה חטאת ועולה והחטאת שעשאה למעלה והעולה שעשאה למטה שתיהן פסולות ואם עשה שתיהן למעלה העולה כשרה והחטאת פסולה ואם עשה למטה הוו איפכא ואם בא לימלך נאמר לו שלא יקריב אלא שיעור חובה המועטת שבהן כדאמרן לעיל בפרק ראשון:",
+                    "חציין למעלה וחציין למטה המרובה כשר פי' שאם יש לזו קן א' ולזו שתים הרי הן שש פרידין ונעשה מהן שלש למעלה וג' למטה אי אפשר שלא נעשית קן אחד חציה למעלה וחציה למטה שלא נאמר שכל העליונות של אשה א' וכל התחתונות של (אשה) א' שהרי יש לאחת שאין לה אלא ב' פרידין הלכך ע\"כ קן של אשה א' נעשית חציה למטה וחציה למעלה הרי אותו הקן שהוא כשר נשארו שתי קינין שנעשו (קן) [א] למעלה ו(קן) [א] למטה [והן] מחצה כשר (והן) מחצה פסול שנאמר זו הקן לאשה זו וזו (הקן היתה) לאשה זו וזו הפסידה עולתה [וזו חטאתה] הרי שתי קינין כשרות כשיעור חובה המרובה והאחת פסולה וכן תוכל לומר אפי' בא' ומאה שנתערבו ועשאן חציין למעלה וחציין למטה שלעולם כל מה שזו יתירה על זו יהיה כשר שאותן ודאי של אשה א' הן והשאר חציו כשר וחציו פסול הלכך שיעור החובה המועטת שהיא בספק פסולות [ויביא בשיתוף] ויתנו ומה שאמרנו ששיעור המרובה כשר דוקא כגון שהביאתן בעירוב ואמרה אלו לחובתי אבל אם הפרישתן כל קן בפני עצמה ואמרה זו לחובתי וזו לחובתי אפי' באשה א' אם נתערבו ועשאן חציין למעלה וחציין למטה מחצה כשר ומחצה פסול שמא עשה כל הקן למעלה וכל הקן למטה וכל קן יש בה חטאת ועולה כמו שפירשנו בפרק ראשון:",
+                    "זה הכלל כל מקום שאתה יכול לחלק את הקנין ולא יהיו משל אשה א' בין למעלה בין למטה מחצה כשר ומחצה פסול וכל מקום שאי אתה יכול לחלוק את הקנין עד שיהיו משל אשה אחת בין למעלה בין למטה המרובה כשר.",
+                    "זה הכלל לא בא להוסיף אלא לפרש ולעשות סימן לדבר שכל מקום שתוכל לחלק את הקינין ביניהן שוה בשוה שלא תצטרך לומר שיהיו שם משל אשה אחת למטה ולמעלה אלא שתוכל ליתן כל העליונים לאחת וכל התחתונים לאחרת ועשאן חציין למעלה וחציין למטה והיינו בזמן ששתיהן שוות כה\"ג מחצה כשר ומחצה פסול כאשר אמרנו אבל כל מקום שאין אתה יכול לחלוק הקינין ביניהן בשוה עד שתצטרך לומר שיש לאשה אחת למטה ולמעלה כגון שהיא יתירה על זו ועשאן חציין למעלה וחציין למטה המרובה כשר והריני מוסיף על הכלל ועל הפרט כמה שאמר למעלה אם זו יתרה על זו עשה כולן למטה או למעלה מחצה כשר ומחצה פסול לא תימא דדוקא שעשה כולן למעלה או למטה אלא אפי' בשעשה רובן למעלה או למטה נמי משכחת לה והוא כגון שעשאן זוגות למטה והמקום המועט הוא שיעור חובתה של אשה המועטת או פחות משיעור המועטת אבל אם לא עשאן זוגות (זוגות) למעלה ולמטה ויעשה רוב למעלה או למטה א\"א שלא תהיה קן א' כשרה יתרה על מחצה של הפסולות ומה שאמרנו כמו כן כשעשה חציין למטה וחציין למעלה המרובה כשר לא תימא דוקא שעשאן חציין אלא אפי' רוב למעלה או למטה והמקום המועט לא עשה בה אלא פרידה א' והיותרת שיש לזו על זו אינה אלא קן א' כמו כן שיעור המרובה כשר ואם תהיה היותרת יותר מקן א' לא יהיה שיעור המרובה כשר אבל קן אחד כשרה תהיה יתרה על מחצה פסולות ויש לפרש כי זה הכלל וכל מקום דרישא בא לרבות את הדרך שפי' למחצה כשר ומחצה פסול שאע\"פ שלא נעשו כולן למעלה או למטה אלא רובן למעלה או למטה נמי הוי כה\"ג והוא כמו שפי' שהמקום המועט הוא כנגד השיעור המועט וא\"ת כיון שהנשים אינן שוות בקיניהן היאך אני קורא בהן כל מקום שאתה יכול לחלק את הקינין והלא לשון חלק בכל מקום (שאתה יכול לחלק את הקינין) אינו אלא לשון מחצה כדתניא תנו חלק לפלוני בכור נוטל מחצה בכור אע\"פ כן יש לתר' שכיון שי\"ל שהן חלוקות במקומותיהן שהקינין של זו נעשו למעלה והקינין של זו נעשו למטה ואין אנו צריכין לומר שיש לאשה א' למעלה ולמטה הרי הן חלוקות במקומות לזו חצי המזבח מלמעלה ולזו חצי המזבח מלמטה והוי מחצה כשר ומחצה פסול מיהו עיקר זה הכלל הוא ע\"ד הפרט האמור למעלה במשנה (ודרך) [וכן זה] הכלל וכל מקום שאמר אנו יכולין לרבות ממנו הדרך שפירשתי וכן דרך התלמוד לרבות מן הכלל דבר הדומה במקצת לכלל המפורש וכל מקום דסיפא נמי בא לרבות הענין שפירש למרובה כשר אפי' בשעשה רוב למעלה או למטה והוא כאשר פי' שהמקום המועט לא עשה בה אלא פרידה אחת והיותרת שיש לזו על זו אינו אלא קן א' והוא פרט הדומה לכלל המפורש שאין אתה יכול לחלק את הקינין ביניהם לא בחשבון פרידין ולא במקומות מיהו עיקר זה הכלל וכל מקום שאמרנו במשנתינו אינו אלא על הדרך הפרט המפורש למעלה כשעשה חציין למעלה וחציין למטה ומן הכלל נוכל להבין ולהוסיף על הפרט המפורש וכל זה אני צריך לפרש זה הכלל לאיתויי מאי ומה שפי' כמו כן שאין עיקר זה הכלל בנוי אלא על דרך הפרט המפורש למעלה ואלו הענינים שפי' מריבויא אתו ולא פי' בו זה הכלל עצמו על התוספת נמי בא לפי שיקשה לנו כל מקום שאתה יכול לחלק שאין כל המקומות שוין והחכם יוסיף לקח:"
+                ],
+                [
+                    "חטאת לזו ועולה לזו (ונתערבו) עשה כולן למעלה או למטה מחצה כשר ומחצה פסול. פשוטה היא וקסבר האי תנא בעלי חיים אינן נדחין ולכתחלה אפי' אחד בריבוא כולן ימותו ואם לא נמלך והקריבן אותן שנעשית כמצותה כשרה.",
+                    "חציין למעלה וחציין למטה שתיהן פסולות שאני אומר חטאת קרבה למעלה ועולה למטה. פשוטה היא:"
+                ],
+                [
+                    "חטאת ועולה סתומה ומפורשת עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול. פי' חטאת ועולה של קן סתומה (לזו) וחטאת ועולה של מפורשת לזו ונתערבו ופשוטה היא. למעלה בפ' שני שדברנו בקן מפורשת שנתערבה בינה לבין עצמה קראה קן מפורשת כאן שדברה במפורשת שלא נתערבה בינה לבין עצמה (עד) [רק] שנתערבו קן בקן סתומה במפורשת קראן חטאת ועולה וכבר פי' קצת בפ' שני על זה (א\"נ) [א\"כ] כאן שדברה המשנה בחובה כולה שנתערבה בחובה אחרת סתומה במפורשת לכך אמר חטאת ועולה סתומה ומפורשת כלומר חטאת ועולה סתומה ומפורשת במקום א' מעורבין והקריבן ולא נמלך וכו' ובפ' האחר לא דברה אלא שהקינין בפני עצמן הן אבל פרידה א' מזו שנתערבה בזו לכך קראן על שם קיניהן מ\"מ אין הפרש ביניהם לענין מיתתן והקרבתן:",
+                    "חציין למעלה וחציין למטה אין כשר אלא סתומה והיא מתחלקת ביניהם. פי' אין כשר אלא שיעור סתומה בין שהסתומה מרובה בין שהיא מועטת שאם יש לזו קן אחת סתומה ולזו שתים מפורשות ועשה חציין למעלה וחציין למטה איזהו ספק פסלות הגדול שבהן בזמן שנאמר שהמפורשות עשה חציין למעלה וחציין למטה והחליף חטאות (למעלה) ועולות למטה ואם עשה כן ע\"כ מהסתומה כמו כן עשה חציה למעלה וחציה למטה והרי היא כשרה ואם נאמר ששלש פרידין מן המפורשות עשה למעלה והן שתי החטאות ועולה א' הרי ששתי החטאות פסולות והעולות שבמפורשות א' כשרה וא' פסולה של מעלה כשרה ושל מטה פסולה והסתומה שנעשה כולה למטה א' כשרה וא' פסולה הרי למטה א' כשרה ושתי פסולות ולמעלה א' כשרה ושתי פסולות וזהו שיעור הסתומות חטאת ועולה ומן הדין כשיהיו הסתומה מרובה מן המפורשת או אם יהיו שוות לפי שרוב הפסולות אינו בא אלא מהמפורשת שי\"ל חטאת קרבה למעלה ועולה למטה שאילו היו כולן סתומות והן שתיהן שוות ועשאן מחצה למעלה ומחצה למטה היו מחצה כשר ומחצה פסול ואם זו יתרה על זו היה שיעור לעולם ועכשיו אינו [כשר] אלא שיעור סתומה כמו שפי'.",
+                    "והיא מתחלקת ביניהן פי' שתעלה לשתיהן לפי שכמו שיש ספק פסלות לזו כך יש לזו ואע\"פ שאין ספק פסלות הסתומה גדול כספק פסלות של מפורשת שזו לחציה וזו לכולה כיון שאינה יודעת אותו חצי הפסלות שלה מהו אם הוא חטאת או עולה הרי הספק שלה פושט בכולה וצריכה להביא בתחלה והמפורשת כמו כן יש לה ספק כשרות כמו הסתומה כי שמא הכל נעשה כתקנו הלכך יביאו בשיתוף ויתנו זה לפי מה שהיא חסרה בעלת הסתומה תביא פרידה אחרת שהאחרת עלתה לה ובעלת השתים המפורשות תביא ג' פרידין שהפרידה א' עלתה לה הרי ד' פרידין בין שתיהן ויעשו אותם שתים חטאות ושתים עולות ותאמר בעלת ג' לבעלת א' אם החטאות שלי ואחת מעולותי נעשו למעלה והשאר למטה הריני צריכה שתי חטאות ועולה א' ואת צריכה עולה א' יהיו ב' חטאות אלו וא' מן העולות שלי ועולה זו האחרת שלך ואם העולות שלי וא' מחטאותי עשו למטה והשאר למעלה הרי אני צריכה שתי עולות וחטאת א' ואת צריכה חטאת א' יהיו עולות אלו וא' מן החטאות שלי וחטאת זו האחרת שלך ואם נעשו השתים חטאות מפורשות שלי למעלה והעולות למטה והסתומה שלך אחת למעלה וא' למטה הרי אי את צריכה כלום ואני צריכה הכל יהיו כל אלו שלי וע\"ז הדרך למאה ולאלף ובזמן ששתיהן שוות יביאו בשוה ויתנו בדרך זה התנאי וכן בזמן שהסתומות מרובות על המפורשות יביאו כשיעור המפורשות שהוא שוה בשוה",
+                    "והנני מפרש לך קצת שאם היו הסתומות ג' והמפורשות שתים ועשה ה' פרידין למעלה וה' למטה ד' פרידין שהן שיעור המפורשות כולן פסולות שאני אומר עשה חציין למעלה וחציין למטה אלא שנהפך הספק על שתיהן ונאמר (שמא) כל המפורשות עשה למעלה וא' מן הסתומות (ושאר) [ושמא] סתומות למטה הרי במפורשות שתים כשרות ושתים פסולות וקן א' מן הסתומות שנעשית חציה למעלה וחציה למטה כשרה נשארו ד' פרידין למטה מן הסתומות והן מחצה כשר ומחצה פסול הרי שתי פסולות לסתומה ושתי פסולות למפורשת הלכך יביאו בשוה ויתנו ואע\"פ שהסתומה מביאה כל ספק פסלותה שאינו אלא שתי פרידין והמפורשת אינה מביאה כל ספק פסלותה שהרי היא הכל בספק פסלות אעפ\"כ כיון שהסתומה אינה יכולה לפטור את עצמה בשתי פרידין בלבד שהרי אותן שתי פסולות שיש לה אינה יודעת אם חטאות הם או עולות ואם תביא בפני עצמה צריכה להביא ד' כמו המפורשת והספק נוכל כמו כן להשוותו לשתיהן משום הכי יביאו שוה בשוה בלא ספק:"
+                ],
+                [
+                    "חטאת שנתערבה בחובה אין כשר אלא מנין חטאות שבחובה חובה שנים בחטאת מחצה כשר ומחצה פסול וחטאת שנים בחובה המנין שבחובה כשר. כל זה מדבר בכהן שלא נמלך והקריב וכך פי' חטאות שנים שנתערבו בקן סתומה אחת (הרי) [שהיא] חובתה של אשה והאי דקרי ליה חטאת מין חטאת קאמר ולפי שאמר למעלה חטאת ועולה סתומה במפורשת קאמר הכא מין חטאת בלבד בלא עולה מפורשת מיהו שוה בשוה על דרך סתומה במפורשת ועשה חציין למעלה וחציין למטה אינו כשר אלא כמנין חטאות שבחובה לפי שנאמר שמא החטאות מפורשות עשה למעלה והן פסולות והקן סתומה עשה למטה והחטאת שבה כשרה והעולה פסולה לחומרא וכן בזמן שהן (שוין) פרידין מפורשות כנגד פרידין של סתומות אפי' הן כמה אבל בזמן שהחובה פי שנים בחטאות שהקנין הסתומות יהיו שתים והחטאות המפורשות הן שתי פרידין ועשה חציין למעלה וחציין למטה מחצה כשר ומחצה פסול שנאמר שתי החטאות קרבו למעלה ופרידה אחת מן הסתומות וג' פרידין סתומות קרבו למטה הנה שתי החטאות הן פסולות והקן הסתומה שנעשית חציה למעלה וחציה למטה כשרה הרי שתי כשרות ושתי פסולות נשארה קן סתומה אחת שנעשית למטה חציה כשר וחציה פסול ואם החטאות פי שנים בחובה כגון שהן ד' חטאות וקן סתומה אחת ועשה חציין למעלה וחציין למטה המנין שבחובה כשר דהיינו שתי פרידין לפי שנאמר ג' מן הד' חטאות המפורשות קרבו למעלה והן פסולות ואחת למטה וכשרה והקן סתומה קרבה למטה והיא מחצה כשר ומחצה פסול הרי שתי חטאות כשרות כמנין הפרידין שבחובה ולפי' לא אמר כאן אין כשר אלא סתומה כמו שאמ' למעלה שלמעלה חטאת ועולה (כשרות) ואפשר שתהיה היא סתומה שיש בה חטאת ועולה אבל כאן שתי חטאות כשרות מיהו כמנין הפרידין שבחובה הן",
+                    "וכן עולה שנתערבה בחובה אין כשר אלא כמנין עולות שבחובה חובה שנים בעולה מחצה כשר ומחצה פסול עולה שנים בחובה המנין שבחובה כשר. הוא הדרך עצמו שפירשנו לחטאות ולשם נתלה החטאות למעלה ליפסל וכאן נתלו העולות למטה לפסול ולא היה צריך לומר כאן על הכשרות שתתחלק ביניהן כי פשיטא שתתחלק שהרי הן שתי חטאות או שתי עולות והאיך נוכל ליתן אותה לסתומה וכי יש בסתומה שתי חטאות או שתי עולות ועוד שלמעלה אפשר שתהא המפורשת כולה פסולה והסתומה כולה כשרה והייתי סבור (שנתן הכשר) כולו לסתומה קמ\"ל שתתחלק ביניהן אבל כאן לא אפשר שתהיה זאת כולה כשרה וזאת כולה פסולה אלא ספק (נבלות) [פסלות] על שתיהן הלכך פשיטא שתתחלק ביניהם:"
+                ],
+                [
+                    "האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר ילדה זכר מביאה שתי קנין א' לנדרה ואחת לחובתה נתנתן לכהן והכהן צריך לעשותן ג' פרידין למעלה וא' למטה. פי' מפני שהנדר כולן לעולות והן מלמעלה והחובה אחת חטאת ואחת עולה והחטאת מלמטה",
+                    "והכהן לא עשה כן אלא עשה שתים מלמעלה ושתים מלמטה ולא נמלך פי' לא נמלך באשה לידע אם שתיהן חובות או אם א' נדר ואחת (נדבה) [חובה] והוא היה סבור ששתיהן חובות ועשה שתים למעלה ושתים למטה הרי הפסיד ממנה עולה אחת",
+                    "צריכה להביא עוד פרידה אחת ויקריבנה למעלה ממין אחד: משני מינין תביא שתים (פרידין) [פירוש] כשהביאה נדרה וחובתה ממין אחד אז (תפסיד) [תספיק] בפרידה אחת לעולה אבל אם הביאה נדרה וחובתה משני מינין ולא פרשה איזה מהן לנדרה ואיזה מהן לחובתה והכהן עשה מין אחד למעלה ומין אחד למטה ולא נמלך לא באשה ולא בחכם והיה סבור שמקריבין תורין כנגד בני יונה לחובתה ואינו יודע איזה מין עשה למטה ואי זה למעלה צריכה שתי פרידות לעולות חובתה תור ובן יונה שמא התורים היו למטה וכבר נקבעה חובתה בתורין וצריכה להביא תור לעולת חובתה שכבר קרבה חטאת התורין למטה או שמא בני יונה עשה למטה והרי נקבע חובתה בבני יונה וצריכה להביא בן יונה לעולה כנגד חטאתה שקרבה למטה אבל לנדרה אינה צריכה להביאה כלום דכיון דאין מביאין תורין כנגד בני יונה לחובה אותו מין שעשה למעלה ודאי לנדרה עלתה לה:",
+                    "פרשה נדרה צריכה להביא עוד ג' פרידין ממין אחד משני מינין תביא ארבע פי' פרשה נדרה שפרשה בשעת הפרשה איזו קן לנדרה וממילא נתפרש איזו קן לחובתה תביא ג' פרידין מאותו המין שהביאה תחלה ותעשה מהן שתים למעלה ואחת למטה כי שמא הנדר נעשה למטה והרי הפסידה שתי עולות והחובה היתה למעלה והרי הפסידה חטאתה הלכך תביא שתי עולות וחטאת אחת זהו כשהביאה נדרה וחובתה ממין אחד אבל אם הביאה משתי מינין והיא פרשה תורין לנדרה ולא תורין דוקא אלא (תפש בו) [תפשנו] מין אחד להקל על השומע ועשה הכהן מין אחד (למטה) [למעלה] ומין אחד (למעלה) [למטה] ואינו יודע איזו (למטה) [למעלה] ואיזו (למעלה) [למטה] תביא ד' שתי תורין לעולת נדרה ושני בני יונה אחת לעולה ואחת לחטאת שמא התורין שהפרישו לנדרה נעשו למטה והרי הפסידן והבני יונה שהיו לחובתה נעשו למעלה והרי היא חייבת חטאת של בן יונה או שמא התורים נעשו למעלה כהלכתן והבני יונה שהיו לחובתה נעשו למטה והרי היא חייבת בני יונה והתורים [שהקריב כבר] יהיו לנדרה.",
+                    "ואע\"פ שהיא יכולה לשנות את נדרה לבני יונה שהרי לא קבעתו בתורים בשעת הנדר והרי היא יכולה לפטור את עצמה בג' בני יונים שנים לנדרה ואחת (לחטאתה) [לחובתה] אפ\"ה לכתחלה לא תשנה אותו הואיל ופרשתו תחלה לתורים. א\"נ ה\"ק אם תרצה אשה זו להביא את נדרה ממין שפרשה אותו תחלה צריכה להביא ד' פרידין.",
+                    "ועכשיו ידבר מכאן ואילך באשה שקבעה נדרה בשעת הנדר במין אחד שאינה יכולה לשנותו במין אחר.",
+                    "ואם יקשה לך כיון שאנו אומרים שאע\"פ שלא קבעתו בשעת הנדר כיון שפרשתו בשעת הבאת קרבנותיה אינה רשאה לשנותו למין אחר לכתחלה א\"נ אשה שרוצה להעמיד את נדרה כבתחלה כך היא צריכה מעתה למה הוצרכה המשנה לשנות את דבריה למי שקבע נדרה הלא בפירשה היינו יכולין למצא חשבונות גדולים כמו בקבעה. הריני משיב על דבריך כי מה שאמרה משנתינו בקבעה את נדרה צריכה להביא חמש ושש באשה ששכחה במה קבעה היא מדברת כמו שאנו עתידים לפרש הלכך אין נכון לומר בפירשה כמו שנאמר בקבעה שאם יהיה כן בפירשה את נדרה שתשכח כמה תינח כשהביאה נדרה וחובתה משני מינין שצריכה להביא שש כמו שנפרש בקבעה נדרה ושכחה כמה קבעה אבל באשה שהביאה נדרה וחובתה ממין אחד ופירשה אחת מהן לנדרה ועכשיו שכחה מה פרשה אעפ\"כ אינה צריכה להביא חמש כי לעולם יכולה להפטר מנדרה באותו מין שהביאה תחלה שהרי האשה יודעת אי זה מין הביאה ועוד אפי' כשהביאה שני מינין לא נחייב אותה להעמיד במה שפרשה אותו תחלה אע\"פ שחייבנו אותה למעלה כי למעלה יודעת כמה פרשה וכיון שיודעת אם תבא לשנות את נדרה למין אחר כדי להפטר במיעוט קנין נאמר לה שלא תשנה אבל באשה שאינה זכורה עכשיו כמה פרשה שכך אנו צריכין לפרש כדי להעמיד את משנתינו שתביא שש כיון שאינה זכורה עכשיו מה פירשה לא נחייב אותה להביא שני מינין לנדרה בשביל זה הספק הואיל ויכולה לשנותו למין אח' שאם החמירו בודאה מלשנות לא החמירו בספקה והעיקר במין אחד לא יתכנו חמש פרידין אלא בקבעה ושכחה כמה קבעה וכשנפרש הדרך בקבעה נדרה שתביא חמש ושש אז יתברר לך כל מה שאמרתי שאין נכון לדבר בפרשה לבד בלא קבעה:",
+                    "מתני' קבעה נדרה צריכה להביא עוד חמש פרידין ממין אחד משני מינין תביא שש פי' קבעה נדרה שקבעתו בשעת הנדר ואמרה הרי עלי קן ממין פלוני כשאלד זכר. ועכשיו אינה יכולה לשנותו למין אחר כלל ובשעת הבאה כמו כן פרשה נדרה ואמרה קן זה לנדרי כדי לברר אותה מחובתה וכשילדה הביאה נדרה וחובתה ממין אחד (ולא) מתורין ולא תורין דוקא אלא להקל ועשה הכהן שתים למעלה ושתים למטה והיא אינה יודעת באיזה מין קבעה (את) נדרה אם בתורים אם בבני יונה וי\"ל שעכשיו שכחה ואינה יודעת אם הביאה כהוגן בתחלה אם לאו ואלו לא עשה הכהן אחת למעלה ואחת למטה [אלא כולם למעלה] מ\"מ יצתה ידי חובת עולתה וגם ממין אחד לנדרה וחייבת להביאה לנדרה ממין אחד בלבד ותור א' לחטאת ועכשיו שעשה שתי תורים למעלה ושתים למטה שמא נדרה עשה למטה וחובתה למעלה והרי היא חייבת שתי תורים לנדרה ותור לחטאתה או שמא נדרה לא היו תורים אלא בני יונה ולא הביאה נדרה כלל והיא צריכה להביא שני בני יונה לעולת נדרה הרי חמש שתי תורים ושני בני יונה לעולת נדרה ותור לחטאת ממין שהביאה תחלה לחובתה וא\"ת למה לא תביא כמו כן תור לעולת חובתה שמא חובתה היתה למטה והפסידה העולה זה אינו צריך לפנים שהרי היא מביאה שתי תורים לעולת נדרה וא\"כ הוא שהיתה חובתה למטה נדרה היה למעלה ואינה צריכה תורים לעולת נדרה ויכולה להתנות עליהן לומר שתהא אחת מהן לעולת חובתה. זהו כשהביאה את נדרה וחובתה ממין אחד אבל אם הביאה אותן משני מינין ואמרה הרי אלו לנדרי ולחובתי [וכאן כיון שקבעה נדרה תחלה במין אחד ואמרה עכשיו הרי אלו שתי מינים לנדרי ולחובתי] הרי היא כמי שפירש בשעת הבאה שהנדר חל מאליו על המין שקבעה לנדרה מתחלה וממילא המין האחד לחובתה.",
+                    "ועשה הכהן שתים למעלה ממין אחד ושתים למטה ממין אחר ואינו יודע איזה מין (עשה) למעלה ואיזה מין למטה והיא שכחה איזה מין קבעה לנדרה הלכך תביא שש דאמרינן שמא התורים היו נדרה ונעשו למטה (וממילא הבני יונה היו חובתה ונעשו למעלה) והרי חייבת שתי תורים לעולת נדרה ובן יונה לחטאתה או שמא בני יונה היו נדרה ונעשו למטה ותורים היו חובתה ונעשו למעלה והרי היא חייבת שני בני יונה לעולת נדרה ותור לחטאתה הרי שש פרידות ד' לנדרה ושתים לחטאתה משני מינין. וא\"ת שמא הנדר נעשה כתקנו למעלה והחובה למטה וחייבת תור ובן יונה לעולת חובתה שאין אנו יודעים איזה מין היה לחובתה זה אינו צריך לפנים שאם הנדר נעשה כתקנו א\"כ התורים והבני יונה שהיא מביאה עכשיו לנדרה אינה צריכה להן ותאמר עליהן שיעלו לה לעולת חובתה וראיה לפירושי דפרשה נדרה וקבעה נדרה הן כמו שפירשנו מהא דגרסינן במנחות פ' המנחות זה להביא במחבת והביא במרחשת הרי זו פסולה ואמרי' בגמרא לא שנו אלא שקבען בשעת הנדר אבל בשעת הפרשה לא כאשר נדרת ולא כאשר הפרשתה אלמא בשעת הנדר הוי קביעות ובשעת הפרשה הוו נמי (פי'):",
+                    "[מתני'] נתנתן לכהן ואין יודע מה נתנה הלך הכהן ועשה ואין ידוע מה עשה צריכה להביא עוד ד' פרידין לנדרה ושתים לחובתה וחטאת אחת בן עזאי אומר שתי חטאות עכשיו הוא מדבר באשה שיודעת מקצת מה שהביאה ואינה יודעת הכל והכהן יודע מקצת מה שעשה ואינו יודע הכל והוא בענין שהאשה יודעת שהביאה קן אחד של תורים ולא תורים דוקא אלא להקל והכהן יודע שאותם תורים נעשו למטה והאשה אינה יודעת אם הביאה מין אחר עם התורים אם לאו והכהן אינו יודע אם עשה המין האחר למטה או למעלה ואשה זו אינה יודעת במה קבעה נדרה והקן של תורים שהביאה אינה יודעת אם הביאתו סתם או אם פרשתו לחובתה או לנדרה מעתה חייבת להביא ד' פרידין לעולת נדרה ושתי פרידין לעולת חובתה וחטאת אחת לפי שנאמר שמא תורים היו נדרה ואותו קן של תורים שהביאה ונעשה למטה הביאתו לחובתה או שהביאתו סתם ולא הביאה מין אחר עמו וממילא הוא לחובתה הואיל ונעשה למטה הרי שחייבת שתי תורים לנדרה ותור לעולת חובתה ממין שהביאה תחלה ועוד נאמר שמא בני יונה היו נדרה ואם [הגה\"ה צ\"ל ושמא י\"ל] הביאה תורים ובני יונה ושכחה מתחלה באיזה מין קבעה נדרה ושמא החליפה נדרה ופרשתו לתורים (וקבעה חובתה לבני יונה) וקבעה חובתה למטה [בן יונה] הרי שחייבת שני בני יונה לנדרה ובן יונה לעולת חובתה הרי כאן שש עולות ג' תורים וג' בני יונה. ועוד נאמר שמא הביאה בני יונה עם התורים והתורים היו נדרה ובני יונה היו חובתה ונעשו בני יונה למעלה הרי שחייבת בן יונה לחטאת אבל תור לחטאת אינה צריכה כלל שהתורים למטה נעשו למעלה לא נעשו כמו שאמרנו למעלה ואם היו תורים חובתה הרי נעשית החטאת שלהן למטה ואם לא היו חובתה הרי אין (בהן) [כאן] חיוב החטאת כלל:",
+                    "מתני' בן עזאי אומר שתי חטאות כו'. לא בא בן עזאי לחלוק על מה שאמרנו אלא בא לומר שיש ענין אחר שנמצא בו ח' פרידין הז' כמו שאמרנו ועוד חטאת אחרת ות\"ק לא דבר באשה וכהן שיהיו שכוחים לגמרי אלא למעלה דבר באשה שיודעת בהבאת שני מינין וכאן דבר באשה שיודעת מין אחד מן השנים והאחר הוא לה בספק והכהן למעלה היה יודע שעשה מין אחד למעלה ומין אחד למטה וכאן הוא יודע המין שעשה למטה והשני לו בספק ובא בן עזאי ודבר באשה שיודעת שהביאה קן של מין אחד והשני לה בספק ואותו המין עצמו שהביאה אינה יודעת איזה מין היה והכהן יודע שהקריב מין אחד ונוכל לומר אפי' בשיודע שעשאו למטה ואינו יודע איזה מין הוא והשני לו בספק שאינו יודע אם עשאו כלל או אם עשאו למעלה או למטה ואיזה מין היה ועל זה הדרך תמצא בו שתי חטאות נאמר שמא תורים היו נדרה ותורים בלבד הביאה ועשאן למטה והיו לחובתה הרי שחייבת שתי תורים לנדרה ותור לעולת חובתה או שמא בני יונה היו נדרה ובני יונה בלבד הביאה ועשאן למטה לחובתה הרי שחייבת שני בני יונה לנדרה ובן יונה לעולת חובתה ועוד נאמר אם תורים היו נדרה שמא בני יונה הביאה עם התורים ועשה התורים למטה לנדרה והפסידן ועשה הבני יונה למעלה לחובתה והפסיד החטאת והרי היא חייבת בני יונה לחטאת או שמא בני יונה היו נדרה והביאה תורים עמהם ועשה בני יונה למטה והפסידן ועשה תורים למעלה והפסיד החטאת וחייבת תור לחטאת הרי ח' פרידין ד' לנדרה מב' מינין ושתים לעולת חובתה משני מינין ושתי חטאות משני מינין וה\"ה לת\"ק שהיה יכול לסדר את דבריו בד' פרידין לנדרה וא' לחובתה ושתי חטאות ובא בן עזאי ויוסיף עולה אחת לחובתה והכל על הדרך שפי' עד שנחליף המין הידוע שהביאתו ואמרנו שעשה אותו למטה ונאמר שעשה אותו למעלה והספק יהיה למטה הרי שהביאה עולת חובה א' ושני חטאות אבל לפי שהוא דבר תימה על ריבוי העולות שמביאה לכך סידר את דבריו בענין הזה שפירשנו:",
+                    "[מתני'] אמר רבי יהושע זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבעה הביא משל על ריבוי הקרבנות שמביאה שאילו בתחלה קודם שהקריבו כולם אע\"פ שיש לה ספק באיזה מין קבעה נדרה היתה מספקת בשש פרידין ד' מב' מינים לנדרה וקן אחד לחובתה ממין אחד ועכשיו שהקריבה ואנו סוברין שכבר כפרה הרי היא חייבת [שבעה] זה דומה לאיל שכשהוא חי ויש לו כח לצעוק אינו מוציא אלא קול אחד שכל הקולות שלו בענין א' הם וכשהוא מת מוציא שבעה מיני קולות כיצד קולות שבעה שתי קרניו לשתי חצוצרות (בני) [שתי] מעיו לכנורות ויש אומרים אף צמרו לתכלת פי' שתי קרניו לשתי חצוצרות שכן דרך אותן חצוצרות הארוכות העשויות להשמיע קול במחנה המלכים ליתן קרנות של איל בסופן כדי שיהא קולן צלול וחזק [מעיו] לנבלים מעיו הוא [הכנתא] בני מעיו הם הדקין צמרו לתכלת פי' לרמוני תכלת וארגמן להיות על שולי המעיל ופעמוני זהב בתוכן עשוין להשמיע קול כדכתיב ונשמע קולו בבאו אל הקודש הרי (ח') [שבעה] קולות מן האיל המת וזה אף מחיים יוכל לעשותו אבל כשתבא לחבר זה עם זה שיהיו שמונה אינו אלא לאחר מיתת האיל:",
+                    "(ברייתא) [מתני'] ר\"ש בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתן מיטרפת עליהן שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח מדלא כתיב בה חכמים ש\"מ בעמי הארץ הוא מדבר ומאי נאמנים שיורדין לאמתת הדבר ומכוונין אותו על אופניו אפי' הכי כשהן מזקינים מאבדים הנאמנות מפני שמטפשין שאין להם זכות התורה שתעמוד להן בזקנותן אבל זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה הכונה פי' (מפני) שזכות התורה עומדת להן בזקנותן ונותנת להם אחרית טוב ותקוה ואע\"פ שמצינו במקום אחר משיב חכמים אחור ודעתם יסכל שם הוא מזכיר גבורתו של הקב\"ה שאין חכמת אדם עומדת לנגדו אבל שיהיו מתטפשים מאליהן מחמת זקנה זה אינו שהרי נאמר באותו מענה עצמו בישישים חכמה ואורך ימים תבונה עמו חכמה וגבורה לו עצה ותבונה כלומר מי שהחכמה והגבורה והעצה והתבונה שלו הוא נותן לישישים חכמה לאורך ימים תבונה ולא נקרא ישיש אלא זקן וחכם:",
+                    "סליק מסכת קנין (בעזרת צור עולמים) [בס\"ד]",
+                    "כלל זה למסכת קנין חטאת העוף באה (על הספק) על ספק לידה ועל ספק כפרה [ספק לא כפרה] ונפקא לן מקרא במס' נזיר והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי ומה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק בכל ספקותיה כגון ספק לידה ספק זיבה ומה זכר ממין שמביא על הודאי מביא על הספק כגון אשם ודאי ואשם תלוי אף נקבה ממין שמביאה על הודאי מביאה על הספק. כגון חטאת העוף הבא על הספק אי מה זכר ספיקו נאכל [אף נקבה ספיקן נאכל] לא אם אמרת בזכר שכן אסורה ספק חולין לעזרה. ועוד כלל זה לקנין ששתים מביאות אותה בשיתוף ותנאי ואפילו לר' יוסי דפליג בחטאת בהמה במס' כריתות פ' דם השחיטה בקנין מודה דקתני' ר' יוסי אומר כל חטאת שבאה על חטאת אין שנים מביאין אותה אבל חטאת העוף של יולדת אינה באה על חטא.",
+                    "<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">השיר הזה כשלשת השירים הקודמים הוא על משקל יתד וב' תנועות יתד וב' תנועות יתד ותנועה אחת בדלת וכן בסוגר. ועי' בשה\"ג ערך ר' אברהם ב\"ר יצחק (בעל האשכול).</i> (סליק במה דברים האמורים סדורים הם יקרים וחמודים<sup class=\"footnote-marker\">**</sup><i class=\"footnote\">אולי צ\"ל והמורים ובסוגר את מאורים</i>).",
+                    "שבחה אתנה אל אל <br>שבחות. ועוטה כשלמות אח מאודים. <br>תהלותי לאל סלעי וצורי. <br>נגינותי לצור <br>ישעי ואורי. <br>אשר הפליא עשות פלא והפלא. <br>להחזיק את כלי גדוש ומלא. <br>והחכמה לחכמי לב נתונה. <br>והמדע ליודעי התבונה. <br>ולי אברם בנו יצחק <br>מקורא. <br>וחונני בבת יסכה ושרה. <br>וזכני היות חותן לרבן. <br>והוא מלמד ומרדע <br>ודרבן. <br>והנני כחובב בן רעואל. <br>וגם הוא כשמעיה בן נתנאל. <br>אשר חוקר ומבין <br>בספרים. <br>והוא גדול לבעלי מחקרים. <br>ודורש טוב במשניות סדורות. <br>כמו קינין <br>ופתחי האסורות. <br>והוא יורד בעמקי התהומות. <br>ודולה את חלי כתם וראמות. <br>והוא חופש במטמונים סתומות. <br>ולו נגלות סתורות ועלומות. <br>בכן אודה בכנור <br>ועלמות. <br>לקל בורא שחקים והדומות). <br>הדרן עלך סדר קדשים בעזרת אלהים קדושים בורא אישים ותרשישים בנל\"ך ואע\"י"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "ראב\"ד על משנה קינים",
+        "enTitle": "Ra'avad on Mishnah Kinnim",
+        "key": "Ra'avad on Mishnah Kinnim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Ra'avad on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Ra'avad on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a1ee4f213e71e10b05de2a494bcf11bf14d54d00
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Ra'avad on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,159 @@
+{
+    "title": "Ra'avad on Mishnah Kinnim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ra'avad_on_Mishnah_Kinnim",
+    "text": {
+        "Introduction": [
+            "<b>וזאת השירה כתב הראב\"ד ז\"ל קודם התחלת פירושו.</b>",
+            "לאל גומר מלאכות עד אשר לא קראמו ותהיינה ברואות: <br>אני מפיל תחנותי לפניו. להאיר את שתי עיני במראות: <br>בקנין גוף הלכות התלויות. ופתרונם כמו במות טלואות: <br>ואף כי רש ודל ודך ונקלה. בקן סתום וגוזלות להלאות: <br>אשר כי רחמי אל הגדולים איחל עד אשר כתב מנאות: <br>יסובוני חסדיו העצומים. היות מופת לדורות וגם אות: <br>אשר אברהם בנו דוד קראו אלהיו לחשב מחשב למלאות: <br>שלשה הפרקים החזקים. בדיניהם ופשריהם להראות:"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "חטאת העוף נעשית למטה וחטאת בהמה למעלה. פי' חטאת העוף הזאתה למטה מן הסקרא כדדרשינן בזבחים פרק קדשי קדשים והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח ימצה משמע (מאליו) מדלא כתיב (ימציא)<sup class=\"footnote-marker\">א</sup><i class=\"footnote\">ויש לנקד ימצה.</i> [ימצה] ואיזהו קיר שהשירים שלו מתמצין מאליהם ליסוד הוי אומר זה קיר התחתון פי' למטה מהסיקרא",
+                    "והיא נעשית על קרן מערבית דרומית כדילפינן טעמא התם בההוא פירקא לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה חטאת היא מנחה היא וקרייה רחמנא חטאת כלומר חטאת העוף שהיא הבאה תחתיה לומר לך חטאת העוף כמנחה מה מנחה בקרן מערבית דרומית להגשתה אף חטאת העוף בקרן מערבית דרומית והגשה בחטאת העוף ליכא וכי איתקש להזאתה איתקש. ומנחה גופה מנא לן כדתניא בתורת כהנים זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' יכול במערב תלמוד לומר אל פני המזבח<sup class=\"footnote-marker\">ב</sup><i class=\"footnote\">בתו\"כ אי אל פני המזבח יכול כו'.</i> [יכול] בדרום פי' שהכבש היה בדרום ומקום עלייתו הוא הפנים שלו שכל פנותיו דרך שם תלמוד לומר לפני ה' הא כיצד מגישה בקרן מערבית דרומית ודיו",
+                    "אבל מליקתה בכ\"מ במזבח [כשירה שהרי לא קבע מקום למליקתה מיהו צריכה שתהא במזבח] כדי שתהא קרובה למקום הזאתה ומצוי דמה שלא יתפזר דם הנפש [נ\"א שכך שנינו בברייתא גבי חטאת העוף הוזה ולא מיצה דמה כשרה ובלבד שיתן למטה מן הסיקרא מדם הנפש. וטעמא דמלתא דכתיב בחטאת העוף והזה מדם החטאת מעצמה של חטאת דהיינו דם הנפש אבל בעולת העוף כתיב ונמצה דמו כולו ושנינו מיצה דם הנפש ולא מיצה דם הגוף פסולה והכי דריש לה בספרא וכו'] שהרי שנינו בעולת עוף מצה דם (הראש) [הנפש] ולא מצה דם הגוף פסולה שנאמר ונמצה דמו דם כולו ובחטאת העוף כתיב והזה מדם החטאת מעצמה של חטאת דהיינו דם הנפש והכי דריש ליה בסיפרא<sup class=\"footnote-marker\">ג</sup><i class=\"footnote\">כאן צ\"ל הנ\"א שבא מקודם בט\"ס.</i>",
+                    "והזאתה של חטאת העוף [אין בה קבלת כליו] אינה באצבע כחטאת בהמה אלא בגוף העוף אוחז הראש בגוף ומזה בו למטה מן הסיקרא בקרן מערבית דרומית מדם הנפש מדלא כתיב ולקח ונתן באצבעו כדכתיב בחטאת בהמה דילפינן בה לקיחה לקיחה מויקח משה חצי הדם וישם באגנות מה להלן בכלי אף כאן בכלי אבל הכא דלא כתיב לקיחה ונתינת אצבע לא בעינן לה]",
+                    "והשירים מתמצין על היסוד ואם הזה ולא מצה כשרה שנאמר והנשאר עשאו כשירים מיהו ההזאה והמיצוי במקום אח' הוא והוא מתמצה ליסוד מאליו וכיון שהמצוי עצמו אינו מעכב שאם לא מצה ממנו כלל כשרה [גם] אם מצה דמה בכל מקום במזבח כשרה והכי איתא בזבחים",
+                    "וחטאת בהמה טעונה [קבלת כלי ו]מתן דמים באצבע על ד' קרנות למעלה מן הסקרא דכתיב בחטאת ולקח מדמה באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה:",
+                    "עולת העוף נעשת למעלה ועולת בהמה למטה. פי' עולת העוף לא היה בה הזאה אלא מיצוי שהיה הדם מתמצה מאליו מן העוף למזבח ולא היה מתיזו וההזאה של חטאת היתה בהתזה והמיצוי היה למעלה מן הסקרא ואיכא תנא דאמר שעל הקרן [נ\"א שעל הקיר] ממש היה מוצה.",
+                    "והטעם לשניהם דכתיב ומלק את ראשו והקטיר המזבח ונמצה דמו על קיר וכי תעלה על דעתך שאחר שמקטיר מוצה אלא מה הקטרה בראשו של מזבח אף מצוי בראשו של מזבח אלמא במקום הקטרה הוי המצוי וא\"א לומר על גבי [מערכה] עצמה דהא כתיב ונמצה דמו על קיר המזבח אלא מה הקטרה למעלה אף מצוי למעלה והקרן [נ\"א דהיינו קיר המזבח ואף קרן] עצמו ראוי להקטיר עליו ע\"י הדחק. ומ\"ד למעלה מן הסקרא ולא בעי' על [נ\"א על קיר ולא על] הקרן קסבר על ידי הדחק אף הסובב עצמו מקום הראוי (להקטרה) [להקרבה] הוא ועושין מערכה על גבי סובב [להקטיר שם]",
+                    "ומליקתה נמי היתה על אותו קרן עצמו למעלה מן הסקרא דמחד טעמא נפקי. דכתיב ומלק (את ראשו) והקטיר ונמצה והלא אין מקומה של הקטרה בכאן שאחר מכאן כתיב והקטיר אלא לא באה הקטרה לכאן אלא להקיש אליה המליקה והמצוי לקבוע להם מקום למעלה כדפרשינן",
+                    "והיא היתה נעשית בקרן דרומית מזרחית [למעלה] כדמפרש טעמא פ' קדשי קדשים מפני שקרובה לבית הדשן פי' מקום שנותנין שם תרומת הדשן ודשון מזבח הפנימי והמנורה והוא היה במזרחו של כבש כדתנן במסכת תמיד הגיע לרצפה הופך פניו לצפון והלך למזרחו של כבש כעשר אמות צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום שנותנין שם מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה דכתיב ומלק והקטיר ונמצה דמו והסיר את מוראתו (מעליו) [בנוצתה] והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן מקום הקבוע לדשן אחר והיינו תרומת הדשן כדכתיב ושמו אצל המזבח [ומדכתיב הכא קדמה אל מקום הדשן ש\"מ שמקום אותה הדשן האמור להלן במזרח ולא מזרח המזבח אלא מזרחו של כבש מדכתיב ושמו אצל משמע מיד סמוך לירידתו ומדכתיב] (קדמה דמשמע סמוך למזבח מיד וזהו מזרחו של כבש שהיה מצוי לה בירידתו מיד מדכתיב) והסיר והשליך משמע ממקום שמולק ומוצה משם היה משליך המוראה לבית הדשן שאם נאמר שהיה (הולך עמה ממקום למקום) [מוליכה בידו לשם] למה בהשלכה יבא עד מקום הדשן ממש ויתן בנחת אלא שמע מינה ממקום מליקתה ומצוי דמה משם היה משליך המוראה לבית הדשן ואיזהו מקום הראוי להשליך ממנו לבית הדשן הוי אומר זה קרן דרומית מזרחית שהיה קרוב משם ואין דבר מפסיק (וכשבאת עולת העוף כשרין) [וא\"ת כיון דושמו אצל משמע בירידתו מיד למה מהלך במזרחו של כבש כעשר אמות. אשיבך שאם היה מניח בתחלת הכבש לאלתר לא היה מקום ראוי להשלכת המוראה לשם שכך שיערו חכמים מתוך קלות המוראה והנוצה אין כח הכהן מספיק להשליכה יותר מל\"א אמה [הגה\"ה נ\"ב עיין בזבחים ס\"ד] וכאן רחוק יותר מל\"ב אמה אפילו יעמוד על הסובב הרי הן ל\"א אמה ואלכסון ששה אמות שהיה מזרח הכבש רחוק מקרן דרומית מזרחית יותר מל\"ב ולכך היה מתקרב אצל הקרן יו\"ד אמות",
+                    "וכשרבו עולת העוף במזרח] שהיו שם כהנים הרבה שמולקין ואין זה (הכהן) יכול לעמוד שם היה מולק אותה על קרן מערבית דרומית שאף אותו קרן ראוי (להשלכה זו) [להשלכת המוראה למקום הדשן] על ידי הדחק [שאינו רחוק ל\"א אמה שלימות. ונראה בעיני שאותן שלשה טפחים שהיה מרחיק הדשן מן הכבש כדי שיעמוד הכהן על הסובב בקרן מערבית דרומית ויראה מקום הדשן ויכוין לשם המוראה שאם היה נותנים הדשן סמוך לכבש ממש גובה הכבש וריחוק הקרן מעכבין אותו מלראות בו ולא יוכל לכוין המוראה לשם]",
+                    "ואע\"פ שהיה שם בית הדשן אחר במזרחו של כבש כדאיתא בזבחים ובספרא שהיו שורפין שם פסולי קדשי קדשים ופסולי קדשים קלים [אפ\"ה] אין לנו לומר שיזרק שם המוראה והנוצה (דהא כתיב אל מקום הדשן משמע דשן הקבוע למקום וזהו תרומת הדשן דכתיב ביה אצל המזבח) [לפי שאותו בית הדשן לא היה אצל המזבח ואת\"ל היה אצל המזבח אל מקום הדשן משמע דשן הכתוב בו אצל המזבח דהיינו תרומת הדשן] אבל פסולי קדשים לא מצינו להם [מקום] קבוע בעזרה לשריפתן אלא מדכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה בקדש לא תאכל באש תשרף (להחמיר) [לימד] על חטאת פסולה ששריפתה בקדש וה\"ה לשאר פסולי קדשים אבל מקום קבוע לא למדנו להם אלא מדלא כתיב בהו אל מקום הדשן [הקדש] ש\"מ מקום אחר הוא שאין מערבין דשן הנעשין כמצותן עם דשן שאין נעשין כמצותן.",
+                    "ועולת בהמה למטה מן הסקרא שתי מתנות שהן ארבע אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן דרומית מערבית דכתיב ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד [המזבח אלמא עולה טעונה יסוד קרן דרומית מזרחית לא הוה ליה יסוד] שהיסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב אוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת כך היא שנויה במסכת מדות ומפרש [טעמא] בזבחים ב[פרק] איזהו מקומן מפני שלא היה אותו קרן בחלקו של טורף דכתיב בנימין זאב יטרף וגו' ומתרגמינן בנימין בארעיה תשרי שכינתה ובאחסנתיה יתבני מדבחא",
+                    "והמתנות של עולה אינן באצבע אלא במזרק עצמו היה זורק אחד כאן ואחד כאן (דהא לא כתיב אצבע בזה) [דלא כתיב בי' אצבע]",
+                    "ואם שנה בזה ובזה פסל דדרשינן בסיפרא ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה אין לי בלא ירצה אלא שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו מנין שנשחטה בלילה נשפך דמה יצא דמה חוץ לקלעים והלן והיוצא ושקבלו פסולין וזרקו את דמה הניתנין למטה שנתנן למעלה והניתנין למעלה שנתנן למטה [הניתנין] בחוץ שנתנן בפנים והניתנים בפנים שנתנן בחוץ ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן ת\"ל לא יחשב לו [הגה\"ה פי' מיותר לדרשא]",
+                    "ולענין שריפה נמי מרבי להו בההיא פרשתא לא יאכל באש ישרף אין לי טעון שריפה אלא הטמא בלבד והנותר כו' מנין הלן והיוצא וכו' והניתנין למעלה שנתנן למטה והניתנין למטה שנתנן למעלה ת\"ל בפרשת ואתה תצוה גבי נותר ושרפת (את הנותר) באש לא יאכל כי קדש הוא כל שפסולו בקדש טעון שריפה:",
+                    "מתני' סדר הקנין כך הוא החובה אחד חטאת ואחד עולה בנדרים ובנדבות כולן עולות. פי' החובה היא חובתו של זב וזבה [ונזיר] ומצורע בדלות [ויולדות בדלות. ושמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש קדשיו בדלות] וכולן מביאין ב' פרידין אחד לעולה ואחד לחטאת כדכתיב קראי והן מתפרשות איזו לחטאת ואיזו לעולה בלקיחת בעלים כשהוא מפריש את קנו ויאמר איזו לחטאת ואיזו לעולה ואם שינה מעשיהם פסל. א\"נ בעשיית כהן הן מתפרשות כשימשוך אחת מהן ויעשנה חטאת חברתה נקבעת עולה מאליה ואם שינה מעשיהם אחר שהתחיל בהן פסל ונפקא מקראי במסכת יומא דגבי יולדת כתיב ולקחה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת הרי בלקיחת בעלים וגבי זב כתיב ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה הרי עשיית כהן.",
+                    "בנדרים ובנדבות כולן עולות שלא מצינו תודה ושלמים מן העוף אלא מן הבהמה כמו שמפורש בהן ולא מצינו בעוף אלא חטאת ועולה וחטאת אינה באה בנדר ונדבה הלכך כי אמר הרי עלי קן שתיהן עולות ואין קן פחותה משתים [שכך הוא דרך קן צפור להיות שנים דהא גבי קן צפור כתיב אפרוחים ואין אפרוחים פחות משתים ועוד מדלא קאמר הרי עלי פרידה ש\"מ לטפויי אחרת קאמר] ואפילו בבהמה עצמה כי אמר הרי עלי כבש לקרבן יביאנו עולה שאין אתה רשאי למשכו להקל אלא להחמיר והעולה חמורה מן התודה והשלמים [וכן שנינו במס' שקלים המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה הראויה לגבי מזבח זכרים ונקבות ר' אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות וכו' ר' יהושע אומר זכרים עצמם יקרבו עולות אלמא כל מה שראוי לעולה אינו יוצאה מידי עולה:",
+                    "מתני'] איזהו נדר האומר הרי עלי עולה איזהו נדבה האומר הרי זו עולה. פי' כשאמר עלי נקרא נדר דכתיב ונדריה עליה וכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו וכל פרשת נדרים בלשון עלי נדבה האומר הרי זו דכתיב בתרומת המשכן מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו וגו' וכתיב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. אלמא נדבה בלשון זה וכל פרשת המשכן שהיא נדבה היא בלשון הבאה דכתיב כל נדיב לבו יביאה וכתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם משמע שלא היה מחוסר הפרשה אלא הבאה בלבד ואלו גבי נדר כתיב כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו ואילו במזומן לתוך ידו או בדבר הידוע [מאי לשון תשלומין איכא] היל\"ל לא תאחר להביאו:",
+                    "[מתני'] מה בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים מתו או נגנבו חייב באחריותן ונדבות אינו חייב (באחריותן). טעמא מפרש במגילה דתניא רבי שמעון אומר ונרצה לו לכפר עליו את שעליו חייב באחריותו כלומר (מי) [את] שאמר עלי חייב לטפל בה עד (שנתכפרה) [שעת כפרה] ומאי משמע לשון עלי שחייב עצמו באחריות א\"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין ליה אכתפיה דמי ושוייה חוב עליה זהו ההפרש שבין נדרים לנדבות אבל לענין בל תאחר ושאר הלכות קדשים אין בין זה לזה כלום והיינו דקתני אלא שהנדרים חייב באחריותן כלומר אין ביניהם הפרש אלא זה בלבד:"
+                ],
+                [
+                    "חטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת אפילו אחת בריבוא ימותו כולן. מאי טעמא להקריבן חטאת א\"א ולהקריבן עולה א\"א שהרי שאם שינה חטאת (לעולה) [למעלה] ועולה (לחטאת) [למטה] פסל ואינו רשאי להקריב בתחלה לפסול ואם היה מין בהמה היינו אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה חטאת ובדמי היפה ממין זה עולה ויפסידו הבעלים המותר מביתו אבל בעוף א\"א שאין לעוף פדיון שלא נאמר פדיון בפרשת אם בחקתי לפסולי המוקדשים אלא לבהמה בלבד דתניא בסיפרא ומייתינן לה במנחות פ' המנחות והנסכים ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה (קרבן) לה' והעמיד את הבהמה וגו' והעריך בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר או אינו אלא בבהמה טמאה ממש כשהוא אומר למטה אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמורה כו':",
+                    "חטאת שנתערבה בחובה אין כשר אלא מנין חטאות שבחובה וכן עולה שנתערבה בחובה אין כשר אלא מנין עולות שבחובה בין שהנדבה מרובה והחובה מועטת בין שהחובה מרובה והנדבה מועטת בין ששתיהן שוות. פי' חובה זו היא קן סתומה של זבה או של יולדת או של שאר מחוסרי כפרה שלא נתפרשו איזו לחטאת ואיזו לעולה בלקיחת בעלים ועכשיו הם מתפרשות בעשיית כהן.",
+                    "והנדבה האמורה כאן היא העולה האמורה כאן וה\"ה שהיה יכול לומר כן בחטאת ויאמר (כן) [בין] שהחובה מרובה והחטאת מועטת כו' אלא לפי שהחטאת גם היא חובה לא יתכן לשומע להפריש בין חטאת לחובה ולפיכך סידר משנתו בעולת נדבה שנתערבה בחובה שיש בה חטאת ועולה. [ורישא לא מתני ליה בלישנא אחרינא ומשום הכי תני ליה בחטאת וחובה אבל בסיפא דמתני לה בחובה ונדבה כמה דאפשר לאפלוגי מחטאת וחובה מפליג].",
+                    "נחזור לפרש משנתינו חטאת העוף שנתערבה בקן אחד סתומה של חובה הרי יש כאן שתי חטאות ועולה אחת אינו יכול להקריב מאלו השלש פרידין אלא חטאת אחת שהיא מנין חטאות שבחובה שהחובה אין בה אלא חטאת אחת בקן אחת ואותה החטאת ראשונה קרבה ממה נפשך בין שהיא חטאת המתערבת בין שהיא אחת מן הקן הרי ראויה להקריב הראשונה לחטאת אבל השתי פרידות הנשארות אינו (חייב) [יכול] להקריבן לא חטאת ולא עולה שכשיבא להקריב אחת מהן חטאת שמא (השנית) [השלישית] של קן היא וכיון (שמשך) [שקרבה] אחת מהן לחטאת השניה מאיליה היא נקבעת לעולה [מיד] ואם בא להקריב [מהן] עולה שמא החטאת שנתערבה היא הלכך ה\"ל ספק חטאת שנתערבה בעולה וימותו וכן עולה ידוע שנתערבה בחובה אין כשר להקריב אלא עולה אחת שיקריב ראשונה והוא על הדרך עצמו שפירש לחטאת.",
+                    "עכשיו פירשנו בעולה אחת שנתערבה בקן אחת סתומה שהעולות שבהן אינן אלא אחת כמו הנדבה המתערבת וזהו שתיהן שוות ששנינו במשנתינו ואם היו הקינין הסתומות שתים ועולת נדבה המתערבת אחת הרי עולת החובה מרובה על עולת הנדבה ויכול להקריב מהן שתי העולות כמנין עולות החובה ממה נפשך והג' פרידין הנשארים ימותו מפני שיש בהן שתי חטאות ועולה א' ואינן ידועות והכל כאשר פירשתי למעלה ואין בהם הפרש:"
+                ],
+                [
+                    "מתני' בד\"א בחובה ובנדבה שנתערבו אבל חובה שנתערבה זו בזו א' לזו וא' לזו שתים לזו ושתים לזו ג' לזו וג' לזו מחצה כשר ומחצה פסול פי' קן סתומה של זו שנתערבה בקן סתומה של זו או שתים של זו ושתים של זו שנתערבו מחצה כשר ומחצה פסול שאם היו שתים לזו וב' לזו הרי הן ח' פרידין יקח מהן ד' ויעשה מהן שתי חטאות ושתי עולות ממה נפשך אם של אשה אחת הן הרי כדין נעשו ואם הם (שתי פרידין) [הגה\"ה כך נ\"ל שיש למחוק התיבות המוקפות ואם תגיה ואם הם שני פרידין לזו ותמחוק מלת<sup class=\"footnote-marker\">א</sup><i class=\"footnote\">כ\"ה בעל מלא\"ש וליתא בנוסחת הראב\"ד שבגמ'.</i> שנים והכל עולה לכוונה אחת]. שנים לזו ושנים לזו הרי הן כשרות עולות לזו וחטאות לזו או חטאת ועולה לזו וחטאת ועולה לזו [ואם הם שלשה לזו ואחת לזו הרי שתי חטאות ועולה אחת לזו ואחת לזו או שתי עולות וחטאת לזו וחטאת לזו והכל כשר]. שכל אחת מהן ראוי לשתי עולות ושתי חטאות וזה יקרב לשם בעליו סתם אבל הארבעה פרידין הנשארות אינו יכול להקריבן כלל שאם בא לעשות מהן שתי חטאות שמא הן בנות זוגן של אותן חטאות שהקריב תחלה ואין הד' חטאות לאשה בשתי קינין והרי הן עולות שנעשו כמעשה חטאות ופסולות וכן אם יבא לעשות שתי עולות שמא הן בנות זוגן של עולות הראשונות והרי (הן) [אלו] אינן ראויות [אלא] לחטאות ואם יעשה אותן כמעשה עולות יפסלו:",
+                    "אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשה לזו ומאה לזו המועט כשר בין משם אחד בין משני שמות בין מאשה אחת בין משתי נשים גם זו על הטעם הראשון שאם יש לזו קן אחת ולזו שתים יקח שתי פרידות כשיעור המועט שבהן ויעשה מהן חטאת ועולה ממה נפשך שהרי אפילו אפחות שבהן ראויה לחטאת ועולה ואם הן של שתי נשים כשרות הן מ\"מ לבעליהן אבל הארבע פרידין הנשארות אינן ראויות לא לחטאות ולא לעולות שאם בא להקריב מהן שתי חטאות בכל אחת ואחת נאמר שמא היא בת זוגה של חטאת הראשונה והן של בעלת קן אח' ואין זו ראויה אלא לעולה וכשיבא להקריב עולות נאמר בכל אחת ואחת שהיא בת זוגה של עולה הראשונה וכיון שקרבה עולתה זו אינה ראויה אלא לחטאת וכן נאמר באחת לזו ומאה לזו או בשתים לזו ומאה לזו ששיעור המועט יהיה כשר מחצה חטאת ומחצה עולה והשאר ימותו וכל זה בכהן הבא לימלך בחכם ונאמר לו כך וכך ראויות להקרבה והשאר למיתה שאינו רשאי להקריב בתחילה לפסול:",
+                    "[מתני'] בין משם אחד בין משני שמות בין מאשה אחת בין משתי נשים כיצד משם א' (בין משני שמות לידה ולידה)<sup class=\"footnote-marker\">א</sup><i class=\"footnote\">בכ\"י נמחק הל' שבלידה ולידה ותקן נידה ונידה.</i> [לידה ולידה] זיבה וזיבה משם אחד משני שמות לידה וזיבה כיצד משתי נשים על זו (לידה) ועל זו לידה על זו זיבה ועל זו זיבה משם אחד (כיצד) משני שמות על זו לידה ועל זו זיבה פי' בין משם אחד בין משני שמות לאשה אחת בין משם אחת בין משני שמות לשתי נשים כך דינו כמו שאמרנו ואע\"פ ששנינו בכריתות האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים אלמא קן אחד עולה לכמה זיבות וכיון דהכי הוא יכולה היא לשנות קנה מלידה ללידה אפ\"ה לענין עירוב קן בקן ספיקן [שוה] לשני שמות או לב' נשים לפי שהקן כשהפרישה אותה לחובתה מיד פרידה אחת נקבעה לחטאת ופרידה אחת לעולה וכשתמשך אחת מהן לחטאת מיד השנית נקבעת לעולה ואם יקריבנה חטאת תפסל הלכך כשיתערבו קן בקן אין הכהן יכול לעשות אלא קן הראשונה בלבד והקן השנית אינה ראויה לא לחטאת ולא לעולה שאם יבא להקריב חטאת נאמר (עולה) זו היא בת זוגה של חטאת הראשונה שהופרשה עמה בקן א' וכיון שקרבה אחת מהן חטאת תחילה השניה מיד נקבעת לעולה ואם יעשנה חטאת פסולה והני מילי כשהפרישתן תחלה כל קן וקן בפני עצמו ואמרה זו הקן לחובתי אבל אם הביאה ארבעה פרידין בעירוב ואמרה אלו לשתי חובות שעלי יקריב הכהן כל שתים מהן שירצה לחטאות ושתים האחרות לעולות שכשימשכו אלו לחטאות יוקבעו השניות לעולות [ובכה\"ג מתוקמי כולהו פרקין]:"
+                ],
+                [
+                    "[מתני'] רבי יוסי אומר שתי נשים שלקחו קיניהן בעירוב או שנתנו דמי קיניהן לכהן לאיזו שירצה הכהן יעשה חטאת ולאיזו שירצה יעשה עולה בין משם אחד בין משני שמות. פי' שלקחו קיניהן בעירוב שנתנו מעותיהן בשיתוף ולקחו שתי קינין והביאום לכהן ואמרו אלו לשתי חובתנו לאיזו שירצה יקריב עולה וכו' והוא על הדרך שפירשתי לאשה שהביאה קינה בעירוב שאין קביעתן אלא בעשיית כהן ואין כאן ספק עירוב ומשנה זו מביא אותה בערובין פ' בכל מערבין לומר דר' יוסי ס\"ל יש ברירה כלומר אע\"פ שהשתי קינין הללו [משותפות] (מעורבבות) והכהן הוא שחלק אותן ביניהן והנשים לא (ראו) [ידעו] בחלוקה עד לאחר כפרה ואמרינן יש ברירה וכיון שרצו עכשיו באותה חלוקה נאמר הוברר הדבר שמתחלה לחלוקה זו היו עומדות וזו מחלה חלק פרידה לחברתה וזו לחברתה וכל אחת ואחת נתכפרה בשלה. ודוחה אותה לומר דלעולם רבי יוסי סבר אין ברירה והכא כגון שהתנו מתחלה [פירוש בשעת השיתוף התנו שיחלק הכהן ביניהן ויהיה חלוקתו חלוקה והן ימחלו חלקן כל אחת לחברתה הוה זה ודאי מתחלה] הוברר.",
+                    "והכהן קודם כפרה מחלקן והם עשו אותו שליח לחלוקתן [נ\"א והא קמ\"ל דלא גזרינן שתי נשים זה אטו עירוב שתי נשים של מעלה א\"נ דיוקא דמתני' גופא אשמועינן דכי קפדינן בעירוב הקינין ה\"מ כשהוקדשו ואח\"כ נתערבו אבל נתערבו מתחלה בתורת שיתוף שיהא לכל אחת ואחת חלק בכל פרידה ופרידה ואח\"כ הביאום לכהן ואמרו אלו לשתי חובותינו ואתה תחלוק אותם לשנינו ויהא חלוקתך חלוקה והרי אתה שלוחנו כהאי עירוב לא קפדינן כלל אפי' בשתי נשים וכ\"ש באשה אחת כמו שפי' למעלה. ולאיזה שירצה יקריב חטאת כו' לפי שכיון שיש לכל אחת חלק בכל פרידה ופרידה ואין קן ברורה לאשה זו עדיין אין אחד מן הפרידין הנשארות נקבעות לעולות עד שעת עשייתן לפי שאין לה בת זוג לאותה חטאת והג' פרידות הנשארות יש בהן חטאת ועולה ואין ידועות ועדין הן כתחלתן שהן סתומות ותלויות בעשיית כהן. וכל מה שאמרנו כו'] ודוקא כשנשתתפו במעות ולקחו קיניהן בעירוב שכשיעשו הכהן שליח לחלוקתן על ידי תנאי והן ימחלו חלקן כל אחת לחברתה ואין כאן חשש עירוב הקינין אבל אם לקחו קיניהן זו בפני עצמה (וזו בפני עצמה) ועירבום והביאום לכהן כיון שאמרו אלו לחובותינו הואיל וחובות בפני עצמן הן ואין משותפות החובה בכל מקום שהיא (היא) נקבעת (א') לחטאת ואחת לעולה ואם יעשה מהן שתי חטאות או שתי עולות האחת פסולה ואע\"פ שהתנו שיחלוק אותם הכהן אפי' חלקום הם עצמן אחר העירוב והקבע שקבעום לחובתם מחלו זו לזו את חלקם אינה כלום שכיון שנמשך אחת מהן לחטאת השנית בכל מקום שהיא [ל] עולה (היא) ומה שנתנה לעולה נתנה ושמא יעשנה חטאת ותפסל וכשנשתתפו במעות שכל אחת יש לה חלק בכל פרידה ופרידה ואמרו אלו לחובותינו אין הפרידין מתחלקות אחת לחטאת ואחת לעולה שהרי אין אחת מהן מיוחדת לאשה אחת ושמא זו תעשה מזה החלק עולה וזו תעשנו חטאת הלכך תלויות הן ואין בהן (לא קדושת) חטאת קבועה ולא קדושת עולה קבועה עד שעת חלוקה וחלק המגיע לזו יכול להיות או חטאת או עולה וכן לזו וכשתלו עצמן בחלוקת כהן ומחלו זו לזו אין כאן ספק עירוב כלל.",
+                    "וכל מה שאמרנו באלו (הן) התערובות שהוא כשר הני מילי להקריב אבל לצאת ידי חובתן אפי' הפחותה שבהן לא יצאה ידי חובתה אלא א\"כ תביא עם חברתה בשיתוף לפי מה שהיא צריכה ותתנה עמה אבל אם לא ישתתפו אפי' מה שהקריב לא עלתה להן שאין אנו יודעים למי עלתה חטאת ולמי עלתה עולה הלכך צריכות להביא [בתחלה] ובפרק שני נאריך יותר בזה הענין ב\"ה:",
+                    "סליק חטאת שלישית התעודה. ואתחיל קן בעוזר שוכן מעונה [אבאר בו כפי כח לאברם. נתנו אל היות מורה נכונה יעטהו מעיל צדק וכבוד. והחזק בו כמו מגן וצנה לשמח דוי נפש עגומה. היות שונה בגילה ורננה קראהו אלהיו ממסיבה. להר סיני אשר שכן וחנה והשקהו בנחל מעיניו. בנחלי אל וממדבר מתנה יחנהו אלהיו מכבודו. ויתמוך את אשורו בסטנה (?) יפלס מעגל ארחות נתיבו. במשנת קן סתומה גם טמונה]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר או שפרח ממנה לבין המתות או שמת אחד מהן יקח זוג לשני. פי' שפרח ממנה גוזל לאויר שהלכה לה או שנתערבה א' (ממנה) [מהנה] לבין המתות פי' לאותן העומדות למיתה או שמת אחת מהן יקח זוג לשני ויעשה מהן פרידה אחת חטאת ואחת עולה אבל אם היתה קן מפורשת והלכה לה אחת מהן או שמתה ואין ידוע איזו הלכה או איזו מתה ואם זו (היה) [היא] הנשארת אם החטאת או העולה שתיהן הופסדו ואילו קן סתומה אין צריך לדקדק כלום.",
+                    "פרח א' לבין הקריבות פסול ופוסל אחר כנגדו שהגוזל הפורח פסול ופוסל אחר כנגדו. פי' פרח שנתערב לבין העומדות ליקרב ונתערב בהן והן סתומות ואין ידוע איזהו פסול ופוסל אחר כנגדו [זאת הפסקא ופסקת שבע נשים יש לפרש אותן בלא נמלך הכהן והקריבן וגם יש לפרש אותן בנמלך והריני מפרש אותן בלא נמלך וכך הוא הפי'] פי' פסול הוא לבעליו הראשונים שאינה עולה לו שהרי אינו יודע מה עשו מן הגוזל שלו אם חטאת אם עולה ופוסל אחר כנגדו במקום שנתערב בו:"
+                ],
+                [
+                    "כיצד שתי נשים לזו שני קינין ולזו שני קינין פרח מזו לזו פוסל אח' בהליכתו חזר פוסל אחר בחזרתו. פי' הרי לזו ארבע פרידין ולזו ארבע כשפרחה מזו לזו הרי כאן חמש פרידין ובא הכהן והקריבן בלא המלכה ועשה מהן ג' חטאות ושתי עולות הרי הפסידה בעלת ה' עולה א' שמא אחת מן העולות היא הנכרית שבהן נתערבה ולא עלתה לה ואחת מן ג' חטאות היתה ראויה לעולה והפסידה הרי שצריכה עולה אחת ואם עשה מהן ג' עולות ושתי חטאות צריכה היא להביא חטאת אחרת שמא אחת מן החטאות היא הנכרית כאשר פירשתי.",
+                    "וכמו כן בעלת הג' אם הקריב לה הכהן ג' פרידין ועשה מהן שתי חטאות ועולה אחת עדיין צריכה להביא עולה (אחת) [אחרת] ואם עשה שתי עולות וחטאת אחת צריכה להביא חטאת אחרת לפי שאינה יודעת מה עשתה בעלת חמש מן הגוזל שלה שהלך אצלה אם חטאת אם עולה מ\"מ ממה שעשתה לה שתים נפטרה אם עשתה לה שתי חטאות ועולה אחת פטורה מן החטאות ממה נפשך שאם עשתה בעלת חמש (חטאות) מן הגוזל הנכרי חטאת הרי יש לה ג' חטאות ואם עשתה ממנו עולה הרי יש לה שתי חטאות מיהו לא עלתה לה שהרי אינה יודעת אם הקריבה חטאת או עולה הרי שהגוזל הפורח מזו לזו מסתומה לסתומה פוסל א' כאן וא' כאן במקום הליכתו.",
+                    "ואם חזר פוסל אחר בחזרתו פי' (אחד כאן וא' כאן שכשחזר הוסיף לגרוע ממנה עוד א' ולא יעלו לה כי אם שתי פרידין חטאת ועולה לפי שכשהקריב לה אותן הד' אם חוזר ויעשה מהן שתי חטאות ושתי עולות נאמר) [הוסיף לגרוע עוד א' כאן וא' כאן בחזרתו שלא יעלו בכל אחד ואחד כי אם שתי פרידין חטאת ועולה לפי שכשיקריב אותן הד' לזו וד' לזו לאחר שחזר ועשה מהן שתי חטאות ושתי עולות לזו וכן לזו נאמר] שמא הגוזל שלה נשאר לשם ואחר חזר במקומו הרי יש לנו ספק עכשיו בשתי חטאות (הללו) שמא א' מהן אינו שלה ובשתי העולות כמו כן יש לנו זאת הספק ואותו הגוזל שהקריבו לשם לא עלה לה שאינה יודעת מה הקריבוהו אם חטאת אם עולה ושמא אחת מן החטאות שעשתה הוא הנכרי ואותו שהלך לשם עשאוהו עולה הרי יש לה ג' עולות וחטאת א' והיא צריכה חטאת אחרת או שמא א' מן העולות היא הנכרית ואותה שהלך לשם עשאוהו חטאת הרי שיש לה ג' חטאות ועולה אחת והיא צריכה לעולה אחרת נמצא שבחזרתו פסל ממנה שתים ואילו לא חזר [ופרח] והקריבה בעלת שלש את (שלה) [ג'] לא הפסידה אלא אחת וכשם שבחזרתה הפסידה שתים למקום שחזרה כך הפסידה שתים ממקום שיצאה שאילו נשאר לשם והקריבתן בעלת ה' לחמשתן לא הפסידה בעירובה אלא פרידה אחת ממין השתים אם השתים עולות צריכה עולה א' משום ספק הנכרי ומן החטאות נפטרה ואם השתים חטאות צריכה חטאת א' ומן העולות נפטרה ועכשיו שחזר ממנה ואין לה אלא שתי חטאות ושתי עולות הרי ספק הנכרי פוסל בחטאות ובעולות וצריכה חטאת ועולה הרי שהגוזל הפורח וחוזר פוסל שתים בהליכתו א' כאן וא' כאן ובחזרתו שנים אחרות א' כאן וא' כאן פרח וחזר ופרח וחזר לא הפסיד כלום שאפי' הן מעורבות אין פחות משתים פי' אע\"פ שפרח וחזר ופרח וחזר שתי פעמים שהיה לנו לומר שמא אז יש שתי גוזלות נכריות בכל א' וא' ושמא הן החטאות או הן העולות וצריכה להביא הכל כבתחלה אע\"פ כן לא הפסידה כלום בפריחה וחזרה שניה שאפי' יהיו מעורבות ודאי [נ\"א והקריב הכהן ד' חטאות וד' עולות שיש לנו בהן הספק שאמרנו שמא אותן ד' שנעשו חטאות של זו הן ואותן ד' עולות של זו הן וזו צריכה חטאות וזו עולות א\"נ איפכא והרי הן צריכות להביא כבתחלה מספק אפ\"ה אין בהם פחות מב' קינים לפי שהן יכולות להשתתף ביניהם ויביאו שני קינים בשתוף ויתנו אם הד' חטאות הראשונות היו שלי והד' עולות היו שלך הריני צריכה שני עולות ואת שני חטאות אלו השני חטאת שלך והשתי עולות שלי א\"נ איפכא<sup class=\"footnote-marker\">א</sup><i class=\"footnote\">הכונה אל ואם יקשה המקשה כו' שבסוף הדבור.</i> ואם יקשה וכו'. [הגה\"ה משמע דנוסחא זו מיירי לפירוש שמפרש ואזיל בלא נמלך והנוסח האחרת מיירי בנמלך] שיש לנו לומר שאינו יכול להקריב מהן אלא ד' פרידין שתי חטאות ושתי עולות וד' פרידין אחרות לא יקריבו לא חטאות ולא עולות שאם בא להקריב חטאות שמא הן בנות זוגן של חטאות הראשונות ואינן ראויות אלא לעולות ואם בא להקריב עולות שמא הן בנות זוגן של עולות הראשונות ואין אלו ראויות לעולות הרי שאין ראוי להקריב מהן אלא ד' פרידין ממה נפשך ואותן ארבע עצמן לא עלו להן לשם חובה לפי שאינן ידועות של מי הם אע\"פ כן אין בהם פחות משני קינין שעלו להן לחובתן לפי שהן יכולות להשתתף ביניהן ויביאו שתי קינין בשיתוף ויתנו אם הראשונות היו שלי אלו יהיו שלך א\"נ איפכא (הכא נמי) וע\"י שיתוף ותנאי השתי קינין יעלו להם לחובתן.",
+                    "ואם יקשה המקשה היאך אמרה המשנה שלא הפסידה כלום בפריחה וחזרה שניה הרי הפסידו שאילו בתחלה היו יכולות להשתתף ולהביא קן א' ולהתנות ועכשיו צריכות שתי קינין בשיתוף ודאי כן הוא מ\"מ דרך המשנה כך הוא שלא פתחה בתקנתן עד שהפסידו הכל וכך תראה למטה כמו כן שבאה עד סוף כל ההפסד ואח\"כ אמרה התקנה:"
+                ],
+                [
+                    "לזו א' ולזו ב' ולזו ג' ולזו ד' ולזו ה' ולזו ו' ולזו ז' פרח מן הראשונה לב' לג' לד' לה' לו' לז'. פי' שפרח מן הראשונה לשניה ומן השניה לשלישית ומן הג' לד' וכן כולן ואח\"כ חזר לכולן עד שחזר לראשונה ואיכא למימר אותו שפרח מן הראשונה לשניה נשאר בשניה ואחד מן השניה פרח לשלישית וכן כולן",
+                    "פוסל אחד בהליכתו וא' בחזרתו הראשונה והשניה אין להם כלום השלישית יש לה אחת הד' יש לה שתים החמישית יש לה ג' הששית יש לה ד' השביעית יש לה (שש) [ה'] כל זה הולך על הדרך שפי' למעלה שבפריחתו וחזרתו פוסל שנים כאן ושנים כאן משום ספק נכרי שמא אחד מן החטאות הוא או שמא אחד מן העולות ונאמר שהפורח נשאר שם ואחר חזר תחתיו הלכך האמצעית שבכאן יש בהן ספק שתי נכרית שהרי השניה נכנס לה בהליכה א' מן הראשונה ובחזרה אחד מן השלישית ונאמר אותן שתים שנכנסו לה נשארו לה ושתים משלה יצאו לראשונה ולג' וכן בכל האמצעיות וכל ספק שתי נכריות פוסלות ד' שתי חטאות ושתי עולות [שלא עלו לבעליהן] הרי הראשונה והשניה אין להן כלום והשביעית לא (נפסלה) [נכנס לה] אלא נכרי [אחד] ואחד יצא ממנה וסלק נכרי א' הוא אינו פוסל אלא שנים הרי הז' לא הפסידה אלא קן א'",
+                    "פרח וחזר פעם שניה מן הראשונה לשניה ומן השניה לשלישית וכן כולן וחזר פוסל א' בהליכתו וא' בחזרתו השלישית והד' אין להם כלום החמישית יש לה אחת הששית יש לה שתים השביעית יש לה חמש פרח וחזר פעם שלישית חוזר ופוסל א' בהליכתו ואחד בחזרתו החמישית והששית אין להם כלום הז' יש לה ד' ויש אומרים הז' לא הפסידה כלום פי' [החמישית והששית אין להם כלום] כמו שאמרנו שבפריחה וחזרה ראשונה הפסידה שתי קנין משום ספק שתי פרידין נכריות כך בכל פריחה וחזרה (שתפסיד) [הפסידה] שתי קינין משום ספק שתי פרידות נכריות הרי לג' פריחות וחזרות שיש בהן ספק שש פרידין נכריות (הפסידו) [הפסידה הששית] שש קינין שש חטאות ושש עולות ומה שאמרנו השלישית יש לה אחת הד' שתים (וה' שלש) [כו'] יש בו שנים פנים א' בנמלך ואחד בשאינו נמלך שאם לא נמלך הכהן והקריבן לשלישית עלתה א' ולרביעית שתים ולה' ג' וכו' אבל בנמלך נאמר לו אם בא להקריב של שלישית תחלה יקריב לה הכל ולא עלתה לה אלא קן אחד ואם בא להקריב של ד' תחלה יקריב לה הכל ולא עלתה לה אלא שתים וכן לכל א' מהן שיבא להקריב קרבנותיה תחלה [נאמר לו שיקריב לה הכל ולא תעלה לה אלא כפי מה שאמרנו במשנתנו זה כשיבא להקריב קרבנותיה תחלה] אבל אחר שהקריב לאחת תחלה אם בא להקריב לשניה ובא לימלך נאמר לו לא תקריב אלא כפי מה שראוי לה.",
+                    "זה צ\"ע דהיאך יכול להקריב אפי' אחד דאם ראשון מקריבו (לעולה) [למעלה] נאמר שמא בן זוגו של זה קרבה לאחרת (לעולה) [למעלה] וממילא נקבע זה לחטאת ועכשיו נפרש שאם הקריב לשלישית ולחמישית ובא להקריב לרביעית נאמר לו לא תקריב לה אלא [הגה\"ה ראיתי מקשים וז\"ל ותמיהני דאפילו פרידה אחת לא תוכל להקריב דאם מקריבו למעלה נאמר שמא בן זוגו של זה קרב למעלה בכלל אותן שהקריבו השלישית והחמישית והוא מקן של בעלת קן אחד ואין בו אלא עולה אחת ולא שתים. ע\"כ. נראה עיקר נ\"א דמוקי לה בלא נמלך דבנמלך אי אפשר לאוקמא כדלקמן בנ\"א ובשלמא אם היינו מפרשים שבפריחה שניה לא פרח כלום מן הראשונה ולא מן השניה אלא מן השלישית לרביעית וכו' הוה ניחא שכבר בן זוגה שנשאר במקומה ודאי לא נקרב אמנם הרב ז\"ל פירש בפריחה וחזרה שניה שפרח מן הראשונה ע\"כ קשה לי להבין דבריו אלה וצריכין לי עיון. ע\"כ]. שתי קינין ואותן לא עלה לה מפני ספק שתי נכריות שמא הן החטאות או שמא הן העולות והשתי קינין אחרות לא יקריב כלל שכיון שהלכו לה שתי פרידין א' אצל הג' ואחד אצל החמישית ושמא נשארו לשם והקריבום והיא אינה יודעת מה הקריבום עכשיו כשתבא להקריב אלו שתי קינין השניות שלה ויש בהן שתי פרידין משלה וספק שתי נכריות מה תעשה מהן אם תבא לעשותן חטאות נאמר ושמא אותן שלה שהלכו לשם נעשו חטאות ואלו השתים שלה שהם [בכאן שהם] בנות זוגן אינן ראויות עוד אלא לעולות ואם בא לעשותן עולות נמי נאמר איפכא שאותן שלה שהלכו אצל שלישית וחמישית נעשו עולות ואלו השתים שהם בנות זוגן אינן ראויות עוד לעולות אלא לחטאות הלכך לא יקריב אותן כלל הרי שהרביעית הפסידה הכל בהקריבה שלישית וחמישית ואם הקריבה הג' לבדה תחלה הד' תקריב ג' חטאות וג' עולות ולא יעלו לה אלא קן אחת בלבד והקן הד' לא תקריבנו כלל מפני שהפרידה שלה שהלכה אצל השלישית והקריבתו והיא אינה יודעת מה (היא) ואם לא נמלך והקריב הכל עלה לה שתי קינין וה\"ה שאם נתערבה בהן אחת מן המתות בתחלה לא יקריב כלל וימותו כולן ואם עבר והקריב הכל עלו לה כדאמרינן לקמן פ\"ג חטאת לזו ועולה לזו עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול והרי חטאת ועולה שנתערבה בתחלה ימותו ואם לא נמלך והקריב המחצה כשר דקסבר האי תנא בעלי חיים אינן נדחין והכי מוקי לה בזבחים פ' כל הזבחים שנתערבו ויש אומרים השביעית לא הפסידה כלום דודאי ששית צריכה להביא שש קינין ואין לה הפסד אם שביעית תהא נפטרת עמה בתנאי פי' לא הפסידה כלום בפריחה וחזרה שלישית מפני שיכולה להשתתף עם הששית (ולהתנות) ויכולה לפטור את עצמה בג' פרידין מן הג' קינין שלא עלו לה (בפריחתה וחזרה שלישית) והששית תביא שש שהרי הפסידה הכל הרי י\"ב פרידין ויעשה מהן שש חטאות ושש עולות ויתנו ביניהם ותאמר השביעית אם אותן ג' חטאות שעשיתי שלך היו הרי אי את צריכה אלא ג' חטאות ואלו ג' חטאות יהיו שלי והג' חטאות אחרות והשש עולות יהיו שלך ואם הג' עולות שעשיתי שלך היו הרי אי את צריכה אלא ג' עולות והג' אלו יהיו שלי והשאר יהיו הכל שלך וא\"ת שמא אותן הנכריות שנתערבו בשביעית לא היו משל ששית אלא משל חמישית וא\"כ היאך יכולה להתנות עמה א\"כ הרי הששית אינה צריכה כלום שכיון שלא יצאו משל ששית לשביעית אלא משל חמישית הרי שלא יש בששית משל שביעית כלום אלא [כולם] עברו לחמישית שאם נשא בששית כלום א\"כ אייתרו להו של ששית ומדלא אייתרו [הגה\"ה עיין לקמן בנ\"א] ש\"מ עברו לחמישית וא\"כ אינה צריכה כלום שהרי אין בה ספק נכרית ואינה צריכה כפרה כלל כ\"ש שיכולה ליתן חלקה לשביעית אלא ודאי אי מספקינן להו הכי מספקינן להו כדאמרן לעיל מ\"מ אינה צריכה ע\"י תנאי אלא או ג' חטאות ושש עולות או ג' עולות ושש חטאות והז' יעלו לה הג' אחרות נמצא שהז' לא הפסידה בפריחה וחזרה שלישית אבל הששית ודאי הפסידה שבפריחה וחזרה שניה לא היתה צריכה אלא ח' פרידין ועכשיו היא צריכה (ט') [י\"ב פרידין] ולא סגי בתנאי עם החמישית ויש לנו לפרש הטעם של יש אומרים למה לא אמרה בפריחה וחזרה שניה שהשביעית לא הפסידה כלום ע\"י שיתוף ותנאי וי\"ל כמו שאמרנו למעלה שהמתין עד סוף כל ההפסד ואח\"כ אמר התקנה. ועי\"ל טעם אחר לפי שכל זמן שיש לששית כלום הרי היא עומדת כנגד השביעית ומונעת אותה מלהקריב תחלה לפי שכשתקריב היא תחלה הפסידה ממנה הרבה והוא כאשר פירשנו למעלה לתנא [קמא] שאם יש לששית שתי קנין והז' יש לה חמש והשביעית [הקריבה השבע שלה ועלו לה חמש הרי] בשביל ספק שתי פרידין שהקריבה משל ששית הששית אינה יכולה להקריב כי אם ד' קנין ואותם לא עלו לה כלום משום ספק ד' פרידין נכריות שיש בהן שמא החטאות הם או העולות הלכך אינה יכולה להקריב תחלה (אלא ע\"י פייס ואם יפול הגורל לששית להקריב תחלה) נמצאת הז' מפסדת שתי קנין שלא תקריב אותן כלל משום ספק שתי פרידין שלה שקרבו בתוך של ששית כמו שפרשנו למעלה ואותן חמש שתקריב לא עלו לה אלא ג' מפני ספק שתי הנכריות שבה (הלכך) לא נוכל לומר בפריחה וחזרה שניה לא הפסידה שהרי אפשר שהפסידה הרבה אם הקריבה הששית תחלה הואיל ויש בתוכה שתי קנין שאינה יכולה להקריבן כלל ולאותן שתי קנין לא יועיל לה שיתוף כי היאך תוכל להתנות על מה שלא הקריבה והלא אינה יכולה לומר אם הראשונים שלך אלו שלי שהרי הראשונים לא קרבו כלל אבל בפריחה וחזרה שלישית הואיל ואין לששית כלום ודאי השביעית תקריב בלא מחלוקת ואח\"כ תביא ג' פרידין עם הששית ותתנה וכגון זה כופין על מדת סדום שיניחוה להקריב תחלה שאם תקדים הששית ותקריב הרי לא עלו לה כלום מפני ספק שש פרידין נכריות שבה והפסידה את השביעית מלהקריב שלשה קנין מפני ספק ג' פרידין של שביעית שקרבה בתוך שלה והפסידה את החמישית כמו כן שלשה קנין שאין ראוין להקריבן כלל ועכשיו מה יועילו לה הקדמת קרבנותיה שהרי אינה יכולה להשתתף ולהתנות שאין לה עם מי תתנה לא עם החמישית ולא עם שביעית שהרי יש להן שש קנים שלא הקריבום כלל [הגה\"ה פי' שלש קנים לחמישית ושלש לשביעית כמו שקדם בלשונו ז\"ל] ושמא אותן שלה שהלכו אצלן באותן שלא הקריבו הם הלכך ע\"כ ודאי צריכה היא להביא שש קנין כבתחלה וזהו טעמן של יש אומרים וברוך חכם הרזים ואם פרח מן המתות לכולן הרי כולן ימותו פי' שאינו רשאי להקריב אפי' אחד מהן כלומר אלו שאמרנו יש שיריים לפסלותן האי כדיניה והאי כדיניה [זהו בשלא פרח לבין המתות אבל אם פרח לבין המתות ימותו כולן] וזהו בכהן הבא לימלך אבל אם לא נמלך והקריב הכל הכשרות כולם [עלות לה] כמו שפי' למעלה. וכל זה הפרק והראשון נעמיד אותן בפ\"ג בכהן הבא לימלך ואפשר שיהיו כולן בבא לימלך חוץ ממה שאמרנו למעלה שהגוזל הפורח פוסל א' בהליכתו שזה אינו [אלא] כשהקריב את כולן ואלו בא לימלך היינו אומרים לו שלא יקריב את החמישית כלל שאינו ראוי לא לחטאת ולא לעולה שמא השתי חטאות שהקריב וזה החמישי ואחד מן העולות הן שלה ואם בא להקריבה חטאת הרי אינה ראויה לחטאת ואם בא להקריבה עולה נאמר שמא השתי עולות ואחת מן החטאות שהקריב וזה החמישי הן שלה והרי זה אינו ראוי לעולה הרי החמישי לא יקריבנו כלל וקן א' מן השתי קנין עצמן שהקריב לא עלתה לה מפני ספק הגוזל (הנכרי) שבהן והיא מסופקת בחטאות ובעולות נמצא שהגוזל הפורח בהליכתו פוסל שתים עמו במקום שהולך ומה שאמרה המשנה פוסל אחד בהליכתו אינו אלא בשלא נמלך והקריב את חמשתן אבל כיון שכל שני הפרקים הם מדברים בבא לימלך חוץ מזו לא היה יכול לחלק וגם זו המימרא עצמה משכחת לה לענין הקרבת הקנין שכולן ראוין ליקרב חוץ מן החמישי אבל לענין איפטורי ידי חובתן לא וכיון דלענין הקרבת הקנין משכחת לה בבא לימלך לא היה לו לחלק והעמיד אותן בכהן הנמלך: הגה\"ה א\"נ יש לומר שלא דבר על זו המימרא ולא חלק בה כלל תדע לך שלא תמצאנה למטה בלא נמלך אלמא כי איירי בה לעיל בלא נמלך איירי בה ולפי שאמר למעלה חטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת אפי' אחד בריבוא ימותו כולן תנא חדא פסלות של תערובת שאינו פוסל אלא כנגד תערובתו מיהו זה לפי הפסלות שלו וזה לפי הפסלות שלו של מעלה הוא לענין הכשר הקרבתן ולמטה הוא לענין אפטורי:",
+                    "[נ\"א ויש אומרים השביעית לא הפסידה כלום פי' לא הפסידה בפריחה וחזרה שלישית מפני שיכולה להשתתף עם הששית ותביא הששית תשע פרידין והשביעית שלשה ויעשו מהן שש חטאות ושש עולות ויתנו ותאמר השביעית אם אותן שלש חטאות נכריות שעשית שלך היו הרי אי את צריכה אלא ג' עולות והשלש אלו יהיו שלי וכל השאר שלך. ואם השלש עולות שעשית היו שלך הרי אי את צריכה אלא שלש חטאות והג' עולות אלו יהיו שלי וכל השאר שלך. וא\"ת שמא אותן הנכריות שנתערבו בשביעית לא היו משל ששית אלא משל חמישית עברו לשביעית וא\"כ היאך יכולה להתנות עמה ויש לומר דמכל מקום יכולה להתנות עמה שהרי אין בששית אלא ספק ג' נכריות של שלשה חזרות שמא נתערבו בחזרתן משל שביעית בששית ויצאו משל ששית ג' אחרות לחמישית וכיון שאין בה אלא ג' נכריות הרי שאינה צריכה אלא ג' חטאות וג' עולות והרי היא יכולה לתת ג' חטאות וג' עולות מאלו השניות לשביעית ואין כאן בית מיחוש הלכך השביעית לא הפסידה כלום כדפרישית. [הגה\"ה פי' לא הפסידה זולתי כנגד הנכריות שפרחו לה ולא יותר והששית הפסידה פרידה א' בפריחה וחזרה שלישית יותר על השתי פרידות שהיתה מפסדת בפריחה וחזרה שניה מלבד ההפסד שכנגד הנכריות שפרחו וחזרו לה].",
+                    "אבל הששית ודאי הפסידה פרידה אחת בפריחה וחזרה שלישית וכך היה יכול לומר כמו כן בפריחה וחזרה שניה שלא הפסידה השביעית כלום והששית הפסידה שתי פרידין לפי שהששית תביא שש פרידין והשביעית שתים והכל יעלה לששית בהפסדה אבל המתין עד סוף כל הפסדן ואח\"כ אמר תקנתן כמו שפי' למעלה.",
+                    "ויש לדקדק ולומר שכולן נמי כמו כן יכולות להפטר בקיני ספקותן כמו שיתחברו כולן ומי שחייבת להביא קן תביא פרידה א' ומי שחייבת שתי קנין תביא שתי פרידין וכן כולן ויעלו לכולן י\"ב קנין חצי ספקן שהם כ\"ד קנין [הגה\"ה פי' שכל ההפסד שבפריחה וחזרה שלישית הוי כ\"ד קנין שהרי כולן אין להם כלום חוץ מן הז' שיש לה ד'] ותתנה כל אחת ואחת ותאמר אם יצאתי מידי חטאות תחלה יהיה חלק חטאתי שבאלו לחברותי הצריכות להן וא\"א שלא יצאו כולן ידי חובתו בכך כי בתחלה בודאי יצאו יד\"ח כ\"ד פרידין י\"ב חטאות וי\"ב עולות ויתנו הצריכות לחטאות תצא בחטאות והצריכה לעולות תצא בעולות אלא שאין התקנה זאת נכונה שתשהא זו את קניה עד שיביאו כולן את קניהן ושמא פעמים שיזדמן לשתים או יזדמן לשבע ונמצאו משהות את קניהן לפיכך לא פתח להן בתקנה זו וזולתי תקנה זו לא תוכל אחת מהן לצאת יד חובתה בקני ספיקה עם שיתוף חברתה עד שיביאו בין שתיהן שיעור כל חובות המרובה ותתן המרובה משלה למועטת ואז תפטר המועטת עם המרובה שאם לא יביאו כשיעור כל המרובה לא תוכל להתנות ולתת משלה למועטת כי איך תתן קרבנותיה לחברתה כל זמן שהיא צריכה להן אפשר דת\"ק ס\"ל שאם תבא השביעית לימלך כאן בתקנתן לא נפתח לה בתקנת שיתוף ותנאי מפני שזו הפסדה מועט וזו הפסדה מרובה ושמא תשהה זו את קנה.",
+                    "א\"נ כיון דאלו משתתפין כולן משתכרות ועכשיו שמשתתפות הששית והשביעית הששית מפסדת ג' פרידין ויותר שהרי צריכה תשע הלכך יש לחוש אם נפתח להם בתקנת שתוף שמא ימתינו כולן זו את זו ונמצאו משהות את קניהן ויש אומרים לא חייש לכך ונכוחה היא למבין וזה טעמן של יש אומרים לפי עניות דעתנו. וכל זה הפרק מתחלתו ועד כאן בשלא נמלך הכהן והקריב לכולן שיצאו בדרך השנויה במשנתינו אבל אם בא לימלך נאמר לו שלא יקריב מכולן אלא קן אחד בלבד חטאת ועולה אבל אם בא להקריב יותר נאמר לו שלא יקריב לא חטאת ולא עולה לא משל א' ולא משל שתים כי אם על דרך השנויה במשנתינו בפרק ראשון לזו א' ולזו שתים ולזו ג' ולזו ד' וכו' המועט כשר והכא נמי כיון שיוכל לספק בכל א' וא' מפריחה ראשונה ואילך שיש בהן אותו הקן של ראשונה כשעשה הכהן קן א' חטאת ועולה היאך יוכל לעשות עוד חטאת שמא היא בת זוגה של חטאת ראשונה והן של בעלת קן א' ושתי חטאות בקן א' ליכא וכן כשיבא להקריב עולה. הלכך לא משכחת לה אלא בלא נמלך.",
+                    "עוד יש לומר כי אפי' קן אחד אין ראוי להקריב מהן מפני שאינה ראויה לקרב כלל [הגה\"ה צ\"ע] והרי היא ממה ששנינו במשנתינו פרח מבין המתות לכולן הרי כולן ימותו וכבר כתבתי מזה [הגה\"ה צ\"ע] בחזרה מפורשת היטב:",
+                    "והפסקא ראשונה כמו כן שאמרנו שהגוזל הפורח פסול ופוסל אחר כנגדו וכו' לא משכחת לה אלא בלא נמלך והקריב למקום שהלך הפורח שהן חמש פרידין ג' חטאות וב' עולות או אפכא ואז לא פסל למקום שהלך אלא אחר כנגדו כמו שפירשנו למעלה אבל אם יבא לימלך נאמר לו שלא יקריב כי אם ב' קנין שתי חטאות ושתי עולות והחמישי לא יקריבנו כלל שמא בן זוגו הוא לחטאת א' שהקריב ולא יעשנו חטאת כי שמא אותה העולה שהקריב כנגד אותה חטאת משל חברתה היתה וזו הפרידה היתה ראויה להקריב תחתיה לעולה ואם יבא לעשותה עולה נאמר לו שמא בת זוג היא לעולה א' שהקריב תחלה וזו אינה ראויה לעולה הנה שלא יוכל להקריב כי אם הארבע פרידין ולא תצא בהן ידי חובתה כי אם מקן אחד בלבד חטאת ועולה אבל בקן השניה לא יצאה שמא החטאת היתה נכריה או העולה ונמצא הגוזל הפורח פוסל שנים זולתו במקום הליכתו. הנה שאלו השתי פסקות אינן אלא כשלא נמלך והקריב מכאן ואילך עד סוף הפרק כולו בנמלך וכשאמר בפרק שלישי בד\"א בנמלך אפרקא קמא קאי הלא תראה שלא חלק בפ\"ג כי אם באותן מימרות שדבר בפרק ראשון בחובה וחובה שנתערבו זו בזו וזו בזו א' לזו וא' לזו וכו' אבל באלו המימרות שבפרק שני לא חלק בהם ש\"מ דבלא נמלך איירי בה ומשנתנו כך הוא סדורה. בפרק ראשון דברה המשנה בכל חובתה של זו שנתערבה בכל חובתה של זו שוה בשוה או מועטת במרובה ובפ\"ב דברה המשנה בגוזל א' מחובתה של זו שנתערבה בחובתה של זו כמה יפסל בהן ודברה בהן בלא נמלך מפני זו הפסקא השנויה א' לזו וב' לזו וג' לזו וכו' עד ז' לזו כי בפריחה וחזרה שלישית דינה משתנה מן החובה כולה של זו שנתערבה בכל החובות של זו בלא נמלך אבל בנמלך אין דינה משתנה כמו שפירשתי כי היא אותה משנה עצמה שאמרנו למעלה א' לזו וב' לזו כו' המועט כשר ולפיכך דברה בהן בלא נמלך שאין דינן שוה ואשמועינן בה חדוש גדול שאמצעיות הפסידו כפלים בשביעית ואח\"כ חזר לדרכו לנמלך ואמר שאם פרח א' מן המתות לכולן הרי כולן ימותו כלומר עד כאן דברנו באותן שיש שירים לפסלותן אבל תמצא תערובת אחר שבשביל גוזל אחד לבדו שיתערב בכמה קנין כולן ימותו וזה בודאי אינו אלא בנמלך שאם לא נמלך והקריב הכל כולן עלו לה חוץ מן המתה כדאמרינן לקמן פ\"ג חטאת לזו עולה לזו עשו כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול והרי חטאת ועולה שנתערבה ימותו כולם ואם לא נמלך והקריב הוי מחצה כשר ודאי קסבר האי תנא בעלי חיים אינם נדחים והכי מוקים לה בזבחים פרק כל הזבחים שנתערבו ובקונטריס א' פרשתי השתי פסקות העליונות בנמלך היטב. [הגה\"ה נראה שהיא נוסחא הראשונה דלעיל]"
+                ],
+                [
+                    "קן סתומה וקן מפורשת ופרח מן הסתומה למפורשת יקח זוג לשני חזר או שפרח מן המפורש ראשון [פי' דמן המפורש] פרח לסתום ולא מן הסתום למפורש הרי כולן ימותו. קן סתומה (כבר) פי' שלא נתפרשה איזו לחטאת ואיזו לעולה קן מפורשת שכבר נתפרשה וחזרה (להיות הקן שנתערבה) [ונתערבה] בינה לבין עצמה ולא הובררה<sup class=\"footnote-marker\">א</sup><i class=\"footnote\">המוקפים נמחקו בכ\"י מלא\"ש וע\"ז קאי ההג\"ה אח\"כ.</i> (והיא כמו הקן של יונים שהם שוים ואין הפרש ביניהן כך היא כל זמן שהיא סתומה וזו שנתפרשה ונתערבה בינה לבין עצמה חזרה להיות שוה בקן של יונים בקיניהן) [הגה\"ה אלו השורות אע\"פ שנמחקו בדוחק יש להם קצת הבנה] הרי קן מפורשת זו אינה ראויה אלא למיתה וכשפרח מן הסתומה לתוכה כמו שפורח לבין המתות היא ויקח זוג לשני שהוא כבר אבד ואם חזר למקומו או שפרח מן המפורשת לסתומה הרי פרח בה א' מן המתות וי\"מ שבפריחה זו נתבלבלה המפורשת ולא הובררה איזו חטאת ואיזו עולה ואם פרח מן המפורשת ראשון כמו כן בפריחתו נתבלבל ונתערב ולא הוכר איזו מהן פרח הלכך ימותו:"
+                ],
+                [
+                    "חטאת מכאן ועולה מכאן וסתומה באמצע פרח מן האמצע לצדדין אחד אילך וא' אילך לא הפסידה כלום אלא נאמר זה שהלך אצל חטאת חטאת וזה שהלך אצל עולה עולה פי' ויקרבו אלו לשם בעליהן סתם [ואלו לשם בעליהן סתם] ופשוטה היא. חזר לאמצע האמצעיים ימותו ואלו יקריבו חטאות ואלו יקריבו עולות חזר או שפרח מן האמצע לצדדין הרי כולן ימותו פי' חזר לאמצע חזר הקן לאמצע אע\"פ שלא נדע אם מצד אחד חזרו שניהם או משני צדדים ספקא לחומרא ונאמר שמא משני צדדים באו והרי הן חטאת ועולה שנתערבה ואע\"פ שראינו אחד שחזר מצד א' והאחד לא ראינו אם מאותו צד עצמו נתחבר עמו או מצד אחר ואין אנו יודעין מספר הגוזלות ספיקא לחומרא חזר או שפרח ממנו לצדדין פי' חזר לצד אחד ואין אנו יודעים לאיזה צד או שחזר לשני צדדין כולן ימותו רישא דחזר לאמצע אשמעינן דאע\"פ שבאו למקום אחד לאמצע לא נאמר ממקום שראינו שבא הראשון בא השני דראינו הראשון מאיזה צד בא ולא ראינו השני מאיזה צד בא (פי') וסיפא קמ\"ל שאע\"פ שיש גוזלות מרובות בצד אחד כאן שלא היינו יודעים מספרם לא נאמר כשחזר לצד אחד ואין אנו יודעים לאיזה צד ודאי לאותו צד המרובה חזרו אלא הספק בשניהם ורישא נמי אשמועינן אע\"פ שרוב גוזלות בצד אחד וחזר הקן לאמצע ולא נדע מאיזה צד חזר או שמא משניהם לא נאמר כיון שיש רוב גוזלות בזה הצד כל דפריש מרובא פריש ומשם באו ואם אותו צד חטאות יקרבו חטאות ואם עולות יקרבו עולות דלגבי תערובת קדשים לא [אמרינן] אזלינן בתר רובא דנייד מ\"ט גזרה משום קבוע והכי איתא בזבחים פ' כל הזבחים שנתערבו:",
+                    "אין מביאין תורים כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורין כיצד האשה שהביאה חטאתה תור ועולתה בן יונה תכפול ותביא עולתה תור. עולתה תור וחטאתה בן יונה תכפול ותביא עולתה בן יונה בן עזאי אומר הולכין אחר הראשון. פי' אין מביאין תורים כנגד בני יונה וכו' דכתיב שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת אבל לא תור ובן יונה אחד לעולה ואחד לחטאת: האשה שהביאה חטאתה תור כו' קסבר חטאת היא העיקר ודרשינן בספרא א' לעולה ואחד לחטאת וכפר מכאן אמרו האשה שהביאה חטאתה (כו') [תור] ועולתה בן יונה תכפול ותביא עולתה תור כלומר א' לחטאת וכפר ממין החטאת תהא כל הכפרה בין שהיא ראשונה בין שהיא אחרונה: בן עזאי אומר כו' (קסבר) הראשון הוא העיקר בכל מקום כדאמרינן בברכות כל הקודם לפסוק הוא קודם לברכה וכיון שהקדים הכתוב ביולדת עולה לחטאת לומר לך אפי' עולה אם היא קודמת היא קבעה לה באותו המין להביא ממנו חטאתה לכך הקדימה הכתוב ולא להקרבתה הלכך אם הביאה עולתה תחילה תור ואח\"כ חטאתה בן יונה תכפול ותביא חטאתה תור והאי הביאה דקתני הכא לא שהקריבה אלא אפי' אם הפרישה דכיון שאפרשתה לאיקרובי קאי ומיחייבא עליה לאקרובי וקבעה לה וכן גבי מצורע דפליגי תנאי דמר סבר אשם קביע ליה בעשירות ומ\"ס חטאת קבעה ליה ומ\"ס צפרים קבעה ליה וקתני דבהפרשה לחודה קבעה ליה דתנן במשנת נגעים מצורע עני שהפריש קרבנו והעשיר הכל הולך אחר החטאת דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר הכל הולך אחר אשם ר' אליעזר בן יעקב אומר הכל הולך אחר צפרים",
+                    "ודוקא בדאיתיה לקרבן בעיניה א\"נ דאקריביה אע\"ג דאפסיל בהקרבתו קבע ליה אבל אי אפרשיה ונסתאב או שאירע לו דבר שאינו ראוי להקרבה לא קבע ליה כדתנן בכריתות פ' בתרא הפריש כשבה ונסתאבה אם רצה יביא בדמיה עוף ותנן נמי במס' נגעים ומייתינן ליה במס' נדה שני מצורעין שנתערבו קרבנן זה בזה וקרב קרבנו של אחד מהם ומת אחד מהם זו שאלה וכו' ואמר להם יכתוב כל נכסיו לאחד ויביא קרבן עני אלמא כי הפריש קרבנו ואינו ראוי להקריבו לא קבע ליה בעשירות והאי דקתני לה באשה ולא קתני במצורע וזב שהביאו חטאתם תור כו' רבותא קמ\"ל דאע\"ג דעולה קדמה הכא ביולדת מש\"כ בשאר מקומות קאמר תנא קמא (שלא) לילך אחר החטאת ועוד דטעמא דבן עזאי נמי מהאי קרא נפקא כדפרישית: האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה [עולתה] ומתה לא יביאו יורשים את חטאתה פירוש שאע\"פ שחטאתה זו אינה (באה) לכפרה אלא להכשיר אינה באה לאחר מיתה ואין היורשין מפרישין אותה כלל שאין מפרישין תחלה [לאבוד] ואם הפרישתה מחיים אין מקריבין אותה אבל בעולה פליגי רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש במס' קדושין דמר סבר שאם הפרישתה מחיים יביאו יורשין שכבר קדשה מחיים אבל לא הפרישתה מחיים אינן חייבים להביאה אע\"פ שירשו נכסיה מ\"ט מלוה האמורה בתורה לאו כשטר דמיא ואע\"פ שהיתה חייבת בה מחיים [עכשיו שמתה [יורשי] נכסיה פטורין ומר סבר אע\"פ שלא הפרישתה מחיים] (לא מחייבי יורש נכסיה) [יורשי נכסיה חייבין] להביאה לאחר מיתתה מפני חובתה שהיתה עליה מחיים דמלוה האמורה בתורה כשטר דמיא וה\"ה דהוה מצי למתני בזכר כגון זב או מצורע אלא משום דכוליה פרקין מתני ליה באשה כדפרישית ופרקין דלעיל נמי מתני לה באשה כדקתני בין משם א' בין משני שמות [זיבה ולידה]:",
+                    "סליקא קן סתומה וטמונה אשר היתה כאגרת חתומה. [נתיב אורח שבילה לא ידעה אנוש גם מפני כל נעלמה. ורואיה כמו הוברי שחקים אשר רואים ואין יודעין מאומה. והולכיה כהולכין בעלטה קדורנית כבין כוכב וחמה. האירני אלהי מכבודו העירני כנעור מתנומה. הקימני עלי רגלי וחזק יחידתי בחיל ברזל וחומה. הבינני דברו החמורה במשנת קן תלויה על בלי מה. קראתיה דרשתיה למול כל ושמתיה כמו פרחי אדמה. תהלותי לקל יוצרי ורועי אשר נתן בקרבי און ועצמה. יחנני תעודתו וישרו. יחלק לי בתורה גם בחכמה]."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "בד\"א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך א' לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו עשה כולן למעלה או כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול חציין למעלה וחציין למטה את שלמעלה מחצה כשר ומחצה פסול את שלמטה מחצה כשר ומחצה פסול כבר פי' שאלו הפרקים הראשונים בכהן הבא לימלך ונאמר לו אלו תקריב ואלו ימותו ואמרינן בפרק ראשון בחובה שנתערבה זו בזו א' לזו וא' לזו דמחצה כשר להקריב אחת למעלה וא' למטה ומחצה פסול להקריב בכהן נמלך אבל בכהן (שאינו) [שלא] נמלך (ונמלך) ונתערבה חובה זו בזו אחת לזו וא' לזו עשה כולן וכו' (אבל בכהן שאינו נמלך ועשה מדעתו) מחצה כשר ומחצה פסול וכל זה בקינין סתומות והן מתפרשות בעשיית הכהן וכולה פשוטה היא שהעולות שנעשו למטה פסולות והחטאות שנעשו למעלה פסולות ובזה הדרך אין הדין משתנה מן הבא לימלך שכמו כן אמרנו למעלה (בזמן) כששתיהן שוות מחצה ראוין ליקרב ומחצה אינן ראוין ליקרב ואותו המחצה עצמו צריך לעשותן חציין למעלה וחציין למטה ואם שינה הפסיד מהן מיהו לענין פטור הנשים מחובתן יש ביניהן הפרש שאם יבא לימלך ונאמר לו שיקריב מחצה חציין למעלה וחציין למטה עדיין לא נפטרה א' מהן מכלום מפני שאין אנו יודעים אותה המחצה אם של זו (הן) או של זו ושמא הן לאחת מהן ומן הספק שתיהן חייבות כל כפרתן אלא א\"כ יביאו לשיתוף ויתנו ביניהם (ואז) יפטרו במחצה אבל בלא נמלך ועשה כולן או למעלה או למטה או חציין למעלה או חציין למטה בלא תנאי הם נמי פטורות מחציין אם עשאן [כולן למטה נפטרו כולן מן החטאות אם עשאן] למעלה נפטרו כולן מן העולות ולחצי הנפסד אין שיתוף ותנאי מועיל ואם עשאן חציין למטה וחציין למעלה שיתוף ותנאי מועיל להן ויפטרו במחצה:"
+                ],
+                [
+                    "אח' לזו ושתים לזו או ג' לזו או עשר לזו או מאה לזו עשה כולן למעלה או כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול זו פשוטה היא שאין לך כל קן וקן סתומה שאין בה חטאת ועולה והחטאת שעשאה למעלה והעולה שעשאה למטה שתיהן פסולות ואם עשה שתיהן למעלה העולה כשרה והחטאת פסולה ואם עשה למטה הוו איפכא ואם בא לימלך נאמר לו שלא יקריב אלא שיעור חובה המועטת שבהן כדאמרן לעיל בפרק ראשון:",
+                    "חציין למעלה וחציין למטה המרובה כשר פי' שאם יש לזו קן א' ולזו שתים הרי הן שש פרידין ונעשה מהן שלש למעלה וג' למטה אי אפשר שלא נעשית קן אחד חציה למעלה וחציה למטה שלא נאמר שכל העליונות של אשה א' וכל התחתונות של (אשה) א' שהרי יש לאחת שאין לה אלא ב' פרידין הלכך ע\"כ קן של אשה א' נעשית חציה למטה וחציה למעלה הרי אותו הקן שהוא כשר נשארו שתי קינין שנעשו (קן) [א] למעלה ו(קן) [א] למטה [והן] מחצה כשר (והן) מחצה פסול שנאמר זו הקן לאשה זו וזו (הקן היתה) לאשה זו וזו הפסידה עולתה [וזו חטאתה] הרי שתי קינין כשרות כשיעור חובה המרובה והאחת פסולה וכן תוכל לומר אפי' בא' ומאה שנתערבו ועשאן חציין למעלה וחציין למטה שלעולם כל מה שזו יתירה על זו יהיה כשר שאותן ודאי של אשה א' הן והשאר חציו כשר וחציו פסול הלכך שיעור החובה המועטת שהיא בספק פסולות [ויביא בשיתוף] ויתנו ומה שאמרנו ששיעור המרובה כשר דוקא כגון שהביאתן בעירוב ואמרה אלו לחובתי אבל אם הפרישתן כל קן בפני עצמה ואמרה זו לחובתי וזו לחובתי אפי' באשה א' אם נתערבו ועשאן חציין למעלה וחציין למטה מחצה כשר ומחצה פסול שמא עשה כל הקן למעלה וכל הקן למטה וכל קן יש בה חטאת ועולה כמו שפירשנו בפרק ראשון:",
+                    "זה הכלל כל מקום שאתה יכול לחלק את הקנין ולא יהיו משל אשה א' בין למעלה בין למטה מחצה כשר ומחצה פסול וכל מקום שאי אתה יכול לחלוק את הקנין עד שיהיו משל אשה אחת בין למעלה בין למטה המרובה כשר.",
+                    "זה הכלל לא בא להוסיף אלא לפרש ולעשות סימן לדבר שכל מקום שתוכל לחלק את הקינין ביניהן שוה בשוה שלא תצטרך לומר שיהיו שם משל אשה אחת למטה ולמעלה אלא שתוכל ליתן כל העליונים לאחת וכל התחתונים לאחרת ועשאן חציין למעלה וחציין למטה והיינו בזמן ששתיהן שוות כה\"ג מחצה כשר ומחצה פסול כאשר אמרנו אבל כל מקום שאין אתה יכול לחלוק הקינין ביניהן בשוה עד שתצטרך לומר שיש לאשה אחת למטה ולמעלה כגון שהיא יתירה על זו ועשאן חציין למעלה וחציין למטה המרובה כשר והריני מוסיף על הכלל ועל הפרט כמה שאמר למעלה אם זו יתרה על זו עשה כולן למטה או למעלה מחצה כשר ומחצה פסול לא תימא דדוקא שעשה כולן למעלה או למטה אלא אפי' בשעשה רובן למעלה או למטה נמי משכחת לה והוא כגון שעשאן זוגות למטה והמקום המועט הוא שיעור חובתה של אשה המועטת או פחות משיעור המועטת אבל אם לא עשאן זוגות (זוגות) למעלה ולמטה ויעשה רוב למעלה או למטה א\"א שלא תהיה קן א' כשרה יתרה על מחצה של הפסולות ומה שאמרנו כמו כן כשעשה חציין למטה וחציין למעלה המרובה כשר לא תימא דוקא שעשאן חציין אלא אפי' רוב למעלה או למטה והמקום המועט לא עשה בה אלא פרידה א' והיותרת שיש לזו על זו אינה אלא קן א' כמו כן שיעור המרובה כשר ואם תהיה היותרת יותר מקן א' לא יהיה שיעור המרובה כשר אבל קן אחד כשרה תהיה יתרה על מחצה פסולות ויש לפרש כי זה הכלל וכל מקום דרישא בא לרבות את הדרך שפי' למחצה כשר ומחצה פסול שאע\"פ שלא נעשו כולן למעלה או למטה אלא רובן למעלה או למטה נמי הוי כה\"ג והוא כמו שפי' שהמקום המועט הוא כנגד השיעור המועט וא\"ת כיון שהנשים אינן שוות בקיניהן היאך אני קורא בהן כל מקום שאתה יכול לחלק את הקינין והלא לשון חלק בכל מקום (שאתה יכול לחלק את הקינין) אינו אלא לשון מחצה כדתניא תנו חלק לפלוני בכור נוטל מחצה בכור אע\"פ כן יש לתר' שכיון שי\"ל שהן חלוקות במקומותיהן שהקינין של זו נעשו למעלה והקינין של זו נעשו למטה ואין אנו צריכין לומר שיש לאשה א' למעלה ולמטה הרי הן חלוקות במקומות לזו חצי המזבח מלמעלה ולזו חצי המזבח מלמטה והוי מחצה כשר ומחצה פסול מיהו עיקר זה הכלל הוא ע\"ד הפרט האמור למעלה במשנה (ודרך) [וכן זה] הכלל וכל מקום שאמר אנו יכולין לרבות ממנו הדרך שפירשתי וכן דרך התלמוד לרבות מן הכלל דבר הדומה במקצת לכלל המפורש וכל מקום דסיפא נמי בא לרבות הענין שפירש למרובה כשר אפי' בשעשה רוב למעלה או למטה והוא כאשר פי' שהמקום המועט לא עשה בה אלא פרידה אחת והיותרת שיש לזו על זו אינו אלא קן א' והוא פרט הדומה לכלל המפורש שאין אתה יכול לחלק את הקינין ביניהם לא בחשבון פרידין ולא במקומות מיהו עיקר זה הכלל וכל מקום שאמרנו במשנתינו אינו אלא על הדרך הפרט המפורש למעלה כשעשה חציין למעלה וחציין למטה ומן הכלל נוכל להבין ולהוסיף על הפרט המפורש וכל זה אני צריך לפרש זה הכלל לאיתויי מאי ומה שפי' כמו כן שאין עיקר זה הכלל בנוי אלא על דרך הפרט המפורש למעלה ואלו הענינים שפי' מריבויא אתו ולא פי' בו זה הכלל עצמו על התוספת נמי בא לפי שיקשה לנו כל מקום שאתה יכול לחלק שאין כל המקומות שוין והחכם יוסיף לקח:"
+                ],
+                [
+                    "חטאת לזו ועולה לזו (ונתערבו) עשה כולן למעלה או למטה מחצה כשר ומחצה פסול. פשוטה היא וקסבר האי תנא בעלי חיים אינן נדחין ולכתחלה אפי' אחד בריבוא כולן ימותו ואם לא נמלך והקריבן אותן שנעשית כמצותה כשרה.",
+                    "חציין למעלה וחציין למטה שתיהן פסולות שאני אומר חטאת קרבה למעלה ועולה למטה. פשוטה היא:"
+                ],
+                [
+                    "חטאת ועולה סתומה ומפורשת עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול. פי' חטאת ועולה של קן סתומה (לזו) וחטאת ועולה של מפורשת לזו ונתערבו ופשוטה היא. למעלה בפ' שני שדברנו בקן מפורשת שנתערבה בינה לבין עצמה קראה קן מפורשת כאן שדברה במפורשת שלא נתערבה בינה לבין עצמה (עד) [רק] שנתערבו קן בקן סתומה במפורשת קראן חטאת ועולה וכבר פי' קצת בפ' שני על זה (א\"נ) [א\"כ] כאן שדברה המשנה בחובה כולה שנתערבה בחובה אחרת סתומה במפורשת לכך אמר חטאת ועולה סתומה ומפורשת כלומר חטאת ועולה סתומה ומפורשת במקום א' מעורבין והקריבן ולא נמלך וכו' ובפ' האחר לא דברה אלא שהקינין בפני עצמן הן אבל פרידה א' מזו שנתערבה בזו לכך קראן על שם קיניהן מ\"מ אין הפרש ביניהם לענין מיתתן והקרבתן:",
+                    "חציין למעלה וחציין למטה אין כשר אלא סתומה והיא מתחלקת ביניהם. פי' אין כשר אלא שיעור סתומה בין שהסתומה מרובה בין שהיא מועטת שאם יש לזו קן אחת סתומה ולזו שתים מפורשות ועשה חציין למעלה וחציין למטה איזהו ספק פסלות הגדול שבהן בזמן שנאמר שהמפורשות עשה חציין למעלה וחציין למטה והחליף חטאות (למעלה) ועולות למטה ואם עשה כן ע\"כ מהסתומה כמו כן עשה חציה למעלה וחציה למטה והרי היא כשרה ואם נאמר ששלש פרידין מן המפורשות עשה למעלה והן שתי החטאות ועולה א' הרי ששתי החטאות פסולות והעולות שבמפורשות א' כשרה וא' פסולה של מעלה כשרה ושל מטה פסולה והסתומה שנעשה כולה למטה א' כשרה וא' פסולה הרי למטה א' כשרה ושתי פסולות ולמעלה א' כשרה ושתי פסולות וזהו שיעור הסתומות חטאת ועולה ומן הדין כשיהיו הסתומה מרובה מן המפורשת או אם יהיו שוות לפי שרוב הפסולות אינו בא אלא מהמפורשת שי\"ל חטאת קרבה למעלה ועולה למטה שאילו היו כולן סתומות והן שתיהן שוות ועשאן מחצה למעלה ומחצה למטה היו מחצה כשר ומחצה פסול ואם זו יתרה על זו היה שיעור לעולם ועכשיו אינו [כשר] אלא שיעור סתומה כמו שפי'.",
+                    "והיא מתחלקת ביניהן פי' שתעלה לשתיהן לפי שכמו שיש ספק פסלות לזו כך יש לזו ואע\"פ שאין ספק פסלות הסתומה גדול כספק פסלות של מפורשת שזו לחציה וזו לכולה כיון שאינה יודעת אותו חצי הפסלות שלה מהו אם הוא חטאת או עולה הרי הספק שלה פושט בכולה וצריכה להביא בתחלה והמפורשת כמו כן יש לה ספק כשרות כמו הסתומה כי שמא הכל נעשה כתקנו הלכך יביאו בשיתוף ויתנו זה לפי מה שהיא חסרה בעלת הסתומה תביא פרידה אחרת שהאחרת עלתה לה ובעלת השתים המפורשות תביא ג' פרידין שהפרידה א' עלתה לה הרי ד' פרידין בין שתיהן ויעשו אותם שתים חטאות ושתים עולות ותאמר בעלת ג' לבעלת א' אם החטאות שלי ואחת מעולותי נעשו למעלה והשאר למטה הריני צריכה שתי חטאות ועולה א' ואת צריכה עולה א' יהיו ב' חטאות אלו וא' מן העולות שלי ועולה זו האחרת שלך ואם העולות שלי וא' מחטאותי עשו למטה והשאר למעלה הרי אני צריכה שתי עולות וחטאת א' ואת צריכה חטאת א' יהיו עולות אלו וא' מן החטאות שלי וחטאת זו האחרת שלך ואם נעשו השתים חטאות מפורשות שלי למעלה והעולות למטה והסתומה שלך אחת למעלה וא' למטה הרי אי את צריכה כלום ואני צריכה הכל יהיו כל אלו שלי וע\"ז הדרך למאה ולאלף ובזמן ששתיהן שוות יביאו בשוה ויתנו בדרך זה התנאי וכן בזמן שהסתומות מרובות על המפורשות יביאו כשיעור המפורשות שהוא שוה בשוה",
+                    "והנני מפרש לך קצת שאם היו הסתומות ג' והמפורשות שתים ועשה ה' פרידין למעלה וה' למטה ד' פרידין שהן שיעור המפורשות כולן פסולות שאני אומר עשה חציין למעלה וחציין למטה אלא שנהפך הספק על שתיהן ונאמר (שמא) כל המפורשות עשה למעלה וא' מן הסתומות (ושאר) [ושמא] סתומות למטה הרי במפורשות שתים כשרות ושתים פסולות וקן א' מן הסתומות שנעשית חציה למעלה וחציה למטה כשרה נשארו ד' פרידין למטה מן הסתומות והן מחצה כשר ומחצה פסול הרי שתי פסולות לסתומה ושתי פסולות למפורשת הלכך יביאו בשוה ויתנו ואע\"פ שהסתומה מביאה כל ספק פסלותה שאינו אלא שתי פרידין והמפורשת אינה מביאה כל ספק פסלותה שהרי היא הכל בספק פסלות אעפ\"כ כיון שהסתומה אינה יכולה לפטור את עצמה בשתי פרידין בלבד שהרי אותן שתי פסולות שיש לה אינה יודעת אם חטאות הם או עולות ואם תביא בפני עצמה צריכה להביא ד' כמו המפורשת והספק נוכל כמו כן להשוותו לשתיהן משום הכי יביאו שוה בשוה בלא ספק:"
+                ],
+                [
+                    "חטאת שנתערבה בחובה אין כשר אלא מנין חטאות שבחובה חובה שנים בחטאת מחצה כשר ומחצה פסול וחטאת שנים בחובה המנין שבחובה כשר. כל זה מדבר בכהן שלא נמלך והקריב וכך פי' חטאות שנים שנתערבו בקן סתומה אחת (הרי) [שהיא] חובתה של אשה והאי דקרי ליה חטאת מין חטאת קאמר ולפי שאמר למעלה חטאת ועולה סתומה במפורשת קאמר הכא מין חטאת בלבד בלא עולה מפורשת מיהו שוה בשוה על דרך סתומה במפורשת ועשה חציין למעלה וחציין למטה אינו כשר אלא כמנין חטאות שבחובה לפי שנאמר שמא החטאות מפורשות עשה למעלה והן פסולות והקן סתומה עשה למטה והחטאת שבה כשרה והעולה פסולה לחומרא וכן בזמן שהן (שוין) פרידין מפורשות כנגד פרידין של סתומות אפי' הן כמה אבל בזמן שהחובה פי שנים בחטאות שהקנין הסתומות יהיו שתים והחטאות המפורשות הן שתי פרידין ועשה חציין למעלה וחציין למטה מחצה כשר ומחצה פסול שנאמר שתי החטאות קרבו למעלה ופרידה אחת מן הסתומות וג' פרידין סתומות קרבו למטה הנה שתי החטאות הן פסולות והקן הסתומה שנעשית חציה למעלה וחציה למטה כשרה הרי שתי כשרות ושתי פסולות נשארה קן סתומה אחת שנעשית למטה חציה כשר וחציה פסול ואם החטאות פי שנים בחובה כגון שהן ד' חטאות וקן סתומה אחת ועשה חציין למעלה וחציין למטה המנין שבחובה כשר דהיינו שתי פרידין לפי שנאמר ג' מן הד' חטאות המפורשות קרבו למעלה והן פסולות ואחת למטה וכשרה והקן סתומה קרבה למטה והיא מחצה כשר ומחצה פסול הרי שתי חטאות כשרות כמנין הפרידין שבחובה ולפי' לא אמר כאן אין כשר אלא סתומה כמו שאמ' למעלה שלמעלה חטאת ועולה (כשרות) ואפשר שתהיה היא סתומה שיש בה חטאת ועולה אבל כאן שתי חטאות כשרות מיהו כמנין הפרידין שבחובה הן",
+                    "וכן עולה שנתערבה בחובה אין כשר אלא כמנין עולות שבחובה חובה שנים בעולה מחצה כשר ומחצה פסול עולה שנים בחובה המנין שבחובה כשר. הוא הדרך עצמו שפירשנו לחטאות ולשם נתלה החטאות למעלה ליפסל וכאן נתלו העולות למטה לפסול ולא היה צריך לומר כאן על הכשרות שתתחלק ביניהן כי פשיטא שתתחלק שהרי הן שתי חטאות או שתי עולות והאיך נוכל ליתן אותה לסתומה וכי יש בסתומה שתי חטאות או שתי עולות ועוד שלמעלה אפשר שתהא המפורשת כולה פסולה והסתומה כולה כשרה והייתי סבור (שנתן הכשר) כולו לסתומה קמ\"ל שתתחלק ביניהן אבל כאן לא אפשר שתהיה זאת כולה כשרה וזאת כולה פסולה אלא ספק (נבלות) [פסלות] על שתיהן הלכך פשיטא שתתחלק ביניהם:"
+                ],
+                [
+                    "האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר ילדה זכר מביאה שתי קנין א' לנדרה ואחת לחובתה נתנתן לכהן והכהן צריך לעשותן ג' פרידין למעלה וא' למטה. פי' מפני שהנדר כולן לעולות והן מלמעלה והחובה אחת חטאת ואחת עולה והחטאת מלמטה",
+                    "והכהן לא עשה כן אלא עשה שתים מלמעלה ושתים מלמטה ולא נמלך פי' לא נמלך באשה לידע אם שתיהן חובות או אם א' נדר ואחת (נדבה) [חובה] והוא היה סבור ששתיהן חובות ועשה שתים למעלה ושתים למטה הרי הפסיד ממנה עולה אחת",
+                    "צריכה להביא עוד פרידה אחת ויקריבנה למעלה ממין אחד: משני מינין תביא שתים (פרידין) [פירוש] כשהביאה נדרה וחובתה ממין אחד אז (תפסיד) [תספיק] בפרידה אחת לעולה אבל אם הביאה נדרה וחובתה משני מינין ולא פרשה איזה מהן לנדרה ואיזה מהן לחובתה והכהן עשה מין אחד למעלה ומין אחד למטה ולא נמלך לא באשה ולא בחכם והיה סבור שמקריבין תורין כנגד בני יונה לחובתה ואינו יודע איזה מין עשה למטה ואי זה למעלה צריכה שתי פרידות לעולות חובתה תור ובן יונה שמא התורים היו למטה וכבר נקבעה חובתה בתורין וצריכה להביא תור לעולת חובתה שכבר קרבה חטאת התורין למטה או שמא בני יונה עשה למטה והרי נקבע חובתה בבני יונה וצריכה להביא בן יונה לעולה כנגד חטאתה שקרבה למטה אבל לנדרה אינה צריכה להביאה כלום דכיון דאין מביאין תורין כנגד בני יונה לחובה אותו מין שעשה למעלה ודאי לנדרה עלתה לה:",
+                    "פרשה נדרה צריכה להביא עוד ג' פרידין ממין אחד משני מינין תביא ארבע פי' פרשה נדרה שפרשה בשעת הפרשה איזו קן לנדרה וממילא נתפרש איזו קן לחובתה תביא ג' פרידין מאותו המין שהביאה תחלה ותעשה מהן שתים למעלה ואחת למטה כי שמא הנדר נעשה למטה והרי הפסידה שתי עולות והחובה היתה למעלה והרי הפסידה חטאתה הלכך תביא שתי עולות וחטאת אחת זהו כשהביאה נדרה וחובתה ממין אחד אבל אם הביאה משתי מינין והיא פרשה תורין לנדרה ולא תורין דוקא אלא (תפש בו) [תפשנו] מין אחד להקל על השומע ועשה הכהן מין אחד (למטה) [למעלה] ומין אחד (למעלה) [למטה] ואינו יודע איזו (למטה) [למעלה] ואיזו (למעלה) [למטה] תביא ד' שתי תורין לעולת נדרה ושני בני יונה אחת לעולה ואחת לחטאת שמא התורין שהפרישו לנדרה נעשו למטה והרי הפסידן והבני יונה שהיו לחובתה נעשו למעלה והרי היא חייבת חטאת של בן יונה או שמא התורים נעשו למעלה כהלכתן והבני יונה שהיו לחובתה נעשו למטה והרי היא חייבת בני יונה והתורים [שהקריב כבר] יהיו לנדרה.",
+                    "ואע\"פ שהיא יכולה לשנות את נדרה לבני יונה שהרי לא קבעתו בתורים בשעת הנדר והרי היא יכולה לפטור את עצמה בג' בני יונים שנים לנדרה ואחת (לחטאתה) [לחובתה] אפ\"ה לכתחלה לא תשנה אותו הואיל ופרשתו תחלה לתורים. א\"נ ה\"ק אם תרצה אשה זו להביא את נדרה ממין שפרשה אותו תחלה צריכה להביא ד' פרידין.",
+                    "ועכשיו ידבר מכאן ואילך באשה שקבעה נדרה בשעת הנדר במין אחד שאינה יכולה לשנותו במין אחר.",
+                    "ואם יקשה לך כיון שאנו אומרים שאע\"פ שלא קבעתו בשעת הנדר כיון שפרשתו בשעת הבאת קרבנותיה אינה רשאה לשנותו למין אחר לכתחלה א\"נ אשה שרוצה להעמיד את נדרה כבתחלה כך היא צריכה מעתה למה הוצרכה המשנה לשנות את דבריה למי שקבע נדרה הלא בפירשה היינו יכולין למצא חשבונות גדולים כמו בקבעה. הריני משיב על דבריך כי מה שאמרה משנתינו בקבעה את נדרה צריכה להביא חמש ושש באשה ששכחה במה קבעה היא מדברת כמו שאנו עתידים לפרש הלכך אין נכון לומר בפירשה כמו שנאמר בקבעה שאם יהיה כן בפירשה את נדרה שתשכח כמה תינח כשהביאה נדרה וחובתה משני מינין שצריכה להביא שש כמו שנפרש בקבעה נדרה ושכחה כמה קבעה אבל באשה שהביאה נדרה וחובתה ממין אחד ופירשה אחת מהן לנדרה ועכשיו שכחה מה פרשה אעפ\"כ אינה צריכה להביא חמש כי לעולם יכולה להפטר מנדרה באותו מין שהביאה תחלה שהרי האשה יודעת אי זה מין הביאה ועוד אפי' כשהביאה שני מינין לא נחייב אותה להעמיד במה שפרשה אותו תחלה אע\"פ שחייבנו אותה למעלה כי למעלה יודעת כמה פרשה וכיון שיודעת אם תבא לשנות את נדרה למין אחר כדי להפטר במיעוט קנין נאמר לה שלא תשנה אבל באשה שאינה זכורה עכשיו כמה פרשה שכך אנו צריכין לפרש כדי להעמיד את משנתינו שתביא שש כיון שאינה זכורה עכשיו מה פירשה לא נחייב אותה להביא שני מינין לנדרה בשביל זה הספק הואיל ויכולה לשנותו למין אח' שאם החמירו בודאה מלשנות לא החמירו בספקה והעיקר במין אחד לא יתכנו חמש פרידין אלא בקבעה ושכחה כמה קבעה וכשנפרש הדרך בקבעה נדרה שתביא חמש ושש אז יתברר לך כל מה שאמרתי שאין נכון לדבר בפרשה לבד בלא קבעה:",
+                    "מתני' קבעה נדרה צריכה להביא עוד חמש פרידין ממין אחד משני מינין תביא שש פי' קבעה נדרה שקבעתו בשעת הנדר ואמרה הרי עלי קן ממין פלוני כשאלד זכר. ועכשיו אינה יכולה לשנותו למין אחר כלל ובשעת הבאה כמו כן פרשה נדרה ואמרה קן זה לנדרי כדי לברר אותה מחובתה וכשילדה הביאה נדרה וחובתה ממין אחד (ולא) מתורין ולא תורין דוקא אלא להקל ועשה הכהן שתים למעלה ושתים למטה והיא אינה יודעת באיזה מין קבעה (את) נדרה אם בתורים אם בבני יונה וי\"ל שעכשיו שכחה ואינה יודעת אם הביאה כהוגן בתחלה אם לאו ואלו לא עשה הכהן אחת למעלה ואחת למטה [אלא כולם למעלה] מ\"מ יצתה ידי חובת עולתה וגם ממין אחד לנדרה וחייבת להביאה לנדרה ממין אחד בלבד ותור א' לחטאת ועכשיו שעשה שתי תורים למעלה ושתים למטה שמא נדרה עשה למטה וחובתה למעלה והרי היא חייבת שתי תורים לנדרה ותור לחטאתה או שמא נדרה לא היו תורים אלא בני יונה ולא הביאה נדרה כלל והיא צריכה להביא שני בני יונה לעולת נדרה הרי חמש שתי תורים ושני בני יונה לעולת נדרה ותור לחטאת ממין שהביאה תחלה לחובתה וא\"ת למה לא תביא כמו כן תור לעולת חובתה שמא חובתה היתה למטה והפסידה העולה זה אינו צריך לפנים שהרי היא מביאה שתי תורים לעולת נדרה וא\"כ הוא שהיתה חובתה למטה נדרה היה למעלה ואינה צריכה תורים לעולת נדרה ויכולה להתנות עליהן לומר שתהא אחת מהן לעולת חובתה. זהו כשהביאה את נדרה וחובתה ממין אחד אבל אם הביאה אותן משני מינין ואמרה הרי אלו לנדרי ולחובתי [וכאן כיון שקבעה נדרה תחלה במין אחד ואמרה עכשיו הרי אלו שתי מינים לנדרי ולחובתי] הרי היא כמי שפירש בשעת הבאה שהנדר חל מאליו על המין שקבעה לנדרה מתחלה וממילא המין האחד לחובתה.",
+                    "ועשה הכהן שתים למעלה ממין אחד ושתים למטה ממין אחר ואינו יודע איזה מין (עשה) למעלה ואיזה מין למטה והיא שכחה איזה מין קבעה לנדרה הלכך תביא שש דאמרינן שמא התורים היו נדרה ונעשו למטה (וממילא הבני יונה היו חובתה ונעשו למעלה) והרי חייבת שתי תורים לעולת נדרה ובן יונה לחטאתה או שמא בני יונה היו נדרה ונעשו למטה ותורים היו חובתה ונעשו למעלה והרי היא חייבת שני בני יונה לעולת נדרה ותור לחטאתה הרי שש פרידות ד' לנדרה ושתים לחטאתה משני מינין. וא\"ת שמא הנדר נעשה כתקנו למעלה והחובה למטה וחייבת תור ובן יונה לעולת חובתה שאין אנו יודעים איזה מין היה לחובתה זה אינו צריך לפנים שאם הנדר נעשה כתקנו א\"כ התורים והבני יונה שהיא מביאה עכשיו לנדרה אינה צריכה להן ותאמר עליהן שיעלו לה לעולת חובתה וראיה לפירושי דפרשה נדרה וקבעה נדרה הן כמו שפירשנו מהא דגרסינן במנחות פ' המנחות זה להביא במחבת והביא במרחשת הרי זו פסולה ואמרי' בגמרא לא שנו אלא שקבען בשעת הנדר אבל בשעת הפרשה לא כאשר נדרת ולא כאשר הפרשתה אלמא בשעת הנדר הוי קביעות ובשעת הפרשה הוו נמי (פי'):",
+                    "[מתני'] נתנתן לכהן ואין יודע מה נתנה הלך הכהן ועשה ואין ידוע מה עשה צריכה להביא עוד ד' פרידין לנדרה ושתים לחובתה וחטאת אחת בן עזאי אומר שתי חטאות עכשיו הוא מדבר באשה שיודעת מקצת מה שהביאה ואינה יודעת הכל והכהן יודע מקצת מה שעשה ואינו יודע הכל והוא בענין שהאשה יודעת שהביאה קן אחד של תורים ולא תורים דוקא אלא להקל והכהן יודע שאותם תורים נעשו למטה והאשה אינה יודעת אם הביאה מין אחר עם התורים אם לאו והכהן אינו יודע אם עשה המין האחר למטה או למעלה ואשה זו אינה יודעת במה קבעה נדרה והקן של תורים שהביאה אינה יודעת אם הביאתו סתם או אם פרשתו לחובתה או לנדרה מעתה חייבת להביא ד' פרידין לעולת נדרה ושתי פרידין לעולת חובתה וחטאת אחת לפי שנאמר שמא תורים היו נדרה ואותו קן של תורים שהביאה ונעשה למטה הביאתו לחובתה או שהביאתו סתם ולא הביאה מין אחר עמו וממילא הוא לחובתה הואיל ונעשה למטה הרי שחייבת שתי תורים לנדרה ותור לעולת חובתה ממין שהביאה תחלה ועוד נאמר שמא בני יונה היו נדרה ואם [הגה\"ה צ\"ל ושמא י\"ל] הביאה תורים ובני יונה ושכחה מתחלה באיזה מין קבעה נדרה ושמא החליפה נדרה ופרשתו לתורים (וקבעה חובתה לבני יונה) וקבעה חובתה למטה [בן יונה] הרי שחייבת שני בני יונה לנדרה ובן יונה לעולת חובתה הרי כאן שש עולות ג' תורים וג' בני יונה. ועוד נאמר שמא הביאה בני יונה עם התורים והתורים היו נדרה ובני יונה היו חובתה ונעשו בני יונה למעלה הרי שחייבת בן יונה לחטאת אבל תור לחטאת אינה צריכה כלל שהתורים למטה נעשו למעלה לא נעשו כמו שאמרנו למעלה ואם היו תורים חובתה הרי נעשית החטאת שלהן למטה ואם לא היו חובתה הרי אין (בהן) [כאן] חיוב החטאת כלל:",
+                    "מתני' בן עזאי אומר שתי חטאות כו'. לא בא בן עזאי לחלוק על מה שאמרנו אלא בא לומר שיש ענין אחר שנמצא בו ח' פרידין הז' כמו שאמרנו ועוד חטאת אחרת ות\"ק לא דבר באשה וכהן שיהיו שכוחים לגמרי אלא למעלה דבר באשה שיודעת בהבאת שני מינין וכאן דבר באשה שיודעת מין אחד מן השנים והאחר הוא לה בספק והכהן למעלה היה יודע שעשה מין אחד למעלה ומין אחד למטה וכאן הוא יודע המין שעשה למטה והשני לו בספק ובא בן עזאי ודבר באשה שיודעת שהביאה קן של מין אחד והשני לה בספק ואותו המין עצמו שהביאה אינה יודעת איזה מין היה והכהן יודע שהקריב מין אחד ונוכל לומר אפי' בשיודע שעשאו למטה ואינו יודע איזה מין הוא והשני לו בספק שאינו יודע אם עשאו כלל או אם עשאו למעלה או למטה ואיזה מין היה ועל זה הדרך תמצא בו שתי חטאות נאמר שמא תורים היו נדרה ותורים בלבד הביאה ועשאן למטה והיו לחובתה הרי שחייבת שתי תורים לנדרה ותור לעולת חובתה או שמא בני יונה היו נדרה ובני יונה בלבד הביאה ועשאן למטה לחובתה הרי שחייבת שני בני יונה לנדרה ובן יונה לעולת חובתה ועוד נאמר אם תורים היו נדרה שמא בני יונה הביאה עם התורים ועשה התורים למטה לנדרה והפסידן ועשה הבני יונה למעלה לחובתה והפסיד החטאת והרי היא חייבת בני יונה לחטאת או שמא בני יונה היו נדרה והביאה תורים עמהם ועשה בני יונה למטה והפסידן ועשה תורים למעלה והפסיד החטאת וחייבת תור לחטאת הרי ח' פרידין ד' לנדרה מב' מינין ושתים לעולת חובתה משני מינין ושתי חטאות משני מינין וה\"ה לת\"ק שהיה יכול לסדר את דבריו בד' פרידין לנדרה וא' לחובתה ושתי חטאות ובא בן עזאי ויוסיף עולה אחת לחובתה והכל על הדרך שפי' עד שנחליף המין הידוע שהביאתו ואמרנו שעשה אותו למטה ונאמר שעשה אותו למעלה והספק יהיה למטה הרי שהביאה עולת חובה א' ושני חטאות אבל לפי שהוא דבר תימה על ריבוי העולות שמביאה לכך סידר את דבריו בענין הזה שפירשנו:",
+                    "[מתני'] אמר רבי יהושע זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבעה הביא משל על ריבוי הקרבנות שמביאה שאילו בתחלה קודם שהקריבו כולם אע\"פ שיש לה ספק באיזה מין קבעה נדרה היתה מספקת בשש פרידין ד' מב' מינים לנדרה וקן אחד לחובתה ממין אחד ועכשיו שהקריבה ואנו סוברין שכבר כפרה הרי היא חייבת [שבעה] זה דומה לאיל שכשהוא חי ויש לו כח לצעוק אינו מוציא אלא קול אחד שכל הקולות שלו בענין א' הם וכשהוא מת מוציא שבעה מיני קולות כיצד קולות שבעה שתי קרניו לשתי חצוצרות (בני) [שתי] מעיו לכנורות ויש אומרים אף צמרו לתכלת פי' שתי קרניו לשתי חצוצרות שכן דרך אותן חצוצרות הארוכות העשויות להשמיע קול במחנה המלכים ליתן קרנות של איל בסופן כדי שיהא קולן צלול וחזק [מעיו] לנבלים מעיו הוא [הכנתא] בני מעיו הם הדקין צמרו לתכלת פי' לרמוני תכלת וארגמן להיות על שולי המעיל ופעמוני זהב בתוכן עשוין להשמיע קול כדכתיב ונשמע קולו בבאו אל הקודש הרי (ח') [שבעה] קולות מן האיל המת וזה אף מחיים יוכל לעשותו אבל כשתבא לחבר זה עם זה שיהיו שמונה אינו אלא לאחר מיתת האיל:",
+                    "(ברייתא) [מתני'] ר\"ש בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתן מיטרפת עליהן שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח מדלא כתיב בה חכמים ש\"מ בעמי הארץ הוא מדבר ומאי נאמנים שיורדין לאמתת הדבר ומכוונין אותו על אופניו אפי' הכי כשהן מזקינים מאבדים הנאמנות מפני שמטפשין שאין להם זכות התורה שתעמוד להן בזקנותן אבל זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה הכונה פי' (מפני) שזכות התורה עומדת להן בזקנותן ונותנת להם אחרית טוב ותקוה ואע\"פ שמצינו במקום אחר משיב חכמים אחור ודעתם יסכל שם הוא מזכיר גבורתו של הקב\"ה שאין חכמת אדם עומדת לנגדו אבל שיהיו מתטפשים מאליהן מחמת זקנה זה אינו שהרי נאמר באותו מענה עצמו בישישים חכמה ואורך ימים תבונה עמו חכמה וגבורה לו עצה ותבונה כלומר מי שהחכמה והגבורה והעצה והתבונה שלו הוא נותן לישישים חכמה לאורך ימים תבונה ולא נקרא ישיש אלא זקן וחכם:",
+                    "סליק מסכת קנין (בעזרת צור עולמים) [בס\"ד]",
+                    "כלל זה למסכת קנין חטאת העוף באה (על הספק) על ספק לידה ועל ספק כפרה [ספק לא כפרה] ונפקא לן מקרא במס' נזיר והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי ומה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק בכל ספקותיה כגון ספק לידה ספק זיבה ומה זכר ממין שמביא על הודאי מביא על הספק כגון אשם ודאי ואשם תלוי אף נקבה ממין שמביאה על הודאי מביאה על הספק. כגון חטאת העוף הבא על הספק אי מה זכר ספיקו נאכל [אף נקבה ספיקן נאכל] לא אם אמרת בזכר שכן אסורה ספק חולין לעזרה. ועוד כלל זה לקנין ששתים מביאות אותה בשיתוף ותנאי ואפילו לר' יוסי דפליג בחטאת בהמה במס' כריתות פ' דם השחיטה בקנין מודה דקתני' ר' יוסי אומר כל חטאת שבאה על חטאת אין שנים מביאין אותה אבל חטאת העוף של יולדת אינה באה על חטא.",
+                    "<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">השיר הזה כשלשת השירים הקודמים הוא על משקל יתד וב' תנועות יתד וב' תנועות יתד ותנועה אחת בדלת וכן בסוגר. ועי' בשה\"ג ערך ר' אברהם ב\"ר יצחק (בעל האשכול).</i> (סליק במה דברים האמורים סדורים הם יקרים וחמודים<sup class=\"footnote-marker\">**</sup><i class=\"footnote\">אולי צ\"ל והמורים ובסוגר את מאורים</i>).",
+                    "שבחה אתנה אל אל <br>שבחות. ועוטה כשלמות אח מאודים. <br>תהלותי לאל סלעי וצורי. <br>נגינותי לצור <br>ישעי ואורי. <br>אשר הפליא עשות פלא והפלא. <br>להחזיק את כלי גדוש ומלא. <br>והחכמה לחכמי לב נתונה. <br>והמדע ליודעי התבונה. <br>ולי אברם בנו יצחק <br>מקורא. <br>וחונני בבת יסכה ושרה. <br>וזכני היות חותן לרבן. <br>והוא מלמד ומרדע <br>ודרבן. <br>והנני כחובב בן רעואל. <br>וגם הוא כשמעיה בן נתנאל. <br>אשר חוקר ומבין <br>בספרים. <br>והוא גדול לבעלי מחקרים. <br>ודורש טוב במשניות סדורות. <br>כמו קינין <br>ופתחי האסורות. <br>והוא יורד בעמקי התהומות. <br>ודולה את חלי כתם וראמות. <br>והוא חופש במטמונים סתומות. <br>ולו נגלות סתורות ועלומות. <br>בכן אודה בכנור <br>ועלמות. <br>לקל בורא שחקים והדומות). <br>הדרן עלך סדר קדשים בעזרת אלהים קדושים בורא אישים ותרשישים בנל\"ך ואע\"י"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1897",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002091974/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ראב\"ד על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "ראב\"ד על משנה קינים",
+        "enTitle": "Ra'avad on Mishnah Kinnim",
+        "key": "Ra'avad on Mishnah Kinnim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..950a18e024447ef83aedda9a81148367a3e5407e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json	
@@ -0,0 +1,221 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Bikkurim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>והבריך </b>לתוך של יחיד או לתוך של רבים שחפר בארץ והבריך יחור אחד מן האילן וטמנו בעפר והוציא ראש היחור לרשות חברו או לרשות הרבים: וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו. שהאילן נטוע ברשות חברו או ברשות הרבים וההרכבה יוצאה לתוך שלו בהני תרתי אינו מביא לפי שהזקינה רבייה מן הבריכה והבריכה מן הזקינה וכתיב אדמתך דבעינן כל גידוליו מאדמתך כדקתני סיפא מאיזה טעם אינו מביא: ",
+                "<b>וכשהנטיעה</b> והבריכה שניהן לתוך שלו ודרך היחיד או הרבים מפסיק כגון שיש ב' גנות משני צדי דרך הרבים והבריך מזה לזה בהא פליגי רבי יהודה ורבנן דרבנן אפי' בהא פטרי דמכל מקום מרשות הרבים ינקי ואין כל הגידולין מאדמתו ורבי יהודה מחייב משום דיש לו רשות לעשות כן כיון דלא מפסדי רבים מידי כדאמר בירושלמי: "
+            ],
+            [
+                "<b>אריסי' </b>מקבל את השדה למחצה לשליש ולרביע חכירות מקבל השדה בכך וכך כורין לשנה דבר קצוב בין עבדא בין לא עבדא: ",
+                "<b>סקריקון </b>ממונה להרוג נפשות וכשבא להורגו אומר לו שא קרקעי והניחני ולשון נוטריקון הוא ואע\"ג דיהיב ליה אין מביא ממנה בכורים דלאו אחולי אחיל כדאמר בהניזקין (דף נה:) דאמר האי לישקול למחר תבענא ליה בדינא: ",
+                "<b>ירישל' </b>(הל' א) א\"ר אמי אתיא דר' יהודה כר\"א דתני תמן [ב\"ב ס:] אין עושים חלל תחת ר\"ה בור שיח ומערה ור\"א מתיר כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת כמה דר\"א תמן תחת רשות הרבים שלו כן ר' יהודה אמר הכא תחת ר\"ה שלו רבי שמואל בר יצחק בעי אי כר' אליעזר יביא ויקרא א\"ר יוסי מסתברא סבר רבי שמואל בר יצחק שר' אליעזר מתיר לעשות כן והן שלו לעולם אלא רבי אליעזר מתיר לעשות כן וכל הקודם בהו זכה פירוש אי כרבי אליעזר יביא ויקרא דקסבר והן שלו לעולם ומתני' קתני ר' יהודה אומר כזה מביא משמע מביא ואינו קורא ומסיק דאינו שלו לעולם ואם בא אחר להשתמש באותו חלל שתחת רשות הרבים כל הקודם זכה הלכך מביא ואינו קורא ולרבנן אינו מביא דלית להו דרבי אליעזר וקשה הא דאמר עולא בסוף לא יחפור (בבא בתרא דף כז:) אילן הסמוך למיצר בתוך י\"ו אמה גזלן הוא ואין מביא ממנו בכורים אמאי הא ברשות נוטע בתוך שלו ואפילו לרבנן יביא אף על גב דנמשכ' יניקתו עד י\"ו אמה: "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ משבעת המינין.</b> חטה ושעורה ותאנה ורמון וזיתים דבש היינו תמרים וכולהו דריש בירושלמי (הלכה ג) אילו נאמר ולקחת ראשית כל פרי האדמה הייתי אומר כל הדברים חייבין בבכורים תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית אי מראשית אין לך אלא חטין בלבד תלמוד לומר כל פרי האדמה ריבה וריבה את הכל נאמר כאן ארצך ונאמר להלן חטה ושעורה וגו' מה ארץ האמור להלן בז' המינים הכתוב מדבר אף כאן בשבעת המינין הכתוב מדבר זית שמן זה אגורי רבי אמי בשם רבי יוחנן אמר למה נקרא שמו אגורי שאוגר שמנו לתוכו וכל הזיתים מאבדן שמנן [בתמיה] א\"ר חנינא כל הזיתים הגשמים יורדין עליהם והן פולטן שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר שמנו לתוכו ודבש אלו התמרים [תמרים] שבהרים ופירות שבעמקים גרועין הן ופליגי בפ' כל הקרבנות(דף פד:) היכא דהביא אם קידש או לא קידש: ",
+                "<b>ולא קבלו מהם.</b> בסוף חלה היא שנויי' ושם פירשנו: "
+            ],
+            [
+                "<b>הגר מביא ואינו קורא.</b> בתוספתא (פ\"א) תניא כל הגרים מביאין ולא קורין ובני קיני חותן משה מביאין וקורים דכתיב (במדבר י׳:כ״ט) לכה אתנו והטבנו לך ויכולים לומר אשר נשבעת לאבו תינו שהרי נדר לו ליתרו ובירושלמי (הל' ד) קאמר רבי יונה ור' יוסי תרויהון בשם ר' שמואל בר יצחק בבני קיני חותן משה היא מתני' ופריך עלה ובני קיני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך: ",
+                "<b>אם היתה אמו מישראל מביא וקורא.</b> בירושל' (שם) פריך כלום נשבע לנקבות ולא משני מידי ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא היא והדר קאמר תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מיכן ואילך אב לכל הגוים רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יהודה אתא עובדא קומי רבי אבהו והורה כרבי יהודה כלומר לא שהיו בכורים בימיו אלא לענין מתפלל בינו לבין עצמו שאומר אלהי אבותינו אלהי אבות ישראל גרים ובני גרים אלהי אבותינו ופריך והתנינן היתה אמו מישראל אומר אלהי אבותינו אבל גרים בני גרים לא ושני בנכרי הבא על בת ישראל בעבירה ולא שנשאת לנכרי ופריך כלום הדא מתכוין אלא לאברהם ליצחק וליעקב וכי אברהם ויצחק ויעקב אבותיו היו כלומר ואפילו בבן גרים היא מתניתין ומיהו אין הלכה כן כדפרשינן דהלכה כרבי יהודה: "
+            ],
+            [
+                "<b>בת גרים לא תנשא לכהונה.</b> מילתיה דרבי אליעזר שנויה בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע.) ופליגי תנאי ואמר רבי יוחנן וכולם מקרא אחד דרשו: ",
+                "<b>והשליח. </b>אמרינן בירושל' (הל' ה) שלח ר' יוסי בשם ר\"ל בשם ר' הושעיא בשליקטן לשלחן ביד אחר אבל אם ליקטן להביא הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הבכורים שנראו להיותן בקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה ובפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פא:) ובסוף השולח (גיטין דף מז:) א\"ר יוסי בר חנינא בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא דכתיב ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה באחד פירש שם רבינו שמואל דאם עשה השליח הכל נהי דאין השליח קורא כדתנא הכא הבעלים מיהא קורין ואומר הנה הבאתי דשלוחו של אדם כמותו והשתא קשה דמדנקט ומת שליח בדרך משמע דלקיחה מתוך הבית היינו לקיחה שעשה השליח והבעלים עשו הבאה לעזרה ולא נקט בצרן אלא לפי שדרך הבעלים משלחין מה שרוצין וא\"כ מה לי ליקטן והביאן הוא מה לי ליקטן ושילחן ביד אחר תרוייהו חזו לקריאה נינהו ואין ניתרין אלא בקריאה ואין לפרש דהאי ומת שליח כמו או מת דאם כן הוה ליה למימר או שבצרן שליח ומת בדרך ומיהו יש לפרש דבצירה היא הלקיחה [ורבותא] נקט אע\"פ שגם הם גמרו ההבאה לאחר [שמת] שליח בדרך אפילו הכי לא קרינא ביה לקיחה והבאה בא' מאחר ששליח עשה מקצתה מ\"מ צ\"ל דההיא בשבצרו לשלחן ביד אחר כדמוקי בירושל' (שם) מתני' דאם בצרן להביאן הוא כיון דנראו לקריאה נדחו בששיגרן ביד שליח הו\"ל למימר ירקבו וה\"נ אמרי' בפ' ואלו הן הלוקין (ד' יח:) הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהם החג ירקבו משום דנראו ונדחו וגריעי מהפריש אחר החג דמביא והפריש ומכר שדהו נמי דבסמוך מוקי לה בירושלמי בשנתן דעתו למכור מתחלה ויבש המעין ונקצץ האילן כשיבש משעה ראשונה והא דא\"ר אבהו בשם ר' יוחנן היורש מביא ואינו קורא מדקדק עליה בירושל' מה תנן קיימין בחיי אביו שלוחו הוא ואם לאחר מיתת אביו שלו הן אלא כן אנן קיימין בשהיה אביו חולה או מסוכן: ",
+                "<b>והאשה </b>מביאה ואינה קוראה אבל בעלה מביא וקורא כדתנן בסוף השולח (שם) ולביתך מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא ומסיק התם מתוך ברייתא אחרת דלא איירי בחיי אשתו לריש לקיש אלא לאחר מיתה ואיצטריך קרא להיה מביא ושמע שמתה וכן בירושלמי שאינה יכולה לומר אשר נתתה לי. דבין למאן דאמר ב\"ב (דף קיז.) ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ לא היו נקבות בכלל: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) כתיב ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך (דברים כ״ו:י״א) מלמד שאדם מביא ביכורין מנכסי אשתו וקורא ריש לקיש אמר לאחר מיתה הא בחייה לא רבי יוחנן אמר לא שנייה היא מחיים היא לאחר מיתה: "
+            ],
+            [
+                "<b>מביא ואינו קורא.</b> בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פא:) מפרש דמספקא להו לרבנן אי קנה קרקע אי לא לפיכך מביא דשמא קנה קרקע ואינו קורא דשמא לא קנה קרקע ור' מאיר פשיטא ליה דקנה קרקע לפיכך מביא וקורא ואם תאמר והא לא קנה אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו וקשיא מיכן לעולא דסוף לא יחפור (בבא בתרא דף כז.) דבעי י\"ו אמה וי\"ל דהכא כשהענפים יוצאים חוץ לי\"ו אמה ואם תאמר כי לא קנה קרקע נמי מביא וקורא כמו מוכר שדהו לפירות לרבי יוחנן דאמר בסוף השולח קנין פירות כקנין הגוף דמי וי\"ל דהני מילי כשהקרקע קנוי לפירות ולכל מה שירצה אפי' לאוקומי בה חיותא ולמישטח ביה פרי אבל כאן פירות האילן קנה: ",
+                "<b>יבש המעין.</b> שאילן חי ממנו וכשיבש או נקצץ קודם שהפריש דאי בשיבש או נקצץ אח\"כ הרי נראו לקריאה ונדחו וירקבו: ",
+                "<b>ר' יהודה אומר מביא וקורא.</b> דלא חייש באילן כיון שהקרקע קיים: ",
+                "<b>מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא.</b> כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים דף לו:) מאי ושמחת זמן שמחה וכן בסיפרי דריש יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא ת\"ל ואמרת ושמחת אין קריאה אלא בשעת שמחה כשתמצא לומר מעצרת עד החג מביא וקורא כלומר דשעת שמחה הוא כל זמן שאדם מלקט פירותיו ומכניס לבית דהיינו עד החג האסיף אבל מהחג עד חנוכה מביא ואינו קורא דדרשינן בסיפרי אשר תביא מארצך כל זמן שמצוים מארצך ועד חנוכה מצויין ואינן כלין לחיה מן השדה: "
+            ],
+            [
+                "<b>והשני. </b>אותו שקנה מאותו המין שהביא הראשון אינו מביא ומפרש בירושל' (הל' ז) מה טעמייהו דרבנן דכתיב הגדתי היום פעם אחד הוא מגיד ולא שתי פעמים ופריך ולית ליה לרבי יהודה כן דאמר אף מאותו המין מביא וקורא ומשני אית ליה באדם אחד אבל בשני בני אדם מגיד וחוזר ומגיד: "
+            ],
+            [
+                "<b>נבזזו. </b>לשון ביזה שאונסין ממנו: ",
+                "<b>נימוקו. </b>נרקבו: ",
+                "<b>אין חייבין עליהן חומש.</b> בירושלמי (שם) אמר רבי יוחנן משום יחידי אני שונה אותה ותני כן רבי שמעון בן יהודה משם רבי שמעון והשניים אין חייבים עליהם חומש: ",
+                "<b>נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא.</b> כלומר מפזרן בעזרה [ירושלמי] (שם) רבי עוקבא בשם רבי יוסי בר חנינא נטמאו הביכורין הסלים ניתנין לכהן דכתיב (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך : ",
+                "<b>והביא ממין אחר הרי זה אינו קורא.</b> אמרינן בירושלמי (שם) למי נצרכה לרבי יהודה דאמר מגיד וחוזר ומגיד ואמרינן בירושלמי א\"ר יונתן תני רבי שמעון בר יוסי ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה כלומר שיש שמחה במין הראשון אי נמי קאי אניטמא בעזרה דאינו קורא דכיון דנטמאו ליכא שמחה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והביא ממין אחר הרי זה אינו קורא.</b> אמרינן בירושלמי (שם) למי נצרכה לרבי יהודה דאמר מגיד וחוזר ומגיד ואמרינן בירושלמי א\"ר יונתן תני רבי שמעון בר יוסי ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה כלומר שיש שמחה במין הראשון אי נמי קאי אניטמא בעזרה דאינו קורא דכיון דנטמאו ליכא שמחה.  "
+            ],
+            [
+                "<b>מעבר </b>הירדן הוא דמביאין מכל הני אבל משאר מקומות לא כדתנן בריש פרקין (משנה ג) שאינו מן המובחר אבל מעבר לירדן מעלו: ",
+                "<b>ארץ זבת חלב ודבש.</b> בירושל' (הל' ח) תני אשר נתתה לי ולא שנטלתי מעצמי מה דביניהון א\"ר בון חצי שבט מנשה ביניהון מאן דאמר אשר נתתה לי ולא שנטלתי מעצמי חצי שבט מנשה לא לקחו מעצמן מאן דאמר ארץ זבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש: "
+            ],
+            [
+                "<b>הקונה ג' אילנות.</b> בסתם קנה קרקע לפיכך מביא וקורא ואפי' רבנן דפליגי עליה לעיל (מ\"ו) בשנים בשלשה מודו דקנה קרקע שקנה י\"ו אמה לעולא כדאמר בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כז.): ",
+                "<b>בעלי אריסות ותכורות.</b> בירושלמי (הל' ט) א\"ר חייא בחכירי בתי אבות היא מתני' תני חכירי בתי אבות אינן מביאין רבי יהודה אומר הן עצמן מביאין וקורין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חייבין עליהן מיתה וחומש.</b> בסוף פ\"ק דחלה (מ\"ט) קתני כי האי גוונא גבי חלה ותרומה ודין ביכורים כדין תרומה דאיתקוש דדרשינן ותרומת ידך אלו ביכורים בהערל (דף עג:) ואם תאמר דבתוספתא (פ\"א) תניא חומר בתרומה מה שאין כן במעשר שני וביכורים שהתרומה אינה ניטלת אלא מן המוקף ואינה ניטלת אלא מן הגמור ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא ומדמעת וחייבין עליה חומש ונוהג בכל הפירות מה שאין כן ביכורים ונוהגת בכל השנים מה שאין כן במעשר שני פירוש ביכורים לא מוקף בעי ולא נגמרה מלאכתו בעי דאפילו במחובר קורא שם ואם ליקט מקצת פירות ונטמאו מפריש מן הטהורה ותרומה אינה ניטלת כדתנן בפרק שני דתרומות וביכורים אינן נוהגין בכל הפירות אלא בשבעת המינים קתני מיהת דתרומה מדמעת וחייבים עליה חומש מה שאין כן בביכורים ויש לומר דהתם איירי בקריאת שם בעלמא קודם שהביאן לעזרה ומתניתין דהכא דחייבין עליהן מיתה וחומש לאחר שבאו לעזרה ואפילו קודם קריאה ותנופה לא מעכבי: ",
+                "<b>מה שאין כן במעשר שני.</b> דשרי לזרים ואינן נכסי בעלים דאסור לקנות מהן בהמה ועבדים כדתנן בסוף פ\"ק דמעשר שני (מ\"ז.) והוא הדין כל דבר דאסור כדפרשי' בסוף מעשר שני דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ובטל ברוב דאינו צריך ק\"א כדדרשינן בהזהב (דף נג.) [ואין] טעונין רחיצת ידים כדאיתא בשילהי אין דורשין (חגיגה דף יח:) ואין צריך הערב שמש כדדרשינן בהערל (דף עג:) דטבול יום אוכל במעשר ויש לתמוה דהא בסיפא דקתני ואסור לאונן ומפרש בהערל (שם) משום דאיתקוש בכורים למעשר וא\"כ מעשר נמי נילף מבכורים לחייב מיתה האוכלו בטומאת הגוף ולענין זרות ניחא דבהדיא שרי רחמנא לזר ויש לומר דמיתה ממעטה דכתיב בתרומה (ויקרא כ״ב:ט׳) ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעשר [כדדרשינן ביש מותרות (דף פו.) בו ולא במעשר] ראשון דאפילו לרבי מאיר דאסר לזרים לענין מיתה מודה דפטור וגם במעילה נמי פטרי' ממיתה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פד.) מדכתיב בו בתרומה ולא במעילה והא דלא ילפינן מעשר מבכורים לענין ק\"א משום דיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל והא דבטל ברוב בשאין לו מתירין כדאיתא בפרק הזהב משום דא' ומאה דרבנן היא והא דדרשינן ליה בסיפרי מאת מקדשו ממנו אסמכתא בעלמא כדמוכח בפרק יוצא דופן (נדה ד' מז.) דדימוע דרבנן ובסוף הערל (יבמות דף פב.) (אמר) גבי שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו וכן ערלה וכלאי הכרם דדריש בסיפר' דבטלין במאתים אמרינן בהניזקין (דף נד:) גבי נפלו ונתפצעו דמדאורייתא בטיל ונכסי כהן דלא ילפי ביכורים ממעשר דלחומרא מקשינן [ולא לתרומה לקולא] משום דבפרשת קרח כתיב בכורי כל אשר בארצך אשר יביאו לה' לך נתתים ויש לדרוש מדכתיב לך שלך הוא לקדש את האשה כדדריש גבי גזל הגר בפ' ב\"ש בזבחים (דף מד:) ובהגוזל קמא (דף קט:): "
+            ],
+            [
+                "<b>הבאת מקום.</b> דכתיב (דברים י״ב:ה׳-ו׳) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ותרומת ידכם והיינו בכורים כדאמרינן בהערל (דף עג:) גבי ותרומת ידך: ",
+                "<b>וטעונין ודוי.</b> דכתיב גבי מעשר בערתי הקדש מן הבית: ",
+                "<b>ואסורין לאונן.</b> דכתיב במעשר (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי באוני ואיתקוש בכורים למעשר: ",
+                "<b>ורבי שמעון מתיר.</b> דתרומה קרנהו רחמנא כמפורש בהערל (שם): ",
+                "<b>וחייבין בביעור.</b> מפרש בירושלמי (הל' ב) בכורים מנין א\"ר יעקב בר אחא בשם רבי אליעזר בערתי הקדש הקדש העליון במשמע: ",
+                "<b>ור' שמעון פוטר.</b> כטעמיה דתרומה קרנהו רחמנא והא דמשמע בפ' בתרא דמעשר שני (מ\"י) דתרומה חייבת בביעור לא קשיא מידי כמו שפירשתי שם: ",
+                "<b>ואסורים בכל שהן מלאכול בירושלים.</b> האי אסורין כמו אוסרין כדמפרש בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול [אלא] בירושלים הם אוסרין בכל שהן דאפילו באלף לא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להעלותו לירושלים והא דתנן לעיל דבכורים עולין באחד ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין לירושלים וכן הגידולין אסורין מלאכול [חוץ מירושלים] אלא יעלם ויאכלם בירושלים והמעשר אם לא ירצה להעלותו יפדה אותו בזמן זרעו כדתנן בפ' ט' (מ\"ד) דתרומות: ",
+                "<b>אף לזרים ולבהמה.</b> אדרבי שמעון דבתריה קאי אף לזרים ולבהמה רבי שמעון מתיר ואין זה מדברי חכמים דהכי אמרינן בירושלמי (שם) כיני מתני' ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים ורבי שמעון מתיר וגדוליהן אסורים מלאכול בירושלים ורבי שמעון מתיר ואף לזרים ולבהמה רבי שמעון מתיר ואף רבנן מודו ליה כלומר מודים חכמים לרבי שמעון דבמקום שהן מותרים כגון בירושלים מותרין אף לזרים ולבהמה ומשום ביכורים נקיט זרים והדר קאמר מן מהו דמותיב רבי שמעון רבנן אין אתם מודים שהן מותרין לזרים שהן מותרין לאכילת בהמה ויש מחיצה לזרים ויש מחיצה לבהמה כלומר וכי מחיצה מועלת לזרים להתיר בכורים לזרים ויש מחיצה לבהמה כלומר בין במעשר בין בבכורים וכי מחיצה מועלת להתירו לבהמה ובירושל' (שם) הקשה חד סב' לרבי יוחנן מהא דתנן בפרק ט' דתרומות (מ\"ד) גידולי מעשר וביכורים חולין והכא קתני גידוליהן אסורין ושני ליה הכא דאתמר גידוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה ודתימר גידוליהן אסורין בדבר שאין זרעו כלה אמר ליה והא תנינן איזה דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף שוטה והבצלים ובהני אין בכורים נוהגין אזל רבי יוחנן שאל לינאי א\"ל למעשר שני הושבת כלומר לענין מעשר שני נאמר תירוץ זה ורבי הילא משני התם הן דתימא גידוליו אסורין רבנן והן דתימא גידוליו מותרין רבי שמעון ופריך עלה דהא קתני גבי מעשר דמסכת תרומות פרק ט' (מ\"ד) ופודה בזמן זרען אלמא שטעונים מחיצה ורבי שמעון בכל ענין שרי ומסיק רבי ירמיה רבי אמי בשם ריש לקיש הן דתימר גידוליו אסורין באיסור מחיצה והן דתימר גידוליו מותרים היתר זרות והשתא ניחא דלא קשה מביכורים ומעשר שני כדר' יוחנן דהכא בשאין זרעו כלה אי נמי שלא רצה לפדות בדמי זרען קאמר דאסורים מלאכול בירושלים אי נמי לענין דשרו בירושלים לבהמה קאמר התם גידוליו חולין אבל מחיצה בעו משום דמי זרען וצריך ליישב מאי מה שאין כן בתרומה דאי משום דגידולי תרומה שרו חוץ לירושלים אפילו תרומה עצמה שריא ולא שייך לענין זה למיתני מה שאין כן בתרומה דכבר תנא ליה טעונין הבאת מקום ויש לומר משום דהנך במקום שגידוליהן חולין לכל דבר משכחת בהו איסורא כגון מלאכול בירושלים מה שאין כן בתרומה דבמקום שגידוליהן חולין כגון גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה לא משכחת בהן שום איסור וכי האי גוונא הוו אוסרים בכל שהן דאע\"ג דזה וזה שנתערבו בחולין עולין באחד ומאה מ\"מ משכחת בבכורים שאוסרים בכל שהן כגון דנתערבה בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא ויש מפרשים דמתני' איירי בשנתערבו בירושלים או נזרעו בירושלים ומחלקים בין בירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי: ",
+                "<b>מה שאין כן בתרומה.</b> דאינה טעונה הבאת מקום ואינה טעונה וידוי ובירושלמי (שם) פריך תמן תנינן וגם נתתיו ללוי זו תרומה ותרומת מעשר תמן אתמר תרומה טעונה ודוי וכה אתמר אין טעונה ודוי א\"ר הילא תני תמן המעשר והבכורים אחד הנותנן ואחד הנוטלן טעונין ודוי תרומה נותנן טעונה ודוי נוטלת אין טעונה ודוי א\"ר זעירא רבנין דהכא אמרי מי שיש לו מעשר בפ\"ע מתודה מי שיש לו תרומה בפ\"ע אינו מתודה בפ' הערל אמרינן דשייר אוכלן בטומאת עצמן לוקה ואסור לבער מהן בטומאה משא\"כ בתרומה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אוסרין </b>את הגורן משום טבל אבל ביכורין אינן טובלין ובירושל' (הל' ג) אמרי' ניחא תרומה אוסרת את הגורן המעשר אוסרת את הגורן תיפתר שהקדימו בשבולין דא\"ר אבהו בשם ריש לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה משמע שרוצה לפרש אוסרין את הגורן דאע\"פ דלא נתמרחה קובעים אותה לאוסרה באכילת עראי כההיא דתנן בפ\"ב (מ\"ד) דמעשרות ומייתי לה בפ' המביא כדי יין (ביצה דף לה:) פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן ר' אליעזר אוסר לאכול מהן עראי ורבנן מודו בתורם מן הכלכלה ולהכי קשיא ליה במעשר היכי משכחת לה דאסר שהתרומה לעולם קודמת ומשני בשהקדימו בשבלין ולא מייתי דרבי אבהו אלא לאשמעינן שחל שם מעשר כשהקדימו בשבלין ואע\"ג דרבי אבהו איירי במעשר ראשון ומתניתין במעשר שני לא שנא (כדאיתא בירושלמי בפ' קמא דחלה דא\"ר יוחנן מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מן המעשרות) ומיהו בסיפא דמתני' דקתני גבי תרומת מעשר שאוסרת את הגורן כתרומה לא יתכן לפרש בכי האי גוונא שהקדימה דאי אפשר להפריש תרומת מעשר עד שיקרא שם למעשר ונמצא שכבר נאסר הגורן אלא דטובלת לאסור באכילה עד שיפרישנה כתרומה גדולה מה שאין כן בביכורים ובכי האי גוונא היה יכול לפרש כאן: ",
+                "<b>יש </b>להן שיעור דתרומה תרי ממאה ונוהגין בכל הפירות וביכורים בז' המינין: ",
+                "<b>סיקריקון </b>וגזלן תרומתן תרומה כדאמרינן בתרומות גבי גנב וגזלן: "
+            ],
+            [
+                "<b>במחובר לקרקע.</b> כדתנן לקמן אדם יורד לתוך שדהו ונפקא לן בירושלמי (שם) מדכתיב (במדבר י״ח:י״ג) בכורי כל אשר בארצם: ",
+                "<b>כל שדהו בכורים.</b> דכתיב (יחזקאל מד) כל בכורי כל ",
+                "<b>וחייב באחריותם.</b> דכתיב (שמות כ״ג:י״ט) בכורי אדמתך תביא בית ה': ",
+                "<b>וטעונין קרבן.</b> נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים: ",
+                "<b>ושיר.</b> נאמר כאן טוב ונאמר להלן (יחזקאל ל״ג:ל״ב) יפה קול ומטיב נגן: ",
+                "<b>ותנופה. </b>דכתיב (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לרבות הבכורים שיעענו תנופה כרבי אליעזר בן יעקב (סוכה דף מז:) ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף סא.) גמר יד יד משלמים: ",
+                "<b>ולינה. </b>ופנית בבוקר והלכת לאהליך כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא בבוקר א\"ר יונתן הדה דתימא בשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעונים לינה מחמת הקרבן כדדרשינן בסיפרי והארכנו בפרק לולב וערבה ובפ' קמא דר\"ה (דף ה) וכל הני ליתנהו בתרומה דאין תרומה ומעשר אלא בתלוש ואין עושה כל גרנו תרומה דבעינן ראשית ששיריה ניכרין כדאמרינן בראשית הגז (דף קלו:): ",
+                "<b>[בכל</b> ספרי הש\"ס נחסר פי' הר\"ש מכאן עד סוף המסכת וכן מפ' אנדרוגינוס ומלאו חסרונו בפי' ר\"י בר מלכי צדק ואנחנו השבנו את האבדה מפי' ר\"ש ההוא למקומה. והדפסנוהו בזה ע\"פ העתקת כ\"י מעקד הספרים בפאריס. ואת פי' מהר\"י בר מ\"צ הדפסנו מתוך הכ\"י המדוקדק יותר מהנדפס בספרי הש\"ס]: "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הטהור על הטמא.</b> פירוש משא\"כ בתרומה גדולה והטעם פירשתי בריש פ' שני דתרומות: ",
+                "<b>ושלא מן המוקף.</b> דאמרי' בירושל' בריש פרק שני דתרומות (הל' א) מכל חלבו את מקדשו ממנו תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שניטלת מן המוקף והיא נטלת שלא מן המוקף ומנין שלא מן המוקף מכל מעשרותיכם תרימו אפילו אחד ביהודה ואחד בגליל. ותימה דבסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל:) משמע דתרומת מעשר בעי מוקף דפריך עלה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואומר ר\"ת דמדרבנן בעי מוקף ותימה אי מדרבנן בעי מוקף בתרומה כי היכי דתני יש לה שיעור כתרומה דהא דיש לה שיעור כתרומה גדולה היינו מדרבנן דמדאורייתא (סאה) אחת פוטרת את הכרי. וי\"ל דמיירי למטה דיש שיעור לתרומה גדולה למטה דאין אדם עושה כל גרנו תרומה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרין כדאי' בפ' ראשית הגז (דף קל.). אבל אדם עושה כל שדהו בכורים (כמו שפירשנו בריש מה' בכורים) והא דאמרינן בב\"מ בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט.) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר משום דלא מצי הדר ביה היינו מן המוקף אי נמי שלא מן המוקף ובשבתות וימים טובים כעובדא דר' ינאי דהאשה רבה או כעובדא דפרק בכל מערבין (עירובין דף לב.) שלא יאכלו עמי הארץ טבלים ובפ' כל הגט פי' רבינו שלמה דאין חברים תורמין שלא מן המוקף דשמא אינה בעין באותה שעה ולפירושו יש לומר לפי דמוקף דהתם לאו כמוקף דהכא ואם זה וזה לפניו שם ואפילו איסורו דרבנן ליכא דלא הויא כשאר דברים דבעי מוקף אפילו בשתיהן לפניו כדמוכח בסוף פרק ג' דמעשר שני וגבי חלה בפ\"ק דנדה ובסוטה בפרק כשם וההוא מוקף לאו משום חששא אלא דאורייתא גזירת הכתוב כדדריש בירושלמי כדפרשתי. וילפי חלה מתרומה גדולה אבל מוקף דכל הגט משום חששא ובשניהם לפניו שרי. אבל קשה לפירוש רבינו שלמה מהא דתנן בפ' כל הגט (גיטין לא.) המניח פירות להיות מפריש עליה' תרומות ומעשרות מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין אלמא לא חיישינן שמא אינן בעין ולפי' ר\"ת איכא לאוקמא בשבתות וימים טובים או דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה אבל לפי' רבינו שלמה לא יתכן לומר כן דמשמע כי כולה מתני' דהתם דחשיב מילי טובא דבחזקת [שהן] קיימין ולא משום כבוד השבת ולא משום תקלה ושמא בדבר שביד אחרים איכא למיחש טפי ולפי' ר\"ת קשה דבתוספתא דטבול יום משמע דתרומת מעשר לא בעי מוקף אפילו מדרבנן ובסוף טבול יום פירשנוהו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובשביעית. </b>פירוש ובשביעית ירק נמי אית ביה שביעית אלא מפרש בירושלמי (הל' ג) כגון אתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית הכי היא לבעלים כאילן בתר חנטה ופטור ממעשר כירק דבתר לקיטה והא דלא קתני תנא שוה לאלן לענין כלאים דלא הוי כלאים בכרם מה שאין כן בירק ולענין ראש השנה שלו שוה לאילן דאע\"ג דאחר לקיטתו עישורו כירק מכל מקום ראש השנה שלו שבט כאילן כדאמרינן בפ\"ק דראש השנה משום דלא תנא הכא אלא מידי דבהאי אזלינן בתר חנטה ובהאי אזלינן בתר לקיטה לכל דבר בריש קדושין (דף ג.) מפרש מ\"ט תני תנא קמא בלשון דרך ור' אליעזר בלשון דבר: "
+            ],
+            [
+                "<b>דם מהלכי שתים וכו' אין חייבין עליו.</b> פירוש דם מהלכי שתים היינו דם האדם דמכשיר כגון דם חללים כדאמרינן בפ' שני דחולין (לה:) וכן דם שחיטה דבהמה נמי מכשיר כדאמרי' התם ודם השרץ כלומר ושוה לדם השרץ לענין זה דאין חייבין עליו משום דם כדדרשינן בפ' דם שחיטה (כריתות כא:) ואפי' מצות פרוש אין בו בדם מהלכי שתים כדאמרינן בפ' אע\"פ (כתובות ס.) והוא דקאמר דאין חייבין על דם השרץ היינו בהתרו בו משום דם אבל התרו בו משום טמא חייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוי וכו'.</b> פירוש כוי בפרק אותו ואת בנו(חולין פ.) כוי זה איל הבר ויש אומר זה הבא מן התיש ומן הצביה ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה ולא (הכירו) [הכריעו] בו חכמים אי מין חיה הוא או מין בהמה הוא ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים טעון כסוי לחומרא כדאמרי' בפרק אותו ואת בנו: ",
+                "<b>ואין שוחטין אותו ביום טוב.</b> לפי שאסור לכסות את דמו כדקתני וטעמא דאין מכסין אמרינן בפ\"ק דביצה (דף ח.) משום דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק דדעתו לודאי ואין דעתו לספק: ",
+                "<b>בטומאת נבלה כחיה.</b> דחלב נבלת בהמה טהור כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים כג.) מדכתיב יעשה לכל מלאכה ובשל בהמה איירי דכתיב ואכל לא תאכלוהו כדדרשינן בפ' שני דחולין (כג.) יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ואין פודין בו פטר חמור דשמא חיה הוא ותנן בפ\"ק דבכורות אין פודין בחיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין שוחטין אותו ביום טוב.</b> לפי שאסור לכסות את דמו כדקתני וטעמא דאין מכסין אמרינן בפ\"ק דביצה (דף ח.) משום דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק דדעתו לודאי ואין דעתו לספק:  ",
+                "<b>בטומאת נבלה כחיה.</b> דחלב נבלת בהמה טהור כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים כג.) מדכתיב יעשה לכל מלאכה ובשל בהמה איירי דכתיב ואכל לא תאכלוהו כדדרשינן בפ' שני דחולין (כג.) יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ואין פודין בו פטר חמור דשמא חיה הוא ותנן בפ\"ק דבכורות אין פודין בחיה.  "
+            ],
+            [
+                "<b>כחלב בהמה.</b> פירוש כחלב בהמה לחומרא דשמא בהמה היא אבל אין חייבין עליו כרת דשמא חיה היא: ",
+                "<b>ואינו נלקח בכסף מעשר מלאכול בירושלים.</b> שאין לוקחין אותו בירושלים בכסף מעשר דשמא בהמה היא ואין לוקחין בהמה לבשר תאוה אלא לזבחי שלמים כדתנן בפרק קמא דמעשר שני ואם לקח בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין ולזבחי שלמים אי אפשר דשמא חיה היא ובירושלמי (הל' ו) קאמר דאפי' בשעת שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים: ",
+                "<b>וחייב בזרוע ובלחיים ובקבה.</b> בפרק הזרוע מוקי לה בצבי הבא על התיישה ובשה ואפי' מקצת שה קא מפלגי דר' אליעזר דפטר קסבר שה ולא מקצת שה והא דתלי טעמא במוציא מחבירו עליו הראיה משום דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא ואיתא נמי בפרק אותו ואת בנו ורבנן סברי שה ואפילו מקצת שה מאי חייב. חייב בחצי מתנות ומיהו מסקנא בפרק הזרוע דחייב בכולן משום דכתיב או שה לרבות את הכוי: "
+            ],
+            [
+                "<b>פירוש לא כתב לו את הכוי.</b> אף על פי שכתב לו שניהם דאין דעתו אלא על הודאי ובירושלמי (שם) אמרינן מתניתין דלא כר' דתניא הקדיש חיתו ובהמתו הקדיש את הכוי ר' אומר לא הקדיש את הכוי ומפרש התם דפליגי במעייל אינש נפשיה לספיקא וקא אתא מתניתין כר' אליעזר ויש תימה דמתני' קתני הריני נזיר שזה חיה ובהמה הרי זה נזיר והשתא ממוניה לא מעייל לספיקא גופו לא כל שכן דהכי משמע התם בנדרים דתנ' סתם נדרים להחמיר ופריך והתנן סתם נדרים להקל והוא משנה במסכת טהרות פרק ד' ומשני הא רבי אלעזר הא רבנן דמאן דאמר ממונו מעייל לספיקא גופו נמי עבידא ליה דמעייל לספיקא ולמאן דאמר ממונו לא מעייל לספיק' כש\"כ גופו דלא מעייל לספיקא: ",
+                "<b>הריני נזיר שזה חיה ובהמה.</b> במס' נזיר פרק ב\"ש תנן ראה את הכוי ואמר הריני נזיר שזה חיה הריני נזיר שאין זה חיה הריני נזיר שזה בהמה הריני נזיר שאין זה בהמה הריני נזיר שזה חיה ובהמה הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה הרי זה נזיר ושאר כל הדרכים מפרש בירושל' כגון לענין הרובע והנרבע ממנו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שבכרה. </b>פירוש שבכרה ואע\"פ שלא נגמר הפרי הרי אילו בכורים ואין צריך עוד לקרות שם וטעמייהו מפרש בירושלמי (הלכה א) דכתיב (דברים כ״ו:י׳) הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי אבל בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין ור' שמעון סבר דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי כלומר בתלוש כמו בהבאה ואמרי' בירושלמי (שם) דלר' שמעון לא קרא שם בתלוש לא קדשו ואין מדמאין ואין חייבין עליו חומש ואין לוקין עליהם חוץ לחומה ואמרי' בירושלמי תני רבי שמעון הבכורים אחד מששים פאה אחד מששים ראשית הגז אחד מששים תרומה טמאה אחד מששים תרומה שאין הבעלים מקפידים עליה אחד מששים מה אית ליה כגון תרומה הכלסין והחרובים ושעורים שבאדום ובטבל טמא נמי אין מקפיד אם מפריש אחד מששים שסופה לשרפה ולא לאכילה ולא חשיב עין רעה: "
+            ],
+            [
+                "<b>שבמעמד.</b> מפרש בירושלמי (הלכה ה) כגון יהויריב ומכיריו ידעיה ומכיריו: ",
+                "<b>ברחובה של עיר.</b> מפרש בירושלמי (שם) מפני אהל טומאה והיינו דתנן בפרק בתרא דמגילה (דף כו) בני העיר שמכרו רחובה של עיר ומפרש בגמרא דיש בו משום קדושה שמתפללין בו בתענית ומעמדות ומוחקין מן הספרים מעמדות משום דמה ענין מעמדות לכאן ושפיר גרסי ליה דאיירי במעמדות דבכורים כדתנן הכא למשכים כלומר לבקר הממונה ראש המעמד קומו ונעלה ציון בירושלמי אמרינן בדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך בירושלים היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים בהר הבית היו אומרים הללויה הללו אל בקדשו בעזרה היו אומרים כל הנשמה תהלל יה הללויה: "
+            ],
+            [
+                "<b>גרוגרות וצמוקים.</b> פירוש לפי שהיו רחוקים צריך להביא דבר המתקיים: ",
+                "<b>והשור הולך עמהם.</b> בירושלמי (הל' ג) פליגי רב חמא מקריב שלמים רב אומר מקיצין בהם את המזבח. ר' זעירא בעי יחיד שנתעצל ולא בא מביא גדי ועטרה של זית בראשו מפרש בירושל'(שם)שהוא ממין שבע כלומר מאילן המחובר שבשבעה שהוא סמוך לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש: ",
+                "<b>ועיטרו את הביכורים.</b> בירושל' תני מי שהיו בכוריו גרוגרות היה מעטרן בענבים: ",
+                "<b>לפי כבוד הנכנסין.</b> בירושלמי (שם) פריך וכי יש קטן וגדול בישראל אלא כיני מתניתין באוכלסין לפי רוב הנכנסים היו יוצאים אם מרובים ואם מועטין:",
+                "<b>בעלי אומניות.</b> בירושל' (שם) פריך ולא כן כתיב והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס שניוה היא שהיא אחת לקוצים ר' יוסי בר בון בשם רב הונא בר חייא בוא וראה מה גדל כחן של עושה מצות שמפני זקן אינו עומד ומפני עושה מצות עומד והאי שנויין איתא נמי בפ\"ק דקדושין:  ",
+                "<b>לפי כבוד הנכנסין.</b> בירושלמי (שם) פריך וכי יש קטן וגדול בישראל אלא כיני מתניתין באוכלסין לפי רוב הנכנסים היו יוצאים אם מרובים ואם מועטין: ",
+                "<b>בעלי אומניות.</b> בירושל' (שם) פריך ולא כן כתיב והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס שניוה היא שהיא אחת לקוצים ר' יוסי בר בון בשם רב הונא בר חייא בוא וראה מה גדל כחן של עושה מצות שמפני זקן אינו עומד ומפני עושה מצות עומד והאי שנויין איתא נמי בפ\"ק דקדושין: "
+            ],
+            [
+                "<b>שמגיע. פירוש הגיע לעזרה.</b> אמרינן בירושלמי (הל' ד) אמר רב הונא כיני מתני' (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך ואח\"כ הלוים בשיר. הגוזלות שעל גבי הסלים. בירושל' (שם) תני ר' יוסי אומר לא היו נותנים הגוזלות על גבי הסלים שלא ינבלו את הבכורים אלא תולה אותם חוץ לסלים ומה שבידם בכורים שהיו מביאין בידם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואוחזו בשפתותיו.</b> פירוש אוחז בשפתותיו וכהן מניח ידיו תחתיו ומניף משמע שהסל על יד הכהן אלא שהבעלים אוחזין הסל בשפתותיו והא דאמרינן בפרק כל המנחות באות מצה כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף לאו דווקא קאמר תחת יד הבעלים ממש דאם כן הוי לך חציצה בין הכלי ובין יד הכהן ובסוף שתי מדות מסקינן גבי בעלי סוברין לינפו כולהו בהדי הדדי קאמר הויא חציצה ומיהו רבינו שלמה פי' שם דבתנופות הכהן לא איכפת לן אם יש בה חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא ודבר תימה מנא ליה הא דהא תרווייהו כתיבין והתם תניא גבי תנופה דשלמים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כיצד עושה מניח אמורים על פסת היד וחזה ושוק עליהם והתם נמי מצינו למימר שאוחז הכהן באמורים הוציאם חוץ לפסת היד ולפי שנתלים למטה קאמר תחת יד הבעלים. ובירושל' דסוטה [פ\"ג הל' א] משמע קצת דחוי ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך בירושלמי ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפילו תימא ילד אין יצר הרע מצוי לאותה שעה ומיהו מצינן למימר דאע\"פ שזה למטה מן הכלי וזה למעלה מן הכלי פעמים נוגעים ידיו בידיה על ידי שמתעסקין יחד בתנופה בצד המזבח. אמרינן בירושלמי על קרן דרומית מערבית לפני ה' יכול במערב תלמוד לומר אל פני המזבח אי אל פני המזבח יכול בדרום תלמוד לומר לפני ה' הא כיצד מגישין על קרן מערבית דרומית ומניחין בדרומית של קרן והשתחוה ויצא משמע דלא היה מניף כי אם בשעת קריאה אבל בספרי משמע דאיכא שתי תנופות דקתני והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך מלמד שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה והתם בספרי דרש תנופה מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כר' אליעזר בן יעקב בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף סא) דיליף יד יד מידיו תביאנו ושמא סבר לה נמי כר' יהודה דדריש התם והנחתו זו תנופה או אינו אלא הנחה כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמורה הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופות ולהכי בעי שתי תנופות דולקח הכהן באמצע קריאה כתיב והנחתו גבי השתחואה כתיב ומשמע ליה לשון תנופת מלשון לך נחה את העם מני\"ר בלע\"ז שמוליך ומביא ומעלה ומוריד אי נמי מדאחר הנחת הכהן כתובה עוד הנחה אחריתי לאחר קריאה שמע מינה דנוטל לאחר הנחת הכהן לחזור ולהניף אחר הקריאה דהיינו שעת השתחויה אבל קשה דבפרק בתרא דמכות אמרינן מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה ר' אליעזר בן יעקב מנא ליה דפליגי דילמא דריש תרוויהו כמו תנא דספרי והתם משמע לר' אליעזר בן יעקב מייתר ליה והנחתו לומר דהנחה מעכבת בהן ושמא מדלא מייתי כל חד דרשה דחבריה מכלל דלא סבירא להו בהדדי ומיהו קשה דר' יהודה דרש תנופה מוהנחתו ואפילו הכי מוקי לה לשעת קריאה משום דהניף גבי קריאה כתיב לכך נראה דבספרי דריש תנופה להשתחואה מדאיתקיש להנחה ועוד יש תנא שלישי דלית ליה תנופה כלל מדתנן התם במנחות והבכורים כדברי ר' אליעזר בן יעקב מכלל דלרבנן לא בעי תנופה והא דקאמר במכות מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה ר' אליעזר בן יעקב ניחא ליה לאתויי תנא דמשכח בהדיא ועוד יש לדחות דשתי תנופות לאו דווקא אלא לפי שיש בכורים שאין טעונין קריאה כמו מן החג ועד חנוכה וקאמר דאותן הטעונין קריאה מניף בשעת קריאה ושאין טעונין קריאה מניף בשעת השתחויה: "
+            ],
+            [
+                "<b>נמנעו מלהביא.</b> פירוש נמנעו מלהביא מפני הבושת שאין יודעין לקרות: ",
+                "<b>התקינו שיהא מקרין.</b> מפרש בירושלמי (שם) שסמכו למקרא וענית ואמרת שאין עניה אלא מפי אחר: "
+            ],
+            [
+                "<b>בסלים של נצרים.</b> פירוש אסלי נצרים של ערבה קלופה דווקא קאי כדמוכח בשלהי החובל דדייק מהכא דבתר עניא אזלא עניותא דעניים סליהם לכהנים אבל עשירים שהיו מביאין בקלתות של כסף ושל זהב כשהולכין נושאין אותן עמהן: "
+            ],
+            [
+                "<b>רבי שמעון בן ננס אומר וכו'.</b> ירושלמי (שם) אמר רבי יוסי כל עמא מודים שמעטרים את הבכורים מחוצה לארץ שאין בני אדם טועים לומר שמביאין בכורים מחוצה לארץ מה פליגין בעמון ומואב מאן דאמר מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינים מעטרים את הבכורים מעמון ומואב ומאן דאמר אין מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים אין מעטרים את הבכורים מעמון ומואב. אמר רבי מנא כל עמא מודין שאין מעטרין את הבכורים מעמון ומואב שבני אדם טועין לומר שמביאין בכורים מעמון ומואב מה פליגין בחוצה לארץ מאן דאמר מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים מעטרין את הבכורים מחוצה לארץ ומאן דאמר אין מעטרים את הבכורים אלא משבעת המינים אין מעטרין את הבכורים מחו\"ל: ",
+                "<b>מעטרים פירוש </b>סביב הסלים היו תולין בהן פירות מבחוץ לנוי והוא העטור: "
+            ],
+            [
+                "<b>תוספת הבכורים.</b> פירוש תוספת הבכורים עיקר הבכורים היינו תאנה שבכרה ואשכול שבכר אומר הרי אילו בכורים וכשבא ללקטן וליתנן בסלים מוסיף על תאנים תאנים אחרים שאינם בכורים וכן על כולם מוסיף ממינו והעיטור היינו מה שמקיף להם מבחוץ לנוי ופטורה מן הדמאי בעם הארץ שמביא בכורים: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא מצוה להביאן בשבעה כלים ואם הביאן בכלי אחד יצא כיצד הוא עושה נותן שעורים מלמטה ודבר אחר על גביהן חטים על גביהם ודבר אחר על גביהם זיתים על גביהם ודבר אחר על גביהם תמרים על גביהם ודבר אחר על גביהם רמונים על גביהם ודבר אחר על גביהם תאנים על גביהם ודבר אחר על גביהם למעלה מכולן ענבים ומקיף עליהן אשכול של ענבים מבחוץ ולא היו עולים יחידים יחידים אלא פלכים פלכים ולא היו הפלכים כל היום כולו אלא שתי ידות ביום חזני בית הכנסת עולין עמהן ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים מפני אהל טומאה וטעונה עולה ושלמים ולא היו מתעסקין בהן בחזירתן כדרך שמתעסקין בהליכתן פי' בשבעה כלים כשמביא משבעת המינים שיביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו כיצד הוא עושה כשמביא שבעת המינים בכלי אחד ודבר אחר על גביהם להפסיק בין מין ומין עוד תניא בתוספתא תוספת הבכורים מין במינו ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ופטורה מן הודאי ואין צריך לומר מפני הדמאי ועיטור הבכורים חייב בדמאי ואין צריך לומר בודאי תוספת הבכורים מין על שאינו מינו מדבר שחייב בבכורים חייב בדמאי ואין צריך לומר בודאי ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו שאינו חייב בבכורים פטור מן הודאי ואין צריך לומר בדמאי ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו מדבר שאינו חייב בבכורים או מעמון ומואב אפילו דבר שחייב בבכורים אין מקבלין ממנו פירוש פטורה התוספת מן הודאי ומתניתין דקתני מן הדמאי משום עיטור נקטיה דאפילו בדמאי חייב תוספת הבכורים מין על שאינו מינו כלומר אם עשה תוספת ממין על שאינו מינו ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו מדבר שאינו חייב בבכורים פטור מן הודאי דכיון דלא מחייבה בתרומה ומעשר אלא מדרבנן פטרום חכמים כיון דנעשו עיטור לבכורים אע\"פ שאין מקבלים ממנו כדקתני סיפא וכר' עקיבא דמתניתין אתיא ולא כר' שמעון בן ננס: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה אמרו הבכורים נכסי כהן שהוא קונה מהן עבדים וקרקעות.</b> פירוש שהוא קונה מהם עבדים אינן יוצאין בשביל כך מקדושתם ואסורים לזריס וליאכל חוץ לחומה ונאכלין בטהרה וספר תורה מותר לקנות מהן ואע\"ג דתנא בהמה טמאה איצטריך למתני ספר תורה דסלקי דעתין כל הני נהי דאינהו לאו בני אכילה נינהו חזי לשכר שיבא לידי אכילה אבל ספר תורה אינה לאכילה ולא חזי לשכר שיבא לידי אכילה. ועוד יש לפרש דאאשה בכתובתה קאי דאמרן שנוטלת הבכורים בכתובתה וס\"ת נוטלת כמו כן בכתובתה ואפשר דאבעל חוב נמי קאי דאשה בכתובתה וב\"ח בחובו נוטלין בכורים וס\"ת. ובירושלמי (שם) מייתי עלה ר' חנינא ר' פנחס ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן גמליאל מוכר אדם ספר תורה לישא אשה וכש\"כ מפני חייו דסלקא דעתא כיון דאסור למכור ס\"ת אלא להני מילי אין ממשכנין אותן בה קמ\"ל וכפירוש ראשון פירש רבינו שלמה בחולין פרק הזרוע דאקונה מהן קאי ולא יתכן דאם כן הוי ליה למתני ספר תורה בהדי אינך דרישא מקמי אשה ובעל חוב וכמו שפירשתי נכון וסתם מתניתין ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה בפרק האשה שנפלו בכתובות מדמשכנין אותו מן הבכורים ומס\"ת דנוטלין בעל כרחו משמע אלא לחבר בטובה ר' יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו דפליגי בפרק בתרא דחלה דתנן אלו ניתנין לכל כהן וקחשיב קדשי המקדש והבכורים ר' יהודה אוסר בבכורים והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש לשון חלוקה לאו דווקא דקדשי המקדש אין מחלקין כדתניא במנחות בפרק ואלו מנחות ובקדושין פרק שני דאפילו בקדשים קלים אין חולקין זה כנגד זה וכן בהנהו דזבחים בריש טבול יום אין לשון חלוקה דווקא ובסיפא דהך ברייתא גופא דאין חולקין דקתני איש חולק ואפילו בעל מום ואין קטן חולק ואפילו תם היינו כלומר אין מסרבין בו לאכול אבל לקטן מסרבין וקצת קשה מהא דתנן בשבת בפרק שואל מטילים חלשים על הקדשים ביום טוב ושמא מפני דרכי שלום בעלמא היו עושים ועוד נראה דדווקא קאמר דאין חולקין לענין שיהא שלו לקדש בו את האשה דמהכא מייתי לה פרק שני דקדושין אי נמי לא ממעטינן הכא אלא דאין חולקין שתי מנחות זו כנגד זו אבל מנחה אחת חולקין לכמה חלקים וכן זבח אחד והא דפריך בפרק האיש מקדש מהא דתניא גבי לחם הפנים הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרים היו חולקין ולא משני מנחה אחת שאני משום דהתם לאו מלשון חולקין גרידא דייקא מדלא מייתי דהכא ודפרק טבול יום אלא כדפירש התם רבינו שלמה דסלקא דעתין דהאי חולקין לא ליטול חלקו המגיע קאמר דלאחר שמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים ולא היה מגיע לכהן אלא כפול וכפול למאי חזי אלא חולקין דרך עילוי שמניח חלקו לחברו ונוטל כנגדו במקום אחר אלמא אית בהו דין חלוקה ומשני דחלקו המגיע קאמר וכשאינה שוה לו חוטף חלק חבירו ואכלו והא דתנן במס' סוכה פ' בתרא הנכנסין חולקין בצפון חלקו המגיע קאמר ובעוד שהיתה בו ברכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ו') תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם וכל המקיים ספר תורה בתוך ביתו עליו הכתוב אומר (תהילים קי״ב:ג׳) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מטמא בלובן כאנשים.</b> פי' דספק איש הוא ואיש מטמא בלובן כדאמרי' בפרק בנות כותים דזוב דומה למי בצק של שעורים וללובן ביצה המוזרת:",
+                "<b>ונושא אבל לא נישא כאנשים.</b> האי תנא סבר אנדרוגינוס ספק הוא כדמוכחא כולה מתניתא והשתא לענין מה קתני נושא אבל לא נישא אי לענין שאם קידש אשה צריכה גט ואם נתקדש לא בעי גט הא ספק אשה הוא אלא לענין תרומה איירי כדאמרינן ביבמות סוף פרק הערל לריש לקיש דתנן התם ר' יוסי ור\"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל אוכלת בתרומה ובגמרא אמר ר\"ל מאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק ומפרש התם ואין מאכילה בתרומה בזמן חזה ושוק דקסבר ר\"ל אנדרוגינוס לר' יוסי ספקא הוא ומאכילה בתרומה בזמן הזה דרבנן אבל לא בזמן חזה ושוק דאורייתא ופריך עלה מהא דתנן אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא מדקתני נושא דחשיב ליה זכר וודאי ומשני תני אם נשא דיעבד ואפילו הכי אבל לא נישא דיעבד דאם נישא לכהן אין מאכילו בתרומה דרבנן והיינו טעמא דהחמירו עליו אם נישא משום דאם הוא זכר חייבין עליו סקילה כזכר לכל הפחות ממקום אחד ואיכא למאן דאמר דמחייב התם משני מקומות ולמאי דמותיב מינה התם לר\"ל נשוי דתקשי ליה ברייתא דהכא דקסבר ספקא הוא וקתני נושא ושמא לא שמיעא ליה:",
+                "<b>ואינו מתייחד עם הנשים.</b> משום ספק איש דייחוד אסור כדאיתא בפרק בתרא דקדושין. ואינו ניזון עם הבנות בנכסים מועטים כדאיתא בריש מי שמת שהנקבות דוחות אותו אצל הזכרים:",
+                "<b>ואינו נעטף ומספר כאנשים.</b> כלומר אינו נעטף כאנשים ומספר כאנשים וכללם לפי שטעם אחד לשניהם דדרך אשה לעטוף את ראשה ולכסותו בצעיף ואין דרך איש כן דרך איש לספר ואין דרך אשה לספר אלא מגדלת שער כלילית ובענין שינהוג בעצמו בתספורת ומלבושים כעין איש שלא יבא לינשא אם יתנהג כאשה וחשו לינשא יותר מלישא כדפרישית אבל אין לפרש דתנא מספר כאיש משום פיאות דהא תנא ליה סיפא:  "
+            ],
+            [
+                "<b>באודם. </b>אשה מיטמאה באודם כדילפינן בפ\"ש דנדה: ",
+                "<b>ואינו מטמא למתים.</b> אם הוא כהן:",
+                "<b>בל תקיף.</b> הקפת הראש:",
+                "<b>בל תשחית.</b> פאת זקן וכולהו ילפינן בפ\"ק דקדושין דאנשים חייבין ונשים פטורות:  ",
+                "<b>וחייב בכל מצות.</b> אפילו במ\"ע שהזמן גרמא כגון לולב וסוכה ושופר: ",
+                "<b>ואין זקוק ליבום כנשים.</b> כך כתוב בכל הספרים משמע דאיירי בשנתקדש לאחד מן האחים ומת דפטור מן החליצה ומן היבום מידי דהוה אאיילונית ודרשינן בפ\"ק דיבמות אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת אבל א\"א לפרש כן דא\"כ מאי כנשים אדרבה נשים זקוקות הן אלא הכי גרסינן ואין זקוק ליבם כנשים דאם אין יבם אחר אלא הוא היבמה מותרת לינשא לשוק ופטורה מן החליצה ומן היבום אפילו הוא איש מידי דהוה אסריס דתנ' בפרק הערל דבין לר' אליעזר ובין לר' עקיבא הוי אין לו רפואה ולא היתה לו שעת הכושר והיינו דקתני כנשים דאין אשה זוקקת אשת אחיה:  ",
+                "<b>ואין חולק עם הבנים בנכסים מרובים.</b> שהזכרים דוחים אותו אצל נקבות כדאיתא בריש מי שמת:",
+                "<b>ואינו חולק בקדשי המקדש.</b> דאשה אינה חולקת אפילו בחזה ושוק. דלכל בני אהרן תהיה כתיב ולא בנות אהרן ולענין חלוקה כתיב כדדרשינן בפרק האיש מקדש אי נמי כדדריש התם איש למעוטי קטן והוא הדין איש ולא אשה:",
+                "<b>ופסול לכל עדות.</b> דאשה פסולה לעדות כדדרשינן בפרק שבועת העדות:",
+                "<b>ואינו נבעל בעבירה כנשים.</b> כגון כל איסורי עריות בתו ובת בתו ובת בנו וכיוצא בהן הרבה ובלאו הכי אסור לבעול משום זכר למאן דמחייב משני מקומות בסוף הערל אלא פלוגתא הוא ואצטריך הכא למאן דלית ליה:",
+                "<b>ופסול מן הכהונה.</b> דאם נבעל בעבירה נפסל מן התרומה אם הוא כהן כבת כהן שנבעלה לפסול לה פסלה כדאמרינן ביבמות בפרק אלמנה:",
+                "<b>חייב על הנזקין.</b> כדתנן בפ\"ק דב\"ק והנשים בכלל הנזק ויליף לה מקרא בגמרא:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמו יושבת עליו דם טוהר כאנשים.</b> ארבעים יום וכנשים ימי טומאה שבועיים הכא לחומרא והכא לחומרא ומקולקלת למנינה אם תראה יום שבעים וארבעה ותחזור ותראה יום שמונים ואחד:",
+                "<b>ונוחל בקדשי הגבול.</b> כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אם הוא כהן ומעשר ראשון אם הוא לוי ותנא נוחל ולא תנא חולק לפי שאין חולקין לו תרומה בגרנות אלא משגרן לביתו כדתניא בסוף נושאין על האנוסה:",
+                "<b>הריני נזיר שזה איש ואשה.</b> כלומר שזה איש או אשה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבים על טומאתו.</b> על ביאת מקדש אפילו ראה לובן ואודם כאחת ואין שורפין כדאיתא בפרק המפלת:",
+                "<b>ואינו נערך.</b> לא בערך איש ולא בערך אשה כדדרשינן בפרק המפלת:",
+                "<b>ואינו נמכר לעבד עברי.</b> משום דקטן אינו נמכר לעבד עברי וגדולה אינה נמכרת לאמה העבריה הלכך לא אפשר:",
+                "<b>שאין זה איש ואשה.</b> כלומר שאין זה איש או שאין זה אשה:",
+                "<b>ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא יכלו החכמים להכריע אם איש הוא או אשה היא.</b> וביבמות בסוף הערל מייתי לה אהא דתנן התם ר' יוסי ור\"ש [אומרים] אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר רב בגמרא ליתא למתניתין דחשיב ליה ר' יוסי זכר מקמי ברייתא דחשיב ליה ספקא ותימה אם כן ר' יוסי דהכא היינו ת\"ק ועוד מאי אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה אנדרוגינוס נמי כן הוא ודוחק לומר דנקיט אינו כן משום דטומטום ספק שלו יכול להתברר אם נקרע דאם נמצא זכר הוא זכר ודאי ואם נמצא נקבה הוה נקבה ודאית משא\"כ באנדרוגינוס דלעולם עומד בספק דאין הלשון משמע כן כלל אלא יש לפרש דאנדרוגינוס לרבי יוסי שלשה ספיקות יש בו ספק בריה ספק איש ספק אשה ונפקא מיניה דאמו יושבת עליו לזכר ולנקבה ולנדה והכי נמי שמעינן ליה לר' יוסי גבי כוי בפרק אותו ואת בנו דתניא ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה הוא ולא הכירו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה דיש בו שלשה ספקות ספק בריה ספק חיה ספק בהמה ונ\"מ אם אמר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה [ה\"ז נזיר] וכן באנדרוגינוס נמי נ\"מ להכי אם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר והכי נמי אשכחן ביומא בפרק בתרא תנא דאית ליה כוי בריה בפני עצמה היא לא חיה ולא בהמה וכן ההיא דבכורות בסוף [פרק] על אלו מומין דממעט מהזכר אנדרוגינוס דבריה הוא ומיהו יש ליישבו אפילו לאו בריה הוא ואע\"ג דעשר בהמות מנה הכתוב ולא מנה כוי אין לחוש בכך דלא מנה הכתוב אלא בהמות וחיות והא דחשיב רב בפ' אנדרוגינוס ספקא דכי ראה לובן ואודם כאחת שורפין עליו את התרומה אלמא לא חשיב ליה בריה דלמא לא סבר לה לא כר' יוסי דמתני' ולא כר' יוסי דברייתא דהא ביבמות בסוף הערל פליגי אמוראי אליבא דרב בקידוש איכא למאן דאמר הלכה כר' יוסי ואיכא למאן דאמר אין הלכה כר' יוסי וכי היכי דאיכא אמוראי דפליגי אליבא דרב בקידוש איכא נמי אמוראי דפליגי אליבא דרב באנדרוגינוס והא דאמרינן בסוף הערל אמר רב הונא אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות שאני התם דרבי קראי ואפי' יהא נקבה כדדרשינן את זכר משכבי אשה איזהו זכר שיש בו שני משכבות ודכותיה בסוף ר' אליעזר דמילה מרבינן ליה למילה מדכתיב (בראשית יז) המול לכם כל זכר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..924aa4cea286d75af3ed794f5684c2af9ce37d5b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,218 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Bikkurim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Bikkurim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>והבריך </b>לתוך של יחיד או לתוך של רבים שחפר בארץ והבריך יחור אחד מן האילן וטמנו בעפר והוציא ראש היחור לרשות חברו או לרשות הרבים: וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו. שהאילן נטוע ברשות חברו או ברשות הרבים וההרכבה יוצאה לתוך שלו בהני תרתי אינו מביא לפי שהזקינה רבייה מן הבריכה והבריכה מן הזקינה וכתיב אדמתך דבעינן כל גידוליו מאדמתך כדקתני סיפא מאיזה טעם אינו מביא: ",
+                "<b>וכשהנטיעה</b> והבריכה שניהן לתוך שלו ודרך היחיד או הרבים מפסיק כגון שיש ב' גנות משני צדי דרך הרבים והבריך מזה לזה בהא פליגי רבי יהודה ורבנן דרבנן אפי' בהא פטרי דמכל מקום מרשות הרבים ינקי ואין כל הגידולין מאדמתו ורבי יהודה מחייב משום דיש לו רשות לעשות כן כיון דלא מפסדי רבים מידי כדאמר בירושלמי: "
+            ],
+            [
+                "<b>אריסי' </b>מקבל את השדה למחצה לשליש ולרביע חכירות מקבל השדה בכך וכך כורין לשנה דבר קצוב בין עבדא בין לא עבדא: ",
+                "<b>סקריקון </b>ממונה להרוג נפשות וכשבא להורגו אומר לו שא קרקעי והניחני ולשון נוטריקון הוא ואע\"ג דיהיב ליה אין מביא ממנה בכורים דלאו אחולי אחיל כדאמר בהניזקין (דף נה:) דאמר האי לישקול למחר תבענא ליה בדינא: ",
+                "<b>ירישל' </b>(הל' א) א\"ר אמי אתיא דר' יהודה כר\"א דתני תמן [ב\"ב ס:] אין עושים חלל תחת ר\"ה בור שיח ומערה ור\"א מתיר כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת כמה דר\"א תמן תחת רשות הרבים שלו כן ר' יהודה אמר הכא תחת ר\"ה שלו רבי שמואל בר יצחק בעי אי כר' אליעזר יביא ויקרא א\"ר יוסי מסתברא סבר רבי שמואל בר יצחק שר' אליעזר מתיר לעשות כן והן שלו לעולם אלא רבי אליעזר מתיר לעשות כן וכל הקודם בהו זכה פירוש אי כרבי אליעזר יביא ויקרא דקסבר והן שלו לעולם ומתני' קתני ר' יהודה אומר כזה מביא משמע מביא ואינו קורא ומסיק דאינו שלו לעולם ואם בא אחר להשתמש באותו חלל שתחת רשות הרבים כל הקודם זכה הלכך מביא ואינו קורא ולרבנן אינו מביא דלית להו דרבי אליעזר וקשה הא דאמר עולא בסוף לא יחפור (בבא בתרא דף כז:) אילן הסמוך למיצר בתוך י\"ו אמה גזלן הוא ואין מביא ממנו בכורים אמאי הא ברשות נוטע בתוך שלו ואפילו לרבנן יביא אף על גב דנמשכ' יניקתו עד י\"ו אמה: "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ משבעת המינין.</b> חטה ושעורה ותאנה ורמון וזיתים דבש היינו תמרים וכולהו דריש בירושלמי (הלכה ג) אילו נאמר ולקחת ראשית כל פרי האדמה הייתי אומר כל הדברים חייבין בבכורים תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית אי מראשית אין לך אלא חטין בלבד תלמוד לומר כל פרי האדמה ריבה וריבה את הכל נאמר כאן ארצך ונאמר להלן חטה ושעורה וגו' מה ארץ האמור להלן בז' המינים הכתוב מדבר אף כאן בשבעת המינין הכתוב מדבר זית שמן זה אגורי רבי אמי בשם רבי יוחנן אמר למה נקרא שמו אגורי שאוגר שמנו לתוכו וכל הזיתים מאבדן שמנן [בתמיה] א\"ר חנינא כל הזיתים הגשמים יורדין עליהם והן פולטן שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר שמנו לתוכו ודבש אלו התמרים [תמרים] שבהרים ופירות שבעמקים גרועין הן ופליגי בפ' כל הקרבנות(דף פד:) היכא דהביא אם קידש או לא קידש: ",
+                "<b>ולא קבלו מהם.</b> בסוף חלה היא שנויי' ושם פירשנו: "
+            ],
+            [
+                "<b>הגר מביא ואינו קורא.</b> בתוספתא (פ\"א) תניא כל הגרים מביאין ולא קורין ובני קיני חותן משה מביאין וקורים דכתיב (במדבר י׳:כ״ט) לכה אתנו והטבנו לך ויכולים לומר אשר נשבעת לאבו תינו שהרי נדר לו ליתרו ובירושלמי (הל' ד) קאמר רבי יונה ור' יוסי תרויהון בשם ר' שמואל בר יצחק בבני קיני חותן משה היא מתני' ופריך עלה ובני קיני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך: ",
+                "<b>אם היתה אמו מישראל מביא וקורא.</b> בירושל' (שם) פריך כלום נשבע לנקבות ולא משני מידי ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא היא והדר קאמר תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מיכן ואילך אב לכל הגוים רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יהודה אתא עובדא קומי רבי אבהו והורה כרבי יהודה כלומר לא שהיו בכורים בימיו אלא לענין מתפלל בינו לבין עצמו שאומר אלהי אבותינו אלהי אבות ישראל גרים ובני גרים אלהי אבותינו ופריך והתנינן היתה אמו מישראל אומר אלהי אבותינו אבל גרים בני גרים לא ושני בנכרי הבא על בת ישראל בעבירה ולא שנשאת לנכרי ופריך כלום הדא מתכוין אלא לאברהם ליצחק וליעקב וכי אברהם ויצחק ויעקב אבותיו היו כלומר ואפילו בבן גרים היא מתניתין ומיהו אין הלכה כן כדפרשינן דהלכה כרבי יהודה: "
+            ],
+            [
+                "<b>בת גרים לא תנשא לכהונה.</b> מילתיה דרבי אליעזר שנויה בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע.) ופליגי תנאי ואמר רבי יוחנן וכולם מקרא אחד דרשו: ",
+                "<b>והשליח. </b>אמרינן בירושל' (הל' ה) שלח ר' יוסי בשם ר\"ל בשם ר' הושעיא בשליקטן לשלחן ביד אחר אבל אם ליקטן להביא הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הבכורים שנראו להיותן בקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה ובפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פא:) ובסוף השולח (גיטין דף מז:) א\"ר יוסי בר חנינא בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא דכתיב ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה באחד פירש שם רבינו שמואל דאם עשה השליח הכל נהי דאין השליח קורא כדתנא הכא הבעלים מיהא קורין ואומר הנה הבאתי דשלוחו של אדם כמותו והשתא קשה דמדנקט ומת שליח בדרך משמע דלקיחה מתוך הבית היינו לקיחה שעשה השליח והבעלים עשו הבאה לעזרה ולא נקט בצרן אלא לפי שדרך הבעלים משלחין מה שרוצין וא\"כ מה לי ליקטן והביאן הוא מה לי ליקטן ושילחן ביד אחר תרוייהו חזו לקריאה נינהו ואין ניתרין אלא בקריאה ואין לפרש דהאי ומת שליח כמו או מת דאם כן הוה ליה למימר או שבצרן שליח ומת בדרך ומיהו יש לפרש דבצירה היא הלקיחה [ורבותא] נקט אע\"פ שגם הם גמרו ההבאה לאחר [שמת] שליח בדרך אפילו הכי לא קרינא ביה לקיחה והבאה בא' מאחר ששליח עשה מקצתה מ\"מ צ\"ל דההיא בשבצרו לשלחן ביד אחר כדמוקי בירושל' (שם) מתני' דאם בצרן להביאן הוא כיון דנראו לקריאה נדחו בששיגרן ביד שליח הו\"ל למימר ירקבו וה\"נ אמרי' בפ' ואלו הן הלוקין (ד' יח:) הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהם החג ירקבו משום דנראו ונדחו וגריעי מהפריש אחר החג דמביא והפריש ומכר שדהו נמי דבסמוך מוקי לה בירושלמי בשנתן דעתו למכור מתחלה ויבש המעין ונקצץ האילן כשיבש משעה ראשונה והא דא\"ר אבהו בשם ר' יוחנן היורש מביא ואינו קורא מדקדק עליה בירושל' מה תנן קיימין בחיי אביו שלוחו הוא ואם לאחר מיתת אביו שלו הן אלא כן אנן קיימין בשהיה אביו חולה או מסוכן: ",
+                "<b>והאשה </b>מביאה ואינה קוראה אבל בעלה מביא וקורא כדתנן בסוף השולח (שם) ולביתך מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא ומסיק התם מתוך ברייתא אחרת דלא איירי בחיי אשתו לריש לקיש אלא לאחר מיתה ואיצטריך קרא להיה מביא ושמע שמתה וכן בירושלמי שאינה יכולה לומר אשר נתתה לי. דבין למאן דאמר ב\"ב (דף קיז.) ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ לא היו נקבות בכלל: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) כתיב ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך (דברים כ״ו:י״א) מלמד שאדם מביא ביכורין מנכסי אשתו וקורא ריש לקיש אמר לאחר מיתה הא בחייה לא רבי יוחנן אמר לא שנייה היא מחיים היא לאחר מיתה: "
+            ],
+            [
+                "<b>מביא ואינו קורא.</b> בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פא:) מפרש דמספקא להו לרבנן אי קנה קרקע אי לא לפיכך מביא דשמא קנה קרקע ואינו קורא דשמא לא קנה קרקע ור' מאיר פשיטא ליה דקנה קרקע לפיכך מביא וקורא ואם תאמר והא לא קנה אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו וקשיא מיכן לעולא דסוף לא יחפור (בבא בתרא דף כז.) דבעי י\"ו אמה וי\"ל דהכא כשהענפים יוצאים חוץ לי\"ו אמה ואם תאמר כי לא קנה קרקע נמי מביא וקורא כמו מוכר שדהו לפירות לרבי יוחנן דאמר בסוף השולח קנין פירות כקנין הגוף דמי וי\"ל דהני מילי כשהקרקע קנוי לפירות ולכל מה שירצה אפי' לאוקומי בה חיותא ולמישטח ביה פרי אבל כאן פירות האילן קנה: ",
+                "<b>יבש המעין.</b> שאילן חי ממנו וכשיבש או נקצץ קודם שהפריש דאי בשיבש או נקצץ אח\"כ הרי נראו לקריאה ונדחו וירקבו: ",
+                "<b>ר' יהודה אומר מביא וקורא.</b> דלא חייש באילן כיון שהקרקע קיים: ",
+                "<b>מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא.</b> כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים דף לו:) מאי ושמחת זמן שמחה וכן בסיפרי דריש יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא ת\"ל ואמרת ושמחת אין קריאה אלא בשעת שמחה כשתמצא לומר מעצרת עד החג מביא וקורא כלומר דשעת שמחה הוא כל זמן שאדם מלקט פירותיו ומכניס לבית דהיינו עד החג האסיף אבל מהחג עד חנוכה מביא ואינו קורא דדרשינן בסיפרי אשר תביא מארצך כל זמן שמצוים מארצך ועד חנוכה מצויין ואינן כלין לחיה מן השדה: "
+            ],
+            [
+                "<b>והשני. </b>אותו שקנה מאותו המין שהביא הראשון אינו מביא ומפרש בירושל' (הל' ז) מה טעמייהו דרבנן דכתיב הגדתי היום פעם אחד הוא מגיד ולא שתי פעמים ופריך ולית ליה לרבי יהודה כן דאמר אף מאותו המין מביא וקורא ומשני אית ליה באדם אחד אבל בשני בני אדם מגיד וחוזר ומגיד: "
+            ],
+            [
+                "<b>נבזזו. </b>לשון ביזה שאונסין ממנו: ",
+                "<b>נימוקו. </b>נרקבו: ",
+                "<b>אין חייבין עליהן חומש.</b> בירושלמי (שם) אמר רבי יוחנן משום יחידי אני שונה אותה ותני כן רבי שמעון בן יהודה משם רבי שמעון והשניים אין חייבים עליהם חומש: ",
+                "<b>נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא.</b> כלומר מפזרן בעזרה [ירושלמי] (שם) רבי עוקבא בשם רבי יוסי בר חנינא נטמאו הביכורין הסלים ניתנין לכהן דכתיב (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך : ",
+                "<b>והביא ממין אחר הרי זה אינו קורא.</b> אמרינן בירושלמי (שם) למי נצרכה לרבי יהודה דאמר מגיד וחוזר ומגיד ואמרינן בירושלמי א\"ר יונתן תני רבי שמעון בר יוסי ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה כלומר שיש שמחה במין הראשון אי נמי קאי אניטמא בעזרה דאינו קורא דכיון דנטמאו ליכא שמחה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והביא ממין אחר הרי זה אינו קורא.</b> אמרינן בירושלמי (שם) למי נצרכה לרבי יהודה דאמר מגיד וחוזר ומגיד ואמרינן בירושלמי א\"ר יונתן תני רבי שמעון בר יוסי ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה כלומר שיש שמחה במין הראשון אי נמי קאי אניטמא בעזרה דאינו קורא דכיון דנטמאו ליכא שמחה.  "
+            ],
+            [
+                "<b>מעבר </b>הירדן הוא דמביאין מכל הני אבל משאר מקומות לא כדתנן בריש פרקין (משנה ג) שאינו מן המובחר אבל מעבר לירדן מעלו: ",
+                "<b>ארץ זבת חלב ודבש.</b> בירושל' (הל' ח) תני אשר נתתה לי ולא שנטלתי מעצמי מה דביניהון א\"ר בון חצי שבט מנשה ביניהון מאן דאמר אשר נתתה לי ולא שנטלתי מעצמי חצי שבט מנשה לא לקחו מעצמן מאן דאמר ארץ זבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש: "
+            ],
+            [
+                "<b>הקונה ג' אילנות.</b> בסתם קנה קרקע לפיכך מביא וקורא ואפי' רבנן דפליגי עליה לעיל (מ\"ו) בשנים בשלשה מודו דקנה קרקע שקנה י\"ו אמה לעולא כדאמר בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כז.): ",
+                "<b>בעלי אריסות ותכורות.</b> בירושלמי (הל' ט) א\"ר חייא בחכירי בתי אבות היא מתני' תני חכירי בתי אבות אינן מביאין רבי יהודה אומר הן עצמן מביאין וקורין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חייבין עליהן מיתה וחומש.</b> בסוף פ\"ק דחלה (מ\"ט) קתני כי האי גוונא גבי חלה ותרומה ודין ביכורים כדין תרומה דאיתקוש דדרשינן ותרומת ידך אלו ביכורים בהערל (דף עג:) ואם תאמר דבתוספתא (פ\"א) תניא חומר בתרומה מה שאין כן במעשר שני וביכורים שהתרומה אינה ניטלת אלא מן המוקף ואינה ניטלת אלא מן הגמור ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא ומדמעת וחייבין עליה חומש ונוהג בכל הפירות מה שאין כן ביכורים ונוהגת בכל השנים מה שאין כן במעשר שני פירוש ביכורים לא מוקף בעי ולא נגמרה מלאכתו בעי דאפילו במחובר קורא שם ואם ליקט מקצת פירות ונטמאו מפריש מן הטהורה ותרומה אינה ניטלת כדתנן בפרק שני דתרומות וביכורים אינן נוהגין בכל הפירות אלא בשבעת המינים קתני מיהת דתרומה מדמעת וחייבים עליה חומש מה שאין כן בביכורים ויש לומר דהתם איירי בקריאת שם בעלמא קודם שהביאן לעזרה ומתניתין דהכא דחייבין עליהן מיתה וחומש לאחר שבאו לעזרה ואפילו קודם קריאה ותנופה לא מעכבי: ",
+                "<b>מה שאין כן במעשר שני.</b> דשרי לזרים ואינן נכסי בעלים דאסור לקנות מהן בהמה ועבדים כדתנן בסוף פ\"ק דמעשר שני (מ\"ז.) והוא הדין כל דבר דאסור כדפרשי' בסוף מעשר שני דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ובטל ברוב דאינו צריך ק\"א כדדרשינן בהזהב (דף נג.) [ואין] טעונין רחיצת ידים כדאיתא בשילהי אין דורשין (חגיגה דף יח:) ואין צריך הערב שמש כדדרשינן בהערל (דף עג:) דטבול יום אוכל במעשר ויש לתמוה דהא בסיפא דקתני ואסור לאונן ומפרש בהערל (שם) משום דאיתקוש בכורים למעשר וא\"כ מעשר נמי נילף מבכורים לחייב מיתה האוכלו בטומאת הגוף ולענין זרות ניחא דבהדיא שרי רחמנא לזר ויש לומר דמיתה ממעטה דכתיב בתרומה (ויקרא כ״ב:ט׳) ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעשר [כדדרשינן ביש מותרות (דף פו.) בו ולא במעשר] ראשון דאפילו לרבי מאיר דאסר לזרים לענין מיתה מודה דפטור וגם במעילה נמי פטרי' ממיתה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פד.) מדכתיב בו בתרומה ולא במעילה והא דלא ילפינן מעשר מבכורים לענין ק\"א משום דיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל והא דבטל ברוב בשאין לו מתירין כדאיתא בפרק הזהב משום דא' ומאה דרבנן היא והא דדרשינן ליה בסיפרי מאת מקדשו ממנו אסמכתא בעלמא כדמוכח בפרק יוצא דופן (נדה ד' מז.) דדימוע דרבנן ובסוף הערל (יבמות דף פב.) (אמר) גבי שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו וכן ערלה וכלאי הכרם דדריש בסיפר' דבטלין במאתים אמרינן בהניזקין (דף נד:) גבי נפלו ונתפצעו דמדאורייתא בטיל ונכסי כהן דלא ילפי ביכורים ממעשר דלחומרא מקשינן [ולא לתרומה לקולא] משום דבפרשת קרח כתיב בכורי כל אשר בארצך אשר יביאו לה' לך נתתים ויש לדרוש מדכתיב לך שלך הוא לקדש את האשה כדדריש גבי גזל הגר בפ' ב\"ש בזבחים (דף מד:) ובהגוזל קמא (דף קט:): "
+            ],
+            [
+                "<b>הבאת מקום.</b> דכתיב (דברים י״ב:ה׳-ו׳) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ותרומת ידכם והיינו בכורים כדאמרינן בהערל (דף עג:) גבי ותרומת ידך: ",
+                "<b>וטעונין ודוי.</b> דכתיב גבי מעשר בערתי הקדש מן הבית: ",
+                "<b>ואסורין לאונן.</b> דכתיב במעשר (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי באוני ואיתקוש בכורים למעשר: ",
+                "<b>ורבי שמעון מתיר.</b> דתרומה קרנהו רחמנא כמפורש בהערל (שם): ",
+                "<b>וחייבין בביעור.</b> מפרש בירושלמי (הל' ב) בכורים מנין א\"ר יעקב בר אחא בשם רבי אליעזר בערתי הקדש הקדש העליון במשמע: ",
+                "<b>ור' שמעון פוטר.</b> כטעמיה דתרומה קרנהו רחמנא והא דמשמע בפ' בתרא דמעשר שני (מ\"י) דתרומה חייבת בביעור לא קשיא מידי כמו שפירשתי שם: ",
+                "<b>ואסורים בכל שהן מלאכול בירושלים.</b> האי אסורין כמו אוסרין כדמפרש בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול [אלא] בירושלים הם אוסרין בכל שהן דאפילו באלף לא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להעלותו לירושלים והא דתנן לעיל דבכורים עולין באחד ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין לירושלים וכן הגידולין אסורין מלאכול [חוץ מירושלים] אלא יעלם ויאכלם בירושלים והמעשר אם לא ירצה להעלותו יפדה אותו בזמן זרעו כדתנן בפ' ט' (מ\"ד) דתרומות: ",
+                "<b>אף לזרים ולבהמה.</b> אדרבי שמעון דבתריה קאי אף לזרים ולבהמה רבי שמעון מתיר ואין זה מדברי חכמים דהכי אמרינן בירושלמי (שם) כיני מתני' ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים ורבי שמעון מתיר וגדוליהן אסורים מלאכול בירושלים ורבי שמעון מתיר ואף לזרים ולבהמה רבי שמעון מתיר ואף רבנן מודו ליה כלומר מודים חכמים לרבי שמעון דבמקום שהן מותרים כגון בירושלים מותרין אף לזרים ולבהמה ומשום ביכורים נקיט זרים והדר קאמר מן מהו דמותיב רבי שמעון רבנן אין אתם מודים שהן מותרין לזרים שהן מותרין לאכילת בהמה ויש מחיצה לזרים ויש מחיצה לבהמה כלומר וכי מחיצה מועלת לזרים להתיר בכורים לזרים ויש מחיצה לבהמה כלומר בין במעשר בין בבכורים וכי מחיצה מועלת להתירו לבהמה ובירושל' (שם) הקשה חד סב' לרבי יוחנן מהא דתנן בפרק ט' דתרומות (מ\"ד) גידולי מעשר וביכורים חולין והכא קתני גידוליהן אסורין ושני ליה הכא דאתמר גידוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה ודתימר גידוליהן אסורין בדבר שאין זרעו כלה אמר ליה והא תנינן איזה דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף שוטה והבצלים ובהני אין בכורים נוהגין אזל רבי יוחנן שאל לינאי א\"ל למעשר שני הושבת כלומר לענין מעשר שני נאמר תירוץ זה ורבי הילא משני התם הן דתימא גידוליו אסורין רבנן והן דתימא גידוליו מותרין רבי שמעון ופריך עלה דהא קתני גבי מעשר דמסכת תרומות פרק ט' (מ\"ד) ופודה בזמן זרען אלמא שטעונים מחיצה ורבי שמעון בכל ענין שרי ומסיק רבי ירמיה רבי אמי בשם ריש לקיש הן דתימר גידוליו אסורין באיסור מחיצה והן דתימר גידוליו מותרים היתר זרות והשתא ניחא דלא קשה מביכורים ומעשר שני כדר' יוחנן דהכא בשאין זרעו כלה אי נמי שלא רצה לפדות בדמי זרען קאמר דאסורים מלאכול בירושלים אי נמי לענין דשרו בירושלים לבהמה קאמר התם גידוליו חולין אבל מחיצה בעו משום דמי זרען וצריך ליישב מאי מה שאין כן בתרומה דאי משום דגידולי תרומה שרו חוץ לירושלים אפילו תרומה עצמה שריא ולא שייך לענין זה למיתני מה שאין כן בתרומה דכבר תנא ליה טעונין הבאת מקום ויש לומר משום דהנך במקום שגידוליהן חולין לכל דבר משכחת בהו איסורא כגון מלאכול בירושלים מה שאין כן בתרומה דבמקום שגידוליהן חולין כגון גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה לא משכחת בהן שום איסור וכי האי גוונא הוו אוסרים בכל שהן דאע\"ג דזה וזה שנתערבו בחולין עולין באחד ומאה מ\"מ משכחת בבכורים שאוסרים בכל שהן כגון דנתערבה בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא ויש מפרשים דמתני' איירי בשנתערבו בירושלים או נזרעו בירושלים ומחלקים בין בירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי: ",
+                "<b>מה שאין כן בתרומה.</b> דאינה טעונה הבאת מקום ואינה טעונה וידוי ובירושלמי (שם) פריך תמן תנינן וגם נתתיו ללוי זו תרומה ותרומת מעשר תמן אתמר תרומה טעונה ודוי וכה אתמר אין טעונה ודוי א\"ר הילא תני תמן המעשר והבכורים אחד הנותנן ואחד הנוטלן טעונין ודוי תרומה נותנן טעונה ודוי נוטלת אין טעונה ודוי א\"ר זעירא רבנין דהכא אמרי מי שיש לו מעשר בפ\"ע מתודה מי שיש לו תרומה בפ\"ע אינו מתודה בפ' הערל אמרינן דשייר אוכלן בטומאת עצמן לוקה ואסור לבער מהן בטומאה משא\"כ בתרומה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אוסרין </b>את הגורן משום טבל אבל ביכורין אינן טובלין ובירושל' (הל' ג) אמרי' ניחא תרומה אוסרת את הגורן המעשר אוסרת את הגורן תיפתר שהקדימו בשבולין דא\"ר אבהו בשם ריש לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה משמע שרוצה לפרש אוסרין את הגורן דאע\"פ דלא נתמרחה קובעים אותה לאוסרה באכילת עראי כההיא דתנן בפ\"ב (מ\"ד) דמעשרות ומייתי לה בפ' המביא כדי יין (ביצה דף לה:) פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן ר' אליעזר אוסר לאכול מהן עראי ורבנן מודו בתורם מן הכלכלה ולהכי קשיא ליה במעשר היכי משכחת לה דאסר שהתרומה לעולם קודמת ומשני בשהקדימו בשבלין ולא מייתי דרבי אבהו אלא לאשמעינן שחל שם מעשר כשהקדימו בשבלין ואע\"ג דרבי אבהו איירי במעשר ראשון ומתניתין במעשר שני לא שנא (כדאיתא בירושלמי בפ' קמא דחלה דא\"ר יוחנן מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מן המעשרות) ומיהו בסיפא דמתני' דקתני גבי תרומת מעשר שאוסרת את הגורן כתרומה לא יתכן לפרש בכי האי גוונא שהקדימה דאי אפשר להפריש תרומת מעשר עד שיקרא שם למעשר ונמצא שכבר נאסר הגורן אלא דטובלת לאסור באכילה עד שיפרישנה כתרומה גדולה מה שאין כן בביכורים ובכי האי גוונא היה יכול לפרש כאן: ",
+                "<b>יש </b>להן שיעור דתרומה תרי ממאה ונוהגין בכל הפירות וביכורים בז' המינין: ",
+                "<b>סיקריקון </b>וגזלן תרומתן תרומה כדאמרינן בתרומות גבי גנב וגזלן: "
+            ],
+            [
+                "<b>במחובר לקרקע.</b> כדתנן לקמן אדם יורד לתוך שדהו ונפקא לן בירושלמי (שם) מדכתיב (במדבר י״ח:י״ג) בכורי כל אשר בארצם: ",
+                "<b>כל שדהו בכורים.</b> דכתיב (יחזקאל מד) כל בכורי כל ",
+                "<b>וחייב באחריותם.</b> דכתיב (שמות כ״ג:י״ט) בכורי אדמתך תביא בית ה': ",
+                "<b>וטעונין קרבן.</b> נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים: ",
+                "<b>ושיר.</b> נאמר כאן טוב ונאמר להלן (יחזקאל ל״ג:ל״ב) יפה קול ומטיב נגן: ",
+                "<b>ותנופה. </b>דכתיב (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לרבות הבכורים שיעענו תנופה כרבי אליעזר בן יעקב (סוכה דף מז:) ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף סא.) גמר יד יד משלמים: ",
+                "<b>ולינה. </b>ופנית בבוקר והלכת לאהליך כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא בבוקר א\"ר יונתן הדה דתימא בשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעונים לינה מחמת הקרבן כדדרשינן בסיפרי והארכנו בפרק לולב וערבה ובפ' קמא דר\"ה (דף ה) וכל הני ליתנהו בתרומה דאין תרומה ומעשר אלא בתלוש ואין עושה כל גרנו תרומה דבעינן ראשית ששיריה ניכרין כדאמרינן בראשית הגז (דף קלו:): ",
+                "<b>[בכל</b> ספרי הש\"ס נחסר פי' הר\"ש מכאן עד סוף המסכת וכן מפ' אנדרוגינוס ומלאו חסרונו בפי' ר\"י בר מלכי צדק ואנחנו השבנו את האבדה מפי' ר\"ש ההוא למקומה. והדפסנוהו בזה ע\"פ העתקת כ\"י מעקד הספרים בפאריס. ואת פי' מהר\"י בר מ\"צ הדפסנו מתוך הכ\"י המדוקדק יותר מהנדפס בספרי הש\"ס]: "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הטהור על הטמא.</b> פירוש משא\"כ בתרומה גדולה והטעם פירשתי בריש פ' שני דתרומות: ",
+                "<b>ושלא מן המוקף.</b> דאמרי' בירושל' בריש פרק שני דתרומות (הל' א) מכל חלבו את מקדשו ממנו תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שניטלת מן המוקף והיא נטלת שלא מן המוקף ומנין שלא מן המוקף מכל מעשרותיכם תרימו אפילו אחד ביהודה ואחד בגליל. ותימה דבסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל:) משמע דתרומת מעשר בעי מוקף דפריך עלה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואומר ר\"ת דמדרבנן בעי מוקף ותימה אי מדרבנן בעי מוקף בתרומה כי היכי דתני יש לה שיעור כתרומה דהא דיש לה שיעור כתרומה גדולה היינו מדרבנן דמדאורייתא (סאה) אחת פוטרת את הכרי. וי\"ל דמיירי למטה דיש שיעור לתרומה גדולה למטה דאין אדם עושה כל גרנו תרומה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרין כדאי' בפ' ראשית הגז (דף קל.). אבל אדם עושה כל שדהו בכורים (כמו שפירשנו בריש מה' בכורים) והא דאמרינן בב\"מ בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט.) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר משום דלא מצי הדר ביה היינו מן המוקף אי נמי שלא מן המוקף ובשבתות וימים טובים כעובדא דר' ינאי דהאשה רבה או כעובדא דפרק בכל מערבין (עירובין דף לב.) שלא יאכלו עמי הארץ טבלים ובפ' כל הגט פי' רבינו שלמה דאין חברים תורמין שלא מן המוקף דשמא אינה בעין באותה שעה ולפירושו יש לומר לפי דמוקף דהתם לאו כמוקף דהכא ואם זה וזה לפניו שם ואפילו איסורו דרבנן ליכא דלא הויא כשאר דברים דבעי מוקף אפילו בשתיהן לפניו כדמוכח בסוף פרק ג' דמעשר שני וגבי חלה בפ\"ק דנדה ובסוטה בפרק כשם וההוא מוקף לאו משום חששא אלא דאורייתא גזירת הכתוב כדדריש בירושלמי כדפרשתי. וילפי חלה מתרומה גדולה אבל מוקף דכל הגט משום חששא ובשניהם לפניו שרי. אבל קשה לפירוש רבינו שלמה מהא דתנן בפ' כל הגט (גיטין לא.) המניח פירות להיות מפריש עליה' תרומות ומעשרות מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין אלמא לא חיישינן שמא אינן בעין ולפי' ר\"ת איכא לאוקמא בשבתות וימים טובים או דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה אבל לפי' רבינו שלמה לא יתכן לומר כן דמשמע כי כולה מתני' דהתם דחשיב מילי טובא דבחזקת [שהן] קיימין ולא משום כבוד השבת ולא משום תקלה ושמא בדבר שביד אחרים איכא למיחש טפי ולפי' ר\"ת קשה דבתוספתא דטבול יום משמע דתרומת מעשר לא בעי מוקף אפילו מדרבנן ובסוף טבול יום פירשנוהו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובשביעית. </b>פירוש ובשביעית ירק נמי אית ביה שביעית אלא מפרש בירושלמי (הל' ג) כגון אתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית הכי היא לבעלים כאילן בתר חנטה ופטור ממעשר כירק דבתר לקיטה והא דלא קתני תנא שוה לאלן לענין כלאים דלא הוי כלאים בכרם מה שאין כן בירק ולענין ראש השנה שלו שוה לאילן דאע\"ג דאחר לקיטתו עישורו כירק מכל מקום ראש השנה שלו שבט כאילן כדאמרינן בפ\"ק דראש השנה משום דלא תנא הכא אלא מידי דבהאי אזלינן בתר חנטה ובהאי אזלינן בתר לקיטה לכל דבר בריש קדושין (דף ג.) מפרש מ\"ט תני תנא קמא בלשון דרך ור' אליעזר בלשון דבר: "
+            ],
+            [
+                "<b>דם מהלכי שתים וכו' אין חייבין עליו.</b> פירוש דם מהלכי שתים היינו דם האדם דמכשיר כגון דם חללים כדאמרינן בפ' שני דחולין (לה:) וכן דם שחיטה דבהמה נמי מכשיר כדאמרי' התם ודם השרץ כלומר ושוה לדם השרץ לענין זה דאין חייבין עליו משום דם כדדרשינן בפ' דם שחיטה (כריתות כא:) ואפי' מצות פרוש אין בו בדם מהלכי שתים כדאמרינן בפ' אע\"פ (כתובות ס.) והוא דקאמר דאין חייבין על דם השרץ היינו בהתרו בו משום דם אבל התרו בו משום טמא חייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוי וכו'.</b> פירוש כוי בפרק אותו ואת בנו(חולין פ.) כוי זה איל הבר ויש אומר זה הבא מן התיש ומן הצביה ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה ולא (הכירו) [הכריעו] בו חכמים אי מין חיה הוא או מין בהמה הוא ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים טעון כסוי לחומרא כדאמרי' בפרק אותו ואת בנו: ",
+                "<b>ואין שוחטין אותו ביום טוב.</b> לפי שאסור לכסות את דמו כדקתני וטעמא דאין מכסין אמרינן בפ\"ק דביצה (דף ח.) משום דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק דדעתו לודאי ואין דעתו לספק: ",
+                "<b>בטומאת נבלה כחיה.</b> דחלב נבלת בהמה טהור כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים כג.) מדכתיב יעשה לכל מלאכה ובשל בהמה איירי דכתיב ואכל לא תאכלוהו כדדרשינן בפ' שני דחולין (כג.) יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ואין פודין בו פטר חמור דשמא חיה הוא ותנן בפ\"ק דבכורות אין פודין בחיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין שוחטין אותו ביום טוב.</b> לפי שאסור לכסות את דמו כדקתני וטעמא דאין מכסין אמרינן בפ\"ק דביצה (דף ח.) משום דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק דדעתו לודאי ואין דעתו לספק:  ",
+                "<b>בטומאת נבלה כחיה.</b> דחלב נבלת בהמה טהור כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים כג.) מדכתיב יעשה לכל מלאכה ובשל בהמה איירי דכתיב ואכל לא תאכלוהו כדדרשינן בפ' שני דחולין (כג.) יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ואין פודין בו פטר חמור דשמא חיה הוא ותנן בפ\"ק דבכורות אין פודין בחיה.  "
+            ],
+            [
+                "<b>כחלב בהמה.</b> פירוש כחלב בהמה לחומרא דשמא בהמה היא אבל אין חייבין עליו כרת דשמא חיה היא: ",
+                "<b>ואינו נלקח בכסף מעשר מלאכול בירושלים.</b> שאין לוקחין אותו בירושלים בכסף מעשר דשמא בהמה היא ואין לוקחין בהמה לבשר תאוה אלא לזבחי שלמים כדתנן בפרק קמא דמעשר שני ואם לקח בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין ולזבחי שלמים אי אפשר דשמא חיה היא ובירושלמי (הל' ו) קאמר דאפי' בשעת שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים: ",
+                "<b>וחייב בזרוע ובלחיים ובקבה.</b> בפרק הזרוע מוקי לה בצבי הבא על התיישה ובשה ואפי' מקצת שה קא מפלגי דר' אליעזר דפטר קסבר שה ולא מקצת שה והא דתלי טעמא במוציא מחבירו עליו הראיה משום דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא ואיתא נמי בפרק אותו ואת בנו ורבנן סברי שה ואפילו מקצת שה מאי חייב. חייב בחצי מתנות ומיהו מסקנא בפרק הזרוע דחייב בכולן משום דכתיב או שה לרבות את הכוי: "
+            ],
+            [
+                "<b>פירוש לא כתב לו את הכוי.</b> אף על פי שכתב לו שניהם דאין דעתו אלא על הודאי ובירושלמי (שם) אמרינן מתניתין דלא כר' דתניא הקדיש חיתו ובהמתו הקדיש את הכוי ר' אומר לא הקדיש את הכוי ומפרש התם דפליגי במעייל אינש נפשיה לספיקא וקא אתא מתניתין כר' אליעזר ויש תימה דמתני' קתני הריני נזיר שזה חיה ובהמה הרי זה נזיר והשתא ממוניה לא מעייל לספיקא גופו לא כל שכן דהכי משמע התם בנדרים דתנ' סתם נדרים להחמיר ופריך והתנן סתם נדרים להקל והוא משנה במסכת טהרות פרק ד' ומשני הא רבי אלעזר הא רבנן דמאן דאמר ממונו מעייל לספיקא גופו נמי עבידא ליה דמעייל לספיקא ולמאן דאמר ממונו לא מעייל לספיק' כש\"כ גופו דלא מעייל לספיקא: ",
+                "<b>הריני נזיר שזה חיה ובהמה.</b> במס' נזיר פרק ב\"ש תנן ראה את הכוי ואמר הריני נזיר שזה חיה הריני נזיר שאין זה חיה הריני נזיר שזה בהמה הריני נזיר שאין זה בהמה הריני נזיר שזה חיה ובהמה הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה הרי זה נזיר ושאר כל הדרכים מפרש בירושל' כגון לענין הרובע והנרבע ממנו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שבכרה. </b>פירוש שבכרה ואע\"פ שלא נגמר הפרי הרי אילו בכורים ואין צריך עוד לקרות שם וטעמייהו מפרש בירושלמי (הלכה א) דכתיב (דברים כ״ו:י׳) הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי אבל בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין ור' שמעון סבר דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי כלומר בתלוש כמו בהבאה ואמרי' בירושלמי (שם) דלר' שמעון לא קרא שם בתלוש לא קדשו ואין מדמאין ואין חייבין עליו חומש ואין לוקין עליהם חוץ לחומה ואמרי' בירושלמי תני רבי שמעון הבכורים אחד מששים פאה אחד מששים ראשית הגז אחד מששים תרומה טמאה אחד מששים תרומה שאין הבעלים מקפידים עליה אחד מששים מה אית ליה כגון תרומה הכלסין והחרובים ושעורים שבאדום ובטבל טמא נמי אין מקפיד אם מפריש אחד מששים שסופה לשרפה ולא לאכילה ולא חשיב עין רעה: "
+            ],
+            [
+                "<b>שבמעמד.</b> מפרש בירושלמי (הלכה ה) כגון יהויריב ומכיריו ידעיה ומכיריו: ",
+                "<b>ברחובה של עיר.</b> מפרש בירושלמי (שם) מפני אהל טומאה והיינו דתנן בפרק בתרא דמגילה (דף כו) בני העיר שמכרו רחובה של עיר ומפרש בגמרא דיש בו משום קדושה שמתפללין בו בתענית ומעמדות ומוחקין מן הספרים מעמדות משום דמה ענין מעמדות לכאן ושפיר גרסי ליה דאיירי במעמדות דבכורים כדתנן הכא למשכים כלומר לבקר הממונה ראש המעמד קומו ונעלה ציון בירושלמי אמרינן בדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך בירושלים היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים בהר הבית היו אומרים הללויה הללו אל בקדשו בעזרה היו אומרים כל הנשמה תהלל יה הללויה: "
+            ],
+            [
+                "<b>גרוגרות וצמוקים.</b> פירוש לפי שהיו רחוקים צריך להביא דבר המתקיים: ",
+                "<b>והשור הולך עמהם.</b> בירושלמי (הל' ג) פליגי רב חמא מקריב שלמים רב אומר מקיצין בהם את המזבח. ר' זעירא בעי יחיד שנתעצל ולא בא מביא גדי ועטרה של זית בראשו מפרש בירושל'(שם)שהוא ממין שבע כלומר מאילן המחובר שבשבעה שהוא סמוך לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש: ",
+                "<b>ועיטרו את הביכורים.</b> בירושל' תני מי שהיו בכוריו גרוגרות היה מעטרן בענבים: ",
+                "<b>לפי כבוד הנכנסין.</b> בירושלמי (שם) פריך וכי יש קטן וגדול בישראל אלא כיני מתניתין באוכלסין לפי רוב הנכנסים היו יוצאים אם מרובים ואם מועטין:",
+                "<b>בעלי אומניות.</b> בירושל' (שם) פריך ולא כן כתיב והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס שניוה היא שהיא אחת לקוצים ר' יוסי בר בון בשם רב הונא בר חייא בוא וראה מה גדל כחן של עושה מצות שמפני זקן אינו עומד ומפני עושה מצות עומד והאי שנויין איתא נמי בפ\"ק דקדושין:  ",
+                "<b>לפי כבוד הנכנסין.</b> בירושלמי (שם) פריך וכי יש קטן וגדול בישראל אלא כיני מתניתין באוכלסין לפי רוב הנכנסים היו יוצאים אם מרובים ואם מועטין: ",
+                "<b>בעלי אומניות.</b> בירושל' (שם) פריך ולא כן כתיב והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס שניוה היא שהיא אחת לקוצים ר' יוסי בר בון בשם רב הונא בר חייא בוא וראה מה גדל כחן של עושה מצות שמפני זקן אינו עומד ומפני עושה מצות עומד והאי שנויין איתא נמי בפ\"ק דקדושין: "
+            ],
+            [
+                "<b>שמגיע. פירוש הגיע לעזרה.</b> אמרינן בירושלמי (הל' ד) אמר רב הונא כיני מתני' (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך ואח\"כ הלוים בשיר. הגוזלות שעל גבי הסלים. בירושל' (שם) תני ר' יוסי אומר לא היו נותנים הגוזלות על גבי הסלים שלא ינבלו את הבכורים אלא תולה אותם חוץ לסלים ומה שבידם בכורים שהיו מביאין בידם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואוחזו בשפתותיו.</b> פירוש אוחז בשפתותיו וכהן מניח ידיו תחתיו ומניף משמע שהסל על יד הכהן אלא שהבעלים אוחזין הסל בשפתותיו והא דאמרינן בפרק כל המנחות באות מצה כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף לאו דווקא קאמר תחת יד הבעלים ממש דאם כן הוי לך חציצה בין הכלי ובין יד הכהן ובסוף שתי מדות מסקינן גבי בעלי סוברין לינפו כולהו בהדי הדדי קאמר הויא חציצה ומיהו רבינו שלמה פי' שם דבתנופות הכהן לא איכפת לן אם יש בה חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא ודבר תימה מנא ליה הא דהא תרווייהו כתיבין והתם תניא גבי תנופה דשלמים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כיצד עושה מניח אמורים על פסת היד וחזה ושוק עליהם והתם נמי מצינו למימר שאוחז הכהן באמורים הוציאם חוץ לפסת היד ולפי שנתלים למטה קאמר תחת יד הבעלים. ובירושל' דסוטה [פ\"ג הל' א] משמע קצת דחוי ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך בירושלמי ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפילו תימא ילד אין יצר הרע מצוי לאותה שעה ומיהו מצינן למימר דאע\"פ שזה למטה מן הכלי וזה למעלה מן הכלי פעמים נוגעים ידיו בידיה על ידי שמתעסקין יחד בתנופה בצד המזבח. אמרינן בירושלמי על קרן דרומית מערבית לפני ה' יכול במערב תלמוד לומר אל פני המזבח אי אל פני המזבח יכול בדרום תלמוד לומר לפני ה' הא כיצד מגישין על קרן מערבית דרומית ומניחין בדרומית של קרן והשתחוה ויצא משמע דלא היה מניף כי אם בשעת קריאה אבל בספרי משמע דאיכא שתי תנופות דקתני והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך מלמד שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה והתם בספרי דרש תנופה מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כר' אליעזר בן יעקב בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף סא) דיליף יד יד מידיו תביאנו ושמא סבר לה נמי כר' יהודה דדריש התם והנחתו זו תנופה או אינו אלא הנחה כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמורה הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופות ולהכי בעי שתי תנופות דולקח הכהן באמצע קריאה כתיב והנחתו גבי השתחואה כתיב ומשמע ליה לשון תנופת מלשון לך נחה את העם מני\"ר בלע\"ז שמוליך ומביא ומעלה ומוריד אי נמי מדאחר הנחת הכהן כתובה עוד הנחה אחריתי לאחר קריאה שמע מינה דנוטל לאחר הנחת הכהן לחזור ולהניף אחר הקריאה דהיינו שעת השתחויה אבל קשה דבפרק בתרא דמכות אמרינן מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה ר' אליעזר בן יעקב מנא ליה דפליגי דילמא דריש תרוויהו כמו תנא דספרי והתם משמע לר' אליעזר בן יעקב מייתר ליה והנחתו לומר דהנחה מעכבת בהן ושמא מדלא מייתי כל חד דרשה דחבריה מכלל דלא סבירא להו בהדדי ומיהו קשה דר' יהודה דרש תנופה מוהנחתו ואפילו הכי מוקי לה לשעת קריאה משום דהניף גבי קריאה כתיב לכך נראה דבספרי דריש תנופה להשתחואה מדאיתקיש להנחה ועוד יש תנא שלישי דלית ליה תנופה כלל מדתנן התם במנחות והבכורים כדברי ר' אליעזר בן יעקב מכלל דלרבנן לא בעי תנופה והא דקאמר במכות מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה ר' אליעזר בן יעקב ניחא ליה לאתויי תנא דמשכח בהדיא ועוד יש לדחות דשתי תנופות לאו דווקא אלא לפי שיש בכורים שאין טעונין קריאה כמו מן החג ועד חנוכה וקאמר דאותן הטעונין קריאה מניף בשעת קריאה ושאין טעונין קריאה מניף בשעת השתחויה: "
+            ],
+            [
+                "<b>נמנעו מלהביא.</b> פירוש נמנעו מלהביא מפני הבושת שאין יודעין לקרות: ",
+                "<b>התקינו שיהא מקרין.</b> מפרש בירושלמי (שם) שסמכו למקרא וענית ואמרת שאין עניה אלא מפי אחר: "
+            ],
+            [
+                "<b>בסלים של נצרים.</b> פירוש אסלי נצרים של ערבה קלופה דווקא קאי כדמוכח בשלהי החובל דדייק מהכא דבתר עניא אזלא עניותא דעניים סליהם לכהנים אבל עשירים שהיו מביאין בקלתות של כסף ושל זהב כשהולכין נושאין אותן עמהן: "
+            ],
+            [
+                "<b>רבי שמעון בן ננס אומר וכו'.</b> ירושלמי (שם) אמר רבי יוסי כל עמא מודים שמעטרים את הבכורים מחוצה לארץ שאין בני אדם טועים לומר שמביאין בכורים מחוצה לארץ מה פליגין בעמון ומואב מאן דאמר מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינים מעטרים את הבכורים מעמון ומואב ומאן דאמר אין מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים אין מעטרים את הבכורים מעמון ומואב. אמר רבי מנא כל עמא מודין שאין מעטרין את הבכורים מעמון ומואב שבני אדם טועין לומר שמביאין בכורים מעמון ומואב מה פליגין בחוצה לארץ מאן דאמר מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים מעטרין את הבכורים מחוצה לארץ ומאן דאמר אין מעטרים את הבכורים אלא משבעת המינים אין מעטרין את הבכורים מחו\"ל: ",
+                "<b>מעטרים פירוש </b>סביב הסלים היו תולין בהן פירות מבחוץ לנוי והוא העטור: "
+            ],
+            [
+                "<b>תוספת הבכורים.</b> פירוש תוספת הבכורים עיקר הבכורים היינו תאנה שבכרה ואשכול שבכר אומר הרי אילו בכורים וכשבא ללקטן וליתנן בסלים מוסיף על תאנים תאנים אחרים שאינם בכורים וכן על כולם מוסיף ממינו והעיטור היינו מה שמקיף להם מבחוץ לנוי ופטורה מן הדמאי בעם הארץ שמביא בכורים: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא מצוה להביאן בשבעה כלים ואם הביאן בכלי אחד יצא כיצד הוא עושה נותן שעורים מלמטה ודבר אחר על גביהן חטים על גביהם ודבר אחר על גביהם זיתים על גביהם ודבר אחר על גביהם תמרים על גביהם ודבר אחר על גביהם רמונים על גביהם ודבר אחר על גביהם תאנים על גביהם ודבר אחר על גביהם למעלה מכולן ענבים ומקיף עליהן אשכול של ענבים מבחוץ ולא היו עולים יחידים יחידים אלא פלכים פלכים ולא היו הפלכים כל היום כולו אלא שתי ידות ביום חזני בית הכנסת עולין עמהן ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים מפני אהל טומאה וטעונה עולה ושלמים ולא היו מתעסקין בהן בחזירתן כדרך שמתעסקין בהליכתן פי' בשבעה כלים כשמביא משבעת המינים שיביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו כיצד הוא עושה כשמביא שבעת המינים בכלי אחד ודבר אחר על גביהם להפסיק בין מין ומין עוד תניא בתוספתא תוספת הבכורים מין במינו ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ופטורה מן הודאי ואין צריך לומר מפני הדמאי ועיטור הבכורים חייב בדמאי ואין צריך לומר בודאי תוספת הבכורים מין על שאינו מינו מדבר שחייב בבכורים חייב בדמאי ואין צריך לומר בודאי ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו שאינו חייב בבכורים פטור מן הודאי ואין צריך לומר בדמאי ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו מדבר שאינו חייב בבכורים או מעמון ומואב אפילו דבר שחייב בבכורים אין מקבלין ממנו פירוש פטורה התוספת מן הודאי ומתניתין דקתני מן הדמאי משום עיטור נקטיה דאפילו בדמאי חייב תוספת הבכורים מין על שאינו מינו כלומר אם עשה תוספת ממין על שאינו מינו ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו מדבר שאינו חייב בבכורים פטור מן הודאי דכיון דלא מחייבה בתרומה ומעשר אלא מדרבנן פטרום חכמים כיון דנעשו עיטור לבכורים אע\"פ שאין מקבלים ממנו כדקתני סיפא וכר' עקיבא דמתניתין אתיא ולא כר' שמעון בן ננס: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה אמרו הבכורים נכסי כהן שהוא קונה מהן עבדים וקרקעות.</b> פירוש שהוא קונה מהם עבדים אינן יוצאין בשביל כך מקדושתם ואסורים לזריס וליאכל חוץ לחומה ונאכלין בטהרה וספר תורה מותר לקנות מהן ואע\"ג דתנא בהמה טמאה איצטריך למתני ספר תורה דסלקי דעתין כל הני נהי דאינהו לאו בני אכילה נינהו חזי לשכר שיבא לידי אכילה אבל ספר תורה אינה לאכילה ולא חזי לשכר שיבא לידי אכילה. ועוד יש לפרש דאאשה בכתובתה קאי דאמרן שנוטלת הבכורים בכתובתה וס\"ת נוטלת כמו כן בכתובתה ואפשר דאבעל חוב נמי קאי דאשה בכתובתה וב\"ח בחובו נוטלין בכורים וס\"ת. ובירושלמי (שם) מייתי עלה ר' חנינא ר' פנחס ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן גמליאל מוכר אדם ספר תורה לישא אשה וכש\"כ מפני חייו דסלקא דעתא כיון דאסור למכור ס\"ת אלא להני מילי אין ממשכנין אותן בה קמ\"ל וכפירוש ראשון פירש רבינו שלמה בחולין פרק הזרוע דאקונה מהן קאי ולא יתכן דאם כן הוי ליה למתני ספר תורה בהדי אינך דרישא מקמי אשה ובעל חוב וכמו שפירשתי נכון וסתם מתניתין ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה בפרק האשה שנפלו בכתובות מדמשכנין אותו מן הבכורים ומס\"ת דנוטלין בעל כרחו משמע אלא לחבר בטובה ר' יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו דפליגי בפרק בתרא דחלה דתנן אלו ניתנין לכל כהן וקחשיב קדשי המקדש והבכורים ר' יהודה אוסר בבכורים והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש לשון חלוקה לאו דווקא דקדשי המקדש אין מחלקין כדתניא במנחות בפרק ואלו מנחות ובקדושין פרק שני דאפילו בקדשים קלים אין חולקין זה כנגד זה וכן בהנהו דזבחים בריש טבול יום אין לשון חלוקה דווקא ובסיפא דהך ברייתא גופא דאין חולקין דקתני איש חולק ואפילו בעל מום ואין קטן חולק ואפילו תם היינו כלומר אין מסרבין בו לאכול אבל לקטן מסרבין וקצת קשה מהא דתנן בשבת בפרק שואל מטילים חלשים על הקדשים ביום טוב ושמא מפני דרכי שלום בעלמא היו עושים ועוד נראה דדווקא קאמר דאין חולקין לענין שיהא שלו לקדש בו את האשה דמהכא מייתי לה פרק שני דקדושין אי נמי לא ממעטינן הכא אלא דאין חולקין שתי מנחות זו כנגד זו אבל מנחה אחת חולקין לכמה חלקים וכן זבח אחד והא דפריך בפרק האיש מקדש מהא דתניא גבי לחם הפנים הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרים היו חולקין ולא משני מנחה אחת שאני משום דהתם לאו מלשון חולקין גרידא דייקא מדלא מייתי דהכא ודפרק טבול יום אלא כדפירש התם רבינו שלמה דסלקא דעתין דהאי חולקין לא ליטול חלקו המגיע קאמר דלאחר שמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים ולא היה מגיע לכהן אלא כפול וכפול למאי חזי אלא חולקין דרך עילוי שמניח חלקו לחברו ונוטל כנגדו במקום אחר אלמא אית בהו דין חלוקה ומשני דחלקו המגיע קאמר וכשאינה שוה לו חוטף חלק חבירו ואכלו והא דתנן במס' סוכה פ' בתרא הנכנסין חולקין בצפון חלקו המגיע קאמר ובעוד שהיתה בו ברכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ו') תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם וכל המקיים ספר תורה בתוך ביתו עליו הכתוב אומר (תהילים קי״ב:ג׳) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מטמא בלובן כאנשים.</b> פי' דספק איש הוא ואיש מטמא בלובן כדאמרי' בפרק בנות כותים דזוב דומה למי בצק של שעורים וללובן ביצה המוזרת:",
+                "<b>ונושא אבל לא נישא כאנשים.</b> האי תנא סבר אנדרוגינוס ספק הוא כדמוכחא כולה מתניתא והשתא לענין מה קתני נושא אבל לא נישא אי לענין שאם קידש אשה צריכה גט ואם נתקדש לא בעי גט הא ספק אשה הוא אלא לענין תרומה איירי כדאמרינן ביבמות סוף פרק הערל לריש לקיש דתנן התם ר' יוסי ור\"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל אוכלת בתרומה ובגמרא אמר ר\"ל מאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק ומפרש התם ואין מאכילה בתרומה בזמן חזה ושוק דקסבר ר\"ל אנדרוגינוס לר' יוסי ספקא הוא ומאכילה בתרומה בזמן הזה דרבנן אבל לא בזמן חזה ושוק דאורייתא ופריך עלה מהא דתנן אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא מדקתני נושא דחשיב ליה זכר וודאי ומשני תני אם נשא דיעבד ואפילו הכי אבל לא נישא דיעבד דאם נישא לכהן אין מאכילו בתרומה דרבנן והיינו טעמא דהחמירו עליו אם נישא משום דאם הוא זכר חייבין עליו סקילה כזכר לכל הפחות ממקום אחד ואיכא למאן דאמר דמחייב התם משני מקומות ולמאי דמותיב מינה התם לר\"ל נשוי דתקשי ליה ברייתא דהכא דקסבר ספקא הוא וקתני נושא ושמא לא שמיעא ליה:",
+                "<b>ואינו מתייחד עם הנשים.</b> משום ספק איש דייחוד אסור כדאיתא בפרק בתרא דקדושין. ואינו ניזון עם הבנות בנכסים מועטים כדאיתא בריש מי שמת שהנקבות דוחות אותו אצל הזכרים:",
+                "<b>ואינו נעטף ומספר כאנשים.</b> כלומר אינו נעטף כאנשים ומספר כאנשים וכללם לפי שטעם אחד לשניהם דדרך אשה לעטוף את ראשה ולכסותו בצעיף ואין דרך איש כן דרך איש לספר ואין דרך אשה לספר אלא מגדלת שער כלילית ובענין שינהוג בעצמו בתספורת ומלבושים כעין איש שלא יבא לינשא אם יתנהג כאשה וחשו לינשא יותר מלישא כדפרישית אבל אין לפרש דתנא מספר כאיש משום פיאות דהא תנא ליה סיפא:  "
+            ],
+            [
+                "<b>באודם. </b>אשה מיטמאה באודם כדילפינן בפ\"ש דנדה: ",
+                "<b>ואינו מטמא למתים.</b> אם הוא כהן:",
+                "<b>בל תקיף.</b> הקפת הראש:",
+                "<b>בל תשחית.</b> פאת זקן וכולהו ילפינן בפ\"ק דקדושין דאנשים חייבין ונשים פטורות:  ",
+                "<b>וחייב בכל מצות.</b> אפילו במ\"ע שהזמן גרמא כגון לולב וסוכה ושופר: ",
+                "<b>ואין זקוק ליבום כנשים.</b> כך כתוב בכל הספרים משמע דאיירי בשנתקדש לאחד מן האחים ומת דפטור מן החליצה ומן היבום מידי דהוה אאיילונית ודרשינן בפ\"ק דיבמות אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת אבל א\"א לפרש כן דא\"כ מאי כנשים אדרבה נשים זקוקות הן אלא הכי גרסינן ואין זקוק ליבם כנשים דאם אין יבם אחר אלא הוא היבמה מותרת לינשא לשוק ופטורה מן החליצה ומן היבום אפילו הוא איש מידי דהוה אסריס דתנ' בפרק הערל דבין לר' אליעזר ובין לר' עקיבא הוי אין לו רפואה ולא היתה לו שעת הכושר והיינו דקתני כנשים דאין אשה זוקקת אשת אחיה:  ",
+                "<b>ואין חולק עם הבנים בנכסים מרובים.</b> שהזכרים דוחים אותו אצל נקבות כדאיתא בריש מי שמת:",
+                "<b>ואינו חולק בקדשי המקדש.</b> דאשה אינה חולקת אפילו בחזה ושוק. דלכל בני אהרן תהיה כתיב ולא בנות אהרן ולענין חלוקה כתיב כדדרשינן בפרק האיש מקדש אי נמי כדדריש התם איש למעוטי קטן והוא הדין איש ולא אשה:",
+                "<b>ופסול לכל עדות.</b> דאשה פסולה לעדות כדדרשינן בפרק שבועת העדות:",
+                "<b>ואינו נבעל בעבירה כנשים.</b> כגון כל איסורי עריות בתו ובת בתו ובת בנו וכיוצא בהן הרבה ובלאו הכי אסור לבעול משום זכר למאן דמחייב משני מקומות בסוף הערל אלא פלוגתא הוא ואצטריך הכא למאן דלית ליה:",
+                "<b>ופסול מן הכהונה.</b> דאם נבעל בעבירה נפסל מן התרומה אם הוא כהן כבת כהן שנבעלה לפסול לה פסלה כדאמרינן ביבמות בפרק אלמנה:",
+                "<b>חייב על הנזקין.</b> כדתנן בפ\"ק דב\"ק והנשים בכלל הנזק ויליף לה מקרא בגמרא:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמו יושבת עליו דם טוהר כאנשים.</b> ארבעים יום וכנשים ימי טומאה שבועיים הכא לחומרא והכא לחומרא ומקולקלת למנינה אם תראה יום שבעים וארבעה ותחזור ותראה יום שמונים ואחד:",
+                "<b>ונוחל בקדשי הגבול.</b> כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אם הוא כהן ומעשר ראשון אם הוא לוי ותנא נוחל ולא תנא חולק לפי שאין חולקין לו תרומה בגרנות אלא משגרן לביתו כדתניא בסוף נושאין על האנוסה:",
+                "<b>הריני נזיר שזה איש ואשה.</b> כלומר שזה איש או אשה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבים על טומאתו.</b> על ביאת מקדש אפילו ראה לובן ואודם כאחת ואין שורפין כדאיתא בפרק המפלת:",
+                "<b>ואינו נערך.</b> לא בערך איש ולא בערך אשה כדדרשינן בפרק המפלת:",
+                "<b>ואינו נמכר לעבד עברי.</b> משום דקטן אינו נמכר לעבד עברי וגדולה אינה נמכרת לאמה העבריה הלכך לא אפשר:",
+                "<b>שאין זה איש ואשה.</b> כלומר שאין זה איש או שאין זה אשה:",
+                "<b>ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא יכלו החכמים להכריע אם איש הוא או אשה היא.</b> וביבמות בסוף הערל מייתי לה אהא דתנן התם ר' יוסי ור\"ש [אומרים] אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר רב בגמרא ליתא למתניתין דחשיב ליה ר' יוסי זכר מקמי ברייתא דחשיב ליה ספקא ותימה אם כן ר' יוסי דהכא היינו ת\"ק ועוד מאי אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה אנדרוגינוס נמי כן הוא ודוחק לומר דנקיט אינו כן משום דטומטום ספק שלו יכול להתברר אם נקרע דאם נמצא זכר הוא זכר ודאי ואם נמצא נקבה הוה נקבה ודאית משא\"כ באנדרוגינוס דלעולם עומד בספק דאין הלשון משמע כן כלל אלא יש לפרש דאנדרוגינוס לרבי יוסי שלשה ספיקות יש בו ספק בריה ספק איש ספק אשה ונפקא מיניה דאמו יושבת עליו לזכר ולנקבה ולנדה והכי נמי שמעינן ליה לר' יוסי גבי כוי בפרק אותו ואת בנו דתניא ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה הוא ולא הכירו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה דיש בו שלשה ספקות ספק בריה ספק חיה ספק בהמה ונ\"מ אם אמר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה [ה\"ז נזיר] וכן באנדרוגינוס נמי נ\"מ להכי אם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר והכי נמי אשכחן ביומא בפרק בתרא תנא דאית ליה כוי בריה בפני עצמה היא לא חיה ולא בהמה וכן ההיא דבכורות בסוף [פרק] על אלו מומין דממעט מהזכר אנדרוגינוס דבריה הוא ומיהו יש ליישבו אפילו לאו בריה הוא ואע\"ג דעשר בהמות מנה הכתוב ולא מנה כוי אין לחוש בכך דלא מנה הכתוב אלא בהמות וחיות והא דחשיב רב בפ' אנדרוגינוס ספקא דכי ראה לובן ואודם כאחת שורפין עליו את התרומה אלמא לא חשיב ליה בריה דלמא לא סבר לה לא כר' יוסי דמתני' ולא כר' יוסי דברייתא דהא ביבמות בסוף הערל פליגי אמוראי אליבא דרב בקידוש איכא למאן דאמר הלכה כר' יוסי ואיכא למאן דאמר אין הלכה כר' יוסי וכי היכי דאיכא אמוראי דפליגי אליבא דרב בקידוש איכא נמי אמוראי דפליגי אליבא דרב באנדרוגינוס והא דאמרינן בסוף הערל אמר רב הונא אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות שאני התם דרבי קראי ואפי' יהא נקבה כדדרשינן את זכר משכבי אשה איזהו זכר שיש בו שני משכבות ודכותיה בסוף ר' אליעזר דמילה מרבינן ליה למילה מדכתיב (בראשית יז) המול לכם כל זכר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Challah/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Challah/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a2fa0e4b7332bc4eccaa1d957c85a2052db12d71
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Challah/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json	
@@ -0,0 +1,253 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Challah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>חמשה דברים חייבין בחלה.</b> אמרי' בירושלמי (הל' א) אי כתיב (במדבר ט״ו:י״ט) והיה באכלכם לחם הארץ הייתי אומר כל הדברים יהיו חייבין בחלה ת\"ל מלחם ולא כל לחם אי מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חטים ושעורים בלבד ת\"ל ראשית עריסותיכם ריבה הכל ובשם רבי שמעון נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם האמור בפסח דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה אף לחם שנאמר בחלה דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה ובדקו ומצאו שאין לך בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינים בלבד ושאר כל המינים אינן באין לידי חמץ ומצה אלא לידי סרחון רבי שמעון בר נחמן שמע כולהון מן הדא (ישעיהו כ״ח:כ״ה) ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו ושם חטה אלו חטים שורה זו שבולת שועל ולמה נקראת שורה שהיא עשויה כשורה שעורה אלו שעורים נסמן זה שיפון הכוסמת אלו הכוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם: \n",
+                "<b>ומצטרפין זה עם זה.</b> בבלול איירי כדאמרי' בריש כלאים: \n",
+                "<b>אסורין בחדש.</b> לפני העומר במנחות בפ' א\"ר ישמעאל אמר ריש לקיש אתיא לחם לחם ממצה: \n",
+                "<b>ומלקצור </b>מלפני הפסח א\"ר יוחנן אתיא ראשית ראשית מחלה: \n",
+                "<b>ואם השרישו קודם העומר.</b> במנחות בפ' רבי ישמעאל (מנחות דף ע:) פליגי מאי קודם העומר ר' יונה אמר קודם קצירת העומר ר' יוסי בר' חנינא [אומר] קודם הבאת העומר והאי דמתיר בהשרשה מסיק התם (שם) מדכתיב (שמות כ״ג:ט״ז) אשר תזרע בשדה משעת זריעה דמשמע מדכתיב בשדה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא ידי חובתו.</b> בפ' כל שעה (פסחים דף לה.) דריש ליה מדכתיב (דברים ט״ז:ג׳) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא ידי חובתו בפסח: \n",
+                "<b>נתערב אחד מהן בכל המינים.</b> כגון חמץ בכותח וכל הנהו דתנן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מג.) דמרבינן חמץ ע\"י תערובת: \n",
+                "<b>הנודר מן הדגן.</b> בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) אמרי' דכל דמידגן משמע: \n",
+                "<b>וחייבים בחלה ובמעשר.</b> משום דבעי למיתני אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות ואלו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה תנא הכא וחייבין בחלה ובמעשר הכא הן שוין ולא בשאר דוכתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלקט </b>השכחה והפאה וההפקר דפטורים מן המעשר נפקא בירושל' (הל' ג) מדכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצאו כל אלו שיש לו עמך: \n",
+                "<b>מעשר ראשון שניטלה תרומתו.</b> מפרש בירושלמי (שם) שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה כדר' אבהו בפ' כל שעה (פסחים דף לה:) וחייב בחלה: \n",
+                "<b>ומעשר שני והקדש שנפדו.</b> בעיסה של מעשר שני בירושלמי פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בפ' כל שעה דלר' מאיר פטורים משום דממון גבוה הוא וכתיב (במדבר טו) עריסותיכם ולר' יהודה חייבין אבל בגבולים פטורין אפי' לר' יהודה כדאמר בסוף חלק (סנהדרין קי\"ב:) ומתני' דהכא בגבולים ואפי' כר' יהודה מפרש בירושלמי מעשר שני שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות בד\"א שמירח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל והוא הדין לענין הקדש: \n",
+                "<b>ומותר העומר.</b> שהעומר היה בא מג' סאין ותנן במנחות בפרק רבי ישמעאל דמוציאי' ממנו עשרון שהוא מנופה בי\"ג נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות ור' עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות וטעמא מפרש התם בגמרא וסתם מתני' דהכא דלא כר' עקיבא: \n",
+                "<b>ותבואה שלא הביאה שליש.</b> מפרש בירושלמי (שם) מה טעמא דרבנן נאמר בפסח לחם ונאמר בחלה לחם מה לחם האמור בפסח דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה אף לחם שנאמר בחלה דבר הבא לידי חמץ ומצה כלומר תבואה שלא הביאה שליש נמי באה לידי חמץ ומצה ופטור מן המעשרות כדפרשי' בפ\"ק דמעשרות דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) תבואת זרעך שהוא נזרע ומצמיח וטעמא דרבי אליעזר דפטור מן החלה מפרש בירושלמי (שם) דכתיב (במדבר טו) כתרומת גורן כן תרימו אותה ותרומת גורן פטורה מתבואה שלא הביאה שליש. \n",
+                "<b>ירושל' </b>רב הושעיא שאל לכהנא מנין שחייבין בחלה ופטורה מן המעשרות אמר לו לא תימא לי (תרימו) וכן תרימו חזר ואמר מי\"ד מה י\"ד חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות אף אלו חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות פירש רב הושעיא היה תמיה לכל הני דתנן אמאי לא פטירי מן החלה כמו מן המעשרות והשיב לו כהנא לא תימא לי כלומר לא תיקשי לי ממה דכתיב (שם) כתרומת גורן כן תרימו אותה [חזר ואמר] דיש ללמוד מז' שכיבשו וז' שחילקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר כדאיתא בסוף יוצא דופן (נדה דף מז.): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אורז ודוחן פרגין ושומשמין.</b> פירשתי בפ\"ב (מ\"ז) דשביעית: \n",
+                "<b>פחות מה' רבעים בתבואה.</b> שנמדדה בעודה תבואה ומיהו אין נראה דהא בקמח מודדו כדתנן חמשת רבעים קמח אלא נקט תבואה כלומר אף בתבואה פטורה פחות מה' רבעים וברובע הקב איירי ודוקא פחות אבל מצומצמין חייבין: \n",
+                "<b>סופגגין </b>כספוג עשויה א\"נ רקיקין דקין מלשון רקיקי מצות (שמות כ״ט:ב׳) תרגום אספוגין: \n",
+                "<b>והדובשנין. </b>מטוגנין בדבש: \n",
+                "<b>אסקריטין. </b>צפיחית (שם טז) תרגום אסקריטין עיסתו רכה מאד וכולם מין לחם: \n",
+                "<b>וחלת המשרת.</b> בפסחים (דף לז.) אמר ריב\"ל זה חלוט של בעלי בתים אינו נעשה כתיקון לחם של שאר אדם דמתוך עושרן חולטין אותן במחבת ופליגי התם דאמר ר\"ל מעשה אילפס הן ופטורים דקא סבר אין לחם אלא האפוי בתנור ור' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה ובספרי זוטא תניא מלחם הארץ ולא כל לחם פרט למבושל וסופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת מחבת (ויקרא א) תרגום מסריתא: \n",
+                "<b>והמדומע. </b>תרומה שנפלה לפחות מק' חולין אבל נפלה לתוך ק' חולין הכל חולין וחייבין בחלה וטעמא דמדומע משום דתרימו תרומה כתיב ולא שכבר נתרמה וקסבר האי תנא חלה בזמן הזה דרבנן כדאמר בשילהי יוצא דופן דאי מדאורייתא לא אתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא ובירושל' (הל' ג) אמרי' כהנא שאל לשמואל לא מסתברא כההן מדומע דתנינן הכא שרובו תרומה אמר ליה אוף אנא סבר כן אלא כד תיסק לארעא דישראל שאל לה כד סליק שמע רב אסי בשם ר' יוחנן אפי' סאה אחת שנפלה לתוך צ\"ט חולין ומשמע שם במסקנא דמדומע פטור מן החלה היינו כשאין מן החולין ה' רבעים דאם נתערב סאה תרומה בצ\"ט של חולין ולקח מהן ה' רבעים קמח וגלגלן נמצא אחד מק' שבהן תרומה ולכך פטורה מן החלה אבל אם אחר שתסיר אחד מק' נשתיירו עדיין ה' רבעים לפי חשבון תרומה שנתערבה נתחייבת בחלה: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) העושה עיסה מן הטבל חלה חייבת בתרומה ותרומה חייבת בחלה מנין שחייבת חלה בתרומה ר' יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב חלה תרימו תרומה מחלה תרימו תרומה מנין שתרומה חייבת בחלה מן קושייה פתרון הדין קרא מאותה שכתב בה ראשית תרימו חלה פי' תרומה חייבת בחלה אף ע\"ג דמדומע פטור מחלה ה\"מ בשנילושה אחריהן אבל הכא שנילושה קודם שקרא עליו שם תרומה חייבת בחלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תחלתה עיסה וסופה סופגנין.</b> פעמים שאדם לש עיסה ונמלך ועושה אותה סופגנין:  ",
+                "<b>קנובקאות </b>לא איתפרש ובירושל' (שם) משמע דרגילין להחזירה לסולתה ושמא הן כעין עוגות של יונקי שדים שמחזירין לסולתם לעשות להם חליבה:  ",
+                "<b>ירושל' </b>(שם) א\"ר יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח [רשב\"ל אומר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואין אומרים עליו המוציא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח] א\"ל ר\"י ובלבד ע\"י משקה מתני' פליגי על ר\"י הסופגנין והדובשנין והאסקריטין פטורין מן החלה פתר לה בסופגנין שנעשו בחמה דתני' יוצאין בסופגנין שנעשו באור ואין יוצאין בסופגנין שנעשו בחמה וסופגנין שנעשו באור לית הדא פליגא על ר\"ל פתר לה בשהי' האור מהלך מן הצד משמע בה דר\"י מודה לר\"ל דעל ידי האור נמי פטורין היכא דאיכא משקין בהדיה ומשמע נמי דברכת המוציא תלויה בחלה וכל דבר שבלילתו קשה אפי' בישלו במשקין היינו בתחלתו עיסה וסופו סופגנין ומברך עליו המוציא וטעון נטילת ידים ובה\"מ וכן תחלת בלילתו רכה וסופו על ידי האור בלא משקה עד שתהיה בלילתו רכה וסופו באור ע\"י משקה ותדע דבפ' כל שעה (פסחים דף לז.) פטרי' חלוע ואשישה משום דהויא לה מצה עשירה ולאו מטעם דלא חשיב לחם וחלת המשרת דמתני' דהיינו של בעלי בתים דבלילתו רכה ומיהו נראה דעיסה גמורה נמי פטור כדמוכח בפ' כיצד מברכין (ברכות דף לז:) דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מחלה ופריך והתניא חייב ומשני התם כדתני טעמא רי\"א מעשיה מוכיחין עליה עשאה כעבין חייבת כלמודין פטורה ופירש שם בקונטרס עשוי לכותח שנאפה בחמה כעבין ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי אדעתי' דללחם עשויה כלימודין כנסרין בעלמא שלא הקפיד על עריכתו ודומה לו במ\"ק (דף יב.) עושין לו למודין לוחות לבור של יין לכסותו אלמא אף ע\"ג דמשעת גלגול קאתי חיוב חלה כיון דגלגל אדעתא לאפות בחמה מפטרה דסופו לבטל מתורת לחם מדמחלק בין למודין לכעבין משום דכעבין מחלפין בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח אבל למודין מעשי' מוכיחין עליה ולא אתי לאיחלופי ועוד דבעשאה כעבין הוא דאיכא למיגזר שמא מימלך כדאמר בירושל' אבל לענין למודין לאו אורחי' למימלך ובעבין נמי לא מחייבי אלא היכא דשקיל מינה חררה קטנה ואפי' לש ואכל דאסר בלא חלה דלמא מימלך אכולה עיסה אבל היכא דנעשה לכותח פטורה והכי איתא בירושלמי (הל' ז) עיסת כותח חייבת בחלה שמא תימלך לעשותה חררה לבנה ועל כורחך כדי שלא תיקשי ההיא דברכות צ\"ל כדפרישית דשקלה פורתא ואופה באור דחיישי' שמא תימלך ליקח כשיעור ומתני' דתחלת' עיסה וסופה סופגנין היינו בנמלך כדפרשי' במתני' אבל תחלתה עיסה לעשות סופגנין פטורה ואמרי' נמי חדא איתתא שאלה לר' מנא כגון דאנא בעינא מיעבדהאיצוות איטרי [דינסבנה תהא] פטורה מן החלה א\"ל אסור שמא תימלך לעשות עיסה דאצוות היא עיסה עריסותיכם תרגום אצוותיכון וההיא איתתא לשה עיסתה לעשותה איטרי והוא כעין סופגנין ואסקריטין דפטורים ואיבעיא ליה באותו מקצת שרגילה לקחת לאפות שלא כדרך איטרי אי יכולה לאכלה בלא חלה דלית ביה כשיעור ואסר לה שמא תימלך על כולה או על כדי חיוב חלה ועיסה העשויה לכותח נמי אם לוקח ממנה עוגה קטנה לאפות באור היתה כולה מתחייב משום גזירה זו דשמא תימלך על כולה א\"ר מנא צריכין אנן מכרזין אילין דעבדין עביצין ואינון עבדין ליה פחות מכשיעור ואינהו סברי שהיא פטורה והיא חייבת והיא מטעם גזירה כדפרשי' ודוקא היכא דאפיה מינה קצת דגזירה משום ההיא פורתא שמא תימלך על כולה אבל אי שביק כולה פטורה ורב פליג התם דאמר עיסת כותח חייבת בחלה א\"ר בון שמא תימלך לעשותה חררה לבנה משמע דאפי' לא שקלה מינה כלל חייבת גזירה שמא תימלך והגמרא שלנו לית ליה דרב דפטרי' עיסת כותח ולא חיישי' שמא תימלך אי נמי רב איירי בשעשאה כעבין דזה שייך לחייב משום גזירה שמא תימלך והא דאמרי' בירושלמי בקנובקאות דמתני' דחייבת דאצטריך שלא תאמר (וכן עיסת כותח אם לקחה ממנה פחות מכשיעור לאפות באור חייב שמא תימלך לעשות ממנה חררה לבנה ויש באותה חררה כדי חיוב חלה ונתחייב עמו והא דקאמר בירושלמי (שם) בקנובקאות דמתני' חייבת איצטריך שלא תאמר) הואיל ועתיד להחזירה לסולתה תהא פטורה מן החלה ההיא לאחר גמר אפייתה רגילה להחזירה לסולתה עוד א\"ר יוחנן בירושלמי (הל' ה) העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה ומתוך הסברא כ\"ש עושה עיסה על מנת לעשותה סופגנין אע\"ג דלכאורה משמע בירושלמי (שם) דריש לקיש קאמר לה טעות סופר הוא כמו שאפרש ולא גזר ר' יוחנן דלמא מימלך אלא בנחתום משום דתלוי בדעת לקוחות כמו שאפרש לקמן אפילו לפי טעות על כורחין קיבלה ר' יוחנן כדאמר בירושלמי בריש פ' בתרא (הל' א) יש דברים שהן חיבור בטבול יום ואינה חבור בחלה דתנינן תמן בטבול יום פרק ב' (מ\"ה) בשר הקודש שקרם עליו הקיפה נגע טבול יום בקיפה חתיכות מותרות והקיפה חיבור ואין סופו לחתכו ואין חיבור לחלה דא\"ר יוחנן העושה עיסה ע\"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה ומחלות תודה יש ראיה לפי מה שאפרש בבבא שאחר זו והא דאמרי' בפ' כ\"מ (דף לז:) גבי אוכל מנחות בירושלים דמברך עליה המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנת בשמן ונתבטלה מתורת לחם אלא בדסולת או במאפה תנור אי נמי בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו והראשון נראה דריש לקיש דפטר כל שהאור מהלך תחתיו לא איירי בכל המנחות ועוד ראיה דאין מברכין המוציא על דבר שנתבשל במשקין דההיא דסוף פ' כל שעה דא\"ר יוסי דאין יוצאין ברקיק המבושל אע\"פ שלא נמחה שהבישול מבטלו מתורת לחם כדמוכח התם אע\"ג דר\"מ פליג עליה קיי\"ל כר' יוסי וכיון דלאו לחם הוא אין מברכין עליו המוציא וחביצה דכיצד מברכין שלא נתבשל והא דתניא התם הכוסס חטה מברך עליו בפה\"א טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף מברך עליו ג' ברכות ההיא ר\"מ היא דלא אתי בישול מבטל לה לאפיי' ושמואל קאמר התם שלקות מברכין עליו שהכל מוקי לה כר' יוסי:  "
+            ],
+            [
+                "<b>המעיסה </b>בפ' כל שעה (פסחים ד' לז:) תניא המעיסה קמח ע\"ג מוגלשין החליטה מוגלשין על גבי קמח מוגלשין הם מים רותחין ואמרי' התם מאי שנא החליטה ומאי שנא המעיסה ואמרי' אמר ריב\"ל כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ותברא מי ששנה זו לא שנה זו כלומר מאן דמחייב מחייב בתרוייהו ומאן דפטר פטר בתרוייהו: \n",
+                "<b>עשאן לעצמו.</b> לתודתו ולנזירתו פטור מן החלה כדאמר במנחות בפ' ר' ישמעאל (מנחות דף סו:) דגלגול הקדש פטור דכתיב עריסותיכם ולא עיסת הקדש ואע\"ג דלא קדשי אלא בשחיטת הזבח הני מילי קדושת הגוף ועוד אפי' לא קדשי כלל פטירי כיון דגלגלן לקדשן מידי דהוי אלמכור בשוק אי לאו דתלוי בדעת לקוחות: \n",
+                "<b>למכור בשוק.</b> לצרכי תודה ונזירות חייב מפרש בירושלמי לא בדעתו הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לקוחות שיקנו ודמיא להא דאמרי' בפ' כל שעה דעשאן לעצמו אין יוצא בהן ידי חובתו [בפסח] למכור בשוק יוצא בהן דכל לשוק אימלוכי אימליך אי מזביננא מוטב ואי לא איפוק בה אלא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעשה שאור לחלק.</b> כדי חיוב חלה עשה בבת אחת אלא שדעתו לחלק לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור ופליגא בירושלמי (הל' ה) אי נחתום דוקא אי לא: \n",
+                "<b>ונשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור.</b> ובין כלן יש כשיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ירושל' (שם) הממרח כריו של חברו שלא מדעתו ר' יוחנן אמר נטבל ריש לקיש אמר לא נטבל מתיב רבי יוחנן (לריש לקיש) והתנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין באחת מהן כשיעור פטור בחלה ואין בשל כולהון כשיעור בתמיה לומר לא נטבל וטעות סופר בירושלמי [ובסוף מעשרות ג\"כ הוא שנוי] וקאמר ר' יוחנן בעושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה כדמשני הכא א\"ל שנייא היא שכן העושה עיסה לחלקה בצק פטורה מן החלה א\"ל והתנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה א\"ל לא תשיבני נחתום נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לא יחלק אם ימצא קונין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסת</b> כלבים מפרש בירושלמי (שם) כל שעירב בה מורסן ופעמים שמתערב כל כך דלא חזיא לרועי': \n",
+                "<b>חייבת בחלה.</b> דכי חזיא לרועים לחם קרינא ביה: \n",
+                "<b>ומערבין בה.</b> עירובי חצירות להוציא מבתים לחצר: \n",
+                "<b>ומשתתפין בה.</b> שיתופי מבוי שב' חצרות פתוחות לו וכל חצר שבגמרא לפני הבתים הן ויוצאין דרך חצר למבוי ומן המבוי לרשות הרבים: \n",
+                "<b>ומברכין עליה.</b> המוציא: \n",
+                "<b>ומזמנין. </b>ברכת הזימון: \n",
+                "<b>ונאפת ביום טוב.</b> משום חלק הרועים ומוקי לה בפ\"ב דביצה (דף כא:) כגון דאית ליה נבילה דודאי אפשר לפייסן בנבילה הא לאו הכי אסור משום דכתיב לכם ולא לעכו\"ם לכם ולא לכלבים ובירושלמי (שם) מוקי לה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר בפ' ב' דביצה (דף טז.) ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא: \n",
+                "<b>ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח.</b> בליל ראשון שהוא חובה דכתיב (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות ושאר הימים אינו חובה לאכול מצה אלא שלא יאכל חמץ: \n",
+                "<b>אינה חייבת בחלה.</b> בספרי זוטא דריש לה מדכתב עריסותיכם שלכם חייבת ושל כלב אינה חייבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייבין עליה מיתה וחומש.</b> זר האוכלן מזיד חייב מיתה בידי שמים דכתיב בתרומה ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב) וחלה איקרי תרומה: \n",
+                "<b>וחומש. </b>בשוגג קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: \n",
+                "<b>ואסורים לזרים.</b> בפ' ב' דבכורים (מי\"ו) תנן כי הא מתני' ומייתינן לה בהערל (דף עג) והתם ניחא דאע\"ג דתנא חייבין עליהן מיתה תנא ואסורה לזרים משום דבעי למיתני הרי [אלו] בתרומה ובכורים מה שאין כן במעשר דשרי לזר ואפי' איסורא ליכא אבל הכא קשה ועלה דההיא מפרש בירושל' (הל' א) מתני' מסייע לר' יוחנן דאסורה לזרים פתר לה פחות מכשיעור כלומר לר' יוחנן דאמר בפ' בתרא דיומא (דף עג:) חצי שיעור אסור מן התורה ויתכן האי שינוי' במתני' דהכא: \n",
+                "<b>והן נכסי כהן.</b> כדאמרי' בפ' הזרוע גבי ביכורים והן נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה: \n",
+                "<b>וטעונין רחיצת ידים.</b> אפילו לאכילה דפירי כדאמרי' בסוף אין דורשין (חגיגה ד' יח:) דלאכילה דנהמא אפי' מעשר נמי בעי: \n",
+                "<b>והערב שמש.</b> כדדרשי' בהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה: \n",
+                "<b>ואינו נוטל מן הטהור על הטמא.</b> כדתנן בפ\"ב (מ\"א) דתרומות ושם פירשתי הטעם: \n",
+                "<b>אלא מן המוקף.</b> עיסה בנגיעה ושאר דברים בלא נגיעה אלא שיהיו במקום אחד כדפרשי' בסוף פ\"ג דמעשר שני: \n",
+                "<b>מן הדבר הגמור.</b> מפירות שנגמרה מלאכתן וחלה משתתגלגל העיסה: \n",
+                "<b>עד שישייר מקצת.</b> דחלה ותרומה כתיב בהו ראשית ששיריה ניכרים כדאיתא בפ' ראשית הגז (חולין דף קלו:): \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חייבין בחלה.</b> משמע בין ר' אליעזר בין ר' עקיבא מודו ואמרי' בירושלמי (הל' א) תני זו דברי ר\"מ אבל ר\"י אומר פירות חו\"ל שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר ור' עקיבא מחייב מה טעם דר' אליעזר והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר ט״ו:י״ח) ולא מלחם חוצה לארץ מה טעם דר\"ע הארץ אשר אני מביא אתכם שמה (שם) שמה אתם חייבים בין בפירות חוצה לארץ בין בפירות הארץ ואמרי' התם דהשיב ר\"ע לר\"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמחין ובציקות דאינון חייבין בחלה ולאו גידולי פטור הן והוא מקבל מיניה כלומר קיבל ר\"א תשובתו והא דפטר ר\"ע יצאו מיכן לשם דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים ואי אתם חייבים בחוצה לארץ וא\"ת היאך ר\"ע מחייב בבציקות שמצאו והלא נכרי פוטר אפילו לאחר שנכנסו לארץ יש לומר דר\"ע לטעמיה דאמר לקמן בפרק ג' (מ\"ו) הכל הולך אחר הקרימה בתנור דאין גלגול נכרי פוטר אלא קרימת תנור פוטרת ובירושלמי (שם) מתמה למה קיבל ר' אליעזר תשובתו של רבי עקיבא דאמר ר' יוסי ותמיה' אני היאך ר\"ע מיתב קומי ר' אליעזר והוא מקבל מיניה תמן עד שלא נכנסו לארץ למפרע ירשו דאמר ר' דוסתי בשם ר' שמואל בר נחמן לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי שכבר נתתי: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש אמר ליה למה לא עד כדון לחה אפי' יבשה אמר ליה ואפי' יבשה אפי' קצורה מעתה אפי' חטין בעליה כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח א\"ר יונה מן דנפקיה תהי בי דלא אמרינן ליה שנייה היא שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה על דעתיה דרבי יונה דאמר מצות עשה דוחה לא תעשה אף ע\"פ שאינה כתובה בצידה ניחא על דעתיה דר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה ממה שהיו תגרין נכרים מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י\"ד שנה נאמרו ז' שכיבשו וז' שחילקו התיב ר' בון בר כהנא והכתיב (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ולא בחמשה עשר התיב רבי אליעזר בר יוסי קומי ר' דוסא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לא בחמשה עשר יצאו פי' לחה חדשה יבשה ישנה משל אשתקד סבר דכולהו אסורין קודם לעומר דהשתא ותימה גדול למה לא התירן העומר של אשתקד ושמא דלא חל איסור חדש עד השתא וגם לא קרב העומר במדבר דביאה כתיב ביה ואז נאסר הכל אפי' ישן ולא היה להם ממה לאכול וקאמר ר' יונה דאתי עשה דמצה ודחי לא תעשה דחדש ור' יוסי פליג וקסבר דלא דחי משום דאין כתיב בצידו ומשני דאכלו מצה ממה שתגרי נכרים מוכרין להם כרבי ישמעאל דלא נאסרו עד לאחר ירושה וישיבה ורבי בון פריך היאך אכלו מצה מן החדש הכתיב ממחרת הפסח דהיינו י\"ו ור' אליעזר בר' יוסי משני דאשכחן דקרי לט\"ו מחרת הפסח וסוגיא דפ\"ק דקידושין (דף לז:) דאמר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקרוב עומר והדר אכול קסבר דלחמשה עשר קרי ליה מחרת הפסח מ\"מ האי קרא (שם) דויאכלו מצות וקלוי בי\"ו איירי מדכתיב קלי משמע לפי שעומר התיר חדש כדאשכחן דכתיב ולחם וקלי וכרמל וקרי לט\"ו מחרת הפסח לפי שהוא מחרת שחיטת פסח ולי\"ו נמי קרי מחרת פסח לפי שהוא מחרת לאכילתו שהפסח נשחט בי\"ד ונאכל בליל ט\"ו ורבי יוסי דירושלמי פליג אכוליה גמרא דקיימא לן דאתי עשה ודוחה לא תעשה אע\"פ שאינו כתוב בצידו ותיקשי ליה מתני' דפ\"ב דיבמות (דף כ) דאיסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת ואפי' מתיבמת היתה אי לאו דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וי\"ל דסבר ר' יוסי דהאי דחליצה כדבעי למימר בגמ' דרבי רחמנא יבמתו דיש לך אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ועוד יש לפרש דקרי אין כתוב בצידו ממה שלא נצטוו יחד ממצה וחדש דמצה במצרים וחדש בביאתן לארץ אבל קשה קצת ללישנא דגרסי' בפ' ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלב:) ימול בשר ערלתו אע\"פ שיש שם בהרת ימול דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דמילה קדמה ללאו דקוצץ בהרתו ושמא היה מפרש דהיינו או אינו דקאמר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבא בספינה.</b> וזרעו בספינה וצמח ובנקובה מיירי כדמוכח בפ' א' דגיטין (דף ז:) דאמר עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן ואין המים נכנסין לתוכה שרגבי אדמה כנגד הנקב וסותמין אותו ובקונטרס פי' שם דבספינה של חרס איירי דאינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדמוכח במנחות (דף פד:) ופירושו מגומגם דהא [סתם] עציץ של חרס [הוא] כדאמר בגיטין (דף כא:) כתבו על חרס של עציץ נקוב ואפי' הכי בעי נקיבה כדאמרי' עציץ נקוב על גבי יתידות ובסוף המצניע (שבת דף צה:) דאמר רבא ה' מדות בכלי חרס וההיא דפרק כל הקרבנות (דף פד:) דמשני גבי עציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס יש לפרש שם דבשל עץ לא מהניא נקובה אבל בשל חרס מהניא נקובה אי נמי איפכא אידי ואידי בשאינה נקובה ושל חרס בעינא נקובה אבל של עץ לא בעי מתוך שהוא מלחלח יותר מן החרס שהוא יבש ובירושלמי בפרק א' דערלה משמע דחרס לא בעי נקיבה לאילן ולזרעים בעי נקיבה וזה לשון הירושלמי (הל' ב) רבי יצחק בן חקולא בשם חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשין מפעפעין אותן רבי יונה מפיק לישניה כלי חרס עומד בפני שרשים רבי יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן הנקוב הוא אצל זרעים. פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע (חולין דף צז.) שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת מפיק לישניה כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן. נטע בו דלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א\"נ דלעת כאילן חשיב: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה אימתי.</b> האי אימתי דר' יהודה לאו לפרש היא כדמוכח בפ\"ק דגיטין דפליגי: \n",
+                "<b>גוששת.</b> נגררת בקרקע שאין המים עמוקים: \n",
+                "<b>עיסה שנילושה במי פירות.</b> אגב גררא פירשתי בפרק קמא דטבול יום [תוספתא] גר' בפ\"ג עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות ואמרי' עלה בירושלמי (הלכה א) רבי יוסי ברבי חנינא אמר דרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא היא דתנן רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא משם רבי יהושע פסל את כולה ר\"ע אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו ר\"ל אמר מה פליגא בשהוכשרה ולבסוף נילושה שמי פירות מחברים להכשיר אבל אם נילושה ואח\"כ הוכשר אין מי פירות מחברין להכשיר רבי חייא בשם ר' יוחנן אמר דברי הכל היא אע\"ג דר\"ע אמר תמן אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הכא שמי פירות מחברין לחלה רבי חייא בר בא אמר ריב\"ל אין מחבר מכולן אלא ז' משקין בלבד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקוצה חלתה ערומה.</b> מברכת להפריש חלה מן העיסה ואע\"פ שמזכרת שם שמים דכיון שיושבת מתכסת ערותה ערומה בין יריכה אבל האיש ביציו וגידיו בולטין ומדקדק בירושלמי (שם) הדה אמרה עגבות אין בהן משום ערוה הדה איתמר לברכה אבל להביט אפי' כל שהוא אסור כדתניא המסתכל בעקיבה כמסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה ובפרק מי שמתו (ברכות דף כד.) מוקי לה כגון שהיו פניה טוחות בקרקע כלומר דבוקות ומכוסות בקרקע: \n",
+                "<b>מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה.</b> מפרש בירושלמי (הל' ב) עד ד' מילין יעשנה בטהרה יותר מד' מילין יעשנה בטומאה ומסיק היכא דנהרא מפסיק כמי שיש שם ד' מילין דעד ד' מילין יש לו לטרוח הגבל להפריש חלה בטהרה טפי לא: \n",
+                "<b>אלא יעשנה עיסה של קב.</b> שאין בה שיעור חלה: \n",
+                "<b>ורבי </b>עקיבא סבר טוב שיפריש חלה בטומאה ואל יפטור עיסתו מחלה דקורא שם חלה לטמאה כמו לטהורה אבל עיסה פטורה אין לשמים חלק בה ואית ספרים דגרסי לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם אבל קבים אין בהם חלק לשם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה עיסתו קבים.</b> [כל] קב בפני עצמו ושיעור חלה חמש רבעים: \n",
+                "<b>עד שישוכו.</b> שדבוקות זו בזו דאם בא להפרידן נתלש מזו לזו כדתניא בתוספתא דטהרות (פ\"א) איזהו הנשוך התולש ממנו משהו: \n",
+                "<b> אף הרודה ונותן לסל.</b> בפ\"ק דנדה (דף ח.) פסק הלכה כרבי אליעזר ומדתני אף משמע דרבי אליעזר לא בעי נשיכה ותימה דאמרי' בפ' אלו עוברין (פסחים דף מח:) אהא דרבי אליעזר לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו בזו אבל כעבין לא ואי לא הוה גרסינן אף במילתיה דרבי אליעזר ניחא דבעי רבי אליעזר תרתי צירוף סל עם נשיכה ואי גרסינן אף יש לפרש דתנא קמא בעי נשיכה בעודו עיסה לפי שראויה להתחבר ולעשות ככר אחד אבל עשה ב' ככרות ונתנן בסל או בתנור אי נשכו זו בזו לא סגי בהכי לתנא קמא ולרבי אליעזר מהני ופליגא בירושלמי (שם) אית תנאי תני הסל מצרפן ואין התנור מצרף ואית תנאי תני תנור מצרף ואין הסל מצרף והיינו פלוגתא דר\"א ור' יהושע דפרק אלו עוברין ומסיק נשכו כאן וכאן מצרף לא נשכו כאן וכאן אינו מצרף מתני' כגון אילו ריפתא דבבל והיינו ככרות של בע\"ה ומסיק בפרק אלו עוברין אפי' כעבין ונראה אע\"ג דמהני סל לצירוף להתחייב בחלה היכא דלש פחות משיעור מ\"מ לענין מוקף לא מהני צירוף סל דהא ר' אליעזר הוא דאמר בסוף פירקי' ומייתי לה בפרק כשם ניטלת מן הטהור על הטמא דנוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף ולמה דוחק לעשות כן יניח אותו כדי חלה בכלי שהעיסה בתוכו ולא יגע אלא ודאי בהכי לא חשיב מוקף אף על פי שמצרף להתחייב ועוד יש לפרש דאפי' להתחייב לא מצרף אלא אם כן נגע ולא אתא ר' אליעזר אלא לאפוקי דלא בעינן נשיכה ומיהו לא יתכן מדקתני סל מצרפן ולא קתני מחברן כדדייקינן בהקומץ רבה (דף כד.) גבי עשרון שחלקו והניחו בביסא ולמאן דאמר לא שנו אלא ככרות של בעל הבית שנושכות זו בזו קשה קצת ושמא לא היה מדקדק בין מצרפן למחברן כבני ר' חייא דמנחות והא דתנן לקמן בפ' בתרא (מ\"א) שתי נשים שעשו קבים ונגעו זה בזה אפי' הן ממין אחד פטורין ובזמן שהן של אשה א' מין במינו חייב אותה נגיעה היינו נשיכה למאן דאית ליה או צירוף ס' למאן דאית ליה ועוד יש לפרש דאפילו תמצא לומר דלענין מוקף מועיל צירוף סל בלא נגיעה לא היה יכול לעשות כן במתניתין דטמאה וטהורה מקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף [כדאיתא בירושלמי (הלכה ג) דפרקין דבר שהוא מקפיד על תערובתן אין הסל מצרפו] עיסה טהורה ועיסה טמאה עשו אותה כדבר שהוא מקפיד על תערובתן בעיסה תחלה אבל בעיסה שניה אין לשני מגע אצל הטבל ובדבר שאין מקפיד על תערובתו אפילו כלי לא בעינן כדפרשי' בפ\"ג דמעשר שני ולא הזכיר כאן צירוף כלי אלא לאשמעי' דאפי' כלי אין מועיל בדבר שמקפיד על תערובתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינה חלה.</b> דראשית עריסותיכם כתיב ואף על פי שתרומה ומעשר קדשי בשיבולין התם רבי קרא כדפרשי' בסוף פ\"ק דתרומות (מ\"י): \n",
+                "<b>וגזל ביד כהן.</b> שלקחה מישראל שעל מנת כן נתנה ישראל שתהא עיסתו פטורה מן החלה והרי אינה פטורה ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מו:) מייתי לה גבי פלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו: \n",
+                "<b>העיסה עצמה.</b> שעשה ישראל מן הקמח הנשאר ומקמח שבא ליד כהן בתורת חלה אם יש בו כשיעור ה' רבעים קמח כדתנן לקמן (מ\"ו): \n",
+                "<b>ואסורה לזרים.</b> כל הקמח שבא ליד כהן חומרא בעלמא: \n",
+                "<b>קפשה. </b>חטפה ואכלה: \n",
+                "<b>קלקל לעצמו.</b> מפרש בירושלמי (שם) קלקל לעצמו דאכלה דאיענש ותיקן לאחרים דאינון אכלי ותלו ביה אית תנאי תנו תיקן לעצמו דמ\"מ אכלה וקלקל לאחרים דאינון סברין שהיא פטורה והיא חייבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ה' רבעים קמח.</b> בסוף כלל גדול (שבת דף עו:) גרסינן בכל הספרים ה' רבעים קמח ועוד ופלוגתא דתנאי היא בפ\"ק דשבת (דף טו.) ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מח.): \n",
+                "<b>הם ושאורן.</b> ושאור שלהן: \n",
+                "<b>וסובן ומורסנן.</b> מצטרפין עם הקמח לה' רבעים ובסוף כלל גדול מפרש טעמא שכן עני אוכל פתו מעיסה בלוסה: \n",
+                "<b>וחזר לתוכן הרי אלו פטורין.</b> מפרש בירושל' (שם) אמר ר' יוחנן דרך עיסה שנו כאן מכיון שנטל מורסן מתוכן וחזר לתוכן אין זו דרך עיסה תנן בפ\"ק דעדיות (מ\"ב) ומייתינן לה בפ\"ק דשבת (דף טו.) שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבת בחלה משהגדילו המדות אמרו ה' רבעים קמח חייבת בחלה ר' יוסי אומר ה' פטורה ה' ועוד חייבת ואומר ר\"ת דשמאי משער למדת בעל הבית ובית הלל למדת נחתום דחלה לא נתנה בו תורה שיעור ותנן בפירקין (מ\"ז) דבעל הבית מפריש אחד מכ\"ד והקב הוא כ\"ד ביצים ונמצאת חלתו כביצה דאיכא בו כדי נתינת כהן והלל אומר מקביים למדת נחתום שנותן אחד ממ\"ח דהיינו כביצה מב' קבין אבל פחות מכביצה לא חזי לנתינה וצריך לומר לפי' זה דמדאורייתא השיעור גדול יותר ואחמור רבנן בהנך שיעורין דכל זה אינו אלא סברות בעלמא ויש מפרשים דטעמא דהלל משום דעומר עשירית האיפה עישור [מלבר] ב' קבין מג' סאין שהן י\"ח קבין ושמאי סבר דאחציו של עומר משערין לפי שהיה נחלק לשתי סעודות אחת שחרית ואחת בין הערבים להכי קאמר מקב חלה ורבנן דאמרי מקב ומחצה היינו ירושלמית דהוסיפו שתות שהן ז' ועוד מדבריות דקסברי עשירית האיפה מלגיו ועולה העישור של י\"ח קבין ז' רבעים וביצה וחומש ביצה וכשבאו לירושלים שהוסיפו שתות נכנסו בקב ומחצה דהיינו ששה לוגין וכשבאו לציפורי חזרו והוסיפו שתות ונעשו ה' לוגין דהיינו ה' רבעים ור\"י דבעי חמש ועוד קסבר דראשית עריסותיכם דהיינו עיסת מדבר בעינן שישאר שיעור עיסה מדברית לאחר שהורמה חלתה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני אמר ר' יהודה מפני מה אמרו בעל הבית אחד מכ\"ד מפני שעינו יפה בעיסתו ונחתום עינו רעה בעיסתו וחכמים אומרים לא משום זה אלא בעל הבית עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן והתנן העושה עיסה למשתה בנו אחד מכ\"ד שלא לחלוק בעיסת בעל הבית והתנן וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק ממ\"ח בשעה שהיא עושה לביתה עינה יפה בעיסתה בשעה שהיא עושה למכור עינה רעה בעיסתה: \n",
+                "<b>שוגגת או אנוסה אחד ממ\"ח.</b> משום דחלתה לא חזיא לאכילה ואמרינן בירושלמי (שם) אמר רבי מתניה בלמודה להיות מפריש אחד מכ\"ד כיון דרגילה להפריש כדינה הקילו עליה בנטמאת בשגגה אבל בלמודה להיות מפריש אחד ממ\"ח מפרשת אחד מכ\"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר כיון דרגילה לעבור על דברי חכמים לא הקילו עליה בנטמאת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטלת מן הטהור על הטמא.</b> ולא חיישינן שמא תגע ורבנן דאסרי משום דחיישי כדפרישי' בפ\"ב דתרומות: \n",
+                "<b>מעיסה שלא הורמה חלתה.</b> כדי להפריש מן החיוב על החיוב: \n",
+                "<b>פחות מכביצה מעיסה טהורה.</b> דכי מקבל טומאה מן הטמאה אין חוזר ומטמא כדי חלה הטהור. דפחות מכביצה לא מטמא אחרים ובפרק כשם (סוטה ל:) פריך והתניא כביצה ואיכא התם לישני טובא דמעיקרא סברוה דאיירי בעיסה ראשונה וחולין הטבולים לחלה כחלה דמו ובהא מיפלגי דמר סבר שני עושה שלישי בחולין ובחוליי הטבולים לחלה מיפלגי מר סבר כחלה דמו ומר סבר לאו כחלה דמו ואיבעי' אימא דכולי עלמא לאו כחלה דמו ואין שני עושה שלישי בחולין וקא מיפלגי במותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ובירושלמי (שם) מוקי לה בעיסה ראשונה אבל בעיסה שניה אין לשני אצל הטבל רבי חייא בר בא בשם ר' יהושע אין לך מחבר כולן אלא ז' משקין בלבד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אוכלין עראי מן העיסה.</b> אמר בירושל' (הל' א) אמר ר' חגי לא שנו אלא עראי אבל קבע אסור מפני שמערים לפוטרה מן החלה: \n",
+                "<b>עד שתתגלגל.</b> משגלגלה נטבלה ואסור לאכול ממנה עראי: \n",
+                "<b>ותטמטם בשעורין.</b> פירש בערוך דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותן עיסתן מתפרדת ואינו יכול לגלגלן יפה על כן מטמטמו ביד ועוזבו: \n",
+                "<b>חייב מיתה.</b> שהטבל במיתה כדדרשי' בשילהי אלו הן הנשרפין (דף פג): \n",
+                "<b>מגבהת חלתה.</b> טוב היה שתמתין עד לבסוף שתגמר חלתה ותעשה כל העיסה גוש אחד ובטמאה עושין כן אלא תקנה דרבנן היא בעיסה טהורה שתמהר האשה להפריש חלתה בטהרה בתחלת הגלגול פן תארע טומאה בעיסה ותטמא חלתה כדאיתא בירושלמי פרק אלו עוברין והא דאמר רבא בירושלמי כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם אסמכתא בעלמא היא אי נמי אשמעינן דמנתינת מים קרינא עריסותיכם: \n",
+                "<b>ובלבד שיהא שם ה' רבעים קמח.</b> בקמח שנתערב במים וזהו שיעור חיוב ובמשנה דייקני' גרסי' ובלבד שלא יהא וקאי הקמח שלא נגע במים והכי איתא בהדיא בירושלמי (שם) למה לי ובלבד שלא יהא שם ה' רבעין קמח אמר רבי מתניה מתני' קודם [עד] שלא למדו את הכהנות דכשהיו מפרישות חלה בתחלת הלישה למדו אותן להתנות דכשתגמר הלישה תקדש לשם חלה ואם היה נשאר ה' רבעים מן הקמח שלא נגע במים לא הוה מיפטר בחלה קודם והוא הדין דהוה מתיישב הירושלמי אי הוה גרסינן שיהא התנאי מועיל בכל ענין ונקט כהנות לפי שדרכם לגבל עיסתן בטהרה מפני שרגילות בטהרה ועיסה טהורה מפרישין חלתה בתחלת לישה כדפרשי' ומפרש בירושלמי מה לימדו את הכהנות הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב עמה ועל הטבל שנתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שניתן תחתיה לכשתעשה כולה גוש אחת תקדש זו שבידה לשם חלה ולפירוש זה צריך ללמד לנשים שלנו המפרישות חלה לאחר גלגול קודם עריסת הלחם להתנות תנאי זה מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעורכות אותן ועושות מהן ככרות שאותו קמח נעשה עיסה ואע\"פ שאין מערבין בכל אחת ואחת חמש רבעים קמח כיון דבין כולן איכא ה' רבעים תנור מצרפן או סל ואפילו התנאי אינו מועיל אם הושלכה חלתה לאור ושמא כיון דנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל שוב אין תנור מצרף ומיהו בתוספתא (פ\"א) משמע דמצרף מ\"מ דתניא כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמשה רבעים קמח לאסור את העיסה וע\"כ אותו קמח בשעורך בו הככרות ונעשה עיסה דקמח לאו בר חיוב חלה הוא ואע\"פ שכבר נתבטל מצטרף לה' רבעין עם הקרץ ושאור שלא הופרש מהן חלה ואוסרת את העיסה וקצת תימה היאך מתנה על קמח המתגלגל אחרי כן הא לא הוי מוקף ושמא לא חיישינן מאחר דעיקר היתה מן המוקף וחשיב מוקף מה שבשעת קדושת שם היו מוקף אע\"פ שבשעה שחלה הקדושה לא היה מוקף וכן פירשנו בפ\"ק דנדה מכח ההיא דסוטה ומיהו בפרק בתרא דמסכת טבול יום פירשתי בענין אחר: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>בפרק אלו עוברין (הלכה ג) תני הלש ביו\"ט יפריש חלתה ביו\"ט לשה מערב יו\"ט ושכח להפריש חלתה אסור לטלטלה וא\"צ ליטול ממנה עירס לא אמר אלא לש הא עירס לא ואמר שמואל אחוי דר' ברכיה תיפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף א\"ר יוסי בר בון בדין היה עיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תיקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא את העיסה. פי' עירס מלשון עריסותיכם והיכא דמעיו\"ט לא גמר לישתה אלא עירס בעלמא בזה לא אמר שאסור להפריש חלתה ביו\"ט וכדמסיק בעיסה טמאה דמפריש חלתה בסוף ובירושלמי אמתני' דהכא ר' יוסי בשם ריש לקיש דר\"ע היא דתנינן התם הנוטל חלה מקב ר' עקיבא אומר חלה וחכ\"א אינה חלה כלום אר\"ע אלא לשעבר שמא מתחלה ואנן בתחלה קיימינן ר' יונה א\"ר חייא בשם ריש לקיש ירדו לה בשיטת ר' עקיבא א\"ר יוחנן דברי הכל היא כיון שנותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם. פירוש דר' עקיבא היא מילתיה דר' עקיבא לקמן באידך פירקא ונראה לי דטעות סופר דאדרבה מתניתין רבנן ולא רבי עקיבא ויש דכתבו בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ו.) אמתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב דקאמר בירושל' (שם) דמתני' בשנטמאת קודם גלגולה אבל אם נטמאת אחר גלגולה יעשנה קבין כלומר פחות מכשיעור ואדרבה איפכא נראה דהא אחר גלגולה מה מועיל הרי כבר נתחייבה בחלה משגלגלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהמדומע </b>שנדמע לפחות מק' ואתי דימוע דרבנן ומפקעה חלה בזמן הזה דרבנן כדפרשינן לעיל בפ\"ק (מ\"ד): \n",
+                "<b>נולד לה ספק טומאה.</b> לעיסה הא דמוקי לה בפ\"ק דנדה (דף ו:) אפי' בנשען כגון זב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד היינו סיפא דמשגלגלה דתני עלה וחלתה תלויה אבל רישא דעד שלא גלגלה לא מיתוקמא בנשען דאכתי לאו טבולין לחלה נינהו ונשען טהור לחולין כדקתני וכולן טהורין לבני הכנסת דהיינו אוכל חוליהן בטהרה והא דקאמר התם שלא תאמר בהוכחות אחלת' תלויה קאי דאילו רישא בהוכחות דוקא שנו כגון ב' שבילין שהלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות דקתני עלה בתוספ' דטהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו ואלו מוכיחות: \n",
+                "<b>עד שלא גלגלה תעשה בטומאה.</b> בפ\"ק דנדה (דף ו.) מייתי לה ופירש שם בקונטרס דתעשה בטומאה משום דבלאו הכי לא מצי אכיל לה כהן שהרי נולד בה ספק טומאה משמע דאם לא נולד בה ספק תעשה בטהרה [דא\"ל] דהוא הדין לא נולד בה אלא משום רבותא דסיפא נקטיה דקאמרי' במסכת ע\"א פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נה:) דבוצרין עם הנכרי משום דמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל אבל אין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה משום מסייע ידי עוברי עבירה אע\"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר והיינו טעמא משום דבמקום שסופו להפריש מהן תרומה חיישי' להפסד כהן ומיהו יש לחלק דהכא אם מפריש חלה קודם גלגול הרי הוא כמפריש מן הקמח ואין שם חלה עליה אבל התם חל שם תרומה קודם גמר מלאכה כדאשכחן מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין וגם אסור באכילת קבע אבל יש עוד ראיה מהא דתנן בהניזקין (דף סא.) משתטיל למים לא תגע משום מסייע ידי עוברי עבירה אפי' קודם גלגול ואין לומר משום דקסבר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ומשתטיל למים לא תגע לפי שהוכשרו דהאמרי' התם רישא בטומאת חולין וסיפא בטומאת חלה ואמרינן בירושלמי (הלכה ב) ר' יוסי בשם ר' הילא בדין היה שיטמא את טבלו דבר תורה דכתיב (במדבר יח) משמרת תרומתי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור ומה אני מקיים (שם) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שיתננו לכהן בכהונתו וכאן הואיל ואין אתה רשאי ליתן לאהרן בכהונתו רשאי אתה לטמאותו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייבת בחלה.</b> כיון דבשעת גלגול חולין היא דאז שעת חובתה וכן לענין מעשר אזלינן בתר עונת מעשר כדמפורש בפ\"ק דמעשרות (מ\"ה) איזהו גרנן למעשרות ואי בשעת גמר מלאכה הוו דחולין תו לא פקע מיניה חיובא אבל גלגול הקדש ומירוח הקדש פוטר כדדרשי' מקראי במנחות בפרק ר' ישמעאל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נכרי שנתן לישראל.</b> קמח לעשות לו עיסה פטורה מן החלה דשל נכרי הוא אלא שישראל מגלגל לנכרי בירושלמי (הלכה ה) פריך מה בינה לעיסת ארנונא אלו לעיסתו ארנונא שמא אינה חייבת בחלה ומשני תמן ברשות ישראל הוא שמא ימלך הנכרי שלא ליטלה ברם הכא לדעתו היא תלויה מכאן מוכח דגרסינן בפ\"ק דפסחים (דף ו.) עיסת ארנונא חייבת בחלה אע\"ג [דלא] מצי מסליק ליה בזוזי ורוב הספרים דגרסי עיסת ארנונא פטורה מן החלה והוא דלא מצי מסליק ליה ושם דקדקנו בדבר:  ",
+                "<b>העושה עיסה עם נכרי.</b> בשותפות וכי פטרינן בראשית הגז (דף קלה:) שותפות נכרי מן החלה בשאין בחלקו של ישראל כשיעור ובירושל' (שם) אמרינן ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זעירא ואפי' יש בשל ישראל כשיעור יעשה קב מיכן וקב מיכן וקב הנכרי באמצע א\"ל ר' זעירא ואינו מעורב על ידי נכרים:  ",
+                "<b>ספק חייב.</b> בפ' הזרוע (חולין דף קלד.) פריך ממתני' דהכא אהא דתני התם נכרי שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה אם עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה ומשני ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ח' ספיקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור והתם מפרש להו ובירושלמי (שם) אמרינן דמפריש ונוטל דמיו מן השבט כלומר שמוכרה [לכהן]:"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרימה. </b>בתנור דגלגול הנכרי אינה פוטרת אבל קרימת הנכרי פוטרת ואמרי' בירושל' (שם) חברייא בשם ר' אלעזר מודה ר' עקיבא לחכמים בעיסת הדיוט שגלגלה טבלה רבי הילא בשם ר' אליעזר מודה רבי עקיבא לחכמים בעיסת הקדש שגלגלה פוטרה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>העושה עיסה מן האורז.</b> דלאו מין דגן הוא ופטור מן החלה: \n",
+                "<b>אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה.</b> ואע\"פ שאין בחטים כשיעור ואמרי' מתני' דלא כרשב\"ג דרשב\"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור: \n",
+                "<b>ויוצא בה ידי חובתו בפסח.</b> מהכא דייקינן בפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף עח) דנותן טעם ברוב דאורייתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפי </b>חשבון דאם נטל קב מעיסה חייבת ונתנו לתוך עיסה פטורה אם יש לו פרנסה ממקום אחר שיש לו עיסה חייבת שיכול להפריש ממנה על זה הקב אחד מכ\"ד בקב מפריש ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דאורייתא שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאורייתא ובתוספתא קתני דמביא קמח ממקום אחר ומצרפו לה' רבעים לחייב עליו לפי חשבון [וא\"ת היאך מצטרף הרי העיסה שהורמה חלתה מפסקת האמרי' בפרק בתרא נתן מדבר שהורמה חלתו באמצע מצטרפת ועוד יכול לצרפן ע\"י סל למאן דאמר הסל מצרף] ואם לאו שאין לו עיסה חייבת נעשית זאת הפטורה כאילו חייבת ומוציא על הכל אחד מכ\"ד:"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתי מסיק.</b> כמו ענבי בציר ולשון מסיקה בזיתים כבצירה בענבים וזיתי ניקוף כענבי עוללות מלשון כנוקף זית כעוללות בציר (ישעיהו כ״ד:י״ג) ושניהן לעניים ופטורין מן המעשר וכשנתערבו עמהן מסיק ובציר דחייבין במעשר ויש לו פרנסה ממקום אחר מפריש לפי חשבון כדפרשינן גבי חלה ואם לאו רואין כאילו הכל חיוב לענין תרומה ותרומת מעשר ומפריש מהן לפי כולן אבל מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני אין מוציאין אלא לפי חשבון ולא שיפריש אלא לפי חשבון דהא אי אפשר להפריש תרומת מעשר על הכל עד שיפריש תחלה מעשר ראשון על הכל ועוד דכל מעשרותיו טבולים ואם לא היה מעשרן על הכל אם כן אין פירותיו מתוקנין דכל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא ודאי כל מעשרותיו נוטל על הכל והא דאמרינן לפי חשבון היינו דאין צריך [ליתן] ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר מערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצאו חולין מדומעי' דאסורין לזרים ונותן הכל לכהן או מוכר לו היתרות לפי חשבון ועוד יש לפרש דבלא קריאת שם מוציא תחלה כדי תרומה ותרומת מעשר על הכל אבל שאר המעשרות אין צריך להוציא כלל אלא קורא שם לצפונו או לדרומו ותדע מדלא קתני מתני' מוציא באותו ענין דתנן בדמאי פרק ה' (מ\"ב) הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת ושם פירשנוה אלא דשם קורא שם לכל וכאן קורא שם לפי חשבון וחילול שני ונתינת ראשון ולעני יתן לפי חשבון וא\"ת והאמר שמואל בפ\"ק דראש השנה (דף יג:) דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן ודוחק להעמידה כמאן דאמר יש בילה וי\"ל דתחלה דורך ענבים וכותש זיתים ועושה מענבים יין ומזיתים שמן ואח\"כ מפריש ואם תאמר היכי משכחת פרנסה ממקום אחר והא בהקומץ רבה (דף לא.) גבי ר\"ש בן שזורי שנתערב טבל בחולין מסיק התם לך קח מן השוק מן הדמאי והוי מחיוב דרבנן אחיוב דרבנן ועל כורחין איירי התם בטבל שהורמה ממנו תרומה גדולה כעין דמאי דלא מחייב בתרומה גדולה שלא נחשדו עליה אבל הכא בשלא הורם מהן כלל איירי מדקתני ואי לא מוציא תרומה ותרומת מעשר לכולהו ומיהו למאן דאמר יש קנין משכחת לה בלך קח מן הנכרי כדאמר התם אי נמי מוציא תחלה תרומה גדולה ואח\"כ לוקח מן השוק ומעשר לפי חשבון אי נמי הכא כשהטבל רוב ובתוספתא דדמאי (פרק ה) תניא הטבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר כל שהוא ואם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו נוטל את החולין כדי תרומת מעשר שבטבל אבל תרומה גדולה לא תני כדתני הכא משום דהתם מיירי בטבל של דמאי דלא חשידי עליה ואפי' תרומת מעשר נמי לא חייבו להפריש על הכל משום דבדמאי הקילו דבדמאי איירי מדתניא במסכת דמאי והא דלא תני מעשר ומעשר [שני] כדתני הכא משום דמתני' חלוקה תרומה ממעשר שזה לכל וזה לפי חשבון אבל דמאי כיון דאשמעינן דאפילו תרומה לפי חשבון כ\"ש מעשר ולא איצטריך בברייתא למיתני אלא מה שהיא חלוקה ממתניתין:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מעיסת חטין.</b> בשלא הורמה חלתה איירי: \n",
+                "<b>ואם לאו פטורה.</b> דלא בעי אפרושה מינה מידי ואין הטבל אוסרת כיון דליכא טעם: \n",
+                "<b>אם כן למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא.</b> דאמרינן לעיל בשיש לו פרנסה מפריש לפי חשבון ובשאין לו פרנסה כל העיסה נאסרת ומוציא על הכל הני מילי במינו אבל שלא במינו כי האי דחטים באורז ונותן טעם וטעמא דטבל בכל שהוא אמרינן בשילהי ע\"א (דף ע\"ג.) משום דכהתירו דחטה אחת פוטרת את הכרי כך איסורו והא דמייתי התם תניא נמי הכי היינו מתני' דהכא: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו הן ממין אחד.</b> ואין מועיל לא נשיכה ולא צירוף סל כיון דמקפידות ואפי' לשין שני הקבין בבת אחת כיון דסופו ליחלק כדפרשי' בפ\"ק (משנה ז) גבי נחתום שעשה שאור לחלק: \n",
+                "<b>ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב.</b> ובלבד שישוכו או בצירוף סל למאן דאית ליה כדפרשינן לעיל בפ\"ב: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) א\"ר יוחנן סתם אשה אחת אינה מקפדת שתים מקפידות אחת שמקפדת עשו אותה כשתי נשים שתי נשים שאינן מקפידות עשו אותן כאשה אחת אם אינה מקפדת למה היא עושה אותן בב' מקומות א\"ר יונה בשאין לה מקום היכן ללוש מילתיה דר' יונה אמר היה לה מקום ללוש והיא עושה אותם בב' מקומות מקפדת היא נקי וקיבר מקפדת היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החטים אינן מצטרפות עם הכל.</b> והא דתנן בריש מכילתין דכל ה' מינין מצטרפין בירושלמי בפ\"ק (הל' א) משני ר\"י ההוא בבלול והכא בנשוך ובריש כלאים הארכנו: \n",
+                "<b>ר' יוחנן בן נורי אומר שאר המינים מצטרפין.</b> כגון שבולת שועל ושיפון דלתנא קמא אין מצטרפין אלא הנך דקתני כדאיתא בירושלמי (הל' ב) אבל שאר מינין לא ואתא ר' יוחנן בן נורי למימר דשאר מינים נמי מצטרפין: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) מה שיירתה רב הונא אמר אם אומר אתה שיפון מין כוסמין מצטרף עם החטין שבולת שועל מין שעורין אין מצטרפין עם החטין ר' יוחנן בן נורי אמר שאר המינין מצטרפין זה עם זה אית תנאי תני כל המינין מצטרפין זה עם זה על דעתיה דהך תניא ברא מה בין הנשוך מה בין הבלול א\"ר יודן אבוי דר' מתניה כשחלקן והוסיף עליהן נשוכין חייבין בלולין פטורים פי' כגון קב חטים וקב שעורין שנשכו וחלקן והוסיף על קב חטים רובע חטים ועל של שעורים רובע שעורים דאי נשוך חבור בהן הרי כבר נתחייבו בחלה ומה שהוסיף פטורה כדאמרינן בירושלמי דפרקין דלעיל (הל' ד) שני ישראלים שעשו ב' קבין וחלקן והוסיף זה על שלו וזה על שלו פטורין שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו ובענין זה יש חילוק בין נשוך לבלול דכי קאמר תנא בהא דכל המינים מצטרפין אף בנשוך היינו להחמיר אבל בלול בין להקל בין להחמיר הלכך נשוכין וחלקן והוסיף חייבין בלולים וחלקן והוסיף פטורין מיהו תימה כשהוסיף על מה שכבר נתחייב למה לא יצטרף לחייב את התוספת כמו שפירשתי בפירקין דלעיל גבי שאור שנטל מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לעיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר דמפרש בתוספתא שמביא קמח ממקום אחר ומצרפן לחמש רבעים לחייב עליו לפי חשבון וצריך לומר דהכא איירי כשהפריש חלתו ואח\"כ הוסיף וכן ההיא בשני ישראלים שעשו שני קבין כשהפרישו החלה והיינו דקאמר שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו ע\"י הרמת חלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני קבין.</b> של מין א' מחמשת המינין: \n",
+                "<b>וקב אורז או קב תרומה באמצע.</b> ונושך בזה ובזה אפילו הכי אין שני הקבין של מין אחד מצטרפין ודוקא חולין ותרומה דלאו בני חלה נינהו אין מצטרפין אבל קב שעורים מצטרפין עם ב' קבים חטין: \n",
+                "<b>שכבר נתחייב בחלה.</b> כלומר אע\"ג דהשתא מיהא לאו בר חלה הוא שכבר היה בר חלה מצרף: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב) ניתני אורז ולא ניתני תרומה אילו תנן אורז ולא תנן תרומה וכו' אמרי' תרומה ע\"י שאין נגררת אינו מצטרף כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל (פ\"ג מ\"י) דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה והדר מסיק קב אורז אינו מצרף קב תרומה אינו מצרף קב הנכרי אינו מצרף קב מין אחר מצרף קב אשה אחרת מצרף קב חדש מצרף קב דבר שניטלה תרומתו מצרף ר' בון בר חייא בעי קב חלה מהו שיצטרף תני ר' חלפתא בן שאול קב הקדש מצרף קב חלה אינו מצרף מה בין הקדש ובין חלה הקדש ראוי לפדותו ולחייבו חלה אינה ראוי לפדותה ולחייבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יטול מן האמצע.</b> מקום שנושכין זה בזה ונמצא מפריש מזה ומזה ובירושל' (שם) יאות א\"ר ישמעאל כוסמים וחטין שני מינין הן על ידי שדומה לו אתמר מצטרף חדש וישן לא כל שכן א\"ר הילא טעמא דרבנן כוסמין וחטין שני מינין הן ואין בני אדם טועים לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה אבל חדש וישן מין אחד הוא אם אומר את כן אף הוא סבור לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה כלומר אם היה נוטל מן האמצע [הלכך] צריך להפריש על כל אחת ואחת מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה מחדש על החדש ומישן על הישן: \n",
+                "<b>ר\"ע אומר חלה.</b> דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא דהא לעיל בפ\"ב (מ\"ג) אר\"ע יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין ומפרש בירושלמי ר\"ע מדמי לה לפירות שלא נגמרה מלאכתן עבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה ורבנן מדמו לה לתבואה שלא הביאה שליש עבר והפריש ממנה חלה אינה חלה חזרו לומר אינן דומין לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן שאלו נגמרה מלאכתן ולא לתבואה שלא הביא שליש שאלו הביאו שליש אלא ר\"ע מדמי ליה לאומר הרי זו תרומה על פירות הללו לכשיתלשו ונתלשו ורבנן מדמו לה לאומר הרי זו תרומה על פירות הללו המחוברין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ע פוטר.</b> משום דקסבר מן הקב אי עבד תרומה הרי כבר הורמה חלתו אבל לרבנן דאינה תרומה השתא הוא דחל עלייהו חיוב ונמצא לרבי עקיבא חומרו קולו ולרבנן קולו חומרו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעשות בטהרה.</b> כגון שנילושה בעריבה שהיא טבולת יום ונוטל כדי חלה ולאחר שהפריש כדי חלה אפי' חוזר ונוגע בעיסה וקורא שם אינו חבור בטבול יום ואפילו נשכו כדתנן בריש טבול יום ונמצא העיסה טהורה וחלה טהורה דאין לטבול יום מגע אצל החולין: \n",
+                "<b>עד שתסרח.</b> מפרש בירושלמי (הלכה ג) עד שתסרח מאוכל אדם ודייקינן עלה הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה כלומר בחלת דמאי: \n",
+                "<b>שחלת דמאי ניטלת מטהור על הטמא ושלא מן המוקף.</b> כלומר כמו שהקלו בה הנך קולות כך הקלו בה לתרום מן הרע על היפה ותימה מה היא חלת דמאי אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מע\"ה וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי והא דתנן בפ\"ק דדמאי (משנה ג) חלת עם הארץ והמדומע פטורים מן הדמאי הני מילי בשעם הארץ מפרישה כההיא דסוף הניזקין שעושין לו בטהרה אבל ישראל שלקח תבואה מן השוק ובא להפריש צריך לתקן גם החלה מן המעשרות ור' אושעיא מחלק כן בפ\"ק דדמאי כדפרשי' שם ור' יוחנן פליג התם ואמר היא הדא היא הדא ובפ\"ה דדמאי מוקי מתני' בחלת עם הארץ בעושה בטהרה דכיון דטרח לעשות בטהרה א\"כ תיקן חלתו כדפרשי' שם הלכך בשאר דוכתי מיחייבה חלת דמאי במעשרות והשתא באותו תיקון שמפריש עליה מעשר ותרומת מעשר כגון שהניח להיות מפריש עליה חלות שלו והולך ומפריש עד שתסרח דהקלו חכמים לתרום מן הרע על היפה ומן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף בחלת דמאי אע\"פ שלא הקלו בדמאי עצמו כדמוכח בפ\"ק דחולין (דף ו:) גבי ר' מאיר דאכל עלה של ירק דמוקי לה רבינו תם בדמאי ואמרינן עלה התם דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכי תימא היכי אתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי זימנין דמתרמי הכי כההיא דאמר (דמאי פ\"ג משנה א) מאכילים את העניים דמאי והכהן שאוכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר: \n",
+                "<b>ירושל' </b>(שם) תני תרומת מעשר של דמאי איתא חמי תרומת מעשר של ודאי ניטלת מטהור על הטמא תרומת מעשר של דמאי לא כל שכן א\"ר יוסי בספק תרומה גדולה אנן קיימין ספק הפריש מהן תרומה ספק לא הפריש וכדאתמר (דמאי פרק ה משנה י\"א) מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ואמר מן הדמאי על הדמאי כן אמר רבי שמעון בר בסנא כאן ברוצה לאוכלה כאן ברוצה לשורפה פירוש תני תרומת מעשר של דמאי ברייתא היא דקתני שתרומת מעשר של דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא איתא חמי קושיא היא כלו' בוא וראה איך יתכן זה תרומת מעשר של ודאי ניטלת מן הטהור על הטמא כמו שפירשנו בריש פרק ב' דתרומות ומשני רבי יוסי דהך ברייתא דקתני תרומת מעשר של דמאי לאו דוקא אלא בספק תרומה גדולה דנסתפק על סאה אחת אם הרים ממנו תרומה גדולה או לא והפריש עליו מן הדמאי דהשתא צריך לחזור ולתקן מספק מה שהפריש ומה שחוזר ומפריש יכול לתרום מן הטהור על הטמא דאקילו ביה רבנן משום דאוקי טבל בחזקתו וזהו כעין שפירשנו חלת דמאי דמתני' ושמא ברייתא גופה אמתניתי' קיימא לפרושי בחלת דמאי לאו דוקא ופריך ואמר מן הדמאי על הדמאי כן כלו' מאי איריא מן הודאי על הדמאי לא יאכל עד שיפריש עליו תרומה ומעשר משנה היא בסוף פרק חמישי דדמאי אפילו מדמאי על הדמאי נמי כגון שלקח משני עמי הארץ דאם עישר משל זה על של זה צריך לחזור ולעשר מה שעישר דשמא זה הפריש וזה לא הפריש ומשני כאן ברוצה לאכול אפילו מדמאי על הדמאי אבל ברוצה לשרוף כגון שמן העומד להדליק ואין חושש לאכלו לא החמירו בדמאי על הדמאי ולהוציא עליו תרומת מעשר דבדמאי הקלו: \n",
+                "<b>עוד </b>ירושלמי בפרק שני דערלה (הל' א) רבי יונה בעי ולמה לא תנינן חלת דמאי כגון דתנינא חלת ודאי לא ניתני חלת דמאי והתני תרומה ותרומת מעשר דמאי רבי חנינא בשם שמואל שמע מינה דמאי צריך חלה א\"ל ר' חייא אינו נוטל דמים מן השבט א\"ל כן אמר שמואל שנוטל דמים מן השבט ר' מנא א\"ר יוסי אינו נוטל דמים מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הן כדי ליטול ממנו דמים ר' יוחנן שאל מנא נהיגין אתון מפקין חלה מן דמאי אמר לו כן אמר שמואל אחוי דר' ברכיה בשעת שגזרו על הדמאי רוב עמי הארץ היו מפרישין אותו לתוך בתיהם פירוש ההיא חלת דמאי (#א) בלוקח עיסה או לחם (#ב) מעם הארץ אי חשיב כחלה אי לא [וקשה] מאי בעיין (מתני') מאי מספקת לי' לר' יוחנן מתני' היא ואי משום דהוי' פלוגתא דבית שמאי ובית הלל כדפרשינן בפ\"ה דדמאי (#ג) דבית הלל פוטרי' הא על כורחי' לר' יוחנן פליגי במגבל עיסתו בטהרה דהא איהו מוקי מתני' (#ד) בחלת עם הארץ במגבל עיסתו בטהרה כמו שפירשתי שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחייב פירותיהן.</b> מפרש בירושל' (הל' ד') דקנס קנסן ר' אליעזר ושמא לפי שהיו אריסין לנכרי אי נמי שלא ישתקעו בסוריא: \n",
+                "<b>קולו של רבן גמליאל.</b> דפוטר מן המעשר: \n",
+                "<b>וקולו של ר' אליעזר.</b> דאמר חלה אחת: \n",
+                "<b>וחזרו לנהוג כדברי ר\"ג בשתיהן.</b> משום דאמרי' בפ\"ק דעירובין (דף ו:) אי כב\"ש כקוליהון וכחומריהון אי כב\"ה כקוליהון וכחומריהון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכזיב עד הנהר.</b> אמרינן בירושלמי (שם) אמר רב הונא כיני מתני' מכזיב עד הנהר [מכזיב עד] אמנה היינו אמנה דקרא דקאמר בירושל' (שם) לכשיגיעו גליות לטורי אמנה הן עתידות לומר שירה שנא' (ש\"ה ד) תשורי מראש אמנה כעין משנה זו תנן בפ\"ו דשביעית (משנה א) וכמו שפירשתי שם יש לפרש כאן: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) של אור יש לה שיעור שהיא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור שהיא מדבריהם ויפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהו אומרים וכו' ראינו תרומה טמאה נאכלת מתוך שמפריש שם שתיהן לכשהוא בא לכאן ולכאן הוא נשאל: מן הנהר ועד אמנה ולפנים: \n",
+                "<b>של אור אין לה שיעור מפני שנשרפת ושל כהן יש לה שיעור מפני שנאכלת.</b> וזו וזו מדבריהן מוטב לרבות הנאכלת ולא לרבות הנשרפת ובריש עד כמה (בכורות דף כז.) משמע דכי איכא כהן קטן סגיא בחלה אחת ואכיל לה והוא הדין גדול שטבל לקריו ולפיכך מתני' דהכא בדליכא ור' יוסי ורבנן בחלה קמייתא פליגי ובבעל קרי אבל טמא שרץ דאין טומאה יוצאת עליו מגופו מודו רבנן דלא בעי טבילה וכולה סוגיא דבכורות פרק עד כמה כרבנן דאמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה ואמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואפילו למאן דטומאה יוצא מגופו שריא אי מבטל לה ברוב דאמר התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו ודוקא לכהן שריא על ידי ביטול ברוב ורבה כהן היה כדאמרינן בר\"ה (דף יח.) רבה ואביי מבית עלי קא אתו אבל לזר אסורה וקצת משמע בירושלמי (שם) דלזר נמי מהני ביטול ברוב דאמרינן הורה ר' אבהו בבוצרה שצריכה רוב א\"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות מק' ואינה נאסרת א\"ר זעירא מתני' אמרה כן אפי' אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר בשולחן משמע שרוצה לומר שהכהן והזר מערבין פתן ואוכלין מדמייתי על ביטול אחת באחת והא דדייק מינה בריש כל הבשר (חולין דף קד.) דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה מ\"מ דייק שפיר מדלא גזרינן שמא יאכלו בלא תערובות ומיהו לא משמע כן בגמ' שלנו דנהי דאינה טובלת כדאמר שמואל בפ' עד כמה תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח\"כ מפריש מ\"מ אם הופרשה מדמעת כדמוכח במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סז.) דקאמר תרומת נכרי בחוצה לארץ אינה מדמעת משמע הא דישראל מדמעת ודוקא בשל אור הוא דפליגי ר' יוסי ורבנן והא נמי דאסרינן לזבין ולזבות אשל אור קאי כדמשמע בההוא דבכורות דקאמר ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא אבל שניה לכהן שריא אפי' למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כדאמר התם והדר מפריש חלה אחריתי ואתיא הך סיפא דזבין וזבות כרבנן ובלא טבלי אבל ר' יוסי ורבנן בטמא שרץ ונבילה וסוגיא דבכורות כר' יוסי אבל קשה דבעלי קריין בהדי זבין וזבות נדות ויולדות ובירושל' אלו ניתנין לכל כהן וכו אף ר' יהודה מודה בה חומר הוא בדבר שטומאה יוצאה מגופו ולכאורה טעות סופר הוא ור' יוסי גרסינן במקום ר' יהודה וקאי אאסורה לזבין ולזבות וקמ\"ל דמודה בה ר' יוסי משום דטומאה יוצאה מגופו ולא פליג אלא בטמא שרץ ונבילה ומיהו יש ליישב הגירסא דאניתנין לכל כהן קאי ולהכי מייתי ברישא ההיא דאלו ניתנין לכל כהן משום דאיירי ר\"י בההיא דקתני ר\"י אוסר בביכורים וקמ\"ל דאע\"ג דמחמיר בביכורים בחלת חוצה לארץ מודה דניתנת לכל כהן והא דאמר חומר הוא בדבר שהטומאה יוצאה מגופו מילתא אחריתי היא ואפלוגת' דר' יוסי ורבנן קאי ויש ירושל' שכתוב בו מאי טעמא דרבנן חומר הוא כו' וקצת תימה דלא לישתמיט דלימא תרומת חו\"ל לאור כדקאמר הכא גבי חלה ועוד אמאי לאור ליבטלה ברוב ואי משום דחלה שהוכשרה בלישה נטמאת ולא מהני לה בביטול הא אפי' גבי חמרא קאמר הכי בפ' עד כמה וסתמא בטמא כדאמר התם ועוד דטומאת הגוף חמירא מהני לה ביטול ובירושלמי מזכיר ביטול אפי' לזר כדפרשי' ואי כולה מתני' קאי אשניה דלכהן ניחא טפי ונפרש דהנך ג' ארצות במקומות הסמוכות לא\"י ושל אור נשרפת לעולם אפי' איכא כהן קטן וסוגיא דבכורות בבבל ומקומות הרחוקות ואי איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו סגי בחלה אחת ואפשר דהתם אין שיעור לא לנאכלת ולא לנשרפת כדמשמע לישנא דפ' עד כמה ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא משמע לישנא דשקיל לה היינו ההיא שניתנה לקטן אם היה שם ומדשקיל לה בריש מסא משמע שהוא דבר מועט והא דקאמר התם והדר מפרשת חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה יש להשוות אותו טעם לטעם המפורש בירושלמי שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת ולהאי קרי לה תורת חלה ובאלו מקומות לא נהגו להפריש חלה שניה אפי' במקומות שיש כהן ויש ליתן טעם משום דאין עכשיו בארץ ישראל תרומה נאכלת דכל מה שגזרו משום תרומת ארץ ישראל גזרו ובימי חכמים היו מזין בא\"י כדאמרינן חבריא מדכן בגלילא אבל עכשיו בטלה אפר פרה לא משתכח כהן טהור דאע\"פ שיכולין לטבול לשאר טומאות וגם על טומאת מת הוזהרו מ\"מ אין יכול ליזהר מטומאת כלי מתכות שהיו באהל המת ומטמאים גם הם אחריני באהל דחרב הרי הוא כחלל אף לטמא אחרים באהל כדמוכח בנזיר בפ' כה\"ג (דף נג:) ולא הוזהרו על הכהנים דכל טומאת מת שאין נזיר מגלח עליה [אין] כהן מוזהר עליה ואין נזיר מגלח על טומאת חרב כחלל כדתניא בהדיא בריש תוספתא דאהלות וכתוב בהלכות גדולות בהלכות חלה אמר רבינא הלכך קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או גדול דטביל לקריו עוד כתוב שם וחלה בארץ ישראל אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ומה שלא תיקנו ב' תרומות כמו שתיקנו ב' חלות אמרינן בירושלמי (שם) א\"ר בון בר חייא בעי מדתימר ב' חלות בסוריא דכוותה שתי תרומות בסוריא א\"ר חגי חלה אין אחריה כלום תרומה יש אחריה כלום אם אומר את כן נמצאת תרומה שהוא מפריש טבולה היא למעשר כלומר והוא (ואינו) בא לידי תקלה דסברי תרומה היא ולא יפרישו ממנה מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וכמו כן הוה מצי למימר משום חלה דיאמרו תרומה היא ופטורה מן החלה ואע\"ג דאשכחן בהאשה רבה (דף פט) בדכותיה דאמרינן תרומה ויחזור ויתרום הכא בחששא מועטת נמנעו מלתקן ב' תרומות ולפי אותו לשון שפירשתי דקיימא כולה מתני' אשניה אין להקשות מינה הא דדייק מינה בריש כל הבשר דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה דמכל מקום דייק שפיר: \n",
+                "<b>וניתנת לכל כהן.</b> מפרש בירושלמי (שם) בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ ולא הוי כהאי דלקמיה כמו שאפרש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו ניתנין לכל כהן.</b> לאו לכהן עם הארץ דבפרק הזרוע (חולין דף קל:) משמע הזרוע והלחיים והקיבה אין ניתנין לעם הארץ משפט כתיב בהו המחזיקים בתורת ה' יש לו מנה אלא הכא בחבר אלא דאינו אוכל חוליו בטהרה כההוא דר\"מ בשלהי הניזקין (גיטין דף סא.) ולהכי לא חשיב הכא תרומה ותרומת מעשר ולא אמרו אלא בדבר שיש בו איסור טומאה כגון תרומה ותרומת מעשר דבגבולין אבל בכורים וקדשי המקדש כל מידי דממקדש קאתי לא חשו דטהורי מטהר נפשיה ור' יהודה דאסר בבכורים מפרש בירושלמי (שם) דר' יהודה לטעמיה דאמר בשילהי מסכת בכורים אין נותנין אותו אלא לחבר בטובה: \n",
+                "<b>החרמים </b>לכהונה דכתיב (במדבר י״ח:י״ד) כל חרם בישראל לך יהיה: \n",
+                "<b>והבכורות. </b>בכור בהמה טהורה דאי תם הוא ממקדש קאתי ומטהר נפשיה ואי בעל מום הוא הטמא והטהור יחדו יאכלנו: \n",
+                "<b>ושמן שרפה.</b> שמן תרומה שנטמאת: \n",
+                "<b>ר\"ע מתיר.</b> מפרש בירושלמי (שם) ר\"ע לטעמיה דאמר במסכת מעשר שני פ' שני (מ\"ד) כרשינין כל מעשיהן בטומאה: \n",
+                "<b>וחכמים אוסרים.</b> דחשבי להו אוכל וגזרו על הכהנים שלא יאכילו לבהמתם ואין נותנין אותן לכהן עם הארץ מידי דהוה אשאר תרומה משום דלא זהירי בטומאה ומפרש בירושל' אימתי גזרו על הכרשינין ר' יוסי בר בון אמר בימי רעבון ר' חנינא בשם ר' פנחס בימי דוד אמרינן היא הדא היא הדא כלומר דבימי דוד משום רעב דכתיב (שמואל ב כ״א:א׳) ויהי בימי דוד רעב שלש שנים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איש תקוע.</b> מארץ ישראל היא כדתנן בפרק כל קרבנות (מנחות דף פה:) תקוע אלפא לשמן:  ",
+                "<b>ביתר. </b>שם מקום מחוצה לארץ:  ",
+                "<b>ולא קיבלו הימנו.</b> בירושלמי (הל' ה) תני רבי חייא גזרו עליהן והחזירום למקומם אמר רבי בא בר זבדא אי אפשר לאוכלה אין את יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת. לשורפה אין את יכול שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת. להחזירה למקומם אין את יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה יוצאה מא\"י לחו\"ל כיצד הוא עושה מניחה עד ערב הפסח ושורפה:  ",
+                "<b>הביאו בכורים קודם לעצרת ולא קיבלו.</b> דשתי הלחם איקרו בכורים ותנן במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סח:) העומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש ובירושלמי (שם) פריך אמאי לא קבלו ממנו התנן התם אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר ומשני שנייה היא שהדבר מסוים שלא יקבע הדבר חובה וכמו כן קשה על בן אנטינוס אמאי לא קיבלו ממנו ולא כן תנינן בתמורה בפ' ואלו קדשים (דף כא.) ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייה היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם אי נמי משום דמינכרא מילתא טובא בסוף ואלו קדשים (שם) משני רב חסדא הא רבי ישמעאל הא רבי עקיבא:"
+            ],
+            [
+                "<b>הביא בכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו.</b> מפרש בירושלמי (שם) מפני שלא בצרן מתחלה לכך והא דתנן בפרק בתרא דתרומות (מ\"ג) אין מביאין בכורים משקה אלא מן היוצא מזיתים וענבים ההיא בשבצרן מתחלה לכך:  ",
+                "<b>פסח קטן.</b> פסח שני וקסבר נשים בשני חובה:  ",
+                "<b>והחזירוהו.</b> דסברי רשות ולא רצו שיקבע הדבר ההוא חובה:  ",
+                "<b>וקיבלו ממנו.</b> בירושלמי (שם) פריך תמן תנינן אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ ויביאו הבכורים אמר רבי אושעיא בכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הן מרדפין אחריה לשם כלומר חיישינן שמא יצאו הכהנים שבארץ ישראל לחוץ לארץ בשביל התרומה להביאה שאין על הבעלים להביאה אלא מחלקין אותה לכהנים שבחוצה לארץ אבל בכורים על כרחן מביאן לירושלים:  ",
+                "<b>בפרוודי ירושלים.</b> בפילכי ירושלים. ובפ\"ק דגיטין (ח.) חשיב לה בדברים ששוותה סוריא לארץ ישראל וקצת משמע מכאן:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d8ef7d2167dafdc48571839f30fbc377ef396fa2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,250 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Challah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Challah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>חמשה דברים חייבין בחלה.</b> אמרי' בירושלמי (הל' א) אי כתיב (במדבר ט״ו:י״ט) והיה באכלכם לחם הארץ הייתי אומר כל הדברים יהיו חייבין בחלה ת\"ל מלחם ולא כל לחם אי מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חטים ושעורים בלבד ת\"ל ראשית עריסותיכם ריבה הכל ובשם רבי שמעון נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם האמור בפסח דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה אף לחם שנאמר בחלה דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה ובדקו ומצאו שאין לך בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינים בלבד ושאר כל המינים אינן באין לידי חמץ ומצה אלא לידי סרחון רבי שמעון בר נחמן שמע כולהון מן הדא (ישעיהו כ״ח:כ״ה) ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו ושם חטה אלו חטים שורה זו שבולת שועל ולמה נקראת שורה שהיא עשויה כשורה שעורה אלו שעורים נסמן זה שיפון הכוסמת אלו הכוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם: \n",
+                "<b>ומצטרפין זה עם זה.</b> בבלול איירי כדאמרי' בריש כלאים: \n",
+                "<b>אסורין בחדש.</b> לפני העומר במנחות בפ' א\"ר ישמעאל אמר ריש לקיש אתיא לחם לחם ממצה: \n",
+                "<b>ומלקצור </b>מלפני הפסח א\"ר יוחנן אתיא ראשית ראשית מחלה: \n",
+                "<b>ואם השרישו קודם העומר.</b> במנחות בפ' רבי ישמעאל (מנחות דף ע:) פליגי מאי קודם העומר ר' יונה אמר קודם קצירת העומר ר' יוסי בר' חנינא [אומר] קודם הבאת העומר והאי דמתיר בהשרשה מסיק התם (שם) מדכתיב (שמות כ״ג:ט״ז) אשר תזרע בשדה משעת זריעה דמשמע מדכתיב בשדה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא ידי חובתו.</b> בפ' כל שעה (פסחים דף לה.) דריש ליה מדכתיב (דברים ט״ז:ג׳) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא ידי חובתו בפסח: \n",
+                "<b>נתערב אחד מהן בכל המינים.</b> כגון חמץ בכותח וכל הנהו דתנן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מג.) דמרבינן חמץ ע\"י תערובת: \n",
+                "<b>הנודר מן הדגן.</b> בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) אמרי' דכל דמידגן משמע: \n",
+                "<b>וחייבים בחלה ובמעשר.</b> משום דבעי למיתני אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות ואלו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה תנא הכא וחייבין בחלה ובמעשר הכא הן שוין ולא בשאר דוכתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלקט </b>השכחה והפאה וההפקר דפטורים מן המעשר נפקא בירושל' (הל' ג) מדכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצאו כל אלו שיש לו עמך: \n",
+                "<b>מעשר ראשון שניטלה תרומתו.</b> מפרש בירושלמי (שם) שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה כדר' אבהו בפ' כל שעה (פסחים דף לה:) וחייב בחלה: \n",
+                "<b>ומעשר שני והקדש שנפדו.</b> בעיסה של מעשר שני בירושלמי פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בפ' כל שעה דלר' מאיר פטורים משום דממון גבוה הוא וכתיב (במדבר טו) עריסותיכם ולר' יהודה חייבין אבל בגבולים פטורין אפי' לר' יהודה כדאמר בסוף חלק (סנהדרין קי\"ב:) ומתני' דהכא בגבולים ואפי' כר' יהודה מפרש בירושלמי מעשר שני שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות בד\"א שמירח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל והוא הדין לענין הקדש: \n",
+                "<b>ומותר העומר.</b> שהעומר היה בא מג' סאין ותנן במנחות בפרק רבי ישמעאל דמוציאי' ממנו עשרון שהוא מנופה בי\"ג נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות ור' עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות וטעמא מפרש התם בגמרא וסתם מתני' דהכא דלא כר' עקיבא: \n",
+                "<b>ותבואה שלא הביאה שליש.</b> מפרש בירושלמי (שם) מה טעמא דרבנן נאמר בפסח לחם ונאמר בחלה לחם מה לחם האמור בפסח דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה אף לחם שנאמר בחלה דבר הבא לידי חמץ ומצה כלומר תבואה שלא הביאה שליש נמי באה לידי חמץ ומצה ופטור מן המעשרות כדפרשי' בפ\"ק דמעשרות דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) תבואת זרעך שהוא נזרע ומצמיח וטעמא דרבי אליעזר דפטור מן החלה מפרש בירושלמי (שם) דכתיב (במדבר טו) כתרומת גורן כן תרימו אותה ותרומת גורן פטורה מתבואה שלא הביאה שליש. \n",
+                "<b>ירושל' </b>רב הושעיא שאל לכהנא מנין שחייבין בחלה ופטורה מן המעשרות אמר לו לא תימא לי (תרימו) וכן תרימו חזר ואמר מי\"ד מה י\"ד חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות אף אלו חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות פירש רב הושעיא היה תמיה לכל הני דתנן אמאי לא פטירי מן החלה כמו מן המעשרות והשיב לו כהנא לא תימא לי כלומר לא תיקשי לי ממה דכתיב (שם) כתרומת גורן כן תרימו אותה [חזר ואמר] דיש ללמוד מז' שכיבשו וז' שחילקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר כדאיתא בסוף יוצא דופן (נדה דף מז.): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אורז ודוחן פרגין ושומשמין.</b> פירשתי בפ\"ב (מ\"ז) דשביעית: \n",
+                "<b>פחות מה' רבעים בתבואה.</b> שנמדדה בעודה תבואה ומיהו אין נראה דהא בקמח מודדו כדתנן חמשת רבעים קמח אלא נקט תבואה כלומר אף בתבואה פטורה פחות מה' רבעים וברובע הקב איירי ודוקא פחות אבל מצומצמין חייבין: \n",
+                "<b>סופגגין </b>כספוג עשויה א\"נ רקיקין דקין מלשון רקיקי מצות (שמות כ״ט:ב׳) תרגום אספוגין: \n",
+                "<b>והדובשנין. </b>מטוגנין בדבש: \n",
+                "<b>אסקריטין. </b>צפיחית (שם טז) תרגום אסקריטין עיסתו רכה מאד וכולם מין לחם: \n",
+                "<b>וחלת המשרת.</b> בפסחים (דף לז.) אמר ריב\"ל זה חלוט של בעלי בתים אינו נעשה כתיקון לחם של שאר אדם דמתוך עושרן חולטין אותן במחבת ופליגי התם דאמר ר\"ל מעשה אילפס הן ופטורים דקא סבר אין לחם אלא האפוי בתנור ור' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה ובספרי זוטא תניא מלחם הארץ ולא כל לחם פרט למבושל וסופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת מחבת (ויקרא א) תרגום מסריתא: \n",
+                "<b>והמדומע. </b>תרומה שנפלה לפחות מק' חולין אבל נפלה לתוך ק' חולין הכל חולין וחייבין בחלה וטעמא דמדומע משום דתרימו תרומה כתיב ולא שכבר נתרמה וקסבר האי תנא חלה בזמן הזה דרבנן כדאמר בשילהי יוצא דופן דאי מדאורייתא לא אתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא ובירושל' (הל' ג) אמרי' כהנא שאל לשמואל לא מסתברא כההן מדומע דתנינן הכא שרובו תרומה אמר ליה אוף אנא סבר כן אלא כד תיסק לארעא דישראל שאל לה כד סליק שמע רב אסי בשם ר' יוחנן אפי' סאה אחת שנפלה לתוך צ\"ט חולין ומשמע שם במסקנא דמדומע פטור מן החלה היינו כשאין מן החולין ה' רבעים דאם נתערב סאה תרומה בצ\"ט של חולין ולקח מהן ה' רבעים קמח וגלגלן נמצא אחד מק' שבהן תרומה ולכך פטורה מן החלה אבל אם אחר שתסיר אחד מק' נשתיירו עדיין ה' רבעים לפי חשבון תרומה שנתערבה נתחייבת בחלה: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) העושה עיסה מן הטבל חלה חייבת בתרומה ותרומה חייבת בחלה מנין שחייבת חלה בתרומה ר' יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב חלה תרימו תרומה מחלה תרימו תרומה מנין שתרומה חייבת בחלה מן קושייה פתרון הדין קרא מאותה שכתב בה ראשית תרימו חלה פי' תרומה חייבת בחלה אף ע\"ג דמדומע פטור מחלה ה\"מ בשנילושה אחריהן אבל הכא שנילושה קודם שקרא עליו שם תרומה חייבת בחלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תחלתה עיסה וסופה סופגנין.</b> פעמים שאדם לש עיסה ונמלך ועושה אותה סופגנין:  ",
+                "<b>קנובקאות </b>לא איתפרש ובירושל' (שם) משמע דרגילין להחזירה לסולתה ושמא הן כעין עוגות של יונקי שדים שמחזירין לסולתם לעשות להם חליבה:  ",
+                "<b>ירושל' </b>(שם) א\"ר יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח [רשב\"ל אומר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואין אומרים עליו המוציא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח] א\"ל ר\"י ובלבד ע\"י משקה מתני' פליגי על ר\"י הסופגנין והדובשנין והאסקריטין פטורין מן החלה פתר לה בסופגנין שנעשו בחמה דתני' יוצאין בסופגנין שנעשו באור ואין יוצאין בסופגנין שנעשו בחמה וסופגנין שנעשו באור לית הדא פליגא על ר\"ל פתר לה בשהי' האור מהלך מן הצד משמע בה דר\"י מודה לר\"ל דעל ידי האור נמי פטורין היכא דאיכא משקין בהדיה ומשמע נמי דברכת המוציא תלויה בחלה וכל דבר שבלילתו קשה אפי' בישלו במשקין היינו בתחלתו עיסה וסופו סופגנין ומברך עליו המוציא וטעון נטילת ידים ובה\"מ וכן תחלת בלילתו רכה וסופו על ידי האור בלא משקה עד שתהיה בלילתו רכה וסופו באור ע\"י משקה ותדע דבפ' כל שעה (פסחים דף לז.) פטרי' חלוע ואשישה משום דהויא לה מצה עשירה ולאו מטעם דלא חשיב לחם וחלת המשרת דמתני' דהיינו של בעלי בתים דבלילתו רכה ומיהו נראה דעיסה גמורה נמי פטור כדמוכח בפ' כיצד מברכין (ברכות דף לז:) דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מחלה ופריך והתניא חייב ומשני התם כדתני טעמא רי\"א מעשיה מוכיחין עליה עשאה כעבין חייבת כלמודין פטורה ופירש שם בקונטרס עשוי לכותח שנאפה בחמה כעבין ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי אדעתי' דללחם עשויה כלימודין כנסרין בעלמא שלא הקפיד על עריכתו ודומה לו במ\"ק (דף יב.) עושין לו למודין לוחות לבור של יין לכסותו אלמא אף ע\"ג דמשעת גלגול קאתי חיוב חלה כיון דגלגל אדעתא לאפות בחמה מפטרה דסופו לבטל מתורת לחם מדמחלק בין למודין לכעבין משום דכעבין מחלפין בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח אבל למודין מעשי' מוכיחין עליה ולא אתי לאיחלופי ועוד דבעשאה כעבין הוא דאיכא למיגזר שמא מימלך כדאמר בירושל' אבל לענין למודין לאו אורחי' למימלך ובעבין נמי לא מחייבי אלא היכא דשקיל מינה חררה קטנה ואפי' לש ואכל דאסר בלא חלה דלמא מימלך אכולה עיסה אבל היכא דנעשה לכותח פטורה והכי איתא בירושלמי (הל' ז) עיסת כותח חייבת בחלה שמא תימלך לעשותה חררה לבנה ועל כורחך כדי שלא תיקשי ההיא דברכות צ\"ל כדפרישית דשקלה פורתא ואופה באור דחיישי' שמא תימלך ליקח כשיעור ומתני' דתחלת' עיסה וסופה סופגנין היינו בנמלך כדפרשי' במתני' אבל תחלתה עיסה לעשות סופגנין פטורה ואמרי' נמי חדא איתתא שאלה לר' מנא כגון דאנא בעינא מיעבדהאיצוות איטרי [דינסבנה תהא] פטורה מן החלה א\"ל אסור שמא תימלך לעשות עיסה דאצוות היא עיסה עריסותיכם תרגום אצוותיכון וההיא איתתא לשה עיסתה לעשותה איטרי והוא כעין סופגנין ואסקריטין דפטורים ואיבעיא ליה באותו מקצת שרגילה לקחת לאפות שלא כדרך איטרי אי יכולה לאכלה בלא חלה דלית ביה כשיעור ואסר לה שמא תימלך על כולה או על כדי חיוב חלה ועיסה העשויה לכותח נמי אם לוקח ממנה עוגה קטנה לאפות באור היתה כולה מתחייב משום גזירה זו דשמא תימלך על כולה א\"ר מנא צריכין אנן מכרזין אילין דעבדין עביצין ואינון עבדין ליה פחות מכשיעור ואינהו סברי שהיא פטורה והיא חייבת והיא מטעם גזירה כדפרשי' ודוקא היכא דאפיה מינה קצת דגזירה משום ההיא פורתא שמא תימלך על כולה אבל אי שביק כולה פטורה ורב פליג התם דאמר עיסת כותח חייבת בחלה א\"ר בון שמא תימלך לעשותה חררה לבנה משמע דאפי' לא שקלה מינה כלל חייבת גזירה שמא תימלך והגמרא שלנו לית ליה דרב דפטרי' עיסת כותח ולא חיישי' שמא תימלך אי נמי רב איירי בשעשאה כעבין דזה שייך לחייב משום גזירה שמא תימלך והא דאמרי' בירושלמי בקנובקאות דמתני' דחייבת דאצטריך שלא תאמר (וכן עיסת כותח אם לקחה ממנה פחות מכשיעור לאפות באור חייב שמא תימלך לעשות ממנה חררה לבנה ויש באותה חררה כדי חיוב חלה ונתחייב עמו והא דקאמר בירושלמי (שם) בקנובקאות דמתני' חייבת איצטריך שלא תאמר) הואיל ועתיד להחזירה לסולתה תהא פטורה מן החלה ההיא לאחר גמר אפייתה רגילה להחזירה לסולתה עוד א\"ר יוחנן בירושלמי (הל' ה) העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה ומתוך הסברא כ\"ש עושה עיסה על מנת לעשותה סופגנין אע\"ג דלכאורה משמע בירושלמי (שם) דריש לקיש קאמר לה טעות סופר הוא כמו שאפרש ולא גזר ר' יוחנן דלמא מימלך אלא בנחתום משום דתלוי בדעת לקוחות כמו שאפרש לקמן אפילו לפי טעות על כורחין קיבלה ר' יוחנן כדאמר בירושלמי בריש פ' בתרא (הל' א) יש דברים שהן חיבור בטבול יום ואינה חבור בחלה דתנינן תמן בטבול יום פרק ב' (מ\"ה) בשר הקודש שקרם עליו הקיפה נגע טבול יום בקיפה חתיכות מותרות והקיפה חיבור ואין סופו לחתכו ואין חיבור לחלה דא\"ר יוחנן העושה עיסה ע\"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה ומחלות תודה יש ראיה לפי מה שאפרש בבבא שאחר זו והא דאמרי' בפ' כ\"מ (דף לז:) גבי אוכל מנחות בירושלים דמברך עליה המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנת בשמן ונתבטלה מתורת לחם אלא בדסולת או במאפה תנור אי נמי בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו והראשון נראה דריש לקיש דפטר כל שהאור מהלך תחתיו לא איירי בכל המנחות ועוד ראיה דאין מברכין המוציא על דבר שנתבשל במשקין דההיא דסוף פ' כל שעה דא\"ר יוסי דאין יוצאין ברקיק המבושל אע\"פ שלא נמחה שהבישול מבטלו מתורת לחם כדמוכח התם אע\"ג דר\"מ פליג עליה קיי\"ל כר' יוסי וכיון דלאו לחם הוא אין מברכין עליו המוציא וחביצה דכיצד מברכין שלא נתבשל והא דתניא התם הכוסס חטה מברך עליו בפה\"א טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף מברך עליו ג' ברכות ההיא ר\"מ היא דלא אתי בישול מבטל לה לאפיי' ושמואל קאמר התם שלקות מברכין עליו שהכל מוקי לה כר' יוסי:  "
+            ],
+            [
+                "<b>המעיסה </b>בפ' כל שעה (פסחים ד' לז:) תניא המעיסה קמח ע\"ג מוגלשין החליטה מוגלשין על גבי קמח מוגלשין הם מים רותחין ואמרי' התם מאי שנא החליטה ומאי שנא המעיסה ואמרי' אמר ריב\"ל כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ותברא מי ששנה זו לא שנה זו כלומר מאן דמחייב מחייב בתרוייהו ומאן דפטר פטר בתרוייהו: \n",
+                "<b>עשאן לעצמו.</b> לתודתו ולנזירתו פטור מן החלה כדאמר במנחות בפ' ר' ישמעאל (מנחות דף סו:) דגלגול הקדש פטור דכתיב עריסותיכם ולא עיסת הקדש ואע\"ג דלא קדשי אלא בשחיטת הזבח הני מילי קדושת הגוף ועוד אפי' לא קדשי כלל פטירי כיון דגלגלן לקדשן מידי דהוי אלמכור בשוק אי לאו דתלוי בדעת לקוחות: \n",
+                "<b>למכור בשוק.</b> לצרכי תודה ונזירות חייב מפרש בירושלמי לא בדעתו הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לקוחות שיקנו ודמיא להא דאמרי' בפ' כל שעה דעשאן לעצמו אין יוצא בהן ידי חובתו [בפסח] למכור בשוק יוצא בהן דכל לשוק אימלוכי אימליך אי מזביננא מוטב ואי לא איפוק בה אלא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעשה שאור לחלק.</b> כדי חיוב חלה עשה בבת אחת אלא שדעתו לחלק לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור ופליגא בירושלמי (הל' ה) אי נחתום דוקא אי לא: \n",
+                "<b>ונשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור.</b> ובין כלן יש כשיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ירושל' (שם) הממרח כריו של חברו שלא מדעתו ר' יוחנן אמר נטבל ריש לקיש אמר לא נטבל מתיב רבי יוחנן (לריש לקיש) והתנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין באחת מהן כשיעור פטור בחלה ואין בשל כולהון כשיעור בתמיה לומר לא נטבל וטעות סופר בירושלמי [ובסוף מעשרות ג\"כ הוא שנוי] וקאמר ר' יוחנן בעושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה כדמשני הכא א\"ל שנייא היא שכן העושה עיסה לחלקה בצק פטורה מן החלה א\"ל והתנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה א\"ל לא תשיבני נחתום נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לא יחלק אם ימצא קונין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסת</b> כלבים מפרש בירושלמי (שם) כל שעירב בה מורסן ופעמים שמתערב כל כך דלא חזיא לרועי': \n",
+                "<b>חייבת בחלה.</b> דכי חזיא לרועים לחם קרינא ביה: \n",
+                "<b>ומערבין בה.</b> עירובי חצירות להוציא מבתים לחצר: \n",
+                "<b>ומשתתפין בה.</b> שיתופי מבוי שב' חצרות פתוחות לו וכל חצר שבגמרא לפני הבתים הן ויוצאין דרך חצר למבוי ומן המבוי לרשות הרבים: \n",
+                "<b>ומברכין עליה.</b> המוציא: \n",
+                "<b>ומזמנין. </b>ברכת הזימון: \n",
+                "<b>ונאפת ביום טוב.</b> משום חלק הרועים ומוקי לה בפ\"ב דביצה (דף כא:) כגון דאית ליה נבילה דודאי אפשר לפייסן בנבילה הא לאו הכי אסור משום דכתיב לכם ולא לעכו\"ם לכם ולא לכלבים ובירושלמי (שם) מוקי לה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר בפ' ב' דביצה (דף טז.) ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא: \n",
+                "<b>ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח.</b> בליל ראשון שהוא חובה דכתיב (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות ושאר הימים אינו חובה לאכול מצה אלא שלא יאכל חמץ: \n",
+                "<b>אינה חייבת בחלה.</b> בספרי זוטא דריש לה מדכתב עריסותיכם שלכם חייבת ושל כלב אינה חייבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייבין עליה מיתה וחומש.</b> זר האוכלן מזיד חייב מיתה בידי שמים דכתיב בתרומה ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב) וחלה איקרי תרומה: \n",
+                "<b>וחומש. </b>בשוגג קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: \n",
+                "<b>ואסורים לזרים.</b> בפ' ב' דבכורים (מי\"ו) תנן כי הא מתני' ומייתינן לה בהערל (דף עג) והתם ניחא דאע\"ג דתנא חייבין עליהן מיתה תנא ואסורה לזרים משום דבעי למיתני הרי [אלו] בתרומה ובכורים מה שאין כן במעשר דשרי לזר ואפי' איסורא ליכא אבל הכא קשה ועלה דההיא מפרש בירושל' (הל' א) מתני' מסייע לר' יוחנן דאסורה לזרים פתר לה פחות מכשיעור כלומר לר' יוחנן דאמר בפ' בתרא דיומא (דף עג:) חצי שיעור אסור מן התורה ויתכן האי שינוי' במתני' דהכא: \n",
+                "<b>והן נכסי כהן.</b> כדאמרי' בפ' הזרוע גבי ביכורים והן נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה: \n",
+                "<b>וטעונין רחיצת ידים.</b> אפילו לאכילה דפירי כדאמרי' בסוף אין דורשין (חגיגה ד' יח:) דלאכילה דנהמא אפי' מעשר נמי בעי: \n",
+                "<b>והערב שמש.</b> כדדרשי' בהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה: \n",
+                "<b>ואינו נוטל מן הטהור על הטמא.</b> כדתנן בפ\"ב (מ\"א) דתרומות ושם פירשתי הטעם: \n",
+                "<b>אלא מן המוקף.</b> עיסה בנגיעה ושאר דברים בלא נגיעה אלא שיהיו במקום אחד כדפרשי' בסוף פ\"ג דמעשר שני: \n",
+                "<b>מן הדבר הגמור.</b> מפירות שנגמרה מלאכתן וחלה משתתגלגל העיסה: \n",
+                "<b>עד שישייר מקצת.</b> דחלה ותרומה כתיב בהו ראשית ששיריה ניכרים כדאיתא בפ' ראשית הגז (חולין דף קלו:): \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חייבין בחלה.</b> משמע בין ר' אליעזר בין ר' עקיבא מודו ואמרי' בירושלמי (הל' א) תני זו דברי ר\"מ אבל ר\"י אומר פירות חו\"ל שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר ור' עקיבא מחייב מה טעם דר' אליעזר והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר ט״ו:י״ח) ולא מלחם חוצה לארץ מה טעם דר\"ע הארץ אשר אני מביא אתכם שמה (שם) שמה אתם חייבים בין בפירות חוצה לארץ בין בפירות הארץ ואמרי' התם דהשיב ר\"ע לר\"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמחין ובציקות דאינון חייבין בחלה ולאו גידולי פטור הן והוא מקבל מיניה כלומר קיבל ר\"א תשובתו והא דפטר ר\"ע יצאו מיכן לשם דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים ואי אתם חייבים בחוצה לארץ וא\"ת היאך ר\"ע מחייב בבציקות שמצאו והלא נכרי פוטר אפילו לאחר שנכנסו לארץ יש לומר דר\"ע לטעמיה דאמר לקמן בפרק ג' (מ\"ו) הכל הולך אחר הקרימה בתנור דאין גלגול נכרי פוטר אלא קרימת תנור פוטרת ובירושלמי (שם) מתמה למה קיבל ר' אליעזר תשובתו של רבי עקיבא דאמר ר' יוסי ותמיה' אני היאך ר\"ע מיתב קומי ר' אליעזר והוא מקבל מיניה תמן עד שלא נכנסו לארץ למפרע ירשו דאמר ר' דוסתי בשם ר' שמואל בר נחמן לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי שכבר נתתי: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש אמר ליה למה לא עד כדון לחה אפי' יבשה אמר ליה ואפי' יבשה אפי' קצורה מעתה אפי' חטין בעליה כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח א\"ר יונה מן דנפקיה תהי בי דלא אמרינן ליה שנייה היא שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה על דעתיה דרבי יונה דאמר מצות עשה דוחה לא תעשה אף ע\"פ שאינה כתובה בצידה ניחא על דעתיה דר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה ממה שהיו תגרין נכרים מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י\"ד שנה נאמרו ז' שכיבשו וז' שחילקו התיב ר' בון בר כהנא והכתיב (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ולא בחמשה עשר התיב רבי אליעזר בר יוסי קומי ר' דוסא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לא בחמשה עשר יצאו פי' לחה חדשה יבשה ישנה משל אשתקד סבר דכולהו אסורין קודם לעומר דהשתא ותימה גדול למה לא התירן העומר של אשתקד ושמא דלא חל איסור חדש עד השתא וגם לא קרב העומר במדבר דביאה כתיב ביה ואז נאסר הכל אפי' ישן ולא היה להם ממה לאכול וקאמר ר' יונה דאתי עשה דמצה ודחי לא תעשה דחדש ור' יוסי פליג וקסבר דלא דחי משום דאין כתיב בצידו ומשני דאכלו מצה ממה שתגרי נכרים מוכרין להם כרבי ישמעאל דלא נאסרו עד לאחר ירושה וישיבה ורבי בון פריך היאך אכלו מצה מן החדש הכתיב ממחרת הפסח דהיינו י\"ו ור' אליעזר בר' יוסי משני דאשכחן דקרי לט\"ו מחרת הפסח וסוגיא דפ\"ק דקידושין (דף לז:) דאמר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקרוב עומר והדר אכול קסבר דלחמשה עשר קרי ליה מחרת הפסח מ\"מ האי קרא (שם) דויאכלו מצות וקלוי בי\"ו איירי מדכתיב קלי משמע לפי שעומר התיר חדש כדאשכחן דכתיב ולחם וקלי וכרמל וקרי לט\"ו מחרת הפסח לפי שהוא מחרת שחיטת פסח ולי\"ו נמי קרי מחרת פסח לפי שהוא מחרת לאכילתו שהפסח נשחט בי\"ד ונאכל בליל ט\"ו ורבי יוסי דירושלמי פליג אכוליה גמרא דקיימא לן דאתי עשה ודוחה לא תעשה אע\"פ שאינו כתוב בצידו ותיקשי ליה מתני' דפ\"ב דיבמות (דף כ) דאיסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת ואפי' מתיבמת היתה אי לאו דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וי\"ל דסבר ר' יוסי דהאי דחליצה כדבעי למימר בגמ' דרבי רחמנא יבמתו דיש לך אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ועוד יש לפרש דקרי אין כתוב בצידו ממה שלא נצטוו יחד ממצה וחדש דמצה במצרים וחדש בביאתן לארץ אבל קשה קצת ללישנא דגרסי' בפ' ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלב:) ימול בשר ערלתו אע\"פ שיש שם בהרת ימול דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דמילה קדמה ללאו דקוצץ בהרתו ושמא היה מפרש דהיינו או אינו דקאמר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבא בספינה.</b> וזרעו בספינה וצמח ובנקובה מיירי כדמוכח בפ' א' דגיטין (דף ז:) דאמר עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן ואין המים נכנסין לתוכה שרגבי אדמה כנגד הנקב וסותמין אותו ובקונטרס פי' שם דבספינה של חרס איירי דאינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדמוכח במנחות (דף פד:) ופירושו מגומגם דהא [סתם] עציץ של חרס [הוא] כדאמר בגיטין (דף כא:) כתבו על חרס של עציץ נקוב ואפי' הכי בעי נקיבה כדאמרי' עציץ נקוב על גבי יתידות ובסוף המצניע (שבת דף צה:) דאמר רבא ה' מדות בכלי חרס וההיא דפרק כל הקרבנות (דף פד:) דמשני גבי עציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס יש לפרש שם דבשל עץ לא מהניא נקובה אבל בשל חרס מהניא נקובה אי נמי איפכא אידי ואידי בשאינה נקובה ושל חרס בעינא נקובה אבל של עץ לא בעי מתוך שהוא מלחלח יותר מן החרס שהוא יבש ובירושלמי בפרק א' דערלה משמע דחרס לא בעי נקיבה לאילן ולזרעים בעי נקיבה וזה לשון הירושלמי (הל' ב) רבי יצחק בן חקולא בשם חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשין מפעפעין אותן רבי יונה מפיק לישניה כלי חרס עומד בפני שרשים רבי יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן הנקוב הוא אצל זרעים. פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע (חולין דף צז.) שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת מפיק לישניה כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן. נטע בו דלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א\"נ דלעת כאילן חשיב: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה אימתי.</b> האי אימתי דר' יהודה לאו לפרש היא כדמוכח בפ\"ק דגיטין דפליגי: \n",
+                "<b>גוששת.</b> נגררת בקרקע שאין המים עמוקים: \n",
+                "<b>עיסה שנילושה במי פירות.</b> אגב גררא פירשתי בפרק קמא דטבול יום [תוספתא] גר' בפ\"ג עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות ואמרי' עלה בירושלמי (הלכה א) רבי יוסי ברבי חנינא אמר דרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא היא דתנן רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא משם רבי יהושע פסל את כולה ר\"ע אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו ר\"ל אמר מה פליגא בשהוכשרה ולבסוף נילושה שמי פירות מחברים להכשיר אבל אם נילושה ואח\"כ הוכשר אין מי פירות מחברין להכשיר רבי חייא בשם ר' יוחנן אמר דברי הכל היא אע\"ג דר\"ע אמר תמן אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הכא שמי פירות מחברין לחלה רבי חייא בר בא אמר ריב\"ל אין מחבר מכולן אלא ז' משקין בלבד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקוצה חלתה ערומה.</b> מברכת להפריש חלה מן העיסה ואע\"פ שמזכרת שם שמים דכיון שיושבת מתכסת ערותה ערומה בין יריכה אבל האיש ביציו וגידיו בולטין ומדקדק בירושלמי (שם) הדה אמרה עגבות אין בהן משום ערוה הדה איתמר לברכה אבל להביט אפי' כל שהוא אסור כדתניא המסתכל בעקיבה כמסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה ובפרק מי שמתו (ברכות דף כד.) מוקי לה כגון שהיו פניה טוחות בקרקע כלומר דבוקות ומכוסות בקרקע: \n",
+                "<b>מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה.</b> מפרש בירושלמי (הל' ב) עד ד' מילין יעשנה בטהרה יותר מד' מילין יעשנה בטומאה ומסיק היכא דנהרא מפסיק כמי שיש שם ד' מילין דעד ד' מילין יש לו לטרוח הגבל להפריש חלה בטהרה טפי לא: \n",
+                "<b>אלא יעשנה עיסה של קב.</b> שאין בה שיעור חלה: \n",
+                "<b>ורבי </b>עקיבא סבר טוב שיפריש חלה בטומאה ואל יפטור עיסתו מחלה דקורא שם חלה לטמאה כמו לטהורה אבל עיסה פטורה אין לשמים חלק בה ואית ספרים דגרסי לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם אבל קבים אין בהם חלק לשם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה עיסתו קבים.</b> [כל] קב בפני עצמו ושיעור חלה חמש רבעים: \n",
+                "<b>עד שישוכו.</b> שדבוקות זו בזו דאם בא להפרידן נתלש מזו לזו כדתניא בתוספתא דטהרות (פ\"א) איזהו הנשוך התולש ממנו משהו: \n",
+                "<b> אף הרודה ונותן לסל.</b> בפ\"ק דנדה (דף ח.) פסק הלכה כרבי אליעזר ומדתני אף משמע דרבי אליעזר לא בעי נשיכה ותימה דאמרי' בפ' אלו עוברין (פסחים דף מח:) אהא דרבי אליעזר לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו בזו אבל כעבין לא ואי לא הוה גרסינן אף במילתיה דרבי אליעזר ניחא דבעי רבי אליעזר תרתי צירוף סל עם נשיכה ואי גרסינן אף יש לפרש דתנא קמא בעי נשיכה בעודו עיסה לפי שראויה להתחבר ולעשות ככר אחד אבל עשה ב' ככרות ונתנן בסל או בתנור אי נשכו זו בזו לא סגי בהכי לתנא קמא ולרבי אליעזר מהני ופליגא בירושלמי (שם) אית תנאי תני הסל מצרפן ואין התנור מצרף ואית תנאי תני תנור מצרף ואין הסל מצרף והיינו פלוגתא דר\"א ור' יהושע דפרק אלו עוברין ומסיק נשכו כאן וכאן מצרף לא נשכו כאן וכאן אינו מצרף מתני' כגון אילו ריפתא דבבל והיינו ככרות של בע\"ה ומסיק בפרק אלו עוברין אפי' כעבין ונראה אע\"ג דמהני סל לצירוף להתחייב בחלה היכא דלש פחות משיעור מ\"מ לענין מוקף לא מהני צירוף סל דהא ר' אליעזר הוא דאמר בסוף פירקי' ומייתי לה בפרק כשם ניטלת מן הטהור על הטמא דנוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף ולמה דוחק לעשות כן יניח אותו כדי חלה בכלי שהעיסה בתוכו ולא יגע אלא ודאי בהכי לא חשיב מוקף אף על פי שמצרף להתחייב ועוד יש לפרש דאפי' להתחייב לא מצרף אלא אם כן נגע ולא אתא ר' אליעזר אלא לאפוקי דלא בעינן נשיכה ומיהו לא יתכן מדקתני סל מצרפן ולא קתני מחברן כדדייקינן בהקומץ רבה (דף כד.) גבי עשרון שחלקו והניחו בביסא ולמאן דאמר לא שנו אלא ככרות של בעל הבית שנושכות זו בזו קשה קצת ושמא לא היה מדקדק בין מצרפן למחברן כבני ר' חייא דמנחות והא דתנן לקמן בפ' בתרא (מ\"א) שתי נשים שעשו קבים ונגעו זה בזה אפי' הן ממין אחד פטורין ובזמן שהן של אשה א' מין במינו חייב אותה נגיעה היינו נשיכה למאן דאית ליה או צירוף ס' למאן דאית ליה ועוד יש לפרש דאפילו תמצא לומר דלענין מוקף מועיל צירוף סל בלא נגיעה לא היה יכול לעשות כן במתניתין דטמאה וטהורה מקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף [כדאיתא בירושלמי (הלכה ג) דפרקין דבר שהוא מקפיד על תערובתן אין הסל מצרפו] עיסה טהורה ועיסה טמאה עשו אותה כדבר שהוא מקפיד על תערובתן בעיסה תחלה אבל בעיסה שניה אין לשני מגע אצל הטבל ובדבר שאין מקפיד על תערובתו אפילו כלי לא בעינן כדפרשי' בפ\"ג דמעשר שני ולא הזכיר כאן צירוף כלי אלא לאשמעי' דאפי' כלי אין מועיל בדבר שמקפיד על תערובתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינה חלה.</b> דראשית עריסותיכם כתיב ואף על פי שתרומה ומעשר קדשי בשיבולין התם רבי קרא כדפרשי' בסוף פ\"ק דתרומות (מ\"י): \n",
+                "<b>וגזל ביד כהן.</b> שלקחה מישראל שעל מנת כן נתנה ישראל שתהא עיסתו פטורה מן החלה והרי אינה פטורה ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מו:) מייתי לה גבי פלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו: \n",
+                "<b>העיסה עצמה.</b> שעשה ישראל מן הקמח הנשאר ומקמח שבא ליד כהן בתורת חלה אם יש בו כשיעור ה' רבעים קמח כדתנן לקמן (מ\"ו): \n",
+                "<b>ואסורה לזרים.</b> כל הקמח שבא ליד כהן חומרא בעלמא: \n",
+                "<b>קפשה. </b>חטפה ואכלה: \n",
+                "<b>קלקל לעצמו.</b> מפרש בירושלמי (שם) קלקל לעצמו דאכלה דאיענש ותיקן לאחרים דאינון אכלי ותלו ביה אית תנאי תנו תיקן לעצמו דמ\"מ אכלה וקלקל לאחרים דאינון סברין שהיא פטורה והיא חייבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ה' רבעים קמח.</b> בסוף כלל גדול (שבת דף עו:) גרסינן בכל הספרים ה' רבעים קמח ועוד ופלוגתא דתנאי היא בפ\"ק דשבת (דף טו.) ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מח.): \n",
+                "<b>הם ושאורן.</b> ושאור שלהן: \n",
+                "<b>וסובן ומורסנן.</b> מצטרפין עם הקמח לה' רבעים ובסוף כלל גדול מפרש טעמא שכן עני אוכל פתו מעיסה בלוסה: \n",
+                "<b>וחזר לתוכן הרי אלו פטורין.</b> מפרש בירושל' (שם) אמר ר' יוחנן דרך עיסה שנו כאן מכיון שנטל מורסן מתוכן וחזר לתוכן אין זו דרך עיסה תנן בפ\"ק דעדיות (מ\"ב) ומייתינן לה בפ\"ק דשבת (דף טו.) שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבת בחלה משהגדילו המדות אמרו ה' רבעים קמח חייבת בחלה ר' יוסי אומר ה' פטורה ה' ועוד חייבת ואומר ר\"ת דשמאי משער למדת בעל הבית ובית הלל למדת נחתום דחלה לא נתנה בו תורה שיעור ותנן בפירקין (מ\"ז) דבעל הבית מפריש אחד מכ\"ד והקב הוא כ\"ד ביצים ונמצאת חלתו כביצה דאיכא בו כדי נתינת כהן והלל אומר מקביים למדת נחתום שנותן אחד ממ\"ח דהיינו כביצה מב' קבין אבל פחות מכביצה לא חזי לנתינה וצריך לומר לפי' זה דמדאורייתא השיעור גדול יותר ואחמור רבנן בהנך שיעורין דכל זה אינו אלא סברות בעלמא ויש מפרשים דטעמא דהלל משום דעומר עשירית האיפה עישור [מלבר] ב' קבין מג' סאין שהן י\"ח קבין ושמאי סבר דאחציו של עומר משערין לפי שהיה נחלק לשתי סעודות אחת שחרית ואחת בין הערבים להכי קאמר מקב חלה ורבנן דאמרי מקב ומחצה היינו ירושלמית דהוסיפו שתות שהן ז' ועוד מדבריות דקסברי עשירית האיפה מלגיו ועולה העישור של י\"ח קבין ז' רבעים וביצה וחומש ביצה וכשבאו לירושלים שהוסיפו שתות נכנסו בקב ומחצה דהיינו ששה לוגין וכשבאו לציפורי חזרו והוסיפו שתות ונעשו ה' לוגין דהיינו ה' רבעים ור\"י דבעי חמש ועוד קסבר דראשית עריסותיכם דהיינו עיסת מדבר בעינן שישאר שיעור עיסה מדברית לאחר שהורמה חלתה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני אמר ר' יהודה מפני מה אמרו בעל הבית אחד מכ\"ד מפני שעינו יפה בעיסתו ונחתום עינו רעה בעיסתו וחכמים אומרים לא משום זה אלא בעל הבית עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן והתנן העושה עיסה למשתה בנו אחד מכ\"ד שלא לחלוק בעיסת בעל הבית והתנן וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק ממ\"ח בשעה שהיא עושה לביתה עינה יפה בעיסתה בשעה שהיא עושה למכור עינה רעה בעיסתה: \n",
+                "<b>שוגגת או אנוסה אחד ממ\"ח.</b> משום דחלתה לא חזיא לאכילה ואמרינן בירושלמי (שם) אמר רבי מתניה בלמודה להיות מפריש אחד מכ\"ד כיון דרגילה להפריש כדינה הקילו עליה בנטמאת בשגגה אבל בלמודה להיות מפריש אחד ממ\"ח מפרשת אחד מכ\"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר כיון דרגילה לעבור על דברי חכמים לא הקילו עליה בנטמאת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטלת מן הטהור על הטמא.</b> ולא חיישינן שמא תגע ורבנן דאסרי משום דחיישי כדפרישי' בפ\"ב דתרומות: \n",
+                "<b>מעיסה שלא הורמה חלתה.</b> כדי להפריש מן החיוב על החיוב: \n",
+                "<b>פחות מכביצה מעיסה טהורה.</b> דכי מקבל טומאה מן הטמאה אין חוזר ומטמא כדי חלה הטהור. דפחות מכביצה לא מטמא אחרים ובפרק כשם (סוטה ל:) פריך והתניא כביצה ואיכא התם לישני טובא דמעיקרא סברוה דאיירי בעיסה ראשונה וחולין הטבולים לחלה כחלה דמו ובהא מיפלגי דמר סבר שני עושה שלישי בחולין ובחוליי הטבולים לחלה מיפלגי מר סבר כחלה דמו ומר סבר לאו כחלה דמו ואיבעי' אימא דכולי עלמא לאו כחלה דמו ואין שני עושה שלישי בחולין וקא מיפלגי במותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ובירושלמי (שם) מוקי לה בעיסה ראשונה אבל בעיסה שניה אין לשני אצל הטבל רבי חייא בר בא בשם ר' יהושע אין לך מחבר כולן אלא ז' משקין בלבד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אוכלין עראי מן העיסה.</b> אמר בירושל' (הל' א) אמר ר' חגי לא שנו אלא עראי אבל קבע אסור מפני שמערים לפוטרה מן החלה: \n",
+                "<b>עד שתתגלגל.</b> משגלגלה נטבלה ואסור לאכול ממנה עראי: \n",
+                "<b>ותטמטם בשעורין.</b> פירש בערוך דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותן עיסתן מתפרדת ואינו יכול לגלגלן יפה על כן מטמטמו ביד ועוזבו: \n",
+                "<b>חייב מיתה.</b> שהטבל במיתה כדדרשי' בשילהי אלו הן הנשרפין (דף פג): \n",
+                "<b>מגבהת חלתה.</b> טוב היה שתמתין עד לבסוף שתגמר חלתה ותעשה כל העיסה גוש אחד ובטמאה עושין כן אלא תקנה דרבנן היא בעיסה טהורה שתמהר האשה להפריש חלתה בטהרה בתחלת הגלגול פן תארע טומאה בעיסה ותטמא חלתה כדאיתא בירושלמי פרק אלו עוברין והא דאמר רבא בירושלמי כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם אסמכתא בעלמא היא אי נמי אשמעינן דמנתינת מים קרינא עריסותיכם: \n",
+                "<b>ובלבד שיהא שם ה' רבעים קמח.</b> בקמח שנתערב במים וזהו שיעור חיוב ובמשנה דייקני' גרסי' ובלבד שלא יהא וקאי הקמח שלא נגע במים והכי איתא בהדיא בירושלמי (שם) למה לי ובלבד שלא יהא שם ה' רבעין קמח אמר רבי מתניה מתני' קודם [עד] שלא למדו את הכהנות דכשהיו מפרישות חלה בתחלת הלישה למדו אותן להתנות דכשתגמר הלישה תקדש לשם חלה ואם היה נשאר ה' רבעים מן הקמח שלא נגע במים לא הוה מיפטר בחלה קודם והוא הדין דהוה מתיישב הירושלמי אי הוה גרסינן שיהא התנאי מועיל בכל ענין ונקט כהנות לפי שדרכם לגבל עיסתן בטהרה מפני שרגילות בטהרה ועיסה טהורה מפרישין חלתה בתחלת לישה כדפרשי' ומפרש בירושלמי מה לימדו את הכהנות הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב עמה ועל הטבל שנתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שניתן תחתיה לכשתעשה כולה גוש אחת תקדש זו שבידה לשם חלה ולפירוש זה צריך ללמד לנשים שלנו המפרישות חלה לאחר גלגול קודם עריסת הלחם להתנות תנאי זה מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעורכות אותן ועושות מהן ככרות שאותו קמח נעשה עיסה ואע\"פ שאין מערבין בכל אחת ואחת חמש רבעים קמח כיון דבין כולן איכא ה' רבעים תנור מצרפן או סל ואפילו התנאי אינו מועיל אם הושלכה חלתה לאור ושמא כיון דנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל שוב אין תנור מצרף ומיהו בתוספתא (פ\"א) משמע דמצרף מ\"מ דתניא כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמשה רבעים קמח לאסור את העיסה וע\"כ אותו קמח בשעורך בו הככרות ונעשה עיסה דקמח לאו בר חיוב חלה הוא ואע\"פ שכבר נתבטל מצטרף לה' רבעין עם הקרץ ושאור שלא הופרש מהן חלה ואוסרת את העיסה וקצת תימה היאך מתנה על קמח המתגלגל אחרי כן הא לא הוי מוקף ושמא לא חיישינן מאחר דעיקר היתה מן המוקף וחשיב מוקף מה שבשעת קדושת שם היו מוקף אע\"פ שבשעה שחלה הקדושה לא היה מוקף וכן פירשנו בפ\"ק דנדה מכח ההיא דסוטה ומיהו בפרק בתרא דמסכת טבול יום פירשתי בענין אחר: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>בפרק אלו עוברין (הלכה ג) תני הלש ביו\"ט יפריש חלתה ביו\"ט לשה מערב יו\"ט ושכח להפריש חלתה אסור לטלטלה וא\"צ ליטול ממנה עירס לא אמר אלא לש הא עירס לא ואמר שמואל אחוי דר' ברכיה תיפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף א\"ר יוסי בר בון בדין היה עיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תיקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא את העיסה. פי' עירס מלשון עריסותיכם והיכא דמעיו\"ט לא גמר לישתה אלא עירס בעלמא בזה לא אמר שאסור להפריש חלתה ביו\"ט וכדמסיק בעיסה טמאה דמפריש חלתה בסוף ובירושלמי אמתני' דהכא ר' יוסי בשם ריש לקיש דר\"ע היא דתנינן התם הנוטל חלה מקב ר' עקיבא אומר חלה וחכ\"א אינה חלה כלום אר\"ע אלא לשעבר שמא מתחלה ואנן בתחלה קיימינן ר' יונה א\"ר חייא בשם ריש לקיש ירדו לה בשיטת ר' עקיבא א\"ר יוחנן דברי הכל היא כיון שנותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם. פירוש דר' עקיבא היא מילתיה דר' עקיבא לקמן באידך פירקא ונראה לי דטעות סופר דאדרבה מתניתין רבנן ולא רבי עקיבא ויש דכתבו בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ו.) אמתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב דקאמר בירושל' (שם) דמתני' בשנטמאת קודם גלגולה אבל אם נטמאת אחר גלגולה יעשנה קבין כלומר פחות מכשיעור ואדרבה איפכא נראה דהא אחר גלגולה מה מועיל הרי כבר נתחייבה בחלה משגלגלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהמדומע </b>שנדמע לפחות מק' ואתי דימוע דרבנן ומפקעה חלה בזמן הזה דרבנן כדפרשינן לעיל בפ\"ק (מ\"ד): \n",
+                "<b>נולד לה ספק טומאה.</b> לעיסה הא דמוקי לה בפ\"ק דנדה (דף ו:) אפי' בנשען כגון זב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד היינו סיפא דמשגלגלה דתני עלה וחלתה תלויה אבל רישא דעד שלא גלגלה לא מיתוקמא בנשען דאכתי לאו טבולין לחלה נינהו ונשען טהור לחולין כדקתני וכולן טהורין לבני הכנסת דהיינו אוכל חוליהן בטהרה והא דקאמר התם שלא תאמר בהוכחות אחלת' תלויה קאי דאילו רישא בהוכחות דוקא שנו כגון ב' שבילין שהלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות דקתני עלה בתוספ' דטהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו ואלו מוכיחות: \n",
+                "<b>עד שלא גלגלה תעשה בטומאה.</b> בפ\"ק דנדה (דף ו.) מייתי לה ופירש שם בקונטרס דתעשה בטומאה משום דבלאו הכי לא מצי אכיל לה כהן שהרי נולד בה ספק טומאה משמע דאם לא נולד בה ספק תעשה בטהרה [דא\"ל] דהוא הדין לא נולד בה אלא משום רבותא דסיפא נקטיה דקאמרי' במסכת ע\"א פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נה:) דבוצרין עם הנכרי משום דמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל אבל אין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה משום מסייע ידי עוברי עבירה אע\"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר והיינו טעמא משום דבמקום שסופו להפריש מהן תרומה חיישי' להפסד כהן ומיהו יש לחלק דהכא אם מפריש חלה קודם גלגול הרי הוא כמפריש מן הקמח ואין שם חלה עליה אבל התם חל שם תרומה קודם גמר מלאכה כדאשכחן מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין וגם אסור באכילת קבע אבל יש עוד ראיה מהא דתנן בהניזקין (דף סא.) משתטיל למים לא תגע משום מסייע ידי עוברי עבירה אפי' קודם גלגול ואין לומר משום דקסבר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ומשתטיל למים לא תגע לפי שהוכשרו דהאמרי' התם רישא בטומאת חולין וסיפא בטומאת חלה ואמרינן בירושלמי (הלכה ב) ר' יוסי בשם ר' הילא בדין היה שיטמא את טבלו דבר תורה דכתיב (במדבר יח) משמרת תרומתי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור ומה אני מקיים (שם) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שיתננו לכהן בכהונתו וכאן הואיל ואין אתה רשאי ליתן לאהרן בכהונתו רשאי אתה לטמאותו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייבת בחלה.</b> כיון דבשעת גלגול חולין היא דאז שעת חובתה וכן לענין מעשר אזלינן בתר עונת מעשר כדמפורש בפ\"ק דמעשרות (מ\"ה) איזהו גרנן למעשרות ואי בשעת גמר מלאכה הוו דחולין תו לא פקע מיניה חיובא אבל גלגול הקדש ומירוח הקדש פוטר כדדרשי' מקראי במנחות בפרק ר' ישמעאל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נכרי שנתן לישראל.</b> קמח לעשות לו עיסה פטורה מן החלה דשל נכרי הוא אלא שישראל מגלגל לנכרי בירושלמי (הלכה ה) פריך מה בינה לעיסת ארנונא אלו לעיסתו ארנונא שמא אינה חייבת בחלה ומשני תמן ברשות ישראל הוא שמא ימלך הנכרי שלא ליטלה ברם הכא לדעתו היא תלויה מכאן מוכח דגרסינן בפ\"ק דפסחים (דף ו.) עיסת ארנונא חייבת בחלה אע\"ג [דלא] מצי מסליק ליה בזוזי ורוב הספרים דגרסי עיסת ארנונא פטורה מן החלה והוא דלא מצי מסליק ליה ושם דקדקנו בדבר:  ",
+                "<b>העושה עיסה עם נכרי.</b> בשותפות וכי פטרינן בראשית הגז (דף קלה:) שותפות נכרי מן החלה בשאין בחלקו של ישראל כשיעור ובירושל' (שם) אמרינן ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זעירא ואפי' יש בשל ישראל כשיעור יעשה קב מיכן וקב מיכן וקב הנכרי באמצע א\"ל ר' זעירא ואינו מעורב על ידי נכרים:  ",
+                "<b>ספק חייב.</b> בפ' הזרוע (חולין דף קלד.) פריך ממתני' דהכא אהא דתני התם נכרי שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה אם עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה ומשני ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ח' ספיקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור והתם מפרש להו ובירושלמי (שם) אמרינן דמפריש ונוטל דמיו מן השבט כלומר שמוכרה [לכהן]:"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרימה. </b>בתנור דגלגול הנכרי אינה פוטרת אבל קרימת הנכרי פוטרת ואמרי' בירושל' (שם) חברייא בשם ר' אלעזר מודה ר' עקיבא לחכמים בעיסת הדיוט שגלגלה טבלה רבי הילא בשם ר' אליעזר מודה רבי עקיבא לחכמים בעיסת הקדש שגלגלה פוטרה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>העושה עיסה מן האורז.</b> דלאו מין דגן הוא ופטור מן החלה: \n",
+                "<b>אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה.</b> ואע\"פ שאין בחטים כשיעור ואמרי' מתני' דלא כרשב\"ג דרשב\"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור: \n",
+                "<b>ויוצא בה ידי חובתו בפסח.</b> מהכא דייקינן בפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף עח) דנותן טעם ברוב דאורייתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפי </b>חשבון דאם נטל קב מעיסה חייבת ונתנו לתוך עיסה פטורה אם יש לו פרנסה ממקום אחר שיש לו עיסה חייבת שיכול להפריש ממנה על זה הקב אחד מכ\"ד בקב מפריש ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דאורייתא שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאורייתא ובתוספתא קתני דמביא קמח ממקום אחר ומצרפו לה' רבעים לחייב עליו לפי חשבון [וא\"ת היאך מצטרף הרי העיסה שהורמה חלתה מפסקת האמרי' בפרק בתרא נתן מדבר שהורמה חלתו באמצע מצטרפת ועוד יכול לצרפן ע\"י סל למאן דאמר הסל מצרף] ואם לאו שאין לו עיסה חייבת נעשית זאת הפטורה כאילו חייבת ומוציא על הכל אחד מכ\"ד:"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתי מסיק.</b> כמו ענבי בציר ולשון מסיקה בזיתים כבצירה בענבים וזיתי ניקוף כענבי עוללות מלשון כנוקף זית כעוללות בציר (ישעיהו כ״ד:י״ג) ושניהן לעניים ופטורין מן המעשר וכשנתערבו עמהן מסיק ובציר דחייבין במעשר ויש לו פרנסה ממקום אחר מפריש לפי חשבון כדפרשינן גבי חלה ואם לאו רואין כאילו הכל חיוב לענין תרומה ותרומת מעשר ומפריש מהן לפי כולן אבל מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני אין מוציאין אלא לפי חשבון ולא שיפריש אלא לפי חשבון דהא אי אפשר להפריש תרומת מעשר על הכל עד שיפריש תחלה מעשר ראשון על הכל ועוד דכל מעשרותיו טבולים ואם לא היה מעשרן על הכל אם כן אין פירותיו מתוקנין דכל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא ודאי כל מעשרותיו נוטל על הכל והא דאמרינן לפי חשבון היינו דאין צריך [ליתן] ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר מערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצאו חולין מדומעי' דאסורין לזרים ונותן הכל לכהן או מוכר לו היתרות לפי חשבון ועוד יש לפרש דבלא קריאת שם מוציא תחלה כדי תרומה ותרומת מעשר על הכל אבל שאר המעשרות אין צריך להוציא כלל אלא קורא שם לצפונו או לדרומו ותדע מדלא קתני מתני' מוציא באותו ענין דתנן בדמאי פרק ה' (מ\"ב) הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת ושם פירשנוה אלא דשם קורא שם לכל וכאן קורא שם לפי חשבון וחילול שני ונתינת ראשון ולעני יתן לפי חשבון וא\"ת והאמר שמואל בפ\"ק דראש השנה (דף יג:) דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן ודוחק להעמידה כמאן דאמר יש בילה וי\"ל דתחלה דורך ענבים וכותש זיתים ועושה מענבים יין ומזיתים שמן ואח\"כ מפריש ואם תאמר היכי משכחת פרנסה ממקום אחר והא בהקומץ רבה (דף לא.) גבי ר\"ש בן שזורי שנתערב טבל בחולין מסיק התם לך קח מן השוק מן הדמאי והוי מחיוב דרבנן אחיוב דרבנן ועל כורחין איירי התם בטבל שהורמה ממנו תרומה גדולה כעין דמאי דלא מחייב בתרומה גדולה שלא נחשדו עליה אבל הכא בשלא הורם מהן כלל איירי מדקתני ואי לא מוציא תרומה ותרומת מעשר לכולהו ומיהו למאן דאמר יש קנין משכחת לה בלך קח מן הנכרי כדאמר התם אי נמי מוציא תחלה תרומה גדולה ואח\"כ לוקח מן השוק ומעשר לפי חשבון אי נמי הכא כשהטבל רוב ובתוספתא דדמאי (פרק ה) תניא הטבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר כל שהוא ואם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו נוטל את החולין כדי תרומת מעשר שבטבל אבל תרומה גדולה לא תני כדתני הכא משום דהתם מיירי בטבל של דמאי דלא חשידי עליה ואפי' תרומת מעשר נמי לא חייבו להפריש על הכל משום דבדמאי הקילו דבדמאי איירי מדתניא במסכת דמאי והא דלא תני מעשר ומעשר [שני] כדתני הכא משום דמתני' חלוקה תרומה ממעשר שזה לכל וזה לפי חשבון אבל דמאי כיון דאשמעינן דאפילו תרומה לפי חשבון כ\"ש מעשר ולא איצטריך בברייתא למיתני אלא מה שהיא חלוקה ממתניתין:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מעיסת חטין.</b> בשלא הורמה חלתה איירי: \n",
+                "<b>ואם לאו פטורה.</b> דלא בעי אפרושה מינה מידי ואין הטבל אוסרת כיון דליכא טעם: \n",
+                "<b>אם כן למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא.</b> דאמרינן לעיל בשיש לו פרנסה מפריש לפי חשבון ובשאין לו פרנסה כל העיסה נאסרת ומוציא על הכל הני מילי במינו אבל שלא במינו כי האי דחטים באורז ונותן טעם וטעמא דטבל בכל שהוא אמרינן בשילהי ע\"א (דף ע\"ג.) משום דכהתירו דחטה אחת פוטרת את הכרי כך איסורו והא דמייתי התם תניא נמי הכי היינו מתני' דהכא: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו הן ממין אחד.</b> ואין מועיל לא נשיכה ולא צירוף סל כיון דמקפידות ואפי' לשין שני הקבין בבת אחת כיון דסופו ליחלק כדפרשי' בפ\"ק (משנה ז) גבי נחתום שעשה שאור לחלק: \n",
+                "<b>ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב.</b> ובלבד שישוכו או בצירוף סל למאן דאית ליה כדפרשינן לעיל בפ\"ב: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) א\"ר יוחנן סתם אשה אחת אינה מקפדת שתים מקפידות אחת שמקפדת עשו אותה כשתי נשים שתי נשים שאינן מקפידות עשו אותן כאשה אחת אם אינה מקפדת למה היא עושה אותן בב' מקומות א\"ר יונה בשאין לה מקום היכן ללוש מילתיה דר' יונה אמר היה לה מקום ללוש והיא עושה אותם בב' מקומות מקפדת היא נקי וקיבר מקפדת היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החטים אינן מצטרפות עם הכל.</b> והא דתנן בריש מכילתין דכל ה' מינין מצטרפין בירושלמי בפ\"ק (הל' א) משני ר\"י ההוא בבלול והכא בנשוך ובריש כלאים הארכנו: \n",
+                "<b>ר' יוחנן בן נורי אומר שאר המינים מצטרפין.</b> כגון שבולת שועל ושיפון דלתנא קמא אין מצטרפין אלא הנך דקתני כדאיתא בירושלמי (הל' ב) אבל שאר מינין לא ואתא ר' יוחנן בן נורי למימר דשאר מינים נמי מצטרפין: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) מה שיירתה רב הונא אמר אם אומר אתה שיפון מין כוסמין מצטרף עם החטין שבולת שועל מין שעורין אין מצטרפין עם החטין ר' יוחנן בן נורי אמר שאר המינין מצטרפין זה עם זה אית תנאי תני כל המינין מצטרפין זה עם זה על דעתיה דהך תניא ברא מה בין הנשוך מה בין הבלול א\"ר יודן אבוי דר' מתניה כשחלקן והוסיף עליהן נשוכין חייבין בלולין פטורים פי' כגון קב חטים וקב שעורין שנשכו וחלקן והוסיף על קב חטים רובע חטים ועל של שעורים רובע שעורים דאי נשוך חבור בהן הרי כבר נתחייבו בחלה ומה שהוסיף פטורה כדאמרינן בירושלמי דפרקין דלעיל (הל' ד) שני ישראלים שעשו ב' קבין וחלקן והוסיף זה על שלו וזה על שלו פטורין שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו ובענין זה יש חילוק בין נשוך לבלול דכי קאמר תנא בהא דכל המינים מצטרפין אף בנשוך היינו להחמיר אבל בלול בין להקל בין להחמיר הלכך נשוכין וחלקן והוסיף חייבין בלולים וחלקן והוסיף פטורין מיהו תימה כשהוסיף על מה שכבר נתחייב למה לא יצטרף לחייב את התוספת כמו שפירשתי בפירקין דלעיל גבי שאור שנטל מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לעיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר דמפרש בתוספתא שמביא קמח ממקום אחר ומצרפן לחמש רבעים לחייב עליו לפי חשבון וצריך לומר דהכא איירי כשהפריש חלתו ואח\"כ הוסיף וכן ההיא בשני ישראלים שעשו שני קבין כשהפרישו החלה והיינו דקאמר שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו ע\"י הרמת חלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני קבין.</b> של מין א' מחמשת המינין: \n",
+                "<b>וקב אורז או קב תרומה באמצע.</b> ונושך בזה ובזה אפילו הכי אין שני הקבין של מין אחד מצטרפין ודוקא חולין ותרומה דלאו בני חלה נינהו אין מצטרפין אבל קב שעורים מצטרפין עם ב' קבים חטין: \n",
+                "<b>שכבר נתחייב בחלה.</b> כלומר אע\"ג דהשתא מיהא לאו בר חלה הוא שכבר היה בר חלה מצרף: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב) ניתני אורז ולא ניתני תרומה אילו תנן אורז ולא תנן תרומה וכו' אמרי' תרומה ע\"י שאין נגררת אינו מצטרף כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל (פ\"ג מ\"י) דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה והדר מסיק קב אורז אינו מצרף קב תרומה אינו מצרף קב הנכרי אינו מצרף קב מין אחר מצרף קב אשה אחרת מצרף קב חדש מצרף קב דבר שניטלה תרומתו מצרף ר' בון בר חייא בעי קב חלה מהו שיצטרף תני ר' חלפתא בן שאול קב הקדש מצרף קב חלה אינו מצרף מה בין הקדש ובין חלה הקדש ראוי לפדותו ולחייבו חלה אינה ראוי לפדותה ולחייבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יטול מן האמצע.</b> מקום שנושכין זה בזה ונמצא מפריש מזה ומזה ובירושל' (שם) יאות א\"ר ישמעאל כוסמים וחטין שני מינין הן על ידי שדומה לו אתמר מצטרף חדש וישן לא כל שכן א\"ר הילא טעמא דרבנן כוסמין וחטין שני מינין הן ואין בני אדם טועים לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה אבל חדש וישן מין אחד הוא אם אומר את כן אף הוא סבור לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה כלומר אם היה נוטל מן האמצע [הלכך] צריך להפריש על כל אחת ואחת מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה מחדש על החדש ומישן על הישן: \n",
+                "<b>ר\"ע אומר חלה.</b> דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא דהא לעיל בפ\"ב (מ\"ג) אר\"ע יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין ומפרש בירושלמי ר\"ע מדמי לה לפירות שלא נגמרה מלאכתן עבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה ורבנן מדמו לה לתבואה שלא הביאה שליש עבר והפריש ממנה חלה אינה חלה חזרו לומר אינן דומין לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן שאלו נגמרה מלאכתן ולא לתבואה שלא הביא שליש שאלו הביאו שליש אלא ר\"ע מדמי ליה לאומר הרי זו תרומה על פירות הללו לכשיתלשו ונתלשו ורבנן מדמו לה לאומר הרי זו תרומה על פירות הללו המחוברין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ע פוטר.</b> משום דקסבר מן הקב אי עבד תרומה הרי כבר הורמה חלתו אבל לרבנן דאינה תרומה השתא הוא דחל עלייהו חיוב ונמצא לרבי עקיבא חומרו קולו ולרבנן קולו חומרו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעשות בטהרה.</b> כגון שנילושה בעריבה שהיא טבולת יום ונוטל כדי חלה ולאחר שהפריש כדי חלה אפי' חוזר ונוגע בעיסה וקורא שם אינו חבור בטבול יום ואפילו נשכו כדתנן בריש טבול יום ונמצא העיסה טהורה וחלה טהורה דאין לטבול יום מגע אצל החולין: \n",
+                "<b>עד שתסרח.</b> מפרש בירושלמי (הלכה ג) עד שתסרח מאוכל אדם ודייקינן עלה הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה כלומר בחלת דמאי: \n",
+                "<b>שחלת דמאי ניטלת מטהור על הטמא ושלא מן המוקף.</b> כלומר כמו שהקלו בה הנך קולות כך הקלו בה לתרום מן הרע על היפה ותימה מה היא חלת דמאי אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מע\"ה וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי והא דתנן בפ\"ק דדמאי (משנה ג) חלת עם הארץ והמדומע פטורים מן הדמאי הני מילי בשעם הארץ מפרישה כההיא דסוף הניזקין שעושין לו בטהרה אבל ישראל שלקח תבואה מן השוק ובא להפריש צריך לתקן גם החלה מן המעשרות ור' אושעיא מחלק כן בפ\"ק דדמאי כדפרשי' שם ור' יוחנן פליג התם ואמר היא הדא היא הדא ובפ\"ה דדמאי מוקי מתני' בחלת עם הארץ בעושה בטהרה דכיון דטרח לעשות בטהרה א\"כ תיקן חלתו כדפרשי' שם הלכך בשאר דוכתי מיחייבה חלת דמאי במעשרות והשתא באותו תיקון שמפריש עליה מעשר ותרומת מעשר כגון שהניח להיות מפריש עליה חלות שלו והולך ומפריש עד שתסרח דהקלו חכמים לתרום מן הרע על היפה ומן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף בחלת דמאי אע\"פ שלא הקלו בדמאי עצמו כדמוכח בפ\"ק דחולין (דף ו:) גבי ר' מאיר דאכל עלה של ירק דמוקי לה רבינו תם בדמאי ואמרינן עלה התם דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכי תימא היכי אתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי זימנין דמתרמי הכי כההיא דאמר (דמאי פ\"ג משנה א) מאכילים את העניים דמאי והכהן שאוכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר: \n",
+                "<b>ירושל' </b>(שם) תני תרומת מעשר של דמאי איתא חמי תרומת מעשר של ודאי ניטלת מטהור על הטמא תרומת מעשר של דמאי לא כל שכן א\"ר יוסי בספק תרומה גדולה אנן קיימין ספק הפריש מהן תרומה ספק לא הפריש וכדאתמר (דמאי פרק ה משנה י\"א) מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ואמר מן הדמאי על הדמאי כן אמר רבי שמעון בר בסנא כאן ברוצה לאוכלה כאן ברוצה לשורפה פירוש תני תרומת מעשר של דמאי ברייתא היא דקתני שתרומת מעשר של דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא איתא חמי קושיא היא כלו' בוא וראה איך יתכן זה תרומת מעשר של ודאי ניטלת מן הטהור על הטמא כמו שפירשנו בריש פרק ב' דתרומות ומשני רבי יוסי דהך ברייתא דקתני תרומת מעשר של דמאי לאו דוקא אלא בספק תרומה גדולה דנסתפק על סאה אחת אם הרים ממנו תרומה גדולה או לא והפריש עליו מן הדמאי דהשתא צריך לחזור ולתקן מספק מה שהפריש ומה שחוזר ומפריש יכול לתרום מן הטהור על הטמא דאקילו ביה רבנן משום דאוקי טבל בחזקתו וזהו כעין שפירשנו חלת דמאי דמתני' ושמא ברייתא גופה אמתניתי' קיימא לפרושי בחלת דמאי לאו דוקא ופריך ואמר מן הדמאי על הדמאי כן כלו' מאי איריא מן הודאי על הדמאי לא יאכל עד שיפריש עליו תרומה ומעשר משנה היא בסוף פרק חמישי דדמאי אפילו מדמאי על הדמאי נמי כגון שלקח משני עמי הארץ דאם עישר משל זה על של זה צריך לחזור ולעשר מה שעישר דשמא זה הפריש וזה לא הפריש ומשני כאן ברוצה לאכול אפילו מדמאי על הדמאי אבל ברוצה לשרוף כגון שמן העומד להדליק ואין חושש לאכלו לא החמירו בדמאי על הדמאי ולהוציא עליו תרומת מעשר דבדמאי הקלו: \n",
+                "<b>עוד </b>ירושלמי בפרק שני דערלה (הל' א) רבי יונה בעי ולמה לא תנינן חלת דמאי כגון דתנינא חלת ודאי לא ניתני חלת דמאי והתני תרומה ותרומת מעשר דמאי רבי חנינא בשם שמואל שמע מינה דמאי צריך חלה א\"ל ר' חייא אינו נוטל דמים מן השבט א\"ל כן אמר שמואל שנוטל דמים מן השבט ר' מנא א\"ר יוסי אינו נוטל דמים מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הן כדי ליטול ממנו דמים ר' יוחנן שאל מנא נהיגין אתון מפקין חלה מן דמאי אמר לו כן אמר שמואל אחוי דר' ברכיה בשעת שגזרו על הדמאי רוב עמי הארץ היו מפרישין אותו לתוך בתיהם פירוש ההיא חלת דמאי (#א) בלוקח עיסה או לחם (#ב) מעם הארץ אי חשיב כחלה אי לא [וקשה] מאי בעיין (מתני') מאי מספקת לי' לר' יוחנן מתני' היא ואי משום דהוי' פלוגתא דבית שמאי ובית הלל כדפרשינן בפ\"ה דדמאי (#ג) דבית הלל פוטרי' הא על כורחי' לר' יוחנן פליגי במגבל עיסתו בטהרה דהא איהו מוקי מתני' (#ד) בחלת עם הארץ במגבל עיסתו בטהרה כמו שפירשתי שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחייב פירותיהן.</b> מפרש בירושל' (הל' ד') דקנס קנסן ר' אליעזר ושמא לפי שהיו אריסין לנכרי אי נמי שלא ישתקעו בסוריא: \n",
+                "<b>קולו של רבן גמליאל.</b> דפוטר מן המעשר: \n",
+                "<b>וקולו של ר' אליעזר.</b> דאמר חלה אחת: \n",
+                "<b>וחזרו לנהוג כדברי ר\"ג בשתיהן.</b> משום דאמרי' בפ\"ק דעירובין (דף ו:) אי כב\"ש כקוליהון וכחומריהון אי כב\"ה כקוליהון וכחומריהון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכזיב עד הנהר.</b> אמרינן בירושלמי (שם) אמר רב הונא כיני מתני' מכזיב עד הנהר [מכזיב עד] אמנה היינו אמנה דקרא דקאמר בירושל' (שם) לכשיגיעו גליות לטורי אמנה הן עתידות לומר שירה שנא' (ש\"ה ד) תשורי מראש אמנה כעין משנה זו תנן בפ\"ו דשביעית (משנה א) וכמו שפירשתי שם יש לפרש כאן: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) של אור יש לה שיעור שהיא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור שהיא מדבריהם ויפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהו אומרים וכו' ראינו תרומה טמאה נאכלת מתוך שמפריש שם שתיהן לכשהוא בא לכאן ולכאן הוא נשאל: מן הנהר ועד אמנה ולפנים: \n",
+                "<b>של אור אין לה שיעור מפני שנשרפת ושל כהן יש לה שיעור מפני שנאכלת.</b> וזו וזו מדבריהן מוטב לרבות הנאכלת ולא לרבות הנשרפת ובריש עד כמה (בכורות דף כז.) משמע דכי איכא כהן קטן סגיא בחלה אחת ואכיל לה והוא הדין גדול שטבל לקריו ולפיכך מתני' דהכא בדליכא ור' יוסי ורבנן בחלה קמייתא פליגי ובבעל קרי אבל טמא שרץ דאין טומאה יוצאת עליו מגופו מודו רבנן דלא בעי טבילה וכולה סוגיא דבכורות פרק עד כמה כרבנן דאמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה ואמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואפילו למאן דטומאה יוצא מגופו שריא אי מבטל לה ברוב דאמר התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו ודוקא לכהן שריא על ידי ביטול ברוב ורבה כהן היה כדאמרינן בר\"ה (דף יח.) רבה ואביי מבית עלי קא אתו אבל לזר אסורה וקצת משמע בירושלמי (שם) דלזר נמי מהני ביטול ברוב דאמרינן הורה ר' אבהו בבוצרה שצריכה רוב א\"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות מק' ואינה נאסרת א\"ר זעירא מתני' אמרה כן אפי' אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר בשולחן משמע שרוצה לומר שהכהן והזר מערבין פתן ואוכלין מדמייתי על ביטול אחת באחת והא דדייק מינה בריש כל הבשר (חולין דף קד.) דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה מ\"מ דייק שפיר מדלא גזרינן שמא יאכלו בלא תערובות ומיהו לא משמע כן בגמ' שלנו דנהי דאינה טובלת כדאמר שמואל בפ' עד כמה תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח\"כ מפריש מ\"מ אם הופרשה מדמעת כדמוכח במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סז.) דקאמר תרומת נכרי בחוצה לארץ אינה מדמעת משמע הא דישראל מדמעת ודוקא בשל אור הוא דפליגי ר' יוסי ורבנן והא נמי דאסרינן לזבין ולזבות אשל אור קאי כדמשמע בההוא דבכורות דקאמר ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא אבל שניה לכהן שריא אפי' למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כדאמר התם והדר מפריש חלה אחריתי ואתיא הך סיפא דזבין וזבות כרבנן ובלא טבלי אבל ר' יוסי ורבנן בטמא שרץ ונבילה וסוגיא דבכורות כר' יוסי אבל קשה דבעלי קריין בהדי זבין וזבות נדות ויולדות ובירושל' אלו ניתנין לכל כהן וכו אף ר' יהודה מודה בה חומר הוא בדבר שטומאה יוצאה מגופו ולכאורה טעות סופר הוא ור' יוסי גרסינן במקום ר' יהודה וקאי אאסורה לזבין ולזבות וקמ\"ל דמודה בה ר' יוסי משום דטומאה יוצאה מגופו ולא פליג אלא בטמא שרץ ונבילה ומיהו יש ליישב הגירסא דאניתנין לכל כהן קאי ולהכי מייתי ברישא ההיא דאלו ניתנין לכל כהן משום דאיירי ר\"י בההיא דקתני ר\"י אוסר בביכורים וקמ\"ל דאע\"ג דמחמיר בביכורים בחלת חוצה לארץ מודה דניתנת לכל כהן והא דאמר חומר הוא בדבר שהטומאה יוצאה מגופו מילתא אחריתי היא ואפלוגת' דר' יוסי ורבנן קאי ויש ירושל' שכתוב בו מאי טעמא דרבנן חומר הוא כו' וקצת תימה דלא לישתמיט דלימא תרומת חו\"ל לאור כדקאמר הכא גבי חלה ועוד אמאי לאור ליבטלה ברוב ואי משום דחלה שהוכשרה בלישה נטמאת ולא מהני לה בביטול הא אפי' גבי חמרא קאמר הכי בפ' עד כמה וסתמא בטמא כדאמר התם ועוד דטומאת הגוף חמירא מהני לה ביטול ובירושלמי מזכיר ביטול אפי' לזר כדפרשי' ואי כולה מתני' קאי אשניה דלכהן ניחא טפי ונפרש דהנך ג' ארצות במקומות הסמוכות לא\"י ושל אור נשרפת לעולם אפי' איכא כהן קטן וסוגיא דבכורות בבבל ומקומות הרחוקות ואי איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו סגי בחלה אחת ואפשר דהתם אין שיעור לא לנאכלת ולא לנשרפת כדמשמע לישנא דפ' עד כמה ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא משמע לישנא דשקיל לה היינו ההיא שניתנה לקטן אם היה שם ומדשקיל לה בריש מסא משמע שהוא דבר מועט והא דקאמר התם והדר מפרשת חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה יש להשוות אותו טעם לטעם המפורש בירושלמי שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת ולהאי קרי לה תורת חלה ובאלו מקומות לא נהגו להפריש חלה שניה אפי' במקומות שיש כהן ויש ליתן טעם משום דאין עכשיו בארץ ישראל תרומה נאכלת דכל מה שגזרו משום תרומת ארץ ישראל גזרו ובימי חכמים היו מזין בא\"י כדאמרינן חבריא מדכן בגלילא אבל עכשיו בטלה אפר פרה לא משתכח כהן טהור דאע\"פ שיכולין לטבול לשאר טומאות וגם על טומאת מת הוזהרו מ\"מ אין יכול ליזהר מטומאת כלי מתכות שהיו באהל המת ומטמאים גם הם אחריני באהל דחרב הרי הוא כחלל אף לטמא אחרים באהל כדמוכח בנזיר בפ' כה\"ג (דף נג:) ולא הוזהרו על הכהנים דכל טומאת מת שאין נזיר מגלח עליה [אין] כהן מוזהר עליה ואין נזיר מגלח על טומאת חרב כחלל כדתניא בהדיא בריש תוספתא דאהלות וכתוב בהלכות גדולות בהלכות חלה אמר רבינא הלכך קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או גדול דטביל לקריו עוד כתוב שם וחלה בארץ ישראל אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ומה שלא תיקנו ב' תרומות כמו שתיקנו ב' חלות אמרינן בירושלמי (שם) א\"ר בון בר חייא בעי מדתימר ב' חלות בסוריא דכוותה שתי תרומות בסוריא א\"ר חגי חלה אין אחריה כלום תרומה יש אחריה כלום אם אומר את כן נמצאת תרומה שהוא מפריש טבולה היא למעשר כלומר והוא (ואינו) בא לידי תקלה דסברי תרומה היא ולא יפרישו ממנה מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וכמו כן הוה מצי למימר משום חלה דיאמרו תרומה היא ופטורה מן החלה ואע\"ג דאשכחן בהאשה רבה (דף פט) בדכותיה דאמרינן תרומה ויחזור ויתרום הכא בחששא מועטת נמנעו מלתקן ב' תרומות ולפי אותו לשון שפירשתי דקיימא כולה מתני' אשניה אין להקשות מינה הא דדייק מינה בריש כל הבשר דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה דמכל מקום דייק שפיר: \n",
+                "<b>וניתנת לכל כהן.</b> מפרש בירושלמי (שם) בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ ולא הוי כהאי דלקמיה כמו שאפרש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו ניתנין לכל כהן.</b> לאו לכהן עם הארץ דבפרק הזרוע (חולין דף קל:) משמע הזרוע והלחיים והקיבה אין ניתנין לעם הארץ משפט כתיב בהו המחזיקים בתורת ה' יש לו מנה אלא הכא בחבר אלא דאינו אוכל חוליו בטהרה כההוא דר\"מ בשלהי הניזקין (גיטין דף סא.) ולהכי לא חשיב הכא תרומה ותרומת מעשר ולא אמרו אלא בדבר שיש בו איסור טומאה כגון תרומה ותרומת מעשר דבגבולין אבל בכורים וקדשי המקדש כל מידי דממקדש קאתי לא חשו דטהורי מטהר נפשיה ור' יהודה דאסר בבכורים מפרש בירושלמי (שם) דר' יהודה לטעמיה דאמר בשילהי מסכת בכורים אין נותנין אותו אלא לחבר בטובה: \n",
+                "<b>החרמים </b>לכהונה דכתיב (במדבר י״ח:י״ד) כל חרם בישראל לך יהיה: \n",
+                "<b>והבכורות. </b>בכור בהמה טהורה דאי תם הוא ממקדש קאתי ומטהר נפשיה ואי בעל מום הוא הטמא והטהור יחדו יאכלנו: \n",
+                "<b>ושמן שרפה.</b> שמן תרומה שנטמאת: \n",
+                "<b>ר\"ע מתיר.</b> מפרש בירושלמי (שם) ר\"ע לטעמיה דאמר במסכת מעשר שני פ' שני (מ\"ד) כרשינין כל מעשיהן בטומאה: \n",
+                "<b>וחכמים אוסרים.</b> דחשבי להו אוכל וגזרו על הכהנים שלא יאכילו לבהמתם ואין נותנין אותן לכהן עם הארץ מידי דהוה אשאר תרומה משום דלא זהירי בטומאה ומפרש בירושל' אימתי גזרו על הכרשינין ר' יוסי בר בון אמר בימי רעבון ר' חנינא בשם ר' פנחס בימי דוד אמרינן היא הדא היא הדא כלומר דבימי דוד משום רעב דכתיב (שמואל ב כ״א:א׳) ויהי בימי דוד רעב שלש שנים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איש תקוע.</b> מארץ ישראל היא כדתנן בפרק כל קרבנות (מנחות דף פה:) תקוע אלפא לשמן:  ",
+                "<b>ביתר. </b>שם מקום מחוצה לארץ:  ",
+                "<b>ולא קיבלו הימנו.</b> בירושלמי (הל' ה) תני רבי חייא גזרו עליהן והחזירום למקומם אמר רבי בא בר זבדא אי אפשר לאוכלה אין את יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת. לשורפה אין את יכול שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת. להחזירה למקומם אין את יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה יוצאה מא\"י לחו\"ל כיצד הוא עושה מניחה עד ערב הפסח ושורפה:  ",
+                "<b>הביאו בכורים קודם לעצרת ולא קיבלו.</b> דשתי הלחם איקרו בכורים ותנן במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סח:) העומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש ובירושלמי (שם) פריך אמאי לא קבלו ממנו התנן התם אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר ומשני שנייה היא שהדבר מסוים שלא יקבע הדבר חובה וכמו כן קשה על בן אנטינוס אמאי לא קיבלו ממנו ולא כן תנינן בתמורה בפ' ואלו קדשים (דף כא.) ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייה היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם אי נמי משום דמינכרא מילתא טובא בסוף ואלו קדשים (שם) משני רב חסדא הא רבי ישמעאל הא רבי עקיבא:"
+            ],
+            [
+                "<b>הביא בכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו.</b> מפרש בירושלמי (שם) מפני שלא בצרן מתחלה לכך והא דתנן בפרק בתרא דתרומות (מ\"ג) אין מביאין בכורים משקה אלא מן היוצא מזיתים וענבים ההיא בשבצרן מתחלה לכך:  ",
+                "<b>פסח קטן.</b> פסח שני וקסבר נשים בשני חובה:  ",
+                "<b>והחזירוהו.</b> דסברי רשות ולא רצו שיקבע הדבר ההוא חובה:  ",
+                "<b>וקיבלו ממנו.</b> בירושלמי (שם) פריך תמן תנינן אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ ויביאו הבכורים אמר רבי אושעיא בכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הן מרדפין אחריה לשם כלומר חיישינן שמא יצאו הכהנים שבארץ ישראל לחוץ לארץ בשביל התרומה להביאה שאין על הבעלים להביאה אלא מחלקין אותה לכהנים שבחוצה לארץ אבל בכורים על כרחן מביאן לירושלים:  ",
+                "<b>בפרוודי ירושלים.</b> בפילכי ירושלים. ובפ\"ק דגיטין (ח.) חשיב לה בדברים ששוותה סוריא לארץ ישראל וקצת משמע מכאן:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d94219565f6e27becf8bcd09ad8309f3011f5781
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json	
@@ -0,0 +1,365 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Maaser Sheni",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אין מוכרין אותו.</b> אפי' להוליכו לירושלים כדאמר בירושלמי (הל' א) שלא יאמר אדם לחברו הילך מנה זה של מעשר שני ותן לי בו נ' זוז של חולין שנוטל ממנו פחות בשביל טורח הדרך ומפרש טעמא אין מוכרים אותו מפני שכתוב בו קדושה ואין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה ומפרש כיצד אין ממשכנין אותו לא יכנס לביתו וימשכננו מעשר שני שלו ומסיק מאן תנא אין מוכרים אותו רבי מאיר ברם רבי יהודה בדין הוא שיהא מותר למוכרו קל וחומר מתרומה שאסורה לזרים ומותר למוכרה והא דתנן בכיצד צולין (דף עה:) סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על בני חבורה ההיא סתמא נמי כרבי מאיר ובקונטרס פירש שם טעם אחר: \n",
+                "<b>ולא מחליפין.</b> מפרש בירושלמי (שם) לא יאמר לו הילך יין ותן לי שמן הילך שמן ותן לי יין אלא הילך יין שאין לי שמן ואלו הוה לי משח הוינא מיתן לך והלה אומר הילך ונמצאו מחליפין ולא מחליפין ומפרש דכי האי גוונא שרי כיון דאין יכול להוציא ממנו בדין: \n",
+                "<b>ולא שוקלין כנגדו.</b> אם יש לו ליטרא פירות של מעשר שני לא ישקול כנגדו פירות חולין אף כנגד סלע של מעשר שני לא ישקול כסף של חולין וטעמא משום בזוי מצוה כדמוכח בפרק במה מדליקין (שבת דף כב:) דאמרינן התם מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב ואפי' לחלל עליהן מעשר שני שמא לא יכוין משקלותיו ומפיק להו לחולין: \n",
+                "<b>וכן </b>כל שאר הפירות לא יאמר הילך תאנים ותן לי תמרים: \n",
+                "<b>אבל נותנין זה לזה מתנת חנם.</b> אמרינן בירושלמי (שם) מתניתין רבי מאיר היא דאמר אין מתנה כמכר א\"ר יוסי דברי הכל היא כהדא דתניא אדם אומר לחבירו בירושלים מה אכלת היום והוא אומר לו קיץ והוא יודע שהוא בכור מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור נמכר בזול היה אומר לו מן והוא יודע שהוא מעשר שני מה המן ניתן במתנה אף מעשר שני ניתן במתנה כלומר אפי' מאן דאמר מתנה כמכר בכי האי גוונא שמזמן את חברו שיאכל אצלו מודה דשריא ואנשי ירושלים חכמים גדולים ומבינים מתוך רמז והפירות בקיץ נמכרים בזול לפיכך כשיאכל בכור אומר לו שקיץ אכל וחברו מבין וכשיאכל מעשר שני אומר לו שאכל מן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוכרין אותו.</b> בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב.) גמר גאולה גאולה מחרמים נאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמים מה להלן מכירה עמו דכתיב בחרמים (ויקרא כו) לא ימכר ולא יגאל אף כאן מכירה עמו: \n",
+                "<b>לא </b>חי ולא שחוט לאחר שחיטה מדרבנן גזירה אטו לפני שחיטה אבל מדאורייתא שרי כדאיתא התם ובמעשר בהמה של יתומים לא גזור ואפילו דגדול נמי אם שחטו מוכרו בהבלעה בעורו ובחלבו בגידו ובקרניו ואמרינן בירושל' (שם) תני אבל מקדשין בגידים ובעצמות ובקרנים ובטלפים א\"ר אלעזר מפני שכתוב בו ברכה ויקדש בבשרו א\"ר יוסי כלום למדו מעשר בהמה אלא מחרמי כהנים מה חרמי כהנים אין מקדשין בהן אשה אף מעשר בהמה אין מקדשין בו אשה: \n",
+                "<b>בכור מוכרין אותו תמים חי.</b> בפ\"ק דתמורה (דף ז:) אמר ר\"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכיה בגויה אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דחי להקרבה קאי אין מוכרין אותו תמים חי ובפ\"ק דבבא קמא (דף יג.) משמע לפי המסקנא דאפילו רבי יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים והתם ובפרק כל פסולי (דף לב.) דרשינן דנמכר משום דבבכור כתיב (במדבר יח) לא תפדה ונמכר הוא כגון תם בזמן הזה ובעל מום בזמן שבית המקדש קיים וסיפיה דקרא דכתיב ואת דמם תזרוק בתם בזמן שבית המקדש קיים: \n",
+                "<b>ומקדשים בו את האשה.</b> בירושלמי (שם) פליגי דרבי יהודה בן פדיה בשם רבי יהושע בן לוי בתמים חי ולא שחוט ובשם גרמיה אמר בין חי בין שחוט מאי טעמא דרבי יהושע בן לוי ובשרם יהיה לך כחזה התנופה (שם) כלומר דמקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת מאי טעמא דרבי יהודה בן פדיה יהיה לך אפי' לאחר שחיטה: \n",
+                "<b>אין מחללין מעשר על אסימון.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף מז:) פליגי דתני' מחללין מעשר שני על אסימון דברי רבי דוסא וחכ\"א אין מחללין ומפרש התם מאי אסימון פולסא ופירש שם בקונטרס פולסא אין בו צורה וקורין אותו פלדון וקשה לר\"ת דאמר בפרק במה אשה (שבת דף סה.) אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא אלמא יש בו צורה ופירש דפולסא הוא מטבע שנפסל ויש בו צורה והא דמפרש בהזהב (שם) דדריש וצרת לרבות כל דבר הנצרר ביד ור' עקיבא פליג ואמר לרבות דבר שיש עליו צורה מודו תרוייהו שיש עליו צורה כדמשמע לשון וצרת דקרא אלא דרבי ישמעאל מרבי כל דבר הנצרר שמצניעים אותו מאחר דיש בו צורה אף על פי שאינו יוצא בהוצאה מחמת צורתו ורבי עקיבא סבר לרבות דבר שיש עליו צורה חשובה ויוצאה בהוצאה וקשה לרבינו תם דהא מתני' קתני אסימון וקתני מטבע שאינו יוצאה דהוא מטבע שנפסל דמפרש בירושלמי (שם) של מלכים הראשונים אלמא אסימון לאו היינו מטבע שנפסל ועוד אמרינן בירושלמי (שם) רבי יוסי בשם רבי יוחנן דלרבי דוסא מחללין מעשר שני על ליטרא של כסף ופי' הקונטרס עיקר ובפרק במה אשה פירש פולסא שהיא של עץ דכל היכא דאינו עשוי כשאר מטבע קרוי פולסא והכא נמי קרי פולסא לפי שהוא של עץ והא דמחללין על אסימון לרבי דוסא טפי ממעות הניתנות בסימן לבית המרחץ משום דאית בה תרתי לריעותא דאינן של כסף ואין יוצאין בהוצאה וכיון דלא חשיב [לא] קרינא בי' נצרר ביד אבל אסימון וליטרא של כסף אע\"פ שאין יוצאין בהוצאה וכן על של נחשת מחללין דיוצאין בהוצאה כדמוכח בהזהב (דף מז:): \n",
+                "<b>ועל מעות שאינן ברשותו.</b> תנן לקמן בפ\"ד (מ\"ה) ומייתי לה בהזהב (מה:) היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונין לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שבבית היינו ברשותו כיון שהן במקום המשתמר והכא מיירי כדתני' בירושלמי (שם) יכול אם היו לו מעות בהר המלך או בקסטרא מחללין עליהן ת\"ל וצרת הכסף בידך היינו ברשותך אבל אם טמונות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לבור אע\"ג דסתמא איתנהו [אין מחללין] ואמרינן בהגוזל קמא (צח.) אין מחללין על שאינן ברשותו כיצד היה לו מעות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לים הגדול אין מחללין משום דבעינן מצוי בידך וליכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא העור לחולין.</b> ואין צריך לאכול דמי העור בירושלים: \n",
+                "<b>מקום שדרכן לימכר סתומות.</b> שדרך היין לימכר עם הקנקן וכולה נפקא לן בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דתניא בן בג בג אומר בבקר מלמד שלוקחין בקר על גב עורו ובצאן שלוקחין צאן על גב גיזתה ביין מלמד שלוקחין יין על גב קנקן ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ ומיהו חיה לבשר תאוה לא נפקא לן התם שתהא נקנית אגב עורה: \n",
+                "<b>קליפי </b>שקדין ואגוזין דנהי דהן עצמן נקנין כדיליף התם פרי מפרי וגידולי קרקע מ\"מ אגב עור וקליפין לא נפיק בהאי דינא דמיתורא דב' דריש לה ושמא מינייהו ילפינן במה מצינו כדא\"ר יוחנן התם מאן דמתרגם לי בקר אליבא דבן בג בג מובילנא מאניה לבי מסותא: \n",
+                "<b>ירושל' </b>(הל' ב) א\"ר זעירא הדא דתימר כשהיה המוכר הדיוט אבל אם היה המוכר אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ותו מסיק א\"ר מנא ודכותה אם היה הלוקח אומן נעשה כלוקח זה בפני עצמו וזה בפני עצמו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יצא העור לחולין.</b> במנחות בשילהי התודה (מנחות דף פב.) פליגי במתפיס מעות מעשר שני לשלמים אליבא דר\"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה דרבי אמר קנו שלמים ורבי יוסי ורבי אליעזר אמרי לא קנו ופריך[על] רבי אמי ממתני' דהכא דמשמע דאפי' העור לא יצא מקדושת שלמים וימכר הכל ויביא בדמיו שלמים והוה מצי לשנויי רבי יהודה היא דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא כדמשני התם אברייתא אלא משום דסתם מתני' רבי מאיר ומשני מאי לא יצא לחולין היינו בתורת (שלמים) לצאת העור לחולין דאין חלה קדושת שלמים אחיה דאי הואי [חיילא] ממיל' הוה נפיק עור לחולין כשאר עורות שלמים ומפרש מאי טעמא לא יצא העור מקדושת מעשר דנעשה כלוקח שור לחרישה דאין דרך מקח בכך לקנות חיה לזבחי שלמים וזה תימה ובהמה לבשר תאוה יצא העור לחולין כמו בחיה לבשר תאוה דמאי שנא ויש ליתן טעם קצת משום דבשילהי התודה ילפינן ממעשר שם שם משלמים ובסיפרי מקרא דואכלת מעשר דגנך יליף שמחה שמחה הלכך בבהמה הראויה לקרבן לא יצא לחולין אלא אם כן תקדש לשלמים ובירושלמי אמר א\"ר יוסי בקדמיית' הוינא אמרי' הלוקח בהמה לבשר תאוה מתפיסה לשלמים ולא הוינא אמרי' כלום מן הדא דא\"ר אליעזר לא קנה מעשר חזרנו בנו אדר' אליעזר ומפרש לפי שלא התירה תורה ליקח בהמה טמאה בכסף מעשר אלא שלמים בלבד אר\"י גזרו על הנקבה בעלת מום מפני תקנה כדמסיק דהדור אמר בשם רבי יוחנן דמדאורייתא אפי' תמימים שרו אלא גזור בהו רבנן משום דבראשונה היו לוקחין בהמה לבשר תאוה והיו מבריחין אותן מן המזבח חזרו לומר אפי' חיה אפי' עוף לא יקחו כהדא דתני אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותן על נקבה בעלת מום ועל שאר בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטין דברי רבי מאיר וחכ\"א אין מחללין אלא על שחוטים ומפרש טעמא שמא יגדל מהן עדרים עדרים ומסיק דלא איתמר טעמא דגזירה אלא על השביעית בסוף לולב הגזול מייתי לה (דף מ.): \n",
+                "<b>ולא יצא הקנקן לחולין.</b> כיון דדרך למכור היין בלא קנקן ויאכל כנגדו: \n",
+                "<b>לא </b>יצא דמי הסל לחולין דאין דרך למכור הסלים עמהם ועוד דגבי קנקן דיין מינטר אגביה כדאמרי' בריש בכל מערבין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים </b>ומלח אין נקחין בכסף מעשר כדאמרי' בפ' בכל מערבין (עירובין ד' כז.) ובדגים ובעופות פליגי התם:  ",
+                "<b>פירות </b>המחוברים לקרקע הרי הן כקרקע ואין כסף מתחלל עליהם כמו שאין מתחלל על הקרקע:  ",
+                "<b>שאין </b>יכול להגיע לירושלים אינך מיירי אפי' לקח בירושלים אבל האי מיירי בשלקח חוץ מירושלים ואין יכולין להגיע קודם שיגיעו שם [ירקבו]:  ",
+                "<b>פירות </b>שוגג דלא ידע שהן מעות מעשר והוי מקח טעות משום טירחא דאורחא ולא ניחא ליה דטורח הוא בפירות ממעות ואי הוה ידע שהן של מעשר לא הוה זבין בהו והיינו טעמא דבהמה נמי:  ",
+                "<b>במקום. </b>היינו ירושלים דכתיב (דברים י״ב:י״ד) במקום אשר יבחר:  ",
+                "<b>ואם </b>אין מקדש ירקבו לקוח אינו נפדה טהור ברחוק מקום כדתנן לקמן בפ' ג' (מ\"י):"
+            ],
+            [
+                "<b>תעלה ותאכל במקום.</b> ובפ' האיש מקדש (קידושין דף נו.) א\"ר יהודה בד\"א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים ואמזיד קאי אבל נתכוין להוציא מעות מעשר לחולין שלקחה לאכלה חוץ לירושלים בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן שוגג לאו אמתכוין להוציא מעות לחולין קאי דאם כן לאו שוגג הוא ואמזיד קאי והכי קאמר אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידהו מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומם שוגג דמקח טעות הוא מזיד דקנסינן ליה למוכר דלאו עכבר' גנב אלא חורא גנב ובתוספתא (פ\"א) מסיים אם היתה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם אם היו פירות טמאין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם:  ",
+                "<b>על </b>ידי עורה שגם עורה אסור:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אין לוקחין עבדים.</b> בסיפרי ממעט להו יכול בעבדים ושפחות וקרקעות ת\"ל בבקר ובצאן: \n",
+                "<b>ואם </b>לקח יאכל כנגדן בירושלים ובפ' האיש מקדש (קידושין נו.) פריך ואמאי יחזרו דמים למקומן כי התם כדאמר גבי לוקח בהמה טהורה מזיד במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין ומשני אמר שמואל בבורח: \n",
+                "<b>אין מביאין קיני זבין.</b> כדדרשי' כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ניתן לאכילה ולשתיה.</b> אמרינן בירושלמי (הל' א) לאכילה שכתב בו אכילה ושתיה שהיא בכלל אכילה ר' יונה שמע מן הדא (ויקרא י״ז:י״ב) כל נפש מכם לא תאכל דם מה אנן קיימין אם בדם שקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמות שהוא נקרא אכילה ופריך והתניא המחה את החלב וגמעו והקפה את הדם ואכלו חייב ומה עביד ליה רבי יונה אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין ואינו משקה לטמא טומאת משקין ולא מצי לשנויי כדמשני בהקומץ רבה (דף כא.) כאן שהקפהו באור כאן שהקפהו בחמה דהכא דם שקרש קתני שקרש מאליו וקתני סיפא חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלים למשקה בטלה דעתו והדר חזר רבי יונה ושמע מן הדא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה וגו' מה אנן קיימין אי בטעם יין בתבשיל והלא טעם לפגם הוא והדר קאמר רבי חנינא בשם רבי פנחס שמע לה מהדא שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראוים לאכילה שתה משקים שאינן ראויין לשתיה פטור הא ראויין חייב ותו דריש סיכה ושתיה בכלל אכילה מדכתיב (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך תירושך זה יין ויצהרך זו סיכה והתורה קראתן אכילה ורבי אליעזר דריש סיכה מדכתיב (שם כו) לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין לחי אסור כ\"ש למת אלא איזהו דבר מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ובפרק בתרא דיומא (דף עו:) יליף סיכה כשתיה מקרא אחרינא: \n",
+                "<b>לאכול דבר שדרכו לאכול.</b> כי האי גוונא תנן במסכת שביעית פרק ח' (מ\"ב) ושם פירשתי: \n",
+                "<b>אין מפטמין שמן של מעשר שני.</b> לשום בו תבלין ושרשי בשמים שבולעין את השמן ואזיל לאיבוד דשרשים לא מתאכלי: \n",
+                "<b>אין לוקחים בדמי מעשר שני שמן מפוטם.</b> דבעינן דבר השוה לכל ואין זה אלא למעונגין ומפסיד הדמים שמוכרין ביוקר: \n",
+                "<b>אבל מפטמין את היין.</b> לעשות קונדיטון: \n",
+                "<b>השבח לפי חשבון.</b> כמה היין שוה בפני עצמו והדבש והתבלין בפני עצמו והשבח חולקין ונותן לכל אחד לפי דמיו ופודה היין ולפי שבח המגיעו וכן קפלוטות שישבחו מן הדגים ואתיא הך משנה דלא כרבי יהודה כדאמר במסכת תרומות פ\"י (מ\"א) וה\"נ מייתי לה בירושלמי (שם): \n",
+                "<b>השבח </b>לשני לעיסה של מעשר שני ואין נותנין כלל משבח הפת לעצים לפי שאין שבח עצים ניכר בפת: \n",
+                "<b>זה הכלל כל ששבחו ניכר.</b> בירושלמי (שם) פליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אומר כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני ריש לקיש אמר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח לשני ופריך עלה דתניא תבלין (של תבשיל) של מעשר שני שנתבשל בתבלין של חולין השבח לפי חשבון [ושל חולין] שנתבשל בתבלין של מעשר שני אל יצא מעשר שני לפדיון ומשני על דעתי' דר' יוחנן והוא שהותיר מדה על דעתי' דריש לקיש והוא שיהא שבחו ניכר דמינכר שבחא טובא מה שהשביחו החולין את המעשר רובא דמינכר בעינא אי נמי ניכר בחזותא וטעמא וריחא דכיון דמינכר כולי האי אין השבח למעשר אלא לפי חשבון אבל היכא דלא מינכר שבחא דחולין במעשר כל השבח למעשר והיכא דמעשר משביח את החולין כגון תבשיל של חולין שנתבשל בתבלין של מעשר אין לו תקנה לפדיון כדתני אל יצא מעשר לפדיון דלא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש וצריך להוליכו לירושלים דכיון שהמעשר נתן טעם בחולין אסור לאוכלו בגבולין כדתני' בפרק קמא דחולין (דף ו:) חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין סכין שמן של מעשר שני.</b> דקסבר רבי שמעון דלא ניתן לסיכה: \n",
+                "<b>אם הקל בתרומה.</b> דמותר לסוך כדתנן בפרק ח' דשביעית (מ\"ב) וכן בתרומה וכן במעשר שני ור' שמעון לא פליג אלא אמעשר שני: \n",
+                "<b>שהקל </b>בכרשינין ובתלתן של תרומה יותר משל מעשר שני כדתנן לקמן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאכל צמחונין.</b> כשזרע תלתן של מעשר שני וצמח ואע\"ג דתנן בפ\"ט דתרומות (מ\"ד) גידולי מעשר שני חולין הא תני סיפא ופודה אותן בזמן זרען והכא בדלא פדה עסקינן ומפרש בירושלמי (הל' ב) כיני מתני' מותר להאכיל צמחונין ואין חוששין משום דבר שאין דרכו לאכול א\"נ לא חיישינן אי אכיל ליה בטומאה דלאו אוכל הוא: \n",
+                "<b>חוץ מחפיפתה.</b> כהנת חופפת בה ראשה כדתניא תלתן של טבל שחפפה בה בת כהן ראשה אין בת ישראל רשאי לחוף אחריה אלא מצננת שערה בשערה ולא חיישינן אי חפפה בטומאה לב\"ה דכל מעשיה בטומאה דלאו אוכל חשוב הוא ואי מיטמא מיטמא אבל בשרייה מיתקן הוא ואסור לטמאותו בידים וצריך לעשותם בטהרה ובזה חמור מעשר שני דלא התרנו אלא צמחונין אבל משתגדיל כל מעשיה בטהרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יאכלו צמחונין.</b> כלומר מותרין לאוכלן: \n",
+                "<b>ונכנסין לירושלים ויוצאין.</b> אמר בירושלמי (שם) מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל דתנן (בפרק ג משנה ה) מעות נכנסות לירושלים ויוצאות פירות נכנסין ואין יוצאין רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הפירות נכנסין ויוצאים והדר מסיק דברי הכל היא הכא הקילו בכרשיני תרומות: \n",
+                "<b>יתחלקו לעיסות.</b> ואינן כשאר מעשר שני שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים ומפרש בירושלמי דברי רבי טרפון דאין פודין את הקדשים להאכיל לבהמה ויתחלקו לעיסות של מעשר שני שחלק שבכל עיסה ועיסה יערב מאלה פחות מכביצה דלא מטמא אחרים ויאכל לאדם אגב העיסה דהשתא לא הוי פודה להאכיל לבהמה אלא לאדם ורבנן סברי דנפדה כשאר מעשר שני שנטמא: \n",
+                "<b>שורין. </b>דרך להשרותן במים להכשירן לאכילה כדאמר בפ\"ק דשבת (דף יז:): \n",
+                "<b>ושפין. </b>כותשין אותן להשיר קליפתן מלשון ואכות אותו תרגום ושפית (דברים ט): \n",
+                "<b>בטהרה. </b>כי היכי דלידעו שהם תרומה ולא יאכלם זר אי נמי להיכר דהוי כשאר תרומה שאינן ניתנות לכהן עם הארץ וקצת משמע כן בתוספתא (פ\"ב): \n",
+                "<b>ומאכיל </b>אותן בטומאה דלא חשיבי אוכל: \n",
+                "<b>וב\"ה </b>סברי השריי' לחודא להיכר משם ואילך בטומאה: \n",
+                "<b>צריד. </b>לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ\"ב דחולין (דף לו.) דהוא יובש מנחה שלא נבלל בה שמן בכולה כלומר מה שהתרנו להאכיל בטומאה ובלבד שיהיו עושים בשעת אכילה שלא יהא ניכר שהוכשרו א\"נ לאדם טמא התירו לאכול יבש שלא הוכשרו ולא לטמא במגע דאם נטמאו הן עצמן לא שרו ב\"ש לאוכלן: \n",
+                "<b>רבי עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה.</b> אפי' בשרייה תניא בתוספתא (שם) תלתן מעשר שני תאכל צמחונים ושל תרומה ב\"ש אומרים כל מעשיה בטומאה וב\"ה אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר ב\"ש אומר כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה וב\"ה אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה כרשיני מעשר שני יאכלו צמתונין ושל תרומה בית שמאי אומר שפין ושורין בטהרה ומאכילין בטומאה וב\"ה אומרים שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה דברי רבי יהודה ר' מאיר אומר בית שמאי אומרים שורין בטומאה ומאכילין בטומאה וב\"ה אומרים כל מעשיה בטהרה אמר רבי יוסי זו משנת רבי עקיבא לפיכך הוא אומר ינתנו לכל וחכמים לא הודו לו והשתא סתם מתני' בין דתלתן בין דכרשינין רבי יהודה היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקט </b>למעשר שני עד שישלים אמר בירושלמי (הל' ג) אמר ר' זעירא כדי לשכר שני שמא יאבדו השאר ויהיו אלו שבידו תפיסין על השני אמר ר' זירא וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני יהיו אלו שבידי תפיסין עליהן אמר רבי יונה והוא שילקט מיכן ומיכן אבל אם ליקט על אומן כבולל וחופן מלשון מלא חפניו (ויקרא טז): \n",
+                "<b>לפי חשבון.</b> שאם זה מנה וזה מאתים זה נוטל שני חלקים וזה נוטל שליש: \n",
+                "<b>והנבללים. </b>מפרש בירושלמי רבי יוסי ברבי בון בשם רבי חנינא סלקא מתניתין הנבללין והנחפנין לפי חשבון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנתערבו </b>ורוצה ליהנות בשל חולין: \n",
+                "<b>מביא בסלע מעות.</b> של נחשת בדמי סלע: \n",
+                "<b>מחוללת על מעות הללו.</b> ונמצאו שתיהן חולין והמעות מעשר ובורר היפה ומחלל מעות הללו עליה ותהא היא מעשר והמעות והסלע השנית חולין כבראשונה ותימה דמעיקרא נמי לישקול יפה ונימא אם היא של מעשר שני הרי טוב ואם הרע של מ\"ש תהא מחוללת על זו דקיימא לן מחללים סלעין על סלעין דכסף כסף ריבה בריש הזהב (בבא מציעא דף נה) ושמא חיישינן דילמא אתי למישקלה בלא שום תנאי ואי מצרכת ליה להביא כסף אחר מעלמא ולחלל עליו אכתי גזרי' דילמא אתי למישקל חדא מהני בלא תנאי ומשום הכי קאמר דמחללים כסף על נחשת מדוחק ועוד יש לפרש דנהי דמדאורייתא מחללים כסף על כסף מדרבנן לאו דרך חילול הוא ואפי' מדוחק נמי לא אבל קשה לפי טעם זה בפרק הזהב (בבא מציעא נה:) דמייתי ההיא דדמאי דמחללים אותו כסף על כסף כסף על נחושת ופריך מי מחללים כסף על נחשת ומייתי מתני' דקתני מדוחק: אין שלא מדוחק לא הוה ליה לאקשויי נמי מכסף על כסף דאפילו מדוחק אין מחללין וכ\"ת דדמאי דמחללין כסף על כסף בסלע על דנרין (זהב) דהוי דרך חילול אבל סלעים על סלעים לאו דרך חילול הוא דמשמע מדמייתי מעות של נחושת דאכסף אין יכול לחלל בשום ענין אפי' מביא דינרי כסף וכן משמע בירושלמי (שם) דר' חגי אמר קומי ר' זעירא (ר') מנחם בשם רבי יוחנן כל שאמרו בדמאי מחללין בודאי מחללין אותו מדוחק ופריך והתנינן מחללין כסף על נחשת מדוחק הא כסף על כסף לא אלא א\"ר אבא בר כהנא קומי ר' יונה כל שאמרו בדמאי מחללין בודאי עבר וחילל מחולל ולפי טעם קמא שפירשנו ניחא דמכסף על כסף לא מצי לאקשויי מדמאי אודאי דנתערבו שאני דאתו לידי תקלה ומיהו קשה דהוה מצי לאקשויי מהא דתנן לקמן (מ\"ח) אין מחללין כסף ופירות על כסף ואפי' רבנן לא שרו אלא ע\"י צירוף כמו שאפרש ובפרק קמא דביצה (דף י:) גבי הניח מנה ומצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה פירש שם בקונטרס ויטול היפה שבהם ויאמר אם הוא של מעשר יפה ואם היא של חולין תהא חברתה מחוללת עליה ולא יתכן כדמוכח הכא ובפ\"ק דפסחים (דף י.) פירש שמביא סלעים בשוה מנה ואומר כל מקום שהן מעות מעשר שני מחוללין על הסלעים הללו ויתכן פירושו אם אותו מנה מעות נחשת דאי מעות כסף אין מחללין אותו על סלעים של כסף: \n",
+                "<b>ומחללין עליה.</b> בירושל' (שם) פריך ויבור את הרעה ומשני א\"ר יונה אני אומר אם היתה מעשר שני כלומר היפה ופריך מ\"מ יוצאה לחילול כלומר שהרי חללה על נחשת ומשני אמר רבי יונה לא יתכוין לעשות חולין ברורין תדע לך שהוא כן דתני לא יקיים כן אלא שחוזר ומחללן על הכסף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב.</b> בריש הזהב (בבא מציעא מד:) פליגי דאיכא למאן דאמר בית שמאי וב\"ה בכסף ראשון ולא בכסף שני [פליגי] ואיכא למ\"ד דמדרבנן פליגי דב\"ש סברי גזרינן שמא ישהה עליותיו זמנין דלא מלו זוזי בדינרין ולא סליק וב\"ה סברי לא גזרינן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפירט סלע.</b> מהכא דייקי' בריש הזהב דאפריטי מחללין דלשון הפורט משמע שהיו לו פרוטות של נחשת שחילל עליהם פירות של מעשר שני ובא לפורטם בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משוי הדרך ב\"ש אומרים בכל הסלע מעות אם בא לפורטן כולן יפרוט ליתן מעות בכל הסלע: \n",
+                "<b>וב\"ה </b>אומרים לא יפרוט אלא חציין שהפרוטות יוצאות בירושלים וכשיבא שם יהא צריך לפרוטות לקנות צרכי סעודה וכשירוצו הכל אצל שולחני יוקירו הפרוטות ומעשר שני נפסד לפיכך ישא פרוטות עמהן ומיהו לפי טעם זה ב\"ה לחומרא וקשה דהוה למיתנייהו בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה לפיכך נראה דב\"ש סברי בכל הסלע מעות שלא יתעפשו וב\"ה לא חיישי: \n",
+                "<b>כסף ופירות על כסף.</b> כגון שיש לו חצי דינר כסף של מעשר שני ויש לו פירות של מעשר שני שוה חצי דינר כסף לא יצרפם לחללם על הדינר וכן מוכח בירושלמי (הל' ד) דאמר ריש לקיש מה פליגן ר\"מ ורבנן בפירות שאין בהן כדי כסף אבל בפירות שיש בהן כדי כסף אף רבנן מודו וחצי דינר כסף וחצי דינר פירות מותר דינר כסף ודינר פירות אסור כ\"ש ב' דינרי כסף וב' דינרי פירות אסור כלומר לחלל על הסלע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפורט סלע.</b> הכא מיירי שהביא בירושלים סלע של מעשר שני ובא אצל שולחני לקנות בו פרוטות להוציאם לצרכי סעודה ולעולם ב\"ש דוקא קאמרי בכל הסלע מעות שלא יצטרכו לקנות ב' פעמים וליתן ב' קולבנות וב\"ה לא חיישי והשתא ניחא דלא תני לה בעדיות אבל סוגיא דירושלמי איפכא דב\"ש מקילים וב\"ה מחמירים דחיישינן שמא יוזלו פרוטות א\"נ שלא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן ויפקידם בעיר עד רגל אחר והפרוטות מתעפשות: \n",
+                "<b>לפני חכמים.</b> בסוף פ\"ק דסנהדרין (דף יז:) דהיינו רבי שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי: \n",
+                "<b>ברביעית. </b>כלומר ברובע סלע יקח ברביעית ממנו מעות שיקח כל ג' רביעית דינר [כסף] ורביעית דינר מעות: \n",
+                "<b>ד' אספרי כסף.</b> הדינר ה' אספרי ובאספרא אחד יקח מעות: \n",
+                "<b>יניחנו בחנות.</b> סברי ב\"ש דאין פורטין כלל אלא מניחה אצל חנוני ואוכל כנגדה עד שתכלה ובירושלמי (שם) אמרי' מאי טעמא דשמאי שמא ישכח ויעשה אותן חולין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקצת </b>בניו טמאים בירושלמי (לקמן פ\"ג הל' ב) אמר דקיימא לן טבל ועלה אוכל במעשר ואם לא טבל לא: \n",
+                "<b>שהטהורים שותים.</b> בירושלמי (שם) דייק בה מה אנן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב כלומר דאמר מעכשיו יהא מחולל כפי מה שמגיע לטהורים נמצא הכל מעורב ואף הטמאים שותים מעשר ואם באומ' לכשישתו למפרע חולין שתו כלומר ואין הסלע מתחלל על מה ששתו אלא הן קיימים באומר מכבר לכשישתו כלומר מעכשיו יהא מחולל לכשישתו בירושלמי בטמאים טומאת מת שאין כלי חרס מטמא מאחוריו אבל בטמאים טומאת זיבה שהוא מטמא בהסט לא בד\"א בשאין אחר מערה אבל יש אחר מערה אפי' טמאים טומאת זיבה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לחלק </b>שתטול שם חלק בהן דאסור לפרוע חובו ממעשר שני אע\"פ שגם זה אוכלו בירושלים: \n",
+                "<b>אלא אומר העלם שנאכלם.</b> אמר בירושלמי (הל' א) מה בין האומר [לחלק כו' ומפורש] בפ\"ח (מ\"ד) משביעית: \n",
+                "<b>מתנת חנם.</b> פירש בריש מכילתין ובריש פ' בתרא דע\"א (דף סב:) דמייתי ההיא דחמרין שהיו עושין בפירות שביעית שכרם שביעית ומפרש דיהבינן להו בצד היתר כדתנן הכא היינו מתנת חנם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהוא </b>ממעט באכילתו של מעשר מפרש בירושל' (הל' ב') משום דתרומה אסורה לטבול יום ובפ' כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף עו:) גרסינן מפני שממעט באכילתה משמע דאתרומה קפיד כדפירש שם בקונט' שממעט מקום אכילתו דעכשיו לא יאכלנה אלא בירושלים ואסורה השתא לאונן וסתם תרומה שריא כדאיתא בפ' הערל (יבמות דף עג:) ואין גירסא זו מכוונת דאמעשר קפיד ולא אתרומה כדמוכח ממתני' דמייתי עלה מזבחי שלמים אם הקל בזבחי שלמים שמותר לקנות בהמה לזבחי שלמים כדאיתא בפ\"ק (מ\"ג) אע\"פ שממעט באכילת מעשר טובא דיכול לבוא לידי פיגול ונותר וטמא תני בירושל' (שם) אין לוקחין שביעית בכסף מעשר אמר ר\"י מחלוקת [כלומר] והלכה כרבי שמעון דשרי במתני' וכמו כן לא חייש הכא אע\"פ שממעט באכילת מעשר דאסור לאחר הביעור משום שביעית וכי האי גוונא פליגי במסכת שביעית פ\"ח (מ\"ז) דתנן אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול ור' שמעון מתיר שלא יביא שמן לידי פסול לאחר הביעור מפני ירק שביעית שנתבשל בו אמר רבי יונה דברי הכל היא אוכלי תרומה זריזין הם התיב ר' חנינא קומי רבי מנא והתנן (פסחים פ\"ט מ\"ח) נתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו ותני עלה יאכלו כחמור שבהן א\"ל אוכלי פסח בשעתו זריזין הם כאוכלי תרומה תדע לך שהיא כן דתנינן (שבת פ\"א מ\"י) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצלו מבעוד יום ותנן (שם) משלשלים את הפסח לתנור עם חשיכה ומוכח בסוף מי שהיה טמא (פסחים דף צח:) ר' שמעון לטעמיה דמביאין קדשים לבית הפסול דתנן אשם שנתערב בשלמים רבי שמעון אומר ישחטו ויאכלו כחמור שבהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך </b>להם לשאר דברים שלא לאכילה ושתיה וסיכה: \n",
+                "<b>ולחבירו </b>פירות והוא אוהבו שיתחלל מעותיו עליהן: \n",
+                "<b>אוכל פירותיו.</b> דאין מעשר שני נאכל אלא לטבולי יום: \n",
+                "<b>ולא יאמר כן לעם הארץ.</b> שאין נזהר לאוכלן בטהרה: \n",
+                "<b>אלא בדמאי.</b> כלומר במעות מעשר שני של דמאי משום דבדמאי הקילו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות בירושלים.</b> כולה מתני' בשיש לו מעות וצריך להן ולחברו פירות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנסין ואין יוצאין.</b> משום דקלטן מחיצות: \n",
+                "<b>רשב\"ג אומר אף הפירות.</b> מפרש בירושלמי (הל' ג) כדי לעשות עיסה ולחזור כלומר אין יוצאין לפדות כדאמר בפרק הזהב (בבא מציעא דף נג:) דמחיצה לקלוט דרבנן אלא פעמים יש רחים ותנורים בזול ומוציאן לתקנן ומחזירן לירושלים ואוכלן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנגמרה מלאכתן.</b> כדתנן בפ\"ק דמעשרות (מ\"ה) איזהו גורנן למעשרות: \n",
+                "<b>ועברו בתוך ירושלים.</b> בעודן טבל: \n",
+                "<b>יחזור מעשר שני שלהן.</b> קסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כדאשכחן בריש הזרוע (חולין דף קל:) והרי קלטוה מחיצות: \n",
+                "<b>ושלא נגמרה מלאכתן.</b> כגון סלי ענבים לגת סלי תאנים למוקצה לעשותן קציעות אבל סלי תאנים וענבים לאכילה גמר מלאכתן הן: \n",
+                "<b>ר' שמעון בן יהודה בשם רבי יוסי.</b> [ס\"ל] מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין דמוקי פלוגתייהו בנגמר מלאכתן ואמרו ב\"ה יפדה ויאכל בכל מקום ודוקא לענין מחיצה לקלוט דרבנן אבל לענין שאר דברים סבר כמי שהורמו דמיין כדאיתא בפרק בתרא דמכות (דף כ:): \n",
+                "<b>והדמאי. </b>כלומר טבל של דמאי נכנס ויוצא ונפדה אבל מעשר של דמאי לא ונקט הך סיפא דאפי' תנא קמא מודה. תניא בתוספתא (פ\"ב) רבי שמעון בן יהודה בשם רבי יוסי כך אמרו ב\"ה לב\"ש אי אתם מודים בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן אמרו להם ב\"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיכול להפקירן להוציאן מידי תרומה ומעשרות אמרו להן בית הלל אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא לעשותם תרומה ומעשר עד שירימו פי' יכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר כגון תרומה ומעשר ראשון דלא בעו חומה והוא הדין דמצי למימר דממקום אחר יכול לעשר על אלו ונמצא אלו כולן חולין ובירושל' יש גירסא אחרת אמרו להן ב\"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות וגירסא דתוספתא עיקר וטעות סופר בירושלמי דתנן בסוף פ\"א דפאה (מ\"ו) ונוטל משום הפקר ופטור מן המעשר עד שימרח משמע הא מירח חייב ולא מסתבר למימר דתיתי מתני' כב\"ש ומיהו אין כל כך תימה דהא רישא נמי סתמא כב\"ש דקתני לעיל נותן פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ואמרי' עלה בירושלמי (הל' ה) דב\"ש היא דאמרי הפקר לעניים הפקר ושם פירשנוה במקומה ועוד יש ליישב ההוא דנוטל משום הפקר לפי גירסת ירושל' דהכא אף כב\"ה ואיירי התם כשמירח בבית ולא הכניסה במוץ שלה והכא בשמירח בשדה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהוא עומד לפנים.</b> פירשנוה בסוף פ\"ג דמעשרות (מ\"י): \n",
+                "<b>כלפנים. </b>לענין קדשים קלים ומעשר שני ושילוח מצורעים: \n",
+                "<b>בתי הבדים.</b> שעושין שם השמן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגויות בקודש.</b> בתוך העזרה וגגותיהם קדש בפ' כיצד צולין (פסחים דף פו.) פריך לרב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו ומשני רב חסדא בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה: \n",
+                "<b>תוכן קודש.</b> כולה מתני' לענין אכילת קדשי קדשים ושחיטת קדשים קלים ולהתחייב עליהן משום טומאה כדתניא בתוספתא. דתניא בתוספתא (פ\"ב) לשכה בנויה בקודש ופתוחה לחול תוכה חול וגגה קודש אין אוכלין בה קדשי קדשים ואין שוחטין בה קדשים קלים ואין חייבין עליהן משום טומאה בנויה בחול ופתוחה לקדש אע\"פ שאין מקיימין כן תוכה קדש וגגה חול ואוכלין בה קדשי קדשים ושוחטין בה קדשים קלים וחייבין עליה משום טומאה בנויה בקדש ופתוחה לקדש ולחול כולה קדש בנויה בחול ופתוחה לקדש ולחול כולה חול בנויה בקדש ובחול ופתוחה לקודש ולחול כגון לשכת בית המוקד תוכן וגגותיהן מכנגד הקדש ולקדש קודש מכנגד החול ולחול חול בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נו.) מסיק בנויות בחול ופתוחות לקדש דאין שוחטין ואין חייבין והאי דאוכלים לפי שהתורה רבתה אכילות הרבה מדכתיב (ויקרא ו׳:ט׳) בחצר אהל מועד יאכלוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>באב הטומאה.</b> כגון שרץ ונבלה וכיוצא בהן: \n",
+                "<b>ולד הטומאה.</b> מגע שרץ ונבלה שנגע בהן המעשר ונעשה שני: \n",
+                "<b>יפדה. </b>כדדרשי' בפרק הזהב (בבא מציעא דף נג:) דמעשר שני שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים דכתיב לא תוכל שאתו (דברים י״ד:כ״ד) ואין שאת אלא אכילה דכתיב וישא משאת (בראשית מג): \n",
+                "<b>בין בפנים.</b> נטמא: \n",
+                "<b>בין בחוץ.</b> נטמא: \n",
+                "<b>ויאכל בפנים.</b> מפרש בירושל' (הל' ה) שלא יאמרו ראינו מעשר שני שנכנס ויוצא ופריך מעתה לא יפדה שלא יהיו אומרים ראינו מעשר שני בירושלים נפדה ומסיק קול יוצא ליוצא ואין קול יוצא לפדוי: \n",
+                "<b>חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ.</b> בירושלמי (שם) פריך מה בין אב הטומאה בין בפנים בין בחוץ זה וזה לא דבר תורה הוא ומשני משעת שנטמא בפנים מחיצתו תופשתו בחוץ אין מחיצתו תופשתו כלומר כשנכנס טהור המחיצה קולטתו ולא כשנכנס טמא ופליגי בירושל' (שם) בר קפרא ור' יוחנן בר קפרא אמר אב הטומאה דבר תורה ולד הטומאה מדבריהן ור' יוחנן אמר זה וזה דבר תורה ופריך לרבי יוחנן אליבא דבית שמאי מה בין אב הטומאה בחוץ מה בין ולד הטומאה בחוץ זה וזה לא דבר תורה הוא כמו כן פריך לבית הלל דאמר הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים מה בין ולד הטומאה בפנים מה בין אב הטומאה בפנים לא זה וזה דבר תורה הוא וכמו כן מקשה לבר קפרא על דעתיה דבית הלל דאמרי הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים מה בין ולד הטומאה בין מבחוץ בין מבפנים זה וזה לא מדבריהם הוא ומשני לבר קפרא כשהכניסו על מנת שלא תתפשנו מחיצה לפי שהוא טמא דרבנן וכה לא מיתרצן קושיות דרבי יוחנן והדר פריך מעשר שני טהור שהכניסו על מנת שלא תתפשנו מחיצה אין מחיצה תופשת כלומר והאי נמי דבר תורה טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר יקבר.</b> בפ\"ב דפסחים (דף לח.) מייתי לה ומפרש בירושלמי (הל' ו) מאי טעמא דר' יהודה כסף ראשון ולא כסף שני אלא אינון מתיבין ק\"ו והוא אותיב לון ק\"ו כלומר לדידי אית לי קרא לדידכו דאמריתו קל וחומר ק\"ו פריכא הוא וכן בפרשת עשר תעשר דריש ליה מדכתיב כסף ראשון ולא כסף שני ובאלה הדברים רבה תניא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך ר' יהודה אומר אף הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא טעון פדיה ודין הוא ומה מעשר עצמו שנטמא יפדה הלקוח לא כל שכן ת\"ל כסף כסף ראשון ולא כסף שני אין לי אלא טהור טמא מנין ת\"ל כסף כסף ראשון ולא כסף שני ג' כספים נאמר בענין אחד למעשר טהור ואחד למעשר טמא ואחד ללקוח מעשר טמא והא דאמר בפרק הזהב גבי סלעים על דינרים דהכסף כסף ריבה יש לחלק בזה שנגמר כאן פדיונו לגמרי וקנה פירות למעשר שני ואם היה טהור לא היה נפדה כדתנן לעיל בפ\"ק (מ\"ה) מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ובתוספתא (פ\"ב) אמרו לו החמיר בטפלה יותר מן העיקר אמר להם מצינו שהתמורה טפלה חמורה מן העיקר שהתמורה חלה קדושה על בעלת מום ואין יוצאה לחולין ליגזז וליעבד כדתנן בפ\"ב דתמורה (דף טז:) והקדש אינו חל על בעל מום קבוע דתנן בפ\"ב דבכורות (דף יד:) ואם קדם מום קבוע להקדשן יוצא לחולין ליגזז וליעבד והא דפרכי' בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט.) כלום מצינו טפל חמור מן העיקר ולא והרי מעשר דהוא נפדה ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה לר' יהודה והא דשני התם לא אלימא קדושתיה למתפס פדיונו ולאו משום שיהא טפל חמור מן העיקר טעמו של רבי יהודה דטעמא מקרא אלא מהתם לא גמרי' ואית ספרים דגרסי התם נטמא אין לא נטמא לא ומדרבנן פריך דמעשר טהור חוץ לירושלים [נפדה] ולקוח טהור אינו נפדה וקשה לגירסא זו דאדמקשו ליה רבנן לרבי יהודה תחמיר בטפלה יותר מן העיקר תיקשי להו לדידהו כיון דקרי ליה גמרא טפל חמור מן העיקר כי האי גוונא אבל אי מדר' יהודה פריך ניתא דהאי דטהור נפדה ברחוק מקום ולא לקוח לא חשיב טפל חמור שהמעשר נפדה כדי לקנות בדמיו בירושלים בקר וצאן ויין ושכר כדכתיב בכל אשר תאוה נפשך אבל אם לקח פירות חוץ לירושלים כדי לאכלן בירושלים הרי זה כאילו קנאן בירושלים דלא חזו לפדיה: \n",
+                "<b>שאינו נפדה טהור ברחוק מקום.</b> מכאן קשה לפי גרסת הספרים דגרסי' בריש דמאי (פ\"א מ\"ב) ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות ושם פירשנו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ידי עורו.</b> ומפרש בירושלמי (שם) ר' יוסי בשם ר' יוחנן צבי עשו אותו כקדשי בדק הבית ליטען העמדה והערכה ור' שמעון לטעמי' דאמר יפדה לטמא דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה בפ' שני דבכורות (דף יד:): \n",
+                "<b>ושרטו ונטמא יפדה.</b> תנא קמא לא עביד שחטו כמת אלא כפירות הואיל והוכשר לאכילה אבל רבי יוסי עביד ליה כמת אבל לקחו שחוט אפי' רבי יוסי מודה שהוא כפירות דלא שייך בהו העמדה והערכה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למעשר שני.</b> להכניס בהן יין שכבר נקרא שם מעשר שני עליו:  ",
+                "<b>אע\"פ שגפן.</b> מלשון מגופה שסתם פיהן לאחר שנתמלאו יין לא קנה מעשר שאין הקנקן נתפש בקדושת מעשר:  ",
+                "<b>זלף לתוכו סתם.</b> הכניס לתוכו יין של טבל:  ",
+                "<b>עד שלא גפן.</b> מפרש בירושלמי (שם) ר' חייא בשם ר' יוחנן כיני מתני' אם עד שלא גפן קרא שם לא קנה מעשר אם משגפן קרא שם קנה מעשר נתפש הקנקן בקדושת מעשר וטעון חילול כיין אם בא לחללו על הכסף וטעמא כדאמר התם ר' זירא אמרה תורה פודאהו במקדש וכונסהו בגבולין מה במקדש יצא קנקן [לחולין אף בגבולין נתפש קנקן] למעשר כלומר פודאהו במקדש שיתן הכסף בירושלים ביין ובשכר כדכתיב ואם קנה כדי יין סתומות יצא קנקן לחולין כדתנן בפ\"ק (משנה ג) ובבכל מערבין (דף כז:) שלוקחין יין על גב קנקנו ונתחללו עליהן מעות מעשר אפי' דמי הקנקן כעל יין שבתוכו והוא הדין בגבולין דנחשב (היין) הקנקן כיין שבתוכו וצריך לחלל הקנקן עצמו:  ",
+                "<b>עד שלא גפן עולות בק\"א.</b> בתרומה איירי שנתערב בק' חביות של חולין ותנן בסוף מסכת ערלה (פרק ג משנה ז) דחביות סתומות מקדשות בכל שהן אבל פתוחות לא ומשמע בירושלמי (שם) דעד שלא גפן דהכא אקריית שם קאי דגרסינן התם עד שלא גפן קרא שם תרומה עולות בק\"א ואם משגפן קרא שם תרומה מקדשות בכל שהן:  ",
+                "<b>עד שלא גפן תורם מאחת על הכל.</b> הכניס יין של טבל לחביות כל זמן שלא גפן נחשב מוקף ותורם מאחת על הכל אבל משגפן לא חשיב מוקף ותורם מכל אחת ואחת והשתא ניחא מה שרגילין להקשות בפ\"ק דנדה (דף ב:) גבי בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה כל ג' ימים ודאי דכיון דבעי מוקף היאך אפשר שלא ידע אי חומץ או יין ולפי מה שפירשתי ניחא דלא בעינן מוקף בנגיעת היין אלא שלא גפן ומסיק בירושל' (שם) בד\"א בשל יין אבל של שמן בין עד שלא גפן בין משגפן לא קנה ועולות בק\"א ותורם מאחת על הכל: "
+            ],
+            [
+                "<b>בית שמאי אומרים פותח ומערה.</b> אהא דאמר משגפן תורם מכל א' וא' קאי דאם אינו רוצה לתרום מכל א' וא' קאמרי ב\"ש דאין לו תקנה אלא אם כן פותח כל החביות ומערה כולן לגת ותורם וב\"ה סברי דאין צריך דמאחר שפותח במגופות חשוב מוקף ותורם מאחת על הכל ופריך בירושלמי (שם) א\"ר חנינא קשיא על דב\"ש מה בינה לחמשה שקין בגורן שמא אין תורם ומעשר מזה על זה כי היכי דהאי חשיב מוקף האי נמי חשיב מוקף ובפ' כשם (דף ל.) משמע גבי עיסה לענין חלה דבעינן נגיעה במן המוקף ויש לחלק בין עיסה לשאר דברים אי נמי הכל שוה אלא מטמאה וטהורה מקפיד על תערובתן ואמרי' בירושלמי פרק ב' (הל' ג) דחלה דבר שמקפיד על תערובתן אין הכלי מצרף עיסה טהורה לעיסה טמאה עשו אותם כדבר שמקפיד על תערובתן בעיסה תחלה אבל בעיסה שניה אין לשני מגע א:ל טבל כלומר דלאו כחלה דמו ולא הזכיר צירוף כלי אלא לאשמעינן דאפילו כלי אין מועיל בדבר שמקפיד על תערובתו ולדבר שאינו מקפיד אפילו בלא כלי מועיל כדאמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים דף מו.) גבי לא תקרא לה שם עד שתאפה דאמר בירושלמי (פסחים פ' ג' הל' ג) ר' ירמיה בעי וישליכנה ויפרידנה לאויר הבית ויקרא לה שם וקאמר התם גבי ב' חצאי זיתים דאויר הבית מצרף לאחד ותימה דמדכתיב ממנו דרשינן מוקף בירושלמי כדפרשי' בפ\"ב דתרומות (מ\"ב) ואם כן ניבעי שיהא הכל בכלי אחד כדאשכחן גבי מנחה בהקומץ רבה (דף כד) דדרשי' והרים ממנו (ויקרא ו׳:ח׳) מן המחובר שלא יביא עשרון בב' כלים ויקמוץ ועוד משמע התם דאפילו אנח קפיזא בקבא אע\"ג דעריב מעילאי כיון דפסקי מחיצתה מתתאי לא חשיב מחובר וי\"ל דשאני מנחה דתליה בקידוש כלי ובעינן קמיצה מכלי שרת משום הכי חשיבי כלים לאפסוקי והא דאמר בפ' הרי עלי עשרון (מנחות דף קו:) ואפשר דמייתו שיתין בחד מנא וחד בחד מנא ואגע להו קומץ ההיא כגון עריבה של תרנגולין דאע\"ג דמיפסקא מחיצתא חשיב מחובר משום דהוי כלי אחד כדאיתא בהקומץ רבה (שם) דהא דדרשי' בריש התודה (מנחות דף עז:) גבי תרומות לחמי תודה והקריב ממנו (ויקרא ז׳:י״ד) מן המחובר לא כמו שפי' בקונטרס שיהיו הכל בכלי אחד מכיון דלא בעי קידוש כלי דאין מתקדשים אלא בשחיטת הזבח אלא להצריך כלי משום מוקף מידי דהוה אתרומות דגן וחלה ומעשר דידהו יליף התם מתרומת מעשר והא דדריש התם (שם כג) ואת כל חלבו ירים ממנו מן המחובר שלא ינתח הבשר עד שיטול האימורין כל אחד נדרש לפי ענינו:  ",
+                "<b>בד\"א. </b>דמשגפן קרא שם קנה מעשר במקום שדרכן לימכר סתומות דכי האי גוונא בירושלים קנקן טפל ליין כדתנן בפ' קמא (משנה ד) ויוצא לחולין הילכך בגבולין נמי קנה מעשר אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות לא יצא קנקן לחולין בירושלים אלא [צריך] לאכול כנגדן הלכך בגבולין נמי לא קנה מעשר:  ",
+                "<b>ואם </b>רצה להחמיר על עצמו למכור במדה יצא הקנקן לחולין לא בעי למימר שימכור מעשר שני במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכילתין דאין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירושלמי (פ\"ק הל' ב) כדפרשינן בפ\"ק דאם היה המוכר או הלוקח אומן נעשה כלוקח יין בפני עצמו והקנקן בפני עצמו ואין יוצא הקנקן לחולין מידי דהוה אמוכר במדה והוא הדין בגבולין אם הוא אומן דמשגפן קרא שם לא קנה מעשר דכל היכא דבירושלים אין הקנקן טפל ליין בגבולין נמי אין הקנקן טפל ליין והשתא הכי קאמר אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שהוא כמוכר במדה שכנס היין בקנקן וגפה וקרא שם ומן הדין כיון שהוא אומן יצא הקנקן לחולין ולא קנה מעשר אלא אם רצה יכול להחמיר על עצמו:  ",
+                "<b>חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה.</b> מילתא דר' שמעון לא מפרשה אלא ע\"פ הירושלמי והתוספתא (פרק ב) דתניא התם אבל הפקיד לתוכה רביעית של חולין לא קנה מעשר ואמרינן בירושלמי אמר רביעית של חולין בחבית זו יצא קנקן לחולין אמר ר' חייא בשם ר' יוחנן מתני' אמרה כן ר' שמעון אומר אף האומר לחברו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה יצא קנקן לחולין ועל זה קאי ר\"ש דקאמר תנא קמא דאם משגפן קרא שם קנה מעשר ואשמעי' ר\"ש דדוקא שקורא שם לכל היין [אבל] אם אמר כל היין מעשר חוץ מרביעית אע\"פ כשבא למכור לחברו אותו רביעית אומר לו חבית זו כלומר רביעית זו אני מוכר לך חוץ מן הקנקן שאני רוצה לשייר בשביל מעשר שני שבתוכה אפי' הכי לא נעשית הקנקן טפל למעשר ויצא הקנקן לחולין ולא קנה מעשר:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשער מקומו.</b> כשער מקום שהוא בשעת פדיה בין להקל בין להחמיר: \n",
+                "<b>השבח לשני.</b> בעיר דמיו יקרים והשבח למעשר שני: \n",
+                "<b>ויציאות </b>מביתו מביתו משלם מה שהוציא להביאו בעיר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשער הזול.</b> מפרש בירושלמי (הל' א') א\"ר ירמיה כמה בר נשי בעו בערובתא בפתי רמשא מנשייא קלען ומעביר עליהון ומתיין פריטין ומפריקנא פי' בערובתא בערב שבת בפתי רמשא סמוך לחשיכה מנשייא קלען מן הנשים הסורקות ראשיהן וקולעות שערן ומעביר עליהם דוחק עצמו לקנות מהן פירות דאדם הדוחק לחזר כל כך בכל המקומות הולך עד שקונה בזול: \n",
+                "<b>כמות שהחטני לוקח.</b> דרך חנוני לוקח בזול ומוכר ביוקר: \n",
+                "<b>כמות שהשולחני פורט.</b> כששמין מעשר שני בפרוטות ובא לחלל הפרוטות על הסלע מונה פרוטות בסלע כמו שהשולחני מוכרם: \n",
+                "<b>ולא כמו שהוא מצרף.</b> שנותן מעות ולוקח סלע שמצרף בזול ובתוספתא (פ\"ג) תני הפורט דינר כסף למעשר שני כמו שהשולחני פורט ולא כמו שמוכר המצרף דינר זהב למעשר שני כמו שהשולחני פורט ולא כמו שהוא מצרף: \n",
+                "<b>אכסרה. </b>בלא מידה ובלא משקל כדתניא בתוספתא (שם) אין פודין מעשר שני אכסרה כיצד היו לו פירות מרקיבין מעות מחלידין לא יאמר כמה אדם רוצה ליתן בצבור זה וכמה אדם רוצה ליתן בכרי זה אלא אומר כמה אדם רוצה ליקח פירות בסלע וכמה אדם רוצה ליקח מעות בדינר: \n",
+                "<b>על פי עד אחד.</b> על פי שומת לוקח אחד: \n",
+                "<b>שאין דמיו ידועין.</b> צריך בקיאות יותר משום הכי בעי שלשה ואמרי' בפרק קמא דסנהדרין (דף יד:) בשלשה לקוחות ולא בשלשה שאינם לקוחות ואפי' אחד מהן בעלים או נכרי: \n",
+                "<b>שהקסים </b>בפרק קמא דסנהדרין (שם) תני יין שהקריס והכל חד והוא כשהיין מתחיל להחמיץ קסס מלשון פריו יקוסס (יחזקאל יז): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמיסיף חומש.</b> כדכתיב אם גאל יגאל איש ממעשרו (ויקרא כז) על מעשר שני שלו מוסיף חומש ולא על מעשר שני של חברו: \n",
+                "<b>[של סלע ואיסר קודם.</b> מפני שמוסיף על הקרן] בפ' המקדיש שדהו (ערכין כז:) פריך ממתני' דהכא אמתני' דהתם דמשמע גבי הקדש בחומש עדיף ומשני התם דחומשא רווחא דהקדש הוא חומש עדיף הכא דחומשא רווחא דבעל הבית הוא קרנא עדיפא תיפרוק שפיר ובירושלמי (הל' ב) מסיק טעם אחר דפריך ואין חומשא מרובין על תוספתו של זה א\"ר בון והוא שיכול להערים עליו ולפוטרו מחומש: \n",
+                "<b>בין שניתן לו במתנה.</b> בפ' האיש מקדש (קידושין דף נד:) דייקינן מני אי רבי מאיר מי מצי יהיב ליה מתנה הא מעשר ממון גבוה הוא אלא לאו ר' יהודה היא ומסיק לעולם רבי מאיר והכא במאי עסקינן כגון דיהיב ניהליה במתנה בטיבלא וקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מערימין. </b>לפדותו בלא חומש ומפרש בירושלמי (הל' ג) למה מערימים עליו מפני שכתוב בו ברכה ולמה פודין אותו בשער הזול מפני שכתוב בו ברכה: \n",
+                "<b>ופדה לך.</b> כלומר פדה לעצמך כדתני בתוספתא (פ\"ד) ובלבד שלא יאמר פדה לי בהן את מעשר זה אבל כשפודה לעצמו אע\"פ שפודה במעות של בעל הבית אינו מוסיף חומש והכי תני בירושלמי (שם) פדה לי משלך פדה לך משלי אינו מוסיף חומש א\"ר יוחנן כל מעשר שאין הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש רבי יוסי בר בון בשם רבי יונה טעמא דר' יוחנן ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו (ויקרא כד) כדי שיהא הוא ופדיונו משלו ודייק בירושלמי (שם) גבי שפחתו העבריה מה אנן קיימין אם בגדולה זכתה בה בסימנין כלומר מאי בעיא גבה ואם בקטנה קטן זוכה בתמיהא ומשני כמאן דאמר קטן תורם [ופריך אפי' למ\"ד קטן תורם] וכי קטן זוכה ומשני על דעתי' דרבנן דתמן ניחא דתמן אמרי בשם רב נחמן כל שנותנין לו אגוז ומשליכו צרור ונוטלו המוצא בידו כמוצא באשפה אגוז ונוטלו צרור ומשליכו יש גזל מפני דרכי שלום אגוז ומצניעו ומחזירו לאחר זמן גזלו גזל זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים רב הונא אמר כשם שזוכה לעצמו כך זוכה לאחרים אבל מודה שאין מתנתו מתנה שנאמר (שמות כ״ב:ו׳) כי יתן איש מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה לענין שבועה דרשי' בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מב.) כי יתן איש ואון נתינת קטן כלום מ\"מ משמע הכא דמתני' איירי בזכיה לעצמו כדפרישית וניחא מתני' לרב נחמן בר יעקב דאמר זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וקשה דבפ' התקבל (גיטין דף סד:) דדייק ממתני' דזוכה בין לעצמו בין לאחרים ופריך מינה למ\"ד זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים ובכל הספרים כתוב הא לכם מעות הללו ופדו בהן מ\"ש ושמא ברייתא היא ומזכה להם המעות והן פודין המעשר לבעה\"ב ולא לעצמן ונמצא בפדייתו כזוכה לאחרים ואין זה כעין משנתנו: \n",
+                "<b>מפני שידן כידו.</b> דמה שקנה עבד קנה רבו ובניו קטנים נמי ידן כידו כדתנן בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף יב.) דמציאת קטן לאביו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי פירות הללו נתונין לך כו'.</b> והמעשר שני שם ורוצה להערים ולפדותו בלא חומש ואין בידו מעות בריש הזהב דייק מהכא דאין מטבע נקנה בחליפין דמשמע טעמא דאין בידו מעות הא יש בידו מעות יהיב ליה להאיך ופריק דהכי עדיפי טפי דהוה ליה נכרי ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין ניקני ליה אגב סודר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משך הימנו פירות מעשר בסלע.</b> הא דתנן בריש מכילתין אין מוכרין אותו היינו להוליכו לירושלים דבקדושתיה קאי והכא במוכרו להתחלל במה שיקבל הימנו ומעשר חולין ביד הלוקח: \n",
+                "<b>ולא הספיק לפדותו.</b> ליתן הסלע למוכר עד שהוקר ועמד בב' סלעים: \n",
+                "<b>ניתן לו סלע.</b> ודיי לו וסלע אחד מרויח הלוקח ולא הויא משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן בפ\"ק דקידושין (דף כח:) רשות גבוה בכסף. ומפרש בגמרא כיצד: \n",
+                "<b>וסלע של מעשר שני שלו.</b> דבאותו סלע שנותן למוכר אינו מתחלל כ\"א חצי מעשר כיון דהשתא מיהא שוה ב' סלעים וחצי האח' מחלל והוא שלו והיינו דתני וסלע של מעשר שני שלו דלא תימא כל המעשר נתחלל בסלע שנותן למוכר דשוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל להכי אשמעי' דמחללו על סלע והוא שלו ושניהן טעונים הבאת מקום המוכר והלוקח: \n",
+                "<b>עד שעמד בסלע.</b> שהוזל: \n",
+                "<b>נותן לו סלע מחולין וסלע של מעשר שני שלו.</b> ב' סלעים שנתחייב לו יתן לו האחד מחולין זה שנתחלל עליו מעשר שני שאינו שוה עכשיו אלא סלע והאי שלו אינו כשלו דרישא אלא כלומר מלבד סלע של חולין שנותן למוכר נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו ותרוייהו אנותן לו קאי ואע\"פ שהמעשר נקנה במשיכה ללוקח קודם שיפרע לו המעות שהמעשר מחולל עליהן לא נחשב כפורע חובו ממעות מעשר שני כדאמר ר' יוסי בירושל' שמשעה ראשונה מעשר שני חייב לו על מנת כן משכו: \n",
+                "<b>ואם היה המוכר עם הארץ נותן לו מדמיו.</b> כלומר אין נותן לו דמי' קדושי' בתורת מעשר אלא מדמיו של חולין נותן לו ומחלל המעשר על מעות אחרים ואוכלם בירושלים דאין מוסרים ודאי לעם הארץ כדתנן בפרקין דלעיל (מ\"ג) ולא יאמר כן לעם הארץ ואע\"פ שמתחלה לשם כך משכו אסור ואית דמפרש מדמיו לשון דמאי שנקראת י' בלשון אוכלו מדמיי שלו דאם יש לו דמי מעשר שני של דמאי נותן לו דמוסרים דמאי לעם הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא </b>קרא שם מפרש בירושלמי (הל' ד) שלא אמר זה פדיונו של מעשר שני: \n",
+                "<b>צריך לפרש.</b> ולומר זה פדיונו: \n",
+                "<b>על עסקי גיטה וקידושיה.</b> או קידושיה: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר דיו.</b> בפ\"ק דקדושין (דף ו'.) אמר רב הונא אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין וכי האי גוונא י\"ל בפדיון מעשר שני ופליגי תנאי התם דרבי אלעזר ברבי שמעון אומר אע\"פ שאין עסוקין באותו ענין ופריך ואי לא עסוקין באותו ענין מנא ידעה מאי קאמר לה ומשני אביי מענין לענין באותו ענין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח איסר.</b> לחלל עליו מעשר שני וחילל ואכלו עליו עד חציו ונמצא חציו אחר עדיין חולין: \n",
+                "<b>והלך למקום אחר.</b> והרי יוצא שם אותו איסר בפונדיון מחמת שהאיסרים יקרים שם או מחמת שהפירותזלין שם ומה ששוה במקום הראשון איסר אין שוה כאן רק חצי איסר נמצא חצי שהניח שוה איסר שהפונדיון ב' איסרין לפיכך אוכל עליו עוד איסר: \n",
+                "<b>המניח פונדיון.</b> של חולין לחלל עליו מעשר שני: \n",
+                "<b>ואכל עליו חציו והלך למקים אחר.</b> וזל הפונדיון ואין שוה אלא איסר לא נאמר כיון שאינו שוה אלא איסר הרי אכל כולו אלא אוכל עליו עוד פלגא ובתוספתא (פ\"ד) קתני זה הכלל עד שלא פדאו מה שהשביחו השביח לשניהן ומה שפגם פגם לשניהן ומשפדאו מה שהשביח השביח לשני ומה שפגם פגם לשני למעשר שני: \n",
+                "<b>המניח איסר של מעשר שני.</b> בחבר שראה עם הארץ שחילל מעשר שני על איסר איירי ובסתמא כמו כן הפריש מעשר ראשון ואמרי' בירושלמי (הל' ה) ר' חנינא בשם ר' יסא דר\"א הוא דאמר הנאמן על השני נאמן על הראשון הלכך כשראהו מחלל פירות מעשר שני על איסר ועירבן עם פירותיו תנינן דכמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר ואח\"כ עירבו ונמצאו בידו פירות מתוקנים שוה אחד עשר איסר ואחד ממאה באיסר פי' אחד ממאה בכל איסר ואיסר של י\"א דהיינו י\"א [פעמים א'] ממאה באיסר [והוא תשיעית האיסר דט' פעמים י\"א הוא צ\"ט] שכך עולה החשבון שהרי מה נפשך כיון שהמעשר שני איסר אחד נמצא שלאחר שהופרש מעשר ראשון נשארו י' איסרין הוסיף על העשרה מעשר ראשון שהופרש עליהן [ממקום אחר ועירב הפירות יחד] היינו איסר אחד ואחד מט' באיסר תשיעית מלגיו דהוא עישור מלבר ונמצא בין הכל י\"א איסרין וא' מט' באיסר ואותו אחד מט' באיסר הוא אחד ממאה שבכל דכשתחלוק כל איסר ואיסר לט' חלקים נמצא הי\"א צ\"ט חלקים והיינו דקתני אחד מק' באיסר כלומר אחד מק' על כל אחד ואחד מלבר דהוא אחד מצ\"ט על [כל] אחד מלגיו וכשתצרפם עולין לאחד מט' באיסר: \n",
+                "<b>ב\"ש אומרים הכל עשרה.</b> כלומר נאמן על השני ואינו נאמן על הראשון: \n",
+                "<b>בית הלל אומרים בודאי י\"א.</b> כלומר כשראה שהפריש מעשר שני מפירות שהן ודאי טבל אוכל עליו י\"א כדאמרן אבל בפירות דמאי אם ראהו עושה [כן] אין אוכל אלא עשרה ואין נאמן על הראשון: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>אמר שמואל לא מציא תניא אין יסב חדא לעשר צריך למיסב חד לק' אין יסב חדא למאה צריך למיסב חדא לאלף אין יסב חדא לאלף צריך למיסב חדא ליו\"ד אלפים לא נתברר יפה ויתכן דאתא לפרושי עשרה דאם מחלל י' תאנים על איסר אחד הרי תיקן מאה ואם חילל מאה הרי תיקן אלף ואם חילל אלף תקן י' אלפים ועוד יש לפרש דאמתני' קאמר שמואל דלא שריא לאכול אלא י\"א איסרים ואחד ממאה באיסר דהיינו כשיעור מעשר ראשון שהופרש על העשרה כמו שפירשתי ועלה קאמר שמואל דאם נטל אחד מיו\"ד לתרומת מעשר ונתן לכהן אם כן אותו א' הוצרך להיות מק' שכך עולה תרומת מעשר ממאה של טבל ונמצא שתיקן ק' איסרים וכל זה יכול לאכול ואם יסב חדא למאה כלומר אפי' ראינו שנטל א' ממאה נתן לכהן יש לו לומר שכל אותן מאה של מעשר ראשון היו שמן המעשר נוטלין תרומת מעשר ומה שלא הפריש כי אם אחד אית לן למימר שכל האלף מעשר של י' אלפים והשאר הפריש ממקום אחר תרומת מעשר ונמצא אותו אחד שהופרש מי' אלפים וכל זה יכול לאכול ומיהו פירוש זה לא יתכן דלא איירי הכא בתרומת מעשר כלל ואע\"פ שאנו יכולין לפרש לענין חילול שאם חילל שוה איסר מפירות ששוין עשרה יש לי לומר שכולן מעשר מה שייך ליקח חשבון זה של י' וק' ואלף וכעין מימרא זו אמר שמואל גופיה בפ' אחרון דדמאי ושם פירשתי וכמו שפירשתי שם נופל לשון אין יסב חדא לעשרה ואין יסב חדא לק' ואין יסב חדא לאלף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b> אפי' דינרי זהב עם הכסף.</b> מפרש בירושל' (הל' ו) שלא תאמר הואיל ואין דרך בני אדם להיות עושין כן לפום כן צריך מימר: \n",
+                "<b>מצא בתוכן חרס.</b> עם המעות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוא חולין.</b> דאין מתנדבין חרס ועל שם תוכו נכתב: \n",
+                "<b>הוא קרבן.</b> כלומר הקדש כדכתיב (נחמיה ו) על קרבן העצים: \n",
+                "<b>להיות כונסין חולין לקרבן.</b> והכל קרבן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קו\"ף קרבן.</b> הקדש: \n",
+                "<b>דל\"ת דמאי.</b> פירות שלקח מעם הארץ ובפ' האשה שלום (יבמות קט\"ו.) כתוב בכל הספרים דלא תימא דמוע חולין שנתערבו תרומה בהם ואין בהם להעלות בק\"א ואין נאכל אלא לכהן: \n",
+                "<b>הסכנה. </b>שצוו שלא לעשות [מצות]: \n",
+                "<b>שמות בני אדם הן.</b> והכל חולין שפעמים שאדם כותב אות אחת משמו לסימן ולדבריהן דרבנן קאמר להו דלדידיה אפי' כתוב בו קרבן תרומה כל התיבה שלימה הא קאמר בסיפא דפינה: \n",
+                "<b>אשתקד היתה מליאה פירות ופינה.</b> בפ' האשה שלום (יבמות קטו:) מפרש דתנא קמא סבר אם איתא דפנינהו מיגרר הוה גריר ליה ור' יוסי סבר אימור אישתלויי אשתלי אי נמי לפנחיה שבקיה כדי שיבדלו מהן בני ביתו פנחיה לשון שימור שתולה ממונו באדם חשוב כדי שלא יגזלו ממנו ודומה לו בהגוזל עצים (קג:) גבי הלוקח שדה בשם ריש גלותא ופנחיה בעלמא הוא דבעינא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי אלו חולין.</b> מה שמצאו ושל מעשר ניטל: \n",
+                "<b>היה שם מנה.</b> כלומר אמר לו אביו שיש שם מנה והלך ומצא מאתים מנה מעשר ומנה חולין: \n",
+                "<b>ואם </b>אמר לו שיש שם מאתים של מעשר ומצא מנה מעשר דמנה מונח ומנה מוטל וסתם מתני' רבי דפ\"ק דפסחים (ד' י.) ולמאן דאמר בפ\"ק דביצה (ד' י:) מחלוקת בכיס אחד אבל בב' כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל מיתוקמ' מתני' לכוליה עלמא בב' כיסין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קוזזות אדמה.</b> רגבי אדמה ובערוך פירש עפר ובפרק מרובה (בבא קמא דף סט:) סימניה כאדמה דאיכא הנאה מיניה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאיתהנוי' מיניה ושל ערלה בחרסית במה שעושין ממנה כלי חרס סימניה כחרסית דלית ביה הנאה דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה אף האי נמי דלית בה הנאה: \n",
+                "<b>ושל קברות בסיד.</b> סימניה דחיור כעצמות: \n",
+                "<b>וממחה הסיד.</b> במים ושופך סביב הקבר כי היכי דניחוור טפי ואמרי' בירושלמי (הל' א) מנין לציון שהוא טמא דכתיב (ויקרא י״ג:מ״ה) טמא טמא יקרא שתהא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש ר' הילא בשם ר' שמואל בר נחמני דכתיב (יחזקאל ל״ט:ט״ו) ובנה אצלו ציון: \n",
+                "<b>בד\"א </b>דעבדינן היכר לעוברים ושבים: \n",
+                "<b>בשביעית. </b>שהוא הפקר ובהיתר הם באים לאכול אבל שאר שני שבוע שהן באים לגזול יניחום ויאכלו דבר האסור והלעיטהו לרשע וימות: \n",
+                "<b>כל הנלקט מזה.</b> מהכא פריך בפ' מרובה (ב\"ק סט.) לרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דהכא חזינן דאע\"ג דליתיה ברשותיה מצי פריק ותפיס פדיונו ולא לאחר שנלקט היו עושין כן דאם כן לא היו עושין תקנה לנאכל בנתים אלא מניח מעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהא מחולל ולא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אח\"כ והא דקאמר התם רבי דוסא לעיתותי ערב גבי הפקר של עניים הלוקטין שלא כדין אפי' מן השחרית היה יכול לעשות כענין שפירשתי אלא עצה טובה קמ\"ל שלא יתפקרו עניים ללקט כיון שהפקיר. מכאן קשה למה שכתב בהלכות גדולות בסוף הלכות ערלה ופרי דשנת רביעית בתר דפריק להו אסור למיכל מינייהו עד דנפקא רביעית ואתיא חמישית ולא יתכן כלל דהכא משמע בהדיא דלאלתר שרי באכילה דאם כן מה הועילו צנועין בתקנתן ותלמיד טועה הגיה ותלה באילן גדול ופשטיה דקרא הטעהו דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה' וכתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו ואשתמיטתיה הא דדרשינן בפ\"ק דר\"ה (דף י.) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית הא כיצד פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי פירוש משום דאזלינן בתר חניטה הלכך אותן שחנטו בשלישית אע\"פ שנלקטו ברביעית אסורים משום ערלה ושחנטו ברביעית אע\"פ שנלקטו בחמישית אסורים משום רבעי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רבעי.</b> שאמרה תורה קדש הלולים וגמר קדש קדש ממעשר שני שצריך להעלות פירות לירושלים או לפדותם להעלות הדמים לירושלים ותיקנו חכמים במהלך יום אחד לכל צד שלא יפדוהו אלא פירות עצמן יעלה ויאכלם שם כדפרשי' בפ\"ק דביצה (דף ה.) כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ובירושל' (הל' ב) א\"ר הילא בראשונה היו עושין בטהרה לנסכים ולא היו ענבים מצויות התקינו שיהא עולה לירושלים מהלך יום אחד משרבו א) המדות התקינו שיהא נפדה אפי' בכרם העומד בצד חומה לירושלים: \n",
+                "<b>אימתי שירצו.</b> אם יראו שיתמעטו הפירות יחזיר הדבר לכמות שהיה ומה שביקש רבי אליעזר להפקיר כרמו לעניים (ביצה פ\"א דף ה.) לפי שלאחר חורבן נתמעטו הפירות ולא היה יודע שנמנו חבריו והתירו משום חורבן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לו חומש.</b> כשפודה ואפילו בעלים אין צריכין להוסיף חומש ואע\"ג דבית שמאי לא ילפי קדש קדש ממעשר [מודה] דיש לו פדיון [ואין] צריכין להוסיף חומש כדדרשינן בריש כיצד מברכין (ברכות דף לה.) מדכתיב קדש הלולים: \n",
+                "<b>ואין לו ביעור.</b> בשנה הג' והששית של שמטה שהמעשרות מתבערים מן הבית שאסורים להשהותם יותר כדכתיב כי תכלה לעשר (דברים כ״ו:י״ב): \n",
+                "<b>וב\"ה אומרים יש לו.</b> כדמפרשי' בפ' האיש מקדש (קידושין דף נד:) דילפינן קדש קדש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי כן ומשנה זו במס' פיאה פ\"ז (מ\"ו) ושם פירשנוה יפה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על פי שלשה.</b> הא דתנן בפ\"ק דסנהדרין (דף יד:) נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בג' אין דמיו ידועים לאו אנטע רבעי קאי א) (דבטל) דתניא [עלה] איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין פירות שהרקיבו ויין שהקרים ולא קתני בהדיא איזהו כרם רבעי [וטעמא] משום דכולהו אין דמיו ידועין דמצריך לפחות היציאה כדתנן הכא ושמא הכא בעו ב\"ד חשוב אע\"ג דהתם גבי מעשר שני אמרינן בג' לקוחות אפי' אחד מהן נכרי ואפי' אחד מהן בעלים:  ",
+                "<b>לפדות לו בסלע.</b> כלומר ליקח לו מסלע כדאמרי' בירושלמי:  ",
+                "<b>על מנת להוציא יציאות מביתו.</b> יציאת הלקיטה כלומר כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע שעדיין מחוברין בעלין ויצטרך לשכור פועלים ללקט:  ",
+                "<b>מניח את המעות.</b> לאחר שישומו ג' כמה סלים העומדים ללקוט ראוי ליקח בסלע:  ",
+                "<b>ואימר </b>כל הנלקט מחולל על מעות הללו מכך וכך סלים בסלע. כמו ששמו הן אם ב' ב' ואם ג' ג': "
+            ],
+            [
+                "<b>ובשביעית פודהו בשויו.</b> ואין פוחת מן הרבעי יציאות הלקיטה:  ",
+                "<b>ואם </b>היה נטע רבעי הפקר מבעלים אם בא א' וזכה בהן אין לו אלא שכר הלקיטה ולא אמרי' כיון דמהפקיר' קא זכי פטור מנטע רבעי ולא בעי פדייה אלא טעון הזוכה לפדותן או להעלותן לירושלים וא\"ת שכר הלקיטה נמי לא יהא לו אלא יפדהו בשויו כמו בשביעית לא דמי דשביעית הואיל ודינו להיות הפקר ואין ראוי ליתן בו שכר לקיטה (את) להבעלים עצמן ופודין אותו בשויו אבל האי תחלתו היה עומד לפחות ממנו שכר לקיטה ולא פקע משום דאפקרי' וי\"מ על מנת להוציא היציאות מביתו הוצאת הכרם חפירה וזמירה (מיכול) ובשביעית פודהו בשויו דכל הנך מלאכות לית ביה דאסירן בשביעית:  ",
+                "<b>ובין שניתן לו במתנה.</b> בפ' האיש מקדש (קידושין נד:) אמרי' מני אילימא ר' מאיר מי מצי יהיב ליה במתנה הא גמר קדש קדש ממעשר אלא לאו ר' יהודה ומסיק לעולם ר\"מ וכגון דיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור בערלה מפני שהוא כרי:  ",
+                "<b>תני' </b>בתוספתא (פרק ה) כרם רבעי אין פודין אותן ענבים אלא יין דברי ב\"ש וב\"ה אומרים יין וענבים הכל מודין שאין פודין במחובר וקצת הי' נראה הטעם שאין מועיל חילול במחובר משום דילפי' קדש קדש ממעשר ואין מעשר במחובר אבל אי אפשר לומר כן דמשמע במרובה (דף סט.) דמועיל דאמר לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט כלומר שקודם לקיטה צנועין מחללין ולא לאחר לקיטה שכבר זכו בהן אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל דמכח קושיא זו חוזר בו מכל הנלקט והא דאין פודין במחובר היינו לפי שאין בקיאין בשומא בעודו מחובר מידי דהוה אענבים לב\"ש והא דמחללין במחובר גבי צנועים התם משום תקנה עביד שלא יכשלו ומה שלא היו מחללין כל הכרם בבת אחת פעמים שרוצים להוליך [שאר הפירות] בירושלים אי נמי לפי שאין מועיל חילול למה שגדל אחרי כן וגבי צנועין מה שהיו יכולין לתקן מתקנים ועוד דהגדל אח\"כ אע\"פ שיש לו מתירין מדאורייתא בטיל ברובא:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ערב י\"ט של רביעית ושל שביעית.</b> מפרשי' בירושלמי (שם) דכתיב (דברים יד) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך יכול פעם אחת בשבוע אתה חייב לבער ת\"ל מקצה שלש שנים יכול כיון שהגיע בראש שנה שלישית אתה חייב לבער ת\"ל מקצה אין מקצה אלא בסוף בסוף שנה את מבער ואי את מבער בראש שנה אי בסוף שנה יכול בראשה של [רביעית ושל] שביעית ת\"ל וכי תכלה לעשר כשתכלה לעשר את כל הפירות יכיל אף בחנוכה נאמר כאן מקצה ונאמר להלן מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות מה מקץ שנאמר להלן במועד אף כאן במועד אי מה להלן בחג הסוכות אף כאן בחג הסוכות ת\"ל כי תכלה לעשר אימתי הוא מכלה לעשר את כל הפירות בפסח של רביעית: \n",
+                "<b>תרומה ותרומת מעשר לבעלים.</b> לכהנים: \n",
+                "<b>ומעשר ראשון לבעליו.</b> ללוי: \n",
+                "<b>ומעשר עני לבעליו.</b> לעניים ואיתא בפ\"ב דביכורים (מ\"ב) ומייתי לה בפ' הערל (יבמות דף עג) יש במעשר וביכורים מה שאין כן בתרומה (וקדשים) ביעור אלמא לא מיחייבי בביעור וי\"ל דהכא בביעור של נתינה לכהן אבל התם בביעור שאוכלים אותו ומבערים אותו מן העולם כדתנן הכא מעשר שני והביכורים מתבערים בכל מקום שאף הכהן חייב לבערן והמעשר הי' נאכל עד זמן הוידוי שהיה במנחה בי\"ט אחרון כדתנן בפרקין (מ\"י) והיינו דפליג התם ר\"ש גבי בכורים דקתני ור\"ש פוטר כלומר דאין ביעור כביעור של מעשר שני כדקתני הכא ר\"ש כדמפרש בפרק הערל משום דתרומה קרנהו רחמנא כדדרשי' ותרומת ידך אלו הביכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך: \n",
+                "<b>התבשיל </b>שיש בו יין ושמן של מעשר שני וחשבו ליה ב\"ה כמבוער לפי שאין ממשו ניכר ובירושלמי (שם) אמרי' הכל מודין בפת ושמן שצריך לבער ביין ותבלין שהוא כמבוער מה פליגן בתבשיל ב\"ש אומרים צריך לבער וב\"ה אומרים א\"צ לבער משמע שרוצה לומר פת ושמן שהוא בעין ויין ותבלין שהן בעין ופליגי בתבשיל הנעשה מפירות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן הזה שאין.</b> בית המקדש קיים: \n",
+                "<b>צריך לחלל על הכסף.</b> ומפרש בירושלמי (שם) ומאי טעמא דב\"ש וצרת הכסף בידך (דברים י״ד:כ״ה) ובלבד בידך וטעמא דב\"ה מפרש בירושלמי (שם) אפי' מחללו מה מועיל אחד כסף ואחד פירות טעונין גניזה ומניח הפירות במקום המוצנע עד שירקבו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא באו לעונת מעשר.</b> קודם מירוח כל אחד כמפורש בפ\"ק דמעשרות ובירושלמי (הל' ד) פריך ולא טבל הוא כלומר דאפי' הגיע לעונת מעשרות אמאי חייב בביעור כל זמן שלא הופרשו ומשני ר' זירא בשם שמואל יאות הוא אומר שטבל קרוי קודש ובראשונה היו סבורין דאפי' קודם מירוח קרוי קודש והא דאמרי' בפ\"ק דסנהדרין (דף יא:) ששלח רבן גמליאל לבני גלילא עילאה ותתאה דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרי מעמרי שבולייא וממעטני זיתיא דהוא קודם ר' עקיבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רחוקים ממנו.</b> ואין יכול ליתנן לבעליהן כאשר אמרנו צריך לקרות להם שם שיזכה אותן לבעלים כדאשכחן בעובדא דרבן גמליאל וזקנים ולא כמו שמפרש שם בקונטרס בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף יא:) דרבן גמליאל היה ירא שלא יאכלו בני ביתו שיסמכו אחזקה על חבר דלדבריו הרי זה לא עשה כלום שלא אמר יהא מעשר אלא שקבע בעלים אלא משום ביעור עבד והשתא למ\"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ניחא שהיה יכול לזכותן אבל למ\"ד לאו כמי שהורמו דמיין אין יכול לזכותן כדמוכח בפרק הזרוע (חולין דף קל:) וא\"כ מה הועיל לענין ביעור ושמא מקודם לכן אמר מה שאני עתיד להפריש יהא מעושר ומה שלא הזכיר רבן גמליאל תרומה גדולה אע\"ג דמיחייב' בביעור כדאמרי' לעיל שמא הפרישה קודם שיצא מביתו שלא היה טורח בדבר למדוד דנטלת באומד ובמחשבה ועוד דדרך להפרישה בגורן כדאמרי' בירושלמי דמעשרות (פ\"ג הל' א) דבר שיש לו גורן מפרישין אותו תרומת מעשר ואין צריך להפריש תרומה גדולה כהדא דתנן פירות ממורחין בשדה מכונסין אסור משום גזל מפוזרין מותרים משום גזל בין כך ובין כך חייבים במעשר ופטורים מתרומה גדולה שאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה ממנו תרומה גדולה ובהאי דרבן גמליאל כבר היתה תבואה בבית דקאמר בתר הכי מעשרות מהיכן הם ניטלין מן הבית או מן השדה נישמעינה מן הדא חבר שמת כו' ר' חנינא בר פפא שמע לה מן הכא עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים הדא אמרה מן הבית ומה שהניח רבן גמליאל טבל בביתו ולא תיקן אע\"ג דחזקה על חבר [כו'] קודם שיצא מביתו הודיען שהוא טבל: \n",
+                "<b>נתון ליהושע.</b> שהי' לוי כדאמר בערכין (דף יא:) מעשה שהלך ר' יהושע בן חנניה לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררין ואני מן השוערין ואף על גב דקנסינהו עזרא למאן דאמר קנסא לעניים נטל בתורת עניות דעני היה ומה שלא נתן לו מעשר עני דאמרי' הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם אי נמי היו לו מאתים זוז ואף על פי כן מעשר ראשון דלאו דאורייתא לעני היה נוטל הואיל ומתפרנס בדוחק שהיה פחמי כדאמר בברכות פרק רביעי (דף כח.) ואמרי' בהוריות (דף י:) כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ולמאן דאמר קנסא לכהנים [סבירא ליה כרבי עקיבא דאמר בפרק יש מותרות (יבמות פו:) דמיקמי קנסא היה ללוי דוקא] ובתר דקנסינהו הוא אף לכהן: \n",
+                "<b>נתון לעקיבא.</b> שהיה גבאי: \n",
+                "<b>נתון לאלעזר בן עזריה.</b> שהיה כהן ונתן לו תרומת מעשר: \n",
+                "<b>ונתקבלו שכר זה מזה.</b> ותימה למה לא השאיל להם המקום ויקנה להם בחליפין ובכך יקנו המעשר כדאשכחן בגיטין בפ' הזורק (גיטין דף עז:) ליתשיל לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח והיה נראה מתוך כך דאין שאלת קרקע נקנה בחליפין וכי תימא דשדה בשאלה ומטלטלין בנתינה לא מיקנו אגבה כדבעי למימר בפ\"ק דקדושין (דף כז.) גבי שדה במכר ומטלטלין במתנה הניחא למ\"ד בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף יא:) מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן אבל לר' אבא לא שייך למימר הכי דקנו מטעם חצר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בי\"ט האחרון.</b> של פסח ובירושל' (הל' ה) פריך ויתודה בי\"ט הראשון של פסח ומשני כדי שיהא לו מה לאכול ברגל ופריך ויתודה שחרית ומשני עד כאן מצוה לאכול: \n",
+                "<b>זה מעשר שני ונטע רבעי.</b> בירושל' (שם) דייק מדלא תני ביכורים ש\"מ ר' שמעון היא דתנן (פ\"ו מ\"ב דכלאים) וחייבין בביעור ור\"ש פוטר והא דלא תני להו בהדי תרומה ותרומת מעשר משום דבכלל תרומה נינהו דביכורין איקרי תרומה כדדרשי' ותרומת ידך אלו הביכורים: \n",
+                "<b>נתתיו ללוי זה מעשר ראשון.</b> ודייקינן בירושל' (שם) מכאן שאין נותנין מעשר לכהונה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם הקדים שני לראשון.</b> ומן הדין הראשון קודם כדתנן בפ\"ג דתרומות (משנה ז) דמעשר ראשון קודם לשני שיש בו ראשית כדכתיב גבי תרומה גדולה ראשית דגנך: \n",
+                "<b>ממין על שאינו מינו.</b> אין תורמין כדדרשי' מקראי בפ' מעשר בהמה (בכורות דף נג:): \n",
+                "<b>תלוש </b>ומחובר היינו מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור: \n",
+                "<b>חדש וישן.</b> אין תורמין מזה על זה כדכתיב (דברים י״ד:כ״ב) היוצא השדה שנה שנה: \n",
+                "<b>מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.</b> שמברכין בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להפריש תרומה וכן להפריש מעשר ראשון להפריש מעשר שני וכן [למעשר] עני ולתרומת מעשר ולפדיון מעשר שני ולחלה על כולן מברכין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין.</b> בפרק הערל (יבמות דף עד.) דרשינן מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנאמר (דברים כ״ו:י״ד) ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זהו דבר השוה לחיים ולמתים הוי אומר זו סיכה מתקיף לה מר זוטרא ואימא ליקח לו ארון ותכריכין אע\"ג דהכא דרשינן ליה הכי התם פריך ואימא דוקא להכי אתא ולא לסיכה משום דאסור לבער ממנו בטומאה ומשני דממנו משמע מגופו מ\"מ מדדרשי' ליה במתני' למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע דלחי דכוותיה שרי כגון ליקח לו מלבושין שרי וקצת הוה משמע כן דלעיל בסוף פ\"ק (מ\"ז) מייתי לה ובפ' האיש מקדש (קידושין דף נו.) אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה בדמי מעשר שני משמע הא שאר מילי שרי אבל אי אפשר לומר כן דמשמע בירושלמי (שם) ולעיל פ\"ב כתבתיו דדריש ולא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין לחי הוא דאסור כ\"ש למת אלא איזהו דבר מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ותנן לעיל בפ\"ב (מ\"א) דמעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה נמי ותנן נמי בסוף פ\"ק (מ\"ז) זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מע\"ש יאכל כנגדן ובריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דרשינן מפרי וגדולי קרקע משמע מידי דחזי ליה לאכילה וצריך לומר דלא נקט תנא הכא ארון ותכריכין למימר דלחי שרי אלא לאשמעינן דלא מיבעיא אם סך ממנו למת דאינו יכול להתודות כדכתיב ממנו בגופו אלא אפי' אהני אין יכול להתודות והא דפריך ואימא ליקח לו ארון ותכריכין אע\"פ דהוה משמע דדכוותה לחי שרי וקים לן דאסירא מ\"מ קודם הוה ליה לאוקומי קרא הכי למישרי להו [וממנו] קאי בסיכה דאמר רחמנא לא בערתי ממנו בטמא [ודרשי'] ממנו דהיינו סיכה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השקיפה. </b>בירושלמי (שם) אמרי' א\"ר מנא בר אבא בוא וראה כמה גדול כחה של צדקה שכל השקיפה שבתורה לרעה וזו לשון ברכה כדי שיתן טעם בפירות:"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן אמרו.</b> מדכתיב ואת האדמה אשר נתתה לנו:  "
+            ],
+            [
+                "<b>הודיית מעשר.</b> מפורשת בפ' עגלה ערופה (סוטה דף מז.) ביטל וידוי מעשר לפי שאין נותנין אותו כתיקונו דרחמנא אמר דיהבי' ללוים ואנן יהבינן לכהנים לבתר דקנסינהו עזרא ואפי' לרבי אליעזר בן עזריה דאמר בפרק יש מותרות (יבמות דף פו:) דמדאורייתא אף לכהנים מ\"מ הואיל ונצטוו ליתנו אף ללוי כי שכר הוא לכם וגו' (במדבר י״ח:ל״א) כשמפקיעין אותו לגמרי מלוים לתתו דוקא לכהנים אין כמצוותו ולא מצי למימר וגם נתתיו ללוי דעיקרא קרא משמע לוי ממש: \n",
+                "<b>אף הוא.</b> יוחנן כהן גדול ביטל את המעוררין מפרש בסוטה בכל יום היו לוים עומדים על דוכנן ואומרים עורה למה תישן ה' (תהילים מ״ד:כ״ד) אמר להם וכי יש שינה לפני המקום והלא כבר נאמר (שם קכא) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ואומות העולם בשלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה': \n",
+                "<b>ואת הנוקפין.</b> מפרש התם שהיו מסרטי' לעגל בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו שהיו רוצים להפילו לארץ ולשוחטו בעזרה ואינו רואה ואינו מתהדק כל כך על רגליו ונוקפין מלשון ונקף סבכי היער (ישעיהו י׳:ל״ד) וכדתניא שהיו חובטין אותן במקלות להפילו לארץ ונוקפין לשון חבטה ומכה כדאמרי' חולין (דף ז:) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה ואמרי' נמי דם ניקוף מרצה כדם עולה עמד והתקין להם טבעות בקרקע להכניס לתוכן ראש הבהמה: \n",
+                "<b>ועד </b>ימיו היה פטיש מכה בירושלים בבית הנפחי' בחולו של מועד לעשות מלאכת דבר האבד שמותרת במועד ועמד הוא וגזר על נפחי' ואפי' בדבר האבד והכי אמרי' במ\"ק (דף יא:): \n",
+                "<b>ובימיו </b>אין אדם צריך לשאול על הדמאי דראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד והתקין שכל הלוקחין מעם הארץ יהיו מפרישין ולא היה אדם צריך לשאול את חברו חבר שלקח מעם הארץ אם חזר ותיקנן דודאי חזר ותיקן: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a83e6db0437e9bea4e985616022d0a0834658480
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,362 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Maaser Sheni",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Maaser_Sheni",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אין מוכרין אותו.</b> אפי' להוליכו לירושלים כדאמר בירושלמי (הל' א) שלא יאמר אדם לחברו הילך מנה זה של מעשר שני ותן לי בו נ' זוז של חולין שנוטל ממנו פחות בשביל טורח הדרך ומפרש טעמא אין מוכרים אותו מפני שכתוב בו קדושה ואין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה ומפרש כיצד אין ממשכנין אותו לא יכנס לביתו וימשכננו מעשר שני שלו ומסיק מאן תנא אין מוכרים אותו רבי מאיר ברם רבי יהודה בדין הוא שיהא מותר למוכרו קל וחומר מתרומה שאסורה לזרים ומותר למוכרה והא דתנן בכיצד צולין (דף עה:) סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על בני חבורה ההיא סתמא נמי כרבי מאיר ובקונטרס פירש שם טעם אחר: \n",
+                "<b>ולא מחליפין.</b> מפרש בירושלמי (שם) לא יאמר לו הילך יין ותן לי שמן הילך שמן ותן לי יין אלא הילך יין שאין לי שמן ואלו הוה לי משח הוינא מיתן לך והלה אומר הילך ונמצאו מחליפין ולא מחליפין ומפרש דכי האי גוונא שרי כיון דאין יכול להוציא ממנו בדין: \n",
+                "<b>ולא שוקלין כנגדו.</b> אם יש לו ליטרא פירות של מעשר שני לא ישקול כנגדו פירות חולין אף כנגד סלע של מעשר שני לא ישקול כסף של חולין וטעמא משום בזוי מצוה כדמוכח בפרק במה מדליקין (שבת דף כב:) דאמרינן התם מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב ואפי' לחלל עליהן מעשר שני שמא לא יכוין משקלותיו ומפיק להו לחולין: \n",
+                "<b>וכן </b>כל שאר הפירות לא יאמר הילך תאנים ותן לי תמרים: \n",
+                "<b>אבל נותנין זה לזה מתנת חנם.</b> אמרינן בירושלמי (שם) מתניתין רבי מאיר היא דאמר אין מתנה כמכר א\"ר יוסי דברי הכל היא כהדא דתניא אדם אומר לחבירו בירושלים מה אכלת היום והוא אומר לו קיץ והוא יודע שהוא בכור מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור נמכר בזול היה אומר לו מן והוא יודע שהוא מעשר שני מה המן ניתן במתנה אף מעשר שני ניתן במתנה כלומר אפי' מאן דאמר מתנה כמכר בכי האי גוונא שמזמן את חברו שיאכל אצלו מודה דשריא ואנשי ירושלים חכמים גדולים ומבינים מתוך רמז והפירות בקיץ נמכרים בזול לפיכך כשיאכל בכור אומר לו שקיץ אכל וחברו מבין וכשיאכל מעשר שני אומר לו שאכל מן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוכרין אותו.</b> בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב.) גמר גאולה גאולה מחרמים נאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמים מה להלן מכירה עמו דכתיב בחרמים (ויקרא כו) לא ימכר ולא יגאל אף כאן מכירה עמו: \n",
+                "<b>לא </b>חי ולא שחוט לאחר שחיטה מדרבנן גזירה אטו לפני שחיטה אבל מדאורייתא שרי כדאיתא התם ובמעשר בהמה של יתומים לא גזור ואפילו דגדול נמי אם שחטו מוכרו בהבלעה בעורו ובחלבו בגידו ובקרניו ואמרינן בירושל' (שם) תני אבל מקדשין בגידים ובעצמות ובקרנים ובטלפים א\"ר אלעזר מפני שכתוב בו ברכה ויקדש בבשרו א\"ר יוסי כלום למדו מעשר בהמה אלא מחרמי כהנים מה חרמי כהנים אין מקדשין בהן אשה אף מעשר בהמה אין מקדשין בו אשה: \n",
+                "<b>בכור מוכרין אותו תמים חי.</b> בפ\"ק דתמורה (דף ז:) אמר ר\"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכיה בגויה אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דחי להקרבה קאי אין מוכרין אותו תמים חי ובפ\"ק דבבא קמא (דף יג.) משמע לפי המסקנא דאפילו רבי יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים והתם ובפרק כל פסולי (דף לב.) דרשינן דנמכר משום דבבכור כתיב (במדבר יח) לא תפדה ונמכר הוא כגון תם בזמן הזה ובעל מום בזמן שבית המקדש קיים וסיפיה דקרא דכתיב ואת דמם תזרוק בתם בזמן שבית המקדש קיים: \n",
+                "<b>ומקדשים בו את האשה.</b> בירושלמי (שם) פליגי דרבי יהודה בן פדיה בשם רבי יהושע בן לוי בתמים חי ולא שחוט ובשם גרמיה אמר בין חי בין שחוט מאי טעמא דרבי יהושע בן לוי ובשרם יהיה לך כחזה התנופה (שם) כלומר דמקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת מאי טעמא דרבי יהודה בן פדיה יהיה לך אפי' לאחר שחיטה: \n",
+                "<b>אין מחללין מעשר על אסימון.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף מז:) פליגי דתני' מחללין מעשר שני על אסימון דברי רבי דוסא וחכ\"א אין מחללין ומפרש התם מאי אסימון פולסא ופירש שם בקונטרס פולסא אין בו צורה וקורין אותו פלדון וקשה לר\"ת דאמר בפרק במה אשה (שבת דף סה.) אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא אלמא יש בו צורה ופירש דפולסא הוא מטבע שנפסל ויש בו צורה והא דמפרש בהזהב (שם) דדריש וצרת לרבות כל דבר הנצרר ביד ור' עקיבא פליג ואמר לרבות דבר שיש עליו צורה מודו תרוייהו שיש עליו צורה כדמשמע לשון וצרת דקרא אלא דרבי ישמעאל מרבי כל דבר הנצרר שמצניעים אותו מאחר דיש בו צורה אף על פי שאינו יוצא בהוצאה מחמת צורתו ורבי עקיבא סבר לרבות דבר שיש עליו צורה חשובה ויוצאה בהוצאה וקשה לרבינו תם דהא מתני' קתני אסימון וקתני מטבע שאינו יוצאה דהוא מטבע שנפסל דמפרש בירושלמי (שם) של מלכים הראשונים אלמא אסימון לאו היינו מטבע שנפסל ועוד אמרינן בירושלמי (שם) רבי יוסי בשם רבי יוחנן דלרבי דוסא מחללין מעשר שני על ליטרא של כסף ופי' הקונטרס עיקר ובפרק במה אשה פירש פולסא שהיא של עץ דכל היכא דאינו עשוי כשאר מטבע קרוי פולסא והכא נמי קרי פולסא לפי שהוא של עץ והא דמחללין על אסימון לרבי דוסא טפי ממעות הניתנות בסימן לבית המרחץ משום דאית בה תרתי לריעותא דאינן של כסף ואין יוצאין בהוצאה וכיון דלא חשיב [לא] קרינא בי' נצרר ביד אבל אסימון וליטרא של כסף אע\"פ שאין יוצאין בהוצאה וכן על של נחשת מחללין דיוצאין בהוצאה כדמוכח בהזהב (דף מז:): \n",
+                "<b>ועל מעות שאינן ברשותו.</b> תנן לקמן בפ\"ד (מ\"ה) ומייתי לה בהזהב (מה:) היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונין לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שבבית היינו ברשותו כיון שהן במקום המשתמר והכא מיירי כדתני' בירושלמי (שם) יכול אם היו לו מעות בהר המלך או בקסטרא מחללין עליהן ת\"ל וצרת הכסף בידך היינו ברשותך אבל אם טמונות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לבור אע\"ג דסתמא איתנהו [אין מחללין] ואמרינן בהגוזל קמא (צח.) אין מחללין על שאינן ברשותו כיצד היה לו מעות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לים הגדול אין מחללין משום דבעינן מצוי בידך וליכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא העור לחולין.</b> ואין צריך לאכול דמי העור בירושלים: \n",
+                "<b>מקום שדרכן לימכר סתומות.</b> שדרך היין לימכר עם הקנקן וכולה נפקא לן בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דתניא בן בג בג אומר בבקר מלמד שלוקחין בקר על גב עורו ובצאן שלוקחין צאן על גב גיזתה ביין מלמד שלוקחין יין על גב קנקן ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ ומיהו חיה לבשר תאוה לא נפקא לן התם שתהא נקנית אגב עורה: \n",
+                "<b>קליפי </b>שקדין ואגוזין דנהי דהן עצמן נקנין כדיליף התם פרי מפרי וגידולי קרקע מ\"מ אגב עור וקליפין לא נפיק בהאי דינא דמיתורא דב' דריש לה ושמא מינייהו ילפינן במה מצינו כדא\"ר יוחנן התם מאן דמתרגם לי בקר אליבא דבן בג בג מובילנא מאניה לבי מסותא: \n",
+                "<b>ירושל' </b>(הל' ב) א\"ר זעירא הדא דתימר כשהיה המוכר הדיוט אבל אם היה המוכר אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ותו מסיק א\"ר מנא ודכותה אם היה הלוקח אומן נעשה כלוקח זה בפני עצמו וזה בפני עצמו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יצא העור לחולין.</b> במנחות בשילהי התודה (מנחות דף פב.) פליגי במתפיס מעות מעשר שני לשלמים אליבא דר\"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה דרבי אמר קנו שלמים ורבי יוסי ורבי אליעזר אמרי לא קנו ופריך[על] רבי אמי ממתני' דהכא דמשמע דאפי' העור לא יצא מקדושת שלמים וימכר הכל ויביא בדמיו שלמים והוה מצי לשנויי רבי יהודה היא דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא כדמשני התם אברייתא אלא משום דסתם מתני' רבי מאיר ומשני מאי לא יצא לחולין היינו בתורת (שלמים) לצאת העור לחולין דאין חלה קדושת שלמים אחיה דאי הואי [חיילא] ממיל' הוה נפיק עור לחולין כשאר עורות שלמים ומפרש מאי טעמא לא יצא העור מקדושת מעשר דנעשה כלוקח שור לחרישה דאין דרך מקח בכך לקנות חיה לזבחי שלמים וזה תימה ובהמה לבשר תאוה יצא העור לחולין כמו בחיה לבשר תאוה דמאי שנא ויש ליתן טעם קצת משום דבשילהי התודה ילפינן ממעשר שם שם משלמים ובסיפרי מקרא דואכלת מעשר דגנך יליף שמחה שמחה הלכך בבהמה הראויה לקרבן לא יצא לחולין אלא אם כן תקדש לשלמים ובירושלמי אמר א\"ר יוסי בקדמיית' הוינא אמרי' הלוקח בהמה לבשר תאוה מתפיסה לשלמים ולא הוינא אמרי' כלום מן הדא דא\"ר אליעזר לא קנה מעשר חזרנו בנו אדר' אליעזר ומפרש לפי שלא התירה תורה ליקח בהמה טמאה בכסף מעשר אלא שלמים בלבד אר\"י גזרו על הנקבה בעלת מום מפני תקנה כדמסיק דהדור אמר בשם רבי יוחנן דמדאורייתא אפי' תמימים שרו אלא גזור בהו רבנן משום דבראשונה היו לוקחין בהמה לבשר תאוה והיו מבריחין אותן מן המזבח חזרו לומר אפי' חיה אפי' עוף לא יקחו כהדא דתני אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותן על נקבה בעלת מום ועל שאר בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטין דברי רבי מאיר וחכ\"א אין מחללין אלא על שחוטים ומפרש טעמא שמא יגדל מהן עדרים עדרים ומסיק דלא איתמר טעמא דגזירה אלא על השביעית בסוף לולב הגזול מייתי לה (דף מ.): \n",
+                "<b>ולא יצא הקנקן לחולין.</b> כיון דדרך למכור היין בלא קנקן ויאכל כנגדו: \n",
+                "<b>לא </b>יצא דמי הסל לחולין דאין דרך למכור הסלים עמהם ועוד דגבי קנקן דיין מינטר אגביה כדאמרי' בריש בכל מערבין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים </b>ומלח אין נקחין בכסף מעשר כדאמרי' בפ' בכל מערבין (עירובין ד' כז.) ובדגים ובעופות פליגי התם:  ",
+                "<b>פירות </b>המחוברים לקרקע הרי הן כקרקע ואין כסף מתחלל עליהם כמו שאין מתחלל על הקרקע:  ",
+                "<b>שאין </b>יכול להגיע לירושלים אינך מיירי אפי' לקח בירושלים אבל האי מיירי בשלקח חוץ מירושלים ואין יכולין להגיע קודם שיגיעו שם [ירקבו]:  ",
+                "<b>פירות </b>שוגג דלא ידע שהן מעות מעשר והוי מקח טעות משום טירחא דאורחא ולא ניחא ליה דטורח הוא בפירות ממעות ואי הוה ידע שהן של מעשר לא הוה זבין בהו והיינו טעמא דבהמה נמי:  ",
+                "<b>במקום. </b>היינו ירושלים דכתיב (דברים י״ב:י״ד) במקום אשר יבחר:  ",
+                "<b>ואם </b>אין מקדש ירקבו לקוח אינו נפדה טהור ברחוק מקום כדתנן לקמן בפ' ג' (מ\"י):"
+            ],
+            [
+                "<b>תעלה ותאכל במקום.</b> ובפ' האיש מקדש (קידושין דף נו.) א\"ר יהודה בד\"א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים ואמזיד קאי אבל נתכוין להוציא מעות מעשר לחולין שלקחה לאכלה חוץ לירושלים בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן שוגג לאו אמתכוין להוציא מעות לחולין קאי דאם כן לאו שוגג הוא ואמזיד קאי והכי קאמר אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידהו מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומם שוגג דמקח טעות הוא מזיד דקנסינן ליה למוכר דלאו עכבר' גנב אלא חורא גנב ובתוספתא (פ\"א) מסיים אם היתה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם אם היו פירות טמאין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם:  ",
+                "<b>על </b>ידי עורה שגם עורה אסור:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אין לוקחין עבדים.</b> בסיפרי ממעט להו יכול בעבדים ושפחות וקרקעות ת\"ל בבקר ובצאן: \n",
+                "<b>ואם </b>לקח יאכל כנגדן בירושלים ובפ' האיש מקדש (קידושין נו.) פריך ואמאי יחזרו דמים למקומן כי התם כדאמר גבי לוקח בהמה טהורה מזיד במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין ומשני אמר שמואל בבורח: \n",
+                "<b>אין מביאין קיני זבין.</b> כדדרשי' כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ניתן לאכילה ולשתיה.</b> אמרינן בירושלמי (הל' א) לאכילה שכתב בו אכילה ושתיה שהיא בכלל אכילה ר' יונה שמע מן הדא (ויקרא י״ז:י״ב) כל נפש מכם לא תאכל דם מה אנן קיימין אם בדם שקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמות שהוא נקרא אכילה ופריך והתניא המחה את החלב וגמעו והקפה את הדם ואכלו חייב ומה עביד ליה רבי יונה אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין ואינו משקה לטמא טומאת משקין ולא מצי לשנויי כדמשני בהקומץ רבה (דף כא.) כאן שהקפהו באור כאן שהקפהו בחמה דהכא דם שקרש קתני שקרש מאליו וקתני סיפא חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלים למשקה בטלה דעתו והדר חזר רבי יונה ושמע מן הדא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה וגו' מה אנן קיימין אי בטעם יין בתבשיל והלא טעם לפגם הוא והדר קאמר רבי חנינא בשם רבי פנחס שמע לה מהדא שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראוים לאכילה שתה משקים שאינן ראויין לשתיה פטור הא ראויין חייב ותו דריש סיכה ושתיה בכלל אכילה מדכתיב (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך תירושך זה יין ויצהרך זו סיכה והתורה קראתן אכילה ורבי אליעזר דריש סיכה מדכתיב (שם כו) לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין לחי אסור כ\"ש למת אלא איזהו דבר מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ובפרק בתרא דיומא (דף עו:) יליף סיכה כשתיה מקרא אחרינא: \n",
+                "<b>לאכול דבר שדרכו לאכול.</b> כי האי גוונא תנן במסכת שביעית פרק ח' (מ\"ב) ושם פירשתי: \n",
+                "<b>אין מפטמין שמן של מעשר שני.</b> לשום בו תבלין ושרשי בשמים שבולעין את השמן ואזיל לאיבוד דשרשים לא מתאכלי: \n",
+                "<b>אין לוקחים בדמי מעשר שני שמן מפוטם.</b> דבעינן דבר השוה לכל ואין זה אלא למעונגין ומפסיד הדמים שמוכרין ביוקר: \n",
+                "<b>אבל מפטמין את היין.</b> לעשות קונדיטון: \n",
+                "<b>השבח לפי חשבון.</b> כמה היין שוה בפני עצמו והדבש והתבלין בפני עצמו והשבח חולקין ונותן לכל אחד לפי דמיו ופודה היין ולפי שבח המגיעו וכן קפלוטות שישבחו מן הדגים ואתיא הך משנה דלא כרבי יהודה כדאמר במסכת תרומות פ\"י (מ\"א) וה\"נ מייתי לה בירושלמי (שם): \n",
+                "<b>השבח </b>לשני לעיסה של מעשר שני ואין נותנין כלל משבח הפת לעצים לפי שאין שבח עצים ניכר בפת: \n",
+                "<b>זה הכלל כל ששבחו ניכר.</b> בירושלמי (שם) פליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אומר כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני ריש לקיש אמר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח לשני ופריך עלה דתניא תבלין (של תבשיל) של מעשר שני שנתבשל בתבלין של חולין השבח לפי חשבון [ושל חולין] שנתבשל בתבלין של מעשר שני אל יצא מעשר שני לפדיון ומשני על דעתי' דר' יוחנן והוא שהותיר מדה על דעתי' דריש לקיש והוא שיהא שבחו ניכר דמינכר שבחא טובא מה שהשביחו החולין את המעשר רובא דמינכר בעינא אי נמי ניכר בחזותא וטעמא וריחא דכיון דמינכר כולי האי אין השבח למעשר אלא לפי חשבון אבל היכא דלא מינכר שבחא דחולין במעשר כל השבח למעשר והיכא דמעשר משביח את החולין כגון תבשיל של חולין שנתבשל בתבלין של מעשר אין לו תקנה לפדיון כדתני אל יצא מעשר לפדיון דלא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש וצריך להוליכו לירושלים דכיון שהמעשר נתן טעם בחולין אסור לאוכלו בגבולין כדתני' בפרק קמא דחולין (דף ו:) חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין סכין שמן של מעשר שני.</b> דקסבר רבי שמעון דלא ניתן לסיכה: \n",
+                "<b>אם הקל בתרומה.</b> דמותר לסוך כדתנן בפרק ח' דשביעית (מ\"ב) וכן בתרומה וכן במעשר שני ור' שמעון לא פליג אלא אמעשר שני: \n",
+                "<b>שהקל </b>בכרשינין ובתלתן של תרומה יותר משל מעשר שני כדתנן לקמן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאכל צמחונין.</b> כשזרע תלתן של מעשר שני וצמח ואע\"ג דתנן בפ\"ט דתרומות (מ\"ד) גידולי מעשר שני חולין הא תני סיפא ופודה אותן בזמן זרען והכא בדלא פדה עסקינן ומפרש בירושלמי (הל' ב) כיני מתני' מותר להאכיל צמחונין ואין חוששין משום דבר שאין דרכו לאכול א\"נ לא חיישינן אי אכיל ליה בטומאה דלאו אוכל הוא: \n",
+                "<b>חוץ מחפיפתה.</b> כהנת חופפת בה ראשה כדתניא תלתן של טבל שחפפה בה בת כהן ראשה אין בת ישראל רשאי לחוף אחריה אלא מצננת שערה בשערה ולא חיישינן אי חפפה בטומאה לב\"ה דכל מעשיה בטומאה דלאו אוכל חשוב הוא ואי מיטמא מיטמא אבל בשרייה מיתקן הוא ואסור לטמאותו בידים וצריך לעשותם בטהרה ובזה חמור מעשר שני דלא התרנו אלא צמחונין אבל משתגדיל כל מעשיה בטהרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יאכלו צמחונין.</b> כלומר מותרין לאוכלן: \n",
+                "<b>ונכנסין לירושלים ויוצאין.</b> אמר בירושלמי (שם) מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל דתנן (בפרק ג משנה ה) מעות נכנסות לירושלים ויוצאות פירות נכנסין ואין יוצאין רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הפירות נכנסין ויוצאים והדר מסיק דברי הכל היא הכא הקילו בכרשיני תרומות: \n",
+                "<b>יתחלקו לעיסות.</b> ואינן כשאר מעשר שני שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים ומפרש בירושלמי דברי רבי טרפון דאין פודין את הקדשים להאכיל לבהמה ויתחלקו לעיסות של מעשר שני שחלק שבכל עיסה ועיסה יערב מאלה פחות מכביצה דלא מטמא אחרים ויאכל לאדם אגב העיסה דהשתא לא הוי פודה להאכיל לבהמה אלא לאדם ורבנן סברי דנפדה כשאר מעשר שני שנטמא: \n",
+                "<b>שורין. </b>דרך להשרותן במים להכשירן לאכילה כדאמר בפ\"ק דשבת (דף יז:): \n",
+                "<b>ושפין. </b>כותשין אותן להשיר קליפתן מלשון ואכות אותו תרגום ושפית (דברים ט): \n",
+                "<b>בטהרה. </b>כי היכי דלידעו שהם תרומה ולא יאכלם זר אי נמי להיכר דהוי כשאר תרומה שאינן ניתנות לכהן עם הארץ וקצת משמע כן בתוספתא (פ\"ב): \n",
+                "<b>ומאכיל </b>אותן בטומאה דלא חשיבי אוכל: \n",
+                "<b>וב\"ה </b>סברי השריי' לחודא להיכר משם ואילך בטומאה: \n",
+                "<b>צריד. </b>לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ\"ב דחולין (דף לו.) דהוא יובש מנחה שלא נבלל בה שמן בכולה כלומר מה שהתרנו להאכיל בטומאה ובלבד שיהיו עושים בשעת אכילה שלא יהא ניכר שהוכשרו א\"נ לאדם טמא התירו לאכול יבש שלא הוכשרו ולא לטמא במגע דאם נטמאו הן עצמן לא שרו ב\"ש לאוכלן: \n",
+                "<b>רבי עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה.</b> אפי' בשרייה תניא בתוספתא (שם) תלתן מעשר שני תאכל צמחונים ושל תרומה ב\"ש אומרים כל מעשיה בטומאה וב\"ה אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר ב\"ש אומר כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה וב\"ה אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה כרשיני מעשר שני יאכלו צמתונין ושל תרומה בית שמאי אומר שפין ושורין בטהרה ומאכילין בטומאה וב\"ה אומרים שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה דברי רבי יהודה ר' מאיר אומר בית שמאי אומרים שורין בטומאה ומאכילין בטומאה וב\"ה אומרים כל מעשיה בטהרה אמר רבי יוסי זו משנת רבי עקיבא לפיכך הוא אומר ינתנו לכל וחכמים לא הודו לו והשתא סתם מתני' בין דתלתן בין דכרשינין רבי יהודה היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקט </b>למעשר שני עד שישלים אמר בירושלמי (הל' ג) אמר ר' זעירא כדי לשכר שני שמא יאבדו השאר ויהיו אלו שבידו תפיסין על השני אמר ר' זירא וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני יהיו אלו שבידי תפיסין עליהן אמר רבי יונה והוא שילקט מיכן ומיכן אבל אם ליקט על אומן כבולל וחופן מלשון מלא חפניו (ויקרא טז): \n",
+                "<b>לפי חשבון.</b> שאם זה מנה וזה מאתים זה נוטל שני חלקים וזה נוטל שליש: \n",
+                "<b>והנבללים. </b>מפרש בירושלמי רבי יוסי ברבי בון בשם רבי חנינא סלקא מתניתין הנבללין והנחפנין לפי חשבון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנתערבו </b>ורוצה ליהנות בשל חולין: \n",
+                "<b>מביא בסלע מעות.</b> של נחשת בדמי סלע: \n",
+                "<b>מחוללת על מעות הללו.</b> ונמצאו שתיהן חולין והמעות מעשר ובורר היפה ומחלל מעות הללו עליה ותהא היא מעשר והמעות והסלע השנית חולין כבראשונה ותימה דמעיקרא נמי לישקול יפה ונימא אם היא של מעשר שני הרי טוב ואם הרע של מ\"ש תהא מחוללת על זו דקיימא לן מחללים סלעין על סלעין דכסף כסף ריבה בריש הזהב (בבא מציעא דף נה) ושמא חיישינן דילמא אתי למישקלה בלא שום תנאי ואי מצרכת ליה להביא כסף אחר מעלמא ולחלל עליו אכתי גזרי' דילמא אתי למישקל חדא מהני בלא תנאי ומשום הכי קאמר דמחללים כסף על נחשת מדוחק ועוד יש לפרש דנהי דמדאורייתא מחללים כסף על כסף מדרבנן לאו דרך חילול הוא ואפי' מדוחק נמי לא אבל קשה לפי טעם זה בפרק הזהב (בבא מציעא נה:) דמייתי ההיא דדמאי דמחללים אותו כסף על כסף כסף על נחושת ופריך מי מחללים כסף על נחשת ומייתי מתני' דקתני מדוחק: אין שלא מדוחק לא הוה ליה לאקשויי נמי מכסף על כסף דאפילו מדוחק אין מחללין וכ\"ת דדמאי דמחללין כסף על כסף בסלע על דנרין (זהב) דהוי דרך חילול אבל סלעים על סלעים לאו דרך חילול הוא דמשמע מדמייתי מעות של נחושת דאכסף אין יכול לחלל בשום ענין אפי' מביא דינרי כסף וכן משמע בירושלמי (שם) דר' חגי אמר קומי ר' זעירא (ר') מנחם בשם רבי יוחנן כל שאמרו בדמאי מחללין בודאי מחללין אותו מדוחק ופריך והתנינן מחללין כסף על נחשת מדוחק הא כסף על כסף לא אלא א\"ר אבא בר כהנא קומי ר' יונה כל שאמרו בדמאי מחללין בודאי עבר וחילל מחולל ולפי טעם קמא שפירשנו ניחא דמכסף על כסף לא מצי לאקשויי מדמאי אודאי דנתערבו שאני דאתו לידי תקלה ומיהו קשה דהוה מצי לאקשויי מהא דתנן לקמן (מ\"ח) אין מחללין כסף ופירות על כסף ואפי' רבנן לא שרו אלא ע\"י צירוף כמו שאפרש ובפרק קמא דביצה (דף י:) גבי הניח מנה ומצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה פירש שם בקונטרס ויטול היפה שבהם ויאמר אם הוא של מעשר יפה ואם היא של חולין תהא חברתה מחוללת עליה ולא יתכן כדמוכח הכא ובפ\"ק דפסחים (דף י.) פירש שמביא סלעים בשוה מנה ואומר כל מקום שהן מעות מעשר שני מחוללין על הסלעים הללו ויתכן פירושו אם אותו מנה מעות נחשת דאי מעות כסף אין מחללין אותו על סלעים של כסף: \n",
+                "<b>ומחללין עליה.</b> בירושל' (שם) פריך ויבור את הרעה ומשני א\"ר יונה אני אומר אם היתה מעשר שני כלומר היפה ופריך מ\"מ יוצאה לחילול כלומר שהרי חללה על נחשת ומשני אמר רבי יונה לא יתכוין לעשות חולין ברורין תדע לך שהוא כן דתני לא יקיים כן אלא שחוזר ומחללן על הכסף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב.</b> בריש הזהב (בבא מציעא מד:) פליגי דאיכא למאן דאמר בית שמאי וב\"ה בכסף ראשון ולא בכסף שני [פליגי] ואיכא למ\"ד דמדרבנן פליגי דב\"ש סברי גזרינן שמא ישהה עליותיו זמנין דלא מלו זוזי בדינרין ולא סליק וב\"ה סברי לא גזרינן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפירט סלע.</b> מהכא דייקי' בריש הזהב דאפריטי מחללין דלשון הפורט משמע שהיו לו פרוטות של נחשת שחילל עליהם פירות של מעשר שני ובא לפורטם בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משוי הדרך ב\"ש אומרים בכל הסלע מעות אם בא לפורטן כולן יפרוט ליתן מעות בכל הסלע: \n",
+                "<b>וב\"ה </b>אומרים לא יפרוט אלא חציין שהפרוטות יוצאות בירושלים וכשיבא שם יהא צריך לפרוטות לקנות צרכי סעודה וכשירוצו הכל אצל שולחני יוקירו הפרוטות ומעשר שני נפסד לפיכך ישא פרוטות עמהן ומיהו לפי טעם זה ב\"ה לחומרא וקשה דהוה למיתנייהו בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה לפיכך נראה דב\"ש סברי בכל הסלע מעות שלא יתעפשו וב\"ה לא חיישי: \n",
+                "<b>כסף ופירות על כסף.</b> כגון שיש לו חצי דינר כסף של מעשר שני ויש לו פירות של מעשר שני שוה חצי דינר כסף לא יצרפם לחללם על הדינר וכן מוכח בירושלמי (הל' ד) דאמר ריש לקיש מה פליגן ר\"מ ורבנן בפירות שאין בהן כדי כסף אבל בפירות שיש בהן כדי כסף אף רבנן מודו וחצי דינר כסף וחצי דינר פירות מותר דינר כסף ודינר פירות אסור כ\"ש ב' דינרי כסף וב' דינרי פירות אסור כלומר לחלל על הסלע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפורט סלע.</b> הכא מיירי שהביא בירושלים סלע של מעשר שני ובא אצל שולחני לקנות בו פרוטות להוציאם לצרכי סעודה ולעולם ב\"ש דוקא קאמרי בכל הסלע מעות שלא יצטרכו לקנות ב' פעמים וליתן ב' קולבנות וב\"ה לא חיישי והשתא ניחא דלא תני לה בעדיות אבל סוגיא דירושלמי איפכא דב\"ש מקילים וב\"ה מחמירים דחיישינן שמא יוזלו פרוטות א\"נ שלא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן ויפקידם בעיר עד רגל אחר והפרוטות מתעפשות: \n",
+                "<b>לפני חכמים.</b> בסוף פ\"ק דסנהדרין (דף יז:) דהיינו רבי שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי: \n",
+                "<b>ברביעית. </b>כלומר ברובע סלע יקח ברביעית ממנו מעות שיקח כל ג' רביעית דינר [כסף] ורביעית דינר מעות: \n",
+                "<b>ד' אספרי כסף.</b> הדינר ה' אספרי ובאספרא אחד יקח מעות: \n",
+                "<b>יניחנו בחנות.</b> סברי ב\"ש דאין פורטין כלל אלא מניחה אצל חנוני ואוכל כנגדה עד שתכלה ובירושלמי (שם) אמרי' מאי טעמא דשמאי שמא ישכח ויעשה אותן חולין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקצת </b>בניו טמאים בירושלמי (לקמן פ\"ג הל' ב) אמר דקיימא לן טבל ועלה אוכל במעשר ואם לא טבל לא: \n",
+                "<b>שהטהורים שותים.</b> בירושלמי (שם) דייק בה מה אנן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב כלומר דאמר מעכשיו יהא מחולל כפי מה שמגיע לטהורים נמצא הכל מעורב ואף הטמאים שותים מעשר ואם באומ' לכשישתו למפרע חולין שתו כלומר ואין הסלע מתחלל על מה ששתו אלא הן קיימים באומר מכבר לכשישתו כלומר מעכשיו יהא מחולל לכשישתו בירושלמי בטמאים טומאת מת שאין כלי חרס מטמא מאחוריו אבל בטמאים טומאת זיבה שהוא מטמא בהסט לא בד\"א בשאין אחר מערה אבל יש אחר מערה אפי' טמאים טומאת זיבה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לחלק </b>שתטול שם חלק בהן דאסור לפרוע חובו ממעשר שני אע\"פ שגם זה אוכלו בירושלים: \n",
+                "<b>אלא אומר העלם שנאכלם.</b> אמר בירושלמי (הל' א) מה בין האומר [לחלק כו' ומפורש] בפ\"ח (מ\"ד) משביעית: \n",
+                "<b>מתנת חנם.</b> פירש בריש מכילתין ובריש פ' בתרא דע\"א (דף סב:) דמייתי ההיא דחמרין שהיו עושין בפירות שביעית שכרם שביעית ומפרש דיהבינן להו בצד היתר כדתנן הכא היינו מתנת חנם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהוא </b>ממעט באכילתו של מעשר מפרש בירושל' (הל' ב') משום דתרומה אסורה לטבול יום ובפ' כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף עו:) גרסינן מפני שממעט באכילתה משמע דאתרומה קפיד כדפירש שם בקונט' שממעט מקום אכילתו דעכשיו לא יאכלנה אלא בירושלים ואסורה השתא לאונן וסתם תרומה שריא כדאיתא בפ' הערל (יבמות דף עג:) ואין גירסא זו מכוונת דאמעשר קפיד ולא אתרומה כדמוכח ממתני' דמייתי עלה מזבחי שלמים אם הקל בזבחי שלמים שמותר לקנות בהמה לזבחי שלמים כדאיתא בפ\"ק (מ\"ג) אע\"פ שממעט באכילת מעשר טובא דיכול לבוא לידי פיגול ונותר וטמא תני בירושל' (שם) אין לוקחין שביעית בכסף מעשר אמר ר\"י מחלוקת [כלומר] והלכה כרבי שמעון דשרי במתני' וכמו כן לא חייש הכא אע\"פ שממעט באכילת מעשר דאסור לאחר הביעור משום שביעית וכי האי גוונא פליגי במסכת שביעית פ\"ח (מ\"ז) דתנן אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול ור' שמעון מתיר שלא יביא שמן לידי פסול לאחר הביעור מפני ירק שביעית שנתבשל בו אמר רבי יונה דברי הכל היא אוכלי תרומה זריזין הם התיב ר' חנינא קומי רבי מנא והתנן (פסחים פ\"ט מ\"ח) נתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו ותני עלה יאכלו כחמור שבהן א\"ל אוכלי פסח בשעתו זריזין הם כאוכלי תרומה תדע לך שהיא כן דתנינן (שבת פ\"א מ\"י) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצלו מבעוד יום ותנן (שם) משלשלים את הפסח לתנור עם חשיכה ומוכח בסוף מי שהיה טמא (פסחים דף צח:) ר' שמעון לטעמיה דמביאין קדשים לבית הפסול דתנן אשם שנתערב בשלמים רבי שמעון אומר ישחטו ויאכלו כחמור שבהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך </b>להם לשאר דברים שלא לאכילה ושתיה וסיכה: \n",
+                "<b>ולחבירו </b>פירות והוא אוהבו שיתחלל מעותיו עליהן: \n",
+                "<b>אוכל פירותיו.</b> דאין מעשר שני נאכל אלא לטבולי יום: \n",
+                "<b>ולא יאמר כן לעם הארץ.</b> שאין נזהר לאוכלן בטהרה: \n",
+                "<b>אלא בדמאי.</b> כלומר במעות מעשר שני של דמאי משום דבדמאי הקילו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות בירושלים.</b> כולה מתני' בשיש לו מעות וצריך להן ולחברו פירות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנסין ואין יוצאין.</b> משום דקלטן מחיצות: \n",
+                "<b>רשב\"ג אומר אף הפירות.</b> מפרש בירושלמי (הל' ג) כדי לעשות עיסה ולחזור כלומר אין יוצאין לפדות כדאמר בפרק הזהב (בבא מציעא דף נג:) דמחיצה לקלוט דרבנן אלא פעמים יש רחים ותנורים בזול ומוציאן לתקנן ומחזירן לירושלים ואוכלן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנגמרה מלאכתן.</b> כדתנן בפ\"ק דמעשרות (מ\"ה) איזהו גורנן למעשרות: \n",
+                "<b>ועברו בתוך ירושלים.</b> בעודן טבל: \n",
+                "<b>יחזור מעשר שני שלהן.</b> קסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כדאשכחן בריש הזרוע (חולין דף קל:) והרי קלטוה מחיצות: \n",
+                "<b>ושלא נגמרה מלאכתן.</b> כגון סלי ענבים לגת סלי תאנים למוקצה לעשותן קציעות אבל סלי תאנים וענבים לאכילה גמר מלאכתן הן: \n",
+                "<b>ר' שמעון בן יהודה בשם רבי יוסי.</b> [ס\"ל] מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין דמוקי פלוגתייהו בנגמר מלאכתן ואמרו ב\"ה יפדה ויאכל בכל מקום ודוקא לענין מחיצה לקלוט דרבנן אבל לענין שאר דברים סבר כמי שהורמו דמיין כדאיתא בפרק בתרא דמכות (דף כ:): \n",
+                "<b>והדמאי. </b>כלומר טבל של דמאי נכנס ויוצא ונפדה אבל מעשר של דמאי לא ונקט הך סיפא דאפי' תנא קמא מודה. תניא בתוספתא (פ\"ב) רבי שמעון בן יהודה בשם רבי יוסי כך אמרו ב\"ה לב\"ש אי אתם מודים בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן אמרו להם ב\"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיכול להפקירן להוציאן מידי תרומה ומעשרות אמרו להן בית הלל אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא לעשותם תרומה ומעשר עד שירימו פי' יכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר כגון תרומה ומעשר ראשון דלא בעו חומה והוא הדין דמצי למימר דממקום אחר יכול לעשר על אלו ונמצא אלו כולן חולין ובירושל' יש גירסא אחרת אמרו להן ב\"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות וגירסא דתוספתא עיקר וטעות סופר בירושלמי דתנן בסוף פ\"א דפאה (מ\"ו) ונוטל משום הפקר ופטור מן המעשר עד שימרח משמע הא מירח חייב ולא מסתבר למימר דתיתי מתני' כב\"ש ומיהו אין כל כך תימה דהא רישא נמי סתמא כב\"ש דקתני לעיל נותן פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ואמרי' עלה בירושלמי (הל' ה) דב\"ש היא דאמרי הפקר לעניים הפקר ושם פירשנוה במקומה ועוד יש ליישב ההוא דנוטל משום הפקר לפי גירסת ירושל' דהכא אף כב\"ה ואיירי התם כשמירח בבית ולא הכניסה במוץ שלה והכא בשמירח בשדה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהוא עומד לפנים.</b> פירשנוה בסוף פ\"ג דמעשרות (מ\"י): \n",
+                "<b>כלפנים. </b>לענין קדשים קלים ומעשר שני ושילוח מצורעים: \n",
+                "<b>בתי הבדים.</b> שעושין שם השמן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגויות בקודש.</b> בתוך העזרה וגגותיהם קדש בפ' כיצד צולין (פסחים דף פו.) פריך לרב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו ומשני רב חסדא בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה: \n",
+                "<b>תוכן קודש.</b> כולה מתני' לענין אכילת קדשי קדשים ושחיטת קדשים קלים ולהתחייב עליהן משום טומאה כדתניא בתוספתא. דתניא בתוספתא (פ\"ב) לשכה בנויה בקודש ופתוחה לחול תוכה חול וגגה קודש אין אוכלין בה קדשי קדשים ואין שוחטין בה קדשים קלים ואין חייבין עליהן משום טומאה בנויה בחול ופתוחה לקדש אע\"פ שאין מקיימין כן תוכה קדש וגגה חול ואוכלין בה קדשי קדשים ושוחטין בה קדשים קלים וחייבין עליה משום טומאה בנויה בקדש ופתוחה לקדש ולחול כולה קדש בנויה בחול ופתוחה לקדש ולחול כולה חול בנויה בקדש ובחול ופתוחה לקודש ולחול כגון לשכת בית המוקד תוכן וגגותיהן מכנגד הקדש ולקדש קודש מכנגד החול ולחול חול בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נו.) מסיק בנויות בחול ופתוחות לקדש דאין שוחטין ואין חייבין והאי דאוכלים לפי שהתורה רבתה אכילות הרבה מדכתיב (ויקרא ו׳:ט׳) בחצר אהל מועד יאכלוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>באב הטומאה.</b> כגון שרץ ונבלה וכיוצא בהן: \n",
+                "<b>ולד הטומאה.</b> מגע שרץ ונבלה שנגע בהן המעשר ונעשה שני: \n",
+                "<b>יפדה. </b>כדדרשי' בפרק הזהב (בבא מציעא דף נג:) דמעשר שני שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים דכתיב לא תוכל שאתו (דברים י״ד:כ״ד) ואין שאת אלא אכילה דכתיב וישא משאת (בראשית מג): \n",
+                "<b>בין בפנים.</b> נטמא: \n",
+                "<b>בין בחוץ.</b> נטמא: \n",
+                "<b>ויאכל בפנים.</b> מפרש בירושל' (הל' ה) שלא יאמרו ראינו מעשר שני שנכנס ויוצא ופריך מעתה לא יפדה שלא יהיו אומרים ראינו מעשר שני בירושלים נפדה ומסיק קול יוצא ליוצא ואין קול יוצא לפדוי: \n",
+                "<b>חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ.</b> בירושלמי (שם) פריך מה בין אב הטומאה בין בפנים בין בחוץ זה וזה לא דבר תורה הוא ומשני משעת שנטמא בפנים מחיצתו תופשתו בחוץ אין מחיצתו תופשתו כלומר כשנכנס טהור המחיצה קולטתו ולא כשנכנס טמא ופליגי בירושל' (שם) בר קפרא ור' יוחנן בר קפרא אמר אב הטומאה דבר תורה ולד הטומאה מדבריהן ור' יוחנן אמר זה וזה דבר תורה ופריך לרבי יוחנן אליבא דבית שמאי מה בין אב הטומאה בחוץ מה בין ולד הטומאה בחוץ זה וזה לא דבר תורה הוא כמו כן פריך לבית הלל דאמר הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים מה בין ולד הטומאה בפנים מה בין אב הטומאה בפנים לא זה וזה דבר תורה הוא וכמו כן מקשה לבר קפרא על דעתיה דבית הלל דאמרי הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים מה בין ולד הטומאה בין מבחוץ בין מבפנים זה וזה לא מדבריהם הוא ומשני לבר קפרא כשהכניסו על מנת שלא תתפשנו מחיצה לפי שהוא טמא דרבנן וכה לא מיתרצן קושיות דרבי יוחנן והדר פריך מעשר שני טהור שהכניסו על מנת שלא תתפשנו מחיצה אין מחיצה תופשת כלומר והאי נמי דבר תורה טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר יקבר.</b> בפ\"ב דפסחים (דף לח.) מייתי לה ומפרש בירושלמי (הל' ו) מאי טעמא דר' יהודה כסף ראשון ולא כסף שני אלא אינון מתיבין ק\"ו והוא אותיב לון ק\"ו כלומר לדידי אית לי קרא לדידכו דאמריתו קל וחומר ק\"ו פריכא הוא וכן בפרשת עשר תעשר דריש ליה מדכתיב כסף ראשון ולא כסף שני ובאלה הדברים רבה תניא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך ר' יהודה אומר אף הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא טעון פדיה ודין הוא ומה מעשר עצמו שנטמא יפדה הלקוח לא כל שכן ת\"ל כסף כסף ראשון ולא כסף שני אין לי אלא טהור טמא מנין ת\"ל כסף כסף ראשון ולא כסף שני ג' כספים נאמר בענין אחד למעשר טהור ואחד למעשר טמא ואחד ללקוח מעשר טמא והא דאמר בפרק הזהב גבי סלעים על דינרים דהכסף כסף ריבה יש לחלק בזה שנגמר כאן פדיונו לגמרי וקנה פירות למעשר שני ואם היה טהור לא היה נפדה כדתנן לעיל בפ\"ק (מ\"ה) מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ובתוספתא (פ\"ב) אמרו לו החמיר בטפלה יותר מן העיקר אמר להם מצינו שהתמורה טפלה חמורה מן העיקר שהתמורה חלה קדושה על בעלת מום ואין יוצאה לחולין ליגזז וליעבד כדתנן בפ\"ב דתמורה (דף טז:) והקדש אינו חל על בעל מום קבוע דתנן בפ\"ב דבכורות (דף יד:) ואם קדם מום קבוע להקדשן יוצא לחולין ליגזז וליעבד והא דפרכי' בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט.) כלום מצינו טפל חמור מן העיקר ולא והרי מעשר דהוא נפדה ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה לר' יהודה והא דשני התם לא אלימא קדושתיה למתפס פדיונו ולאו משום שיהא טפל חמור מן העיקר טעמו של רבי יהודה דטעמא מקרא אלא מהתם לא גמרי' ואית ספרים דגרסי התם נטמא אין לא נטמא לא ומדרבנן פריך דמעשר טהור חוץ לירושלים [נפדה] ולקוח טהור אינו נפדה וקשה לגירסא זו דאדמקשו ליה רבנן לרבי יהודה תחמיר בטפלה יותר מן העיקר תיקשי להו לדידהו כיון דקרי ליה גמרא טפל חמור מן העיקר כי האי גוונא אבל אי מדר' יהודה פריך ניתא דהאי דטהור נפדה ברחוק מקום ולא לקוח לא חשיב טפל חמור שהמעשר נפדה כדי לקנות בדמיו בירושלים בקר וצאן ויין ושכר כדכתיב בכל אשר תאוה נפשך אבל אם לקח פירות חוץ לירושלים כדי לאכלן בירושלים הרי זה כאילו קנאן בירושלים דלא חזו לפדיה: \n",
+                "<b>שאינו נפדה טהור ברחוק מקום.</b> מכאן קשה לפי גרסת הספרים דגרסי' בריש דמאי (פ\"א מ\"ב) ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות ושם פירשנו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ידי עורו.</b> ומפרש בירושלמי (שם) ר' יוסי בשם ר' יוחנן צבי עשו אותו כקדשי בדק הבית ליטען העמדה והערכה ור' שמעון לטעמי' דאמר יפדה לטמא דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה בפ' שני דבכורות (דף יד:): \n",
+                "<b>ושרטו ונטמא יפדה.</b> תנא קמא לא עביד שחטו כמת אלא כפירות הואיל והוכשר לאכילה אבל רבי יוסי עביד ליה כמת אבל לקחו שחוט אפי' רבי יוסי מודה שהוא כפירות דלא שייך בהו העמדה והערכה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למעשר שני.</b> להכניס בהן יין שכבר נקרא שם מעשר שני עליו:  ",
+                "<b>אע\"פ שגפן.</b> מלשון מגופה שסתם פיהן לאחר שנתמלאו יין לא קנה מעשר שאין הקנקן נתפש בקדושת מעשר:  ",
+                "<b>זלף לתוכו סתם.</b> הכניס לתוכו יין של טבל:  ",
+                "<b>עד שלא גפן.</b> מפרש בירושלמי (שם) ר' חייא בשם ר' יוחנן כיני מתני' אם עד שלא גפן קרא שם לא קנה מעשר אם משגפן קרא שם קנה מעשר נתפש הקנקן בקדושת מעשר וטעון חילול כיין אם בא לחללו על הכסף וטעמא כדאמר התם ר' זירא אמרה תורה פודאהו במקדש וכונסהו בגבולין מה במקדש יצא קנקן [לחולין אף בגבולין נתפש קנקן] למעשר כלומר פודאהו במקדש שיתן הכסף בירושלים ביין ובשכר כדכתיב ואם קנה כדי יין סתומות יצא קנקן לחולין כדתנן בפ\"ק (משנה ג) ובבכל מערבין (דף כז:) שלוקחין יין על גב קנקנו ונתחללו עליהן מעות מעשר אפי' דמי הקנקן כעל יין שבתוכו והוא הדין בגבולין דנחשב (היין) הקנקן כיין שבתוכו וצריך לחלל הקנקן עצמו:  ",
+                "<b>עד שלא גפן עולות בק\"א.</b> בתרומה איירי שנתערב בק' חביות של חולין ותנן בסוף מסכת ערלה (פרק ג משנה ז) דחביות סתומות מקדשות בכל שהן אבל פתוחות לא ומשמע בירושלמי (שם) דעד שלא גפן דהכא אקריית שם קאי דגרסינן התם עד שלא גפן קרא שם תרומה עולות בק\"א ואם משגפן קרא שם תרומה מקדשות בכל שהן:  ",
+                "<b>עד שלא גפן תורם מאחת על הכל.</b> הכניס יין של טבל לחביות כל זמן שלא גפן נחשב מוקף ותורם מאחת על הכל אבל משגפן לא חשיב מוקף ותורם מכל אחת ואחת והשתא ניחא מה שרגילין להקשות בפ\"ק דנדה (דף ב:) גבי בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה כל ג' ימים ודאי דכיון דבעי מוקף היאך אפשר שלא ידע אי חומץ או יין ולפי מה שפירשתי ניחא דלא בעינן מוקף בנגיעת היין אלא שלא גפן ומסיק בירושל' (שם) בד\"א בשל יין אבל של שמן בין עד שלא גפן בין משגפן לא קנה ועולות בק\"א ותורם מאחת על הכל: "
+            ],
+            [
+                "<b>בית שמאי אומרים פותח ומערה.</b> אהא דאמר משגפן תורם מכל א' וא' קאי דאם אינו רוצה לתרום מכל א' וא' קאמרי ב\"ש דאין לו תקנה אלא אם כן פותח כל החביות ומערה כולן לגת ותורם וב\"ה סברי דאין צריך דמאחר שפותח במגופות חשוב מוקף ותורם מאחת על הכל ופריך בירושלמי (שם) א\"ר חנינא קשיא על דב\"ש מה בינה לחמשה שקין בגורן שמא אין תורם ומעשר מזה על זה כי היכי דהאי חשיב מוקף האי נמי חשיב מוקף ובפ' כשם (דף ל.) משמע גבי עיסה לענין חלה דבעינן נגיעה במן המוקף ויש לחלק בין עיסה לשאר דברים אי נמי הכל שוה אלא מטמאה וטהורה מקפיד על תערובתן ואמרי' בירושלמי פרק ב' (הל' ג) דחלה דבר שמקפיד על תערובתן אין הכלי מצרף עיסה טהורה לעיסה טמאה עשו אותם כדבר שמקפיד על תערובתן בעיסה תחלה אבל בעיסה שניה אין לשני מגע א:ל טבל כלומר דלאו כחלה דמו ולא הזכיר צירוף כלי אלא לאשמעינן דאפילו כלי אין מועיל בדבר שמקפיד על תערובתו ולדבר שאינו מקפיד אפילו בלא כלי מועיל כדאמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים דף מו.) גבי לא תקרא לה שם עד שתאפה דאמר בירושלמי (פסחים פ' ג' הל' ג) ר' ירמיה בעי וישליכנה ויפרידנה לאויר הבית ויקרא לה שם וקאמר התם גבי ב' חצאי זיתים דאויר הבית מצרף לאחד ותימה דמדכתיב ממנו דרשינן מוקף בירושלמי כדפרשי' בפ\"ב דתרומות (מ\"ב) ואם כן ניבעי שיהא הכל בכלי אחד כדאשכחן גבי מנחה בהקומץ רבה (דף כד) דדרשי' והרים ממנו (ויקרא ו׳:ח׳) מן המחובר שלא יביא עשרון בב' כלים ויקמוץ ועוד משמע התם דאפילו אנח קפיזא בקבא אע\"ג דעריב מעילאי כיון דפסקי מחיצתה מתתאי לא חשיב מחובר וי\"ל דשאני מנחה דתליה בקידוש כלי ובעינן קמיצה מכלי שרת משום הכי חשיבי כלים לאפסוקי והא דאמר בפ' הרי עלי עשרון (מנחות דף קו:) ואפשר דמייתו שיתין בחד מנא וחד בחד מנא ואגע להו קומץ ההיא כגון עריבה של תרנגולין דאע\"ג דמיפסקא מחיצתא חשיב מחובר משום דהוי כלי אחד כדאיתא בהקומץ רבה (שם) דהא דדרשי' בריש התודה (מנחות דף עז:) גבי תרומות לחמי תודה והקריב ממנו (ויקרא ז׳:י״ד) מן המחובר לא כמו שפי' בקונטרס שיהיו הכל בכלי אחד מכיון דלא בעי קידוש כלי דאין מתקדשים אלא בשחיטת הזבח אלא להצריך כלי משום מוקף מידי דהוה אתרומות דגן וחלה ומעשר דידהו יליף התם מתרומת מעשר והא דדריש התם (שם כג) ואת כל חלבו ירים ממנו מן המחובר שלא ינתח הבשר עד שיטול האימורין כל אחד נדרש לפי ענינו:  ",
+                "<b>בד\"א. </b>דמשגפן קרא שם קנה מעשר במקום שדרכן לימכר סתומות דכי האי גוונא בירושלים קנקן טפל ליין כדתנן בפ' קמא (משנה ד) ויוצא לחולין הילכך בגבולין נמי קנה מעשר אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות לא יצא קנקן לחולין בירושלים אלא [צריך] לאכול כנגדן הלכך בגבולין נמי לא קנה מעשר:  ",
+                "<b>ואם </b>רצה להחמיר על עצמו למכור במדה יצא הקנקן לחולין לא בעי למימר שימכור מעשר שני במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכילתין דאין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירושלמי (פ\"ק הל' ב) כדפרשינן בפ\"ק דאם היה המוכר או הלוקח אומן נעשה כלוקח יין בפני עצמו והקנקן בפני עצמו ואין יוצא הקנקן לחולין מידי דהוה אמוכר במדה והוא הדין בגבולין אם הוא אומן דמשגפן קרא שם לא קנה מעשר דכל היכא דבירושלים אין הקנקן טפל ליין בגבולין נמי אין הקנקן טפל ליין והשתא הכי קאמר אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שהוא כמוכר במדה שכנס היין בקנקן וגפה וקרא שם ומן הדין כיון שהוא אומן יצא הקנקן לחולין ולא קנה מעשר אלא אם רצה יכול להחמיר על עצמו:  ",
+                "<b>חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה.</b> מילתא דר' שמעון לא מפרשה אלא ע\"פ הירושלמי והתוספתא (פרק ב) דתניא התם אבל הפקיד לתוכה רביעית של חולין לא קנה מעשר ואמרינן בירושלמי אמר רביעית של חולין בחבית זו יצא קנקן לחולין אמר ר' חייא בשם ר' יוחנן מתני' אמרה כן ר' שמעון אומר אף האומר לחברו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה יצא קנקן לחולין ועל זה קאי ר\"ש דקאמר תנא קמא דאם משגפן קרא שם קנה מעשר ואשמעי' ר\"ש דדוקא שקורא שם לכל היין [אבל] אם אמר כל היין מעשר חוץ מרביעית אע\"פ כשבא למכור לחברו אותו רביעית אומר לו חבית זו כלומר רביעית זו אני מוכר לך חוץ מן הקנקן שאני רוצה לשייר בשביל מעשר שני שבתוכה אפי' הכי לא נעשית הקנקן טפל למעשר ויצא הקנקן לחולין ולא קנה מעשר:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשער מקומו.</b> כשער מקום שהוא בשעת פדיה בין להקל בין להחמיר: \n",
+                "<b>השבח לשני.</b> בעיר דמיו יקרים והשבח למעשר שני: \n",
+                "<b>ויציאות </b>מביתו מביתו משלם מה שהוציא להביאו בעיר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשער הזול.</b> מפרש בירושלמי (הל' א') א\"ר ירמיה כמה בר נשי בעו בערובתא בפתי רמשא מנשייא קלען ומעביר עליהון ומתיין פריטין ומפריקנא פי' בערובתא בערב שבת בפתי רמשא סמוך לחשיכה מנשייא קלען מן הנשים הסורקות ראשיהן וקולעות שערן ומעביר עליהם דוחק עצמו לקנות מהן פירות דאדם הדוחק לחזר כל כך בכל המקומות הולך עד שקונה בזול: \n",
+                "<b>כמות שהחטני לוקח.</b> דרך חנוני לוקח בזול ומוכר ביוקר: \n",
+                "<b>כמות שהשולחני פורט.</b> כששמין מעשר שני בפרוטות ובא לחלל הפרוטות על הסלע מונה פרוטות בסלע כמו שהשולחני מוכרם: \n",
+                "<b>ולא כמו שהוא מצרף.</b> שנותן מעות ולוקח סלע שמצרף בזול ובתוספתא (פ\"ג) תני הפורט דינר כסף למעשר שני כמו שהשולחני פורט ולא כמו שמוכר המצרף דינר זהב למעשר שני כמו שהשולחני פורט ולא כמו שהוא מצרף: \n",
+                "<b>אכסרה. </b>בלא מידה ובלא משקל כדתניא בתוספתא (שם) אין פודין מעשר שני אכסרה כיצד היו לו פירות מרקיבין מעות מחלידין לא יאמר כמה אדם רוצה ליתן בצבור זה וכמה אדם רוצה ליתן בכרי זה אלא אומר כמה אדם רוצה ליקח פירות בסלע וכמה אדם רוצה ליקח מעות בדינר: \n",
+                "<b>על פי עד אחד.</b> על פי שומת לוקח אחד: \n",
+                "<b>שאין דמיו ידועין.</b> צריך בקיאות יותר משום הכי בעי שלשה ואמרי' בפרק קמא דסנהדרין (דף יד:) בשלשה לקוחות ולא בשלשה שאינם לקוחות ואפי' אחד מהן בעלים או נכרי: \n",
+                "<b>שהקסים </b>בפרק קמא דסנהדרין (שם) תני יין שהקריס והכל חד והוא כשהיין מתחיל להחמיץ קסס מלשון פריו יקוסס (יחזקאל יז): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמיסיף חומש.</b> כדכתיב אם גאל יגאל איש ממעשרו (ויקרא כז) על מעשר שני שלו מוסיף חומש ולא על מעשר שני של חברו: \n",
+                "<b>[של סלע ואיסר קודם.</b> מפני שמוסיף על הקרן] בפ' המקדיש שדהו (ערכין כז:) פריך ממתני' דהכא אמתני' דהתם דמשמע גבי הקדש בחומש עדיף ומשני התם דחומשא רווחא דהקדש הוא חומש עדיף הכא דחומשא רווחא דבעל הבית הוא קרנא עדיפא תיפרוק שפיר ובירושלמי (הל' ב) מסיק טעם אחר דפריך ואין חומשא מרובין על תוספתו של זה א\"ר בון והוא שיכול להערים עליו ולפוטרו מחומש: \n",
+                "<b>בין שניתן לו במתנה.</b> בפ' האיש מקדש (קידושין דף נד:) דייקינן מני אי רבי מאיר מי מצי יהיב ליה מתנה הא מעשר ממון גבוה הוא אלא לאו ר' יהודה היא ומסיק לעולם רבי מאיר והכא במאי עסקינן כגון דיהיב ניהליה במתנה בטיבלא וקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מערימין. </b>לפדותו בלא חומש ומפרש בירושלמי (הל' ג) למה מערימים עליו מפני שכתוב בו ברכה ולמה פודין אותו בשער הזול מפני שכתוב בו ברכה: \n",
+                "<b>ופדה לך.</b> כלומר פדה לעצמך כדתני בתוספתא (פ\"ד) ובלבד שלא יאמר פדה לי בהן את מעשר זה אבל כשפודה לעצמו אע\"פ שפודה במעות של בעל הבית אינו מוסיף חומש והכי תני בירושלמי (שם) פדה לי משלך פדה לך משלי אינו מוסיף חומש א\"ר יוחנן כל מעשר שאין הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש רבי יוסי בר בון בשם רבי יונה טעמא דר' יוחנן ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו (ויקרא כד) כדי שיהא הוא ופדיונו משלו ודייק בירושלמי (שם) גבי שפחתו העבריה מה אנן קיימין אם בגדולה זכתה בה בסימנין כלומר מאי בעיא גבה ואם בקטנה קטן זוכה בתמיהא ומשני כמאן דאמר קטן תורם [ופריך אפי' למ\"ד קטן תורם] וכי קטן זוכה ומשני על דעתי' דרבנן דתמן ניחא דתמן אמרי בשם רב נחמן כל שנותנין לו אגוז ומשליכו צרור ונוטלו המוצא בידו כמוצא באשפה אגוז ונוטלו צרור ומשליכו יש גזל מפני דרכי שלום אגוז ומצניעו ומחזירו לאחר זמן גזלו גזל זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים רב הונא אמר כשם שזוכה לעצמו כך זוכה לאחרים אבל מודה שאין מתנתו מתנה שנאמר (שמות כ״ב:ו׳) כי יתן איש מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה לענין שבועה דרשי' בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מב.) כי יתן איש ואון נתינת קטן כלום מ\"מ משמע הכא דמתני' איירי בזכיה לעצמו כדפרישית וניחא מתני' לרב נחמן בר יעקב דאמר זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וקשה דבפ' התקבל (גיטין דף סד:) דדייק ממתני' דזוכה בין לעצמו בין לאחרים ופריך מינה למ\"ד זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים ובכל הספרים כתוב הא לכם מעות הללו ופדו בהן מ\"ש ושמא ברייתא היא ומזכה להם המעות והן פודין המעשר לבעה\"ב ולא לעצמן ונמצא בפדייתו כזוכה לאחרים ואין זה כעין משנתנו: \n",
+                "<b>מפני שידן כידו.</b> דמה שקנה עבד קנה רבו ובניו קטנים נמי ידן כידו כדתנן בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף יב.) דמציאת קטן לאביו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי פירות הללו נתונין לך כו'.</b> והמעשר שני שם ורוצה להערים ולפדותו בלא חומש ואין בידו מעות בריש הזהב דייק מהכא דאין מטבע נקנה בחליפין דמשמע טעמא דאין בידו מעות הא יש בידו מעות יהיב ליה להאיך ופריק דהכי עדיפי טפי דהוה ליה נכרי ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין ניקני ליה אגב סודר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משך הימנו פירות מעשר בסלע.</b> הא דתנן בריש מכילתין אין מוכרין אותו היינו להוליכו לירושלים דבקדושתיה קאי והכא במוכרו להתחלל במה שיקבל הימנו ומעשר חולין ביד הלוקח: \n",
+                "<b>ולא הספיק לפדותו.</b> ליתן הסלע למוכר עד שהוקר ועמד בב' סלעים: \n",
+                "<b>ניתן לו סלע.</b> ודיי לו וסלע אחד מרויח הלוקח ולא הויא משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן בפ\"ק דקידושין (דף כח:) רשות גבוה בכסף. ומפרש בגמרא כיצד: \n",
+                "<b>וסלע של מעשר שני שלו.</b> דבאותו סלע שנותן למוכר אינו מתחלל כ\"א חצי מעשר כיון דהשתא מיהא שוה ב' סלעים וחצי האח' מחלל והוא שלו והיינו דתני וסלע של מעשר שני שלו דלא תימא כל המעשר נתחלל בסלע שנותן למוכר דשוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל להכי אשמעי' דמחללו על סלע והוא שלו ושניהן טעונים הבאת מקום המוכר והלוקח: \n",
+                "<b>עד שעמד בסלע.</b> שהוזל: \n",
+                "<b>נותן לו סלע מחולין וסלע של מעשר שני שלו.</b> ב' סלעים שנתחייב לו יתן לו האחד מחולין זה שנתחלל עליו מעשר שני שאינו שוה עכשיו אלא סלע והאי שלו אינו כשלו דרישא אלא כלומר מלבד סלע של חולין שנותן למוכר נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו ותרוייהו אנותן לו קאי ואע\"פ שהמעשר נקנה במשיכה ללוקח קודם שיפרע לו המעות שהמעשר מחולל עליהן לא נחשב כפורע חובו ממעות מעשר שני כדאמר ר' יוסי בירושל' שמשעה ראשונה מעשר שני חייב לו על מנת כן משכו: \n",
+                "<b>ואם היה המוכר עם הארץ נותן לו מדמיו.</b> כלומר אין נותן לו דמי' קדושי' בתורת מעשר אלא מדמיו של חולין נותן לו ומחלל המעשר על מעות אחרים ואוכלם בירושלים דאין מוסרים ודאי לעם הארץ כדתנן בפרקין דלעיל (מ\"ג) ולא יאמר כן לעם הארץ ואע\"פ שמתחלה לשם כך משכו אסור ואית דמפרש מדמיו לשון דמאי שנקראת י' בלשון אוכלו מדמיי שלו דאם יש לו דמי מעשר שני של דמאי נותן לו דמוסרים דמאי לעם הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא </b>קרא שם מפרש בירושלמי (הל' ד) שלא אמר זה פדיונו של מעשר שני: \n",
+                "<b>צריך לפרש.</b> ולומר זה פדיונו: \n",
+                "<b>על עסקי גיטה וקידושיה.</b> או קידושיה: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר דיו.</b> בפ\"ק דקדושין (דף ו'.) אמר רב הונא אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין וכי האי גוונא י\"ל בפדיון מעשר שני ופליגי תנאי התם דרבי אלעזר ברבי שמעון אומר אע\"פ שאין עסוקין באותו ענין ופריך ואי לא עסוקין באותו ענין מנא ידעה מאי קאמר לה ומשני אביי מענין לענין באותו ענין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח איסר.</b> לחלל עליו מעשר שני וחילל ואכלו עליו עד חציו ונמצא חציו אחר עדיין חולין: \n",
+                "<b>והלך למקום אחר.</b> והרי יוצא שם אותו איסר בפונדיון מחמת שהאיסרים יקרים שם או מחמת שהפירותזלין שם ומה ששוה במקום הראשון איסר אין שוה כאן רק חצי איסר נמצא חצי שהניח שוה איסר שהפונדיון ב' איסרין לפיכך אוכל עליו עוד איסר: \n",
+                "<b>המניח פונדיון.</b> של חולין לחלל עליו מעשר שני: \n",
+                "<b>ואכל עליו חציו והלך למקים אחר.</b> וזל הפונדיון ואין שוה אלא איסר לא נאמר כיון שאינו שוה אלא איסר הרי אכל כולו אלא אוכל עליו עוד פלגא ובתוספתא (פ\"ד) קתני זה הכלל עד שלא פדאו מה שהשביחו השביח לשניהן ומה שפגם פגם לשניהן ומשפדאו מה שהשביח השביח לשני ומה שפגם פגם לשני למעשר שני: \n",
+                "<b>המניח איסר של מעשר שני.</b> בחבר שראה עם הארץ שחילל מעשר שני על איסר איירי ובסתמא כמו כן הפריש מעשר ראשון ואמרי' בירושלמי (הל' ה) ר' חנינא בשם ר' יסא דר\"א הוא דאמר הנאמן על השני נאמן על הראשון הלכך כשראהו מחלל פירות מעשר שני על איסר ועירבן עם פירותיו תנינן דכמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר ואח\"כ עירבו ונמצאו בידו פירות מתוקנים שוה אחד עשר איסר ואחד ממאה באיסר פי' אחד ממאה בכל איסר ואיסר של י\"א דהיינו י\"א [פעמים א'] ממאה באיסר [והוא תשיעית האיסר דט' פעמים י\"א הוא צ\"ט] שכך עולה החשבון שהרי מה נפשך כיון שהמעשר שני איסר אחד נמצא שלאחר שהופרש מעשר ראשון נשארו י' איסרין הוסיף על העשרה מעשר ראשון שהופרש עליהן [ממקום אחר ועירב הפירות יחד] היינו איסר אחד ואחד מט' באיסר תשיעית מלגיו דהוא עישור מלבר ונמצא בין הכל י\"א איסרין וא' מט' באיסר ואותו אחד מט' באיסר הוא אחד ממאה שבכל דכשתחלוק כל איסר ואיסר לט' חלקים נמצא הי\"א צ\"ט חלקים והיינו דקתני אחד מק' באיסר כלומר אחד מק' על כל אחד ואחד מלבר דהוא אחד מצ\"ט על [כל] אחד מלגיו וכשתצרפם עולין לאחד מט' באיסר: \n",
+                "<b>ב\"ש אומרים הכל עשרה.</b> כלומר נאמן על השני ואינו נאמן על הראשון: \n",
+                "<b>בית הלל אומרים בודאי י\"א.</b> כלומר כשראה שהפריש מעשר שני מפירות שהן ודאי טבל אוכל עליו י\"א כדאמרן אבל בפירות דמאי אם ראהו עושה [כן] אין אוכל אלא עשרה ואין נאמן על הראשון: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>אמר שמואל לא מציא תניא אין יסב חדא לעשר צריך למיסב חד לק' אין יסב חדא למאה צריך למיסב חדא לאלף אין יסב חדא לאלף צריך למיסב חדא ליו\"ד אלפים לא נתברר יפה ויתכן דאתא לפרושי עשרה דאם מחלל י' תאנים על איסר אחד הרי תיקן מאה ואם חילל מאה הרי תיקן אלף ואם חילל אלף תקן י' אלפים ועוד יש לפרש דאמתני' קאמר שמואל דלא שריא לאכול אלא י\"א איסרים ואחד ממאה באיסר דהיינו כשיעור מעשר ראשון שהופרש על העשרה כמו שפירשתי ועלה קאמר שמואל דאם נטל אחד מיו\"ד לתרומת מעשר ונתן לכהן אם כן אותו א' הוצרך להיות מק' שכך עולה תרומת מעשר ממאה של טבל ונמצא שתיקן ק' איסרים וכל זה יכול לאכול ואם יסב חדא למאה כלומר אפי' ראינו שנטל א' ממאה נתן לכהן יש לו לומר שכל אותן מאה של מעשר ראשון היו שמן המעשר נוטלין תרומת מעשר ומה שלא הפריש כי אם אחד אית לן למימר שכל האלף מעשר של י' אלפים והשאר הפריש ממקום אחר תרומת מעשר ונמצא אותו אחד שהופרש מי' אלפים וכל זה יכול לאכול ומיהו פירוש זה לא יתכן דלא איירי הכא בתרומת מעשר כלל ואע\"פ שאנו יכולין לפרש לענין חילול שאם חילל שוה איסר מפירות ששוין עשרה יש לי לומר שכולן מעשר מה שייך ליקח חשבון זה של י' וק' ואלף וכעין מימרא זו אמר שמואל גופיה בפ' אחרון דדמאי ושם פירשתי וכמו שפירשתי שם נופל לשון אין יסב חדא לעשרה ואין יסב חדא לק' ואין יסב חדא לאלף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b> אפי' דינרי זהב עם הכסף.</b> מפרש בירושל' (הל' ו) שלא תאמר הואיל ואין דרך בני אדם להיות עושין כן לפום כן צריך מימר: \n",
+                "<b>מצא בתוכן חרס.</b> עם המעות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוא חולין.</b> דאין מתנדבין חרס ועל שם תוכו נכתב: \n",
+                "<b>הוא קרבן.</b> כלומר הקדש כדכתיב (נחמיה ו) על קרבן העצים: \n",
+                "<b>להיות כונסין חולין לקרבן.</b> והכל קרבן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קו\"ף קרבן.</b> הקדש: \n",
+                "<b>דל\"ת דמאי.</b> פירות שלקח מעם הארץ ובפ' האשה שלום (יבמות קט\"ו.) כתוב בכל הספרים דלא תימא דמוע חולין שנתערבו תרומה בהם ואין בהם להעלות בק\"א ואין נאכל אלא לכהן: \n",
+                "<b>הסכנה. </b>שצוו שלא לעשות [מצות]: \n",
+                "<b>שמות בני אדם הן.</b> והכל חולין שפעמים שאדם כותב אות אחת משמו לסימן ולדבריהן דרבנן קאמר להו דלדידיה אפי' כתוב בו קרבן תרומה כל התיבה שלימה הא קאמר בסיפא דפינה: \n",
+                "<b>אשתקד היתה מליאה פירות ופינה.</b> בפ' האשה שלום (יבמות קטו:) מפרש דתנא קמא סבר אם איתא דפנינהו מיגרר הוה גריר ליה ור' יוסי סבר אימור אישתלויי אשתלי אי נמי לפנחיה שבקיה כדי שיבדלו מהן בני ביתו פנחיה לשון שימור שתולה ממונו באדם חשוב כדי שלא יגזלו ממנו ודומה לו בהגוזל עצים (קג:) גבי הלוקח שדה בשם ריש גלותא ופנחיה בעלמא הוא דבעינא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי אלו חולין.</b> מה שמצאו ושל מעשר ניטל: \n",
+                "<b>היה שם מנה.</b> כלומר אמר לו אביו שיש שם מנה והלך ומצא מאתים מנה מעשר ומנה חולין: \n",
+                "<b>ואם </b>אמר לו שיש שם מאתים של מעשר ומצא מנה מעשר דמנה מונח ומנה מוטל וסתם מתני' רבי דפ\"ק דפסחים (ד' י.) ולמאן דאמר בפ\"ק דביצה (ד' י:) מחלוקת בכיס אחד אבל בב' כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל מיתוקמ' מתני' לכוליה עלמא בב' כיסין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קוזזות אדמה.</b> רגבי אדמה ובערוך פירש עפר ובפרק מרובה (בבא קמא דף סט:) סימניה כאדמה דאיכא הנאה מיניה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאיתהנוי' מיניה ושל ערלה בחרסית במה שעושין ממנה כלי חרס סימניה כחרסית דלית ביה הנאה דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה אף האי נמי דלית בה הנאה: \n",
+                "<b>ושל קברות בסיד.</b> סימניה דחיור כעצמות: \n",
+                "<b>וממחה הסיד.</b> במים ושופך סביב הקבר כי היכי דניחוור טפי ואמרי' בירושלמי (הל' א) מנין לציון שהוא טמא דכתיב (ויקרא י״ג:מ״ה) טמא טמא יקרא שתהא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש ר' הילא בשם ר' שמואל בר נחמני דכתיב (יחזקאל ל״ט:ט״ו) ובנה אצלו ציון: \n",
+                "<b>בד\"א </b>דעבדינן היכר לעוברים ושבים: \n",
+                "<b>בשביעית. </b>שהוא הפקר ובהיתר הם באים לאכול אבל שאר שני שבוע שהן באים לגזול יניחום ויאכלו דבר האסור והלעיטהו לרשע וימות: \n",
+                "<b>כל הנלקט מזה.</b> מהכא פריך בפ' מרובה (ב\"ק סט.) לרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דהכא חזינן דאע\"ג דליתיה ברשותיה מצי פריק ותפיס פדיונו ולא לאחר שנלקט היו עושין כן דאם כן לא היו עושין תקנה לנאכל בנתים אלא מניח מעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהא מחולל ולא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אח\"כ והא דקאמר התם רבי דוסא לעיתותי ערב גבי הפקר של עניים הלוקטין שלא כדין אפי' מן השחרית היה יכול לעשות כענין שפירשתי אלא עצה טובה קמ\"ל שלא יתפקרו עניים ללקט כיון שהפקיר. מכאן קשה למה שכתב בהלכות גדולות בסוף הלכות ערלה ופרי דשנת רביעית בתר דפריק להו אסור למיכל מינייהו עד דנפקא רביעית ואתיא חמישית ולא יתכן כלל דהכא משמע בהדיא דלאלתר שרי באכילה דאם כן מה הועילו צנועין בתקנתן ותלמיד טועה הגיה ותלה באילן גדול ופשטיה דקרא הטעהו דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה' וכתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו ואשתמיטתיה הא דדרשינן בפ\"ק דר\"ה (דף י.) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית הא כיצד פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי פירוש משום דאזלינן בתר חניטה הלכך אותן שחנטו בשלישית אע\"פ שנלקטו ברביעית אסורים משום ערלה ושחנטו ברביעית אע\"פ שנלקטו בחמישית אסורים משום רבעי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רבעי.</b> שאמרה תורה קדש הלולים וגמר קדש קדש ממעשר שני שצריך להעלות פירות לירושלים או לפדותם להעלות הדמים לירושלים ותיקנו חכמים במהלך יום אחד לכל צד שלא יפדוהו אלא פירות עצמן יעלה ויאכלם שם כדפרשי' בפ\"ק דביצה (דף ה.) כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ובירושל' (הל' ב) א\"ר הילא בראשונה היו עושין בטהרה לנסכים ולא היו ענבים מצויות התקינו שיהא עולה לירושלים מהלך יום אחד משרבו א) המדות התקינו שיהא נפדה אפי' בכרם העומד בצד חומה לירושלים: \n",
+                "<b>אימתי שירצו.</b> אם יראו שיתמעטו הפירות יחזיר הדבר לכמות שהיה ומה שביקש רבי אליעזר להפקיר כרמו לעניים (ביצה פ\"א דף ה.) לפי שלאחר חורבן נתמעטו הפירות ולא היה יודע שנמנו חבריו והתירו משום חורבן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לו חומש.</b> כשפודה ואפילו בעלים אין צריכין להוסיף חומש ואע\"ג דבית שמאי לא ילפי קדש קדש ממעשר [מודה] דיש לו פדיון [ואין] צריכין להוסיף חומש כדדרשינן בריש כיצד מברכין (ברכות דף לה.) מדכתיב קדש הלולים: \n",
+                "<b>ואין לו ביעור.</b> בשנה הג' והששית של שמטה שהמעשרות מתבערים מן הבית שאסורים להשהותם יותר כדכתיב כי תכלה לעשר (דברים כ״ו:י״ב): \n",
+                "<b>וב\"ה אומרים יש לו.</b> כדמפרשי' בפ' האיש מקדש (קידושין דף נד:) דילפינן קדש קדש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי כן ומשנה זו במס' פיאה פ\"ז (מ\"ו) ושם פירשנוה יפה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על פי שלשה.</b> הא דתנן בפ\"ק דסנהדרין (דף יד:) נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בג' אין דמיו ידועים לאו אנטע רבעי קאי א) (דבטל) דתניא [עלה] איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין פירות שהרקיבו ויין שהקרים ולא קתני בהדיא איזהו כרם רבעי [וטעמא] משום דכולהו אין דמיו ידועין דמצריך לפחות היציאה כדתנן הכא ושמא הכא בעו ב\"ד חשוב אע\"ג דהתם גבי מעשר שני אמרינן בג' לקוחות אפי' אחד מהן נכרי ואפי' אחד מהן בעלים:  ",
+                "<b>לפדות לו בסלע.</b> כלומר ליקח לו מסלע כדאמרי' בירושלמי:  ",
+                "<b>על מנת להוציא יציאות מביתו.</b> יציאת הלקיטה כלומר כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע שעדיין מחוברין בעלין ויצטרך לשכור פועלים ללקט:  ",
+                "<b>מניח את המעות.</b> לאחר שישומו ג' כמה סלים העומדים ללקוט ראוי ליקח בסלע:  ",
+                "<b>ואימר </b>כל הנלקט מחולל על מעות הללו מכך וכך סלים בסלע. כמו ששמו הן אם ב' ב' ואם ג' ג': "
+            ],
+            [
+                "<b>ובשביעית פודהו בשויו.</b> ואין פוחת מן הרבעי יציאות הלקיטה:  ",
+                "<b>ואם </b>היה נטע רבעי הפקר מבעלים אם בא א' וזכה בהן אין לו אלא שכר הלקיטה ולא אמרי' כיון דמהפקיר' קא זכי פטור מנטע רבעי ולא בעי פדייה אלא טעון הזוכה לפדותן או להעלותן לירושלים וא\"ת שכר הלקיטה נמי לא יהא לו אלא יפדהו בשויו כמו בשביעית לא דמי דשביעית הואיל ודינו להיות הפקר ואין ראוי ליתן בו שכר לקיטה (את) להבעלים עצמן ופודין אותו בשויו אבל האי תחלתו היה עומד לפחות ממנו שכר לקיטה ולא פקע משום דאפקרי' וי\"מ על מנת להוציא היציאות מביתו הוצאת הכרם חפירה וזמירה (מיכול) ובשביעית פודהו בשויו דכל הנך מלאכות לית ביה דאסירן בשביעית:  ",
+                "<b>ובין שניתן לו במתנה.</b> בפ' האיש מקדש (קידושין נד:) אמרי' מני אילימא ר' מאיר מי מצי יהיב ליה במתנה הא גמר קדש קדש ממעשר אלא לאו ר' יהודה ומסיק לעולם ר\"מ וכגון דיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור בערלה מפני שהוא כרי:  ",
+                "<b>תני' </b>בתוספתא (פרק ה) כרם רבעי אין פודין אותן ענבים אלא יין דברי ב\"ש וב\"ה אומרים יין וענבים הכל מודין שאין פודין במחובר וקצת הי' נראה הטעם שאין מועיל חילול במחובר משום דילפי' קדש קדש ממעשר ואין מעשר במחובר אבל אי אפשר לומר כן דמשמע במרובה (דף סט.) דמועיל דאמר לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט כלומר שקודם לקיטה צנועין מחללין ולא לאחר לקיטה שכבר זכו בהן אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל דמכח קושיא זו חוזר בו מכל הנלקט והא דאין פודין במחובר היינו לפי שאין בקיאין בשומא בעודו מחובר מידי דהוה אענבים לב\"ש והא דמחללין במחובר גבי צנועים התם משום תקנה עביד שלא יכשלו ומה שלא היו מחללין כל הכרם בבת אחת פעמים שרוצים להוליך [שאר הפירות] בירושלים אי נמי לפי שאין מועיל חילול למה שגדל אחרי כן וגבי צנועין מה שהיו יכולין לתקן מתקנים ועוד דהגדל אח\"כ אע\"פ שיש לו מתירין מדאורייתא בטיל ברובא:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ערב י\"ט של רביעית ושל שביעית.</b> מפרשי' בירושלמי (שם) דכתיב (דברים יד) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך יכול פעם אחת בשבוע אתה חייב לבער ת\"ל מקצה שלש שנים יכול כיון שהגיע בראש שנה שלישית אתה חייב לבער ת\"ל מקצה אין מקצה אלא בסוף בסוף שנה את מבער ואי את מבער בראש שנה אי בסוף שנה יכול בראשה של [רביעית ושל] שביעית ת\"ל וכי תכלה לעשר כשתכלה לעשר את כל הפירות יכיל אף בחנוכה נאמר כאן מקצה ונאמר להלן מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות מה מקץ שנאמר להלן במועד אף כאן במועד אי מה להלן בחג הסוכות אף כאן בחג הסוכות ת\"ל כי תכלה לעשר אימתי הוא מכלה לעשר את כל הפירות בפסח של רביעית: \n",
+                "<b>תרומה ותרומת מעשר לבעלים.</b> לכהנים: \n",
+                "<b>ומעשר ראשון לבעליו.</b> ללוי: \n",
+                "<b>ומעשר עני לבעליו.</b> לעניים ואיתא בפ\"ב דביכורים (מ\"ב) ומייתי לה בפ' הערל (יבמות דף עג) יש במעשר וביכורים מה שאין כן בתרומה (וקדשים) ביעור אלמא לא מיחייבי בביעור וי\"ל דהכא בביעור של נתינה לכהן אבל התם בביעור שאוכלים אותו ומבערים אותו מן העולם כדתנן הכא מעשר שני והביכורים מתבערים בכל מקום שאף הכהן חייב לבערן והמעשר הי' נאכל עד זמן הוידוי שהיה במנחה בי\"ט אחרון כדתנן בפרקין (מ\"י) והיינו דפליג התם ר\"ש גבי בכורים דקתני ור\"ש פוטר כלומר דאין ביעור כביעור של מעשר שני כדקתני הכא ר\"ש כדמפרש בפרק הערל משום דתרומה קרנהו רחמנא כדדרשי' ותרומת ידך אלו הביכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך: \n",
+                "<b>התבשיל </b>שיש בו יין ושמן של מעשר שני וחשבו ליה ב\"ה כמבוער לפי שאין ממשו ניכר ובירושלמי (שם) אמרי' הכל מודין בפת ושמן שצריך לבער ביין ותבלין שהוא כמבוער מה פליגן בתבשיל ב\"ש אומרים צריך לבער וב\"ה אומרים א\"צ לבער משמע שרוצה לומר פת ושמן שהוא בעין ויין ותבלין שהן בעין ופליגי בתבשיל הנעשה מפירות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן הזה שאין.</b> בית המקדש קיים: \n",
+                "<b>צריך לחלל על הכסף.</b> ומפרש בירושלמי (שם) ומאי טעמא דב\"ש וצרת הכסף בידך (דברים י״ד:כ״ה) ובלבד בידך וטעמא דב\"ה מפרש בירושלמי (שם) אפי' מחללו מה מועיל אחד כסף ואחד פירות טעונין גניזה ומניח הפירות במקום המוצנע עד שירקבו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא באו לעונת מעשר.</b> קודם מירוח כל אחד כמפורש בפ\"ק דמעשרות ובירושלמי (הל' ד) פריך ולא טבל הוא כלומר דאפי' הגיע לעונת מעשרות אמאי חייב בביעור כל זמן שלא הופרשו ומשני ר' זירא בשם שמואל יאות הוא אומר שטבל קרוי קודש ובראשונה היו סבורין דאפי' קודם מירוח קרוי קודש והא דאמרי' בפ\"ק דסנהדרין (דף יא:) ששלח רבן גמליאל לבני גלילא עילאה ותתאה דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרי מעמרי שבולייא וממעטני זיתיא דהוא קודם ר' עקיבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רחוקים ממנו.</b> ואין יכול ליתנן לבעליהן כאשר אמרנו צריך לקרות להם שם שיזכה אותן לבעלים כדאשכחן בעובדא דרבן גמליאל וזקנים ולא כמו שמפרש שם בקונטרס בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף יא:) דרבן גמליאל היה ירא שלא יאכלו בני ביתו שיסמכו אחזקה על חבר דלדבריו הרי זה לא עשה כלום שלא אמר יהא מעשר אלא שקבע בעלים אלא משום ביעור עבד והשתא למ\"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ניחא שהיה יכול לזכותן אבל למ\"ד לאו כמי שהורמו דמיין אין יכול לזכותן כדמוכח בפרק הזרוע (חולין דף קל:) וא\"כ מה הועיל לענין ביעור ושמא מקודם לכן אמר מה שאני עתיד להפריש יהא מעושר ומה שלא הזכיר רבן גמליאל תרומה גדולה אע\"ג דמיחייב' בביעור כדאמרי' לעיל שמא הפרישה קודם שיצא מביתו שלא היה טורח בדבר למדוד דנטלת באומד ובמחשבה ועוד דדרך להפרישה בגורן כדאמרי' בירושלמי דמעשרות (פ\"ג הל' א) דבר שיש לו גורן מפרישין אותו תרומת מעשר ואין צריך להפריש תרומה גדולה כהדא דתנן פירות ממורחין בשדה מכונסין אסור משום גזל מפוזרין מותרים משום גזל בין כך ובין כך חייבים במעשר ופטורים מתרומה גדולה שאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה ממנו תרומה גדולה ובהאי דרבן גמליאל כבר היתה תבואה בבית דקאמר בתר הכי מעשרות מהיכן הם ניטלין מן הבית או מן השדה נישמעינה מן הדא חבר שמת כו' ר' חנינא בר פפא שמע לה מן הכא עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים הדא אמרה מן הבית ומה שהניח רבן גמליאל טבל בביתו ולא תיקן אע\"ג דחזקה על חבר [כו'] קודם שיצא מביתו הודיען שהוא טבל: \n",
+                "<b>נתון ליהושע.</b> שהי' לוי כדאמר בערכין (דף יא:) מעשה שהלך ר' יהושע בן חנניה לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררין ואני מן השוערין ואף על גב דקנסינהו עזרא למאן דאמר קנסא לעניים נטל בתורת עניות דעני היה ומה שלא נתן לו מעשר עני דאמרי' הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם אי נמי היו לו מאתים זוז ואף על פי כן מעשר ראשון דלאו דאורייתא לעני היה נוטל הואיל ומתפרנס בדוחק שהיה פחמי כדאמר בברכות פרק רביעי (דף כח.) ואמרי' בהוריות (דף י:) כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ולמאן דאמר קנסא לכהנים [סבירא ליה כרבי עקיבא דאמר בפרק יש מותרות (יבמות פו:) דמיקמי קנסא היה ללוי דוקא] ובתר דקנסינהו הוא אף לכהן: \n",
+                "<b>נתון לעקיבא.</b> שהיה גבאי: \n",
+                "<b>נתון לאלעזר בן עזריה.</b> שהיה כהן ונתן לו תרומת מעשר: \n",
+                "<b>ונתקבלו שכר זה מזה.</b> ותימה למה לא השאיל להם המקום ויקנה להם בחליפין ובכך יקנו המעשר כדאשכחן בגיטין בפ' הזורק (גיטין דף עז:) ליתשיל לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח והיה נראה מתוך כך דאין שאלת קרקע נקנה בחליפין וכי תימא דשדה בשאלה ומטלטלין בנתינה לא מיקנו אגבה כדבעי למימר בפ\"ק דקדושין (דף כז.) גבי שדה במכר ומטלטלין במתנה הניחא למ\"ד בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף יא:) מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן אבל לר' אבא לא שייך למימר הכי דקנו מטעם חצר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בי\"ט האחרון.</b> של פסח ובירושל' (הל' ה) פריך ויתודה בי\"ט הראשון של פסח ומשני כדי שיהא לו מה לאכול ברגל ופריך ויתודה שחרית ומשני עד כאן מצוה לאכול: \n",
+                "<b>זה מעשר שני ונטע רבעי.</b> בירושל' (שם) דייק מדלא תני ביכורים ש\"מ ר' שמעון היא דתנן (פ\"ו מ\"ב דכלאים) וחייבין בביעור ור\"ש פוטר והא דלא תני להו בהדי תרומה ותרומת מעשר משום דבכלל תרומה נינהו דביכורין איקרי תרומה כדדרשי' ותרומת ידך אלו הביכורים: \n",
+                "<b>נתתיו ללוי זה מעשר ראשון.</b> ודייקינן בירושל' (שם) מכאן שאין נותנין מעשר לכהונה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם הקדים שני לראשון.</b> ומן הדין הראשון קודם כדתנן בפ\"ג דתרומות (משנה ז) דמעשר ראשון קודם לשני שיש בו ראשית כדכתיב גבי תרומה גדולה ראשית דגנך: \n",
+                "<b>ממין על שאינו מינו.</b> אין תורמין כדדרשי' מקראי בפ' מעשר בהמה (בכורות דף נג:): \n",
+                "<b>תלוש </b>ומחובר היינו מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור: \n",
+                "<b>חדש וישן.</b> אין תורמין מזה על זה כדכתיב (דברים י״ד:כ״ב) היוצא השדה שנה שנה: \n",
+                "<b>מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.</b> שמברכין בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להפריש תרומה וכן להפריש מעשר ראשון להפריש מעשר שני וכן [למעשר] עני ולתרומת מעשר ולפדיון מעשר שני ולחלה על כולן מברכין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין.</b> בפרק הערל (יבמות דף עד.) דרשינן מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנאמר (דברים כ״ו:י״ד) ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זהו דבר השוה לחיים ולמתים הוי אומר זו סיכה מתקיף לה מר זוטרא ואימא ליקח לו ארון ותכריכין אע\"ג דהכא דרשינן ליה הכי התם פריך ואימא דוקא להכי אתא ולא לסיכה משום דאסור לבער ממנו בטומאה ומשני דממנו משמע מגופו מ\"מ מדדרשי' ליה במתני' למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע דלחי דכוותיה שרי כגון ליקח לו מלבושין שרי וקצת הוה משמע כן דלעיל בסוף פ\"ק (מ\"ז) מייתי לה ובפ' האיש מקדש (קידושין דף נו.) אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה בדמי מעשר שני משמע הא שאר מילי שרי אבל אי אפשר לומר כן דמשמע בירושלמי (שם) ולעיל פ\"ב כתבתיו דדריש ולא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין לחי הוא דאסור כ\"ש למת אלא איזהו דבר מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ותנן לעיל בפ\"ב (מ\"א) דמעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה נמי ותנן נמי בסוף פ\"ק (מ\"ז) זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מע\"ש יאכל כנגדן ובריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דרשינן מפרי וגדולי קרקע משמע מידי דחזי ליה לאכילה וצריך לומר דלא נקט תנא הכא ארון ותכריכין למימר דלחי שרי אלא לאשמעינן דלא מיבעיא אם סך ממנו למת דאינו יכול להתודות כדכתיב ממנו בגופו אלא אפי' אהני אין יכול להתודות והא דפריך ואימא ליקח לו ארון ותכריכין אע\"פ דהוה משמע דדכוותה לחי שרי וקים לן דאסירא מ\"מ קודם הוה ליה לאוקומי קרא הכי למישרי להו [וממנו] קאי בסיכה דאמר רחמנא לא בערתי ממנו בטמא [ודרשי'] ממנו דהיינו סיכה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השקיפה. </b>בירושלמי (שם) אמרי' א\"ר מנא בר אבא בוא וראה כמה גדול כחה של צדקה שכל השקיפה שבתורה לרעה וזו לשון ברכה כדי שיתן טעם בפירות:"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן אמרו.</b> מדכתיב ואת האדמה אשר נתתה לנו:  "
+            ],
+            [
+                "<b>הודיית מעשר.</b> מפורשת בפ' עגלה ערופה (סוטה דף מז.) ביטל וידוי מעשר לפי שאין נותנין אותו כתיקונו דרחמנא אמר דיהבי' ללוים ואנן יהבינן לכהנים לבתר דקנסינהו עזרא ואפי' לרבי אליעזר בן עזריה דאמר בפרק יש מותרות (יבמות דף פו:) דמדאורייתא אף לכהנים מ\"מ הואיל ונצטוו ליתנו אף ללוי כי שכר הוא לכם וגו' (במדבר י״ח:ל״א) כשמפקיעין אותו לגמרי מלוים לתתו דוקא לכהנים אין כמצוותו ולא מצי למימר וגם נתתיו ללוי דעיקרא קרא משמע לוי ממש: \n",
+                "<b>אף הוא.</b> יוחנן כהן גדול ביטל את המעוררין מפרש בסוטה בכל יום היו לוים עומדים על דוכנן ואומרים עורה למה תישן ה' (תהילים מ״ד:כ״ד) אמר להם וכי יש שינה לפני המקום והלא כבר נאמר (שם קכא) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ואומות העולם בשלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה': \n",
+                "<b>ואת הנוקפין.</b> מפרש התם שהיו מסרטי' לעגל בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו שהיו רוצים להפילו לארץ ולשוחטו בעזרה ואינו רואה ואינו מתהדק כל כך על רגליו ונוקפין מלשון ונקף סבכי היער (ישעיהו י׳:ל״ד) וכדתניא שהיו חובטין אותן במקלות להפילו לארץ ונוקפין לשון חבטה ומכה כדאמרי' חולין (דף ז:) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה ואמרי' נמי דם ניקוף מרצה כדם עולה עמד והתקין להם טבעות בקרקע להכניס לתוכן ראש הבהמה: \n",
+                "<b>ועד </b>ימיו היה פטיש מכה בירושלים בבית הנפחי' בחולו של מועד לעשות מלאכת דבר האבד שמותרת במועד ועמד הוא וגזר על נפחי' ואפי' בדבר האבד והכי אמרי' במ\"ק (דף יא:): \n",
+                "<b>ובימיו </b>אין אדם צריך לשאול על הדמאי דראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד והתקין שכל הלוקחין מעם הארץ יהיו מפרישין ולא היה אדם צריך לשאול את חברו חבר שלקח מעם הארץ אם חזר ותיקנן דודאי חזר ותיקן: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maasrot/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maasrot/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..712316bae96c96cfa5bc33e243574473a195176b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maasrot/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json	
@@ -0,0 +1,322 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Maasrot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל שהוא אוכל.</b> למעוטי ספיחי סטיס וקוצה: \n",
+                "<b>ונשמר. </b>למעוטי הפקר: \n",
+                "<b>וגדוליו מן הארץ.</b> למעוטי כמהין ופטריות ובירושלמי (הל' א) דריש להו מקראי דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך דומיא דתבואה שהוא אוכל זרעך משמע דבר שנזרע יצאו כמהין ופטריות שאינן נזרעים והפקר מדכתיב (שם) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הפקר שידך וידו שוין בו ולקט ושכחה ופיאה נמי פטורים מטעם זה והתם בירושלמי אמרינן אין לי אלא תבואה קטנית וכל מיני פירות מניין מרבי מכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ (ויקרא כ״ז:ל׳) וממעט זרעוני גינה שאינן נאכלין מדכתיב מזרע ולא כל זרע וממעט נמי חרובי שיקמי צלמונה מדכתיב מפרי העץ ולא כל פרי העץ ירקות מניין איסי בן עקביא אומר המעשרות לירקות מדבריהן ולא בעי למימר שיהיו כל האחרים מן התורה דמדאורייתא לא מחייבי אלא דגן תירוש ויצהר (מדבריהן שאין להן אסמכתא מן הפסוק) דבנדרים (דף נ\"ה.) משמע בהדיא דפירות אילן מדרבנן דמוקי וכפרוץ הדבר וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳) לאילן מדרבנן ומדאורייתא לא מחייבה אלא אדגן תירוש ויצהר אלא מדבריהם שאין להם אסמכתא מקרא ובהדיא אמרי' בפ\"ק דראש השנה (דף טו:) מעשר חרובין דרבנן ובפ' כיצד מברכין (ברכות דף ל\"ו:) צלף מדרבנן ובפרק אלו עוברין (פסחים ד' מד.) תבלין דרבנן ובפרק מעשר בהמה (בכורות דף נד:) תירוש ודגן דאורייתא ב' מינין בעלמא דרבנן ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ:) משקין דתירוש וזית קדשי בתרומה מידי אחרינא לא וממעט דבש <small>[צ\"ל תמרים]</small> תפוחים ויין תפוחים ובריש ביצה (דף ג:) תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל והא דמשמע בסוף הערל (יבמות דף פא:) דעיגול אינו עולה אי תרומה בזמן הזה דאורייתא אע\"ג דתרומת תאנים דרבנן מכל מקום כעין דאורייתא תיקון והא דתניא בפ' הלוקין (מכות דף יט:) גבי כהן שעלתה בידו תאנים של טבל דכהן שאכלה לוקה אחת וזר לוקה שתים וכן הא דתנן (בנדה) [בפרה פי\"א מ\"ג] גבי דבילה של תרומה שנפלה למי חטאת דהאוכלה במיתה כל הני. לסימנא בעלמא ונפקא מינה לתרומה דאורייתא אי נמי מכת מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים והא דאמר בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) דדגן כל דמידגן משמע אפילו קטנית היינו כלשון בני אדם ומיהו משמע בגמרא (שם) שהוא מדאורייתא דמותיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳) ואי אמרת כל דמידגן משמע מאי וכפרוץ הדבר דמשמע שגזר חזקיה על כך ומשני אביי לאיתויי פירות אילן וירק ולא רצה להסמיך ירק אקרא כשאר דברים שלא להחמיר בשאר פירות כההיא בירושלמי בסוף חלה (פ\"ד הל' ד') א\"ר יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומה ומעשר עד שבאו הרובין וביטלום מאן אינון רובין תרגמוניא רבי זעירא רב יהודה בשם שמואל חלת חוצה לארץ ותרומת ח\"ל אוכל והולך ואחר [כך] מפריש רבי בא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר רבי הילא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו כהדא דתני איסי בן עקביא אומר מעשרות לירקות מדבריהן והשתא כל הנך אמוראי אאוכל והולך ואחר כך מפריש קאי ופליגא אליבא דשמואל או אמילתא דרבי יוחנן קיימי דמאן דאמר לא חשו אלא <small>[צ\"ל לתרומת דגן]</small> לתרומה גדולה בלבד וכי תקינו לחצאין ובתורת כהנים בסוף פרשת בחקותי דריש ירקות מקרא ושמא פליגא אדאיסי אי נמי לפי שאינה פשוטה באחריני והכי מיתניא זרע הארץ לרבות שום ושחלים וגרגר או יכול שאני מרבה זרע לפת וצנון ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלין ת\"ל מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ מפרי העץ לרבות פירות האילן או יכול שאני מרבה חרובי שיטה וצלמונה וחרובי גדודה ת\"ל מפרי העץ ולא כל פרי העץ ומניין לרבות את הירקות ת\"ל וכל מעשר והא דלא תנן הכא לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום למעוטי תאינה וירק כדתנן גבי פאה בריש פאה (משנה ד) שם פירשתי הטעם: \n",
+                "<b>שומרו להוסיף אוכל.</b> כגון ירק דתחלתו כשהוא קטן אוכל לשומרו עד שיגדל מוסיף אוכל ובכל ענין שילקוט אותו בין קטן בין גדול חייב במעשרות כדאמרינן בירק אחר לקיטתו עישורו: \n",
+                "<b>וכל </b>שאין תחילתו אוכל אבל סופו אוכל מפרש בירו' (הל' א) כהדא דתניא מאימתי כל הפירות חייב במעשר התאנים משיבחילו: \n",
+                "<b>תנא </b>בתוספתא (פ\"א) כל שתחלתו אוכל ב] כגון המקיים ירק לזרע חייב בתחלתו ופטור בסופו כל שאין תחלתו אוכל וסופו אוכל כגון פירות האילן פטור בתחלתו וחייב בסופו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משיבחילו. </b>תחלת בישולן קרי בוחל כדאמרינן בסוף יוצא דופן (נדה מז.) בוחל אלו ימי הנעורים כדתנן התאנים משיבחילו ואמר רבה בר בר חנה משילבין ראשיהן: \n",
+                "<b>אבשים </b>הם ענבים ואית דגרסי הבאושים מלשון ויעש באושים (ישעיהו ה׳:ב׳) בירו' (הל' ב) גרסינן הענבים והבאושים משיבאישו רבי זירא בשם רבי יוסי משיקראו באושה רבי בון בר נורי ורבי תנחום בר עילאי בשם רבי נחום בר נדמאי והוא שתהיה חרצינה שלהן נראית בחוץ : \n",
+                "<b>האוג. </b>פרי אדום: \n",
+                "<b>משימסו. </b>ומפרש בירושל' (שם) ר' זעירא בשם רבי יסא משיתמעך האוכל תחת ידו ורבי יהודה בן פזי בשם ריב\"ל משיכניסו מחצה רבי יונה בעי דילמא מן רבנן דאגדתא את שמע לה מן הדא אחינו המסו את לבבנו (דברים א׳:כ״ח) פלגון לבבן: \n",
+                "<b>משיטילו שאור.</b> בירו' (שם) אמר רבי חייא בר אבא משיתמלא הארץ רבי יונה בעי כן קיימין אם כשיתמלא הארץ נובלת היא אם משתפרוש הגרעינה מתוך האוכל בשלה היא כל צורכה רבנן דקסרי אמרי משישטחם ויהא יפה לאכילה: \n",
+                "<b>משיטילו גידין.</b> גידין אדומין יש להן בפנים חוטים ארוכים כמין גידים: \n",
+                "<b>משיעשו מגורה.</b> קליפות בתוך האגוז המבדילות באוכל כדאמר מה אגוז יש בו ד' מגורות אף ישראל היו חונים בד' דגלים: \n",
+                "<b>משיעשו קליפה.</b> אגוזים ושקדים כשנלקטין מן האילן יש להן ב' קליפות זו על גבי זו ואמרינן בירו' (שם) באי זו קליפה אמרו בקליפה תחתונה הסמוכה לאוכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משינקדו </b>חרובין בגמר בישולן הן שחורין מפרש בירושלמי (שם) משיעשו נקודות נקודות שחורות: \n",
+                "<b>וכל השחורות.</b> מפרש בירושלמי (שם) כגון ענבי הדס וענבי סנה: \n",
+                "<b>משיקרהו. </b>פירות הללו כשהן בוסר מכוסין בשערות דקות וכשמתחילין להתבשל מתקרחין מעט מעט ובגמר בישולן נופל הכל והן לבנים ובירו' (שם) א\"ר חנינא בר פפא משיעשו קרחות קרחות לבנות: \n",
+                "<b>התלתן משתצמח.</b> בפ\"ק דראש השנה (יב:) אמר רב אסי אמר רב משתצמח לזרעים שאם יתלשו וזורעין אותן יצמיח והכי אמר בירושלמי (שם) כיני מתני' כדי שתזרע ותצמיח כיצד הוא בודק ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן נוטל הוא ונותן לתוך הספל של מים אם שקע רובה חייבים ואם לאו פטורים ר' יונה בעי מעתה מה ששקע יהא חייב ומה שלא שקע יהא פטור אלא ברוב של פרידה ופרידה אתאמרת: \n",
+                "<b>משיביאו שליש.</b> ובפ\"ק דר\"ה (שם) אמרינן מה\"מ אמר ר' יוחנן אמר קרא מקץ שבעשנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל״א:י׳) שנת שמטה מאי עבידתה שמינית היא אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר\"ה נהוג בה מנהג שביעית בשמינית ומסיק דחג האסיף מיקרי וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר\"ה ובפרק ב' דשביעית (משנה ט) פירשנו מאי שנא תבואה וזיתים מענבים ובירו' (שם) דריש לה רבי זעירא מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שנזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח ר' חנינא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קשואין ואבטיחים ודלועים ומלפפונות.</b> מין ירק וחייבין אם תלשן בקוטנן: \n",
+                "<b>תפוחים </b>ואתרוגים פירות אילן ואף הן חייבין בקוטנן [ירושל' הל' ג']. רבי שמעון יודה לרבי עקיבא ור\"ע לא יודה לר\"ש ובפרק לולב הגזול (סוכה לו.) אמר עד כאן לא קאמר רבי עקיבא הכא אלא דבעינן הדר וליכא אבל התם כרבנן סבירא ליה ועד כאן לא קאמר ר' שמעון התם דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה אבל הכא כרבנן סבירא ליה ואתרוגים קטנים אין הנטועים צומחים אבל בתפוחים לא פליגי דאף על פי שלא בישלו כל צרכן ובקטני קטנים אפילו בתפוחים פליג הואיל וטעמא משום דמוציאין לזריעה הוא וטעמא דתנא קמא כדתני רישא כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל: \n",
+                "<b>החייב </b>בשקדים המרים תנן התם בגמרא דחולין (כה:) שקדים המרים הקטנים חייבין גדולים פטורין מתוקים גדולים חייבין קטנים פטורים רבי ישמעאל אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו גרנן למעשרות.</b> עד השתא איירינן בגודל בגידולין פירות הבאות לתורת אוכל להתחייב במעשר כשמגיעין לשיעור שאמרנו מכאן ואילך איירי לאחר שנתבשלו כל צרכן ונתלשו אימתי באו לידי דיגון וחיוב משום דכתיב דגנך דיגונך שיתמרח בכרי: \n",
+                "<b>משיפקסו. </b>בפרק הפועלים (בבא מציעא פח:) אמר רב אשי משינטל פקס שלהן שיער הצומח בהן כעין נוצה כשהן קטנים וכשמתגדלים הרבה נושר מאליהם וכשתולשן בינונים עדיין נוצה עליהן והמוכרן בשוק מסיר הנוצה ונקרא פקס ופעמים שנמכרין בפיקוסן משום הכי תני ואם אינו מפקס ובפ\"ב דעוקצין (מ\"א) קרי ליה כשות של קישות ובפרק הפועלים (בבא מציעא פח:) פריך הכא לר' ינאי דאמר אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ולר' יוחנן דאמר אפילו חצר קובעת והכא משיפקסו מאי לאו אפי' בשדה ומשני לא בבית והשתא כולה מתניתין דפרקין דגורנן למעשר בבית לרבי ינאי ולחצר לרבי יוחנן ואם תאמר כשיפקסו בבית להוי כמכניס התבואה במוץ שלה דפטר רבי אושעיא בפרק קמא דפסחים (דף ט.) ואפילו חזר ומירחן בבית לא דמי כלל דהתם בעינן שיראו פני הבית בכניסתן וכל זמן שהן במוץ ליכא ראיה אבל הכא דאיירי אף על פי שלא נטל פקס שלהן תדע דהא קתני ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה ומיהו קשה היכי מיתוקמא מתני' בבית הא קתני סיפא בד\"א במוליך לשוק אבל במוליך לבית אוכל עראי עד שיגיע לביתו אלמא מוליך בשוק מחייב בירק משיאגד בלא ראיית פני הבית ולמאי דמסיק התם דלא אמרו אלא בזיתים וענבים ניחא: \n",
+                "<b>משיעמיד ערימה.</b> כרי: \n",
+                "<b>משישלק. </b>שילוק לאבטיח כפיקוס לקישואין ובירו' (הל' ד') קאמר מן די ירים פקסוסיה או די ירים שליקוקי': \n",
+                "<b>מוקצה. </b>שמגדישין אותן למכור בשוק: \n",
+                "<b>משיאגד. </b>מפרש בירושלמי (שם) אגדו צינוק גדול בשדה והיה עתיד לאוגדו צינוק קטן לשוק נטבל: \n",
+                "<b>משילקט כל צרכו.</b> אבל עד שלא ליקט כל צרכו אוכל עראי ופטור: \n",
+                "<b>כלכלה </b>ליקט ירק ומכניס בכלכלה: \n",
+                "<b>שיחפה </b>מנהגן לכסות יש נוהגין לכסות ויש שאין נוהגין לכסות ויש שנוהגין למלאות הכלי כגון בכפר קטן שאין כלכלה מליאה נמכרת בו ביום: \n",
+                "<b>עד שמגיע לביתו.</b> גבי שוק לא אמר עד שהוא מגיע לשוק ומפרש בירושלמי (שם) מה בין המוליך לשוק למוליך לביתו [בשעה שהוא מוליך לביתו] בדעתו הדבר תלוי המוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת לקוחות שמא ימצא לקוחות ויטבלו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרד והצימוקין.</b> רגילין ליבש בחמה תאנים וענבים ורמונים כי היכי דתאנים נקראין גרוגרות וענבים צימוקים כך רמונים נקראים פרד כדתנן בתוספת' דתרומות פרק שלישי התורם ענבים ועתיד לעשותן צמוקים תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות רמונים ועתיד לעשותן פרד ולשון פרד מלשון נתפרדו הרמונים דסוף מסכת ערלה (פ\"ג מ\"ח) שנחלק הרמון כדי שתשלוט החמה בו מכל צד ומצינו בפ\"ב דעוקצין (פ\"ג משנה ו) הרמון שפרדו חבור עד שיקיש עליו בקנה ואותה משנה מפורשת שם: \n",
+                "<b>משיפקל. </b>כמו משיקלף שמסיר הקליפה ויש מפרשים משיעשה אותם אגודה ובירושלמי (שם) מפרש מן דיורים פודגרה שעוקרים הבצלים עם השרשים ואח\"כ מסירין מעליהם הקליפות הרעים והשרשים ובעוקצים (פ\"ב משנה ה) תנן התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים: \n",
+                "<b>משימרח. </b>אחר שמסירין המוץ מן התבואה צוברין אותה במקום אחד בגורן ומייפה פני הצבור ומחליקין אותו והוא המרוח: \n",
+                "<b>משיכבור. </b>לפי שאין קוצרין קטניות אלא עוקרין אותן ומתערב עמהן עפר וכוברין אותן בכברה: \n",
+                "<b>מן הקטועין.</b> שבולות קטועות שלא נידשו: \n",
+                "<b>ומן הצדדין.</b> מצד הכרי: \n",
+                "<b>ומה שבתוך התבן.</b> שמחוסר לזרות לרוח: \n",
+                "<b>ואוכל. </b>אכילת עראי דלא הוקבעו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משיקפה. </b>משמסיר החרצנין והזגין מלמעלה בתוך בור של יין דבקיפוי דבור איירי כדמסקינן בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נו.): \n",
+                "<b>עוקה. </b>גומא שלפני הבור והשמן מתכנס ונצלל שם: \n",
+                "<b>עקל. </b>של בית הבד: \n",
+                "<b>הסמל. </b>מפרש בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סז:) מפרכתא (יב): \n",
+                "<b>מבין </b>הפסים שמן היוצא מבין הנסרים: \n",
+                "<b>חמיטה. </b>עוגה דקה בעודה חמה כשיצא מן התנור מחליקין פניה בשמן ובריש טבול יום (מ\"א) שנינו האופה חמיטה על גבי חמיטה ואע\"ג דחמה היא לא מבשל יותר וכן לתמחוי אע\"פ שהוא חם דכלי שני אין מבשל: \n",
+                "<b>אבל </b>לא לקדרה ולא לאילפס כשהן מרותחין (יג) דכיון שמתבשל שם חשוב כגמר מלאכה כאילו ירד לעוקה אי נמי אתי למיכל אכילת קבע: \n",
+                "<b>לכל הוא נותן.</b> בשבת בפרק כירה (שבת מב:) תנן כי האי גוונא (יד): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיגול. </b>של דבלה: \n",
+                "<b>משיחליקנו. </b>שמחליק פניו מלמעלה במשקים ויקבע למעשר ואסור באכילת עראי: \n",
+                "<b>מחליקין בתאנים ובענבים של טבל.</b> במשקים היוצאין מתאנים וענבים של טבל מחליקין העיגול משפשף העיגול בהן והמשקין נסחטין מהן ומחליקין אותן דמשקה של תאנים לא חשיב ושל ענבים נמי כיון דאזיל לאיבוד שרי ור' יהודה אוסר דחשיב ליה אוכל האסור משום טבל וגבי דבש תמרים פלוגתא אי חייב במעשר אי לא כדפרשינן בפרק י\"א דתרומות (משנה ב): \n",
+                "<b>המחליק ענבים.</b> משפשן. ענבים בעיגול לא הוכשרו דלא חשיב משקה כיון דאזיל לאיבוד: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר הוכשר.</b> דחשיב ליה משקה ובפרק חבית (שבת קמה.) אמרינן דפליגי במשקה העומד לאיבוד לצחצחו: \n",
+                "<b>משידוש. </b>מייבשין התאנים בחמה ואח\"כ דשין אותן במקלות ומרכיבין אותן בידיהן ועושה אותן חבית או מגורה והמגורה הוא כלי שעושין בו העיגול ומשדש בחבית ועגול במגורה אסור לאכול מהן עראי: \n",
+                "<b>בירושלמי </b>(הל' ה) מפרש משום דקסבר לא עליון צריך לתחתון ולא תחתון לעליון ור' יוסי דשרי סבר דצריך זה לזה ולא נגמרה מלאכתן עדיין ומסיק רבי אליעזר דתנא קמא רבי מאיר היא דלא תיסבר סתמא ורבי יוסי והלכה כסתמא לפום כן צריך מימר ר' מאיר היא דרבי מאיר ור' יוסי הלכה כרבי יוסי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אוכלין ופטורין.</b> אע\"ג דבהשוכר את הפועלים (פח.) משמע דמקח קובע למעשר הכא אין מתנה כמכר ובירושלמי (הל' א) פליגי דשמואל אמר רבי מאיר היא דאמר אין מתנה כמכר ר' יוסי אומר דברי הכל היא כמאן דאמר מאליהן קבלו עליהם את המעשר כלומר בכי האי גוונא לא החמירו ומהאי טעמא נמי הקילו כדפרשינן בפ' בתרא דתרומות: \n",
+                "<b>מתקנין </b>ודאי שהנותן אינו מעשר דסבור הוא שיאכלו בשוק ולא בעי עשורי והשתא דהכניסו לבית והוקבעו חייב: \n",
+                "<b>אבל אם אמר להן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהן עראי.</b> שהוא לא נתן אלא להכניסן לבית לפיכך כשהכניס לבית מתקנים דמאי דשמא הנותן עישר ומטעם [דמאי] אין זקוקין להפריש אלא אחת למאה כעישור תרומת מעשר ודווקא בעם הארץ [דחבר] לא [יתן] עד שיעשר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמר טלו לכם תאנים.</b> בעל השער אומר כן: \n",
+                "<b>אוכלין ופטורין.</b> אמר בירושלמי (שם) הדא אמרה ביתו של אדם טובל לו אבל לא לאחר לפיכך בעל השער והחנות חייבין ורבי יהודה פוטר משום דשער והחנות אדם בוש לאכול בתוכו ולקמן אמר ר' נחמיה אי זו היא חצר שקובעת למעשר כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה ואמרינן בירוש' (שם) ר' יהודה ור' נחמיה אמרו דבר אחד: \n",
+                "<b>עד שיחזיר פניו.</b> מקום שיושב ומוכר הוא בוש לאכול בלא החזרת פנים אבל במקום שאינו יושב אינו בוש ואמר בירושלמי (שם) הדא אמר במקום שאינו בוש חייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הגליל ליהודה.</b> לוקטן בגליל כדי למוכרן ביהודה או בירושלים לא נטבלו אפילו לן בדרך עד שיגיע ליהודה או לירושלים שבמקום אחר אין דעתו למוכרן: \n",
+                "<b>וכן בחזרה.</b> אם קודם. שהגיע ליהודה ולירושלים נמלך להחזירן לגליל אוכל מהן עראי בדרך עד שיגיע לגליל ובירושלמי (הל' ב) תני עלה אפילו שבת כלומר אינו טובל ופריך מינה ריש לקיש לר' יוחנן דאמר דבשבת טובלים אפילו לפירות שליקטם שלא לצורך שבת וכי תימא הא ר' מאיר כוותיה קאי דאמר עד שמגיע למקום השביתה רבי מאיר אפילו בחול דעל כורחן דרבנן פליגי ומשני רבי יוחנן מאי אפילו שבת ברוצה לשבות תדע לך שהוא כן דתני עלה אפילו שבת בשני ויש שביתה בשני אלא ברוצה לשבות אף הכא ברוצה לשבות כלומר שרוצה לנוח שם בחול לילה ויום כשיעור שבת אי נמי רוצה להתעכב שם עד אחר שבת אפילו הכי לא הוטבלו כל זמן שלא הגיע שבת ור' מאיר מחייב בזה דהיינו מגיע למקום השביתה לילה ויום כשיעור שביתה אי נמי רוצה לנוח עד אחר שבת הוקבעו מיד והדר קאמר בירושל' הכל מודין אפילו רבי מאיר בלינה שאינה טובלת מה בין לינה מה בין שביתה אדם מגלגל בלינה ואינה מגלגל בשביתה בכל מקום אדם לן ואין אדם שובת בכל מקום כלומר כשלן על כרחו לן ולא בשביל למכור פירותיו אבל בשנח כדי שביתה שמא יקדמנו לו לקוחות ולכך נטבלו: \n",
+                "<b>הרוכלים המחזרים בעיירות.</b> למכור בשמים ומוליכין עמהן פירות אוכלים מהם עראי עד שיגיעו למקום הלינה וכשמגיעין שם נטבלו ובירושלמי (שם) מייתי עובדא דרבי יהושע הוה אזיל אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל והיו בני העיירות מביאין להן פירות אמר להן ר' יהושע אם לנו כאן חייבים אנו לעשר משום דאין מאכילין אכסניא דמאי בשלנו כדפרשינן בפרק ג' דדמאי דהתם נמי (דמאי פ\"ג הל' א) מייתי האי עובדא ומסיק דרבי יהושע בלוייתיה שכיחא ליה דהוא אמר הלינה טובלת ושאר כל האדם דלית לוייתה שכיחא לון אין לינה טובלת ופריך והתניא הרוכלין המחזרים בעיירות אוכלין עד שמגיעין למקום הלינה ומשני מה מקום לינה ביתו אמר ריש לקיש בשם רבי אושעיא כגון אלין דכפר חנניא דנפקין וסחרין ד' וה' קרייתא ועלין ודמכין בבתיהון: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר בית ראשון הוא ביתו.</b> כלומר מכיון שמגיע לבית הראשון שבעיר נטבלו הפירות אף על פי שלא לן שם אלא באמצע העיר או בבית אחרון שבסוף העיר לצד אחר ומפרש בירושלמי (שם) למה רוצה אדם לפנה עסקיו בבית הראשון שפוגע ללון שם והא פלוגתא דירושלמי דשבת טובלת לא דמיא לשבת קובעת דבסוף המביא כדי יין (ביצה דף לה.) והתם איירי באכילת שבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שלא נגמרה מלאכתן.</b> משום הכי דתנן לעיל איזהו גורנן למעשרות: \n",
+                "<b>קודם </b>גורנו למעשר הפריש תרומה גדולה ר\"א אוסר לאכול מהן עראי עד שיפריש כל מעשר שבהן דנטבלו לפי שתרומה טובלת: \n",
+                "<b>וחכמים מתירין.</b> דסברי אין תרומה טובלת אלא אם כן תרמן מתוך הכלכלה ורבי שמעון מתיר אף על פי שתרמן מתוך הכלכלה ומפרש בירושלמי (הל' ג) ר' שמעון מתיר מקל וחומר ומה בשעה שיש עליה זיקת ג' מעשרות את אומר מותר בשעה שאין עליה אלא זיקת ב' מעשרות לא כל שכן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יאכל עד שיעשר.</b> דמקח קובע כדאמרינן בפרק הפועלים: \n",
+                "<b>אחת אחת.</b> דראשונה שנותן לו אכלה וכן הכל: \n",
+                "<b>ואם צירף.</b> שלקח שתים כאחת אי נמי כשיעור שקנה קיבל בבת אחת ובליקט ונתנן פליגי כדאיתא בירושלמי (שם) אבל ליקט ואכל אפילו ר\"מ מודי דאוכל אחת אחת ופטור וגינת וורדין דייק מינה רבי יהודה ליקט ונתן לו שלא היה מניח הכל ליכנס שלא לקלקל הוורדין ואמרי' בירושלמי (שם) חברייא בשם ר' יוחנן כך משיב ר' יהודה את ר' מאיר אין אתה מודה בלוקט ונותן לבנו שהוא פטור מה לי הלוקט ונותן לבנו מה לי הלוקט ונותן לאחר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בורר ואוכל.</b> תולש ואוכל אחת אחת אבל אם תולש ומצרף חייב. ומגרגר פטור שתולש ואוכל אחת אחת דאם תולש כל האשכול חייב ואפי' ב' גרגרין יחד חייב דבירושלמי (הל' ד) א\"ר יסא בשם רבי יוחנן מגרגר אחת אחת ואוכל וא\"ל ר' חייא בר אבא וכן רבי הוה עביד משמע אבל שתים שתים לא: \n",
+                "<b>פורט ואוכל.</b> בעוד רמון מחובר משיר פרצידי רמון ואוכל: \n",
+                "<b>כופף </b>ואוכל עץ שהאבטיח מחובר כופף אותו שיגיע האבטיח לפיו ונושך ואוכל שאם היה תולשו מתחייב ולא דמיא הך מילתא לפלוגתא דרבי טרפון ור' עקיבא דגפן שהיה נטועה לחצר לקמן בפ' שלישי (משנה ט): \n",
+                "<b>שקנה </b>במחובר לקרקע ונעשה כבעל הגינה דתנן לעיל בפ\"ק (מ\"ה) דאוכל מהן עראי עד שמגיע לביתו ועוד דתנן לקמן (פ\"ה מ\"א) [לקח] במחובר לקרקע פטור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקצות בתאנים.</b> לעשות קציעות מתאנים: \n",
+                "<b>על מנת שאוכל.</b> לא היה צריך להתנות דפועל אוכל מן התורה ולהכי פטור ממעשר דלא חשיב כמקח מה שהתנה בחנם: \n",
+                "<b>התנה </b>שיאכל בנו בשכרו בסוף פרק הפועלים (בבא מציעא צב:) רוצה לדקדק מיכן דפועל משל שמים אוכל דאי משלו אוכל בנו אמאי חייב ומשני רבינא משום דמחזי כמקח: \n",
+                "<b>לאחר הקציעה.</b> שגמר פעולתו: \n",
+                "<b>זה הכלל האוכל מן התורה פטור.</b> כדפרשינן בפרק הפועלים (בבא מציעא פז.) אלו אוכלין מן התורה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לבסים. </b>מין תאנים: \n",
+                "<b>בנות </b>שוח פירשתי במס' דמאי (פ\"א מ\"א) ובירושלמי פריך אמאי איצטרי' מתני' הא תנינן בהשוכר את הפועלים (צא:) היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים וכו' ותני עלה היה עושה בייחור זה לא יאכל בייחור אחר ומשני לכאן צריך שיהיו שתיהן בייחור אחד כגון שלבסים ותאנים מורכבין בייחור אחד ובירו' (שם) דריש לה מדכתיב (דברים כ״ג:כ״ה) כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וכי אין אנו יודעין שאין בכרם אלא ענבים מה ת\"ל ואכלת ענבים אלא מכאן שאם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים כנפשך כל דבר שיצר תאב שבעך שלא יאכל ומקיא: \n",
+                "<b>המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול.</b> שזה נוטל מזה תאנים וזה מזה: \n",
+                "<b>וכן </b>אם זה נוטל מזה תאנים לקצות וזה מזה לקצות היינו כמקח וחייב ואמרינן בירושלמי (שם) א\"ר אלעזר רבי מאיר היא דרבי מאיר אמר מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן א\"ר אלעזר רבי מאיר ורבי אליעזר אמרו דבר אחד כמו דרבי אליעזר אמר תרומה טובלת בפירות שלא נגמרה מלאכתן כך אמר ר' מאיר מקח טובל בדבר שלא נגמרה מלאכתו ודרבי אליעזר בפירקין דלעיל (מ\"ד): \n",
+                "<b>לקצות פטור.</b> דסבר רבי יהודה דאין מקח טובל בדבר שלא נגמרה מלאכתו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המעביר תאני' בחצרו לקצות.</b> להוליכן למקום שעושי' אותם קציעות: \n",
+                "<b>בני ביתו אוכלין ופטורים.</b> דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמר מלאכתו ובירושלמי (הל' א) בעי הוא עצמו מהו שיאכל רב אמר אסור עולא אמר מותר ומפרש טעמא דרב משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו במקום שמקצין אותן לא בחצר משום דבמקומו ניכר שלא נגמרה מלאכתו אבל חוץ למקומו סברי דנגמרה וקאמר התם בירושלמי דרב כרבי דאמר רבי יוסי בן שאול בשם רבי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן מתיב ר' יוסי בן שאול והתניא החרובין עד שלא כנסן לראש הגג א\"ל לא תתיבני חרובין חרובין מאכל בהמה הם וכיון דיהיב לה לבהמה ידעי דעדיין לא יבשו כל צרכן בראש הגג דלאחר שיבשו כל צרכן אין להאכילן לבהמה ולעולא לא קשיא מתני' דחרובין דדלמא בהמה לאו דווקא דהוא הדין לאדם והא דנקט בהמה כדפרי' בירושלמי לפי שאין דרך תלמיד חכם לאכול בשוק והדר קאמר מה בין הוא לבין בניו ומשני הוא על ידי שהוא תלוי במוקצה אסור בניו על ידי שאינן תלויין במוקצה מותר : \n",
+                "<b>יש להן עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו.</b> דהוה ליה כלוקח ומקח קובע וק' דבסוף המביא (ד' לה.) מסקינן דאין מקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואין לפרש כאן משום דמזונותיו הרי הן כהוא עצמו דהניחא לרב אלא לעולא קשה ויש לומר דלגבי לוקח חשוב כנגמרה מלאכתו משום דעיניו במקחו ודכוותה אמרי' בהשוכר את הפועלים (פח.) ובירושלמי (שם) פריך ובני ביתו ואין להם עליו מזונות ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שאין להם עליו מזונות.</b> שלא פסק להם מזונות: \n",
+                "<b>אוכלין ופטורין.</b> אם נתן להן בעל הבית דאין זה מקח וכי האי גוונא אין מתנה כמקח מידי דהוה אעובר בשוק דלעיל פ\"ב (מ\"ה) אבל פסק להם מזונות חשיב כמקח מכל מקום אחת אחת שרי כרבי יהודה דלעיל פ\"ב (משנה ה) אי נמי אפילו כר' מאיר דעד כאן לא אסר ר' מאיר התם לפי שהקדים לו את האיסר ומיירי הכא כשעושין מלאכה שאין אוכלין מן התורה ששכרן לעדר ולקשקש תחת התאנה דהאוכל מן התורה פטור ואפילו קצץ ושאינו אוכל מן התורה חייב אם קצץ להן מזונות: \n",
+                "<b>מוקצה. </b>כרי של תאנים ופריך בירושלמי (שם) ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה אמאי כדמר תמן מלקט אחת אחת ואוכל ואם צירף חייב אף הכא כן ומשני א\"ר יצחק מוקצה עשו אותו כמצרף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעשות בזיתים.</b> מפרש בירושלמי (שם) לעדור תחת הזיתים דלא אכיל מדאורייתא כדאמרי' בפ' הפועלים דאי שכרו לעשות בגופן של זיתים כיון דאכיל מדאורייתא פטור : \n",
+                "<b>לנכש בבצלים.</b> לא אכיל כדאי' בפ' הפועלים (בבא מציעא פט:): \n",
+                "<b>מקרטם עלה עלה.</b> תולש עלה אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קציצות. </b>שם הכלי שקוצצין בו תאנים נקרא מוקצה כדתנן בפ\"ח דשביעית (משנה ו) והוא כלי ברזל ועל כן קוראין אותם קציצות ושוטחין אותן בשדה ליבש: \n",
+                "<b>אפילו בצד שדה קציצות.</b> דמוכח מילתא דמבעל השדה נפל אפילו הכי מותרים משום גזל לפי שהבעלים מתייאשים מהן ובריש אלו מציאות (בבא מציעא כא:) מתרץ בין למ\"ד יאוש [שלא] מדעת הוי יאוש בין למ\"ד לא הוי יאוש: \n",
+                "<b>ופטורין </b>מן המעשר כהפקר: \n",
+                "<b>בזיתים ובחרובין חייב.</b> דלא מייאש ולא הוי הפקר ואסור משום גזל ומפרש באלו מציאות משום דחזותו מוכיח עליו של מי הוא אבל תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע: \n",
+                "<b>אם דרסו רוב בני אדם חייב.</b> דסתמא מן הדרוסות הן ופריך בירושלמי (הל' א) ולא בבתים הן נדרסות כלומר ע\"כ בשדה עסקינן ומשני א\"ר בון בר חייא תיפתר שרוב דורסין על השדות רבי זעירא בעי ואינה ניכרת אם דרוסה היא אם לא בתמיהא ומשני א\"ר שאול פעמים שהיא פוקעת מתחת הגלגל והיא דרוסה והיא נראית שאינה דרוסה פעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה: \n",
+                "<b>פלחי דבילה.</b> לאחר שנדרסו בעיגול מחלקין העיגול לכמה פלחין ובפלח יש הרבה תאנים דבוקות יחד וכדתנן בפ\"ה דדמאי (משנה ה) וכן עני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל אחד: \n",
+                "<b>מדבר גמור.</b> למעשר שנגמרה מלאכתו: \n",
+                "<b>עד שלא כינס לראש הגג.</b> דהיינו ערימה שזהו גרנן של חרובין למעשר כדתנן לעיל בפרק קמא (משנה ו): \n",
+                "<b>מוריד מהן לבהמה.</b> דאוכלין על המוקצה בין במקומן בין שלא במקומן אפי' לרב כדפרשינן לעיל אבל לעולם לאו דווקא לבהמה והוא הדין לאדם והא דנקט בהמה כדמפרש בירושלמי (שם) לפי שאין דרך תלמיד חכם לאכול בשוק: \n",
+                "<b>שהיא </b>מחזיר את המותר למוקצה כל היכא דמותרו חוזר לא נטבל כדאמרינן בסוף פרק המביא (דף לה): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחייבת במעשרות.</b> שקובעת תבואה למעשר דקיי\"ל חצר קובעת: \n",
+                "<b>חצר הצורית שהכלים נשמרין בתוכה.</b> בסוף יוצא דופן (נדה מ\"ז:) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שכן בצור מעמידין שומר [על] פתח החצר: \n",
+                "<b>כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה.</b> בירושלמי (הל' ג) תניא רבי שמעון בן אליעזר משום רבי עקיבא כל שאחד פותח ואחד נועל בשני שותפין ולא בשני דיורין ופריך עלה מה בין שותף מה בין דיור כשם שהשותף ממחה כך דיור ממחה דיורין קרי ב' שוכרים ומוחה בחברו שלא ינעול ואינה משתמרת ומשני א\"ר יונה בבעל הבית ודיורו היא מתני' בעל הבית ממחה ע\"י דיור ואין דיור ממחה ע\"י בעה\"ב כלומר לא בב' דיורין דקתני היינו בבעל הבית ודיורו דמשתמרת היא: \n",
+                "<b>ואינו אומר מה אתה מבקש פטורים.</b> ואע\"פ שאינו בוש לאכול בתוכה: \n",
+                "<b>והחיצונה פטורה.</b> לפי שהפנימית יש לה דרך על החיצונה ואין החיצונה יכולה לנעול ואמר בירושלמי (שם) רבי בון בר חייא בעי קומי רבי זעירא מה בא רבי יהודה להוסיף על דברי רבי עקיבא רבו אמר לו ולא כלום ובסוף פ' יוצא דופן (נדה מז:) פסק הלכה כדברי כולן להחמיר ויש לתמוה דאמרינן בהשוכר את הפועלים (פח.) אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ור' יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ורבי יוחנן הכתיב בית חצר דומיא דבית מה בית שהכלים נשמרין בתוכה ואידך הכתיב ואכלו בשעריך דמעייל להו דרך שער והשתא לרבי ינאי דפטר חצר אפילו בכלים נשמרין לתוכה תיקשי לך מתניתין דהכא ומיהו הך איכא לשנויי דאיירי לענין להכניס דרך חצר צורית לבית לאפוקי דרך חיצונה דלא והא דתני חיצונה פטור שנכנס דרך חיצונה לבתים הפתוחין לה והעביר תאנים בחצרו לקצות דריש פרקין וכן הא דתנן בפרק ח' דתרומות (מ\"ג) היה אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר אע\"פ שלא הזכיר בית מ\"מ מיירי כשחזר והכניסן לבית אבל קשה דמתני' דתרומות משמע דדווקא התחיל בגינה אבל התחיל בחצר לדברי הכל אסור ודוחק לומר בשחזר והכניס לבית ועוד דגבי נוטה לגינה קתני (לקמן מ\"י) אוכל כדרכו יעוד מדקתני בפרק הפועלים (שם) הכא בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר ולמאן דאמר לבית מה מועיל נופה נוטה לבית והלא דרך חצר צריך להכניס לביתו ומפרש רבינו תם דר' ינאי מדאורייתא קאמר אבל מודי דמדרבנן חצר קובעת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של חצר.</b> קובעת החייבת. מפורשת לעיל ובירושלמי (שם) אמר ר\"א בגג לאויר חצר היא מתניתין כלומר אע\"פ שעומד באמצע חצר שמוקפת לגג מסביב וא\"א להביא לגג אלא דרך חצר ופריך מכיון שהעבירם דרך חצר לא נטבלו ומשני תפתר או כרבי יוסי בר' יהודה או כר' שהיה בדעתו לעשותן מוקצה ונמלך שלא לעשותן ופלוגתא דר' יוסי בר' יהודה ורבי בתוספתא (פ\"ב) דתניא המביא תאנים מן השדה לאוכלן בראש גגו שכח והכניסן לחצר חברו לא יאכל מהן עראי רבי יוסי בר\"י אומר מעלן לראש גגו ואוכל ותנא קמא הוא ר' ובירושלמי (הל' א) גרסינן הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאוכלן בראש גגו ר' מחייב ור' יוסי בר' יהודה פוטר וגירסא זו עיקר והשתא מתניתין לרבי יוסי בר' יהודה אתיא בפשיטות אבל לר' לא מתוקמא מתניתין אלא כשהיה בדעתו לעשותן מוקצה ולא נטבלו בחצר ואחר כך נמלך לאוכלן לאחר שהעלן לגגו ומסיק בירושלמי א\"ר בון והוא שיהא בגג ד' אמות על ד' אמות מה הבית אינו טובל עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות אף הגג אינו פוטר עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות כלומר דלא חשיב ובטל אגב חצר חייבת דתניא בית שאין בו ד' אמות פטור מן המעקה ומן המזוזה ומן העירוב ואינו טובל למעשרות כולה הך ברייתא מייתי לה בפ\"ק דסוכה (ג.) ולא קתני התם ולא טובל למעשרות ואיכא מילי התם דלא תני הכא: \n",
+                "<b>בית שער.</b> לפני הבית: \n",
+                "<b>וכן אכסדרה.</b> שאין לה אלא ג' דפנות כדאמרינן (ב\"ב דף כה:) עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת: \n",
+                "<b>מרפסת. </b>לפני העלייה ויש עליות פתוחות לה ומחצר עולין בסולם למרפסת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריפין. </b>בית שגגו וקירותיו שוין צר מלמעלה מרחיב והולך עד הארץ בגג המשפע ורגילין לעשותן ממורביות של ערבה: \n",
+                "<b>בורגנין. </b>כמין שובכין. עשויין בשדות לאצור בהן תבואה: \n",
+                "<b>אלקטיות. </b>מלשון קייטא תרגום קיץ בתים העשויין מחוץ לעיר להתקרר בהן לקיץ כדכתיב (שופטים ג׳:כ׳) עלית המקרה תרגום בית קייטא ים כנרת תרגומו ים גינוסר (במדבר ל״ד:י״א) ויש שם גנות ופרדסין מתוך שפירותיה מתוקין ועושין שם סוכות ואף על פי שיש שם ריחים ותרנגולים פטורה דלאו בית דירה היא ובירושלמי (שם) בעי מהו שיטבלו לבעל הבורגנין ומסיק מן מה דתני בית ספר ובית גמרא טובלין לסופר למשנה אבל לא לאחרים הדא אמרה שהן טובלין לבעל הבורגנין: \n",
+                "<b>סוכת היוצרין.</b> כך היה דרך של יוצרי כלי חרס עושין להם שתי סוכות זו לפנים מזו בפנימית הוא דר ומצניע קדרותיו למכור: \n",
+                "<b>שאינה </b>דירת החמה ודירת הגשמים כי הך דיוצרין דאפילו פנימית אינה דירת הגשמים: \n",
+                "<b>רבי יהודה מחייב.</b> כדאמר בפרק קמא דיומא (דף י:) רבי יהודה לטעמיה סוכה דירת קבע היא ומיחייבא במזוזה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנה. </b>האילן קרי תאנה: \n",
+                "<b>עומדת </b>בחצר החייבת: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר אחת בימינו.</b> בכי האי גוונא שרי רבי שמעון: \n",
+                "<b>בירושלמי </b>(הל' ד) רבי אליעזר ברבי שמעון שלשה בימינו ושלשה בשמאלו [ושלשה בפיו] רבי אליעזר ב\"ר שמעון על ידי שהיה אכלן הוה מעשר בגרמיה: \n",
+                "<b>עלה לראשה.</b> של תאנה ממלא את חיקו ואוכל שם ובלבד שלא יוריד למטה בחצר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחצר </b>החייבת: \n",
+                "<b>נוטל </b>את האשכול ואוכל כדרכו ואינו צריך לגרגר וכן ברמון ואבטיח תולש אחד ואוכל כדרכו ואין צריך לפרר הרמון ולספות באבטיח ובירושלמי (שם) אמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן רבי טרפון כרבי אליעזר דמסכת תרומות בפרק ח' (משנה ג) דתנן היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר רבי אליעזר אומר יגמור אף הכא רבי טרפון דעבד עוקצת האשכול כתחלתו דטעמא דרבי אליעזר משום שבו התחיל בהיתר וכן רבי טרפון עביד אכילה שיש בה ב' וג' אכילות באכילה והדר מסיק אמר רבי נתן לא שרבי אליעזר אומר שהתחיל בו בהיתר אלא שרבי אליעזר אומר ימתין עד שתצא שבת או עד שיוציא חוץ לחצר ויגמור וכן מסקנא בסוף המביא: \n",
+                "<b>מגרגר באשכול.</b> גבי מקח תנן לעיל פרק ב' (משנה ו) כי האי גוונא ומודה ר' טרפון בההיא: \n",
+                "<b>[כוסבר. </b>הוא] זרע גד: \n",
+                "<b>זרועה בחצר.</b> בירושלמי (שם) תני בשם ר' נחמיה חצר שהיא נעדרת ונזרעת הרי היא כגינה אוכל בתוכה עראי: \n",
+                "<b>מקרטם. </b>תולש: \n",
+                "<b>אם היו נשמרים חייבין.</b> דאין חייב במעשר אלא אוכל ונשמר כדתנן בריש מכילתין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחצר </b>החייבת: \n",
+                "<b>ונוטה לגינה.</b> נוף אחד מן התאנה: \n",
+                "<b>אוכל כדרכו.</b> העומד בגינה: \n",
+                "<b>אוכל אחת אחת.</b> העומד בחצר: \n",
+                "<b>עומדת. </b>בארץ ישראל: \n",
+                "<b>אחר העיקר.</b> מקום יניקת אילן להתחייב במעשר: \n",
+                "<b>ובבתי </b>ערי חומה הכל הולך אחר העיקר סתם מתניתין ר' מאיר דתנן בפרק המוכר שדהו וכו' (דף לב). כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות ר\"מ אומר אף השדות ערי מקלט הכל הולך אחר הנוף כדאמר בפרק ואלו הן הגולין (דף יב.) אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום הכל הולך אחר הנוף ומסיק רב אשי אף אחר הנוף דלא מיבעי עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבעיקרו לא מצי קטיל ליה בנופו נמי לא מצי קטיל ליה דשדי נופו בתר עיקרו אלא אפילו עיקרו בחוץ ונופו לפנים נמי כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה בעיקרו נמי לא מצי קטיל ליה דשדי עיקרו בתר נופו לחומרא: \n",
+                "<b>וכן בירושלים הכל הולך אחר הנוף.</b> לענין מעשר שני לחומרא דאי עיקרו בחוץ ונופו לפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק בעיקרו נמי לא מצי פריק ואי עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל ליה בלא פדייה בעיקרו נמי לא מצי אכיל ליה בלא פדייה והא דתנן במסכת מעשר שני (פ\"ג מ\"ז) אילן שעומד בפנים ונופו נוטה לחוץ או עומד בחוץ ונופו נוטה לפנים כנגד החומה ולפנים כלפנים כנגד החומה ולחוץ כלחוץ ההיא רבנן ומתניתין רבי יהודה ועוד יש לפרש דרב אשי דמכות קאי לשנויי דלא תיקשי מתני' דמעשר שני והכי קאמר ובירושלים הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים ואוכלין שם מעשר שני ולא פודין מכנגד החומה ולחוץ בין נוף ובין עיקר כלחוץ ופודין מעשר שני ואין אוכלין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכובש </b>זיתים או ירקות שכבשן ביין או בשמן הכבישה קובעת וכן שליקה באור או מליחה ובירושלמי (הל' א) חשיב ו' דברים שהן טובלין אור טובל וכן מקח ומלח ושבת תרומה חצר בית שמירה טובלת אמר ר' יוחנן מקח ושבת אינן תורה רבי אמי בשם ריש לקיש המחוור מכולן זו חצר בית שמירה הכובש עד שיכבוש כל צרכו השולק עד שישלוק כל צרכו נשמעיניה מן הדא מהבהב שבלין באור נטבלו בלא כן אינן מחוסרות מלאכה על ידי האור שנייא היא שהוא גמר מלאכה: \n",
+                "<b>מכמן באדמה.</b> טומן הזיתים באדמה שיתחממו: \n",
+                "<b>מטבל. </b>בחומץ או בציר: \n",
+                "<b>הפוצע </b>בזיתים למתקן שיצא המרירות שלהן: \n",
+                "<b>הסוחט </b>זיתים על בשרו משום סיכה לא נטבלו בכך אא\"כ סחט לתוך ידו דידו נחשבת כבור קטן וחייב: \n",
+                "<b>המקפה לתבשיל.</b> אחר ששם היין בתבשיל והקפהו כמו משירד לבור ויקפה וקפוי עראי הוא לתוך התבשיל ובירושל' (שם) פריך בלא כך אין האור טובל ומשני תפתר בתבשיל צונן: \n",
+                "<b>לקדרה חייב.</b> בירושלמי (שם) אמר ר' זעירא בקדרה ריקנית היא מתניתין שהניח בה היין והקפהו מתוכה והוה ליה כמקפה מתוך בור קטן וחייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוקות </b>בסוף פרק המביא (לד:) מייתי לה תינוקות רבותא אשמעינן דיש להן מחשבה ע\"י מעשה המוכיח כדאמר בפ\"א דחולין (דף יג.): \n",
+                "<b>[שטמנו]. </b>בשדה דאי בבית בלא שבת קובעת ובירושלמי (הל' ב) מוקי לה אביי בשלקטום עם דמדומי חמה והוכיח מעשה שלהם על מחשבתן שליקטום לשבת דקסבר אין שבת קובעת אלא בשנלקט לשם שבת ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש לעיל פ\"ב (הל' ג) בירושלמי דגרסינן פירות שליקטן שלא לצורך שבת וקידשה עליהן שבת רבי יוחנן אמר שבת טובלת ריש לקיש אמר אין שבת טובלת ופריך ולית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר שבת טובלת מפני שלקטום לשבת הא אם לקטום שלא לשבת לא דרבי יוחנן אמר שבת טובלת בכל ענין ומתני' משמע דווקא שליקטום תינוקות לצורך שבת ומשני ר' יונה בשם ר' המנונא אפי' לקטום לשבת אוכל מהן עראי מערב שבת כלומר הא דנקט מתניתין שטמנו לשבת לאשמעינן דאפי' הכי לא אסרו אלא למוצאי שבת והדר קאמר אפילו על ריש לקיש לית הא פליגא ולא תינוקות אינון ואפילו ליקטום לשבת כמו שליקטום שלא לשבת אמר רבי יוסי בשם רבי הילא תפתר בשליקטום עם דמדומי חמה דהוכיח מעשה שלהן על מחשבתן: \n",
+                "<b>כלכלת שבת.</b> הכלכלה מליאה פירות שייחדה לשבת בית הלל מחייבין בדבר שאינה מיוחדת לה אין שבת טובלת כגון בפירות מוקצה אבל טובלת בכלכלה שנתייחדה לה משום דכתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג: \n",
+                "<b>לשלוח לחברו.</b> נטבלה ולא יאכל עראי עד שיעשר ומפרש בירושל' (הל' ג) שהוא מקפיד עליה כמו כלכלת שבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחר אחד במלח.</b> בירושל' (שם) פריך אם מלח טובל למה לי צירוף ואם צירוף ל\"ל מלח אלא על ידי זה וזה: \n",
+                "<b>שהוא מחזיר את המותר.</b> בסוף המביא (לה.) פריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א\"ר אבהו רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי מהדר סיפא במעטן טמא וגברא טמא דמצי מהדר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שותין על הגת.</b> כשמכניס שם ראשו ורובו מוקי לה בפרק קמא דשבת (יא:) דלא חשיב קבע אלא אם שתה חוץ לגת: \n",
+                "<b>רבי אלעזר בר' צדוק מחייב.</b> דגזר שמא יוציא: \n",
+                "<b>[על </b>החמין] שמזג היין בחמין ומפרש בירושלמי (שם) א\"ר יותנן שהיא קבע: \n",
+                "<b>על הצונן פטור.</b> שהוא לדבר שלא נגמרה מלאכתו ובכל הספרים גרסינן בפ\"ק דשבת מפני שמחזיר את המותר ופירוש הוא אבל כשמוזג בחמין אם היה מחזיר לגת מתקלקל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקלף שעורים.</b> מסיר קליפתן ומקלף אחת אחת שיבולת או שעורה אחת ובפ\"ק דביצה (יג:) אמר וכן לשבת: \n",
+                "<b>מנפח </b> מיד ליד מפרש התם כיצד מנפח : \n",
+                "<b>ירקה </b>פטור הזרע לעולם חשוב אבל ירקה לא אלא אם כן החשיבו: \n",
+                "<b>זירין </b>של שבת זמורות ובפ\"ק דמסכת ע\"ג (ז.) מוקי לה בדגנוניתא: \n",
+                "<b>ירוש' </b>(הל' ה) שבת שזרעה לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק זרעה לירק מתעשרת ירק וזרע ואינה מתעשרת זירין זרעה לזירין מתעשרת זרע וירק וזירין והתניא אין לך מתעשרת זרע וירק: \n",
+                "<b>אלא </b>שחלים וגרגיר בלבד פי' דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כח:) זרעו לירק מתעשרת ירק וזרע זרעו לזרע מתעשרת זרע וירק כלומר ירק וזרע הירק עיקר ואפי' בזרע אזלינן בתר לקיטה כירק זרע וירק הזרע עיקר ואזלינן בתר השרשה כפרגין ושומשמין בפרק קמא דראש השנה (דף יג:) : \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמרות של תלתן.</b> לולבי תלתן כעין שיש לגפנים ואוכלין אותן ויש מפרשים דדרך הגבעולין כשמתחילין לצמוח ולגדל נראה מקום צמיחתן כעין גרגיר ונקרא תמרה כדאמרינן גבי הדס עלתה בו תמרה: \n",
+                "<b>וחרדל </b>ופול הלבן ותלתן חשובין אוכל:\n",
+                "<b>צלף </b>הוא נצפא הוא פרחא כדאמרינן בפרק כיצד מברכין תמרות הן לולבין וכשהן רכין אוכלין אותן והוא עיקר העץ שגדל בו הפרי ואביונות הן עיקר הפרי שמברכין עליו בורא פרי העץ והקפרס הוא שומר לפרי שומר אביונות ונקרא ניצא דפרחא ומברכין עליו נמי בורא פרי העץ ולרבי עקיבא לא חשיבי ליה אלא אביונות: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העוקר שתלים.</b> דרך הגננים כשזורעין בצלים וכרשין כשצומחין מעט תולשים אותן ונוטעים אותן במקום אחר ומתעבים וגדלין יותר ופטור דעדיין לא נגמרה מלאכתן ואפי' ראה פני הבית: \n",
+                "<b>לקח במחובר פטור.</b> דאין מקח קובע במחובר אבל תלוש דומיא דמחובר קובע אע\"פ שלא נגמרה מלאכתה וסתמא כרבי מאיר דלעיל פ' שני (מ\"ה): \n",
+                "<b>ליקט לשלוח לחברו.</b> בשתלין איירי ואמרינן בירושלמי (הל' א) רב אמר אסור לוכל א\"ר שמואל קומי דרבי יסא בשם רבי אחא מה דאמר רב בשהכניסן לחצר בית שמירה שנטבלו כשהביאן לביתו: \n",
+                "<b>הרי אלו חייבים.</b> ואותו שנשתלחו לו מעשרן כדאמר בירושל' (שם) שכן מנהג בני אדם לשלוח לחבריהן טבלים כדברים הללו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונוטע לתוך שלו.</b> לזרע שיבא בהן הזרע ויתבטל במקום נטיעתן:  ",
+                "<b>מפני שהוא גורנן.</b> עקירתן הוא גורן שלהן דאין להן גורן אחר להתחייב במעשר דזרען פטור ממעשר כדדריש בירושלמי (הל' א) בריש מכילתין יכול שאני מרבה זרע לוף העליון זרע כרשין זרע בצלים זרע לפת וצנונות ושאר גרעיני גנה שאינן נאכלים ת\"ל מזרע הארץ ולא כל זרע:  ",
+                "<b>בירושל' </b>(שם) א\"ר מנא לא שנו אלא לזרע אבל לאכול פטור כלומר אין צריך לעשר בעת תלישת' שעתיד לעשרה כשיבא לאכול ורבי חייא בשם ר' יוחנן אמר לא שנא לזרע ולא שנא לאכול חייב מפני שהוא גרנן בעת תלישתן באו לחיוב ומפרש רבי חנינא טעם דרבי יוחנן מפני שהוא מכניסן מן השני לעני ומן העני לשני כלומר פעמים שתולשן בשנה שניה ונוטען ועתה חוזר ותולשן בשלישית ונמצא מוציאן ממעשר שני ומביאן למעשר עני אי נמי פעמים שתולשן בשלישית ונוטען וחוזר ותולשן ברביעית משום הכי מעשר השתא:  ",
+                "<b>טהרו מלטמא.</b> דכזרועין דמו ולא מקבלי טומאה כדאמר בירושלמי (שם) דריבתה תורה בטהרת זרעים על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא אבל לשאר מילי כתלושי' דמו ובחזקתן למעשר ולשביעית ודוקא השרישו בעליה אבל השרישו בקופה כתלושים דמו לכל מילי ואם היו טמאים לא עלו מידי טומאתן ואם נגע בהן שרץ טמאים:  ",
+                "<b>והן מגולין.</b> עלין שלהן בדרך גדילתן:  ",
+                "<b>כנטועין בשדה.</b> והתולש מהן בשבת חייב: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימכור אדם פירותיו.</b> בירושלמי מפרש לא ימכור שדהו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן :  ",
+                "<b>ואמרינן </b>(הל' ב) בירושלמי תני רבי שמעון מתיר שהוא אומר לו הרי מכרתי את שלי צא ותבע את שלך עבר ומכר מעשר את שהוא אוכל ואינו מעשר מה שהוא מוכר ואין אנו אחראין לרמאין והך סיפא כרבנן:  ",
+                "<b>ואם ביכרו.</b> אם יש בהן בכורות שהגיעו לעונת המעשרות והשאר לא הגיעו עדיין נוטל את הבכורות ומוכר השאר:  "
+            ],
+            [
+                "<b>תבנו </b>שנידושו ופעמים יש בהן חטין: \n",
+                "<b>גפתו. </b>פסולת של זיתים: \n",
+                "<b>זגין.</b> פסולת ענבים: \n",
+                "<b>שהתורם בלבו על הקוטעין.</b> דתניא בתוספתא דתרומות (פרק ג') התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו על מה שבקוטעין ועל מה שבצדדין ועל מה שבתבן התורם את הבור צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין התורם את הגת צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת ואם לא כוון תנאי ב\"ד שיתרום על הכל: \n",
+                "<b>קוטעין. </b>שבולות קטועות שלא נידושו: \n",
+                "<b>צדדין. </b>צידי הכרי: \n",
+                "<b>שבתוך התבן.</b> שאי אפשר בלא חטין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח שדה ירק בסוריא.</b> שלקחו מן הנכרי: \n",
+                "<b>עד שלא בא לעונת מעשרות.</b> לקחה חייב דבידו נטבלו: \n",
+                "<b>אבל לקחה משבא לעונת מעשרות פטור.</b> שבשעת חובתה היתה פטורה שהיתה אצל הנכרי : \n",
+                "<b>ולוקט כדרכו והולך.</b> ואוכל אע\"פ שמוספת ברשותו אבל פועלין לא ישכור דחיישינן דילמא אתי לאיחלופי למיעבד הכי בשדה שלא בא לעונת מעשרות ור' יהודה לא גזר: \n",
+                "<b>בד\"א. </b>דאזלינן בתר [עונת] מעשרות: \n",
+                "<b>בזמן שקנה קרקע עם הפירות.</b> אבל קנה פירות בלא קרקע אע\"פ שלא בא לעונת מעשרות פטור ואמרינן בירושלמי (שם) א\"ר אבין מילתא דרשב\"ג כשיטת רבן גמליאל זקינו דתנינן תמן ישראל שהיו אריסין בסוריא לנכרים ר\"א מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית רבן גמליאל פוטר: \n",
+                "<b>רבי אומר אף לפי חשבון.</b> ומפרש בירושלמי (שם) דרבי אתנא קמא קאי דפטר כשבא לעונת מעשרות אע\"ג שמוסיף ברשות ישראל דסבר רבי דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון דאם הביא שליש ביד הנכרי ושני שלישי ביד ישראל שני שלישי חייב ובירושלמי (שם) תני שדה שהביאה שליש לפני הנכרי ולקחה ממנו ישראל ר\"ע אומר התוספת פטור וחכמים מחייבין והשתא סתם מתני' ר\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתמד. </b>נותן מים בחרצנים או בשמרים ולכשיחמיץ תוסס נעשה יין והכא במתמד בשמרין פליגא כדאמרינן בריש אלו עוברין (פסחים דף מב:) הא בדרווקא הא בדפורצני: \n",
+                "<b>ומצא כדי מדתו.</b> יהיב תלתא ואתו תלתא ופלגא פליגי כדאמרינן בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צז:) ובפ\"ק דחולין (דף כו.) פליגי אמוראי דרב נחמן אמר בשהחמיץ פליגי ולאו דוקא החמיץ אלא ראוי להחמיץ כיון דאי שביק ליה הוה מחמיץ כדמוכח התם ור\"א סבר בשלא החמיץ מחלוקת ועד כאן לא מחייב רבי יהודה אלא מיניה וביה אבל מעלמא לא דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ויש לתמוה היכי פטרי רבנן והלא כל איסורים שבתורה בנותן טעם וטבל חמור משאר איסורים כדאמר בסוף מס' ע\"ז (דף עג:) דאיכא למאן דאמר כל איסורים שבתורה בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו וי\"ל דטעם השמרים של טבל לא חשיב טעם גמור אלא קיוהא בעלמא: \n",
+                "<b>ר\"י מחייב.</b> אמר בירושלמי (הל' ג) דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל התורם בלבו על הכל: \n",
+                "<b>ונמצא יותר על מדתו.</b> היינו [יותר] משיעור המפורש בפרק המוכר פירות (שם) כגון דרמא תלתא ואתו ד': \n",
+                "<b>מוציא עליו ממקום אחר.</b> כלומר לא מיבעיא דמיניה וביה יכול להפריש אלא אפי' מיין גמור יכול להפריש עליו לפי חשבון היתר לפי מדתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלנו. </b>לינת לילה:  ",
+                "<b>לערימה החייבת.</b> כההיא דתנן בפרק קמא (מ\"ו) ואם אינו ממרח משיעמיד ערימה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שום בעל בכי.</b> כל הני מינים וכן דרבי מאיר ורבי יוסי קיימי אפטורים מן המעשר ונלקחים מכל אדם ואף על גב דנאכלים וחשובים פטורים דהנהו דאין נאכלים חשיב לחודייהו והיינו טעמא דהני כדאיתא בירושלמי (הל' א') בריש פרק ב' דדמאי דאמר תמן תנינן שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסים הקלקים ועדשים המצריות המינים הללו על ידי שיש כיוצא בהן בארץ ישראל הוצרכו חכמים ליתן להם סימן אבל האלצרין והפסטקין והאסטרובלין ע\"י שאינן כיוצא בהן בארץ ישראל לא הוצרכו חכמים ליתן להן סימן כלומר המינים דמתני' לפי שיש שומין ובצלים וגריסין ועדשים בארץ ישראל דהיינו כיוצא בהן הוצרכו ליתן בהן סימן בפטורין הבאים לעולם מחוצה לארץ דלא חייבו חכמים פירות חוצה לארץ במעשר אלא אותן שדוגמתן בארץ ישראל אבל אלצרין ופסטקין ואסטרובלין אין גדילים בארץ ישראל לא הוצרכו למנותן וליתן סימן בהם:  ",
+                "<b>בכי. </b>שם מקום כמו רכפא אי נמי כל האוכלן יורדות [עיניו] דמעה כדאמר בירושלמי (הל' ג) אי זהו שום בכי כל שאין לו אלא חור אחד מקיף את העמוד ובתוספתא (פרק ג) קתני דור אחד דשום שלנו יש לו דרא לפנים מדרא רשב\"ג אומר כל שאין לו אלא קליפה אחת אי זהו בצל של רכפא כל שעוקצו נמעך לתוכו רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין לו ארס אלו הן גריסי הקלקין אותן המרובעין אלו הן עדשים המצריות כל שגלגליהן חדים רשב\"ג אומר כל שאין להם צרורות אלו הן הקריקם כל שעוקציהן מעוטין והלקטיהם מרובים מה דמי לה א\"ר יוסי כגון אילן קונייתא:  ",
+                "<b>זרע העליון של לוף.</b> מפרש בירושלמי (שם) כיני מתני' זרע הסלולין של לוף כלומר זרע לוף שוטה שכן קורין בלשון יון לשוטה סלי אבל זרע לוף סתם חייב וכל הני פטורין דריש מקרא בריש מכילתין בירושלמי (הל' א) כדפרשינן בריש פרקין:  ",
+                "<b>מכל אדם בשביעית.</b> אפי' מן החשוד:  ",
+                "<b>שאביהן תרומה.</b> כההיא דתנן בריש פרקין (מ\"ב) העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהיא גורנו ואם עשאן תרומה ונטען לזרע הזרע נאכל לזרים ובירושלמי (שם) מייתי עובדא דחדא איתתא הוה לה זרבונין דתרומה גו קופתא נפלון לגו גינתא וצמחון אתא עובדא קומי רבי יוחנן ושרא ליה א\"ל רבי חייא בר בא ולא מתני' היא אע\"פ שאביהן תרומה יאכלו א\"ל מן דגלית לך חספא אשכחת מרגניתא ואת אמר ולא מתני' היא. זרע זרבונין הם מזרעוני גינה שאינן נאכלין:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..94b6fa270c60bb6893d06176ebe90d7d0b4be4ca
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,319 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Maasrot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Maasrot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל שהוא אוכל.</b> למעוטי ספיחי סטיס וקוצה: \n",
+                "<b>ונשמר. </b>למעוטי הפקר: \n",
+                "<b>וגדוליו מן הארץ.</b> למעוטי כמהין ופטריות ובירושלמי (הל' א) דריש להו מקראי דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך דומיא דתבואה שהוא אוכל זרעך משמע דבר שנזרע יצאו כמהין ופטריות שאינן נזרעים והפקר מדכתיב (שם) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הפקר שידך וידו שוין בו ולקט ושכחה ופיאה נמי פטורים מטעם זה והתם בירושלמי אמרינן אין לי אלא תבואה קטנית וכל מיני פירות מניין מרבי מכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ (ויקרא כ״ז:ל׳) וממעט זרעוני גינה שאינן נאכלין מדכתיב מזרע ולא כל זרע וממעט נמי חרובי שיקמי צלמונה מדכתיב מפרי העץ ולא כל פרי העץ ירקות מניין איסי בן עקביא אומר המעשרות לירקות מדבריהן ולא בעי למימר שיהיו כל האחרים מן התורה דמדאורייתא לא מחייבי אלא דגן תירוש ויצהר (מדבריהן שאין להן אסמכתא מן הפסוק) דבנדרים (דף נ\"ה.) משמע בהדיא דפירות אילן מדרבנן דמוקי וכפרוץ הדבר וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳) לאילן מדרבנן ומדאורייתא לא מחייבה אלא אדגן תירוש ויצהר אלא מדבריהם שאין להם אסמכתא מקרא ובהדיא אמרי' בפ\"ק דראש השנה (דף טו:) מעשר חרובין דרבנן ובפ' כיצד מברכין (ברכות דף ל\"ו:) צלף מדרבנן ובפרק אלו עוברין (פסחים ד' מד.) תבלין דרבנן ובפרק מעשר בהמה (בכורות דף נד:) תירוש ודגן דאורייתא ב' מינין בעלמא דרבנן ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ:) משקין דתירוש וזית קדשי בתרומה מידי אחרינא לא וממעט דבש <small>[צ\"ל תמרים]</small> תפוחים ויין תפוחים ובריש ביצה (דף ג:) תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל והא דמשמע בסוף הערל (יבמות דף פא:) דעיגול אינו עולה אי תרומה בזמן הזה דאורייתא אע\"ג דתרומת תאנים דרבנן מכל מקום כעין דאורייתא תיקון והא דתניא בפ' הלוקין (מכות דף יט:) גבי כהן שעלתה בידו תאנים של טבל דכהן שאכלה לוקה אחת וזר לוקה שתים וכן הא דתנן (בנדה) [בפרה פי\"א מ\"ג] גבי דבילה של תרומה שנפלה למי חטאת דהאוכלה במיתה כל הני. לסימנא בעלמא ונפקא מינה לתרומה דאורייתא אי נמי מכת מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים והא דאמר בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) דדגן כל דמידגן משמע אפילו קטנית היינו כלשון בני אדם ומיהו משמע בגמרא (שם) שהוא מדאורייתא דמותיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳) ואי אמרת כל דמידגן משמע מאי וכפרוץ הדבר דמשמע שגזר חזקיה על כך ומשני אביי לאיתויי פירות אילן וירק ולא רצה להסמיך ירק אקרא כשאר דברים שלא להחמיר בשאר פירות כההיא בירושלמי בסוף חלה (פ\"ד הל' ד') א\"ר יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומה ומעשר עד שבאו הרובין וביטלום מאן אינון רובין תרגמוניא רבי זעירא רב יהודה בשם שמואל חלת חוצה לארץ ותרומת ח\"ל אוכל והולך ואחר [כך] מפריש רבי בא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר רבי הילא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו כהדא דתני איסי בן עקביא אומר מעשרות לירקות מדבריהן והשתא כל הנך אמוראי אאוכל והולך ואחר כך מפריש קאי ופליגא אליבא דשמואל או אמילתא דרבי יוחנן קיימי דמאן דאמר לא חשו אלא <small>[צ\"ל לתרומת דגן]</small> לתרומה גדולה בלבד וכי תקינו לחצאין ובתורת כהנים בסוף פרשת בחקותי דריש ירקות מקרא ושמא פליגא אדאיסי אי נמי לפי שאינה פשוטה באחריני והכי מיתניא זרע הארץ לרבות שום ושחלים וגרגר או יכול שאני מרבה זרע לפת וצנון ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלין ת\"ל מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ מפרי העץ לרבות פירות האילן או יכול שאני מרבה חרובי שיטה וצלמונה וחרובי גדודה ת\"ל מפרי העץ ולא כל פרי העץ ומניין לרבות את הירקות ת\"ל וכל מעשר והא דלא תנן הכא לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום למעוטי תאינה וירק כדתנן גבי פאה בריש פאה (משנה ד) שם פירשתי הטעם: \n",
+                "<b>שומרו להוסיף אוכל.</b> כגון ירק דתחלתו כשהוא קטן אוכל לשומרו עד שיגדל מוסיף אוכל ובכל ענין שילקוט אותו בין קטן בין גדול חייב במעשרות כדאמרינן בירק אחר לקיטתו עישורו: \n",
+                "<b>וכל </b>שאין תחילתו אוכל אבל סופו אוכל מפרש בירו' (הל' א) כהדא דתניא מאימתי כל הפירות חייב במעשר התאנים משיבחילו: \n",
+                "<b>תנא </b>בתוספתא (פ\"א) כל שתחלתו אוכל ב] כגון המקיים ירק לזרע חייב בתחלתו ופטור בסופו כל שאין תחלתו אוכל וסופו אוכל כגון פירות האילן פטור בתחלתו וחייב בסופו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משיבחילו. </b>תחלת בישולן קרי בוחל כדאמרינן בסוף יוצא דופן (נדה מז.) בוחל אלו ימי הנעורים כדתנן התאנים משיבחילו ואמר רבה בר בר חנה משילבין ראשיהן: \n",
+                "<b>אבשים </b>הם ענבים ואית דגרסי הבאושים מלשון ויעש באושים (ישעיהו ה׳:ב׳) בירו' (הל' ב) גרסינן הענבים והבאושים משיבאישו רבי זירא בשם רבי יוסי משיקראו באושה רבי בון בר נורי ורבי תנחום בר עילאי בשם רבי נחום בר נדמאי והוא שתהיה חרצינה שלהן נראית בחוץ : \n",
+                "<b>האוג. </b>פרי אדום: \n",
+                "<b>משימסו. </b>ומפרש בירושל' (שם) ר' זעירא בשם רבי יסא משיתמעך האוכל תחת ידו ורבי יהודה בן פזי בשם ריב\"ל משיכניסו מחצה רבי יונה בעי דילמא מן רבנן דאגדתא את שמע לה מן הדא אחינו המסו את לבבנו (דברים א׳:כ״ח) פלגון לבבן: \n",
+                "<b>משיטילו שאור.</b> בירו' (שם) אמר רבי חייא בר אבא משיתמלא הארץ רבי יונה בעי כן קיימין אם כשיתמלא הארץ נובלת היא אם משתפרוש הגרעינה מתוך האוכל בשלה היא כל צורכה רבנן דקסרי אמרי משישטחם ויהא יפה לאכילה: \n",
+                "<b>משיטילו גידין.</b> גידין אדומין יש להן בפנים חוטים ארוכים כמין גידים: \n",
+                "<b>משיעשו מגורה.</b> קליפות בתוך האגוז המבדילות באוכל כדאמר מה אגוז יש בו ד' מגורות אף ישראל היו חונים בד' דגלים: \n",
+                "<b>משיעשו קליפה.</b> אגוזים ושקדים כשנלקטין מן האילן יש להן ב' קליפות זו על גבי זו ואמרינן בירו' (שם) באי זו קליפה אמרו בקליפה תחתונה הסמוכה לאוכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משינקדו </b>חרובין בגמר בישולן הן שחורין מפרש בירושלמי (שם) משיעשו נקודות נקודות שחורות: \n",
+                "<b>וכל השחורות.</b> מפרש בירושלמי (שם) כגון ענבי הדס וענבי סנה: \n",
+                "<b>משיקרהו. </b>פירות הללו כשהן בוסר מכוסין בשערות דקות וכשמתחילין להתבשל מתקרחין מעט מעט ובגמר בישולן נופל הכל והן לבנים ובירו' (שם) א\"ר חנינא בר פפא משיעשו קרחות קרחות לבנות: \n",
+                "<b>התלתן משתצמח.</b> בפ\"ק דראש השנה (יב:) אמר רב אסי אמר רב משתצמח לזרעים שאם יתלשו וזורעין אותן יצמיח והכי אמר בירושלמי (שם) כיני מתני' כדי שתזרע ותצמיח כיצד הוא בודק ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן נוטל הוא ונותן לתוך הספל של מים אם שקע רובה חייבים ואם לאו פטורים ר' יונה בעי מעתה מה ששקע יהא חייב ומה שלא שקע יהא פטור אלא ברוב של פרידה ופרידה אתאמרת: \n",
+                "<b>משיביאו שליש.</b> ובפ\"ק דר\"ה (שם) אמרינן מה\"מ אמר ר' יוחנן אמר קרא מקץ שבעשנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל״א:י׳) שנת שמטה מאי עבידתה שמינית היא אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר\"ה נהוג בה מנהג שביעית בשמינית ומסיק דחג האסיף מיקרי וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר\"ה ובפרק ב' דשביעית (משנה ט) פירשנו מאי שנא תבואה וזיתים מענבים ובירו' (שם) דריש לה רבי זעירא מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שנזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח ר' חנינא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קשואין ואבטיחים ודלועים ומלפפונות.</b> מין ירק וחייבין אם תלשן בקוטנן: \n",
+                "<b>תפוחים </b>ואתרוגים פירות אילן ואף הן חייבין בקוטנן [ירושל' הל' ג']. רבי שמעון יודה לרבי עקיבא ור\"ע לא יודה לר\"ש ובפרק לולב הגזול (סוכה לו.) אמר עד כאן לא קאמר רבי עקיבא הכא אלא דבעינן הדר וליכא אבל התם כרבנן סבירא ליה ועד כאן לא קאמר ר' שמעון התם דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה אבל הכא כרבנן סבירא ליה ואתרוגים קטנים אין הנטועים צומחים אבל בתפוחים לא פליגי דאף על פי שלא בישלו כל צרכן ובקטני קטנים אפילו בתפוחים פליג הואיל וטעמא משום דמוציאין לזריעה הוא וטעמא דתנא קמא כדתני רישא כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל: \n",
+                "<b>החייב </b>בשקדים המרים תנן התם בגמרא דחולין (כה:) שקדים המרים הקטנים חייבין גדולים פטורין מתוקים גדולים חייבין קטנים פטורים רבי ישמעאל אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו גרנן למעשרות.</b> עד השתא איירינן בגודל בגידולין פירות הבאות לתורת אוכל להתחייב במעשר כשמגיעין לשיעור שאמרנו מכאן ואילך איירי לאחר שנתבשלו כל צרכן ונתלשו אימתי באו לידי דיגון וחיוב משום דכתיב דגנך דיגונך שיתמרח בכרי: \n",
+                "<b>משיפקסו. </b>בפרק הפועלים (בבא מציעא פח:) אמר רב אשי משינטל פקס שלהן שיער הצומח בהן כעין נוצה כשהן קטנים וכשמתגדלים הרבה נושר מאליהם וכשתולשן בינונים עדיין נוצה עליהן והמוכרן בשוק מסיר הנוצה ונקרא פקס ופעמים שנמכרין בפיקוסן משום הכי תני ואם אינו מפקס ובפ\"ב דעוקצין (מ\"א) קרי ליה כשות של קישות ובפרק הפועלים (בבא מציעא פח:) פריך הכא לר' ינאי דאמר אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ולר' יוחנן דאמר אפילו חצר קובעת והכא משיפקסו מאי לאו אפי' בשדה ומשני לא בבית והשתא כולה מתניתין דפרקין דגורנן למעשר בבית לרבי ינאי ולחצר לרבי יוחנן ואם תאמר כשיפקסו בבית להוי כמכניס התבואה במוץ שלה דפטר רבי אושעיא בפרק קמא דפסחים (דף ט.) ואפילו חזר ומירחן בבית לא דמי כלל דהתם בעינן שיראו פני הבית בכניסתן וכל זמן שהן במוץ ליכא ראיה אבל הכא דאיירי אף על פי שלא נטל פקס שלהן תדע דהא קתני ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה ומיהו קשה היכי מיתוקמא מתני' בבית הא קתני סיפא בד\"א במוליך לשוק אבל במוליך לבית אוכל עראי עד שיגיע לביתו אלמא מוליך בשוק מחייב בירק משיאגד בלא ראיית פני הבית ולמאי דמסיק התם דלא אמרו אלא בזיתים וענבים ניחא: \n",
+                "<b>משיעמיד ערימה.</b> כרי: \n",
+                "<b>משישלק. </b>שילוק לאבטיח כפיקוס לקישואין ובירו' (הל' ד') קאמר מן די ירים פקסוסיה או די ירים שליקוקי': \n",
+                "<b>מוקצה. </b>שמגדישין אותן למכור בשוק: \n",
+                "<b>משיאגד. </b>מפרש בירושלמי (שם) אגדו צינוק גדול בשדה והיה עתיד לאוגדו צינוק קטן לשוק נטבל: \n",
+                "<b>משילקט כל צרכו.</b> אבל עד שלא ליקט כל צרכו אוכל עראי ופטור: \n",
+                "<b>כלכלה </b>ליקט ירק ומכניס בכלכלה: \n",
+                "<b>שיחפה </b>מנהגן לכסות יש נוהגין לכסות ויש שאין נוהגין לכסות ויש שנוהגין למלאות הכלי כגון בכפר קטן שאין כלכלה מליאה נמכרת בו ביום: \n",
+                "<b>עד שמגיע לביתו.</b> גבי שוק לא אמר עד שהוא מגיע לשוק ומפרש בירושלמי (שם) מה בין המוליך לשוק למוליך לביתו [בשעה שהוא מוליך לביתו] בדעתו הדבר תלוי המוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת לקוחות שמא ימצא לקוחות ויטבלו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרד והצימוקין.</b> רגילין ליבש בחמה תאנים וענבים ורמונים כי היכי דתאנים נקראין גרוגרות וענבים צימוקים כך רמונים נקראים פרד כדתנן בתוספת' דתרומות פרק שלישי התורם ענבים ועתיד לעשותן צמוקים תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות רמונים ועתיד לעשותן פרד ולשון פרד מלשון נתפרדו הרמונים דסוף מסכת ערלה (פ\"ג מ\"ח) שנחלק הרמון כדי שתשלוט החמה בו מכל צד ומצינו בפ\"ב דעוקצין (פ\"ג משנה ו) הרמון שפרדו חבור עד שיקיש עליו בקנה ואותה משנה מפורשת שם: \n",
+                "<b>משיפקל. </b>כמו משיקלף שמסיר הקליפה ויש מפרשים משיעשה אותם אגודה ובירושלמי (שם) מפרש מן דיורים פודגרה שעוקרים הבצלים עם השרשים ואח\"כ מסירין מעליהם הקליפות הרעים והשרשים ובעוקצים (פ\"ב משנה ה) תנן התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים: \n",
+                "<b>משימרח. </b>אחר שמסירין המוץ מן התבואה צוברין אותה במקום אחד בגורן ומייפה פני הצבור ומחליקין אותו והוא המרוח: \n",
+                "<b>משיכבור. </b>לפי שאין קוצרין קטניות אלא עוקרין אותן ומתערב עמהן עפר וכוברין אותן בכברה: \n",
+                "<b>מן הקטועין.</b> שבולות קטועות שלא נידשו: \n",
+                "<b>ומן הצדדין.</b> מצד הכרי: \n",
+                "<b>ומה שבתוך התבן.</b> שמחוסר לזרות לרוח: \n",
+                "<b>ואוכל. </b>אכילת עראי דלא הוקבעו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משיקפה. </b>משמסיר החרצנין והזגין מלמעלה בתוך בור של יין דבקיפוי דבור איירי כדמסקינן בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נו.): \n",
+                "<b>עוקה. </b>גומא שלפני הבור והשמן מתכנס ונצלל שם: \n",
+                "<b>עקל. </b>של בית הבד: \n",
+                "<b>הסמל. </b>מפרש בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סז:) מפרכתא (יב): \n",
+                "<b>מבין </b>הפסים שמן היוצא מבין הנסרים: \n",
+                "<b>חמיטה. </b>עוגה דקה בעודה חמה כשיצא מן התנור מחליקין פניה בשמן ובריש טבול יום (מ\"א) שנינו האופה חמיטה על גבי חמיטה ואע\"ג דחמה היא לא מבשל יותר וכן לתמחוי אע\"פ שהוא חם דכלי שני אין מבשל: \n",
+                "<b>אבל </b>לא לקדרה ולא לאילפס כשהן מרותחין (יג) דכיון שמתבשל שם חשוב כגמר מלאכה כאילו ירד לעוקה אי נמי אתי למיכל אכילת קבע: \n",
+                "<b>לכל הוא נותן.</b> בשבת בפרק כירה (שבת מב:) תנן כי האי גוונא (יד): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיגול. </b>של דבלה: \n",
+                "<b>משיחליקנו. </b>שמחליק פניו מלמעלה במשקים ויקבע למעשר ואסור באכילת עראי: \n",
+                "<b>מחליקין בתאנים ובענבים של טבל.</b> במשקים היוצאין מתאנים וענבים של טבל מחליקין העיגול משפשף העיגול בהן והמשקין נסחטין מהן ומחליקין אותן דמשקה של תאנים לא חשיב ושל ענבים נמי כיון דאזיל לאיבוד שרי ור' יהודה אוסר דחשיב ליה אוכל האסור משום טבל וגבי דבש תמרים פלוגתא אי חייב במעשר אי לא כדפרשינן בפרק י\"א דתרומות (משנה ב): \n",
+                "<b>המחליק ענבים.</b> משפשן. ענבים בעיגול לא הוכשרו דלא חשיב משקה כיון דאזיל לאיבוד: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר הוכשר.</b> דחשיב ליה משקה ובפרק חבית (שבת קמה.) אמרינן דפליגי במשקה העומד לאיבוד לצחצחו: \n",
+                "<b>משידוש. </b>מייבשין התאנים בחמה ואח\"כ דשין אותן במקלות ומרכיבין אותן בידיהן ועושה אותן חבית או מגורה והמגורה הוא כלי שעושין בו העיגול ומשדש בחבית ועגול במגורה אסור לאכול מהן עראי: \n",
+                "<b>בירושלמי </b>(הל' ה) מפרש משום דקסבר לא עליון צריך לתחתון ולא תחתון לעליון ור' יוסי דשרי סבר דצריך זה לזה ולא נגמרה מלאכתן עדיין ומסיק רבי אליעזר דתנא קמא רבי מאיר היא דלא תיסבר סתמא ורבי יוסי והלכה כסתמא לפום כן צריך מימר ר' מאיר היא דרבי מאיר ור' יוסי הלכה כרבי יוסי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אוכלין ופטורין.</b> אע\"ג דבהשוכר את הפועלים (פח.) משמע דמקח קובע למעשר הכא אין מתנה כמכר ובירושלמי (הל' א) פליגי דשמואל אמר רבי מאיר היא דאמר אין מתנה כמכר ר' יוסי אומר דברי הכל היא כמאן דאמר מאליהן קבלו עליהם את המעשר כלומר בכי האי גוונא לא החמירו ומהאי טעמא נמי הקילו כדפרשינן בפ' בתרא דתרומות: \n",
+                "<b>מתקנין </b>ודאי שהנותן אינו מעשר דסבור הוא שיאכלו בשוק ולא בעי עשורי והשתא דהכניסו לבית והוקבעו חייב: \n",
+                "<b>אבל אם אמר להן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהן עראי.</b> שהוא לא נתן אלא להכניסן לבית לפיכך כשהכניס לבית מתקנים דמאי דשמא הנותן עישר ומטעם [דמאי] אין זקוקין להפריש אלא אחת למאה כעישור תרומת מעשר ודווקא בעם הארץ [דחבר] לא [יתן] עד שיעשר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמר טלו לכם תאנים.</b> בעל השער אומר כן: \n",
+                "<b>אוכלין ופטורין.</b> אמר בירושלמי (שם) הדא אמרה ביתו של אדם טובל לו אבל לא לאחר לפיכך בעל השער והחנות חייבין ורבי יהודה פוטר משום דשער והחנות אדם בוש לאכול בתוכו ולקמן אמר ר' נחמיה אי זו היא חצר שקובעת למעשר כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה ואמרינן בירוש' (שם) ר' יהודה ור' נחמיה אמרו דבר אחד: \n",
+                "<b>עד שיחזיר פניו.</b> מקום שיושב ומוכר הוא בוש לאכול בלא החזרת פנים אבל במקום שאינו יושב אינו בוש ואמר בירושלמי (שם) הדא אמר במקום שאינו בוש חייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הגליל ליהודה.</b> לוקטן בגליל כדי למוכרן ביהודה או בירושלים לא נטבלו אפילו לן בדרך עד שיגיע ליהודה או לירושלים שבמקום אחר אין דעתו למוכרן: \n",
+                "<b>וכן בחזרה.</b> אם קודם. שהגיע ליהודה ולירושלים נמלך להחזירן לגליל אוכל מהן עראי בדרך עד שיגיע לגליל ובירושלמי (הל' ב) תני עלה אפילו שבת כלומר אינו טובל ופריך מינה ריש לקיש לר' יוחנן דאמר דבשבת טובלים אפילו לפירות שליקטם שלא לצורך שבת וכי תימא הא ר' מאיר כוותיה קאי דאמר עד שמגיע למקום השביתה רבי מאיר אפילו בחול דעל כורחן דרבנן פליגי ומשני רבי יוחנן מאי אפילו שבת ברוצה לשבות תדע לך שהוא כן דתני עלה אפילו שבת בשני ויש שביתה בשני אלא ברוצה לשבות אף הכא ברוצה לשבות כלומר שרוצה לנוח שם בחול לילה ויום כשיעור שבת אי נמי רוצה להתעכב שם עד אחר שבת אפילו הכי לא הוטבלו כל זמן שלא הגיע שבת ור' מאיר מחייב בזה דהיינו מגיע למקום השביתה לילה ויום כשיעור שביתה אי נמי רוצה לנוח עד אחר שבת הוקבעו מיד והדר קאמר בירושל' הכל מודין אפילו רבי מאיר בלינה שאינה טובלת מה בין לינה מה בין שביתה אדם מגלגל בלינה ואינה מגלגל בשביתה בכל מקום אדם לן ואין אדם שובת בכל מקום כלומר כשלן על כרחו לן ולא בשביל למכור פירותיו אבל בשנח כדי שביתה שמא יקדמנו לו לקוחות ולכך נטבלו: \n",
+                "<b>הרוכלים המחזרים בעיירות.</b> למכור בשמים ומוליכין עמהן פירות אוכלים מהם עראי עד שיגיעו למקום הלינה וכשמגיעין שם נטבלו ובירושלמי (שם) מייתי עובדא דרבי יהושע הוה אזיל אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל והיו בני העיירות מביאין להן פירות אמר להן ר' יהושע אם לנו כאן חייבים אנו לעשר משום דאין מאכילין אכסניא דמאי בשלנו כדפרשינן בפרק ג' דדמאי דהתם נמי (דמאי פ\"ג הל' א) מייתי האי עובדא ומסיק דרבי יהושע בלוייתיה שכיחא ליה דהוא אמר הלינה טובלת ושאר כל האדם דלית לוייתה שכיחא לון אין לינה טובלת ופריך והתניא הרוכלין המחזרים בעיירות אוכלין עד שמגיעין למקום הלינה ומשני מה מקום לינה ביתו אמר ריש לקיש בשם רבי אושעיא כגון אלין דכפר חנניא דנפקין וסחרין ד' וה' קרייתא ועלין ודמכין בבתיהון: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר בית ראשון הוא ביתו.</b> כלומר מכיון שמגיע לבית הראשון שבעיר נטבלו הפירות אף על פי שלא לן שם אלא באמצע העיר או בבית אחרון שבסוף העיר לצד אחר ומפרש בירושלמי (שם) למה רוצה אדם לפנה עסקיו בבית הראשון שפוגע ללון שם והא פלוגתא דירושלמי דשבת טובלת לא דמיא לשבת קובעת דבסוף המביא כדי יין (ביצה דף לה.) והתם איירי באכילת שבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שלא נגמרה מלאכתן.</b> משום הכי דתנן לעיל איזהו גורנן למעשרות: \n",
+                "<b>קודם </b>גורנו למעשר הפריש תרומה גדולה ר\"א אוסר לאכול מהן עראי עד שיפריש כל מעשר שבהן דנטבלו לפי שתרומה טובלת: \n",
+                "<b>וחכמים מתירין.</b> דסברי אין תרומה טובלת אלא אם כן תרמן מתוך הכלכלה ורבי שמעון מתיר אף על פי שתרמן מתוך הכלכלה ומפרש בירושלמי (הל' ג) ר' שמעון מתיר מקל וחומר ומה בשעה שיש עליה זיקת ג' מעשרות את אומר מותר בשעה שאין עליה אלא זיקת ב' מעשרות לא כל שכן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יאכל עד שיעשר.</b> דמקח קובע כדאמרינן בפרק הפועלים: \n",
+                "<b>אחת אחת.</b> דראשונה שנותן לו אכלה וכן הכל: \n",
+                "<b>ואם צירף.</b> שלקח שתים כאחת אי נמי כשיעור שקנה קיבל בבת אחת ובליקט ונתנן פליגי כדאיתא בירושלמי (שם) אבל ליקט ואכל אפילו ר\"מ מודי דאוכל אחת אחת ופטור וגינת וורדין דייק מינה רבי יהודה ליקט ונתן לו שלא היה מניח הכל ליכנס שלא לקלקל הוורדין ואמרי' בירושלמי (שם) חברייא בשם ר' יוחנן כך משיב ר' יהודה את ר' מאיר אין אתה מודה בלוקט ונותן לבנו שהוא פטור מה לי הלוקט ונותן לבנו מה לי הלוקט ונותן לאחר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בורר ואוכל.</b> תולש ואוכל אחת אחת אבל אם תולש ומצרף חייב. ומגרגר פטור שתולש ואוכל אחת אחת דאם תולש כל האשכול חייב ואפי' ב' גרגרין יחד חייב דבירושלמי (הל' ד) א\"ר יסא בשם רבי יוחנן מגרגר אחת אחת ואוכל וא\"ל ר' חייא בר אבא וכן רבי הוה עביד משמע אבל שתים שתים לא: \n",
+                "<b>פורט ואוכל.</b> בעוד רמון מחובר משיר פרצידי רמון ואוכל: \n",
+                "<b>כופף </b>ואוכל עץ שהאבטיח מחובר כופף אותו שיגיע האבטיח לפיו ונושך ואוכל שאם היה תולשו מתחייב ולא דמיא הך מילתא לפלוגתא דרבי טרפון ור' עקיבא דגפן שהיה נטועה לחצר לקמן בפ' שלישי (משנה ט): \n",
+                "<b>שקנה </b>במחובר לקרקע ונעשה כבעל הגינה דתנן לעיל בפ\"ק (מ\"ה) דאוכל מהן עראי עד שמגיע לביתו ועוד דתנן לקמן (פ\"ה מ\"א) [לקח] במחובר לקרקע פטור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקצות בתאנים.</b> לעשות קציעות מתאנים: \n",
+                "<b>על מנת שאוכל.</b> לא היה צריך להתנות דפועל אוכל מן התורה ולהכי פטור ממעשר דלא חשיב כמקח מה שהתנה בחנם: \n",
+                "<b>התנה </b>שיאכל בנו בשכרו בסוף פרק הפועלים (בבא מציעא צב:) רוצה לדקדק מיכן דפועל משל שמים אוכל דאי משלו אוכל בנו אמאי חייב ומשני רבינא משום דמחזי כמקח: \n",
+                "<b>לאחר הקציעה.</b> שגמר פעולתו: \n",
+                "<b>זה הכלל האוכל מן התורה פטור.</b> כדפרשינן בפרק הפועלים (בבא מציעא פז.) אלו אוכלין מן התורה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לבסים. </b>מין תאנים: \n",
+                "<b>בנות </b>שוח פירשתי במס' דמאי (פ\"א מ\"א) ובירושלמי פריך אמאי איצטרי' מתני' הא תנינן בהשוכר את הפועלים (צא:) היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים וכו' ותני עלה היה עושה בייחור זה לא יאכל בייחור אחר ומשני לכאן צריך שיהיו שתיהן בייחור אחד כגון שלבסים ותאנים מורכבין בייחור אחד ובירו' (שם) דריש לה מדכתיב (דברים כ״ג:כ״ה) כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וכי אין אנו יודעין שאין בכרם אלא ענבים מה ת\"ל ואכלת ענבים אלא מכאן שאם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים כנפשך כל דבר שיצר תאב שבעך שלא יאכל ומקיא: \n",
+                "<b>המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול.</b> שזה נוטל מזה תאנים וזה מזה: \n",
+                "<b>וכן </b>אם זה נוטל מזה תאנים לקצות וזה מזה לקצות היינו כמקח וחייב ואמרינן בירושלמי (שם) א\"ר אלעזר רבי מאיר היא דרבי מאיר אמר מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן א\"ר אלעזר רבי מאיר ורבי אליעזר אמרו דבר אחד כמו דרבי אליעזר אמר תרומה טובלת בפירות שלא נגמרה מלאכתן כך אמר ר' מאיר מקח טובל בדבר שלא נגמרה מלאכתו ודרבי אליעזר בפירקין דלעיל (מ\"ד): \n",
+                "<b>לקצות פטור.</b> דסבר רבי יהודה דאין מקח טובל בדבר שלא נגמרה מלאכתו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המעביר תאני' בחצרו לקצות.</b> להוליכן למקום שעושי' אותם קציעות: \n",
+                "<b>בני ביתו אוכלין ופטורים.</b> דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמר מלאכתו ובירושלמי (הל' א) בעי הוא עצמו מהו שיאכל רב אמר אסור עולא אמר מותר ומפרש טעמא דרב משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו במקום שמקצין אותן לא בחצר משום דבמקומו ניכר שלא נגמרה מלאכתו אבל חוץ למקומו סברי דנגמרה וקאמר התם בירושלמי דרב כרבי דאמר רבי יוסי בן שאול בשם רבי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן מתיב ר' יוסי בן שאול והתניא החרובין עד שלא כנסן לראש הגג א\"ל לא תתיבני חרובין חרובין מאכל בהמה הם וכיון דיהיב לה לבהמה ידעי דעדיין לא יבשו כל צרכן בראש הגג דלאחר שיבשו כל צרכן אין להאכילן לבהמה ולעולא לא קשיא מתני' דחרובין דדלמא בהמה לאו דווקא דהוא הדין לאדם והא דנקט בהמה כדפרי' בירושלמי לפי שאין דרך תלמיד חכם לאכול בשוק והדר קאמר מה בין הוא לבין בניו ומשני הוא על ידי שהוא תלוי במוקצה אסור בניו על ידי שאינן תלויין במוקצה מותר : \n",
+                "<b>יש להן עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו.</b> דהוה ליה כלוקח ומקח קובע וק' דבסוף המביא (ד' לה.) מסקינן דאין מקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואין לפרש כאן משום דמזונותיו הרי הן כהוא עצמו דהניחא לרב אלא לעולא קשה ויש לומר דלגבי לוקח חשוב כנגמרה מלאכתו משום דעיניו במקחו ודכוותה אמרי' בהשוכר את הפועלים (פח.) ובירושלמי (שם) פריך ובני ביתו ואין להם עליו מזונות ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שאין להם עליו מזונות.</b> שלא פסק להם מזונות: \n",
+                "<b>אוכלין ופטורין.</b> אם נתן להן בעל הבית דאין זה מקח וכי האי גוונא אין מתנה כמקח מידי דהוה אעובר בשוק דלעיל פ\"ב (מ\"ה) אבל פסק להם מזונות חשיב כמקח מכל מקום אחת אחת שרי כרבי יהודה דלעיל פ\"ב (משנה ה) אי נמי אפילו כר' מאיר דעד כאן לא אסר ר' מאיר התם לפי שהקדים לו את האיסר ומיירי הכא כשעושין מלאכה שאין אוכלין מן התורה ששכרן לעדר ולקשקש תחת התאנה דהאוכל מן התורה פטור ואפילו קצץ ושאינו אוכל מן התורה חייב אם קצץ להן מזונות: \n",
+                "<b>מוקצה. </b>כרי של תאנים ופריך בירושלמי (שם) ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה אמאי כדמר תמן מלקט אחת אחת ואוכל ואם צירף חייב אף הכא כן ומשני א\"ר יצחק מוקצה עשו אותו כמצרף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעשות בזיתים.</b> מפרש בירושלמי (שם) לעדור תחת הזיתים דלא אכיל מדאורייתא כדאמרי' בפ' הפועלים דאי שכרו לעשות בגופן של זיתים כיון דאכיל מדאורייתא פטור : \n",
+                "<b>לנכש בבצלים.</b> לא אכיל כדאי' בפ' הפועלים (בבא מציעא פט:): \n",
+                "<b>מקרטם עלה עלה.</b> תולש עלה אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קציצות. </b>שם הכלי שקוצצין בו תאנים נקרא מוקצה כדתנן בפ\"ח דשביעית (משנה ו) והוא כלי ברזל ועל כן קוראין אותם קציצות ושוטחין אותן בשדה ליבש: \n",
+                "<b>אפילו בצד שדה קציצות.</b> דמוכח מילתא דמבעל השדה נפל אפילו הכי מותרים משום גזל לפי שהבעלים מתייאשים מהן ובריש אלו מציאות (בבא מציעא כא:) מתרץ בין למ\"ד יאוש [שלא] מדעת הוי יאוש בין למ\"ד לא הוי יאוש: \n",
+                "<b>ופטורין </b>מן המעשר כהפקר: \n",
+                "<b>בזיתים ובחרובין חייב.</b> דלא מייאש ולא הוי הפקר ואסור משום גזל ומפרש באלו מציאות משום דחזותו מוכיח עליו של מי הוא אבל תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע: \n",
+                "<b>אם דרסו רוב בני אדם חייב.</b> דסתמא מן הדרוסות הן ופריך בירושלמי (הל' א) ולא בבתים הן נדרסות כלומר ע\"כ בשדה עסקינן ומשני א\"ר בון בר חייא תיפתר שרוב דורסין על השדות רבי זעירא בעי ואינה ניכרת אם דרוסה היא אם לא בתמיהא ומשני א\"ר שאול פעמים שהיא פוקעת מתחת הגלגל והיא דרוסה והיא נראית שאינה דרוסה פעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה: \n",
+                "<b>פלחי דבילה.</b> לאחר שנדרסו בעיגול מחלקין העיגול לכמה פלחין ובפלח יש הרבה תאנים דבוקות יחד וכדתנן בפ\"ה דדמאי (משנה ה) וכן עני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל אחד: \n",
+                "<b>מדבר גמור.</b> למעשר שנגמרה מלאכתו: \n",
+                "<b>עד שלא כינס לראש הגג.</b> דהיינו ערימה שזהו גרנן של חרובין למעשר כדתנן לעיל בפרק קמא (משנה ו): \n",
+                "<b>מוריד מהן לבהמה.</b> דאוכלין על המוקצה בין במקומן בין שלא במקומן אפי' לרב כדפרשינן לעיל אבל לעולם לאו דווקא לבהמה והוא הדין לאדם והא דנקט בהמה כדמפרש בירושלמי (שם) לפי שאין דרך תלמיד חכם לאכול בשוק: \n",
+                "<b>שהיא </b>מחזיר את המותר למוקצה כל היכא דמותרו חוזר לא נטבל כדאמרינן בסוף פרק המביא (דף לה): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחייבת במעשרות.</b> שקובעת תבואה למעשר דקיי\"ל חצר קובעת: \n",
+                "<b>חצר הצורית שהכלים נשמרין בתוכה.</b> בסוף יוצא דופן (נדה מ\"ז:) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שכן בצור מעמידין שומר [על] פתח החצר: \n",
+                "<b>כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה.</b> בירושלמי (הל' ג) תניא רבי שמעון בן אליעזר משום רבי עקיבא כל שאחד פותח ואחד נועל בשני שותפין ולא בשני דיורין ופריך עלה מה בין שותף מה בין דיור כשם שהשותף ממחה כך דיור ממחה דיורין קרי ב' שוכרים ומוחה בחברו שלא ינעול ואינה משתמרת ומשני א\"ר יונה בבעל הבית ודיורו היא מתני' בעל הבית ממחה ע\"י דיור ואין דיור ממחה ע\"י בעה\"ב כלומר לא בב' דיורין דקתני היינו בבעל הבית ודיורו דמשתמרת היא: \n",
+                "<b>ואינו אומר מה אתה מבקש פטורים.</b> ואע\"פ שאינו בוש לאכול בתוכה: \n",
+                "<b>והחיצונה פטורה.</b> לפי שהפנימית יש לה דרך על החיצונה ואין החיצונה יכולה לנעול ואמר בירושלמי (שם) רבי בון בר חייא בעי קומי רבי זעירא מה בא רבי יהודה להוסיף על דברי רבי עקיבא רבו אמר לו ולא כלום ובסוף פ' יוצא דופן (נדה מז:) פסק הלכה כדברי כולן להחמיר ויש לתמוה דאמרינן בהשוכר את הפועלים (פח.) אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ור' יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ורבי יוחנן הכתיב בית חצר דומיא דבית מה בית שהכלים נשמרין בתוכה ואידך הכתיב ואכלו בשעריך דמעייל להו דרך שער והשתא לרבי ינאי דפטר חצר אפילו בכלים נשמרין לתוכה תיקשי לך מתניתין דהכא ומיהו הך איכא לשנויי דאיירי לענין להכניס דרך חצר צורית לבית לאפוקי דרך חיצונה דלא והא דתני חיצונה פטור שנכנס דרך חיצונה לבתים הפתוחין לה והעביר תאנים בחצרו לקצות דריש פרקין וכן הא דתנן בפרק ח' דתרומות (מ\"ג) היה אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר אע\"פ שלא הזכיר בית מ\"מ מיירי כשחזר והכניסן לבית אבל קשה דמתני' דתרומות משמע דדווקא התחיל בגינה אבל התחיל בחצר לדברי הכל אסור ודוחק לומר בשחזר והכניס לבית ועוד דגבי נוטה לגינה קתני (לקמן מ\"י) אוכל כדרכו יעוד מדקתני בפרק הפועלים (שם) הכא בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר ולמאן דאמר לבית מה מועיל נופה נוטה לבית והלא דרך חצר צריך להכניס לביתו ומפרש רבינו תם דר' ינאי מדאורייתא קאמר אבל מודי דמדרבנן חצר קובעת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של חצר.</b> קובעת החייבת. מפורשת לעיל ובירושלמי (שם) אמר ר\"א בגג לאויר חצר היא מתניתין כלומר אע\"פ שעומד באמצע חצר שמוקפת לגג מסביב וא\"א להביא לגג אלא דרך חצר ופריך מכיון שהעבירם דרך חצר לא נטבלו ומשני תפתר או כרבי יוסי בר' יהודה או כר' שהיה בדעתו לעשותן מוקצה ונמלך שלא לעשותן ופלוגתא דר' יוסי בר' יהודה ורבי בתוספתא (פ\"ב) דתניא המביא תאנים מן השדה לאוכלן בראש גגו שכח והכניסן לחצר חברו לא יאכל מהן עראי רבי יוסי בר\"י אומר מעלן לראש גגו ואוכל ותנא קמא הוא ר' ובירושלמי (הל' א) גרסינן הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאוכלן בראש גגו ר' מחייב ור' יוסי בר' יהודה פוטר וגירסא זו עיקר והשתא מתניתין לרבי יוסי בר' יהודה אתיא בפשיטות אבל לר' לא מתוקמא מתניתין אלא כשהיה בדעתו לעשותן מוקצה ולא נטבלו בחצר ואחר כך נמלך לאוכלן לאחר שהעלן לגגו ומסיק בירושלמי א\"ר בון והוא שיהא בגג ד' אמות על ד' אמות מה הבית אינו טובל עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות אף הגג אינו פוטר עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות כלומר דלא חשיב ובטל אגב חצר חייבת דתניא בית שאין בו ד' אמות פטור מן המעקה ומן המזוזה ומן העירוב ואינו טובל למעשרות כולה הך ברייתא מייתי לה בפ\"ק דסוכה (ג.) ולא קתני התם ולא טובל למעשרות ואיכא מילי התם דלא תני הכא: \n",
+                "<b>בית שער.</b> לפני הבית: \n",
+                "<b>וכן אכסדרה.</b> שאין לה אלא ג' דפנות כדאמרינן (ב\"ב דף כה:) עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת: \n",
+                "<b>מרפסת. </b>לפני העלייה ויש עליות פתוחות לה ומחצר עולין בסולם למרפסת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריפין. </b>בית שגגו וקירותיו שוין צר מלמעלה מרחיב והולך עד הארץ בגג המשפע ורגילין לעשותן ממורביות של ערבה: \n",
+                "<b>בורגנין. </b>כמין שובכין. עשויין בשדות לאצור בהן תבואה: \n",
+                "<b>אלקטיות. </b>מלשון קייטא תרגום קיץ בתים העשויין מחוץ לעיר להתקרר בהן לקיץ כדכתיב (שופטים ג׳:כ׳) עלית המקרה תרגום בית קייטא ים כנרת תרגומו ים גינוסר (במדבר ל״ד:י״א) ויש שם גנות ופרדסין מתוך שפירותיה מתוקין ועושין שם סוכות ואף על פי שיש שם ריחים ותרנגולים פטורה דלאו בית דירה היא ובירושלמי (שם) בעי מהו שיטבלו לבעל הבורגנין ומסיק מן מה דתני בית ספר ובית גמרא טובלין לסופר למשנה אבל לא לאחרים הדא אמרה שהן טובלין לבעל הבורגנין: \n",
+                "<b>סוכת היוצרין.</b> כך היה דרך של יוצרי כלי חרס עושין להם שתי סוכות זו לפנים מזו בפנימית הוא דר ומצניע קדרותיו למכור: \n",
+                "<b>שאינה </b>דירת החמה ודירת הגשמים כי הך דיוצרין דאפילו פנימית אינה דירת הגשמים: \n",
+                "<b>רבי יהודה מחייב.</b> כדאמר בפרק קמא דיומא (דף י:) רבי יהודה לטעמיה סוכה דירת קבע היא ומיחייבא במזוזה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנה. </b>האילן קרי תאנה: \n",
+                "<b>עומדת </b>בחצר החייבת: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר אחת בימינו.</b> בכי האי גוונא שרי רבי שמעון: \n",
+                "<b>בירושלמי </b>(הל' ד) רבי אליעזר ברבי שמעון שלשה בימינו ושלשה בשמאלו [ושלשה בפיו] רבי אליעזר ב\"ר שמעון על ידי שהיה אכלן הוה מעשר בגרמיה: \n",
+                "<b>עלה לראשה.</b> של תאנה ממלא את חיקו ואוכל שם ובלבד שלא יוריד למטה בחצר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחצר </b>החייבת: \n",
+                "<b>נוטל </b>את האשכול ואוכל כדרכו ואינו צריך לגרגר וכן ברמון ואבטיח תולש אחד ואוכל כדרכו ואין צריך לפרר הרמון ולספות באבטיח ובירושלמי (שם) אמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן רבי טרפון כרבי אליעזר דמסכת תרומות בפרק ח' (משנה ג) דתנן היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר רבי אליעזר אומר יגמור אף הכא רבי טרפון דעבד עוקצת האשכול כתחלתו דטעמא דרבי אליעזר משום שבו התחיל בהיתר וכן רבי טרפון עביד אכילה שיש בה ב' וג' אכילות באכילה והדר מסיק אמר רבי נתן לא שרבי אליעזר אומר שהתחיל בו בהיתר אלא שרבי אליעזר אומר ימתין עד שתצא שבת או עד שיוציא חוץ לחצר ויגמור וכן מסקנא בסוף המביא: \n",
+                "<b>מגרגר באשכול.</b> גבי מקח תנן לעיל פרק ב' (משנה ו) כי האי גוונא ומודה ר' טרפון בההיא: \n",
+                "<b>[כוסבר. </b>הוא] זרע גד: \n",
+                "<b>זרועה בחצר.</b> בירושלמי (שם) תני בשם ר' נחמיה חצר שהיא נעדרת ונזרעת הרי היא כגינה אוכל בתוכה עראי: \n",
+                "<b>מקרטם. </b>תולש: \n",
+                "<b>אם היו נשמרים חייבין.</b> דאין חייב במעשר אלא אוכל ונשמר כדתנן בריש מכילתין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחצר </b>החייבת: \n",
+                "<b>ונוטה לגינה.</b> נוף אחד מן התאנה: \n",
+                "<b>אוכל כדרכו.</b> העומד בגינה: \n",
+                "<b>אוכל אחת אחת.</b> העומד בחצר: \n",
+                "<b>עומדת. </b>בארץ ישראל: \n",
+                "<b>אחר העיקר.</b> מקום יניקת אילן להתחייב במעשר: \n",
+                "<b>ובבתי </b>ערי חומה הכל הולך אחר העיקר סתם מתניתין ר' מאיר דתנן בפרק המוכר שדהו וכו' (דף לב). כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות ר\"מ אומר אף השדות ערי מקלט הכל הולך אחר הנוף כדאמר בפרק ואלו הן הגולין (דף יב.) אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום הכל הולך אחר הנוף ומסיק רב אשי אף אחר הנוף דלא מיבעי עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבעיקרו לא מצי קטיל ליה בנופו נמי לא מצי קטיל ליה דשדי נופו בתר עיקרו אלא אפילו עיקרו בחוץ ונופו לפנים נמי כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה בעיקרו נמי לא מצי קטיל ליה דשדי עיקרו בתר נופו לחומרא: \n",
+                "<b>וכן בירושלים הכל הולך אחר הנוף.</b> לענין מעשר שני לחומרא דאי עיקרו בחוץ ונופו לפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק בעיקרו נמי לא מצי פריק ואי עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל ליה בלא פדייה בעיקרו נמי לא מצי אכיל ליה בלא פדייה והא דתנן במסכת מעשר שני (פ\"ג מ\"ז) אילן שעומד בפנים ונופו נוטה לחוץ או עומד בחוץ ונופו נוטה לפנים כנגד החומה ולפנים כלפנים כנגד החומה ולחוץ כלחוץ ההיא רבנן ומתניתין רבי יהודה ועוד יש לפרש דרב אשי דמכות קאי לשנויי דלא תיקשי מתני' דמעשר שני והכי קאמר ובירושלים הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים ואוכלין שם מעשר שני ולא פודין מכנגד החומה ולחוץ בין נוף ובין עיקר כלחוץ ופודין מעשר שני ואין אוכלין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכובש </b>זיתים או ירקות שכבשן ביין או בשמן הכבישה קובעת וכן שליקה באור או מליחה ובירושלמי (הל' א) חשיב ו' דברים שהן טובלין אור טובל וכן מקח ומלח ושבת תרומה חצר בית שמירה טובלת אמר ר' יוחנן מקח ושבת אינן תורה רבי אמי בשם ריש לקיש המחוור מכולן זו חצר בית שמירה הכובש עד שיכבוש כל צרכו השולק עד שישלוק כל צרכו נשמעיניה מן הדא מהבהב שבלין באור נטבלו בלא כן אינן מחוסרות מלאכה על ידי האור שנייא היא שהוא גמר מלאכה: \n",
+                "<b>מכמן באדמה.</b> טומן הזיתים באדמה שיתחממו: \n",
+                "<b>מטבל. </b>בחומץ או בציר: \n",
+                "<b>הפוצע </b>בזיתים למתקן שיצא המרירות שלהן: \n",
+                "<b>הסוחט </b>זיתים על בשרו משום סיכה לא נטבלו בכך אא\"כ סחט לתוך ידו דידו נחשבת כבור קטן וחייב: \n",
+                "<b>המקפה לתבשיל.</b> אחר ששם היין בתבשיל והקפהו כמו משירד לבור ויקפה וקפוי עראי הוא לתוך התבשיל ובירושל' (שם) פריך בלא כך אין האור טובל ומשני תפתר בתבשיל צונן: \n",
+                "<b>לקדרה חייב.</b> בירושלמי (שם) אמר ר' זעירא בקדרה ריקנית היא מתניתין שהניח בה היין והקפהו מתוכה והוה ליה כמקפה מתוך בור קטן וחייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוקות </b>בסוף פרק המביא (לד:) מייתי לה תינוקות רבותא אשמעינן דיש להן מחשבה ע\"י מעשה המוכיח כדאמר בפ\"א דחולין (דף יג.): \n",
+                "<b>[שטמנו]. </b>בשדה דאי בבית בלא שבת קובעת ובירושלמי (הל' ב) מוקי לה אביי בשלקטום עם דמדומי חמה והוכיח מעשה שלהם על מחשבתן שליקטום לשבת דקסבר אין שבת קובעת אלא בשנלקט לשם שבת ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש לעיל פ\"ב (הל' ג) בירושלמי דגרסינן פירות שליקטן שלא לצורך שבת וקידשה עליהן שבת רבי יוחנן אמר שבת טובלת ריש לקיש אמר אין שבת טובלת ופריך ולית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר שבת טובלת מפני שלקטום לשבת הא אם לקטום שלא לשבת לא דרבי יוחנן אמר שבת טובלת בכל ענין ומתני' משמע דווקא שליקטום תינוקות לצורך שבת ומשני ר' יונה בשם ר' המנונא אפי' לקטום לשבת אוכל מהן עראי מערב שבת כלומר הא דנקט מתניתין שטמנו לשבת לאשמעינן דאפי' הכי לא אסרו אלא למוצאי שבת והדר קאמר אפילו על ריש לקיש לית הא פליגא ולא תינוקות אינון ואפילו ליקטום לשבת כמו שליקטום שלא לשבת אמר רבי יוסי בשם רבי הילא תפתר בשליקטום עם דמדומי חמה דהוכיח מעשה שלהן על מחשבתן: \n",
+                "<b>כלכלת שבת.</b> הכלכלה מליאה פירות שייחדה לשבת בית הלל מחייבין בדבר שאינה מיוחדת לה אין שבת טובלת כגון בפירות מוקצה אבל טובלת בכלכלה שנתייחדה לה משום דכתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג: \n",
+                "<b>לשלוח לחברו.</b> נטבלה ולא יאכל עראי עד שיעשר ומפרש בירושל' (הל' ג) שהוא מקפיד עליה כמו כלכלת שבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחר אחד במלח.</b> בירושל' (שם) פריך אם מלח טובל למה לי צירוף ואם צירוף ל\"ל מלח אלא על ידי זה וזה: \n",
+                "<b>שהוא מחזיר את המותר.</b> בסוף המביא (לה.) פריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א\"ר אבהו רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי מהדר סיפא במעטן טמא וגברא טמא דמצי מהדר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שותין על הגת.</b> כשמכניס שם ראשו ורובו מוקי לה בפרק קמא דשבת (יא:) דלא חשיב קבע אלא אם שתה חוץ לגת: \n",
+                "<b>רבי אלעזר בר' צדוק מחייב.</b> דגזר שמא יוציא: \n",
+                "<b>[על </b>החמין] שמזג היין בחמין ומפרש בירושלמי (שם) א\"ר יותנן שהיא קבע: \n",
+                "<b>על הצונן פטור.</b> שהוא לדבר שלא נגמרה מלאכתו ובכל הספרים גרסינן בפ\"ק דשבת מפני שמחזיר את המותר ופירוש הוא אבל כשמוזג בחמין אם היה מחזיר לגת מתקלקל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקלף שעורים.</b> מסיר קליפתן ומקלף אחת אחת שיבולת או שעורה אחת ובפ\"ק דביצה (יג:) אמר וכן לשבת: \n",
+                "<b>מנפח </b> מיד ליד מפרש התם כיצד מנפח : \n",
+                "<b>ירקה </b>פטור הזרע לעולם חשוב אבל ירקה לא אלא אם כן החשיבו: \n",
+                "<b>זירין </b>של שבת זמורות ובפ\"ק דמסכת ע\"ג (ז.) מוקי לה בדגנוניתא: \n",
+                "<b>ירוש' </b>(הל' ה) שבת שזרעה לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק זרעה לירק מתעשרת ירק וזרע ואינה מתעשרת זירין זרעה לזירין מתעשרת זרע וירק וזירין והתניא אין לך מתעשרת זרע וירק: \n",
+                "<b>אלא </b>שחלים וגרגיר בלבד פי' דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כח:) זרעו לירק מתעשרת ירק וזרע זרעו לזרע מתעשרת זרע וירק כלומר ירק וזרע הירק עיקר ואפי' בזרע אזלינן בתר לקיטה כירק זרע וירק הזרע עיקר ואזלינן בתר השרשה כפרגין ושומשמין בפרק קמא דראש השנה (דף יג:) : \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמרות של תלתן.</b> לולבי תלתן כעין שיש לגפנים ואוכלין אותן ויש מפרשים דדרך הגבעולין כשמתחילין לצמוח ולגדל נראה מקום צמיחתן כעין גרגיר ונקרא תמרה כדאמרינן גבי הדס עלתה בו תמרה: \n",
+                "<b>וחרדל </b>ופול הלבן ותלתן חשובין אוכל:\n",
+                "<b>צלף </b>הוא נצפא הוא פרחא כדאמרינן בפרק כיצד מברכין תמרות הן לולבין וכשהן רכין אוכלין אותן והוא עיקר העץ שגדל בו הפרי ואביונות הן עיקר הפרי שמברכין עליו בורא פרי העץ והקפרס הוא שומר לפרי שומר אביונות ונקרא ניצא דפרחא ומברכין עליו נמי בורא פרי העץ ולרבי עקיבא לא חשיבי ליה אלא אביונות: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העוקר שתלים.</b> דרך הגננים כשזורעין בצלים וכרשין כשצומחין מעט תולשים אותן ונוטעים אותן במקום אחר ומתעבים וגדלין יותר ופטור דעדיין לא נגמרה מלאכתן ואפי' ראה פני הבית: \n",
+                "<b>לקח במחובר פטור.</b> דאין מקח קובע במחובר אבל תלוש דומיא דמחובר קובע אע\"פ שלא נגמרה מלאכתה וסתמא כרבי מאיר דלעיל פ' שני (מ\"ה): \n",
+                "<b>ליקט לשלוח לחברו.</b> בשתלין איירי ואמרינן בירושלמי (הל' א) רב אמר אסור לוכל א\"ר שמואל קומי דרבי יסא בשם רבי אחא מה דאמר רב בשהכניסן לחצר בית שמירה שנטבלו כשהביאן לביתו: \n",
+                "<b>הרי אלו חייבים.</b> ואותו שנשתלחו לו מעשרן כדאמר בירושל' (שם) שכן מנהג בני אדם לשלוח לחבריהן טבלים כדברים הללו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונוטע לתוך שלו.</b> לזרע שיבא בהן הזרע ויתבטל במקום נטיעתן:  ",
+                "<b>מפני שהוא גורנן.</b> עקירתן הוא גורן שלהן דאין להן גורן אחר להתחייב במעשר דזרען פטור ממעשר כדדריש בירושלמי (הל' א) בריש מכילתין יכול שאני מרבה זרע לוף העליון זרע כרשין זרע בצלים זרע לפת וצנונות ושאר גרעיני גנה שאינן נאכלים ת\"ל מזרע הארץ ולא כל זרע:  ",
+                "<b>בירושל' </b>(שם) א\"ר מנא לא שנו אלא לזרע אבל לאכול פטור כלומר אין צריך לעשר בעת תלישת' שעתיד לעשרה כשיבא לאכול ורבי חייא בשם ר' יוחנן אמר לא שנא לזרע ולא שנא לאכול חייב מפני שהוא גרנן בעת תלישתן באו לחיוב ומפרש רבי חנינא טעם דרבי יוחנן מפני שהוא מכניסן מן השני לעני ומן העני לשני כלומר פעמים שתולשן בשנה שניה ונוטען ועתה חוזר ותולשן בשלישית ונמצא מוציאן ממעשר שני ומביאן למעשר עני אי נמי פעמים שתולשן בשלישית ונוטען וחוזר ותולשן ברביעית משום הכי מעשר השתא:  ",
+                "<b>טהרו מלטמא.</b> דכזרועין דמו ולא מקבלי טומאה כדאמר בירושלמי (שם) דריבתה תורה בטהרת זרעים על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא אבל לשאר מילי כתלושי' דמו ובחזקתן למעשר ולשביעית ודוקא השרישו בעליה אבל השרישו בקופה כתלושים דמו לכל מילי ואם היו טמאים לא עלו מידי טומאתן ואם נגע בהן שרץ טמאים:  ",
+                "<b>והן מגולין.</b> עלין שלהן בדרך גדילתן:  ",
+                "<b>כנטועין בשדה.</b> והתולש מהן בשבת חייב: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימכור אדם פירותיו.</b> בירושלמי מפרש לא ימכור שדהו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן :  ",
+                "<b>ואמרינן </b>(הל' ב) בירושלמי תני רבי שמעון מתיר שהוא אומר לו הרי מכרתי את שלי צא ותבע את שלך עבר ומכר מעשר את שהוא אוכל ואינו מעשר מה שהוא מוכר ואין אנו אחראין לרמאין והך סיפא כרבנן:  ",
+                "<b>ואם ביכרו.</b> אם יש בהן בכורות שהגיעו לעונת המעשרות והשאר לא הגיעו עדיין נוטל את הבכורות ומוכר השאר:  "
+            ],
+            [
+                "<b>תבנו </b>שנידושו ופעמים יש בהן חטין: \n",
+                "<b>גפתו. </b>פסולת של זיתים: \n",
+                "<b>זגין.</b> פסולת ענבים: \n",
+                "<b>שהתורם בלבו על הקוטעין.</b> דתניא בתוספתא דתרומות (פרק ג') התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו על מה שבקוטעין ועל מה שבצדדין ועל מה שבתבן התורם את הבור צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין התורם את הגת צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת ואם לא כוון תנאי ב\"ד שיתרום על הכל: \n",
+                "<b>קוטעין. </b>שבולות קטועות שלא נידושו: \n",
+                "<b>צדדין. </b>צידי הכרי: \n",
+                "<b>שבתוך התבן.</b> שאי אפשר בלא חטין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח שדה ירק בסוריא.</b> שלקחו מן הנכרי: \n",
+                "<b>עד שלא בא לעונת מעשרות.</b> לקחה חייב דבידו נטבלו: \n",
+                "<b>אבל לקחה משבא לעונת מעשרות פטור.</b> שבשעת חובתה היתה פטורה שהיתה אצל הנכרי : \n",
+                "<b>ולוקט כדרכו והולך.</b> ואוכל אע\"פ שמוספת ברשותו אבל פועלין לא ישכור דחיישינן דילמא אתי לאיחלופי למיעבד הכי בשדה שלא בא לעונת מעשרות ור' יהודה לא גזר: \n",
+                "<b>בד\"א. </b>דאזלינן בתר [עונת] מעשרות: \n",
+                "<b>בזמן שקנה קרקע עם הפירות.</b> אבל קנה פירות בלא קרקע אע\"פ שלא בא לעונת מעשרות פטור ואמרינן בירושלמי (שם) א\"ר אבין מילתא דרשב\"ג כשיטת רבן גמליאל זקינו דתנינן תמן ישראל שהיו אריסין בסוריא לנכרים ר\"א מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית רבן גמליאל פוטר: \n",
+                "<b>רבי אומר אף לפי חשבון.</b> ומפרש בירושלמי (שם) דרבי אתנא קמא קאי דפטר כשבא לעונת מעשרות אע\"ג שמוסיף ברשות ישראל דסבר רבי דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון דאם הביא שליש ביד הנכרי ושני שלישי ביד ישראל שני שלישי חייב ובירושלמי (שם) תני שדה שהביאה שליש לפני הנכרי ולקחה ממנו ישראל ר\"ע אומר התוספת פטור וחכמים מחייבין והשתא סתם מתני' ר\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתמד. </b>נותן מים בחרצנים או בשמרים ולכשיחמיץ תוסס נעשה יין והכא במתמד בשמרין פליגא כדאמרינן בריש אלו עוברין (פסחים דף מב:) הא בדרווקא הא בדפורצני: \n",
+                "<b>ומצא כדי מדתו.</b> יהיב תלתא ואתו תלתא ופלגא פליגי כדאמרינן בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צז:) ובפ\"ק דחולין (דף כו.) פליגי אמוראי דרב נחמן אמר בשהחמיץ פליגי ולאו דוקא החמיץ אלא ראוי להחמיץ כיון דאי שביק ליה הוה מחמיץ כדמוכח התם ור\"א סבר בשלא החמיץ מחלוקת ועד כאן לא מחייב רבי יהודה אלא מיניה וביה אבל מעלמא לא דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ויש לתמוה היכי פטרי רבנן והלא כל איסורים שבתורה בנותן טעם וטבל חמור משאר איסורים כדאמר בסוף מס' ע\"ז (דף עג:) דאיכא למאן דאמר כל איסורים שבתורה בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו וי\"ל דטעם השמרים של טבל לא חשיב טעם גמור אלא קיוהא בעלמא: \n",
+                "<b>ר\"י מחייב.</b> אמר בירושלמי (הל' ג) דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל התורם בלבו על הכל: \n",
+                "<b>ונמצא יותר על מדתו.</b> היינו [יותר] משיעור המפורש בפרק המוכר פירות (שם) כגון דרמא תלתא ואתו ד': \n",
+                "<b>מוציא עליו ממקום אחר.</b> כלומר לא מיבעיא דמיניה וביה יכול להפריש אלא אפי' מיין גמור יכול להפריש עליו לפי חשבון היתר לפי מדתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלנו. </b>לינת לילה:  ",
+                "<b>לערימה החייבת.</b> כההיא דתנן בפרק קמא (מ\"ו) ואם אינו ממרח משיעמיד ערימה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שום בעל בכי.</b> כל הני מינים וכן דרבי מאיר ורבי יוסי קיימי אפטורים מן המעשר ונלקחים מכל אדם ואף על גב דנאכלים וחשובים פטורים דהנהו דאין נאכלים חשיב לחודייהו והיינו טעמא דהני כדאיתא בירושלמי (הל' א') בריש פרק ב' דדמאי דאמר תמן תנינן שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסים הקלקים ועדשים המצריות המינים הללו על ידי שיש כיוצא בהן בארץ ישראל הוצרכו חכמים ליתן להם סימן אבל האלצרין והפסטקין והאסטרובלין ע\"י שאינן כיוצא בהן בארץ ישראל לא הוצרכו חכמים ליתן להן סימן כלומר המינים דמתני' לפי שיש שומין ובצלים וגריסין ועדשים בארץ ישראל דהיינו כיוצא בהן הוצרכו ליתן בהן סימן בפטורין הבאים לעולם מחוצה לארץ דלא חייבו חכמים פירות חוצה לארץ במעשר אלא אותן שדוגמתן בארץ ישראל אבל אלצרין ופסטקין ואסטרובלין אין גדילים בארץ ישראל לא הוצרכו למנותן וליתן סימן בהם:  ",
+                "<b>בכי. </b>שם מקום כמו רכפא אי נמי כל האוכלן יורדות [עיניו] דמעה כדאמר בירושלמי (הל' ג) אי זהו שום בכי כל שאין לו אלא חור אחד מקיף את העמוד ובתוספתא (פרק ג) קתני דור אחד דשום שלנו יש לו דרא לפנים מדרא רשב\"ג אומר כל שאין לו אלא קליפה אחת אי זהו בצל של רכפא כל שעוקצו נמעך לתוכו רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין לו ארס אלו הן גריסי הקלקין אותן המרובעין אלו הן עדשים המצריות כל שגלגליהן חדים רשב\"ג אומר כל שאין להם צרורות אלו הן הקריקם כל שעוקציהן מעוטין והלקטיהם מרובים מה דמי לה א\"ר יוסי כגון אילן קונייתא:  ",
+                "<b>זרע העליון של לוף.</b> מפרש בירושלמי (שם) כיני מתני' זרע הסלולין של לוף כלומר זרע לוף שוטה שכן קורין בלשון יון לשוטה סלי אבל זרע לוף סתם חייב וכל הני פטורין דריש מקרא בריש מכילתין בירושלמי (הל' א) כדפרשינן בריש פרקין:  ",
+                "<b>מכל אדם בשביעית.</b> אפי' מן החשוד:  ",
+                "<b>שאביהן תרומה.</b> כההיא דתנן בריש פרקין (מ\"ב) העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהיא גורנו ואם עשאן תרומה ונטען לזרע הזרע נאכל לזרים ובירושלמי (שם) מייתי עובדא דחדא איתתא הוה לה זרבונין דתרומה גו קופתא נפלון לגו גינתא וצמחון אתא עובדא קומי רבי יוחנן ושרא ליה א\"ל רבי חייא בר בא ולא מתני' היא אע\"פ שאביהן תרומה יאכלו א\"ל מן דגלית לך חספא אשכחת מרגניתא ואת אמר ולא מתני' היא. זרע זרבונין הם מזרעוני גינה שאינן נאכלין:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Peah/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Peah/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d18059750d9077742b3cb0436f0db9ab3d52a3df
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Peah/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json	
@@ -0,0 +1,482 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אין להם שיעור.</b> בפרק ראשית הגז (חולין דף קלז:) מפרש שאין להם שיעור מדאורייתא אבל מדרבנן פאה בששים כדקתני מתני' בסיפא אין פוחתין לפאה מששים: ",
+                "<b>הפאה. </b>שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים כדכתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך (ויקרא כ״ג:כ״ב): ",
+                "<b>בכורים. </b>דכתיב בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך (שמות כ״ג:י״ט) וניתנין לכהן: ",
+                "<b>והראיון. </b>דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך (דברים ט״ז:ט״ז) והא דאין שיעור בראיית פנים בעזרה בלא קרבן דכל אימת דבעי עייל ומיתתזי ונפיק אבל בקרבן פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בפ\"ק דחגיגה (ז.): ",
+                "<b>ירושלמי </b>(פ\"ק הל' א'). הפאה יש לה שיעור מלמטה ואין לה שיעור מלמעלה בכורים וראיון אין להם שיעור לא מלמעלן ולא מלמטן [אית תנא תני הפאה והבכורים וראיון אין להם שיעור לא למעלה ולא למטן] מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים מאן דמר דפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשרו' עד שעה שישלים מאן דמר הפאה והבכורים והראיון אין להם שיעור לא מלמעלן ולא מלמטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות. פירוש יש לה שיעור למטן כדקתני לקמן במתני' אין פוחתין לפאה מששים ואין לה שיעור למעלן שיכול להרבות בפאה מתחלתו כמו שירצה ויהיה עליו דין פאה להפטר מן המעשר ואפי' כל שדהו כדאמרי' בפ\"ק דנדרים (דף ו:) מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים כלומר בין למר בין למר תנן ששים ומאי בינייהו ומשני למאן דאמר יש לה שיעור למטה אם נתן פחות מששים מה שנתן נתן דאין יכול לחזור ולזכות בו אע\"ג דיש לה שיעור אבל לענין מעשר בין מה שנתן בין שחזר והוסיף הכל חייב במעשרות דאין עליו תורת פאה לעולם עד שישלים לששים ולמאן דאמר אין לה [שיעור למטן] מה שנתן תחלה פחות מששים כבר נפטר השדה בכך מן הפאה וכל מה שמוסיף אחר כן אין עליו תורת פאה וחייב במעשר ומתני' דקתני אחד מששים מדרבנן: ",
+                "<b>והבכורים. </b>ובירושלמי (שם) אמרי' רבי בנימין בר לוי אמר ר' יצחק ור' אמי הוו יתיבין מקשוי למה לא תנינן תרומה עמהון אמר ר' אמי מפני המחלוקת כלומר שיש תרומות חלוקות זו מזו כגון תרומת מעשר דיש לה שיעור ואי הוי תני תרומה סתם דאין לה שיעור הוה משמע דאפי' תרומת מעשר אע\"ג דהוי מצי למיתני ותרומה גדולה בפירוש כיון דלא מיתני ליה תרומה סתם לא תני לה ואין מחלוקת זה לשון פלוגתא דתנאי ודכוותה בב\"מ בפ' שנים אוחזין(בבא מציעא דף ז:) מחלוקת כששנים אדוקים בתורף דלאו לשון פלוגתא הוא דאחלוקה קאי כדפי' שם בקונטרם ועוד הוה מצי לשנויי הכא כדמשני לקמן אמילי אחריני דלא תנינן במתני' אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתם מצוה ותרומה גדולה אדרבה אם היה מוסיף היתה עבירה שמערב טבל עם התרומה ונותן לכהן בתורת תרומה ואוכל ועוד יש לפרש מפני המחלוקת כלומר שהיא חלוקה מן השאר כמו שיפרש אחרי כן א\"ר יוסי קצירת שבולת הראשונה דומה למירוחו עד שלא קצר שבולת הראשונה לא נתחייבה (כל) שדהו פאה משקצר שבולת הראשונה נתחייבה כל שדהו פאה ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה ברם הכא עד שלא נתמרח הכרי לא נתחייב כריו בתרומה ביקש לעשות כל כריו תרומה אינו עושה דתנינן תמן האומר כל גורני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום [עד שישייר מקצת] דתרומה וחלה כתיב בהו ראשית דמשמע ששיריה ניכרין כדדרשינן בפרק ראשית הגז (חולין דף קלו:) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) ואע\"ג דבבכורים כתב בהו ראשית ותנן במסכת בכורים (פ\"ב משנה ד') דאדם עושה כל שדהו בכורים בירושלמי בכורים (פ\"ב הלכה ג') דריש לה בגמ' מדכתיב (יחזקאל מ״ד:ל׳)וראשית כל בכורי כל וא\"ת וליתני ביקור חולים דאין לה שיעור כדאמרי' בנדרים בפ' אין בין המודר (נדרים דף לט:) וי\"ל דהוי בכלל גמ\"ח דאיירי בגמילות חסדים דגופו כדאמרי' בירושלמי (שם בגמ') הדא דתימא בגופו אבל בממונו יש לו שיעור כדאמרי' בפרק נערה בכתובות (דף נ.) באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ר' גמליאל בר אינוניא בעא קומי רבי מנא מה חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולו אמר ליה בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר והא דלא תנא נמי כבוד אב ואם משום דאי בגופו בכלל גמילות חסדים הוא ואי בממונו למאן דאמר משל אב (קדושין דף לב. כל הענין) היינו בגופו אבל למאן דאמר משל בן קשה ושמא למטה יש לו שיעור אפי' מדאורייתא ויתכן לומר שלא בא לומר בירושלמי דלא מיתוקם גמ\"ח דמתני' בממונו למאי דפרשינן דמתני' איירי מדאורייתא: ",
+                "<b>ותלמוד תורה אין לה שיעור.</b> כדכתיב והגית בו יומם ולילה (יהושע א): ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). שאלו את רבי יהושע מהו שילמד אדם לבנו חכמת יונית אמר להם ילמדנו בשעה שאינה לא (מן) יום ולא (מן) לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה מעתה אסור אדם ללמד את בנו אומנות כיון דכתיב והגית בו יומם ולילה והא תני ר' שמעון ובחרת בחיים (דברים ל׳:י״ט) זו אומנות ובמנחות בפ' שתי הלחם (מנחות דף צט:) משמע דאסור אפי' למי שלמד כל התורה כולה גבי בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל ואיכא דשרי דאמרי' ופליגא דר' שמואל בר נחמני (שם) דאמר פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה ועוד איכא למ\"ד התם דאפי' לא קרא כי אם ק\"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ובכל הספרים גרסי' התם דשאל בן דמא כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמוד חכמת יונית ותימה הא קאי בארור כדאיתא בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סד:) גבי עובדא דמלכי בית חשמונאי הורקנוס וארסטובלוס ואי הוה גרסינן יונית ולא גרסי' חכמת יונית בההיא דבן דמא ובירושלמי הוה ניחא ומיהו מצי למימר דקרוב למלכות הוה כדאשכחן בפרק בתרא דסוטה (דף מט:) דשל רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יונית מפני שקרובים למלכות ותימה דהתם במנחות (דף סד:) משמע דבימי מלכי בית חשמונאי גזור ובסוטה (דף מט:) תניא בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יונית וטיטוס בשעת חורבן הוה ומלכי בית חשמונאי קדום טובא כדאיתא בפרק קמא דע\"ז (דף ט.) וכי תימא מעיקרא ארור בעלמא ואיבעי למיקם בארור שרי הא אמרי' ארור בו קללה בו נידוי וצריך לומר דמעיקרא גזור ולא קבול מינייהו ולבסוף גזרו וקבול מינייהו. ובחרת בחיים זו אומנות בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל:) דרשינן לה מדכתיב והודעת להם זה בית חייהם: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). ר' ברכיה בעי ולמה לא תנינן עפר סוטה ולמה לא תנינן אפר פרה ולמה לא תנינן רוק יבמה ולמה לא תנינן דם צפור של מצורע (א\"ר יוסי) לא מיתניה במתני' אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה ואלו אע\"פ שהוא מוסיף עליהן אין בעשייתן מצוה פירוש הני ארבעה אמרי' בסוטה (דף טז:) דצריכי שיראו ואין להם שיעור דאפי' לא יראו אלא משהו דאם היה להם שיעור למטה [לא] הוה שייך למתנינהו אע\"פ שאין להם שיעור למעלה דלישנא דאין להם שיעור משמע דאין להם שיעור כלל כדמוכח בחולין (דף קלז:) דפריך פאה בששים הא תנן אלו דברים שאין להם שיעור הפאה ומשני דאורייתא אין לה שיעור מדרבנן בששים והא דאמרי' בחגיגה (דף ז.) כסבורים אנו למימר דראיון אין לו שיעור למעלה אבל למטה יש לו שיעור עד שבא הושעיה ברבי ואמר אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה אבל חכמים אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף לפי דברי חכמים ולכסבורין לא איירי במתני' בשיעור דמי הקרבן דשיעורו דאורייתא למאן דאית ליה כדקאמר הכא בירושלמי דאמר ר' יוחנן מעה כסף ושתי כסף מה\"ת אבל בראיית פנים בעזרה איירי דכל אימת דבעי עייל לריש לקיש בקרבן ולר' יוחנן בלא קרבן והגירסא הפוכה בירושלמי בטעות סופר: ",
+                "<b>אוכל מפירותיהן בעוה\"ז והקרן קיימת.</b> בשבת (דף קכז.) מייתי לה וכולהו נפקא לן מקראי בסוף פ\"ק דקדושין (דף מ.): ",
+                "<b>כבוד אב ואם.</b> כל הענין מפורש כאן בירושלמי וגמרא שלנו בפ\"ק דקדושין שם: ",
+                "<b>ירושלמי. </b>דתני רשב\"י גדול הוא כבוד אב ואם שהעדיפו הקב\"ה יותר מכבודו נאמר (שמות כ׳:י״ב) כבד את אביך ואת אמך ונאמר (משלי ג׳:ט׳) כבד את ה' מהונך. כבודו למטה מכבודו. מהונך [ממה אתה מכבדו ממה שיחננך] מפריש לקט שכחה ופאה תרומה מעשר מעשר ראשון מעשר שני ומעשר עני וחלה ועושה סוכה ולולב שופר תפילין ציצית ומאכיל את הרעבים ומשקה את הצמאים אם יש לך אתה חייב בכל אלה [ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן] אבל כשהוא בא אצל כבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך הון כבד את אביך ואת אמך ואפי' אתה מסבב על הפתחים פירוש לא שיסבב את הפתחים ליתן לאביו אלא שאם יתן לאביו מה שבידו יהא צריך לחזר על הפתחים בשביל עצמו ולפי שיטת הירושלמי משמע דמייתי לה סייעתא למאן דאמר משל בן ולמאן דאמר משל אב יש לדחות כדקא משני בפרק קמא דקדושין (דף לב.) נפקא מינה לביטול מלאכה שאם יבטל ממלאכתו בשביל אביו יהא צריך לסבב את הפתחים בשביל עצמו ואין לומר דמאן דאמר משל אב מודה דאי לית ליה לאב חייב הבן משל עצמו דא\"כ כי פריך בפ\"ק (דקדושין שם) כבד את ה' מהונך בחסרון כיס אף כבד את אביך בחסרון כיס לוקמה בדלית ליה לאב אלא ודאי למאן דאמר משל אב אי לית ליה לא הוי אלא כשאר עניים דעלמא: ",
+                "<b>וגמילות חסדים.</b> בריש מפנין (שבת דף קכז.) חשיב ר' יוחנן ששה דברים הכנסת אורחים ביקור חולים עיון תפלה והשכמת בהמ\"ד והמגדל את בניו לת\"ת והדן את חבירו לכף זכות ומשני כולהו שייכי בגמילות חסדים ורש\"י גריס הני נמי בהני שייכן דהכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה בכלל גמילות חסדים דכתיב גומל נפשו איש חסד ונפש היינו תפלה דכתיב גבי חנה ואשפוך את נפשי לפני ה' והשכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לכף זכות ואומר לא חטא לי בזאת אנוס הוא לטובה נתכוין יש שלום ביניהם ור' יוחנן לפרושי לן אתא דבכלל שלש דמתני' איתנהו להנך ששה ואיכא נמי כבוד אב ואם ור' יוחנן לא פליג עלה: ",
+                "<b>ותלמוד תורה כנגד כולם.</b> בירושלמי מפרש לה: ",
+                "<b>ירושלמי. </b>ר' ברכיה ור' חייא דכפר תחומין חד אמר אפי' כל העולם כולו אינו שוה אפי' לדבר אחד מה\"ת וחד אמר אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר א' מה\"ת ר\" תנחומא א\"ר אליעזר ור' יוסי בן זמרא חד אמר כהדין וחד אמר כהדין ר' אבא אבוי דר' אבא בר מרי בשם ר' אחא כתוב א' אומר וכל חפציך לא ישוו בה (משלי ג׳:ט״ו) וכתוב א' אומר כל חפצים לא ישוו בה (שם ח) חפצים אלו אבנים טובות ומרגליות חפציך אלו דברי תורה דכתיב כי באלה חפצתי נאו ה' (ירמיהו ט׳:כ״ג): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מששים. </b>מדרבנן אע\"פ דמדאורייתא אין לפאה שיעור כדאמרי' בחולין (דף קלז:): ",
+                "<b>לפי </b>גודל השדה ולפי רוב העניים דאם שדה גדולה ועניים מועטין נותן לפי השדה ואם שדה קטנה ועניים מרובים נותן לפי רוב העניים יותר מששים ועל זה קאי ולפי הענוה שבזה לא נתנו חכמים שיעור ולפי ענוותו יוסיף וירבה לעניים מלשון וענותך תרבני (תהילים י״ח:ל״ו) ועוד יש לפרש ענוה בוי\"ו כמו ענבה בבי\"ת דגרגרים של תבואה אשכחן דקרי להו ענבה בירושל' בסנה' בפ' כ\"ג (הלכ' ה') דאמר עדשים היו אלא שהיתה ענבה יפה כשל שעורין ותנן לקמן בפ\"ו (מ\"ז) רואין כאילו היא ענבה של שעורים והשתא הכי פירושו ולפי הענוה לפי שיש שדה שחטיה יפות בצד אחד ורעות בצד אחר צנומות דקות שדופות קדים וכדאמרי' בריש השוכר את האומנין (בבא מציעא דף עז:) מעידית שבה ומזיבורית שבה שהשדה עצמה מגדלת תבואה במקום אחד יותר מבצדה האחר לכך קאמר לפי הענוה שלא יתן מן הרע שבה ששים בכל אלא ישער לרע וליפה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הלכה ב'). תני אין אומרים לו הבא גמלים וטעון מתני' ביותר מכשיעור אבל בכשיעור אומרים לו הבא גמלים וטעון שדהו מרובה ועניים מועטין נותן לפי השדה שדהו מעוטה ועניים מרובים נותן לפי העניים ר\"ש דריש שני דברים לקולו של בעל הבית שדהו מרובה ועניים מועטים נותן לפי עניים שדהו מעוטה ועניים מרובים נותן לפי שדהו מתני' לא אמרה כן אלא הכל לפי גודל השדה ולפי העניים ולפי הענוה. פי' אין אומרים לעני הבא גמלים וטעון אם יתעשר העני בפאה אין להרבות הפאה שלא יפקיע את המעשר וכי קאמר מתני' ביותר מכשיעור דהיינו בשדה מעוטה ועניים מרובים שנותן יותר מששים התם הוא דקתני דאין אומרים לו הבא גמלים דאין להרבות כל כך שיתעשרו בה אבל בכשיעור דהיינו בששים אומרים לעני הבא וטעון דכיון שהוא עני עתה יכול ליטול הרבה כאחת כדתנן בסוף מכילתין היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתחלת השדה ומאמצעה.</b> לפי שאמרה תורה פאה בסוף שדהו כדמשמע לשון פאה איצטריך לאשמעינן דבתחלה ובאמצע נמי קדשה ופטורה מן המעשר ובירושלמי שם (הלכה ג') מרבי לה מדכתיב לקצור (יתירה) אפילו יש לו קמה לקצור: ",
+                "<b>רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור.</b> כשיעור המשתייר נותן כדמוכח בירושלמי ואיצטריך לאשמעינן דלא תימא כיון שנתן בתחלה או באמצע כבר נפטר כל השדה מן הפאה אע\"פ שאין בו אחד מששים ואם יתן בסוף להשלים יתחייב במעשר קמ\"ל דאדרבה גם בסוף נמי חייב בפאה ולפרושי מלתא דתנא קמא קאתי ולא פליג וכן רבי יהודה נמי לא לפלוגי אדר' שמעון קאתי דבמלתא אחריתי איירי ר\"י ומיהו לשון התוספתא (פ\"א) משמע דר\"ש פליג את\"ק ולתנא קמא יכול ליתן פאה בכל ענין שירצה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ומיפטר שדהו מפאה ור\"ש סבר דאע\"ג דרבי קרא בתחלה ובאמצע שיש תורת פאה למה שנותן מ\"מ לא מיפטר אא\"כ נותן בסוף והא דמסיק בירושלמי דנותן לר' שמעון כשיעור המשתייר יש לפרש בשני ענינים כגון שהשלים בסוף עד ששים עם מה שהוא נותן בתחלה ובאמצע כדפרשינן אי נמי האי משתייר על התבואה הנשארת קאמר דנותן ממנה שלא תאמר ששים בכל השדה שהיתה מקודם שנתן בכלל נותן עתה בסוף: ",
+                "<b>אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה.</b> כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי דיכול להוסיף על המחובר ויש לתוספת תורת פאה לפטור מן המעשר ואם לאו כלומר שכבר תלשו אין נותן אלא משום הפקר דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואין נפטר מן המעשר אא\"כ הפקיר אף לעשירים כשמיטה כבית הלל דלקמן פרק ו' (מ\"א) אבל היכא דלא נתן כלל מן המחובר מודה ר' יהודה דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא: ",
+                "<b>הבקר. </b>כמו הפקר: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). ראשונה מהו מן מה דתני הרי זו פאה וצריך ליתן בסוף כשיעור הדה אמרה קדשה משום פאה מה כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר אפשר לומר קדשה משום פאה ותימר כשיעור כל שדהו אלא כשיעור המשתייר רבי חייא בשם רבי יוחנן במחובר ר' יסא בשם ר' יוחנן בתלוש מה במתכוין לפטור את שדהו או לא נשמעינה מן הדא דא\"ר יסא בשם ר' יוחנן לעולם הוא מוסיף והולך מה אנן קיימין אם במתכוין לפטור את שדהו כבר נפטרה אלא כי אנן קיימין בשאין מתכוין לפטור את שדהו פי' ראשונה מהו בעיא היא בתחלה או באמצע אם היא פאה לר' שמעון אי לא ופשיט לה דקדשה מדתני ר\"ש בתוספתא הרי זו פאה וצריך שיתן בסוף כשיעור והדר מבעיא ליה אם כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר וקא מתמה איך אפשר לומר דקדשה משום פאה א\"ת דצריך ליתן כשיעור כל שדהו מה בעיא היא הא דקאמר ר' יוסי דבתלוש הויא פאה במתכוין לפטור שדהו שלא נתן במחובר את דינו או אפי' בנתן במחובר כל דינו ופשיט לה מאידך מלתא דר' יוסי דקתני דלעולם מוסיף דמשמע לעולם אפי' בתלוש ומשמע מוסיף אע\"פ שכבר נפטר שדהו והשתא דר' יוסי דלא כר' יהודה וצריך לומר לר' יוסי דר\"ש פליג עליה בהא ולא כמו שפירשתי במתני' דלא פליגי והא דפירשנו בריש פירקין דהיכא דכבר נפטר וחזר והוסיף חייב במעשרות היינו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדה אבל הכא איירינן בנתן בתחלת שדה או באמצעה: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא נותן אדם פאה בתחלת השדה באמצע ובסוף ואם נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף יצא ר\"ש אומר אם נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף הרי זו פאה וצריך שיתן בסוף כשיעור ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו נותן משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר אמר רבי יהודה בד\"א בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף לא נתן מן הקמה נותן מן העמרים לא נתן מן העמרים נותן מן הגדיש לא נתן מן הגדיש נותן מן הכרי עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו אר\"ש מפני ארבעה דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים מפני מראית העין ומפני הרמאים מפני גזל עניים כיצד שלא יראה שעה שאין אדם ויאמר לקרובו עני בא וטול לך פאה זו מפני בטול עניים כיצד שלא יהו עניים יושבים ומשמרים כל היום ויאמרו עכשיו נותן פאה עכשיו נותן פאה אלא מתוך שנותנה בסוף הולך ועושה מלאכתו ובא ונוטלה באחרונה מפני מראית העין כיצד שלא יהיו עוברים ושבים אומרים ראו פלוני שקצר את שדהו ולא נתן פאה שהרי אמרה תורה לא תכלה פאת שדך מפני הרמאים כיצד שלא יאמרו כבר נתננו דבר אחר שלא יניח את היפה ויתן מן הרע פירוש אם נתן רישא קתני נותן לכתחלה והכא קתני אם נתן דיעבד אלא חדא מינייהו בנתן בשנים ושלשה מקומות אחד מששים בכל השדה: ",
+                "<b>סומך </b>לו נותן משום פאה במתני' קתני סומך משום פאה מירחו מעשר ונותן לו אבל מן העיסה לא דקסבר שינוי קונה כדאמרי' בריש הגוזל קמא (בבא קמא דף צד.) ור' ישמעאל פליג התם ואמר אף מפריש מן העיסה ונותן לו משום דשינוי אינו קונה א\"נ משום תעזוב יתירא והאי דמעשר ונותן לו ואפי' מיפטר מדאורייתא מיחייב מדרבנן כיון דמירחו כדאשכחן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) דא\"ר יצחק א\"ר יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב הלקט והשכחה והפאה שעשאן לגורן הוקבעו: מפני הרמאים בפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) מייתי לה וקתני משום לא תכלה ולא קתני מפני הרמאים ופריך עלה אטו כולהו לאו משום לא תכלה נינהו אמר רבא מפני הרמאים ועל פי מסקנא דהתם כתבו כאן כן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלל אמרו בפאה.</b> בפרק כלל גדול (שבת סח.) ובפרק מקום שנהגו (פסחים נו:) ובפרק בא סימן (נדה נ.) מייתי לה. בריש כלל גדול אמרי' אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה ונשמר למעוטי הפקר וגידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות ולקיטתו כאחת למעוטי תאנה ומכניסו לקיום למעוטי ירק והא דנקט למעוטי סטים וקוצה ולא נקט למעוטי כל דבר שאינו אוכל דהני איצטריך ליה משום דחזו קצת לאכילה וקמ\"ל דלא חשיבא אכילה דידהו ומהאי טעמא נמי נקט ספיחי ולא נקט סטים וקוצה עצמן דהנהו פשיטא דלא חזו כלל ומיהו בכל דוכתא נמי נקט בלשון ספיחים במס' שביעית (פ\"ז מ\"א) דקתני ממין הצבעין ספיחי סטים וקוצה ויש מפרשים משום דאין דרך ללקטן בשנה שנזרעים אלא לסוף ארבע וחמש שנים משהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין דשורש שלהן עיקר הוא. סטים וישר\"א קוצה וודציצ\"ה. כמהין ופטריות אין להן שורש בארץ ויוצאין משמנונית הקרקע ומאוירא קא רבו. למעוטי תאנה לאו דוקא דרוב אילנות אין לקיטתם כאחת דליכא שלקיטתן כאחת אלא הני דחשיב במתני' ומיהו על כרחין לאו כולהו חשיב דהא איכא בנות שוח שלקיטתן כאחת כדמוכח בפ\"ק דר\"ה (דף טו:) גבי הא דאמר ר' יוחנן נהגו העם בחרובין כר' נחמיה וצריך לומר דהא תנא ושייר: למעוטי ירק רוב ירק קאמר דיש ירק חייב בפאה כגון שומין ובצלים כדתנן לקמן (פ\"ו מ\"ט) דהנהו מכניסן לקיום ובמכניסו לקיום כגון ע\"י דבר אחר פליגי אנשי יריחו וחכמים בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נו:) ובתורת כהנים ממעט כל הני מקרא דדריש התם יכול הירק והקישואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל תלמוד לומר קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר דסתם קציר נשמר ועוד שדך כתיב: ",
+                "<b>ולקיטתו כאחת.</b> דסתם קציר מתבשל ביחד וסתם קציר מכניסו לקיום יצאו ירקות שאע\"פ שלקיטתן כאחת אין מכניסן לקיום יצאו תאנים שאע\"פ שמכניסן לקיום אין לקיטתן כאחת: ",
+                "<b>והתבואה והקטניות בכלל הזה.</b> בירושלמי (הלכה ד') דרשינן ובקצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין תלמוד לומר ארצכם אילנות מנין תלמוד לומר שדך ואיכא דיליף מכרם וזית ובפרק הזרוע (חולין דף קלא.) דרשינן בהן שכחה ופאה ומסתברא דדרשה דתורת כהנים אסמכתא בעלמא מדאיצטריך קרא בפרק הזרוע לכרם וזית ומדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא דגן תירוש ויצהר דלא שייך קצירה אלא בתבואה ותירוש ויצהר דהוא כרם וזית דריש בפרק הזרוע מדכתיב אחריך וצריך טעם מאי שנא מעשר דתיקון בכל דבר אף בתאנה וירק כדדייקינן בפרק כלל גדול ובפרק בא סימן ממתניתין דמסכת מעשרות דלא תני בכלל דידיה לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום ומאי שנא פאה דלא תיקון הא תרווייהו לא נהגו מדאורייתא אלא בדגן תירוש ויצהר ויש ליתן טעם דבדבר שאין לקיטתו כאחת לא תיקון פאה משום בטול עניים כדאמרי' בפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) גבי פאה בסוף שדה שלא יהו עניים משמרין והכא נמי כשרואין אותו לוקט כסבורים לוקט את הכל ומשמרין וירק נמי היינו טעמא שריות מועט לעניים כיון דאין מכניסו לקיום ומפסידין במקום אחר ויש מפרשים טעם משום דפאה נוהגת בכל דבר מדאורייתא כדדריש בתורת כהנים ומשום תאנה וירק לחודייהו לא רצו לעשות תקנה אבל מעשר דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר דוקא כשהתחילו לתקן תקון בכל דבר ולא יתכן כלל כדפרישית דפאה נמי מדאורייתא דגן תירוש ויצהר דוקא ועוד אטו תאנה לחודה קא ממעט מפאה הא רוב פירות אין לקיטתן כאחת חוץ מהנך שמונה דקא חשיב במתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוג. </b>אילן שפריו אדום כדתנן בריש מעשרות (פרק א מ\"ב) האוג והתותים משיאדימו וי\"א שזהו אילן שקורין קורנליי\"ר בלע\"ז ולא יתכן דאין מכניסו לקיום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותן משום פאה ופטור.</b> (עי' באגרת) כדתניא לעיל מירחו מעשר ונותן לו וכן הפקירה קודם מירוח פטור לאחר מירוח חייב וכן כולם וטעמא דמירוח משום דאין מתחייב במעשר [עד שימרח] כדתנן במס' מעשרות (פ\"א משנה ו') דכתיב דגנך ודרשינן דיגונך דבגורן תלינהו רחמנא כדאמרי' בב\"מ בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ\"ח:) ולמאן דבעי התם ראיית פני הבית מיירי מתני' עד שימרח בבית וכגון דלא הכניס התבואה במוץ שלה אלא לאחר שנטהרה מן המוץ הכניסה בבית ומירחה שם ומאחר שחל עליה חיוב מעשר תו לא מיפטרא אפי' הפקיר ויתכן דאפי' מירחה בשדה ואח\"כ הפקיר דמחייבת מדרבנן אם חזר והכניסה בבית אותו שזכה בה ובפ\"ג דמעשר שני (הלכה ג') משמע בירושלמי דלבית הלל הפקר פטור אפי' בדבר שנגמר מלאכתו ושם פירשנו ומירוח קורא לאחר שמטהרין את התבואה מן המוץ שלה צוברין אותה במקום א' ומייפים פני הצבור ומחליקין אותו והוא המירוח ובירושלמי (הל' ה') אמרי' מתני' דב\"ש היא דב\"ש אמרי הפקר לעניים הפקר משמע שרוצה לומר דאיירי משנתן פאה שכבר נפטר מן הפאה ואחרי כן בא להוסיף עליה דכל מה שמוסיף עד שלא נתמרח פטור מן המעשר לבית שמאי מטעם הפקר אע\"פ שאין מפקיר אלא לעניים דהא משום פאה נותן אף התוספת: (ע\"כ שייך מה שבאגרת). ולב\"ה לא מיפטרה התוספת עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמטה כדתנן לקמן פרק ו' (משנה א') אבל בעיקר הפאה אפילו לא הפרישה מן המחובר אלא מן התלוש עד שלא מירחו מודים בית הלל דפטור מן המעשר כדמשמע בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נז.) מעובדא דבן בוהין וטעמא דהפקר פטור מן המעשר מפרש לקמן בירוש' (מעשרות פ\"א ה\"א) מדכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוים אם הוא לוי עני אבל הפקר לעניים לא מצינן למיפטר מטעם זה דאינו הפקר לב\"ה כלל ואפי' זכה בו עני חייב להחזיר כדמוכח בשילהי אלו מציאות (בבא מציעא דף ל:) ודבר תימה הוא למה לי האי קרא תיפוק ליה דהזוכה מן ההפקר מיפטר מידי דהוה אלוקח דדרשינן בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פח:) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ומיהו איכא למימר דאיצטריך היכא דחזר וזכה איהו גופיה כמו הפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו דקרינא ביה תבואת זרעך ואפ\"ה מיפטר מדכתיב ובא הלוי ופאה נמי דפטרינן בספרי מהאי קרא דובא הלוי אי לאו האי קרא הוה מחייבינן להו לעניים דכיון דזכי להו רחמנא בהאי שדה תבואת זרעך קרינא ביה ועוד ניחא לפי מה שאומר ר\"ת דלא מיפטר לוקח אלא כשלקח אחר מירוח משום דקשה ליה ההיא דסוף פ\"ק דבכורות (דף יא:) גבי לוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרן והן שלו דמשמע דמעשרן מדאורייתא מדקאמר מעשרן דאין קנין ואי מדרבנן אפי' יש קנין חייב כדמוכח בפ' הקומץ רבה (מנחות דף לא.) גבי עובדא דר\"ש שזורי ועוד דמדכתיב ואל הלוים תדבר דריש התם טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנן לכהן טבלים שאתה לוקח מן הנכרי אי אתה מפריש ונותנן לכהן ומתרץ רבינו תם דלוקח קודם מירוח חייב דקרינא ביה תבואת זרעך כיון דמרחינהו לוקח אבל לקחן ממורחים פטור וההיא דלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מוקי לה התם דמרחינהו ישראל ברשות נכרי שקיבל ישראל את השדה באריסות וההיא דהקומץ רבה דמשמע דאי אין קנין לא מצי למימר ליה לך קח מן הנכרי וכן אם אין רוב עמי הארץ מעשרין לא מצי למימר ליה לך קח מן השוק דהוי מן החיוב על הפטור אע\"ג דאם היה לוקח ממורחים פטור מדאורייתא מ\"מ היה נראה כמו מחיוב על הפטור והא דאיצטריך לן מירוח הנכרי פטור נפקא מינה לנכרי התורם כדתנן (תרומות פ\"ג מ\"ט) הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה א\"נ לישראל שמכר לנכרי קודם מירוח ולאחר מירוח חזר ולקחה דאי משום תבואת זרעך לא מיפטר ומשום מירוח נכרי מיפטר וכן יש קנין איצטריך משום תרומת נכרי א\"נ משום לוקח גופיה דאפי' תימצי לומר דלוקח קודם מירוח פטור איצטריך משום הביא שליש ביד נכרי ולקחה ישראל ממנו דחשיב תבואת זרעך כיון דלוקח במחובר ומשום יש קנין פטור א\"נ למירחינהו ברשות נכרי דהיינו אריס של נכרי וקשה לפי' ר\"ת דבפ' השוכר את הפועלים (שם) דריש כנפשך כן נפשו של פועל מה נפשך אתה אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור הא לוקח חייב ומוקי לה בתאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר או לבית דבעה\"ב עיניו בתאנתו ולוקח עיניו במקחו ופריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא כו' ומאי קושיא הא קודם מירוח מיירי דקא קני לה בעודה מחוברת בתאנה ועוד דעל כרחין קודם מירוח איירי דהא אין פועל אוכל בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר כדתנן התם (ד' פז:) ועוד מדפריך בבכורות גבי לוקח טבלים ממורחים מן הנכרי אילימא דמרחינהו נכרי דיגונך אמר רחמנא ולא דיגון נכרי דהוה ליה לאקשויי הא לוקח ממורחים פטור מדאורייתא אפי' לוקח מישראל ועוד דסתם לוקח דמאי היינו לאחר מירוח ואם איתא דליכא חששא דאיסורא דאורייתא לא היו גוזרים על הדמאי אחר שרוב ע\"ה מעשרין ועוד גבי הפקר והקדש הוי איפכא דמחייבינן לאחר מירוח טפי מקודם מירוח לפיכך היה נראה לפרש איפכא מרבינו תם דלוקח קודם מירוח פטור אבל אם נתמרח ביד מוכר דחל עליו חיוב מעשר תו לא מיפטר לוקח וההיא דבכורות דטבלים שאתה לוקח מן הנכרי מיירי בנכרי המעשר פירותיו ונותן ללוי דלא מיחייב הלוי ליתן תרומת מעשר לכהן ומעשר שלו דאורייתא אי אין קנין ואין מירוח הנכרי פוטר ואפי' למאן דאמר מירוח הנכרי פוטר אפשר שהקדימו בשבלים ואפשר דעכשיו קיים טעמא דקאמר התם לעיל קאתינא מכח גברא כלומר כמו שמעשר שהנכרי מפריש ונותן ללוי אין הלוי חייב ליתן ממנו תרומת מעשר לכהן כמו כן כשקונה הלוי טבלים מן הנכרי והפריש מעשר אינו חייב ליתן ממנו תרומת מעשר אלא מפרישו והוא שלו משום דאמר ליה קאתינא מכח גברא דאי לאו הכי אע\"ג דלוקח פטור מדאורייתא מ\"מ היה חייב ליתן לכהן מדרבנן ויש ברייתא בתוספתא (פאה פ\"ב) שאין אדם יכול לישבה והכי תניא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק במחובר לקרקע חייב בכל בתלוש מן הקרקע פטור מן הכל החזיק בקמה פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות והשתא נכסי הגר הרי הן הפקר והך סיפא היא איפכא מהא דתניא בפ' המניח את הכד (דף כח.) ובפ' אין בין המודר (נדרים דף מד:) המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופטור מן המעשר והא דמחייב טפי בשכחה ובפאה משום דכתיב תעזוב יתירא כדמפרש בפ\"ק דתמורה (דף ו.) ובפ\"ק דקדושין כתובה ביושר בירושלמי (פ\"א הל' ה') והכי איתא התם רב חסדא אמר נכסי הגר החזיק בצפונן על מנת לקנות בדרומן בדרומן על מנת לקנות בצפונן ולא נתכוין לקנות באמצעיתן לא קנה עד שיתכוין לקנות באמצעיתן מתני' פליגא על דרב חסדא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל המחזיק בקמה חייב בשכחה ופאה ופטור מן המעשרות ואין אויר מפסיק בין שבולת לשבולת בתמיה וגירסא זו ניחא דהחזיק בקרקע לא דמי למפקיר כרמו דפטור מן המעשר דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה א\"נ במחזיק בקמה קודם הבאת שליש: ",
+                "<b>מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות כו'.</b> ה\"ה אפי' הוא עצמו מותר באכילת עראי קודם מירוח אלא דבהמה שריא אפי' אכילת קבע כי ההיא דא\"ר אושעיא בכמה דוכתי מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ועוד נקט כאן בהמה לאשמעינן דלאחר מירוח אפי' בהמה אסורה: ",
+                "<b>נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי ר\"ע.</b> אמרי' בירוש' (הל' ה') אתיא דר\"ע כחנויות בני חנון דתניא (ב\"מ דף פח.) למה חרבו חנויות בני חנון ג' שנים עד שלא חרב הבית שהיו מוציאין פירותיהן מכלל המעשרות דהוו דרשין עשר תעשר את כל תבואת זרעך (דברים י״ד:כ״ב) פרט ללוקח ואכלת פרט למוכר והשתא אין ר\"ל דר\"ע סבר כוותייהו לפוטרן אפי' מדרבנן דחס ושלום שהרי מזכיר אותם לגנאי התם ובגמ' שלנו בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פח:) אלא ה\"ק אתיא דר\"ע לאפוקינהו מדידהו דמשמירח אסור לזרוע עד שיעשר מדרבנן אע\"ג דלא קרינן ביה ואכלת וכי היכי דממעטינן מיניה לוקח איכא למעוטי נמי זורע: ",
+                "<b>כהן </b>ולוי מן הדין אפי' לקחו לאחר מירוח המעשרות שלהן אלא מפרש בירושלמי (הל' ה') א\"ר יוחנן קנס קנסו להן שלא יהו קופצין לגיתות ולגרנות עוד קאמר התם טבח כהן חבריא בשם ריב\"ל פטר לו שבת אחת ר' יודן מדמי לה להדא דר' יוחנן משום קנס קנסו בהן ובפ' הזרוע (חולין דף קלב:) דרש רבא מאת זובחי הזבח אפי' כהן טבח במשמע: ",
+                "<b>עד שימרח הגזבר.</b> כשמירח וחזר וקנאו אפי' מדרבנן לא מחייב ולא דמי למירוח נכרי דבפרק רבי ישמעאל במנחות (דף סז.) דלא שייך גבי הקדש לגזור משום בעלי כיסין:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו מפסיקין לפאה.</b> בפ' הכונס (בבא קמא סא.) ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ה.) משמע דאם הפריש פאה משדה לחברתה לא קידשה כדאי' בירושל' ואין לה תורת פאה להפטר מן המעשר ובת\"כ בפ' קדושים נפקא לן מדכתיב שדך לחייב על כל שדה ושדה מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה: ",
+                "<b>הנחל. </b>מלשון נחלי מים ולא יתכן לומר מל' נחל איתן דהיינו בור ואע\"ג דתנא נחל תנא שלולית דאמרי' בפ' הכונס (שם) אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה וזו אף זו קתני הנחל היינו נהר: ",
+                "<b>דרך היחיד.</b> ד' אמות: ",
+                "<b>דרך הרבים ט\"ז אמה.</b> כך מפרש בשילהי המוכר פירות (בבא בתרא דף צט:): ",
+                "<b>שביל. </b>זוטר טובא כדאשכחן בשילהי המוכר פירות (בבא בתרא ק.) כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא: ירושלמי (הל' א') מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מאי צריכא אתא למימר לך אפי' דרך הרבים אין מפסיק לאילנות אלא גדר מכיון דתנינן שביל היחיד שביל הרבים מה צריכא להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים פי' אינו מפסיק לאילן בסיפא דמתני' תנן דכל הני אין מפסיקין לאילן להוציא את הקבוע בימות החמה דרגל בני אדם מצויין בהן לאחר שנקצרו התבואות ובימות הגשמים שהשדות זרועים אינם מצויין ואשמעינן דאפי' שביל רבים אינו מפסיק אא\"כ קבוע והשתא כולהו צריכי דמאי אמרת ליתני דרך הרבים למימר דאפי' לאילן אינו מפסיק ושביל היחיד דאפי' לזרעים מפסיק ולישתוק מכולהו אחריני א\"כ הוה אמינא דרך הרבים דלא קביע גרע משביל היחיד דקביע ושביל הרבים דקביע עדיף להפסיק לאילן מדרך הרבים דלא קביע והאי טעמא הוה מצי למימר בירושלמי: ",
+                "<b>הביר. </b>שדה בור שאינה זרועה כדכתיב (בראשית מ״ז:י״ט) והאדמה לא תשם תרגום וארעא לא תבור: ",
+                "<b>הניר. </b>חרישה כדכתיב (ירמיהו ד׳:ג׳) נירו לכם ניר: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א') רב אמר בור וניר בית רובע וזרע אחר אפי' כ\"ש רבי יוחנן אמר בור וניר וזרע אחר כשלשה תלמים של פתיח: ",
+                "<b>והקוצר לשחת מפסיק.</b> קא סבר דכל לשחת לאו קצירה היא דלא חשבינא לה אתחלתא דקצירה ובפרק רבי ישמעאל במנחות (דף עא:) מפרש אי מיירי בשהביאה שליש או בשלא הביאה שליש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמת המים.</b> היינו שלולית דקאמר ת\"ק דבכל ענין מפסיק ואתא ר' יהודה למימר דוקא באינה יכולה ליקצר כאחת שאם עומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן כדמשמע בתוספתא ומיהו בתוספתא משמע דתרי מילי נינהו דקא חשיב במלתא דת\"ק שלולית וקוצר לשחת ושלשה תלמים של פתיח ואמת המים שאינה יכולה ליקצר כאחת ר' יהודה אומר אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק ולת\"ק מפסיק אע\"פ שעומד מצד אחד וקוצר מצד השני: ",
+                "<b>וכל ההרים.</b> אתא לאשמעינן דהר ובקעה נחשבים כשדה אחת כיון דנעדרים ע\"י אדם במעדר אע\"פ שההר זקוף ואין בקר וכליו יכולים לעלות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל מפסיק לזרעים.</b> איצטריך למיתני הכל לאתויי הא דאמר ריש לקיש בירושל' (הל' ב') היה שם סלע על פני כל שדהו אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנה מצד זה מפסיק: ",
+                "<b>ואינו מפסיק לאילן אלא גדר.</b> הני אילנות דתנן לעיל דחייבין חוץ מזיתים וחרובים דגדר לא מפסיק בהו: ",
+                "<b>שער כותש.</b> אם היו הנופות כותשין זא\"ז על גבי הגדר ומתערב אילן זה עם אילן זה נותן פאה אחת לכל ובפ' ה' דכלאים (משנה ג') פירשתי עוד לשון אחר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הרואין זה את זה.</b> אע\"פ שיש כותל מפסיק: ",
+                "<b>שהיו להם בכל רוח.</b> שבעיר פאה לכל רוח ורוח: ",
+                "<b>שהיו להם בכל העיר.</b> אין נותנים כי אם פאה אחת לכולן אף על פי שאין רואין זה את זה: ",
+                "<b>ירושלמי. </b>מי מכוין להן הרוחות העיר מכוונת להן הרוחות א\"ר יוסי בר אבין של בית רבי היו להן ארבע בדין לד' רוחות העיר והן נותנין לכל בד ובד לפי רוחו היו שם ל' אילנות הראשונים רואין את האמצעיים ואמצעיים רואין את הראשונים ואין הראשונים רואין זה את זה מפריש מן הראשים על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשים ואינו מפריש מן הראשים על הראשים פי' בדין בית הבד שעוצרין בהן זיתי אילנות כגון חרובין דתנן כל הרואין זה את זה הראשים הם החיצונים שמכאן ומכאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני מיני חטים.</b> כגון שחמתית ולבנה כדתנן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פג:) הדבר תלוי בגרנות אבל כולן מין אחד ממש או שני מינים ממש אין הדבר תלוי בגרנות: "
+            ],
+            [
+                "<b>הזוגות. </b>הם הנזכרים שנים שנים בפ\"ק דאבות שקבלו משמעון הצדיק: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד') קצר חצי אגורי וחצי שחמתית לעשותן גורן אחת ונמלך ועשאן ב' גרנות אינו מפריש מן האגורי על השחמתית לא בתחלה ולא בסוף קצר חצי אגורי וחצי שחמתית לעשותן ב' גרנות ונמלך ועשאו גורן אחת מפריש מן האגורי שבסוף על השחמתית שבסוף מן האגורי שבתחלה על השחמתית שבתחלה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>שקצרוה נכרים.</b> לעצמן ולא בפועלי נכרים: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הלכה ה') מתני' כשקצרוה לעצמן אבל אם קצרוה לישראל חייבת ותני כן אין שוכרין פועלים נכרים לפי שאין בקיאין בלקט שכחה ופאה מתניתין בשקצרוה לאבדה אבל קצרוה שלא לאבדה חייבת אמר רבי הושעיא ברבי ואפילו תימא בשקצרוה שלא לאבדה פטורה מאחר שהפאה ניתנת במחובר לקרקע פי' קצרוה לאבדה אקצרוה ליסטים קאי: ",
+                "<b>קרסמוה נמלים.</b> מל' יכרסמנה חזיר מיער (תהילים פ׳:י״ד) אף על גב דההוא כתב בכ\"ף דרך הנמלה לכרסם קנה השבולת מלמטה: ",
+                "<b>שחובת הפאה בקמה.</b> כלומר חובת הפאה של זה הניחה בקמה ונהי דאם כילה שדהו חזרה פאה לעמרים כדקאמר בירושלמי (שם) הני מילי היכא דכילה הוא אבל הכא הוא לא כילה תניא בתורת כהנים בפרשת קדושים ובקצרכם פרט לשקצרוה לסטים קרסמוה נמלים שברתה הרוח או בהמה ובקצרכם פרט לשקצרוה נכרים מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח\"כ נתגייר פטורה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלבנות התבואה שבין הזיתים.</b> תבואה הזרועה בין זית לזית מלבנות הן ערוגות הואיל ועומדות הערוגות פיסקי פיסקי ואין מתערבות זו עם זו קא סברי ב\"ש דמפסיקי זיתים אבל היכא דראשי שורות מתערבים מודו לב\"ה דלא מפסיקי: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א') אנן תנינן שבין הזיתים תניי דבי רבי שבין האילנות ומסיק דתרווייהו צריכי דאי ממתני' הוה אמינא זית דחייב בפאה מפסיק לב\"ש אבל שאר אילנות לא ואי מדבי רבי הוה אמינא דוקא אילנות דלא מיחייבו בפאה לא מפסיקי לב\"ה להכי איצטריך מתני': ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) מה אנן קיימין אי במרווחין אף ב\"ש מודו שהוא נותן פאה מא' על הכל ואי ברצופין אף ב\"ה מודו שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד אלא אנן קיימין בנטועין מטע עשרה לבית סאה: ",
+                "<b>ראשי שורות.</b> למאי דפרשינן דמלבנות הם השורות קשה דהוה ליה למימר ראשי מלבנות ויש לפרש דמלשון שדה הלבן הוא ושדה תבואה נקראת שדה הלבן על שם שכשמתבשלת התבואה מתלבנת ומלקטין אותה ולקמן דתנן נמי מלבנות הבצלים דרכן להלבין ירק שלהן כשמתבשלין ועוד מפרש דכל שדה חוץ משדה האילן נקרא שדה הלבן על שם שהחמה זורחת בהן ואין בהן צל כשדה האילן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנמר. </b>קוצר שדהו במקומות מקומות דמחזי כמנומר מל' ונמר חברבורותיו (ירמיהו י״ג:כ״ג) וכן קאמר בירושלמי כהדין נימרה מקום הזבלים עולין תחלה נמררה קרי לה כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרת לעלות: ",
+                "<b>קלחים לחים.</b> דאי הוו גדילים כל צרכן דכ\"ע פאה אחת על הכל דתחלת קצירה היא: ",
+                "<b>מכל א' וא'.</b> כשחוזר ללקט מה ששייר דנימור מפסיק דלאו אתחלתא דקצירה חשיבא ובמנחות בשילהי ר' ישמעאל (מנחות דף עא:) אמר רב יהודה אמר שמואל לא חייב ר\"ע אלא במנמר לקליות דהיינו דומיא דשחת כר\"מ דהתם קאמר כל לשחת אפילו לאדם לאו שמה קצירה אבל במנמר לאוצר שבישל כל צרכו ומלקט על מנת להצניעו וליישנן לא ור' יוחנן אמר מחייב היה ר\"ע אף במנמר לאוצר: ",
+                "<b>שבת או חרדל.</b> בפ' בא סימן (נדה נא.) פי' בקונטרס דלהכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים או בשלשה מקומות. ובירושלמי גרסינן שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהם ממתין לאחרון שבהם רבי יוסא בשם רבי יוחנן אמר מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות כלומר כיון דאין דרכן ליזרע שדה אחת הוו להו אותן ערוגות שדות טובא ומסיק על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח על דעתיה דרבי יוחנן מפריש מכל ערוגה וערוגה והאי דמיחייבי שבת וחרדל בפאה אע\"ג דאין נותנין פאה לירק הני מיחייבי דלזרע עבידי דתנן בפ\"ג [דכלאים מ\"ב] חרדל מין זרעים ותנן נמי בפ\"ד (מ\"ה) דמעשרות השבת מתעשרת זרע וירק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחליק. </b>מל' ואנכי איש חלק (בראשית כ״ז:י״א) דכל זמן שהבצלים בשדה אינה חלקה אלא דומה לאדם מלא שער והמקום שנתלש נקרא חלק ומיהו יותר נראה לשון חילוק דבר הנחלק לשנים מל' מחליקין בתאנים ובענבים בפ\"ק דמעשרות (מ\"ח) והיינו חלוקתן דלחים לשוק למוכרם ויבשים לגורן לכונסן לקיום ומיהו חוזר אני בי מראיה זו דההוא נמי לשון איש חלק שמחליק העיגול של דבילה ומשפשפו בתאנים וענבים של טבל והמשקין נסחטין מהן ומחליקין אותן ומצחצחין אותן וסיפא דההוא דמתניא לענין הכשר מייתי בפרק חבית (שבת דף קמה.) ומוכח התם כן: ",
+                "<b>אלו לעצמן.</b> דכשני מיני חטים דמי: ",
+                "<b>וכן באפונין.</b> לאו באותן שהם מין ירק דירק לא מתחייב בפאה אלא באותן שהם זרעים כדתנן בפ\"ג דכלאים (מ\"ב) אפונין השופין מין זרעים אפונין הגמלנים מין ירק: ",
+                "<b>וכן בכרם.</b> אם מחליק דינו כאלו: ",
+                "<b>המדל. </b>לשון שלופי הוא כדאיתא בפ\"ק דמו\"ק (דף ד.) ותנן בפ\"ד (מ\"ד) דשביעית איזהו המדל אחד או שנים ומפרשינן התם בגמ' [דירושלמי] נוטל (אדם) אחד או שנים דבזמן שהבצלים זרועים רצופין מוציא אחד מבינתים שיתגדלו בריוח ויעשו גדולים ואותם שעוקר משם להרויח הנשארים אינן נחשבים לקצירה לפי שתקנת הנשארים היא הלכך נותן פאה מן הנשאר לבד והנעקר פטור מכלום מטעם דפרשינן ולא יתכן לפרש משום דירק בעלמא הוא ועדין לא הגיעו לחיוב פאה דלא יהא אלא כמנמר לקליות ומיהו יתכן דקליות מכניסן לקיום על ידי שמייבשין אותן לתנור אבל הנך בצלים דלא גמרו כל צורכן נרקבין ואין מוכנסין לקיום: ",
+                "<b>המחליק מאחת.</b> כלומר מענין אחד או כולן לגורן או כולן לשוק ובפרק ד' דשביעית (שם) תנן איזהו המחליק שלשה זה בצד זה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב') המדל נותן מן המשוייר על מה ששייר תני א\"ר יודא במד\"א במדל לשוק אבל במדל לבית נותן מן המשויר על הכל [א\"ר זעירא הדא דתימא בשעיבה ע\"מ להדל אבל אם עיבה ע\"מ שלא להדל לא לא סוף דבר לביתו אלא אפי' לשוק נותן מן המשואר על הכל] פי' במדל לבית כלומר לגורן דחזו לכונסן לקיום. בשעיבה שזרען רצופין בעובי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האמהות. </b>בצלים גדולים מניחין אותן לזרע ומתוך שמשתהין בארץ לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק לכך פטר ר' יוסי: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג') האמהות רב אמר פרגדא שמואל אמר צומחתא רבי יעקב בר בון בשם רבי חנינא לא אמר רבי יוסי אלא משום הפקר רבי בון ברבי חייא בעא קומי רבי מנא והפקר חייב בפאה אמר להם בזכה בהן אחת אחת והא תניא אע\"פ שאינן מתקיימין לו במרובה מתקיימין לו במועט הוי אומר לית טעמא אלא משום מוכנסין לקיום פי' צומחתא כשעוקרין הבצלים נשאר מן הנשרשין לארץ ועמהן מן הבצל וחוזר וצומח ומי שיש לו בצלים הרבה אינו חושש לקיימם אבל במועט מקיימן ויותר נראה ליישבו לפי הענין שפירשתי: ",
+                "<b>שבין הירק.</b> דירק כזרע אחר דמי ומפסיק ובריש פרקין רוצה לומר בירושלמי (הלכה א') דבית שמאי דאמרי לעיל דזיתים מפסיקין בתבואה אתיא כרבי יוסי ומסיק בית שמאי מודו לרבי יוסי שאין דרך בני אדם להיות מכניס בצל בין הירק רבי יוסי לא מודה לבית שמאי שכן דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. ובנדה (דף נ.) מייתי לה אמתני' דכלל אמרו בפאה דלעיל דקאמר התם ומכניסו לקיום למעוטי ירק והדר קאמר אם היו בהן שומין ובצלים חייבים דתנן מלבנות בצלים והשתא תמיהא דמתניתין דהמחליק בצלים הוה ליה לאתויי דמיתניא ברישא והיה נראה לומר דעל ידי גזירת מלבנות השומים והבצלים שבין הירק חייב אף הירק ומיהו יש לפרש דאיצטריך לאשמועינן דלא בטלי שומים ובצלים בירק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותנין שתי פאות.</b> דכל חד וחד קרינא ביה שדך: ",
+                "<b>שלקחו את האילן.</b> מהנך אילנות דחשיב בפ\"ק (מ\"ה): ",
+                "<b>המוכר קלחי אילן.</b> ולא מכר לו הקרקע והם מלאים פירות ובא לעוקרן לנוטען בשדהו אם שייר בעל האילנות מן השדה לעצמו שלא מכר אותם הוא נותן פאה לכל: ",
+                "<b>בפרק </b>ראשית הגז (קלח.) מסקי רבא ורב חסדא כשהתחיל בעל השדה לקצור כלומר ללקט הפירות לקצור לאו דוקא א\"נ בשיש שם תבואה כדקתני בתוך שדהו ומאחר שהתחיל לקוצרה נותן מן האילן ששייר פאה על כל מה שמכר שחל החיוב עליו אבל בירושלמי (הל' ה) מוקי לה אפי' בלא התחיל שהוא כמוכר לו חוץ מחובתו והוא קיבל עליו לתת הפאה ומתני' דראשית הגז דתנן לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב מוכר לא שייר לוקח חייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית רובע.</b> מפרש בתוספתא דכלאים (פ\"ב) י' אמות על י' אמות ומחצה ואינו מכוון ממש לפי חשבון סאתים בחצר המשכן דהוי ק' על נ': ",
+                "<b>העושה סאתים.</b> רבי יהושע לא אזיל בתר זריעה אלא קרקע המוציא סאתים: ",
+                "<b>כדי לקצור ולשנות.</b> דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר בידו השניה ואם יש בקמה כדי למלאות את כפו ב' פעמים חייב בפאה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ו'). מ\"ט דר\"א נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע אף כאן בית רובע מ\"ט דר\"י נאמר כאן שדך ונאמר להלן ושכחת עומר בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף כאן סאתים מ\"ט דר\"ט ו' על ו' מערוגה ריב\"ב אומר כדי לקצור ולשנות מה קצירה כדרך הקוצרין או אפי' כל שהוא מן מה דכתיב שלא מלא כפו קוצר הדא אמרת קצירה כדרך הקוצרין פי' שנאמר להלן רובע (דתניא) [דתנן] פ\"ב דכלאים (מ\"י) ובתבואה בית רובע ותנן (שם מ\"א) כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט: ",
+                "<b>סאתים </b>כדתנן (לקמן פ\"ו מ\"ו) עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. ור\"ט יליף מערוגה כדתנן (כלאים פ\"ג מ\"א) ערוגה שהיא ו' על ו' זורעין לתוכה ה' זרעונין: מה קצירה בעיא היא זו ופשיט כדרך הקוצרים: ",
+                "<b>קרקע כ\"ש חייבת בפאה.</b> דשדך כל דהו משמע ול\"ל גזירה שוה דשדך: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ז'). הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור ר\"ח בשם ר' פנחס תיפתר שהיה שם שבולת אח' [נ\"א קלח] ובו ה' שבולים: ",
+                "<b>ובבכורים. </b>כתב בהו אדמתך ובשילהי פ' לא יחפור (בבא בתרא כז:) מוקי לה בחטה אבל אילן בעי י\"ו אמה סביב ואע\"ג דחטה נמי יניקתה ג' טפחים מדמרחקינן הזרעים מן הכותל ג' טפחים כדתנן ב\"ב (דף יז) וכדמוכחא ההיא דערוגה ו' על ו' (כלאים פ\"ג מ\"א) הא נמי כל שהוא קרינא לה אבל לפירוש זה דחק בחנם הירושל' לאוקמה [בקלח אחד] ובה חמש שבולים. ושמא נאמר אע\"פ שיונקת לצדדין אין עיקר יניקתה אלא כנגדה ויש ספרים שכתוב בה בפרק לא יחפור ובוידוי. ופירש רש\"י דלא גרסי' ליה דאין וידוי אלא במעשר והוא אינו תלוי בקרקע ובירושלמי (שם) איכא פלוגתא דאמוראי: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). תני והראיון ר' יוסי בשם ר\"י מי שאין לו קרקע פטור מן הראיון ר' מונא בעי ולמה לננן [פי' לית אנן] אמרי' מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי. ר' יוסי בשם ר' יהושע ב\"ל מי שאין לו קרקע פטור מן הראיה מאי טעמא ולא יחמוד איש את ארצך: ",
+                "<b>ולכתוב עליה פרוזבול.</b> בפרק בתרא דשביעית (מ\"ו) תנן אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ותנן (שם מ\"ג) הלל התקין פרוזבול שראה שנמנעים העם מלהלוות זה לזה משום שמיטה דמשמטת את המלוה ותיקן הלל שיהא מוסר שטרותיו לבית דין וכתבי ליה ב\"ד פרוזבול וזה גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדים ותו לא משמט וכשיש ללוה קרקע חשוב כגבוי בבית דין דמי ולא קרינא ביה ולא יגוש ואמרינן בגיטין (דף לז.) דלא תיקן הלל אלא בשביעית בזמן הזה: ",
+                "<b>ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה.</b> ובגמרא (דקדושין כו.) יליף לה התם מקראי ואייתי נמי התם מתניתין דהכא למיפשט מיניה דלא בעינן צבורין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכיב מרע.</b> בירושלמי (שם) משמע דאין נחשב ש\"מ עד לאחר שלשה ימים אא\"כ קפץ עליו החולי: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). אי זהו שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובין נכנסין אצלו מיד והרחוקים נכנסין לאחר ג' ימים אם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין אצלו מיד: ",
+                "<b>שייר קרקע כל שהוא.</b> פלוגתא היא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ.) דהא קרקע לאו דווקא וה\"ה מטלטלי וכל שהוא לאו דווקא אלא כדי פרנסתו ולא איתפרש שיעור פרנסתו בכמה ואם פרנסת עצמו דווקא או דלמא בעינן נמי פרנסת בניו ובנותיו וכל הסמוכין על שולחנו (יא): ",
+                "<b>מתנתו מתנה.</b> ואפי' עמד אינו חוזר ובקנין איירי דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין כדאיתא בב\"ב (דף קנא) (יב) ואפילו הכי אם לא שייר אין מתנתו מתנה ואם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה כדאמרינן בב\"ב (שם) (יג) והא דאמר רב התם (שם דף קנב) מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין רב אמר ארכבה אתרי ריכשי היינו דווקא משום דכתב הקנין בתוך השטר כדפרשי' בר\"פ אע\"פ שאמרו (נה:) ושם הארכנו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא בן חורין.</b> אע\"פ דלא כתב ליה עצמך ונכסיי קנויין לך אלא כתב כל נכסיי נתונין לפלוני עבדי קנה העבד בכל הנכסים ונתן לו את עצמו והאי דקאמר עבדי היינו עבדי שהיה כבר כדאמר גיטין (דף מב.): ",
+                "<b>שייר קרקע כל שהוא.</b> קרקע לאו דווקא כדאמרי' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ:) דעשו מטלטלין שיור אצל העבד: ",
+                "<b>לא יצא בן חורין.</b> בפרק מי שמת (שם) פירש רבינו שמואל משום דתלינן שמא לעבד גופיה קא חשיב ליה קרקע משום דאיתקיש לקרקעות או מטלטלין משום דמטלטלי הוא ולא יתכן דבתוספתא קתני במילתיה דרבי שמעון חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלונית יצא בן חורין משמע בהכי פליגי דלת\"ק לא יצא. אלא היינו טעמא דאי יש לו נכסים הרבה אמרינן כיון דנחת לשיורא לדידיה נמי שייר וכי אמר כל נכסיי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קא אתי ולא שחרריה ואפילו אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר מ\"מ לא יצא לחירות אי משום דל\"ל פלגינן דבורא אי משום דלאו כרות גיטא הוא כדקאמר בפרק קמא דגיטין (דף ט.) שעל ידי כל נכסיי יש לו להשתחרר והוא שלא שייר בו: ",
+                "<b>לעולם הוא בן חורין.</b> בפרק קמא דגיטין (שם) רוצה לדקדק מכאן דר\"ש אית ליה פלגינן דבורא דמשמע לעולם אפילו אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה כדקא תני בתוספתא דלא אפשר לקיים כל נכסיי אשאר נכסיו אלא אעצמו אפ\"ה קנה עצמו בן תורין דפלגינן דבורא ומהאי נמי דייקינן דלר\"מ לא פלגינן דבורא דלא שייך טעמא דנחת לשיורא אלא היכא דיש לו נכסים אחרים דאמרינן מדשייר אותה העיר שייר נמי העבד וכל נכסיי אשאר נכסים קאי אבל כשאין לו אלא אותה העיר מאיזה טעם יאמר ר\"מ לא יצא בן חורין הא מה נפשך כל נכסיי אעבד קאי אלא ודאי משום דלא פלגינן דבורא: ",
+                "<b>חוץ מאחד מריבוא שבהן.</b> דאין העבד נחשב בעיניו אלא כאחד מריבוא: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא. הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין אם שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר\"ש אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתתי לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן לא אמר כלום חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלונית אע\"פ שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר זכה העבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין וכשנאמרו דבריו לפני רבי יוסי אמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים פירוש זכה בנכסים אם יש שם נכסים וקנה עצמו בן חורין בכל ענין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במחובר לקרקע.</b> דגבי קציר כתיב תעזוב דמשמע שיניח לפניהם תבואה בקשיה: ",
+                "<b>דלית. </b>גפן גדולה המודלית ע\"ג עצים או על גבי אילנות אחרים: ",
+                "<b>מוריד ומחלק.</b> דהני שיש סכנה בעלייתם מצות פאה בתלוש ובירושלמי דריש לה מקרא וכן בת\"כ בפ' קדושים: ",
+                "<b>חליקי אגוזים.</b> אילן של אגוזים ופי' בערוך דקרי ליה חליקי לפי שהוא חלק שאין לו לא קשרים ולא ענפים: ",
+                "<b>אפילו צ\"ט.</b> ארישא קאי דבמחובר ואם יש כאן ק' עניים וצ\"ט מהם אומרים לבעל הבית שיקצור הכל ויחלק להם הפאה ויש אחד שאינו רוצה אין שומעין להם אלא ירוצו ויבוזו ובדלית שמצותה בתלוש איפכא דשומעין ליחיד הרוצה ליחלק: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א'). כתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע יכול אפילו בדלית ובדקל ת\"ל קציר מה קציר מיוחד שהקטן מושל בהם כגדול יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהן כגדול ואית דבעיא משמעיניה מן הדא תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשיה תלתן בעמיר תמרים במכבדות יכול בדלית ובדקל כן ת\"ל אותם מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שאינם של סכנה ומוציא אני את אלו שהם של סכנה פירוש תמרים במכבדות אין סכנה בלקיטתן שאינן בראשו של דקל ומבעיא ליה בירושלמי בדלית ובדקל היכא קורא שם פאה אם למעלה או למטה בתלוש והוצאה משל מי ור\"ל דאם קורא שם פאה למעלה הוצאה משל עניים ואם קורא שם למטה הוצאה משל בעל הבית ומסיק שאפי' תאמר קורא שם פאה למעלה הטריחו על בעל הבית שתהא הוצאה שלו מפני הסכנה תניא בת\"כ בפרשת קדושים תעזוב הנח לפניהם והם יבוזו אפילו צ\"ט אומרים לחלק ואחד לבזבז אפילו בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעין שאומר כהלכה יכול בדלית ובדקל כן ת\"ל אותם אפי' צ\"ט אומרים לבזבז ואחד אומר לחלק אפי' זקן אפי' חולה לזה שומעין שאומר כהלכה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). בעל הבית שקרא שם פאה וכילה קורא אני עליו לא תכלה פאת שדך בקצרך [לא קרא שם פאה וכילה קורא אני עליו לא תכלה פאת שדך בקצרך] התנו ביניהן אפילו כן אין שומעין לו בעל הבית מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו ר' שמואל בר אבודימא בעי כילה שדהו אתמר חזרה פאה לעמרים אפי' כן בעל הבית מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו פי' שקרא שם וכילה שלא כדין עשה שהיה לו להניח לעניים לבזבז במחובר ואף על פי שעבר בלאו [לא] נשתנה דינו וקורא אני עליו לא תכלה דכתיב בסיפא דקרא תעזוב דמוכח שדינם לבזבז ולא לחלק כמו שדרשנו למעלה לנתינה במחובר ולא מיבעיא כשקרא שם במחובר וכילה אלא אפי' לא קרא שם נמי כך דינו דבין כך ובין כך קורא אני עליו לא תכלה ותעזוב אלא שהעניים התנו ביניהן ושמא ע\"פ ב\"ד עשו תנאי זה דאי בעל הבית אין שומעין לו לעוות עני האומר לבוז אלא בעל הבית מחלק בידו לכולם בשוה. שלא יראה לעני מודעתו מלשון הלא בועז מודעתנו כלומר הידוע וניכר לו וישליך לפניו רבי שמואל בר אבודימא בעי כלומר מילתא דפשיטא לן מיבעיא ליה לר\"ש בר אבודימא כילה את שדהו אתמר חזרה פאה לעמרים כי ההיא דתניא בריש הגוזל קמא (בבא קמא דף צד.) מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים אפי' כן בעל הבית מחלק כלומר אע\"פ שחזרה פאה לעמרים להיות דינה לבזבז כמו הקמה אמרי' דאפ\"ה מחלק שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נטל אחד מן העניים מקצת הפאה.</b> שליקט כבר וזרק לו על השאר כדי לקנות אין לו בה כלום אבל מה שליקט לא הפסיד ובתוספתא ובירושלמי (הל' ב') תנו בשם ר\"מ קונסין אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר: ",
+                "<b>נפל לו עליה.</b> בפרקשנים אוחזין (בבא מציעא דף י'.) פריך מהכא לר\"ל דאמר ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ומשני בשדה דבעל הבית לא תקינו לו רבנן ועוד משני כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני: ",
+                "<b>בירושלמי </b>(שם) מייתי הא דתני רבי חייא שנים שהיו מתכסין על העומר ובא עני אחר וחטפו זכה בו ושמא היינו נמי נפילה והתם משני כולהו בשלא אמר יזכו לי ארבע אמות ובגמרא שלנו לא קאי דפריך אי תקינו להו רבנן כי לא אמר מאי הוי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבעיות. </b>בירושלמי (שם) מפרש מלשון נבעו מצפוניו תרגום איתגליין מטמרוהי (עובדי' א) שהבעל הבית מתגלה ונראה לתוך שדהו כדי שיקחו העניים פאה: ",
+                "<b>בשחר. </b>מפרש בירושלמי (שם) מפני המניקות שבניהן ישנים בשחר ופנויות ללקט פאה: ",
+                "<b>בחצות. </b>מפני התינוקות שדרכן לצאת בחצות והולכין ללקט פאה ובשחרית ומנחה ישנים: ",
+                "<b>ובמנחה. </b>מפני הנמושות בריש אלו מציאות (בבא מציעא דף כא:) אמרי' מאי נמושות סבי דאזלי אתיגרא מלשון מחזיק בפלך תרגום בתגרין (שמואל ב ג׳:כ״ט): ",
+                "<b>שלא יפחתו.</b> משלש עתים הללו: ",
+                "<b>של בית נמר.</b> דכתיב את בית נמרה (במדבר ל״ב:ל״ו): ",
+                "<b>על החבל.</b> קושרין חבל בצד הקמה וקוצרין והולכין עד שיכלה החבל ומניחין פאה לכל החבל וחוזרין וקושרין ומניחין פאה והיינו מכל אומן ואומן כלומר מכל שורה ושורה ואמרי' בירושלמי (שם) שעל זה מזכירין אותן לשבח אבל מזכירין אותן לגנאי שלא היו נותנין אלא א' ממאה דהא תנן לא יפחות מששים: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחר כך נתגייר פטור [וכו'] ומן הפאה.</b> כדתניא בתורת כהנים בפרשת קדושים ובקצרכם פרט לשקצרוה נכרים מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח\"כ נתגייר פטור והאי קרא גבי פאה ולקט כתיב ודרשינן נמי בספרי מקרא דכתיב גבי שכחה בסוף פרשת כי תצא כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר פרט לשקצרוהו נכרים מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח\"כ נתגייר פטור. ובירושלמי (הל' ג) דריש מקרא אחרינא: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) יאות א\"ר יודה מאי טעמא דרבנן. ר' יוסי בשם רב רבי חזקיה רב יהודה בשם שמואל כתיב ושכחת עומר בשדה זו שכחת קמה. את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עמרים את שאין לו שכחת קמה אין לו שכחת עמרים פי' דדרשינן בספרי בס\"פ כי תצא בשדה לרבות שכחת קמה הלכך זה שהיה נכרי בשעת קצירה פטור בשעת עימור אף על פי שנתגייר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש קמה ופדה עומרים פטורה.</b> דמקרא דממעטינן קציר נכרי ממעטינן נמי קציר הקדש דלאו קצירך הוא ולענין שכחה הוו פליגי ר' יהודה ורבנן כי היכי דפליגי בגר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן.</b> שפדאן קודם מירוח: ",
+                "<b>וגמרן הגזבר.</b> שמירחן בכרי דמירוח הקדש פוטר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי אליעזר אומר זכה לו.</b> בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא ד' ט':) אמרינן אמר עולא מחלוקת מעשיר לעני דר' אליעזר סבר אמרי' תרי מיגו מיגו דאי בעי מפקיר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ורבנן סברי חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרינן. אבל מעני לעני דברי הכל זכה. ורב נחמן אמר מעני לעני מחלוקת. ובפ\"ק דגיטין (יא.) מפרש טעמא דרבנן משום לא תלקט לעני ור\"א מוקי ליה להזהיר עני על שלו. ובפרק שנים אוחזין (שם) פי' בקונטרס דמי שליקט את הפאה באדם בעלמא איירי שאינו בעל השדה דאי בעל השדה לא אמר ר' אליעזר זכה לו דליכא למימר מיגו דזכי לנפשיה דאפי' הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדהו כדאמרי' לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו וקשה לפירושו מהא דתנן לקמן בפרק ה' (משנה ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו. אמר ר' אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו. ואמרינן עלה בירושלמי (הל' ב) ר' אבהו בשם ר' יוחנן מחלפא שיטתיה דר' אליעזר תמן הוא אומר זכה לו וכאן הוא אומר כן. ומסיק דלדבריהם קאמר להו משמע בהדיא דבעל השדה גופיה יכול לזכות בשביל עני: ",
+                "<b>אלא אם כן הפקיר.</b> למאן דאמר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר מוקי לה בסוף השולח גט (ד' מז.) דלקטינהו ישראל וטעמא דהפקיר הא לא הפקיר לא. ולמאן דאמר יש קנין מוקי לה בשדה דישראל ולקטינהו נכרי. וכי תימא הא מפקרי וקיימי. כי אפקרינהו אדעתא דישראל מפקרי אדעתא דנכרי לא מפקרי. ובירושל' יש שיטה אחרת: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ה) ר' חזקיה ר' ירמיה בשם רבי יוחנן כמאן דאמר יש לנכרי קנין בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר. ברם כמאן דאמר אין לנכרי קנין בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר אפי' הפקירו חייב. ר' יוסי בשם ר' יוחנן כמאן דאמר אין לנכרי קנין בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר. ברם כמאן דאמר יש לנכרי קנין בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר קל הקלו חכמים בליקוטים. ר' אליעזר שאל ואין לו קנין נכסים. ומסיק בירוש' דר' אליעזר אכולהו שאל בין לר' ירמיה בשם ר' יוחנן בין לר' יוסי בשם ר' יוחנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנושר.</b> כלומר שבלים הנופלים: ",
+                "<b>תלש מלא קומצו.</b> דרך התולש לקמץ את ידו: ",
+                "<b>הכהו קוץ ונפל מידו.</b> כל היכא דנושר מחמת אונס ממעט ליה בתורת כהנים בפ' קדושים דתניא ולקט קצירך לא תלקט ולא לקט קיטוף לקט קצירך אין לקט אלא מחמת הקציר מכאן אמרו היה קוצר וקצר מלא ידו תלש מלא קמצו הכהו קוץ עקצו עקרב ונבעת ונפל מידו על הארץ הרי של בעה\"ב: ",
+                "<b>תוך היד.</b> אנשר קאי כלומר תוך היד ונשר דהנושר מתוך היד ומתוך המגל לעניים. אבל הנושר מאחר היד ומאחר המגל לבעל הבית דאינו בדרך קצירה: ",
+                "<b>ראש היד.</b> כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו הנושר משם וכן הנושר מראש המגל: ",
+                "<b>ר' ישמעאל אומר לעניים.</b> דמדמי ליה לתוך היד ולתוך המגל: ",
+                "<b>ר' עקיבא אומר לבעל הבית.</b> דמדמי ליה לאחר היד ולאחר המגל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חורי נמלים.</b> בסוף הזרוע (חולין קלג.) מייתי לה דרך הנמלים להכניס תבואה בחוריהן כדכתיב (משלי ו׳:ח׳) אגרה בקציר מאכלה: ",
+                "<b>שבתוך הקמה.</b> חורים שבתוך הקמה עד שלא התחילו לקצור: ",
+                "<b>של אחר הקוצרים.</b> כלומר לאחר שהתחילו לקצור שמא הביאו שם הנמלים מן הלקט הלכך העליונים כלומר חטים העליונים שבחורים או שבולים העליונים לעניים דיש שם לקט אבל חטים התחתונים לבעל הבית דמן הקמה היה. ויש לברר הדבר כדמפרש בירושלמי (הל' ה') רב יהודה בשם שמואל העליונים לעניים בלבנים. והתחתונים לבעל הבית בירוקים. שכשהתבואה יבישה ומתלבנת קוצרים אותה: ",
+                "<b>שספק לקט לקט.</b> מפרש בירושלמי (שם) טעמא דר' מאיר משום דאי אפשר לגורן בלא ירוקים בתורת כהנים בפ' קדושים תניא מנין שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה ת\"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה וכל חד וחד נפיק לן ומזכיר התנא שלשתם אע\"ג דלא נפקי מחד קרא שכך דרכו של תנא כדאשכחן נמי התם גבי פרט לשקצרוהו נכרים:",
+                "<b> ירושלמי </b>(שם) ומנין שספק לקט לקט ר' ישמעאל בר נחמני בשם ר' יהונתן עני ורש הצדיקו (תהלים פב) הצדיקהו במתנותיו. ריש לקיש אמר בשם בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו (שמות כ״ג:ו׳) בריבו אין אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו. א\"ר יוחנן ומה היא מה ששנה לנו רבי תעזוב (ויקרא יט) הנח לפניהם משלך א\"ר לא כתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה (דברים כ״ד:י״ט) בין דידך בין דידיה הב ליה. פי' ר' יוחנן מייתי קרא דתורת כהנים ורבי מייתי קרא דסיפרי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>גדיש שלא לוקט תחתיו.</b> אסף העמרים למקום אחד בתוך השדה ועדיין לא ליקטו שם העניים את הלקט: ",
+                "<b>כל הנוגעות בארץ לעניים.</b> הא דלא אמר הכא כמו בסיפא מפרש בירוש' (הל' א) דקנסוהו רבנן משום שהגדיש על הלקט. ואפי' הגדיש חטים על גבי לקט של שעורים פטור מן המעשרות: ",
+                "<b>שפזרה את העמרים.</b> על גבי הלקט: ",
+                "<b>כדי נפילה.</b> מפרש בפרק המקבל (בבא מציעא קה:) ארבעה קבין נפילה לכור זרע ואין כדי נפילה דר' יהודה דמתני' דהתם גבי מקבל שדה מחבירו ולא עשתה כמו כדי נפילה דהכא דכדי נפילה דהתם כדי זריעה מלשון עד שיזרע חטה ושעורה במפולת יד וכדי נפילה דהכא שיעור לקט שרגיל להיות כלומר שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה דהיינו ארבעת קבין לכור זרע. ולא בא רשב\"ג לחדש דברי ת\"ק אלא כלומר אין הדבר צריך אומד שכבר קצוב נפילה ועומד: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) הכא את אמר אומדין אותה כמה לקט ראויה היא לעשות ונותן לעניים וכה את אמר כל הנוגעות בארץ הרי הם של עניים. ר' אבהו בשם רבי יוחנן קנס קנסו בו שגדש ע\"ג ליקטן של עניים. עד כדון מזיד אפילו שוגג אפי' כריכות אפילו חטים על גבי שעורים אפי' גדשו אחרים חוץ מדעתו אפי' קרא לעניים ולא באו רבי אמי בשם ריש לקיש דב\"ש היא דאמרי הבקר לעניים הבקר. א\"ר יוסי שמענו שהוא פטור ממעשרות שהבקר בית דין הבקר דכתיב (עזרא י) כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה מנין שהוא פטור מן המעשרות. ר' יוחנן בר יצחק בר אחא שמע לה מן הדא אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עיברוה הרי זה מעוברת בחדש אחד שהוא מוסיף לא פטור מן המעשרות הוא. פירוש דבית שמאי היא כלוגתא לקמן בפרק ו' (מ\"א) אבל לבית הלל לא הוה קנסינן ליה משום דמדאורייתא חייב במעשר והעני נוהג בו דין לקט רבי יוסי סבר דאפי' לב\"ה פטור משום הפקר ב\"ד כדדריש מקרא דיחרם כל רכושו ור' יוחנן מייתי ראיה מב\"ד שעיברו את השנה שלא כדין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבולת שבקציר.</b> בקצירתו שייר שבולת אחת שלא קצר וראש אותה שבולת מגיע לקמה ושכחה ולא קצרה אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית שהקמה מצילתה כדתנן לקמן בפ\"ו (מ\"ח) שהקמה מצלת את הקמה דאמרי' בירושלמי (הל' ב) אי זו היא קמה שמצלת את הקמה אמר רבי יוחנן כהדה דתניני שבולת שבקציר וראשה מגיע עד הקמה אמר ר' יוסי שיהא הקציר סובבה ובסיפרי נפקא לן מקרא דתניא בסיפרי בפרשת כי תצא לא תשוב לקחתו מכאן אמר ר' ישמעאל שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה כו': ",
+                "<b>מעשר שבולת אחת ונותן לו.</b> לפי שחייב ליתן לו דבר מתוקן כמו שהיתה שבולת של לקט דפטורה מן המעשרות ואע\"פ שעדיין לא נתמרחה חל שם מעשר עליו כי ההיא דאשכחן בפ' כל שעה (פסחים דף לה:) ובכמה דוכתין דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים. ומה שאין מזכיר כאן תרומה גדולה לאו משום דמיפטר מחמת שהקדימו בשבלים דהא דאמרי' התם פטור מתרומה גדולה היינו המעשר כדדריש התם מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר אבל החולין [שלא] נתרמה שהופרש מהן המעשר חייבין בת\"ג ועוד דוקא נקט הקדימו דהיינו שעבר והקדים מעשר לתרומה אבל במצוותו מפריש ת\"ג ואח\"כ מעשר בין קודם מירוח בין לאחר מירוח: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) כיצד הוא עושה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא זה הרי יפה ואם לאו הרי המעשרות קבועין בזו ונותן לו את הראשונה וחש לומר שמא אותה שקבע בה מעשרות שמא לקט הוא א\"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט זה הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועין בזו ונותן לו אחת מהן פי' הראשונה שאמר עליה אם לקט היא ופריך ושמא אותה שקבע בה מעשרות דהיינו אותה שעיכב לקט היא ואין המעשרו' קבועין בה ונמצא העני אוכל טבלים ומשני רבי יונה דמביא שתי שבלים מלבד אותה שנותן לעני וקובע המעשרות על אחת מהן ואומר על הראשונה אם לקט היא יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועין על השניה ואח\"כ אומר על השניה דאם היא של לקט הרי מעשרות הראשונה קבועין על השלישית והשתא יש כאן שתי שבלים ולא ידעינן בהי מינייהו המעשרות קבועין ואין יכול ליתן לעני אלא הראשונה והא דנקט ונותן לו אחת מהן לא חש לומר ונותן לו הראשונה הואיל וכבר פירש מעיקרא והכי קאמר ונותן לו אחת מהן כלומר אחת מהן יקח עליה ויתן לעני. וכשבא לעשות תקנה לגדיש אי אפשר לעשר מיניה וביה דשמא שבולת של לקט מעורב בו ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור למ\"ד אין בילה בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ג:) וצריך לבקש פרנסה ממקום אחר לעשר על הגדיש חוץ מעל שבולת אחת משום ספק שבולת של לקט דלא ידעינן אם היא באותן שבולים שלקט או בגדיש. ואח\"כ עומד ומתנה אם השבולת של לקט בגדיש הרי יפה ואם אינה בגדיש אותה שבולת שלא עישר עליה ממקום אחר מעשרותיה יהו קבועים באחת מאלו השתים. ונמצא השתא על אלו השתים מספק שלש מעשרות בכל אחת ואחת ושלש תרומות שני מעשרות ושתי תרומות של שני שבלים ותרומה ומעשר של עצמה בין ממעשר ראשון בין ממעשר שני או ממעשר עני דנמצאו בכל אחת ואחת שלש תרומות וששה מעשרות לפי מה שפירשנו לעיל דמפריש בשבלין לא מיפטר מת\"ג אלא המעשר לבדו אם הקדימו לתרומה דהא יש בה מספק מעשרות של שבולת שנתן לעני ומעשרות כל אחת בחברתה ומעשרות של עצמה דשמא שלשתן אינן של לקט שנשאר הלקט בגדיש. וקצת תימה כל טורח זה למה שצריך להביא שתי שבלים מלבד שבולת שנותן לעני ולהתנות כמה תנאים והלא כיון דלבסוף יהא זקוק לבקש לו פרנסה ממקום אחר בענין שאפשר לעשות תקנה לגדיש כדפרישית א\"כ מתחלתו יעשה כן ויעשר ממקום אחר על כל הגדיש חוץ מעל שבולת אחת של לקט שנתערבה עמו. וי\"ל דבשעת הקציר אין כל כך פרנסה מזומנת ועוד שהיה צריך להביא כאן כדי לעשר ולתרום מן המוקף וגם אי אפשר לכוין מעשרותיו בשבלים שלא ירבה במעשרות ואי אפשר לעשר מאומד והעניים באים כל שעה ושעה בשדה ליקח הלקט ואין יכולין להמתין על זה לפיכך לוקח לאלתר שלשה שבלים ומתנה עליהן ונותן לעני את האחד מיד. ואם היתה מזומנת לו שבולת אחת של ודאי טבל לא היה צריך להביא שלש אלא מביא אחת מן הגדיש ואומר אם של לקט היא הרי יפה ואם לאו מעשרותיה קבועים בשל ודאי טבל וכן כשיבוא לתקן כל הגדיש ומעשר עליה ממקום אחר חוץ משבולת אחת שבה מתנה דאם יש שם שבולת של לקט הרי יפה ואם לאו מעשרות השבולת יהו קבועין בשבולת של ודאי טבל ונמצא דליכא שום ספק על אותה שבולת ושמא הכי נמי קאמר ר' יונה שתי שבלים שתהא אחת מהן של ודאי טבל כן צריך ליישב דברי ר' יונה: ",
+                "<b>שלא בא לרשותו.</b> מפרש בירושלמי (שם) ר' אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה הא אמר ר' אליעזר בפירקין דלעיל זכה לו ובפ\"ק דגיטין (דף יא:) ובפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף ט:) מייתי לה וטעמייהו דרבנן כדאמרינן בירושלמי רבי אבהו בשם ריש לקיש דרבי יוסי היא דתנן שרבי יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ורבי מאיר מחייב משנה היא בבכורות פרק שני ואמרי' התם (דף יח:) טעמא דר' יוסי דעשו את שאינו זוכה כזוכה: ",
+                "<b>ירושלמי</b> (שם) ר' אבהו בשם ר' יוחנן מחלפה שיטתיה דר\"א תמן הוא אומר זכה לו וכאן הוא אומר כן כשיטתן השיבם כשיטתכם שאתם אומרים דלא זכה לו ע\"י חליפין איך העני זה מחליף דבר שלא בא לרשותו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בטופה.</b> מלשון משקה טופח אל ירביץ שדהו כל כך שיהא משקה טופח בה משום דמזיק לעניים הבאים בשביל הלקט וחכמים מתירין ושמין הפסד העניים ובעה\"ב משלם לעניי אותה העיר ולר\"מ דאמר אין מגלגלין שמין לבעה\"ב בהפסדו כמו שפירושו מוכיח בירושלמי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני היה.</b> ופטור מלשלם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלו פטור.</b> מן המעשר דהיינו מה שנתן לו העני דהוא של לקט שכחה ופאה דפטור מן המעשר ושל עניים חייב דהיינו מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו דחייב במעשר וקודם שיתן לעני חייב לעשר כדאשכחן לעיל (מ\"ב) גבי שבולת שנתערבה: ",
+                "<b>שנים שקבלו.</b> והם עניים ונעשים כבעל הבית כדאמרינן בפרק קמא דגיטין (דף יב.) להזהיר עני על שלו ודווקא על חלקו נעשה כבעל הבית ולא על של חבירו לפיכך מותרין ליתן זה לזה: ",
+                "<b>שקיבלו. </b>ממנו למחצה שזכה במחובר אבל כי אמר ליה מה שאתה קוצר אין לו חלק אלא בתלוש וחיוב דלקט שכחה ופאה על בעל השדה ואע\"פ ששכחת עמרים בתלוש בשעת עימור ושמעינן ליה לרבי יהודה בפירקין דלעיל (מ\"ו). גבי גר דאע\"פ דאין לו שכחה בקמה יש לו שכחה בעומרים מ\"מ פטר כאן דלא קרינא ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לר\"י (לעיל פ\"ד מ\"ו) היינו משום דקרינא ביה שדך מידי דהוה אמכר קמה ושייר שדה דאסור בלקט שכחה ופאה כמו שאפרשנו בסמוך מ\"מ מהאי טעמא לא מחייבינן גר בלקט מאחר דעיקרו במחובר: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד) תני אב ובנו איש וקרובו שני אחים שני שותפין פודין זה לזה מעשר שני ונותנין זה לזה מעשר עני אמר ר' יודא תבא מארה למי שנותן פאה לאביו ומעשר עני אמרו מנין אם היו שניהם עניים פי' פודין מעשר שני זה לזה בלא חומש משום דכתיב (ויקרא כג) אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו על מעשר שלו מוסיף חומש ולא על מעשר שני של חברו. אם היו שניהם עניים אב ובנו דקאמר ת\"ק בשניהם עניים:"
+            ],
+            [
+                "<b>והמוכר. </b>הוא מותר בלקט ירו' (הל' ה) מתני' בשמכר לו שדה וקמתה אבל מכר לו קמה ושייר לו שדה אצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך: ",
+                "<b>על מנת שילקט בנו אחריו.</b> והא דתניא בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י\"ב.) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו התם בסתם אבל הכא דהתנה פוחת לו הפועל משכרו בשביל בנו שמלקט אחריו: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) בעל הבית שעשה כן הרי זה גוזל את העניים פועל שעשה כן גוזל לבעל הבית ולעניים פירוש בעה\"ב מוכר חלקו של עניים שהפועל מנכה לו משכרו והפועל מוציא לבנו יותר מדין לקט לפיכך קרי ליה גוזל בעה\"ב ולעניים: ",
+                "<b>גבול עולים.</b> ירושל' (שם) רבי ירמיה ורב יוסף חד אמר אלו יוצאי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהם לסמיא צווחי סגי נהיר פי' עולים דרשו בלשון עליה וקרי ליה ליורד מנכסיו עולים בל' כבוד כמו שמכנים לסומא סגי נהור בלשון כבוד:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא שכחו בעל הבית.</b> וכגון דבעל הבית בשדה דקאי גביה דליזכי ביה אבל אי הוה בעל הבית בעיר הוי שכחה אע\"ג דלא שכחו בעל הבית כדאיתא בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י\"א.): ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ז) עומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה\"ב אינו שכחה דכתיב (דברים כ״ד:י״ט) קצירך ושכחת שכחו בעה\"ב ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה דכתיב (שם) כי תקצור ושכחת ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון אומר אפי' אחרים שעברו וראו עומר ששכחו פועלים ולא שכחו בעה\"ב אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם הי' עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלי' שכחו עומרים שבמקו' פלוני ושכחוהו [אינו שכחה] הי' עומד בשדה ואמר הפועלים שכחו עומרים שבמקום פלוני ושכחוהו ה\"ז שכחה שנ' (שם) בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת פי' קצירך ושכחת משמע שבעל הקציר ישכח דהיינו בעל הבית וכי תקצור ושכחת משמע דהקוצר ישכח דהיינו פועלים עד שישכחוהו כל אדם בכל הספרים כתוב במילתיה דר' שמעון ולא שכחו בעה\"ב וצריך לומר דבשלא שכחו בעל הבית אז בעי שיהא שכוח מכל אדם ואי אפשר לומר דגרסינן ושכחו בעל הבית דאי בעומד בעיר הא אמר ר' שמעון בסיפא דלא הוי שכתה ואי בעומד בשדה אפי' לא שכחו בעל הבית חשיב ליה שכחה בסיפא שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת קסבר ר' שמעון דגזירת הכתוב הוא כי קושיא דמקשינן בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף יא.) ודילמא גזירת הכתוב הוא דבשדה הוי שכחה בעיר לא הוי שכחה ולית ליה דאמר רב אשי התם אמר קרא (שם) יהיה לרבות שכחת העיר: ",
+                "<b>עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש.</b> בספרי בפ' כי תצא זו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים בשדך לרבות את הטמונים ובריש עגלה ערופה מפרש טעמייהו במס' סוטה (דף מה.): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעמר לכובעות.</b> לעשות מהם כובע לראש כדאשכחן שהיו עושים עטרות שבולים: ",
+                "<b>ירו' </b>(שם) ר' יונה אומר מן לעיל כמה דתימר וכובע נחושת על ראשו (שמואל א יז) לכומסו' מלרע כמה דתימא (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי לחררה גלגל לעמרים א\"ר יונה כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדך מה קציר שאין אחריו קציר אף עומר שאין אחריו עמור פי' מן לעיל למעלה מראשו כדפרישית מן לרע למטה מן הראש שאין נראה כלל כדבר הכמוס וי\"מ כובעות ראשי שבולים כומסות תחתיו של שבולים גלגל ל' גלגול עיסה והיינו דקתני חררה כמו חררה ע\"ג גחלים פ\"ק דשבת (דף יט:) שהיא עוגה קטנה: ",
+                "<b>לעמרים. </b>לא עמרים להגדיש אלא עמרים קטנים לעשות מהן עוד עמרים אחרים להוליכן לגדיש כדתנן בתוספתא האוגד כריכות ועתיד לעומרן וכן אגודי השום ואגודות השום והבצלים אין להם שכחה וכל הני דמתני' כולהו עדיין סופו לעמר לעשות משנים אחד וטעמא כדדרשינן בירושלמי (שם) דומיא דקציר שאין אחריו קציר הכא נמי בעינן עימור שלא יהא אחריו עימור אלא משם ולגורן יש לו שכחה: ",
+                "<b>המעמר לגדיש.</b> דמשעימר הכל רוצה לעשות מהם גדיש יש לו שכחה אבל אם אחר כן רצה לעשות מן הגדיש גורן אין לו שכחה כדקא תני זה הכלל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבקר. </b> כמו הפקר דאם הפקיר לעניים ולא לעשירים פטור מן המעשר: ",
+                "<b>אינו הבקר.</b> וחייב במעשר ואפילו קדם עני וזכה לא עשה כלום כדמוכח בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל:) בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי בההוא גברא דהוי דרי פתכא דאופי ואפקריה רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא בר מההוא גברא ופריך עלה מי הוי הפקר כי האי גוונא ובירושלמי (הל' א) מפרש טעמייהו מקראי: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) ר' חייא בשם ר' יוחנן טעמייהו דב\"ש (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר מה ת\"ל תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים אמר ריש לקיש טעמייהו דב\"ה תשמטנה (שמות כג)מה ת\"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזו מה זו לעניים ולעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים מה מקיימין ב\"ה טעמייהו דב\"ש תעזוב אותם מיעוט זה לעניים ולא לעשירים אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים מה מקיימין ב\"ש טעמייהו דב\"ה תשמטנה ונטשתה מיעוט זה לעניים ולעשירים אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים א\"ר אבין לישן מתני' מסייע ליה לריש לקיש עד שיבקיר לעשירים כשמטה הבקיר לבהמה ולא לאדם לנכרים ולא לישראל לעשירים ולא לעניים (זה) [ד\"ה] אין הבקרו הבקר הבקיר לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לנכרים לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש על דעתיה דרבי יוחנן הבקרו הבקר על דעתיה דריש לקיש אין הבקרו הבקר אמר רבי לא בפירוש פליגי רבי יוחנן אמר הבקר ריש לקיש אמר אין הבקר פי' פאה ושמטה פטורין מן המעשר כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך דהא לוי עני נוטל פאה ובמכילתא בפרשת ואלה המשפטים יליף שביעית מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה הקיש אדם לחיה מה חיה אוכלת שלא מן המעושר אף אדם אוכל שלא מן המעושר וקסבר רבי יוחנן דבית שמאי ילפי מפאה וב\"ה אותם מיעוטא היא ולא צריכי למילף משמטה וריש לקיש סבר דמשמטה ילפי בית הלל וטעמייהו דבית שמאי דתשמטנה מיעוטא היא ולאו משום דילפי מפאה ולהכי קאמר רבי אבין דלישן דמתני' מסייעא לריש לקיש דקתני כשמטה אלמא משמטה ילפא ור' יוחנן סבר דכשמטה סימנא בעלמא נקטיה: ",
+                "<b>אין הבקרו הבקר.</b> ולא דמי לא לפאה ולא לשמטה על דעתיה דרבי יוחנן הבקרו הבקר ופטור מן המעשר אע\"ג דלא הוי כעין שמטה דבית הלל לאו משמטה ילפי אלא מדכתיב אותם דריש דבעינא אף לעשירים והא דקאמר לעניי אותה העיר לאו דוקא אלא כלומר לבני אותה העיר ואע\"פ שלכל הפקיר נקט לעניים משום דסתמא לפי שראה צורך עניים עשה לריש לקיש לא הוי הפקר לבית הלל דקסבר דבעי דומיא דשמטה וההיא דפ' אלו מציאות (בבא מציעא ל:) דמשמע מעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דאפי' הפקירה לכולי עלמא חוץ מחד גברא לא הוי הפקר התם רוצה ליישב דלא תיקשי לריש לקיש מילתיה דרבי ישמעאל בר' יוסי וסוגיא דהגמ' בסוף השולח (גיטין דף מז.) כריש לקיש גבי הא דקאמר רבה אין קנין לנכרי בא\"י להפקיע מיד מעשר דדייק לה ממתני' דהלקט והפאה של נכרי חייבין במעשר אא\"כ הפקיר ה\"ד אילימא דישראל ולקטינהו נכרי הא מיפקרי וקיימי אלא דנכרי ולקטינהו ישראל וטעמא דהפקיר הא לא הפקיר לא לעולם דישראל ולקטינהו נכרי וכדקאמרת הא מפקרי וקיימי נהי דמפקרי אדעתא דישראל אדעתא דנכרי מי מפקרו ומיהו י\"ל דהתם כמו הפקר בטעות הוא דלא הפקיר על דעת שיזכה בה כותי אבל אם הפקיר על דעת ישראל וזכה ישראל פטור מן המעשר אע\"פ שלא הפקיר לנכרי וההיא דבן בוהין פסחים (דף נז.) דנתן פאה לירק ומצאו אביו אמר להם בניי הניחו לי ואני אתן לכם כפלים במעושר ולא מפני שעיני צרה אלא מפני שאמרו חכמים אין פאה לירק והיה ירא שלא יאכלו בלא מעשר כדין פאה לב\"ה ניחא שאינו פטור עד שיפקיר אף לעשירים ואפילו לב\"ש הוי כמו הפקר בטעות דלא הפקיר אלא מפני ברית חיוב פיאה והא דקאמר בב\"ק (דף כח.) בעה\"ב שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה ג) לפטור מן המעשר כדאשכחן במפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו אפי' לב\"ה ניחא דראשונה מיד נפטרה כשהניחה לשם פאה דמשום דחזר וזכה בה לא נתחייבה וזאת נמי שנטלו לדעתו נטלוה ופטורה: ",
+                "<b>ב\"ש אומרים אינו שכחה.</b> בירושלמי (הל' א) מפרש טעמא דב\"ש שהוא יכול לחלקו עמרים של קב קב ולעשות ממנו שורה הואיל ועומרי השדה קטנים שאין בכל אחד וא' כי אם קב וכן עומרי השדה של ב' קבין וא' של ח' קבין וב\"ש לטעמייהו דאמרי בפרקין ג' לעניים וד' לבעה\"ב וב\"ה ל\"ל רואין:"
+            ],
+            [
+                "<b>גפה. </b>גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) וקשיא לב\"ש הגפה וגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין אינו שכחה וקשיא לב\"ה בקר וכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין שכחה פי' דבר שהוא מסויים מתוך הסברא היה נראה איפכא דדבר שהוא מסויים קשיא לב\"ה אמאי הוי שכחה דכיון שהוא במקום מסויים הרי הוא כאילו לא שכחו ודבר שאינו מסויים קשיא לב\"ש אמאי לא הוי שכחה ושמא טעות סופר יש בירושלמי: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא ובירושלמי א\"ר עילעא שאלתי את ר' יהושע באלו עומרים היו ב\"ש וב\"ה חולקין אמר בתורה הזאת על העומר סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו וכשבאתי ושאלתי את ר' אליעזר אמר לי מודים באלו שהן שכחה על מה נחלקו על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדר שב\"ש אומרים אינו שכחה מפני שזכה בה וב\"ה אומרים שכחה וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי אלעזר בן עזריה אמר לי הברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בחורב פי' ברית היא התורה כדכתיב ע\"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית: ",
+                "<b>בירושלמי </b>(שם) פריך אמאי לא תנינן גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל בעדיות הא דתנן בפ' האשה שנפלו לה נכסים משנתארסה בית שמאי אומרים תמכור ובית הלל אומרים לא תמכור (כתובות פ\"ח דף עח.) ומשני לא אתיא מתניתין אלא דבר שהוא חמור משני צדדין וקל משני צדדים ברם הכא הכל חמור מצד אחד וקל מצד אחד ופריך והתנן והעומר שהוא סמוך לגפה הרי הוא קל לבעה\"ב וחומר לעניים [א\"ל] שעדיין לא זכו בהן ופריך אף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר לבעל שעדיין לא זכה בהן [א\"ל] מכיון שקדשה לזכותה ולזכותו נפלו ומשנתינו לא מצאנו בעדיות אבל פלוגתא דהבקר לעניים ופלוגתא דעומר של ארבע קבין שנויים שם:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ראשי שורות.</b> אינו שכחה בין בתחלת שורה בין בסוף שורה: ",
+                "<b>העומר שכנגדו מוכיח.</b> לסוף שורה איצטריך כמו שאפרש: ",
+                "<b>מודים. </b>בית שמאי ובית הלל דלעיל בתוספתא ואליבא דרבי יהושע ודלא כרבי אליעזר: ",
+                "<b> תניא </b>בתוספתא העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו ע\"ג חבירו ושכח את שניהם התחתון שכחה והעליון אינו שכחה ר' שמעון אומר שניהן אינו שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו פי' נתנו ע\"ג חבירו ע\"ג עומר אחר שהיה רוצה להוליך שניהם לעיר אלא שלא החזיק בתחתון שזכה בו כשהחזיק בו ובסוטה בריש עגלה ערופה (סוטה דף מה.) גרסי' מפני שהוא צף ומפרש התם משום דכתיב בשדך דמשמע בארץ והתחתון מפני שהוא טמון ובעינן דומיא דקציר שהוא בגלוי ועוד מפרש התם טעמים אחרים דמפרשי' טעמא דזכה בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה פניו לצפון וזה פניו לדרום.</b> ונשאר עומר אחד באמצע השורה: ",
+                "<b>לאחריהם. </b>שהניחוהו זה וזה: ",
+                "<b>אינו שכחה.</b> לפי ששניהם סמכו זה על זה ושכחו ועוד בירושלמי (הל' ג) דריש מקרא דאין חשוב שכחה אלא ממקום שמתחיל ואילך דאם יש שם שורה של עומרים והתחיל לעמר בעומר השני או שלישי והניח ראש השורה שהיה בדעתו לקחת וחזר ושכח לא הוי שכחה: ",
+                "<b>יחיד שהתחיל מראש השורה.</b> כגון שיש כאן עשר שורות של עשר עשר עומרים מסודרים בשורות בין ממזרח למערב בין מצפון לדרום ובא היחיד והתחיל מראש השורה ראשון מצפון לדרום אם התחיל והעביר באותה השורה עומר אחד ושכחו הוי שכחה דהניחו לאחריו והוי בבל תשוב אבל אם שכח אחד או שנים בסוף השורה דהיינו לפניו דלא העבירם אלא חזר לו לשורה שניה לא הוי שכחה דכיון שלא העבירם לא קרינא ביה בל תשוב דמה שחזר לשורה שניה אין זה בל תשוב דכיון דשורותיהן יכולות להמנות ממזרח למערב והיינו דקתני לעיל העומר שכנגדו מוכיח עליו שלא ישכח דיכולות השורות ליחשב בענין אחר: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) מנין לראשי שורות א\"ר יונה כתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך [בשדך] ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות עומרים א\"ר יונה לא תשוב לקחתו ממקום שבאת לא תשוב לקחתו עד כדון (דאם) [וכו'] נילף ראשי שורות עומרים מראשי שורות קמה וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרים פי' מה שאתה קוצר ממקום שהתחלת לקצור יש בו דין שכחה למעוטי תחלת שורה שהניחה והתחיל אחריה ויש שכחה בקמה כמו בעומרים כדפרשי' בפ\"ד (מ\"ו) דמתרבי לה בספרי. עד כדון ראשי שורות קמה דהאי קרא גבי קמה כתיב. ממקום שבאת כשהעביר ושכח שייך ביה לא תשוב לאפוקי סוף שדה שלא בא לשם וכי תימא א\"כ מהאי טעמא נמי לא יהא שכחה [אם] שכח שנים בסוף שורה דזה וזה לא העביר לא דמי כלל דמ\"מ ראוי להעביר כולן חוץ מסוף שורה דאין עומר משם ולהלן והאי קרא גבי עמרים כתיב הרי למדנו מהני תרי קראי ראשי שורות קמה וסוף שורות עמרים והדר ילפי מהדדי כדמפרש רבי יונה ולא שייך למילף מהכא סוף שורה אלא בשורה יחידה או בשורה אחרונה דהיכא דיש שורות הרבה כשהניח סוף שורה ראשונה וחזר (לו שניה) לשניה הייתי מרבה מלא תשוב אי לאו משום דעומר שכנגדו מוכיח עליו שלא ישכח כדפרשינן: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא שדה שעומריה מעורבבין ועימר ושכח אחד מהם אינו שכחה עד שיגמור את כל סביביו והעומר שכנגדו מוכיח כיצד מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר עומרים ועימר אחד מהם צפון ודרום ושכחה הרי זה אין שכחה מפני שנידון מזרח ומערב. הרי זה אין שכחה גרסינן בירושלמי ובתוספתא כתב הרי זה שכחה וטעות סופר הוא: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) [עמר ממזרח למערב מהו שיעשה שכחה נשמיעיניה מן הדא] עמר את הראשון והשני והג' ושכח הרביעי אית תניי תני אם נטל החמישי הרי זה שכחה ואית תניי תני אם שהה ליטול החמישי הרי זה שכחה אמר ר' בון בר חייא מאן דאמר נטל את החמישי [כשיש שם ששי ומאן דאמר אם שהה ליטול החמישי כשאין שם ששי. ועד שלא נטל את החמישי] לא כבר נראה הרביעי לידון כשורה ואת אמר שכחה פי' רבי בון בר חייא בא לפרש דלא פליגי דמאן דאמר נטל את החמישי הוי רביעי שכחה אבל שהה ליטול לא כשיש בשורה ששה עומרים דכשעימר שלשה והניח שלשה נחשבה שורה השלשה שהניח ונמצא כששהה ואחר כך עימר החמישי הוה ליה כמתחיל לעמר באמצע שורה משום הכי תני אם נטל החמישי שלא שהה ומאן דאמר דאפילו שהה הוי רביעי שכחה כשאין שם ששי דכשעימר שלשה לא נשתיירו כי אם שנים דאע\"פ ששהה קודם שעימר החמישי הרי הוא כמסיים עומרו הראשון ולכאורה שיטה זו כבית הלל דלקמן בפירקין דאמר שנים לעניים ושלשה לבעל הבית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני צבורי זיתים.</b> בירושלמי (הל' ד) דייק הא זיתים לא מה בין צבורין לזיתים צבורין גמר מלאכה זיתים אין גמר מלאכה: ",
+                "<b>הוצני </b>כמו שנעקר הפשתן מן השדה והרי הוא כהוצין: ",
+                "<b>שני גרגרים.</b> של ענבים: ",
+                "<b>שלשה לעניים.</b> בירושלמי (שם) מפרש אמר רבי בון טעמא דב\"ש (דברים כ״ד:י״ט) לגר ליתום ולאלמנה יהיה טעמא דב\"ה (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר תעזוב אותם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו שכחה.</b> בספרי נפקא לן מקרא ובירושלמי (הל' ה') נפקא לן מקראי אחריני: ",
+                "<b>תניא </b>בספרי בפרשת כי תצא לא תשוב לקחתו כולו כאחת וכמה יהיה בו שיערו חכמים בעושה סאתים מיכן אמרו העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה פירוש כולו כאחת דבפעם אחת יכול להגביהו על כתפו ולשאתו: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) אמר רבי אלעזר כתיב (דברים כ״ד:י״ט) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו יצא זה שאין אתה יכול לפשוט ידך וליטלו. אית תנוי תני (שם) ושכחת עומר ולא גדיש היך עבידא שכח עומר א' מצדו אין תעבדינה עומר [דברי הכל] שכחה. אין תעבדינה גדיש מחלוקת בית שמאי ובית הלל [שכח שני עמרים בצדו אין תעבדינה עומר מחלוקת ב\"ש וב\"ה] אין תעבדינה גדיש אין נידון כשורה. פי' שאתה יכול לפשוט ידך וליטול מדכתיב בסיפיה דקרא לא תשוב לקחתו דריש כמו בסיפרי אבל אידך תנא דריש מדכתיב עומר ולא גדיש דאי יש סאתים חשיב גדיש והדר קאמר היך עבידא כלומר מאי בינייהו וקאמר איכא בינייהו שכח עומר אחד קטן בצד עומר של בית סאתים דאם נחשב אותו של בית סאתים עומר הוי קטן שכחה לדברי הכל אבל אם נחשב גדיש הוי האי עומר קטן סמוך לגדיש דפליגי בה בית שמאי ובית הלל עוד איכא בינייהו דלמאן דאמר גדיש אין נידון כשורה דלבית הלל שני עומרים שכחה שלשה אינו שכחה דאם אחד מהן של סאתים אין משלים השורה של שלש לבית הלל ושל ארבע לבית שמאי ובסוף המוכר את הבית (בבא בתרא דף עב:) דאמר רבי אמי עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו אתיא כמאן דאמר גדיש ולר\"א נידון כשורה: ",
+                "<b>אמרו לו יופי כחו.</b> כדאמר שנים שכחה שלש אינו שכחה: ",
+                "<b>שהוא כגדיש.</b> ואין שייך שכחה בגדיש: ",
+                "<b>שהן ככריכות.</b> שיש בהן שכחה כדתניא בתוספתא שני כריכות המובדלות זו מזו שכחה שלש אינו שכחה ב' עומרין המובדלות זה מזה שכחה שלש אינו שכחה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינה שכחה.</b> בקמה נמי שייכא שכחה דילפינן שכחת קמה משכחת עומר כדפרישית לעיל בפרק ד' (משנה ו) גבי נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר והכי נמי יליף לה בירושלמי (פ\"ד הל' ג): ",
+                "<b>טופח </b>מין קטנית והוא דק כדתנן בריש כלאים הפול והספיר והטופח ובקמה של שעורים איירי שנשתדפו ונעשו דקין כטופח ואפי' הכי רואין אותן כאילו הן גסין כשאר שעורים דלא מסתבר כלל למימר דשל טופח ממש או אם היא קמה של חטין ונימא רואין כאילו הן שעורים. ותדע מדקאמר בירושלמי (בפירקין שם) שדופות כאילו הן מליאות כאילו היא ענוה של שעורין שהיא גסה ויש בה סאתים דלא הוי שכחה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) א\"ר יונה כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה א\"ר יוסי ובלבד שיהיו שבלין היו דקות רואין אותן כאילו הן ארוכות שדופות רואין אותן כאילו הן מליאות. פירוש ושכחת עומר בשדה בסיפרי בפרשת כי תצא מרבינן מבשדה שכחת קמה ועבדינן שכחת קמה כשכחת עומר כדפרישית לעיל בפרק ד' (מ\"ו): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמה </b>שלא שכחה מצלת את העומר שבצדה ששכחו ואת הקמה שבצדה שלא יהו שכחה וכי האי גוונא דתנן לעיל בפרק ה' (משנה ב) שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה כמו שפירשתי שם אבל עומר שלא שכחו אינו מציל מן השכחה עומר שבצדו ששכחו וקמה שבצדו ששכחה: ",
+                "<b>אפי' קלח אחד.</b> שלא שכחו מצלת את העומר הסמוך לו ובתוספתא קא תני דאימתי אמרו קמה מצלת את העומר בזמן שלא ניטלה בינתיים כלומר בין שכחה לזכירה הא אם ניטלה קודם שזכרה הרי זו אינה מצלת: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא רשב\"ג אומר כשם שהקמה מצלת את העומר כך העומר מציל את הקמה ודין הוא ומה אם הקמה שיפה בה כח העני הרי זו מצלת את העומר שבצדה עומר שהורע כח העני בו אינו דין שיציל את הקמה א\"ל רבי מה לקמה מצלת את העומר שהורע כח העני בו יציל עומר את הקמה שיפה כח העני בה בכל הספרים כתובה היא בשיבוש וע\"פ הירו' כתבתיה כן דיפה כח העני בקמה יותר מן העומר שהקמה יש בה לקט ופאה מה שאין כן בעומר הלכך ראוי לדון ק\"ו דקמה שיפה בה כח העני מצלת עומר מיד עני כל שכן עומר שהורע בה כח העני שיש לו להציל קמה מיד עני ודחו דהאי דקמה מצלת עומר מיד עני משום דהורע כח עני אצל עומר אבל אין עומר מציל קמה מיד עני שהרי ייפה כח העני אצל קמה ומיהו יכול ללמד ק\"ו מקמה דעומר יציל את העומר והיינו דקאמר בירושלמי מדברי שניהן מצילין עומר מעומר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עקורה. </b>תלושה: ",
+                "<b>ושאיבה עקורה.</b> מחוברת: ",
+                "<b>אין מצטרפין לסאתים.</b> דלא ניהוו שכחה אלא אם שכחה הוי שכחה ודווקא כששכח שניהם שאם שכח עקורה ולא שכח שאינה עקורה היתה שאינה עקורה מצלת עקורה שאצלה ודייק בירוש' (הל' ו) הא אם יהיו שתיהן עקורות לבעה\"ב כר\"ג דאמר לעיל שני עומרים ובהן סאתים לבעל הבית: ",
+                "<b>וכן באילן.</b> סאה פירות תלושין אצל סאה מחוברין אין מצטרפין והוו שכחה: ",
+                "<b>והשום והבצלים.</b> סאה קמה של שום וסאה קמה של בצלים אין מצטרפין לסאתים קמה והוו שכחה אי נמי סאה שום עקור וסאה שום שאינו עקור וכן סאה בצלים עקורים וסאה בצלים שאין עקורין אין מצטרפין: ",
+                "<b>רשות העני באמצע.</b> כגון שיש לקט בין סאה לסאה ומיהו באילן לא משכחת לה דאין לקט באילן אלא שכחה ופאה אבל בכרם משכחת לה לפי שיש פרט בכרם: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא רבי יוסי אומר חנניא בן אחי רבי יהושע אומר כל שבאת רשות עני באמצע כגון תבואה והכרם אין אלו מצטרפות וכל שלא באת רשות עני באמצע כגון פירות האילן הרי אלו מצטרפות ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ו') מה עד שתבא ממש או אפי' נראית לבוא נשמעינה מן הדא תבואה והכרם כרם לא על אתר הוא הדה אמרה אפי' נראית לבא פירוש מה לשון בעיא הוא הא דאמר רבי יוסי אם באת אם בשכבר באת או אפי' בראוי ופשיט ליה מברייתא דתוספתא דקתני כרם ואין דרך פרט לבא על אתר ועוד קאמר התם בירושלמי (שם) דהא דקתני מתני' דעקורה ושאינה עקורה אין מצטרפין והוו שכחה כששכח את הקמה תחלה ומסיק רבי יונה תפתר בקוצר שורה ומעמר וכבר שכח את הקמה עד שלא ישכח את העמרים אבל אם שכח העמרים תציל עקורה שאינה עקורה הדא אמרה דבר שהוא ראוי להציל ושכחו הרי היא שכחה ויש ליתן טעם לדר' יונה דכיון דסאה של קמה מציל על סאה של עקורה הרי הוא כקמה שיש בה סאתים ואם שכחה אינו שכחה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנתנה לשחת.</b> להאכיל לבהמתו: ",
+                "<b>אלומה. </b>לאסור בה עמרי': ",
+                "<b>אגודי השום.</b> שומין שליקטן לאגוד בהן שאר השומין: ",
+                "<b>ואגודת השומין והבצלים.</b> היא אגודה של שומין ואגודה של בצלים אם שכחה אינו שכחה דמכיון שאוגדה זכה בה ולא דמי לעמרים האגודים דשייכא בהו שכחה דאגידתן לאוספן לגדיש אבל הני להוליכן לבית ולהצניעם ומיהו לא מסתבר לפוטרן מטעם זה דמ\"ש ממנו ולגורן דתנן לעיל בסוף פרק ה' (משנה ח') דלא הוי שכחה דדרך שומין ובצלים שעושין מהם אגודות קטנות וחוזרין ואוגדן כאחת כה' או כו' מן הקטנות וכן נוהגים גם עכשיו ועל אותן הקטנות קאמר דלא הוי שכחה ולכך חשיב ליה בתוספתא בהדי חותך כריכות ועתיד לעמרן כדפרשינן בסוף פרק ה': ",
+                "<b>לוף </b>שום ובצלים הטמונים בארץ אין להם שכחה לטמונים אבל לגלוים יש להם שכחה וטעמא דרבי יהודה ורבנן בסוטה (מה.) ובירו' (הל' ז) מחלפא שיטתי' דר' יהוד' תמן אמר לרבות את הטמון בפרק הכונס (בבא קמא דף סא:) דמחייב ר\"י טמון באש ובההוא אמר פרט לטמון תמן ונאכל גדיש או הקמה ממשמע שנאמר קמה איני יודע שהגדיש בכלל מה ת\"ל גדיש לרבות את הטמון ורבנן תמן אומר הקמה אי השדה מה שדה שבגלו ברם הכא שדך בגלוי פרט לטמון קצירך בגלוי פרט לטמון אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות את הטמון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקוצר </b>בלילה: ",
+                "<b>והמעמר. </b>בלילה: ",
+                "<b>והסומא. </b>בין ביום ובין בלילה: ",
+                "<b>ואם היה מתכוין.</b> ליטול הגס הגס. כיון דמתכוין ליטול הגסים אפילו דקין אין להן שכחה כדמפרש בירושלמי (הל' ח): ",
+                "<b>על מנת מה שאני שוכח אני נוטל.</b> דהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנטופה. </b>מפרש בירושלמי (הל' א) נוטף שמן: ",
+                "<b>שפכוני. </b>שהוא עושה שמן הרבה: ",
+                "<b>במעשיו. </b>שהוא עושה זיתים הרבה: ",
+                "<b>בישני. </b>אית דבעי מימר בישני ממש כלומר יבשין שאין עושין שמן אית דבעי מימר דמבעית לחבריה כלומר שמבייש שאר אילנות מרוב זיתים שהוא עושה דמכיון שעושה יותר מחבירו כמו שהוא מסויים ובעו בירושלמי (שם) עד דעביד כל שנה ושנה ומסיק מכיון שעושה רובן של שנים כמו שהוא מסויים והתם דריש מקרא אמר רבי לא כתיב ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן: ",
+                "<b>שנים שכחה.</b> באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן וסתמא כב\"ה בפרקין דלעיל (משנה ה) דאמרי שנים לעניים: ",
+                "<b>אין לזיתים שכחה.</b> בירושלמי (שם) אמרי' אמר רבי שמעון בר יקים לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו זיתים מצוין שבא אנדריאנוס המלך והחריב הארץ אבל עכשיו שזיתים מצוין יש להם שכחה ומדקדק מתוך כך דהיתה כל שדה נטופה יש להן שכחה דנטופין מצוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין ג' שורות של שני מלבנים.</b> שכל שורה רחוקה מחברתה שיעור ב' לבינים דהיינו ו' טפחים שכל לבינה שלשה טפחים כדאיתא בב\"ב בפ\"ק (דף ב.) ומלבנים לשון לבינה אי נמי כגון מלבנות תבואה ומלבנות בצלים דלעיל בפ\"ג (משנה א וד) ומיירי כשאורך השורה כשיעור ב' מלבנים וידוע היה להם שיעור המלבן ולא באויר שבין שורה איירי: ",
+                "<b>אינו שכחה.</b> כיון דעומד בין השורות [והיו מקיפין אותו מג' רוחותיו כזה הוי כמו דבר מסוים] והאי דנקט בין ג' שורות לאשמעי' דאע\"פ דג' השורות מקיפות אותו כל סביביו וליקטן לא הוי שכחה (דדמי) [דלא דמי] לשדה שעומריה מעורבבין דתניא אין שכחה עד שיעמר כל סביביו כדפרשינן לעיל בפרקין ומהאי טעמא נמי בעי שתהא אורך השורה כשיעור שני מלבנים דאז חשיבא שורה ואינו נחשב שזיתיה מעורבבין ולא מסתבר כלל לפרש טעמא לפי שהשורות מכסות את הזית והוי כחיפוהו בקש או עמדו עניים כנגדו דלעיל בפ\"ה (משנה ז): ",
+                "<b>במה דברים אמורים שלא התחיל בו.</b> כלומר שעדיין לא התחיל ללקט בו ושכחו ומשמע ממתני' דכל זית שלא התחיל ללקט בין נטופה בין שאינו נטופה אם יש בו סאתים אינו שכחה ואם התחיל ללקט בו בין נטופה בין אין נטופה בין יש בו סאתים בין אין בו סאתים הוי שכחה ומה שמחלק ברישא דמתני' בין נטופה לשאין נטופה היינו שאין בו סאתים ולא התחיל בו דנטופה לא הוי שכחה ובתוספתא לא משמע הכי דתניא כל זית שיש לו שם בשדה כזית נטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד\"א בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה עד שיהא בו סאתים משמע דאם יש בו סאתים אפי' התחיל בו לא הוי שכחה בזית הנטופה ושמא הך ברייתא פליגא אמתני' ואם באנו ליישב צריך לומר דבמה דברים אמורים דמתני' לאו אזית שיש בו סאתים קאי אלא אמה שחילקנו בין נטופה לשאינה נטופה קאי דהני מילי בלא התחיל אבל התחיל שניהם שוין באין בו סאתים דהיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל ובלא התחיל שוין: ",
+                "<b>שיש </b>לו תחתיו זיתים יש לו זיתים בראשו ולא חשיב שכחה כיון דנזכר בעוד שיש זיתים תחתיו אבל אם אין זיתים תחתיו הרי הם של עניים: ",
+                "<b>משתלך המחבא.</b> מלשון אשר יחבא שם כלומר משבדק המלקט בכל מחבואי זיתים של עניים כשאין לו תחתיו: ",
+                "<b>תביא </b>בסיפרי בפ' כי תצא כי תחבוט זיתך בראשונה היו חובטין זיתיהם והיו נותנים בעין יפה מיכן אמרו הזית שהוא עומד על שלש שורות של שני מלבנים פירוש כיון שהיו נוהגים עין יפה בזיתים בפאה ובשכחה הם עליהן כגרגרים של זיתים ואמרו דזה שעומד על שלש שורות אינו שכחה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו פרט.</b> אקרא קאי דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) ופרט כרמך לא תלקט: ",
+                "<b>עקץ. </b>חתך מלשון עקוץ תאנה מתאנתי: ",
+                "<b>הוסבך בעלים.</b> כלומר נקשר בעלים: ",
+                "<b>של בעה\"ב.</b> דאין זה דרך בצירה: ",
+                "<b>גוזל את העניים.</b> בירושלמי (הל' ג) דייקי הדא אמרה פרט בנשירתו קדש: ",
+                "<b>גבול עולם.</b> פירשתי לעיל בפרק ה' (משנה ו): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו עוללת.</b> אקרא קאי דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) וכרמך לא תעולל: ",
+                "<b>כתף. </b>בירו' (שם) אמרי' איזהו כתף פסיגין זה על גב זה איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ובתוספתא תני איזהו כתף פסיגין המחוברות בשדרה זו על גב זו נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות פירוש שרביט האמצעי שבאשכול הוא קרוי שדרה ואשכלות קטנים הרבה מחוברים בו שבהן הגרגרים של ענבים לכן קרי ליה [שדרה דדמי] לשדרה שהצלעות מחוברות בה ולאותן אשכלות קטנים קרי פסיגים בירושלמי ובתוספתא כההיא דתנן בריש עוקצין (מ\"ה) פסיגה של אשכול שריקנה טהור' דאין נחשב עוד יד לאשכול לקבל טומאה על ידו פסיגי מלשון נתחים דכתיב (ויקרא א׳:י״ב) ונתח אותו לנתחיו ומתרגמינן בירושלמי ופסג יתיה לפסיגייהו שהן נתחי' של אשכול וכשהפסיגי' שוכבים זה על זה כמשאוי שעל כתפו של אדם נקרא כתף אבל מפוזרין בשדרה אין כאן כתף ונטף הן גרגרים של ענבים המחוברים בשדרה עצמה מלמטה בסופה שתלוין שם ענבים הרבה ועל שם שענביו נוטפין מלמטה קרוי נטף א\"נ על שענביו נוטפין זה על זה למעוטי מפוזרות ונקרא שם אותו אשכול עולל לפי שהוא לפני שאר האשכלות כעולל לפני האיש ועוד יש לפרש דיש באשכול סמוך לעוקצה פסיגין גדולים ומכל פסיגה ופסיגה יוצאין כמה פסיגין והיינו פסיגין זה על גב זה וקרי ליה כתף במתניתין דדמי לכתף הטעון משאוי אבל ללשון זה לא יתכן לפרש אם ספק דללישנא קמא ניחא טפי דקרי ספק נראים כשוכבין על שתחתיהן ואין שוכבין יפה דאי אפשר לומר כגון שנמצאת עוללות בגת ולא ידיע אם ניטלו פסיגיה לאחר בצירה אי לא דספק כזה אינו כדמוכח בירושל' (שם) דאמרי' בן לוי שנתמנה לו מעשר טבל ומצא בו עוללות עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר ופריך עוללות לאו של עניים הוא ומשני רבי אבהו בשם רבנין דתמן אני אומר מן הנקרצות עם האשכולות: ",
+                "<b>ולא נטף.</b> בירושלמי (שם) אמרינן יש לה כתף ולא נטף נטף ולא כתף לבעל הבית ואם ספק לעניים: ",
+                "<b>שבארכובה. </b>יחור שבזמורה שתלוין בו אשכלות הרבה והבוצר קוצצה והיא נקראת רכובה ופעמים שגם עוללות תלויות בה עמהם ובירושלמי (שם) מפ' שיעור הרחקתם רבי בא בשם רבי יודא והן שיהו כולן נוגעו' בפס ידו ופריך לא כן א\"ר חייא מעשה ששקלו עוללו' שבע ליטרות בציפורי פירוש עוללות שנמצאו בגת ובשיעור מועט בפס ידו לא שכיח כולי האי א\"ר חנינא שאם נתנה ע\"ג טבלא והן שיהיו כולן נוגעות בטבלא כלומר טבלא קטנה מלשון טבלא ופינקס: ",
+                "<b>נקרצת </b>[פירוש נחתכת] מל' קרץ מצפון בא (ירמיהו מ״ו:כ׳): ",
+                "<b>גרגר יחידי.</b> כגון אשכול שאין בו פסיגין ומלא גרגרים וגרגרים שלו מחוברין בשדרה עצמה וקסבר רבי יהודה דכיון שיש בו יותר משלשה גרגרים לא חשיב עוללות אלא אשכול כדפרשינן טעמא בירושלמי (שם) א\"ר סימון טעמא דרבי יהודה ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳) יותר מכאן אשכול וכגון שהגרגרים זה על גב זה ועשוין כעין כתף ונטף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המדל בגפנים.</b> בפרק קמא דמועד קטן (ד:) מייתי לה ובפ' ד' דשביעית (משנה ד) איזהו המדל אחד או שנים והכא נמי כשהגפנים רצופים עוקר את האמצעים והאחרים מתקנים בכך ואע\"פ שיש בהן פאה או עוללות של עניים מדל בשלהן כמו בשלו שלא היה להם לעניים לאחר מללקט ור' מאיר סבר דאין רשאי בשל עניים לפי שיכול להמתין עד שילקטו העניים: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ה) הכל מודים במוכר לחבירו י' אשכלות שאסור ליגע בהן והכל מודים בשותף כשם שהוא מדל בתוך שלו כך הוא מדל בתוך של חבירו רבי יהודה עבד ליה כשותף ורבי מאיר עבד ליה כמוכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רבעי.</b> בריש כיצד מברכין (ברכות דף לה.) אמרינן רבי חייא ורבי שמעון ברבי חד תני כרם רבעי דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נטע רבעי דנוהג רבעי בכל האילנות: ",
+                "<b>אין לו חומש.</b> מודו בית שמאי דטעון חילול או מעלהו לירושלים ומפרש התם טעמא קדש הלולים אחליה לקדושתיה והדר אכליה דהלולים כמו חילולים כדאמר עלה בירושלמי (שם) לא מתמנעין רבנן בין ה' לח' אלא קסברי בית שמאי דאין מוסיף חומש ולא הוי כפודה מעשר שני דמוסיף חומש: ",
+                "<b>ואין לו ביעור.</b> דאינו חייב לבערו בשנת הביעור דתנן במס' מעשר שני פרק ה' (משנה ו) ערב יו\"ט ראשון של פסח ברביעית ובשביעית היה ביעור: ",
+                "<b>ובית הלל אומרים יש לו ביעור.</b> בפרק האיש מקדש (קידושין נד:) אמרינן דבית הלל ילפי קדש קדש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור ובית שמאי לא ילפי קדש קדש ותימה לבית הלל למה לן קדש הלולים למשמע דאתליה והדר אכליה ויש לומר דאי לאו הלולים נילף קדש קדש משביעית דלא מהני חילול ועוד יש לומר דמהני האי הלולים באותן שנים שאין מעשר שני נוהג כגון בשנה שלישית וששית ופלוגתא דתנאי היא בירושלמי (שם) דתניא רבי אומר לא אמרו ב\"ש אלא בשביעית אבל בשני שבוע בית שמאי אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית ודכוותיה אין נטע רבעי בשביעית מעתה אל יהו לו קדושה וקדושתו מאליו ולמדו קודש הלולים הרי הוא כקודש שאומר עליו הלל והדר קאמר תני רשב\"ג אומר אחד שביעית ואחד שאר שני שבוע בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור והשתא סוגיא דקדושין כרשב\"ג ותו פריך בירושל' אליבא דרבי שמואל בר בא בעי הא בית שמאי אמרי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית ודכוותיה [אין נטע רבעי בשביעית דכוותיה נמי] שלישית וששית הואיל ואין בהן מעשר שני [לא יהא בהן נטע רבעי אמר רבי יוסי שלישית וששית אף על גב דאין בהן מעשר שני] יש בהן מעשרות שביעית אין בהן מעשר כל עיקר: ",
+                "<b>יש לו פרט ויש לו עוללות.</b> דכחולין חשיבי ליה: ",
+                "<b>ובית הלל אומרים כולו לגת.</b> משום דילפי ממעשר וסבירא להו כרבי מאיר דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא כדאי' בפ' האיש מקדש (קידושין נד:): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכולו </b>עוללות שאין בכרם אשכול שיהא לו כתף או נטף: ",
+                "<b>אם אין בציר.</b> בירושלמי (הל' ו) אמרינן כמה הוא בציר דבי ר' שילא אמרי שלשה אשכלות שעושין רביע ופריך [והא ר' עקיבא מקיים תרי קראי] ומה דרבי אליעזר ופריק לא תעולל שלא תאמר הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר יזכה בהן בעל הבית לפיכך צריך לומר וכרמך לא תעולל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אין העוללות לעניים.</b> מפרש בירושלמי (הל' ז) כהדא דתני הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומרבעי ומעוללות וחייב בשביעית: ",
+                "<b>משנודעו העוללות.</b> שיודע מהו עוללות ומהו אשכול: ",
+                "<b>העוללות לעניים.</b> מפורש בירושלמי (שם) ובתוספתא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: ",
+                "<b>יתנו שכר גידולין להקדש.</b> מה שמשביחין בקרקע כל שעה ושעה שהקרקע של הקדש ותנא קמא סבר דאין צריכין ליתן כיון דכבר נתחייב הכרם בעוללות: ",
+                "<b>בעריס. </b>כרם הגבוה המודלית על גבי עצים מלשון אף ערשנו רעננה (שיר השירים א׳:ט״ז): ",
+                "<b>כל שאינו יכול לפשוט </b>וליטול קרינא ביה לא תשוב לקחתו אבל רוגלית משיעבור הימנה דכל רוגלית ורוגלית חשיב אומן בפני עצמו ואסור לשוב מאומן לאומן כך הוא בירושל' (שם): ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא איזה שכחה בעריסין קטנים משיעבור הימנו בדלית ובדקל משירד מהן ושאר כל האילן משיפנה וילך לו בד\"א בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו אינו שכחה עד שיבצור כל סביביו וטעות סופר הוא אדרבה כל הני דרישא מיירי בהתחיל אלא איפכא גרסינן בד\"א בזמן שהתחיל בו אבל אם לא התחיל בו אינו שכחה עד שיבצור כל סביביו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עד שילכו הנמושות.</b> דמשהלכו מתייאשין העניים ובריש אלו מציאות (בבא מציעא כא:) מייתי לה גבי יאוש שלא מדעת ומפרש התם סבי דאזלי אתיגרא שנשענין במטה שבידם מחזיק בפלך (שמואל ב ג׳:כ״ט) תרגום בתגריו: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הלכה א) אבא שאול קורא אותן משושות אית תנויי תני נמושות [ואית תנויי תני משושות מ\"ד נמושות מפני] שבאין בסוף מאן דאמר משושות שכן ממשמשין ובאין עוד מפרש בירושלמי (שם) בפרט ובעוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ולא תנינן נמושות על ידי שהן חביבין הם באין על אתר ואית דגרסי לאלתר: ",
+                "<b>ובזיתים משתרר רביעה שניה.</b> ולא תנינן נמושות מפני שהוא צנה ואינם יוצאים אלא בחורים: ",
+                "<b>שאינם מוסקין.</b> לשון מסיקה בזיתים כמו קוצר בתבואה ובצירה בענבים: ",
+                "<b>בד' איסרות.</b> דהיינו ב' פונדיון ותנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון דהיינו מזון שתי סעודות וכיון דאינו מביא שוה ד' איסרות דהיינו שתי סעודות לו ושתי סעודות לאשתו אינו יוצא וכן מפרש בירושלמי (שם) שמתוך שהוא יודע שאינו מביא פרנסתו אף הוא אינו יוצא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנים </b>העניים לומר חטים של לקט שכחה ופאה הן ופטורין מן המעשרות כדתנן במסכת חלה (פ\"א משנה ג): ",
+                "<b>בשעתו. </b>כלומר בעת הקציר נאמנין: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב) עד היכן א\"ר חנינא עד מקום שדרכו לילך ולבוא בו ביום מעשה היה והאמין רבי לחמשה אחים בחמשה כורים של חטים ופריך ואפשר כן אלא מינה ציבחר ומינה ציבחר כורא סלק פירוש ציבחר מעט שקיבץ כאן מעט וכאן מעט עד שהיה לו כור: ",
+                "<b>ועל מעשר עני.</b> נאמנים העניים לומר חטים הללו של מעשר עני הם ופטורים מן המעשרות: ",
+                "<b>כל שנתו.</b> נאמן עליו דהיינו שלישית וששית שהוא מעשר עני: ",
+                "<b>ובן לוי נאמן לעולם.</b> דמעשר ראשון אין לו הפסק ונוהג בכל השנים דהוקש לנחלה שאין לה הפסק ואין לכהן אלא תרומה וכיון דאמר של מעשר הוא לא חיישינן ונאמן בן לוי לומר שנתן לכהן תרומתו דאמרינן בירושל' (שם) דר' אליעזר א\"ר אושעיא כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר א\"ר אושעיא מתניתא אמרה כן מפרש בירושלמי (שם) היכא מתניתא: ",
+                "<b>אין נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדם נותנין כן.</b> כדקתני באידך בבא נאמנין על החטין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנין על החטין.</b> לומר חטים הללו מעשר עני הן שניתן לי אבל אין נאמנים לומר קמח ופת זה מעשר עני שניתן לי קמח ופת ואין להאמינו במגו דאי בעי אמר חטים ניתן לי ועשיתיו פת וקמח דמשמע בירושלמי (הל' ג) כי הוא נאמן דמאחר שאין לו דרך לחלקן כלל קמח ופת הוי כמו [מגו במקום] עדים ואמרינן בירושלמי דאפילו הכל יודעים שרוב מכנסי לקט אין נאמן לומר קמח ופת ניתן לי והיכא משכחת לה שמחלקין והלא דרכן לבזוז מיהו משכחת לה כשכולן אומרים לחלק כדאמר לעיל גבי פאה בפרק רביעי או בעניים שנותנים זה לזה: ",
+                "<b>שעורה של אורז.</b> יש מפרשים שהיא השבולת ולא יתכן דאדרבה כי נתמרח טפיעדיף שאין דרך לעשר אלא במדה כמו חטים אלא לאחר מירוח דרך לכותשו ולהסיר קליפתו וקרי ליה שעורה קודם כתישה לפי שהוא כשעורים שאין נאכלין בקליפתן ובעודו בקליפתו דרך לחלקו לעניים: ",
+                "<b>גריסין </b>שטחנן בריחים של גרוסות: ",
+                "<b>זיתי ניקוף.</b> מלשון כנוקף זית (ישעיהו י״ז:ו׳) ומתנות עניים הן כדתנן במסכת חלה פרק שלישי (מ\"ט) זיתי מסק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות ואין דרך לעשות מהן שמן: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) מהו שיהא נאמן לומר חטים ניתן לי ועשיתים קמח או פת פשיטא לן שהוא נאמן היו הכל יודעים שרוב מכנסי לקט אפילו כן (לוי) אינו נאמן תני ר' יהודה אומר מקום שנהגו להיות דורכים העוללות יהא עני נאמן לומר יין של עוללות הוא ודכוותיה מקום שנהגו להיות מוסקין זיתי ניקוף יהא עני נאמן לומר שמן זה של זיתי ניקוף הן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאמן על הירק חי.</b> לומר של מעשר הוא דירק חייב במעשר מדרבנן כדתנן בפרק קמא דמעשרות (מ\"ד): ",
+                "<b>דבר מועט.</b> נאמן אף על המבושל דפעמים שבעל הבית שכח מלעשר ומעשר מן המבושל מתוך לפסו דבר מועט: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) אלין דבי אסי בשלון ירק ואנשון מתקנתיה סלק גמליאל זוגא ותקניה מגו לפסא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעניים בגורן.</b> לכל עני ועני כשמחלקים מעשר עני בגורן נותנים לו כשיעור זה ואמרינן בירושלמי (הלכה ד) מה טעם ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שישבעו: ",
+                "<b>דבלה </b>תאנים הן לאחר שנדרסין בעיגול קרויין דבלה ושוב אין נמכרין במדה אלא במשקל כדקתני מנה: ",
+                "<b>פרס. </b>חצי מנה: ",
+                "<b>חצי לוג יין.</b> בפרק בכל מערבין (עירובין כט.) אמרינן וכן לעירוב: ",
+                "<b>ושאר כל הפירות.</b> בירושלמי (שם) תני רובע אורז עוכלא תבלין ליטרא ירק שלישית קב חרובין חצי לוג יין רביעית שמן עשרים אגוזים ה' אפרסקין ושני רמונים ואתרוג אחד ובפרק בכל מערבין (שם) מייתי לה ושם פירש רש\"י משום דכתיב ונתת ללוי לגר ובציר מהכי לא הויא נתינה ואין הטעם אלא משום דכתיב ושבעו כדפרישית: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא אין פוחתין לעניים בשנת מעשר עני מחצי קב חטין וקב שעורים בד\"א של גורן אבל מתוך ביתו נותן כל שהן ואינו חושש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדה </b>זו שאמרנו בין בכהנים עניים בין בלוים עניים בין בישראלים עניים: ",
+                "<b>היה מציל.</b> כגון שבאו עניים ואינו רוצה לחלק להם כל מעשר עני שבידו ורוצה (להקריב) להציל ממנו לקרוביו עניים ופליגי בירושלמי (הלכה ה') בפירוש משנתינו ר' יונה פתר מתניתין ביותר מכשיעור היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה אבל בכשיעור נותן לפניהם ומחלקין ביניהם ר' חזקיה מתני' בכשיעור ביקש להציל נוטל מחצה ונותן מחצה שמתוך שהוא נוטל מחצה ונותן מחצה נעשה דבר מועט נותן לפניהם והן מחלקין פירוש מתניתין ביותר מכשיעור דלאחר שיקבלו עניים שבאו שיעור הקצוב להם במתניתין אי איכא מותר יכול להציל והא דנקט ר' יונה מחצה לאו דווקא אי נמי דאיכא תנא בתוספתא דשרי להציל ב' חלקים ורבי חזקיה סבר דמתני' בכשיעור דכשיעור נמי יכול להציל מחצה ומחצה מחלקין ביניהם דדייק לישנא דמתניתין דקתני [והן] מחלקין דאין שייך לשון זה על כשיעור שבעל הגורן מחלק להם והא דתני בתוספתא אבא יוסף בן דוסאי משום ר\"א אם רצה נותן לפניהם שליש ושתי ידות לקרוביו יש לישבו בין לחזקיה ובין לר' יונה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מככר בפונדיון.</b> ככר הנמכר בפונדיון כשהחטים נמכרין ד' סאין בסלע ובירושלמי (הל' ה') פריך הכא איתמר אין פוחתין לעניים בגורן וכא איתמר אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום אמר רב הונא צא מהן שליש ליציאה ולכאורה קשיא היא דאדרבה הכל שיעור אחד דלפי חשבון ארבע סאין בסלע היינו חצי קב בפונדיון דזהו שיעור בגורן אלא קשיא ליה משום דבגורן נותנין חטין לעני ואיכא יציאה בטחינה והרקדה ואפיה וחסר ליה ב' סעודות ומשני צא מהן שליש ליציאה שחנוני שמכר את הככר מוציא ונמצא דליכא חצי קב בככר שחנוני מוכר בפונדיון והכי נמי אמרי' בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פב: ",
+                "<b>) צא מהן שליש לחנוני.</b> ואמרי' נמי התם צא מהן מחצה לחנוני ולא קשיא הא דיהיב בעל הבית ציבי הא דלא יהיב בעה\"ב ציבי: ",
+                "<b>פרנסת לינה.</b> בפ' כל כתבי (שבת דף קיח.) ובפ\"ק דב\"ב (דף ט.) אמר רב פפא פורי' ובי סדיא ובתוספתא קתני פרנסת לינה שמן וקטנית: ",
+                "<b> מזון ג' סעודות.</b> בפרק כל כתבי (שם) אפילו כרבי חידקא דאמר ד' סעודות חייב אדם לאכול בשבת: ",
+                "<b> לא יטול מן התמחוי.</b> לפי שהתמחוי מתחלק בכל יום: ",
+                "<b> לא יטול מן הקופה.</b> לפי שמתחלק מערב שבת לע\"ש כדתנן בפ\"ק דב\"ב (שם) ותני נמי התם (ח: ",
+                "<b>) תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר.</b> ובפרק כל כתבי מוקי לה כר\"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות: ",
+                "<b> נגבית בשנים.</b> בפ\"ק דבבא בתרא (שם) אמרינן לפי שממשכנין עליו ואין עושין שררה על הצבור פחות משנים: ",
+                "<b> ומתחלקת בשלשה.</b> לפי שהיא כדיני ממונות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאתים זוז.</b> שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו [לשנה] וכן במשרה אשתו ע\"י שליש בפרק אע\"פ (כתובות דף ס\"ד:) שנותן לה ב' קבין חטין בכל שבוע והוא שליש דינר שעולה לי\"ז דינרין לשנה וכלים של נ' זוז וג' זוג מנעלים ושאר פירות ויכול לעלות לק' זוז והני מאתים זוז דהכי היינו לו ולאשתו ומיהו לא יתכן דגבי קופה ותמחוי לא כייל אשתו בהדיה: ",
+                "<b>היו ממושכנין לכתובת אשתו.</b> ואפילו נשואה כדמוכח בירושלמי (הל' ז) דאמרי' עד כאן בבעל חוב שהוא דוחק ואפי' בבעל חוב שאינו דוחק נשמעיניה מן הדא היו ממושכנין לכתובת אשתו או לבעל חוב ודא אשה לאו כבעל חוב שאינו דחוק הוא: ",
+                "<b> את ביתו ואת כלי תשמישו.</b> בירושלמי (שם) אמר רבי חנינא כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור ובפ' מציאת האשה (כתובות סח.) פריך אמתני' מהא דתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת ומשני במחרישה דכספא ורב פפא משני לאחר שבא לידי גיבוי שמתפרנס מקופה של צדקה שבא לידי גבאי אז מחייבין אותו למכור אפי' כדי ליטול לקט אבל קודם שבא לידי גיבוי שמתפרנס בצנעה ולא מיד הגבאי נוטל לקט שכחה ופאה אע\"פ שהיו לו מאתים זוז אם היה מוכר כלי תשמישו ויש לשונות אחרים וכמו שפירשתי עיקר: ",
+                "<b> ירושלמי </b>(שם) היה משתמש בכלי זהב נותנין לו כלי כסף כלי כסף נותנין לו כלי נחושת כלי נחושת נותנים לו כלי זכוכית א\"ר מנא כלי כסף וכלי זכוכית בגופיהן והתני היה משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת כאן בגופו כאן בשאינו גופו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי זה לא יטול.</b> בירושלמי (הלכה ח) אמרינן הכי חמשין דעבדין טבין ממאתים דלא עבדין כלומר ממאתים חסר דינר דהתם יטול והכא לא יטול: ",
+                "<b> שהוא צריך ליטול ואינו נוטל.</b> בירושלמי אמרינן ר' חייא בשם ר' כיני מתניתא כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור לרחם עליו על נפשו לא חש כל שכן על אחרנין משמע דפליגי אמתניתין ויש לפרש דההיא בשאין יכול להספיק במעשה ידיו ומספק [ומסגף] את עצמו בחיים רעים ומתניתא במספק על ידי שדוחק עצמו במלאכה [כבדה ובוטח בה'] קודם שיתפרנס מאחרים ועל זה נאמר והיה ה' מבטחו: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f316715c3c43cb59f23709889f159f9862d2ddaf
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,479 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Peah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Peah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אין להם שיעור.</b> בפרק ראשית הגז (חולין דף קלז:) מפרש שאין להם שיעור מדאורייתא אבל מדרבנן פאה בששים כדקתני מתני' בסיפא אין פוחתין לפאה מששים: ",
+                "<b>הפאה. </b>שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים כדכתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך (ויקרא כ״ג:כ״ב): ",
+                "<b>בכורים. </b>דכתיב בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך (שמות כ״ג:י״ט) וניתנין לכהן: ",
+                "<b>והראיון. </b>דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך (דברים ט״ז:ט״ז) והא דאין שיעור בראיית פנים בעזרה בלא קרבן דכל אימת דבעי עייל ומיתתזי ונפיק אבל בקרבן פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בפ\"ק דחגיגה (ז.): ",
+                "<b>ירושלמי </b>(פ\"ק הל' א'). הפאה יש לה שיעור מלמטה ואין לה שיעור מלמעלה בכורים וראיון אין להם שיעור לא מלמעלן ולא מלמטן [אית תנא תני הפאה והבכורים וראיון אין להם שיעור לא למעלה ולא למטן] מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים מאן דמר דפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשרו' עד שעה שישלים מאן דמר הפאה והבכורים והראיון אין להם שיעור לא מלמעלן ולא מלמטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות. פירוש יש לה שיעור למטן כדקתני לקמן במתני' אין פוחתין לפאה מששים ואין לה שיעור למעלן שיכול להרבות בפאה מתחלתו כמו שירצה ויהיה עליו דין פאה להפטר מן המעשר ואפי' כל שדהו כדאמרי' בפ\"ק דנדרים (דף ו:) מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים כלומר בין למר בין למר תנן ששים ומאי בינייהו ומשני למאן דאמר יש לה שיעור למטה אם נתן פחות מששים מה שנתן נתן דאין יכול לחזור ולזכות בו אע\"ג דיש לה שיעור אבל לענין מעשר בין מה שנתן בין שחזר והוסיף הכל חייב במעשרות דאין עליו תורת פאה לעולם עד שישלים לששים ולמאן דאמר אין לה [שיעור למטן] מה שנתן תחלה פחות מששים כבר נפטר השדה בכך מן הפאה וכל מה שמוסיף אחר כן אין עליו תורת פאה וחייב במעשר ומתני' דקתני אחד מששים מדרבנן: ",
+                "<b>והבכורים. </b>ובירושלמי (שם) אמרי' רבי בנימין בר לוי אמר ר' יצחק ור' אמי הוו יתיבין מקשוי למה לא תנינן תרומה עמהון אמר ר' אמי מפני המחלוקת כלומר שיש תרומות חלוקות זו מזו כגון תרומת מעשר דיש לה שיעור ואי הוי תני תרומה סתם דאין לה שיעור הוה משמע דאפי' תרומת מעשר אע\"ג דהוי מצי למיתני ותרומה גדולה בפירוש כיון דלא מיתני ליה תרומה סתם לא תני לה ואין מחלוקת זה לשון פלוגתא דתנאי ודכוותה בב\"מ בפ' שנים אוחזין(בבא מציעא דף ז:) מחלוקת כששנים אדוקים בתורף דלאו לשון פלוגתא הוא דאחלוקה קאי כדפי' שם בקונטרם ועוד הוה מצי לשנויי הכא כדמשני לקמן אמילי אחריני דלא תנינן במתני' אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתם מצוה ותרומה גדולה אדרבה אם היה מוסיף היתה עבירה שמערב טבל עם התרומה ונותן לכהן בתורת תרומה ואוכל ועוד יש לפרש מפני המחלוקת כלומר שהיא חלוקה מן השאר כמו שיפרש אחרי כן א\"ר יוסי קצירת שבולת הראשונה דומה למירוחו עד שלא קצר שבולת הראשונה לא נתחייבה (כל) שדהו פאה משקצר שבולת הראשונה נתחייבה כל שדהו פאה ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה ברם הכא עד שלא נתמרח הכרי לא נתחייב כריו בתרומה ביקש לעשות כל כריו תרומה אינו עושה דתנינן תמן האומר כל גורני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום [עד שישייר מקצת] דתרומה וחלה כתיב בהו ראשית דמשמע ששיריה ניכרין כדדרשינן בפרק ראשית הגז (חולין דף קלו:) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) ואע\"ג דבבכורים כתב בהו ראשית ותנן במסכת בכורים (פ\"ב משנה ד') דאדם עושה כל שדהו בכורים בירושלמי בכורים (פ\"ב הלכה ג') דריש לה בגמ' מדכתיב (יחזקאל מ״ד:ל׳)וראשית כל בכורי כל וא\"ת וליתני ביקור חולים דאין לה שיעור כדאמרי' בנדרים בפ' אין בין המודר (נדרים דף לט:) וי\"ל דהוי בכלל גמ\"ח דאיירי בגמילות חסדים דגופו כדאמרי' בירושלמי (שם בגמ') הדא דתימא בגופו אבל בממונו יש לו שיעור כדאמרי' בפרק נערה בכתובות (דף נ.) באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ר' גמליאל בר אינוניא בעא קומי רבי מנא מה חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולו אמר ליה בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר והא דלא תנא נמי כבוד אב ואם משום דאי בגופו בכלל גמילות חסדים הוא ואי בממונו למאן דאמר משל אב (קדושין דף לב. כל הענין) היינו בגופו אבל למאן דאמר משל בן קשה ושמא למטה יש לו שיעור אפי' מדאורייתא ויתכן לומר שלא בא לומר בירושלמי דלא מיתוקם גמ\"ח דמתני' בממונו למאי דפרשינן דמתני' איירי מדאורייתא: ",
+                "<b>ותלמוד תורה אין לה שיעור.</b> כדכתיב והגית בו יומם ולילה (יהושע א): ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). שאלו את רבי יהושע מהו שילמד אדם לבנו חכמת יונית אמר להם ילמדנו בשעה שאינה לא (מן) יום ולא (מן) לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה מעתה אסור אדם ללמד את בנו אומנות כיון דכתיב והגית בו יומם ולילה והא תני ר' שמעון ובחרת בחיים (דברים ל׳:י״ט) זו אומנות ובמנחות בפ' שתי הלחם (מנחות דף צט:) משמע דאסור אפי' למי שלמד כל התורה כולה גבי בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל ואיכא דשרי דאמרי' ופליגא דר' שמואל בר נחמני (שם) דאמר פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה ועוד איכא למ\"ד התם דאפי' לא קרא כי אם ק\"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ובכל הספרים גרסי' התם דשאל בן דמא כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמוד חכמת יונית ותימה הא קאי בארור כדאיתא בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סד:) גבי עובדא דמלכי בית חשמונאי הורקנוס וארסטובלוס ואי הוה גרסינן יונית ולא גרסי' חכמת יונית בההיא דבן דמא ובירושלמי הוה ניחא ומיהו מצי למימר דקרוב למלכות הוה כדאשכחן בפרק בתרא דסוטה (דף מט:) דשל רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יונית מפני שקרובים למלכות ותימה דהתם במנחות (דף סד:) משמע דבימי מלכי בית חשמונאי גזור ובסוטה (דף מט:) תניא בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יונית וטיטוס בשעת חורבן הוה ומלכי בית חשמונאי קדום טובא כדאיתא בפרק קמא דע\"ז (דף ט.) וכי תימא מעיקרא ארור בעלמא ואיבעי למיקם בארור שרי הא אמרי' ארור בו קללה בו נידוי וצריך לומר דמעיקרא גזור ולא קבול מינייהו ולבסוף גזרו וקבול מינייהו. ובחרת בחיים זו אומנות בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל:) דרשינן לה מדכתיב והודעת להם זה בית חייהם: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). ר' ברכיה בעי ולמה לא תנינן עפר סוטה ולמה לא תנינן אפר פרה ולמה לא תנינן רוק יבמה ולמה לא תנינן דם צפור של מצורע (א\"ר יוסי) לא מיתניה במתני' אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה ואלו אע\"פ שהוא מוסיף עליהן אין בעשייתן מצוה פירוש הני ארבעה אמרי' בסוטה (דף טז:) דצריכי שיראו ואין להם שיעור דאפי' לא יראו אלא משהו דאם היה להם שיעור למטה [לא] הוה שייך למתנינהו אע\"פ שאין להם שיעור למעלה דלישנא דאין להם שיעור משמע דאין להם שיעור כלל כדמוכח בחולין (דף קלז:) דפריך פאה בששים הא תנן אלו דברים שאין להם שיעור הפאה ומשני דאורייתא אין לה שיעור מדרבנן בששים והא דאמרי' בחגיגה (דף ז.) כסבורים אנו למימר דראיון אין לו שיעור למעלה אבל למטה יש לו שיעור עד שבא הושעיה ברבי ואמר אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה אבל חכמים אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף לפי דברי חכמים ולכסבורין לא איירי במתני' בשיעור דמי הקרבן דשיעורו דאורייתא למאן דאית ליה כדקאמר הכא בירושלמי דאמר ר' יוחנן מעה כסף ושתי כסף מה\"ת אבל בראיית פנים בעזרה איירי דכל אימת דבעי עייל לריש לקיש בקרבן ולר' יוחנן בלא קרבן והגירסא הפוכה בירושלמי בטעות סופר: ",
+                "<b>אוכל מפירותיהן בעוה\"ז והקרן קיימת.</b> בשבת (דף קכז.) מייתי לה וכולהו נפקא לן מקראי בסוף פ\"ק דקדושין (דף מ.): ",
+                "<b>כבוד אב ואם.</b> כל הענין מפורש כאן בירושלמי וגמרא שלנו בפ\"ק דקדושין שם: ",
+                "<b>ירושלמי. </b>דתני רשב\"י גדול הוא כבוד אב ואם שהעדיפו הקב\"ה יותר מכבודו נאמר (שמות כ׳:י״ב) כבד את אביך ואת אמך ונאמר (משלי ג׳:ט׳) כבד את ה' מהונך. כבודו למטה מכבודו. מהונך [ממה אתה מכבדו ממה שיחננך] מפריש לקט שכחה ופאה תרומה מעשר מעשר ראשון מעשר שני ומעשר עני וחלה ועושה סוכה ולולב שופר תפילין ציצית ומאכיל את הרעבים ומשקה את הצמאים אם יש לך אתה חייב בכל אלה [ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן] אבל כשהוא בא אצל כבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך הון כבד את אביך ואת אמך ואפי' אתה מסבב על הפתחים פירוש לא שיסבב את הפתחים ליתן לאביו אלא שאם יתן לאביו מה שבידו יהא צריך לחזר על הפתחים בשביל עצמו ולפי שיטת הירושלמי משמע דמייתי לה סייעתא למאן דאמר משל בן ולמאן דאמר משל אב יש לדחות כדקא משני בפרק קמא דקדושין (דף לב.) נפקא מינה לביטול מלאכה שאם יבטל ממלאכתו בשביל אביו יהא צריך לסבב את הפתחים בשביל עצמו ואין לומר דמאן דאמר משל אב מודה דאי לית ליה לאב חייב הבן משל עצמו דא\"כ כי פריך בפ\"ק (דקדושין שם) כבד את ה' מהונך בחסרון כיס אף כבד את אביך בחסרון כיס לוקמה בדלית ליה לאב אלא ודאי למאן דאמר משל אב אי לית ליה לא הוי אלא כשאר עניים דעלמא: ",
+                "<b>וגמילות חסדים.</b> בריש מפנין (שבת דף קכז.) חשיב ר' יוחנן ששה דברים הכנסת אורחים ביקור חולים עיון תפלה והשכמת בהמ\"ד והמגדל את בניו לת\"ת והדן את חבירו לכף זכות ומשני כולהו שייכי בגמילות חסדים ורש\"י גריס הני נמי בהני שייכן דהכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה בכלל גמילות חסדים דכתיב גומל נפשו איש חסד ונפש היינו תפלה דכתיב גבי חנה ואשפוך את נפשי לפני ה' והשכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לכף זכות ואומר לא חטא לי בזאת אנוס הוא לטובה נתכוין יש שלום ביניהם ור' יוחנן לפרושי לן אתא דבכלל שלש דמתני' איתנהו להנך ששה ואיכא נמי כבוד אב ואם ור' יוחנן לא פליג עלה: ",
+                "<b>ותלמוד תורה כנגד כולם.</b> בירושלמי מפרש לה: ",
+                "<b>ירושלמי. </b>ר' ברכיה ור' חייא דכפר תחומין חד אמר אפי' כל העולם כולו אינו שוה אפי' לדבר אחד מה\"ת וחד אמר אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר א' מה\"ת ר\" תנחומא א\"ר אליעזר ור' יוסי בן זמרא חד אמר כהדין וחד אמר כהדין ר' אבא אבוי דר' אבא בר מרי בשם ר' אחא כתוב א' אומר וכל חפציך לא ישוו בה (משלי ג׳:ט״ו) וכתוב א' אומר כל חפצים לא ישוו בה (שם ח) חפצים אלו אבנים טובות ומרגליות חפציך אלו דברי תורה דכתיב כי באלה חפצתי נאו ה' (ירמיהו ט׳:כ״ג): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מששים. </b>מדרבנן אע\"פ דמדאורייתא אין לפאה שיעור כדאמרי' בחולין (דף קלז:): ",
+                "<b>לפי </b>גודל השדה ולפי רוב העניים דאם שדה גדולה ועניים מועטין נותן לפי השדה ואם שדה קטנה ועניים מרובים נותן לפי רוב העניים יותר מששים ועל זה קאי ולפי הענוה שבזה לא נתנו חכמים שיעור ולפי ענוותו יוסיף וירבה לעניים מלשון וענותך תרבני (תהילים י״ח:ל״ו) ועוד יש לפרש ענוה בוי\"ו כמו ענבה בבי\"ת דגרגרים של תבואה אשכחן דקרי להו ענבה בירושל' בסנה' בפ' כ\"ג (הלכ' ה') דאמר עדשים היו אלא שהיתה ענבה יפה כשל שעורין ותנן לקמן בפ\"ו (מ\"ז) רואין כאילו היא ענבה של שעורים והשתא הכי פירושו ולפי הענוה לפי שיש שדה שחטיה יפות בצד אחד ורעות בצד אחר צנומות דקות שדופות קדים וכדאמרי' בריש השוכר את האומנין (בבא מציעא דף עז:) מעידית שבה ומזיבורית שבה שהשדה עצמה מגדלת תבואה במקום אחד יותר מבצדה האחר לכך קאמר לפי הענוה שלא יתן מן הרע שבה ששים בכל אלא ישער לרע וליפה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הלכה ב'). תני אין אומרים לו הבא גמלים וטעון מתני' ביותר מכשיעור אבל בכשיעור אומרים לו הבא גמלים וטעון שדהו מרובה ועניים מועטין נותן לפי השדה שדהו מעוטה ועניים מרובים נותן לפי העניים ר\"ש דריש שני דברים לקולו של בעל הבית שדהו מרובה ועניים מועטים נותן לפי עניים שדהו מעוטה ועניים מרובים נותן לפי שדהו מתני' לא אמרה כן אלא הכל לפי גודל השדה ולפי העניים ולפי הענוה. פי' אין אומרים לעני הבא גמלים וטעון אם יתעשר העני בפאה אין להרבות הפאה שלא יפקיע את המעשר וכי קאמר מתני' ביותר מכשיעור דהיינו בשדה מעוטה ועניים מרובים שנותן יותר מששים התם הוא דקתני דאין אומרים לו הבא גמלים דאין להרבות כל כך שיתעשרו בה אבל בכשיעור דהיינו בששים אומרים לעני הבא וטעון דכיון שהוא עני עתה יכול ליטול הרבה כאחת כדתנן בסוף מכילתין היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתחלת השדה ומאמצעה.</b> לפי שאמרה תורה פאה בסוף שדהו כדמשמע לשון פאה איצטריך לאשמעינן דבתחלה ובאמצע נמי קדשה ופטורה מן המעשר ובירושלמי שם (הלכה ג') מרבי לה מדכתיב לקצור (יתירה) אפילו יש לו קמה לקצור: ",
+                "<b>רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור.</b> כשיעור המשתייר נותן כדמוכח בירושלמי ואיצטריך לאשמעינן דלא תימא כיון שנתן בתחלה או באמצע כבר נפטר כל השדה מן הפאה אע\"פ שאין בו אחד מששים ואם יתן בסוף להשלים יתחייב במעשר קמ\"ל דאדרבה גם בסוף נמי חייב בפאה ולפרושי מלתא דתנא קמא קאתי ולא פליג וכן רבי יהודה נמי לא לפלוגי אדר' שמעון קאתי דבמלתא אחריתי איירי ר\"י ומיהו לשון התוספתא (פ\"א) משמע דר\"ש פליג את\"ק ולתנא קמא יכול ליתן פאה בכל ענין שירצה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ומיפטר שדהו מפאה ור\"ש סבר דאע\"ג דרבי קרא בתחלה ובאמצע שיש תורת פאה למה שנותן מ\"מ לא מיפטר אא\"כ נותן בסוף והא דמסיק בירושלמי דנותן לר' שמעון כשיעור המשתייר יש לפרש בשני ענינים כגון שהשלים בסוף עד ששים עם מה שהוא נותן בתחלה ובאמצע כדפרשינן אי נמי האי משתייר על התבואה הנשארת קאמר דנותן ממנה שלא תאמר ששים בכל השדה שהיתה מקודם שנתן בכלל נותן עתה בסוף: ",
+                "<b>אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה.</b> כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי דיכול להוסיף על המחובר ויש לתוספת תורת פאה לפטור מן המעשר ואם לאו כלומר שכבר תלשו אין נותן אלא משום הפקר דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואין נפטר מן המעשר אא\"כ הפקיר אף לעשירים כשמיטה כבית הלל דלקמן פרק ו' (מ\"א) אבל היכא דלא נתן כלל מן המחובר מודה ר' יהודה דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא: ",
+                "<b>הבקר. </b>כמו הפקר: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). ראשונה מהו מן מה דתני הרי זו פאה וצריך ליתן בסוף כשיעור הדה אמרה קדשה משום פאה מה כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר אפשר לומר קדשה משום פאה ותימר כשיעור כל שדהו אלא כשיעור המשתייר רבי חייא בשם רבי יוחנן במחובר ר' יסא בשם ר' יוחנן בתלוש מה במתכוין לפטור את שדהו או לא נשמעינה מן הדא דא\"ר יסא בשם ר' יוחנן לעולם הוא מוסיף והולך מה אנן קיימין אם במתכוין לפטור את שדהו כבר נפטרה אלא כי אנן קיימין בשאין מתכוין לפטור את שדהו פי' ראשונה מהו בעיא היא בתחלה או באמצע אם היא פאה לר' שמעון אי לא ופשיט לה דקדשה מדתני ר\"ש בתוספתא הרי זו פאה וצריך שיתן בסוף כשיעור והדר מבעיא ליה אם כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר וקא מתמה איך אפשר לומר דקדשה משום פאה א\"ת דצריך ליתן כשיעור כל שדהו מה בעיא היא הא דקאמר ר' יוסי דבתלוש הויא פאה במתכוין לפטור שדהו שלא נתן במחובר את דינו או אפי' בנתן במחובר כל דינו ופשיט לה מאידך מלתא דר' יוסי דקתני דלעולם מוסיף דמשמע לעולם אפי' בתלוש ומשמע מוסיף אע\"פ שכבר נפטר שדהו והשתא דר' יוסי דלא כר' יהודה וצריך לומר לר' יוסי דר\"ש פליג עליה בהא ולא כמו שפירשתי במתני' דלא פליגי והא דפירשנו בריש פירקין דהיכא דכבר נפטר וחזר והוסיף חייב במעשרות היינו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדה אבל הכא איירינן בנתן בתחלת שדה או באמצעה: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא נותן אדם פאה בתחלת השדה באמצע ובסוף ואם נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף יצא ר\"ש אומר אם נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף הרי זו פאה וצריך שיתן בסוף כשיעור ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו נותן משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר אמר רבי יהודה בד\"א בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף לא נתן מן הקמה נותן מן העמרים לא נתן מן העמרים נותן מן הגדיש לא נתן מן הגדיש נותן מן הכרי עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו אר\"ש מפני ארבעה דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים מפני מראית העין ומפני הרמאים מפני גזל עניים כיצד שלא יראה שעה שאין אדם ויאמר לקרובו עני בא וטול לך פאה זו מפני בטול עניים כיצד שלא יהו עניים יושבים ומשמרים כל היום ויאמרו עכשיו נותן פאה עכשיו נותן פאה אלא מתוך שנותנה בסוף הולך ועושה מלאכתו ובא ונוטלה באחרונה מפני מראית העין כיצד שלא יהיו עוברים ושבים אומרים ראו פלוני שקצר את שדהו ולא נתן פאה שהרי אמרה תורה לא תכלה פאת שדך מפני הרמאים כיצד שלא יאמרו כבר נתננו דבר אחר שלא יניח את היפה ויתן מן הרע פירוש אם נתן רישא קתני נותן לכתחלה והכא קתני אם נתן דיעבד אלא חדא מינייהו בנתן בשנים ושלשה מקומות אחד מששים בכל השדה: ",
+                "<b>סומך </b>לו נותן משום פאה במתני' קתני סומך משום פאה מירחו מעשר ונותן לו אבל מן העיסה לא דקסבר שינוי קונה כדאמרי' בריש הגוזל קמא (בבא קמא דף צד.) ור' ישמעאל פליג התם ואמר אף מפריש מן העיסה ונותן לו משום דשינוי אינו קונה א\"נ משום תעזוב יתירא והאי דמעשר ונותן לו ואפי' מיפטר מדאורייתא מיחייב מדרבנן כיון דמירחו כדאשכחן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) דא\"ר יצחק א\"ר יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב הלקט והשכחה והפאה שעשאן לגורן הוקבעו: מפני הרמאים בפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) מייתי לה וקתני משום לא תכלה ולא קתני מפני הרמאים ופריך עלה אטו כולהו לאו משום לא תכלה נינהו אמר רבא מפני הרמאים ועל פי מסקנא דהתם כתבו כאן כן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלל אמרו בפאה.</b> בפרק כלל גדול (שבת סח.) ובפרק מקום שנהגו (פסחים נו:) ובפרק בא סימן (נדה נ.) מייתי לה. בריש כלל גדול אמרי' אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה ונשמר למעוטי הפקר וגידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות ולקיטתו כאחת למעוטי תאנה ומכניסו לקיום למעוטי ירק והא דנקט למעוטי סטים וקוצה ולא נקט למעוטי כל דבר שאינו אוכל דהני איצטריך ליה משום דחזו קצת לאכילה וקמ\"ל דלא חשיבא אכילה דידהו ומהאי טעמא נמי נקט ספיחי ולא נקט סטים וקוצה עצמן דהנהו פשיטא דלא חזו כלל ומיהו בכל דוכתא נמי נקט בלשון ספיחים במס' שביעית (פ\"ז מ\"א) דקתני ממין הצבעין ספיחי סטים וקוצה ויש מפרשים משום דאין דרך ללקטן בשנה שנזרעים אלא לסוף ארבע וחמש שנים משהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין דשורש שלהן עיקר הוא. סטים וישר\"א קוצה וודציצ\"ה. כמהין ופטריות אין להן שורש בארץ ויוצאין משמנונית הקרקע ומאוירא קא רבו. למעוטי תאנה לאו דוקא דרוב אילנות אין לקיטתם כאחת דליכא שלקיטתן כאחת אלא הני דחשיב במתני' ומיהו על כרחין לאו כולהו חשיב דהא איכא בנות שוח שלקיטתן כאחת כדמוכח בפ\"ק דר\"ה (דף טו:) גבי הא דאמר ר' יוחנן נהגו העם בחרובין כר' נחמיה וצריך לומר דהא תנא ושייר: למעוטי ירק רוב ירק קאמר דיש ירק חייב בפאה כגון שומין ובצלים כדתנן לקמן (פ\"ו מ\"ט) דהנהו מכניסן לקיום ובמכניסו לקיום כגון ע\"י דבר אחר פליגי אנשי יריחו וחכמים בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נו:) ובתורת כהנים ממעט כל הני מקרא דדריש התם יכול הירק והקישואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל תלמוד לומר קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר דסתם קציר נשמר ועוד שדך כתיב: ",
+                "<b>ולקיטתו כאחת.</b> דסתם קציר מתבשל ביחד וסתם קציר מכניסו לקיום יצאו ירקות שאע\"פ שלקיטתן כאחת אין מכניסן לקיום יצאו תאנים שאע\"פ שמכניסן לקיום אין לקיטתן כאחת: ",
+                "<b>והתבואה והקטניות בכלל הזה.</b> בירושלמי (הלכה ד') דרשינן ובקצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין תלמוד לומר ארצכם אילנות מנין תלמוד לומר שדך ואיכא דיליף מכרם וזית ובפרק הזרוע (חולין דף קלא.) דרשינן בהן שכחה ופאה ומסתברא דדרשה דתורת כהנים אסמכתא בעלמא מדאיצטריך קרא בפרק הזרוע לכרם וזית ומדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא דגן תירוש ויצהר דלא שייך קצירה אלא בתבואה ותירוש ויצהר דהוא כרם וזית דריש בפרק הזרוע מדכתיב אחריך וצריך טעם מאי שנא מעשר דתיקון בכל דבר אף בתאנה וירק כדדייקינן בפרק כלל גדול ובפרק בא סימן ממתניתין דמסכת מעשרות דלא תני בכלל דידיה לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום ומאי שנא פאה דלא תיקון הא תרווייהו לא נהגו מדאורייתא אלא בדגן תירוש ויצהר ויש ליתן טעם דבדבר שאין לקיטתו כאחת לא תיקון פאה משום בטול עניים כדאמרי' בפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) גבי פאה בסוף שדה שלא יהו עניים משמרין והכא נמי כשרואין אותו לוקט כסבורים לוקט את הכל ומשמרין וירק נמי היינו טעמא שריות מועט לעניים כיון דאין מכניסו לקיום ומפסידין במקום אחר ויש מפרשים טעם משום דפאה נוהגת בכל דבר מדאורייתא כדדריש בתורת כהנים ומשום תאנה וירק לחודייהו לא רצו לעשות תקנה אבל מעשר דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר דוקא כשהתחילו לתקן תקון בכל דבר ולא יתכן כלל כדפרישית דפאה נמי מדאורייתא דגן תירוש ויצהר דוקא ועוד אטו תאנה לחודה קא ממעט מפאה הא רוב פירות אין לקיטתן כאחת חוץ מהנך שמונה דקא חשיב במתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוג. </b>אילן שפריו אדום כדתנן בריש מעשרות (פרק א מ\"ב) האוג והתותים משיאדימו וי\"א שזהו אילן שקורין קורנליי\"ר בלע\"ז ולא יתכן דאין מכניסו לקיום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותן משום פאה ופטור.</b> (עי' באגרת) כדתניא לעיל מירחו מעשר ונותן לו וכן הפקירה קודם מירוח פטור לאחר מירוח חייב וכן כולם וטעמא דמירוח משום דאין מתחייב במעשר [עד שימרח] כדתנן במס' מעשרות (פ\"א משנה ו') דכתיב דגנך ודרשינן דיגונך דבגורן תלינהו רחמנא כדאמרי' בב\"מ בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ\"ח:) ולמאן דבעי התם ראיית פני הבית מיירי מתני' עד שימרח בבית וכגון דלא הכניס התבואה במוץ שלה אלא לאחר שנטהרה מן המוץ הכניסה בבית ומירחה שם ומאחר שחל עליה חיוב מעשר תו לא מיפטרא אפי' הפקיר ויתכן דאפי' מירחה בשדה ואח\"כ הפקיר דמחייבת מדרבנן אם חזר והכניסה בבית אותו שזכה בה ובפ\"ג דמעשר שני (הלכה ג') משמע בירושלמי דלבית הלל הפקר פטור אפי' בדבר שנגמר מלאכתו ושם פירשנו ומירוח קורא לאחר שמטהרין את התבואה מן המוץ שלה צוברין אותה במקום א' ומייפים פני הצבור ומחליקין אותו והוא המירוח ובירושלמי (הל' ה') אמרי' מתני' דב\"ש היא דב\"ש אמרי הפקר לעניים הפקר משמע שרוצה לומר דאיירי משנתן פאה שכבר נפטר מן הפאה ואחרי כן בא להוסיף עליה דכל מה שמוסיף עד שלא נתמרח פטור מן המעשר לבית שמאי מטעם הפקר אע\"פ שאין מפקיר אלא לעניים דהא משום פאה נותן אף התוספת: (ע\"כ שייך מה שבאגרת). ולב\"ה לא מיפטרה התוספת עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמטה כדתנן לקמן פרק ו' (משנה א') אבל בעיקר הפאה אפילו לא הפרישה מן המחובר אלא מן התלוש עד שלא מירחו מודים בית הלל דפטור מן המעשר כדמשמע בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נז.) מעובדא דבן בוהין וטעמא דהפקר פטור מן המעשר מפרש לקמן בירוש' (מעשרות פ\"א ה\"א) מדכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוים אם הוא לוי עני אבל הפקר לעניים לא מצינן למיפטר מטעם זה דאינו הפקר לב\"ה כלל ואפי' זכה בו עני חייב להחזיר כדמוכח בשילהי אלו מציאות (בבא מציעא דף ל:) ודבר תימה הוא למה לי האי קרא תיפוק ליה דהזוכה מן ההפקר מיפטר מידי דהוה אלוקח דדרשינן בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פח:) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ומיהו איכא למימר דאיצטריך היכא דחזר וזכה איהו גופיה כמו הפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו דקרינא ביה תבואת זרעך ואפ\"ה מיפטר מדכתיב ובא הלוי ופאה נמי דפטרינן בספרי מהאי קרא דובא הלוי אי לאו האי קרא הוה מחייבינן להו לעניים דכיון דזכי להו רחמנא בהאי שדה תבואת זרעך קרינא ביה ועוד ניחא לפי מה שאומר ר\"ת דלא מיפטר לוקח אלא כשלקח אחר מירוח משום דקשה ליה ההיא דסוף פ\"ק דבכורות (דף יא:) גבי לוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרן והן שלו דמשמע דמעשרן מדאורייתא מדקאמר מעשרן דאין קנין ואי מדרבנן אפי' יש קנין חייב כדמוכח בפ' הקומץ רבה (מנחות דף לא.) גבי עובדא דר\"ש שזורי ועוד דמדכתיב ואל הלוים תדבר דריש התם טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנן לכהן טבלים שאתה לוקח מן הנכרי אי אתה מפריש ונותנן לכהן ומתרץ רבינו תם דלוקח קודם מירוח חייב דקרינא ביה תבואת זרעך כיון דמרחינהו לוקח אבל לקחן ממורחים פטור וההיא דלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מוקי לה התם דמרחינהו ישראל ברשות נכרי שקיבל ישראל את השדה באריסות וההיא דהקומץ רבה דמשמע דאי אין קנין לא מצי למימר ליה לך קח מן הנכרי וכן אם אין רוב עמי הארץ מעשרין לא מצי למימר ליה לך קח מן השוק דהוי מן החיוב על הפטור אע\"ג דאם היה לוקח ממורחים פטור מדאורייתא מ\"מ היה נראה כמו מחיוב על הפטור והא דאיצטריך לן מירוח הנכרי פטור נפקא מינה לנכרי התורם כדתנן (תרומות פ\"ג מ\"ט) הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה א\"נ לישראל שמכר לנכרי קודם מירוח ולאחר מירוח חזר ולקחה דאי משום תבואת זרעך לא מיפטר ומשום מירוח נכרי מיפטר וכן יש קנין איצטריך משום תרומת נכרי א\"נ משום לוקח גופיה דאפי' תימצי לומר דלוקח קודם מירוח פטור איצטריך משום הביא שליש ביד נכרי ולקחה ישראל ממנו דחשיב תבואת זרעך כיון דלוקח במחובר ומשום יש קנין פטור א\"נ למירחינהו ברשות נכרי דהיינו אריס של נכרי וקשה לפי' ר\"ת דבפ' השוכר את הפועלים (שם) דריש כנפשך כן נפשו של פועל מה נפשך אתה אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור הא לוקח חייב ומוקי לה בתאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר או לבית דבעה\"ב עיניו בתאנתו ולוקח עיניו במקחו ופריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא כו' ומאי קושיא הא קודם מירוח מיירי דקא קני לה בעודה מחוברת בתאנה ועוד דעל כרחין קודם מירוח איירי דהא אין פועל אוכל בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר כדתנן התם (ד' פז:) ועוד מדפריך בבכורות גבי לוקח טבלים ממורחים מן הנכרי אילימא דמרחינהו נכרי דיגונך אמר רחמנא ולא דיגון נכרי דהוה ליה לאקשויי הא לוקח ממורחים פטור מדאורייתא אפי' לוקח מישראל ועוד דסתם לוקח דמאי היינו לאחר מירוח ואם איתא דליכא חששא דאיסורא דאורייתא לא היו גוזרים על הדמאי אחר שרוב ע\"ה מעשרין ועוד גבי הפקר והקדש הוי איפכא דמחייבינן לאחר מירוח טפי מקודם מירוח לפיכך היה נראה לפרש איפכא מרבינו תם דלוקח קודם מירוח פטור אבל אם נתמרח ביד מוכר דחל עליו חיוב מעשר תו לא מיפטר לוקח וההיא דבכורות דטבלים שאתה לוקח מן הנכרי מיירי בנכרי המעשר פירותיו ונותן ללוי דלא מיחייב הלוי ליתן תרומת מעשר לכהן ומעשר שלו דאורייתא אי אין קנין ואין מירוח הנכרי פוטר ואפי' למאן דאמר מירוח הנכרי פוטר אפשר שהקדימו בשבלים ואפשר דעכשיו קיים טעמא דקאמר התם לעיל קאתינא מכח גברא כלומר כמו שמעשר שהנכרי מפריש ונותן ללוי אין הלוי חייב ליתן ממנו תרומת מעשר לכהן כמו כן כשקונה הלוי טבלים מן הנכרי והפריש מעשר אינו חייב ליתן ממנו תרומת מעשר אלא מפרישו והוא שלו משום דאמר ליה קאתינא מכח גברא דאי לאו הכי אע\"ג דלוקח פטור מדאורייתא מ\"מ היה חייב ליתן לכהן מדרבנן ויש ברייתא בתוספתא (פאה פ\"ב) שאין אדם יכול לישבה והכי תניא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק במחובר לקרקע חייב בכל בתלוש מן הקרקע פטור מן הכל החזיק בקמה פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות והשתא נכסי הגר הרי הן הפקר והך סיפא היא איפכא מהא דתניא בפ' המניח את הכד (דף כח.) ובפ' אין בין המודר (נדרים דף מד:) המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופטור מן המעשר והא דמחייב טפי בשכחה ובפאה משום דכתיב תעזוב יתירא כדמפרש בפ\"ק דתמורה (דף ו.) ובפ\"ק דקדושין כתובה ביושר בירושלמי (פ\"א הל' ה') והכי איתא התם רב חסדא אמר נכסי הגר החזיק בצפונן על מנת לקנות בדרומן בדרומן על מנת לקנות בצפונן ולא נתכוין לקנות באמצעיתן לא קנה עד שיתכוין לקנות באמצעיתן מתני' פליגא על דרב חסדא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל המחזיק בקמה חייב בשכחה ופאה ופטור מן המעשרות ואין אויר מפסיק בין שבולת לשבולת בתמיה וגירסא זו ניחא דהחזיק בקרקע לא דמי למפקיר כרמו דפטור מן המעשר דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה א\"נ במחזיק בקמה קודם הבאת שליש: ",
+                "<b>מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות כו'.</b> ה\"ה אפי' הוא עצמו מותר באכילת עראי קודם מירוח אלא דבהמה שריא אפי' אכילת קבע כי ההיא דא\"ר אושעיא בכמה דוכתי מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ועוד נקט כאן בהמה לאשמעינן דלאחר מירוח אפי' בהמה אסורה: ",
+                "<b>נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי ר\"ע.</b> אמרי' בירוש' (הל' ה') אתיא דר\"ע כחנויות בני חנון דתניא (ב\"מ דף פח.) למה חרבו חנויות בני חנון ג' שנים עד שלא חרב הבית שהיו מוציאין פירותיהן מכלל המעשרות דהוו דרשין עשר תעשר את כל תבואת זרעך (דברים י״ד:כ״ב) פרט ללוקח ואכלת פרט למוכר והשתא אין ר\"ל דר\"ע סבר כוותייהו לפוטרן אפי' מדרבנן דחס ושלום שהרי מזכיר אותם לגנאי התם ובגמ' שלנו בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פח:) אלא ה\"ק אתיא דר\"ע לאפוקינהו מדידהו דמשמירח אסור לזרוע עד שיעשר מדרבנן אע\"ג דלא קרינן ביה ואכלת וכי היכי דממעטינן מיניה לוקח איכא למעוטי נמי זורע: ",
+                "<b>כהן </b>ולוי מן הדין אפי' לקחו לאחר מירוח המעשרות שלהן אלא מפרש בירושלמי (הל' ה') א\"ר יוחנן קנס קנסו להן שלא יהו קופצין לגיתות ולגרנות עוד קאמר התם טבח כהן חבריא בשם ריב\"ל פטר לו שבת אחת ר' יודן מדמי לה להדא דר' יוחנן משום קנס קנסו בהן ובפ' הזרוע (חולין דף קלב:) דרש רבא מאת זובחי הזבח אפי' כהן טבח במשמע: ",
+                "<b>עד שימרח הגזבר.</b> כשמירח וחזר וקנאו אפי' מדרבנן לא מחייב ולא דמי למירוח נכרי דבפרק רבי ישמעאל במנחות (דף סז.) דלא שייך גבי הקדש לגזור משום בעלי כיסין:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו מפסיקין לפאה.</b> בפ' הכונס (בבא קמא סא.) ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ\"ה.) משמע דאם הפריש פאה משדה לחברתה לא קידשה כדאי' בירושל' ואין לה תורת פאה להפטר מן המעשר ובת\"כ בפ' קדושים נפקא לן מדכתיב שדך לחייב על כל שדה ושדה מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה: ",
+                "<b>הנחל. </b>מלשון נחלי מים ולא יתכן לומר מל' נחל איתן דהיינו בור ואע\"ג דתנא נחל תנא שלולית דאמרי' בפ' הכונס (שם) אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה וזו אף זו קתני הנחל היינו נהר: ",
+                "<b>דרך היחיד.</b> ד' אמות: ",
+                "<b>דרך הרבים ט\"ז אמה.</b> כך מפרש בשילהי המוכר פירות (בבא בתרא דף צט:): ",
+                "<b>שביל. </b>זוטר טובא כדאשכחן בשילהי המוכר פירות (בבא בתרא ק.) כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא: ירושלמי (הל' א') מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מאי צריכא אתא למימר לך אפי' דרך הרבים אין מפסיק לאילנות אלא גדר מכיון דתנינן שביל היחיד שביל הרבים מה צריכא להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים פי' אינו מפסיק לאילן בסיפא דמתני' תנן דכל הני אין מפסיקין לאילן להוציא את הקבוע בימות החמה דרגל בני אדם מצויין בהן לאחר שנקצרו התבואות ובימות הגשמים שהשדות זרועים אינם מצויין ואשמעינן דאפי' שביל רבים אינו מפסיק אא\"כ קבוע והשתא כולהו צריכי דמאי אמרת ליתני דרך הרבים למימר דאפי' לאילן אינו מפסיק ושביל היחיד דאפי' לזרעים מפסיק ולישתוק מכולהו אחריני א\"כ הוה אמינא דרך הרבים דלא קביע גרע משביל היחיד דקביע ושביל הרבים דקביע עדיף להפסיק לאילן מדרך הרבים דלא קביע והאי טעמא הוה מצי למימר בירושלמי: ",
+                "<b>הביר. </b>שדה בור שאינה זרועה כדכתיב (בראשית מ״ז:י״ט) והאדמה לא תשם תרגום וארעא לא תבור: ",
+                "<b>הניר. </b>חרישה כדכתיב (ירמיהו ד׳:ג׳) נירו לכם ניר: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א') רב אמר בור וניר בית רובע וזרע אחר אפי' כ\"ש רבי יוחנן אמר בור וניר וזרע אחר כשלשה תלמים של פתיח: ",
+                "<b>והקוצר לשחת מפסיק.</b> קא סבר דכל לשחת לאו קצירה היא דלא חשבינא לה אתחלתא דקצירה ובפרק רבי ישמעאל במנחות (דף עא:) מפרש אי מיירי בשהביאה שליש או בשלא הביאה שליש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמת המים.</b> היינו שלולית דקאמר ת\"ק דבכל ענין מפסיק ואתא ר' יהודה למימר דוקא באינה יכולה ליקצר כאחת שאם עומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן כדמשמע בתוספתא ומיהו בתוספתא משמע דתרי מילי נינהו דקא חשיב במלתא דת\"ק שלולית וקוצר לשחת ושלשה תלמים של פתיח ואמת המים שאינה יכולה ליקצר כאחת ר' יהודה אומר אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק ולת\"ק מפסיק אע\"פ שעומד מצד אחד וקוצר מצד השני: ",
+                "<b>וכל ההרים.</b> אתא לאשמעינן דהר ובקעה נחשבים כשדה אחת כיון דנעדרים ע\"י אדם במעדר אע\"פ שההר זקוף ואין בקר וכליו יכולים לעלות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל מפסיק לזרעים.</b> איצטריך למיתני הכל לאתויי הא דאמר ריש לקיש בירושל' (הל' ב') היה שם סלע על פני כל שדהו אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנה מצד זה מפסיק: ",
+                "<b>ואינו מפסיק לאילן אלא גדר.</b> הני אילנות דתנן לעיל דחייבין חוץ מזיתים וחרובים דגדר לא מפסיק בהו: ",
+                "<b>שער כותש.</b> אם היו הנופות כותשין זא\"ז על גבי הגדר ומתערב אילן זה עם אילן זה נותן פאה אחת לכל ובפ' ה' דכלאים (משנה ג') פירשתי עוד לשון אחר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הרואין זה את זה.</b> אע\"פ שיש כותל מפסיק: ",
+                "<b>שהיו להם בכל רוח.</b> שבעיר פאה לכל רוח ורוח: ",
+                "<b>שהיו להם בכל העיר.</b> אין נותנים כי אם פאה אחת לכולן אף על פי שאין רואין זה את זה: ",
+                "<b>ירושלמי. </b>מי מכוין להן הרוחות העיר מכוונת להן הרוחות א\"ר יוסי בר אבין של בית רבי היו להן ארבע בדין לד' רוחות העיר והן נותנין לכל בד ובד לפי רוחו היו שם ל' אילנות הראשונים רואין את האמצעיים ואמצעיים רואין את הראשונים ואין הראשונים רואין זה את זה מפריש מן הראשים על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשים ואינו מפריש מן הראשים על הראשים פי' בדין בית הבד שעוצרין בהן זיתי אילנות כגון חרובין דתנן כל הרואין זה את זה הראשים הם החיצונים שמכאן ומכאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני מיני חטים.</b> כגון שחמתית ולבנה כדתנן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פג:) הדבר תלוי בגרנות אבל כולן מין אחד ממש או שני מינים ממש אין הדבר תלוי בגרנות: "
+            ],
+            [
+                "<b>הזוגות. </b>הם הנזכרים שנים שנים בפ\"ק דאבות שקבלו משמעון הצדיק: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד') קצר חצי אגורי וחצי שחמתית לעשותן גורן אחת ונמלך ועשאן ב' גרנות אינו מפריש מן האגורי על השחמתית לא בתחלה ולא בסוף קצר חצי אגורי וחצי שחמתית לעשותן ב' גרנות ונמלך ועשאו גורן אחת מפריש מן האגורי שבסוף על השחמתית שבסוף מן האגורי שבתחלה על השחמתית שבתחלה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>שקצרוה נכרים.</b> לעצמן ולא בפועלי נכרים: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הלכה ה') מתני' כשקצרוה לעצמן אבל אם קצרוה לישראל חייבת ותני כן אין שוכרין פועלים נכרים לפי שאין בקיאין בלקט שכחה ופאה מתניתין בשקצרוה לאבדה אבל קצרוה שלא לאבדה חייבת אמר רבי הושעיא ברבי ואפילו תימא בשקצרוה שלא לאבדה פטורה מאחר שהפאה ניתנת במחובר לקרקע פי' קצרוה לאבדה אקצרוה ליסטים קאי: ",
+                "<b>קרסמוה נמלים.</b> מל' יכרסמנה חזיר מיער (תהילים פ׳:י״ד) אף על גב דההוא כתב בכ\"ף דרך הנמלה לכרסם קנה השבולת מלמטה: ",
+                "<b>שחובת הפאה בקמה.</b> כלומר חובת הפאה של זה הניחה בקמה ונהי דאם כילה שדהו חזרה פאה לעמרים כדקאמר בירושלמי (שם) הני מילי היכא דכילה הוא אבל הכא הוא לא כילה תניא בתורת כהנים בפרשת קדושים ובקצרכם פרט לשקצרוה לסטים קרסמוה נמלים שברתה הרוח או בהמה ובקצרכם פרט לשקצרוה נכרים מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח\"כ נתגייר פטורה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלבנות התבואה שבין הזיתים.</b> תבואה הזרועה בין זית לזית מלבנות הן ערוגות הואיל ועומדות הערוגות פיסקי פיסקי ואין מתערבות זו עם זו קא סברי ב\"ש דמפסיקי זיתים אבל היכא דראשי שורות מתערבים מודו לב\"ה דלא מפסיקי: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א') אנן תנינן שבין הזיתים תניי דבי רבי שבין האילנות ומסיק דתרווייהו צריכי דאי ממתני' הוה אמינא זית דחייב בפאה מפסיק לב\"ש אבל שאר אילנות לא ואי מדבי רבי הוה אמינא דוקא אילנות דלא מיחייבו בפאה לא מפסיקי לב\"ה להכי איצטריך מתני': ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) מה אנן קיימין אי במרווחין אף ב\"ש מודו שהוא נותן פאה מא' על הכל ואי ברצופין אף ב\"ה מודו שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד אלא אנן קיימין בנטועין מטע עשרה לבית סאה: ",
+                "<b>ראשי שורות.</b> למאי דפרשינן דמלבנות הם השורות קשה דהוה ליה למימר ראשי מלבנות ויש לפרש דמלשון שדה הלבן הוא ושדה תבואה נקראת שדה הלבן על שם שכשמתבשלת התבואה מתלבנת ומלקטין אותה ולקמן דתנן נמי מלבנות הבצלים דרכן להלבין ירק שלהן כשמתבשלין ועוד מפרש דכל שדה חוץ משדה האילן נקרא שדה הלבן על שם שהחמה זורחת בהן ואין בהן צל כשדה האילן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנמר. </b>קוצר שדהו במקומות מקומות דמחזי כמנומר מל' ונמר חברבורותיו (ירמיהו י״ג:כ״ג) וכן קאמר בירושלמי כהדין נימרה מקום הזבלים עולין תחלה נמררה קרי לה כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרת לעלות: ",
+                "<b>קלחים לחים.</b> דאי הוו גדילים כל צרכן דכ\"ע פאה אחת על הכל דתחלת קצירה היא: ",
+                "<b>מכל א' וא'.</b> כשחוזר ללקט מה ששייר דנימור מפסיק דלאו אתחלתא דקצירה חשיבא ובמנחות בשילהי ר' ישמעאל (מנחות דף עא:) אמר רב יהודה אמר שמואל לא חייב ר\"ע אלא במנמר לקליות דהיינו דומיא דשחת כר\"מ דהתם קאמר כל לשחת אפילו לאדם לאו שמה קצירה אבל במנמר לאוצר שבישל כל צרכו ומלקט על מנת להצניעו וליישנן לא ור' יוחנן אמר מחייב היה ר\"ע אף במנמר לאוצר: ",
+                "<b>שבת או חרדל.</b> בפ' בא סימן (נדה נא.) פי' בקונטרס דלהכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים או בשלשה מקומות. ובירושלמי גרסינן שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהם ממתין לאחרון שבהם רבי יוסא בשם רבי יוחנן אמר מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות כלומר כיון דאין דרכן ליזרע שדה אחת הוו להו אותן ערוגות שדות טובא ומסיק על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח על דעתיה דרבי יוחנן מפריש מכל ערוגה וערוגה והאי דמיחייבי שבת וחרדל בפאה אע\"ג דאין נותנין פאה לירק הני מיחייבי דלזרע עבידי דתנן בפ\"ג [דכלאים מ\"ב] חרדל מין זרעים ותנן נמי בפ\"ד (מ\"ה) דמעשרות השבת מתעשרת זרע וירק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחליק. </b>מל' ואנכי איש חלק (בראשית כ״ז:י״א) דכל זמן שהבצלים בשדה אינה חלקה אלא דומה לאדם מלא שער והמקום שנתלש נקרא חלק ומיהו יותר נראה לשון חילוק דבר הנחלק לשנים מל' מחליקין בתאנים ובענבים בפ\"ק דמעשרות (מ\"ח) והיינו חלוקתן דלחים לשוק למוכרם ויבשים לגורן לכונסן לקיום ומיהו חוזר אני בי מראיה זו דההוא נמי לשון איש חלק שמחליק העיגול של דבילה ומשפשפו בתאנים וענבים של טבל והמשקין נסחטין מהן ומחליקין אותן ומצחצחין אותן וסיפא דההוא דמתניא לענין הכשר מייתי בפרק חבית (שבת דף קמה.) ומוכח התם כן: ",
+                "<b>אלו לעצמן.</b> דכשני מיני חטים דמי: ",
+                "<b>וכן באפונין.</b> לאו באותן שהם מין ירק דירק לא מתחייב בפאה אלא באותן שהם זרעים כדתנן בפ\"ג דכלאים (מ\"ב) אפונין השופין מין זרעים אפונין הגמלנים מין ירק: ",
+                "<b>וכן בכרם.</b> אם מחליק דינו כאלו: ",
+                "<b>המדל. </b>לשון שלופי הוא כדאיתא בפ\"ק דמו\"ק (דף ד.) ותנן בפ\"ד (מ\"ד) דשביעית איזהו המדל אחד או שנים ומפרשינן התם בגמ' [דירושלמי] נוטל (אדם) אחד או שנים דבזמן שהבצלים זרועים רצופין מוציא אחד מבינתים שיתגדלו בריוח ויעשו גדולים ואותם שעוקר משם להרויח הנשארים אינן נחשבים לקצירה לפי שתקנת הנשארים היא הלכך נותן פאה מן הנשאר לבד והנעקר פטור מכלום מטעם דפרשינן ולא יתכן לפרש משום דירק בעלמא הוא ועדין לא הגיעו לחיוב פאה דלא יהא אלא כמנמר לקליות ומיהו יתכן דקליות מכניסן לקיום על ידי שמייבשין אותן לתנור אבל הנך בצלים דלא גמרו כל צורכן נרקבין ואין מוכנסין לקיום: ",
+                "<b>המחליק מאחת.</b> כלומר מענין אחד או כולן לגורן או כולן לשוק ובפרק ד' דשביעית (שם) תנן איזהו המחליק שלשה זה בצד זה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב') המדל נותן מן המשוייר על מה ששייר תני א\"ר יודא במד\"א במדל לשוק אבל במדל לבית נותן מן המשויר על הכל [א\"ר זעירא הדא דתימא בשעיבה ע\"מ להדל אבל אם עיבה ע\"מ שלא להדל לא לא סוף דבר לביתו אלא אפי' לשוק נותן מן המשואר על הכל] פי' במדל לבית כלומר לגורן דחזו לכונסן לקיום. בשעיבה שזרען רצופין בעובי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האמהות. </b>בצלים גדולים מניחין אותן לזרע ומתוך שמשתהין בארץ לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק לכך פטר ר' יוסי: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג') האמהות רב אמר פרגדא שמואל אמר צומחתא רבי יעקב בר בון בשם רבי חנינא לא אמר רבי יוסי אלא משום הפקר רבי בון ברבי חייא בעא קומי רבי מנא והפקר חייב בפאה אמר להם בזכה בהן אחת אחת והא תניא אע\"פ שאינן מתקיימין לו במרובה מתקיימין לו במועט הוי אומר לית טעמא אלא משום מוכנסין לקיום פי' צומחתא כשעוקרין הבצלים נשאר מן הנשרשין לארץ ועמהן מן הבצל וחוזר וצומח ומי שיש לו בצלים הרבה אינו חושש לקיימם אבל במועט מקיימן ויותר נראה ליישבו לפי הענין שפירשתי: ",
+                "<b>שבין הירק.</b> דירק כזרע אחר דמי ומפסיק ובריש פרקין רוצה לומר בירושלמי (הלכה א') דבית שמאי דאמרי לעיל דזיתים מפסיקין בתבואה אתיא כרבי יוסי ומסיק בית שמאי מודו לרבי יוסי שאין דרך בני אדם להיות מכניס בצל בין הירק רבי יוסי לא מודה לבית שמאי שכן דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. ובנדה (דף נ.) מייתי לה אמתני' דכלל אמרו בפאה דלעיל דקאמר התם ומכניסו לקיום למעוטי ירק והדר קאמר אם היו בהן שומין ובצלים חייבים דתנן מלבנות בצלים והשתא תמיהא דמתניתין דהמחליק בצלים הוה ליה לאתויי דמיתניא ברישא והיה נראה לומר דעל ידי גזירת מלבנות השומים והבצלים שבין הירק חייב אף הירק ומיהו יש לפרש דאיצטריך לאשמועינן דלא בטלי שומים ובצלים בירק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותנין שתי פאות.</b> דכל חד וחד קרינא ביה שדך: ",
+                "<b>שלקחו את האילן.</b> מהנך אילנות דחשיב בפ\"ק (מ\"ה): ",
+                "<b>המוכר קלחי אילן.</b> ולא מכר לו הקרקע והם מלאים פירות ובא לעוקרן לנוטען בשדהו אם שייר בעל האילנות מן השדה לעצמו שלא מכר אותם הוא נותן פאה לכל: ",
+                "<b>בפרק </b>ראשית הגז (קלח.) מסקי רבא ורב חסדא כשהתחיל בעל השדה לקצור כלומר ללקט הפירות לקצור לאו דוקא א\"נ בשיש שם תבואה כדקתני בתוך שדהו ומאחר שהתחיל לקוצרה נותן מן האילן ששייר פאה על כל מה שמכר שחל החיוב עליו אבל בירושלמי (הל' ה) מוקי לה אפי' בלא התחיל שהוא כמוכר לו חוץ מחובתו והוא קיבל עליו לתת הפאה ומתני' דראשית הגז דתנן לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב מוכר לא שייר לוקח חייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית רובע.</b> מפרש בתוספתא דכלאים (פ\"ב) י' אמות על י' אמות ומחצה ואינו מכוון ממש לפי חשבון סאתים בחצר המשכן דהוי ק' על נ': ",
+                "<b>העושה סאתים.</b> רבי יהושע לא אזיל בתר זריעה אלא קרקע המוציא סאתים: ",
+                "<b>כדי לקצור ולשנות.</b> דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר בידו השניה ואם יש בקמה כדי למלאות את כפו ב' פעמים חייב בפאה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ו'). מ\"ט דר\"א נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע אף כאן בית רובע מ\"ט דר\"י נאמר כאן שדך ונאמר להלן ושכחת עומר בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף כאן סאתים מ\"ט דר\"ט ו' על ו' מערוגה ריב\"ב אומר כדי לקצור ולשנות מה קצירה כדרך הקוצרין או אפי' כל שהוא מן מה דכתיב שלא מלא כפו קוצר הדא אמרת קצירה כדרך הקוצרין פי' שנאמר להלן רובע (דתניא) [דתנן] פ\"ב דכלאים (מ\"י) ובתבואה בית רובע ותנן (שם מ\"א) כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט: ",
+                "<b>סאתים </b>כדתנן (לקמן פ\"ו מ\"ו) עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. ור\"ט יליף מערוגה כדתנן (כלאים פ\"ג מ\"א) ערוגה שהיא ו' על ו' זורעין לתוכה ה' זרעונין: מה קצירה בעיא היא זו ופשיט כדרך הקוצרים: ",
+                "<b>קרקע כ\"ש חייבת בפאה.</b> דשדך כל דהו משמע ול\"ל גזירה שוה דשדך: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ז'). הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור ר\"ח בשם ר' פנחס תיפתר שהיה שם שבולת אח' [נ\"א קלח] ובו ה' שבולים: ",
+                "<b>ובבכורים. </b>כתב בהו אדמתך ובשילהי פ' לא יחפור (בבא בתרא כז:) מוקי לה בחטה אבל אילן בעי י\"ו אמה סביב ואע\"ג דחטה נמי יניקתה ג' טפחים מדמרחקינן הזרעים מן הכותל ג' טפחים כדתנן ב\"ב (דף יז) וכדמוכחא ההיא דערוגה ו' על ו' (כלאים פ\"ג מ\"א) הא נמי כל שהוא קרינא לה אבל לפירוש זה דחק בחנם הירושל' לאוקמה [בקלח אחד] ובה חמש שבולים. ושמא נאמר אע\"פ שיונקת לצדדין אין עיקר יניקתה אלא כנגדה ויש ספרים שכתוב בה בפרק לא יחפור ובוידוי. ופירש רש\"י דלא גרסי' ליה דאין וידוי אלא במעשר והוא אינו תלוי בקרקע ובירושלמי (שם) איכא פלוגתא דאמוראי: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). תני והראיון ר' יוסי בשם ר\"י מי שאין לו קרקע פטור מן הראיון ר' מונא בעי ולמה לננן [פי' לית אנן] אמרי' מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי. ר' יוסי בשם ר' יהושע ב\"ל מי שאין לו קרקע פטור מן הראיה מאי טעמא ולא יחמוד איש את ארצך: ",
+                "<b>ולכתוב עליה פרוזבול.</b> בפרק בתרא דשביעית (מ\"ו) תנן אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ותנן (שם מ\"ג) הלל התקין פרוזבול שראה שנמנעים העם מלהלוות זה לזה משום שמיטה דמשמטת את המלוה ותיקן הלל שיהא מוסר שטרותיו לבית דין וכתבי ליה ב\"ד פרוזבול וזה גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדים ותו לא משמט וכשיש ללוה קרקע חשוב כגבוי בבית דין דמי ולא קרינא ביה ולא יגוש ואמרינן בגיטין (דף לז.) דלא תיקן הלל אלא בשביעית בזמן הזה: ",
+                "<b>ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה.</b> ובגמרא (דקדושין כו.) יליף לה התם מקראי ואייתי נמי התם מתניתין דהכא למיפשט מיניה דלא בעינן צבורין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכיב מרע.</b> בירושלמי (שם) משמע דאין נחשב ש\"מ עד לאחר שלשה ימים אא\"כ קפץ עליו החולי: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). אי זהו שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובין נכנסין אצלו מיד והרחוקים נכנסין לאחר ג' ימים אם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין אצלו מיד: ",
+                "<b>שייר קרקע כל שהוא.</b> פלוגתא היא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ.) דהא קרקע לאו דווקא וה\"ה מטלטלי וכל שהוא לאו דווקא אלא כדי פרנסתו ולא איתפרש שיעור פרנסתו בכמה ואם פרנסת עצמו דווקא או דלמא בעינן נמי פרנסת בניו ובנותיו וכל הסמוכין על שולחנו (יא): ",
+                "<b>מתנתו מתנה.</b> ואפי' עמד אינו חוזר ובקנין איירי דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין כדאיתא בב\"ב (דף קנא) (יב) ואפילו הכי אם לא שייר אין מתנתו מתנה ואם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה כדאמרינן בב\"ב (שם) (יג) והא דאמר רב התם (שם דף קנב) מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין רב אמר ארכבה אתרי ריכשי היינו דווקא משום דכתב הקנין בתוך השטר כדפרשי' בר\"פ אע\"פ שאמרו (נה:) ושם הארכנו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא בן חורין.</b> אע\"פ דלא כתב ליה עצמך ונכסיי קנויין לך אלא כתב כל נכסיי נתונין לפלוני עבדי קנה העבד בכל הנכסים ונתן לו את עצמו והאי דקאמר עבדי היינו עבדי שהיה כבר כדאמר גיטין (דף מב.): ",
+                "<b>שייר קרקע כל שהוא.</b> קרקע לאו דווקא כדאמרי' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ:) דעשו מטלטלין שיור אצל העבד: ",
+                "<b>לא יצא בן חורין.</b> בפרק מי שמת (שם) פירש רבינו שמואל משום דתלינן שמא לעבד גופיה קא חשיב ליה קרקע משום דאיתקיש לקרקעות או מטלטלין משום דמטלטלי הוא ולא יתכן דבתוספתא קתני במילתיה דרבי שמעון חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלונית יצא בן חורין משמע בהכי פליגי דלת\"ק לא יצא. אלא היינו טעמא דאי יש לו נכסים הרבה אמרינן כיון דנחת לשיורא לדידיה נמי שייר וכי אמר כל נכסיי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קא אתי ולא שחרריה ואפילו אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר מ\"מ לא יצא לחירות אי משום דל\"ל פלגינן דבורא אי משום דלאו כרות גיטא הוא כדקאמר בפרק קמא דגיטין (דף ט.) שעל ידי כל נכסיי יש לו להשתחרר והוא שלא שייר בו: ",
+                "<b>לעולם הוא בן חורין.</b> בפרק קמא דגיטין (שם) רוצה לדקדק מכאן דר\"ש אית ליה פלגינן דבורא דמשמע לעולם אפילו אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה כדקא תני בתוספתא דלא אפשר לקיים כל נכסיי אשאר נכסיו אלא אעצמו אפ\"ה קנה עצמו בן תורין דפלגינן דבורא ומהאי נמי דייקינן דלר\"מ לא פלגינן דבורא דלא שייך טעמא דנחת לשיורא אלא היכא דיש לו נכסים אחרים דאמרינן מדשייר אותה העיר שייר נמי העבד וכל נכסיי אשאר נכסים קאי אבל כשאין לו אלא אותה העיר מאיזה טעם יאמר ר\"מ לא יצא בן חורין הא מה נפשך כל נכסיי אעבד קאי אלא ודאי משום דלא פלגינן דבורא: ",
+                "<b>חוץ מאחד מריבוא שבהן.</b> דאין העבד נחשב בעיניו אלא כאחד מריבוא: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא. הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין אם שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר\"ש אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתתי לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן לא אמר כלום חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלונית אע\"פ שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר זכה העבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין וכשנאמרו דבריו לפני רבי יוסי אמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים פירוש זכה בנכסים אם יש שם נכסים וקנה עצמו בן חורין בכל ענין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במחובר לקרקע.</b> דגבי קציר כתיב תעזוב דמשמע שיניח לפניהם תבואה בקשיה: ",
+                "<b>דלית. </b>גפן גדולה המודלית ע\"ג עצים או על גבי אילנות אחרים: ",
+                "<b>מוריד ומחלק.</b> דהני שיש סכנה בעלייתם מצות פאה בתלוש ובירושלמי דריש לה מקרא וכן בת\"כ בפ' קדושים: ",
+                "<b>חליקי אגוזים.</b> אילן של אגוזים ופי' בערוך דקרי ליה חליקי לפי שהוא חלק שאין לו לא קשרים ולא ענפים: ",
+                "<b>אפילו צ\"ט.</b> ארישא קאי דבמחובר ואם יש כאן ק' עניים וצ\"ט מהם אומרים לבעל הבית שיקצור הכל ויחלק להם הפאה ויש אחד שאינו רוצה אין שומעין להם אלא ירוצו ויבוזו ובדלית שמצותה בתלוש איפכא דשומעין ליחיד הרוצה ליחלק: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א'). כתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע יכול אפילו בדלית ובדקל ת\"ל קציר מה קציר מיוחד שהקטן מושל בהם כגדול יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהן כגדול ואית דבעיא משמעיניה מן הדא תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשיה תלתן בעמיר תמרים במכבדות יכול בדלית ובדקל כן ת\"ל אותם מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שאינם של סכנה ומוציא אני את אלו שהם של סכנה פירוש תמרים במכבדות אין סכנה בלקיטתן שאינן בראשו של דקל ומבעיא ליה בירושלמי בדלית ובדקל היכא קורא שם פאה אם למעלה או למטה בתלוש והוצאה משל מי ור\"ל דאם קורא שם פאה למעלה הוצאה משל עניים ואם קורא שם למטה הוצאה משל בעל הבית ומסיק שאפי' תאמר קורא שם פאה למעלה הטריחו על בעל הבית שתהא הוצאה שלו מפני הסכנה תניא בת\"כ בפרשת קדושים תעזוב הנח לפניהם והם יבוזו אפילו צ\"ט אומרים לחלק ואחד לבזבז אפילו בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעין שאומר כהלכה יכול בדלית ובדקל כן ת\"ל אותם אפי' צ\"ט אומרים לבזבז ואחד אומר לחלק אפי' זקן אפי' חולה לזה שומעין שאומר כהלכה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). בעל הבית שקרא שם פאה וכילה קורא אני עליו לא תכלה פאת שדך בקצרך [לא קרא שם פאה וכילה קורא אני עליו לא תכלה פאת שדך בקצרך] התנו ביניהן אפילו כן אין שומעין לו בעל הבית מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו ר' שמואל בר אבודימא בעי כילה שדהו אתמר חזרה פאה לעמרים אפי' כן בעל הבית מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו פי' שקרא שם וכילה שלא כדין עשה שהיה לו להניח לעניים לבזבז במחובר ואף על פי שעבר בלאו [לא] נשתנה דינו וקורא אני עליו לא תכלה דכתיב בסיפא דקרא תעזוב דמוכח שדינם לבזבז ולא לחלק כמו שדרשנו למעלה לנתינה במחובר ולא מיבעיא כשקרא שם במחובר וכילה אלא אפי' לא קרא שם נמי כך דינו דבין כך ובין כך קורא אני עליו לא תכלה ותעזוב אלא שהעניים התנו ביניהן ושמא ע\"פ ב\"ד עשו תנאי זה דאי בעל הבית אין שומעין לו לעוות עני האומר לבוז אלא בעל הבית מחלק בידו לכולם בשוה. שלא יראה לעני מודעתו מלשון הלא בועז מודעתנו כלומר הידוע וניכר לו וישליך לפניו רבי שמואל בר אבודימא בעי כלומר מילתא דפשיטא לן מיבעיא ליה לר\"ש בר אבודימא כילה את שדהו אתמר חזרה פאה לעמרים כי ההיא דתניא בריש הגוזל קמא (בבא קמא דף צד.) מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים אפי' כן בעל הבית מחלק כלומר אע\"פ שחזרה פאה לעמרים להיות דינה לבזבז כמו הקמה אמרי' דאפ\"ה מחלק שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נטל אחד מן העניים מקצת הפאה.</b> שליקט כבר וזרק לו על השאר כדי לקנות אין לו בה כלום אבל מה שליקט לא הפסיד ובתוספתא ובירושלמי (הל' ב') תנו בשם ר\"מ קונסין אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר: ",
+                "<b>נפל לו עליה.</b> בפרקשנים אוחזין (בבא מציעא דף י'.) פריך מהכא לר\"ל דאמר ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ומשני בשדה דבעל הבית לא תקינו לו רבנן ועוד משני כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני: ",
+                "<b>בירושלמי </b>(שם) מייתי הא דתני רבי חייא שנים שהיו מתכסין על העומר ובא עני אחר וחטפו זכה בו ושמא היינו נמי נפילה והתם משני כולהו בשלא אמר יזכו לי ארבע אמות ובגמרא שלנו לא קאי דפריך אי תקינו להו רבנן כי לא אמר מאי הוי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבעיות. </b>בירושלמי (שם) מפרש מלשון נבעו מצפוניו תרגום איתגליין מטמרוהי (עובדי' א) שהבעל הבית מתגלה ונראה לתוך שדהו כדי שיקחו העניים פאה: ",
+                "<b>בשחר. </b>מפרש בירושלמי (שם) מפני המניקות שבניהן ישנים בשחר ופנויות ללקט פאה: ",
+                "<b>בחצות. </b>מפני התינוקות שדרכן לצאת בחצות והולכין ללקט פאה ובשחרית ומנחה ישנים: ",
+                "<b>ובמנחה. </b>מפני הנמושות בריש אלו מציאות (בבא מציעא דף כא:) אמרי' מאי נמושות סבי דאזלי אתיגרא מלשון מחזיק בפלך תרגום בתגרין (שמואל ב ג׳:כ״ט): ",
+                "<b>שלא יפחתו.</b> משלש עתים הללו: ",
+                "<b>של בית נמר.</b> דכתיב את בית נמרה (במדבר ל״ב:ל״ו): ",
+                "<b>על החבל.</b> קושרין חבל בצד הקמה וקוצרין והולכין עד שיכלה החבל ומניחין פאה לכל החבל וחוזרין וקושרין ומניחין פאה והיינו מכל אומן ואומן כלומר מכל שורה ושורה ואמרי' בירושלמי (שם) שעל זה מזכירין אותן לשבח אבל מזכירין אותן לגנאי שלא היו נותנין אלא א' ממאה דהא תנן לא יפחות מששים: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחר כך נתגייר פטור [וכו'] ומן הפאה.</b> כדתניא בתורת כהנים בפרשת קדושים ובקצרכם פרט לשקצרוה נכרים מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח\"כ נתגייר פטור והאי קרא גבי פאה ולקט כתיב ודרשינן נמי בספרי מקרא דכתיב גבי שכחה בסוף פרשת כי תצא כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר פרט לשקצרוהו נכרים מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח\"כ נתגייר פטור. ובירושלמי (הל' ג) דריש מקרא אחרינא: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) יאות א\"ר יודה מאי טעמא דרבנן. ר' יוסי בשם רב רבי חזקיה רב יהודה בשם שמואל כתיב ושכחת עומר בשדה זו שכחת קמה. את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עמרים את שאין לו שכחת קמה אין לו שכחת עמרים פי' דדרשינן בספרי בס\"פ כי תצא בשדה לרבות שכחת קמה הלכך זה שהיה נכרי בשעת קצירה פטור בשעת עימור אף על פי שנתגייר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש קמה ופדה עומרים פטורה.</b> דמקרא דממעטינן קציר נכרי ממעטינן נמי קציר הקדש דלאו קצירך הוא ולענין שכחה הוו פליגי ר' יהודה ורבנן כי היכי דפליגי בגר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן.</b> שפדאן קודם מירוח: ",
+                "<b>וגמרן הגזבר.</b> שמירחן בכרי דמירוח הקדש פוטר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי אליעזר אומר זכה לו.</b> בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא ד' ט':) אמרינן אמר עולא מחלוקת מעשיר לעני דר' אליעזר סבר אמרי' תרי מיגו מיגו דאי בעי מפקיר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ורבנן סברי חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרינן. אבל מעני לעני דברי הכל זכה. ורב נחמן אמר מעני לעני מחלוקת. ובפ\"ק דגיטין (יא.) מפרש טעמא דרבנן משום לא תלקט לעני ור\"א מוקי ליה להזהיר עני על שלו. ובפרק שנים אוחזין (שם) פי' בקונטרס דמי שליקט את הפאה באדם בעלמא איירי שאינו בעל השדה דאי בעל השדה לא אמר ר' אליעזר זכה לו דליכא למימר מיגו דזכי לנפשיה דאפי' הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדהו כדאמרי' לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו וקשה לפירושו מהא דתנן לקמן בפרק ה' (משנה ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו. אמר ר' אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו. ואמרינן עלה בירושלמי (הל' ב) ר' אבהו בשם ר' יוחנן מחלפא שיטתיה דר' אליעזר תמן הוא אומר זכה לו וכאן הוא אומר כן. ומסיק דלדבריהם קאמר להו משמע בהדיא דבעל השדה גופיה יכול לזכות בשביל עני: ",
+                "<b>אלא אם כן הפקיר.</b> למאן דאמר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר מוקי לה בסוף השולח גט (ד' מז.) דלקטינהו ישראל וטעמא דהפקיר הא לא הפקיר לא. ולמאן דאמר יש קנין מוקי לה בשדה דישראל ולקטינהו נכרי. וכי תימא הא מפקרי וקיימי. כי אפקרינהו אדעתא דישראל מפקרי אדעתא דנכרי לא מפקרי. ובירושל' יש שיטה אחרת: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ה) ר' חזקיה ר' ירמיה בשם רבי יוחנן כמאן דאמר יש לנכרי קנין בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר. ברם כמאן דאמר אין לנכרי קנין בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר אפי' הפקירו חייב. ר' יוסי בשם ר' יוחנן כמאן דאמר אין לנכרי קנין בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר. ברם כמאן דאמר יש לנכרי קנין בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר קל הקלו חכמים בליקוטים. ר' אליעזר שאל ואין לו קנין נכסים. ומסיק בירוש' דר' אליעזר אכולהו שאל בין לר' ירמיה בשם ר' יוחנן בין לר' יוסי בשם ר' יוחנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנושר.</b> כלומר שבלים הנופלים: ",
+                "<b>תלש מלא קומצו.</b> דרך התולש לקמץ את ידו: ",
+                "<b>הכהו קוץ ונפל מידו.</b> כל היכא דנושר מחמת אונס ממעט ליה בתורת כהנים בפ' קדושים דתניא ולקט קצירך לא תלקט ולא לקט קיטוף לקט קצירך אין לקט אלא מחמת הקציר מכאן אמרו היה קוצר וקצר מלא ידו תלש מלא קמצו הכהו קוץ עקצו עקרב ונבעת ונפל מידו על הארץ הרי של בעה\"ב: ",
+                "<b>תוך היד.</b> אנשר קאי כלומר תוך היד ונשר דהנושר מתוך היד ומתוך המגל לעניים. אבל הנושר מאחר היד ומאחר המגל לבעל הבית דאינו בדרך קצירה: ",
+                "<b>ראש היד.</b> כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו הנושר משם וכן הנושר מראש המגל: ",
+                "<b>ר' ישמעאל אומר לעניים.</b> דמדמי ליה לתוך היד ולתוך המגל: ",
+                "<b>ר' עקיבא אומר לבעל הבית.</b> דמדמי ליה לאחר היד ולאחר המגל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חורי נמלים.</b> בסוף הזרוע (חולין קלג.) מייתי לה דרך הנמלים להכניס תבואה בחוריהן כדכתיב (משלי ו׳:ח׳) אגרה בקציר מאכלה: ",
+                "<b>שבתוך הקמה.</b> חורים שבתוך הקמה עד שלא התחילו לקצור: ",
+                "<b>של אחר הקוצרים.</b> כלומר לאחר שהתחילו לקצור שמא הביאו שם הנמלים מן הלקט הלכך העליונים כלומר חטים העליונים שבחורים או שבולים העליונים לעניים דיש שם לקט אבל חטים התחתונים לבעל הבית דמן הקמה היה. ויש לברר הדבר כדמפרש בירושלמי (הל' ה') רב יהודה בשם שמואל העליונים לעניים בלבנים. והתחתונים לבעל הבית בירוקים. שכשהתבואה יבישה ומתלבנת קוצרים אותה: ",
+                "<b>שספק לקט לקט.</b> מפרש בירושלמי (שם) טעמא דר' מאיר משום דאי אפשר לגורן בלא ירוקים בתורת כהנים בפ' קדושים תניא מנין שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה ת\"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה וכל חד וחד נפיק לן ומזכיר התנא שלשתם אע\"ג דלא נפקי מחד קרא שכך דרכו של תנא כדאשכחן נמי התם גבי פרט לשקצרוהו נכרים:",
+                "<b> ירושלמי </b>(שם) ומנין שספק לקט לקט ר' ישמעאל בר נחמני בשם ר' יהונתן עני ורש הצדיקו (תהלים פב) הצדיקהו במתנותיו. ריש לקיש אמר בשם בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו (שמות כ״ג:ו׳) בריבו אין אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו. א\"ר יוחנן ומה היא מה ששנה לנו רבי תעזוב (ויקרא יט) הנח לפניהם משלך א\"ר לא כתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה (דברים כ״ד:י״ט) בין דידך בין דידיה הב ליה. פי' ר' יוחנן מייתי קרא דתורת כהנים ורבי מייתי קרא דסיפרי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>גדיש שלא לוקט תחתיו.</b> אסף העמרים למקום אחד בתוך השדה ועדיין לא ליקטו שם העניים את הלקט: ",
+                "<b>כל הנוגעות בארץ לעניים.</b> הא דלא אמר הכא כמו בסיפא מפרש בירוש' (הל' א) דקנסוהו רבנן משום שהגדיש על הלקט. ואפי' הגדיש חטים על גבי לקט של שעורים פטור מן המעשרות: ",
+                "<b>שפזרה את העמרים.</b> על גבי הלקט: ",
+                "<b>כדי נפילה.</b> מפרש בפרק המקבל (בבא מציעא קה:) ארבעה קבין נפילה לכור זרע ואין כדי נפילה דר' יהודה דמתני' דהתם גבי מקבל שדה מחבירו ולא עשתה כמו כדי נפילה דהכא דכדי נפילה דהתם כדי זריעה מלשון עד שיזרע חטה ושעורה במפולת יד וכדי נפילה דהכא שיעור לקט שרגיל להיות כלומר שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה דהיינו ארבעת קבין לכור זרע. ולא בא רשב\"ג לחדש דברי ת\"ק אלא כלומר אין הדבר צריך אומד שכבר קצוב נפילה ועומד: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) הכא את אמר אומדין אותה כמה לקט ראויה היא לעשות ונותן לעניים וכה את אמר כל הנוגעות בארץ הרי הם של עניים. ר' אבהו בשם רבי יוחנן קנס קנסו בו שגדש ע\"ג ליקטן של עניים. עד כדון מזיד אפילו שוגג אפי' כריכות אפילו חטים על גבי שעורים אפי' גדשו אחרים חוץ מדעתו אפי' קרא לעניים ולא באו רבי אמי בשם ריש לקיש דב\"ש היא דאמרי הבקר לעניים הבקר. א\"ר יוסי שמענו שהוא פטור ממעשרות שהבקר בית דין הבקר דכתיב (עזרא י) כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה מנין שהוא פטור מן המעשרות. ר' יוחנן בר יצחק בר אחא שמע לה מן הדא אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עיברוה הרי זה מעוברת בחדש אחד שהוא מוסיף לא פטור מן המעשרות הוא. פירוש דבית שמאי היא כלוגתא לקמן בפרק ו' (מ\"א) אבל לבית הלל לא הוה קנסינן ליה משום דמדאורייתא חייב במעשר והעני נוהג בו דין לקט רבי יוסי סבר דאפי' לב\"ה פטור משום הפקר ב\"ד כדדריש מקרא דיחרם כל רכושו ור' יוחנן מייתי ראיה מב\"ד שעיברו את השנה שלא כדין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבולת שבקציר.</b> בקצירתו שייר שבולת אחת שלא קצר וראש אותה שבולת מגיע לקמה ושכחה ולא קצרה אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית שהקמה מצילתה כדתנן לקמן בפ\"ו (מ\"ח) שהקמה מצלת את הקמה דאמרי' בירושלמי (הל' ב) אי זו היא קמה שמצלת את הקמה אמר רבי יוחנן כהדה דתניני שבולת שבקציר וראשה מגיע עד הקמה אמר ר' יוסי שיהא הקציר סובבה ובסיפרי נפקא לן מקרא דתניא בסיפרי בפרשת כי תצא לא תשוב לקחתו מכאן אמר ר' ישמעאל שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה כו': ",
+                "<b>מעשר שבולת אחת ונותן לו.</b> לפי שחייב ליתן לו דבר מתוקן כמו שהיתה שבולת של לקט דפטורה מן המעשרות ואע\"פ שעדיין לא נתמרחה חל שם מעשר עליו כי ההיא דאשכחן בפ' כל שעה (פסחים דף לה:) ובכמה דוכתין דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים. ומה שאין מזכיר כאן תרומה גדולה לאו משום דמיפטר מחמת שהקדימו בשבלים דהא דאמרי' התם פטור מתרומה גדולה היינו המעשר כדדריש התם מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר אבל החולין [שלא] נתרמה שהופרש מהן המעשר חייבין בת\"ג ועוד דוקא נקט הקדימו דהיינו שעבר והקדים מעשר לתרומה אבל במצוותו מפריש ת\"ג ואח\"כ מעשר בין קודם מירוח בין לאחר מירוח: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) כיצד הוא עושה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא זה הרי יפה ואם לאו הרי המעשרות קבועין בזו ונותן לו את הראשונה וחש לומר שמא אותה שקבע בה מעשרות שמא לקט הוא א\"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט זה הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועין בזו ונותן לו אחת מהן פי' הראשונה שאמר עליה אם לקט היא ופריך ושמא אותה שקבע בה מעשרות דהיינו אותה שעיכב לקט היא ואין המעשרו' קבועין בה ונמצא העני אוכל טבלים ומשני רבי יונה דמביא שתי שבלים מלבד אותה שנותן לעני וקובע המעשרות על אחת מהן ואומר על הראשונה אם לקט היא יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועין על השניה ואח\"כ אומר על השניה דאם היא של לקט הרי מעשרות הראשונה קבועין על השלישית והשתא יש כאן שתי שבלים ולא ידעינן בהי מינייהו המעשרות קבועין ואין יכול ליתן לעני אלא הראשונה והא דנקט ונותן לו אחת מהן לא חש לומר ונותן לו הראשונה הואיל וכבר פירש מעיקרא והכי קאמר ונותן לו אחת מהן כלומר אחת מהן יקח עליה ויתן לעני. וכשבא לעשות תקנה לגדיש אי אפשר לעשר מיניה וביה דשמא שבולת של לקט מעורב בו ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור למ\"ד אין בילה בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ג:) וצריך לבקש פרנסה ממקום אחר לעשר על הגדיש חוץ מעל שבולת אחת משום ספק שבולת של לקט דלא ידעינן אם היא באותן שבולים שלקט או בגדיש. ואח\"כ עומד ומתנה אם השבולת של לקט בגדיש הרי יפה ואם אינה בגדיש אותה שבולת שלא עישר עליה ממקום אחר מעשרותיה יהו קבועים באחת מאלו השתים. ונמצא השתא על אלו השתים מספק שלש מעשרות בכל אחת ואחת ושלש תרומות שני מעשרות ושתי תרומות של שני שבלים ותרומה ומעשר של עצמה בין ממעשר ראשון בין ממעשר שני או ממעשר עני דנמצאו בכל אחת ואחת שלש תרומות וששה מעשרות לפי מה שפירשנו לעיל דמפריש בשבלין לא מיפטר מת\"ג אלא המעשר לבדו אם הקדימו לתרומה דהא יש בה מספק מעשרות של שבולת שנתן לעני ומעשרות כל אחת בחברתה ומעשרות של עצמה דשמא שלשתן אינן של לקט שנשאר הלקט בגדיש. וקצת תימה כל טורח זה למה שצריך להביא שתי שבלים מלבד שבולת שנותן לעני ולהתנות כמה תנאים והלא כיון דלבסוף יהא זקוק לבקש לו פרנסה ממקום אחר בענין שאפשר לעשות תקנה לגדיש כדפרישית א\"כ מתחלתו יעשה כן ויעשר ממקום אחר על כל הגדיש חוץ מעל שבולת אחת של לקט שנתערבה עמו. וי\"ל דבשעת הקציר אין כל כך פרנסה מזומנת ועוד שהיה צריך להביא כאן כדי לעשר ולתרום מן המוקף וגם אי אפשר לכוין מעשרותיו בשבלים שלא ירבה במעשרות ואי אפשר לעשר מאומד והעניים באים כל שעה ושעה בשדה ליקח הלקט ואין יכולין להמתין על זה לפיכך לוקח לאלתר שלשה שבלים ומתנה עליהן ונותן לעני את האחד מיד. ואם היתה מזומנת לו שבולת אחת של ודאי טבל לא היה צריך להביא שלש אלא מביא אחת מן הגדיש ואומר אם של לקט היא הרי יפה ואם לאו מעשרותיה קבועים בשל ודאי טבל וכן כשיבוא לתקן כל הגדיש ומעשר עליה ממקום אחר חוץ משבולת אחת שבה מתנה דאם יש שם שבולת של לקט הרי יפה ואם לאו מעשרות השבולת יהו קבועין בשבולת של ודאי טבל ונמצא דליכא שום ספק על אותה שבולת ושמא הכי נמי קאמר ר' יונה שתי שבלים שתהא אחת מהן של ודאי טבל כן צריך ליישב דברי ר' יונה: ",
+                "<b>שלא בא לרשותו.</b> מפרש בירושלמי (שם) ר' אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה הא אמר ר' אליעזר בפירקין דלעיל זכה לו ובפ\"ק דגיטין (דף יא:) ובפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף ט:) מייתי לה וטעמייהו דרבנן כדאמרינן בירושלמי רבי אבהו בשם ריש לקיש דרבי יוסי היא דתנן שרבי יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ורבי מאיר מחייב משנה היא בבכורות פרק שני ואמרי' התם (דף יח:) טעמא דר' יוסי דעשו את שאינו זוכה כזוכה: ",
+                "<b>ירושלמי</b> (שם) ר' אבהו בשם ר' יוחנן מחלפה שיטתיה דר\"א תמן הוא אומר זכה לו וכאן הוא אומר כן כשיטתן השיבם כשיטתכם שאתם אומרים דלא זכה לו ע\"י חליפין איך העני זה מחליף דבר שלא בא לרשותו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בטופה.</b> מלשון משקה טופח אל ירביץ שדהו כל כך שיהא משקה טופח בה משום דמזיק לעניים הבאים בשביל הלקט וחכמים מתירין ושמין הפסד העניים ובעה\"ב משלם לעניי אותה העיר ולר\"מ דאמר אין מגלגלין שמין לבעה\"ב בהפסדו כמו שפירושו מוכיח בירושלמי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עני היה.</b> ופטור מלשלם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלו פטור.</b> מן המעשר דהיינו מה שנתן לו העני דהוא של לקט שכחה ופאה דפטור מן המעשר ושל עניים חייב דהיינו מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו דחייב במעשר וקודם שיתן לעני חייב לעשר כדאשכחן לעיל (מ\"ב) גבי שבולת שנתערבה: ",
+                "<b>שנים שקבלו.</b> והם עניים ונעשים כבעל הבית כדאמרינן בפרק קמא דגיטין (דף יב.) להזהיר עני על שלו ודווקא על חלקו נעשה כבעל הבית ולא על של חבירו לפיכך מותרין ליתן זה לזה: ",
+                "<b>שקיבלו. </b>ממנו למחצה שזכה במחובר אבל כי אמר ליה מה שאתה קוצר אין לו חלק אלא בתלוש וחיוב דלקט שכחה ופאה על בעל השדה ואע\"פ ששכחת עמרים בתלוש בשעת עימור ושמעינן ליה לרבי יהודה בפירקין דלעיל (מ\"ו). גבי גר דאע\"פ דאין לו שכחה בקמה יש לו שכחה בעומרים מ\"מ פטר כאן דלא קרינא ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לר\"י (לעיל פ\"ד מ\"ו) היינו משום דקרינא ביה שדך מידי דהוה אמכר קמה ושייר שדה דאסור בלקט שכחה ופאה כמו שאפרשנו בסמוך מ\"מ מהאי טעמא לא מחייבינן גר בלקט מאחר דעיקרו במחובר: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד) תני אב ובנו איש וקרובו שני אחים שני שותפין פודין זה לזה מעשר שני ונותנין זה לזה מעשר עני אמר ר' יודא תבא מארה למי שנותן פאה לאביו ומעשר עני אמרו מנין אם היו שניהם עניים פי' פודין מעשר שני זה לזה בלא חומש משום דכתיב (ויקרא כג) אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו על מעשר שלו מוסיף חומש ולא על מעשר שני של חברו. אם היו שניהם עניים אב ובנו דקאמר ת\"ק בשניהם עניים:"
+            ],
+            [
+                "<b>והמוכר. </b>הוא מותר בלקט ירו' (הל' ה) מתני' בשמכר לו שדה וקמתה אבל מכר לו קמה ושייר לו שדה אצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך: ",
+                "<b>על מנת שילקט בנו אחריו.</b> והא דתניא בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י\"ב.) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו התם בסתם אבל הכא דהתנה פוחת לו הפועל משכרו בשביל בנו שמלקט אחריו: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) בעל הבית שעשה כן הרי זה גוזל את העניים פועל שעשה כן גוזל לבעל הבית ולעניים פירוש בעה\"ב מוכר חלקו של עניים שהפועל מנכה לו משכרו והפועל מוציא לבנו יותר מדין לקט לפיכך קרי ליה גוזל בעה\"ב ולעניים: ",
+                "<b>גבול עולים.</b> ירושל' (שם) רבי ירמיה ורב יוסף חד אמר אלו יוצאי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהם לסמיא צווחי סגי נהיר פי' עולים דרשו בלשון עליה וקרי ליה ליורד מנכסיו עולים בל' כבוד כמו שמכנים לסומא סגי נהור בלשון כבוד:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא שכחו בעל הבית.</b> וכגון דבעל הבית בשדה דקאי גביה דליזכי ביה אבל אי הוה בעל הבית בעיר הוי שכחה אע\"ג דלא שכחו בעל הבית כדאיתא בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י\"א.): ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ז) עומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה\"ב אינו שכחה דכתיב (דברים כ״ד:י״ט) קצירך ושכחת שכחו בעה\"ב ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה דכתיב (שם) כי תקצור ושכחת ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון אומר אפי' אחרים שעברו וראו עומר ששכחו פועלים ולא שכחו בעה\"ב אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם הי' עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלי' שכחו עומרים שבמקו' פלוני ושכחוהו [אינו שכחה] הי' עומד בשדה ואמר הפועלים שכחו עומרים שבמקום פלוני ושכחוהו ה\"ז שכחה שנ' (שם) בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת פי' קצירך ושכחת משמע שבעל הקציר ישכח דהיינו בעל הבית וכי תקצור ושכחת משמע דהקוצר ישכח דהיינו פועלים עד שישכחוהו כל אדם בכל הספרים כתוב במילתיה דר' שמעון ולא שכחו בעה\"ב וצריך לומר דבשלא שכחו בעל הבית אז בעי שיהא שכוח מכל אדם ואי אפשר לומר דגרסינן ושכחו בעל הבית דאי בעומד בעיר הא אמר ר' שמעון בסיפא דלא הוי שכתה ואי בעומד בשדה אפי' לא שכחו בעל הבית חשיב ליה שכחה בסיפא שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת קסבר ר' שמעון דגזירת הכתוב הוא כי קושיא דמקשינן בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף יא.) ודילמא גזירת הכתוב הוא דבשדה הוי שכחה בעיר לא הוי שכחה ולית ליה דאמר רב אשי התם אמר קרא (שם) יהיה לרבות שכחת העיר: ",
+                "<b>עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש.</b> בספרי בפ' כי תצא זו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים בשדך לרבות את הטמונים ובריש עגלה ערופה מפרש טעמייהו במס' סוטה (דף מה.): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעמר לכובעות.</b> לעשות מהם כובע לראש כדאשכחן שהיו עושים עטרות שבולים: ",
+                "<b>ירו' </b>(שם) ר' יונה אומר מן לעיל כמה דתימר וכובע נחושת על ראשו (שמואל א יז) לכומסו' מלרע כמה דתימא (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי לחררה גלגל לעמרים א\"ר יונה כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדך מה קציר שאין אחריו קציר אף עומר שאין אחריו עמור פי' מן לעיל למעלה מראשו כדפרישית מן לרע למטה מן הראש שאין נראה כלל כדבר הכמוס וי\"מ כובעות ראשי שבולים כומסות תחתיו של שבולים גלגל ל' גלגול עיסה והיינו דקתני חררה כמו חררה ע\"ג גחלים פ\"ק דשבת (דף יט:) שהיא עוגה קטנה: ",
+                "<b>לעמרים. </b>לא עמרים להגדיש אלא עמרים קטנים לעשות מהן עוד עמרים אחרים להוליכן לגדיש כדתנן בתוספתא האוגד כריכות ועתיד לעומרן וכן אגודי השום ואגודות השום והבצלים אין להם שכחה וכל הני דמתני' כולהו עדיין סופו לעמר לעשות משנים אחד וטעמא כדדרשינן בירושלמי (שם) דומיא דקציר שאין אחריו קציר הכא נמי בעינן עימור שלא יהא אחריו עימור אלא משם ולגורן יש לו שכחה: ",
+                "<b>המעמר לגדיש.</b> דמשעימר הכל רוצה לעשות מהם גדיש יש לו שכחה אבל אם אחר כן רצה לעשות מן הגדיש גורן אין לו שכחה כדקא תני זה הכלל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבקר. </b> כמו הפקר דאם הפקיר לעניים ולא לעשירים פטור מן המעשר: ",
+                "<b>אינו הבקר.</b> וחייב במעשר ואפילו קדם עני וזכה לא עשה כלום כדמוכח בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל:) בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי בההוא גברא דהוי דרי פתכא דאופי ואפקריה רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא בר מההוא גברא ופריך עלה מי הוי הפקר כי האי גוונא ובירושלמי (הל' א) מפרש טעמייהו מקראי: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) ר' חייא בשם ר' יוחנן טעמייהו דב\"ש (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר מה ת\"ל תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים אמר ריש לקיש טעמייהו דב\"ה תשמטנה (שמות כג)מה ת\"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזו מה זו לעניים ולעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים מה מקיימין ב\"ה טעמייהו דב\"ש תעזוב אותם מיעוט זה לעניים ולא לעשירים אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים מה מקיימין ב\"ש טעמייהו דב\"ה תשמטנה ונטשתה מיעוט זה לעניים ולעשירים אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים א\"ר אבין לישן מתני' מסייע ליה לריש לקיש עד שיבקיר לעשירים כשמטה הבקיר לבהמה ולא לאדם לנכרים ולא לישראל לעשירים ולא לעניים (זה) [ד\"ה] אין הבקרו הבקר הבקיר לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לנכרים לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש על דעתיה דרבי יוחנן הבקרו הבקר על דעתיה דריש לקיש אין הבקרו הבקר אמר רבי לא בפירוש פליגי רבי יוחנן אמר הבקר ריש לקיש אמר אין הבקר פי' פאה ושמטה פטורין מן המעשר כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך דהא לוי עני נוטל פאה ובמכילתא בפרשת ואלה המשפטים יליף שביעית מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה הקיש אדם לחיה מה חיה אוכלת שלא מן המעושר אף אדם אוכל שלא מן המעושר וקסבר רבי יוחנן דבית שמאי ילפי מפאה וב\"ה אותם מיעוטא היא ולא צריכי למילף משמטה וריש לקיש סבר דמשמטה ילפי בית הלל וטעמייהו דבית שמאי דתשמטנה מיעוטא היא ולאו משום דילפי מפאה ולהכי קאמר רבי אבין דלישן דמתני' מסייעא לריש לקיש דקתני כשמטה אלמא משמטה ילפא ור' יוחנן סבר דכשמטה סימנא בעלמא נקטיה: ",
+                "<b>אין הבקרו הבקר.</b> ולא דמי לא לפאה ולא לשמטה על דעתיה דרבי יוחנן הבקרו הבקר ופטור מן המעשר אע\"ג דלא הוי כעין שמטה דבית הלל לאו משמטה ילפי אלא מדכתיב אותם דריש דבעינא אף לעשירים והא דקאמר לעניי אותה העיר לאו דוקא אלא כלומר לבני אותה העיר ואע\"פ שלכל הפקיר נקט לעניים משום דסתמא לפי שראה צורך עניים עשה לריש לקיש לא הוי הפקר לבית הלל דקסבר דבעי דומיא דשמטה וההיא דפ' אלו מציאות (בבא מציעא ל:) דמשמע מעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דאפי' הפקירה לכולי עלמא חוץ מחד גברא לא הוי הפקר התם רוצה ליישב דלא תיקשי לריש לקיש מילתיה דרבי ישמעאל בר' יוסי וסוגיא דהגמ' בסוף השולח (גיטין דף מז.) כריש לקיש גבי הא דקאמר רבה אין קנין לנכרי בא\"י להפקיע מיד מעשר דדייק לה ממתני' דהלקט והפאה של נכרי חייבין במעשר אא\"כ הפקיר ה\"ד אילימא דישראל ולקטינהו נכרי הא מיפקרי וקיימי אלא דנכרי ולקטינהו ישראל וטעמא דהפקיר הא לא הפקיר לא לעולם דישראל ולקטינהו נכרי וכדקאמרת הא מפקרי וקיימי נהי דמפקרי אדעתא דישראל אדעתא דנכרי מי מפקרו ומיהו י\"ל דהתם כמו הפקר בטעות הוא דלא הפקיר על דעת שיזכה בה כותי אבל אם הפקיר על דעת ישראל וזכה ישראל פטור מן המעשר אע\"פ שלא הפקיר לנכרי וההיא דבן בוהין פסחים (דף נז.) דנתן פאה לירק ומצאו אביו אמר להם בניי הניחו לי ואני אתן לכם כפלים במעושר ולא מפני שעיני צרה אלא מפני שאמרו חכמים אין פאה לירק והיה ירא שלא יאכלו בלא מעשר כדין פאה לב\"ה ניחא שאינו פטור עד שיפקיר אף לעשירים ואפילו לב\"ש הוי כמו הפקר בטעות דלא הפקיר אלא מפני ברית חיוב פיאה והא דקאמר בב\"ק (דף כח.) בעה\"ב שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה ג) לפטור מן המעשר כדאשכחן במפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו אפי' לב\"ה ניחא דראשונה מיד נפטרה כשהניחה לשם פאה דמשום דחזר וזכה בה לא נתחייבה וזאת נמי שנטלו לדעתו נטלוה ופטורה: ",
+                "<b>ב\"ש אומרים אינו שכחה.</b> בירושלמי (הל' א) מפרש טעמא דב\"ש שהוא יכול לחלקו עמרים של קב קב ולעשות ממנו שורה הואיל ועומרי השדה קטנים שאין בכל אחד וא' כי אם קב וכן עומרי השדה של ב' קבין וא' של ח' קבין וב\"ש לטעמייהו דאמרי בפרקין ג' לעניים וד' לבעה\"ב וב\"ה ל\"ל רואין:"
+            ],
+            [
+                "<b>גפה. </b>גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) וקשיא לב\"ש הגפה וגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין אינו שכחה וקשיא לב\"ה בקר וכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין שכחה פי' דבר שהוא מסויים מתוך הסברא היה נראה איפכא דדבר שהוא מסויים קשיא לב\"ה אמאי הוי שכחה דכיון שהוא במקום מסויים הרי הוא כאילו לא שכחו ודבר שאינו מסויים קשיא לב\"ש אמאי לא הוי שכחה ושמא טעות סופר יש בירושלמי: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא ובירושלמי א\"ר עילעא שאלתי את ר' יהושע באלו עומרים היו ב\"ש וב\"ה חולקין אמר בתורה הזאת על העומר סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו וכשבאתי ושאלתי את ר' אליעזר אמר לי מודים באלו שהן שכחה על מה נחלקו על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדר שב\"ש אומרים אינו שכחה מפני שזכה בה וב\"ה אומרים שכחה וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי אלעזר בן עזריה אמר לי הברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בחורב פי' ברית היא התורה כדכתיב ע\"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית: ",
+                "<b>בירושלמי </b>(שם) פריך אמאי לא תנינן גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל בעדיות הא דתנן בפ' האשה שנפלו לה נכסים משנתארסה בית שמאי אומרים תמכור ובית הלל אומרים לא תמכור (כתובות פ\"ח דף עח.) ומשני לא אתיא מתניתין אלא דבר שהוא חמור משני צדדין וקל משני צדדים ברם הכא הכל חמור מצד אחד וקל מצד אחד ופריך והתנן והעומר שהוא סמוך לגפה הרי הוא קל לבעה\"ב וחומר לעניים [א\"ל] שעדיין לא זכו בהן ופריך אף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר לבעל שעדיין לא זכה בהן [א\"ל] מכיון שקדשה לזכותה ולזכותו נפלו ומשנתינו לא מצאנו בעדיות אבל פלוגתא דהבקר לעניים ופלוגתא דעומר של ארבע קבין שנויים שם:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ראשי שורות.</b> אינו שכחה בין בתחלת שורה בין בסוף שורה: ",
+                "<b>העומר שכנגדו מוכיח.</b> לסוף שורה איצטריך כמו שאפרש: ",
+                "<b>מודים. </b>בית שמאי ובית הלל דלעיל בתוספתא ואליבא דרבי יהושע ודלא כרבי אליעזר: ",
+                "<b> תניא </b>בתוספתא העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו ע\"ג חבירו ושכח את שניהם התחתון שכחה והעליון אינו שכחה ר' שמעון אומר שניהן אינו שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו פי' נתנו ע\"ג חבירו ע\"ג עומר אחר שהיה רוצה להוליך שניהם לעיר אלא שלא החזיק בתחתון שזכה בו כשהחזיק בו ובסוטה בריש עגלה ערופה (סוטה דף מה.) גרסי' מפני שהוא צף ומפרש התם משום דכתיב בשדך דמשמע בארץ והתחתון מפני שהוא טמון ובעינן דומיא דקציר שהוא בגלוי ועוד מפרש התם טעמים אחרים דמפרשי' טעמא דזכה בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה פניו לצפון וזה פניו לדרום.</b> ונשאר עומר אחד באמצע השורה: ",
+                "<b>לאחריהם. </b>שהניחוהו זה וזה: ",
+                "<b>אינו שכחה.</b> לפי ששניהם סמכו זה על זה ושכחו ועוד בירושלמי (הל' ג) דריש מקרא דאין חשוב שכחה אלא ממקום שמתחיל ואילך דאם יש שם שורה של עומרים והתחיל לעמר בעומר השני או שלישי והניח ראש השורה שהיה בדעתו לקחת וחזר ושכח לא הוי שכחה: ",
+                "<b>יחיד שהתחיל מראש השורה.</b> כגון שיש כאן עשר שורות של עשר עשר עומרים מסודרים בשורות בין ממזרח למערב בין מצפון לדרום ובא היחיד והתחיל מראש השורה ראשון מצפון לדרום אם התחיל והעביר באותה השורה עומר אחד ושכחו הוי שכחה דהניחו לאחריו והוי בבל תשוב אבל אם שכח אחד או שנים בסוף השורה דהיינו לפניו דלא העבירם אלא חזר לו לשורה שניה לא הוי שכחה דכיון שלא העבירם לא קרינא ביה בל תשוב דמה שחזר לשורה שניה אין זה בל תשוב דכיון דשורותיהן יכולות להמנות ממזרח למערב והיינו דקתני לעיל העומר שכנגדו מוכיח עליו שלא ישכח דיכולות השורות ליחשב בענין אחר: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) מנין לראשי שורות א\"ר יונה כתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך [בשדך] ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות עומרים א\"ר יונה לא תשוב לקחתו ממקום שבאת לא תשוב לקחתו עד כדון (דאם) [וכו'] נילף ראשי שורות עומרים מראשי שורות קמה וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרים פי' מה שאתה קוצר ממקום שהתחלת לקצור יש בו דין שכחה למעוטי תחלת שורה שהניחה והתחיל אחריה ויש שכחה בקמה כמו בעומרים כדפרשי' בפ\"ד (מ\"ו) דמתרבי לה בספרי. עד כדון ראשי שורות קמה דהאי קרא גבי קמה כתיב. ממקום שבאת כשהעביר ושכח שייך ביה לא תשוב לאפוקי סוף שדה שלא בא לשם וכי תימא א\"כ מהאי טעמא נמי לא יהא שכחה [אם] שכח שנים בסוף שורה דזה וזה לא העביר לא דמי כלל דמ\"מ ראוי להעביר כולן חוץ מסוף שורה דאין עומר משם ולהלן והאי קרא גבי עמרים כתיב הרי למדנו מהני תרי קראי ראשי שורות קמה וסוף שורות עמרים והדר ילפי מהדדי כדמפרש רבי יונה ולא שייך למילף מהכא סוף שורה אלא בשורה יחידה או בשורה אחרונה דהיכא דיש שורות הרבה כשהניח סוף שורה ראשונה וחזר (לו שניה) לשניה הייתי מרבה מלא תשוב אי לאו משום דעומר שכנגדו מוכיח עליו שלא ישכח כדפרשינן: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא שדה שעומריה מעורבבין ועימר ושכח אחד מהם אינו שכחה עד שיגמור את כל סביביו והעומר שכנגדו מוכיח כיצד מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר עומרים ועימר אחד מהם צפון ודרום ושכחה הרי זה אין שכחה מפני שנידון מזרח ומערב. הרי זה אין שכחה גרסינן בירושלמי ובתוספתא כתב הרי זה שכחה וטעות סופר הוא: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) [עמר ממזרח למערב מהו שיעשה שכחה נשמיעיניה מן הדא] עמר את הראשון והשני והג' ושכח הרביעי אית תניי תני אם נטל החמישי הרי זה שכחה ואית תניי תני אם שהה ליטול החמישי הרי זה שכחה אמר ר' בון בר חייא מאן דאמר נטל את החמישי [כשיש שם ששי ומאן דאמר אם שהה ליטול החמישי כשאין שם ששי. ועד שלא נטל את החמישי] לא כבר נראה הרביעי לידון כשורה ואת אמר שכחה פי' רבי בון בר חייא בא לפרש דלא פליגי דמאן דאמר נטל את החמישי הוי רביעי שכחה אבל שהה ליטול לא כשיש בשורה ששה עומרים דכשעימר שלשה והניח שלשה נחשבה שורה השלשה שהניח ונמצא כששהה ואחר כך עימר החמישי הוה ליה כמתחיל לעמר באמצע שורה משום הכי תני אם נטל החמישי שלא שהה ומאן דאמר דאפילו שהה הוי רביעי שכחה כשאין שם ששי דכשעימר שלשה לא נשתיירו כי אם שנים דאע\"פ ששהה קודם שעימר החמישי הרי הוא כמסיים עומרו הראשון ולכאורה שיטה זו כבית הלל דלקמן בפירקין דאמר שנים לעניים ושלשה לבעל הבית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני צבורי זיתים.</b> בירושלמי (הל' ד) דייק הא זיתים לא מה בין צבורין לזיתים צבורין גמר מלאכה זיתים אין גמר מלאכה: ",
+                "<b>הוצני </b>כמו שנעקר הפשתן מן השדה והרי הוא כהוצין: ",
+                "<b>שני גרגרים.</b> של ענבים: ",
+                "<b>שלשה לעניים.</b> בירושלמי (שם) מפרש אמר רבי בון טעמא דב\"ש (דברים כ״ד:י״ט) לגר ליתום ולאלמנה יהיה טעמא דב\"ה (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר תעזוב אותם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו שכחה.</b> בספרי נפקא לן מקרא ובירושלמי (הל' ה') נפקא לן מקראי אחריני: ",
+                "<b>תניא </b>בספרי בפרשת כי תצא לא תשוב לקחתו כולו כאחת וכמה יהיה בו שיערו חכמים בעושה סאתים מיכן אמרו העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה פירוש כולו כאחת דבפעם אחת יכול להגביהו על כתפו ולשאתו: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) אמר רבי אלעזר כתיב (דברים כ״ד:י״ט) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו יצא זה שאין אתה יכול לפשוט ידך וליטלו. אית תנוי תני (שם) ושכחת עומר ולא גדיש היך עבידא שכח עומר א' מצדו אין תעבדינה עומר [דברי הכל] שכחה. אין תעבדינה גדיש מחלוקת בית שמאי ובית הלל [שכח שני עמרים בצדו אין תעבדינה עומר מחלוקת ב\"ש וב\"ה] אין תעבדינה גדיש אין נידון כשורה. פי' שאתה יכול לפשוט ידך וליטול מדכתיב בסיפיה דקרא לא תשוב לקחתו דריש כמו בסיפרי אבל אידך תנא דריש מדכתיב עומר ולא גדיש דאי יש סאתים חשיב גדיש והדר קאמר היך עבידא כלומר מאי בינייהו וקאמר איכא בינייהו שכח עומר אחד קטן בצד עומר של בית סאתים דאם נחשב אותו של בית סאתים עומר הוי קטן שכחה לדברי הכל אבל אם נחשב גדיש הוי האי עומר קטן סמוך לגדיש דפליגי בה בית שמאי ובית הלל עוד איכא בינייהו דלמאן דאמר גדיש אין נידון כשורה דלבית הלל שני עומרים שכחה שלשה אינו שכחה דאם אחד מהן של סאתים אין משלים השורה של שלש לבית הלל ושל ארבע לבית שמאי ובסוף המוכר את הבית (בבא בתרא דף עב:) דאמר רבי אמי עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו אתיא כמאן דאמר גדיש ולר\"א נידון כשורה: ",
+                "<b>אמרו לו יופי כחו.</b> כדאמר שנים שכחה שלש אינו שכחה: ",
+                "<b>שהוא כגדיש.</b> ואין שייך שכחה בגדיש: ",
+                "<b>שהן ככריכות.</b> שיש בהן שכחה כדתניא בתוספתא שני כריכות המובדלות זו מזו שכחה שלש אינו שכחה ב' עומרין המובדלות זה מזה שכחה שלש אינו שכחה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינה שכחה.</b> בקמה נמי שייכא שכחה דילפינן שכחת קמה משכחת עומר כדפרישית לעיל בפרק ד' (משנה ו) גבי נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר והכי נמי יליף לה בירושלמי (פ\"ד הל' ג): ",
+                "<b>טופח </b>מין קטנית והוא דק כדתנן בריש כלאים הפול והספיר והטופח ובקמה של שעורים איירי שנשתדפו ונעשו דקין כטופח ואפי' הכי רואין אותן כאילו הן גסין כשאר שעורים דלא מסתבר כלל למימר דשל טופח ממש או אם היא קמה של חטין ונימא רואין כאילו הן שעורים. ותדע מדקאמר בירושלמי (בפירקין שם) שדופות כאילו הן מליאות כאילו היא ענוה של שעורין שהיא גסה ויש בה סאתים דלא הוי שכחה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) א\"ר יונה כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה א\"ר יוסי ובלבד שיהיו שבלין היו דקות רואין אותן כאילו הן ארוכות שדופות רואין אותן כאילו הן מליאות. פירוש ושכחת עומר בשדה בסיפרי בפרשת כי תצא מרבינן מבשדה שכחת קמה ועבדינן שכחת קמה כשכחת עומר כדפרישית לעיל בפרק ד' (מ\"ו): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קמה </b>שלא שכחה מצלת את העומר שבצדה ששכחו ואת הקמה שבצדה שלא יהו שכחה וכי האי גוונא דתנן לעיל בפרק ה' (משנה ב) שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה כמו שפירשתי שם אבל עומר שלא שכחו אינו מציל מן השכחה עומר שבצדו ששכחו וקמה שבצדו ששכחה: ",
+                "<b>אפי' קלח אחד.</b> שלא שכחו מצלת את העומר הסמוך לו ובתוספתא קא תני דאימתי אמרו קמה מצלת את העומר בזמן שלא ניטלה בינתיים כלומר בין שכחה לזכירה הא אם ניטלה קודם שזכרה הרי זו אינה מצלת: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא רשב\"ג אומר כשם שהקמה מצלת את העומר כך העומר מציל את הקמה ודין הוא ומה אם הקמה שיפה בה כח העני הרי זו מצלת את העומר שבצדה עומר שהורע כח העני בו אינו דין שיציל את הקמה א\"ל רבי מה לקמה מצלת את העומר שהורע כח העני בו יציל עומר את הקמה שיפה כח העני בה בכל הספרים כתובה היא בשיבוש וע\"פ הירו' כתבתיה כן דיפה כח העני בקמה יותר מן העומר שהקמה יש בה לקט ופאה מה שאין כן בעומר הלכך ראוי לדון ק\"ו דקמה שיפה בה כח העני מצלת עומר מיד עני כל שכן עומר שהורע בה כח העני שיש לו להציל קמה מיד עני ודחו דהאי דקמה מצלת עומר מיד עני משום דהורע כח עני אצל עומר אבל אין עומר מציל קמה מיד עני שהרי ייפה כח העני אצל קמה ומיהו יכול ללמד ק\"ו מקמה דעומר יציל את העומר והיינו דקאמר בירושלמי מדברי שניהן מצילין עומר מעומר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עקורה. </b>תלושה: ",
+                "<b>ושאיבה עקורה.</b> מחוברת: ",
+                "<b>אין מצטרפין לסאתים.</b> דלא ניהוו שכחה אלא אם שכחה הוי שכחה ודווקא כששכח שניהם שאם שכח עקורה ולא שכח שאינה עקורה היתה שאינה עקורה מצלת עקורה שאצלה ודייק בירוש' (הל' ו) הא אם יהיו שתיהן עקורות לבעה\"ב כר\"ג דאמר לעיל שני עומרים ובהן סאתים לבעל הבית: ",
+                "<b>וכן באילן.</b> סאה פירות תלושין אצל סאה מחוברין אין מצטרפין והוו שכחה: ",
+                "<b>והשום והבצלים.</b> סאה קמה של שום וסאה קמה של בצלים אין מצטרפין לסאתים קמה והוו שכחה אי נמי סאה שום עקור וסאה שום שאינו עקור וכן סאה בצלים עקורים וסאה בצלים שאין עקורין אין מצטרפין: ",
+                "<b>רשות העני באמצע.</b> כגון שיש לקט בין סאה לסאה ומיהו באילן לא משכחת לה דאין לקט באילן אלא שכחה ופאה אבל בכרם משכחת לה לפי שיש פרט בכרם: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא רבי יוסי אומר חנניא בן אחי רבי יהושע אומר כל שבאת רשות עני באמצע כגון תבואה והכרם אין אלו מצטרפות וכל שלא באת רשות עני באמצע כגון פירות האילן הרי אלו מצטרפות ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ו') מה עד שתבא ממש או אפי' נראית לבוא נשמעינה מן הדא תבואה והכרם כרם לא על אתר הוא הדה אמרה אפי' נראית לבא פירוש מה לשון בעיא הוא הא דאמר רבי יוסי אם באת אם בשכבר באת או אפי' בראוי ופשיט ליה מברייתא דתוספתא דקתני כרם ואין דרך פרט לבא על אתר ועוד קאמר התם בירושלמי (שם) דהא דקתני מתני' דעקורה ושאינה עקורה אין מצטרפין והוו שכחה כששכח את הקמה תחלה ומסיק רבי יונה תפתר בקוצר שורה ומעמר וכבר שכח את הקמה עד שלא ישכח את העמרים אבל אם שכח העמרים תציל עקורה שאינה עקורה הדא אמרה דבר שהוא ראוי להציל ושכחו הרי היא שכחה ויש ליתן טעם לדר' יונה דכיון דסאה של קמה מציל על סאה של עקורה הרי הוא כקמה שיש בה סאתים ואם שכחה אינו שכחה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנתנה לשחת.</b> להאכיל לבהמתו: ",
+                "<b>אלומה. </b>לאסור בה עמרי': ",
+                "<b>אגודי השום.</b> שומין שליקטן לאגוד בהן שאר השומין: ",
+                "<b>ואגודת השומין והבצלים.</b> היא אגודה של שומין ואגודה של בצלים אם שכחה אינו שכחה דמכיון שאוגדה זכה בה ולא דמי לעמרים האגודים דשייכא בהו שכחה דאגידתן לאוספן לגדיש אבל הני להוליכן לבית ולהצניעם ומיהו לא מסתבר לפוטרן מטעם זה דמ\"ש ממנו ולגורן דתנן לעיל בסוף פרק ה' (משנה ח') דלא הוי שכחה דדרך שומין ובצלים שעושין מהם אגודות קטנות וחוזרין ואוגדן כאחת כה' או כו' מן הקטנות וכן נוהגים גם עכשיו ועל אותן הקטנות קאמר דלא הוי שכחה ולכך חשיב ליה בתוספתא בהדי חותך כריכות ועתיד לעמרן כדפרשינן בסוף פרק ה': ",
+                "<b>לוף </b>שום ובצלים הטמונים בארץ אין להם שכחה לטמונים אבל לגלוים יש להם שכחה וטעמא דרבי יהודה ורבנן בסוטה (מה.) ובירו' (הל' ז) מחלפא שיטתי' דר' יהוד' תמן אמר לרבות את הטמון בפרק הכונס (בבא קמא דף סא:) דמחייב ר\"י טמון באש ובההוא אמר פרט לטמון תמן ונאכל גדיש או הקמה ממשמע שנאמר קמה איני יודע שהגדיש בכלל מה ת\"ל גדיש לרבות את הטמון ורבנן תמן אומר הקמה אי השדה מה שדה שבגלו ברם הכא שדך בגלוי פרט לטמון קצירך בגלוי פרט לטמון אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות את הטמון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקוצר </b>בלילה: ",
+                "<b>והמעמר. </b>בלילה: ",
+                "<b>והסומא. </b>בין ביום ובין בלילה: ",
+                "<b>ואם היה מתכוין.</b> ליטול הגס הגס. כיון דמתכוין ליטול הגסים אפילו דקין אין להן שכחה כדמפרש בירושלמי (הל' ח): ",
+                "<b>על מנת מה שאני שוכח אני נוטל.</b> דהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנטופה. </b>מפרש בירושלמי (הל' א) נוטף שמן: ",
+                "<b>שפכוני. </b>שהוא עושה שמן הרבה: ",
+                "<b>במעשיו. </b>שהוא עושה זיתים הרבה: ",
+                "<b>בישני. </b>אית דבעי מימר בישני ממש כלומר יבשין שאין עושין שמן אית דבעי מימר דמבעית לחבריה כלומר שמבייש שאר אילנות מרוב זיתים שהוא עושה דמכיון שעושה יותר מחבירו כמו שהוא מסויים ובעו בירושלמי (שם) עד דעביד כל שנה ושנה ומסיק מכיון שעושה רובן של שנים כמו שהוא מסויים והתם דריש מקרא אמר רבי לא כתיב ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן: ",
+                "<b>שנים שכחה.</b> באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן וסתמא כב\"ה בפרקין דלעיל (משנה ה) דאמרי שנים לעניים: ",
+                "<b>אין לזיתים שכחה.</b> בירושלמי (שם) אמרי' אמר רבי שמעון בר יקים לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו זיתים מצוין שבא אנדריאנוס המלך והחריב הארץ אבל עכשיו שזיתים מצוין יש להם שכחה ומדקדק מתוך כך דהיתה כל שדה נטופה יש להן שכחה דנטופין מצוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין ג' שורות של שני מלבנים.</b> שכל שורה רחוקה מחברתה שיעור ב' לבינים דהיינו ו' טפחים שכל לבינה שלשה טפחים כדאיתא בב\"ב בפ\"ק (דף ב.) ומלבנים לשון לבינה אי נמי כגון מלבנות תבואה ומלבנות בצלים דלעיל בפ\"ג (משנה א וד) ומיירי כשאורך השורה כשיעור ב' מלבנים וידוע היה להם שיעור המלבן ולא באויר שבין שורה איירי: ",
+                "<b>אינו שכחה.</b> כיון דעומד בין השורות [והיו מקיפין אותו מג' רוחותיו כזה הוי כמו דבר מסוים] והאי דנקט בין ג' שורות לאשמעי' דאע\"פ דג' השורות מקיפות אותו כל סביביו וליקטן לא הוי שכחה (דדמי) [דלא דמי] לשדה שעומריה מעורבבין דתניא אין שכחה עד שיעמר כל סביביו כדפרשינן לעיל בפרקין ומהאי טעמא נמי בעי שתהא אורך השורה כשיעור שני מלבנים דאז חשיבא שורה ואינו נחשב שזיתיה מעורבבין ולא מסתבר כלל לפרש טעמא לפי שהשורות מכסות את הזית והוי כחיפוהו בקש או עמדו עניים כנגדו דלעיל בפ\"ה (משנה ז): ",
+                "<b>במה דברים אמורים שלא התחיל בו.</b> כלומר שעדיין לא התחיל ללקט בו ושכחו ומשמע ממתני' דכל זית שלא התחיל ללקט בין נטופה בין שאינו נטופה אם יש בו סאתים אינו שכחה ואם התחיל ללקט בו בין נטופה בין אין נטופה בין יש בו סאתים בין אין בו סאתים הוי שכחה ומה שמחלק ברישא דמתני' בין נטופה לשאין נטופה היינו שאין בו סאתים ולא התחיל בו דנטופה לא הוי שכחה ובתוספתא לא משמע הכי דתניא כל זית שיש לו שם בשדה כזית נטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד\"א בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה עד שיהא בו סאתים משמע דאם יש בו סאתים אפי' התחיל בו לא הוי שכחה בזית הנטופה ושמא הך ברייתא פליגא אמתני' ואם באנו ליישב צריך לומר דבמה דברים אמורים דמתני' לאו אזית שיש בו סאתים קאי אלא אמה שחילקנו בין נטופה לשאינה נטופה קאי דהני מילי בלא התחיל אבל התחיל שניהם שוין באין בו סאתים דהיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל ובלא התחיל שוין: ",
+                "<b>שיש </b>לו תחתיו זיתים יש לו זיתים בראשו ולא חשיב שכחה כיון דנזכר בעוד שיש זיתים תחתיו אבל אם אין זיתים תחתיו הרי הם של עניים: ",
+                "<b>משתלך המחבא.</b> מלשון אשר יחבא שם כלומר משבדק המלקט בכל מחבואי זיתים של עניים כשאין לו תחתיו: ",
+                "<b>תביא </b>בסיפרי בפ' כי תצא כי תחבוט זיתך בראשונה היו חובטין זיתיהם והיו נותנים בעין יפה מיכן אמרו הזית שהוא עומד על שלש שורות של שני מלבנים פירוש כיון שהיו נוהגים עין יפה בזיתים בפאה ובשכחה הם עליהן כגרגרים של זיתים ואמרו דזה שעומד על שלש שורות אינו שכחה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו פרט.</b> אקרא קאי דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) ופרט כרמך לא תלקט: ",
+                "<b>עקץ. </b>חתך מלשון עקוץ תאנה מתאנתי: ",
+                "<b>הוסבך בעלים.</b> כלומר נקשר בעלים: ",
+                "<b>של בעה\"ב.</b> דאין זה דרך בצירה: ",
+                "<b>גוזל את העניים.</b> בירושלמי (הל' ג) דייקי הדא אמרה פרט בנשירתו קדש: ",
+                "<b>גבול עולם.</b> פירשתי לעיל בפרק ה' (משנה ו): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו עוללת.</b> אקרא קאי דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) וכרמך לא תעולל: ",
+                "<b>כתף. </b>בירו' (שם) אמרי' איזהו כתף פסיגין זה על גב זה איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ובתוספתא תני איזהו כתף פסיגין המחוברות בשדרה זו על גב זו נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות פירוש שרביט האמצעי שבאשכול הוא קרוי שדרה ואשכלות קטנים הרבה מחוברים בו שבהן הגרגרים של ענבים לכן קרי ליה [שדרה דדמי] לשדרה שהצלעות מחוברות בה ולאותן אשכלות קטנים קרי פסיגים בירושלמי ובתוספתא כההיא דתנן בריש עוקצין (מ\"ה) פסיגה של אשכול שריקנה טהור' דאין נחשב עוד יד לאשכול לקבל טומאה על ידו פסיגי מלשון נתחים דכתיב (ויקרא א׳:י״ב) ונתח אותו לנתחיו ומתרגמינן בירושלמי ופסג יתיה לפסיגייהו שהן נתחי' של אשכול וכשהפסיגי' שוכבים זה על זה כמשאוי שעל כתפו של אדם נקרא כתף אבל מפוזרין בשדרה אין כאן כתף ונטף הן גרגרים של ענבים המחוברים בשדרה עצמה מלמטה בסופה שתלוין שם ענבים הרבה ועל שם שענביו נוטפין מלמטה קרוי נטף א\"נ על שענביו נוטפין זה על זה למעוטי מפוזרות ונקרא שם אותו אשכול עולל לפי שהוא לפני שאר האשכלות כעולל לפני האיש ועוד יש לפרש דיש באשכול סמוך לעוקצה פסיגין גדולים ומכל פסיגה ופסיגה יוצאין כמה פסיגין והיינו פסיגין זה על גב זה וקרי ליה כתף במתניתין דדמי לכתף הטעון משאוי אבל ללשון זה לא יתכן לפרש אם ספק דללישנא קמא ניחא טפי דקרי ספק נראים כשוכבין על שתחתיהן ואין שוכבין יפה דאי אפשר לומר כגון שנמצאת עוללות בגת ולא ידיע אם ניטלו פסיגיה לאחר בצירה אי לא דספק כזה אינו כדמוכח בירושל' (שם) דאמרי' בן לוי שנתמנה לו מעשר טבל ומצא בו עוללות עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר ופריך עוללות לאו של עניים הוא ומשני רבי אבהו בשם רבנין דתמן אני אומר מן הנקרצות עם האשכולות: ",
+                "<b>ולא נטף.</b> בירושלמי (שם) אמרינן יש לה כתף ולא נטף נטף ולא כתף לבעל הבית ואם ספק לעניים: ",
+                "<b>שבארכובה. </b>יחור שבזמורה שתלוין בו אשכלות הרבה והבוצר קוצצה והיא נקראת רכובה ופעמים שגם עוללות תלויות בה עמהם ובירושלמי (שם) מפ' שיעור הרחקתם רבי בא בשם רבי יודא והן שיהו כולן נוגעו' בפס ידו ופריך לא כן א\"ר חייא מעשה ששקלו עוללו' שבע ליטרות בציפורי פירוש עוללות שנמצאו בגת ובשיעור מועט בפס ידו לא שכיח כולי האי א\"ר חנינא שאם נתנה ע\"ג טבלא והן שיהיו כולן נוגעות בטבלא כלומר טבלא קטנה מלשון טבלא ופינקס: ",
+                "<b>נקרצת </b>[פירוש נחתכת] מל' קרץ מצפון בא (ירמיהו מ״ו:כ׳): ",
+                "<b>גרגר יחידי.</b> כגון אשכול שאין בו פסיגין ומלא גרגרים וגרגרים שלו מחוברין בשדרה עצמה וקסבר רבי יהודה דכיון שיש בו יותר משלשה גרגרים לא חשיב עוללות אלא אשכול כדפרשינן טעמא בירושלמי (שם) א\"ר סימון טעמא דרבי יהודה ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳) יותר מכאן אשכול וכגון שהגרגרים זה על גב זה ועשוין כעין כתף ונטף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המדל בגפנים.</b> בפרק קמא דמועד קטן (ד:) מייתי לה ובפ' ד' דשביעית (משנה ד) איזהו המדל אחד או שנים והכא נמי כשהגפנים רצופים עוקר את האמצעים והאחרים מתקנים בכך ואע\"פ שיש בהן פאה או עוללות של עניים מדל בשלהן כמו בשלו שלא היה להם לעניים לאחר מללקט ור' מאיר סבר דאין רשאי בשל עניים לפי שיכול להמתין עד שילקטו העניים: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ה) הכל מודים במוכר לחבירו י' אשכלות שאסור ליגע בהן והכל מודים בשותף כשם שהוא מדל בתוך שלו כך הוא מדל בתוך של חבירו רבי יהודה עבד ליה כשותף ורבי מאיר עבד ליה כמוכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רבעי.</b> בריש כיצד מברכין (ברכות דף לה.) אמרינן רבי חייא ורבי שמעון ברבי חד תני כרם רבעי דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נטע רבעי דנוהג רבעי בכל האילנות: ",
+                "<b>אין לו חומש.</b> מודו בית שמאי דטעון חילול או מעלהו לירושלים ומפרש התם טעמא קדש הלולים אחליה לקדושתיה והדר אכליה דהלולים כמו חילולים כדאמר עלה בירושלמי (שם) לא מתמנעין רבנן בין ה' לח' אלא קסברי בית שמאי דאין מוסיף חומש ולא הוי כפודה מעשר שני דמוסיף חומש: ",
+                "<b>ואין לו ביעור.</b> דאינו חייב לבערו בשנת הביעור דתנן במס' מעשר שני פרק ה' (משנה ו) ערב יו\"ט ראשון של פסח ברביעית ובשביעית היה ביעור: ",
+                "<b>ובית הלל אומרים יש לו ביעור.</b> בפרק האיש מקדש (קידושין נד:) אמרינן דבית הלל ילפי קדש קדש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור ובית שמאי לא ילפי קדש קדש ותימה לבית הלל למה לן קדש הלולים למשמע דאתליה והדר אכליה ויש לומר דאי לאו הלולים נילף קדש קדש משביעית דלא מהני חילול ועוד יש לומר דמהני האי הלולים באותן שנים שאין מעשר שני נוהג כגון בשנה שלישית וששית ופלוגתא דתנאי היא בירושלמי (שם) דתניא רבי אומר לא אמרו ב\"ש אלא בשביעית אבל בשני שבוע בית שמאי אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית ודכוותיה אין נטע רבעי בשביעית מעתה אל יהו לו קדושה וקדושתו מאליו ולמדו קודש הלולים הרי הוא כקודש שאומר עליו הלל והדר קאמר תני רשב\"ג אומר אחד שביעית ואחד שאר שני שבוע בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור והשתא סוגיא דקדושין כרשב\"ג ותו פריך בירושל' אליבא דרבי שמואל בר בא בעי הא בית שמאי אמרי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית ודכוותיה [אין נטע רבעי בשביעית דכוותיה נמי] שלישית וששית הואיל ואין בהן מעשר שני [לא יהא בהן נטע רבעי אמר רבי יוסי שלישית וששית אף על גב דאין בהן מעשר שני] יש בהן מעשרות שביעית אין בהן מעשר כל עיקר: ",
+                "<b>יש לו פרט ויש לו עוללות.</b> דכחולין חשיבי ליה: ",
+                "<b>ובית הלל אומרים כולו לגת.</b> משום דילפי ממעשר וסבירא להו כרבי מאיר דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא כדאי' בפ' האיש מקדש (קידושין נד:): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכולו </b>עוללות שאין בכרם אשכול שיהא לו כתף או נטף: ",
+                "<b>אם אין בציר.</b> בירושלמי (הל' ו) אמרינן כמה הוא בציר דבי ר' שילא אמרי שלשה אשכלות שעושין רביע ופריך [והא ר' עקיבא מקיים תרי קראי] ומה דרבי אליעזר ופריק לא תעולל שלא תאמר הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר יזכה בהן בעל הבית לפיכך צריך לומר וכרמך לא תעולל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אין העוללות לעניים.</b> מפרש בירושלמי (הל' ז) כהדא דתני הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומרבעי ומעוללות וחייב בשביעית: ",
+                "<b>משנודעו העוללות.</b> שיודע מהו עוללות ומהו אשכול: ",
+                "<b>העוללות לעניים.</b> מפורש בירושלמי (שם) ובתוספתא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: ",
+                "<b>יתנו שכר גידולין להקדש.</b> מה שמשביחין בקרקע כל שעה ושעה שהקרקע של הקדש ותנא קמא סבר דאין צריכין ליתן כיון דכבר נתחייב הכרם בעוללות: ",
+                "<b>בעריס. </b>כרם הגבוה המודלית על גבי עצים מלשון אף ערשנו רעננה (שיר השירים א׳:ט״ז): ",
+                "<b>כל שאינו יכול לפשוט </b>וליטול קרינא ביה לא תשוב לקחתו אבל רוגלית משיעבור הימנה דכל רוגלית ורוגלית חשיב אומן בפני עצמו ואסור לשוב מאומן לאומן כך הוא בירושל' (שם): ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא איזה שכחה בעריסין קטנים משיעבור הימנו בדלית ובדקל משירד מהן ושאר כל האילן משיפנה וילך לו בד\"א בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו אינו שכחה עד שיבצור כל סביביו וטעות סופר הוא אדרבה כל הני דרישא מיירי בהתחיל אלא איפכא גרסינן בד\"א בזמן שהתחיל בו אבל אם לא התחיל בו אינו שכחה עד שיבצור כל סביביו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עד שילכו הנמושות.</b> דמשהלכו מתייאשין העניים ובריש אלו מציאות (בבא מציעא כא:) מייתי לה גבי יאוש שלא מדעת ומפרש התם סבי דאזלי אתיגרא שנשענין במטה שבידם מחזיק בפלך (שמואל ב ג׳:כ״ט) תרגום בתגריו: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הלכה א) אבא שאול קורא אותן משושות אית תנויי תני נמושות [ואית תנויי תני משושות מ\"ד נמושות מפני] שבאין בסוף מאן דאמר משושות שכן ממשמשין ובאין עוד מפרש בירושלמי (שם) בפרט ובעוללות משילכו העניים בכרם ויבאו ולא תנינן נמושות על ידי שהן חביבין הם באין על אתר ואית דגרסי לאלתר: ",
+                "<b>ובזיתים משתרר רביעה שניה.</b> ולא תנינן נמושות מפני שהוא צנה ואינם יוצאים אלא בחורים: ",
+                "<b>שאינם מוסקין.</b> לשון מסיקה בזיתים כמו קוצר בתבואה ובצירה בענבים: ",
+                "<b>בד' איסרות.</b> דהיינו ב' פונדיון ותנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון דהיינו מזון שתי סעודות וכיון דאינו מביא שוה ד' איסרות דהיינו שתי סעודות לו ושתי סעודות לאשתו אינו יוצא וכן מפרש בירושלמי (שם) שמתוך שהוא יודע שאינו מביא פרנסתו אף הוא אינו יוצא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנים </b>העניים לומר חטים של לקט שכחה ופאה הן ופטורין מן המעשרות כדתנן במסכת חלה (פ\"א משנה ג): ",
+                "<b>בשעתו. </b>כלומר בעת הקציר נאמנין: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב) עד היכן א\"ר חנינא עד מקום שדרכו לילך ולבוא בו ביום מעשה היה והאמין רבי לחמשה אחים בחמשה כורים של חטים ופריך ואפשר כן אלא מינה ציבחר ומינה ציבחר כורא סלק פירוש ציבחר מעט שקיבץ כאן מעט וכאן מעט עד שהיה לו כור: ",
+                "<b>ועל מעשר עני.</b> נאמנים העניים לומר חטים הללו של מעשר עני הם ופטורים מן המעשרות: ",
+                "<b>כל שנתו.</b> נאמן עליו דהיינו שלישית וששית שהוא מעשר עני: ",
+                "<b>ובן לוי נאמן לעולם.</b> דמעשר ראשון אין לו הפסק ונוהג בכל השנים דהוקש לנחלה שאין לה הפסק ואין לכהן אלא תרומה וכיון דאמר של מעשר הוא לא חיישינן ונאמן בן לוי לומר שנתן לכהן תרומתו דאמרינן בירושל' (שם) דר' אליעזר א\"ר אושעיא כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר א\"ר אושעיא מתניתא אמרה כן מפרש בירושלמי (שם) היכא מתניתא: ",
+                "<b>אין נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדם נותנין כן.</b> כדקתני באידך בבא נאמנין על החטין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנין על החטין.</b> לומר חטים הללו מעשר עני הן שניתן לי אבל אין נאמנים לומר קמח ופת זה מעשר עני שניתן לי קמח ופת ואין להאמינו במגו דאי בעי אמר חטים ניתן לי ועשיתיו פת וקמח דמשמע בירושלמי (הל' ג) כי הוא נאמן דמאחר שאין לו דרך לחלקן כלל קמח ופת הוי כמו [מגו במקום] עדים ואמרינן בירושלמי דאפילו הכל יודעים שרוב מכנסי לקט אין נאמן לומר קמח ופת ניתן לי והיכא משכחת לה שמחלקין והלא דרכן לבזוז מיהו משכחת לה כשכולן אומרים לחלק כדאמר לעיל גבי פאה בפרק רביעי או בעניים שנותנים זה לזה: ",
+                "<b>שעורה של אורז.</b> יש מפרשים שהיא השבולת ולא יתכן דאדרבה כי נתמרח טפיעדיף שאין דרך לעשר אלא במדה כמו חטים אלא לאחר מירוח דרך לכותשו ולהסיר קליפתו וקרי ליה שעורה קודם כתישה לפי שהוא כשעורים שאין נאכלין בקליפתן ובעודו בקליפתו דרך לחלקו לעניים: ",
+                "<b>גריסין </b>שטחנן בריחים של גרוסות: ",
+                "<b>זיתי ניקוף.</b> מלשון כנוקף זית (ישעיהו י״ז:ו׳) ומתנות עניים הן כדתנן במסכת חלה פרק שלישי (מ\"ט) זיתי מסק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות ואין דרך לעשות מהן שמן: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) מהו שיהא נאמן לומר חטים ניתן לי ועשיתים קמח או פת פשיטא לן שהוא נאמן היו הכל יודעים שרוב מכנסי לקט אפילו כן (לוי) אינו נאמן תני ר' יהודה אומר מקום שנהגו להיות דורכים העוללות יהא עני נאמן לומר יין של עוללות הוא ודכוותיה מקום שנהגו להיות מוסקין זיתי ניקוף יהא עני נאמן לומר שמן זה של זיתי ניקוף הן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאמן על הירק חי.</b> לומר של מעשר הוא דירק חייב במעשר מדרבנן כדתנן בפרק קמא דמעשרות (מ\"ד): ",
+                "<b>דבר מועט.</b> נאמן אף על המבושל דפעמים שבעל הבית שכח מלעשר ומעשר מן המבושל מתוך לפסו דבר מועט: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) אלין דבי אסי בשלון ירק ואנשון מתקנתיה סלק גמליאל זוגא ותקניה מגו לפסא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעניים בגורן.</b> לכל עני ועני כשמחלקים מעשר עני בגורן נותנים לו כשיעור זה ואמרינן בירושלמי (הלכה ד) מה טעם ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שישבעו: ",
+                "<b>דבלה </b>תאנים הן לאחר שנדרסין בעיגול קרויין דבלה ושוב אין נמכרין במדה אלא במשקל כדקתני מנה: ",
+                "<b>פרס. </b>חצי מנה: ",
+                "<b>חצי לוג יין.</b> בפרק בכל מערבין (עירובין כט.) אמרינן וכן לעירוב: ",
+                "<b>ושאר כל הפירות.</b> בירושלמי (שם) תני רובע אורז עוכלא תבלין ליטרא ירק שלישית קב חרובין חצי לוג יין רביעית שמן עשרים אגוזים ה' אפרסקין ושני רמונים ואתרוג אחד ובפרק בכל מערבין (שם) מייתי לה ושם פירש רש\"י משום דכתיב ונתת ללוי לגר ובציר מהכי לא הויא נתינה ואין הטעם אלא משום דכתיב ושבעו כדפרישית: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא אין פוחתין לעניים בשנת מעשר עני מחצי קב חטין וקב שעורים בד\"א של גורן אבל מתוך ביתו נותן כל שהן ואינו חושש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדה </b>זו שאמרנו בין בכהנים עניים בין בלוים עניים בין בישראלים עניים: ",
+                "<b>היה מציל.</b> כגון שבאו עניים ואינו רוצה לחלק להם כל מעשר עני שבידו ורוצה (להקריב) להציל ממנו לקרוביו עניים ופליגי בירושלמי (הלכה ה') בפירוש משנתינו ר' יונה פתר מתניתין ביותר מכשיעור היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה אבל בכשיעור נותן לפניהם ומחלקין ביניהם ר' חזקיה מתני' בכשיעור ביקש להציל נוטל מחצה ונותן מחצה שמתוך שהוא נוטל מחצה ונותן מחצה נעשה דבר מועט נותן לפניהם והן מחלקין פירוש מתניתין ביותר מכשיעור דלאחר שיקבלו עניים שבאו שיעור הקצוב להם במתניתין אי איכא מותר יכול להציל והא דנקט ר' יונה מחצה לאו דווקא אי נמי דאיכא תנא בתוספתא דשרי להציל ב' חלקים ורבי חזקיה סבר דמתני' בכשיעור דכשיעור נמי יכול להציל מחצה ומחצה מחלקין ביניהם דדייק לישנא דמתניתין דקתני [והן] מחלקין דאין שייך לשון זה על כשיעור שבעל הגורן מחלק להם והא דתני בתוספתא אבא יוסף בן דוסאי משום ר\"א אם רצה נותן לפניהם שליש ושתי ידות לקרוביו יש לישבו בין לחזקיה ובין לר' יונה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מככר בפונדיון.</b> ככר הנמכר בפונדיון כשהחטים נמכרין ד' סאין בסלע ובירושלמי (הל' ה') פריך הכא איתמר אין פוחתין לעניים בגורן וכא איתמר אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום אמר רב הונא צא מהן שליש ליציאה ולכאורה קשיא היא דאדרבה הכל שיעור אחד דלפי חשבון ארבע סאין בסלע היינו חצי קב בפונדיון דזהו שיעור בגורן אלא קשיא ליה משום דבגורן נותנין חטין לעני ואיכא יציאה בטחינה והרקדה ואפיה וחסר ליה ב' סעודות ומשני צא מהן שליש ליציאה שחנוני שמכר את הככר מוציא ונמצא דליכא חצי קב בככר שחנוני מוכר בפונדיון והכי נמי אמרי' בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פב: ",
+                "<b>) צא מהן שליש לחנוני.</b> ואמרי' נמי התם צא מהן מחצה לחנוני ולא קשיא הא דיהיב בעל הבית ציבי הא דלא יהיב בעה\"ב ציבי: ",
+                "<b>פרנסת לינה.</b> בפ' כל כתבי (שבת דף קיח.) ובפ\"ק דב\"ב (דף ט.) אמר רב פפא פורי' ובי סדיא ובתוספתא קתני פרנסת לינה שמן וקטנית: ",
+                "<b> מזון ג' סעודות.</b> בפרק כל כתבי (שם) אפילו כרבי חידקא דאמר ד' סעודות חייב אדם לאכול בשבת: ",
+                "<b> לא יטול מן התמחוי.</b> לפי שהתמחוי מתחלק בכל יום: ",
+                "<b> לא יטול מן הקופה.</b> לפי שמתחלק מערב שבת לע\"ש כדתנן בפ\"ק דב\"ב (שם) ותני נמי התם (ח: ",
+                "<b>) תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר.</b> ובפרק כל כתבי מוקי לה כר\"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות: ",
+                "<b> נגבית בשנים.</b> בפ\"ק דבבא בתרא (שם) אמרינן לפי שממשכנין עליו ואין עושין שררה על הצבור פחות משנים: ",
+                "<b> ומתחלקת בשלשה.</b> לפי שהיא כדיני ממונות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאתים זוז.</b> שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו [לשנה] וכן במשרה אשתו ע\"י שליש בפרק אע\"פ (כתובות דף ס\"ד:) שנותן לה ב' קבין חטין בכל שבוע והוא שליש דינר שעולה לי\"ז דינרין לשנה וכלים של נ' זוז וג' זוג מנעלים ושאר פירות ויכול לעלות לק' זוז והני מאתים זוז דהכי היינו לו ולאשתו ומיהו לא יתכן דגבי קופה ותמחוי לא כייל אשתו בהדיה: ",
+                "<b>היו ממושכנין לכתובת אשתו.</b> ואפילו נשואה כדמוכח בירושלמי (הל' ז) דאמרי' עד כאן בבעל חוב שהוא דוחק ואפי' בבעל חוב שאינו דוחק נשמעיניה מן הדא היו ממושכנין לכתובת אשתו או לבעל חוב ודא אשה לאו כבעל חוב שאינו דחוק הוא: ",
+                "<b> את ביתו ואת כלי תשמישו.</b> בירושלמי (שם) אמר רבי חנינא כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור ובפ' מציאת האשה (כתובות סח.) פריך אמתני' מהא דתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת ומשני במחרישה דכספא ורב פפא משני לאחר שבא לידי גיבוי שמתפרנס מקופה של צדקה שבא לידי גבאי אז מחייבין אותו למכור אפי' כדי ליטול לקט אבל קודם שבא לידי גיבוי שמתפרנס בצנעה ולא מיד הגבאי נוטל לקט שכחה ופאה אע\"פ שהיו לו מאתים זוז אם היה מוכר כלי תשמישו ויש לשונות אחרים וכמו שפירשתי עיקר: ",
+                "<b> ירושלמי </b>(שם) היה משתמש בכלי זהב נותנין לו כלי כסף כלי כסף נותנין לו כלי נחושת כלי נחושת נותנים לו כלי זכוכית א\"ר מנא כלי כסף וכלי זכוכית בגופיהן והתני היה משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת כאן בגופו כאן בשאינו גופו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי זה לא יטול.</b> בירושלמי (הלכה ח) אמרינן הכי חמשין דעבדין טבין ממאתים דלא עבדין כלומר ממאתים חסר דינר דהתם יטול והכא לא יטול: ",
+                "<b> שהוא צריך ליטול ואינו נוטל.</b> בירושלמי אמרינן ר' חייא בשם ר' כיני מתניתא כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור לרחם עליו על נפשו לא חש כל שכן על אחרנין משמע דפליגי אמתניתין ויש לפרש דההיא בשאין יכול להספיק במעשה ידיו ומספק [ומסגף] את עצמו בחיים רעים ומתניתא במספק על ידי שדוחק עצמו במלאכה [כבדה ובוטח בה'] קודם שיתפרנס מאחרים ועל זה נאמר והיה ה' מבטחו: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Sheviit/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Sheviit/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..85d0194e9091ba640adae1f868dab5a018684611
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Sheviit/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json	
@@ -0,0 +1,1395 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עד אימתי חורשין בשדה האילן.</b> לזקנה קרי אילן ולילדה קרי נטיעה:  ",
+                "<b>עד העצרת.</b> בירושלמי (הל' א) דריש מקרא לאסור ערב שביעית דהיא שנה ששית וכן בפ\"א דמו\"ק (ד' ג:) ואמרי' התם דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על ב' פרקים הללו וביטלום כלומר פסח ועצרת מפרש בירושלמי (שם) דבשעה שהתירו סמכו למקרא ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ׳:ט׳) מה ע\"ש בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה אף ערב שביעית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה ובפ\"ק דמ\"ק (ד' ד:) מפרש טעמא מגזירה שוה דגמר שבתון שבתון משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרת כו' ולבסוף לא קאי ומסיק דסברי ליה כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבהמ\"ק קיים דומיא דנסוך המים:  ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). כתי' ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכתיב בחריש ובקציר תשבות מה מקיימין אם לענין שבת בראשית הלא כבר נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך אם לענין שבת שביעית הלא כבר נאמר שש שנים תזרע שדך וגו' (ויקרא כ״ה:ג׳) אלא אם אינו ענין לא לשבת בראשית ולא לשבת שביעית תנהו באיסור ב' פרקים הראשונים בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית א\"כ למה נאמר חורשין עד ראש השנה רבי קרוספיי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל ובית דינו התירו באיסור ב' פרקים הראשונים פי' חורשין עד ר\"ה כלומר דהכי קים לן דשרי:  ",
+                "<b>עוד </b>ירושלמי (שם) ולמה עד העצרת עד כאן הוא יפה לפרי מכאן ואילך מנבל פירותיו והתנינא אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל עד כאן מעבה הקורות כלומר פירות המחוברין באילן בששית מכאן ואילך מתיש כחו ולפי טעם זה ניחא הא דתנן לקמן בפ\"ב (מ\"ו) אין נוטעין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ראש השנה משמע הא ל' יום נוטעין והשתא נטיעה בתחלה שרי חרישה אסור בתמיה אלא היינו טעמא דכיון דלא מהניא לאילן נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית ורבינו תם מפרש דלא החמירו בנטיעה משום דבנטיעה אין תוספת שביעית דאורייתא אלא בחרישה ובפ\"ק דראש השנה (ד' ט.) דרשינן לה מדכתב בחריש ובקציר תשבות ומיהו איכא תנאי התם דדרשינן ליה מקרא אחריני ועוד לא יתכן כלל דממ\"נ דאורייתא היא בחרישה כתיב כרמך לא תזמור וכ\"ש נטיעה דהיא עיקר מלאכה טפי כדמוכח בשבת (דף עג:) דזומר תולדה דזורע וכ\"ש נוטע דדמי לזורע טפי ומהא דתניא בפ\"ק דראש השנה (ד' ט:) אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית ל' יום לפני ר\"ה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית משמע קצת דאסור ליטע דאי לכתחלה שרי ליטע מה שייך למיתני דמותר לקיימן ושמא איידי דבעי למיתני סיפא פחות משלשים יום אסור לקיימן תנא נמי מותר לקיימן. תניא בתוספתא ר\"ג ובית דינו התקינו שיהו מותרים בעבודת קרקע עד ראש השנה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>בית סאה.</b> הוא חמשים על חמשים דהיינו תרי אלפי וחמש מאה גרמידי ומטי לכל חד וחד תתל\"ג ותלתא כדאי' בב\"ב (דף כז.): \n",
+                "<b>אם </b>ראויין לעשות אע\"פ שאינם עושין כדמוכח לקמן (מ\"ג) דמשער בתאנים: \n",
+                "<b>מנה. </b>היינו מאה זוז באיטלקי כך היה בדורו של משה כדמשמע בפ\"ק דקדושין (דף יב.) גבי פרוטה אחד מו' באיסר האיטלקי: \n",
+                "<b>פחות מכאן.</b> מככר של ששים מנה אין חורשין כל הבית סאה אלא תחת האילן לחוד וחוצה לו כמלא אורה וסלו הלוקט תאנים קרוי אורה כמו גודר בתמרים ובוצר בענבים ושאר השדה חשוב שדה הלבן ואין חורשין אלא עד הפסח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד אילן סרק.</b> שאינו עושה פירות נטועין ג' לבית סאה: \n",
+                "<b>ככר דבילה.</b> כל אילן ואילן בפני עצמו: \n",
+                "<b>לצרכן. </b>מלא אורה וסלו חוצה לו: \n",
+                "<b>ירושלמי</b> (הל' ג) ולמה אמרו תאנים על ידי שפירותיהן גסין ועושין הרבה הרי אתרוג שגס ואין עושין הרבה הרי זיתים. שעושין הרבה ואין פירותיהן גסין ואלו עושין הרבה ופירותיהן גסין א\"ר חייא בר אבא כל אילניא עושין שנה פרא שנה ותאנה עבדין כל שנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ד אחד עושה ככר דבילה ושנים אין עושין או שנים עושין ואחד אינו עושה אין חורשין אלא צרכן.</b> וכן ד' וה' עד תשעה אם כל אחד ואחד עושה ככר דבילה חורשין כל הבית סאה ואם לאו שיש בהן אחד שאינו עושה ככר אין חורשין לכל א' אלא צורכו דהיינו מלא אורה וסלו וחוצה לו אבל אם היו עשרה או יותר אע\"פ שאינם עושין חורשין ואמרינן עלה בירושלמי (שם) ר' ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים כלומר שכל ג' מהן יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד זעירא בשם ר' חנינא אמר ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד: \n",
+                "<b>שנא' בחריש ובקציר תשבות.</b> אמרי' בירושל' (שם) לא אתיא אלא על רישא אינן חורשין להן אלא צרכן שנא' בחריש ובקציר תשבות: \n",
+                "<b>אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית.</b> קרא הכי כתב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות ובשביעית משתעי קרא דאי בשבת מאי איריא חריש וקציר אפי' כל מלאכה נמי אי נמי כדקאמר בירושל' לעיל (הל\"א) אם לענין שבת בראשית והלא כבר נאמר אלא בשביעית משתעי קרא והכי קאמר אותן ששת ימים שאמרתי לך תעבוד בחריש ובקציר תשבות דהיינו בשביעית ואם אינו ענין לחריש ולקציר של שביעית עצמה דנפקא לן בריש מועד קטן (ד' ג.) שדך לא תזרע לרבות כל מלאכה שבשדך מדלא כתב לא תזרע ולא תקצור ותו לא תניהו ענין לחרישה של ערב שביעית הנכנס לשביעית כגון הנך ל' יום לפני ר\"ה דמהניא ההיא חרישה בשביעית וקציר של תבואה גדילה בשביעית כגון ספיחים או שעבר וזרע בשביעית אתה נוהג מנהג שביעית בשמינית שחייבת בביעור רבי ישמעאל אומר לעולם בשבת משתעי קרא כפשטיה ואתא לאשמעינן מה חריש רשות שאין לך חרישה של מצוה אף קציר דאמר רחמנא תשבות בקציר של רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה שאע\"פ שמצא קצור קוצר דבעינן קצירה לשמה אבל אם מצא חרוש אינו חורש ובפ\"א דר\"ה (ד' ט.) מפרש ורבי ישמעאל דמוסיפין מחול על קדש מנא ליה יליף לה מיום הכפורים דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגו' ומרבי שבת מתשבתו שבתכם והוא הדין שביעית דכל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על קדש ותנא קמא דמתני' דהכא היינו ר' עקיבא כדתני התם בברייתא ומשמע סוגיא דהתם דקראי דיום הכפורים לא צריכי לר\"ע דיליף כולהו משביעית ותימה ר' ישמעאל נמי (ל\"ל למילף שביעית מיוה\"כ) דבפרק קמא דמו\"ק (דף ג.) אמרינן הלכתא בעשר נטיעות לרבי ישמעאל וכיון דהלכתא למישרי ילדה ממילא זקנה אסורה ותירץ ר\"ת דצריכי קראי לרבי ישמעאל משום תוספת דלאחריו ועל חנם דחק דמהלכה לא ילפינן כי היכי דאין דנין קל וחומר מהלכה (ואצטריך קרא משום שבת ויו\"ט) וכי תימא א\"כ לישני הכי לרבי עקיבא בפ\"ק דמועד קטן ואע\"ג דאיכא הלכתא צריכי קראי דבחריש וקציר לאגמורי אשבת ויום הכפורים ויום טוב אם איתא דלא אתי אלא לאחריני לא הוה ליה למיכתב קראי גבי שביעית כיון דלשביעית גופיה לא צריך: \n",
+                "<b>בפ\"ק </b>דמו\"ק (שם) החורש בשביעית רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה לימא בדרבי אבין אמר רבי אלעא קא מיפלגי דאמר כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותם בכלל ופרט מאן דאמר לוקה אית ליה דרבי אבין ומאן דאמר אינו לוקה לית ליה דרבי אבין לא דכולי עלמא אית ליה דרבי אבין מאן דאמר לוקה שפיר כן כתוב בכל הספרים ויש מגיהין הספרים שסוברין שהיא כלל ופרט וכלל דשבת שבתון יהיה לארץ כלל לא תזרע ולא תזמור לא תבצור לא תקצור פרט שבת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל והשתא מאן דאמר לוקה לית ליה דרבי אבין ומרבינן כעין הפרט למלקות דהיינו כל עבודה שבקרקע ומאן דאמר אינו לוקה אית ליה דרבי אבין דאין דנין בכלל ופרט ולא מרבינן מידי ללאו והדר מסיק דכ\"ע לית להו דרבי אבין ומאן דאמר לוקה שפיר וכל הסוגיא אינה מוכחת כן דקתני זריעה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך משמע דדריש ליה בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד ונראה לקיים גרסת הספרים ושבתון יהיה לארץ לאו כלל הוא אלא ושבתה הארץ הוא הכלל והוי כלל ופרט גרידא כדאי' בהדיא בירושלמי דכלאים בריש פ\"ח (הל' א) דר\"א אמר לוקין על החרישה בשביעית ר' יוחנן אמר אין לוקין מ\"ט דר\"א ושבתה הארץ שבת לה' כלל שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט זרע וזמר בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה זרע וזמר מיוחדין שהן עבודת הארץ ובטלין והיינו כר' אבין דלא דריש כלל ופרט דאי דרשי בכלל ופרט א\"כ אין בכלל אלא מה שבפרט ולא לקי ובמסקנא דירושלמי מפרש טעמא אחרינא שאינו בגמ' שלנו במועד קטן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחורשין </b>כל בית סאה בשבילן. יש מפרשים עד העצרת אבל בירושלמי (הל' ד') קאמר בהדיא עד ראש השנה: \n",
+                "<b>ביניהן. </b>בין אילן לאילן: \n",
+                "<b>בקר </b>בכליו. ב' שוורים עם העול והיינו ד' אמות כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא פ\"ג.) אבל פחות מיכן למעקר קאי ואין חורשין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטיעות. </b>ילדות שורה שנטועה במקום אחד כחומה ואין מפוזרות אין חורשין אלא צורכן משום דכשמפוזרות נראה כחורש לצורך האילן אבל היכא דקיימן במקום אחד נראה כמתקן את הארץ לצורך שביעית ולא לצורך האילן: \n",
+                "<b>ומוקפות עטרה.</b> גדר סביב: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ה') ר' חייא בר אבא בעא קומי ר' יוחנן עכשיו למה חורשין בזקנות א\"ל בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרושו: פירוש עשר נטיעות. הלכה למשה מסיני דחסה תורה על ממונן שאם [לא] יחרוש לה מתיבשות דאין כחן יפה כזקנות ונתנה הלכה בנטיעות ע\"מ שגם בזקנות אם מבקש לחרוש יחרוש ותימה דלא קאמר משום דנמנו על ב' פרקים הללו והתירום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנטיעות והדלועין מצטרפין.</b> בירושל' (הל' ו') אמרי' והוא שהנטיעות רבות על הדלועין והא דתניא ג' דלועין ג' קשואין וד' נטיעות מצטרפות מוקי לה בירושלמי כרשב\"ג דאמר כולן דלועין חורשין ובדלעת יונית היא מתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיחולו.</b> שיעשו הפירות חולין ואמרי' בירושלמי (שם) מהו שיחולו עד שיפדו או עד שיעשו חולין מאליהן רבי יעקב בר אבא כיני מתני' עד שיעשו חולין והיינו שנה חמישית דשנה רביעית עדיין כל פריו קדש הלולים: \n",
+                "<b>נטיעה </b>כשמה. בת שנתה: \n",
+                "<b>שנגמם.</b> שנחתך והוציא חליפיו גדולים: \n",
+                "<b>כנטיעה. </b>בין לענין חרישה בין לענין ערלה תניא בתוספתא (פ\"א) איזוהי נטיעה רבי יהושע אומר בת ה' ובת ו' ובת ז' אמר רבי מפני מה אמרו בת ה' ובת ו' ובת ז' אלא אומר אני גפנים בת ה' תאנים בני ו' זיתים בני ז': \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) א\"ר יודן בר טרפון ר\"ש בן אליעזר ור' אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד דאמר ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן בשם רבי אליעזר בן יעקב הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין [אבל] דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שדה </b>הלבן. לשדה תבואה קרי ליה שדה לבן לפי שאין בה צל כשדה האילן: \n",
+                "<b>הלחה. </b>לחלוחית הקרקע: \n",
+                "<b>ליטע במקשאות.</b> אבל משם ואילך מחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית: \n",
+                "<b>ובשדה </b>האילן עד העצרת. בפ\"ק דמ\"ק מייתי לה. ירושל' (הל' א) לא סוף דבר בשיש לו מוקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר ר\"ש אומר נתת תורת כל אחד ואחד בידו זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי אלא בשדה הלבן עד הפסח בשדה האילן עד העצרת מה בין שדה אילן לשדה לבן שדה לבן על ידי שעתיד לזורעה בתחלה צריך שתהא רוב הליחה קיימת שדה אילן ע\"י שנטוע כבר אינו צריך שתהא רוב הליחה קיימת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבלין.</b> מכניס להן זבל: \n",
+                "<b>מעדרין. </b>מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיה ז) ענין חפירה כלי ברזל שחופר בידי אדם כעין חורש בשוורים והוא הדין לחורשין כדאי' בירושל' (הל' ב') אע\"ג דחרישה דאוריי' היא והי' לו לאוסרה בתוספת שביעית שרי לה הכא ואפילו בזמן בית המקדש כיון שעושה [לצורך פירות ששית]. וכן בית השלחין נמי גנה שיש בה ירק מיתקן בכך הירק של ששית ויש כמה חילוקין בדבר דכל מלאכה אפילו דאורייתא כגון חרישה שעושה לצורך פירות ששית מותרות אפילו בתוספת שביעית כדפרשינן וחרישה שאינה צורך פירות אלא אף לצורך האילן עצמו אפילו לפני תוספת שביעית אסורה כדתנן לעיל דלא שרינן אלא עד העצרת וליטע אילן בתחלה בתוספת שביעית אסור קודם לכן מותר וכל הנך מלאכות דשרינא הכא עד ראש השנה אע\"פ שיש בהן שאינן לצורך ששית לא גזור בתוספת משום דאפי' בשביעית עצמה לא אסורין מדאורייתא כדאמרינן בריש מו\"ק (ג.) דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא ואפילו בשביעית עצמה במקום פסידא כגון להשקות בית השלחין משמע התם דשרי משום דתולדות בשביעית לאו דאוריי' ומקודם לא גזור: \n",
+                "<b>בית </b>השלחין. שאין די להם במי גשמים וצריך להשקות' ושלחין מפרש בריש מו\"ק (שם) לישנא דצחותא כדכתיב והוא עיף (בראשית כ\"ה) מתרגמינן והוא משלהי: \n",
+                "<b>מיבלין. </b>כשחותכין היבלת ענבים יבשים שבאילן: \n",
+                "<b>מפרקין.</b> בעלים שמשירין העלין להקל מן האילן: \n",
+                "<b>מאבקין. </b>שרשים המגולין מכסין אותן באבק: \n",
+                "<b>מעשנין. </b>מעלין העשן תחתיו כדי שיפלו התולעים או שימותו: \n",
+                "<b>אף </b>נוטלין. ותנא קמא לא התיר אלא עד ר\"ה. בירושלמי (הל' ב) פריך דר' שמעון אדר' שמעון מחלפא שיטתיה דרבי שמעון דתנינן תמן ממרסין באורז בשביעית דברי ר' שמעון אבל לא מכסחין וכה אמר הכין שנייה היא שהוא כמציל מן הדליקה. בסוף פרקין היא שנויה ההיא דלא מכסחין כלומר שאין חותכין עלין של אורז מלשון לא תזמור תרגום לא תכסח ומשני דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא אבל גבי אורז אברויי אילנא הוא ואסר כי האי גוונא משנינן במס' ע\"ג בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ.): \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). מהו לחרוש להן תני כל זמן שמותר לחרוש מותר לזבל ולעדר אין מותר לחרוש אסור א\"ר יוסי מתני' אמרה כן מזבלין ומעדרין במקשאות ומדלעות עד ראש השנה וכן בית השלחין ותני עלה חורשין בית השלחין עד ראש השנה פי' לחרוש להן אמקשאות ומדלעות קאי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסקרין. </b>מלשון ויסקלהו שמוציאין את האבנים מן הכרם כדכתיב סקלו מאבן (ישעיה סב): \n",
+                "<b>מקרסמין. </b>לשון קרסמוה נמלים והיינו זימור אלא שלשון קירסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמחתך ענפים של גפן: \n",
+                "<b>מזרדין. </b>כשיש לאילן ענפים לחים יותר מדאי חותך מקצת ומניח מקצת וזהו זירוד: \n",
+                "<b>מפסלין. </b>שנוטל הפסולת ויש אומרים מלשון פסל לך שנוטל כל הענפים כדי שתתעבה קורת האילן: \n",
+                "<b>רבי </b>יהושע אומר כזירודה. מפרש בירושלמי (הל' ב) דתלתא תנאי אינון תנא קמא לא שרי אלא עד ראש השנה ורבי יהושע סבר דכשנת חמשית כן ששית מה חמשית נכנסת לששית כך ששית נכנסת לשביעית ואפילו יותר מכאן רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן רשאי אני בפיסולו עד העצרת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזהמין. </b>כשיש מכה לאילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות ומיהו זיהום דהכא צריך לומר דמחזק את האילן ומשביחו ומשמע עד ר\"ה אין בשביעית לא ובמסכת ע\"ג פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נ:) תניא ומתליעין ומזהמין בשביעית ומשני התם תרי זיהומי הוו חד אוקמי אילנא ושרי וחד אברויי אילנא ואסור ואע\"ג דבעבודת אילן אסורה ל' יום לפני ר\"ה הכא שרי שלא ימותו הנטיעות דהנך עבודות דרבנן הם כדאמרינן בריש מו\"ק (ד' ג: וד'.) אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא והכא לא גזור: \n",
+                "<b>וכורכין אותן.</b> מפני הצנה והחמה: \n",
+                "<b>וקוטמין אותן.</b> פירש בערוך אפר תרגומו קטמא ויש מפרשים שוברי' הראשים כמו נקטם ראשו: \n",
+                "<b>ועושין להם בתים.</b> גדר אמה גובה סביבותיהם וממלאין אות' עפר ומיהו בירושלמי משמע בית ממש לצל: \n",
+                "<b>על הנוף.</b> של אילן אבל לא על העיקר שצריך לשנות ולא יעשה בשביעית כשאר השנים. \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד') מתניתא כרבנן מתליעין בשביעית אבל לא במועד כאן וכאן אין מגזמין אבל נוטל הרואה רבי יוסי אמר רבי אבינא בעי מה בין המזהם לעושה בית. המזהם אינו אלא כמושיב שומר בית עושה להן צל והיא גדילה מחמתו. פירוש מתני' כרבנן. דברייתא דמייתי היינו ההיא דפ' ר\"י (עבודה זרה נ:) וקסבר בירושלמי דפלוגתא דתנאי היא ולית ליה שינויא דמשנינן תרי זיהומי הוי: \n",
+                "<b>עוד </b>ירושל' (שם) תני רבי יוסי בן כיפר אומר משום ר' אלעזר בן שמוע ב\"ש אומרים משקה על הנוף ויורד על העיקר וב\"ה אומרים משקה בין על הנוף בין על העיקר. פירוש הך ברייתא בערב שביעית איירי עד ר\"ה דקתני רישא בתוספתא (פ\"א) משקין את הנטיעות עד ראש השנה והדר קתני ר' יוסי בן כיפר אומר ומסיים בה אמרו להן בית הלל לבית שמאי אם אתה מתיר להן מקצת תתיר להן את הכל ואם אין אתה מתיר להם את הכל לא תתיר להם מקצת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פגין.</b> מלשון התאנה חנטה פגיה (שיר השירים ב׳:י״ג) וסכין אותן בשמן או בחלב כדי שימהרו להתבשל ומנקבין אותן כדי שיכנסו בהן הגשמים ויתבשלו מהרה ויש מפרשים שממלאים נקבי הפגין שמן:  ",
+                "<b>שנכנסו לשביעית.</b> כלומר אם לא נתבשלו בששית ונכנסו לשביעית: ",
+                "<b>ולא סכין.</b> בשביעית ומיהו לא משמע כן דמרישא שמעת מינה עד ראש השנה אין (בששית) [בשביעית] לא ויש לפרש דאיירי בפגין שאין דרכן להתבשל עד תשרי ולכך קתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ואפילו בששית קאמר דלא סכין ולא מנקבין מאחר דאין נגמר בישולן עד שתכנס שביעית ואפילו שנהגו שלא לסוך ור' יהודה מיקל ושרי מיהו במקום שנהגו שלא לסוך בשאר שנים דלאו עבודה היא: ",
+                "<b>רבי שמעון מתיר.</b> לסוך ולנקוב את האילן עצמו קסבר שאדם רשאי לנקוב את האילן דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע ומיהו לא יתכן לומר דקאי אסיכה דאפילו רבנן מודו דאשכחן במסכת ע\"ג בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ:) סכין שמן לגיזום בין במועד בין בשביעית (ועוד) [אבל קשה] דלעיל אסר ר' שמעון בפיסולו של אילן ועוד הכתיב וכרמך לא תזמור אלא אתא לאשמעינן דאילן מלא פירות שביעית מותר לעשות במוצאי שביעית כל עבודות הצריכות לאילן כדתניא בתורת כהנים שבת שבתון [יהיה לארץ] כיון שיצאת שביעית אע\"פ שפירותיה שמטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן [אבל] פירותיו אסורין עד ט\"ו בשבט: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג') אנן תנינן סכין הפגין תני דבי רבי אלו הן פגי ערב שביעית שנכנסין לשביעית ר' אליעזר כמתני' ר' יוחנן כהדא דתני דבית רבי על דעתיה דר' אליעזר לא בא ר' יהודה אלא להקל על דעתיה דר' יוחנן לא בא רבי יהודה אלא להחמיר. פי' תנא דבי רבי לר' יוחנן קא מפרש מתני' ערב שביעית שנכנסו לשביעית ארישא קאי כלומר הא דאמרן סכין את הפגין ומנקבים אותן עד ראש השנה היינו בשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושמא במתני' גופה הוה תני אלו הן והא דתני מתני' לא סכין ולא מנקבין לאו אשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי אלא אשל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחודייהו קאי [והשתא] רבי אליעזר הוה מפרש מתני' כפשטה בלא אלו הן וסכין ומנקבין בשל ששית שאין נכנסין לשביעית אבל בשל ששית שנכנסו לשביעית או של שביעית שיצאו למוצאי שביעית לא סכין ולא מנקבין ורבי יוחנן כדתני דבי רבי הלכך על כורחין לרבי אליעזר רבי יהודה להקל דמוכח בתוספתא דרבי יהודה אפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי ות\"ק אמר לא סכין סתם ולא מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שנהגו שלא לסוך ולר' יוחנן על כורחיך להחמיר דתנא קמא שרי בכל ענין.  ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר\"י אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותן פי' הכל שוים ר\"י ות\"ק אבל ר\"ש פליג כדפרשינן במתני':  "
+            ],
+            [
+                "<b>אין נוטעין ואין מבריכין.</b> נטיעה שייכא באילן הברכה בגפן כדתנן (פ\"ז מ\"א דכלאים) המבריך את הגפן שכופף את הזמורה בארץ הרכבה שמביא ענף זית ומרכיבו בתוך זית אחר: \n",
+                "<b>פחות </b>מל' יום. בפ\"ק דר\"ה (דף י:) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר ל' צריך ל' ול' לדברי האומר ג' צריך ג' ול' לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ול' יום שצריך שתהא נשרשת הנטיעה בארץ קודם שיבא תוספת שביעית ואי קלטה בתוספת שביעית יעקור ומיהו ר\"ת מפרש דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לאו אשביעית קאי אלא אעלמא קאי משום דקשיא ליה חדא דלשון מתני' אין משמע כן ועוד מדתניא בפ\"ק דראש השנה (דף ט:) אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית ל' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית פחות מל' יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית וקאמר התם (דף י.) לימא דלא כרבי מאיר דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה דתניא פר האמור בתורה סתם בן כ\"ד חודש ויום אחד דברי רבי מאיר ר\"א אומר בן כ\"ד חודש ול' יום ופריך אלא מאי ר\"א ל' ול' בעי ומייתי מתניתין דהכא ומדרב נחמן אמר רבה בר אבוה והשתא [אי] אמתני' דהכא קאי מאי קשיא ליה אי ברייתא כר' אליעזר הא כי היכי דבמתני' דהכא קתני ל' ומוקמינן להו בקליטה בלא ל' של תוספת הכי נמי דל' דברייתא בל' של קליטה בלאו הנך דתוספת דל' ול' בעי ועוד דבסמוך גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין דמחלק לענין שביעית בין השרישו לפני ר\"ה להשרישו לאחר ר\"ה דמשמע דלא חיישינן במה שמשרישין בתוספת שביעית דקתני שביעית דומיא דמעשר ומפרש ר\"ת דהכי קאמר רב נחמן לדברי האומר ל' לקליטה בשביעית צריך ל' ול' לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית ולר' יהודה דקולטת בשלשה ימים[מותר] לקיים כיון דלא נקלט בשביעית עצמה אע\"פ שנטע (בשביעית) באיסור כשנטע שלשה ימים לפני ראש השנה דאסור ליטע משום תוספת שביעית מדאורייתא כמו חרישה דלא תזמור כתיב דאמרי' בריש מועד קטן (דף ב:) דזמירה בכלל זריעה וכל שכן נטיעה דדמיא טפי לזריעה ועיקר מלאכה טפי מזמירה כדמוכח בפ' כלל גדול (שבת דף עג:) דזומר חייב משום נוטע אעפ\"כ מותר לקיימם ומה שר\"ת היה אומר דמותר ליטע בתוספת שביעית מידי דהויא אשאר תולדות דאמרינן בריש מועד קטן (ג.) דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך ואמרינן מכדי זריעה בכלל זמירה ובצירה בכלל קצירה [למאי הלכתא כתבינהו רחמנא] למימרא דאהני תולדות הוא דמחייב אתולדות אחריני לא מיחייב ולא גזרו בתוספת ולא יתכן כלל ואורז ודוחן ופרגין ושומשמין נמי אע\"פ שזריעתן מלאכה דאוריי' דכתיב לא תזרע מ\"מ לא חיישינן ובלבד שישרישו לפני ראש השנה אע\"ג דבאיסור זרע והא דמייתי בסוף הערל (יבמות פג.) הא דרב נחמן גבי הלכה כר\"י באנדרוגינוס ובהרכבה לאו משום דאתי רב נחמן לפרושי מתני' דשביעית דלא מייתי לה אלא למימר דאף לענין ערלה הלכה כר' יוסי: \n",
+                "<b>קולטת. </b>מלשון ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין בפ\"ק דשבת (דף יז:): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אורז </b>ודוחן. מיני קטניות הן וקורין אותן בלע\"ז מילייו: \n",
+                "<b>פרגין. </b>פירש בערוך מקום בלשון כנען והוא כעין רמון מלא זרע והזרע מתקשקש בקליפתו כעין שומשמין: \n",
+                "<b>מתעשרין </b>לשעבר. כמעשר שנה שעברה אם שניה מתעשרין מעשר שני ואם שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ומותרין בשביעית דאין בהן קדושת שביעית אם השרישו ערב שביעית לפני ר\"ה מתעשרין לשנה הבאה כשעת לקיטתו אם משאר שני שבוע הוא שאינה שביעית ובפ\"ק דר\"ה (דף יג:) אמר (רבא) [רבה אילן] אמור רבנן [אזלינן] בתר חנטה (אילן) [וירק] בתר לקיטה תבואה וזיתים בתר שליש הני כמאן שוינהו רבנן הדר אמר רבה כיון שעשוים פרכים פרכים אזול רבנן בתר השרשה ומפרש בירושלמי (הל' ה) אמר רב הונא בר חייא שאי אפשר לעמוד עליו כלומר דאין מביא שליש בבת אחת ואין נלקט כאחת אלא היום לוקטין מעט איפרכין ולמחר מעט ונמצא חדש וישן מעורבים יחד אם הילכו בהן אחר לקיטה או אחר שליש ואזול בהם בתר השרשה שבשנה אחת משרשת כל השדה שהרי בבת אחת זורעין אותה ומעשר פירות האילן וקטניות דרבנן הן ויכולת ביד חכמים לקבוע זמן לכל אחד לפי דעתן פירכין נופל בקטניות כדאמרינן במסכת ביצה (דף יב:) מוללים מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב ומיהו בשביעית דאורייתא כדאמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף טו:) אמינא לך מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דבנות שוח דאורייתא קשה היכן מצינו הנך חילוקין דיש בתר השרשה ויש בתר חנטה ויש בתר שליש ויש בתר לקיטה ולא מסתבר כלל למימר בשביעית בזמן הזה ורבי היא ובשלמא תבואה וזיתים (דכתיב) [דבתר] שלש ניחא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף יג.) ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וזיתים נמי בכלל תבואה כדמפרש שם בקונטרס (ד' יב:) ותבואת יקב ופירש שם בקונטרס דענבים בכלל זה וקשה דמצינו בהן שיעור [אחר] דתנן בפ\"ק דמעשרות (מ\"ב) מאימתי חייבין הפירות במעשרות הענבים משהבאישו וקתני התבואה והזיתים משיביאו שליש משמע דלאו שיעור [א'] הוא ומכל מקום אפשר דהבאישו דענבים אע\"פ שלא הביאו שליש חשיבה כשליש דתבואה וזיתים אלא אורז וחבריו וירק ואילן מנא להו וי\"ל דבאילן אזלינן בתר חנטה כדדרשינן בפרק קמא דראש השנה (דף י.) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורין משום רביעית דלאחר שנשלמו ג' שנים של ערלה (זה) של רביעית דהיינו אחד בתשרי אסורין משום ערלה אם חנטו עד ט\"ו בשבט ואם לאחר ט\"ו בשבט חנטו מותרין ולענין הבאת שליש אין שייך לעשות דרשה זו שאין לאילנות יום קבוע בהבאת שליש לקובעו ר\"ה שלהן שיחשוב שלישי שלישי להבאת פירות ורביעי לשנים כמו יום חנטה דשנה שלו ט\"ו בשבט שיצאו רוב גשמי שנה ורגילין אילנות להיות חונטין וכיון דגלי קרא לערלה דבתר חנטה הוא הדין לענין שביעית וירק דבתר לקיטה כדדרשי תנאי בפ\"ק דראש השנה (שם יד.) דקאמר ר' יוסי הגלילי מה גורן ויקב שגדלין על מי שנה שעברה ור\"ע קאמר שגדלין על רוב מים יצאו ירקות ואורז וחביריו דבתר השרשה נפקא לן מקרא דתורת כהנים בפרשת בהר סיני ואין לתמוה דילפי שביעית מערלה דהכי נמי ילפינן תבואה וזיתים שאחר שליש למעשר מלשלש השנים דכתיב גבי שביעית ועוד יש לפרש דענבים משהבאישו הוא שליש שלהן וכל אותן שיעורין המפורשין בפרק קמא דמעשרות לכל (הפחות) [בפירות] הוא הבאת שליש [והא דלא תני משיביאו שליש] כדתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולה אפשר ליתן בהן סימן חוץ מתבואה וזיתים וכן משמע בירושל' (הל' ו') דגבי התלתן משתצמח דריש לה ר' זעירא מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח רבי חנינא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין והא דקאמר בפ\"ק דראש השנה (דף יג:) אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש דמדלא הזכיר ענבים משמע דהוא בכלל בתר חנטה לשון מתניתין דמעשרות נקט דלא חשיב ענבים בהדייהו ואע\"ג דלענין עונת מעשרות אזלינן בכולהו בתר שליש מכל מקום לענין ראש השנה למעשר לערלה ולרבעי ולשביעית אזלינן בתר שיעורי אחריני כדפרישית מקראי ועונת מעשרות ענין אחר הוא דעד שיחשב פרי וחזי לאכילה אין לחייבו במעשר וא\"ת היכי ילפינן חיוב מעשר לשליש בתבואה וזיתים משביעית הא לא דמי מעשר לשביעית דאיכא דאזיל בתר חנטה ובתר השרשה ובתר לקיטה וי\"ל משום דאשכחן תבואה וזיתים דחזי קודם הבאת שליש כדאמרינן בפרק המוציא יין (שבת דף פ:) אנפיקנון שמן זית שלא הביא שליש משיר את השיער ומעדן את הבשר ואמרינן בפרק ואלו עוברין (דף מב:) עמילן של טבחים תבואה שלא הביאה שליש ומהאי ניחא נמי דקשיא ליה טפי בפ\"ק דר\"ה (דף יב:) אתבואה וזיתים מנא לן דאזלינן בתר שליש דמקודם לכן חזו ומייתי ראיה משביעית דאפילו לשביעית לא משערינן עד הבאת שליש כ\"ש להתחייב במעשר דהא שאר אילנות דאזלינן לשביעית בתר חנטה אפ\"ה לא מחייבי במעשר עד דמטי לשיעור המפורש כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיוצא בהן.</b> בתר השרשה דאורז ודוחן בין לענין מעשר בין לענין שביעית ודוקא זרעו לזרע אבל זרעו לירק אזלינן בתר לקיטה כירק והשתא רבנן דפליגי עליה סברי דאזלינן בתר לקיטה וקשה בפ\"ק דר\"ה (דף יג) דפסיק [שמואל] כר' יוסי בן כיפר במקצתו השריש קודם ר\"ה ומקצתו השריש לאחר ר\"ה וצובר גורנו ותורם ולאו מטעמיה דאיהו סבר יש בילה ושמואל סבר אין בילה אלא משום דהכל הולך אחר גמר פרי אדרבה כל שכן דהוה ניחא טפי אם היה פוסק הלכה כדברי חכמים דקא סברי פול המצרי בתר לקיטה ואפילו תמצא לומר דאיכא רבנן דברייתא דסבירא להו פול המצרי בתר השרשה לית להו צובר גורנו מכל מקום לימא הלכה כרבנן דמתניתין דשביעית והוה ניחא טפי מר' שמעון שזורי וי\"ל דשמואל בא לפסוק כר' שמעון שזורי בכל דבר אפילו באורז ודוחן ופרגין ושומשמין ולאו מטעמיה דרבי שמעון משום דיש בילה וצובר גורנו ושמואל סבר אין בילה אלא משום הכל הולך אחר גמר פרי ואע\"ג דבהקומץ רבה (דף ל:) מייתי ההיא דפול המצרי ולא מייתי ההיא דאורז ודוחן ופרגין ושומשמין כלל מכל מקום נפקא מינה לגבי ההיא ובירושלמי (הל' ה) מייתי ברייתא דר' שמעון שזורי שש מדות אמרו חכמים בפול המצרי ובסוף פ\"ח דכלאים כתבתיה:  ",
+                "<b>משתרמלו.</b> אמרינן בירושלמי (הל' ה) מהו תירמלו עבדין קנקולין ופי' בערוך שהקשו ועשו כים כמו תרמילו כלומר אימת הן כיוצא בהן בזמן שתרמלו לפני ר\"ה: ",
+                "<b>תני </b>בתוספתא אמר רשב\"ג לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הגמור לשעבר ועל של הנץ לעתיד לבא על מה נחלקו על התורמל שבית שמאי אומרים לשעבר וב\"ה אומרים לעתיד לבא פירוש לשעבר מתעשר לשעבר וגבי פול המצרי מיתניא:  ",
+                "<b>תניא </b>בתורת כהנים מנין לאורז ודוחן ופרגין ושומשמין לפני ר\"ה שכונסין אותן בשביעית ת\"ל ואספת את תבואתה בשביעית יכול אע\"פ שלא השרישו ת\"ל שש שנים תזרע ואספת ששה זורעין וששה אוספין ולא ששה זורעין וז' אוספין:  "
+            ],
+            [
+                "<b>בצלים הסריסים.</b> מפרש בירושלמי (הל' ו) בצליא כופראי דלא עבדון זרע וקורין אותן ציב\"ש בלע\"ז: \n",
+                "<b>פול המצרי.</b> שזרעו לירק דאי זרעו לזרע התנן לעיל כיוצא בהן דבתר השרשה ואפילו לא מנע מהן מים נמי מתעשרין לשעבר וכיון דמנע מהן מים שלשים יום לפני ר\"ה נמצאו גדילין על מי שנה שעברה ואתיא כר' יוסי הגלילי דאמר בפ\"ק דראש השנה (דף יג:) באספך מגרנך ומיקבך מהגורן ויקב מיוחדים שגדילים על מי שנה שעברה מתעשרין לשעבר יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה אבל ר\"ע דריש מה גורן ויקב מיוחדין שגדילין על רוב מים והן מי גשמים שרוב זרעים גדילין על ידן יצאו ירקות שגדילין על כל מים אף על השאובין הדולין ומשקין אותן תמיד כדכתיב (דברים י״א:י׳) והשקית ברגלך כגן הירק הני נמי גדילין על כל מים נינהו מתעשרין לשנה הבאה ובירושל' (ה\"ו) משמע קצת איפכא דאתיא כר\"ע ולא כר' יוסי הגלילי דאמר ר' מנא כיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר\"ה נעשו כבעל כלומר יצאו מתורת ירקות הגדילין על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמסתפקת בימי גשמים ומתעשרין לשעבר: \n",
+                "<b>ושל בעל.</b> כמו בית הבעל דריש מועד קטן (ב.) שדה שהיא בעמק ומלוחלחת ואין צריך להשקותה ומכל מקום לירק צריכה השקאה משום הכי קתני שמנע מהן ב' עונות לרבי מאיר וג' עונות לרבנן זמן השקאתה שרגילין להשקותה קרי עונה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>י </b>ירושלמי (הל' ז) למה לי הוקשו אפילו לא הוקשו מכיון שהוקשו נעשית כשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין כיצד הוא בודק רבי יוסי בר' חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פי' עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר: \n",
+                "<b>התמרות. </b>פי' בערוך הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה כדאמרי' עלתה בו תמרה בפ' לולב הגזול (סוכה לג.) וי\"מ תמרות כעין לולבי גפנים כדתנן (מעשרות פ\"ד מ\"ו) גבי צלף דמתעשר תמרות ואביונות: \n",
+                "<b>מרביצין. </b>בשדה לבן כלומר משקין שדה לבן והכי תניא בהדיא בפ\"ק דמו\"ק (ו:) מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד ופריך והתניא אין מרביצין לא במועד ולא בשביעית ומשני הא ר' אליעזר בן יעקב הא רבנן הא דקתני מרביצין בשביעית דרבנן והוא ר' שמעון דמתניתין ואידך ר\"א בן יעקב דאסר וברוב ספרים גרסינן התם והתניא בין במועד ובין בשביעית. והא דשני הא רבי אליעזר בן יעקב היינו דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקום במועד וחכמים מתירין בזה ובזה ולפי גירסא זו ההיא דקתני מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד ר' אליעזר בן יעקב וזה אי אפשר להיות דבמתניתין גבי שביעית תנן רבי אליעזר בן יעקב אוסר אלא כן הוא הגירסא כדפרישית ובירושלמי (שם) אמרינן אתיא דרבי שמעון כרבנן ודרבי אליעזר בן יעקב בשיטתיה דתניא תמן מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את כל השדה: \n",
+                "<b>ממרסין באורז.</b> שמשקין עפר האורז ומערבבין המים בעפר מלשון נתנו לממרס (יומא דף מג:): \n",
+                "<b>אבל לא מכסחין.</b> שאין חותכים עלים של אורז מלשון לא תזמור (ויקרא כה) תרגום לא תכסח: \n",
+                "<b>תניא </b>בפ\"ק דמו\"ק (ו:) מרביצין שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית ולא עוד אלא שמרביצין בשביעית כדי שיצאו למוצאי שביעית: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאימתי </b>מוציאין זבלין לאשפתות. לאחר שהוציא אשפות לרשות הרבים כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה כונסו למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא [מפזרו] בשדה לזבלה וקודם שפסקו עובדי עבודה אסור שלא יאמרו לזבל שדהו הוא מוציא ופלוגתא בירושל' (הל' א) אם מותר לעשות אשפה על פתח חצרו עד שלא פסקו עובדי עבודה ופריך בירושל' (שם) מעתה אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית העין שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא ומשני יודעין בני עירו אם יש לו בית השלחין אי לא אמר רבי יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברים ושבים:",
+                "<b>משיבש </b>המתוק. הוא הזבל שמבשל וממתק את הפירות ובירושלמי (שם) אמרינן משיבש המתוק פקוע אמר רבי מנא ההן פקועה דבקעתא כלומר ביקוע השדות ובערוך פירש בשם הר' דניאל כמו פקועות שדה (מלכים ב ד):  ",
+                "<b>משיקשר. </b>מפרש בירושל' (שם) משיעשה קשרים קשרים אמר ר' חוניא מכיון שנקשר בו קשר העליון מיד הוא יבש ותניא קרובים להיות דבריהם שוים:  "
+            ],
+            [
+                "<b>עד כמה מזבלין.</b> משיבש המתוק לרבי יהודה ולר' יוסי משיקשר:  ",
+                "<b>משפלות. </b>פי' בערוך קופות גדולות שמוציאין בהם זבלים ובלשון ישמעאל נקרא משפל והביא הא דאמר בויקרא רבה בפרשת זאת תהיה אמר רבי חנין דציפרי תלולית זו של עפר מה הטיפש אמר מי יכול לסייפה אבל פיקח אומר ולא אחד צברה אף אני קוצה ב' משפלות היום ושתים למחר עד שאני מסייפה:  ",
+                "<b>של לתך לתך.</b> כל משפלת מחזקת לתך דהיינו חצי כור וזהו משוי של חמור כדתנן בפרק השוכר את האומנים (בבא מציעא דף פ.):  ",
+                "<b>מוסיפים על המשפלות.</b> לעשות אשפה גדולה אפילו של ב' אשפות ויותר ואין מוסיפין על האשפות יותר משלש אשפות לבית סאה משום דמחזי כמזבל שדהו ורבי שמעון שרי דכיון דאשפה היא שהזבל צבור לא מיחזי כמזבל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>יותר מיכן.</b> כלומר אפי' יותר מג' אשפות לבית סאה מותר לעשות ור\"ש לטעמיה ואף על גב דהוה ליה רישא הדר תנייא הכא לפרושי מילתייהו דרבנן דאסרי עד שיעמיק או שיגביה ואז לא מיחזי כמזבל ובירושלמי (הל' ב) פריך לה ולמה תניתא תרי זמנין (אמר ר' ירמיה) כאן בפוחת מן המשפלות ברם הכא בעושה בכשיעור ותני כן על דר\"ש ובלבד שלא יפחות לאשפה מג' משפלות וקצת נראה דגרס ברם התם בקמייתא בכשיעור עשר משפלות לאשפה אבל הכא בפחות מי' כדתני עלה ובלבד שלא יפחות מג' משפלות וס\"ד דכיון דליכא עשר באשפה אם היה עושה יותר מג' אשפות לבית סאה היה נראה כמזבל שדהו: \n",
+                "<b>עושה את זבלו אוצר.</b> דאותן ג' אשפות לבית סאה אם בא להניחן במקום א' בשדה דהיינו [ל'] משפלות או אפילו ק' משפלות במקום א' מותר ולא תימא כי היכי דאסרי רבנן יותר מג' אשפות לבית סאה הכא נמי אסור במקום אחד יותר משיעור ג' אשפות קמ\"ל דמותר: \n",
+                "<b>ורבי מאיר אוסר.</b> משמע בירושלמי (שם) בעושה יותר מכשיעור דהיינו יותר משלשים משפלות אבל בכשיעור בג' מקומות מותר במקום אחד לא כל שכן ובפ\"ק דמו\"ק (דף ד': ועי\"ש) פריך אהא דרבי מאיר דאמר עד שיעמיק שלשה והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קודם לכן וחד אמר זבלו מוכיח עליו ובירושלמי נמי משני הכי סלו ומגרפו מוכיחין עליו שעושין אשפה והא דמייתי [הך] דמועד קטן ולא מייתי מרישא וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה משום דבעי לאקשויי דרבי אלעזר בן עזריה אדרבי אלעזר בן עזריה: \n",
+                "<b>היה </b>לו דבר מועט מוסיף והוליך בירושל' (שם) פתר לה ב' פתרים כשהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משיפסקו עובדי עבודה ראב\"ע אוסר מאי טעמא שמא לא ימצא זבל ונמצא מזבל אותו המקום פתר ליה פתר חורין כשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית ומבקש להוציאו לתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משפסקו עובדי עבודה ראב\"ע אוסר מ\"ט שמא לא ימצא זבל ונמצא מזבל אותו המקום ולא כבר מזובל הוא מערב שביעית רבי ירמיה ורבינו בשם ר' חייא משום מראית העין עד שיוציא עשר משפלות כאחת ולית להו לרבנן מפני מראית העין א\"ר אידי סלו ומגרפו מוכיחין עליו שעושה אשפה: \n",
+                "<b>או עד שיתן על הסלע.</b> אמרינן בירושלמי (שם) הכל מודין שאם היה לו שם אבנים או צרורות או סיד או גפסיס מותר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המדייר </b>את שדהו. בירושלמי (הל' ג) פריך תמן תנינן שדה שנתקווצה תזרע במוצאי שביעית נטייבה או נדיירה לא תזרע למוצאי שביעית ומשני א\"ר יונה כיני מתני' הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו כלומר הא דנקט לישנא דמדייר לא שיעשה להניחה כך השדה מזובלת דלא נקט מדייר אלא בלשון העמדה בעלמא שלאחר כך מאסף כל הזבל ועושה ממנו שלש אשפתות לבית סאה כשיעור של מעלה: \n",
+                "<b>סהר. </b>היקף של מחיצות סביב הצאן ואמרינן בירושל' (שם) בכל עושין סהרין [במחצלאות] ובקש ובאבנים אפי' שלשה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה [ובלבד שיהא בין סהר לסהר כמלוא סהר אותו המקום] חולב בו וגוזז בו ומוליך ומביא הצאן דרך עליו: \n",
+                "<b>עוקר ג' רוחות.</b> כשנתמלאה זבל עוקר מן הסהר שלש רוחות וזוקפו לצד אחר של אמצעית ומדייר שם כמו כן בית סאתים ועושה אשפתות בתוך שדהו כמו שאמרנו למעלה ג' ג' אשפתות לבית סאה: \n",
+                "<b>נמצא מדייר בית ארבעת סאין.</b> סאתים מצד זה של אמצעית וסאתים מצד אחר ואשמעינן מתני' דשרי לדייר בית ארבע סאין קודם שיעשה ממנו אשפתות בשדה אבל טפי לא שלא יאמרו לדייר שדהו מתכוין ורשב\"ג שרי עד ח' סאין וכל זה בשדה גדולה שעדיין נשארה ממנו הרבה שלא נדיירה: \n",
+                "<b>רשב\"ג אומר בית ח' סאין.</b> בירושלמי (שם) תני רבי שמעון בי אלעזר אומר אם רצה תוקע יתד בארץ ועושה ד' סהרין [מד' רוחותיה של ח' סאין]: \n",
+                "<b>היתה שדה ובית ד' סאין.</b> והא דאמרן היינו בשדה של ה' סאין אבל מכוונת של ארבע סאין משייר מקצת: \n",
+                "<b>מפני </b>מראית העין שלא יהא נראה כמזבל שדהו אם היה עושה כולה סהר: \n",
+                "<b>כדרך </b>המזבלין. ג' אשפתות לבית סאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחצב. </b>צור שחוצבין ממנו אבנים לבניין קרוי מחצב מלשון ואבני מחצב (מלכים ב י״ב:י״ג) ופעמים שהצור מכוסה בארץ ואין ניכר על פני השדה עד שחופרין ומגלין אותו וזהו לשון פתיחה ויש שמגולה מקצתו וכשלא התחיל לפותחו מערב שביעית ובא לפותחו בתחלה בשביעית אסור לפותחו אא\"כ יש בו מן הפתוח ומגולה כדי לחצוב ממנו שלש מורביות כלומ' שלש שורות של אבנים. מורביות לשון נדבכין שיש בכל אחת ואחת מן המורביות שלש אמות אורך ורוחב על רום ג' דהיינו כ\"ז אבנים של אמה על אמה לכל מורביות ומורביות וכן היה דרכן לסדרן בשדה לאחר חציבתן לג' שורות של ג' ג' שהם ט' אבנים ויש כיוצא בהן ג' שורות סדורות זו על זו דהא ברום שלש קתני הרי כאן שלשה פעמים בכל אחת ולכאורה לישנא דמתני' משמע כ\"ז לג' המורביות ושמא כל אבן ואבן היתה של אמה על אמה ברום ג' אמות שכן דרך לחצוב בתחלה וניחא טפי לפי שהאבנים ארוכות קוראין להן מורביות מלשון מורביות של תאנה דפרק ב' דתמיד (מ\"ג) מורביות של ערבה דפ' לולב וערבה (סוכה דף מה.) וטעמא דמתני' דלא יפתח שלא יאמרו לתקן שדהו הוא מכוין להיות ראוי שדהו לזורעה בשביעית אי נמי כשחופר לגלות המחצב יאמרו עודר כדי לזרוע אבל בשיש מקום מגולה שראוי לחצוב כל כך אבנים מידע ידעי דלצורך אבני בנין עביד ואיכא דשרי בתוספתא אפילו מתכוין לעשות שדה לצורך מוצאי שביעית ולא חיישינן למיחזי כמתקן לצורך שביעית כיון דאיכא שיעור מרובה כל כך לא חשו למראית העין משום דמאן דחזי קאמר לצורך אבנים לבנין קא עביד ויש (מפרשים) עוד לא יפתח אדם מחצב לכתחלה אלא אם יש בו במה שחצב ממנו קודם שביעית כ\"ז אבנים דאילו פחות מיכן חשיב השתא כחוצב בתחלה אבל אין לשון התוספתא משמע כן דקתני סיפא סלע שצף על גבי הארץ ואיגד יוצא ממנו אם יש בו כשיעור הזה מותר ואם לאו אסור:  ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא (פ\"ג) לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו עד שיהיה בו ג' מורביות שהן ג' על ג' ברום ג' [א\"ר יוסי בד\"א בזמן שמתכוין לעשות שדה אבל בזמן שאין מתכוין לעשות שדה אפילו דבר מרובה מותר אמר רשב\"ג] בד\"א בזמן שאינו מתכוין לעשות שדה אבל בזמן שהוא מתכוין לעשות שדה אפילו כל שהוא אסור והך ברייתא קשה טובא דקאמר אפילו דבר מרובה מותר משמע שהיא רבותא ואדרבה בדבר מרובה אית לן להתיר טפי כדמוכח מתני' עד שיהא בו ושמא משום דדינו של מחצב שלא ליטול כולו כדתני סיפא דמתני' פחות מיכן מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח ועל זה קאמר אפי' דבר מרובה שנוטל הכל מותר וקצת משמע כן [מירושלמי] מדמייתי הך ברייתא אמתני' דגדר:"
+            ],
+            [
+                "<b>של משוי שנים שנים.</b> שיש באחת משוי ב' בני אדם הרי אלו ינטלו כולן ואפי' הקטנות דאילו גדולות אפי' א' ואפי' מונחת בארץ ואפי' ג' ניטלת על הכתף תנן לקמן דבאות מ\"מ ולא מיחזי הכא כמפנה הגדר לעשות מקומו שדה:  ",
+                "<b>שיעור גדר י' טפחים.</b> בירושלמי (הל' ד) מייתי הא דתנן בפרק י\"ד דאהלות (מ\"א) במה אמרו הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא בזיז שגבוה ג' נדבכין שהן י\"ב טפחים ופריך אמתני' דתנן שיעור גדר עשרה טפחים מה אנן קיימין אם כשהיו ב' נדבכין ניתני ח' טפחים אם כשהיו ג' ניתני שנים עשר טפחים אמר רבי יוסי חצי טפח לסיתות מכאן וחצי טפח לסיתות מכאן וכן לחבריה נמצאו ג' נדבכין של עשרה טפחים:  ",
+                "<b>פחות </b>מיכן מחצב. ואינו נוטל כולו אלא גוממו ומניח מן הסלע בארץ טפח כדי שלא יהא ראוי לזריעה בירושלמי (שם) אמרו פחות מיכן אינו לא מחצב ולא גדר:  ",
+                "<b>בד\"א. </b>האי דלא יפתח מחצב והאי דגוממו:  ",
+                "<b>מה שהוא רוצה יטול.</b> דלא מיחזי כמתקן שדה כיון דלאו דידיה הוא ואפילו בשלו נמי לא מיחזי כמתקן כיון דהתחיל מערב שביעית:  "
+            ],
+            [
+                "<b>שזעזעתן המחרישה.</b> אמרי' בירושל' (הל' ה') לא סוף דבר שזעזעתן אלא אפילו מחרישה עתידה לזעזעתן ובתוספתא (פ\"ג) קתני אבנים התושבות כלומר שאינם מצורך השדה מלשון גר ותושב: \n",
+                "<b>של </b>משוי שנים שבכל אחת משוי ב' בני אדם ינטלו כולן אגב אותן שנים דלא מיחזי כמתקן שדה: \n",
+                "<b>המסקל. </b>שמעביר האבנים מן השדה מלשון סקלו מאבן (ישעיהו ס״ב:י׳). ומניח את התחתונות הנוגעות בארץ דבכי האי גוונא לא מיחזי כמתקן שדה: \n",
+                "<b>גרגר של צרורות גל של אבנים קטנים.</b> מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (שם יז): \n",
+                "<b>אם יש תחתיהן סלע או קש.</b> לא מיחזי כמתקן כיון דאין כל המקום ראוי לזריעה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b> אין בונין מעלות ע\"פ הגאיות.</b> שלא יחליקו בירידתן לקחת המים שנתקבצו דנראה כמתקן להשקות בהן שדותיו בשביעית. גאיות מקום גבוה: \n",
+                "<b>ולא יסבוך בעפר.</b> אם בא להיות סובך מקום יציאת המים באבנים לא יתן עפר וטיט בין האבנים משום דמיחזי טפי שמתכוין להשקות מהן שדותיו. יסבוך מלשון נאחז בסבך בקרניו (בראשית כ״ב:י״ג): \n",
+                "<b>אבל עושה הוא חייץ.</b> אבנים סדורות זו על זו כגון גדר בלא עפר וטיט ובירושל' (הל' ו) אמרי' כדכתיב והוא בונה חיץ (יחזקאל י״ג:י׳): \n",
+                "<b>כל אבן.</b> שבשדהו אפילו קטנה אם הוא יכול לפשוט ידו וליטלה ולבנות בה גדר של אבנים כגון שסמוכין לגדר הרי זו תנטל שהגדר מוכח עליו דלבנות גדר נוטלה ולא לתקן השדה לזריעה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>באות </b>מ\"מ. אפילו מתוך שלו דמידע ידעי דלבנין בעי להו ולא לתקן השדה: \n",
+                "<b>והקבלן. </b>מלשון מקבלי קיבולת שדרכו לעשות בנינים בקיבולת מביא מ\"מ ואפילו פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' מביא משדות שלו שרי דאי משדות אחרים אפי' אינו קבלן שרי כדתניא לעיל דמתוך של חברו מה שהוא רוצה נוטל ויש מפרשים קבלן שקיבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפילו קטנות אף על פי שהוא אריס בה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיתר להעמיק עד הסלע.</b> ולא חיישינן דילמא מימלך וזרע ליה אי נמי לא גזרינן אטו עודר בשדה ואמר בירושלמי (הל' ז) אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בינו לבין רשות הרבים דלא עביד איניש דזרע סמוך לרשות הרבים וליכא למיגזר טפי מידי אבל בינו לבין חברו אסור בשביעית אבל במועד אפילו בינו לבין רשות הרבים אסור ותנן נמי בפ\"ק דמו\"ק (דף ו: ע\"ש) ומקרין את הפרצה במועד ובשביעית בונה כדרכו ומפרש בגמרא כיצד מקרין צוברו לעפר ברשות הרבים ומתקנו לרשות הרבים וכן לענין סיקול נמי בשאר שני שבוע פליגי בתוספתא דגזר רבי עקיבא משום דכל מתקני דרכים מקלקלין תחלה ע\"מ לתקן שמסירין העפר והטיט שנשקעין בהן העוברים או מביאים עפר ואבנים ברשות הרבים למלאות הגומות והפחתים או מאספין האבנים שנתקלין בהן בני אדם וחיישינן ליחיד הבא לתקן דלמא הדר ומימליך דתניא מסקלין דרך רשות הרבים דברי ר' יהושע רבי עקיבא אומר כדרך שאין לו רשות לקלקל כך לא יסקל ואם סיקל יוציא לים או לנהר או למקום הטרשין מפני דרך הישר ומפני דרך הרבים ומפני העפר: \n",
+                "<b>מה </b>יעשה בעפר. אליבא דר' עקיבא צוברו לתוך שדהו כדרך המזבלים דתנן לעיל ג' אשפתות לבית סאה. ואמרינן בירושלמי (שם) רבי אבינא בעי עד שלא פסקו עובדי עבודה מהו לצבור עפר בתוך שדהו כדרך המזבלין: וכן החופר בור שיח ומערה. פליגי בשאר ימות השנה דלרבי יהושע צוברו ברשות הרבים ובלבד שיתקננו ולרבי עקיבא אף על פי שדעתו לתקן אסור אלא צוברו ברשותו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) א\"ר יונה היכן צורכה מיתני בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ועשבים מתוך שלו [את] הגס הגס כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו בין דקין בין גסין נחשדו להיות מלקטין משדותיהן בין דקין בין גסין והן אומרים בגסין לקטנו התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה נחשדו להיות מלקטין בטובה והן אומרים שלא בטובה לקטנו התקינו שיהיו מביאין מן הקרוב ומן המצוי פי' עצים ועשבים כשמלקטין אותן מתוך השדה מיתקן לזריעה כדתנן בפ' הבונה (שבת דף קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי אם לייפות את הקרקע כל שהוא וכשמלקט הגס תלינן דצריך להן ולא לתקן את הקרקע עביד אבל דקים ודאי לצורך הקרקע כדאמר בפירקין דלעיל גבי אבנים ובשל חברו שרינן בפרקין דלעיל אפילו דקין דמידע ידעי דלא עביד לצורך הקרקע דמה חושש לתקן קרקע חברו: \n",
+                "<b>שלא בטובה.</b> דודאי לא אתי ללקט הדקין כיון דאין מחזיק לו טובה: \n",
+                "<b>ואין צריך לומר שיקוץ לו מזונות.</b> דהא אפילו טובת הנאה אין מחזיקין זה לזה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב) תמן אמרי כשניטלו קוציה ורבנן דהכא אמרי משחרש על דעתין דרבנן דהכא אי זהו הטיוב כל העם חורש פעם אחד והוא חורש ב' פעמים: \n",
+                "<b>או שנדיירה.</b> בדיר של בהמות שעשה סהר כדתנן בפירקין דלעיל (מ\"ד) ולא עשה ממנו אשפתות שלא הניחו אלא כדי שיזדבל בו שדה: \n",
+                "<b>לא </b>תזרע למוצאי שביעית. דקנסו ליה הכא טפי מנתקווצה דלמאן דאמר חורש קנסינן בב' פעמים טפי מפעם אחת ובפרק השולח (גיטין דף מד:) ובפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לד:) אמרינן נקטינן הטיבה ומת בנו זורעה: \n",
+                "<b>בטובה. </b>שאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו: \n",
+                "<b>חילוף </b>הדברים. דבית שמאי לקולא ובמסכת עדיות היא שנויה (פרק ה מ\"א): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוכרין. </b>מקבל עליו בכך וכך כורין לשנה שדה חרושה בשביעית לזורעה למוצאי שביעית אע\"פ שגורם לנכרי לחרוש בשביעית ומחזיקין ידי נכרים פליגי (ירושלמי הל' ג) ר' חייא ורבי אמי חד אמר חרוש בה טבאות ואנא נסיב לה מינך בתר שמיטתא חרנא אמר איישר מאן דאמר חרוש בה טבאות מהו שואלין בשלומן איישר ומאן דאמר איישר מהו שואלין בשלומן שואלין בשלום ישראל שלום עליך וסוגיא דהניזקין (דף סב.) כמאן דאמר איישר לא צריכה למימר להו אחזוקי בעלמא והתם פריך השתא אחזוקי מחזקינן להו שואלין בשלומן מיבעיא ולא משני כדמשני בירושלמי (שם) שואלין בשלום ישראל החשודים על השביעית אלא משני רבינא לא נצרכה אלא ליום חגם דתניא לא יכנס אדם לביתו של נכרי ביום חגו ויתן לו שלום מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדל. </b> לשון דלדול שמדלדל שדהו מן הזיתים כדמפרש שהזיתים מקורבין יותר מדאי נוטל אחד ומניח שנים או נוטל שנים ומניח אחד כדי שיגדלו וקא סברי בית שמאי דגומם שקוצץ הזיתים והשורש נשאר בארץ דאם היה חופר ומשרש היה נראה כעבודת קרקע ובית הלל לא חיישי לשנים אבל במחליק כגון שלשה זה בצד זה דיש יותר מדאי קרקע חלקה אמרי' לעבודת קרקע מתכוין ובשל חברו לא חיישינן דכיוצא בו אמרינן לעיל בכמה דוכתין וידעי דלעצים נתכוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יחפה בעפר.</b> הביקוע שמתקן בכך אבל מכסהו בעפר ובקש שאינו אלא כמושיב שומר שלא ייבש: \n",
+                "<b>בתולת </b>שקמה. שלא נקצצה מעולם ובפ' קמא דנדה (דף ח:) תנינא ג' בתולות הן וקא חשיב הך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזנב. </b>פי' בערוך מקצץ מקצת הענפים מל' ויזנב (דברים כה): \n",
+                "<b>ירחיק </b>טפח. שמגביה טפח מן הארץ וקוצץ ולא יגום מעל הארץ משום עבודה: \n",
+                "<b>שנפשח. </b>נסדק מלשון ויפשחני (איכה ג): \n",
+                "<b>שיעלה. </b>שיתחבר מה שנפשח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי </b>אוכלין. משום דדרשינן לאכלה (ויקרא כה) ולא להפסד כדאמרינן בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נב:) ומהאי טעמא ( אמרינן בהגוזל קמא (דף קב.) ובסוכה (דף מ:) אפקטויזין ומשרה וכביסה ואם היה אוכל קודם שיתבשלו היינו להפסד: \n",
+                "<b>הפגין. </b>מלשון התאנה חנטה פגיה (ש\"ה ב): \n",
+                "<b>משיזריחו. </b>משיתחילו לבשל מלשון ויזרח לו השמש (בראשית ל״ב:ל״ב): \n",
+                "<b>אוכל </b>פתו בהן בשדה. אבל ללקט כל התאנה ולהכניס לביתו אינו רשאי עד שיהיו גמורין: \n",
+                "<b>ביחלו. </b>אמר רבה בר בר חנה משילבין ראשיהן בנדה (פ\"ה דף מז.) בירושלמי (הלכה ו) מהו ביחלו אמר רבי חייא בר בא כמה דאת אמר וגם נפשם בחלה(זכריה יא) כלומר שלא נתבשלו יפה: \n",
+                "<b>חייב במעשרות.</b> כדתנן במס' מעשרות (פ\"א משנה ב) התאנים משיבחילו: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול וכתב מן השדה תאכלו את תבואתה (שם) ר' חייא בר אבא אמר ב' תבואות הן אחת בבית ואחת מן השדה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משהביא </b>מים. שסוחטו ומוציא ממנו משקה אוכל בו פתו בשדה דאין זה איבוד כדאמר בירושל' (שם) א\"ר בון שכן דרך הקיהות אוכלות אותן: \n",
+                "<b>הבאיש. </b>בפ\"ק דמעשרות (שם) גבי ענבים משהבאישו מפרש בירושל' (שם) ר' זעירא בשם ר' יסא משיקראו באושה והיינו כשמתחילין להתבשל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רביעית לסאה.</b> שבסאה זיתים יכול לסחוט מהן רביעית לוג והיינו בתחלת הנצתן: \n",
+                "<b>ואוכל בשדה.</b> דדבר שדרכו לאכול הוא אבל לסוך לא דהוה ליה כיין וחומץ דאין סכין דבר שאין דרכו לסוך כדתנן לקמן בפ\"ח (משנה ב): \n",
+                "<b>הכניסו חצי לוג.</b> שנתבשלו מעט יותר עד שהוא יכול להוציא חצי לוג מסאה: \n",
+                "<b>הכניסו שליש.</b> שהביאו שליש ממה שעתידין ליגדל אי נמי שליש ממה שמוציא לסאה כשנתבשלו יפה יכול להוציא עכשיו: \n",
+                "<b>כן </b>עונתן של שביעית ואין אוכלין מהן בשביעית עד שיגיעו לעונת המעשרות משום דכתיב לאכלה ולא להפסד דדוקא תאנים וענבים וזיתים רגילין לאכול [קודם] בישולן: \n",
+                "<b>תניא </b>בתורת כהנים תהיה כל תבואתה לאכול מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית משיזריחו הפגין אוכל בהם פתו בשדה וכולה כדתנן הכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי </b>אין קוצצין את האילן בשביעית. בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נב:) אמרינן משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד: \n",
+                "<b>משיוציא. </b>פרי והתם מפרש בקונטרס משיוציאו תחלת העלין בימי ניסן: \n",
+                "<b>משישלשלו. </b>כשיתחיל להכביד ולתלות כעין שלשלת: \n",
+                "<b>משיגריעו. </b>משיגדילו הענבים קצת ונקראים גירוע ובפ' מקום שנהגו (פסחים נג.) מפרש דשיעורן כפול הלבן ובירושלמי (הל' ח) אמרי' א\"ר יונה משיזחילו מים כדכתיב כי יגרע נטפי מים(איוב ל״ו:כ״ז): \n",
+                "<b>ומשינצו </b>משיגדל הנץ עלין והוא כעין מתחלי דפרק מקום שנהגו ודומה לו בברכות (דף לו:) הפטמא של רמון מצטרפין והנץ שלו אין מצטרף:\n",
+                "<b>מותר לקוצצו.</b> דלא מפסיד כלל שכבר ראויין לאכילה ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא כיון דמעולה בדמים כדאמר בסוף החובל (בבא קמא צ\"א:): \n",
+                "<b>וכמה </b>יהא בזית. ולא יקוצצו משום קוצץ אילנות טובים כדכתיב (דברים כ׳:י״ט) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת: \n",
+                "<b>רובע. </b>הקב והאי דאמר האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה משנינן בשילהי החובל (שם) שאני זית דחשיב: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנות שוח.</b> פירשתי בראש מסכת דמאי: \n",
+                "<b>שביעית </b>שלהן שניה. דפירות החונטים בשביעית אין נגמר בישולן עד שנה שניה של שמטה ואז נוהג בהן דין שביעית דבתר חנטה אזלינן: \n",
+                "<b>פרסיות. </b>פירש בערוך תמרי פרסייתא שהן עושין לב' שנים עוד פי' מין תאנים שעושין מב' שנים לב' שנים. \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) מהו בנות שוח פיטריה מה בכל שנה ושנה הן עושות או אחד לג' שנים בכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין פירותיהן נגמרים אלא לאחר ג' שנים כיצד הוא יודע רבי יונה אומר תקשר בהן חוטין תני שמואל תוחב בהן קיסריין פירוש בכל שנה ושנה הן עושות שחונטים בכל שנה ומוציאין בהן פירות גמורין בכל שנה אלא שבכולן משעת חנטה עד שעת גמר פרי ג' שנים ונמצא באילן בכל שנה ג' ממיני פירות הן של שנה זו ושל ב' שנים ושל ג' ולהכי בעי [כיצד יודע] לשביעית דאע\"פ שאלו נגמרו ואלו לא נגמרו זמנין דלא מינכרי כולי האי אלא בטעם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטומן את הלוף.</b> רגילים היו להטמין בארץ כדתנן בפאה בסוף פ\"ו (משנה י) כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים ולא התירו הכתוב לטמון בשביעית דבר מועט משום דמיחזי כזורע עד שיטמין סאתים ולא יפזרם דצריך שיעלה גובה הכרי ג' טפחים וגובה העפר שעל גביו טפח במקום דריסת האדם כדי שלא יצמחו: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב)עד כדון לוף בצלים א\"ר יונה הוא לוף הוא בצלים אמר ר' יוסי מסתברא בבצלים ובפחות מיכן מותר דאינון שפיין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוף. </b>של שביעית שעדיין מתקיים בארץ בשמינית ועלי הלוף יש להן ביעור ועיקרו אין לו ביעור כדתנן לקמן בפ\"ז (מ\"ב) ואמרינן בירושלמי (שם) דר\"א סבר כרבי יהודה דאמר לקמן בפ\"ט (מ\"ח) עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים ולכך קאמר ר\"א דאם לקטו עניים עליו בשביעית לקטו ואם לאו נמצא שיש בלוף זה עלין שגדלו בשביעית מקצתן ומקצתן בשמינית גדלו וצריך לעשות חשבון עם העניים לפי שחלקו מעורב עם חלקן דמה שגדל בשביעית לעניים ומה שגדל בשמינית דבעל הבית ור' יהודה דאמר אין לעניים חשבון עמו סבר כר' יוסי דאמר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אתר הביעור וא\"ת בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין שביעית בין לענין מעשר כדמוכח בפ\"ק דר\"ה (דף יג:) ובסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נט.) כמו שמפרש לקמן בספ\"ט (מ\"ח) וא\"כ האי לוף דלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית ויש לומר דמתני' איירי כגון דעקרוהו עם עליו בסוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו והניחוהו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידוליו בשמינית לפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים ועוד יש ענין דלא אזלינן בירק בתר לקיטה כמו אם נגמר גידולם כמו שאפרש לקמן בפ\"ט ומיהו לוף אצ\"ל כן דלוף של שנה זו גדל בשניה כבראשונה וכן בשלישית וכן ברביעית כדמוכח בתוספתא ובירושלמי כמו שאפרש כאן ובירושלמי (שם) פריך מהא דגזרו על הספיחים ומשני שינויי טובא וזהו לשון הירושלמי (שם) אתיא דר' יודא כר' אליעזר ודרבי יוסי כרבי יהושע דתני תמן העניים אוכלין אחר הביעור [אבל לא עשירים דברי ר\"י ר' יוסי אומר א' עניים וא' עשירים אוכלין אחר הביעור]. ר' אמי בעי קומי רבי יוחנן מתני' עד שלא גזרו על הספיחין א\"ל וכי בעלייה היית סבר ר' אמי אמר איסור ספיחין תורה אמר רבי ירמיה בעלי לוף שוטה היא מתני' אייתי רב אושעיא מתני' דבר קפרא מן דרומא ותני עלה לוף ובצלים אית לך למימר עלי בצלים השוטים מילתיה דר' ירמיה אמר דבר שיש בו ביעור שנמצא בתוך דבר שאין לו ביעור יש לו ביעור מה עבד ליה ר' ירמיה פתר ליה כששיקף בעלים ר' יוסי פתר לה מתני' לפני ר\"ה בשביעית נטעו לפני ר\"ה שביעית עשה ביצים לפני שביעית ודיכנו בשביעית עקרו במוצאי שביעית אין תימר דדיכון כעיקור כולו לעניים אין תימר אין דיכון כעיקור אין כולו לעניים מספק יעשה חשבון עם העניים ר' חזקיה פתר מתני' ערב ר\"ה שביעית נטעו ערב ר\"ה שביעית ועשה ביצה בתחלת שביעית ודיכנו בשביעית ועקרו בסוף בשביעית אין תימא דיכון כעיקור כולו לבעל הבית לפיכך אין לעניים עמו חשבון עשה בארץ ג' שנים ונתן לעניים רובע ב' שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה: פירוש מתני' דשריא לאכילה עד שלא גזרו על הספיחים דתנן לקמן בפ\"ט (מ\"א) כל הספיחין אסורין אפילו באכילה כדמוכח בפ\"ק דמנחות (דף ה:) אמר ליה וכי בעלייה היית וכי גזירה דרבנן היא ונקט עלייה לפי שהיו רגילין לעשות גזירות בעלייה כדאמרינן בסוף בן סורר (סנהדרין דף עד.) בעליית בית נתזה בלוד ובפ\"ק דשבת (דף יג:) בעליית חנניה בן גוריון גבי י\"ח דבר ובכתובות בפרק נערה (כתובות דף נ:) מדברים טובים שנאמרו בעלייה סבר ר' אמי איסור ספיחים תורה שהבין מתוך דברי ר' יוחנן איסור ספיחים מדאורייתא אסור אמר ר' ירמיה בעלי לוף שוטה היא מתני' כלומר שלא גדלו בשביעית כי אם העלים וכבר גדל העיקר משנה ששית וכי אסרי' ספיחים היינו בהנך דתחילת גידולן בשביעית או בתבואה שלא הביאה שליש בששית כמו שנפרש לקמן בפ\"ט אבל לוף שגדל בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה והא דנקט לוף שוטה משום דלוף פיקח אפילו העיקר שלו לא היה מתקיים בארץ מן הששית עד השמינית ולא משכחת לה בלוף פיקח הנטוע משנת ששית שיוציא עלין בשביעית ובשמינית דאמרינן יעשה חשבון ומיירי דעקרו בסוף שביעית והניחו במקומו וחזר והשריש והוסיף עליו בשמינית כדמפרש במתני' ורב אושעיא ליקשי ליה מברייתא דבר קפרא דתני פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בלוף ובצלים ולא שייך לשנויי בבצלים שוטים דאין דרך בצלים להתקיים מששית לשמינית אלא גבי לוף שוטה משכחת לה דעיקרו מתקיים בארץ כדתנן לקמן בפ\"ט ורבי ירמיה לא חייש אהך קושיא דלית ליה הך ברייתא דבר קפרא מילתא דר' ירמיה אמרה כלומר מדבריו נוכל לדקדק דדבר שיש לו ביעור כגון עלי הלוף שוטה שנמצאו בתוך דבר שאין לו ביעור כגון עיקר הלוף שוטה יש לו ביעור ולא אמרי בטלי להו עלין אגב עיקר ולא שייך למידק הכי ממתני' דלקמן בפ\"ט דערלה יש לו ביעור ולעיקר אין לו ביעור דההיא פשיטא דאיכא לאוקומה כשתלש העלין לבדן [אבל] הכא עקר הכל יחד מדנתערבו בשל שמינית ומשני בששיקף בעלין שתלשן בשמינית מן העיקר קודם שיכלה לחיה מן השדה דביעור הוה בשמינית ולשון שיקוף טפל כשתולש העלין מן העיקר ר\"י פתר לה מתני' לפני ר\"ה של שביעית שנטען בששית ועשה ביצה לפני שביעית שהביא גידולין ונקט גידולין כדי שלא יחשב ספיחי שביעית ודיכנן בשביעית מל' או דכו במדוכה (במדבר י״א:ח׳) שדך העלין במקום חיבורן ודכוותה בסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נח.) גבי בצלים של שביעית שצמחו בשמינית ואחר כן עקרן לגמרי דאם הדיכון כעיקור הרי נתלשו בשביעית ולעניים והשתא לא קשיא מידי מדבר שיש לו ביעור בתוך דבר שאין לו ביעור ויש לו חשבון עם העניים מפני העלין של מוצאי שביעית שהגידולין מעורבין ואם אין הדיכון כעיקור הכל לבעה\"ב אפילו עלין דשביעית דאזלינן בתר לקיטה ומספק לר\"א יעשה חשבון עם העניים לחומרא ומצי למימר השתא טעמא דר' יהושע משום דקסבר אין דיכון כעיקור ור' חזקיה פתר נמי מתני' בשנטעם בששית ועשה ביצה בששית אלא דמוקי לה בשדיכנו בששית ועקרו לגמרי בשביעית דאם הדיכון כעיקור הכל לבעל הבית אפילו מה שהוסיף בשביעית דלא מארעא רבו והרי הוא כמונח בתיבה ואם אין הדיכון כעיקור הכל לעניים אפילו מה שהוציא בששית דבתר לקיטה אזלינן ומן הדין אין לעניים דין חשבון שהרי או כולו לעניים או כולו לבעל הבית אלא מדספק עביד ר\"א דיכון כעיקור לגידולי ששית ושלא כעיקור לגידולי שביעית: וטעמא דר' יהושע משום דדיכון כעיקור ומילתיה דחזקיה כתובה בשיבוש בירושלמי וצריך לתקן הגירסא לפי הפתרון שפירשתי והדר מסיק בירושלמי עשה בארץ ג' שנים אחר שביעית נותן לעניים רובע שהרי שנה של שביעית לעניים ויש כאן ד' שנים א' דעניים וג' לבעל הבית וכשעקרו בסוף שביעית וחזר ונטעו בשמינית וכן כולם לפי חשבון השנים ובתוספתא (פ\"ד) מיתניא כירושל' ואע\"ג דאמרי' בסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נ\"ח) גידולי היתר מעלין את האיסור אפקועי ממונא שאני ואם תאמר והיכי משכחת שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין מדיש להם ביעור כדתנן לקמן בפרק שביעי וי\"ל דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם עלים וטמנו בארץ כדתנן לעיל (משנה ב') ואחר שעבר עליו זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גידולין על גידולין וכן בכל שנה ושנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנכנס לשביעית.</b> אמרינן בירושלמי (הל' ב) ר' יוסי בשם ר' לא תפתר שעקרן עד שלא צמחו דאם הוסיפו ספיחין היה אסור לעוקרן ולהפסידן: \n",
+                "<b>הקייצנים. </b>מפרש בירושל' (שם) קייטנאי כלומר שנזרעין בקיץ: \n",
+                "<b>של </b>עידית. שמנה: \n",
+                "<b>במארופות. </b>מלשון מרא וחיישי ב\"ש לעבודת הארץ לפיכך עושה בשל עץ וב\"ה לא חיישי: \n",
+                "<b>צלעות. </b>מקום אבנים ולא חשיבי שדה כדאשכחן בסוף פ' כלאים דמודה ריש לקיש בזורע על גבי סלעים ועל גבי טרשין שהוא פטור אי נמי צלעות צידי השדה ולא באמצע ולא מיחזי כעבודת הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>מה טעמא דרבי יהודה גזרו על הלוף ולא גזרו על הירק מעתה אפילו בשבת יהא מותר בטמון אנן קיימין שלא ילך ויביא מן האיסור ואומר מן הטמון הבאתי. פי' מאי טעמא דר' יהודה כלומר מאי שנא דפליג הכא ומאי שנא גבי ירק לקמן בפ\"ו (מ\"ד דאסרי' במוצאי שביעית עד שיעשה כיוצא בו ולא פליג רבי יהודה ומשני גזרו על הלוף שלא יעקור אותו בשביעית אלא בשינוי במארופות של עץ לב\"ש ובקורדום לב\"ה הלכך מוצאי שביעית לא שכיח דאיסורא אבל ירק דלא גזרו לתולשן כי אורחיה שכיח נמי דאיסורא בשמינית ופריך מעתה אפילו בשבת כלומר בשביעית שנקראת שבת יהא מותר דלא תלינן ליה בשל שביעית דלא שכיח משום דלא אפשר בלא שינוי אלא אמרינן דמן הטמון בששית הוא ומשני בטמון אנן קיימין דבההוא הוא דאמרינן דאין דרך לעוקרו בשינוי כדי לטומנו עד מוצאי שביעית אבל בשביעית עצמה אם בא לקנות מע\"ה חיישינן שמא יביא מן האיסור ויאמר מן הטמון הבאתי ורבנן סברי דאם כן במוצאי שביעית ניחוש משום הכי אסרי עד שירבה בחדש דהיינו מן הפסח ואילך כדתניא בירושל' (שם) א\"ר יהודה מעשה שהיינו בעין כושין ואכלנו לוף ע\"פ ר' טרפון במוצאי החג של מוצאי שביעית אמר לו ר' יוסי עמך הייתי ולא היה אלא במוצאי פסח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג) א\"ר יונה כיני מתני' אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית לחשוד על השביעית מזרה שזורין בו גורן דקר קולטרא בלע\"ז והוא את בלשון מקרא כדכתיב וכתתו חרבותם לאתים (ישעיהו ב׳:ד׳): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוצר. </b>אומן שעושה כלי חרס ה' כדי שמן ט\"ו כדי יין בירושלמי (שם) פריך והא יש לומר שמא החליף א\"ר יונה ניכרות הן אלו של יין ואלו של שמן וא\"ר עולא אדרא דאלו חכימא פי' שמא החליף לומר שקונה לצורך יין ושמן והוא קונה הכל לצורך יין או הכל לצורך שמן ומשני ניכרות הן משונות של יין משל שמן ור' עולא משני דאדרא דאלו חכימא אדרא ל' עור כמו אדרייתא דתבנא דפרק ד' דנדרים (דף כה.) ופירש בערוך שהביאו עורות של בהמות מליאות תבן וסבור הנחש שהן בהמות ובלען והכא משל בעלמא הוא כלומר קרקע של אלו ניכר משל אלו דמאותו קרקע שעושין כדי יין אין עושין כדי שמן:  ",
+                "<b>ואם הביא יותר.</b> מכשיעור זה מותר ולא חיישינן דילמא מן המשומר דשביעית:  ",
+                "<b>ומוכר לנכרים בארץ.</b> אפי' טובא ולא חיישינן דילמא אתי לזבוני לישראל:  ",
+                "<b>ולישראל בחו\"ל.</b> ולא חיישינן שמא יוליכם בארץ. משמע שהוא רוצה לומר אע\"פ שכונס בו הרבה מיין ושמן שהביא מארץ ישראל: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימכור.</b> לישראל החשוד פרה המלומדת לחרוש משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יא):  ",
+                "<b>שיכול לשוחטה.</b> דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן. ולא דמי לכלים דלעיל שאין אדם מוכר דהתם ליכא למיתלי כדפרשינן בפ\"ק דע\"ז (דף טו:) אפילו בשעת הזרע דאיכא למיתלי לאכילה כמו לזריעה ובהא מודו ב\"ש דאין דומה לפרה דאין דרך לשחוט פרה החורשת:  ",
+                "<b>ומשאיל לו סאתו.</b> של מדה אע\"פ שיש לומר דלגורן שואל למדוד לכנוס לאוצר משום דאיכא נמי למיתלי להיתר שאדם עשוי למדוד להוליכו לטחון:  ",
+                "<b>שיש עמו פועלים.</b> דאיכא למיתלי להיתר לשאר צרכיו:  ",
+                "<b>וכולן בפירוש אסורין.</b> שפירש לו פרה לחרוש פירות לזרוע סאה לגורן מעות לפועלים:  "
+            ],
+            [
+                "<b>החשודה </b>על השביעית. לאכול פירות אחר הביעור בלא ביעור: \n",
+                "<b>נפה. </b>מפרש בירושל' (הל' ד) אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול רחים לטחון בה סמנים תנור לטמון בו אונין של פשתן ובתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרי' בפרק עד כמה (בכורות דף ל.): \n",
+                "<b>לא תבור ולא תטחון עמה.</b> לסייעה מפני שאסור לסייע ידי עוברי עבירה: \n",
+                "<b>ובוררת וטוחנת.</b> בסוף הניזקין (גיטין דף סא.) פריך מאי שנא אשת עם הארץ מחשודה על השביעית ומשני אביי רוב עמי הארץ מעשרין הן ורבא משני סיפא בעם הארץ דרבי מאיר דמעשר פירותיו וטומאה וטהרה דרבנן וסיפא כשתטיל למים בטומאת חלה וקשה מיכן לדברי המפרש בפ\"ק דחולין (דף ו:) אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ דבתבואה של עם הארץ איירי דהכא משמע בהדיא דאסור לרבא בסתם עם הארץ לסייע ידי עוברי עבירה דמוקי מתניתין בעם הארץ המעשר אלא שאינו אוכל חוליו בטהרה והא דלא תני במתניתין תנור וריחים גבי עם הארץ כדקא תני גבי שביעית משום דשמעינן לה מכללא דבוררת וטוחנת עמה אי נמי כיון דתנא כולא ברישא והכא תני חדא או תרי יגיד עליו ריעו כדאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף י\"ט.): \n",
+                "<b>ומחזיקין ידי נכרים.</b> פי' לעיל בפ\"ד (משנה ג) ואגב גררא תנייה הכא דקא חשיב מפני דרכי שלום וכל בבא זו תנינא בפרק הניזקין והכא עיקר והתם גררא. \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) ר' יוסי ברבי חנינא בעי על כל פירקא את אמרת או על הדא הילכתא את אמרת רבנן דקיסרי בשם ר' יודה מן מה דלא תנינא בגיטין אלא הדא הילכתא הדא אמרה על הדא הילכתא את אמרת פירוש הא דקא תני מתניתין וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום מיבעיא ליה אי קאי אכולהו פרקין כגון שאומן מוכר ופרה חורשת ומוכר פירות ומשאיל סאתו ופורט מעות או דילמא לא קאי אלא אמשאלת אשה לחברתה לחודה ומסיק דאמשאלת לחודה קאי מדלא תני אינך בגיטין בהניזקין בהדי מילי דדרכי שלום ומכל מקום צריך טעם דהנך דלעיל שרינן בלאו טעמא דדרכי שלום לפי שיש לתלות טעם להיתר ואם כן לישרי נמי בלאו טעמא דדרכי שלום וי\"ל דהכא בידוע שאין לחברתה כי אם פירות שביעית וכן מוכח בירושל' (שם) דאמרי' ר' זעירא בעי קומי ר' מנא מתני' בסתם הא במפרש לא אמר לו וסתמו לאו כפירושו הוא אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול ריחים לטחון בה סממנים תנור לטמון בה אונין של פשתן ומדלא קאמר לצורך פירות ששית משמע דאיירי אע\"ג דלית ליה פירות ששית ואפילו הכי היה רוצה ר' מנא להתיר מפני דרכי שלום דשייך בהני טפי כדאשכחן בפ' המדיר (כתובות דף עב.) גבי נדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור שמשיאתו שם רע בשכנותיה ור' זירא לא שרי אלא בשאלה סתם דיש לתלות ומ\"מ צריך טעמא דדרכי שלום לפי שאין זו תלייה גמורה דלספור מעות ולכבור חול וא\"ת הא דפריך בסוף הניזקין (גיטין דף סא.) מאי שנא רישא גבי שביעית דלא תבור ולא תטחון עמה ומאי שנא סיפא אשת עם הארץ דבוררת וטוחנת עמה הוה ליה למימר משום דזה ודאי וזה ספק למאי דפרשינן דאיירי בפירות שביעית ודאי וי\"ל דרוצה לחשוב דמאי כודאי לפי שחשודין עליו והעמידנו בחזקת שאינו מתוקן עוד. ירושל' (הל' ד) תמן תנינן נחתום שעושה בטומאה לא לשין ולא עורכים עמו ותני עלה לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו וכה אמר כן אמר רבי לא כאן בחולין כאן בתרומה והא תנן נתתום אית לך נחתום בתרומה חבריא אמרי כאן בלותת כאן בשאינו לותת פירוש מתניתין בשאינו לותת ולא יתכן תירוץ זה אליבא דרבא דאמר בשילהי הניזקין דמתניתין בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן וסיפא דמשתטיל למים בטומאת חלה ועל כרחו מוקי ההוא דנחתום בתרומה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארצות</b> חלוקות בדין שביעית: \n",
+                "<b>עולי בבל.</b> עזרא וסיעתו ובירושלמי (הל' א) מפרש להו: \n",
+                "<b>לא נאכל.</b> לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית: \n",
+                "<b>עולי מצרים.</b> יהושע וסיעתו והרבה כרכים כיבשו עולי מצרים ולא כיבשו עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא: \n",
+                "<b>מכזיב ועד נהר אמנה.</b> מפרש בירושל' (שם) א\"ר הונא כן היא מתני' מכזיב עד הנהר מכזיב עד אמנום כלומר זה לצד מזרח וזה לצד מערב נהר הוא נהר מצרים וכן משמע קצת בירושל' (שם) דמייתי לה בגמ' ומייתי לה נמי (ברייתא דפ\"ק) [בפ\"ק] דגיטין (דף ח.) דטורי אמנון ונהר מצרים וכזיב משמע התם דלצפונה דא\"י קיימא ונהרי אמנום היינו ראש אמנה דקרא כדאי' בירושל' (שם) א\"ר יוסטא בר שונם לכשיגיעו הגליות לטורי אמנון הן עתידות לומר שירה שנא' (שיר השירים ד׳:ח׳) תשורי מראש אמנה והוא הר ההר דהר ההר תרגום ירושלמי טורי אמנום וגם הוא בצפונה של א\"י דכתיב (במדבר ל״ד:ז׳) וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר ועל זה שניהן בצפונה של א\"י וצריך לומר דהא דמפרש מכזיב עד הנהר ומכזיב עד אמנום חד למזרח כזיב וחד למערבו ומיהו בפרשת אלה מסעי כשמנה גבולי א\"י משמע דנחל מצרים במקצוע דרומית מערבית ומחובר לים הגדול דעומד במערב א\"י וטור אמנום דהוא הר ההר הוא לצפון א\"י במקצוע צפונית מערבית נמצא דא\"י בין הר ההר לנחל מצרים זה מצפונית מערבית וזה מדרומית מערבית והים במערב ויש מקום שהים נכנס לא\"י בין הר ההר לנחל מצרים כדמוכח בפ\"ק דגיטין (שם) דעכו לצפונה של א\"י וכזיב רחוק יותר דהא המהלך [מעכו] לכזיב תני מימינו למזרח אלמא פניו לצפון וכל שעה מתרחק והולך מריבוע של א\"י אלא רצועה נפקא שהיא למערב הדרך ההולך מעכו לכזיב כדמשמע התם (דף ז:) ועוד אמנום לצפונה של א\"י סמוך לעיקר יותר מכזיב ועוד דכי קתני מכזיב עד הנהר דאדרבה הוה ליה למימר מאמנום עד הנהר דאמנום בין כזיב לנהר שהרי הנהר לדרום א\"י ואמנום לצפון ועדיין כזיב רחוק יותר ושמא נהר דתנן הכא לא נחל מצרים הוא אלא נהר אחר לצפון א\"י כדפרשינן דאמנום ונהר זה למזרח כזיב וזה למערבו וכן ההוא דתנן בפ\"ד דחלה (משנה ח) ואמנום דהכא הוא הר ההר האמור בגבולין בפרשת אלה מסעי ואין זה הר ההר שמת בו אהרן דהוא בגבול ארץ אדום ודרום א\"י במקצוע דרומית מזרחית של א\"י ששם היתה ארץ אדום: \n",
+                "<b>נאכל </b>לאחר הביעור וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא ומ\"מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין [כמו] בסוריא דבסמוך דאי לא תימא הכי אם כן ליתני ד' ארצות לשביעית דיש לסוריא דין לעצמה: \n",
+                "<b>מהנהר ומאמנום ולפנים.</b> בכל הספרים כתוב ולפנים וטפי ניחא לגרוס ולחוץ ושמא קרי ליה לפנים משום דהתחלת הנהר ולפנים הימנו ומתחלת אמנום ולפנים הימנו ח\"ל דנהר עצמו ואמנום עצמו ח\"ל ומיהו אמנום עצמו אמרינן בפ\"ק דגיטין (שם) דכל ששופע מטורי אמנום ולפנים ארץ ישראל לכך נראה דגרסינן ולחוץ כאן ובפרק בתרא דחלה (שם): אומר נאכל ונעבד כדדריש בירושל' (שם) אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ (דברים י״ב:א׳) בארץ אתם חייבין לעשות ואי אתם חייבין בח\"ל עדיין אני אומר מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ ת\"ל (שם יא) השמרו לכם פן יפתה וגו' ושמתם את דברי אלה אפילו אתם גולים ושמתם את דברי אלה מה אית לך כגון תפילין ותלמוד תורה מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלוין בארץ נוהגין בארץ ובחו\"ל אף כל דבר שאין תלוי בארץ יהא נוהג בארץ ובח\"ל ובפ\"ק דקידושין (דף לז.) יליף לה מע\"ג: \n",
+                "<b>ירוש' </b>(שם) משגלו יהו פטורין כתיב (נחמיה ח׳:י״ז) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וגו' כי לא עשו סוכות וגו' מימי ישוע בן נון [ולמה ישוע רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמן] פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורים היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו רבי יוסי בר' חנינא אמר מדבר תורה נתחייבו הדא הוא דכתיב (דברים י״א:כ״ט) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה והיטבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורין היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם אבותיכם לא היה להם עול מלכות ואתם אע\"פ שעליכם עול מלכות אבותיכם לא נתחייבו עד לאחר י\"ד ז' שכיבשו וז' שחילקו ואתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד דקנו כולה ואתם ראשון ראשון קנה וחייב א\"ר אליעזר מאליהן קבלו עליהן את המעשרות. מ\"ט ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו (נחמיה י׳:א׳) מה מקיים ר' אליעזר ואת בכורי צאננו ובקרנו מכיון שקיבלו עליהם דברים שלא היו חייבים עליהן אפילו דברים שהיו חייבין עליהם העלה עליהם כאילו מאליהן קיבלו מה קיים ר' יוסי ובכל זאת מכיון שקיבלו עליהם בסבר פנים יפות העלה עליהם המקום כאילו מאליהם קיבלו מה מקיים רבי אליעזר מאבותיך פתר לה לעתיד לבוא דא\"ר חלבו בשם ר' יוחנן אבותיך ירשו ארץ ז' אומות ואתם עתידין לירש ארץ י' אומות. פי' ובכל זאת אנחנו כורתים וכתב באותה פרשה ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל עץ שנה בשנה וכתיב בההיא פרשה חלות תרומות ומעשרות משמע דכל זאת קבלו עליהם מדעתן בברית שכרתו אבל מדאורייתא פטורין ולהכי פריך לר' אליעזר דהכי נמי כתב באותה פרשה בכורות בנינו ובהמתנו ובכורות בקרנו וצאננו דכולהו חשיב בהדייהו אע\"פ שהיו מחוייבין ועומדין משמע מתוך אותה שיטה דבבית שני לא נתחייבו מדאורייתא בתרומות ומעשרות לר\"א וכן משמע בירושלמי דפ\"ק דתרומות (הל' ג') ובירושלמי דיבמות פרק בית שמאי (הל' ב') דפליגי רבי יהודה ורבנן בקטן שלא הביא שתי שערות דרבי יהודה אומר תרומתו תרומה וקאמר מהו שיהו חייבין על הקדשים מבחוץ כלומר דאם קטן הקדיש בהמה ובא גדול ושחטה בחוץ כהנא אמר אין חייבין על הקדשים בחוץ ר' יוחנן וריש לקיש תרוייהו אמרין חייבין על הקדשים מבחוץ וקשיא דכהנא על דר' יהודה דר' יהודה פוטר טבלו דבר תורה ואתה כן כלומר בקטן פוטר טבלו מאיסור ותרומתו תרומה לר' יהודה וא\"כ הקדישו נמי יהא הקדש להתחייב עליו משום שחוטי חוץ וכעין שיטה זו בסוף יוצא דופן (נדה מ\"ז:) אלא דפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי מיתניא התם איפכא ומשני בירושלמי (שם) כמאן דאמר מאליהם קבלו עליהם את המעשרות כלומר דלא אמר ר' יהודה תרומתן תרומה אלא משום דתרומה דרבנן דמאליהן קבלו וכן מוכיח בירושלמי בפרק בתרא דתרומות (הל' ד') דתני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ג' פעמים בחמין ודיו א\"ר בא אין למדין ממנה לענין נבלה א\"ר יוסי קשייתא קומי ר' בא תרומה בעון מיתה היא ונבלה בלא תעשה ואת אמרת הכין א\"ל כמאן דאמר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות כלומר ולכך מיקל בתרומה משום דלאו דאורייתא וכן מסוף פ\"ג דדמאי (משנה ד) גבי הא דתנן אצל הנכרי כפירותיו משמע דאיכא פלוגתא דאיכא למאן דאמר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות וכן בפ\"ק דמכילתין ואמרי' אפילו למאן דאמר מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהן ובימי הלל איירי התם וכן בריש פ\"ב דמעשרות ואמרינן במגלת רות בשם ר' יהושע בן לוי שלשה דברים גזרו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על שאלת שלום בשם ועל מגילת אסתר ועל המעשרות ומפרש במסכת מעשרות שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אמר בעון מעשרות ותרומות גלו וכיון שגלו נפטרו מן התרומות ומן המעשרות והן חייבו עליהן מאליהן והפרישו תרומות ומעשרות ואמרינן בבראשית רבה בפרשת ויחי ג' דברים עשו בית דין של מטה ואלו הן אחד בימי עזרא בשעה שעלו מבבל וביקש להם הקב\"ה להתיר המעשרות מה עשו הלכו וגזרו על עצמן שיהיו מעשרין שנאמר ואת ראשית עריסותינו סיפא דקרא מפרש תרומות ומעשרות וכתב בפרשה דבכל זאת דמייתי בירושלמי מכל הני משמע דלא נהגו מדאורייתא בבית שני תרומות ומעשרות ואע\"ג דר' יוחנן במגילת רות אשכחן בסוף הערל (יבמות דף פב:) דאמר אנא דאמרי כרבי יוסי דסדר עולם דירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להם התם פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אליבא דר' דמתני' דהתם דאמר אנדרוגינוס שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה דסבר ריש לקיש דמשום דתרומה דרבנן הוא דמאכילה דקתני ר' יוסי התם בברייתא דאנדרוגינוס ספיקא הוא וברייתא דסדר עולם ר' יוסי תני ולא סבר לה כדאמרינן בפרק יוצא דופן (נדה דף מז:) ור' יוחנן סבר דההיא דסדר עולם עיקר וליתא לברייתא דחשיב אנדרוגינוס ספקא מקמי מתני' ולא משום דר' יוחנן סבר כר' יוסי דהא בברייתא דב' קופות (יבמות דף פב.) קאמר ר' יוחנן דלא בעינן רבייה כרבנן דאמרי תרומה בזמן הזה דרבנן ומיהו תימה הוא לומר שיאמר שום אדם דבבית שני לא נהגו מדאורייתא תרומות ומעשרות אלא ודאי מדאורייתא נהגו והא דקאמר שקיבלו מאליהן על תרומות פירות קאמר דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר והן החמירו עליהן בבית שני לגזור אף בשאר פירות מה שלא עשו בבית ראשון וההיא דב\"ר ומגילת רות היינו ההיא דפרק בתרא דמכות (דף כג:) דמייתי התם קרא דכתיב ובפרוץ הדבר שהבאת מעשר עשו ב\"ד של מטה ובכל פירות משתעי קרא כדמוכח בריש פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) ועוד כדאמרינן בדגן תירוש ויצהר חשיב מאליהן לפי שיהושע נצטוה לקדש כל מה שבתוך תחומין אבל בימי עזרא לא קידשו אלא מה שרצו כדאמרינן הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא קידשו עולי בבל ועל זה אמרינן בבראשית רבה שביקש להתיר להם הקב\"ה את המעשר שלא היה מענישן אם היו נמנעין מלקדש והם הלכו וקידשו ונתחייבו מן התורה ולהכי קאמר רבי אליעזר דמאליהן קבלו אבל ר' יוסי אמר מדבר תורה נתחייבו שנצטוו לקדש ונפקא מינה דלר' יוסי דקדושה במצות הקב\"ה קיימת אפילו בזמן הזה אע\"פ שחרב הבית אבל לר\"א דאמר מאליהן קבלו בטלה עכשיו קדושת הארץ דסתמא לא היה בלבן אלא בזמן שהבית קיים הואיל והדבר תלוי בהם ואפי' אית ליה לר' יוחנן בטלה קדושת הארץ דתרומות ומעשרות לא קשה מידי הא דשמעינן ליה בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף קז:) דמעלה בזמן הזה דלא בטלה קדושת הארץ ואע\"ג דבחורבן בית ראשון לא בטלה קדושת הבית קדושת הארץ דתרומה ומעשר בטלה דאין זה תלוי במחיצות דקדושת מחיצות מילתא אחריתי ויתכן דנפקא לן כדדרשי' אשר לו חומה (ויקרא כה) אע\"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן א\"נ מדכתיב (תהילים קל״ב:י״ד) זאת מנוחתי עדי עד דהני קראי מוכחי דירושלים אין אחריה היתר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין בתלוש בסוריא.</b> אפילו אצל החשודין אע\"ג דבארץ תנן לא תבור ולא תטחון עמה: \n",
+                "<b>אבל </b>לא במחובר. כגון חרישה וקצירה ודוקא בשמור אבל לא במופקר אפילו בארץ מותר כדתניא בת\"כ את ענבי נזירך לא תבצור מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר ודייקינן בירושל' (הל' ב') מה אנן קיימין אם בפירות ששית שנכנסו לשביעית אפילו בארץ מותר אם בפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחרוש מותר ולקצור אסור אלא כי אנן קיימין בפירות שביעית בשביעית כלומר דבסוריא בתלוש מותר במחובר אסור ואמרינן בירושלמי (שם) ר' אסי בעי קומי ר' מנא מהו לטחון עם הנכרי בארץ א\"ל מתני' אמרה שהוא אסור דתנן עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר הא בארץ אפילו בתלוש אסור וסבר האי תנא כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש מדמיקל בסוריא טפי מבארץ ישראל והאי דגזור במחובר אמרינן בירושל' (שם) א\"ר אבהו שלא יהו תקועין ומשתקעין שם כלומר משום דחמיר עלייהו איסור שביעית בארץ והדר קאמר בתלוש למה הוא מותר מן גודו חמי רווחא קרי לא נפיק כלומר כיון שימצא לו בקרוב ריוח מועט בשביעית לא יצא מארץ ישראל להשתקע בחוצה לארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצלים. </b>של ששית שנכנסו בשביעית וירדו עליהן גשמים וצמחו אם הושחרו העלים בידוע שהן גדלין ומוסיפין ואתו גידולי שביעית ומבטלין העיקר אע\"פ שהוא מרובה טובא אבל הוריקו העלים צמחו ולא מארעא רבו: \n",
+                "<b>אם יכולין להתלש בעלין שלהן.</b> דרך הבצלים כשנגמרים יוצאים מעצמן מן הארץ וכשאוחז בעלין נתלשין אם חזקים הן מעט: \n",
+                "<b>וכנגד כן למוצאי שביעית מותרין.</b> לא יתכן לפרש בבצלים של שביעית דהנהו לא משתרו למוצאי שביעית כדמוכח בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נח.) ומה מועיל מה שעליהן שחורין ומה שיכולין ליתלש בעליהן דילמא אכתי לא רבו גידולין על עיקרו אלא סיפא נמי בבצלין של ששית איירי שעקרן בששית וחזר ונטען בשביעית ועקרן לאחר שגדלו מעט וחזר ונטען בשמינית ומתוך שכבר גדלו בששית לא הוסיפו כי אם מעט בשביעית ונאסרו וכשחזרו והוסיפו מעט בשמינית חזר אותו היתר וביטל האיסור המועט שגם של ששית מסייע לבטל אחרי שסוף גידולן בהיתר: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג') עקרן בשביעית ושתלן במוצאי שביעית ר' זעירא אמר מכיון שרבה עליו החדש מותר ר' לא ור' אמי אמרי תרויהון אסורין מתני' פליגא על רבי לא ועל ר' אמי דתני זה הכלל שהיה ר\"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני וחדש והקדש לא נתנו להם חכמים שיעור אלא מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה חלה וערלה וכלאי הכרם נתנו לו חכמים שיעור בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם התיבון הרי שביעית שאין לה היתר ולא נתנו חכמים שיעור אמר להם לא אם אמרתם בשביעית שאינה אוסרת כל שהוא אלא בביעור אבל לאכילה בנותן טעם מהו עבדן לה ר' לא ור' אמי פתרין לה בעירובין אבל בגידולין חמור הוא בגידולין דא\"ר זעירא בשם ר' יוחנן בצל של כלאי הכרם שעקרו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי היתר מעלין האיסור מתניתין פליגא על ר\"ז דתנן (תרומות פ\"ט מ\"ד) גידולי תרומה תרומה גידולי גידוליו חולין אבל טבל ומעשר ראשון וספיחי שביעית ותרומת חו\"ל המדומע והביכורים גידוליהן חולין ותני עלה בד\"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין מה עביד לה ר' זעירא פתר לה בקדושת שביעית וביעור אבל באכילה כיון שרבה עלה החדש מותר. בסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נט:) פליגא בהך מילתא נתנו לו חכמים שיעור בכל הספרים כתוב מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם [כמו] ברישא וטעות סופר הוא והגירסא נכונה כמו שכתבתי ומיהו יכולים להניח סיפא כדאיתא ולהגיה ברישא גבי דבר שיש לו מתירין בין מין במינו בין שלא במינו בכל שהוא אבל לא יתכן מדפריך הרי שביעית דלא נתנו חכמים שיעור כדתנן לקמן בפ\"ז (מ\"ז) השביעית אוסרת כל שהוא במינה שלא במינה בנותן טעם ש\"מ דגרסינן בדבר שאין לו מתירין בין במינה בין שלא במינה בנותן טעם ומשני דהא דאמר כל שהוא במינה היינו לענין בעור דאם לאחר ביעור נתערב בה כל שהוא במינה חייב לבער אבל לאכילה כגון קודם הביעור אין בו קדושת שביעית אפילו במינו עד שיהא בו בנותן טעם ועוד יש לדקדק מדפריך עליה דר' לא ורבי אמי דאיירי בגידולין דהיינו מין במינו ואמרינן אסור והכא שרי באכילה בנותן טעם והא דאמרינן בסוף ביצה (דף לח.) גבי אשה ששאלה מים ומלח לעיסתה כו' ופריך וליבטלו מים לעיסה ומשני (דף לט.) דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל והתם מין בשאינו מינו הוא לא דמי כלל דהא על כורחין התם איכא טעם ואפילו הכי פריך ליבטיל משום דתחומים תלויין בשם הבעלים ואין שם בעלת המלח והמים על העיסה [ומה] דמחמירין הכא משום דבעלמא אין דבר שיש לו מתירין בטל במינו וכן הוא טעם דתבלים ושאר טעמא דהתם אמר להם לא אם אמרתם בשביעית שאינה אוסרת כל שהוא אלא בביעור כלומר דאם לאחר הביעור נתערב כל שהוא במינה חייב לבער אבל לאכילה קודם הביעור אין בו קדושת שביעית אפי' במינו עד שיהא בו נותן טעם כן ראוי לפרש לכאורה אבל אי אפשר לומר כן כדמוכח בשילהי הנודר מן הירק (שם) דמייתי לה אההוא דרבו גידולין על עיקרן ורוצה לדקדק מכאן שהגידולין מבטלין את העיקר דבתר תוספת אזלינן ולא בתר עיקר מדאוסרת בכל שהו הלכך צריך לפרש דאינה אוסרת בכל שהוא אלא בביעור היינו כדרך גדילתה כגון של ששית שנכנסה לשביעית והוסיפה כל שהוא אבל באכילה כגון בתערובת שלא כדרך גדילתה אינה אוסרת אלא בנותן טעם ואף על גב דר' שמעון לא אסר בכל שהוא אלא בתוספת מ\"מ מתני' בפ\"ז (שם) אוסרת בכל שהוא מדקתני אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם דלא מיתוקמא אלא בתערובת מדקתני שלא במינה ומה עבדין לה ר' לא ור' אמי דאמרי שאין הגידולין מבטלין העיקר ופתרין לה בעירובין אבל בגידולין חמור הוא בגידולין כלומר ודילמא הני מילי לחומרא הוא דאמרי דגידולין מבטלי העיקר כגון בצל של ששית ששתלו בשביעית אבל להקל כגון של שביעית ששתלו בשמינית אע\"ג שרבו גידולין אין מבטלין העיקר והכי מסיק בנדרים ול' הירושל' אריכות לשון הוא ורוצה לומר בעירובין דבר המתערב בתולש איסור והיתר שלא כדרך גידולו ועל חנם האריך דהא בהדיא קתני לה אבל באכילה בנותן טעם ואין ענין זה לקושיא דאקשי לרבי לא ור' אמי [דאמר] ר' זעירא בשם ר' יוחנן סייעתא מייתי ליה לרבי לא ולר' אמי ולא קשיא דר' זעירא אדר' זעירא שר' זעירא היה מחלק בין שביעית לכלאי הכרם כדמשנינן בנדרים (נח:) שניא שביעית הואיל ואיסורה ע\"י קרקע בטלתה ע\"י קרקע דחשיב איסורה ע\"י קרקע מה שאוסר הכתוב כל גדולי שביעית ולא דמי לכלאי הכרם דתלי בתערובת (ודלא) [ובלא] תערובת שרי וכן ערלה דלא אסר רחמנא אלא ילדה ואילו זקנה שריא ובנדרים מדקדק ממתני' דהכא דקא תני וכנגדן למוצאי שביעית מותרים אלמא גידולי היתר מעלין את האיסור ומשני ודילמא במדוכנין כגון שעקרן ודכן יחד במדוכה ונתערב יחד האיסור וההיתר וביטל היתר המרובה האיסור המועט אבל לא דכן ועקרן וגידולי כל חד וחד לחודיה קאי אע\"פ שהן מחוברים אין ההיתר מבטל האיסור משום דקאי באנפי נפשיה וא\"ת אם כן אמאי נקט כנגדן למוצאי שביעית מותרים אפילו בשביעית עצמה אם דיכנן לישתרו וי\"ל כיון דגמרו באיסור לא שרי לה ע\"י דיכון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משיעשה כיוצא בו.</b> ממה שנזרע במוצאי שביעית דתלינן בדהיתר אי נמי מפני שריבה ההיתר על האיסור ונתבטל ואע\"ג דבירק אזלינן בתר לקיטה מכל מקום חיישינן שלא יהא מן הנלקט בשביעית ועוד דבירק שנגמר גידולו בשביעית לא אזלינן בתר לקיטה כמו שאפרש לקמן בפ\"ט: \n",
+                "<b>הבכיר </b>יש מקום שממהר לבכר ולגדל משאר מקומות: \n",
+                "<b>הותר </b>האפיל. אע\"פ שלא עשה כיוצא בו מ\"מ אי אפשר שלא ריבה ההיתר: \n",
+                "<b>מיד. </b>לפי שהיו מביאין ירק מחוצה לארץ והיה רבה על של א\"י ומתוך סוגיא דירושלמי משמע שזהו הטעם ובפ' קמא דסנהדרין (דף יב.) פליגי דתניא אין מביאין ירק מחו\"ל לארץ ורבותינו התירו ואמרינן א\"ר ירמיה חוששין לגושיהן איכא בינייהו ובתוספתא (פ\"ד) משמע דאפי' בידועין של שביעית שהרי כשעשו כיוצא בהן דתניא בצלים שנכנסו מערב שביעית לשביעית או שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין אמר ר' יוסי מעשה שזרעו כרם גריד בצלים למוצאי שביעית זרעוהו שעורים והיו פועלים יורדין ומנכשין בתוכו ומביאין ירק לתוך קופותיהן ובא ושאלו את רבי יוחנן בן נורי ואמר אם עשו כיוצא בהן מותרים ואם לאו אסורים ויש לישבה כפי שטת ירושלמי וכרם גריד שם מקום ולא כרם ממש ודכוותה בבבא בתרא ואיירי בירק שהוסיפו הבצלים: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד') בראשונה היה ירק אסור בספרי ארץ ישראל התקינו שיהא ירק מותר בספרי א\"י אעפ\"כ היה אסור להביא ירק מחו\"ל לארץ התקינו שיהא מותר להביא ירק מחו\"ל לארץ אעפ\"כ היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד התיר ר' ליקח ירק במוצאי שביעית מיד בר ההן קפלוטאי מה עבדי ליה ציפוראי אלבשינו שקא וקטמא ואייתוניה קומי ר' אמרו ליה מה חטאה דדין מן כל ירקא ושרא לון פי' בספרי ארץ ישראל עיירות העומדות על הגבולין דאי אפשר ליזהר שלא יביאו שם ירק מחוצה לארץ ואפשר שגם בני העיר היו להם שדות בחוצה לארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן שרפה.</b> שמן תרומה שנטמא ולשריפה עומד כדאמר בפ' במה מדליקין (שבת דף כג:) ואשאר שנים קאי דבעי שריפתו בארץ ומעלה בעלמא משום דאשכחן גבי קדשים דשריפתן במקומן וכן פירות שביעית בעינן ביעור בארץ וסתמא כר\"ש בן אלעזר דתניא פירות שביעית שיצאו מחו\"ל לארץ מתבערין במקום שהן דברי רבי ר\"ש בן אלעזר אומר מביאן בארץ ומבערן שנא' (ויקרא כ״ה:ז׳) בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ודבר תימה למאן דפסק בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ב:) הלכה כר' שמעון בן אלעזר היכי שביק מתני' ושמא לכתחלה אפילו לר' שמעון בן אלעזר מודה דאין מוציאין אפילו קודם הביעור ורב ספרא דאפיק גרבא דחמרא בשביעית מא\"י לחוצה לארץ שוגג היה וברוב ספרים גרסי' רב ספרא נפק מא\"י לחוצה לארץ הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית משמע דלאו אדעתיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאין תרומות.</b> בירושלמי (שם) פריך תמן תנינן בן אנטיגנוס הביא בכורים מאספמיא וקבלו ממנו ויביא תרומתו אמר ר' אושעיא בכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הם מרדפין אחריה לשם כלומר ויצאו כהנים מארץ ישראל לחו\"ל להביא תרומה שאין על הבעלים להביא [כמו] בכורים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלל גדול.</b> הא דתנן הכא ובפרק קמא דפאה (משנה ד) כלל אמרו בפאה ולא תנן גדול מפרש במסכת שבת בריש כלל גדול (שבת סח.): \n",
+                "<b>ולדמיו שביעית.</b> אם מכרן וקבל דמים יש בדמיהן קדושת שביעית: \n",
+                "<b>יש לו ביעור.</b> כשכלה לחיה מן השדה ולקמן בפ\"ט (משנה ח) מפרש דין ביעור: \n",
+                "<b>עלה </b>הלוף שוטה הא דלא נקט לוף פיקח לוף שוטה איצטריך ליה משום דתנן בפרק בתרא דעוקצין (משנה ד) עלה לוף שוטה אין מטמאין טומאת אוכלין עד שימתקם סד\"א לא ליחול עלייהו קדושת שביעית כדמפרש בירושל' (הל' א') ופריך ולא כן אמר ר' יוסי בר' חנינא עולשי חשובין הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית כלומר ב' מיני עולשין הן כדתנן בריש כלאים (משנה ב) עולשין ועולשי שדה ובשאר שנים דמצויין בשל גינה לא חשיבי דשדה לטמא טומאת אוכלין אבל בשביעית דאסור לזרוע ואין של גינה מצויין חשיבי להו דשדה ומאי איצטריך לתנא למתני ומשני אתמר טעמא הדא אמרה עד שלא התיר ר' להביא ירק מחו\"ל לארץ אבל משהתיר היא שביעית היא שאר שני שבוע ובהא לא הוי חשיבות עד שיחשב עליהם דרבי יוסי בר' חנינא קודם שהתיר רבי כדאמר בפרקין דלעיל דהתקינו שיהא מותר להביא אבל לאחר שהתיר רבי איצטריך משום דצריכות חשיבות שיש להם ירק הרבה ולא חשיבו להו קמ\"ל דחשיב עלייהו ומצינו דבר בתחלה אין קדושת שביעית חלה עליו ובסוף קדושת שביעית חלה עליו ומשני התיבון הרי (מכילתין פ\"ח מ\"א) הסיאה האזוב והקורנים שליקטם לעצים אין קדושת שביעי' חלה עליהן חישב עליהן לאוכלים קדושת שביעית חלה עליהם א\"ר חנינא שכן אם ליקטן לאוכלין קדושת שביעית חלה עליהן מיד: \n",
+                "<b>והכרישין. </b>כמו שפירשנו בעולשין צריך לפרש בכרישין דיש כרישי גינה וכרישי שדה כדתנן בריש כלאים (פ\"א מ\"ב) כרשין וכרשי שדה וכן רגילה ונץ החלב כולם מאכל אדם ע\"י הדחק דסתם חציר לבהמה כדכתיב מצמיח חציר (תהילים ק״ד:י״ד): \n",
+                "<b>רגילה. </b>יש אומר דהן חלגלוגות: \n",
+                "<b>ונץ החלב.</b> פירש בערוך פרחים לבנים ויש אומרים עשב כשמתחתך יוצא ממנו חלב: \n",
+                "<b>יש </b>להם שביעית. להאכיל בקדושת שביעית שלא להפסידן: \n",
+                "<b>ולדמיהן שביעית.</b> אם מכרן ולקח בהן דמים וקנה מהן בשר ומן הבשר דגים כדפרשינן בע\"ז בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נד:) כי יובל היא קודש (ויקרא כ״ה:י״ב) מה קודש תופס דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין ת\"ל תהיה (שם) בהויתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית כולה ברייתא כדאיתא התם: \n",
+                "<b>יש להם ביעור.</b> כשיבוא זמן הביעור ולדמיו ביעור ויתחלק לכל אדם כדנפרש לקמן פ\"ט (מ\"ט) ובפרק בא סימן (נדה דף נא:) דרשינן לה מדכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך בבית כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך מן הבית והני כיון דאין מתקיימין כלו להן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיקר </b>לוף שוטה. מדקתני לוף שוטה ברישא ובסיפא ולא קתני לוף סתם משמע דחלוק עיקרו מלוף ובירושלמי (שם) תני תלת מילין עליו שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור פיקח שלו יש לה שביעית ולדמיה שביעית אין לה ביעור ולדמיה אין ביעור עיקר שלו אין [לו] שביעית ולא לדמיו שביעית אין לו ביעור ולדמיו אין ביעור ולא נתבררה במאי איירי אי בלוף פיקח או בשאר דברים ולכאורה בהא דאיירי בהא שמעתא ובכל ענין קשה אמאי לא תני פיקח שלו בהדי הנך דאין להן ביעור: \n",
+                "<b>ערקבלין. </b>בפרק עושין פסין (עירובין דף כו:) אמר ריש לקיש מאי ערקבלין אצוותא דדיקלא: \n",
+                "<b>חלביצין. </b>מפרש בירושלמי (שם) ביצי נץ החלב והם השרשין דומין לביצים וכל הני לאוכלין לאדם ולבהמה: \n",
+                "<b>יש </b>להן שביעית. להאכל בתורת שביעית ולא להפסידו וכן מין הצבעין נוהג בה קדושת שביעית שלא יצבע בהן בשכר אבל צובע בהן לעצמו ואין להם ולדמיהן ביעור דהיינו [אין] חייב לבערן כשאר פירות אלא אוכל לאחר הביעור ומין הצבעין צובע לעצמו אף לאחר שביעית אבל לא לשכר ולא לסחורה ולא לאיבוד וטעמא כדאמרי' בפרק בא סימן (שם) כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית והני לא כלו להו דמתקיימין בארץ: \n",
+                "<b>דמיהן. </b>דכל הני כגון עיקר לוף שוטה וחבריו צריך לבערן ולאוכלן עד ראש השנה של שמינית דמשם ואילך צריך להפקירן לכל העולם: \n",
+                "<b>ק\"ו לדמיהם.</b> בתוספתא קתני דאהדר להו ר\"מ מחמיר אני בדמים מבעיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אחר אין מדליקין בו וטעמא משום דפרי ושמן מינכר ולא אתי לעשות בהן סחורה ובירושלמי (שם) מייתי לה ומסיק עלה ר' אמי בשם רב' יוחנן החליף שמן בשמן שניהן אסורין כלומר אסורין להדליקן ושמא משום דמיחלפי אהדדי והיינו דאמר בתר הכי כיצד הוא [עושה] מחליף שניהן של חולין כלומר שיסברו דשניהם של חולין שהוחלף בשביעית והדר קאמר החליף יין בשמן כמה דתימא יין אין סכין בו ואין מדליקין בו ודכוותיה שמן אין סכין בו ואין מדליקין בו החליף עליהן בלולבין כמה דתימא עלין יש להם ביעור ודכוותיה לובלין יש להן ביעור החליף אוכלי אדם באוכלי בהמה כמה דתימא אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ודכוותה אוכלי בהמה אין עושין מהן מלוגמא והתנן מוכרים אוכלי אדם ואוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי אדם אבל לא אוכלי בהמה אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה ואין צריך לומר אוכלי אדם ליקח בהן אוכלי בהמה כהדא קינסתא דירקא מסקין לה לאיגרא והיא יבשה מן גרמא כלומר אחר שיבשה דלא חזיא לאדם מותר ליקח בהן אוכלי בהמה ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק ביין עד הפסח ובשמן עד העצרת ובגרוגרות עד פורים ר' ביבי בשם ר' חנינא ובתמרים עד חנוכה ר' יחיאל בשם ר' יוחנן וחבורתא הוו יתבין מקשיין אמרי יש להן ביעור או אין להן ביעור כלומר אטו הני דחשיב ותו לא עבר ר' ינאי אמרי הא גברא נשאליניה אתון שאלוניה אמר להון כל דבר שדרכו לישור יש לו ביעור ושאין דרכו לישור אין לו ביעור ואלו יש מהן שדרכן לישור ויש מהן שאין דרכן לישור ושרי תנייה מיניה כלומר מלשון נושר ואינו מתקיים וטובא איכא אלא ששנה מקצתן ומינייהו ילפינן כל כיוצא בהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קליפי </b>רמון והנץ שלו. יש מפרשים נץ פרח שעל הפטמא ולא קאי בגמר פרי ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נג.) גבי והזיתים משינצו פי' בקונטרס משיגדל נץ שלהן והוא כעין מתחלי ודומה לו בברכות (פ\"ו דף לו:) הפיטמא של רימון מצטרף והנץ שלו אין מצטרף משמע שהוא אחר: \n",
+                "<b>והגלעיגין. </b>לאו אאגוזים קאי דאין להן גרעינין אלא קליפי אגוזים והגלעינים גרעיני שאר פירות כגון תמרים וזיתים ושייך בהו שביעית דקליפי אגוזים חזו לצביעה וגרעיני זיתים ותמרים חזו להסקה וחזו נמי לבהמה כדאמר בבמה מדליקין (דף כט.) רב אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא וגרעיני זיתים יש שמוציאין מהן שמן: \n",
+                "<b>צובע לעצמו.</b> דכתיב לכם לכל צרכיכם ואין עושין סחורה וצביעה בשכר כסחורה וכתב לאכלה ולא לסחורה אפי' לצבוע בטובת הנאה אוסר בירושל' משום סחורה: \n",
+                "<b>ולא בבכורות ולא בתרומות.</b> דילמא אתו בהו לידי תקלה אבל מדאוריי' שרי כדתנן בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לא:) בבכור נאמר (במדבר י״ח:י״ז) לא תפדה ונמכר הוא ובאיטלז הוא דלא מזדבן הא בביתיה מזדבן ואפי' איסור דרבנן ליכא בשחוט: \n",
+                "<b>ולא בנבילות וטריפות ושקצים ורמשים.</b> ואמרינן בירושלמי (הל' א) טמאים הם מה ת\"ל וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה [כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה] וכל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה ופריך והרי חמור למלאכתו הוא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל ולא אסרינן לעשות בהן סחורה אלא בדבר העומד לאכילה והדר קאמר ר' אושעיא נסיב ויהיב בהדין מורייס ר' אבין נסיב ויהיב בהדין חלתיתא דברים של נכרים באיסורא מדרבנן כדתנן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כט:) ואע\"ג דמורייס תני לה התם גבי איסור הנאה משום דרמו ביה חמרא שמא לא היה נמכר יותר בעבור היין ולא חשיב נהנה מן היין במשא ומתן דידיה אבל בשאר הנאה אסור כגון להרויח בו ועוד דיכול למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו: \n",
+                "<b>ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק.</b> היינו לוקח היינו לוקט כדתני' סיפא אבל הוא לוקט ובהדיא קתני בתוספתא (פ\"ה) לא יהא לוקח כשמוכר בשוק הוא עצמו [הלוקט] אסור וללקט לאכילה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה דהיינו מוכר הוא אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו כלו' במקומו מוכרה בשוק דהוא לא ליקטן: \n",
+                "<b>לקח </b>לעצמו והותיר מותר למכור אפילו הוא בעצמו בשוק כיון דליקטן לאכילה: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני ולא יהו חמשה מלקטין ירק ואחד מוכר אבל מוכר הוא שלו ושל חברו חמשה אחים מלקטים ואחד מוכר על ידיהן אמר ר' יוסי בר בון ובלבד שלא יעשה פלטר מהו ובלבד שלא יעשה פלטר דלא יהא מזבן בההוא אתרא בכל שנה ואית דבעי מימר דלא יהא מזבן בכל שעה. פי' כשהן ה' חברין מלקטין בשותפות וא' מהן מוכר הכל אסור אבל אם ליקט לעצמו וחברו ליקט לעצמו ומכר אותן ב' חלקים בבת אחת מותר דהוי כעין הבלעה כדאמר מבליע דמי אתרוג בלולב (סוכה דף לט.) אע\"ג דמיירי התם לענין דמי פירות שביעית לע\"ה הכא נמי לענין סחורה הוי כמבליע שלו בשל חברו. ה' אחים אע\"פ שנראין כשותפין לפי שהן אחים מ\"מ מוכר אחד על ידם במקומן מוכר בשוק וסוחרי שביעית דתנן בפ\"ק דר\"ה (כב.) ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) היינו בכי האי גוונא דאמרינן הכא והאי דקאמר התם בתחלה היו אומרים אוספין כשרין סוחרים פסולין משרבו ממציאי מעות לעניים ואזלי עניים ואספי ואייתו להו חזרו לומר אחד זה ואחד זה פסולין היינו אוספין כעין לוקט ובנו מוכר על ידו סוחרין כגון שהלוקט עצמו [מוכר] ואפשר שהקונה מחברו בזול כדי למכור ביוקר אסור דהיינו סחורה אבל מתני' לא איירי בהכי ולענין נבילה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתיב או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והכא דנזדמן נבילה הרי זה כלוקח לעצמו והותיר ובציידין שנזדמנו להם בסמוך ולא משכחת שיהיו כל הני דמתני' שוין לענין סחורה אבל לא בקונה למכור ולהרויח ובפ' זה בורר (שם) פירש בקונטרס אוספין כשרין דמצי למכלינהו קודם זמן ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לט.) פי' אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהן סחורתו לאחר שביעית ודבריו תמוהים מאד דתיקשי ליה כל אותן שיש להן שביעית ואין להם ביעור שיש להם שביעית שלא לעשות בהן סחורה ושלא לאבד דכולהו מלאכלה נפקא ואכל פירות שביעית כתב לאכלה אף על אותן שאין חייב בביעור ואכל מין צבעין קתני מתני' ולא יצבע בשכר ועל חנם דחק להזכיר טעמא דסחורה דבלאו הכי איכא איסור טובא שאין עם הארץ נזהר דאסור לקנות בהן בהמה ועבדים וחלוק ואין נותנין לא לבלן ולא לספר ולא לספן דשביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים ואסור לפרוע חובו כולהו תנן לקמן בפ\"ח (משנה ה ח) ודמי אוכלי אדם אסור לקנות מהן אוכלי בהמה ואסור לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון לכוס חטין ותרדין חיים ולבשל ירק לבהמה ואין מספר לדינין ולאיסורין שאין עם הארץ בקי ואינו נזהר בהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקח </b>בכור בעל מום למשתה בנו או לאכול לרגל מותר למוכרו ואע\"ג דמחזי כסחורה ובתוספתא (פ\"ה) קתני ר' אומר אומר אני לא ימכרנו אלא לדמיו כלומר בדמים שקנאו שלא ירויח בהן כלום: \n",
+                "<b>ר\"י אומר אף מי שנתמנה.</b> שאינו צייד דתנא קמא נקט דוקא צייד: \n",
+                "<b>וחכמים אוסרין.</b> למי שאינו צייד ומפרש טעמא בירושלמי (שם) א\"ר יוסי תמן אין מלכות אונסת הכא מלכות אונסת כלומר לוקחת מס מן הציידים ובירושלמי משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית דמפרש היכי עביד היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות שביעית אם יש עמו מלאכה אחרת מותר ואם לאו אסור אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אע\"פ שיש עמו מלאכה אחרת אסור והא דתנן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:) גבי סוחרי שביעית אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר מפרש הכא איך עבידא היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית פשט ידו ונושא ונותן בפירות שביעית אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול אבל אם היה עוסק במלאכה כל שני שבוע וכיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אפי' אין עמו מלאכה אחרת מותר דאפי' איסורא ליכא וחכמים אוסרין אע\"פ שיש עמו מלאכה אחרת ולענין עדות נמי פסולים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לולבי זרדים.</b> אילן ששמו כך ושדים מצויים תחתיו: \n",
+                "<b>לולבי </b>האלה. כדכתיב (ישעיה ו) כאלה וכאלון: \n",
+                "<b>בטנה. </b>לשון בטנים ושקדים (בראשית מג): \n",
+                "<b>אטדין. </b>קוצים אבל עלים אין להם שנושרין אבל הלובלין אין נושרין ובירושלמי (הל' ב) בריש פרקא איתמר אין אוכלין על העיקר וכה אמר אוכלין על העיקר א\"ר פנחס תמן אין סופן להקשות וכה סופן להקשות ונעשו כאביהם פי' מלולבין דהכא אעלין דריש פירקין קשיא דהכא אמרינן גבי לולבין דאין להם ביעור לפי שאין נושרין מאביהן וברישא תנן גבי עלין דיש להן ביעור אע\"פ שאין נושרין מאביהן ומשני דלולבין דהכא סופם להקשות נעשין כאביהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וורד. </b>שושן: \n",
+                "<b>כפר </b>מין בושם: \n",
+                "<b>קטב </b>כמו קטף והוא צרי (בראשית מג) דמתרגמינן קטף: \n",
+                "<b>לוטם. </b>הוא לוט דקרא (שם) דמתרגמינן ולטום דקסבר ת\"ק דקטפו זהו פריו: \n",
+                "<b>יש להן שביעית.</b> וצריך להפקירן ואסור לעשות בהן סחורה ולא אמרינן דהוו כעצים דאין בהן קדושת שביעית ומשום דהנאתן אחר ביעורן כדאי' בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ.) ובנדה (פ\"א דף ח:) מייתי לה וגרסינן שם בכל הספרים יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכאן אין כתוב בספרים ומ\"מ אמת הוא דמדלא תני אין להן ביעור ש\"מ דיש להם: \n",
+                "<b>ולדמיהן </b>שביעית. דמה שקונה מהן אסור לאבדו ולעשות ממנו מלוגמא אלא אכילה ושתיה וסיכה ולאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך שלא ישנה ולדמיהן ביעור דאסור לקיימן אחר ביעור אלא יפקירם בין לעניים בין לעשירים לר' יוסי ולר\"י לעניים דוקא (לקמן פ\"ט מ\"ח) ואמרי' בפ\"ק דנדה (שם) א\"ר פדת מאן תנא קטפא פירא ר\"א היא דתנן המעמיד בשרף הערלה אסור ור' זירא אמר בקטפא דפירא דברי הכל פירא הוא כי פליגי בקטפא דגווזאי ור' פדת סבר בקטפא דפירי פליגי ור' יהושע דשמיע ליה קאמר וליה לא סבירא ליה ודוחק הוא דמנא ליה דליה לא סבירא ליה אלא יש לפרש דא\"ר יהושע גבי ערלה שמיע ליה שהמעמיד בשרף העלין והעקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי וכתב את כריו את הטפל לפריו כגון קליפי אגוזים ורמונים והוא הדין שרף דידהו שהוא פרי אבל לענין שביעית לא והא דתניא מפני שהוא פרי לאו דוקא אלא מפני שהוא טפל לפרי ורבי זירא סבר מפני שהוא ממש קאמר וא\"ת האי קטף היכי דמי אי הנאתו אחר ביעורו מאי טעמא דמאן דאסר והא לאכלה כתב דאכילתו וביעורו שוה יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן ואי הנאתן וביעורן שוה מ\"ט דמאן דשרי ואי הוו פליגי בקטפא דגווזא אתי שפיר דמצינן למימר מאן דשרי משום דבטל אגב העץ אע\"פ שהנאתו וביעורו שוה ולר' זירא דמוקי מתני' בקטפא דפירא דברי הכל פירא צריך טעם לר' שמעון דמתני' דאמר אין לקטף שביעית וי\"ל שדרך קטף לבוא באילן כפרי אילן זה וזה אגב אילן מאחר דקטפא לאו פירא ומיהו אכתי קשה דבירושל' (שם) משמע דלר' פדת פליגי בקטפא דגווזא דאמרי' ר' פדת ור' יוסי בשם ר' יוחנן אתיא דר' שמעון כר' יהושע דתני תמן א\"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי והיינו מתני' דסוף פרק קמא דערלה שמע מינה דר' פדת מוקי לה מתני' דהכא שרף העלין והעיקרין ולפירוש זה איך תתיישב סוגיא דפרק קמא דנדה (ח.) דמייתי התם מתני' דהכא דאמר ר' פדת עלה מאן תנא קטפא פירא ר' אליעזר היא אמר ליה ר' זירא חזי דמינך ומאבוך שריתו קטפא לעלמא כיון דאמרת קטפא פירא ר' אליעזר ואבוך אמר הלכה כר' אליעזר בארבע ותו לא ואמר ליה ר' ירמיה לר' זירא ואת לא תיסברא דמאן תנא קטפא פירא ר' אליעזר והתנן ר' אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא דפירא מודו ליה דתנן אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש המעמיד בשרף העלין כו' בסוף פרק קמא דערלה מיתניא פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע והשתא לפי שהוכחתי מכח הירושלמי דר' פדת מוקי מתני' דהכא בקטפא דגווזא מאי קאמר ליה רבי זירא משתרי קטפא כמו (כן) מר' זירא ומאבוה דר' פדת משתרי קטפא דכולהו מודו (דבכולהו) דבקטפא דגווזא פליגי ושמא היה כועס עליו לפי שסתם ר' פדת דבריו ואמר מאן תנא קטפא פירא ר' אליעזר דמשמע כל קטפא אפילו דפירא שהיה לו לפרש דבריו ולומר מאן תנא קטפא דגווזא פירא ר' אליעזר וכל זה דוחק ונראה לפרש דבין רבי פדת בין רבי זירא מודו דבקטפא דגווזא פליגי גבי ערלה אלא דר' פדת משווה שביעית לערלה להתיר לר' יהושע בקטפא דגווזא בזה כזה ור' זירא ס\"ל עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אלעזר גבי ערלה אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא דפרי מודי ליה גבי ערלה כך שוה קטפא דגווזא לגבי שביעית כקטפא דפירא לגבי ערלה משום דגבי שביעית לא בעי' פרי שהשביעית נוהגת בין במאכל אדם בין במאכל בהמה הלכך אין שרף שלו בטל לגבי העץ ול' הירושל' (שם) מוכיח כן דתני ר' פדת ור' יוסי בשם ר' יוחנן אתיא דר' שמעון כר' יהושע דאמר המעמיד בשרף העלין כו' אמר ליה ר' זירא לר' פדת כמה דתימא תמן הל' כר' יהושע וכה הלכה כר' שמעון א\"ר ירמיה ודמיא היא כל דבר בטל על ידי סרפו אילין אינו בטל ע\"י סרפו אוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהם [ואין קדושת ערלה חלה עליהן] א\"ר אבין אית לך תורי ר' יהושע אומר שמועה ור' שמעון בשם גרמי אמרה למה סרף פרי הפגין פרי אין תימר סרף פרי עשה כן בתרומה אסור ואין תימא פגין פרי עשה כן בתרומה מותר למה שהניית תרומה מותרת והניית ערלה אסורה פירוש דתנינן תמן בסוף פ\"ק דערלה סרף כמו שרף לפי שאת אומר דר' שמעון בשיטת ר' יהושע כמו שלשם הלכה כר' יהושע לגבי רבי אליעזר במתני' כמו כן הלכה כר' שמעון לגבי רבנן והיינו דקאמר בפ\"ק דנדה (שם) חזי דמינך ומאבוך שריתו קיטפא לעלמא א\"ר ירמיה ודמיא היא כלומר וכי דמי אהדדי בתמיהא כל דבר בטל על ידי סרפו בההיא דערלה בטל שרף העלין והעיקרין אגב אילן ושרי ואילין כלומר והנך דשביעית אינו בטל אגב אילן כמו שמפרש שהשביעית נוהג באוכלי בהמה מה שאין בערלה אמר ר' אבין אית לך תורי עדיין יש לך ראיה אחרת דר' שמעון ור' יהושע לאו חדא נינהו שהרי ר' יהושע אומר דבריו מפי השמועה ור' שמעון בשם גרמיה ואי איתא דחדא נינהו אית ליה למימר נמי ר' שמעון שמעתי ומפרש למה שרף פרי בתמיהא טעמא דרבי פדת אתא לפרש וכן מוכח בירושלמי דערלה בסוף פרק קמא (הלכה ה) דגרסינן התם אמר ליה שרף פרי שהשיב רבי פדת לרבי זירא וכי השרף יש לו לחשוב פרי הפגים הוא פרי ולא השרף ויתכן דרבי פדת דרוצה לומר דאפילו שרף הפגין לאו פרי והא דאסר ר' יהושע לגבי ערלה דמרבינן ליה מאת הטפל לפריו והשתא לרבי פדת גבי שביעית מאן דאסר אסר אפילו בקטפא דגווזא ומאן דשרי שרי אפילו בקטפא דפירא אין תימר כמו אם תאמר ועוד מסתבר דקסבר רבי יהושע שרי בערלה מדאורייתא אפילו בשרף הפגין אלא מדרבנן החמירו בערלה כמו שמפרש משום דהניית הערלה אסורה אבל בשביעית ותרומה לא החמירו דהנייתן מותרת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חדש. </b>של שביעית \n",
+                "<b>ישן </b>משנה ששית: \n",
+                "<b>ילקט את הוורד.</b> ויאכלנו והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית דוורד לא יהיב טעמא בשמן: \n",
+                "<b>וישן בחדש.</b> כגון וורד של ששית בשמן של שביעית חייב לבער את הכל ופריך בירושלמי (הל' ב') הכא אתמר ילקט את הוורד (בכלי) וכה אתמר חייב בביעור רבי אבהו בשם ר' יוחנן תרין מתניין אינון אמר ר' זירא יכיל אנא פתר בתרי פתרי וורד חדש שכבשו בשרף של ששית וישן בחדש וורד שביעית בשמן שמינית כלומר רישא בוורד חדש ושמן ישן של ששית בשנה שביעית שעדיין לא הגיע זמן הביעור וילקט הוורד והשמן מותר אבל סיפא בוורד שביעית בשמן של שמינית שכבר הגיע זמן הביעור ונתחייב הוורד בביעור חייב לבער את הכל כדקתני סיפא דמין בשאינו מינו חייב לבער בנותן טעם ודבר תימה מאי קשיא ליה אפילו איירי בחד פתרונא כגון וורד של שביעית בשמן של ששית ובוורד של ששית בשמן של שביעית מכל מקום האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בוורד ואין וורד נותן טעם בשמן: \n",
+                "<b>החרובים חדשים.</b> הכא גבי חרובין מיירי שנשתהו ביין עד שהגיע זמן הביעור משום הכי בכל ענין חייבים בביעור אבל בשביעית ילקט החרובין כמו בוורד ובהדיא תניא בתוספתא (פ\"ה) בחרובין כדתנן הכא בוורד החרובים חדשים שכבשן ביין ישן ילקט החרובין והיין מותר ישנים בחדשים חייב בביעור: \n",
+                "<b>השביעית אוסרת כל שהוא במינה.</b> כגון לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנותן טעם: \n",
+                "<b>ושלא </b>במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם וצריך עיון בסוף הנודר מן הירק דאיירי בגידולים וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלוגמא.</b> רפואה וממעט לה בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ.) לפי שאינה שוה בכל אדם. ירושל' (ה\"א) בעי רבנן קומי רבי זעירא אוכלי אדם ואוכלי בהמה היו בפרשה מאי חמית מימר אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא אוכלי בהמה עושין א\"ל והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כ״ה:ו׳) מיעט אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ומיעט אוכלי בהמה אמר ר' בון בר חייא כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש ר' יוסי לא אמר כן אלא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מיעט לך ולעבדך מיעט אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אוכלי בהמה שעושה מלוגמא לאדם וריבה אוכלי אדם כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש אמר רבי מתניא כשמיעטת אוכלי אדם מיעטת וכשרבית אוכלי בהמה רבית. פי' מיעט אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא הא אוכלי בהמה עושין ופריך מיעט נמי אוכלי בהמה דבקרא נמי כתב לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ולא למלוגמא ומשני ר' בון בר חייא מדרש זה שובר הראשון דמשמע דוקא דאדם ולאכול דבהמה לגופיה איצטריך אי נמי למימר ולא למלוגמא דבהמה אלא לרבות אוכלי בהמה דסמיך ליה ולבהמתך ופריך וריבה אוכלי אדם ומשני כבר תירץ ר' בון דאין לשבר מדרש ראשון ואם כן נמצאת משבר מדרש ראשון כמו שפירש רבי מתניא דמיעט אוכלי אדם ואם תחזור ותרבה אוכלי אדם למלוגמא נמצאת שובר מדרש ראשון ומסיק דאוכלי אדם ואוכלי בהמה עושין מהן צבעין לאדם וכ\"ש מיני מלוגמא [שעושין מהן צבעים ואוכלי בהמה אין עושין מהם צבעים לבהמה כמו שאין עושין מהן מלוגמא] לבהמה דלא דמי לאוכלי אדם שעושין צבעין לאדם שכן צבעי אדם יש עליהן קדושה נעשה מאוכל בהמה צבעין לבהמה דצבעי בהמה אין עליהן קדושה: \n",
+                "<b>חשב עליהם לבהמה ולאדם.</b> בשעה שליקטן: \n",
+                "<b>חומרי אדם.</b> שאין עושין מהן מלוגמא: \n",
+                "<b>וחומרי </b>בהמה. שאסורין לשולקן: \n",
+                "<b>הסיאה. </b>אמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכח) בתרי: \n",
+                "<b>אזוב. </b>אברתא: \n",
+                "<b>קירנית. </b>חשיי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(ה\"ב) אין מחייבין אותו לאכול לא קניבת ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שנתקלקל צורתו וכן הוא שביקש לאכול תרדים חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו כיצד * (יעשה) דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא אכסנגרות ולא יין שמרים החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ ופולט אבל מגמע ובולע ומטבל כל צורכו ואינו חושש החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע לא יסוך [יין] וחומץ אבל סך הוא את השמן החושש בראשו או עלו לו חטטין סך שמן אבל לא יין וחומץ פירוש קניבת ירק מה שפוסקים מן הירק קרוי קניבה מל' משיחסום ויקנב בפ' ט\"ז דכלים (מ\"ב) נתקלקלה צורתו שעבר עליו לילה אחת ובתוספתא (פ\"ו) קתני שעברה צורתו ויש מיכן ראיה לקדרה שאינה בת יומה ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מד:) ובפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ה:) דלינת לילה פוגמת אע\"ג דליכא מעת לעת דהא חשיב ליה מקולקל ולא חזי לאכילה בלינת לילה אין שומעין לו כל הני דאסירי מדכתב (ויקרא כה) לאכלה ולא להפסד אניגרון בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לה) אניגרון מיא דסילקא אכסיגרון מיא דכולהו סילקי וכן בתרומה ומעשר שני ניתנו לאכילה ולשתיה בשביעית ודבר שאין דרכו אסור והכי נמי תנן בפרק ב' (מ\"א) דמעשר שני: \n",
+                "<b>להדלקת הנר.</b> משמע דתרומה ומעשר שני אסורים בהדלקה יש לפרש בתרומה טהורה דאילו טמאה שריא כדאמר שלך תהא להסיקה תחת תבשילך והכי נמי פריך בירושל' (שם) ותרומה לא ניתנה להדלקת הנר ומשני תרומה טמאה ניתנה להדלקת הנר שביעית אפי' טהורה ומיהו מעשר שני טהור מותר להדליקו מדאמר רחמנא (דברים כ״ו:י״ד) לא עברתי ממצותיך [וגו'] ולא בערתי ממנו בטמא ש\"מ דטהור מותר מ\"מ ניחא הא דקתני שביעית קל מהן דמדליקין בשביעית בין טהור בין טמא משא\"כ בתרומה שאין מדליקין בטהורה ומשא\"כ במעשר שני שאין מדליקין בטמא ובירושלמי מסיק בענין אחר דגרסינן ולא מדליקין בשמן שרפה לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות מפני ביזוי קדשים ולא נתברר לנו מאי קאמר דבמס' תרומות (פי\"א מ\"י) תנן מדליקין בשמן שרפה בבתי כנסיות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא במדה.</b> מפרש בירושלמי (ה\"ג) טעמא כדי שימכרו בזול: \n",
+                "<b>אף לא אגודות.</b> אין מביא בשוק: \n",
+                "<b>את </b>שדרכו לאגוד. כשרוצה אותן לבית מותר להוליכן אגוד למכור: ירושלמי (ה\"ג) למה כדי שימכרו בזול וישקלו בליטרא [וימכרו בזול] אם אומר אתה כן אף הוא אין נוהג בהן קדושה ככרות חוצה לארץ שנכנסו לארץ לא יהיו נמכרין לא במדה ולא במשקל ומנין אלא כפירות הארץ ואם היו ניכרין מותר. עוד ירושלמי (שם) רבי יוסי בשם רבי בא בר ממל זה שהוא מודד בכפישה ונסתיימה לו ב' וג\"פ אסור למוד בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכרו מותר.</b> ואין בו קדושת שביעית אע\"ג דשביעית תופסת דמיה האי לאו דמי שביעית הוא: \n",
+                "<b>שכרו </b>אסור. לעשות בו חפציו דשביעית לא ניתנה אלא לשתיה וסיכה. ירושלמי (הל' ד) מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ר' אבין בשם ר' יוסי בר' חנינא מהלכות של עמעום היא תמן תנינן לא יאמר אדם לחבירו העל לי פירות הללו לירושלים לחלק אבל אומר לו העלם שנאכלם ונשתם [מה בין האומר לחלק לאומר נאכלם ונשתם] ר' זעירא בשם ר' יוחנן אמר מהלכות של עמעום היא תמן תנינן שואל אדם כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני מה בין הלויני להשאילני ר' זעירא בשם ר' יונתן מהלכות של עמעום היא פתר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יונתן עוד היא מהל' של עמעום כלומר הני ד' דברים היו ראויין ליאסר ועמעמו עליהן והתירום ההיא דלחלק משנה היא בפ\"ג דמעשר שני (מ\"א) וההיא דשואל משנה בשבת (דף קמח.) דטעמא דאסרינן לשון הלואה גזירה שמא יכתוב משום דהלואה אינה חוזרת בעין ואין ממהרין לפרוע רגילים לכתוב אבל שאלה דהדרא בעינה אין רגילות לכתוב ואע\"ג דהכא לא הדרא בעינה מכל מקום כי אמר בלשון שאלה לא אתי למכתב ואין הטעם ברור כל כך לפיכך לא התירו אלא על ידי עמעום וכן פת שהוא מי\"ח דבר ומסיק שכך היה עמעום של פת דבמקום שאין פת ישראל מצויה בדין שתהא פת עו\"ג אסורה עמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש רבנן דקסרי בשם ר' יעקב בר חייא כדברי מי שמתיר ובלבד מן הפלטר ולא עבדין כך כלומר מחמירין על עצמן ועוד מפרש התם טעמא אחרינא [אמתני'] דקאמר התם ריש לקיש במראה לו את הירק שאינו אלא כנותן לו שכר רגליו כלומר שהוא עצמו יכול לילך וללקט רבי יוחנן אמר אפילו לא הראה כמו שהראה לו ומסיק דקל הוא שהקילו בשביעית שהוא מדבריהם ובריש פ' בתרא דמסכת עו\"ג (סב.) פי' בקונטרס לקט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי שויו ירק אבל לקט לי לשון שכירות ולא לשון מכר ואין מי שיתפשט בקדושה: \n",
+                "<b>ככר בפונדיון.</b> כלומר בשוה פונדיון ולא קצב לו דמים אלא אמר לו בשעת לקיחה כשאלקט ירקות שדה אביא מותר דעבדין דין לדין מתנת חנם לפי שירקות שדה מצויין ובירושלמי (שם) תני ר' יהודה ורבי נחמיה אוסרין לפי שאין ירקות שדה מצויין: \n",
+                "<b>לקח ממנו סתם.</b> כלומר על מנת ליתן דמיה בסתם בהקפת חנות: \n",
+                "<b>שאין </b>פורעין מדמי שביעית. וטעמא כדאמרינן בריש פרק בתרא דמסכת עו\"ג (שם) נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בייר. </b>חופר בורות ואינו נותן לו מדמי שביעית שיתן לו מים לתשמישו אלא דווקא לשתות כדתני סיפא אבל [לא] לבהמתו ולמשרה ולכביסה ובירושלמי (הל' ה') משמע דר' יוסי [שרי] לכביסה דקסבר יש בה חיי נפש גבי מעיין של בני העיר בריש פ' בתרא דנדרים (דף פ:) אמר רבי יוסי כביסתן קודמת לחיי אחרים: \n",
+                "<b>ולא לבלן.</b> מחמם מרחץ אפילו ר' יוסי מודי שאמר בירושלמי (שם) אדם מגלגל ברחיצה ואין מגלגל בכביסה והתם בנדרים אמרינן דאלימא ליה לרבי יוסי כביסה מרחיצה: \n",
+                "<b>ולא לספר.</b> לשכר התספורת: \n",
+                "<b>ולא </b>לספן. לשכר ספינה: \n",
+                "<b>ולכולן. </b>לכל הני דאמרן יכול ליתן במתנה שלא לשם שכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוקצה. </b>כלי ברזל שחותך בו תאנים כך שמו: \n",
+                "<b>הרבה. </b>סכין [לשון] חרב: \n",
+                "<b>עריבה. </b>שלשין בה העיסה: \n",
+                "<b>ובקוטב. </b>פירוש בערוך משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קטיב ובראשו אבן גדולה: \n",
+                "<b>לבודידה. </b>כעין עריבה וכולה מתני' דריש בתורת כהנים מדכתיב (ויקרא כה) לא תבצור כדרך הבוצרין מכאן אתה אומר תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במוקצה וכולה מתני' מייתי התם וכל מה דאסרינן הכא היינו מן המשומר אבל מן המופקר שרי כי אורחיה כדמוכח בירושל' (ה\"ו) את ספיח קצירך לא תקצור (שם) הא קצירה כנגד הקוצרים לא אמר ר' לא אם אינו ענין לספיחי היתר תנהו ענין לספיחי איסור א\"ר מנא לכן נצרכה שעלו מאליהן שלא תאמר הואיל ועלו מאליהן יהא מותר לפום כן צ\"ל אסור ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל בוצר אתה מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים מיכן אמרו תאנים של שביעית כו' כי מתני'. פירוש ספיחי היתר דששית דשרו כדאמרינן לעיל בירושלמי בריש פ\"ו (הל' ג) ספיחי איסור דשביעית ודרוש מהכא איסור ספיחין ואיכא דדריש מקראי אחריני כמו שאפרש לקמן בע\"ה מן המשומר מדכתיב נזירך משמע שמפריש מהם כל אדם: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ו) אין עושין זיתים בבד ובקוטבי ורבותינו התירו לעשות בקוטבי רבי יוחנן מורי לאילן דבי רבי ינאי לטחון ברחים כר\"ש ולעשות בקוטבי כרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא </b>יביא שמן של תרומה לידי פסול דשביעית עד הביעור ותו לא: \n",
+                "<b>ר\"ש מתיר.</b> בפרק כל הזבתים שנתערבו דמן (דף עו) מוכח מהכא דר\"ש אית ליה מביאין קדשים לבית הפסול אפי' לכתחלה: \n",
+                "<b>אהרון אחרון נתפש.</b> כדפרשינן לעיל בריש פרק ז' ובמס' עו\"ג דריש לה מקרא בפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נד:): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובהמה טמאה מדמי שביעית.</b> דאסירא באכילה ושביעית לא נתנה אלא לאכילה: \n",
+                "<b>יאכל כנגדן.</b> כשיעור אותן דמים יקנה צורך אכילה ויאכל בתורת שביעית וכן כולן: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ת) א\"ר יוסי זאת אומרת אסור ליקח אשה מדמי שביעית דלא דכן [פי' דאל\"כ] מה בין קונה אשה לקונה שפחה תני שמן שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים ולא סכין בו מנעל וסנדל ולא יסוך בו רגליו והוא בתוך מנעל או בתוך סנדל אבל סך הוא רגליו ונותנה בתוך מנעלו וסנדלו וסך שמן ומתעגל (ונותנה) ע\"ג קטבליא ואינו חושש ולא יתן ע\"ג טבלה של שיש להתעגל בה רשב\"ג מתיר. חוסמין ל' חיזוק כדאמרי' בפ' המביא (ביצה דף לד.) גבי ליבון רעפים מפני שצריך לחסמן ושמא לאחר שנשרף בכבשן מושחין אותו בשמן כדי לעשות בו היסק שני ויאחוז האור בכולו מחמת השמן ומתחמם בכך כדפרשינן במס' כלים פט\"ז (מ\"ד) קטבלי' של עור: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(ה\"ז) מי שיש לו סלע מדמי שביעית והוא רוצה ליקח לו חלוק הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי בזו פירות והוא נותן לו והוא אומר לו פירות אלו נתונין לך במתנה וחנוני אומר הרי סלעי נתונה לך במתנה וחוזר ולוקח לו חלוק והכי נמי בסוף לולב הגזול (סוכה דף מא.) ומדקדק מכאן דפרי שני דרך מקח אין דרך חילול לא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה </b>אומר בו ר\"א ירושלמי (הל' ת) א\"ר יוסי אפילו עצמותיו של האיש ההוא ישרפו רבי חזקיה בשם רבי אחא מתיר:"
+            ],
+            [
+                "<b>פת כותים.</b> לא אשכח מה אמר כאן ר\"א ושמא מחמיר בו כבשר חזיר דלא מעשרי ומיהו לנפשייהו מעשרי כדאי' בברכות (דף מז:):"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לרחוץ.</b> אע\"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן:  ",
+                "<b>ואם מתחשב </b>כלומר שבני אדם למדין ממנו ויש לו להחמיר על עצמו ובירושלמי (ה\"ח) אמרינן אם היה אדם של צורה לא ירחץ כהדה ר\"י בן לוי הוה אזיל מלוד לבי גוברין בגין מסחי:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפיגם. </b>שקורין רודא: \n",
+                "<b>הירבוזין. </b>אישל\"א בלע\"ז וטעמו קרוב ללולבי גפנים: \n",
+                "<b>שוטים. </b>מין ירק הן: \n",
+                "<b>חלגלוגות. </b>פורפייר: \n",
+                "<b>כוסבר. </b>אליינדרא שגדל בהרים אבל כוסבר של גינה חשוב הוא: \n",
+                "<b>כרפס של נהרות.</b> אבל של גינה חשוב הוא יש אומרים כרפס אפי\"א: \n",
+                "<b>גרגר של אפר.</b> אורגא הגדילה באחו אבל של גינה חשוב הוא: \n",
+                "<b>פטורין </b>במעשר בכל השנים משום דאין כיוצא בהן נשמר ומפקירים אותם והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך בדבר שאין לו חלק יטול מעשר יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך וב\"ה ילפי משמטה כדפרשינן במסכת פיאה פ\"ו (מ\"א): \n",
+                "<b>וניקחין מכל אדם בשביעית.</b> ואע\"ג דשביעית נוהגת בהפקר לפי שאין כיוצא בהן נשמר והוה ליה לוקח מן המופקר ואע\"ג דלא ידעי' ביה בהאי אם הפקיר מחזקי' בהכי דאין דרך לשומרו לפיכך מוסרין לו דמיהן דלא חשדינן ליה שיצניעם לסחורה ולא ינהוג בהם תורת שביעית ופרק לולב הגזול (סוכה דף לט:) פריך אהא דתניא התם אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון ג' סעודות בד\"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו בחצי איסר אסור ומתני' קתני ונקחין אפילו טובא ומשני בכדי מן שנו כדי מזונו דהיינו ג' סעודות ומן לישנא דמזוני דכתיב (דניאל א׳:ה׳) וימן להם המלך וג' סעודות הן מזון יום א' דהרי שבת דבעי שלש סעודות: \n",
+                "<b>כל </b>הספיחין מותרין. כשגדלו בששית ונלקטו בשביעית איירי כדמוכח בירושלמי (הל' א) דפריך אספיחי כרוב ומפני שאין כיוצא בהן בירקות שדה יהיו אסורים ומשני חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בר\"ח מפני שדרכן לגדל אמהות ופריך מפני שדרכן לגדל אמהות יהו אסורין ומשני אמר רבי שמואל בר יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש הוא בין ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מאמהות הבאתי כלומר בשאר ספיחין ניכרים אותן של ששית שגדילין מאותם של שביעית שהן קטנים אבל בכרוב לא מינכרי דבזמן מועט דרכו ליגדל אמהות שהן גדולים ורבנן אסרי דגזרי בשאר ספיחים אטו ספיחי כרוב רשב\"י הוה עבר בשמטה חמא חד מלקט ספיחים א\"ל אסור א\"ל ולית את מתירן א\"ל ואין חבריי חולקין עלי קרא עליו ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות ליה וגירסא להפך בכל הספרים בפ' מקום שנהגו (פסחים ד' נא.) דתניא רש\"א כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק שדה וחכ\"א כל הספיחין אסורים וההיא בספיחין שגדלו בשביעית ופירש שם בקונטרס דאיירי לאחר הביעור וספיחי כרוב דמותרים משום דכרוב אינה כלה לחיה כל ימות החורף וקשה דאם כן ליתני חוץ מעיקר לוף השוטה והדנדנה וכל הנך דחשיב לעיל (פ\"ז מ\"ב) דאין להן ביעור ועוד הביעור דרשינן מדכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך בפ' בא סימן (נדה דף נא:) ואיסור ספיחים דריש התם (בפסחים שם) מקרא אחרינא דאמרינן ותרוייהו אליבא דר' עקיבא דתניא הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אמר ר\"ע וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין מכאן לספיחין שאסורין במאי קא מיפלגי רבנן סברי גזרה ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין ורבי שמעון סבר לא גזרינן ועוד הקשה ר\"ת מהא דאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ה:) תיתי ממנחת העומר מה למנחת העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר\"ע דאמר ספיחין אסורין ועל כרחיך היינו קודם ביעור דבפסח של שביעית עדיין לא הוה ביעור דאינו כלה לחיה ואדרבה אז התבואה במלואה ובשמינית היה הביעור כדאמר במקום שנהגו (דף נג) אוכלים בענבים עד הפסח כו' והיינו בשמינית ועוד דאי לאחר הביעור מי פליגי רבנן עליה דר\"ע הא כולהו מודו דכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית ועוד דתניא בת\"כ וכי תאמרו עתידין אתם אומרים מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו א\"ר עקיבא אם אינן זורעין מה אוספין מכאן לספיחין שאסורים וחכ\"א אין ספיחין מן התורה אלא מד\"ס א\"כ למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו כונסין אין אנו מכניסים לקיום אמרה לנו בערוהו מה אנו אוכלים מן הביעור ואילך אלמא דקודם הביעור פליגי אבל לאחר הביעור אפי' רבנן מודו ומפרש ר\"ת דקודם הביעור איירי כדכתב בשנה השביעית וספיחי כרוב דשרו משום דכתב את ספיח קצירך דבר הנקצר כתבואה אסר הכתוב אבל כרוב יש לו קלח גדול וענפים כעין אילן כדאשכחן בסוף כתובות (דף קיא:) כרוב גדול הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדים בו בסולם ועוד דלא נזרע כתיב משמע דלא אסרה תורה אלא כעין תבואה הנזרעת מה שאין כן בכרוב דהוי כאילן והא דתני במתני' דהכא אסורים ומותרים לאו לענין איסור אכולה דהא ר\"ש שרי ספיחי כרוב בההיא דספיחין אלא מותרים לנהוג בהן מנהג חולין חוץ מספיחי כרוב דיש בהן קדושת שביעית ובמגילת סתרים דרבינו נסים פי' ההיא דספיחין בספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית דאסורין עד שיעשו כיוצא בו (לפי שגדלו אמהות) כדתנן לעיל בסוף פ\"ו (מ\"ד) ודרך כרוב לעשות בזמן מועט כיוצא בו (לפי שגדל אמהות) ולא גזר ר\"ש אטו שאר ספיחין ורבנן גזרי וכי אכל ר\"ש בן יוסי בן לקוניא ספיחי כרוב במוצאי שביעית הוא דאכל והא דאמר תרוייהו אליבא דר\"ע משום דלר\"ע דאיסור ספיחין בשביעית דאוריי' הוא דאיכא למיגזר ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין אבל לרבנן דאיסור ספיחין דרבנן ליכא למיגזר וא\"ת ספיחי ששית שנלקטו בשביעית ליתסרו דהא בירק אזלינן בתר לקיטה בין למעשר בין לשביעית כדאי' בפ\"ק דראש השנה (דף יד.) וכן מוכח בההיא דנודר מן הירק (דף נז:) דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גדוליו על עיקרו דגידולי היתר מעלין את האיסור למה לי עקרו לימא בצל שעברה עליו שביעית ורבו גידוליו בשמינית אלא ודאי משום דאזלינן בתר לקיטה ואי לא דעקרו בשביעית כי לא רבו נמי שרי ולרבי יוסי הגלילי דאמר התם (בר\"ה דף יד) מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה שעברה ניחא לאוקמינהו כגון שנגמר גידוליו בששית אי נמי רוב גידולין דתו לא גדלי על מי שנה הבאה כדאמרינן התם אמתני' דלעיל פ\"ב (מ\"ט) דבצלים הסריסים ופול המצרי כשמנע מהן מים אבל לר\"ע דדריש מה גורן ויקב שגדלים על רוב מים קשה וכי תימא מ\"מ בעי שיגדלו קצת בשביעית והכא כשנגמרו גידוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט לו ירק ערב ר\"ה עד שלא תבא השמש וחזר וליקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה ואם היתה שניה נכנסת לשלישית שניה מעשר שני ושלישית מעשר עני וכי האי גוונא תניא בהאי פרקא גבי אתרוג דבתר לקיטה משמע אע\"פ שלא גדל ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול מקצת שביעית ואם באנו להשוותן צ\"ל דר' שמעון ורבנן דהכא כר' יוסי הגלילי דאזיל בתר שנה שעברה אבל בההיא דפסחים [אי] אפשר לומר כן דתרוייהו כר' עקיבא ור\"ע דריש על רוב מים ושמא אפי' ר\"ע מודה דכיון דנגמר גידולין נעשו כבעל כדפרשינן לעיל בפ\"ב (שם) גבי בצלים הסריסים מכח הירושלמי ויש לתמוה דהשתא ספיחי שביעית לר\"ע אסורים מדאורייתא אפילו באכילה ואפילו רבנן מודו דמדברי סופרים מיהא אסירי כדקתני בהדיא בתורת כהנים ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא דהפיגם והירבוזים וההיא דהאומר לפועל הי לך סלע זה ולקט לי ירק היום בפ\"ח (משנה ד) ולוקט ירקות שדה ובנו מוכר על ידו בפ\"ז (מ\"ג) וצ\"ל דכולהו בשל ערב שביעית ומה שיש בהן תורת שביעית לפי שנלקטים בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה אבל לענין איסור ספיחים דנפקא לן מדכתיב מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף משמע דתחלת גידול בעינן בשביעית אבל ירק שגדל בששית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי ששית מיקרי ולא ספיחי שביעית אע\"ג דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש אם לא הביאה שליש בששית אסורה משום ספיחי שביעית כדמוכח בירושל' בפ' בתרא דמעשרות (ה\"ב) דאמרי' גבי תבואה לר\"ע הביאה פחות משליש לפני שביעית ונכנסה שביעית אסורים משום ספיחים ולא חלה עליהן קדושת שביעית שכבר היו עשבים הביאה פחות משליש לפני שמינית ונכנסה שמינית מותרת משום ספיחין וחלה עליהן קדושת שביעית שכבר היו העשבים כלומר חלה ולא חלה דקאמר היינו אם ליקטן עשבים ומותרים משום ספיחין ואסורים היינו אם ליקטה תבואה שנגמר בישולה דהא אמרי' בפ\"ק דר\"ה (דף יב:) דכל תבואה שהביאה שליש לפני ר\"ה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית הא לא הביאה לא וצריך לדקדק לר\"ע במאי מיתוקם דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כדתנן לעיל בפ\"ז (מ\"ב) גבי עלה הלוף ולא משכחת לה אלא כגון שהיה תחלת גידול בששית והוסיף בשביעית ובפירות האילן משכחת לה שפיר אבל בתבואה לא משכחת לה כלל דאם הביאה שליש בששית לא חלה עליה קדושת שביעית כדאמרינן בירושלמי בפרק בתרא דמעשרות דאזלינן בתר שליש הראשון לכל דבר בין לענין נכרי לר\"ע בין לענין סדר השנים דשני ועני בין לענין ספיחים בין לענין קדושת שביעית ואם הביאה שליש בשביעית אסורה משום ספיחין ובירק נמי תימא היכי משכחת בה דין ביעור לר\"ש דאמר בפ\"ק דר\"ה (דף ט\"ו.) גבי אתרוג דאין לך דבר שחייב בביעור אא\"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית ואלו ירקות כי האי גוונא אסור משום ספיחים דרבי שמעון כר\"ע וכי תימא ביעור לר' שמעון בירק לית ליה התנן בפירקין רבי שמעון אומר כל הירק חייב בביעור ומיהו משכחת לה כשהתחילו לצאת בששית ונגמר רוב גידולן בשביעית דלא מיתסרי משום ספיחים כדפרישית וקרינן ביה גדל בשביעית כיון דרוב גידולן בשביעית ואמרינן לעיל בירושלמי פרק ו' (הל' ג) ומייתי לה בפרק הנודר מן הירק דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית כיון שרבה עליו החדש מותר ואפילו מאן דאסר מודה בנטוע ועומד ומדאזלינן בתר רובה להקל כל שכן להחמיר ובמס' תענית משמע דאיכא תנא דשרי ספיחים באכילה בריש פירקא דחסידי דתניא מתריעין על האילנות בשאר שני שביעית רשב\"ג אומר אף על האילנות בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים תניא אידך מתריעין על האילנות כו' ר\"ש בן אלעזר אומר אף על הספיחין בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים אבל יש ספרים דלא גרסי' תניא אידך ועוד קשה מההיא דמנחות אכתי לר\"ע נמי משכחת לה כגון תבואה שנזרעה בששית לאחר העומר והביאה שליש לפני ר\"ה שניתרת בעומר של שנה שביעית ומיהו י\"ל דהא מילתא דלא שכיחא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש ארצות.</b> בא\"י חלוקות זו מזו לענין ביעור יהודה וגליל ועבר הירדן וג' ארצות בכל אחת ואחת שביהודה יש הר ושפלה ועמק וכן בעבר הירדן וכן בגליל ומפרש בסיפא ולמה אמרו ג' ארצות שיהיו אוכלים בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה דמפרשינן בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נג.) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך (ויקרא כ״ה:ז׳) כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה והשתא ביהודה יש כמה עיירות דפעמים שבזו כלו ובזו לא כלו ואוכלין עד שיכלה האחרון שבה כדתניא אוכלין בענבים עד שיכלו דליות שבבבל ואם יש מאוחרות מהן אוכלים עליהן שדרך החיה כשאין מוצאה פירות כאן הולכת במקום אחר מהר להר ומשפלה לשפלה ומעמק לעמק אבל לא תצא לעולם מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אפילו מהר להר ואפילו ביהודה עצמה אינה יוצאה מהר לעמק ומעמק להר כדאי' בירושל' (הל' ב) רבי חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר' חנינא שיערו לומר אין חיה שבהר גדילה בעמק ולא שבעמק גדילה בהר לכך יש ג' בכל אחת ובפ' מקום שנהגו (פסחים נג.) מביא ברייתא ושם פי' בקונטרס כל שאינו מגדל שקמים אינו הר."
+            ],
+            [
+                "<b>וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים.</b> בפ' מקום שנהגו (שם) תניא אוכלין בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת בגרוגרות עד החנוכה בתמרים עד הפורים והשתא זיתים ותמרים ניחא שכל ארצות שוות אבל ענבים וגרוגרות הרי שלש ארצות הרי שלשה בכל אחת ושמא התם במאוחרות קאמר:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא על השמור.</b> לפי שאין חיה יכולה לאכול משם: \n",
+                "<b>על </b>הטפיחין. בערוך מפרש בשם רבי דניאל על מה שמשימין העופות בטפיחין שהן כלי חרש הבנויין בכותל כמו (חולין דף קלט:) צפרים שקננו בטפיחין ויש מפרשים על מה שבין עשבים: \n",
+                "<b>דופרא. </b>פי' בערוך כמו דיופרא דפ' עושין פסין (עירובין דף יח.) אילן העושה דיו פירות בשנה ואוכלים בראשון עד שיכלה מן האחרון: \n",
+                "<b>סתווניות. </b>פי' בערוך בשם רבי דניאל ענבים שבימות הסתיו: \n",
+                "<b>שביכרו </b>וחנטו קודם שיכלה הקיץ והכי נמי פליג ר' יהודה בדיופרא סתוונית דתניא בירושלמי רבי יהודה מתיר בדיופרין והן שביכרו עד שלא כלה הקיץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכובש ג' כבשין.</b> ג' מיני ירק בחבית של חומץ או של ציר: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אוכלין על הראשון.</b> דכיון דכלה מין אחד מן השדה נאסרו כולן ואפילו אותן שלא כלו אמרינן בירושלמי (הל' ד) מאי טעמא דרבי אליעזר הראשון נותן טעם באחרון כלומר אותו שכלה תחלה אוסר על האחרים שלא כלו בנתינת טעם ותנן לעיל בפרק ז' (מ\"ז) דשביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם: \n",
+                "<b>רבי </b>יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אע\"פ שכבר כלו הב' לחיה שבשדה ואמרי' בירושל' (שם) מ\"ט דר' יהושע האחרון נותן טעם בראשון כלומר כיצד יבער הראשון וטעם האחרון מובלע בו והדר קאמר בירושלמי וקשיא על דעתא דר' אליעזר אין האחרון נותן טעם בראשון וקשיא על דעתא דרבי יהושע אין הראשון נותן טעם על האחרון ולא משני מידי וטעמא דר' אליעזר ניחא דאזיל לחומרא וטעמא דר' יהושע יש לפרש בשביעית בזמן הזה דרבנן היא ורבי היא כדאמר בפ' השולח (גיטין דף לו.) ושמא בעלמא מודה ר' יהושע דשביעית אוסרת בנותן טעם ושאני הכא דנעשו הג' כבשין כאחד קודם שיבואו לידי איסור ובירושלמי (שם) תני הלכה כרבן גמליאל ור\"ת מפרש דטעמא דר' יהושע מקרא דתניא בתורת כהנים מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית מיכן אתה אומר הכובש ג' כבשין בחבית אחת ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין אחד מן השדה למידרש כלה לחיה שבשדה לא איצטריך דההיא דרשה נפקא לן מלבהמתך ולחיה וגו' בפרק בא סימן (נדה נא:) ואייתר לן האי קרא לכבשין דכיון דיש מקצת ממנו בשדה דהיינו טעם הנבלע בו שעדיין לא כלה אע\"פ שעיקר כלה אינו חייב לבער ובקונטרס פי' בפירושי חומש אחד לשביעית ואחד ליובל וכל משנה זו פירשתי בשיטה אחרת בפ' מקום שנהגו (וע\"ש בתוס') בשם רבינו נסים דלר' אליעזר הראשון שנכבש נותן הטעם באחרון ולא אחרון בראשון ולרבי יהושע איפכא ולא יתכן כלל חדא דבהדיא תניא בתורת כהנים ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין אחד מן השדה יבער את כל החביות ועוד דלר' יהושע הא אף על האחרון קאמר ש\"מ דלדידיה כיון שכלה האחד כולן אסורים אם כן מאי קא מתמה בירושלמי על דעתיה דר' יהושע אין הראשון נותן טעם באחרון בתמיה וכמו שפירשתי כאן עיקר: \n",
+                "<b>כל </b>הירק אחד לביעור. ואפילו כלו שלשתן ולא יבערם מן החבית דכיון דשאר מיני ירקות לא כלו אוכל עליהן שלא נתנו חכמים עליהם שיעור לכל ירק ואפשר דרבי יהושע ורבן גמליאל מודו לרבי שמעון מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם: \n",
+                "<b>רגילה. </b>מין ירק: \n",
+                "<b>סגרייות.</b> פי' בערוך קרדי דמושתק\"י בלע\"ז: \n",
+                "<b>בית נטופה.</b> שם מקום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלקט </b>עשבים לחים. אוכלן בלא ביעור עד שייבש המתוק הוא לחלוחית הארץ ומשם ואילך יבער ובערוך פי' משייבש המבושל ולעיל בריש פ\"ג אמרינן בירושל' (הל' א) אמתני' דר' יהודה אומר משייבש המתוק אמר רבי מנא הכין פקעא דבקעתא ופי' בערוך בשם רבי דניאל כמו פקועות שדה וכן האי ודבר תימה מי סני ליה לתנא למיתני פקועות כמו ששונה בבמה מדליקין שמן פקועות לכך נראה דההוא לחלוחית הארץ ופקועה מלשון פקע כדא דכשהארץ מתיבשת היא מתבקעת: \n",
+                "<b>והמגבב. </b>תרגום של מקושש: \n",
+                "<b>ביבש. </b>עצים יבשין: \n",
+                "<b>עד שתרד רביעה שניה.</b> מותר לאכול בלא ביעור וזמן רביעה שניה פלוגתא דתנאי במסכת תענית בפ\"ק (דף ו.) ומשם ואילך חייב לבער: \n",
+                "<b>עלי </b>קנים. לחים אוכלין בהן כ\"ז שנמצאין באביהן: \n",
+                "<b>והמגבב.</b> בעלי קנים וגפנים יבשים אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער: \n",
+                "<b>בכולן. </b>בין בקנים וגפנים בין לחין בין יבשין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עניים נכנסין לפרדסיות.</b> בשאר שני שבוע כדי ליטול לקט שכחה ופאה ובארץ ישראל לא קשי ליה דוושא כדאיתא במרובה (דף פא.) ומהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה: \n",
+                "<b>מאימתי נהנין.</b> כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרינן בירושלמי (הל' ה) תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר נתנו בכר בטל והוא שישן עליו וסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית ואסור לשורפו וליהנות בו הנאה של איבוד משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד אבל משנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית והיינו [דבעי] מאימתי נפסל מה שבשדה ממאכל חיה שיהו מותרים להיות נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית שיש לו בבית: \n",
+                "<b>משתרד רביעה שניה.</b> ומפרש בירושלמי (שם) א\"ר חנינא מכיון שנסרח מה שבשדה מותר מה שבבית תני רבי אושעיא אפילו לאחר ג' שנים עד שיסרח וטעמא משום דכתיב לחיה בראוי לחיה וברייתא דרבי אושעיא פליגא אמתני' דשרי משתרד רביעה שניה אי נמי בסתם ארצות שממהר לירקב מליחלוח הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב כן פירושה דמתני' משיטת ירושלמי ולמאי נמי דגריס מתני' מאימתי נהנין אבל בפ\"ק דתענית (ד' ו:) גרסינן בכל הספרים עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמשמע עד שתרד רביעה שניה מותר מיכן ואילך אסור ואמרינן מה טעמא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית ומשתרד רביעה שניה מרקיבים מלחלוחית הגשמים וחייבים בביעור ואי אפשר לקיים גירסא זו דכל דבר שקדושת שביעית נוהגת בו וחזי לאכילה אסור לשורפו משום דכתיב לאכלה ולא להפסד ועוד דלאחר הביעור שרי להאכיל לכל הפחות לעניים ואית דשרי אף לעשירים וירושלמי תני א\"ר אושעיא עד שיסריח משמע דפליג אמתני' דשריא משתרד רביעה שניה ושמא מתני' בשאר ארצות (ר): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעת הביעור.</b> כל אחת ואחת בזמנו כההיא דתנן בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נג.) אוכלין בענבים עד הפסח כו' וכל הזמנים בשנה שמינית דאי בשביעית מי איכא גרוגרות אלא מששית ותשרי הוי זמן הבציר כדמוכח באיזהו נשך (דף עג:) דיהיב זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי בטבת והכא קתני בענבים עד הפסח אלא כל הני זמני בשנה שמינית דפירות שביעית מצויין במוצאי שביעות לחיה עד אותם הזמנים ושאר פירות זמנן לפי מקומן כדאמר ג' ארצות לביעור וג' בכל אחת וזמנים הללו בסתמא אבל בידוע [הכל] לפי מה שכלו: \n",
+                "<b>מחלקן </b>ב' וג' לכל אחד ואחד מאנשי ביתו ואח\"כ יבער כדתניא בתוספתא (פ\"ח) מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור מחלק מהן לשכניו וליודעיו ולקרוביו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו כל בית ישראל מי שצריך ליטול יטול וחוזר ומכניס ואוכל והולך עד שיכלו ואמרינן לעיל בירושל' (הל' ד) יצחק בר רדיפא אתא ושאל לר' יאשיה אמר ליה חמי לך תלתא רחמין ואפקר קדמיהון קפודקאי דצפרי שאלון לרבי אמי כגון דלית לאילן עמא רחם ולא שאל שלם היך צורכא מיעבד אמר לון כד תחמון רגלא צללא תיהוין מפקין לה לשוקא ומפקרין ליה וחוזרים וזוכין בהן פי' שיש בני אדם כשמפקירין בפניהן חוזרין וזוכין בכל ואין בעלים יכולין לחזור ולהכניסם בביתם ולכך הורה רבי יאשיה לר' יצחק שיראה ג' אוהביו ויפקיר בפניהם ולא בפני כל אדם קפודקאי פי' בני אדם קפדנים שלא היו להם אוהבים ואם יפקירו יזכו בהם ולא יחזרו להם והורה רבי אמי דכשיראו השוק פנוי מבני אדם יפקירו ואחר כך יזכו וכל הני סברי כרבי יוסי דנמוקו עמו ושרי אף לעשירים אבל לר' יהודה אסור משום דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה ולא עמך כדמפרש בירושלמי וטעמא דר' יוסי ואכלו אביוני עמך וגם עמך תני ר' שמעון אף לעשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור מה טעם ואכלו אביוני עמך ויתרם והוא [אוצר] שבעיר דתוספתא דתני בתוספתא (שם) בראשונה היו שלוחי בית דין חוזרים על פתחי עיירות כל מי שהוא מביא פירות לתוך ידו היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלש סעודות והשאר מכניסין לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלים ועודרין אותן ועושים אותן דבילה וכונסין אותה לחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרים פועלים ובוצרים אותן ודורכין אותן בגת ומכניסים אותם בחביות ומכניסין אותם לאוצר שבעיר הגיע זמן זיתים שלוחי בית דין שוכרין פועלים ומוסקין אותן ועוטנים אותם בבית הבד וכונסים אותן בחביות ומכניסים אותן לאוצר שבעיר ומחלק מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ר\"ש אומר עשירים אוכלים מן האוצר אחר הביעור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו פירות שביעית.</b> שלא נתקיימה בהן מצות ביעור שנפלו לו בירושה דהיינו על כורחו או שנתנו לו במתנה ופליגי בירושלמי (הל' ו) ריש לקיש אמר בפירות עבירה היא מתני' ופריך והתניא המוצא פירות עבירה אסור ליגע בהן שנייה היא מציאה שנייה היא שנפלו בעל כרחו ר' יוחנן אמר בפירות היתר היא מתני' אם בפירות היתר בהד' תני ר' אליעזר ינתנו לאוכליהן ר' אליעזר הוא שמותי ותני אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה דברי ב\"ש כלומר כרבי יהודה דתני' לעיל בפרק ד' (מ\"ב) חילוף הדברים והדר קאמר בהד' רבנן מתיבין ליה שאין חוטא נשכר בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר ינתנו לאוכליהן שאין החוטא נשכר ולא נתברר פי' בירושלמי ולשון לאוכליהן משמע למי שדרכן לאכול בלא ביעור: \n",
+                "<b>חייב </b>מיתה. איצטריך דלא תימא אין חלה בעיסת שביעית משום דכתיב (ויקרא כה) לאכלה ולא לשרפה ואם נטמאת החלה טעונה שרפה כדאמר בסוף פ\"ק דבכורות (דף יב:) משום דכתיב לדורותיכם: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשטר. </b>בירושל' (הל' א) פריך יעשה כמלוה על המשכון ולא יהא משמט אמר ר\"י בשטר שאין בו אחריות נכסים וכר' מאיר דסבר אחריות [לאו] טעות סופר הוא בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף יד:) והדר אתא עובדא קומי ר' יוחנן בשטר שאין בו אחריות נכסים [והורה] משמט אמר מפני שאנו למדין מן ההלכה אנו עושין מעשה כלומר מן הדין אינו משמט לפי מה שחולק בין יש בו אחריות לשאין בו אחריות דהא כשיש בו אחריות דמי דקסבר ר' יוחנן אחריות טעות סופר הוא בשטרי מלוה ומ\"מ לא רצה לעשות מעשה ור' ירמיה אמר בשאין לו קרקע הא אם יש לו קרקע אינו משמט ובפרק השולח (גיטין דף לז.) אמר רב ושמואל דאפילו בשטר שיש בו אחריות נכסים והתם תניא כוותיה דר' יוחנן: \n",
+                "<b>הקפת החנות.</b> שלוקח ממנו באמנה: \n",
+                "<b>עשאה מלוה.</b> שזקפה במלוה: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר הראשון הראשון משמט.</b> כלומר הקפה אחרונה אינה משמטת ופריך בירושל' (שם) מפני שמקיף לו פעם שניה נעשה הראשונה כמלוה ומסיק דהואיל וראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשית ראשונה מלוה: \n",
+                "<b>שהיא פוסקת בשביעית.</b> משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכשפסקה בשביעית נתחייב בשכרו וקרינן ביה לא יגוש לפיכך משמטת דשביעית משמטת בסופה אבל בשלא פסקה בשביעית לא נתחייב עדיין ולא קרינא ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת ושיטה אחרת בירושלמי (שם) ר' יוחנן אמר כגון חרישה ריש לקיש אמר כגון בנין על דעתיה דר' יוחנן כל מלאכה שפוסקת בשביעית על דעתיה דריש לקיש כל מלאכה שפוסקת מאליה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הפרה.</b> בשנה שביעית וחילקה בר\"ה יוס ראשון היה של ר\"ה אם היה אלול מעובר נמצא יום ראשון היה חול ושביעית משמטת בסוף דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה (דברים טו) ובירושלמי (שם) א\"ר אלעזר ר' יהודה היא דאמר לעיל הראשון משמט וכשחזר והקיף בו ביום אחרי כן דברים אחרים ופריך והא אין ראוי לתובעו בר\"ה ומשני רבי בא בשם ר' זעירא כיון שראוי להאמינו כמי שראוי לתובעו וליתן לו מעות והואיל ולא נתן נעשית מלוה ומשמטת ושמא ר\"ל דכיון דאיגלאי מלתא למפרע שהוא חול כמי שראוי לתובעו דמי אלא שלשון הירושלמי דחוק ודכוותה במסכת שבת בריש שואל (שבת קמח:) דפליגי בהלואת י\"ט רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע רבה אמר ניתנה ליתבע ודייק מינה אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע מש\"ה משמט דקרינא ביה לא יגוש אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע אמאי משמט ומשני שאני התם דאיגלאי מלתא למפרע דחול הוה ותימה דמשמע דלמאן דאמר ניתנה ליתבע אתי' לה מתני' שפיר אמאי והא ע\"כ לא פליגי אלא לאחר יום טוב כדמוכח התם אבל ביו\"נו כולהו מודו דלא ניתנה ליתבע ולא קרינא ביה לא יגוש בשביעית דמאי דקרינא ביה לא יגוש אחר כך אין מועיל מידי דהוה כמלוה לחברו לי' שנים דפ\"ק דמכות (דף ג:): \n",
+                "<b>האונס והמפתה.</b> נותן חמשים כסף ומוציא שם רע מאה סלע כל זמן שלא עמד בדין אין משמיטין אבל משעמד בדין משמיטין כדתניא בריש פרק ב' דגיטין (דף יח.) ובירושלמי (שם) אמר רב יהודה אמר רב ר\"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי: \n",
+                "<b>וכל מעשה ב\"ד.</b> מפרש בירושלמי (שם) גזרי דיינים כגון תובע מחבירו וכפר לו ונתחייב בבית דין וכתבו לו פסק והדר קאמר בירושלמי פשיטא מלוה שנעשית כפרנית משמטת משמע שחוזר בו דמשעמד בדין נתחייב משמט והכי אמרינן בפ\"ב דגיטין (שם) גבי כתובה ואונס ופיתוי מאימתי נזקפים במלוה משעמד בדין ושמא האי מעשה בית דין היינו כתובה אי נמי יש חילוק בין כתבו פסק דין ללא כתבו: \n",
+                "<b>המלוה </b>על המשכון. ובירושלמי (שם) אמר שמואל אפילו על מחט דכתיב (דברים ט״ו:ג׳) אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט שיש לאחיך בידך והיינו כרשב\"ג דסוף שבועת הדיינים (שבועות דף מד:) דאמר אע\"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט ובפ' השולח (גיטין דף לז.) מפרש טעמא דמתני' משום דקני ליה כדר' יצחק דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין מיכן לבעל חוב שקונה משכון ולפי אותה שיטה היה נראה דמתני' דוקא שלא בשעת הלואתו דהא אמרינן בסוף השוכר את האומנין (בבא מציעא דף פב) דר' יצחק איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו וזה אי אפשר דעל כרחך מתני' נמי בשעת הלואתו דהא על המשכון קתני דהאי לישנא משמע בשעת הלואתו כדמוכח התם בפ' האומנים ועוד דלמאן דאמר כנגדו נמי לא משמט מפרש בסוף שבועת הדיינים דמשכון תפיש ליה לזכרון דברים וזה לא שייך אלא בשעת הלואתו דשלא בשעת הלואתו נקיט ליה לגוביינא וצריך לדחוק ההיא דגיטין דהכי קאמר שאני משכון דקני ליה שלא בשעת הלואתו כדר' יצחק והואיל וכן בשעת הלואתו נמי אהני לענין דקרינא ביה של אחיך בידך: \n",
+                "<b>והמוסר </b>שטרותיו לבית דין. מפרש בירושלמי (שם) דכתיב (דברים טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא המוסר שטרותיו לבית דין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזבול. </b>שטר שבית דין עושין לו ונקרא פרוזבול כדאמרי' בגיטין (דף לז.) פרוזבולי ובוטי כלומר תקנה לעניים ולעשירים שהעניים מוצאין ללוות והעשירים אין מפסידין חובן פרוז לשון תקנה פורסא דמילתא תקנת הדבר בולי אלו עשירים ושברתי את גאון עוזכם (ויקרא כ״ו:י״ט) תני רב יוסף אלו בולאות שביהודה ובפרק השולח פריך מי איכא מידי דמדאורייתא משמטת שביעית והלל תיקן דלא תשמט ומשני בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתניא וזה דבר השמטה שמוט (דברים ט״ו:ב׳) בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים ומפרש ר\"ת דהך שמטת קרקע לאו בעבודת קרקע אלא בשדות שחוזרות לבעלים דומיא דשמטת כספים דבזמן שהיובל נוהג שמשמט את הקרקע שביעית נוהגת שמשמטת כספים ובבית שני לא נהגו יובל לפי שלא היו כל יושביה ובשם רבינו תם פירשו דבבית שני נהגו יובל והלל לדורות הבאים תיקן דיודעים היו שהבית עתיד ליחרב ושם הארכנו:"
+            ],
+            [
+                "<b>פלוני ופלוני הדיינים.</b> ובריש השולח (גיטין לב: לג.) פליגי אמוראי אי צריך תלתא או תרי:  "
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזבול המוקדם.</b> שזמנו מוקדם ומפרש בירושל' שהורע כתו בכך דאינו מועיל אלא למלוות שלפנינו דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבוי' ואין משמיטות הלכך מלוות הבאות אחריו שלא נמסרו לב\"ד משמיטות נמצא דנפסד במה שהקדים זמנו אבל פרוזבול המאוחר פסול שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים והיום ומחר כשמוציא פרוזבול זה ורואין בית דין הזמן סבורים שאותן מלוות קדמו לפרוזבול ונמצא שגובה שלא כדין והא דתניא בתוספתא (פ\"ח) [רשב\"ג אומר] כל מלוה שאחר פרוזבול אינו משמט לא שנעשית המלוה אחר שנכתב הפרוזבול אלא משום דתניא בפרק השולח (גיטין דף לז:) המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אומרים אינו צריך משום דנאמן לומר שטר היה לי ואבד ותנן בפרק הכותב בכתובות (דף פט:) מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בכתובה ובעל חוב שלא בפרוזבול והשתא אשמעינן רשב\"ג בתוספתא גדולה מזו דלא מיבעיא היכא דליכא פרוזבול כלל דנאמן לומר היה לי ואבד אלא אפי' הוציא שטר חוב ופרוזבול וזמן המלוה אחר זמן הפרוזבול אפילו הכי אינו משמט דיכול לומר פרוזבול היה לי ואבד ולא אמרינן מדהאי לא אבד אחר נמי לא אבד אי נמי טעה ועל זה סמך ועוד יש לפרש בענין אחר דהכי מיתניא בתוספתא אימתי כותבין פרוזבול ערב ראש השנה של שביעית כתבו ערב ראש השנה של מוצאי שביעית אע\"פ שחזר וקרעו לאחר מיכן גובה עליו והולך אפילו לזמן מרובה רשב\"ג אומר כל מלוה שאחר פרוזבול אינו משמט דבעי תנא קמא שיהא פרוזבול קיים לכל הפחות בסוף שביעית ואם נקרע לאחר שביעית לא יפסיד ואתא רשב\"ג למימר דכל מלוה הקיימת לאחר שנקרע הפרוזבול אע\"פ שנקרע הפרוזבול קודם שתכנס השביעית:  ",
+                "<b>שטרי חוב המוקדמין פסולין.</b> כגון דלוה בניסן וכתב בשטר תשרי שלפניו פסולה משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן ופליגי בירושלמי (שם) ר' יוחנן אמר פסולין ממש ריש לקיש אמר אינו מונה אלא משעת הכתב והיינו פלוגתא דאיזהו נשך (דף ע\"ב) אמר ריש לקיש במחלוקת שנויה ור\"מ היא דאמר שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית אבל לרבנן דלא קניס התם ברבית הכא נמי גובה מזמן שני ורבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ודבר תימה היכי גבי ממשעבדי אפילו מזמן שני בהאי שטרא והלא החתומין רשעים ופסולין שחתמו על שטר מוקדם ושמא יש לומר דסבורים דלוה מעצמו יכרע ולא יבא לעולם לידי טריפת לקוחות ובשטר שיש בו רבית נמי גובה את הקרן מבני חורי קאמר בשחייב מודה אי נמי שאומרים אנוסים היינו להקדים ואנוסין היינו על הרבית ופריך בירושלמי מי מודיע שמעון בר בא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר לא כן אמר ריש לקיש עשו דברים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין תמן כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אומר על זה חתמנו ולא חתמנו על זה וזהו פי' דקשיא ליה מי מודיענו שהוא מוקדם ותירץ שעדים עצמן נאמנים לומר שהוא מוקדם ופריך מדריש לקיש דנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין אפילו מדרבנן היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר [הא] דאי אין כתב ידן יוצא נאמנין לפוסלו כדמוכח בפ\"ב דכתובות (דף יח:) ומשני ההיא דריש לקיש בשאומרי' לא חתמנו דאין נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל כאן מודין שחתמו ואין עוקרין עדותן להעיד שנכתב ונחתם ביומו אי נמי אף על גב דתנן באיזהו נשך דעדים עוברין בלא תעשה דילמא לא תשימון עליו נשך בלוה ומלוה משמע להו ודכוותה אשכחן בשנים אוחזין (דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:  ",
+                "<b>והמאוחרים כשרים.</b> דהורע כוחו ודייקינא מינה בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעא:) דקסבר אין כותבין שובר דאי כותבין שובר זימנין דיזיף זוזי מיניה בתשרי וכתיב ליה בניסן והוו ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטראי וא\"ל אירכס לי וכתב ליה תברא וכי מטי זמניה מפיק ליה וא\"ל השתא דיזפת מינאי ומסיק דהאידנא (לא)[דלא] עבדו הכי משום דכי כתבי תברא אי ידעי זמן השטר כתבי בתברא שטר פלוני שנכתב בזמנו בכך וכך נפרע ואי לא כתבי סתמא דכל אימת דמפיק ליה לורעיה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אא\"כ </b>יש לו קרקע ללוה דאז חשוב החוב כגבוי ביד ב\"ד ולא קרינא ליה לא יגוש וכמלוה שיש עליה משכון והאי דעדיפא קרקע ממטלטלין [לאו] משום דכלין דהרי עציץ נקוב המונח על גבי יתדות דיכול לכלותו ואמר בהשולח (דף לז.) דכותבין עליו פרוזבול אלא כך הוא דין דקרקע חשיבא כגבוי טפי: \n",
+                "<b>ואם </b>אין ללוה ולמלוה יש לו מזכה לו כל שהוא וכותב עליה פרוזבול ואפילו החוב מאה מנה לפי שראוי [לגבות] בה כל חובו כגון דגבי והדר גבי אי נמי כדאמרינן לעיל גבי מלוה על המשכון דאפי' מחט והקרקע כל שהוא נחשב כמשכון: \n",
+                "<b>היתה </b>לו שדה ללוה ממושכנת בין שמשכן לו בין שמשכן לאחרים ואפילו לחייב לו יש לו קרקע כותבין פרוזבול מדרבי נתן: \n",
+                "<b>על נכסי אשתו.</b> נכסי מלוג שהוא אוכל פירות: \n",
+                "<b>על </b>נכסי אפוטרופין שלוון לצורך היתומים וליתומים אין לו קרקע ובירושלמי (שם) בעי מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה וכן יתומין על נכסי אפוטרופין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת דבורים.</b> משנה זו בסוף עוקצין (מ\"י) ושם פירשנוה והכא אגב שביעית תני ליה והתם אגב טומאה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>המחזיר חוב בשביעית.</b> ביום אחרון של שביעית א\"נ בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת דכתי' (דברים ט״ו:א׳) מקץ שבע שנים ואמר לו המלוה משמט אני אם אמר לו הלוה אעפ\"כ אני רוצה לפרוע יקבל ואמר בהשולח דתלי ליה עד דאמר הכי בירושלמי (שם) דאומר לו משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל:  ",
+                "<b>וזה דבר.</b> דבור בעלמא מדכתיב וזה דריש דאין צריך אלא דבור אחד כדמוכח בתוספתא דמכות (פ\"ב) גבי רוצח דתניא לא יאמר את הדבר וישנה שנא' וזה דבר הרוצח אין לך אלא דבור ראשון:  ",
+                "<b>רוצה אני.</b> בירושלמי (שם) א\"ר יוסי הדא אמרה בר נש דתני חדא מכלת והוא אזיל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתי צריך לומר להו חדא מכלת אנא חכם מכלת כמו מכילתא יאמר להם בחדא מסכתא אני חכם ולא יותר:  "
+            ],
+            [
+                "<b>המחזיר חוב בשביעית.</b> כגון לוה שאמר לו למלוה אעפ\"כ אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. בפ\"ק דקידושין (דף יז:) פריך מהא דתניא אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ופירש שם בקונטרס היכא דלידתו בקדושה מיחלף בישראל גמור וקשה מרבא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמט.) דאיסור גיורא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואמר רבא במאי ליקנינהו הנהו זוזי וכעס רבא דנפיק אודיתא מבי איסור אטו מי לא רוצה רבא שתהא רוח חכמים נוחה הימנו ומחלק ר\"ת בין הלואה שעשה לו טובה לפקדון ואכתי קשה היכי מיתוקמא מתני' בלידתו בקדושה הא נתגיירו בניו עמו קתני ונראה דהיכא דהורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה. הימנה שמא יחזור לסורו משום [דנכרי] יורש את אביו דבר תורה כדאמרינן התם והרי מתחלה היה ראוי לירש אבל הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דאין יורש את אביו דבר תורה ולא היה ראוי לירש לא שייך שמא יחזור לסורו ועוד י\"ל דרב מרי בריה דאיסור הוא רב מרי בר רחל דפ' החולץ (יבמות דף מה:) דאמו מישראל ובתו של שמואל היתה שנשבית ונתעברה מאיסור בעודו נכרי ואח\"כ נתגייר ולא שייך גירות ברב מרי כלל ובתר אימיה שדינן ליה: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד) אמר ר' אליעזר ובלבד לבניו [ר' יוסי בעי מהו ובלבד לבניו] אם יש לו בנים יחזיר לבניו ואם לאו לבנותיו שלא תאמר הואיל ואין ירושת הגר דבר תורה יחזיר לבניו כיוצא בו מי שמת ואין לו יורש אלא אמו לא יחזיר ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו פירוש שלא תאמר לבניו ולא לבנותיו דאין לה ירושה דבר תורה: \n",
+                "<b>כל </b>המטלטלין ניקנין במשיכה. בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פו.) אמרינן לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא: \n",
+                "<b>וכל המקיים את דברו. רוח חכמים נוחה הימנו.</b> הא שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו ולאו משום דאיכא איסור דאמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא דף מט.) דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה ובפ\"ק דקידושין (שם) גבי גר אשכחן בהדיא דאם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו וליכא איסור [אלא] אין חכמים מחזיקים לו טובה שלא הצריכוהו לכך: \n",
+                "<b>בירושלמי </b>(שם) אמר רב כד אנא אמר לבר בייתי ליתן מתנה לבר נש ליכא חזר בי ובעי למימר מתני' דקתני [אימתי כו'] פליגא אדרב ומשני תמן למדת הדין הוא ומה דרב נהיג למדת חסידות: סליק מסכת שביעית \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..76f320901bdd3cb5e1ab0816f3c41832cf468aa8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,1392 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Sheviit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Sheviit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עד אימתי חורשין בשדה האילן.</b> לזקנה קרי אילן ולילדה קרי נטיעה:  ",
+                "<b>עד העצרת.</b> בירושלמי (הל' א) דריש מקרא לאסור ערב שביעית דהיא שנה ששית וכן בפ\"א דמו\"ק (ד' ג:) ואמרי' התם דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על ב' פרקים הללו וביטלום כלומר פסח ועצרת מפרש בירושלמי (שם) דבשעה שהתירו סמכו למקרא ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ׳:ט׳) מה ע\"ש בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה אף ערב שביעית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה ובפ\"ק דמ\"ק (ד' ד:) מפרש טעמא מגזירה שוה דגמר שבתון שבתון משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרת כו' ולבסוף לא קאי ומסיק דסברי ליה כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבהמ\"ק קיים דומיא דנסוך המים:  ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). כתי' ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכתיב בחריש ובקציר תשבות מה מקיימין אם לענין שבת בראשית הלא כבר נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך אם לענין שבת שביעית הלא כבר נאמר שש שנים תזרע שדך וגו' (ויקרא כ״ה:ג׳) אלא אם אינו ענין לא לשבת בראשית ולא לשבת שביעית תנהו באיסור ב' פרקים הראשונים בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית א\"כ למה נאמר חורשין עד ראש השנה רבי קרוספיי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל ובית דינו התירו באיסור ב' פרקים הראשונים פי' חורשין עד ר\"ה כלומר דהכי קים לן דשרי:  ",
+                "<b>עוד </b>ירושלמי (שם) ולמה עד העצרת עד כאן הוא יפה לפרי מכאן ואילך מנבל פירותיו והתנינא אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל עד כאן מעבה הקורות כלומר פירות המחוברין באילן בששית מכאן ואילך מתיש כחו ולפי טעם זה ניחא הא דתנן לקמן בפ\"ב (מ\"ו) אין נוטעין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ראש השנה משמע הא ל' יום נוטעין והשתא נטיעה בתחלה שרי חרישה אסור בתמיה אלא היינו טעמא דכיון דלא מהניא לאילן נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית ורבינו תם מפרש דלא החמירו בנטיעה משום דבנטיעה אין תוספת שביעית דאורייתא אלא בחרישה ובפ\"ק דראש השנה (ד' ט.) דרשינן לה מדכתב בחריש ובקציר תשבות ומיהו איכא תנאי התם דדרשינן ליה מקרא אחריני ועוד לא יתכן כלל דממ\"נ דאורייתא היא בחרישה כתיב כרמך לא תזמור וכ\"ש נטיעה דהיא עיקר מלאכה טפי כדמוכח בשבת (דף עג:) דזומר תולדה דזורע וכ\"ש נוטע דדמי לזורע טפי ומהא דתניא בפ\"ק דראש השנה (ד' ט:) אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית ל' יום לפני ר\"ה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית משמע קצת דאסור ליטע דאי לכתחלה שרי ליטע מה שייך למיתני דמותר לקיימן ושמא איידי דבעי למיתני סיפא פחות משלשים יום אסור לקיימן תנא נמי מותר לקיימן. תניא בתוספתא ר\"ג ובית דינו התקינו שיהו מותרים בעבודת קרקע עד ראש השנה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>בית סאה.</b> הוא חמשים על חמשים דהיינו תרי אלפי וחמש מאה גרמידי ומטי לכל חד וחד תתל\"ג ותלתא כדאי' בב\"ב (דף כז.): \n",
+                "<b>אם </b>ראויין לעשות אע\"פ שאינם עושין כדמוכח לקמן (מ\"ג) דמשער בתאנים: \n",
+                "<b>מנה. </b>היינו מאה זוז באיטלקי כך היה בדורו של משה כדמשמע בפ\"ק דקדושין (דף יב.) גבי פרוטה אחד מו' באיסר האיטלקי: \n",
+                "<b>פחות מכאן.</b> מככר של ששים מנה אין חורשין כל הבית סאה אלא תחת האילן לחוד וחוצה לו כמלא אורה וסלו הלוקט תאנים קרוי אורה כמו גודר בתמרים ובוצר בענבים ושאר השדה חשוב שדה הלבן ואין חורשין אלא עד הפסח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד אילן סרק.</b> שאינו עושה פירות נטועין ג' לבית סאה: \n",
+                "<b>ככר דבילה.</b> כל אילן ואילן בפני עצמו: \n",
+                "<b>לצרכן. </b>מלא אורה וסלו חוצה לו: \n",
+                "<b>ירושלמי</b> (הל' ג) ולמה אמרו תאנים על ידי שפירותיהן גסין ועושין הרבה הרי אתרוג שגס ואין עושין הרבה הרי זיתים. שעושין הרבה ואין פירותיהן גסין ואלו עושין הרבה ופירותיהן גסין א\"ר חייא בר אבא כל אילניא עושין שנה פרא שנה ותאנה עבדין כל שנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ד אחד עושה ככר דבילה ושנים אין עושין או שנים עושין ואחד אינו עושה אין חורשין אלא צרכן.</b> וכן ד' וה' עד תשעה אם כל אחד ואחד עושה ככר דבילה חורשין כל הבית סאה ואם לאו שיש בהן אחד שאינו עושה ככר אין חורשין לכל א' אלא צורכו דהיינו מלא אורה וסלו וחוצה לו אבל אם היו עשרה או יותר אע\"פ שאינם עושין חורשין ואמרינן עלה בירושלמי (שם) ר' ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים כלומר שכל ג' מהן יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד זעירא בשם ר' חנינא אמר ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד: \n",
+                "<b>שנא' בחריש ובקציר תשבות.</b> אמרי' בירושל' (שם) לא אתיא אלא על רישא אינן חורשין להן אלא צרכן שנא' בחריש ובקציר תשבות: \n",
+                "<b>אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית.</b> קרא הכי כתב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות ובשביעית משתעי קרא דאי בשבת מאי איריא חריש וקציר אפי' כל מלאכה נמי אי נמי כדקאמר בירושל' לעיל (הל\"א) אם לענין שבת בראשית והלא כבר נאמר אלא בשביעית משתעי קרא והכי קאמר אותן ששת ימים שאמרתי לך תעבוד בחריש ובקציר תשבות דהיינו בשביעית ואם אינו ענין לחריש ולקציר של שביעית עצמה דנפקא לן בריש מועד קטן (ד' ג.) שדך לא תזרע לרבות כל מלאכה שבשדך מדלא כתב לא תזרע ולא תקצור ותו לא תניהו ענין לחרישה של ערב שביעית הנכנס לשביעית כגון הנך ל' יום לפני ר\"ה דמהניא ההיא חרישה בשביעית וקציר של תבואה גדילה בשביעית כגון ספיחים או שעבר וזרע בשביעית אתה נוהג מנהג שביעית בשמינית שחייבת בביעור רבי ישמעאל אומר לעולם בשבת משתעי קרא כפשטיה ואתא לאשמעינן מה חריש רשות שאין לך חרישה של מצוה אף קציר דאמר רחמנא תשבות בקציר של רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה שאע\"פ שמצא קצור קוצר דבעינן קצירה לשמה אבל אם מצא חרוש אינו חורש ובפ\"א דר\"ה (ד' ט.) מפרש ורבי ישמעאל דמוסיפין מחול על קדש מנא ליה יליף לה מיום הכפורים דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגו' ומרבי שבת מתשבתו שבתכם והוא הדין שביעית דכל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על קדש ותנא קמא דמתני' דהכא היינו ר' עקיבא כדתני התם בברייתא ומשמע סוגיא דהתם דקראי דיום הכפורים לא צריכי לר\"ע דיליף כולהו משביעית ותימה ר' ישמעאל נמי (ל\"ל למילף שביעית מיוה\"כ) דבפרק קמא דמו\"ק (דף ג.) אמרינן הלכתא בעשר נטיעות לרבי ישמעאל וכיון דהלכתא למישרי ילדה ממילא זקנה אסורה ותירץ ר\"ת דצריכי קראי לרבי ישמעאל משום תוספת דלאחריו ועל חנם דחק דמהלכה לא ילפינן כי היכי דאין דנין קל וחומר מהלכה (ואצטריך קרא משום שבת ויו\"ט) וכי תימא א\"כ לישני הכי לרבי עקיבא בפ\"ק דמועד קטן ואע\"ג דאיכא הלכתא צריכי קראי דבחריש וקציר לאגמורי אשבת ויום הכפורים ויום טוב אם איתא דלא אתי אלא לאחריני לא הוה ליה למיכתב קראי גבי שביעית כיון דלשביעית גופיה לא צריך: \n",
+                "<b>בפ\"ק </b>דמו\"ק (שם) החורש בשביעית רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה לימא בדרבי אבין אמר רבי אלעא קא מיפלגי דאמר כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותם בכלל ופרט מאן דאמר לוקה אית ליה דרבי אבין ומאן דאמר אינו לוקה לית ליה דרבי אבין לא דכולי עלמא אית ליה דרבי אבין מאן דאמר לוקה שפיר כן כתוב בכל הספרים ויש מגיהין הספרים שסוברין שהיא כלל ופרט וכלל דשבת שבתון יהיה לארץ כלל לא תזרע ולא תזמור לא תבצור לא תקצור פרט שבת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל והשתא מאן דאמר לוקה לית ליה דרבי אבין ומרבינן כעין הפרט למלקות דהיינו כל עבודה שבקרקע ומאן דאמר אינו לוקה אית ליה דרבי אבין דאין דנין בכלל ופרט ולא מרבינן מידי ללאו והדר מסיק דכ\"ע לית להו דרבי אבין ומאן דאמר לוקה שפיר וכל הסוגיא אינה מוכחת כן דקתני זריעה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך משמע דדריש ליה בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד ונראה לקיים גרסת הספרים ושבתון יהיה לארץ לאו כלל הוא אלא ושבתה הארץ הוא הכלל והוי כלל ופרט גרידא כדאי' בהדיא בירושלמי דכלאים בריש פ\"ח (הל' א) דר\"א אמר לוקין על החרישה בשביעית ר' יוחנן אמר אין לוקין מ\"ט דר\"א ושבתה הארץ שבת לה' כלל שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט זרע וזמר בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה זרע וזמר מיוחדין שהן עבודת הארץ ובטלין והיינו כר' אבין דלא דריש כלל ופרט דאי דרשי בכלל ופרט א\"כ אין בכלל אלא מה שבפרט ולא לקי ובמסקנא דירושלמי מפרש טעמא אחרינא שאינו בגמ' שלנו במועד קטן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחורשין </b>כל בית סאה בשבילן. יש מפרשים עד העצרת אבל בירושלמי (הל' ד') קאמר בהדיא עד ראש השנה: \n",
+                "<b>ביניהן. </b>בין אילן לאילן: \n",
+                "<b>בקר </b>בכליו. ב' שוורים עם העול והיינו ד' אמות כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא פ\"ג.) אבל פחות מיכן למעקר קאי ואין חורשין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטיעות. </b>ילדות שורה שנטועה במקום אחד כחומה ואין מפוזרות אין חורשין אלא צורכן משום דכשמפוזרות נראה כחורש לצורך האילן אבל היכא דקיימן במקום אחד נראה כמתקן את הארץ לצורך שביעית ולא לצורך האילן: \n",
+                "<b>ומוקפות עטרה.</b> גדר סביב: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ה') ר' חייא בר אבא בעא קומי ר' יוחנן עכשיו למה חורשין בזקנות א\"ל בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרושו: פירוש עשר נטיעות. הלכה למשה מסיני דחסה תורה על ממונן שאם [לא] יחרוש לה מתיבשות דאין כחן יפה כזקנות ונתנה הלכה בנטיעות ע\"מ שגם בזקנות אם מבקש לחרוש יחרוש ותימה דלא קאמר משום דנמנו על ב' פרקים הללו והתירום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנטיעות והדלועין מצטרפין.</b> בירושל' (הל' ו') אמרי' והוא שהנטיעות רבות על הדלועין והא דתניא ג' דלועין ג' קשואין וד' נטיעות מצטרפות מוקי לה בירושלמי כרשב\"ג דאמר כולן דלועין חורשין ובדלעת יונית היא מתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיחולו.</b> שיעשו הפירות חולין ואמרי' בירושלמי (שם) מהו שיחולו עד שיפדו או עד שיעשו חולין מאליהן רבי יעקב בר אבא כיני מתני' עד שיעשו חולין והיינו שנה חמישית דשנה רביעית עדיין כל פריו קדש הלולים: \n",
+                "<b>נטיעה </b>כשמה. בת שנתה: \n",
+                "<b>שנגמם.</b> שנחתך והוציא חליפיו גדולים: \n",
+                "<b>כנטיעה. </b>בין לענין חרישה בין לענין ערלה תניא בתוספתא (פ\"א) איזוהי נטיעה רבי יהושע אומר בת ה' ובת ו' ובת ז' אמר רבי מפני מה אמרו בת ה' ובת ו' ובת ז' אלא אומר אני גפנים בת ה' תאנים בני ו' זיתים בני ז': \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) א\"ר יודן בר טרפון ר\"ש בן אליעזר ור' אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד דאמר ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן בשם רבי אליעזר בן יעקב הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין [אבל] דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שדה </b>הלבן. לשדה תבואה קרי ליה שדה לבן לפי שאין בה צל כשדה האילן: \n",
+                "<b>הלחה. </b>לחלוחית הקרקע: \n",
+                "<b>ליטע במקשאות.</b> אבל משם ואילך מחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית: \n",
+                "<b>ובשדה </b>האילן עד העצרת. בפ\"ק דמ\"ק מייתי לה. ירושל' (הל' א) לא סוף דבר בשיש לו מוקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר ר\"ש אומר נתת תורת כל אחד ואחד בידו זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי אלא בשדה הלבן עד הפסח בשדה האילן עד העצרת מה בין שדה אילן לשדה לבן שדה לבן על ידי שעתיד לזורעה בתחלה צריך שתהא רוב הליחה קיימת שדה אילן ע\"י שנטוע כבר אינו צריך שתהא רוב הליחה קיימת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבלין.</b> מכניס להן זבל: \n",
+                "<b>מעדרין. </b>מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיה ז) ענין חפירה כלי ברזל שחופר בידי אדם כעין חורש בשוורים והוא הדין לחורשין כדאי' בירושל' (הל' ב') אע\"ג דחרישה דאוריי' היא והי' לו לאוסרה בתוספת שביעית שרי לה הכא ואפילו בזמן בית המקדש כיון שעושה [לצורך פירות ששית]. וכן בית השלחין נמי גנה שיש בה ירק מיתקן בכך הירק של ששית ויש כמה חילוקין בדבר דכל מלאכה אפילו דאורייתא כגון חרישה שעושה לצורך פירות ששית מותרות אפילו בתוספת שביעית כדפרשינן וחרישה שאינה צורך פירות אלא אף לצורך האילן עצמו אפילו לפני תוספת שביעית אסורה כדתנן לעיל דלא שרינן אלא עד העצרת וליטע אילן בתחלה בתוספת שביעית אסור קודם לכן מותר וכל הנך מלאכות דשרינא הכא עד ראש השנה אע\"פ שיש בהן שאינן לצורך ששית לא גזור בתוספת משום דאפי' בשביעית עצמה לא אסורין מדאורייתא כדאמרינן בריש מו\"ק (ג.) דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא ואפילו בשביעית עצמה במקום פסידא כגון להשקות בית השלחין משמע התם דשרי משום דתולדות בשביעית לאו דאוריי' ומקודם לא גזור: \n",
+                "<b>בית </b>השלחין. שאין די להם במי גשמים וצריך להשקות' ושלחין מפרש בריש מו\"ק (שם) לישנא דצחותא כדכתיב והוא עיף (בראשית כ\"ה) מתרגמינן והוא משלהי: \n",
+                "<b>מיבלין. </b>כשחותכין היבלת ענבים יבשים שבאילן: \n",
+                "<b>מפרקין.</b> בעלים שמשירין העלין להקל מן האילן: \n",
+                "<b>מאבקין. </b>שרשים המגולין מכסין אותן באבק: \n",
+                "<b>מעשנין. </b>מעלין העשן תחתיו כדי שיפלו התולעים או שימותו: \n",
+                "<b>אף </b>נוטלין. ותנא קמא לא התיר אלא עד ר\"ה. בירושלמי (הל' ב) פריך דר' שמעון אדר' שמעון מחלפא שיטתיה דרבי שמעון דתנינן תמן ממרסין באורז בשביעית דברי ר' שמעון אבל לא מכסחין וכה אמר הכין שנייה היא שהוא כמציל מן הדליקה. בסוף פרקין היא שנויה ההיא דלא מכסחין כלומר שאין חותכין עלין של אורז מלשון לא תזמור תרגום לא תכסח ומשני דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא אבל גבי אורז אברויי אילנא הוא ואסר כי האי גוונא משנינן במס' ע\"ג בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ.): \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם). מהו לחרוש להן תני כל זמן שמותר לחרוש מותר לזבל ולעדר אין מותר לחרוש אסור א\"ר יוסי מתני' אמרה כן מזבלין ומעדרין במקשאות ומדלעות עד ראש השנה וכן בית השלחין ותני עלה חורשין בית השלחין עד ראש השנה פי' לחרוש להן אמקשאות ומדלעות קאי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסקרין. </b>מלשון ויסקלהו שמוציאין את האבנים מן הכרם כדכתיב סקלו מאבן (ישעיה סב): \n",
+                "<b>מקרסמין. </b>לשון קרסמוה נמלים והיינו זימור אלא שלשון קירסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמחתך ענפים של גפן: \n",
+                "<b>מזרדין. </b>כשיש לאילן ענפים לחים יותר מדאי חותך מקצת ומניח מקצת וזהו זירוד: \n",
+                "<b>מפסלין. </b>שנוטל הפסולת ויש אומרים מלשון פסל לך שנוטל כל הענפים כדי שתתעבה קורת האילן: \n",
+                "<b>רבי </b>יהושע אומר כזירודה. מפרש בירושלמי (הל' ב) דתלתא תנאי אינון תנא קמא לא שרי אלא עד ראש השנה ורבי יהושע סבר דכשנת חמשית כן ששית מה חמשית נכנסת לששית כך ששית נכנסת לשביעית ואפילו יותר מכאן רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן רשאי אני בפיסולו עד העצרת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזהמין. </b>כשיש מכה לאילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות ומיהו זיהום דהכא צריך לומר דמחזק את האילן ומשביחו ומשמע עד ר\"ה אין בשביעית לא ובמסכת ע\"ג פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נ:) תניא ומתליעין ומזהמין בשביעית ומשני התם תרי זיהומי הוו חד אוקמי אילנא ושרי וחד אברויי אילנא ואסור ואע\"ג דבעבודת אילן אסורה ל' יום לפני ר\"ה הכא שרי שלא ימותו הנטיעות דהנך עבודות דרבנן הם כדאמרינן בריש מו\"ק (ד' ג: וד'.) אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא והכא לא גזור: \n",
+                "<b>וכורכין אותן.</b> מפני הצנה והחמה: \n",
+                "<b>וקוטמין אותן.</b> פירש בערוך אפר תרגומו קטמא ויש מפרשים שוברי' הראשים כמו נקטם ראשו: \n",
+                "<b>ועושין להם בתים.</b> גדר אמה גובה סביבותיהם וממלאין אות' עפר ומיהו בירושלמי משמע בית ממש לצל: \n",
+                "<b>על הנוף.</b> של אילן אבל לא על העיקר שצריך לשנות ולא יעשה בשביעית כשאר השנים. \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד') מתניתא כרבנן מתליעין בשביעית אבל לא במועד כאן וכאן אין מגזמין אבל נוטל הרואה רבי יוסי אמר רבי אבינא בעי מה בין המזהם לעושה בית. המזהם אינו אלא כמושיב שומר בית עושה להן צל והיא גדילה מחמתו. פירוש מתני' כרבנן. דברייתא דמייתי היינו ההיא דפ' ר\"י (עבודה זרה נ:) וקסבר בירושלמי דפלוגתא דתנאי היא ולית ליה שינויא דמשנינן תרי זיהומי הוי: \n",
+                "<b>עוד </b>ירושל' (שם) תני רבי יוסי בן כיפר אומר משום ר' אלעזר בן שמוע ב\"ש אומרים משקה על הנוף ויורד על העיקר וב\"ה אומרים משקה בין על הנוף בין על העיקר. פירוש הך ברייתא בערב שביעית איירי עד ר\"ה דקתני רישא בתוספתא (פ\"א) משקין את הנטיעות עד ראש השנה והדר קתני ר' יוסי בן כיפר אומר ומסיים בה אמרו להן בית הלל לבית שמאי אם אתה מתיר להן מקצת תתיר להן את הכל ואם אין אתה מתיר להם את הכל לא תתיר להם מקצת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פגין.</b> מלשון התאנה חנטה פגיה (שיר השירים ב׳:י״ג) וסכין אותן בשמן או בחלב כדי שימהרו להתבשל ומנקבין אותן כדי שיכנסו בהן הגשמים ויתבשלו מהרה ויש מפרשים שממלאים נקבי הפגין שמן:  ",
+                "<b>שנכנסו לשביעית.</b> כלומר אם לא נתבשלו בששית ונכנסו לשביעית: ",
+                "<b>ולא סכין.</b> בשביעית ומיהו לא משמע כן דמרישא שמעת מינה עד ראש השנה אין (בששית) [בשביעית] לא ויש לפרש דאיירי בפגין שאין דרכן להתבשל עד תשרי ולכך קתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ואפילו בששית קאמר דלא סכין ולא מנקבין מאחר דאין נגמר בישולן עד שתכנס שביעית ואפילו שנהגו שלא לסוך ור' יהודה מיקל ושרי מיהו במקום שנהגו שלא לסוך בשאר שנים דלאו עבודה היא: ",
+                "<b>רבי שמעון מתיר.</b> לסוך ולנקוב את האילן עצמו קסבר שאדם רשאי לנקוב את האילן דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע ומיהו לא יתכן לומר דקאי אסיכה דאפילו רבנן מודו דאשכחן במסכת ע\"ג בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ:) סכין שמן לגיזום בין במועד בין בשביעית (ועוד) [אבל קשה] דלעיל אסר ר' שמעון בפיסולו של אילן ועוד הכתיב וכרמך לא תזמור אלא אתא לאשמעינן דאילן מלא פירות שביעית מותר לעשות במוצאי שביעית כל עבודות הצריכות לאילן כדתניא בתורת כהנים שבת שבתון [יהיה לארץ] כיון שיצאת שביעית אע\"פ שפירותיה שמטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן [אבל] פירותיו אסורין עד ט\"ו בשבט: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג') אנן תנינן סכין הפגין תני דבי רבי אלו הן פגי ערב שביעית שנכנסין לשביעית ר' אליעזר כמתני' ר' יוחנן כהדא דתני דבית רבי על דעתיה דר' אליעזר לא בא ר' יהודה אלא להקל על דעתיה דר' יוחנן לא בא רבי יהודה אלא להחמיר. פי' תנא דבי רבי לר' יוחנן קא מפרש מתני' ערב שביעית שנכנסו לשביעית ארישא קאי כלומר הא דאמרן סכין את הפגין ומנקבים אותן עד ראש השנה היינו בשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושמא במתני' גופה הוה תני אלו הן והא דתני מתני' לא סכין ולא מנקבין לאו אשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי אלא אשל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחודייהו קאי [והשתא] רבי אליעזר הוה מפרש מתני' כפשטה בלא אלו הן וסכין ומנקבין בשל ששית שאין נכנסין לשביעית אבל בשל ששית שנכנסו לשביעית או של שביעית שיצאו למוצאי שביעית לא סכין ולא מנקבין ורבי יוחנן כדתני דבי רבי הלכך על כורחין לרבי אליעזר רבי יהודה להקל דמוכח בתוספתא דרבי יהודה אפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי ות\"ק אמר לא סכין סתם ולא מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שנהגו שלא לסוך ולר' יוחנן על כורחיך להחמיר דתנא קמא שרי בכל ענין.  ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר\"י אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותן פי' הכל שוים ר\"י ות\"ק אבל ר\"ש פליג כדפרשינן במתני':  "
+            ],
+            [
+                "<b>אין נוטעין ואין מבריכין.</b> נטיעה שייכא באילן הברכה בגפן כדתנן (פ\"ז מ\"א דכלאים) המבריך את הגפן שכופף את הזמורה בארץ הרכבה שמביא ענף זית ומרכיבו בתוך זית אחר: \n",
+                "<b>פחות </b>מל' יום. בפ\"ק דר\"ה (דף י:) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר ל' צריך ל' ול' לדברי האומר ג' צריך ג' ול' לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ול' יום שצריך שתהא נשרשת הנטיעה בארץ קודם שיבא תוספת שביעית ואי קלטה בתוספת שביעית יעקור ומיהו ר\"ת מפרש דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לאו אשביעית קאי אלא אעלמא קאי משום דקשיא ליה חדא דלשון מתני' אין משמע כן ועוד מדתניא בפ\"ק דראש השנה (דף ט:) אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית ל' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית פחות מל' יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית וקאמר התם (דף י.) לימא דלא כרבי מאיר דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה דתניא פר האמור בתורה סתם בן כ\"ד חודש ויום אחד דברי רבי מאיר ר\"א אומר בן כ\"ד חודש ול' יום ופריך אלא מאי ר\"א ל' ול' בעי ומייתי מתניתין דהכא ומדרב נחמן אמר רבה בר אבוה והשתא [אי] אמתני' דהכא קאי מאי קשיא ליה אי ברייתא כר' אליעזר הא כי היכי דבמתני' דהכא קתני ל' ומוקמינן להו בקליטה בלא ל' של תוספת הכי נמי דל' דברייתא בל' של קליטה בלאו הנך דתוספת דל' ול' בעי ועוד דבסמוך גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין דמחלק לענין שביעית בין השרישו לפני ר\"ה להשרישו לאחר ר\"ה דמשמע דלא חיישינן במה שמשרישין בתוספת שביעית דקתני שביעית דומיא דמעשר ומפרש ר\"ת דהכי קאמר רב נחמן לדברי האומר ל' לקליטה בשביעית צריך ל' ול' לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית ולר' יהודה דקולטת בשלשה ימים[מותר] לקיים כיון דלא נקלט בשביעית עצמה אע\"פ שנטע (בשביעית) באיסור כשנטע שלשה ימים לפני ראש השנה דאסור ליטע משום תוספת שביעית מדאורייתא כמו חרישה דלא תזמור כתיב דאמרי' בריש מועד קטן (דף ב:) דזמירה בכלל זריעה וכל שכן נטיעה דדמיא טפי לזריעה ועיקר מלאכה טפי מזמירה כדמוכח בפ' כלל גדול (שבת דף עג:) דזומר חייב משום נוטע אעפ\"כ מותר לקיימם ומה שר\"ת היה אומר דמותר ליטע בתוספת שביעית מידי דהויא אשאר תולדות דאמרינן בריש מועד קטן (ג.) דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך ואמרינן מכדי זריעה בכלל זמירה ובצירה בכלל קצירה [למאי הלכתא כתבינהו רחמנא] למימרא דאהני תולדות הוא דמחייב אתולדות אחריני לא מיחייב ולא גזרו בתוספת ולא יתכן כלל ואורז ודוחן ופרגין ושומשמין נמי אע\"פ שזריעתן מלאכה דאוריי' דכתיב לא תזרע מ\"מ לא חיישינן ובלבד שישרישו לפני ראש השנה אע\"ג דבאיסור זרע והא דמייתי בסוף הערל (יבמות פג.) הא דרב נחמן גבי הלכה כר\"י באנדרוגינוס ובהרכבה לאו משום דאתי רב נחמן לפרושי מתני' דשביעית דלא מייתי לה אלא למימר דאף לענין ערלה הלכה כר' יוסי: \n",
+                "<b>קולטת. </b>מלשון ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין בפ\"ק דשבת (דף יז:): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אורז </b>ודוחן. מיני קטניות הן וקורין אותן בלע\"ז מילייו: \n",
+                "<b>פרגין. </b>פירש בערוך מקום בלשון כנען והוא כעין רמון מלא זרע והזרע מתקשקש בקליפתו כעין שומשמין: \n",
+                "<b>מתעשרין </b>לשעבר. כמעשר שנה שעברה אם שניה מתעשרין מעשר שני ואם שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ומותרין בשביעית דאין בהן קדושת שביעית אם השרישו ערב שביעית לפני ר\"ה מתעשרין לשנה הבאה כשעת לקיטתו אם משאר שני שבוע הוא שאינה שביעית ובפ\"ק דר\"ה (דף יג:) אמר (רבא) [רבה אילן] אמור רבנן [אזלינן] בתר חנטה (אילן) [וירק] בתר לקיטה תבואה וזיתים בתר שליש הני כמאן שוינהו רבנן הדר אמר רבה כיון שעשוים פרכים פרכים אזול רבנן בתר השרשה ומפרש בירושלמי (הל' ה) אמר רב הונא בר חייא שאי אפשר לעמוד עליו כלומר דאין מביא שליש בבת אחת ואין נלקט כאחת אלא היום לוקטין מעט איפרכין ולמחר מעט ונמצא חדש וישן מעורבים יחד אם הילכו בהן אחר לקיטה או אחר שליש ואזול בהם בתר השרשה שבשנה אחת משרשת כל השדה שהרי בבת אחת זורעין אותה ומעשר פירות האילן וקטניות דרבנן הן ויכולת ביד חכמים לקבוע זמן לכל אחד לפי דעתן פירכין נופל בקטניות כדאמרינן במסכת ביצה (דף יב:) מוללים מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב ומיהו בשביעית דאורייתא כדאמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף טו:) אמינא לך מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דבנות שוח דאורייתא קשה היכן מצינו הנך חילוקין דיש בתר השרשה ויש בתר חנטה ויש בתר שליש ויש בתר לקיטה ולא מסתבר כלל למימר בשביעית בזמן הזה ורבי היא ובשלמא תבואה וזיתים (דכתיב) [דבתר] שלש ניחא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף יג.) ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וזיתים נמי בכלל תבואה כדמפרש שם בקונטרס (ד' יב:) ותבואת יקב ופירש שם בקונטרס דענבים בכלל זה וקשה דמצינו בהן שיעור [אחר] דתנן בפ\"ק דמעשרות (מ\"ב) מאימתי חייבין הפירות במעשרות הענבים משהבאישו וקתני התבואה והזיתים משיביאו שליש משמע דלאו שיעור [א'] הוא ומכל מקום אפשר דהבאישו דענבים אע\"פ שלא הביאו שליש חשיבה כשליש דתבואה וזיתים אלא אורז וחבריו וירק ואילן מנא להו וי\"ל דבאילן אזלינן בתר חנטה כדדרשינן בפרק קמא דראש השנה (דף י.) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורין משום רביעית דלאחר שנשלמו ג' שנים של ערלה (זה) של רביעית דהיינו אחד בתשרי אסורין משום ערלה אם חנטו עד ט\"ו בשבט ואם לאחר ט\"ו בשבט חנטו מותרין ולענין הבאת שליש אין שייך לעשות דרשה זו שאין לאילנות יום קבוע בהבאת שליש לקובעו ר\"ה שלהן שיחשוב שלישי שלישי להבאת פירות ורביעי לשנים כמו יום חנטה דשנה שלו ט\"ו בשבט שיצאו רוב גשמי שנה ורגילין אילנות להיות חונטין וכיון דגלי קרא לערלה דבתר חנטה הוא הדין לענין שביעית וירק דבתר לקיטה כדדרשי תנאי בפ\"ק דראש השנה (שם יד.) דקאמר ר' יוסי הגלילי מה גורן ויקב שגדלין על מי שנה שעברה ור\"ע קאמר שגדלין על רוב מים יצאו ירקות ואורז וחביריו דבתר השרשה נפקא לן מקרא דתורת כהנים בפרשת בהר סיני ואין לתמוה דילפי שביעית מערלה דהכי נמי ילפינן תבואה וזיתים שאחר שליש למעשר מלשלש השנים דכתיב גבי שביעית ועוד יש לפרש דענבים משהבאישו הוא שליש שלהן וכל אותן שיעורין המפורשין בפרק קמא דמעשרות לכל (הפחות) [בפירות] הוא הבאת שליש [והא דלא תני משיביאו שליש] כדתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולה אפשר ליתן בהן סימן חוץ מתבואה וזיתים וכן משמע בירושל' (הל' ו') דגבי התלתן משתצמח דריש לה ר' זעירא מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח רבי חנינא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין והא דקאמר בפ\"ק דראש השנה (דף יג:) אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש דמדלא הזכיר ענבים משמע דהוא בכלל בתר חנטה לשון מתניתין דמעשרות נקט דלא חשיב ענבים בהדייהו ואע\"ג דלענין עונת מעשרות אזלינן בכולהו בתר שליש מכל מקום לענין ראש השנה למעשר לערלה ולרבעי ולשביעית אזלינן בתר שיעורי אחריני כדפרישית מקראי ועונת מעשרות ענין אחר הוא דעד שיחשב פרי וחזי לאכילה אין לחייבו במעשר וא\"ת היכי ילפינן חיוב מעשר לשליש בתבואה וזיתים משביעית הא לא דמי מעשר לשביעית דאיכא דאזיל בתר חנטה ובתר השרשה ובתר לקיטה וי\"ל משום דאשכחן תבואה וזיתים דחזי קודם הבאת שליש כדאמרינן בפרק המוציא יין (שבת דף פ:) אנפיקנון שמן זית שלא הביא שליש משיר את השיער ומעדן את הבשר ואמרינן בפרק ואלו עוברין (דף מב:) עמילן של טבחים תבואה שלא הביאה שליש ומהאי ניחא נמי דקשיא ליה טפי בפ\"ק דר\"ה (דף יב:) אתבואה וזיתים מנא לן דאזלינן בתר שליש דמקודם לכן חזו ומייתי ראיה משביעית דאפילו לשביעית לא משערינן עד הבאת שליש כ\"ש להתחייב במעשר דהא שאר אילנות דאזלינן לשביעית בתר חנטה אפ\"ה לא מחייבי במעשר עד דמטי לשיעור המפורש כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיוצא בהן.</b> בתר השרשה דאורז ודוחן בין לענין מעשר בין לענין שביעית ודוקא זרעו לזרע אבל זרעו לירק אזלינן בתר לקיטה כירק והשתא רבנן דפליגי עליה סברי דאזלינן בתר לקיטה וקשה בפ\"ק דר\"ה (דף יג) דפסיק [שמואל] כר' יוסי בן כיפר במקצתו השריש קודם ר\"ה ומקצתו השריש לאחר ר\"ה וצובר גורנו ותורם ולאו מטעמיה דאיהו סבר יש בילה ושמואל סבר אין בילה אלא משום דהכל הולך אחר גמר פרי אדרבה כל שכן דהוה ניחא טפי אם היה פוסק הלכה כדברי חכמים דקא סברי פול המצרי בתר לקיטה ואפילו תמצא לומר דאיכא רבנן דברייתא דסבירא להו פול המצרי בתר השרשה לית להו צובר גורנו מכל מקום לימא הלכה כרבנן דמתניתין דשביעית והוה ניחא טפי מר' שמעון שזורי וי\"ל דשמואל בא לפסוק כר' שמעון שזורי בכל דבר אפילו באורז ודוחן ופרגין ושומשמין ולאו מטעמיה דרבי שמעון משום דיש בילה וצובר גורנו ושמואל סבר אין בילה אלא משום הכל הולך אחר גמר פרי ואע\"ג דבהקומץ רבה (דף ל:) מייתי ההיא דפול המצרי ולא מייתי ההיא דאורז ודוחן ופרגין ושומשמין כלל מכל מקום נפקא מינה לגבי ההיא ובירושלמי (הל' ה) מייתי ברייתא דר' שמעון שזורי שש מדות אמרו חכמים בפול המצרי ובסוף פ\"ח דכלאים כתבתיה:  ",
+                "<b>משתרמלו.</b> אמרינן בירושלמי (הל' ה) מהו תירמלו עבדין קנקולין ופי' בערוך שהקשו ועשו כים כמו תרמילו כלומר אימת הן כיוצא בהן בזמן שתרמלו לפני ר\"ה: ",
+                "<b>תני </b>בתוספתא אמר רשב\"ג לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הגמור לשעבר ועל של הנץ לעתיד לבא על מה נחלקו על התורמל שבית שמאי אומרים לשעבר וב\"ה אומרים לעתיד לבא פירוש לשעבר מתעשר לשעבר וגבי פול המצרי מיתניא:  ",
+                "<b>תניא </b>בתורת כהנים מנין לאורז ודוחן ופרגין ושומשמין לפני ר\"ה שכונסין אותן בשביעית ת\"ל ואספת את תבואתה בשביעית יכול אע\"פ שלא השרישו ת\"ל שש שנים תזרע ואספת ששה זורעין וששה אוספין ולא ששה זורעין וז' אוספין:  "
+            ],
+            [
+                "<b>בצלים הסריסים.</b> מפרש בירושלמי (הל' ו) בצליא כופראי דלא עבדון זרע וקורין אותן ציב\"ש בלע\"ז: \n",
+                "<b>פול המצרי.</b> שזרעו לירק דאי זרעו לזרע התנן לעיל כיוצא בהן דבתר השרשה ואפילו לא מנע מהן מים נמי מתעשרין לשעבר וכיון דמנע מהן מים שלשים יום לפני ר\"ה נמצאו גדילין על מי שנה שעברה ואתיא כר' יוסי הגלילי דאמר בפ\"ק דראש השנה (דף יג:) באספך מגרנך ומיקבך מהגורן ויקב מיוחדים שגדילים על מי שנה שעברה מתעשרין לשעבר יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה אבל ר\"ע דריש מה גורן ויקב מיוחדין שגדילין על רוב מים והן מי גשמים שרוב זרעים גדילין על ידן יצאו ירקות שגדילין על כל מים אף על השאובין הדולין ומשקין אותן תמיד כדכתיב (דברים י״א:י׳) והשקית ברגלך כגן הירק הני נמי גדילין על כל מים נינהו מתעשרין לשנה הבאה ובירושל' (ה\"ו) משמע קצת איפכא דאתיא כר\"ע ולא כר' יוסי הגלילי דאמר ר' מנא כיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר\"ה נעשו כבעל כלומר יצאו מתורת ירקות הגדילין על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמסתפקת בימי גשמים ומתעשרין לשעבר: \n",
+                "<b>ושל בעל.</b> כמו בית הבעל דריש מועד קטן (ב.) שדה שהיא בעמק ומלוחלחת ואין צריך להשקותה ומכל מקום לירק צריכה השקאה משום הכי קתני שמנע מהן ב' עונות לרבי מאיר וג' עונות לרבנן זמן השקאתה שרגילין להשקותה קרי עונה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>י </b>ירושלמי (הל' ז) למה לי הוקשו אפילו לא הוקשו מכיון שהוקשו נעשית כשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין כיצד הוא בודק רבי יוסי בר' חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פי' עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר: \n",
+                "<b>התמרות. </b>פי' בערוך הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה כדאמרי' עלתה בו תמרה בפ' לולב הגזול (סוכה לג.) וי\"מ תמרות כעין לולבי גפנים כדתנן (מעשרות פ\"ד מ\"ו) גבי צלף דמתעשר תמרות ואביונות: \n",
+                "<b>מרביצין. </b>בשדה לבן כלומר משקין שדה לבן והכי תניא בהדיא בפ\"ק דמו\"ק (ו:) מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד ופריך והתניא אין מרביצין לא במועד ולא בשביעית ומשני הא ר' אליעזר בן יעקב הא רבנן הא דקתני מרביצין בשביעית דרבנן והוא ר' שמעון דמתניתין ואידך ר\"א בן יעקב דאסר וברוב ספרים גרסינן התם והתניא בין במועד ובין בשביעית. והא דשני הא רבי אליעזר בן יעקב היינו דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקום במועד וחכמים מתירין בזה ובזה ולפי גירסא זו ההיא דקתני מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד ר' אליעזר בן יעקב וזה אי אפשר להיות דבמתניתין גבי שביעית תנן רבי אליעזר בן יעקב אוסר אלא כן הוא הגירסא כדפרישית ובירושלמי (שם) אמרינן אתיא דרבי שמעון כרבנן ודרבי אליעזר בן יעקב בשיטתיה דתניא תמן מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את כל השדה: \n",
+                "<b>ממרסין באורז.</b> שמשקין עפר האורז ומערבבין המים בעפר מלשון נתנו לממרס (יומא דף מג:): \n",
+                "<b>אבל לא מכסחין.</b> שאין חותכים עלים של אורז מלשון לא תזמור (ויקרא כה) תרגום לא תכסח: \n",
+                "<b>תניא </b>בפ\"ק דמו\"ק (ו:) מרביצין שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית ולא עוד אלא שמרביצין בשביעית כדי שיצאו למוצאי שביעית: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאימתי </b>מוציאין זבלין לאשפתות. לאחר שהוציא אשפות לרשות הרבים כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה כונסו למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא [מפזרו] בשדה לזבלה וקודם שפסקו עובדי עבודה אסור שלא יאמרו לזבל שדהו הוא מוציא ופלוגתא בירושל' (הל' א) אם מותר לעשות אשפה על פתח חצרו עד שלא פסקו עובדי עבודה ופריך בירושל' (שם) מעתה אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית העין שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא ומשני יודעין בני עירו אם יש לו בית השלחין אי לא אמר רבי יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברים ושבים:",
+                "<b>משיבש </b>המתוק. הוא הזבל שמבשל וממתק את הפירות ובירושלמי (שם) אמרינן משיבש המתוק פקוע אמר רבי מנא ההן פקועה דבקעתא כלומר ביקוע השדות ובערוך פירש בשם הר' דניאל כמו פקועות שדה (מלכים ב ד):  ",
+                "<b>משיקשר. </b>מפרש בירושל' (שם) משיעשה קשרים קשרים אמר ר' חוניא מכיון שנקשר בו קשר העליון מיד הוא יבש ותניא קרובים להיות דבריהם שוים:  "
+            ],
+            [
+                "<b>עד כמה מזבלין.</b> משיבש המתוק לרבי יהודה ולר' יוסי משיקשר:  ",
+                "<b>משפלות. </b>פי' בערוך קופות גדולות שמוציאין בהם זבלים ובלשון ישמעאל נקרא משפל והביא הא דאמר בויקרא רבה בפרשת זאת תהיה אמר רבי חנין דציפרי תלולית זו של עפר מה הטיפש אמר מי יכול לסייפה אבל פיקח אומר ולא אחד צברה אף אני קוצה ב' משפלות היום ושתים למחר עד שאני מסייפה:  ",
+                "<b>של לתך לתך.</b> כל משפלת מחזקת לתך דהיינו חצי כור וזהו משוי של חמור כדתנן בפרק השוכר את האומנים (בבא מציעא דף פ.):  ",
+                "<b>מוסיפים על המשפלות.</b> לעשות אשפה גדולה אפילו של ב' אשפות ויותר ואין מוסיפין על האשפות יותר משלש אשפות לבית סאה משום דמחזי כמזבל שדהו ורבי שמעון שרי דכיון דאשפה היא שהזבל צבור לא מיחזי כמזבל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>יותר מיכן.</b> כלומר אפי' יותר מג' אשפות לבית סאה מותר לעשות ור\"ש לטעמיה ואף על גב דהוה ליה רישא הדר תנייא הכא לפרושי מילתייהו דרבנן דאסרי עד שיעמיק או שיגביה ואז לא מיחזי כמזבל ובירושלמי (הל' ב) פריך לה ולמה תניתא תרי זמנין (אמר ר' ירמיה) כאן בפוחת מן המשפלות ברם הכא בעושה בכשיעור ותני כן על דר\"ש ובלבד שלא יפחות לאשפה מג' משפלות וקצת נראה דגרס ברם התם בקמייתא בכשיעור עשר משפלות לאשפה אבל הכא בפחות מי' כדתני עלה ובלבד שלא יפחות מג' משפלות וס\"ד דכיון דליכא עשר באשפה אם היה עושה יותר מג' אשפות לבית סאה היה נראה כמזבל שדהו: \n",
+                "<b>עושה את זבלו אוצר.</b> דאותן ג' אשפות לבית סאה אם בא להניחן במקום א' בשדה דהיינו [ל'] משפלות או אפילו ק' משפלות במקום א' מותר ולא תימא כי היכי דאסרי רבנן יותר מג' אשפות לבית סאה הכא נמי אסור במקום אחד יותר משיעור ג' אשפות קמ\"ל דמותר: \n",
+                "<b>ורבי מאיר אוסר.</b> משמע בירושלמי (שם) בעושה יותר מכשיעור דהיינו יותר משלשים משפלות אבל בכשיעור בג' מקומות מותר במקום אחד לא כל שכן ובפ\"ק דמו\"ק (דף ד': ועי\"ש) פריך אהא דרבי מאיר דאמר עד שיעמיק שלשה והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קודם לכן וחד אמר זבלו מוכיח עליו ובירושלמי נמי משני הכי סלו ומגרפו מוכיחין עליו שעושין אשפה והא דמייתי [הך] דמועד קטן ולא מייתי מרישא וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה משום דבעי לאקשויי דרבי אלעזר בן עזריה אדרבי אלעזר בן עזריה: \n",
+                "<b>היה </b>לו דבר מועט מוסיף והוליך בירושל' (שם) פתר לה ב' פתרים כשהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משיפסקו עובדי עבודה ראב\"ע אוסר מאי טעמא שמא לא ימצא זבל ונמצא מזבל אותו המקום פתר ליה פתר חורין כשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית ומבקש להוציאו לתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משפסקו עובדי עבודה ראב\"ע אוסר מ\"ט שמא לא ימצא זבל ונמצא מזבל אותו המקום ולא כבר מזובל הוא מערב שביעית רבי ירמיה ורבינו בשם ר' חייא משום מראית העין עד שיוציא עשר משפלות כאחת ולית להו לרבנן מפני מראית העין א\"ר אידי סלו ומגרפו מוכיחין עליו שעושה אשפה: \n",
+                "<b>או עד שיתן על הסלע.</b> אמרינן בירושלמי (שם) הכל מודין שאם היה לו שם אבנים או צרורות או סיד או גפסיס מותר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המדייר </b>את שדהו. בירושלמי (הל' ג) פריך תמן תנינן שדה שנתקווצה תזרע במוצאי שביעית נטייבה או נדיירה לא תזרע למוצאי שביעית ומשני א\"ר יונה כיני מתני' הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו כלומר הא דנקט לישנא דמדייר לא שיעשה להניחה כך השדה מזובלת דלא נקט מדייר אלא בלשון העמדה בעלמא שלאחר כך מאסף כל הזבל ועושה ממנו שלש אשפתות לבית סאה כשיעור של מעלה: \n",
+                "<b>סהר. </b>היקף של מחיצות סביב הצאן ואמרינן בירושל' (שם) בכל עושין סהרין [במחצלאות] ובקש ובאבנים אפי' שלשה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה [ובלבד שיהא בין סהר לסהר כמלוא סהר אותו המקום] חולב בו וגוזז בו ומוליך ומביא הצאן דרך עליו: \n",
+                "<b>עוקר ג' רוחות.</b> כשנתמלאה זבל עוקר מן הסהר שלש רוחות וזוקפו לצד אחר של אמצעית ומדייר שם כמו כן בית סאתים ועושה אשפתות בתוך שדהו כמו שאמרנו למעלה ג' ג' אשפתות לבית סאה: \n",
+                "<b>נמצא מדייר בית ארבעת סאין.</b> סאתים מצד זה של אמצעית וסאתים מצד אחר ואשמעינן מתני' דשרי לדייר בית ארבע סאין קודם שיעשה ממנו אשפתות בשדה אבל טפי לא שלא יאמרו לדייר שדהו מתכוין ורשב\"ג שרי עד ח' סאין וכל זה בשדה גדולה שעדיין נשארה ממנו הרבה שלא נדיירה: \n",
+                "<b>רשב\"ג אומר בית ח' סאין.</b> בירושלמי (שם) תני רבי שמעון בי אלעזר אומר אם רצה תוקע יתד בארץ ועושה ד' סהרין [מד' רוחותיה של ח' סאין]: \n",
+                "<b>היתה שדה ובית ד' סאין.</b> והא דאמרן היינו בשדה של ה' סאין אבל מכוונת של ארבע סאין משייר מקצת: \n",
+                "<b>מפני </b>מראית העין שלא יהא נראה כמזבל שדהו אם היה עושה כולה סהר: \n",
+                "<b>כדרך </b>המזבלין. ג' אשפתות לבית סאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחצב. </b>צור שחוצבין ממנו אבנים לבניין קרוי מחצב מלשון ואבני מחצב (מלכים ב י״ב:י״ג) ופעמים שהצור מכוסה בארץ ואין ניכר על פני השדה עד שחופרין ומגלין אותו וזהו לשון פתיחה ויש שמגולה מקצתו וכשלא התחיל לפותחו מערב שביעית ובא לפותחו בתחלה בשביעית אסור לפותחו אא\"כ יש בו מן הפתוח ומגולה כדי לחצוב ממנו שלש מורביות כלומ' שלש שורות של אבנים. מורביות לשון נדבכין שיש בכל אחת ואחת מן המורביות שלש אמות אורך ורוחב על רום ג' דהיינו כ\"ז אבנים של אמה על אמה לכל מורביות ומורביות וכן היה דרכן לסדרן בשדה לאחר חציבתן לג' שורות של ג' ג' שהם ט' אבנים ויש כיוצא בהן ג' שורות סדורות זו על זו דהא ברום שלש קתני הרי כאן שלשה פעמים בכל אחת ולכאורה לישנא דמתני' משמע כ\"ז לג' המורביות ושמא כל אבן ואבן היתה של אמה על אמה ברום ג' אמות שכן דרך לחצוב בתחלה וניחא טפי לפי שהאבנים ארוכות קוראין להן מורביות מלשון מורביות של תאנה דפרק ב' דתמיד (מ\"ג) מורביות של ערבה דפ' לולב וערבה (סוכה דף מה.) וטעמא דמתני' דלא יפתח שלא יאמרו לתקן שדהו הוא מכוין להיות ראוי שדהו לזורעה בשביעית אי נמי כשחופר לגלות המחצב יאמרו עודר כדי לזרוע אבל בשיש מקום מגולה שראוי לחצוב כל כך אבנים מידע ידעי דלצורך אבני בנין עביד ואיכא דשרי בתוספתא אפילו מתכוין לעשות שדה לצורך מוצאי שביעית ולא חיישינן למיחזי כמתקן לצורך שביעית כיון דאיכא שיעור מרובה כל כך לא חשו למראית העין משום דמאן דחזי קאמר לצורך אבנים לבנין קא עביד ויש (מפרשים) עוד לא יפתח אדם מחצב לכתחלה אלא אם יש בו במה שחצב ממנו קודם שביעית כ\"ז אבנים דאילו פחות מיכן חשיב השתא כחוצב בתחלה אבל אין לשון התוספתא משמע כן דקתני סיפא סלע שצף על גבי הארץ ואיגד יוצא ממנו אם יש בו כשיעור הזה מותר ואם לאו אסור:  ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא (פ\"ג) לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו עד שיהיה בו ג' מורביות שהן ג' על ג' ברום ג' [א\"ר יוסי בד\"א בזמן שמתכוין לעשות שדה אבל בזמן שאין מתכוין לעשות שדה אפילו דבר מרובה מותר אמר רשב\"ג] בד\"א בזמן שאינו מתכוין לעשות שדה אבל בזמן שהוא מתכוין לעשות שדה אפילו כל שהוא אסור והך ברייתא קשה טובא דקאמר אפילו דבר מרובה מותר משמע שהיא רבותא ואדרבה בדבר מרובה אית לן להתיר טפי כדמוכח מתני' עד שיהא בו ושמא משום דדינו של מחצב שלא ליטול כולו כדתני סיפא דמתני' פחות מיכן מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח ועל זה קאמר אפי' דבר מרובה שנוטל הכל מותר וקצת משמע כן [מירושלמי] מדמייתי הך ברייתא אמתני' דגדר:"
+            ],
+            [
+                "<b>של משוי שנים שנים.</b> שיש באחת משוי ב' בני אדם הרי אלו ינטלו כולן ואפי' הקטנות דאילו גדולות אפי' א' ואפי' מונחת בארץ ואפי' ג' ניטלת על הכתף תנן לקמן דבאות מ\"מ ולא מיחזי הכא כמפנה הגדר לעשות מקומו שדה:  ",
+                "<b>שיעור גדר י' טפחים.</b> בירושלמי (הל' ד) מייתי הא דתנן בפרק י\"ד דאהלות (מ\"א) במה אמרו הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא בזיז שגבוה ג' נדבכין שהן י\"ב טפחים ופריך אמתני' דתנן שיעור גדר עשרה טפחים מה אנן קיימין אם כשהיו ב' נדבכין ניתני ח' טפחים אם כשהיו ג' ניתני שנים עשר טפחים אמר רבי יוסי חצי טפח לסיתות מכאן וחצי טפח לסיתות מכאן וכן לחבריה נמצאו ג' נדבכין של עשרה טפחים:  ",
+                "<b>פחות </b>מיכן מחצב. ואינו נוטל כולו אלא גוממו ומניח מן הסלע בארץ טפח כדי שלא יהא ראוי לזריעה בירושלמי (שם) אמרו פחות מיכן אינו לא מחצב ולא גדר:  ",
+                "<b>בד\"א. </b>האי דלא יפתח מחצב והאי דגוממו:  ",
+                "<b>מה שהוא רוצה יטול.</b> דלא מיחזי כמתקן שדה כיון דלאו דידיה הוא ואפילו בשלו נמי לא מיחזי כמתקן כיון דהתחיל מערב שביעית:  "
+            ],
+            [
+                "<b>שזעזעתן המחרישה.</b> אמרי' בירושל' (הל' ה') לא סוף דבר שזעזעתן אלא אפילו מחרישה עתידה לזעזעתן ובתוספתא (פ\"ג) קתני אבנים התושבות כלומר שאינם מצורך השדה מלשון גר ותושב: \n",
+                "<b>של </b>משוי שנים שבכל אחת משוי ב' בני אדם ינטלו כולן אגב אותן שנים דלא מיחזי כמתקן שדה: \n",
+                "<b>המסקל. </b>שמעביר האבנים מן השדה מלשון סקלו מאבן (ישעיהו ס״ב:י׳). ומניח את התחתונות הנוגעות בארץ דבכי האי גוונא לא מיחזי כמתקן שדה: \n",
+                "<b>גרגר של צרורות גל של אבנים קטנים.</b> מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (שם יז): \n",
+                "<b>אם יש תחתיהן סלע או קש.</b> לא מיחזי כמתקן כיון דאין כל המקום ראוי לזריעה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b> אין בונין מעלות ע\"פ הגאיות.</b> שלא יחליקו בירידתן לקחת המים שנתקבצו דנראה כמתקן להשקות בהן שדותיו בשביעית. גאיות מקום גבוה: \n",
+                "<b>ולא יסבוך בעפר.</b> אם בא להיות סובך מקום יציאת המים באבנים לא יתן עפר וטיט בין האבנים משום דמיחזי טפי שמתכוין להשקות מהן שדותיו. יסבוך מלשון נאחז בסבך בקרניו (בראשית כ״ב:י״ג): \n",
+                "<b>אבל עושה הוא חייץ.</b> אבנים סדורות זו על זו כגון גדר בלא עפר וטיט ובירושל' (הל' ו) אמרי' כדכתיב והוא בונה חיץ (יחזקאל י״ג:י׳): \n",
+                "<b>כל אבן.</b> שבשדהו אפילו קטנה אם הוא יכול לפשוט ידו וליטלה ולבנות בה גדר של אבנים כגון שסמוכין לגדר הרי זו תנטל שהגדר מוכח עליו דלבנות גדר נוטלה ולא לתקן השדה לזריעה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>באות </b>מ\"מ. אפילו מתוך שלו דמידע ידעי דלבנין בעי להו ולא לתקן השדה: \n",
+                "<b>והקבלן. </b>מלשון מקבלי קיבולת שדרכו לעשות בנינים בקיבולת מביא מ\"מ ואפילו פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' מביא משדות שלו שרי דאי משדות אחרים אפי' אינו קבלן שרי כדתניא לעיל דמתוך של חברו מה שהוא רוצה נוטל ויש מפרשים קבלן שקיבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפילו קטנות אף על פי שהוא אריס בה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיתר להעמיק עד הסלע.</b> ולא חיישינן דילמא מימלך וזרע ליה אי נמי לא גזרינן אטו עודר בשדה ואמר בירושלמי (הל' ז) אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בינו לבין רשות הרבים דלא עביד איניש דזרע סמוך לרשות הרבים וליכא למיגזר טפי מידי אבל בינו לבין חברו אסור בשביעית אבל במועד אפילו בינו לבין רשות הרבים אסור ותנן נמי בפ\"ק דמו\"ק (דף ו: ע\"ש) ומקרין את הפרצה במועד ובשביעית בונה כדרכו ומפרש בגמרא כיצד מקרין צוברו לעפר ברשות הרבים ומתקנו לרשות הרבים וכן לענין סיקול נמי בשאר שני שבוע פליגי בתוספתא דגזר רבי עקיבא משום דכל מתקני דרכים מקלקלין תחלה ע\"מ לתקן שמסירין העפר והטיט שנשקעין בהן העוברים או מביאים עפר ואבנים ברשות הרבים למלאות הגומות והפחתים או מאספין האבנים שנתקלין בהן בני אדם וחיישינן ליחיד הבא לתקן דלמא הדר ומימליך דתניא מסקלין דרך רשות הרבים דברי ר' יהושע רבי עקיבא אומר כדרך שאין לו רשות לקלקל כך לא יסקל ואם סיקל יוציא לים או לנהר או למקום הטרשין מפני דרך הישר ומפני דרך הרבים ומפני העפר: \n",
+                "<b>מה </b>יעשה בעפר. אליבא דר' עקיבא צוברו לתוך שדהו כדרך המזבלים דתנן לעיל ג' אשפתות לבית סאה. ואמרינן בירושלמי (שם) רבי אבינא בעי עד שלא פסקו עובדי עבודה מהו לצבור עפר בתוך שדהו כדרך המזבלין: וכן החופר בור שיח ומערה. פליגי בשאר ימות השנה דלרבי יהושע צוברו ברשות הרבים ובלבד שיתקננו ולרבי עקיבא אף על פי שדעתו לתקן אסור אלא צוברו ברשותו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) א\"ר יונה היכן צורכה מיתני בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ועשבים מתוך שלו [את] הגס הגס כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו בין דקין בין גסין נחשדו להיות מלקטין משדותיהן בין דקין בין גסין והן אומרים בגסין לקטנו התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה נחשדו להיות מלקטין בטובה והן אומרים שלא בטובה לקטנו התקינו שיהיו מביאין מן הקרוב ומן המצוי פי' עצים ועשבים כשמלקטין אותן מתוך השדה מיתקן לזריעה כדתנן בפ' הבונה (שבת דף קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי אם לייפות את הקרקע כל שהוא וכשמלקט הגס תלינן דצריך להן ולא לתקן את הקרקע עביד אבל דקים ודאי לצורך הקרקע כדאמר בפירקין דלעיל גבי אבנים ובשל חברו שרינן בפרקין דלעיל אפילו דקין דמידע ידעי דלא עביד לצורך הקרקע דמה חושש לתקן קרקע חברו: \n",
+                "<b>שלא בטובה.</b> דודאי לא אתי ללקט הדקין כיון דאין מחזיק לו טובה: \n",
+                "<b>ואין צריך לומר שיקוץ לו מזונות.</b> דהא אפילו טובת הנאה אין מחזיקין זה לזה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב) תמן אמרי כשניטלו קוציה ורבנן דהכא אמרי משחרש על דעתין דרבנן דהכא אי זהו הטיוב כל העם חורש פעם אחד והוא חורש ב' פעמים: \n",
+                "<b>או שנדיירה.</b> בדיר של בהמות שעשה סהר כדתנן בפירקין דלעיל (מ\"ד) ולא עשה ממנו אשפתות שלא הניחו אלא כדי שיזדבל בו שדה: \n",
+                "<b>לא </b>תזרע למוצאי שביעית. דקנסו ליה הכא טפי מנתקווצה דלמאן דאמר חורש קנסינן בב' פעמים טפי מפעם אחת ובפרק השולח (גיטין דף מד:) ובפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לד:) אמרינן נקטינן הטיבה ומת בנו זורעה: \n",
+                "<b>בטובה. </b>שאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו: \n",
+                "<b>חילוף </b>הדברים. דבית שמאי לקולא ובמסכת עדיות היא שנויה (פרק ה מ\"א): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוכרין. </b>מקבל עליו בכך וכך כורין לשנה שדה חרושה בשביעית לזורעה למוצאי שביעית אע\"פ שגורם לנכרי לחרוש בשביעית ומחזיקין ידי נכרים פליגי (ירושלמי הל' ג) ר' חייא ורבי אמי חד אמר חרוש בה טבאות ואנא נסיב לה מינך בתר שמיטתא חרנא אמר איישר מאן דאמר חרוש בה טבאות מהו שואלין בשלומן איישר ומאן דאמר איישר מהו שואלין בשלומן שואלין בשלום ישראל שלום עליך וסוגיא דהניזקין (דף סב.) כמאן דאמר איישר לא צריכה למימר להו אחזוקי בעלמא והתם פריך השתא אחזוקי מחזקינן להו שואלין בשלומן מיבעיא ולא משני כדמשני בירושלמי (שם) שואלין בשלום ישראל החשודים על השביעית אלא משני רבינא לא נצרכה אלא ליום חגם דתניא לא יכנס אדם לביתו של נכרי ביום חגו ויתן לו שלום מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדל. </b> לשון דלדול שמדלדל שדהו מן הזיתים כדמפרש שהזיתים מקורבין יותר מדאי נוטל אחד ומניח שנים או נוטל שנים ומניח אחד כדי שיגדלו וקא סברי בית שמאי דגומם שקוצץ הזיתים והשורש נשאר בארץ דאם היה חופר ומשרש היה נראה כעבודת קרקע ובית הלל לא חיישי לשנים אבל במחליק כגון שלשה זה בצד זה דיש יותר מדאי קרקע חלקה אמרי' לעבודת קרקע מתכוין ובשל חברו לא חיישינן דכיוצא בו אמרינן לעיל בכמה דוכתין וידעי דלעצים נתכוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יחפה בעפר.</b> הביקוע שמתקן בכך אבל מכסהו בעפר ובקש שאינו אלא כמושיב שומר שלא ייבש: \n",
+                "<b>בתולת </b>שקמה. שלא נקצצה מעולם ובפ' קמא דנדה (דף ח:) תנינא ג' בתולות הן וקא חשיב הך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזנב. </b>פי' בערוך מקצץ מקצת הענפים מל' ויזנב (דברים כה): \n",
+                "<b>ירחיק </b>טפח. שמגביה טפח מן הארץ וקוצץ ולא יגום מעל הארץ משום עבודה: \n",
+                "<b>שנפשח. </b>נסדק מלשון ויפשחני (איכה ג): \n",
+                "<b>שיעלה. </b>שיתחבר מה שנפשח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי </b>אוכלין. משום דדרשינן לאכלה (ויקרא כה) ולא להפסד כדאמרינן בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נב:) ומהאי טעמא ( אמרינן בהגוזל קמא (דף קב.) ובסוכה (דף מ:) אפקטויזין ומשרה וכביסה ואם היה אוכל קודם שיתבשלו היינו להפסד: \n",
+                "<b>הפגין. </b>מלשון התאנה חנטה פגיה (ש\"ה ב): \n",
+                "<b>משיזריחו. </b>משיתחילו לבשל מלשון ויזרח לו השמש (בראשית ל״ב:ל״ב): \n",
+                "<b>אוכל </b>פתו בהן בשדה. אבל ללקט כל התאנה ולהכניס לביתו אינו רשאי עד שיהיו גמורין: \n",
+                "<b>ביחלו. </b>אמר רבה בר בר חנה משילבין ראשיהן בנדה (פ\"ה דף מז.) בירושלמי (הלכה ו) מהו ביחלו אמר רבי חייא בר בא כמה דאת אמר וגם נפשם בחלה(זכריה יא) כלומר שלא נתבשלו יפה: \n",
+                "<b>חייב במעשרות.</b> כדתנן במס' מעשרות (פ\"א משנה ב) התאנים משיבחילו: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול וכתב מן השדה תאכלו את תבואתה (שם) ר' חייא בר אבא אמר ב' תבואות הן אחת בבית ואחת מן השדה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משהביא </b>מים. שסוחטו ומוציא ממנו משקה אוכל בו פתו בשדה דאין זה איבוד כדאמר בירושל' (שם) א\"ר בון שכן דרך הקיהות אוכלות אותן: \n",
+                "<b>הבאיש. </b>בפ\"ק דמעשרות (שם) גבי ענבים משהבאישו מפרש בירושל' (שם) ר' זעירא בשם ר' יסא משיקראו באושה והיינו כשמתחילין להתבשל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רביעית לסאה.</b> שבסאה זיתים יכול לסחוט מהן רביעית לוג והיינו בתחלת הנצתן: \n",
+                "<b>ואוכל בשדה.</b> דדבר שדרכו לאכול הוא אבל לסוך לא דהוה ליה כיין וחומץ דאין סכין דבר שאין דרכו לסוך כדתנן לקמן בפ\"ח (משנה ב): \n",
+                "<b>הכניסו חצי לוג.</b> שנתבשלו מעט יותר עד שהוא יכול להוציא חצי לוג מסאה: \n",
+                "<b>הכניסו שליש.</b> שהביאו שליש ממה שעתידין ליגדל אי נמי שליש ממה שמוציא לסאה כשנתבשלו יפה יכול להוציא עכשיו: \n",
+                "<b>כן </b>עונתן של שביעית ואין אוכלין מהן בשביעית עד שיגיעו לעונת המעשרות משום דכתיב לאכלה ולא להפסד דדוקא תאנים וענבים וזיתים רגילין לאכול [קודם] בישולן: \n",
+                "<b>תניא </b>בתורת כהנים תהיה כל תבואתה לאכול מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית משיזריחו הפגין אוכל בהם פתו בשדה וכולה כדתנן הכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי </b>אין קוצצין את האילן בשביעית. בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נב:) אמרינן משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד: \n",
+                "<b>משיוציא. </b>פרי והתם מפרש בקונטרס משיוציאו תחלת העלין בימי ניסן: \n",
+                "<b>משישלשלו. </b>כשיתחיל להכביד ולתלות כעין שלשלת: \n",
+                "<b>משיגריעו. </b>משיגדילו הענבים קצת ונקראים גירוע ובפ' מקום שנהגו (פסחים נג.) מפרש דשיעורן כפול הלבן ובירושלמי (הל' ח) אמרי' א\"ר יונה משיזחילו מים כדכתיב כי יגרע נטפי מים(איוב ל״ו:כ״ז): \n",
+                "<b>ומשינצו </b>משיגדל הנץ עלין והוא כעין מתחלי דפרק מקום שנהגו ודומה לו בברכות (דף לו:) הפטמא של רמון מצטרפין והנץ שלו אין מצטרף:\n",
+                "<b>מותר לקוצצו.</b> דלא מפסיד כלל שכבר ראויין לאכילה ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא כיון דמעולה בדמים כדאמר בסוף החובל (בבא קמא צ\"א:): \n",
+                "<b>וכמה </b>יהא בזית. ולא יקוצצו משום קוצץ אילנות טובים כדכתיב (דברים כ׳:י״ט) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת: \n",
+                "<b>רובע. </b>הקב והאי דאמר האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה משנינן בשילהי החובל (שם) שאני זית דחשיב: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנות שוח.</b> פירשתי בראש מסכת דמאי: \n",
+                "<b>שביעית </b>שלהן שניה. דפירות החונטים בשביעית אין נגמר בישולן עד שנה שניה של שמטה ואז נוהג בהן דין שביעית דבתר חנטה אזלינן: \n",
+                "<b>פרסיות. </b>פירש בערוך תמרי פרסייתא שהן עושין לב' שנים עוד פי' מין תאנים שעושין מב' שנים לב' שנים. \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) מהו בנות שוח פיטריה מה בכל שנה ושנה הן עושות או אחד לג' שנים בכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין פירותיהן נגמרים אלא לאחר ג' שנים כיצד הוא יודע רבי יונה אומר תקשר בהן חוטין תני שמואל תוחב בהן קיסריין פירוש בכל שנה ושנה הן עושות שחונטים בכל שנה ומוציאין בהן פירות גמורין בכל שנה אלא שבכולן משעת חנטה עד שעת גמר פרי ג' שנים ונמצא באילן בכל שנה ג' ממיני פירות הן של שנה זו ושל ב' שנים ושל ג' ולהכי בעי [כיצד יודע] לשביעית דאע\"פ שאלו נגמרו ואלו לא נגמרו זמנין דלא מינכרי כולי האי אלא בטעם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטומן את הלוף.</b> רגילים היו להטמין בארץ כדתנן בפאה בסוף פ\"ו (משנה י) כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים ולא התירו הכתוב לטמון בשביעית דבר מועט משום דמיחזי כזורע עד שיטמין סאתים ולא יפזרם דצריך שיעלה גובה הכרי ג' טפחים וגובה העפר שעל גביו טפח במקום דריסת האדם כדי שלא יצמחו: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב)עד כדון לוף בצלים א\"ר יונה הוא לוף הוא בצלים אמר ר' יוסי מסתברא בבצלים ובפחות מיכן מותר דאינון שפיין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוף. </b>של שביעית שעדיין מתקיים בארץ בשמינית ועלי הלוף יש להן ביעור ועיקרו אין לו ביעור כדתנן לקמן בפ\"ז (מ\"ב) ואמרינן בירושלמי (שם) דר\"א סבר כרבי יהודה דאמר לקמן בפ\"ט (מ\"ח) עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים ולכך קאמר ר\"א דאם לקטו עניים עליו בשביעית לקטו ואם לאו נמצא שיש בלוף זה עלין שגדלו בשביעית מקצתן ומקצתן בשמינית גדלו וצריך לעשות חשבון עם העניים לפי שחלקו מעורב עם חלקן דמה שגדל בשביעית לעניים ומה שגדל בשמינית דבעל הבית ור' יהודה דאמר אין לעניים חשבון עמו סבר כר' יוסי דאמר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אתר הביעור וא\"ת בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין שביעית בין לענין מעשר כדמוכח בפ\"ק דר\"ה (דף יג:) ובסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נט.) כמו שמפרש לקמן בספ\"ט (מ\"ח) וא\"כ האי לוף דלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית ויש לומר דמתני' איירי כגון דעקרוהו עם עליו בסוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו והניחוהו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידוליו בשמינית לפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים ועוד יש ענין דלא אזלינן בירק בתר לקיטה כמו אם נגמר גידולם כמו שאפרש לקמן בפ\"ט ומיהו לוף אצ\"ל כן דלוף של שנה זו גדל בשניה כבראשונה וכן בשלישית וכן ברביעית כדמוכח בתוספתא ובירושלמי כמו שאפרש כאן ובירושלמי (שם) פריך מהא דגזרו על הספיחים ומשני שינויי טובא וזהו לשון הירושלמי (שם) אתיא דר' יודא כר' אליעזר ודרבי יוסי כרבי יהושע דתני תמן העניים אוכלין אחר הביעור [אבל לא עשירים דברי ר\"י ר' יוסי אומר א' עניים וא' עשירים אוכלין אחר הביעור]. ר' אמי בעי קומי רבי יוחנן מתני' עד שלא גזרו על הספיחין א\"ל וכי בעלייה היית סבר ר' אמי אמר איסור ספיחין תורה אמר רבי ירמיה בעלי לוף שוטה היא מתני' אייתי רב אושעיא מתני' דבר קפרא מן דרומא ותני עלה לוף ובצלים אית לך למימר עלי בצלים השוטים מילתיה דר' ירמיה אמר דבר שיש בו ביעור שנמצא בתוך דבר שאין לו ביעור יש לו ביעור מה עבד ליה ר' ירמיה פתר ליה כששיקף בעלים ר' יוסי פתר לה מתני' לפני ר\"ה בשביעית נטעו לפני ר\"ה שביעית עשה ביצים לפני שביעית ודיכנו בשביעית עקרו במוצאי שביעית אין תימר דדיכון כעיקור כולו לעניים אין תימר אין דיכון כעיקור אין כולו לעניים מספק יעשה חשבון עם העניים ר' חזקיה פתר מתני' ערב ר\"ה שביעית נטעו ערב ר\"ה שביעית ועשה ביצה בתחלת שביעית ודיכנו בשביעית ועקרו בסוף בשביעית אין תימא דיכון כעיקור כולו לבעל הבית לפיכך אין לעניים עמו חשבון עשה בארץ ג' שנים ונתן לעניים רובע ב' שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה: פירוש מתני' דשריא לאכילה עד שלא גזרו על הספיחים דתנן לקמן בפ\"ט (מ\"א) כל הספיחין אסורין אפילו באכילה כדמוכח בפ\"ק דמנחות (דף ה:) אמר ליה וכי בעלייה היית וכי גזירה דרבנן היא ונקט עלייה לפי שהיו רגילין לעשות גזירות בעלייה כדאמרינן בסוף בן סורר (סנהדרין דף עד.) בעליית בית נתזה בלוד ובפ\"ק דשבת (דף יג:) בעליית חנניה בן גוריון גבי י\"ח דבר ובכתובות בפרק נערה (כתובות דף נ:) מדברים טובים שנאמרו בעלייה סבר ר' אמי איסור ספיחים תורה שהבין מתוך דברי ר' יוחנן איסור ספיחים מדאורייתא אסור אמר ר' ירמיה בעלי לוף שוטה היא מתני' כלומר שלא גדלו בשביעית כי אם העלים וכבר גדל העיקר משנה ששית וכי אסרי' ספיחים היינו בהנך דתחילת גידולן בשביעית או בתבואה שלא הביאה שליש בששית כמו שנפרש לקמן בפ\"ט אבל לוף שגדל בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה והא דנקט לוף שוטה משום דלוף פיקח אפילו העיקר שלו לא היה מתקיים בארץ מן הששית עד השמינית ולא משכחת לה בלוף פיקח הנטוע משנת ששית שיוציא עלין בשביעית ובשמינית דאמרינן יעשה חשבון ומיירי דעקרו בסוף שביעית והניחו במקומו וחזר והשריש והוסיף עליו בשמינית כדמפרש במתני' ורב אושעיא ליקשי ליה מברייתא דבר קפרא דתני פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בלוף ובצלים ולא שייך לשנויי בבצלים שוטים דאין דרך בצלים להתקיים מששית לשמינית אלא גבי לוף שוטה משכחת לה דעיקרו מתקיים בארץ כדתנן לקמן בפ\"ט ורבי ירמיה לא חייש אהך קושיא דלית ליה הך ברייתא דבר קפרא מילתא דר' ירמיה אמרה כלומר מדבריו נוכל לדקדק דדבר שיש לו ביעור כגון עלי הלוף שוטה שנמצאו בתוך דבר שאין לו ביעור כגון עיקר הלוף שוטה יש לו ביעור ולא אמרי בטלי להו עלין אגב עיקר ולא שייך למידק הכי ממתני' דלקמן בפ\"ט דערלה יש לו ביעור ולעיקר אין לו ביעור דההיא פשיטא דאיכא לאוקומה כשתלש העלין לבדן [אבל] הכא עקר הכל יחד מדנתערבו בשל שמינית ומשני בששיקף בעלין שתלשן בשמינית מן העיקר קודם שיכלה לחיה מן השדה דביעור הוה בשמינית ולשון שיקוף טפל כשתולש העלין מן העיקר ר\"י פתר לה מתני' לפני ר\"ה של שביעית שנטען בששית ועשה ביצה לפני שביעית שהביא גידולין ונקט גידולין כדי שלא יחשב ספיחי שביעית ודיכנן בשביעית מל' או דכו במדוכה (במדבר י״א:ח׳) שדך העלין במקום חיבורן ודכוותה בסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נח.) גבי בצלים של שביעית שצמחו בשמינית ואחר כן עקרן לגמרי דאם הדיכון כעיקור הרי נתלשו בשביעית ולעניים והשתא לא קשיא מידי מדבר שיש לו ביעור בתוך דבר שאין לו ביעור ויש לו חשבון עם העניים מפני העלין של מוצאי שביעית שהגידולין מעורבין ואם אין הדיכון כעיקור הכל לבעה\"ב אפילו עלין דשביעית דאזלינן בתר לקיטה ומספק לר\"א יעשה חשבון עם העניים לחומרא ומצי למימר השתא טעמא דר' יהושע משום דקסבר אין דיכון כעיקור ור' חזקיה פתר נמי מתני' בשנטעם בששית ועשה ביצה בששית אלא דמוקי לה בשדיכנו בששית ועקרו לגמרי בשביעית דאם הדיכון כעיקור הכל לבעל הבית אפילו מה שהוסיף בשביעית דלא מארעא רבו והרי הוא כמונח בתיבה ואם אין הדיכון כעיקור הכל לעניים אפילו מה שהוציא בששית דבתר לקיטה אזלינן ומן הדין אין לעניים דין חשבון שהרי או כולו לעניים או כולו לבעל הבית אלא מדספק עביד ר\"א דיכון כעיקור לגידולי ששית ושלא כעיקור לגידולי שביעית: וטעמא דר' יהושע משום דדיכון כעיקור ומילתיה דחזקיה כתובה בשיבוש בירושלמי וצריך לתקן הגירסא לפי הפתרון שפירשתי והדר מסיק בירושלמי עשה בארץ ג' שנים אחר שביעית נותן לעניים רובע שהרי שנה של שביעית לעניים ויש כאן ד' שנים א' דעניים וג' לבעל הבית וכשעקרו בסוף שביעית וחזר ונטעו בשמינית וכן כולם לפי חשבון השנים ובתוספתא (פ\"ד) מיתניא כירושל' ואע\"ג דאמרי' בסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נ\"ח) גידולי היתר מעלין את האיסור אפקועי ממונא שאני ואם תאמר והיכי משכחת שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין מדיש להם ביעור כדתנן לקמן בפרק שביעי וי\"ל דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם עלים וטמנו בארץ כדתנן לעיל (משנה ב') ואחר שעבר עליו זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גידולין על גידולין וכן בכל שנה ושנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנכנס לשביעית.</b> אמרינן בירושלמי (הל' ב) ר' יוסי בשם ר' לא תפתר שעקרן עד שלא צמחו דאם הוסיפו ספיחין היה אסור לעוקרן ולהפסידן: \n",
+                "<b>הקייצנים. </b>מפרש בירושל' (שם) קייטנאי כלומר שנזרעין בקיץ: \n",
+                "<b>של </b>עידית. שמנה: \n",
+                "<b>במארופות. </b>מלשון מרא וחיישי ב\"ש לעבודת הארץ לפיכך עושה בשל עץ וב\"ה לא חיישי: \n",
+                "<b>צלעות. </b>מקום אבנים ולא חשיבי שדה כדאשכחן בסוף פ' כלאים דמודה ריש לקיש בזורע על גבי סלעים ועל גבי טרשין שהוא פטור אי נמי צלעות צידי השדה ולא באמצע ולא מיחזי כעבודת הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>מה טעמא דרבי יהודה גזרו על הלוף ולא גזרו על הירק מעתה אפילו בשבת יהא מותר בטמון אנן קיימין שלא ילך ויביא מן האיסור ואומר מן הטמון הבאתי. פי' מאי טעמא דר' יהודה כלומר מאי שנא דפליג הכא ומאי שנא גבי ירק לקמן בפ\"ו (מ\"ד דאסרי' במוצאי שביעית עד שיעשה כיוצא בו ולא פליג רבי יהודה ומשני גזרו על הלוף שלא יעקור אותו בשביעית אלא בשינוי במארופות של עץ לב\"ש ובקורדום לב\"ה הלכך מוצאי שביעית לא שכיח דאיסורא אבל ירק דלא גזרו לתולשן כי אורחיה שכיח נמי דאיסורא בשמינית ופריך מעתה אפילו בשבת כלומר בשביעית שנקראת שבת יהא מותר דלא תלינן ליה בשל שביעית דלא שכיח משום דלא אפשר בלא שינוי אלא אמרינן דמן הטמון בששית הוא ומשני בטמון אנן קיימין דבההוא הוא דאמרינן דאין דרך לעוקרו בשינוי כדי לטומנו עד מוצאי שביעית אבל בשביעית עצמה אם בא לקנות מע\"ה חיישינן שמא יביא מן האיסור ויאמר מן הטמון הבאתי ורבנן סברי דאם כן במוצאי שביעית ניחוש משום הכי אסרי עד שירבה בחדש דהיינו מן הפסח ואילך כדתניא בירושל' (שם) א\"ר יהודה מעשה שהיינו בעין כושין ואכלנו לוף ע\"פ ר' טרפון במוצאי החג של מוצאי שביעית אמר לו ר' יוסי עמך הייתי ולא היה אלא במוצאי פסח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג) א\"ר יונה כיני מתני' אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית לחשוד על השביעית מזרה שזורין בו גורן דקר קולטרא בלע\"ז והוא את בלשון מקרא כדכתיב וכתתו חרבותם לאתים (ישעיהו ב׳:ד׳): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוצר. </b>אומן שעושה כלי חרס ה' כדי שמן ט\"ו כדי יין בירושלמי (שם) פריך והא יש לומר שמא החליף א\"ר יונה ניכרות הן אלו של יין ואלו של שמן וא\"ר עולא אדרא דאלו חכימא פי' שמא החליף לומר שקונה לצורך יין ושמן והוא קונה הכל לצורך יין או הכל לצורך שמן ומשני ניכרות הן משונות של יין משל שמן ור' עולא משני דאדרא דאלו חכימא אדרא ל' עור כמו אדרייתא דתבנא דפרק ד' דנדרים (דף כה.) ופירש בערוך שהביאו עורות של בהמות מליאות תבן וסבור הנחש שהן בהמות ובלען והכא משל בעלמא הוא כלומר קרקע של אלו ניכר משל אלו דמאותו קרקע שעושין כדי יין אין עושין כדי שמן:  ",
+                "<b>ואם הביא יותר.</b> מכשיעור זה מותר ולא חיישינן דילמא מן המשומר דשביעית:  ",
+                "<b>ומוכר לנכרים בארץ.</b> אפי' טובא ולא חיישינן דילמא אתי לזבוני לישראל:  ",
+                "<b>ולישראל בחו\"ל.</b> ולא חיישינן שמא יוליכם בארץ. משמע שהוא רוצה לומר אע\"פ שכונס בו הרבה מיין ושמן שהביא מארץ ישראל: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימכור.</b> לישראל החשוד פרה המלומדת לחרוש משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יא):  ",
+                "<b>שיכול לשוחטה.</b> דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן. ולא דמי לכלים דלעיל שאין אדם מוכר דהתם ליכא למיתלי כדפרשינן בפ\"ק דע\"ז (דף טו:) אפילו בשעת הזרע דאיכא למיתלי לאכילה כמו לזריעה ובהא מודו ב\"ש דאין דומה לפרה דאין דרך לשחוט פרה החורשת:  ",
+                "<b>ומשאיל לו סאתו.</b> של מדה אע\"פ שיש לומר דלגורן שואל למדוד לכנוס לאוצר משום דאיכא נמי למיתלי להיתר שאדם עשוי למדוד להוליכו לטחון:  ",
+                "<b>שיש עמו פועלים.</b> דאיכא למיתלי להיתר לשאר צרכיו:  ",
+                "<b>וכולן בפירוש אסורין.</b> שפירש לו פרה לחרוש פירות לזרוע סאה לגורן מעות לפועלים:  "
+            ],
+            [
+                "<b>החשודה </b>על השביעית. לאכול פירות אחר הביעור בלא ביעור: \n",
+                "<b>נפה. </b>מפרש בירושל' (הל' ד) אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול רחים לטחון בה סמנים תנור לטמון בו אונין של פשתן ובתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרי' בפרק עד כמה (בכורות דף ל.): \n",
+                "<b>לא תבור ולא תטחון עמה.</b> לסייעה מפני שאסור לסייע ידי עוברי עבירה: \n",
+                "<b>ובוררת וטוחנת.</b> בסוף הניזקין (גיטין דף סא.) פריך מאי שנא אשת עם הארץ מחשודה על השביעית ומשני אביי רוב עמי הארץ מעשרין הן ורבא משני סיפא בעם הארץ דרבי מאיר דמעשר פירותיו וטומאה וטהרה דרבנן וסיפא כשתטיל למים בטומאת חלה וקשה מיכן לדברי המפרש בפ\"ק דחולין (דף ו:) אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ דבתבואה של עם הארץ איירי דהכא משמע בהדיא דאסור לרבא בסתם עם הארץ לסייע ידי עוברי עבירה דמוקי מתניתין בעם הארץ המעשר אלא שאינו אוכל חוליו בטהרה והא דלא תני במתניתין תנור וריחים גבי עם הארץ כדקא תני גבי שביעית משום דשמעינן לה מכללא דבוררת וטוחנת עמה אי נמי כיון דתנא כולא ברישא והכא תני חדא או תרי יגיד עליו ריעו כדאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף י\"ט.): \n",
+                "<b>ומחזיקין ידי נכרים.</b> פי' לעיל בפ\"ד (משנה ג) ואגב גררא תנייה הכא דקא חשיב מפני דרכי שלום וכל בבא זו תנינא בפרק הניזקין והכא עיקר והתם גררא. \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) ר' יוסי ברבי חנינא בעי על כל פירקא את אמרת או על הדא הילכתא את אמרת רבנן דקיסרי בשם ר' יודה מן מה דלא תנינא בגיטין אלא הדא הילכתא הדא אמרה על הדא הילכתא את אמרת פירוש הא דקא תני מתניתין וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום מיבעיא ליה אי קאי אכולהו פרקין כגון שאומן מוכר ופרה חורשת ומוכר פירות ומשאיל סאתו ופורט מעות או דילמא לא קאי אלא אמשאלת אשה לחברתה לחודה ומסיק דאמשאלת לחודה קאי מדלא תני אינך בגיטין בהניזקין בהדי מילי דדרכי שלום ומכל מקום צריך טעם דהנך דלעיל שרינן בלאו טעמא דדרכי שלום לפי שיש לתלות טעם להיתר ואם כן לישרי נמי בלאו טעמא דדרכי שלום וי\"ל דהכא בידוע שאין לחברתה כי אם פירות שביעית וכן מוכח בירושל' (שם) דאמרי' ר' זעירא בעי קומי ר' מנא מתני' בסתם הא במפרש לא אמר לו וסתמו לאו כפירושו הוא אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול ריחים לטחון בה סממנים תנור לטמון בה אונין של פשתן ומדלא קאמר לצורך פירות ששית משמע דאיירי אע\"ג דלית ליה פירות ששית ואפילו הכי היה רוצה ר' מנא להתיר מפני דרכי שלום דשייך בהני טפי כדאשכחן בפ' המדיר (כתובות דף עב.) גבי נדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור שמשיאתו שם רע בשכנותיה ור' זירא לא שרי אלא בשאלה סתם דיש לתלות ומ\"מ צריך טעמא דדרכי שלום לפי שאין זו תלייה גמורה דלספור מעות ולכבור חול וא\"ת הא דפריך בסוף הניזקין (גיטין דף סא.) מאי שנא רישא גבי שביעית דלא תבור ולא תטחון עמה ומאי שנא סיפא אשת עם הארץ דבוררת וטוחנת עמה הוה ליה למימר משום דזה ודאי וזה ספק למאי דפרשינן דאיירי בפירות שביעית ודאי וי\"ל דרוצה לחשוב דמאי כודאי לפי שחשודין עליו והעמידנו בחזקת שאינו מתוקן עוד. ירושל' (הל' ד) תמן תנינן נחתום שעושה בטומאה לא לשין ולא עורכים עמו ותני עלה לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו וכה אמר כן אמר רבי לא כאן בחולין כאן בתרומה והא תנן נתתום אית לך נחתום בתרומה חבריא אמרי כאן בלותת כאן בשאינו לותת פירוש מתניתין בשאינו לותת ולא יתכן תירוץ זה אליבא דרבא דאמר בשילהי הניזקין דמתניתין בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן וסיפא דמשתטיל למים בטומאת חלה ועל כרחו מוקי ההוא דנחתום בתרומה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארצות</b> חלוקות בדין שביעית: \n",
+                "<b>עולי בבל.</b> עזרא וסיעתו ובירושלמי (הל' א) מפרש להו: \n",
+                "<b>לא נאכל.</b> לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית: \n",
+                "<b>עולי מצרים.</b> יהושע וסיעתו והרבה כרכים כיבשו עולי מצרים ולא כיבשו עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא: \n",
+                "<b>מכזיב ועד נהר אמנה.</b> מפרש בירושל' (שם) א\"ר הונא כן היא מתני' מכזיב עד הנהר מכזיב עד אמנום כלומר זה לצד מזרח וזה לצד מערב נהר הוא נהר מצרים וכן משמע קצת בירושל' (שם) דמייתי לה בגמ' ומייתי לה נמי (ברייתא דפ\"ק) [בפ\"ק] דגיטין (דף ח.) דטורי אמנון ונהר מצרים וכזיב משמע התם דלצפונה דא\"י קיימא ונהרי אמנום היינו ראש אמנה דקרא כדאי' בירושל' (שם) א\"ר יוסטא בר שונם לכשיגיעו הגליות לטורי אמנון הן עתידות לומר שירה שנא' (שיר השירים ד׳:ח׳) תשורי מראש אמנה והוא הר ההר דהר ההר תרגום ירושלמי טורי אמנום וגם הוא בצפונה של א\"י דכתיב (במדבר ל״ד:ז׳) וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר ועל זה שניהן בצפונה של א\"י וצריך לומר דהא דמפרש מכזיב עד הנהר ומכזיב עד אמנום חד למזרח כזיב וחד למערבו ומיהו בפרשת אלה מסעי כשמנה גבולי א\"י משמע דנחל מצרים במקצוע דרומית מערבית ומחובר לים הגדול דעומד במערב א\"י וטור אמנום דהוא הר ההר הוא לצפון א\"י במקצוע צפונית מערבית נמצא דא\"י בין הר ההר לנחל מצרים זה מצפונית מערבית וזה מדרומית מערבית והים במערב ויש מקום שהים נכנס לא\"י בין הר ההר לנחל מצרים כדמוכח בפ\"ק דגיטין (שם) דעכו לצפונה של א\"י וכזיב רחוק יותר דהא המהלך [מעכו] לכזיב תני מימינו למזרח אלמא פניו לצפון וכל שעה מתרחק והולך מריבוע של א\"י אלא רצועה נפקא שהיא למערב הדרך ההולך מעכו לכזיב כדמשמע התם (דף ז:) ועוד אמנום לצפונה של א\"י סמוך לעיקר יותר מכזיב ועוד דכי קתני מכזיב עד הנהר דאדרבה הוה ליה למימר מאמנום עד הנהר דאמנום בין כזיב לנהר שהרי הנהר לדרום א\"י ואמנום לצפון ועדיין כזיב רחוק יותר ושמא נהר דתנן הכא לא נחל מצרים הוא אלא נהר אחר לצפון א\"י כדפרשינן דאמנום ונהר זה למזרח כזיב וזה למערבו וכן ההוא דתנן בפ\"ד דחלה (משנה ח) ואמנום דהכא הוא הר ההר האמור בגבולין בפרשת אלה מסעי ואין זה הר ההר שמת בו אהרן דהוא בגבול ארץ אדום ודרום א\"י במקצוע דרומית מזרחית של א\"י ששם היתה ארץ אדום: \n",
+                "<b>נאכל </b>לאחר הביעור וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא ומ\"מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין [כמו] בסוריא דבסמוך דאי לא תימא הכי אם כן ליתני ד' ארצות לשביעית דיש לסוריא דין לעצמה: \n",
+                "<b>מהנהר ומאמנום ולפנים.</b> בכל הספרים כתוב ולפנים וטפי ניחא לגרוס ולחוץ ושמא קרי ליה לפנים משום דהתחלת הנהר ולפנים הימנו ומתחלת אמנום ולפנים הימנו ח\"ל דנהר עצמו ואמנום עצמו ח\"ל ומיהו אמנום עצמו אמרינן בפ\"ק דגיטין (שם) דכל ששופע מטורי אמנום ולפנים ארץ ישראל לכך נראה דגרסינן ולחוץ כאן ובפרק בתרא דחלה (שם): אומר נאכל ונעבד כדדריש בירושל' (שם) אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ (דברים י״ב:א׳) בארץ אתם חייבין לעשות ואי אתם חייבין בח\"ל עדיין אני אומר מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ ת\"ל (שם יא) השמרו לכם פן יפתה וגו' ושמתם את דברי אלה אפילו אתם גולים ושמתם את דברי אלה מה אית לך כגון תפילין ותלמוד תורה מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלוין בארץ נוהגין בארץ ובחו\"ל אף כל דבר שאין תלוי בארץ יהא נוהג בארץ ובח\"ל ובפ\"ק דקידושין (דף לז.) יליף לה מע\"ג: \n",
+                "<b>ירוש' </b>(שם) משגלו יהו פטורין כתיב (נחמיה ח׳:י״ז) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וגו' כי לא עשו סוכות וגו' מימי ישוע בן נון [ולמה ישוע רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמן] פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורים היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו רבי יוסי בר' חנינא אמר מדבר תורה נתחייבו הדא הוא דכתיב (דברים י״א:כ״ט) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה והיטבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורין היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם אבותיכם לא היה להם עול מלכות ואתם אע\"פ שעליכם עול מלכות אבותיכם לא נתחייבו עד לאחר י\"ד ז' שכיבשו וז' שחילקו ואתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד דקנו כולה ואתם ראשון ראשון קנה וחייב א\"ר אליעזר מאליהן קבלו עליהן את המעשרות. מ\"ט ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו (נחמיה י׳:א׳) מה מקיים ר' אליעזר ואת בכורי צאננו ובקרנו מכיון שקיבלו עליהם דברים שלא היו חייבים עליהן אפילו דברים שהיו חייבין עליהם העלה עליהם כאילו מאליהן קיבלו מה קיים ר' יוסי ובכל זאת מכיון שקיבלו עליהם בסבר פנים יפות העלה עליהם המקום כאילו מאליהם קיבלו מה מקיים רבי אליעזר מאבותיך פתר לה לעתיד לבוא דא\"ר חלבו בשם ר' יוחנן אבותיך ירשו ארץ ז' אומות ואתם עתידין לירש ארץ י' אומות. פי' ובכל זאת אנחנו כורתים וכתב באותה פרשה ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל עץ שנה בשנה וכתיב בההיא פרשה חלות תרומות ומעשרות משמע דכל זאת קבלו עליהם מדעתן בברית שכרתו אבל מדאורייתא פטורין ולהכי פריך לר' אליעזר דהכי נמי כתב באותה פרשה בכורות בנינו ובהמתנו ובכורות בקרנו וצאננו דכולהו חשיב בהדייהו אע\"פ שהיו מחוייבין ועומדין משמע מתוך אותה שיטה דבבית שני לא נתחייבו מדאורייתא בתרומות ומעשרות לר\"א וכן משמע בירושלמי דפ\"ק דתרומות (הל' ג') ובירושלמי דיבמות פרק בית שמאי (הל' ב') דפליגי רבי יהודה ורבנן בקטן שלא הביא שתי שערות דרבי יהודה אומר תרומתו תרומה וקאמר מהו שיהו חייבין על הקדשים מבחוץ כלומר דאם קטן הקדיש בהמה ובא גדול ושחטה בחוץ כהנא אמר אין חייבין על הקדשים בחוץ ר' יוחנן וריש לקיש תרוייהו אמרין חייבין על הקדשים מבחוץ וקשיא דכהנא על דר' יהודה דר' יהודה פוטר טבלו דבר תורה ואתה כן כלומר בקטן פוטר טבלו מאיסור ותרומתו תרומה לר' יהודה וא\"כ הקדישו נמי יהא הקדש להתחייב עליו משום שחוטי חוץ וכעין שיטה זו בסוף יוצא דופן (נדה מ\"ז:) אלא דפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי מיתניא התם איפכא ומשני בירושלמי (שם) כמאן דאמר מאליהם קבלו עליהם את המעשרות כלומר דלא אמר ר' יהודה תרומתן תרומה אלא משום דתרומה דרבנן דמאליהן קבלו וכן מוכיח בירושלמי בפרק בתרא דתרומות (הל' ד') דתני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ג' פעמים בחמין ודיו א\"ר בא אין למדין ממנה לענין נבלה א\"ר יוסי קשייתא קומי ר' בא תרומה בעון מיתה היא ונבלה בלא תעשה ואת אמרת הכין א\"ל כמאן דאמר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות כלומר ולכך מיקל בתרומה משום דלאו דאורייתא וכן מסוף פ\"ג דדמאי (משנה ד) גבי הא דתנן אצל הנכרי כפירותיו משמע דאיכא פלוגתא דאיכא למאן דאמר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות וכן בפ\"ק דמכילתין ואמרי' אפילו למאן דאמר מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהן ובימי הלל איירי התם וכן בריש פ\"ב דמעשרות ואמרינן במגלת רות בשם ר' יהושע בן לוי שלשה דברים גזרו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על שאלת שלום בשם ועל מגילת אסתר ועל המעשרות ומפרש במסכת מעשרות שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אמר בעון מעשרות ותרומות גלו וכיון שגלו נפטרו מן התרומות ומן המעשרות והן חייבו עליהן מאליהן והפרישו תרומות ומעשרות ואמרינן בבראשית רבה בפרשת ויחי ג' דברים עשו בית דין של מטה ואלו הן אחד בימי עזרא בשעה שעלו מבבל וביקש להם הקב\"ה להתיר המעשרות מה עשו הלכו וגזרו על עצמן שיהיו מעשרין שנאמר ואת ראשית עריסותינו סיפא דקרא מפרש תרומות ומעשרות וכתב בפרשה דבכל זאת דמייתי בירושלמי מכל הני משמע דלא נהגו מדאורייתא בבית שני תרומות ומעשרות ואע\"ג דר' יוחנן במגילת רות אשכחן בסוף הערל (יבמות דף פב:) דאמר אנא דאמרי כרבי יוסי דסדר עולם דירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להם התם פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אליבא דר' דמתני' דהתם דאמר אנדרוגינוס שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה דסבר ריש לקיש דמשום דתרומה דרבנן הוא דמאכילה דקתני ר' יוסי התם בברייתא דאנדרוגינוס ספיקא הוא וברייתא דסדר עולם ר' יוסי תני ולא סבר לה כדאמרינן בפרק יוצא דופן (נדה דף מז:) ור' יוחנן סבר דההיא דסדר עולם עיקר וליתא לברייתא דחשיב אנדרוגינוס ספקא מקמי מתני' ולא משום דר' יוחנן סבר כר' יוסי דהא בברייתא דב' קופות (יבמות דף פב.) קאמר ר' יוחנן דלא בעינן רבייה כרבנן דאמרי תרומה בזמן הזה דרבנן ומיהו תימה הוא לומר שיאמר שום אדם דבבית שני לא נהגו מדאורייתא תרומות ומעשרות אלא ודאי מדאורייתא נהגו והא דקאמר שקיבלו מאליהן על תרומות פירות קאמר דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר והן החמירו עליהן בבית שני לגזור אף בשאר פירות מה שלא עשו בבית ראשון וההיא דב\"ר ומגילת רות היינו ההיא דפרק בתרא דמכות (דף כג:) דמייתי התם קרא דכתיב ובפרוץ הדבר שהבאת מעשר עשו ב\"ד של מטה ובכל פירות משתעי קרא כדמוכח בריש פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) ועוד כדאמרינן בדגן תירוש ויצהר חשיב מאליהן לפי שיהושע נצטוה לקדש כל מה שבתוך תחומין אבל בימי עזרא לא קידשו אלא מה שרצו כדאמרינן הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא קידשו עולי בבל ועל זה אמרינן בבראשית רבה שביקש להתיר להם הקב\"ה את המעשר שלא היה מענישן אם היו נמנעין מלקדש והם הלכו וקידשו ונתחייבו מן התורה ולהכי קאמר רבי אליעזר דמאליהן קבלו אבל ר' יוסי אמר מדבר תורה נתחייבו שנצטוו לקדש ונפקא מינה דלר' יוסי דקדושה במצות הקב\"ה קיימת אפילו בזמן הזה אע\"פ שחרב הבית אבל לר\"א דאמר מאליהן קבלו בטלה עכשיו קדושת הארץ דסתמא לא היה בלבן אלא בזמן שהבית קיים הואיל והדבר תלוי בהם ואפי' אית ליה לר' יוחנן בטלה קדושת הארץ דתרומות ומעשרות לא קשה מידי הא דשמעינן ליה בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף קז:) דמעלה בזמן הזה דלא בטלה קדושת הארץ ואע\"ג דבחורבן בית ראשון לא בטלה קדושת הבית קדושת הארץ דתרומה ומעשר בטלה דאין זה תלוי במחיצות דקדושת מחיצות מילתא אחריתי ויתכן דנפקא לן כדדרשי' אשר לו חומה (ויקרא כה) אע\"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן א\"נ מדכתיב (תהילים קל״ב:י״ד) זאת מנוחתי עדי עד דהני קראי מוכחי דירושלים אין אחריה היתר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין בתלוש בסוריא.</b> אפילו אצל החשודין אע\"ג דבארץ תנן לא תבור ולא תטחון עמה: \n",
+                "<b>אבל </b>לא במחובר. כגון חרישה וקצירה ודוקא בשמור אבל לא במופקר אפילו בארץ מותר כדתניא בת\"כ את ענבי נזירך לא תבצור מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר ודייקינן בירושל' (הל' ב') מה אנן קיימין אם בפירות ששית שנכנסו לשביעית אפילו בארץ מותר אם בפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחרוש מותר ולקצור אסור אלא כי אנן קיימין בפירות שביעית בשביעית כלומר דבסוריא בתלוש מותר במחובר אסור ואמרינן בירושלמי (שם) ר' אסי בעי קומי ר' מנא מהו לטחון עם הנכרי בארץ א\"ל מתני' אמרה שהוא אסור דתנן עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר הא בארץ אפילו בתלוש אסור וסבר האי תנא כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש מדמיקל בסוריא טפי מבארץ ישראל והאי דגזור במחובר אמרינן בירושל' (שם) א\"ר אבהו שלא יהו תקועין ומשתקעין שם כלומר משום דחמיר עלייהו איסור שביעית בארץ והדר קאמר בתלוש למה הוא מותר מן גודו חמי רווחא קרי לא נפיק כלומר כיון שימצא לו בקרוב ריוח מועט בשביעית לא יצא מארץ ישראל להשתקע בחוצה לארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצלים. </b>של ששית שנכנסו בשביעית וירדו עליהן גשמים וצמחו אם הושחרו העלים בידוע שהן גדלין ומוסיפין ואתו גידולי שביעית ומבטלין העיקר אע\"פ שהוא מרובה טובא אבל הוריקו העלים צמחו ולא מארעא רבו: \n",
+                "<b>אם יכולין להתלש בעלין שלהן.</b> דרך הבצלים כשנגמרים יוצאים מעצמן מן הארץ וכשאוחז בעלין נתלשין אם חזקים הן מעט: \n",
+                "<b>וכנגד כן למוצאי שביעית מותרין.</b> לא יתכן לפרש בבצלים של שביעית דהנהו לא משתרו למוצאי שביעית כדמוכח בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נח.) ומה מועיל מה שעליהן שחורין ומה שיכולין ליתלש בעליהן דילמא אכתי לא רבו גידולין על עיקרו אלא סיפא נמי בבצלין של ששית איירי שעקרן בששית וחזר ונטען בשביעית ועקרן לאחר שגדלו מעט וחזר ונטען בשמינית ומתוך שכבר גדלו בששית לא הוסיפו כי אם מעט בשביעית ונאסרו וכשחזרו והוסיפו מעט בשמינית חזר אותו היתר וביטל האיסור המועט שגם של ששית מסייע לבטל אחרי שסוף גידולן בהיתר: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג') עקרן בשביעית ושתלן במוצאי שביעית ר' זעירא אמר מכיון שרבה עליו החדש מותר ר' לא ור' אמי אמרי תרויהון אסורין מתני' פליגא על רבי לא ועל ר' אמי דתני זה הכלל שהיה ר\"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני וחדש והקדש לא נתנו להם חכמים שיעור אלא מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה חלה וערלה וכלאי הכרם נתנו לו חכמים שיעור בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם התיבון הרי שביעית שאין לה היתר ולא נתנו חכמים שיעור אמר להם לא אם אמרתם בשביעית שאינה אוסרת כל שהוא אלא בביעור אבל לאכילה בנותן טעם מהו עבדן לה ר' לא ור' אמי פתרין לה בעירובין אבל בגידולין חמור הוא בגידולין דא\"ר זעירא בשם ר' יוחנן בצל של כלאי הכרם שעקרו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי היתר מעלין האיסור מתניתין פליגא על ר\"ז דתנן (תרומות פ\"ט מ\"ד) גידולי תרומה תרומה גידולי גידוליו חולין אבל טבל ומעשר ראשון וספיחי שביעית ותרומת חו\"ל המדומע והביכורים גידוליהן חולין ותני עלה בד\"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין מה עביד לה ר' זעירא פתר לה בקדושת שביעית וביעור אבל באכילה כיון שרבה עלה החדש מותר. בסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נט:) פליגא בהך מילתא נתנו לו חכמים שיעור בכל הספרים כתוב מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם [כמו] ברישא וטעות סופר הוא והגירסא נכונה כמו שכתבתי ומיהו יכולים להניח סיפא כדאיתא ולהגיה ברישא גבי דבר שיש לו מתירין בין מין במינו בין שלא במינו בכל שהוא אבל לא יתכן מדפריך הרי שביעית דלא נתנו חכמים שיעור כדתנן לקמן בפ\"ז (מ\"ז) השביעית אוסרת כל שהוא במינה שלא במינה בנותן טעם ש\"מ דגרסינן בדבר שאין לו מתירין בין במינה בין שלא במינה בנותן טעם ומשני דהא דאמר כל שהוא במינה היינו לענין בעור דאם לאחר ביעור נתערב בה כל שהוא במינה חייב לבער אבל לאכילה כגון קודם הביעור אין בו קדושת שביעית אפילו במינו עד שיהא בו בנותן טעם ועוד יש לדקדק מדפריך עליה דר' לא ורבי אמי דאיירי בגידולין דהיינו מין במינו ואמרינן אסור והכא שרי באכילה בנותן טעם והא דאמרינן בסוף ביצה (דף לח.) גבי אשה ששאלה מים ומלח לעיסתה כו' ופריך וליבטלו מים לעיסה ומשני (דף לט.) דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל והתם מין בשאינו מינו הוא לא דמי כלל דהא על כורחין התם איכא טעם ואפילו הכי פריך ליבטיל משום דתחומים תלויין בשם הבעלים ואין שם בעלת המלח והמים על העיסה [ומה] דמחמירין הכא משום דבעלמא אין דבר שיש לו מתירין בטל במינו וכן הוא טעם דתבלים ושאר טעמא דהתם אמר להם לא אם אמרתם בשביעית שאינה אוסרת כל שהוא אלא בביעור כלומר דאם לאחר הביעור נתערב כל שהוא במינה חייב לבער אבל לאכילה קודם הביעור אין בו קדושת שביעית אפי' במינו עד שיהא בו נותן טעם כן ראוי לפרש לכאורה אבל אי אפשר לומר כן כדמוכח בשילהי הנודר מן הירק (שם) דמייתי לה אההוא דרבו גידולין על עיקרן ורוצה לדקדק מכאן שהגידולין מבטלין את העיקר דבתר תוספת אזלינן ולא בתר עיקר מדאוסרת בכל שהו הלכך צריך לפרש דאינה אוסרת בכל שהוא אלא בביעור היינו כדרך גדילתה כגון של ששית שנכנסה לשביעית והוסיפה כל שהוא אבל באכילה כגון בתערובת שלא כדרך גדילתה אינה אוסרת אלא בנותן טעם ואף על גב דר' שמעון לא אסר בכל שהוא אלא בתוספת מ\"מ מתני' בפ\"ז (שם) אוסרת בכל שהוא מדקתני אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם דלא מיתוקמא אלא בתערובת מדקתני שלא במינה ומה עבדין לה ר' לא ור' אמי דאמרי שאין הגידולין מבטלין העיקר ופתרין לה בעירובין אבל בגידולין חמור הוא בגידולין כלומר ודילמא הני מילי לחומרא הוא דאמרי דגידולין מבטלי העיקר כגון בצל של ששית ששתלו בשביעית אבל להקל כגון של שביעית ששתלו בשמינית אע\"ג שרבו גידולין אין מבטלין העיקר והכי מסיק בנדרים ול' הירושל' אריכות לשון הוא ורוצה לומר בעירובין דבר המתערב בתולש איסור והיתר שלא כדרך גידולו ועל חנם האריך דהא בהדיא קתני לה אבל באכילה בנותן טעם ואין ענין זה לקושיא דאקשי לרבי לא ור' אמי [דאמר] ר' זעירא בשם ר' יוחנן סייעתא מייתי ליה לרבי לא ולר' אמי ולא קשיא דר' זעירא אדר' זעירא שר' זעירא היה מחלק בין שביעית לכלאי הכרם כדמשנינן בנדרים (נח:) שניא שביעית הואיל ואיסורה ע\"י קרקע בטלתה ע\"י קרקע דחשיב איסורה ע\"י קרקע מה שאוסר הכתוב כל גדולי שביעית ולא דמי לכלאי הכרם דתלי בתערובת (ודלא) [ובלא] תערובת שרי וכן ערלה דלא אסר רחמנא אלא ילדה ואילו זקנה שריא ובנדרים מדקדק ממתני' דהכא דקא תני וכנגדן למוצאי שביעית מותרים אלמא גידולי היתר מעלין את האיסור ומשני ודילמא במדוכנין כגון שעקרן ודכן יחד במדוכה ונתערב יחד האיסור וההיתר וביטל היתר המרובה האיסור המועט אבל לא דכן ועקרן וגידולי כל חד וחד לחודיה קאי אע\"פ שהן מחוברים אין ההיתר מבטל האיסור משום דקאי באנפי נפשיה וא\"ת אם כן אמאי נקט כנגדן למוצאי שביעית מותרים אפילו בשביעית עצמה אם דיכנן לישתרו וי\"ל כיון דגמרו באיסור לא שרי לה ע\"י דיכון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משיעשה כיוצא בו.</b> ממה שנזרע במוצאי שביעית דתלינן בדהיתר אי נמי מפני שריבה ההיתר על האיסור ונתבטל ואע\"ג דבירק אזלינן בתר לקיטה מכל מקום חיישינן שלא יהא מן הנלקט בשביעית ועוד דבירק שנגמר גידולו בשביעית לא אזלינן בתר לקיטה כמו שאפרש לקמן בפ\"ט: \n",
+                "<b>הבכיר </b>יש מקום שממהר לבכר ולגדל משאר מקומות: \n",
+                "<b>הותר </b>האפיל. אע\"פ שלא עשה כיוצא בו מ\"מ אי אפשר שלא ריבה ההיתר: \n",
+                "<b>מיד. </b>לפי שהיו מביאין ירק מחוצה לארץ והיה רבה על של א\"י ומתוך סוגיא דירושלמי משמע שזהו הטעם ובפ' קמא דסנהדרין (דף יב.) פליגי דתניא אין מביאין ירק מחו\"ל לארץ ורבותינו התירו ואמרינן א\"ר ירמיה חוששין לגושיהן איכא בינייהו ובתוספתא (פ\"ד) משמע דאפי' בידועין של שביעית שהרי כשעשו כיוצא בהן דתניא בצלים שנכנסו מערב שביעית לשביעית או שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין אמר ר' יוסי מעשה שזרעו כרם גריד בצלים למוצאי שביעית זרעוהו שעורים והיו פועלים יורדין ומנכשין בתוכו ומביאין ירק לתוך קופותיהן ובא ושאלו את רבי יוחנן בן נורי ואמר אם עשו כיוצא בהן מותרים ואם לאו אסורים ויש לישבה כפי שטת ירושלמי וכרם גריד שם מקום ולא כרם ממש ודכוותה בבבא בתרא ואיירי בירק שהוסיפו הבצלים: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד') בראשונה היה ירק אסור בספרי ארץ ישראל התקינו שיהא ירק מותר בספרי א\"י אעפ\"כ היה אסור להביא ירק מחו\"ל לארץ התקינו שיהא מותר להביא ירק מחו\"ל לארץ אעפ\"כ היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד התיר ר' ליקח ירק במוצאי שביעית מיד בר ההן קפלוטאי מה עבדי ליה ציפוראי אלבשינו שקא וקטמא ואייתוניה קומי ר' אמרו ליה מה חטאה דדין מן כל ירקא ושרא לון פי' בספרי ארץ ישראל עיירות העומדות על הגבולין דאי אפשר ליזהר שלא יביאו שם ירק מחוצה לארץ ואפשר שגם בני העיר היו להם שדות בחוצה לארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן שרפה.</b> שמן תרומה שנטמא ולשריפה עומד כדאמר בפ' במה מדליקין (שבת דף כג:) ואשאר שנים קאי דבעי שריפתו בארץ ומעלה בעלמא משום דאשכחן גבי קדשים דשריפתן במקומן וכן פירות שביעית בעינן ביעור בארץ וסתמא כר\"ש בן אלעזר דתניא פירות שביעית שיצאו מחו\"ל לארץ מתבערין במקום שהן דברי רבי ר\"ש בן אלעזר אומר מביאן בארץ ומבערן שנא' (ויקרא כ״ה:ז׳) בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ודבר תימה למאן דפסק בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ב:) הלכה כר' שמעון בן אלעזר היכי שביק מתני' ושמא לכתחלה אפילו לר' שמעון בן אלעזר מודה דאין מוציאין אפילו קודם הביעור ורב ספרא דאפיק גרבא דחמרא בשביעית מא\"י לחוצה לארץ שוגג היה וברוב ספרים גרסי' רב ספרא נפק מא\"י לחוצה לארץ הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית משמע דלאו אדעתיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאין תרומות.</b> בירושלמי (שם) פריך תמן תנינן בן אנטיגנוס הביא בכורים מאספמיא וקבלו ממנו ויביא תרומתו אמר ר' אושעיא בכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הם מרדפין אחריה לשם כלומר ויצאו כהנים מארץ ישראל לחו\"ל להביא תרומה שאין על הבעלים להביא [כמו] בכורים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלל גדול.</b> הא דתנן הכא ובפרק קמא דפאה (משנה ד) כלל אמרו בפאה ולא תנן גדול מפרש במסכת שבת בריש כלל גדול (שבת סח.): \n",
+                "<b>ולדמיו שביעית.</b> אם מכרן וקבל דמים יש בדמיהן קדושת שביעית: \n",
+                "<b>יש לו ביעור.</b> כשכלה לחיה מן השדה ולקמן בפ\"ט (משנה ח) מפרש דין ביעור: \n",
+                "<b>עלה </b>הלוף שוטה הא דלא נקט לוף פיקח לוף שוטה איצטריך ליה משום דתנן בפרק בתרא דעוקצין (משנה ד) עלה לוף שוטה אין מטמאין טומאת אוכלין עד שימתקם סד\"א לא ליחול עלייהו קדושת שביעית כדמפרש בירושל' (הל' א') ופריך ולא כן אמר ר' יוסי בר' חנינא עולשי חשובין הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית כלומר ב' מיני עולשין הן כדתנן בריש כלאים (משנה ב) עולשין ועולשי שדה ובשאר שנים דמצויין בשל גינה לא חשיבי דשדה לטמא טומאת אוכלין אבל בשביעית דאסור לזרוע ואין של גינה מצויין חשיבי להו דשדה ומאי איצטריך לתנא למתני ומשני אתמר טעמא הדא אמרה עד שלא התיר ר' להביא ירק מחו\"ל לארץ אבל משהתיר היא שביעית היא שאר שני שבוע ובהא לא הוי חשיבות עד שיחשב עליהם דרבי יוסי בר' חנינא קודם שהתיר רבי כדאמר בפרקין דלעיל דהתקינו שיהא מותר להביא אבל לאחר שהתיר רבי איצטריך משום דצריכות חשיבות שיש להם ירק הרבה ולא חשיבו להו קמ\"ל דחשיב עלייהו ומצינו דבר בתחלה אין קדושת שביעית חלה עליו ובסוף קדושת שביעית חלה עליו ומשני התיבון הרי (מכילתין פ\"ח מ\"א) הסיאה האזוב והקורנים שליקטם לעצים אין קדושת שביעי' חלה עליהן חישב עליהן לאוכלים קדושת שביעית חלה עליהם א\"ר חנינא שכן אם ליקטן לאוכלין קדושת שביעית חלה עליהן מיד: \n",
+                "<b>והכרישין. </b>כמו שפירשנו בעולשין צריך לפרש בכרישין דיש כרישי גינה וכרישי שדה כדתנן בריש כלאים (פ\"א מ\"ב) כרשין וכרשי שדה וכן רגילה ונץ החלב כולם מאכל אדם ע\"י הדחק דסתם חציר לבהמה כדכתיב מצמיח חציר (תהילים ק״ד:י״ד): \n",
+                "<b>רגילה. </b>יש אומר דהן חלגלוגות: \n",
+                "<b>ונץ החלב.</b> פירש בערוך פרחים לבנים ויש אומרים עשב כשמתחתך יוצא ממנו חלב: \n",
+                "<b>יש </b>להם שביעית. להאכיל בקדושת שביעית שלא להפסידן: \n",
+                "<b>ולדמיהן שביעית.</b> אם מכרן ולקח בהן דמים וקנה מהן בשר ומן הבשר דגים כדפרשינן בע\"ז בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נד:) כי יובל היא קודש (ויקרא כ״ה:י״ב) מה קודש תופס דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין ת\"ל תהיה (שם) בהויתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית כולה ברייתא כדאיתא התם: \n",
+                "<b>יש להם ביעור.</b> כשיבוא זמן הביעור ולדמיו ביעור ויתחלק לכל אדם כדנפרש לקמן פ\"ט (מ\"ט) ובפרק בא סימן (נדה דף נא:) דרשינן לה מדכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך בבית כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך מן הבית והני כיון דאין מתקיימין כלו להן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיקר </b>לוף שוטה. מדקתני לוף שוטה ברישא ובסיפא ולא קתני לוף סתם משמע דחלוק עיקרו מלוף ובירושלמי (שם) תני תלת מילין עליו שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור פיקח שלו יש לה שביעית ולדמיה שביעית אין לה ביעור ולדמיה אין ביעור עיקר שלו אין [לו] שביעית ולא לדמיו שביעית אין לו ביעור ולדמיו אין ביעור ולא נתבררה במאי איירי אי בלוף פיקח או בשאר דברים ולכאורה בהא דאיירי בהא שמעתא ובכל ענין קשה אמאי לא תני פיקח שלו בהדי הנך דאין להן ביעור: \n",
+                "<b>ערקבלין. </b>בפרק עושין פסין (עירובין דף כו:) אמר ריש לקיש מאי ערקבלין אצוותא דדיקלא: \n",
+                "<b>חלביצין. </b>מפרש בירושלמי (שם) ביצי נץ החלב והם השרשין דומין לביצים וכל הני לאוכלין לאדם ולבהמה: \n",
+                "<b>יש </b>להן שביעית. להאכל בתורת שביעית ולא להפסידו וכן מין הצבעין נוהג בה קדושת שביעית שלא יצבע בהן בשכר אבל צובע בהן לעצמו ואין להם ולדמיהן ביעור דהיינו [אין] חייב לבערן כשאר פירות אלא אוכל לאחר הביעור ומין הצבעין צובע לעצמו אף לאחר שביעית אבל לא לשכר ולא לסחורה ולא לאיבוד וטעמא כדאמרי' בפרק בא סימן (שם) כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית והני לא כלו להו דמתקיימין בארץ: \n",
+                "<b>דמיהן. </b>דכל הני כגון עיקר לוף שוטה וחבריו צריך לבערן ולאוכלן עד ראש השנה של שמינית דמשם ואילך צריך להפקירן לכל העולם: \n",
+                "<b>ק\"ו לדמיהם.</b> בתוספתא קתני דאהדר להו ר\"מ מחמיר אני בדמים מבעיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אחר אין מדליקין בו וטעמא משום דפרי ושמן מינכר ולא אתי לעשות בהן סחורה ובירושלמי (שם) מייתי לה ומסיק עלה ר' אמי בשם רב' יוחנן החליף שמן בשמן שניהן אסורין כלומר אסורין להדליקן ושמא משום דמיחלפי אהדדי והיינו דאמר בתר הכי כיצד הוא [עושה] מחליף שניהן של חולין כלומר שיסברו דשניהם של חולין שהוחלף בשביעית והדר קאמר החליף יין בשמן כמה דתימא יין אין סכין בו ואין מדליקין בו ודכוותיה שמן אין סכין בו ואין מדליקין בו החליף עליהן בלולבין כמה דתימא עלין יש להם ביעור ודכוותיה לובלין יש להן ביעור החליף אוכלי אדם באוכלי בהמה כמה דתימא אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ודכוותה אוכלי בהמה אין עושין מהן מלוגמא והתנן מוכרים אוכלי אדם ואוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי אדם אבל לא אוכלי בהמה אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה ואין צריך לומר אוכלי אדם ליקח בהן אוכלי בהמה כהדא קינסתא דירקא מסקין לה לאיגרא והיא יבשה מן גרמא כלומר אחר שיבשה דלא חזיא לאדם מותר ליקח בהן אוכלי בהמה ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק ביין עד הפסח ובשמן עד העצרת ובגרוגרות עד פורים ר' ביבי בשם ר' חנינא ובתמרים עד חנוכה ר' יחיאל בשם ר' יוחנן וחבורתא הוו יתבין מקשיין אמרי יש להן ביעור או אין להן ביעור כלומר אטו הני דחשיב ותו לא עבר ר' ינאי אמרי הא גברא נשאליניה אתון שאלוניה אמר להון כל דבר שדרכו לישור יש לו ביעור ושאין דרכו לישור אין לו ביעור ואלו יש מהן שדרכן לישור ויש מהן שאין דרכן לישור ושרי תנייה מיניה כלומר מלשון נושר ואינו מתקיים וטובא איכא אלא ששנה מקצתן ומינייהו ילפינן כל כיוצא בהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קליפי </b>רמון והנץ שלו. יש מפרשים נץ פרח שעל הפטמא ולא קאי בגמר פרי ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נג.) גבי והזיתים משינצו פי' בקונטרס משיגדל נץ שלהן והוא כעין מתחלי ודומה לו בברכות (פ\"ו דף לו:) הפיטמא של רימון מצטרף והנץ שלו אין מצטרף משמע שהוא אחר: \n",
+                "<b>והגלעיגין. </b>לאו אאגוזים קאי דאין להן גרעינין אלא קליפי אגוזים והגלעינים גרעיני שאר פירות כגון תמרים וזיתים ושייך בהו שביעית דקליפי אגוזים חזו לצביעה וגרעיני זיתים ותמרים חזו להסקה וחזו נמי לבהמה כדאמר בבמה מדליקין (דף כט.) רב אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא וגרעיני זיתים יש שמוציאין מהן שמן: \n",
+                "<b>צובע לעצמו.</b> דכתיב לכם לכל צרכיכם ואין עושין סחורה וצביעה בשכר כסחורה וכתב לאכלה ולא לסחורה אפי' לצבוע בטובת הנאה אוסר בירושל' משום סחורה: \n",
+                "<b>ולא בבכורות ולא בתרומות.</b> דילמא אתו בהו לידי תקלה אבל מדאוריי' שרי כדתנן בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לא:) בבכור נאמר (במדבר י״ח:י״ז) לא תפדה ונמכר הוא ובאיטלז הוא דלא מזדבן הא בביתיה מזדבן ואפי' איסור דרבנן ליכא בשחוט: \n",
+                "<b>ולא בנבילות וטריפות ושקצים ורמשים.</b> ואמרינן בירושלמי (הל' א) טמאים הם מה ת\"ל וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה [כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה] וכל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה ופריך והרי חמור למלאכתו הוא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל ולא אסרינן לעשות בהן סחורה אלא בדבר העומד לאכילה והדר קאמר ר' אושעיא נסיב ויהיב בהדין מורייס ר' אבין נסיב ויהיב בהדין חלתיתא דברים של נכרים באיסורא מדרבנן כדתנן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כט:) ואע\"ג דמורייס תני לה התם גבי איסור הנאה משום דרמו ביה חמרא שמא לא היה נמכר יותר בעבור היין ולא חשיב נהנה מן היין במשא ומתן דידיה אבל בשאר הנאה אסור כגון להרויח בו ועוד דיכול למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו: \n",
+                "<b>ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק.</b> היינו לוקח היינו לוקט כדתני' סיפא אבל הוא לוקט ובהדיא קתני בתוספתא (פ\"ה) לא יהא לוקח כשמוכר בשוק הוא עצמו [הלוקט] אסור וללקט לאכילה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה דהיינו מוכר הוא אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו כלו' במקומו מוכרה בשוק דהוא לא ליקטן: \n",
+                "<b>לקח </b>לעצמו והותיר מותר למכור אפילו הוא בעצמו בשוק כיון דליקטן לאכילה: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני ולא יהו חמשה מלקטין ירק ואחד מוכר אבל מוכר הוא שלו ושל חברו חמשה אחים מלקטים ואחד מוכר על ידיהן אמר ר' יוסי בר בון ובלבד שלא יעשה פלטר מהו ובלבד שלא יעשה פלטר דלא יהא מזבן בההוא אתרא בכל שנה ואית דבעי מימר דלא יהא מזבן בכל שעה. פי' כשהן ה' חברין מלקטין בשותפות וא' מהן מוכר הכל אסור אבל אם ליקט לעצמו וחברו ליקט לעצמו ומכר אותן ב' חלקים בבת אחת מותר דהוי כעין הבלעה כדאמר מבליע דמי אתרוג בלולב (סוכה דף לט.) אע\"ג דמיירי התם לענין דמי פירות שביעית לע\"ה הכא נמי לענין סחורה הוי כמבליע שלו בשל חברו. ה' אחים אע\"פ שנראין כשותפין לפי שהן אחים מ\"מ מוכר אחד על ידם במקומן מוכר בשוק וסוחרי שביעית דתנן בפ\"ק דר\"ה (כב.) ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) היינו בכי האי גוונא דאמרינן הכא והאי דקאמר התם בתחלה היו אומרים אוספין כשרין סוחרים פסולין משרבו ממציאי מעות לעניים ואזלי עניים ואספי ואייתו להו חזרו לומר אחד זה ואחד זה פסולין היינו אוספין כעין לוקט ובנו מוכר על ידו סוחרין כגון שהלוקט עצמו [מוכר] ואפשר שהקונה מחברו בזול כדי למכור ביוקר אסור דהיינו סחורה אבל מתני' לא איירי בהכי ולענין נבילה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתיב או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והכא דנזדמן נבילה הרי זה כלוקח לעצמו והותיר ובציידין שנזדמנו להם בסמוך ולא משכחת שיהיו כל הני דמתני' שוין לענין סחורה אבל לא בקונה למכור ולהרויח ובפ' זה בורר (שם) פירש בקונטרס אוספין כשרין דמצי למכלינהו קודם זמן ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לט.) פי' אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהן סחורתו לאחר שביעית ודבריו תמוהים מאד דתיקשי ליה כל אותן שיש להן שביעית ואין להם ביעור שיש להם שביעית שלא לעשות בהן סחורה ושלא לאבד דכולהו מלאכלה נפקא ואכל פירות שביעית כתב לאכלה אף על אותן שאין חייב בביעור ואכל מין צבעין קתני מתני' ולא יצבע בשכר ועל חנם דחק להזכיר טעמא דסחורה דבלאו הכי איכא איסור טובא שאין עם הארץ נזהר דאסור לקנות בהן בהמה ועבדים וחלוק ואין נותנין לא לבלן ולא לספר ולא לספן דשביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים ואסור לפרוע חובו כולהו תנן לקמן בפ\"ח (משנה ה ח) ודמי אוכלי אדם אסור לקנות מהן אוכלי בהמה ואסור לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון לכוס חטין ותרדין חיים ולבשל ירק לבהמה ואין מספר לדינין ולאיסורין שאין עם הארץ בקי ואינו נזהר בהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקח </b>בכור בעל מום למשתה בנו או לאכול לרגל מותר למוכרו ואע\"ג דמחזי כסחורה ובתוספתא (פ\"ה) קתני ר' אומר אומר אני לא ימכרנו אלא לדמיו כלומר בדמים שקנאו שלא ירויח בהן כלום: \n",
+                "<b>ר\"י אומר אף מי שנתמנה.</b> שאינו צייד דתנא קמא נקט דוקא צייד: \n",
+                "<b>וחכמים אוסרין.</b> למי שאינו צייד ומפרש טעמא בירושלמי (שם) א\"ר יוסי תמן אין מלכות אונסת הכא מלכות אונסת כלומר לוקחת מס מן הציידים ובירושלמי משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית דמפרש היכי עביד היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות שביעית אם יש עמו מלאכה אחרת מותר ואם לאו אסור אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אע\"פ שיש עמו מלאכה אחרת אסור והא דתנן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:) גבי סוחרי שביעית אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר מפרש הכא איך עבידא היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית פשט ידו ונושא ונותן בפירות שביעית אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול אבל אם היה עוסק במלאכה כל שני שבוע וכיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אפי' אין עמו מלאכה אחרת מותר דאפי' איסורא ליכא וחכמים אוסרין אע\"פ שיש עמו מלאכה אחרת ולענין עדות נמי פסולים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לולבי זרדים.</b> אילן ששמו כך ושדים מצויים תחתיו: \n",
+                "<b>לולבי </b>האלה. כדכתיב (ישעיה ו) כאלה וכאלון: \n",
+                "<b>בטנה. </b>לשון בטנים ושקדים (בראשית מג): \n",
+                "<b>אטדין. </b>קוצים אבל עלים אין להם שנושרין אבל הלובלין אין נושרין ובירושלמי (הל' ב) בריש פרקא איתמר אין אוכלין על העיקר וכה אמר אוכלין על העיקר א\"ר פנחס תמן אין סופן להקשות וכה סופן להקשות ונעשו כאביהם פי' מלולבין דהכא אעלין דריש פירקין קשיא דהכא אמרינן גבי לולבין דאין להם ביעור לפי שאין נושרין מאביהן וברישא תנן גבי עלין דיש להן ביעור אע\"פ שאין נושרין מאביהן ומשני דלולבין דהכא סופם להקשות נעשין כאביהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וורד. </b>שושן: \n",
+                "<b>כפר </b>מין בושם: \n",
+                "<b>קטב </b>כמו קטף והוא צרי (בראשית מג) דמתרגמינן קטף: \n",
+                "<b>לוטם. </b>הוא לוט דקרא (שם) דמתרגמינן ולטום דקסבר ת\"ק דקטפו זהו פריו: \n",
+                "<b>יש להן שביעית.</b> וצריך להפקירן ואסור לעשות בהן סחורה ולא אמרינן דהוו כעצים דאין בהן קדושת שביעית ומשום דהנאתן אחר ביעורן כדאי' בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ.) ובנדה (פ\"א דף ח:) מייתי לה וגרסינן שם בכל הספרים יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכאן אין כתוב בספרים ומ\"מ אמת הוא דמדלא תני אין להן ביעור ש\"מ דיש להם: \n",
+                "<b>ולדמיהן </b>שביעית. דמה שקונה מהן אסור לאבדו ולעשות ממנו מלוגמא אלא אכילה ושתיה וסיכה ולאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך שלא ישנה ולדמיהן ביעור דאסור לקיימן אחר ביעור אלא יפקירם בין לעניים בין לעשירים לר' יוסי ולר\"י לעניים דוקא (לקמן פ\"ט מ\"ח) ואמרי' בפ\"ק דנדה (שם) א\"ר פדת מאן תנא קטפא פירא ר\"א היא דתנן המעמיד בשרף הערלה אסור ור' זירא אמר בקטפא דפירא דברי הכל פירא הוא כי פליגי בקטפא דגווזאי ור' פדת סבר בקטפא דפירי פליגי ור' יהושע דשמיע ליה קאמר וליה לא סבירא ליה ודוחק הוא דמנא ליה דליה לא סבירא ליה אלא יש לפרש דא\"ר יהושע גבי ערלה שמיע ליה שהמעמיד בשרף העלין והעקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי וכתב את כריו את הטפל לפריו כגון קליפי אגוזים ורמונים והוא הדין שרף דידהו שהוא פרי אבל לענין שביעית לא והא דתניא מפני שהוא פרי לאו דוקא אלא מפני שהוא טפל לפרי ורבי זירא סבר מפני שהוא ממש קאמר וא\"ת האי קטף היכי דמי אי הנאתו אחר ביעורו מאי טעמא דמאן דאסר והא לאכלה כתב דאכילתו וביעורו שוה יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן ואי הנאתן וביעורן שוה מ\"ט דמאן דשרי ואי הוו פליגי בקטפא דגווזא אתי שפיר דמצינן למימר מאן דשרי משום דבטל אגב העץ אע\"פ שהנאתו וביעורו שוה ולר' זירא דמוקי מתני' בקטפא דפירא דברי הכל פירא צריך טעם לר' שמעון דמתני' דאמר אין לקטף שביעית וי\"ל שדרך קטף לבוא באילן כפרי אילן זה וזה אגב אילן מאחר דקטפא לאו פירא ומיהו אכתי קשה דבירושל' (שם) משמע דלר' פדת פליגי בקטפא דגווזא דאמרי' ר' פדת ור' יוסי בשם ר' יוחנן אתיא דר' שמעון כר' יהושע דתני תמן א\"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי והיינו מתני' דסוף פרק קמא דערלה שמע מינה דר' פדת מוקי לה מתני' דהכא שרף העלין והעיקרין ולפירוש זה איך תתיישב סוגיא דפרק קמא דנדה (ח.) דמייתי התם מתני' דהכא דאמר ר' פדת עלה מאן תנא קטפא פירא ר' אליעזר היא אמר ליה ר' זירא חזי דמינך ומאבוך שריתו קטפא לעלמא כיון דאמרת קטפא פירא ר' אליעזר ואבוך אמר הלכה כר' אליעזר בארבע ותו לא ואמר ליה ר' ירמיה לר' זירא ואת לא תיסברא דמאן תנא קטפא פירא ר' אליעזר והתנן ר' אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא דפירא מודו ליה דתנן אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש המעמיד בשרף העלין כו' בסוף פרק קמא דערלה מיתניא פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע והשתא לפי שהוכחתי מכח הירושלמי דר' פדת מוקי מתני' דהכא בקטפא דגווזא מאי קאמר ליה רבי זירא משתרי קטפא כמו (כן) מר' זירא ומאבוה דר' פדת משתרי קטפא דכולהו מודו (דבכולהו) דבקטפא דגווזא פליגי ושמא היה כועס עליו לפי שסתם ר' פדת דבריו ואמר מאן תנא קטפא פירא ר' אליעזר דמשמע כל קטפא אפילו דפירא שהיה לו לפרש דבריו ולומר מאן תנא קטפא דגווזא פירא ר' אליעזר וכל זה דוחק ונראה לפרש דבין רבי פדת בין רבי זירא מודו דבקטפא דגווזא פליגי גבי ערלה אלא דר' פדת משווה שביעית לערלה להתיר לר' יהושע בקטפא דגווזא בזה כזה ור' זירא ס\"ל עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אלעזר גבי ערלה אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא דפרי מודי ליה גבי ערלה כך שוה קטפא דגווזא לגבי שביעית כקטפא דפירא לגבי ערלה משום דגבי שביעית לא בעי' פרי שהשביעית נוהגת בין במאכל אדם בין במאכל בהמה הלכך אין שרף שלו בטל לגבי העץ ול' הירושל' (שם) מוכיח כן דתני ר' פדת ור' יוסי בשם ר' יוחנן אתיא דר' שמעון כר' יהושע דאמר המעמיד בשרף העלין כו' אמר ליה ר' זירא לר' פדת כמה דתימא תמן הל' כר' יהושע וכה הלכה כר' שמעון א\"ר ירמיה ודמיא היא כל דבר בטל על ידי סרפו אילין אינו בטל ע\"י סרפו אוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהם [ואין קדושת ערלה חלה עליהן] א\"ר אבין אית לך תורי ר' יהושע אומר שמועה ור' שמעון בשם גרמי אמרה למה סרף פרי הפגין פרי אין תימר סרף פרי עשה כן בתרומה אסור ואין תימא פגין פרי עשה כן בתרומה מותר למה שהניית תרומה מותרת והניית ערלה אסורה פירוש דתנינן תמן בסוף פ\"ק דערלה סרף כמו שרף לפי שאת אומר דר' שמעון בשיטת ר' יהושע כמו שלשם הלכה כר' יהושע לגבי רבי אליעזר במתני' כמו כן הלכה כר' שמעון לגבי רבנן והיינו דקאמר בפ\"ק דנדה (שם) חזי דמינך ומאבוך שריתו קיטפא לעלמא א\"ר ירמיה ודמיא היא כלומר וכי דמי אהדדי בתמיהא כל דבר בטל על ידי סרפו בההיא דערלה בטל שרף העלין והעיקרין אגב אילן ושרי ואילין כלומר והנך דשביעית אינו בטל אגב אילן כמו שמפרש שהשביעית נוהג באוכלי בהמה מה שאין בערלה אמר ר' אבין אית לך תורי עדיין יש לך ראיה אחרת דר' שמעון ור' יהושע לאו חדא נינהו שהרי ר' יהושע אומר דבריו מפי השמועה ור' שמעון בשם גרמיה ואי איתא דחדא נינהו אית ליה למימר נמי ר' שמעון שמעתי ומפרש למה שרף פרי בתמיהא טעמא דרבי פדת אתא לפרש וכן מוכח בירושלמי דערלה בסוף פרק קמא (הלכה ה) דגרסינן התם אמר ליה שרף פרי שהשיב רבי פדת לרבי זירא וכי השרף יש לו לחשוב פרי הפגים הוא פרי ולא השרף ויתכן דרבי פדת דרוצה לומר דאפילו שרף הפגין לאו פרי והא דאסר ר' יהושע לגבי ערלה דמרבינן ליה מאת הטפל לפריו והשתא לרבי פדת גבי שביעית מאן דאסר אסר אפילו בקטפא דגווזא ומאן דשרי שרי אפילו בקטפא דפירא אין תימר כמו אם תאמר ועוד מסתבר דקסבר רבי יהושע שרי בערלה מדאורייתא אפילו בשרף הפגין אלא מדרבנן החמירו בערלה כמו שמפרש משום דהניית הערלה אסורה אבל בשביעית ותרומה לא החמירו דהנייתן מותרת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חדש. </b>של שביעית \n",
+                "<b>ישן </b>משנה ששית: \n",
+                "<b>ילקט את הוורד.</b> ויאכלנו והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית דוורד לא יהיב טעמא בשמן: \n",
+                "<b>וישן בחדש.</b> כגון וורד של ששית בשמן של שביעית חייב לבער את הכל ופריך בירושלמי (הל' ב') הכא אתמר ילקט את הוורד (בכלי) וכה אתמר חייב בביעור רבי אבהו בשם ר' יוחנן תרין מתניין אינון אמר ר' זירא יכיל אנא פתר בתרי פתרי וורד חדש שכבשו בשרף של ששית וישן בחדש וורד שביעית בשמן שמינית כלומר רישא בוורד חדש ושמן ישן של ששית בשנה שביעית שעדיין לא הגיע זמן הביעור וילקט הוורד והשמן מותר אבל סיפא בוורד שביעית בשמן של שמינית שכבר הגיע זמן הביעור ונתחייב הוורד בביעור חייב לבער את הכל כדקתני סיפא דמין בשאינו מינו חייב לבער בנותן טעם ודבר תימה מאי קשיא ליה אפילו איירי בחד פתרונא כגון וורד של שביעית בשמן של ששית ובוורד של ששית בשמן של שביעית מכל מקום האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בוורד ואין וורד נותן טעם בשמן: \n",
+                "<b>החרובים חדשים.</b> הכא גבי חרובין מיירי שנשתהו ביין עד שהגיע זמן הביעור משום הכי בכל ענין חייבים בביעור אבל בשביעית ילקט החרובין כמו בוורד ובהדיא תניא בתוספתא (פ\"ה) בחרובין כדתנן הכא בוורד החרובים חדשים שכבשן ביין ישן ילקט החרובין והיין מותר ישנים בחדשים חייב בביעור: \n",
+                "<b>השביעית אוסרת כל שהוא במינה.</b> כגון לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנותן טעם: \n",
+                "<b>ושלא </b>במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם וצריך עיון בסוף הנודר מן הירק דאיירי בגידולים וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלוגמא.</b> רפואה וממעט לה בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ.) לפי שאינה שוה בכל אדם. ירושל' (ה\"א) בעי רבנן קומי רבי זעירא אוכלי אדם ואוכלי בהמה היו בפרשה מאי חמית מימר אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא אוכלי בהמה עושין א\"ל והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כ״ה:ו׳) מיעט אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ומיעט אוכלי בהמה אמר ר' בון בר חייא כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש ר' יוסי לא אמר כן אלא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מיעט לך ולעבדך מיעט אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אוכלי בהמה שעושה מלוגמא לאדם וריבה אוכלי אדם כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש אמר רבי מתניא כשמיעטת אוכלי אדם מיעטת וכשרבית אוכלי בהמה רבית. פי' מיעט אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא הא אוכלי בהמה עושין ופריך מיעט נמי אוכלי בהמה דבקרא נמי כתב לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ולא למלוגמא ומשני ר' בון בר חייא מדרש זה שובר הראשון דמשמע דוקא דאדם ולאכול דבהמה לגופיה איצטריך אי נמי למימר ולא למלוגמא דבהמה אלא לרבות אוכלי בהמה דסמיך ליה ולבהמתך ופריך וריבה אוכלי אדם ומשני כבר תירץ ר' בון דאין לשבר מדרש ראשון ואם כן נמצאת משבר מדרש ראשון כמו שפירש רבי מתניא דמיעט אוכלי אדם ואם תחזור ותרבה אוכלי אדם למלוגמא נמצאת שובר מדרש ראשון ומסיק דאוכלי אדם ואוכלי בהמה עושין מהן צבעין לאדם וכ\"ש מיני מלוגמא [שעושין מהן צבעים ואוכלי בהמה אין עושין מהם צבעים לבהמה כמו שאין עושין מהן מלוגמא] לבהמה דלא דמי לאוכלי אדם שעושין צבעין לאדם שכן צבעי אדם יש עליהן קדושה נעשה מאוכל בהמה צבעין לבהמה דצבעי בהמה אין עליהן קדושה: \n",
+                "<b>חשב עליהם לבהמה ולאדם.</b> בשעה שליקטן: \n",
+                "<b>חומרי אדם.</b> שאין עושין מהן מלוגמא: \n",
+                "<b>וחומרי </b>בהמה. שאסורין לשולקן: \n",
+                "<b>הסיאה. </b>אמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכח) בתרי: \n",
+                "<b>אזוב. </b>אברתא: \n",
+                "<b>קירנית. </b>חשיי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(ה\"ב) אין מחייבין אותו לאכול לא קניבת ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שנתקלקל צורתו וכן הוא שביקש לאכול תרדים חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו כיצד * (יעשה) דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא אכסנגרות ולא יין שמרים החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ ופולט אבל מגמע ובולע ומטבל כל צורכו ואינו חושש החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע לא יסוך [יין] וחומץ אבל סך הוא את השמן החושש בראשו או עלו לו חטטין סך שמן אבל לא יין וחומץ פירוש קניבת ירק מה שפוסקים מן הירק קרוי קניבה מל' משיחסום ויקנב בפ' ט\"ז דכלים (מ\"ב) נתקלקלה צורתו שעבר עליו לילה אחת ובתוספתא (פ\"ו) קתני שעברה צורתו ויש מיכן ראיה לקדרה שאינה בת יומה ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מד:) ובפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ה:) דלינת לילה פוגמת אע\"ג דליכא מעת לעת דהא חשיב ליה מקולקל ולא חזי לאכילה בלינת לילה אין שומעין לו כל הני דאסירי מדכתב (ויקרא כה) לאכלה ולא להפסד אניגרון בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לה) אניגרון מיא דסילקא אכסיגרון מיא דכולהו סילקי וכן בתרומה ומעשר שני ניתנו לאכילה ולשתיה בשביעית ודבר שאין דרכו אסור והכי נמי תנן בפרק ב' (מ\"א) דמעשר שני: \n",
+                "<b>להדלקת הנר.</b> משמע דתרומה ומעשר שני אסורים בהדלקה יש לפרש בתרומה טהורה דאילו טמאה שריא כדאמר שלך תהא להסיקה תחת תבשילך והכי נמי פריך בירושל' (שם) ותרומה לא ניתנה להדלקת הנר ומשני תרומה טמאה ניתנה להדלקת הנר שביעית אפי' טהורה ומיהו מעשר שני טהור מותר להדליקו מדאמר רחמנא (דברים כ״ו:י״ד) לא עברתי ממצותיך [וגו'] ולא בערתי ממנו בטמא ש\"מ דטהור מותר מ\"מ ניחא הא דקתני שביעית קל מהן דמדליקין בשביעית בין טהור בין טמא משא\"כ בתרומה שאין מדליקין בטהורה ומשא\"כ במעשר שני שאין מדליקין בטמא ובירושלמי מסיק בענין אחר דגרסינן ולא מדליקין בשמן שרפה לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות מפני ביזוי קדשים ולא נתברר לנו מאי קאמר דבמס' תרומות (פי\"א מ\"י) תנן מדליקין בשמן שרפה בבתי כנסיות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא במדה.</b> מפרש בירושלמי (ה\"ג) טעמא כדי שימכרו בזול: \n",
+                "<b>אף לא אגודות.</b> אין מביא בשוק: \n",
+                "<b>את </b>שדרכו לאגוד. כשרוצה אותן לבית מותר להוליכן אגוד למכור: ירושלמי (ה\"ג) למה כדי שימכרו בזול וישקלו בליטרא [וימכרו בזול] אם אומר אתה כן אף הוא אין נוהג בהן קדושה ככרות חוצה לארץ שנכנסו לארץ לא יהיו נמכרין לא במדה ולא במשקל ומנין אלא כפירות הארץ ואם היו ניכרין מותר. עוד ירושלמי (שם) רבי יוסי בשם רבי בא בר ממל זה שהוא מודד בכפישה ונסתיימה לו ב' וג\"פ אסור למוד בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכרו מותר.</b> ואין בו קדושת שביעית אע\"ג דשביעית תופסת דמיה האי לאו דמי שביעית הוא: \n",
+                "<b>שכרו </b>אסור. לעשות בו חפציו דשביעית לא ניתנה אלא לשתיה וסיכה. ירושלמי (הל' ד) מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ר' אבין בשם ר' יוסי בר' חנינא מהלכות של עמעום היא תמן תנינן לא יאמר אדם לחבירו העל לי פירות הללו לירושלים לחלק אבל אומר לו העלם שנאכלם ונשתם [מה בין האומר לחלק לאומר נאכלם ונשתם] ר' זעירא בשם ר' יוחנן אמר מהלכות של עמעום היא תמן תנינן שואל אדם כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני מה בין הלויני להשאילני ר' זעירא בשם ר' יונתן מהלכות של עמעום היא פתר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יונתן עוד היא מהל' של עמעום כלומר הני ד' דברים היו ראויין ליאסר ועמעמו עליהן והתירום ההיא דלחלק משנה היא בפ\"ג דמעשר שני (מ\"א) וההיא דשואל משנה בשבת (דף קמח.) דטעמא דאסרינן לשון הלואה גזירה שמא יכתוב משום דהלואה אינה חוזרת בעין ואין ממהרין לפרוע רגילים לכתוב אבל שאלה דהדרא בעינה אין רגילות לכתוב ואע\"ג דהכא לא הדרא בעינה מכל מקום כי אמר בלשון שאלה לא אתי למכתב ואין הטעם ברור כל כך לפיכך לא התירו אלא על ידי עמעום וכן פת שהוא מי\"ח דבר ומסיק שכך היה עמעום של פת דבמקום שאין פת ישראל מצויה בדין שתהא פת עו\"ג אסורה עמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש רבנן דקסרי בשם ר' יעקב בר חייא כדברי מי שמתיר ובלבד מן הפלטר ולא עבדין כך כלומר מחמירין על עצמן ועוד מפרש התם טעמא אחרינא [אמתני'] דקאמר התם ריש לקיש במראה לו את הירק שאינו אלא כנותן לו שכר רגליו כלומר שהוא עצמו יכול לילך וללקט רבי יוחנן אמר אפילו לא הראה כמו שהראה לו ומסיק דקל הוא שהקילו בשביעית שהוא מדבריהם ובריש פ' בתרא דמסכת עו\"ג (סב.) פי' בקונטרס לקט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי שויו ירק אבל לקט לי לשון שכירות ולא לשון מכר ואין מי שיתפשט בקדושה: \n",
+                "<b>ככר בפונדיון.</b> כלומר בשוה פונדיון ולא קצב לו דמים אלא אמר לו בשעת לקיחה כשאלקט ירקות שדה אביא מותר דעבדין דין לדין מתנת חנם לפי שירקות שדה מצויין ובירושלמי (שם) תני ר' יהודה ורבי נחמיה אוסרין לפי שאין ירקות שדה מצויין: \n",
+                "<b>לקח ממנו סתם.</b> כלומר על מנת ליתן דמיה בסתם בהקפת חנות: \n",
+                "<b>שאין </b>פורעין מדמי שביעית. וטעמא כדאמרינן בריש פרק בתרא דמסכת עו\"ג (שם) נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בייר. </b>חופר בורות ואינו נותן לו מדמי שביעית שיתן לו מים לתשמישו אלא דווקא לשתות כדתני סיפא אבל [לא] לבהמתו ולמשרה ולכביסה ובירושלמי (הל' ה') משמע דר' יוסי [שרי] לכביסה דקסבר יש בה חיי נפש גבי מעיין של בני העיר בריש פ' בתרא דנדרים (דף פ:) אמר רבי יוסי כביסתן קודמת לחיי אחרים: \n",
+                "<b>ולא לבלן.</b> מחמם מרחץ אפילו ר' יוסי מודי שאמר בירושלמי (שם) אדם מגלגל ברחיצה ואין מגלגל בכביסה והתם בנדרים אמרינן דאלימא ליה לרבי יוסי כביסה מרחיצה: \n",
+                "<b>ולא לספר.</b> לשכר התספורת: \n",
+                "<b>ולא </b>לספן. לשכר ספינה: \n",
+                "<b>ולכולן. </b>לכל הני דאמרן יכול ליתן במתנה שלא לשם שכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוקצה. </b>כלי ברזל שחותך בו תאנים כך שמו: \n",
+                "<b>הרבה. </b>סכין [לשון] חרב: \n",
+                "<b>עריבה. </b>שלשין בה העיסה: \n",
+                "<b>ובקוטב. </b>פירוש בערוך משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קטיב ובראשו אבן גדולה: \n",
+                "<b>לבודידה. </b>כעין עריבה וכולה מתני' דריש בתורת כהנים מדכתיב (ויקרא כה) לא תבצור כדרך הבוצרין מכאן אתה אומר תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במוקצה וכולה מתני' מייתי התם וכל מה דאסרינן הכא היינו מן המשומר אבל מן המופקר שרי כי אורחיה כדמוכח בירושל' (ה\"ו) את ספיח קצירך לא תקצור (שם) הא קצירה כנגד הקוצרים לא אמר ר' לא אם אינו ענין לספיחי היתר תנהו ענין לספיחי איסור א\"ר מנא לכן נצרכה שעלו מאליהן שלא תאמר הואיל ועלו מאליהן יהא מותר לפום כן צ\"ל אסור ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל בוצר אתה מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים מיכן אמרו תאנים של שביעית כו' כי מתני'. פירוש ספיחי היתר דששית דשרו כדאמרינן לעיל בירושלמי בריש פ\"ו (הל' ג) ספיחי איסור דשביעית ודרוש מהכא איסור ספיחין ואיכא דדריש מקראי אחריני כמו שאפרש לקמן בע\"ה מן המשומר מדכתיב נזירך משמע שמפריש מהם כל אדם: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ו) אין עושין זיתים בבד ובקוטבי ורבותינו התירו לעשות בקוטבי רבי יוחנן מורי לאילן דבי רבי ינאי לטחון ברחים כר\"ש ולעשות בקוטבי כרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא </b>יביא שמן של תרומה לידי פסול דשביעית עד הביעור ותו לא: \n",
+                "<b>ר\"ש מתיר.</b> בפרק כל הזבתים שנתערבו דמן (דף עו) מוכח מהכא דר\"ש אית ליה מביאין קדשים לבית הפסול אפי' לכתחלה: \n",
+                "<b>אהרון אחרון נתפש.</b> כדפרשינן לעיל בריש פרק ז' ובמס' עו\"ג דריש לה מקרא בפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נד:): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובהמה טמאה מדמי שביעית.</b> דאסירא באכילה ושביעית לא נתנה אלא לאכילה: \n",
+                "<b>יאכל כנגדן.</b> כשיעור אותן דמים יקנה צורך אכילה ויאכל בתורת שביעית וכן כולן: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ת) א\"ר יוסי זאת אומרת אסור ליקח אשה מדמי שביעית דלא דכן [פי' דאל\"כ] מה בין קונה אשה לקונה שפחה תני שמן שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים ולא סכין בו מנעל וסנדל ולא יסוך בו רגליו והוא בתוך מנעל או בתוך סנדל אבל סך הוא רגליו ונותנה בתוך מנעלו וסנדלו וסך שמן ומתעגל (ונותנה) ע\"ג קטבליא ואינו חושש ולא יתן ע\"ג טבלה של שיש להתעגל בה רשב\"ג מתיר. חוסמין ל' חיזוק כדאמרי' בפ' המביא (ביצה דף לד.) גבי ליבון רעפים מפני שצריך לחסמן ושמא לאחר שנשרף בכבשן מושחין אותו בשמן כדי לעשות בו היסק שני ויאחוז האור בכולו מחמת השמן ומתחמם בכך כדפרשינן במס' כלים פט\"ז (מ\"ד) קטבלי' של עור: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(ה\"ז) מי שיש לו סלע מדמי שביעית והוא רוצה ליקח לו חלוק הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי בזו פירות והוא נותן לו והוא אומר לו פירות אלו נתונין לך במתנה וחנוני אומר הרי סלעי נתונה לך במתנה וחוזר ולוקח לו חלוק והכי נמי בסוף לולב הגזול (סוכה דף מא.) ומדקדק מכאן דפרי שני דרך מקח אין דרך חילול לא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה </b>אומר בו ר\"א ירושלמי (הל' ת) א\"ר יוסי אפילו עצמותיו של האיש ההוא ישרפו רבי חזקיה בשם רבי אחא מתיר:"
+            ],
+            [
+                "<b>פת כותים.</b> לא אשכח מה אמר כאן ר\"א ושמא מחמיר בו כבשר חזיר דלא מעשרי ומיהו לנפשייהו מעשרי כדאי' בברכות (דף מז:):"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לרחוץ.</b> אע\"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן:  ",
+                "<b>ואם מתחשב </b>כלומר שבני אדם למדין ממנו ויש לו להחמיר על עצמו ובירושלמי (ה\"ח) אמרינן אם היה אדם של צורה לא ירחץ כהדה ר\"י בן לוי הוה אזיל מלוד לבי גוברין בגין מסחי:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפיגם. </b>שקורין רודא: \n",
+                "<b>הירבוזין. </b>אישל\"א בלע\"ז וטעמו קרוב ללולבי גפנים: \n",
+                "<b>שוטים. </b>מין ירק הן: \n",
+                "<b>חלגלוגות. </b>פורפייר: \n",
+                "<b>כוסבר. </b>אליינדרא שגדל בהרים אבל כוסבר של גינה חשוב הוא: \n",
+                "<b>כרפס של נהרות.</b> אבל של גינה חשוב הוא יש אומרים כרפס אפי\"א: \n",
+                "<b>גרגר של אפר.</b> אורגא הגדילה באחו אבל של גינה חשוב הוא: \n",
+                "<b>פטורין </b>במעשר בכל השנים משום דאין כיוצא בהן נשמר ומפקירים אותם והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך בדבר שאין לו חלק יטול מעשר יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך וב\"ה ילפי משמטה כדפרשינן במסכת פיאה פ\"ו (מ\"א): \n",
+                "<b>וניקחין מכל אדם בשביעית.</b> ואע\"ג דשביעית נוהגת בהפקר לפי שאין כיוצא בהן נשמר והוה ליה לוקח מן המופקר ואע\"ג דלא ידעי' ביה בהאי אם הפקיר מחזקי' בהכי דאין דרך לשומרו לפיכך מוסרין לו דמיהן דלא חשדינן ליה שיצניעם לסחורה ולא ינהוג בהם תורת שביעית ופרק לולב הגזול (סוכה דף לט:) פריך אהא דתניא התם אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון ג' סעודות בד\"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו בחצי איסר אסור ומתני' קתני ונקחין אפילו טובא ומשני בכדי מן שנו כדי מזונו דהיינו ג' סעודות ומן לישנא דמזוני דכתיב (דניאל א׳:ה׳) וימן להם המלך וג' סעודות הן מזון יום א' דהרי שבת דבעי שלש סעודות: \n",
+                "<b>כל </b>הספיחין מותרין. כשגדלו בששית ונלקטו בשביעית איירי כדמוכח בירושלמי (הל' א) דפריך אספיחי כרוב ומפני שאין כיוצא בהן בירקות שדה יהיו אסורים ומשני חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בר\"ח מפני שדרכן לגדל אמהות ופריך מפני שדרכן לגדל אמהות יהו אסורין ומשני אמר רבי שמואל בר יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש הוא בין ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מאמהות הבאתי כלומר בשאר ספיחין ניכרים אותן של ששית שגדילין מאותם של שביעית שהן קטנים אבל בכרוב לא מינכרי דבזמן מועט דרכו ליגדל אמהות שהן גדולים ורבנן אסרי דגזרי בשאר ספיחים אטו ספיחי כרוב רשב\"י הוה עבר בשמטה חמא חד מלקט ספיחים א\"ל אסור א\"ל ולית את מתירן א\"ל ואין חבריי חולקין עלי קרא עליו ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות ליה וגירסא להפך בכל הספרים בפ' מקום שנהגו (פסחים ד' נא.) דתניא רש\"א כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק שדה וחכ\"א כל הספיחין אסורים וההיא בספיחין שגדלו בשביעית ופירש שם בקונטרס דאיירי לאחר הביעור וספיחי כרוב דמותרים משום דכרוב אינה כלה לחיה כל ימות החורף וקשה דאם כן ליתני חוץ מעיקר לוף השוטה והדנדנה וכל הנך דחשיב לעיל (פ\"ז מ\"ב) דאין להן ביעור ועוד הביעור דרשינן מדכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך בפ' בא סימן (נדה דף נא:) ואיסור ספיחים דריש התם (בפסחים שם) מקרא אחרינא דאמרינן ותרוייהו אליבא דר' עקיבא דתניא הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אמר ר\"ע וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין מכאן לספיחין שאסורין במאי קא מיפלגי רבנן סברי גזרה ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין ורבי שמעון סבר לא גזרינן ועוד הקשה ר\"ת מהא דאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ה:) תיתי ממנחת העומר מה למנחת העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר\"ע דאמר ספיחין אסורין ועל כרחיך היינו קודם ביעור דבפסח של שביעית עדיין לא הוה ביעור דאינו כלה לחיה ואדרבה אז התבואה במלואה ובשמינית היה הביעור כדאמר במקום שנהגו (דף נג) אוכלים בענבים עד הפסח כו' והיינו בשמינית ועוד דאי לאחר הביעור מי פליגי רבנן עליה דר\"ע הא כולהו מודו דכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית ועוד דתניא בת\"כ וכי תאמרו עתידין אתם אומרים מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו א\"ר עקיבא אם אינן זורעין מה אוספין מכאן לספיחין שאסורים וחכ\"א אין ספיחין מן התורה אלא מד\"ס א\"כ למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו כונסין אין אנו מכניסים לקיום אמרה לנו בערוהו מה אנו אוכלים מן הביעור ואילך אלמא דקודם הביעור פליגי אבל לאחר הביעור אפי' רבנן מודו ומפרש ר\"ת דקודם הביעור איירי כדכתב בשנה השביעית וספיחי כרוב דשרו משום דכתב את ספיח קצירך דבר הנקצר כתבואה אסר הכתוב אבל כרוב יש לו קלח גדול וענפים כעין אילן כדאשכחן בסוף כתובות (דף קיא:) כרוב גדול הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדים בו בסולם ועוד דלא נזרע כתיב משמע דלא אסרה תורה אלא כעין תבואה הנזרעת מה שאין כן בכרוב דהוי כאילן והא דתני במתני' דהכא אסורים ומותרים לאו לענין איסור אכולה דהא ר\"ש שרי ספיחי כרוב בההיא דספיחין אלא מותרים לנהוג בהן מנהג חולין חוץ מספיחי כרוב דיש בהן קדושת שביעית ובמגילת סתרים דרבינו נסים פי' ההיא דספיחין בספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית דאסורין עד שיעשו כיוצא בו (לפי שגדלו אמהות) כדתנן לעיל בסוף פ\"ו (מ\"ד) ודרך כרוב לעשות בזמן מועט כיוצא בו (לפי שגדל אמהות) ולא גזר ר\"ש אטו שאר ספיחין ורבנן גזרי וכי אכל ר\"ש בן יוסי בן לקוניא ספיחי כרוב במוצאי שביעית הוא דאכל והא דאמר תרוייהו אליבא דר\"ע משום דלר\"ע דאיסור ספיחין בשביעית דאוריי' הוא דאיכא למיגזר ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין אבל לרבנן דאיסור ספיחין דרבנן ליכא למיגזר וא\"ת ספיחי ששית שנלקטו בשביעית ליתסרו דהא בירק אזלינן בתר לקיטה בין למעשר בין לשביעית כדאי' בפ\"ק דראש השנה (דף יד.) וכן מוכח בההיא דנודר מן הירק (דף נז:) דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גדוליו על עיקרו דגידולי היתר מעלין את האיסור למה לי עקרו לימא בצל שעברה עליו שביעית ורבו גידוליו בשמינית אלא ודאי משום דאזלינן בתר לקיטה ואי לא דעקרו בשביעית כי לא רבו נמי שרי ולרבי יוסי הגלילי דאמר התם (בר\"ה דף יד) מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה שעברה ניחא לאוקמינהו כגון שנגמר גידוליו בששית אי נמי רוב גידולין דתו לא גדלי על מי שנה הבאה כדאמרינן התם אמתני' דלעיל פ\"ב (מ\"ט) דבצלים הסריסים ופול המצרי כשמנע מהן מים אבל לר\"ע דדריש מה גורן ויקב שגדלים על רוב מים קשה וכי תימא מ\"מ בעי שיגדלו קצת בשביעית והכא כשנגמרו גידוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט לו ירק ערב ר\"ה עד שלא תבא השמש וחזר וליקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה ואם היתה שניה נכנסת לשלישית שניה מעשר שני ושלישית מעשר עני וכי האי גוונא תניא בהאי פרקא גבי אתרוג דבתר לקיטה משמע אע\"פ שלא גדל ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול מקצת שביעית ואם באנו להשוותן צ\"ל דר' שמעון ורבנן דהכא כר' יוסי הגלילי דאזיל בתר שנה שעברה אבל בההיא דפסחים [אי] אפשר לומר כן דתרוייהו כר' עקיבא ור\"ע דריש על רוב מים ושמא אפי' ר\"ע מודה דכיון דנגמר גידולין נעשו כבעל כדפרשינן לעיל בפ\"ב (שם) גבי בצלים הסריסים מכח הירושלמי ויש לתמוה דהשתא ספיחי שביעית לר\"ע אסורים מדאורייתא אפילו באכילה ואפילו רבנן מודו דמדברי סופרים מיהא אסירי כדקתני בהדיא בתורת כהנים ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא דהפיגם והירבוזים וההיא דהאומר לפועל הי לך סלע זה ולקט לי ירק היום בפ\"ח (משנה ד) ולוקט ירקות שדה ובנו מוכר על ידו בפ\"ז (מ\"ג) וצ\"ל דכולהו בשל ערב שביעית ומה שיש בהן תורת שביעית לפי שנלקטים בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה אבל לענין איסור ספיחים דנפקא לן מדכתיב מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף משמע דתחלת גידול בעינן בשביעית אבל ירק שגדל בששית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי ששית מיקרי ולא ספיחי שביעית אע\"ג דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש אם לא הביאה שליש בששית אסורה משום ספיחי שביעית כדמוכח בירושל' בפ' בתרא דמעשרות (ה\"ב) דאמרי' גבי תבואה לר\"ע הביאה פחות משליש לפני שביעית ונכנסה שביעית אסורים משום ספיחים ולא חלה עליהן קדושת שביעית שכבר היו עשבים הביאה פחות משליש לפני שמינית ונכנסה שמינית מותרת משום ספיחין וחלה עליהן קדושת שביעית שכבר היו העשבים כלומר חלה ולא חלה דקאמר היינו אם ליקטן עשבים ומותרים משום ספיחין ואסורים היינו אם ליקטה תבואה שנגמר בישולה דהא אמרי' בפ\"ק דר\"ה (דף יב:) דכל תבואה שהביאה שליש לפני ר\"ה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית הא לא הביאה לא וצריך לדקדק לר\"ע במאי מיתוקם דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כדתנן לעיל בפ\"ז (מ\"ב) גבי עלה הלוף ולא משכחת לה אלא כגון שהיה תחלת גידול בששית והוסיף בשביעית ובפירות האילן משכחת לה שפיר אבל בתבואה לא משכחת לה כלל דאם הביאה שליש בששית לא חלה עליה קדושת שביעית כדאמרינן בירושלמי בפרק בתרא דמעשרות דאזלינן בתר שליש הראשון לכל דבר בין לענין נכרי לר\"ע בין לענין סדר השנים דשני ועני בין לענין ספיחים בין לענין קדושת שביעית ואם הביאה שליש בשביעית אסורה משום ספיחין ובירק נמי תימא היכי משכחת בה דין ביעור לר\"ש דאמר בפ\"ק דר\"ה (דף ט\"ו.) גבי אתרוג דאין לך דבר שחייב בביעור אא\"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית ואלו ירקות כי האי גוונא אסור משום ספיחים דרבי שמעון כר\"ע וכי תימא ביעור לר' שמעון בירק לית ליה התנן בפירקין רבי שמעון אומר כל הירק חייב בביעור ומיהו משכחת לה כשהתחילו לצאת בששית ונגמר רוב גידולן בשביעית דלא מיתסרי משום ספיחים כדפרישית וקרינן ביה גדל בשביעית כיון דרוב גידולן בשביעית ואמרינן לעיל בירושלמי פרק ו' (הל' ג) ומייתי לה בפרק הנודר מן הירק דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית כיון שרבה עליו החדש מותר ואפילו מאן דאסר מודה בנטוע ועומד ומדאזלינן בתר רובה להקל כל שכן להחמיר ובמס' תענית משמע דאיכא תנא דשרי ספיחים באכילה בריש פירקא דחסידי דתניא מתריעין על האילנות בשאר שני שביעית רשב\"ג אומר אף על האילנות בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים תניא אידך מתריעין על האילנות כו' ר\"ש בן אלעזר אומר אף על הספיחין בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים אבל יש ספרים דלא גרסי' תניא אידך ועוד קשה מההיא דמנחות אכתי לר\"ע נמי משכחת לה כגון תבואה שנזרעה בששית לאחר העומר והביאה שליש לפני ר\"ה שניתרת בעומר של שנה שביעית ומיהו י\"ל דהא מילתא דלא שכיחא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש ארצות.</b> בא\"י חלוקות זו מזו לענין ביעור יהודה וגליל ועבר הירדן וג' ארצות בכל אחת ואחת שביהודה יש הר ושפלה ועמק וכן בעבר הירדן וכן בגליל ומפרש בסיפא ולמה אמרו ג' ארצות שיהיו אוכלים בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה דמפרשינן בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נג.) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך (ויקרא כ״ה:ז׳) כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה והשתא ביהודה יש כמה עיירות דפעמים שבזו כלו ובזו לא כלו ואוכלין עד שיכלה האחרון שבה כדתניא אוכלין בענבים עד שיכלו דליות שבבבל ואם יש מאוחרות מהן אוכלים עליהן שדרך החיה כשאין מוצאה פירות כאן הולכת במקום אחר מהר להר ומשפלה לשפלה ומעמק לעמק אבל לא תצא לעולם מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אפילו מהר להר ואפילו ביהודה עצמה אינה יוצאה מהר לעמק ומעמק להר כדאי' בירושל' (הל' ב) רבי חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר' חנינא שיערו לומר אין חיה שבהר גדילה בעמק ולא שבעמק גדילה בהר לכך יש ג' בכל אחת ובפ' מקום שנהגו (פסחים נג.) מביא ברייתא ושם פי' בקונטרס כל שאינו מגדל שקמים אינו הר."
+            ],
+            [
+                "<b>וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים.</b> בפ' מקום שנהגו (שם) תניא אוכלין בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת בגרוגרות עד החנוכה בתמרים עד הפורים והשתא זיתים ותמרים ניחא שכל ארצות שוות אבל ענבים וגרוגרות הרי שלש ארצות הרי שלשה בכל אחת ושמא התם במאוחרות קאמר:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא על השמור.</b> לפי שאין חיה יכולה לאכול משם: \n",
+                "<b>על </b>הטפיחין. בערוך מפרש בשם רבי דניאל על מה שמשימין העופות בטפיחין שהן כלי חרש הבנויין בכותל כמו (חולין דף קלט:) צפרים שקננו בטפיחין ויש מפרשים על מה שבין עשבים: \n",
+                "<b>דופרא. </b>פי' בערוך כמו דיופרא דפ' עושין פסין (עירובין דף יח.) אילן העושה דיו פירות בשנה ואוכלים בראשון עד שיכלה מן האחרון: \n",
+                "<b>סתווניות. </b>פי' בערוך בשם רבי דניאל ענבים שבימות הסתיו: \n",
+                "<b>שביכרו </b>וחנטו קודם שיכלה הקיץ והכי נמי פליג ר' יהודה בדיופרא סתוונית דתניא בירושלמי רבי יהודה מתיר בדיופרין והן שביכרו עד שלא כלה הקיץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכובש ג' כבשין.</b> ג' מיני ירק בחבית של חומץ או של ציר: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אוכלין על הראשון.</b> דכיון דכלה מין אחד מן השדה נאסרו כולן ואפילו אותן שלא כלו אמרינן בירושלמי (הל' ד) מאי טעמא דרבי אליעזר הראשון נותן טעם באחרון כלומר אותו שכלה תחלה אוסר על האחרים שלא כלו בנתינת טעם ותנן לעיל בפרק ז' (מ\"ז) דשביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם: \n",
+                "<b>רבי </b>יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אע\"פ שכבר כלו הב' לחיה שבשדה ואמרי' בירושל' (שם) מ\"ט דר' יהושע האחרון נותן טעם בראשון כלומר כיצד יבער הראשון וטעם האחרון מובלע בו והדר קאמר בירושלמי וקשיא על דעתא דר' אליעזר אין האחרון נותן טעם בראשון וקשיא על דעתא דרבי יהושע אין הראשון נותן טעם על האחרון ולא משני מידי וטעמא דר' אליעזר ניחא דאזיל לחומרא וטעמא דר' יהושע יש לפרש בשביעית בזמן הזה דרבנן היא ורבי היא כדאמר בפ' השולח (גיטין דף לו.) ושמא בעלמא מודה ר' יהושע דשביעית אוסרת בנותן טעם ושאני הכא דנעשו הג' כבשין כאחד קודם שיבואו לידי איסור ובירושלמי (שם) תני הלכה כרבן גמליאל ור\"ת מפרש דטעמא דר' יהושע מקרא דתניא בתורת כהנים מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית מיכן אתה אומר הכובש ג' כבשין בחבית אחת ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין אחד מן השדה למידרש כלה לחיה שבשדה לא איצטריך דההיא דרשה נפקא לן מלבהמתך ולחיה וגו' בפרק בא סימן (נדה נא:) ואייתר לן האי קרא לכבשין דכיון דיש מקצת ממנו בשדה דהיינו טעם הנבלע בו שעדיין לא כלה אע\"פ שעיקר כלה אינו חייב לבער ובקונטרס פי' בפירושי חומש אחד לשביעית ואחד ליובל וכל משנה זו פירשתי בשיטה אחרת בפ' מקום שנהגו (וע\"ש בתוס') בשם רבינו נסים דלר' אליעזר הראשון שנכבש נותן הטעם באחרון ולא אחרון בראשון ולרבי יהושע איפכא ולא יתכן כלל חדא דבהדיא תניא בתורת כהנים ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין אחד מן השדה יבער את כל החביות ועוד דלר' יהושע הא אף על האחרון קאמר ש\"מ דלדידיה כיון שכלה האחד כולן אסורים אם כן מאי קא מתמה בירושלמי על דעתיה דר' יהושע אין הראשון נותן טעם באחרון בתמיה וכמו שפירשתי כאן עיקר: \n",
+                "<b>כל </b>הירק אחד לביעור. ואפילו כלו שלשתן ולא יבערם מן החבית דכיון דשאר מיני ירקות לא כלו אוכל עליהן שלא נתנו חכמים עליהם שיעור לכל ירק ואפשר דרבי יהושע ורבן גמליאל מודו לרבי שמעון מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם: \n",
+                "<b>רגילה. </b>מין ירק: \n",
+                "<b>סגרייות.</b> פי' בערוך קרדי דמושתק\"י בלע\"ז: \n",
+                "<b>בית נטופה.</b> שם מקום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלקט </b>עשבים לחים. אוכלן בלא ביעור עד שייבש המתוק הוא לחלוחית הארץ ומשם ואילך יבער ובערוך פי' משייבש המבושל ולעיל בריש פ\"ג אמרינן בירושל' (הל' א) אמתני' דר' יהודה אומר משייבש המתוק אמר רבי מנא הכין פקעא דבקעתא ופי' בערוך בשם רבי דניאל כמו פקועות שדה וכן האי ודבר תימה מי סני ליה לתנא למיתני פקועות כמו ששונה בבמה מדליקין שמן פקועות לכך נראה דההוא לחלוחית הארץ ופקועה מלשון פקע כדא דכשהארץ מתיבשת היא מתבקעת: \n",
+                "<b>והמגבב. </b>תרגום של מקושש: \n",
+                "<b>ביבש. </b>עצים יבשין: \n",
+                "<b>עד שתרד רביעה שניה.</b> מותר לאכול בלא ביעור וזמן רביעה שניה פלוגתא דתנאי במסכת תענית בפ\"ק (דף ו.) ומשם ואילך חייב לבער: \n",
+                "<b>עלי </b>קנים. לחים אוכלין בהן כ\"ז שנמצאין באביהן: \n",
+                "<b>והמגבב.</b> בעלי קנים וגפנים יבשים אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער: \n",
+                "<b>בכולן. </b>בין בקנים וגפנים בין לחין בין יבשין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עניים נכנסין לפרדסיות.</b> בשאר שני שבוע כדי ליטול לקט שכחה ופאה ובארץ ישראל לא קשי ליה דוושא כדאיתא במרובה (דף פא.) ומהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה: \n",
+                "<b>מאימתי נהנין.</b> כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרינן בירושלמי (הל' ה) תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר נתנו בכר בטל והוא שישן עליו וסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית ואסור לשורפו וליהנות בו הנאה של איבוד משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד אבל משנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית והיינו [דבעי] מאימתי נפסל מה שבשדה ממאכל חיה שיהו מותרים להיות נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית שיש לו בבית: \n",
+                "<b>משתרד רביעה שניה.</b> ומפרש בירושלמי (שם) א\"ר חנינא מכיון שנסרח מה שבשדה מותר מה שבבית תני רבי אושעיא אפילו לאחר ג' שנים עד שיסרח וטעמא משום דכתיב לחיה בראוי לחיה וברייתא דרבי אושעיא פליגא אמתני' דשרי משתרד רביעה שניה אי נמי בסתם ארצות שממהר לירקב מליחלוח הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב כן פירושה דמתני' משיטת ירושלמי ולמאי נמי דגריס מתני' מאימתי נהנין אבל בפ\"ק דתענית (ד' ו:) גרסינן בכל הספרים עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמשמע עד שתרד רביעה שניה מותר מיכן ואילך אסור ואמרינן מה טעמא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית ומשתרד רביעה שניה מרקיבים מלחלוחית הגשמים וחייבים בביעור ואי אפשר לקיים גירסא זו דכל דבר שקדושת שביעית נוהגת בו וחזי לאכילה אסור לשורפו משום דכתיב לאכלה ולא להפסד ועוד דלאחר הביעור שרי להאכיל לכל הפחות לעניים ואית דשרי אף לעשירים וירושלמי תני א\"ר אושעיא עד שיסריח משמע דפליג אמתני' דשריא משתרד רביעה שניה ושמא מתני' בשאר ארצות (ר): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעת הביעור.</b> כל אחת ואחת בזמנו כההיא דתנן בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נג.) אוכלין בענבים עד הפסח כו' וכל הזמנים בשנה שמינית דאי בשביעית מי איכא גרוגרות אלא מששית ותשרי הוי זמן הבציר כדמוכח באיזהו נשך (דף עג:) דיהיב זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי בטבת והכא קתני בענבים עד הפסח אלא כל הני זמני בשנה שמינית דפירות שביעית מצויין במוצאי שביעות לחיה עד אותם הזמנים ושאר פירות זמנן לפי מקומן כדאמר ג' ארצות לביעור וג' בכל אחת וזמנים הללו בסתמא אבל בידוע [הכל] לפי מה שכלו: \n",
+                "<b>מחלקן </b>ב' וג' לכל אחד ואחד מאנשי ביתו ואח\"כ יבער כדתניא בתוספתא (פ\"ח) מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור מחלק מהן לשכניו וליודעיו ולקרוביו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו כל בית ישראל מי שצריך ליטול יטול וחוזר ומכניס ואוכל והולך עד שיכלו ואמרינן לעיל בירושל' (הל' ד) יצחק בר רדיפא אתא ושאל לר' יאשיה אמר ליה חמי לך תלתא רחמין ואפקר קדמיהון קפודקאי דצפרי שאלון לרבי אמי כגון דלית לאילן עמא רחם ולא שאל שלם היך צורכא מיעבד אמר לון כד תחמון רגלא צללא תיהוין מפקין לה לשוקא ומפקרין ליה וחוזרים וזוכין בהן פי' שיש בני אדם כשמפקירין בפניהן חוזרין וזוכין בכל ואין בעלים יכולין לחזור ולהכניסם בביתם ולכך הורה רבי יאשיה לר' יצחק שיראה ג' אוהביו ויפקיר בפניהם ולא בפני כל אדם קפודקאי פי' בני אדם קפדנים שלא היו להם אוהבים ואם יפקירו יזכו בהם ולא יחזרו להם והורה רבי אמי דכשיראו השוק פנוי מבני אדם יפקירו ואחר כך יזכו וכל הני סברי כרבי יוסי דנמוקו עמו ושרי אף לעשירים אבל לר' יהודה אסור משום דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה ולא עמך כדמפרש בירושלמי וטעמא דר' יוסי ואכלו אביוני עמך וגם עמך תני ר' שמעון אף לעשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור מה טעם ואכלו אביוני עמך ויתרם והוא [אוצר] שבעיר דתוספתא דתני בתוספתא (שם) בראשונה היו שלוחי בית דין חוזרים על פתחי עיירות כל מי שהוא מביא פירות לתוך ידו היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלש סעודות והשאר מכניסין לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלים ועודרין אותן ועושים אותן דבילה וכונסין אותה לחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרים פועלים ובוצרים אותן ודורכין אותן בגת ומכניסים אותם בחביות ומכניסין אותם לאוצר שבעיר הגיע זמן זיתים שלוחי בית דין שוכרין פועלים ומוסקין אותן ועוטנים אותם בבית הבד וכונסים אותן בחביות ומכניסים אותן לאוצר שבעיר ומחלק מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ר\"ש אומר עשירים אוכלים מן האוצר אחר הביעור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו פירות שביעית.</b> שלא נתקיימה בהן מצות ביעור שנפלו לו בירושה דהיינו על כורחו או שנתנו לו במתנה ופליגי בירושלמי (הל' ו) ריש לקיש אמר בפירות עבירה היא מתני' ופריך והתניא המוצא פירות עבירה אסור ליגע בהן שנייה היא מציאה שנייה היא שנפלו בעל כרחו ר' יוחנן אמר בפירות היתר היא מתני' אם בפירות היתר בהד' תני ר' אליעזר ינתנו לאוכליהן ר' אליעזר הוא שמותי ותני אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה דברי ב\"ש כלומר כרבי יהודה דתני' לעיל בפרק ד' (מ\"ב) חילוף הדברים והדר קאמר בהד' רבנן מתיבין ליה שאין חוטא נשכר בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר ינתנו לאוכליהן שאין החוטא נשכר ולא נתברר פי' בירושלמי ולשון לאוכליהן משמע למי שדרכן לאכול בלא ביעור: \n",
+                "<b>חייב </b>מיתה. איצטריך דלא תימא אין חלה בעיסת שביעית משום דכתיב (ויקרא כה) לאכלה ולא לשרפה ואם נטמאת החלה טעונה שרפה כדאמר בסוף פ\"ק דבכורות (דף יב:) משום דכתיב לדורותיכם: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשטר. </b>בירושל' (הל' א) פריך יעשה כמלוה על המשכון ולא יהא משמט אמר ר\"י בשטר שאין בו אחריות נכסים וכר' מאיר דסבר אחריות [לאו] טעות סופר הוא בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף יד:) והדר אתא עובדא קומי ר' יוחנן בשטר שאין בו אחריות נכסים [והורה] משמט אמר מפני שאנו למדין מן ההלכה אנו עושין מעשה כלומר מן הדין אינו משמט לפי מה שחולק בין יש בו אחריות לשאין בו אחריות דהא כשיש בו אחריות דמי דקסבר ר' יוחנן אחריות טעות סופר הוא בשטרי מלוה ומ\"מ לא רצה לעשות מעשה ור' ירמיה אמר בשאין לו קרקע הא אם יש לו קרקע אינו משמט ובפרק השולח (גיטין דף לז.) אמר רב ושמואל דאפילו בשטר שיש בו אחריות נכסים והתם תניא כוותיה דר' יוחנן: \n",
+                "<b>הקפת החנות.</b> שלוקח ממנו באמנה: \n",
+                "<b>עשאה מלוה.</b> שזקפה במלוה: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר הראשון הראשון משמט.</b> כלומר הקפה אחרונה אינה משמטת ופריך בירושל' (שם) מפני שמקיף לו פעם שניה נעשה הראשונה כמלוה ומסיק דהואיל וראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשית ראשונה מלוה: \n",
+                "<b>שהיא פוסקת בשביעית.</b> משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכשפסקה בשביעית נתחייב בשכרו וקרינן ביה לא יגוש לפיכך משמטת דשביעית משמטת בסופה אבל בשלא פסקה בשביעית לא נתחייב עדיין ולא קרינא ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת ושיטה אחרת בירושלמי (שם) ר' יוחנן אמר כגון חרישה ריש לקיש אמר כגון בנין על דעתיה דר' יוחנן כל מלאכה שפוסקת בשביעית על דעתיה דריש לקיש כל מלאכה שפוסקת מאליה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הפרה.</b> בשנה שביעית וחילקה בר\"ה יוס ראשון היה של ר\"ה אם היה אלול מעובר נמצא יום ראשון היה חול ושביעית משמטת בסוף דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה (דברים טו) ובירושלמי (שם) א\"ר אלעזר ר' יהודה היא דאמר לעיל הראשון משמט וכשחזר והקיף בו ביום אחרי כן דברים אחרים ופריך והא אין ראוי לתובעו בר\"ה ומשני רבי בא בשם ר' זעירא כיון שראוי להאמינו כמי שראוי לתובעו וליתן לו מעות והואיל ולא נתן נעשית מלוה ומשמטת ושמא ר\"ל דכיון דאיגלאי מלתא למפרע שהוא חול כמי שראוי לתובעו דמי אלא שלשון הירושלמי דחוק ודכוותה במסכת שבת בריש שואל (שבת קמח:) דפליגי בהלואת י\"ט רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע רבה אמר ניתנה ליתבע ודייק מינה אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע מש\"ה משמט דקרינא ביה לא יגוש אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע אמאי משמט ומשני שאני התם דאיגלאי מלתא למפרע דחול הוה ותימה דמשמע דלמאן דאמר ניתנה ליתבע אתי' לה מתני' שפיר אמאי והא ע\"כ לא פליגי אלא לאחר יום טוב כדמוכח התם אבל ביו\"נו כולהו מודו דלא ניתנה ליתבע ולא קרינא ביה לא יגוש בשביעית דמאי דקרינא ביה לא יגוש אחר כך אין מועיל מידי דהוה כמלוה לחברו לי' שנים דפ\"ק דמכות (דף ג:): \n",
+                "<b>האונס והמפתה.</b> נותן חמשים כסף ומוציא שם רע מאה סלע כל זמן שלא עמד בדין אין משמיטין אבל משעמד בדין משמיטין כדתניא בריש פרק ב' דגיטין (דף יח.) ובירושלמי (שם) אמר רב יהודה אמר רב ר\"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי: \n",
+                "<b>וכל מעשה ב\"ד.</b> מפרש בירושלמי (שם) גזרי דיינים כגון תובע מחבירו וכפר לו ונתחייב בבית דין וכתבו לו פסק והדר קאמר בירושלמי פשיטא מלוה שנעשית כפרנית משמטת משמע שחוזר בו דמשעמד בדין נתחייב משמט והכי אמרינן בפ\"ב דגיטין (שם) גבי כתובה ואונס ופיתוי מאימתי נזקפים במלוה משעמד בדין ושמא האי מעשה בית דין היינו כתובה אי נמי יש חילוק בין כתבו פסק דין ללא כתבו: \n",
+                "<b>המלוה </b>על המשכון. ובירושלמי (שם) אמר שמואל אפילו על מחט דכתיב (דברים ט״ו:ג׳) אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט שיש לאחיך בידך והיינו כרשב\"ג דסוף שבועת הדיינים (שבועות דף מד:) דאמר אע\"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט ובפ' השולח (גיטין דף לז.) מפרש טעמא דמתני' משום דקני ליה כדר' יצחק דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין מיכן לבעל חוב שקונה משכון ולפי אותה שיטה היה נראה דמתני' דוקא שלא בשעת הלואתו דהא אמרינן בסוף השוכר את האומנין (בבא מציעא דף פב) דר' יצחק איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו וזה אי אפשר דעל כרחך מתני' נמי בשעת הלואתו דהא על המשכון קתני דהאי לישנא משמע בשעת הלואתו כדמוכח התם בפ' האומנים ועוד דלמאן דאמר כנגדו נמי לא משמט מפרש בסוף שבועת הדיינים דמשכון תפיש ליה לזכרון דברים וזה לא שייך אלא בשעת הלואתו דשלא בשעת הלואתו נקיט ליה לגוביינא וצריך לדחוק ההיא דגיטין דהכי קאמר שאני משכון דקני ליה שלא בשעת הלואתו כדר' יצחק והואיל וכן בשעת הלואתו נמי אהני לענין דקרינא ביה של אחיך בידך: \n",
+                "<b>והמוסר </b>שטרותיו לבית דין. מפרש בירושלמי (שם) דכתיב (דברים טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא המוסר שטרותיו לבית דין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזבול. </b>שטר שבית דין עושין לו ונקרא פרוזבול כדאמרי' בגיטין (דף לז.) פרוזבולי ובוטי כלומר תקנה לעניים ולעשירים שהעניים מוצאין ללוות והעשירים אין מפסידין חובן פרוז לשון תקנה פורסא דמילתא תקנת הדבר בולי אלו עשירים ושברתי את גאון עוזכם (ויקרא כ״ו:י״ט) תני רב יוסף אלו בולאות שביהודה ובפרק השולח פריך מי איכא מידי דמדאורייתא משמטת שביעית והלל תיקן דלא תשמט ומשני בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתניא וזה דבר השמטה שמוט (דברים ט״ו:ב׳) בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים ומפרש ר\"ת דהך שמטת קרקע לאו בעבודת קרקע אלא בשדות שחוזרות לבעלים דומיא דשמטת כספים דבזמן שהיובל נוהג שמשמט את הקרקע שביעית נוהגת שמשמטת כספים ובבית שני לא נהגו יובל לפי שלא היו כל יושביה ובשם רבינו תם פירשו דבבית שני נהגו יובל והלל לדורות הבאים תיקן דיודעים היו שהבית עתיד ליחרב ושם הארכנו:"
+            ],
+            [
+                "<b>פלוני ופלוני הדיינים.</b> ובריש השולח (גיטין לב: לג.) פליגי אמוראי אי צריך תלתא או תרי:  "
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזבול המוקדם.</b> שזמנו מוקדם ומפרש בירושל' שהורע כתו בכך דאינו מועיל אלא למלוות שלפנינו דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבוי' ואין משמיטות הלכך מלוות הבאות אחריו שלא נמסרו לב\"ד משמיטות נמצא דנפסד במה שהקדים זמנו אבל פרוזבול המאוחר פסול שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים והיום ומחר כשמוציא פרוזבול זה ורואין בית דין הזמן סבורים שאותן מלוות קדמו לפרוזבול ונמצא שגובה שלא כדין והא דתניא בתוספתא (פ\"ח) [רשב\"ג אומר] כל מלוה שאחר פרוזבול אינו משמט לא שנעשית המלוה אחר שנכתב הפרוזבול אלא משום דתניא בפרק השולח (גיטין דף לז:) המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אומרים אינו צריך משום דנאמן לומר שטר היה לי ואבד ותנן בפרק הכותב בכתובות (דף פט:) מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בכתובה ובעל חוב שלא בפרוזבול והשתא אשמעינן רשב\"ג בתוספתא גדולה מזו דלא מיבעיא היכא דליכא פרוזבול כלל דנאמן לומר היה לי ואבד אלא אפי' הוציא שטר חוב ופרוזבול וזמן המלוה אחר זמן הפרוזבול אפילו הכי אינו משמט דיכול לומר פרוזבול היה לי ואבד ולא אמרינן מדהאי לא אבד אחר נמי לא אבד אי נמי טעה ועל זה סמך ועוד יש לפרש בענין אחר דהכי מיתניא בתוספתא אימתי כותבין פרוזבול ערב ראש השנה של שביעית כתבו ערב ראש השנה של מוצאי שביעית אע\"פ שחזר וקרעו לאחר מיכן גובה עליו והולך אפילו לזמן מרובה רשב\"ג אומר כל מלוה שאחר פרוזבול אינו משמט דבעי תנא קמא שיהא פרוזבול קיים לכל הפחות בסוף שביעית ואם נקרע לאחר שביעית לא יפסיד ואתא רשב\"ג למימר דכל מלוה הקיימת לאחר שנקרע הפרוזבול אע\"פ שנקרע הפרוזבול קודם שתכנס השביעית:  ",
+                "<b>שטרי חוב המוקדמין פסולין.</b> כגון דלוה בניסן וכתב בשטר תשרי שלפניו פסולה משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן ופליגי בירושלמי (שם) ר' יוחנן אמר פסולין ממש ריש לקיש אמר אינו מונה אלא משעת הכתב והיינו פלוגתא דאיזהו נשך (דף ע\"ב) אמר ריש לקיש במחלוקת שנויה ור\"מ היא דאמר שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית אבל לרבנן דלא קניס התם ברבית הכא נמי גובה מזמן שני ורבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ודבר תימה היכי גבי ממשעבדי אפילו מזמן שני בהאי שטרא והלא החתומין רשעים ופסולין שחתמו על שטר מוקדם ושמא יש לומר דסבורים דלוה מעצמו יכרע ולא יבא לעולם לידי טריפת לקוחות ובשטר שיש בו רבית נמי גובה את הקרן מבני חורי קאמר בשחייב מודה אי נמי שאומרים אנוסים היינו להקדים ואנוסין היינו על הרבית ופריך בירושלמי מי מודיע שמעון בר בא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר לא כן אמר ריש לקיש עשו דברים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין תמן כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אומר על זה חתמנו ולא חתמנו על זה וזהו פי' דקשיא ליה מי מודיענו שהוא מוקדם ותירץ שעדים עצמן נאמנים לומר שהוא מוקדם ופריך מדריש לקיש דנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין אפילו מדרבנן היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר [הא] דאי אין כתב ידן יוצא נאמנין לפוסלו כדמוכח בפ\"ב דכתובות (דף יח:) ומשני ההיא דריש לקיש בשאומרי' לא חתמנו דאין נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל כאן מודין שחתמו ואין עוקרין עדותן להעיד שנכתב ונחתם ביומו אי נמי אף על גב דתנן באיזהו נשך דעדים עוברין בלא תעשה דילמא לא תשימון עליו נשך בלוה ומלוה משמע להו ודכוותה אשכחן בשנים אוחזין (דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:  ",
+                "<b>והמאוחרים כשרים.</b> דהורע כוחו ודייקינא מינה בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעא:) דקסבר אין כותבין שובר דאי כותבין שובר זימנין דיזיף זוזי מיניה בתשרי וכתיב ליה בניסן והוו ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטראי וא\"ל אירכס לי וכתב ליה תברא וכי מטי זמניה מפיק ליה וא\"ל השתא דיזפת מינאי ומסיק דהאידנא (לא)[דלא] עבדו הכי משום דכי כתבי תברא אי ידעי זמן השטר כתבי בתברא שטר פלוני שנכתב בזמנו בכך וכך נפרע ואי לא כתבי סתמא דכל אימת דמפיק ליה לורעיה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אא\"כ </b>יש לו קרקע ללוה דאז חשוב החוב כגבוי ביד ב\"ד ולא קרינא ליה לא יגוש וכמלוה שיש עליה משכון והאי דעדיפא קרקע ממטלטלין [לאו] משום דכלין דהרי עציץ נקוב המונח על גבי יתדות דיכול לכלותו ואמר בהשולח (דף לז.) דכותבין עליו פרוזבול אלא כך הוא דין דקרקע חשיבא כגבוי טפי: \n",
+                "<b>ואם </b>אין ללוה ולמלוה יש לו מזכה לו כל שהוא וכותב עליה פרוזבול ואפילו החוב מאה מנה לפי שראוי [לגבות] בה כל חובו כגון דגבי והדר גבי אי נמי כדאמרינן לעיל גבי מלוה על המשכון דאפי' מחט והקרקע כל שהוא נחשב כמשכון: \n",
+                "<b>היתה </b>לו שדה ללוה ממושכנת בין שמשכן לו בין שמשכן לאחרים ואפילו לחייב לו יש לו קרקע כותבין פרוזבול מדרבי נתן: \n",
+                "<b>על נכסי אשתו.</b> נכסי מלוג שהוא אוכל פירות: \n",
+                "<b>על </b>נכסי אפוטרופין שלוון לצורך היתומים וליתומים אין לו קרקע ובירושלמי (שם) בעי מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה וכן יתומין על נכסי אפוטרופין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת דבורים.</b> משנה זו בסוף עוקצין (מ\"י) ושם פירשנוה והכא אגב שביעית תני ליה והתם אגב טומאה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>המחזיר חוב בשביעית.</b> ביום אחרון של שביעית א\"נ בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת דכתי' (דברים ט״ו:א׳) מקץ שבע שנים ואמר לו המלוה משמט אני אם אמר לו הלוה אעפ\"כ אני רוצה לפרוע יקבל ואמר בהשולח דתלי ליה עד דאמר הכי בירושלמי (שם) דאומר לו משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל:  ",
+                "<b>וזה דבר.</b> דבור בעלמא מדכתיב וזה דריש דאין צריך אלא דבור אחד כדמוכח בתוספתא דמכות (פ\"ב) גבי רוצח דתניא לא יאמר את הדבר וישנה שנא' וזה דבר הרוצח אין לך אלא דבור ראשון:  ",
+                "<b>רוצה אני.</b> בירושלמי (שם) א\"ר יוסי הדא אמרה בר נש דתני חדא מכלת והוא אזיל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתי צריך לומר להו חדא מכלת אנא חכם מכלת כמו מכילתא יאמר להם בחדא מסכתא אני חכם ולא יותר:  "
+            ],
+            [
+                "<b>המחזיר חוב בשביעית.</b> כגון לוה שאמר לו למלוה אעפ\"כ אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. בפ\"ק דקידושין (דף יז:) פריך מהא דתניא אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ופירש שם בקונטרס היכא דלידתו בקדושה מיחלף בישראל גמור וקשה מרבא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמט.) דאיסור גיורא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואמר רבא במאי ליקנינהו הנהו זוזי וכעס רבא דנפיק אודיתא מבי איסור אטו מי לא רוצה רבא שתהא רוח חכמים נוחה הימנו ומחלק ר\"ת בין הלואה שעשה לו טובה לפקדון ואכתי קשה היכי מיתוקמא מתני' בלידתו בקדושה הא נתגיירו בניו עמו קתני ונראה דהיכא דהורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה. הימנה שמא יחזור לסורו משום [דנכרי] יורש את אביו דבר תורה כדאמרינן התם והרי מתחלה היה ראוי לירש אבל הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דאין יורש את אביו דבר תורה ולא היה ראוי לירש לא שייך שמא יחזור לסורו ועוד י\"ל דרב מרי בריה דאיסור הוא רב מרי בר רחל דפ' החולץ (יבמות דף מה:) דאמו מישראל ובתו של שמואל היתה שנשבית ונתעברה מאיסור בעודו נכרי ואח\"כ נתגייר ולא שייך גירות ברב מרי כלל ובתר אימיה שדינן ליה: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד) אמר ר' אליעזר ובלבד לבניו [ר' יוסי בעי מהו ובלבד לבניו] אם יש לו בנים יחזיר לבניו ואם לאו לבנותיו שלא תאמר הואיל ואין ירושת הגר דבר תורה יחזיר לבניו כיוצא בו מי שמת ואין לו יורש אלא אמו לא יחזיר ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו פירוש שלא תאמר לבניו ולא לבנותיו דאין לה ירושה דבר תורה: \n",
+                "<b>כל </b>המטלטלין ניקנין במשיכה. בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פו.) אמרינן לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא: \n",
+                "<b>וכל המקיים את דברו. רוח חכמים נוחה הימנו.</b> הא שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו ולאו משום דאיכא איסור דאמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא דף מט.) דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה ובפ\"ק דקידושין (שם) גבי גר אשכחן בהדיא דאם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו וליכא איסור [אלא] אין חכמים מחזיקים לו טובה שלא הצריכוהו לכך: \n",
+                "<b>בירושלמי </b>(שם) אמר רב כד אנא אמר לבר בייתי ליתן מתנה לבר נש ליכא חזר בי ובעי למימר מתני' דקתני [אימתי כו'] פליגא אדרב ומשני תמן למדת הדין הוא ומה דרב נהיג למדת חסידות: סליק מסכת שביעית \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Terumot/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Terumot/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f6c8789f1003387ad7374a918b0480084d6f68c8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Terumot/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json	
@@ -0,0 +1,567 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Terumot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה תרומות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) ר' שמואל בר נחמן שמע לון לכולהון מן הכא דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה(שמות כ״ה:ב׳) פרט לנכרי מאת בני ישראל פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש שוטה דידבנו משמע דיש בו דעת לנדב כדדרשינן פ' טרף בקלפי (יומא דף מג.)והניח מי שיש לו דעת להניח ותימה דלא ממעט קטן מידבנו לבו ויש לומר משום דכשבא לעונת נדרים יש בו דעת לנדב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם פרט לתורם את שאינו שלו עוד דריש התם מהאי קרא כן תרימו גם אתם אתם ולא שותפין אתם ולא אפוטרופין ופריך והא תני שותפין שתרמו זה אחר זה והוא משנה לקמן (בפ\"ג מ\"ב) לא פריך לר' עקיבא דאמר התם תרומת שניהן תרומה דלדידיה ניחא דלא קדשה אלא כל אחד לפי חלקו כמו שאפרש שם אבל לרבנן פריך דאמרי תרומת הראשון תרומה ומשני כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ופריך כלום למדו מתרומה גדולה אלא מתרומת מעשר אלא כאן להלכה כאן למעשר כלומר דיעבד תרומתו תרומה דשותפין לא קפדי אהדדי וחשיב כאילו מדעת חברו אבל לכתחלה לא יתרום גזירה שותף דלא קפיד אטו שותף דקפיד ותו פריך ולא אפוטרופין והתנן יתומים שסמכו אצל בעה\"ב או שמינה להן אפוטרופין חייב לעשר את פירותיהן ומשני כאן באפוטרופין לעולם כאן באפוטרופין לשעה ופריך ר' יוזי אם באפוטרופין לעולם בדא תנן מוכר מטלטלין וזנן אבל לא קרקעות אלא כאן ביתום שאינו קטן ואותה משנה בפרק הניזקין (גיטין דף נב.) ומשני כאן לאכול כאן להניח: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) מאן תנא חרש דלא כר' יהודה דתניא א\"ר יהודה מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגדא שהיו חרשים והיו כל טהרות שבירושלים נעשין על גביהן ועוד תנא בפ' חרש (דף קיג.) ובריש מי שהחשיך (שבת דף קנג.) דתניא ר' יצחק אומר משום ר' אליעזר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק ומשמע התם דהוא הדין אשת חרש ספיקא היא וחייבין עליה אשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה מב' חתיכות ולפי הך סברא לרבי יהודה דהכא מייתי ראיה מבניו של רבי יוחנן בן גודגדא חרש ודאי חייבין על אשתו משום אשת איש דקסבר דעת חרש דעתא צילותא ולא דעתא קלישתא ומשני לכאורה דר' יוחנן בן גודגדא כרבי יהודה דמאי דעבדי בניו על פי אביהן הוו עבדי ותימה דאמרינן התם ביבמות (קיב:) העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט ואמר רבא (דף קיג.) מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר כנסי שטר חוב זה הרי זה מגורשת מי לא א\"ר יוחנן לא בעינן דעתא הכא נמי לא בעינן דעתא והשתא מנא ליה הא דלמא כרבי יהודה ס\"ל דחרשא דעתא צילתא דלכאורה כוותיה סבירא ליה כדפרשינן ועוד קשה טפי הא דפריך התם פשיטא דמאי פשיטא כיון דאיכא למימר דסבר לה כרבי יהודה וי\"ל דסוגיא דהתם כרבנן דפליגא עליה דר' יהודה דמסיים בה בתוספתא (פ\"א) ובירושלמי (שם) אמרו לו משם ראיה שהטהרות אין צריכות מחשבה ונעשות על גבי חרש שוטה וקטן אבל תרומות ומעשרות צריכין מחשבה ומתניתין דיבמות מוכחא דאתיא כרבנן מדקאמרו לו אף זו כיוצא בה כלומר פקחת שנתחרשה אע\"פ שקידושיה דאורייתא לפי שר' יוחנן בן נורי אמר ברישא דאינה יוצאה עולמית כאיש שנתחרש דלא יוציא עולמית ואי טעמא דר' יוחנן הסנדלר משום דחשיב דעתה דעתא צילתא אפי' איש נמי: ",
+                "<b>ירושל' </b>(שם) סימני שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו והמאבד מה שנותנים לו אמר רב הונא והוא שכולם בו ורבי יוחנן פליג התם ואמר אפי' אחת מהם. עוד ירושל' (שם) מאן תני קטן דלא כר' יהודה דתני קטן שהניחו אביו במוקשה והיה תורם ואביו מוכר על ידו תרומתו תרומה לא הוא שתרם אלא אביו שזימן על ידו אבל בתוספתא גרסינן אמרו לו לא הוא שתרם ויש טעות סופר בירושל': ",
+                "<b>נכרי. </b>בריש האיש מקדש (קידושין דף מא:) ממעט ליה מדכתיב אתם מה אתם בני ברית וכן בירושל'(שם): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא </b>יתרום לכתחלה שצריך להשמיע לאזנו כשמברך כדאמרינן בפרק היה קורא (ברכות דף טו.) ומייתי התם פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בקריאת שמע: ",
+                "<b>שאינו שומע ולא מדבר.</b> לאו כלל הוא דבריש חגיגה תני חרש ומדבר ולא שומע בכלל ובפרק מצות חליצה (יבמות דף קד:) לענין חליצה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר תרומתו תרומה.</b> לכתחלה לא יתרום אבל דיעבד תרומתו תרומה ורבי יהודה לטעמיה כדאמרינן ובכל הספרים גרסי' בשילהי יוצא דופן (נדה דף מו:) ר' יהודה אומר אין תרומתו תרומה דמייתי לה אפלוגתא דרב אסי ורב כהנא דפליגי במופלא סמוך לאיש אי דאורייתא אי דרבנן ופריך מדר' יוסי דסברוה קסבר ר' יוסי תרומה דאורייתא בזמן הזה אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי גברא דאורייתא ומתקן טיבלא דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דאורייתא וקשה לפי אותה גירסא דאדפריך ליה מדר' יוסי ליסייעיה מדרבי יהודה דאי מופלא סמוך לאיש דאורייתא אמאי אין תרומתו תרומה אבל אי גרסינן תרומתו תרומה ניחא דמדר' יהודה ליכא לא תיובתא ולא סייעתא דאפילו בלא הגיע לעונת נדרים קאמר תרומתו תרומה וטעמא משום דלא יליף תרומה מאיש אשר ידבנו לבו דדריש איש פרט לקטן כדדרשי רבנן כדפרשינן לעיל ועוד מוכח לעיל בהדיא דלר' יהודה תרומתו תרומה דקאמר מאן תני קטן דלא כר' יהודה והא דמייתי התם ראיה מברייתא דמקשה ולא מייתי ראיה ממתני' דהכא משום דהוה אמינא מדנקט ר' יהודה קטן שלא הביא שתי שערות משמע דבסמוך להבאת שערות איירי אלא שעדיין לא הביא ור' יוסי לפרושי דברי ר' יהודה אתי אבל ברייתא דמקשה קתני קטן סתם משמע כל קטן ובירושלמי דיבמות בפ' בית שמאי (הל' ב) מוכיח דלר' יהודה תרומתו תרומה דגרסינן התם תמן תנינן קטן שלא הביא ב' שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה תני בשם ר\"מ לעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא שתי שערות משמע דר' מאיר מחלוקת שלישית ועוד גרסינן התם ר' אחא בשם רבי חנינא בשם רב כהנא כדברי האומר אינו תורם אינו מקדש ולמה לא אמר כדברי מי שאומר תורם ומקדש בגין דר' יהודה אומר תורם ואינו מקדש א\"ר יוחנן אפילו כמאן דאמר אינו תורם מקדש מהו מקדש עולה ושלמים להביא חטאת חלב אינו יכול שאין לו חטאת חלב מהו שיביא קרבן זיבה וקרבן צרעת ומסיק דמביא והשתא לפי הברייתא דירושלמי קשה דאדפריך ליה בפרק יוצא דופן מדרבי יוסי ליסייעיה מדרבי מאיר דאמר אין תרומתו תרומה עד שיביא ב' שערות אלמא מופלא סמוך לאיש מדרבנן ושמא מתני' אלימא ליה אי נמי טעמא דר' מאיר משום דכתיב תרומת איש למעוטי קטן כדאמרן אבל נדרים בהפלאה תלא רחמנא ולפי זה אפילו גרסינן בדברי ר' יהודה אין תרומתו תרומה לא קשיא הא דאמרינן דליסייעיה מדרבי יהודה וא\"ת ומאי טעמא דמאן דאמר לר' יהודה תורם ואינו מקדש וי\"ל דקסבר דקרא מאת כל איש גבי הקדש דוקא כתיב: ",
+                "<b>עונת נדרים.</b> שנה שלפני גדלות ומפורש בסוף יוצא דופן: ",
+                "<b>ירושלמי </b>תני בשם ר' מאיר לעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא ב' שערות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין </b>תורמין זיתים על השמן בירושלמי (הל' ב) פריך תמן תנינן אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו וכה את אמר כן ומשנה היא בסוף פרקין וקתני דאין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו כגון [וכו'] משמן ויין על זיתים וענבים ולא מזיתים וענבים על יין ושמן ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו כגון מזיתים על זיתים ועתיד לכותשן ומענבים על ענבים ועתיד לדורכן או בכתושין ונידוכין וקתני סיפא דאם תרם תרומתו תרומה והכא אמרי בית הלל אין תרומתו תרומה ומשני ר' אילא בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט מהו גזל השבט מפני הטורח לדרוך זיתים וענבים ר' מנא לא אמר כן אלא שהוא מבקש לתרום לפי השמן ואינו תורם אלא לפי הזיתים כלומר כשתורם הזיתים על השמן אם ארבעה סאים זיתים מוציא סאתים שמן היה לו לתרום ד' סאין זיתים על צ\"ח סאין שמן והוא לא עשה כן ולא הפריש עליהן אלא ב' סאין זיתים ופריך הגע עצמך שתרם לפי השמן ומשני כדון עבד כן וזמן חורון לא עבד כן כלומר גזירה דילמא לא עביד כן זימנא אחרינא עוד משני חברייא חמי ליה ואמר זה נתכוין לרבות (וזה) [ואני] לא מתכוין לרבות ותימה מה תירץ מ\"מ קשיא מתני' דשילהי פירקי' דקתני תרומתו תרומה ולא חיישינן לגזל השבט ואין לתרץ דדוקא בזיתים וענבים שצריך לאוצרם ויש טורח שייך גזל השבט [ולא] בשאר דברים דפלוגתא הוא בירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא זיתים על השמן וענבים על היין הא שאר כל הדברים לא רבי יוחנן אמר לא שנייא היא זיתים על השמן וענבים על היין היא שאר כל הדברים אלמא דרבי יוחנן גופיה דמשני משום גזל השבט לא מפליג וכיוצא בזו תנן לקמן בפרקין (מ\"ח) אין תורמין שמן על הזיתים הכתושים ולא יין על ענבים הנדרסות ואם תרם תרומה ויחזור ויתרום ופריך עלה בירושלמי ממתני' בסוף פרקין דקתני מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דהיינו משמן על זיתים תרומתן תרומה ולא קתני ויחזור ויתרום ומשני רבי אילא בשם רבי יוחנן מפני גדר מי חטאת שלא יהו מי חטאת בטלים והשתא מאי משני ההוא אסוף פרקין נמי נימא ויחזור ויתרום משום גדר מי חטאת והשתא קשיין הנך ג' משניות דהכא גבי זיתים על השמן וענבים על יין קתני אין תרומתו תרומה ולקמן גבי שמן על הזיתים ויין על הענבים קתני תרומתו תרומה ויחזור ויתרום ובסוף פרקין קתני בכולהו תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום ואי לא ההיא דסוף פרקין לא קשיא מציעיתא אקמייתא דיש לחלק בין זיתים על שמן ושמן על זיתים ועוד קשה דלקמן בירושלמי (שם) ברייתא דתני אין תורמין זיתים על שמן ולא ענבים על יין ואם תרם תרומתו תרומה ואין צריך לתרום דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר ב\"ש אומרים תורמים וב\"ה אומרים אין תורמים הכל מודים שאם תרם שאין צריך לתרום הרי ברייתא זו קשה אמתני' דהכא ויש ליישב כולן הא דתנן בזיתים על השמן אין תרומתו תרומה אתורם שלא מדעת כהן דאיכא גזל השבט ואם נטל רשות מן הכהן דזמנין דניחא ליה לכהן בזיתים וענבים יותר משמן ויין ואפילו דלכתחלה אסור דיעבד תרומתו תרומה ורבי מנא דמפרש טעמא משום דמבקש לתרום לפי השמן ואינו תורם אלא לפי הזיתים לטעמיה דלקמן בההיא ברייתא ואמתני' דעדיות לית כאן זיתים על השמן אלא שמן על הזיתים וההוא דמדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו לאו בשמן על הזיתים איירי אלא בשאר פירות כגון מדבר שלא נתרמה על דבר שנתרמה וכן כל פירות חוץ מזיתים וענבים על היין דבהני אין תרומתן תרומה ובשאר פירות תרומתן תרומה והא דקשיא מציעיתא אדסוף פרקין ומשנינן משום גדר מי חטאת שפיר משני דמתניתין דסוף פרקין בשתרומה הראשונה קיימת ומציעיתא כשאין הראשונה קיימת דהכי מסיק רבי מנא עלה בירושלמי (הל' ה) דר' יוסי אומר דשמן על הזיתים תרומה ויחזור ויתרום כשאין הראשונה קיימת אבל קיימת קורא לה שם ודיו והיינו טעמא דבשאין הראשונה קיימת שייך גדר מי חטאת משום דעיקר טהרה שהיו עושין בגבולין משום סרך תרומה ובשאין הראשונה קיימת חייבוהו לחזור ולתרום דמחמת התרומה על כרחו יטהר ויזה עליו כדי לאכלה בטהרה וא\"ת לרבי מנא דמפרש טעמא דזיתים על שמן משום דתורם לפי הזית זיתים על זיתים לישתרי ואמאי תנן אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ועוד תני ר' אושעיא לקמן זיתים על זיתים ועתיד לכותשן ענבים על ענבים ועתיד לדורכן תרומה ויחזור ויתרום וצריך לומר דבהני מודי רבי מנא לטעמא דגזל השבט: ",
+                "<b>ב\"ש </b>אומרים תרומת עצמן יש להן כלומר קדשו מדומעין והוו הזיתים חולין ותרומה מעורבים זה בזה ויש להן תורת מדומע וימכרו לכהן בדמי תרומה ואם בא לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר אינו יכול: ",
+                "<b>וב\"ה </b>אומרים אינה תרומה כלל ותורת טבל גמור עליהם ויכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר ואפי' לכהן אסירי באכילה כטבל בירושל' (שם) תמן תנינן אין תורמין מטמא על הטהור תני בשם ר' יוסי אם תרם מטמא על הטהור בין שוגג בין מזיד מה שעשה עשוי מה א\"ר יוסי הכא מה אם תמן שכולו הפסד לכהן אתמר מה שעשה עשוי הכא שאין כולו הפסד לכהן לא כל שכן אשכח תני בשם ר' יוסי אין תורמין זיתים על השמן ולא ענבים על היין ואם תרם ב\"ש אומרים תרומת עצמן בהן ובית הלל אומרים אין תרומתו תרומה מחלפה שיטתיה דר' יוסי התם אמר מה שעשה עשוי וכה אמר הכן תמן טומאה אינה מצויה ואין בני אדם נאמנין [ה\"א טועין] לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה אבל זיתים על השמן וענבים על היין מצויין הן אם אומר אתה כן אף הוא סבור שמותר לתרום זיתים על השמן וענבים על היין פי' אשכח תני בשם רבי יוסי הך ברייתא לא פליגי אברייתא דלקמן שהבאתי לעיל מהך ברייתא ואיכא לשנויי כדתנן מתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג) ר' יוחנן בשם ר' ינאי זה אחד מג' מקראות מחוורין בתורה ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך (דברים יד) ממה שיש לך ואין לו אתה חייב ליתן לו יצא הפקר שיש לך ולו בהן היא לקט היא שכחה היא פאה היא הפקר וכולה מתני' בתורם מהני על הכרי החייב דאי מיניה וביה הוה ליה למיתני אלו פטורים מן התרומה ולכך פריך בירושלמי (שם) אסיפא דתני ולא מן הפטור על החייב ולא מן החייב על הפטור ולא כבר תנינן כולהו ומשני כיני מתני' לא מפירות שהביאו שליש על הפירות שלא הביאו שליש: ",
+                "<b>ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו.</b> אין תורם ממנו תרומה גדולה על כרי של טבל ואצטריך לאשמעינן היכא דהקדימו בשבלים דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לה:) דפטור מתרומה גדולה ודוקא שניטלה תרומתו אבל לא ניטלה תרומתו יכול לתרום דתניא בספרי זוטא מנין לבן לוי שרצה לעשות ממעשר ראשון תרומה גדולה מנין שעושה ת\"ל כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' (במדבר יח) מיכן שאם רצה לעשותו תרומה לאחרים עושה יכול אף שניטלה תרומתו יהא עושה אותן תרומה לאחרים ת\"ל את מקדשו ממנו בזמן שקדשו בתוכו עושה אותן תרומה לאחרים אין קדשו בתוכו אין עושה אותו תרומה לאחרים: ",
+                "<b>ולא ממעשר שני והקדש שנפדו.</b> היכא דלא נפדו לא אצטריך דמתניתין ר' מאיר היא דאמר מעשר שני ממון גבוה אבל נפדו ס\"ד דעושה אותן תרומה גדולה על טבלו וכי תימא הא נמי פשיטא דחולין גמורין הוא אצטריך היכא דהקדימו בשבלין דפטורה מתרומה גדולה כדפרשינן במעשר ראשון והקדש נמי שנפדה אצטריך כשהקדיש טבל ומרחו גזבר ואח\"כ פדאו: ",
+                "<b>מן </b>הפטור על החיוב כבר פירשתי: ",
+                "<b>מן התלוש על המחובר.</b> כדתניא בתוספתא (פ\"ב) אין תורמין מן התלוש על המתובר אמר פירות תלושין אלו עשוין תרומה על פירות מחוברין אלו או פירות מחוברין אלו עשוין תרומה על פירות תלושין אלו לא אמר כלום אבל אמר פירות תלושין [אלו] עשוין תרומה על מחוברין אלו לכשיתלשו הרי זה אוכל מהן עראי ועושה מהן תרומה ומעשר על מקום אחר וברייתא כיוצא בזו בקידושין בפרק האומר (דף סב:): ",
+                "<b>מן החדש על הישן.</b> כדתניא בתוספתא (שם) ומייתי לה בפ\"ק דר\"ה כיצד אין תורמין מן החדש על הישן [וכו'] אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו אבל שדה שעושה ב' גרנות בשנה כגון שדה בית השלחין תורמין ומעשרין מזה על זה ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא בא השמש וחזר וליקט משבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה שזה חדש וזה ישן היתה שנה שניה ונכנסה שלישית הראשון מתעשר מעשר שני והשני מתעשר מעשר עני ליקט אתרוג ערב ט\"ו בשבט עד שלא בא השמש וחזר וליקט משבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה שזה חדש וזה ישן היתה שלישית ונכנסה רביעית הראשון מתעשר מ\"ע והשני מתעשר מעשר שני ודרשינן ליה מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (דברים יד) מלמד שאין תורמין מזה על זה: ",
+                "<b>על פירות חוצה לארץ.</b> קתני בתוספתא (שם) אפילו מפירות ארץ ישראל על פירות סוריא ומפירות סוריא על פירות ארץ ישראל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד) יש מהן מפני הברכה ויש מהן שאין יכולין לתרום מן המובחר האלם וערום ובעל קרי מפני הברכה הסומא והשכור שאין יכולין לתרום מן המובחר פי' אלם אין לו פה לברך ערום אסור לברך כדאמרינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כג.) ולא יראה בך ערות דבר בשעה שאתה מדבר לא יראה בך ערוה ובעל קרי נמי אסור כרבי מאיר דתנן בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך ושכור אמרינן בפ' הדר (עירובין דף סד.) היכי דמי שתוי והיכי דמי שכור שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך שכור שאינו יכול לדבר בפני המלך בירושל' (שם) מחלק בין רביעית לפחות מרביעית ר' זעירא בעי קומי רבי יסא שכור מהו שיברך א\"ל ואכלת ושבעת וברכת אפילו מדומדם לא צורכא דלא [ערום] מהו שיקרא את שמע [אמר] אבא בר בון חד חסיד שאל לאליהו [ערום] מהו שיקרא את שמע א\"ל ולא יראה בך ערות דבר ערות דיבור ותני חזקיה בין לקרות בין לברך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא במדה.</b> מצוה לעשות מאומד כדי שיתרום בעין יפה בירושלמי (שם) תני אבא אלעזר בן גומל אומר מנין שאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין ת\"ל (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם במחשבה את תורם ואין את תורם במדה במשקל ובמנין ואם תאמר מפרק כל הגט (גיטין דף ל:) דמפרש אביי בן ישראל שאמר לבן לוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששים לתרומת מעשר שבו דכיון דלא קיץ ליה לא היה מתקן ליה בעל הבית כור מעשר לאביך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו דכיון דקיץ תקוניה תקניה כאבא אלעזר בן גומל דמקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה ויש רשות לבעל הבית [לתרום] תרומת מעשר כמו שיש רשות לתרום תרומה גדולה והשתא אם כן ברישא נמי אף על גב דלא קיץ ליה לא ניחוש לתרומת מעשר שבו דאמרינן מאומד תרם וי\"ל דלאו אורחיה דבעל הבית לתרום מאומד תרומת מעשר מפני תרעומת כהן ולוי שמא יטעה ואם תאמר התנן לקמן בפרק ד' (מ\"ו) המונה משובח והמודד משובח ממנו ובירושל' (שם) פריך לה ומשני רבי יהושע בן לוי כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני כן אלעזר בן גומל אומר מנין שאין תורמין במדה במשקל ובמנין ת\"ל ונחשב לכם תרומתכם במחשבה את תורם ואי את תורם במדה במשקל ובמנין כלומר ההיא דאין תורמין בתרומה גדולה דלכולי עלמא מצותה מאומד וההיא דהמונה משובח בתרומת מעשר ובמעשר רבנן וההיא דהמונה משובח דמייתי ברייתא דאבא אלעזר לאשמעינן דפליגי בתרומת מעשר ואם תאמר דלקמן בפ\"ד אמרינן בירושלמי (הל' ה) מההיא דהמונה משובח א\"ר הונא מן התורה מאומד משמע דהוי תרומה אלא דהמודד משובח וקאמר נמי התם א\"ר הלל מתני' אמרה כן והשוקל משובח משלשתן כלומר מכלל דאיכא ג' בר משוקל ובתר הכי א\"ר חנינא תפתר בשלשתן ולית שמע מינה כלום והשתא אי לרבנן אין תורמין מעשר מאומד ואי כאבא אלעזר בן גומל האמר דמצוה לעשר מאומד ונראה לפרש דלאבא אלעזר בן גומל נמי לא ילפינן אלא דמועיל מאומד ולא שוייה מצוה מאומד והשתא הא דמשני כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר היינו כאבא אלעזר בן גומל וניחא השתא הא דמייתי עלה ברייתא דאבא אלעזר בן גומל אי נמי מודו רבנן לאבא אלעזר דמאומד הויא תרומה אבל אין מצוה לעשר מאומד ובשילהי פרק קמא דביצה (דף יג.) משמע דלרבנן אסור לעשות מאומד גבי שהיו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהן ומוקי לה במעשר טבל שטבול לתרומת מעשר ופריך והא מדידה בעי ומשני אבא אלעזר בן גומל היא וא\"ת היכי שרינן לעשר מאומד אם כן הוה ליה מרבה במעשרות ויש לומר דהיינו כשמרבה במתכוין אבל במתכוין לאמוד יפה לא חשיב מרבה ומיהו מדמשנינן בריש כל המנחות באות מצה (מנחות דף נד:) לאבא אלעזר בן גומל תאנים על הגרוגרות במנין אע\"ג דהוה ליה מרבה במעשרות במתכוין משמע דכל מה שירצה להרבות נחשוב עין יפה ונראה דלית ליה לאבא אלעזר בן גומל מרבה במעשרות דהא מעשר ראשון נמי איתקש כדאמר בפרק בתרא דבכורות (דף נט.) ולא משכחת לה אלא במעשר עני ומעשר שני דהנהו לא איתקוש דלא איירי אלא במעשר ראשון כדקאמר התם ומעשר קרייה רחמנא דכתיב (במדבר יח) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה': ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול והמנוי א\"ר אלעזר כיני מתני' מודד הוא את טבלו ומכניסו לתוך ביתו ובלבד שלא יתרום במדה ושוקל את טבלו ומכניסו לתוך ביתו ובלבד שלא יתרום במשקל מונה את טבלו ומכניסו לתוך ביתו ובלבד שלא יתרום במנין: ",
+                "<b>אין </b>תורמין לא בסל ולא בקופה שהן של מדה שהרואה אומר במדה תורם: ",
+                "<b>חציה </b>דכיון דאין ממלא אותה ליכא למיגזר: ",
+                "<b>שחציה. </b>מדה פעמים שיש במדה שנתות עד כאן חציה כדאמרינן (מנחות דף פו:) שנתות היה בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל ואיכא למיגזר דלמא אתי לתרום במדה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכתשין </b>להוציא שמנן כדאשכחן בשילהי כל קרבנות (מנחות דף פו.) שהיו רגילין לכותשן או לטוחנן: ",
+                "<b>תרומה </b>ויחזור ויתרום בירושלמי (הל' ה) פריך ממתניתין דסוף פירקין אמתני' דאין תורמים זיתים על שמן: ",
+                "<b>הראשונה </b>מדמעת בפחות מק' וחייב עליה חומש זר האוכלה דתרומה גדולה היא מדאורייתא ותני עלה בירושלמי (שם) שניה לא נאכלת עד שיוציא עליה תרומת מעשר אבל לראשונה קורא לה שם ואין צריך להוציא עליה תרומת מעשר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכבשים. </b>מולחים הזיתים וכובשין אותן ביין או בחומץ ומקיימין אותן כך לאכילה כעין צמוקין ובירושלמי (שם) פריך תנינן דבתרא אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו וכה אמר הכן אפילו לכתחלה אי תימר שניה מדבר שנגמרה מלאכתו כלומר אם תרצה לתרץ דזיתים הנכבשים וצמוקין דבר שנגמרה מלאכתו והתנינא הפרד והצימוקים והחרובים משיעמיד ערימה ומשני רבי יוסי בשם ר' יצחק בן אלעזר אין לך אסור לתרום מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד כלומר יין על הענבים הנידכות הוא דאסור הא יין על צמוקין לא דלאו יקב נינהו ובירושלמי (שם) פליגי היאך תורם ר' אומר לפי שמנו רשב\"ג אומר לפי אוכלו אבל לא על גרעיניהן: ",
+                "<b>אין צריך לתרום.</b> כיון דמתחלה תרם בהיתר שהיו לאכילה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגמרה </b>מלאכתן שמן ויין לא נגמרה מלאכתן זיתים וענבים שעתיד לדורכן ולכותשן או כתושים ודרוכין כמו כל הני דתנן בפ\"ק דמעשרות (מ\"ד) ואיזהו גורנן למעשרות כבר פירשתי לעיל מה שמשנה זו קשה אכל הני דלעיל ואם תאמר מדבר שלא נגמרה מלאכתו היאך תרומתן תרומה מאי שנא ממפריש חלה מן הקמח דתנן בפ\"ב דחלה (מ\"ה) דאינה חלה וי\"ל דשאני הכא דרביה קרא כדדרשינן מקראי בפרק כל שעה (פסחים דף לה:) דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה ועוד תניא [בתוספתא] (פ\"ג) התורם ענבים ועתיד לעשותן צמוקים תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות רמונים ועתיד לעשותן פרד תרומה ואין צריך לתרום שניה ר' אלעזר אומר ב\"ש אומרים צריך לתרום שניה וב\"ה אומרים אין צריך אמרו ב\"ש לב\"ה הרי הוא אומר (במדבר י״ח:כ״ז-כ״ח) כמלאה מן היקב לא תרם זה מן היקב אמרו להם ב\"ה הרי הוא אומר כל מעשר הארץ אם אתה אומר צריך לתרום שניה אף זה לא קיים [קדש לה']: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הטהור על הטמא.</b> בירושל' (הל' א) מפרש ר' יוחנן בשם ר' ינאי משום דכתיב ונחשב לכם [תרומתכם] כדגן מן הגורן וגו' (שם) מה גורן א\"א שיהיה מקצתו טמא ומקצתו טהור כלומר דאין חטה אחת חציה טמאה וחציה טהורה וכאן אע\"פ שאפשר למדין אפשר משאי אפשר כלומר דמה שתורם יהא כולו טמא או כולו טהור כדי שיתרום מן הטהור על הטהור ומן הטמא על הטמא ופריך מעתה לא תהא תרומתו תרומה ומשני ממנו אמר רחמנא דכתיב (שם) ונתתם ממנו את תרומת ה' מ\"מ ואע\"ג דהאי קרא כתיב בתרומת מעשר מכל מקום היא עצמה ניטלה מן הטהור על הטמא כדאמרינן בירושלמי (שם) כל הדברים למדין ומלמדין חוץ מתרומת מעשר מלמדה ואינה למדה תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שלא תהא ניטלת מן הטהור על הטמא והיא ניטלת מנין שתרומת מעשר ניטלת מטהור על הטמא רבי יוסי בשם חזקיה רבי יונה בשם רבי ינאי ונתת ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו כהנא אמר (שם) מכל חלבו את מקדשו ממנו טול מן המקודש שבו תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שניטלת מן המוקף והיא ניטלת שלא מן המוקף ומנין שלא מן המוקף שנאמר (שם) מכל מעשרותיכם תרימו אפילו אחד ביהודה ואחד בגליל כלומר בכהונתו היינו מן הטהור שיאכל הוא בעצמו ולטהור נמי קרי מקודש שבו ולפי הנך דרשות היה אסור לתרום תרומת מעשר מן הטמא על הטמא כיון דבעינן לאהרן הכהן בכהונתו ובהדיא אמרינן בירושלמי (שם) תרומת מעשר ניטלת מן הטהור על הטהור ומן הטמא על הטמא ומן הטהור על הטמא ואינה ניטלת מטמא על הטהור רבי נחמיה אומר כשם שאינה ניטלת מן הטמא על הטהור כך אינה ניטלת מן הטהור על הטמא ומודה רבי נחמיה בדמאי והך דרשה אסמכתא בעלמא ועיקר טעמא משום דבעי מוקף וגזרינן דלמא תרם שלא מן המוקף משום דמסתפי דלמא נגע טהור בטמא ותרומת מעשר ניטלת מטהור על הטמא משום דתרומת מעשר לא בעיא מוקף כדאמר בירושלמי דמלמדת ואינה למדה ותדע אי מדאורייתא מה לי חד עיגול מה לי ב' עיגולין אבל למאי דפרשינן ניחא ומיהו גם מזה אין כל כך ראיה דהא אמרינן בירושלמי (שם) אעיגול ואגודה דמתני' באמת א\"ר אליעזר בכל מקום ששנו באמת הלכה למשה מסיני ומיהו לאו דוקא: ",
+                "<b>העיגול של דבלה שנטמא מקצתו.</b> אע\"פ שהדבלות מדובקות זו בזו אינו חיבור לטומאה ודכוותה תנן במס' טבול יום (פ\"ה) ובירושלמי פריך (שם) כיון שנטמא מקצתו אין כולו טמא ומשני במחובר במי פירות והיינו כרבי עקיבא דטבול יום פרק שלישי (מ\"ד) גבי עיסה שהוכשרה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום דקאמר ר' עקיבא לא פסל אלא מקום מגעו ותניא בתוספתא דעוקצין אין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא ז' משקין בלבד ופריך בירושלמי (שם) ואין סופו ליחלק ולעשותו שנים ומשני תיפתר שקרא לה שם במחובר כלומר קודם שנחלק העגול מותר לקרות שם: ",
+                "<b>וכן אגודה של ירק.</b> מפרש בירושלמי (שם) כשנטמאת ועודה אגודה אבל נטמאת קלחין ואגדן לא ועביד צריכותא דאילו תנינן עגול ולא תנינן אגודה הוינן אמרין עגול שכולו גוף אחד תורם אגודה שאינו גוף א' אינו תורם: ",
+                "<b>ערימה. </b>כרי: ",
+                "<b>ר\"א </b>אומר תורם מן הטהור על הטמא במסכת חלה (פ\"ב מ\"ח) תנן גבי חלה ר\"א אומר ניטלת מן הטהור על הטמא. ובפרק כשם שהמים (סוטה דף ל.) מייתי לה ופירש שם בקונטרס דקנסא היא דרישא דמתניתין (שם מ\"ז) במס' חלה שיעור חלה אחד מכ\"ד ונטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד ממ\"ח נטמאת מזידה אחד מכ\"ד שלא יהא חוטא נשכר ר' אליעזר אומר היכא דנטמאת מזידה תילוש אחרת בטהרה ותתננה מן הטהורה על הטמאה עד כאן לשון הקונטרס וכולה סוגיא דמאי לאו בהא קא מיפלגי פירש שם בקונטרס דארבי אליעזר ורבנן קאי וקשה לפירושו דמתני' דהכא לא מיירי כיצד נטמא אם בשוגג אם במזיד אדרבה רבנן מחמרי טפי מדרבי אליעזר דמאי דאסרי רבנן שרי רבי אליעזר דרבנן אסרי לתרום מן הטהור על הטמא דלמא אתי לתרום שלא מן המוקף כדפרשינן ורבי אליעזר שרי דלא גזרי וכל שכן דאית [ליה] תורם מן הטמא על הטמא דהכי עדיף טפי והיינו טעמא דתרומה ודחלה וכולה סוגיא דסוטה דבמאי קמיפלגי אההיא דתניא כביצה ואההיא דתניא פחות מכביצה ובירושלמי (הל' ב) אמר ר' יוסי ברבי יהודה הדא דתימא בשנטמאת משישלה ומשיקפה שכבר נראה לתורמן בטהרה אבל אם נטמאה עד שלא שילה ולא קיפה לא משמע מתוך הירושלמי דתורמין מן הטהור דוקא קאמר רבי אליעזר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הטמא על הטהור.</b> משום הפסד כהן אבל מדאורייתא שרי דהא דכתיב (דברים יח) תתן לו ולא לאורו האמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לג.) דהנ מילי דלא היתה לה שעת הכושר כגון במפריש תרומה בחמץ בפסח ואחמיץ במחובר ודכוותה לענין טומאה דהוכשר במחובר ותלשה אדם טמא דחל עליה הכשר וטומאה בבת אחת דעדיין משקה טופח ומתני' דהכא בשהיתה לה שעת הכושר ומדאורייתא תרומה מעליא היא כדר' אילעא דאמר מנין לתורם מן הרע על היפה דתרומתו תרומה ואע\"ג דלקמן בפרקין לא מפלגינן בין מן הרע על היפה בין שוגג למזיד הכא במן טמא על טהור אחמור טפי משום דגרוע דלא חזי לאכילה כלל והתם אפרש מאי שנא הא מקישות ונמצאת מרה דלקמן באידך פירקא: ",
+                "<b>שוגג תרומתו תרומה.</b> בירושלמי (שם) מפרש רבי בא בר ממל לא על דעתו לעבור על דבר תורה אלא מתכוין לתקן טבלו ואם תאמר אין תרומתו תרומה נמצאת מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה טבל בעון מיתה וטהור שאכל טמא בעשה ובירושלמי מייתי הא דתנן בטבול יום פ\"ד (מ\"ז) התורם מן הבור ואמר הרי זו תרומה על מנת שתעלה שלם ובמקומה פירשנוה: ",
+                "<b>במזיד </b>לא עשה כלום לא עשה כל עיקר דאפילו ההיא גריוא הדר לטבלה ורבי נתן בר אושעיא אמר לא עשה כלום לתקן את השירים אבל תרומה הוי ובירושלמי (שם) תני בשם ר' יוסי תרם מן הטמא על הטהור כין שוגג בין מזיד מה שעשה עשוי ובפרקין דלעיל (מ\"ד) כתבתי מאי דפריך בירושלמי דרבי יוסי אדר' יוסי: ",
+                "<b>מעשר </b>טבל מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר מפריש עליו והולך משום דתרומת מעשר לא בעיא הקף: ",
+                "<b>היה מפריש.</b> מזה על שאר מעשרותיו ויש דברים דבעינן מוקף מדרבנן כדפרשינן בסוף מסכת טבול יום: ",
+                "<b>אם </b>היה יודע מתחלה שהיה טמא אע\"פ דאחרי כן שכח ותרם בשוגג מחמיר רבי יהודה משום דהוי שוגג קרוב למזיד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטביל כלים בשבת.</b> בפרק ב' דביצה [דף יח.] אמרינן דכולי עלמא מיהת כלים בשבת לא מטבלינן מאי טעמא אמר רבה גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים וגזרה בור בחצרו אטו בור בחצר אחרת ורב יוסף אמר גזרה שמא יסחוט וגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה רב ביבי אמר גזרה שמא ישהה רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי ובירושלמי (הל' ג) אמר מתני' בכלים גדולים אבל בקטנים מערים ומטבילן ותני רבי אושעיא ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים ומטבילו ותניא נפלו כליו לתוך הבור מערים עליהם ומטבילן וצריך ליישב כל הטעמים מאי שנא כלים גדולים מקטנים: ",
+                "<b>במזיד לא ישתמש בהן.</b> בפרק ב' דביצה בעי למידק מהכא גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין ועבר ואפה אסור ודחי לא צריכא דאית ליה כלים אחריני וההיא דהמעשר דאית ליה פרי אחריני וההיא דהמבשל משני איסורא דשבת שאני והא דאמרינן בפרק כירה (שבת דף מג:) טבל מוכן הוא אצל שבת ואם עבר ותיקנו מתוקן איכא לאוקמי במזיד דלית ליה פירי אחריני אי נמי שעבר בשוגג ואע\"ג דקניס רבי מאיר מדרבנן שוגג אטו מזיד הכא גבי מאכיל ומעשר לא קניס כדאמרינן בהניזקין (דף נד.) גברא לתקוני טיבליה מיכוין ולטהורי מאני מיכוין ואנן ניקנסיה: ",
+                "<b>ובשביעית </b>בין שוגג בין מזיד יעקר בפרק הניזקין (גיטין דף נג:) מפרש דמאי שנא שבת ומאי שנא שביעית מפני שישראל מונין שני ערלה לשביעית ואין מונין לשבתות ונחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות והתם איכא תנאי דפליגי אמתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תרומתו תרומה.</b> בריש מעשר בהמה (בכורות דף נג:) אמרינן מנא הני מילי אמר רב אמי אמר רב ינאי כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן (במדבר י״ח:י״ב) אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה ותירוש ודגן ודגן ודגן יליף מקל וחומר וכן בירושל' (הל' ד) א\"ר יוחנן א\"ר ינאי דזה אחד מן הדברים דמחוורין בתורה: ",
+                "<b>כל מין חטים.</b> כגון שחמתית ולבנה ובירושלמי (שם) אמרינן מאגרון על שמתית ומשמתית על אגרון: ",
+                "<b>תאנים </b>בעודן לחין נקראים תאנים. ונקראין דבלה: ",
+                "<b>מן </b>היפה מתאנים על הגרוגרות כדתניא במסכת בכורים (פ\"ג מ\"ג) הקרובים מביאין בכוריהם תאנים וענבים והרחוקין מביאין גרוגרות וצמוקין אלמא תאנים לחים יפים וגרוגרות מתקיימין והא דתניא בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נה.) תורמין תאנים על הגרוגרות במקום שרגיל לעשות תאנים גרוגרות ואין תורמין גרוגרות על התאנים ואפילו במקום שרגיל לעשות תאנים גרוגרות ומוקמינן התם רישא דליכא כהן סיפא דאיכא כהן ואמר רב פפא שמע מינה דייקי ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי משום דהוי מצי לשנויי כולה דליכא כהן ורישא רבנן וסיפא רבי יהודה דאמר לעיל תורם מן היפה. וטעמא דרבי יהודה. משום דכתיב (שם) את חלבו לעולם בעינן בחלבו ואי פסדן תיפסד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן </b>שלם מתקיים וחצי גדול יפה ממנו וטוב לאכילה ואזדו לטעמייהו בצלים מבני המדינה טובים מן הכופרים אבל אין מתקיימין: ",
+                "<b>כופרים. </b>מלשון כפר: ",
+                "<b>פוליטיקין. </b>אבני מדינה קאי כלומר מאכל בני אדם חשובין ופי' בערוך פוליטיקין בני פלטין ויש אומרים מטעמת מלכים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתי </b>כבש שכבושין בחומץ כדי להתקיים אבל זיתי שמן טובים מהן לאכילה ושאינו מבושל יפה מן המבושל אבל המבושל מתקיים יותר וכל זה מדברי רבי יהודה דתורם מן היפה ובירושלמי (הל' ה) א\"ר יוחנן דמחלפא שטתיה דרבי יהודה דתנן לקמן בפרק בתרא (מ\"א) אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו ובמתני' משמע דלרבי יהודה שאינו מבושל יפה מן המבושל א\"ר אלעזר לא מחלפא תמן תנינן בכהן וכאן בבעלים כלומר שאינו מבושל יפה לשתיה אלא דלכהן התירו לבשל שמשביחו דמתקיים לו אבל בעלים צריכין לתרום מן היפה ולא חיישינן במתקיים: ",
+                "<b>כלאים בחברו.</b> כדמפרש בריש כלאים: ",
+                "<b>לא יתרום.</b> כדפרשינן לעיל דבעינן חלב לזה וחלב לזה: ",
+                "<b>מן הרע על היפה.</b> כרבי אילעא בהאשה רבה (דף פט:): ",
+                "<b>זוגין </b>מין חטין ואינו מאכל אדם ומקיימין אותו ליונים כדפרשינן בריש כלאים: ",
+                "<b>מין אחד.</b> ותורמין מזה על זה רבי יהודה אומר ב' מינין ואין תורמין מזה על זה ולענין כלאים נמי פליגי וביין וחומץ פליגי רבי ורבנן (בב\"ב דף פד:): \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קישות ונמצאת מרה.</b> בשוגג איירי כדמוכח בריש האשה רבה (יבמות דף פט.) והא דמחמיר הכא טפי ממן הטמא על הטהור משום דהכא שוגג קרוב למזיד דאיבעי ליה למטעמיה ובירושל' (הל' א) פריך ניחא אבטיח ונמצאת סרוח אלא קישות ונמצאת מרה ולא מעיקרא מרה היא שדרך הקישות כך והוה לן למימר אינה תרומה כלל כגון גבי יין ונמצא חומץ דגבי אבטיח ונמצא סרוח דלמא לא הוה סרוח מתחלה ניחא דמספק תרומה ויחזור ויתרום ומשני א\"ר יוחנן עשו אותה כספק אוכל ולפי שיטה דיבמות משמע דלא עשו אותה כספק אוכל אלא בתורם בטעות ולא בתורם במזיד דאי במזיד הוה כתורם מטמא על הטהור דבמזיד אין תרומתו תרומה אבל בירושלמי לא משמע כן דמסיק רבי יונה בעי ולכל דבר כספק אוכל היא מטמאה טומאת אוכלין ושורפין אותה בטומאה וחייבין עליה חומש ולוקין עליה אם אכלו חוץ לחומה אם הוא מעשר שני עירב בה נעשה חמר גמל: ",
+                "<b>ונמצאת של חומץ.</b> משמע דמחומץ על יין אין תרומתו תרומה וכן משמע בריש נדה (דף ב:) בבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח\"כ נמצאת חומץ והשתא ניחא לר' דאמר יין וחומץ ב' מינין הן בהמוכר את הספינה (דף פד:) אבל לרבנן דאמרי מין אחד קשה ומיהו מתני' דהכא משמע בירושלמי (שם) דאתיא כר' דאסיק רבי חייא בשם רבי יוחנן דרבי היא ובהדיא קתני בתוספתא (פ\"ד) במתני' דברי רבי אבל ההיא דהיה בודק משמע בתוספתא דאתא אפילו כרבנן דבתר דברי רבי קתני שר' אומר יין וחומץ שני מינים וחכ\"א מין א' היה בלבו לתרום יין על יין ומה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין היין תרום ויחזור ויתרום על החומץ היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ומה שבידו חומץ החומץ תרום ויחזור ויתרום ומסיק לה כו' כדאיתא בריש נדה משמע בהדיא דמודו רבנן דמתכוין לתרום מיין על יין ומה שבידו חומץ שאני אלא דברישא פליגי משום דבלבו שיהא תרומה בכל ענין בין ימצא יין בין ימצא חומץ והא דתני ברייתא היין תרום ויחזור ויתרום את החומץ אין פירושה כמו תרומתו תרומה ויחזור ויתרום דבכל דוכתא דא\"כ ליתני תרומה ויחזור ויתרום אלא התם מיירי כגון שיש שם נ' חביות של יין והיה בלבו על היין והפריש אחת מהן על כולן דאם מה שבידו חומץ והשאר יין אין תרומתו תרומה כלל כיון דבלבו מיין על יין אבל מה שבידו יין והשאר יש מהן חומץ ויש מהן יין היין תרום חביות שהן יין מתוקנות שתרומתן בחבית שבידו אבל הנמצאות חומץ אינו מתוקן ובכי האי גוונא אם בידו חומץ החומץ מתוקן והיין אינו מתוקן ולעיל בסוף פרק ב' (הל' ה) אמרו בירושלמי אמר רבי יהושע בן לוי מסתברא יודה רבי לדבר תורה מאי טעמא דרבי שאם אתה אומר כן שמותר לתרום מיין על חומץ אף הוא סבר מימר שמותר לתרום מחומץ על יין והוא משמע לכאורה דלא אסר רבי אלא לכתחלה אבל אי אפשר לומר כן דבהדיא תני בתוספתא במילתיה דרבי אם עד שלא תרם החמיצה אינה תרומה ויש לתמוה מאי שנא תורם מחומץ על יין לרבנן מתורם מטמא על הטהור ומאבטיח ונמצא סרוח דמשמע בהאשה רבה בשוגג תרומתו תרומה במזיד אין תרומתו תרומה והכא לרבנן איפכא דמחומץ על יין במזיד תרומתו תרומה בשוגג אין תרומתו תרומה יש לומר דלא דמי דטמא ואבטיח תקין רבנן דלא תהא תרומה במזיד משום דלא חזו לאכילה ויש כח בידם לעקור דבר מן התורה כדאמר בהאשה רבה או כמאן דאמר לא אמר כלום לתקן השירים אבל חומץ חזי לאכילה ואיכא דניחא ליה בחלא כדאמרינן בהמוכר את הספינה (דף פד:) והוי כמן הרע על היפה דלא שנא שוגג ולא שנא מזיד תרומתו תרומה חוץ מהיה בלבו דהוי כמפרש שלא יהיה תרומה: ",
+                "<b>ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום.</b> כדאמרינן לגבי חבית בריש נדה הוה מצי לאתויי מהך: ",
+                "<b>הראשונה אינה מדמעת בפני עצמה.</b> כדאמר באידך בבא שאחר זו: ",
+                "<b>ואין חייבין עליה זר האוכלה חומש.</b> ירושלמי (שם) כיצד עושה נותן שתיהן לכהן והכהן נותן לו דמי אחת מהן דמי גדולה או קטנה מדמתנינן מדמעות כקטנה שבשתיהן הדא אמר דמי גדולה נותן לו פי' הראשונה גדולה מן השניה שהשניה מתמעטת כפי מה שעולה תרומת הראשונה ודייקינן דיד כהן על התחתונה מדקתני באידך בבא דאין מדמעת אלא כשיעור קטנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר </b>פירשתיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ה) מה אנן קיימין אם בממחין אף רבי עקיבא מודה אם כשאינן ממחין אף רבנן מודו אלא כי אנן קיימין בסתם ר\"ע סבר סתמן אינן ממחין רבנן אמרין סתמן ממחין על דעתיה דר\"ע סאה של ראשון חציה טבל וחציה תרומה טבולה למעשר סאה של שני חציה תרומה וחציה טבל טבולה לכל לא צורכא דלא חצי סאה של שני מהו שתפטור חצי סאה של ראשון נשמע מן הדא אריסטון אייתי פירין ושייר גוסקא ותרם אתא עובדא קומי ר' יוסי ואמר חזקה על הכל תרם מה כשיעור תורה או כשיעור חברין אין תעבדינה כשיעור תורה לית רבי יוסי כרבנן אין תעבדינה כשיעור חברין רבי יוסי כרבנן פירוש בממחין בקיאין לתרום דניחא ליה לשותף חברו שיתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי ודאי לא ניחא והוה ליה תורם שלא ברשות ומסיק דבסתם פליגי על דעתיה דר\"ע דאמר תרומת שניהן תרומה נמצא כשתרמו שניהן מנ' סאה זה סאה וזה סאה שלא קדשה תרומה בשל זה אלא חצי סאה ובשל זה כי אם חצי סאה כל אחד טבולה לפי חלקו טבולה למעשרות מתוך הסברא הגירסא משובשת ואיפכא גרסינן בשל ראשון טבולה לכל בשל שני טבולה למעשרות שהרי הראשון כשתרם סאה תרם על כל מה שלפניו ונמצא כל חלקו פטור מתרומה גדולה וכשבא השני חזר והפריש סאה על כל שלפניו תרם ולא על כל מה שנטל חברו ונמצא חצי סאה טבל של ראשון טבל לכל ואח\"כ מסיק דחצי סאה של שני פוטר חצי סאה של ראשון דחזקה על כל חלקו תרם כדאשכחן באריסטון שהורה ר' יוסי דאף על מה ששייר בשק תרם ולמסקנא זו חצי סאה טבל של ראשון וחצי סאה טבל של שני שניהם טבולים למעשרות ולא לתרומה מה כשיעור תורה מיבעיא ליה הא דקאמר רבי יוסי אם תרם הראשון כשיעור איזה שיעור קאמר אם כשיעור דאורייתא חטה אחת פוטרת את הכרי או כשיעור חכמים אחד מנ' ור\"ל דהא דאמרי רבנן תרומת הראשונה תרומה היינו בשתרם כשיעור חכמים אחד מנ' ולפי' זה על כרחך ר' יוסי בא לפרש דברי חכמים והשתא הא דאמרינן בפ' האיש מקדש (קידושין דף מא:) אתם ולא השותפים היינו כר\"ע דאמר תרומת שניהן תרומה ובריש מכילתין פריך ומשני לה כדפרשינן שם ובסוף פ\"ק דתמורה (דף יג.) מייתי מתני' דהכא וכתובה שם הגירסא בענין אחר דתנן התם אין תרומה אחר תרומה ואמר בגמ' מתני' מני ר\"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"א אומר תרומת שניהן תרומה ר\"ע אומר אין תרומת שניהן תרומה וחכ\"א אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה והשתא מתני' דהתם כמאן דאמר תרומת הראשונה תרומה ותרומת שניהן תרומה היינו דכל אחת חציה תרומה וחציה חולין כדפרשינן ולא כמו שפירש שם בקונטרס ועל כרחך גירסא דהתם משובשת (ולפי) [דלפי] מה שפירשתי הוה ליה למימר מתני' לא כר' אליעזר ולא כר' עקיבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א</b> הא דפליגי לעיל דלר' עקיבא תרומת שניהן תרומה בשלא דבר כלו' שלא נטל רשות מחברו לתרום שלא תרם מדעתו: ",
+                "<b>אבל הרשה.</b> לתרום לבן ביתו או לעבדו ושפחתו: ",
+                "<b>ביטל. </b>כגון שמינה שליח לתרום והלך לו ואח\"כ ביטל שליחותו: ",
+                "<b>אם עד שלא תרם ביטל.</b> ירושלמי (שם) פריך ולית הדא פליגא על דריש לקיש דאמר אין אדם מבטל שליחתו בדברים ופלוגתייהו בריש האומר (דף נט.) בקדושין גבי נתנה רשות לשלוחה לקדשה וחזרה בה רבי יוחנן אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור ריש לקיש אמר אינה חוזרת ולא אתי דבור ומבטל דבור ומשני תיפתר כגון שאמר לו לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום כלומר שאמר לשלוחו לתרום מצפון הכרי ושינה ותרם מהדרום דכי האי גוונא אף על גב דליכא קפידא יכול לבטל דבור ובריש האומר משני רבא הכא במאי עסקינן שקדם בעל הבית ותרם את כריו דהוה ליה מעשה ושמא הכי נמי הוה בעי למימר בירושלמי: ",
+                "<b>חוץ מן הדרוכות.</b> בעלים עם הארץ השכירו פועלים חברים לדרוך בענבים כדי להפריש תרומה בטהרה ורשאין לתרום עד שלא יגעו בו הבעלים ויטמאו הגת ובירושלמי (הל' ב) א\"ר יוחנן כיון שהלכו בהן שתי וערב מטמאין את הבור מיד כלומר שעד אותו זמן נזהרין הבעלים ליגע אבל משם ואילך אין נזהרין דסבורין שכבר הפרישו תרומה הלכך אם הלכו שתי וערב והניחוהו יחושו שמא נגעו בו הבעלים ובירושל' תני מאימתי תורמין את הענבים משהלכו בו שתי וערב כלומר לא שיתרמו מן היין שבבור על הענבים דהא אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא לוקחין מן היין' שבבור מיד כשיעור תרומת הכל שאם יבאו בעלים ויטמאו קודם שיגמור אין להם יין לפרוש על הכל בטהרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי שמעון אומר קרא שם.</b> אע\"ג דכתי' ראשית ששיריה ניכרין הא אמרינן בפ' בכל מערבין (עירובין ד' לז:) שאני הכא דאיכא סביביו דבתוכו משמע באמצעיתו של כרי תהא תרומה ובירושלמי (הל' ג) אמרו רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן אתיא דר\"ש כב\"ש כמו דב\"ש אומר קדשו מדומעין כן ר\"ש אומר קדשו מדומעין ועד כדון באומר לתוכו [אומר בו] מאי נשמעינן מן הדא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על מעות הללו לא קראו לו שם ר\"ש אומר קרא לו שם וחכ\"א לא עשה כלום עד שיאמר בצפונו או בדרומו הדא אמר הוא בתוכו הוא בו פי' מלתא דב\"ש שקדשו מדומעין היינו הא דתנן בריש מכילתין (פ\"א מ\"ד) ב\"ש אומרים תרומת עצמן יש בהן שבחפץ זה היינו כאילו אמר בו: ",
+                "<b>עד שיאמר בצפונו.</b> אע\"ג דפרשינן דבתוכו משמע באמצעיתו לא חשיב מסוים עד שיאמר בצפונו ואמרינן בירושלמי (שם) דברי חכמים ר' זירא בשם ר' אבדימא בשם ריש לקיש ונחשב לכם תרומתכם והרמותם מה המחשב במסוים אף התורם במסויים ולכאורה איפכא גרסינן מה התורם במסוים אף מחשב במסוים ופליגא סוגיא דירושלמי אההיא דפרק בכל מערבין דקאמר שאני התם דאיכא סביביו וסבירא ליה כאידך שינוי' דהתם דלא חייש אבל מ\"מ קשה דהיכי הוה מביא הך דמעשר שני שבחפץ זה דמועיל לרבי שמעון דברייתא דמעשר שני דוחק גדול לומר דשבחפץ זה משמע באמצעיתו ויש לומר דלא בעי שיריה ניכרין אלא בתרומה דכתיב ראשית הלכך גבי מעשר שני מהני כי אמר שבחפץ זה: ",
+                "<b>תרומת </b>הכרי ממנו עליו קרא שם רבי אלעזר חסמא לא בעי שיריה ניכרין אי נמי אתא רבי אלעזר חסמא למימר דתרומה דוקא לא בעינן מקום מסוים אבל במעשר בעינן מקום מסוים ואתא ר' אליעזר בן יעקב למימר דתרומת מעשר זה בתוכו לא מהני כל זמן שלא הופרש המעשר אבל אם הפריש קרא שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהוא עובר בלא תעשה.</b> בריש תמורה (דף ה:) דרשינן מלאתך (שמות כב) אלו בכורים ודמעך זו תרומה והוי בכלל דמעך לא תאחר ומעשר ראשון נמי יש בו תרומת מעשר: ",
+                "<b>מה שעשה עשוי.</b> בירושלמי (שם) א\"ר חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר' חנינא מן מה שעובר בלא תעשה את יודע מה שעשה עשוי ולוקה והיינו דפ\"ק דתמורה (דף ד:) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי סלקא דעתך לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני מידי והאי דלקי דעבר אמימרא דרחמנא והתם פריך ממתני' לרבא ומשני שאני התם דאמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו:"
+            ],
+            [
+                "<b>וזה קרוי תרומה וראשית.</b> בכורים דאמרי' ותרומת ידך (דברים י״ב:י״ז) אלו בכורים בפ' הערל (יבמות דף עג:) וכתיב ראשית בכורי אדמתך (שמות כ״ג:י״ט) וכן תרומה קרויה תרומה וקרויה ראשית דכתי' ראשית דגנך (דברים יח): ",
+                "<b>שהן </b>בכורים לכל לשון בכורים דריש מדקרינהו בכורים עד שלא נצטוו על התרומה: ",
+                "<b>שיש בה ראשית.</b> דבמעשר ראשון יש בו ראשית דבמעשר ראשון יש בו תרומת מעשר והתרומה קרויה ראשית דין שיקדום ראשון לשני:  "
+            ],
+            [
+                "<b>לא </b>אמר כלום בירושלמי (שם) א\"ר ירמיה הא דתנן בנזיר (דף ל:) ב\"ש אומרים הקדש טעות הקדש בא לומר חולין ואמר עולה קדשה ומתני' דלא כב\"ש ורבי יוסי אמר במתכוין להקדיש אנן קיימין אלא שטעה מחמת דבר אחר והדא מתני' דברי הכל כלומר דוקא התם כשאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש ויצא לבן הוי הקדש לב\"ש לפי שהיה מתכוין להקדיש הראשון אלא דכסבור שיצא ראשון שחור ויצא לבן ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) פריך אביי ממתני' דהכא לרבה דאמר התם דסבר רבי מאיר לא בעינן פיו ולבו שוין דסתם מתני' רבי מאיר ובעינן פיו ולבו שוין דכתיב (שם כג) מוצא שפתיך וכתיב (ויקרא ה׳:ד׳) לבטא בשפתים וכתיב (שמות ל״ה:כ״ב) כל נדיב לב בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה אבל לא מכחשי זא\"ז מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן בפרק שבועות שתים (שבועות דף כו:) שאני גומר בלבו אע\"פ שלא הוציא בשפתיו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומתן תרומה.</b> בפ\"ב דקדושין (דף מא:) ובפ' ב' דגיטין (דף כג:) מייתי לה ואע\"ג דאיתא בתרומה דנפשיה אין נעשה שליח לתרום בשליחות כדתנן בריש מכילתין (פ\"א מ\"א) אפילו ברשות אין תרומתן תרומה: ",
+                "<b>והקדשן הקדש.</b> בזבחים בס\"פ ב\"ש (זבחים דף מה.) פליגי רבי יוסי ורבי שמעון אם חייבין על הקדשן משום פיגול ונותר וטמא: ",
+                "<b>אין לנכרי כרם רבעי.</b> משמע דסבר רבי יהודה יש לנכרי קנין בארץ ישראל וקשה דבמנחות פ' רבי ישמעאל (מנחות דף סו:) שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר תורמין משל כל על של כל משל נכרי על של ישראל ומשל ישראל על של נכרי וי\"ל דלא פטר רבי יהודה הכא אלא בסוריא כדתניא (תוספתא ספ\"ב דתרומות) אבל הערלה וכלאי הכרם שוין בנכרי בארץ ישראל בסוריא בחוצה לארץ אלא שר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא וחכ\"א יש לו: ",
+                "<b>תרומת הנכרי מדמעת.</b> אם נפלה לפחות ממאה: ",
+                "<b>וחייב עליה חומש.</b> זר האוכלה: ",
+                "<b>ורבי שמעון פוטר.</b> קסבר דליתי בתרומה דנפשיה כדאמרינן בריש האיש מקדש ותימה דבמנחות פ' רבי ישמעאל (שם) מסקינן אליבא דרבי שמעון דאמר מירוח הנכרי פוטר דתרומתו בארץ אסורה לזרים ומדמעת מדרבנן וצ\"ל דרבי שמעון פוטר אחומש פליג אבל מודה דמדמעת: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפריש מקצת תרומה ומעשרות.</b> כגון שהיה לו ק' סאין טבל והוציא מהן סאה תרומה ובדעתו עדיין להפריש את השאר חוזר ומוציא ממנו מאותו הכרי עצמו עד שישלים שני סאין כשיעור התרומה דטבל הוא שעולה בידו ולא מה שכבר מתוקן: ",
+                "<b>אבל לא למקום אחר.</b> דאם יש לו ק' סאין אחרים של טבל אין יכול להפריש עליהן מאלו שהוציא מקצתן תרומתו דלגבי אחריני תלינן דילמא מן המתוקן הוא מוציא עליהן ולא מן הטבל שבו: ",
+                "<b>ור' </b>מאיר שרי אף למקום אחר ובירו' (הל' א) פליגי דאמרינן מתניתין בהפריש ובדעתו להפריש ר' שמעון בשם ר' זירא מתני' בסתם: ",
+                "<b>ירו' </b>(שם) מה בין מוציא ממנו עליו למוציא ממנו על מקום אחר בשעה שמוציא ממנו עליו כל הטבל עלה בידו בשעה שמוציא ממנו על מקום אחר מזה ומזה עלה בידו וקשיא נטל להוציא ממנו עליו כל הטבל עלה בידו נמלך להוציא ממנו על מקום אחר מזה ומזה עלה בידו נטל להוציא ממנו על מקום אחר מזה ומזה עלה בידו נמלך להוציא ממנו עליו כל הטבל עלה בידו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>במגורה. </b>אוצר תבואה: ",
+                "<b>ונתן סאה לבן לוי.</b> בירושלמי (הל' ב) א\"ר אליעזר בשם ר' אושעיא בר' יוסי עשו אותה כפועל שאינו מאמינו לבע\"ה והשתא מיירי כגון שראה פועל את בעל הבית נותן ממגורתו לבן לוי סתם ושאל לעני סתם ואמר ר\"מ דאותו פועל יכול לאכול מן המגורה ח' סאין דסתם בתורת מעשר ראשון נתן ללוי ובתורת מעשר עני נתן לעני והרי יש כאן ח' סאין מתוקנים ומעט יותר ואע\"פ שלא ראהו מפריש תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ על התרומה וחכמים אומרים אינו מפריש כ\"א לפי חשבון מה שהפועל אוכל מפריש כדתנן בפ' ז' דדמאי (משנה ג) גבי פועל שאין מאמין לבעל הבית וזה הלשון אינו מיושב על פי זה דהוה ליה למימר מפריש לפי חשבון לכך נראה דמפריש דחכמים אבעל הבית קאי כמו מפריש דרבי מאיר ובהא פליגי דרבי מאיר סבר דיכול פועל לאכול כמה סעודות אצל בעל הבית עד שיכלו ח' סאין ורבנן סברי דלא הפריש בעל הבית אלא לפי חשבון סעודה זו בשביל הפועל שסועד אצלו והשאר מתנה בעלמא דיהיב ללוי ולעני ועוד יש לפרש דמיירי כגון שנתן סאה ללוי ולעני והלכו הלוי והעני ומדדום ונמצאו חסרין דרבי מאיר סבר מהמנינן ליה לבעל הבית שהפריש ב' סאין שלימין ונאבד מה שחסר או אכלוהו עכברים ורבנן סברי דלפי חשבון הנמצא מהימן ותו לא ועוד יש לפרש דמיירי כגון שהלכו להן הלוי והעני וסבר רבי מאיר דמפריש עליהן ח' סאין ואוכל בחזקת שאותן ב' סאין קיימין ורבנן אסרי ואין הירושלמי מתיישב לפי זה ומשמע דמיירי כגון דאמר בעל הבית הרי זה מעשר על מה שנאכל דגרסי' בירושלמי (הל' ב) פשיטא הדא מלתא נשרפו הפירות התרומה בטילה כלומ' נשרפו הפירות של מגורה ותרומה לאו דוקא דמתני' במעשר איירי אמעשרות קאמר שהן בטיבלן נשרפה התרומה כלומר נשרפו המעשרות לכשיאכלו הפירות קדשה התרומה למפרע וכל זה יש ליישב ב' לשונות ראשונים שפירשתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג') כתיב (יחזקאל מה) ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר שעורים יכול יתרום בחטים אחד מששים ובשעורים אחד משלשים ת\"ל וכל תרומה שיהו כל תרומות שוות שמואל אמר תן ששית על וששיתם ונמצאת תורם אחד מארבעים בינונים אחד מחמשים אמר רבי לוי כתיב (במדבר לא) וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז הרי הוא כזה מה זה אחד מחמשים אף מה שתאחוז ממקום אחר אחד מחמשים והרעה אחד מששים דכתי' (יחזקאל מה) ששית האיפה מחומר החטים ב\"ש אומרים אחד מל' וששית האיפה מחומר השעורים בינונית אחד ממ' מן הדא דשמואל והרעה אחד מנ' מן הדא דר' לוי פירוש ששית האיפה קרא ורישא דקרא זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וששיתם מחומר השעורים וחומר הוא כור ל' סאה ואיפה שלשה סאין נמצא דששית האיפה חצי סאה מכור של חטין דהיינו אחד מס' והיא עין רעה לב\"ה ועין יפה דורש שמואל משום דכתיב וששיתם דששיתם משמע ב' ששיות וכשאתה נותן זה על זה ובאת לצרף החומרים והששיות הרי ג' ששיות מב' חומרין דהיינו סאה וחצי מס' סאין והוא אחד מארבעים לעין יפה ובינונים אחד מנ' מקרא דר' לוי וב\"ש מוקמי וששיתם ב' ששיות מחומר דהיינו סאה משלשים סאין לעין יפה ובינונית אחד מארבעים ודרשה דשמואל דתן ששית על וששיתם ועין רעה אחד מנ' מקרא דרבי לוי והא דתני מתני' והבינונית מחמשים והרעה מס' לאו מדברי ב\"ש אלא לתנא קמא ומעין יפה לדברי ב\"ש אתה למד לדברי' עין רעה ובינונית אע\"ג דלא תני ליה במתני': ",
+                "<b>ועלה בידו אחד מס'.</b> כגון שתרם באומד ומצא באומד שלו אחד מששים והוא עין רעה: ",
+                "<b>חזר והוסיף חייב במעשרות.</b> דכבר נפטר ואין שם תרומה חל על מה שהוסיף: ",
+                "<b>עלה בידו אחד מס\"א.</b> כגון שהיו בכרי ס\"א סאין ועלה בידו סאה אחת אותה סאה תרומה ויחזור ויתרום כמו שהוא למוד דאם הוא רגיל לתרום אחד מחמשים נמצאו דנשארו עדיין י\"א סאה שלא נתרמו: ",
+                "<b>במדה במשקל.</b> כלומר אותו מותר שהוא תורם מותר לתרום במדה במשקל במנין דלא אמרו לתרום מאומד אלא בתחלת תרומה אבל מוקף ודאי צריך ורבי יהודה סבר דאף מוקף לא צריך אלא בתחלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לשלוחו צא ותרום.</b> בפ\"ב דקדושין (דף מא:) נפקא לן דשלוחו של אדם כמותו מדכתיב (במדבר י״ח:כ״ח) תרימו גם אתם לרבות שלוחכם: ",
+                "<b>כדעתו של בעל הבית.</b> לפי שיש תורם בעין יפה ויש בעין רעה ויש בבינונית: ",
+                "<b>פיחת עשרה.</b> תרם מארבעים או הוסיף עשרה ותרם מששים תרומתו תרומה והא דאמרי' בריש אלו מציאות (בבא מציעא דף כב.) כשאמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה שאני התם דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה ומיהו פסיק ותני במתני' תרומתו תרומה אפילו אתא בעל הבית ואמר לא ניחא לי וצריך לומר דשאני הכא דתיקון רבנן הך שיעורין כדאמר בפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צט:) כיון דאיכא דתורם בעין יפה ואיכא דתורם בעין רעה א\"ל להכי אמדתיך אבל לענין יפות ורעות רובא דעלמא תורמין מן היפות על היפות ומן הרעות על הרעות ודוקא גבי שליח אמרינן פיחת עשרה תרומתו תרומה אבל יותר מעשרה אין תרומתו תרומה אבל בעל הבית תניא בפ' אלמנה ניזונית (שם) תרם ועלה בידו אפי' אחד מכ' תרומתו תרומה: ",
+                "<b>ואם נתכוין להוסיף.</b> שהיה יודע דעתו של בעל הבית ובמתכוין להוסיף אפילו אחד אין תרומתו תרומה ותימא הא דאיבעיא לן בפ' אלמנה ניזונית (כתובות צח:) זבין לי ליתכא ואזיל זבין ליה כורא מהו מוסיף על דבריו הוי וליתכא מיהא קני או מעביר על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני תיפשוט מהכא דמעביר על דבריו הוי דאי מוסיף על דבריו הוי שיעורא מיהא ליהוי תרומה ומתני' משמע דאינה תרומה כלל ודכוות' דייק התם האומר לשלוחו תן חתיכה לאורחים כו' ודחי לה התם וי\"ל דשאני הכא דאיכא פסידא לבעל הבית דאם הרבה שליח בתרומה אם תימצא לומר דכשיעור הוי תרומה נמצאו חולין מדומעין עם התרומה ואם פיחת נמצא טבלו מדומע עם החולין: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג) עד כדון כשאמר לו תרום לדעתי היה יודע דעתו של בעל הבית ולא אמר לו צא ותרום לדעתי נשמעינא מן הדא אם אינו יודע דעתו של בעל הבית [מפני שאינו יודע] הא אם יודע אע\"פ שלא אמר לו כמי שאמר לו א\"ר בון בר כהנא הפוחת אחד מי' תרומה והמוסיף אחד מי' תרומה אבל לא חולין שאין הפחת והתוספת שוין היך עבידא הוה יליף תרים אחד מנ' כד תרם אחד ממ' מפסיד ליה ו' רבעין כד תרם אחד מס' מתגר ליה ד' רבעי' הכא אתמר תרומתו תרומה וכה אתמר אין תרומתו תרומה אמר רבי חנינא כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף רבי חגי בעי קומי רבי יוסי תמן תנינן (מעילה פ\"ו מ\"א) אמר לו תן להם חתיכה אחת והוא אומר טלו ב' חתיכות והן נטלו ג' כולן מעלו וכאן אתמר הכן א\"ל התם מחתיכה ראשונה נסתיימה שליחות בעל הבית ברם הכא על כל חטה וחטה נסתיימה שליחות בעל הבית מה נפק מביניהון היו לפניו ב' כריין אחד נתקן לדעתו ואחד שלא לדעתו עד כדון פי' הא מילתא פשיטא לן דמתני' מתיישבת כשאמר בעל הבית לשליח תרום לדעתי אבל הא מיבעי' לן אי מהני כשאמר לשליח תרום סתם ולא אמר לו תרום לדעתי אי תורם כדעתו של בעל הבית או בבינוני אבל אם לא אמר לו כלל צא תרום פשיטא דלא מהני כדמוכח בריש אלו מציאות (בבא מציעא דף כב.) ומדקדק ממתני' אע\"ג דלא אמר לדעתיה כמאן דא\"ל דמי ובתוספ' (שרי) דקתני האומר לשלוחו צא תרום אחד מנ' פיחת י' או הוסיף עשרה תרומתו תרומה האומר לשלוחו סתם אחד מנ' יש לו לתרום הפוחת אחד מי' (או) שפיחת יותר מי' כגון שפיחת י\"א ותרם אחד מל\"ט או שהוסיף אחד מי' שהוסיף י\"א ותרם אחד מס\"א בשניהן תרומתו תרומה אבל לא לענין שיחשב כל השאר חולין מתוקנין שאין תרומתו תרומה אלא לפי חשבון דעתו של בעל הבית ונמצא כשפיחת אחד מי' טבל מעורב עם התרומה וכשמוסיף אחד מי' טבל מעורב עם החולין ואאינו יודע דעתו דבעל הבית קאי ולא אמתכוין להוסיף ולפחות שאין כמו ואין כלומר פחת ותוספת אין שוין דמפסיד בפוחת [יותר] ממה שמשתכר בתוספות דהיכא דרגיל בעל הבית לתרום אחד מנ' ותרם אחד ממ' נמצא' מפסיד אחד ממ' שנטל מי' סאין שהן ו' רביעין של קב דהיינו קב ומחצה דביו\"ד סאין יש ס' קבין טול אחד ממ' הרי קב ומחצה וכשתורם אחד מס' משתכר ד' רבעי' שהרי בעל הבית שתורם אחד מנ' נמצא מגיע לס' סאין סאה וקב וחומש קב אלא דלא חשיב האי חומש בהדי ד' רבעים דמשתכר משום דאינו מגיע לרובע הכא אתמר תרומתו תרומה מתוך שינויא דר\"ח דמשני כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף משמע דאיכא משנה או ברייתא בשום מקום מוכחא דשליח הפוחת במתכוין תרומתו תרומה משום הכי קשיא ליה דמתני' קתני גבי מוסיף דאין תרומתו תרומה וס\"ד דבין מתני' בין בברייתא נקט חד והוא הדין לאידך ורבי חנינא משני דיש חילוק בין פוחת למוסיף והדבר מגומגם מאד ושמא טעות סופר בירושלמי תמן תנינן בפרק בתרא דמעילה (דף כ( וקשיא לר' חגי דהתם כולם מעלו אפי' בעל הבית אלמא מוסיף על דבריו הוי ולא מעביר והכא קתני אין תרומתו תרומה אלמא מעביר על דבריו הוא וזהו כעין קושיא שהקשיתי לעיל ומשני דגבי מעילה דמשנטלו חתיכה ראשונה נעשה שליחותו של בעל הבית אבל במתני' על כל חטה וחטה נסתיימה שליחות בעל הבית בתמיה והלא כשהוא פוחת או מוסיף הפרשתו בבת אחת עשויה והוה ליה מעביר מה נפיק מביניהן מה נוכל לדמות לההיא דמעילה היו לפניו ב' כריין שנטל מן האחד כשיעור דעתו של בעל הבית ומכרי האחר הוסיף שלא לדעתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מעשרה.</b> יכול להרבות תרומה גדולה אבל ריבה יותר לא קדוש בתרומה והרי היתר חולין הטבולים למעשר ומשום דלא אפשר חולין מן התרומה עושה היתר תרומת מעשר כגון אם היו לו ק' סאין של טבל והפריש. מהן י\"א סאין פחות מעט לתרומה גדולה הרי יש סאה יותר פחות מעט ומפריש עדיין ח' סאין ומעט יותר למעשר ראשון עם סאה המעורב בתרומה דיש כאן בין הכל ט' סאין מעשר ראשון וקורא שם תרומת מעשר למה שמעורב עם תרומה וינתן הכל לכהן ויש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר כדאשכחן בסוף כל הגט (גיטין דף לא.) אי נמי כשנטל רשות מן הלוי: ",
+                "<b>מחצה חולין.</b> סבר ר' ישמעאל דיכול להרבות עד מחצה ואמרינן בירושלמי (שם) מאי טעמא ראשית דגנך (דברים י״ח:ד׳) דיו לראשית שיהא כדגן ראשית היא תרומה דגן היא השירים: ",
+                "<b>עד שישייר שם חולין.</b> דקסברי רבי עקיבא ור' טרפון דלא חיישינן אלא שישאר מעט חולין שלא יעשה כל גורנו תרומה משום דבעינן ראשית ששיריה נכרים כדאמרי' בפ' בכל מערבין (עירובין דף לז:) ובראשית הגז (דף קלו:): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משערין את הכלכלה.</b> משערין את המדה כדי שלא יקח לעצמו בגדולה ויתן לכהן בקטנה אי נמי לענין דינא דבאלו שלשה זמנים רשאי לשנות ולא יותר אי נמי לענין התאנים הנלקטות דאלו שלשה זמנים אלו יפות מאלו שלא יתרום מן הרע על היפה: ",
+                "<b>הבכורות. </b>הן אביבות (הממהרות להתבשל): ",
+                "<b>סיפות. </b>סופי תאנים האפילות: ",
+                "<b>המונה משובח.</b> פירשתי לעיל בפרק קמא (מ\"ז): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ה) מנין שהן עולין אמר רבי יונה כתיב (במדבר י״ח:כ״ט) מכל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה תורם ממנו שאם נפל לתוכו מקדשו וכמה הוא אחד מק' רבי אליעזר אומר מוסיף סאה ומעלה רבי יהושע אומר מוסיף כל שהוא ומעלה רבי יוסי בן המשולם אומר ועוד קב למאה סאה שתות למדומע והלכה כדבריו פי' שאת מרים ממנו דהיינו אחד מק' דק' סאין הטבולין למעשר מפריש מהן י' למעשר ראשון דמאותן י' אחד לתרומת מעשר הרי אחד מק' ואם חזר ונפל לתוכן נעשה הכל מדומע אבל אם מוסיף סאה דהיינו ק' חולין וא' תרומה מעלה התרומה והשאר מותר ולרבי יהושע ק' ומשהו בין הכל ולר' יוסי בן המשולם ק' וקב בין הכל ואותו קב הוא שתות המדומע דהיינו סאה של תרומה שהיא מדמעת הסאה ו' קבין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנים שחורות מעלות את הלבנות.</b> כגון שיש כאן מאה תאנים חציין שחורות וחציין לבנות וכולן של חולין ונפל לתוכן תאנה של תרומה שחורה או לבנה מסייעות כולם לבטלה ואם שחורה נפלה מעלה אחת מן השחורות והשאר מותר ואם נפלה לבנה מעלה אחת מן הלבנות והשאר מותר: ",
+                "<b>עיגולי דבלה הגדולים.</b> זו קולא יתירא דאם יש כאן חמשים עיגולין קטנים וכ\"ה גדולים ואחד מן הגדולים כשני מן הקטנים ונפל לתוכן עיגול של תרומה קטן כולן מסייעין לבטלו עיגולין ומלבנין כולן בדבלה אלא שהעיגולין עגולין והמלבנין מרובעין: ",
+                "<b>רבי אליעזר אוסר.</b> ואם שחורה נפלה השחורות אסורות והלבנות מותרות ואם לבנה נפלה הלבנות אסורות והשחורות מותרות וכן בעיגולין אם קטן נפל הקטנים אסורין והגדולים מותרין והא דשרי רבי יהושע בירושלמי (הל' ז) מפרש בר פדייה משום דאם רצה טוחן ומתיר כלומר שאם דורסן מתערבין הכל ועולם: ",
+                "<b>בידוע מה נפלה.</b> אם שחורה אם לבנה אין מעלות כר\"א לפי שיכול לאכול האחרות אבל אי לא ידע אי שחורה נפלה או לבנה מעלות דאי אמרת אין מעלות כולן אסורות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד. </b>זהו מדברי רבי עקיבא: ",
+                "<b>בזו. </b>כלומר בזו שאמרנו רבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל אבל באידך דבעינן למימר איפכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדורם ליטרא קציעות.</b> של תרומה על פי הכד שמילא קציעות חולין ויש כאן הרבה כדין שאינו יודע באיזו כד דרסה ואע\"פ שאין כאן ק' כדים שרי ר\"א שהתחתונות מעלות את העליונות כאילו הן פרודות [ממקומן] אע\"פ שבפי הכד דרסה ולא למטה וסתמא כר\"מ בריש ביצה ור' יהודה פליג התם והתם קתני חבית היינו חבית היינו כד: ",
+                "<b>עד שיהו שם ק' כדים.</b> דאיכא ק' פומין אבל ליכא ק' פומין הפומין אסורין והשולים מותרים ואין התחתונות מסייעות לבטל אבל אין ידוע באיזה מקום בעיגול דרסה מודה ר' יהושע דיעלו [אע\"ג דלא נתערבו למטה] וצריך טעם בין לר' אליעזר בין לרבי יהושע מאי שנא לבנות ושחורות וגדולות וקטנות מתחתונות ועליונות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקפאה. </b>ויצף הברזל תרגום וקפא (מלכים ב ו׳:ו׳) הצפין למעלה הסיר מה שלמעלה מלשון כדתנן (מעשרות פ\"א מ\"ז) היין משיקפה: ",
+                "<b>אם יש בקיפוי.</b> ק\"א אבל מה שלמטה אין מסייע לבטל. בירוש' (הל' ח) מחלפא שיטתיה דר' אליעזר תמן אמר התחתונות מעלות לעליונות וכה אמר אם יש בקיפוי הא ארעייתא לא ומשני רבי שמעון בר בא בשם כהנא דברי רבי אליעזר עשויה כמרבה (מיד) מזיד כלומר דגרע משום דקיפאה ואין כקפוי דאי לא קפה ודאי מעלה ר' אסא בשם רבי יוחנן עשאוה כסאה עולה מתוך ק' כלומר הא דתני אם יש בקיפוי היינו [עם] מה שלמטה ור' אליעזר ור' יהושע לטעמייהו: ",
+                "<b>יקפיאנה. לכתחלה יסיר מה שלמעלה והשאר מותר.</b> [אם כן למה אמרו]. כלומר לאיזה מקום אמרו תרומה עולה בשאין ידוע אם בלולות אם תבלבל אותה סאה בכל המגורה או אין ידוע לאין נפלה באיזה מקום במגורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) רבי זירא ורבי חייא בשם ר' שמעון היו לפניו ב' קופות בזו נ' סאה ובזו נ' סאה ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפלה רצה להעלות מזה מעלה מזה מעלה מחצה מזו ומחצה מזו מעלה תניא(בתוספתא פ' ו)ב' קופות בב' עליות שתי מגורות בעליה אחת הרי אלו יעלו רבי יהודה אומר לא יעלו רבי שמעון אומר אפי' בב' עיירות מעלות זו את זו ודוקא ב' מגורות בעליה אחת אבל ב' מגורות בב' עליות לא ומפרש בירושלמי (שם) מה בין מגורות לקופות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות ולפי טעם זה נראה דהאי דמעלות זו את זו בשיש בזו ובזו נ' היינו בששתיהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב אבל ב' בני אדם לא וניחא השתא הא דתני בתוספתא (שם) בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך ק' נפלה למאי נפקא מינה הא כיון דלא ידיע מעלות זו את זו אלא משום ב' גברי איצטריך ואין לומר משום דב' עיירות דתני לה בתר מילתיה דרבי שמעון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר </b>רבי יוסי מעשה בא לאתויי ראיה לב' קופות אתא דרואין אותן כאילו הן מעורבות כדאשכחן באגודות דאמרינן תעלה אף על פי שאין האגודות מעורבות ובירושלמי (שם) פריך דר' יוסי אדרבי יוסי דתניא רבי יוסי אומר בלול מעלה שאינו בלול אינו מעלה והכא קתני רבי יוסי באגודות דאינן בלולים ומשני רבא המקפיד על תערובתו אינו מעלה ושאין מקפיד מעלה היאך עבידא קישות טמאה שנפלה למאה קשואים טהורים כלומר שלא הוכשרו הואיל ואין מקפיד על תערובתן מעלה הוכשרו הואיל והוא מקפיד על תערובתן אין מעלה וכל זה בדבר שאינו בלול אבל בדבר בלול בין מקפיד בין שאינו מקפיד מעלה: מאה וב' חציין. עם התרומה יש ק' חציין ושנים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לפחות </b>מק' תרומה טמאה נמי עולה בק\"א כדיליף בסיפרי בקל וחומר: ",
+                "<b>ירקבו. </b>לפי שאי אפשר לאכול תרומה טמאה ובירושלמי (הל' א) פריך ניחא טהורה ירקבו וטמאין ירקבו על דעתיה דחזקיה ניחא על דעתיה דר' יוחנן ידלקו בשנפלה לטהורים כיון דנפלה לפחות מק' הן נחשבו הכל תרומה והוה ליה כתרומה טמאה שנתערבה בטהורה דאסורה באכילה משום טמאה ובהדלקה משום תרומה טהורה דאסור לשרוף תרומה טהורה וטמאין נמי אליבא דחזקיה דפליג בפרק כל שעה (פסחים דף לג:) בהא דתנן מדליקין בפת ושמן תרומה שנטמאת (רבי) חזקיה אמר לא שנו אלא פת אבל חטין לא שמא יבא לידי תקלה ור' יוחנן אמר אפילו חטים והשתא לחזקיה ניחא בטמאין דירקבו דחייש לתקלה אלא לר' יוחנן אמאי ירקבו הוה ליה למימר ידליק ומשני סבר ר' יוחנן כהדא שמא ימצא בהן תקלה ואע\"ג דאוקימנא לה בפ' כל שעה בשליקתא דמאיסתא דלאחר שניטמאו שולקן ואח\"כ זורקן לבין העצים דנמאסות וחזקיה חייש דילמא אכיל להו מקמי דליזרקינהו או מקמי ששולקן מ\"מ הכא אפי' ר' יוחנן מודה דדימוע קיל להו לאינשי ואיכא למיחש טפי עוד פריך בירושלמי (שם) אנפלה להקדש אמאי ירקבו ולא כן סברינן למימר אין להקדש אלא מקומו ושעתו והיא משנה בערכין בשילהי שום היתומים זו היא שעתו דמי עצים ומשני א\"ר יהודה תיפתר שחרב אותו מקום ולא מצאו למוכרו אפי' בדמי עצים: ",
+                "<b>ואם טהורה היתה אותו סאה.</b> תרומה שנפלה והחולין נמי טהורין ימכרו לכהנים בדמי תרומה בזול לפי שאסור לזרים: ",
+                "<b>חוץ מדמי אותה סאה.</b> דצריך לקיים מצות נתינה: ",
+                "<b>ואם למעשר ראשון.</b> טהורה נפלה שלא נטלה ממנו תרומת מעשר יעשנו תרומת מעשר על מעשר אחר ואם למעשר שני והקדש טהורה נפלו יפדו ויאכל דמי המעשר בירושלים והדימוע לכהן בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה: ",
+                "<b>ואם טמאין היו החולין.</b> או מעשר ראשון שנפלה בהן התרומה טהורה לא יעשנו תרומת מעשר אלא יפריש עליו ממקום אחר וימכרו לכהנים ויאכלו הכהנים נקודים או קליות [פירוש] ביובש כמו יבש היה נקודים (יהושע ט׳:ה׳) דאין מטמאים את התרומה בלא הכשר או קליות נמי דלא מיתכשרי ולא מיטמאי או תילוש במי פירות דלא מכשרי או יחלקו לעיסות ובכל עיסה יתן ממנו פחות מכביצה דלא מטמא ולא דמי לטמאה בחולין טהורים ירקבו משום דנעשה הכל תרומה ונחשב כתרומה טמאה וטהורה שנתערבו דהנך חולין נעשין תרומה ליאסר לזרים מכח תרומה טמאה ולכהנים נמי אסור כתרומה טמאה [אבל הנך] חולין טמאין אין נעשין תרומה אלא מכח תרומה טהורה לית לן למיסרינהו באכילה אע\"ג [דלעיל מחמרינן בהו טפי מבתרומה עצמה שנתערבה בהם] דלשריפה אסור [שאני התם דהחולין טהורין נעשו תרומה וחיישינן] דלמא יאמרו תרומה טהורה נשרפת אבל הכא שהחולין טמאין נעשין תרומה לא חיישינן שמא יאמרו תרומה טמאה נאכלת [דזיל קרי בי רב הוא] וידעי דמכח תרומה טהורה אתו [שריוה באכילה כתרומה טהורה]: ",
+                "<b>תניא </b>בסיפרי בפרשת קרח מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו מכאן אמרו תרומה עולה בק\"א אין לי אלא תרומה טהורה תרומה טמאה מניין אמרת קל וחומר אם יעלה איסור מן האיסור להיתר קל וחומר לאיסור מן המותר להיתר רבי אומר אינו צריך קל וחומר הוא אם יעלה איסור מן המותר להיתר קל וחומר מן המותר למותר להיתר פירוש ממנו שנפל לתוכו כגון תרומת מעשר שהוא אחד מק' דמק' נוטלין עשר למעשר ראשון ומן הי' א' לתרומת מעשר אם חזר למקום שהורם דהיינו צ\"ט אוסרת ולעיל בפ' ד' (משנה ז) פליגי ר\"א ור' יהושע אי בעי ק\"א אי סגי בק' והדר יליף תרומה טמאה מק\"ו מטבל שאסור לכל כשתוציא ממנו תרומה שאסורה לזרים הותר אותו שהיה אסור ונמצא [התרומה] שאסור לזרים כשעלה מן הטבל שהוא אסור התירו לאכילה קל וחומר לתרומה טמאה שאסורה לכהן שנפלה לק' סאין תרומה טהורה שמותרת לכהן שעולה ומתיר את המותר ומהאי קל וחומר היתה ראויה להתבטל אחד בצ\"ט כטבל שניתר כשהופרש ממנו תרומת מעשר שהוא אחד מק' ומהאי קל וחומר נמי ראיה ללמוד ממנו תרומה טהורה שעולה בלאו דרשה ממנו ודנקיט דרך אחר ואמר אם תעלה תרומה טהורה שאסורה לזרים מן החולין המותרים לזרים קל וחומר [לתרומה טמאה] שמותרת לכהן להסיקה תחת תבשילו שתעלה מן הטהורה שמותרת לאכילה ובטלה הטמאה במיעוטה ונעשה הכל מותר ובירושלמי דערלה פ\"ב (הל' א') גרסינן א\"ר יונה כתיב מכל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה מרים ממנו אם יפול לתוכו מקדשו וכמה הוא אחד ממאה ר' אליעזר מוסיף סאה ומעלה ר' יהושע מוסיף כל שהוא ומעלה רבי יוסי בן המשולם אומר ועוד קב למאה סאה שתות למדומע תני ר' ישמעאל אומר תרומה עולה(בק\"א) [בק' מק\"ו] אם איסור מתוך איסור עולה איסור מתוך היתר לא כ\"ש אית תנאי תני היתר מתוך היתר מ\"ד איסור מתוך היתר שכן תרומהאסורה לזרים מ\"ד היתר מתוך היתר שכן תרומה מותרת לכהנים אית דפתר לה (לכהונה) [כולה לכהנים] מאן דאמר איסור מתוך היתר במדומע בתרומה טמאה מ\"ד היתר מתוך היתר במדומע בתרומה טהורה והך פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ורבי יוסי בן המשולם היינו פלוגתא דפירקין דלעיל (משנה ז) ורבי שמעון ל\"ל דרשה דקרא דלעיל דמכל חלבו סבר דלא צרי' קרא דאתיא בק\"ו טהורה כמו טמאה כענין שפירשתי ומאן דפתר לה כולה ר\"ש ללמד על טמאה דבטלה בק' כההיא דספרי ובמדומע בתרומה טמאה היינו טמאה בחולין ובמדומע בתרומה טהור' היינו טמאה בטהורה ולקמן בפירקין ילפינן דטמאה עולה בק\"א מדין אחר בפלוגתיה דבית שמאי אוסרין וב\"ה מתירין דיליף לה רבנן בשם רבי אושעיא בירושלמי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למאה חולין טהורין.</b> שלא הוכשרו ולא טימאתן בנפילתה: ",
+                "<b>תירום. </b>ירים סאה משם ותשרף כדין תרומה טמאה כדקתני שאני אומר ובפ' הלוקח בהמה בבכורות (דף כב:) כתוב תירום ותרקב אבל בירו' (שם) גריס תירום ותשרף דקאמר עלה א\"ר סימון ר\"א כדעתיה כמה דו אמר תמן כל הפסולין עלו בידו [כן הוא אמר הכא] כלו' דבפ' כל הזבחים (זבחים ד' עז:) א\"ר אליעזר גבי אברי בעל מום שנתערבו באברי תמימים אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן וסבר רבי סימון דהתם מחמת שיש לו לומר שהפסולות עלה בידו והותרו האחרים ולא כמפורש בזבחים דלא אמר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא אי נמי אפילו מוקי לה רבי סומון בשנים שנים מ\"מ חשיב לטעמיה משום דמהני בשנים שנים להכשיר לדידיה עפי מרבנן מה שיש לתלות שהפסול הוא שקרב ועוד יש לפרש דקאי אמתני' דלקמן דסאה תרומה שנפלה למאה חולין והגביהה ונפלה למקום אחר דר\"א מדמע כתרומות ודאי ובעי לאוכוחי מינה בשבת (דף קמב.) דאית ליה לר\"א תרומה בעינה מחתה ואע\"ג דדחי לה התם רבי סימון לית ליה ההוא דיחויא ואפילו אית ליה במילתא דהתם הכא לא סבר לה דבטעם מועט שויך שריפה ובתחלת נפילתה היתה תרומה טמאה וראויה לישרף והא דנקט בירושלמי לשון פסול ולא לשון איסור משום דגבי פסול קרבן נמי שמעינן ליה הכי בההיא דזבחים ור' זירא חולק על ר' סימון דקאמר בירושלמי (שם) רבי זירא בעי את מר לא א\"ר אליעזר לא משום גזירה ולא מודה בסאה שהעלתה מתוך טבל שצריך לקרות שם למעשרותיה אין תימר סאה שנפלה היא שעלתה לא יהא צריך לקרות שם למעשרותיה א\"ר מנא יאות א\"ר זירא דתנינן דבתראה סאה תרומה טהורה שנפלה לק' חולין טמאין ולית רבי אליעזר פליג קסבר ר' זירא דטעמיה דרבי אליעזר לאו משום דההיא דנפלה היא דעלתה דכולהו איכא לדחויי כדפרשינן אלא משום גזירה תשרף פן יבא להקל באכילתה מחמת שנתבטלה במאה ומביא ר' מנא ראיה לדבריו מדלא פליג בבבא שאחר זו דומיא דתיאכל נקודים וקליות ואי אמרינן היא סאה שנפלה ועלתה הוה לן למימר דתאכל כדבעי והא דלא אמר ר' אליעזר תשרף התם כי הכא דהכא טמאה נפלה ואע\"פ שבטלה בחולין טהורין לא תחזור עוד לטהרתה משום דחל עליה שם תרומה כשמגביהה ומעיקרא טמאה היתה אבל לקמן דטהורה נפלה כשמגביהה חל עליה שם תרומה טהורה אף על פי שנפלה לחולין טמאין והדר אמר בירושל' (שם) אמרין חברייא קומי ר' יוסי יאות אמר ר' סימון דהוא לא אמר כן [די לא כן] שורפין את התרומה מפני גזרה כלומר אין סברא שישרפו מטעם גזרה אמר לון וכי ו' ספיקות לא מפני גזרה אין שורפין אותן משמע בהדיא מתוך סוגיא דירושלמי דגרסינן תירום ותשרף ולמאי דגרסי בבכורות תירום ותרקב יש לפרש דכיון דמן הדין היא טהורה מטעם ביטול נותנין עליה חומר טהורה ואסור לשורפה וחומר טמאה ואסור לאכילה ולכך תרקב והדר אמר בירושלמי חבריה בעון קומי רבי יוסי מה נפשך אי תרומה טמאה היא תשרף ואם חולין הן מה בכך שיטמאו כלומר מה טעם [אמרי רבנן תאכל נקודים ושפיר] אמר רבי אליעזר תשרף אמר לון לא לשם תרומה טמאה היא אוכלה כלום תרומה נאכלת אלא טהורה שמא טמאה לא אי אתם מודין שאם נולד לה ספק טומאה במקומה שאינו יכול לשורפה מה לי נולד לה טומאה במקומה שאינו יכול לשורפה מה לי נולד במקום אחר כלומר טעם גדול יש שאינה נאכלת דבתורת תרומה טמאה מגביהה [וכיון דתירום בתורת תרומה אין לומר תאכל משום דנראה כאוכל תרומה טמאה כמו שהיתה בשעת נפילה] אבל הא דפשיטא להו [דאינה] נשרפת אי אתם מודים דאם נולד לה ספק טומאה במקומה קודם שנתערבה בחולין שאינו יכול לשורפה א\"כ גם עכשיו שנתערבה והורמה תחשב כספק טמאה ספק טהורה משום דהורמה מחולין טהורין ולא תשרף דמה לי נולד לה ספק טומאה במקומה מה לי עכשיו אחר שנפלה ור\"ת מקיים גירסא דהכא וגירסא דבכורות דתרקב ותשרף הכל אחד הוא הגמ' שלנו דתשרף דתנן היינו בלא הנאה כעין רקבון דאי שרית ליה בהנאה אתי למיכלה וסבור להתירה ע\"י ביטול כדאמרי רבנן תעלה ותאכל דהכי קאמר תרקב או ותשרף בלא הנאה ועוד יש לפרש דמחלוקת דבני בבל ובני א\"י מהגמרא [שלנו] וגמרת ירושלמי כמו כן באידך בבא דקתני בפרקין ר\"א אומר תירום ותשרף תניא בתוספתא (פ\"ו) תירום ותרקב ואפשר דאיכא דתני הכי ואיכא דתני הכי וכן נמי אשכחן בפ' מצות חליצה (יבמות דף קד:) גבי קטנה שחלצה דבספרים שלנו גרס חליצתה פסולה ובירושל' גר' כשירה ואם תאמר וכיון דתרקב ואסור אמאי תירום הא מפרש בירושלמי דהא דערלה וכלאי הכרם בטלין במאתים וא\"צ להרים ותרומה בק\"א וצריך להרים משום גזל השבט והכא דכי מרים לה מיתסרא אין כאן גזל השבט וצריך לומר דלא פלוג רבנן: ",
+                "<b>תעלה ותאכל.</b> בפ' הלוקח בהמה (בכורות כב:) פי' בקונטרס תעלה לשון ביטול ולא לשון הרמה מדקתני בדר' אליעזר תירום ובדרבנן תעלה והא דתנן בפ\"ב דערלה (משנה א) דתרומה ותרומת מעשר עולין בק\"א וצריך להרים התם משום הפסד כהן ואי יהיב ליה דמי שפיר דמי ותדע דתני סיפא ערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים ואפילו הכי תנן בהו לשון עלייה דתנן (שם פ\"ג מ\"ו) מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וקתני התם יעלו בק\"א ע\"כ לשון הקונטרס והדין עמו שפי' הטעם משום הפסד כהן כדמפרש בירושל' (שם) נמי משום גזל השבט ומיהו אע\"ג דעיקר תקנה לכך מסתברא דאין יכול להפטר בדמים דעד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבנן בפרק נוטל (שבת דף קמב.) ובפ\"ק דתמורה (דף יב.) במדומע אחר שהורם דלר' אליעזר מדומע כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון אבל ודאי דקדושת תרומה יש בה ובלבד שלא יהא במקום א' כביצה מן התרומה שהתרומה הוא חלק אחד מק\"א שלא יהא בעיסה ק\"א ביצים דא\"כ היה בה כביצה בתרומה טמאה ואין הטמאה יכול ליבטל בק' של טהורה שהוכשר שהרי מטמא הכל ודומה כמטמא תרומה בידים שהתרומה טמאה בטולה טיהרתה ומהאי טעמא לחוד לא מיתסר דכיון שכבר נתבטלה התרומה והכל חולין ומותר לזרים מה קפידא יש אם מטמא חולין אלא בעינן שלא יטעה לבטל קב חולין טמאין בקב ועוד ממין זה כדמפרשינן עליה בפרק הלוקח בהמה והטעם קאי בין אר' אליעזר בין ארבנן וא\"ת חולין טמאין נמי שנתבטלו ברוב חולין טהורין ניחוש נמי להכי וי\"ל דהתם בשנתבטל מיעוט חולין טמאין ברוב חולין טהורין ליכא למימר שמא יביא קב חולין טמאין בקב ועוד ממין זה כי ידוע דשם טומאה לא פקע מן החולין טמאין המעורבין בטהורין אבל הכא סבור הוא דשם טומאה פקע לגמרי מאחר דשרי לאכול לזרים הכל לרבנן או הק' סאין לרבי אליעזר אע\"פ שהתרומה מעורבת בהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תעלה ותאכל.</b> הכא מודה רבי אליעזר כדפרשינן לעיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוסרים </b>הכל ולא תעלה בסיפא פליגי בה רבי אליעזר ורבנן דר' אליעזר אומר אותה סאה תירום ותשרף והשאר מותר ורבנן שרו הכל דאבדה אותה סאה במיעוטא: ",
+                "<b>לאחר שהודו.</b> בירושלמי (הל' ד) בעו מי הודה למי ומסיק רבי ירמיה בשם רבי אמי שמע לה מן הדא דתנן בפ\"ב דטבול יום (משנה ז) המערה מכלי לכלי ונגע טבול יום בקילוח יעלה בק\"א ואם תימצא לומר בית הלל יודו לבית שמאי שלא תעלה מאן תנא הכא תעלה לא בית שמאי ולא בית הלל א\"ר חנינא נימא בית הלל שנו אותה קודם שיודו א\"ר יוסי מתני' אמרה כן אחר שהודו רבי אליעזר אומר תירום ותשרף ורבי אליעזר לאו שמותי הוא כלומר מתלמידי שמאי ש\"מ דב\"ש הודו ופריך בירושלמי (שם) דב\"ש מסלקין לון ואינון מודיי לון כלומר היאך הודו בית שמאי לבית הלל והלא במשנתנו ב\"ה מוקשין ומשני אמר רבי בון יש כאן תשובה אחרת כהדא דתני ר' אושעיא ומה טהורה שהיא בעון מיתה אצל הזרים עולה טמאה שהיא בעשה אצל הכהנים לא כל שכן ובריש פירקין הבאתי ברייתא דספרי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתרומה ודאי.</b> בריש נוטל (שבת דף קמב.) בעי למימר דקסבר ר\"א תרומה בעינה מחתה: ",
+                "<b>לפי חשבון.</b> דמאה ואחד ממה שנופל נחשב תרומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדמע לפי חשבון.</b> לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דימוע בעינן מאה שעורין מן החולין אבל ק' סאין לא בעינן כגון אם נפל סאה תרומה לתוך כ\"ג סאין של חולין נדמעו ועכשיו כל סאה וסאה שיש שם הוי אחד מכ\"ד שבו תרומה והיינו לוג וכשחזר ונפל סאה מאותו דימוע לתוך חולין אחרים אם יש שם ע\"ז לוגין מצטרפין עם כ\"ג לוגין שבסאה זו ומבטלין את לוג התרומה: ",
+                "<b>ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון.</b> כגון עיסה שנתחמצה בשאור תרומה הרי כולה אסורה ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרח של חולין וחימצתה אינה אוסרת אלא לפי חשבון שאור תרומה שנפל בה ולא מיתסרא אחרונה אלא אם כן נפל בה מן הראשונה שיעור גדול שיהא בשאור המעורב בה כדי לחמץ אחרונה בלא צירוף חולין המדומעין ובסוף פ\"ק דתמורה (דף יב.) מוקי לה כרבי אליעזר בן יעקב דתני ר\"א בן יעקב אומר מקוה שיש בה כ\"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י\"ט סאה ופותקן למקוה והם טהורין שהשאיבה מיטהרת ברבייה ובהמשכה והיינו לפי חשבון דאין השאובין פוסלים המקוה דרך המשכה אא\"כ היו שם כ' סאין ור\"פ מפרש התם לפי חשבון כלים ויוסף בן חוני היא דתניא ג' לוגין מים שאובין שנפלו למקוה בב' וג' כלים ואפילו בד' וה' כלים פוסלין את המקוה יוסף בן חוני אומר בשנים ושלש כלים פוסלין את המקוה בארבעה וחמשה אין פוסלין את המקוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגביהה. </b>כדין תרומה שעולה בק\"א וצריך להרים: ",
+                "<b>עד שתרבה.</b> דהיינו עד נ\"א פעמים אבל מחצה על מחצה שרי והשתא לר' יוחנן דסוף הערל (יבמות דף פ\"ב:) דלא בעי רבייה בדרבנן ניחא אלא לריש לקיש קשה דאמר התם והוא שרבו חולין על התרומה ואין לחלק בין הך לההיא דכוותה מדמי התם ברייתא דמקוה דתנן נתן סאה ונטל סאה כשר ושמא היינו טעמא דריש לקיש דעד נ' א\"א שלא יהא עדיין רוב חולין דאכל סאה שהגביהה א\"א שלא יעלה עמו מן התרומה ומטעם זה ניחא התם דחשיב ההיא דמקוה דרבנן אע\"ג דאיירי במי פירות ומי פירות פוסלים מקוה מדאורייתא ברובה אלא לכך חשיב דרבנן דכ\"א סאה נמי דרבנן דאכל סאה שמעלה א\"א שלא יעלה מן מי הפירות לפי חשבון והרי יש כאן עדיין רוב מים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שנפלה.</b> סאה תרומה: ",
+                "<b>הרי זו אסורה.</b> דכמאן דנפל בבת אחת דמי ורבי שמעון סבר קמייתא בטיל בק' והיא בטילה בק\"א כדפרשינן בפרק נוטל ובירושלמי (הל' ג) אמרינן ר' שמעון אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרין הרמתה מקדשתה כלומר לרבי שמעון אם לא נודע לו בראשונה עד שנפלה שניה היה הכל נאסר אבל השתא דנודע לו כיון דסופו להרים כמורם דמי כדאשכחן בעלמא דאית ליה לר\"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי (פסחים יג:) ורבנן אזלי בתר הגבהה והכי נמי תניא [בתוספתא] (פרק ו) אמר רבי אלעזר ברבי שמעון בד\"א בזמי דלא ידע בה ואח\"כ נפלה אבל אם ידע בה ואח\"כ נפלה אחרת מותרת שכבר היה לה לעלות וחכ\"א הרמתה מקדשתה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וטחנן. </b>הכל בבת אחת לא אמרינן החולין פחתו ולא התרומה ואין כאן ק\"א ואסור כיון שנתבטלה שאפילו היה כך תו לא מתסרי תדע מדלא קתני בהא רישא אם ידוע שחטים של תרומה יפות כשטחנן והותירו וקצת קשה למה ליה למימר פיחתה התרומה: ",
+                "<b>כך. </b>הותירה התרומה. ואין כאן ק\"א: ",
+                "<b>אם ידוע שהחטין של חולין יפות משל תרומה מותר.</b> דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן ק\"א אע\"ג דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו בטחינה ואמרי' בירושלמי (ה\"ה) תני אף טוחן לכתחלה ומתיר ומתני' רבי יוסי דאמר אף מתכוין וילקוט ויעלה במאתים ואחד א\"ר זירא שכך דרך כהנים שטוחנים מדומע בבתיהן מה נפיק מביניהו (כל) כלאי הכרם על דעתיה דר' יוסי טוחן ומתיר על דעתיה דרבנן אין טוחן ומתיר: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני אין טנופת תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור על החולין אבל טנופת חולין מצטרפין עם החולין להעלות התרומה עוד ירושלמי (הלכה ג) בפ\"ק דערלה ובנזיר פרק ג' מינין (הל' ט) ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורים משערין אותן כאילו הן בצל וקפלוט מאי כדון ההן אמר נותנים טעם אחד מק' וההן אמר נותנין טעם אחד מס' מ\"ד בס' אין את עושה את הזרוע א' מק' לאיל מ\"ד בק' את עושה את הזרוע א' בק' לאיל מ\"ד בק' מוציא העצמות מן הזרוע ומ\"ד בס' אין את מוציא עצמות מן הזרוע וכשם שאתה מוציא את העצמות מן הזרוע כך את מוציאן מן האיל לית יכול דתני אין טנופת תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טנופת חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה רב ביבי בעי טנופת תרומה מהו שמצטרף עם החולין להעלות את התרומה מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפין להיתר הדא אמר טנופת תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה הך פלוגתא בפלוגתא דגיד הנשה (דף צח:) דאיכא למ\"ד התם בס' ואיכא למ\"ד בק' ושניהן לא למדוה אלא מזרוע בשלה מ\"ד בק' לא משער עצם הזרוע אלא הבשר ופריך אם כן תוציא העצמות כמו כן מן הבשר שלא יסייעו לבטל בשר הזרוע ונמצא בטל בפחות ממאה ומשני לית יכול שהעצמות מצטרפים לבטל את האיסור כמו שטנופת מסייע לבטל את התרומה ומסיק אפילו טנופת התרומה מצטרפת עם החולין לבטל התרומה ולהך מסקנא עצם הזרוע נמי מצטרף עם האיל לבטל בשר הזרוע וליכא כי אם מאה בין הכל והך דירושלמי פליגא אסוגיא דפר' גיד הנשה דהתם משמע דאפילו עצמות היתר אין מצטרפין לבטל למ\"ד בק' דאמר בשר בהדי בשר משערים ולא בהדי בשר ועצמות ושמא איידי דנקט בשר בזרוע נקט בשר באיל ולאו דוקא וקולא גדולה היא זאת אלא דלכאורה לא קיימא לן הכי דהא קיי\"ל כמ\"ד בס' ואמרינן בפ' גיד הנשה דמ\"ד בס' קסבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערים אלמא דעצמות מצטרפים לאיסור ולהיתר ולקמן בפ' בצל אמרינן בירושלמי (הל' ו) דביצה בששים ומסיק עלה בשם רבי חנינא הירק והקליפה מצטרפין א\"ר זעירא ואיסור מתוכן כלומר דאין משערין ביצה האסורה אלא לפי האוכל שבתוך הקליפה רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר שאף הקליפה של ביצה האסורה מסייעת לבטל מה שבתוכה אע\"ג דההיא סוגיא כמ\"ד בס' ואין תימה כל כך דעדיפא מינה א\"ר חנינא גופיה בגיד הנשה כשהוא משער ברוטב בקיפה ובחתיכות ואיכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה ושמא סוגיא דירושלמי כמ\"ד בקדרה עצמה ומדאזלא סוגיא בירושלמי בג' דוכתי כוותיה ש\"מ שכן הלכה ושמא יש לחלק בין קדרה לעצמות וקליפין מ\"מ בין למ\"ד בס' בין למ\"ד בק' נלמוד דעצמות וקליפין של היתר מצטרפין לבטל האיסור וכל שכן דאין מצטרפין לאיסור אבל למ\"ד בששים משמע מדיליף מזרוע בשלה דעצמות הזרוע מצטרפין לאיסור אי לאו משום דאיכא ס' וההיא דפרק בצל דמשמע דאפילו קליפי איסור מצטרפין לבטל צריך לחלק בין עצמות לקליפין דשמא יש לחלוחית של טעם בעצמות יותר ממה שיש בקליפי ביצים ואעפ\"כ לא מסתבר דהא גיד הנשה למ\"ד אין בגידים בנותן טעם אם נתבשל עם הירך מותר כדאי' בפ' גיד הנשה ומי עדיפי עצמות לאיסור יותר מגיד דאע\"ג דתנן לקמן בפ' בתרא (מ\"ה) עצמות קדשים בזמן שהוא מכנסן אסורים הא אמרינן בירושלמי (הל' ד) עלה ר' אבהו בשם ר' יוחנן בראשי כנפים והסחוסין היא מתני' ועצמות נמי דטעונים שריפה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פג.) כשיש בהן מוח כדאיתא התם לכך נראה דהא דיליף מזרוע בשלה ומשער בעצמות הזרוע סימנא בעלמא ואסמכתא הוא כדאיתא התם דמדאורייתא ברובה בטיל דזרוע באיל מין במינו הוא ומדאורייתא מין במינו ברוב ומיהו חתיכת נבילה שנתבשלה ואחר כך נפלה בקדרה עצמות שבה מצטרפין לאסור לפי שבלוע טעם נבילה מידי דהוה אקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואפילו נתבשל תחילה אותה חתיכה של נבילה בפני עצמה בקדרה כשחזרה ונפלה בקדרה של היתר ואע\"פ דמתיר כל הבשר שבה לא סגי בהכי אם לא ישער גם בעצמות דשמא בשר נבילה נתמעט בבישולה ונבלע הטעם בעצמות: ",
+                "<b>ואם מזיד אסור.</b> הא דאמרינן בריש ביצה (דף ד:) ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה אין לשון זה שנוי בשום מקום אלא ממתני' דהכא דייק לה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד) בשם רבי יוחנן כל איסורים שריבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור ולא מתני' הוא בשוגג מותר במזיד אסור מתני' בתרומה אתא מימר לן אפילו שאר הדברים א\"ר אליעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משלם קרן וחומש.</b> דכתיב (ויקרא כ״ב:י׳) ואיש כי יאכל קדש ויסף חמישיתו ופליגי תנאי (בב\"מ דף נד.) אי חומשא מלגיו אי מלבר דתניא יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר וחמישיתו וחומשו מלגיו: ",
+                "<b>השותה. </b>יין: ",
+                "<b>הסך. </b>שמן. ובתורת כהנים מייתי לה: ",
+                "<b>וחומש חומשה.</b> אם אכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והתשלומין נעשין תרומה כדתני סיפא ואם חזר ואכל תשלומי החומש מוסיף חומש על אותו חומש ובפ' הזהב דרשי לה מקרא מדכתיב (שם) ויסף חמישיתו אי שקלת ליה לוי\"ו דויסף ושדית ליה אחמישיתו הוי חמישיותיו ופליג בתורת כהנים ובירושלמי (הל' א) אם בשעת הפרשה [קדשי כתרומה או] עד שעת נתינה דתניא ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש דברי רבי ר' אלעזר בר' שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש: ",
+                "<b>אלא חולין מתוקנין.</b> כדדרשינן בפ' הזהב תרומה אין משתלמת אלא מן החולין דרחמנא אמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קודש וכן חומש כדאמר נמי התם וחומש תרומה אין משתלם אלא מן המתוקנין: ",
+                "<b>והתשלומין תרומה.</b> שאם חזר ואכל בשוגג אותן חולין שנשתלמו מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם תרומה ומיהו לא משמע כן בירושלמי (שם) דתניא תשלומי תרומה אין משלמין מהן קרן וחומש ואין משלמין עליהן קרן וחומש ואינן חייבין בחלה ואין הודים פוסלות בטבול יום כדרך שפוסלות בחולין ואין הידים פוסלות משום טבול יום דהוה ליה למתני אין ידים וטבול יום פוסל בהן ומיהו יכול לומר דגרסינן כטבול יום בכ\"ף דאין טבול יום פוסל בהן ולא ידים ועוד [תימה] דתני כדרך שפוסל בחולין הא בחולין לא פסלי וכדרך שאין פוסלין מיבעי ליה ועוד דבהדיא בירושלמי (שם) א\"ר זירא בשם רבי חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגידוליהן חולין אם הם משלמין קרן וחומש וידים וטבול יום פוסלין בהן אם לא נאמר דברייתא פליגא אמתני' ורבי חנינא דאמר במתני' אינו מוחל דכיון דגזירת הכתוב הוא שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול לפטור עליו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים אבל אין לומר משום דהוי [כפרת] עון כקרבן כיון דמיחייב חומש דהרי גזל חברו ונשבע והודה דמוסיף חומש ותניא בהגוזל קמא (דף קג:) דיכול למחול: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) ולא כן א\"ר אבהו בשם ר' יוחנן מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן אף הכא מזיד בתרומה ושוגג בחומש יתרו בו וילקה ויביא חומשה א\"ר אבהו גזירת הכתוב היא ואיש כי יאכל קדש בשגגה שתהא כל אכילה בשוגג פי' מזיד בחלב ושוגג בקרבן פלוגתא דבריש כלל גדול (שבת דף סט:) דר' יוחנן אמר כגון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו וריש לקיש אמר עד שישגוג בלאו וכרת ורבי זעירא דירושלמי כאביי דאמר התם דא\"ר יוחנן בתרומה שאין חייב עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה ולאו מטעמא דרבי זעירא קאמר לה ורבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת ישראל.</b> שהפרישה תרומה משל עצמה ולא נתנה לכהן אלא אכלה שוגג ואח\"כ נשאת לכהן משלמת קרן וחומש ואע\"פ דעכשיו מיפטרה להפריש מידי דהוי אמחילה דאין כהן מוחלה ובעינן נמי חולין מתוקנים ועכשיו תרומה הואיל והיתה זרה בשעת אכילה וכל זה ילפינן מגזירת הכתוב דאצטריך רחמנא דבר הראוי להיות קודש מכל מקום: ",
+                "<b>לעצמה. </b>דתרומה נמי אם היתה בעין לא היתה מחויבת ליתן לכהן דנעשית כהנת בנישואיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בירושלמי </b>(הלכה ב) הא ר\"מ אומר משלמין ורבנן אמרי משלמין מה ביניהן א\"ר יוחנן עקר סעודה [ביניהן רמ\"א עקר סעודה] לבעה\"ב ורבנן אמרי לפועלים ר\"ל אמר טפילה ביניהון ורמ\"א טפילה לבעה\"ב ורבנן אמרי לפועלין ר' אבהו בשם ר\"ל הא למה זה דומה למוכר חפץ לחברו ונמצא שאינו שלו חייב להעמיד מקחו אלו כר\"ל אתמרת ניחא ואי כר' יוחנן אומר עיקר סעודה ביניהון [ואת אמרת הכי כר\"מ אית אמרת ר' אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא שבח סעודה ביניהון] כשפסק עמהן להאכילן כרשיני חולין והאכילן כרשיני תרומה ולא כבר אכלו כמ\"ד טבלים נפש אדם חתה בהן פי' עיקר סעודה על מי לטרוח דר\"מ סבר על בעל הבית לטרוח ורבנן סברי בעל הבית נותן דמים והפועלים יקנו להן כל צורכי הסעודה טפילה ביניהון חייב לטפל לשלם התרומה שצריך לשלם דבר הראוי להיות קודש מוכר חפץ דכאן מכר להן תרומה ונמצא שאינו שלו ובפ\"ק דב\"מ (דף טז.) לא משמע כן שיהא חייב להעמיד לו מקחו דקאמר התם גבי גזלן שמכר וחזר ולקח מבעלים הראשונים לאוקמה קמי לוקח בעי דקאמר נפלה לו בירושה ירושה ממילא הויא ולאו לאוקמה גבי לוקח בעי משמע דקאמר בין שהכיר שאינה שלו בין לא הכיר ושמא יש לחלק בין מטלטלי למקרקעי והלא כבר אכלו לרבי יוחנן אליבא דרבי מאיר דבעל הבית חייב להכין סעודה הרי כבר אכלו ולמה ישלם [כל הקרן לא הוי ליה לשלם] אלא דמים ומשני מחמת שנפש אדם חתה בטבלים וכן בתרומה אין נחשבת להן אכילה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דמי תרומה.</b> שאין יקרין כחולין גם יכול לשלם דמים ואין צריך לשלם פירות הראייות להיות קדש: ",
+                "<b>קרן וחומש מן החולין.</b> דבר הראוי להיות קדש וקרן תרומה משום כפל: ",
+                "<b>שני חומשין.</b> חד משום תרומה וחד משום דנהנה מן ההקדש: ",
+                "<b>שאין בהקדש כפל.</b> דאמר בפרק הזהב (בבא מציעא דף נז:) דרעהו כתיב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הלקט.</b> מפרש בירוש' (שם) משום דאין בהן זיקת תרומה ומעשר ושמא מחמת כך אינו בכלל דבר הראוי להיות קודש: ",
+                "<b>שאין הקדש פודה הקדש.</b> ואילו חשוב כהקדש כלומר דקודם שנפדו אין יכול לפטור עצמו בהקדש גבוה וכן מעשר שני לר\"מ דאמר ממון גבוה והשתא דנפדו אין לומר משום דאין ראוי להיות קדש שהרי' קודש שקרא עליו שם מעשר אפשר להיות תרומה וכן הקדש קודם שהוקדש מידי דהוה אחולין מתוקנים והיינו נמי טעמא דמעשר ראשון דכיון דקודם שנטלה תרומתו לא חזי תו לא חזי וצריך לדקדק בדבר ומיהו בת\"כ תניא מניין שאין משלמים לא מן הלקט ושכחה ופאה ולא ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו ת\"ל ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי ליעשות קודש ועל כורחיך גירסא דמתני' עיקר דבלא ניטל תרומתו ולא נפדו לא הוו פליגי רבנן דתני וחכמים מתירין באלו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן היפה על הרעה.</b> כההיא דתניא בפ' כל שעה (פסחים דף לב.) אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא עליו ברכה והתם דייק מינה דלפי מדה משלם דאי לפי דמים מאי תבא עליו ברכה בזוזא אכל בזוזא משלם וה\"נ הוי מצי למידק ממתני' דאי לפי דמים מאי נפקא מינה במה שישלם מן היפה על הרעה ומיהו איכא לדחויי כדדחי התם דאכל מידי דלא קפיץ עליה זבינא ומשלם מידי דקפיץ עליה זבינא: ",
+                "<b>לפיכך </b>אין יכול לשלם ממין אחר כשאכל קשואין של תרומה של ערב שביעית ואין קשואין של ששית מצויין בשביעית וכשמשתהין מתקשין ולא חזו לאכילה ומין אחר אין יכול לשלם לרבי עקיבא וצריך להמתין עד מוצאי שביעית וישלם דמשל שביעית אסור לפרוע חובו כדאמרינן בריש פרק בתרא דע\"א (דף סב.) ובירושלמי (הל' ג) קאמר שאם כן לא נמצא לו קרדום מדמי שביעית ירושלמי רבי אבין בשם רבנן דתמן זאת אומרת שאין משלמין מפירות חו\"ל אפילו תימא משלמין מתני' עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משלם את הקרן.</b> בירושלמי (הל' א') פריך ממתני' דלעיל וממתניתין דאלו נערות לריש לקיש דאמר בפרק אלו נערות (כתובות דף לד:) חייבי מלקות שוגגין ודבר אחר פטורין מן התשלומין ואמאי תנן האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והאוכל תרומה מזיד משלם קרן ומשני דכל הנך דמתני' כרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם והדר פריך אם יסבור ריש לקיש כל מתניתין כרבי מאיר קראי מי נימא דרבי מאיר דכתיב ואיש כי יאכל קדש ומשני קסבר ריש לקיש שהחומש קרבן והדר פריך אטו קרן מי הוי קרבן ומשני שהקרן קנס דתנן אינו משלם אלא חולין מתוקנין והן נעשין תרומה ותנן נמי אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין ולא דמי עצים חייב לו הדא אמר שהקרן קנס ופריך וכמא דתימא קרן קנס ודכוותה חומש קנס בתמי' אלא לר\"ל כדעתי' דתמן הכל היה בכלל לא תענה (שמות כ) יצא ועשיתם לו כאשר זמם (דברים י״ט:י״ט) לחייבו ממון וכה הכל היה בכלל וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כ״ב:י״ג-י״ד) יצא ואיש כי יאכל קדש בשגגה (שם) לחייבו ממון ומתוך סוגיא דירושלמי קשה הא דמתרצין אהא דתנן בפרק כל שעה (פסחים דף לא:) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים מוקי לה בגמרא כר' נחוניה בן הקנה שהיה עושה יום הכפורים כשבת לתשלומין ואפי' הכי בשוגג חייב ואמאי ואפילו יהא שוגג נמי אחמץ והא גבי מיתה בידי אדם כל היכא דפטרינן מזיד משום דקם ליה בדרבה מיניה פטרינן נמי שוגג כדאמר בפ' אלו נערות והוא הדין בכרת דילפינן מינה וכי תימא משום דגלי רחמנא בשוגג משלם קרן וחומש ולא פטרינן ליה משום מיתה דתרומה הוא הדין משום כרת דפסח התינח לאביי דאמר בריש אלו נערות טעמא דר' נחוניא בן הקנה דגמר אסון אסון אלא לרבא דדריש מוהכרתי דרחמנא אמר כרת שלי כמיתה שלכם משום דמיתה בידי שמים אינה פוטרת מן התשלומין בשום מקום א\"כ לא אשכחן שוגג דתרומה שלא שייך בו קם ליה בדרבה מיניה ועוד דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף כט.) האוכל הקדש חמץ במועד מעל ויש אומרים לא מעל ואמרינן מאן יש אומרים רבי נחוניא בן הקנה והשתא מאי שנא שוגג דתרומה משוגג דהקדש ומתרצים דקרן וחומש דתרומה כפרה מדתנן אינו יכול למחול בפירקין דלעיל (מ\"א) אבל קרן וחומש דמעולה ממון וזו היא סברא דהא מילתא מנא לן דהאי ממונא והאי כפרה ועוד כדפרשינן דסוגיא דירושלמי מוכחת דאינו קרבן דלא הוו כפרה ועיקר טעמא משום דריבתה תורה שוגג לתשלומים ואמאי פטור לר' נחוניא בן הקנה ונל\"פ דאוכל חמץ של הקדש דפרק כל שעה מיירי באוכל במזיד אע\"ג דקתני מעלולא מעל והכי אית' בתוספתא דפסחי' (פ\"א) דתניא [האוכל] קודש חמץ בפסח משלם בשוגג קרן וחומש ואשם תלוי במזיד פטור ומיהו אכתי לאביי ניחא כדפרשי' לעיל דפטור מיתה בידי שמים מתשלומין וכיון דגלי קרא דשוגג לא מיפטר משום מיתה ה\"ה משום כרת אלא לרבא דלא מיפטר משום מיתה היכא דאיכא כרת בפסח ליפטר ואי הוה מצי למימר דרבא סבר כריש לקיש דאמר חייבי מלקיות שוגגין פטורין ניחא דכיון דגלי קרא דלא מיפטר שוגג ומשלם הוא הדין דמשום כרת נמי לא מיפטר אבל א\"א לומר כן דהא רבא לא סבר לה כריש לקיש אלא בתלת ורבי יוחנן פליג עליה דמחייב בחייבי מלקיות שוגגין ומכל מקום נראה לפרש דאפילו הכי אשכחן לרבא דגלי קרא דלא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה בשוגג דמעילה ותרומה דשמעינן ליה לרבא בפרק כלל גדול (שבת דף סט:) דמיתה במקום כרת קיימא חומש במקום קרבן קאי וכי היכי דאמר ר' יוחנן כגון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו הכי נמי במעילה ובתרומה חייב עליהן חומש אם שגג במיתה אע\"פ שהזיד בלאו אלא גלי רחמנא תשלומי' בשוגג אפילו במקום מלקות והוא הדין במקום כרת והא דדחי בפ' כל שעה גבי תרומה דמתני' רבי נחוניא בן הקנה לא מיתוקם כרבא אם איתא דמחייב ר' נחוניא חייבי מלקיות בתשלומין דכיון דלא אשכחן שוגג דתרומה למיחייביה במקום שראוי לומר קם ליה בדרבה מיניה לית לן לחיובא במקום כרת דפסח כיון דאיכא למימר קם ליה בדרבה מיניה אלא לרבא מתני' כמאן דאמר לפי מדה משלם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלמת את הקרן.</b> כדין גזל: ",
+                "<b>ואינה משלמת את החומש.</b> דכהנת היא וראויה לחזור לבית אביה אבל נשאת לאחד מן הפסולין נעשית זרה דשוב אינה ראויה דכיון שנבעלה לפסול לה פסלה: ",
+                "<b>ומיתתה בשרפה.</b> בירושלמי (הל' ב) אמרינן מה טעם דר' מאיר כי תחל לזנות את אביה את שאינה ראויה לחזור לבית אביה יצאת זו שראויה לחזור לבית אביה ופריך נשאת לכשר וזינתה הרי ראויה לחזור לבית אביה בתמיה ומשני מאי כדון כי תחל לזנות את שחילוליה מחמת זנות ולא מחמת נישואים מאי טעמייהו דרבנן ובת איש כהן מ\"מ והאי טעמא נמי איתיה בריש ד' מיתות (סנהדרין דף נא.) ואיש יתירא דריש: ",
+                "<b>וחכמים אומרים זו וזו משלמין את הקרן.</b> היינו חכמים היינו רבי יהודה כדמוכח בפ\"ק דכריתות (ז.) [דפליגי] התם רבי מאיר ור' יהודה בסך בשמן המשחה לכהנים ולמלכים רבי מאיר מחייב ורבי יהודה פוטר דרבי מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר ומלך וכהן השתא זרים נינהו ורבי יהודה סבר בעינא עד דאיכא זר מתחלה ועד סוף ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו וא\"ר איקא ואזדו לטעמייהו ומייתי מתניתין דגבי אוכל תרומה דבעינן זר מעיקרא לרבי יהודה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המאכיל </b>בניו קטנים כגון בזר וקטנים לאו בני אכילה נינהו: ",
+                "<b>ותרומת </b>חוצה לארץ אף על גב דמדמעת כדמוכח במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סז.) מ\"מ אין מוסיפין עליה חומש: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הריני </b>אומר לתוך של תרומה נפלה ומתרת קופה של חולין ובתוספתא (פרק ח) תני היה טבל ומעשר ראשון ומעשר שני הרי זה אסור שלא התירו ספק מדומע אלא בדבר שיש לו מתירים כלומר מב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה תלינן תרומה לתוך תרומה נפלה שיש היתר לשתיהם אבל כשהאחת חולין והשניה טבל או מעשר ראשון או מעשר שני לא תלינן התרומה שנפלה בשל טבל כדי להתיר החולין מאחר שהטבל נאסר בכך ונדמע ותימה בסוף הערל גבי ב' קופות ולפניהן ב' סאין דאיפלוג עליה רבי יוחנן וריש לקיש אמאי לא פליגי אמתני' דהכא דההיא ברייתא היא וכן בפ\"ק דפסחים [ט:] גבי ב' בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים כו' היינו ב' קופות אמאי לא מייתי הך דהכא וי\"ל דהאי רבותא טפי דאיכא תרי שאני אומר דתלינן חולין בחולין ותרומה בתרומה אבל הכא דליכא אלא חד סאה דמספקינן אי הכא נפל אין חידוש כל כך ושמא הכא כולהו מודו דלא בעינן רבייה ומיהו אמתני' נמי פליגי עלה בירושלמי (הל' ג) רבי יוחנן וריש לקיש וגבי בדיקת חמץ דרבנן שרינן בתרי שאני אומר ומיהו אכתי קשה דלא מייתי מתני' דידים (פ\"ב מ\"ד) דאשמעינן תרתי דומיא דסאה אחת ודומיא דב' סאין דתנן היו שתי ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו ב' ככרין טהורין נגע באחת מהן ספק בטמאה נגע ספק בטהורה נגע או ב' ככרים אחד טמא ואחד טהור ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור או טמאה בטהור וטהורה בטמא הידים כמו שהיו והככרין כמו שהיו וי\"ל דשאני פסולי ידים דעיקרן לא הוי [אלא] מדרבנן ובפרק אלו עוברין (פסחים דף מד.) ובפרק ג' מינים (נזיר דף לו:) פריך אי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר מברייתא דוקא פריך דמקילינן כולי האי דאמרינן תרתי שאני אומר ומיהו קשה בנדה בפרק האשה (דף ס.) דמדמה התם כתם של חלוק אחד לשני שבילין משמע דלא שייך לחלק בין חד לתרי וי\"ל כיון שיש לטהר בשני שבילין מדינא אפילו היכא דליכא חזקה מטעם ספק טומאה ברשות הרבים להכי מסתבר למימר דלרשב\"ג תלינן טמא בטמא כמו בכתם שתולין בטמאה ועוד יש לפרש דאית ליה למימר טפי תרי שאני אומר גבי שבילין משום דאוקימנא גברא אחזקת טהרה אבל קופות לא שייך חזקת היתר אם נפלה התרומה בחולין והא דמייתי לה אשני בתים דקאי בחזקת בדוק כל שכן דאיכא ראיה טפי דאפילו היכא דלא שייך חזקה אמרינן תרי שאני אומר: ",
+                "<b>אכל אחת מהן פטור.</b> דשמא של חולין אכל: ",
+                "<b>והשניה נוהג בה תרומה.</b> מספק: ",
+                "<b>וחייבת בחלה.</b> דשמא של חולין היא ור' יוסי פוטר דכיון דלא ידיע הוה ליה כמדומע דפטור מן החלה כדתנן במס' חלה (פ\"א מ\"ד): ",
+                "<b>אכל אחר את השניה פטור.</b> בירושל' (שם) אמר רבי יוחנן דרבי יהודה היא דאמר אם נשאלו בבת אחת טמאים בזה אחר זה טהורים רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין פלוגתייהו גבי שנים שהלכו בב' שבילין א' טמא וא' טהור ואסיק בירושלמי דמתני' דברי הכל דבזה אחר זה אפילו רבי יוסי מודה ובבא לישאל עליו ועל חברו פליגי רבי יהודה אומר אומרים לו שאל דידך וזיל לך ר' יוסי אומר כמו שנשאלו שנים באחת: ",
+                "<b>כקטנה שבשתיהן.</b> לקולא:"
+            ],
+            [
+                "<b>אינה מדמעת.</b> דשמא היינו אותה של חולין וכל בבא זו כקמייתא:  "
+            ],
+            [
+                "<b>זרע את אחת מהן פטור.</b> דתנן לקמן (פ\"ט מ\"א) הזורע את התרומה בשוגג יופך וכאן פטור דלא חייבוהו וכחולין הן: ",
+                "<b>בדבר שזרעו כלה.</b> כגון חטים ושעורים: ",
+                "<b>מותר לזרים.</b> דהא דאמרינן גידולי תרומה תרומה היינו בתרומה ודאי והא במדומע ותנן לקמן (בפ\"ט מ\"ד) דהמדומע גידוליו חולין ותני עלה (במ\"ו) בד\"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורים: ",
+                "<b>דבר שאין זרעו כלה.</b> כגון הלוף והשום והבצלים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האשה שהיתה אוכלת בתרומה.</b> כגון בת ישראל לכהן: ",
+                "<b>מת בעליך או גרשך.</b> בירושלמי (הל' א) פריך מת בעליך ניחא אבל גרשך היכי דמי דאינה מתגרשת עד שיבא גט לידה ואי דעבדא שליח לקבלה התנן בפר' התקבל (גיטין דף סה.) אמרה התקבל לי גטי אסורה לאכול בתרומה מיד ומשני כרבנן או כמשנה ראשונה שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה רבי אלעזר אומר אפילו תימא כמשנה אחרונה תיפתר שאמרה לו הבא לי גטי ממקום פלוני והיה לו להביא בי' ימים ומצא סוס רץ והביאו בה' ימים ופריך ולא ר' אלעזר דתנן רבי אליעזר אוסר מיד משנה בפרק התקבל (שם) ושני ולא מודי רבי אליעזר שאם אמרה הבא לי גטי ממקום פלוני שאוכלת תרומה עד שמגיע גט לאותו מקום אמר ר' חנינא מכיון שאמרה לו הבא לי גטי ממקום פלוני כמו שאמרה לא יהא גט אלא אחר י' ימים ומה שאכלה בהיתר אכלה: ",
+                "<b>אמרו לו מת רבך.</b> וירשו בן בתו ישראל: ",
+                "<b>שהוא בן גרושה.</b> וחלל הוא ואסור בתרומה כזר: ",
+                "<b>רבי אליעזר מחייב קרן וחומש.</b> אכולהו קאי: ",
+                "<b>רבי יהושע פוטר.</b> משום דטעה בדבר מצוה ובשילהי ארבעה אחין (יבמות דף לד.) מוקי לה בתרומה בערב הפסח דזמנה בהול: ",
+                "<b>רבי יהושע מכשיר.</b> בפ\"ג דקידושין (דף סו:) בן גרושה עבודתו כשרה מדכתיב (במדבר כ״ה:י״ג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת בין זרע כשר בין זרע פסול אבוה דשמואל אמר מהכא (דברים ל״ג:י״א) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפי' חללים שבו פעל ידיו תרצה עוד דריש מדכתיב (שם כה) הכהן אשר יהיה בימים ההם זה שהיה כשר ונתחלל. ובעל מום עבודתו פסולה דכתיב (במדבר כ״ה:י״ב) את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר ובפ\"ב דזבחים (דף טו) דבעל מום עבודתו מחוללת דכתיב (ויקרא כ״א:כ״ג) מום בו ולא יחלל ושמא אצטריך דקדושין דלא ידוע בשעת עבודה שהוא בעל מום כדאמר בההוא פירקא (יח.) גבי מחוסר בגדים דצריכי קראי דלא תימא עבודה דזר חייב עליה מיתה והני מילי עבודה דמעכבא כפרה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) רב חנה שאל לחבריא מניין לאוכל ברשות שפטור מה בין סבור שהוא חולין ונמצאת תרומה מה בין סבור שהוא ישראל ונמצא כהן אמרו לו מהוריית בית דין אמר לון עוד צריכא מה בין סבור חול ונמצא שבת שחייב מה בין סבור שהוא פסח ונמצא שלמים שפטור אמרו לו משוחט ברשות אמר לון עוד צריכא לי מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שחייב מה בין סבור שהוא אסור ונמצא שהיתר שפטור לא אגבוניה אמר לון נמלכין מינן או הודע אליו חטאתו והביא (ויקרא ד׳:כ״ג) השב מידיעתו חייב קרבן על שגגתו יצא זה שאפילו יודע אינו פורש על רבי יוסי לגבון אמר להון למה לא אמריתו ליה או הודע אליו חטאתו והביא אמרין ליה הוא קשיתה והוא קיימה ר' יוחנן בשם רבי ינאי זה אחד מג' מדרשות שהן מחוורין בתורה ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם (דברים כ״ו:ג׳) וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואיזה זה שהיה מקריב ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה אמר רב ופועל ידיו תרצה (שם לג) כל שהוא מזרע לוי עבודתו כשירה וחשיב התם מילי טובא בין רב לרבי יוחנן פירוש סבור שהוא חולין ונמצא תרומה משלם קרן וחומש סבור שהוא כהן ונמצא בן גרושה פטור מיבעיא ליה מאי שנא זה מזה אמרו לו מהוריית בית דין כלומר מדמחלקינן התם בין נמצא בעל מום לנמצא בן גרושה משום דפסול משפחה צריך ב\"ד מה בין סבור פסח ושחטו בי\"ד שחל להיות בשבת ונמצא שלמים שפטור [מה בין סבר שהוא חול ועשה מלאכה שחייב] אמרו לו משוחט ברשות כלומר לפי שסבור לשחוט בשבת ברשות וטועה בדבר מצוה הוא כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף עב.) מה בין סבור שהוא איסור ונמצא היתר שפטור ואע\"פ שגם הוא חוטא כדאמרינן בסוף קדושין (דף פא:) שמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה וצריך כפרה ודריש ליה מדכתיב אישה הפרם וה' יסלח לה (במדבר לו) שמדבר באשה שנדרה בנזיר והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין לא אגבוניה לא השיבו דבר נמלכין אנן נחזי אנן ונתייעץ אם נוכל למצוא טעם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכולן. </b>עבד או אשה ובן גרושה וחלוצה ופלוגתא היא בירושלמי (שם) דאיכא מאן דאמר דרבי אליעזר לא קאי אלא אעבד ואשה דמעיקרא חזו ועל כורחין מתניתין הכי סברא: ",
+                "<b>נטמאת. </b>ותרומה טהורה אסורה לך או נטמאת הטהורה ואסורה אפילו טהור ובטומאה שאירע לאחר שהכניס התרומה בפיו איירי: ",
+                "<b>טמאה היתה.</b> השתא איירי בטומאה שאירע מקודם וכן תרומ' הית' טמאה קודם דומיא דטבל: ",
+                "<b>ופשפש </b>שטעם פשפש מפרש בפ הרואה כתם (נח:) מנא ידע והוא מצוי במשכב כדאמר לגבי כתם דתולה בו: ",
+                "<b>הרי זה יפלוט.</b> אע\"פ שמאבד אוכלי תרומה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב) מה פליגין בעבד ואשה אבל בשאר רבי אליעזר מודי אמר רב שמואל בר יצחק מתניתין אמרה כן או נודע שהוא טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא ניפדו ולית רבי אליעזר פליג מה טעם דר\"א משום דהתחיל בהיתר תני ר' נתן אומר לא שהיה ר\"א אומר משום דהתחיל בהיתר אלא שהיה רבי אליעזר אומר הלעוס כבלוע אף בשבת ובפסח וביום הכפורים ובנזיר ובנבלה ובטריפה ובשקצים וברמשין פי' ר' נתן פליג אמתנית' ולא מפליג בין התחיל באיסור להתחיל בהיתר אף בשבת כגון פירות הנושרין שלעס בפיו והן מוקצין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הגנה לחצר.</b> ומשנכנס לחצר מתחייב דחצר קובעת וכן חשכה ליל שבת דשבת קובעת כדאי' בסוף המביא כדי יין (ביצה דף לד:): ",
+                "<b>ר\"א אומר יגמור.</b> דאין שבת וחצר קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וסתם ענבים לדריכה קיימי [ומסיק שם] אומר ר' נתן לא כשאמר ר\"א יגמור בחצר (יגמור) אלא חוץ לחצר ולא בשבת יגמור אלא למוצאי שבת ולא דמיא לההיא דתינוקות שטמנו תאנים מערב שבת ושכחו ולא עישרו למוצאי שבת לא יאכלו אלא אם כן עישרו דהתם לאכילת שבת ייחדום הלכך קבעה עלייהו אבל זו לא יחדה בשבת ומיהו בריש פרק ב' דמעשרות א\"ר יוחנן דשבת טובלת בפירות שליקט לאכילת שבת וקדשה עליהם שבת ובפ' ד' דמעשרות (מ\"ב) כתבתיה וצריך לומר דלא אמרו יגמור למוצאי שבת אלא מפני שהתחיל בהיתר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישפך. </b>ולא חיישינן שמאבד את התרומה דבלאו הכי אסור מפני הנחש ששתה ואף לזילוף לא חזי: ",
+                "<b>ממקום קרוב.</b> ואמרינן בירושלמי (הל' ג) איזה הוא מקום קרוב אמר ר\"ש מאוזן חבית ולפיה ופריך התם ולא חמי ליה א\"ר חנינא מין קטן הוא ושפיפון שמו ודומה לשיער עוד אמרינן התם לעיל ניתנה רשות לארץ ליבקע מפניו ובפ\"ק דחולין (דף י.) איתא כמה מקום קרוב א\"ר יצחק בר יהודה כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה ופריך והא חזי ליה אלא ישתה ויחזור לחורו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרה. </b>ארס וניכר במועטין אבל לא במרובין: ",
+                "<b>בכלים כל שהן.</b> רבי יוסי גזר בכלים מועטין אטו מרובין: ",
+                "<b>ובקרקעות מ' סאה.</b> דלא קשי ליה גילוי כיון שהן כל כך מרובין תדע דכל מקוה מגולה היא ובמעין כל זמן שמושך אין בו משום גילוי כדאמר בירושלמי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניקורי תאנים וענבים.</b> חיישינן שמא ניקרם נחש: ",
+                "<b>כל שיש בו ליחה.</b> הארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכל הקשואים אבל בדבר יבש חותך מקום הניקור והשאר מותר: ",
+                "<b>נשיכת נחש.</b> בהמה שנשכתה נחש ונשחטה ונמצאת כשרה:"
+            ],
+            [
+                "<b>משמרת </b>שמסננין בה יין אע\"ג דלמטה מכוסה אסורה משום עליונה שהארס עובר דרך המשמרת ור' נחמיה מתיר שהארם צף:  "
+            ],
+            [
+                "<b>שנולד בה ספק טומאה.</b> בפ\"ק דפסחים (ד' י:) פירש בקונטרס כגון שנכנס בו אדם טמא ספק נגע ספק לא נגע וקשה דאי ברשות הרבים ספקו טהור ואי ברה\"י ספקו טמא וי\"מ כגון שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת על פי חבית וספק נגע ספק לא נגע כל שכן דקשה טפי דהוי דבר שאין בו דעת לישאל ואפילו ברשות היחיד ספקו טהור ואין לפרש כההיא דתנן (פ\"ה משנה ג דטהרות) גבי ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות והזה ושנה וטבל וחזר והלך בשני ועשה טהרות דאם הראשונות קיימות אלו ואלו תלויות דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא טהורות מידי דהוה אנאכלו ראשונות דשניות טהורות ומתני' מדאורייתא פליגי ובבכורות פרק כל הפסולים (זבחים דף לג:) מפרש טעמייהו מקראי וצריך לומר כגון ב' חביות ברשות היחיד ונגע שרץ באחת מהן ולא ידיעי בהי מינייהו דשתיהן תלויות מדאורייתא דאע\"ג דספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא מדאורייתא אין לטמא שתיהן מכח זה כיון דממה נפשך חד מינייהו טהור דמסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא דבר שיכול להיות כדמוכח בריש ב' נזירין (דף נז.) שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא דמביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ולא מייתו זה וזה קרבן טומאה: ",
+                "<b>התורפה יניחנה במקום המוצנע.</b> עדיין מוזהר על שמירתם ובפרק כל פסולי המוקדשין מפרש טעמייהו: ",
+                "<b>אל יחדש בה דבר.</b> אלא יניחנה כמות שהיא אם במקום תורפה תורפה אם במקום מוצנע מוצנע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגת העליונה.</b> מיי\"ט בלע\"ז: ",
+                "<b>תחתונה </b>בור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו: ",
+                "<b>טמאה </b>חולין טמאין יש בה וראויין לימי טומאתו או למי שאינו אוכל חולין בטהרה ואם תפול תרומה זו לתוכה הוה ליה מדומע וטמא ואסורה באכילה אפילו לכהן ונפקא לן בפ' הערל דתרומה טמאה בעשה מדכתיב בשעריך תאכלנו הטמא והטהור (דברים ט״ו:כ״ב) לזה ולא לאחר: ",
+                "<b>מודה רבי אליעזר ורבי יהושע.</b> אע\"פ שנחלקו באין יכול שוין בזה: ",
+                "<b>שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה.</b> שיכול לחזור אחר כלים טהורים קודם שתרד לתוך הטמאה ויקבל ממנה רביעית הלוג יציל ואל יקבלנה בכלים טמאים כדי להציל החולין שלא יתערב בהן ויאסרו ואע\"פ שבתוך כך ירד ממנה ויפסידם לא מטמאינן לתרומה משום הפסד חולין: ",
+                "<b>ואם לאו.</b> שלא ימצא כלים טהורים סוף סוף לטומאה אזלי בזה איפליגו ר\"א ור' יהושע וגרסינן בפסחים בפ\"ק בשני מקומות (דף טו. ודף כ:) ר\"א אומר אל יטמאנה ביד [ור' יהושע אומר אף יטמאנו ביד] והיינו הא דתני סיפא דמתני' על זו ועל זו א\"ר יהושע לא זו שאנו מוזהרין אלא שהגמרא מקצר בלשון דתני ר' יהושע אומר אף יטמאנה ביד ודוקא משום הפסד חולין שרי ר' יהושע ולגבי שמן נמי איכא הפסד תרומה ונקט נמי גבי שמן שנשפכה ולא נקט כמו ביין משום דבשמן כי האי גוונא מודה כדתניא בסוף פרק קמא דפסחים חבית של שמן של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין מודין רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יכול להציל ממנה בטהרה יציל ואם לאו תרד ותטמא ולא יטמאנה ביד משום דשמן ראוי להדליק ולא חשו להפסד מועט וביין נמי לא נחלקו אלא בדאיכא פחות ממאה חולין אבל איכא ק' חולין אל יטמאנה ביד דליכא הפסד:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>על זו.</b> שנולד לה ספק טומאה ועל זו שהולכ' לאיבוד א\"ר יהושע שאינו מוזהר דתרומתי כתיב ואותה שמוזהר עליה כיצד היה עובר דקאמר ר' יהושע יניחנה לפניו על הסלע ואל יטמאנה ביד אי נמי אל יגרום טומאה לאחרות:  "
+            ],
+            [
+                "<b>תנו לנו אחת מכם ונטמאנה.</b> רוצים לאונסה לבוא עליה: ",
+                "<b>יטמאו כולן ולא תיטמא.</b> בירושלמי (הל' ד) מוכח דאם ייחדו להם אחת מוסרים: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני סיעת בני אדם שמהלכין בדרך ופגע בהם נכרי ואמר להן תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו ואל ימסרו להם נפש אחת מושראל ייחד להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו אמר ריש לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אע\"פ שאינו חייב מיתה ומייתי עובדא בחד דתבעיה מלכא וערק לגבי ר' יהושע ב\"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהבי להו והוה רגיל אליהו דמתגלי ליה ושוב לא אתגלי ליה וצם כמה צומין ואיתגלי ליה ואמר לו למסורות אני נגלה אמר ליה ולא משנה אני עשיתי א\"ל והוא משנת החסידים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יופך </b>יהפך ויחרוש בה כדי שלא תגדל והכי מפרש בירושלמי (הל' א) יופך דלא חליפין קנסו בו שתבטל שדהו על גבי תרומה כלומר דלא חליפין שלא יחליף עוד גידולים דקנסו חכמים שתהא שדה בטלה ובורה ושוב לא יחזור ויזרענה לשנה זו שעבר מן הזרע ואע\"פ ששגג בו החמירו בו במה שלא נזהר והחמירו בו יותר ממזיד דקתני מזיד יקיים והיינו טעמא משום דנקרא שם תרומה על השדה היה נראה כמאבד את התרומה ואמרינן בירושלמי (שם) רבי שמואל בר אבדימי בעי מהו שיהא נאמן לומר מזיד הייתי ומסיק דאם אחרים מכירין שיודעין שתרומה זרע לא כל הימנו לומר מזיד הייתי ואם לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר: ",
+                "<b>ואם הביא שליש.</b> אפילו שוגג יקיים משום דאסור לאבד תרומה: ",
+                "<b>ובפשתן במזיד יופך.</b> אמרו בירושלמי (שם) קנסו בו שלא יהנה בקיסמין והיינו טעמא משום דעיקר פשתן משום קיסמין ולא משום זרע דסתם זרע לא הוי לאכילה כדתנן בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צג.) ואין נחשב שם תרומה על השדה ואפילו מזיד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדמי תרומה.</b> דגידולי תרומה תרומה ואסור לזרים (אפילו התורם חולין ושרי): ",
+                "<b>א\"כ. </b>דחיישינן בזרים דלמא אתי למיכל בכהנים טמאים נמי ניחוש דילמא אתי למיכל: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני אשת עם הארץ טוחנת עם אשת חבר בזמן שהיא טמאה אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחן שהיא מחזקת טהורה ממנה וכדברי ר\"ט אפילו בזמן שהיא טמאה לא תטחן שמא תשכח ותתן לתוך פיה פירוש בתבואה של חבר איירי דבזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטהורה לא תטחון שלא תטמא תבואה של חבר אבל בזמן שמחזקת עצמה בטמאה לא חיישינן ור\"ט חייש שמא תשכח כמו במתני' ומדקתני בהך ברייתא שהיא מחזקת טהורה משמע דאיירי בתבואה של חבר כדפרשינן ולא כפירוש הקונטרס דפ\"ק דחולין (דף ו:) דמוקי לה בתבואה של עם הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחייב במעשרות.</b> מעשר ראשון ומעשר שני והוא הדין בתרומה ותרומת מעשר ולא חש להזכיר אלא דברים הניתנין אף לזרים כדי למוכרם לכהן בדמי תרומה ומיהו מעשר שני אינו נמכר ולא קתני לה: ",
+                "<b>החובט </b>במקלות בידי אדם משובח ולא ידוש בבהמה משום לא תחסום ומוקמינן לה בגידולי תרומה: ",
+                "<b>כפיפות </b>כעין כלי קופה העשוי מצורי דקל כמו כפיפה מצרית (בפ\"ב מ\"א דסוטה): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גידולי </b>תרומה תרומה מדרבנן מי\"ח דבר הן גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה ואתו בה לידי תקלה והקשה במגילת סתרים מהא דתניא [בתוספתא] בפ\"ק דטהרות דגידולי תרומה חולין ודחק לתרץ דאיירי התם לענין לחייבו בלקט שכחה ופאה וחייב בתרומות ומעשרות כדתנן לעיל (משנה ב) ועל חנם דחק דהתם איירי לענין טומאה וטהרה שהגידולים כחולין ואין בהן שלישי ולעיל פרק ששי בירושלמי (הל' א) משמע כפירושו דאמר ר' זירא בשם ר' חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגידוליהם חולין גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים א\"ר יוסי ואנן תנינן תרויהון תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר דתנן אין משלמין תרומה אלא חולין מתוקנים ונעשין תרומה אלא שגידוליהן חולין דתנן גידולי תרומה תרומה הא גידולי תשלומי תרומה חולין גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר דתנן וחייבין בלקט שכחה ופאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטים אלא שאסורה לזרים דתנן עניי ישראל מוכרין שלהם בדמי תרומה והדמים שלהן ומ\"מ אמת הוא כדפרשינן לענין ראשון ושני מדתני בטהרות ובירוש' נמי לכל דבר ומה שיכול לדקדק מן המשנה מדקדק והא דתנן בפרק ב' דבכורים (משנה ב) דמעשר שני ובכורים גידוליהן אסורים לאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה מה שאין כן בתרומה בפסחים (דף לד.) לא כיוונו יפה דאין ענינם לכאן ופירוש כמו שפירשנו במקומה: ",
+                "<b>וגידולי גדולין חולין.</b> אם חזר וזרע גידולי תרומה מה שגדל מהן חולין ובירושלמי (פרקין הל' ב) תני בד\"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין: ",
+                "<b>ומעשר ראשון.</b> דלא ניטלה ממנו תרומת מעשר: ",
+                "<b>גידוליהן חולין.</b> בירושלמי (שם) מפרש טעמא דכולהו הטבל שרובו חולין ומעשר ראשון שרובו חולין וספיחי שביעית שאינן מצוין ותרומת חוצה לארץ שאינה מצויה והמדומע שרובו חולין והבכורין שאינה מצויה והוה מצי למימר תרומת חוצה לארץ שיכול לבטלה ברוב כדאמר בפרק עד כמה (בכורות דף כז.) ומיהו לא שריא בהכי לזרים אלא לכהן בימי טומאה: ",
+                "<b>מדומע </b>קרי לה לתרומה שנפלה לפחות מק' והא דלא חשיב בכורים מצוים לפי שאינם נוהגים אלא בז' מינין: ",
+                "<b>גידולי הקדש ומעשר שני חולין.</b> כגון שזרע סאה מהן והוסיף כמה סאין א\"צ לפרושי אלא סאה אחת: ",
+                "<b>ופודה </b>אותם בזמן זרעם בירושלמי (שם) א\"ר אבהו בשם ר' יוחנן פודה כל האוצר בדמי אותה סאה והדר מסיק הפרש בין הקדש למעשר שני מעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה אלא בדבר שזרעו כלה נפדה בשער שהוא עומד בו בדבר שאין זרעו כלה נפדה בשער הראשון הקדש בין בדבר שזרעו כלה בין אינו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו אבל דבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע ודבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לגנה. </b>שדה שנזרעו ערוגות ויש ק' ערוגות של תרומה ואחת של חולין ולא ידיע הי דחולין ובתוספתא (פ\"ח) תני ק' לוג משמע דלגנה לשון לוג שזרעו ק' לוגין של תרומה ולוג א' של חולין ובערוך פי' לשון לגון: ",
+                "<b>בדבר שזרעו כלה.</b> כגון חטים הכל מותר: ",
+                "<b>אבל </b>בדבר שאין זרעו כלה אפי' מאה של חולין וא' של תרומה ולא ידיע הי מינייהו הכל אסור דאע\"ג דתרומה עולה בק\"א הכא דזרען אין הקרקע עולה והכי תניא בתוספתא (שם) אבל דבר שאין זרעו כלה לא יעלה שאין הקרקע עולה בק\"א תלש יעלה ובלבד שלא יתכוין לתלוש רבי יהודה אומר אף יתכוין לתלוש ויעלה בק\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטבל </b>שנתמרח בכרי בדבר שאין זרעו כלה גידוליו אסורין באכילת עראי אפילו קודם מירוח כאילו נתמרח: ",
+                "<b>גידולי </b>גידולים אסורים בירושלמי (שם) א\"ר יעקב בר אידי בשם רבי יונתן עד ג' גרנות אסורות גורן הרביעי מותרת ר' שמואל בר אבדימא בעא קומי ר' מנא בתרומה עד כמה אמר לו עשו גורן רביעי כגורן ראשון מה ראשון דבר שזרעו כלה בתרומה אסור בטבל מותר אף בגורן הרביעי בדבר שאינו כלה בתרומה אסור ובטבל מותר משמע דגורן חמישי אפילו בתרומה מותר: ",
+                "<b>השום </b>כשעורה חשוב דבר שאין זרעו כלה אבל פחות מכשעורה הוי כדבר שזרעו כלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שפירותיו טבל.</b> שטבל היו כשזרען ואמרינן דגידולי טבל אסור בדבר שאין זרעו כלה כדתניא בסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נח:) אלו הן חסיות הלוף השום והבצלים אפילו הכי אוכל מהן עראי וכמאן דאמר במנחות בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סז.)מירוח הנכרי פוטר דלמאן דאמר אינו פוטר מדאורייתא אפי' אכילת עראי אסורה אבל למאן דאמר פוטר ולא מיחייב אלא משום בעלי כיסין באכילת עראי לא גזור ואפילו גזור כיון דשתלם פקע לה טבלא מינה כדאמר במנחות בפ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע.) גבי שבולת שמרחה ושתלה ואפילו למאן דאמר כיון שמרחה טבלה לה וכי קרא עליה שם קדשה לה הני מילי במירוח ישראל דחייב מדאורייתא: ",
+                "<b>שתילי תרומה.</b> כגון שתילי כרוב וכרשין שנטמאו ושתלן: ",
+                "<b>טהורין מלטמא.</b> אחר שחיברו בקרקע ביטלן מתורת אוכל ואם תאמר הא דאמרינן בפ\"ק דשבת (דף יז:) דגידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהה לה גביה ואתי בה לידי תקלה ואכתי כיון דטהרו משהי לה גביה לאו פירכא היא דחולין דמיהן יקרים מן התרומה דחולין חזו לזרים ולטמאים ותרומה לא חזיא אלא לכהן טהור ואפילו היו נותנין לו תרומה במתנה לא היה מפסיד שדהו לזרוע תרומה דאיכא פסידא טובא: ",
+                "<b>ואסורה לאכול.</b> בפ' כל שעה (פסחים דף לד:) פריך וכי מאחר דטהורה אמאי אסורה מלאכול ומסיק דמעלה בעלמא הוא דאין זריעה לתרומה: ",
+                "<b>שיגום. </b>מלשון גוממו מעם הארץ דפרק הספינה (בבא בתרא דף פ:) שיחתוך ממנו כל הראוי לאכילה ובירושלמי (שם) א\"ר אבהו א\"ר יוחנן כיני מתני' עד שיגום וישנה וכל מה שגדל אח\"כ מותר: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בצל </b>של תרומה שנתנו לתוך תבשיל של עדשים של חולין שלם אינו נותן טעם מחותך נותן טעם ובצונן איירי ובירושלמי (הל' א) משמע איפכא דקאמר מתני' בבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין לא משמע כשהוא מחותך (שאין) נכנס בו טעם של עדשים ולא כשהוא שלם שנותן בו טעם עוד קאמר בירושלמי רבי אחא בשם רבי בא בר ממל מתני' כשהוציאו עדשים מימיהם שעדשים צופרות אותן שלא יבלע ודכוותה עדשים צופרות אותן שלא יתן: ",
+                "<b>ושאר כל התבשיל.</b> היינו דקאמר בירושלמי (שם) בבצל של חולין אבל בקפלוט בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך: ",
+                "<b>צחנה. </b>דגים קטנים כבושים כההיא דפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נא:) הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס ואם נתן בצל תרומה בתוך הצחנה משליך את הבצלים והדגים מותרין ובלבד שיהא הכל בצורתו שלא נתערב עם הדגים: ",
+                "<b>שאין </b>הבצל שם ליתן טעם אלא להעביר הזוהמא ואין מתיישב לפי שיטת הירושלמי דמוקי מתני' בבצל של חולין דכיון דהאי בתרומה סברא הוא דרישא נמי בתרומה ובירושלמי (הל' א) מייתי הא דתנן במסכת מעשר שני (פ\"ב מ\"א) דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני והשביחו השבח לפי חשבון ומסיק ההיא דלא כר' יהודה דאמר במתני' גבי בצל שאינו אלא לסלק הזוהמא והוא הדין קפלוטות בדגים ואין כאן שבח: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) במה דברים אמורים ביבש אבל בלח אסור בבצל של חולין אבל בקפלוט בין לח בין יבש בין שלם בין מתותך אם העביר פיטמתו כמחותך היו ב' או ג' כמחותך הן הדא דתימא בשאין בקליפה חיצונה כדי ליתן טעם אבל יש בקליפה חיצונה כדי ליתן טעם אסור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריסקו. </b>כתשו לשון כתישה בחטים וריסוק בתפוחים ובשום ובוצר ומלילות (עדיות פ\"ב מ\"ו) וחלות דבש (שבת פכ\"ב קמג.) ובתפוח של תרומה איירי שנתנה לתוך העיסה של חולין וכן שעורים איירי בשל תרומה ובירושלמי (שם) תני רבי יוסי מתיר רבי אחא בשם רבי יוסי ברבי חנינא מה פליגין במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר ר' יוסי כדעתיה כמה דו אמר תמן אין תבשילו תבשיל ברור כך הוא אמר הכא אין חימוצו חימוץ ברור דשרי גבי שבת בישול שאינו ברור בפרק כירה (שבת דף לח:) תנן לא יפקיענה בסודרים ורבי יוסי מתיר וכולה סוגיא איתא נמי התם בריש חלה ובסוף כל שעה ומשום דהוי חמץ נוקשה כדאי' בריש כל המנחות באות מצה (מנחות דף נד.) חשיב ליה חימוץ שאינו ברור ותימה הוא אי לענין פסח היה מתיר רבי יוסי והא בין רבי מאיר בין רבי יהודה אוסרין בפרק אלו עוברין (פסחים דף מג.) דלכל הפחות מדרבנן אסר רבי יהודה ואי לאו דמדמי לה לבישול מצינן למימר דלא אסר מילי אחריני דוקא אמר ר' יוסי: ",
+                "<b>מימיו מותרין.</b> דנותן טעם לפגם מותר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אוסר.</b> בפרק בתרא דע\"ג (דף סו:) ובפסחים (דף עו:) מסקינן דר' מאיר סבר ריחא מילתא היא ור' יהודה סבר ריחא לאו מילתא היא אבל לאביי ולרבא דכ\"ע ריחא מילתא היא ופליגי בפת חמה וחבית מגופה ובפת צוננת וחבית פתוחה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פת של חולין מותר לזרים.</b> דאין בה טעם כמון אלא ריח ואי משום דהוסק לא איכפת ליה דתרומה אין אסורה בהנאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והא דקדוש בשביעית.</b> (משום דהוי מאכל בהמה) ובפרק לולב הגזול (סוכה דף מ.) אמר דעצים אין בהן קדושת שביעית דילמא הוו עצים דמשחן דהנאתן ובעורן שוה אי נמי חזי למאכל בהמה ובירושלמי פריך ואין עץ פוגם וחוזר ופוגם ומשני כמ\"ד טתן טעם לפגם אסור ואפי' למ\"ד נותן טעם לפגם מותר מודה דהכא אסור למה כל (שעלה) [שנפל] לתוכו תלתן הוא משביח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ידלקו </b>שאף העץ נאסר בכלאי הכרם כדאמרינן (פסחים כו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם דעיקרו נאסר: ",
+                "<b>ומחשב. </b>דתרומה גדולה ניטלת במחשבה ודייקינן בשילהי פרק קמא דביצה (דף יג.) מדקתני חבילין שמע מינה איסורייתא טבלא ובירושלמי (הל' ג) אמר כמה היא חבילה כ\"ה זירין: ",
+                "<b>ואינו צריך להפריש.</b> על כל העץ היינו קשין שבו ואצטריך לאשמעינן דלא חייבוהו במעשרות אע\"פ שטעם עצו ופריו שוה כדאמרי' בפ\"ק דביצה (שם) וק\"ק דהתם מסקינן דכותש קנסא דמוקי לה בטבל טבול לתרומת מעשר והכא משמע (בטובת) [לטובת] הבעלים וי\"ל דמשמע ליה התם כותש חייב לכתוש: ",
+                "<b>תלתן. </b>פינוגריק\"ו וכותשין אותו במקלות: ",
+                "<b>נותן העץ עם הזרע.</b> דמפריש מן העץ על העץ ומן הזרע על הזרע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכבשן </b>במלח ומתקיימין: ",
+                "<b>פצועי חולין.</b> אותן זיתים חולין שכבשן עם זיתי תרומה אם זיתי חולין נפצעו אסורין אם שלמין מותרין ומפרש בירושלמי (הל' ד) א\"ר יונה זאת אומרת פצועין בולעין ופולטין וחוזרין ובולעין שלימים בולעין ופולטין ועוד אינן בולעין: ",
+                "<b>מי תרומה.</b> שכבשו בו זיתי תרומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכבשו עם דג טהור.</b> משנה חסרה דלא פירשה אם מותר אם אסור ובירוש' (הל' ה) תני ר\"י בן פזי דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר' חייא מדיחו ומותר א\"ר מנא מ\"ד מותר כשכבשו שניהן כאחת מ\"ד אסור כשכבשן זה אחר זה תדע לך שהוא כן דתנינא או במי תרומה אסור לא שכבשן זא\"ז כלומר דמי תרומה קרי מקום שכבש בו זיתי תרומה והשתא הנך ברייתות אינן מענין משנתנו דמתני' משום בריה וכבשו אורחא דמילתא והנך ברייתות משום נתינת טעם ודבר תימה הוא דקי\"ל בפרק כל הבשר (חולין דף קיא:) כבוש הרי הוא כמבושל ובמבושל אין חילוק בין בבת אחת ובין לזה אחר זה וכענין זה פי' ר\"נ גבי כבש ג' כבשין בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נב.) שהראשון נותן טעם בשני ולא שני בראשון ופירשנוה בשיטה ישרה בשביעית פ\"ט וע\"ק מתני' דלעיל משמע דבשלמי חולין לא בלעי ובמבושל אין חילוק בין שלמים לפצועין וה\"נ בכבוש כיון דמיירי בטמא מלוח וטהור טפל ל\"ל כבשו כי לא כבשו נמי ליתסר כדקי\"ל בפרק כל הבשר ומיהו בזה י\"ל משום דמלוח כרותח דצלי ולקמן אמתני' דחגבים טמאים שנכבשו גרסינן בירושלמי (הל' ו) א\"ר יוחנן לית כאן נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח משמע דאכולה מתני' קאי דכל היכא דתנן כבישה תנינן שליקה במקומה וצ\"ל דשלוק פחות מבישול אע\"ג דנקט בסוף בהמה המקשה (חולין דף עז.) עור תמור ששלקו [לאו] משום דאין מתרכך בבישול דאדרבה הבישול טפי משליקה ומתרכך יותר ומיהו בפ' כל הבשר (חולין קי:) משמע בהדיא דשליקה טפי מבישול גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת דפליג עלה ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקה ואמר שלוקה אוסרת ונאסרת [וצ\"ל דהירושל' פליג עלה]: ",
+                "<b>וכל גרב שהיא מחזיק סאתים.</b> השתא לא מיירי באיסור נתינת טעם דשיעורו בס' אלא בדג טמא שנתערב עם דגים טהורים דמיתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה אלא כשיעור זה. גרב כד או חבית: ",
+                "<b>שמחזיק סאתים.</b> דגים טהורים ונתערב בהן דג טמא: ",
+                "<b>משקל י' זוז.</b> ומפרש בירושלמי (שם) שהוא [א'] מתתק\"ס כיצד סאה עבדה כ\"ד לוגין ולוג ב' ליטרים וליטרא ק' זוז נמצא דסאתים עולין לצ\"ו מאות זוז וצ' מאות הם י' פעמים ט' מאות ות\"ר [הם] י' פעמים ס' אלמא איכא ליו\"ד זוז י' פעמים תתק\"ס נמצא כל [עשרה] זוז אחד מתתק\"ס ואח\"כ אמרינן בירושלמי הורי ר' יוסי בר בון בעכברא אחד לאלף כלומר מצא אחד לאלף מותר והוא הדין אחד לתתק\"ס היה מתיר והאי דבעי שיעור' רבה כ\"כ משום דהוי בריה ולא בטלה ובאלף בטלה ואין ללמוד מכאן לאיסורין דבמשהו כגון חמץ בפסח דנימא דבאלף בטיל דדלמא הוי דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל וסתם יין דבמשהו תניא בתוספתא דע\"א (פ\"ח) שטיפה של יין נסך אסורה ואוסר היין שבבור ואין סברא לומר בשאין שם אלף טיפין ובפ' כל הזבחים שנתערבו תנן אפילו א' ברבוא ומשמע התם בגמ' (דף עב.) דלמאן דאמר כל שדרכו לימנות ניחא דלא בטיל וק\"ק בפ' גיד הנשה (חולין דף ק.) דחשיב גיד הנשה שהיא בריה וחתיכת נבילה הראויה להתכבד דעדיפא מכל שדרכו ועביד שם צריכותא ואין שוין לענין ביטול ואין לפרש מתני' (בצירו) אלא טעם (כל) הבריה הוא דחמיר דזה אי אפשר להיות דגבי גיד הנשה תנן (דף צו:) בזמן שמכירו בנותן טעם: ",
+                "<b>רביעית </b>הלוג מציר של דג טמא אוסר בסאתים והיינו קרוב למאתים כדאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף צט:) דסאתים מאתים רביעי לוג נכי תמני והתם פריך והא\"ר יהודה מין במינו לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא כלומר ואינו אלא מדרבנן וכן משמע בסוף אין מעמידין דמחלק גבי ספק דגים טמאים בין לטבל בגופן לטבל בצירן והא דמשמע בפ\"ק דבכורות (דף ו:) שהוא מדאורייתא דפריך אלא מעתה טעמייהו דרבנן מגמל גמל ור\"ש טעמא מאת הגמל הא לאו הכי חלב דבהמה טמאה שרי מאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן מדפריך ציר אחלב משמע דדרשה גמורה היא וכן בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ:) דקאמר צריכי מ\"מ ציר דגים דרבנן דהתם מהטמאים דשרצים דריש כדמוכח בפ' העור והרוטב (שם )בשמעתא דהמחה החלב וגמעו דמייתי עלה דרשה דהטמאים וקאמר לכתוב רחמנא בשרצים וליגמרו הנך מיניה ואע\"ג דבתורת כהנים דריש גבי [דגים] שקץ לאסור ציר ורוטב וקיפה שלהן צירן אסמכתא בעלמא הוא והא דפריך בפ' כל הבשר (חולין קיג:) מדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מההיא דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבילה וקאסר ליה רבא מהטמאים לאסור צירן שפיר פריך דקים ליה דלכל הפחות מדרבנן מיהא אסור בדגים כדתנן הכא ש\"מ דלא בלעי כשמלחן זה עם זה וקצת קשה כיון דצריך קרא בשרצים ובבהמה טמאה דרשינן לה בתורת כהנים מדכתיב טמאים הם לכם ובדגים דליכא קרא לא אסר מדאורייתא היכי מייתי רבא התם ראיה מהטמאים לאסור צירן של (טיפה) [טריפה]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא פסלו את צירן.</b> אבל ציר חגבים טמאים בפני עצמן אסור ורבי צדוק העיד דאפילו בעצמן טהור ואמרינן בירושלמי מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא כל שהוא מיטמא ובמסכת מכשירין (פ\"ו מ\"ג) נמי תנן ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנכבשין זה עם זה.</b> שאחד חולין ואחד תרומה: ",
+                "<b>אלא עם החסית של תרומה.</b> כדמפרש דהיכא דחסית תרומה בין ירק בין חסית של חולין שעמו אסור אבל עם ירק תרומה מותר חסית היינו לוף ובצלים כדפרשינן בסוף פרקין דלעיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עם </b>התרדין של איסור כגון דתרומה או דכלאי הכרם: ",
+                "<b>של </b>שקיא שמשקין ביד: ",
+                "<b>עם </b>כרוב של בעל דתרומה אסור דשל שקיא בולע: ",
+                "<b>רבי </b>יהודה אומר כל איסור והיתר המתבשלין זה עם זה והן מין אחד מותרין חוץ מן הבשר דאם בשר איסור נתבשל עם בשר היתר אסור: ",
+                "<b>הכבד אוסרת.</b> בפרק כל הבשר אמרינן דאיירינן בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית משום דמא מבעיא לן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתבלין אסורין.</b> כגון תבלי תרומה וערלה וכלאי הכרם: ",
+                "<b>אפילו חלמון שלה.</b> בירושלמי (שם) תני בר קפרא חלמון אסור וכ\"ש חלב ביצים לובן ביצים קרי חלב ביצים: ",
+                "<b>מי כבשים ומי שלקות.</b> שנכבשו בהן תרומה או נשלקו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דבילה </b>וגרוגרת של תרומה: ",
+                "<b>שהיא מאבדן.</b> שדרך לסוחטן להוציא מימיהן כתבלים ואחר כך משליכן אבל היכא דלא סחיט להו שרי כדמפרש בירו' (הל' א) נותן דבילה וגרוגרת בתוך המורייס כדרך שנותן תבלין ובלבד שלא יסחטם להוציא מימיהן ובתבלין מותר: ",
+                "<b>מורייס </b>ציר דגים מלוחים: ",
+                "<b>נותנין יין תרומה למורייס.</b> פלוגתא בירושלמי (שם) דתני יין למורייס דברי רבי מאיר ר\"א בר\"ש אוסר ולפיכך אם עבר ונתנו ר\"מ אוסר לזרים ור\"א מתיר מר סבר לעבורי זוהמא עביד ומר סבר למתוקי טעמא ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף לד.) לענין יין נסך גבי מורייס אומן אמרינן דטעם ראשון ושני דנפיש שומנייהו [לא צריך למירמי בהו חמרא] שלישי דלית ביה שומן רמי ביה חמרא: ",
+                "<b>אין מפטמין את השמן.</b> של תרומה לשום בו תבלין ושרשי בשמים שבולעין את השמן ואזיל לאיבוד דשרשים לא מיתבלי: ",
+                "<b>יינומלין. </b>יין ודבש ופלפלין: ",
+                "<b>אין מבשלין יין של תרומה.</b> דרך לבשלו כשהוא תירוש ונותנין בו דבש ומתעלה ביותר: ",
+                "<b>מפני שהוא ממעיטו.</b> בירושלמי (שם) ר\"א ורבי יוחנן חד אמר מפני שממעיטו משותיו שאין כל אדם שותה יין מבושל כיין חי דמבושל חזק ביותר: ",
+                "<b>מפני שהוא משביחו.</b> דמתקיים יותר וההיא דסוף פ\"ב דלעיל (מ\"ו) לא קשיא דר\"י אדר' יהודה כדפרשינן שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חומץ סתוניות.</b> ענבים שמתבשלים בסתיו יינן חומץ ושאר כל מי פירות חוץ מיין ושמן מחייב קרן וחומש זר האוכלן בשוגג ורבי יהושע פוטר בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ:) פליגי בדון מינה ומינה ואוקי באתרא: ",
+                "<b>לא מנו חכמים ז' משקין כמוני פטומין.</b> כלומר אין חכמים מפטמין שמונין במיני בשמים שלהן שלא בדקדוק שמונין וחוזרין ומוסיפין אלא בדקדוק גדול מנו במס' מכשירין (פ\"ו מ\"ד) שבע משקין ולא יותר ובירושל' (הל' ב) א\"ר יוחנן בשם ר\"ש בן יוחי אם יאמר לך אדם ח' משקין הן אמור לו הרי טל ומטר מין אחד הוי [ומנו אותן חכמים שנים] אי הוייא חורן לא הוי מתנינה בפ' בתרא דמכשירין מנו חכמים הטל ומים בשנים שהיתה קבלה בידן שבע משקין ואם היה אחד שלא מנו היו מונין אותו וטל ומטר היו מונין [בא'] תניא דבש תמרים ר\"א מחייב במעשר א\"ר נתן מודה היה ר\"א שזה פטור מן המעשר אבל היה אומר ר\"א לא יאכל מן הדבש עד שיתקן התמרים ומודה ר\"א שאם תקן את התמרים כאן ודבשו באספמיא שפטור דבש תמרים רבי אליעזר מטמא משום משקים אמר רבי נתן מודה היה רבי אליעזר שאין מטמא משום משקין על מה נחלקו על שנתן לתוכו מים שר\"א מטמא משום משקין וחכמים אומרי' הלך אחר הרוב ירוש' (שם)על דעתיה דר' נתן ר\"מ ור\"א בן יעקב ור\"א אמרו דבר אחד דר\"מ דאמר אין מי פירות בטלים לעולם ר\"א בן יעקב דאמר ציר טהור שנפלו לתוכו מים כל שהוא טמא וההן ר\"א דהכא מה טעם דר\"א וכל משקה (ויקרא יא) מה טעמא דרבנן דכתי' אשר ישתה (שם) ובמסכ' בכורות (דף כג:) מייתי הא דר\"א בן יעקב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין תמרים דבש.</b> בתמרים של תרומה ומעשר שני איירי כדתני סיפא: ",
+                "<b>ושאר כל הפירות.</b> דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות משום דחשיבי אצטריך למיתנינהו: ",
+                "<b>משום </b>ערלה הך וההיא דאין מביאין בכורים מוקי בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ:) כר' יהושע וגבי בכורים כתיב (דברים כ״ו:י׳) את ראשית פרי האדמה ותני רב יוסף פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת\"ל תביא והא דמייתי דבכורים מקמי ההיא דערלה דשמעתא דהתם איירי בבכורים ובפ' כל שעה (פסחים כד:) משמע דאין לוקין משום ערלה על היוצא משאר פירות דזיעה בעלמא הוא ובפרק העור והרוטב משמע דטעמא מקרא דאוקי לה כר' יהושע דאמר דון מינה ואוקי באתרא וגמר לה לה מבכורים ותרומה והדר מייתי לערלה פרי פרי מבכורים ועוד קשה טפי דאמר בפר' כיצד מברכין (ברכות דף לח.) דמברכין על דבש תמרים שהכל ומוקי לה כרבי יהושע דזיעה בעלמא הוא ומשמע דהיינו טעמא דרבי יהושע: ",
+                "<b>על גבי המזבח.</b> שמן למנחות ויין לנסכים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוקצי תאנים.</b> אמרינן בירושלמי (הל' ג) רבי זעירא בשם רבי אליעזר אומר מתניתין במובלעים באוכל: ",
+                "<b>כליסין. </b>מיני פירות כדאמר באלו טרפות (דף סז:) יתושין שבכליסים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן עצמות קדשים.</b> תימה במאי עסקינן אי לפני זריקה כולהו אסירי ואפילו מעילה איכא בקדשי קדשים דאין כאן שעת היתר לכהנים אי לאחר זריקה לרבה כולהו שרו ולרבי אלעזר של עולה אסורין ושל אשם וחטאת כולם מותרין כדאי' בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פו.) וי\"ל דהכא איירי בקדשים הטובלין דומיא דתרומה ובעצמות דחזי קצת לאכילה ומשום נותר כדמוקי לה בירושלמי (הל' ד) אמר רבי יוחנן בגרעיני אגסין וקרוסטומלים היא מתניתין אמר ר\"א ואפילו תימא בגרעיני הרוטב במחוסרות למצמץ והא תנינין עצמות קדשים אית לך מימר במחוסרות למצמץ לא בראשי כנפים והסחוסין אתא רבי אבהו בשם ר' יוחנן בראשי כנפים והסחוסין היא מתניתא: ",
+                "<b>המורסן. </b>של תרומה מותר לזרים: ",
+                "<b>של חדשות.</b> אמר בירושלמי (שם) אלו הן חדשות כל זמן שהבריות רגילים לחבט ר' אתא אומר עד שלשים יום: ",
+                "<b>בדרך </b>שהוא נוהג בחולין כך ינהוג לתקן את התרומה ואין בהן משום מאבד תרומה כשמשליך את המותר: ",
+                "<b>בירושלמי </b>(שם) א\"ר אבהו בשם רבי יוחנן כן הוא שיעורא והתניא מסלת בחטים כל שהוא רוצה מקנב בירק כל שהוא רוצה מסלת שמוציא מסאה קמח של תרומה קב קביים סולת מצניע את השאר ואינו מאבדן: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטפח. </b>בפסת ידו מאסף השמן בדופני החבית:  "
+            ],
+            [
+                "<b>נותן לתוכה חולין.</b> ולא חשו חכמים לשמן תרומה הנדבק בדופני הכלי: ",
+                "<b>הרכינה ומיצה.</b> בפרק המוכר את הספינה תנן הרכינה ומיצה הרי היא של מוכר והתניא הרכינה ומיצה הרי היא תרומה ושני משום יאוש בעלים נגעו בה: ",
+                "<b>תרומת מעשר של דמאי נותן לכהן.</b> ואם נשאר בידו אחד מח' שבשמינית שבלוג לא חייבוהו חכמים להחזיר לכהן ובירושלמי אמר הדא דתימא בטמא אבל בטהור אפילו כל שהוא צריך להחזיר בדמאי אבל בוודאי בין טמא בין טהור בין רב בין מעט צריך להחזיר: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני רבי חלפתא בן שאול קדרה שבישל בה תרומה מגעילה ג' פעמים בחמין ודיו אמר רבי בא ואין למדין ממנה לענין נבלה אמר רבי יוסי קשיתה קומי רבי בא תרומה בעון מיתה ונבילה בלאו ואת אמר' הכין אמר ליה כמ\"ד קיבלו עליהן את המעשרות רבי יוסט' בשם רבי בעא קומי רבי מנא תנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה ואת אמר' הכין אמר ליה כאן על ידי האור הוא נגעל פירוש קדרה של חרס ואף על גב דחרס אינו יוצא מידי דופנו בתרומה הקילו לפי שמאליהן קיבלוה כמו שפירשתי בשביעית (פ\"ו מ\"א) סבר תרומה בזמן הזה דרבנן ופריך ממה שמחמיר במתניתין גבי הרכינה לא היה לנו להקל ומשני שהאור מגעילה ואין זו קולא ויש ללמוד ממתני' דהני גתות שדרך בהן נכרי כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגתות כדאשכחן במתני' המפנה חטים של תרומה מן המגורה ונותן לתוכה חולין ונוהג בהן מנהג חולין לאכול הזרים ושלא לשומרן בטהרה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוון לבטל ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי ביה חמרא אע\"ג דתנן גבי חבית תרומה ולא חייבוהו לטפח לא דמי דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי ולא חייש במה שמתייבש כוס של שמן והולך וכלה ועוד היה ראוי לפרש בשנשפכה לארץ כעין טיפוח דמס' שבת בפ' חבית (שבת דף קמג:) אי לאו משום דלא קתני הכא חבית שנשברה כדקתני התם ובהדיא אמרינן בפר' אין מעמידין (עבודה זרה דף לג.) דקנקנים של נכרים אסור למירמי בהו חמרא וכסי משכשכן במים ומיהו אין ראיה מזה לדידן דסתם יינן שבכל הגמרא אסור בהנאה ואוסר במשהו אבל עכו\"ם דבזמן הזה היה אומר רבי שמואל שהן כתינוק שאינו יודע בטיב עכו\"ם ומשמשיה ולא מיתסר בהנאה אלא בשתיה ואינו אוסר אלא בס' לפי מה שפסק רבינו תם דמין במינו בס': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרשיני תרומה.</b> עיקרן למאכל בהמה דאי עיקרן לאדם אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה מ\"מ לאדם מיהא חזו דאין תרומה ומעשר אלא במידי דחזי לאדם כדאמר בריש כלל גדול (שבת סח.): ",
+                "<b>לא יאכילנה כרשיני תרומה.</b> אף על גב דשריא בהנאה לישראל מדתנן (פ\"ג דעירובין דף כו:) מערבין לישראל בתרומה אמר ר\"ת דהנאת כילוי אסירא כשנעשין בשביל ישראל כגון אכילה והדלקה וכדאסרינן להדליק במבואות האפלין שלא ברשות כהן ובפרק במה מדליקין (שבת דף כו.) גבי אין מדליקין בטבל טמא דרשינן משמרת תרומתי (במדבר יא) בשתי תרומות הכתוב מדבר בתרומה טהורה ובתרומה טמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה נמי משעת הרמה ואילך בתרומה טהורה היינו אכילה ממש דטבל שרי בהנאה ודומיא דהכי מרבה טבל טמא כעין אכילה דהיינו הדלקה והסקה דאין בטמאה אכילה ודומיא דאכילה הנאת כילוי ומינה ילפינן מה תרומה טהורה אכילתה אסורה לזרים אף טמאה אכילתה אסורה לזרים כגון הנאת הסקה אבל שאר הנאות לא כי היכי דלא אסרינן שאר הנאות קודם הרמה והנאת כילוי נאסר כההוא מעשה דר' פנחס בן יאיר בפ\"ק דחולין (ד\"ז) ואמרינן מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת הא לאו הכי לא והא דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לד.) אבא שאול גבל של בית ר' והיו מחמין לו חמין בחטין של תרומה אומר ר\"ת דהיינו לכהנים של בית ר' והא דאמר אין מדליקין בטבל טמא ה\"ה בטבל טהור וגם בקונט' פי' כן כ\"ש בטבל טהור והר' משה בר' אברהם דחה דהא דאין מאכיל ישראל לבהמתו כרשיני תרומה משום דכתי' (ויקרא כ״ב:י״א) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ואפילו נפש בהמה במשמע כדאמר בפ\"ב דביצה (דף כא:) אך אשר יאכל לכל נפש ומשמע דוקא דכהן אבל דישראל לא ובתורת כהנים דרשי' לה גבי בהמה בפרשת אמור ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו הם אוכלים ואין בהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינים ת\"ל נפש ובגמרא נמי מייתי הכא בירושלמי ומיהו אמת הוא דלכלות בשביל ישראל אסור בלא אכילה כגון הדלקה כדמוכח סיפא דמתני' [דאין מדליקין במבואות האפלות אלא ברשות כהן] ובירושל' משמע דרשות כהן אחולין דוקא קאי דקא בעי מתני' על גבי חולין ברשות כהן הא קמייתא אפילו שלא ברשות כהן ש\"מ דמדאורייתא כל הנאות מותרות לישראל ועוד דאמר בירושלמי בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שרפה ומדלקת וצ\"ל דאף דמדרבנן אסור הנאת כילוי בצורך רבים לא גזור כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות ומבואות האפלין ובת ישראל המדלקת מכהנת לא אחמור כולי האי לאסור לטבול הפתילה בשמן א\"נ מתחלה התירו משום סכנה ושוב לא אסרו כדאמר בירושלמי (הל' ה) ר' הונא בשם ר' ינאי שעת משלח' זאבים היתה ולא עמד ב\"ד וביטל כמה דתימר תמן לא עמד ב\"ד ובינול אף הכא לא עמד ב\"ד וביטל פי' כדאמרינן תמן במס' שביעית בירושלמי בפר' בראשונה (הל' ב) ומהאי טעמא דפרשינן ניחא ההיא דאבא שאול גבל של בית רבי אפילו לצורך זרים דצורך רבים היה שרוב תלמידים סמוכין עליו ומפרנסן כדאמרינן בכיצד מעברין (דף נג:) ידאון נשריא לקניהון ותימה דבמס' שביעית פ\"ח בירושלמי אמר הכי אין סכין שמן שביעית במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס ולא מדליקין בשמן שרפה לא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ושמא פליגא אמתני': ",
+                "<b>כהן ששם פרה מישראל.</b> ביבמות בפרק אלמנה (סו:) פירש בקונטרס כששכרה הימנו מתנה עמו להחזירה בדמים הללו שאם תכחיש או תאנס יתן דמים ואי אפשר לומר כן דכי האי גוונא איכא איסור רבית כדמוכח בפרק איזהו נשך אלא צריך להעמידה בשואל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן שרפה.</b> מפרש בבמה מדליקין (דף כג:) שמן תרומה שנטמא: ",
+                "<b>בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות אפלין.</b> כל הני בלא כהן מותר כדאיתא בירושלמי (הלכה ה) דאמר ר\"ש בר אבא בשם רבי יוחנן כיני מתני' על גבי חולין ברשות כהן הא קמייתא אפי' שלא ברשות כהן: ",
+                "<b>מדליקין בבית המשתה.</b> של ישראל דהכהנים אוכלין במשתה: ",
+                "<b>אבל לא בבית אבל.</b> ואמרינן בירושלמי (שם) מה טעם דר' יהודה בבית המשתה על ידי דמניהון נקיים לא מתעסקין ביה כלומר לא חיישינן שמא יהא ממשמשי הסעודה ויוליך הנר להדליק לעצמו בלא כהן דירא הוא בשמן הטמא שלא יטמאו כליו טהורין בבית האבל על ידי דמניהון צואין מתעסקין ביה מה טעם דרבי יוסי בית האבל על ידי דאינון כניעין לא מתעסקין ביה בית המשתה על ידי דאינון פחוזין מתעסקין ביה ור\"מ בבית האבל סבר כרבי יהודה בבית המשתה כר' יוסי ר\"ש בבית המשתה כרבי יהודה בבית האבל כר' יוסי ופוסק שמואל בירושלמי הלכה כר\"ש ירושלמי תני בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שרפה ומדלקת: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..42e307264a5b497c36413c97b3cb7b85ac0b31f1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,564 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Terumot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Terumot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) ר' שמואל בר נחמן שמע לון לכולהון מן הכא דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה(שמות כ״ה:ב׳) פרט לנכרי מאת בני ישראל פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש שוטה דידבנו משמע דיש בו דעת לנדב כדדרשינן פ' טרף בקלפי (יומא דף מג.)והניח מי שיש לו דעת להניח ותימה דלא ממעט קטן מידבנו לבו ויש לומר משום דכשבא לעונת נדרים יש בו דעת לנדב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם פרט לתורם את שאינו שלו עוד דריש התם מהאי קרא כן תרימו גם אתם אתם ולא שותפין אתם ולא אפוטרופין ופריך והא תני שותפין שתרמו זה אחר זה והוא משנה לקמן (בפ\"ג מ\"ב) לא פריך לר' עקיבא דאמר התם תרומת שניהן תרומה דלדידיה ניחא דלא קדשה אלא כל אחד לפי חלקו כמו שאפרש שם אבל לרבנן פריך דאמרי תרומת הראשון תרומה ומשני כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ופריך כלום למדו מתרומה גדולה אלא מתרומת מעשר אלא כאן להלכה כאן למעשר כלומר דיעבד תרומתו תרומה דשותפין לא קפדי אהדדי וחשיב כאילו מדעת חברו אבל לכתחלה לא יתרום גזירה שותף דלא קפיד אטו שותף דקפיד ותו פריך ולא אפוטרופין והתנן יתומים שסמכו אצל בעה\"ב או שמינה להן אפוטרופין חייב לעשר את פירותיהן ומשני כאן באפוטרופין לעולם כאן באפוטרופין לשעה ופריך ר' יוזי אם באפוטרופין לעולם בדא תנן מוכר מטלטלין וזנן אבל לא קרקעות אלא כאן ביתום שאינו קטן ואותה משנה בפרק הניזקין (גיטין דף נב.) ומשני כאן לאכול כאן להניח: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) מאן תנא חרש דלא כר' יהודה דתניא א\"ר יהודה מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגדא שהיו חרשים והיו כל טהרות שבירושלים נעשין על גביהן ועוד תנא בפ' חרש (דף קיג.) ובריש מי שהחשיך (שבת דף קנג.) דתניא ר' יצחק אומר משום ר' אליעזר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק ומשמע התם דהוא הדין אשת חרש ספיקא היא וחייבין עליה אשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה מב' חתיכות ולפי הך סברא לרבי יהודה דהכא מייתי ראיה מבניו של רבי יוחנן בן גודגדא חרש ודאי חייבין על אשתו משום אשת איש דקסבר דעת חרש דעתא צילותא ולא דעתא קלישתא ומשני לכאורה דר' יוחנן בן גודגדא כרבי יהודה דמאי דעבדי בניו על פי אביהן הוו עבדי ותימה דאמרינן התם ביבמות (קיב:) העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט ואמר רבא (דף קיג.) מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר כנסי שטר חוב זה הרי זה מגורשת מי לא א\"ר יוחנן לא בעינן דעתא הכא נמי לא בעינן דעתא והשתא מנא ליה הא דלמא כרבי יהודה ס\"ל דחרשא דעתא צילתא דלכאורה כוותיה סבירא ליה כדפרשינן ועוד קשה טפי הא דפריך התם פשיטא דמאי פשיטא כיון דאיכא למימר דסבר לה כרבי יהודה וי\"ל דסוגיא דהתם כרבנן דפליגא עליה דר' יהודה דמסיים בה בתוספתא (פ\"א) ובירושלמי (שם) אמרו לו משם ראיה שהטהרות אין צריכות מחשבה ונעשות על גבי חרש שוטה וקטן אבל תרומות ומעשרות צריכין מחשבה ומתניתין דיבמות מוכחא דאתיא כרבנן מדקאמרו לו אף זו כיוצא בה כלומר פקחת שנתחרשה אע\"פ שקידושיה דאורייתא לפי שר' יוחנן בן נורי אמר ברישא דאינה יוצאה עולמית כאיש שנתחרש דלא יוציא עולמית ואי טעמא דר' יוחנן הסנדלר משום דחשיב דעתה דעתא צילתא אפי' איש נמי: ",
+                "<b>ירושל' </b>(שם) סימני שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו והמאבד מה שנותנים לו אמר רב הונא והוא שכולם בו ורבי יוחנן פליג התם ואמר אפי' אחת מהם. עוד ירושל' (שם) מאן תני קטן דלא כר' יהודה דתני קטן שהניחו אביו במוקשה והיה תורם ואביו מוכר על ידו תרומתו תרומה לא הוא שתרם אלא אביו שזימן על ידו אבל בתוספתא גרסינן אמרו לו לא הוא שתרם ויש טעות סופר בירושל': ",
+                "<b>נכרי. </b>בריש האיש מקדש (קידושין דף מא:) ממעט ליה מדכתיב אתם מה אתם בני ברית וכן בירושל'(שם): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא </b>יתרום לכתחלה שצריך להשמיע לאזנו כשמברך כדאמרינן בפרק היה קורא (ברכות דף טו.) ומייתי התם פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בקריאת שמע: ",
+                "<b>שאינו שומע ולא מדבר.</b> לאו כלל הוא דבריש חגיגה תני חרש ומדבר ולא שומע בכלל ובפרק מצות חליצה (יבמות דף קד:) לענין חליצה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר תרומתו תרומה.</b> לכתחלה לא יתרום אבל דיעבד תרומתו תרומה ורבי יהודה לטעמיה כדאמרינן ובכל הספרים גרסי' בשילהי יוצא דופן (נדה דף מו:) ר' יהודה אומר אין תרומתו תרומה דמייתי לה אפלוגתא דרב אסי ורב כהנא דפליגי במופלא סמוך לאיש אי דאורייתא אי דרבנן ופריך מדר' יוסי דסברוה קסבר ר' יוסי תרומה דאורייתא בזמן הזה אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי גברא דאורייתא ומתקן טיבלא דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דאורייתא וקשה לפי אותה גירסא דאדפריך ליה מדר' יוסי ליסייעיה מדרבי יהודה דאי מופלא סמוך לאיש דאורייתא אמאי אין תרומתו תרומה אבל אי גרסינן תרומתו תרומה ניחא דמדר' יהודה ליכא לא תיובתא ולא סייעתא דאפילו בלא הגיע לעונת נדרים קאמר תרומתו תרומה וטעמא משום דלא יליף תרומה מאיש אשר ידבנו לבו דדריש איש פרט לקטן כדדרשי רבנן כדפרשינן לעיל ועוד מוכח לעיל בהדיא דלר' יהודה תרומתו תרומה דקאמר מאן תני קטן דלא כר' יהודה והא דמייתי התם ראיה מברייתא דמקשה ולא מייתי ראיה ממתני' דהכא משום דהוה אמינא מדנקט ר' יהודה קטן שלא הביא שתי שערות משמע דבסמוך להבאת שערות איירי אלא שעדיין לא הביא ור' יוסי לפרושי דברי ר' יהודה אתי אבל ברייתא דמקשה קתני קטן סתם משמע כל קטן ובירושלמי דיבמות בפ' בית שמאי (הל' ב) מוכיח דלר' יהודה תרומתו תרומה דגרסינן התם תמן תנינן קטן שלא הביא ב' שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה תני בשם ר\"מ לעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא שתי שערות משמע דר' מאיר מחלוקת שלישית ועוד גרסינן התם ר' אחא בשם רבי חנינא בשם רב כהנא כדברי האומר אינו תורם אינו מקדש ולמה לא אמר כדברי מי שאומר תורם ומקדש בגין דר' יהודה אומר תורם ואינו מקדש א\"ר יוחנן אפילו כמאן דאמר אינו תורם מקדש מהו מקדש עולה ושלמים להביא חטאת חלב אינו יכול שאין לו חטאת חלב מהו שיביא קרבן זיבה וקרבן צרעת ומסיק דמביא והשתא לפי הברייתא דירושלמי קשה דאדפריך ליה בפרק יוצא דופן מדרבי יוסי ליסייעיה מדרבי מאיר דאמר אין תרומתו תרומה עד שיביא ב' שערות אלמא מופלא סמוך לאיש מדרבנן ושמא מתני' אלימא ליה אי נמי טעמא דר' מאיר משום דכתיב תרומת איש למעוטי קטן כדאמרן אבל נדרים בהפלאה תלא רחמנא ולפי זה אפילו גרסינן בדברי ר' יהודה אין תרומתו תרומה לא קשיא הא דאמרינן דליסייעיה מדרבי יהודה וא\"ת ומאי טעמא דמאן דאמר לר' יהודה תורם ואינו מקדש וי\"ל דקסבר דקרא מאת כל איש גבי הקדש דוקא כתיב: ",
+                "<b>עונת נדרים.</b> שנה שלפני גדלות ומפורש בסוף יוצא דופן: ",
+                "<b>ירושלמי </b>תני בשם ר' מאיר לעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא ב' שערות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין </b>תורמין זיתים על השמן בירושלמי (הל' ב) פריך תמן תנינן אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו וכה את אמר כן ומשנה היא בסוף פרקין וקתני דאין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו כגון [וכו'] משמן ויין על זיתים וענבים ולא מזיתים וענבים על יין ושמן ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו כגון מזיתים על זיתים ועתיד לכותשן ומענבים על ענבים ועתיד לדורכן או בכתושין ונידוכין וקתני סיפא דאם תרם תרומתו תרומה והכא אמרי בית הלל אין תרומתו תרומה ומשני ר' אילא בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט מהו גזל השבט מפני הטורח לדרוך זיתים וענבים ר' מנא לא אמר כן אלא שהוא מבקש לתרום לפי השמן ואינו תורם אלא לפי הזיתים כלומר כשתורם הזיתים על השמן אם ארבעה סאים זיתים מוציא סאתים שמן היה לו לתרום ד' סאין זיתים על צ\"ח סאין שמן והוא לא עשה כן ולא הפריש עליהן אלא ב' סאין זיתים ופריך הגע עצמך שתרם לפי השמן ומשני כדון עבד כן וזמן חורון לא עבד כן כלומר גזירה דילמא לא עביד כן זימנא אחרינא עוד משני חברייא חמי ליה ואמר זה נתכוין לרבות (וזה) [ואני] לא מתכוין לרבות ותימה מה תירץ מ\"מ קשיא מתני' דשילהי פירקי' דקתני תרומתו תרומה ולא חיישינן לגזל השבט ואין לתרץ דדוקא בזיתים וענבים שצריך לאוצרם ויש טורח שייך גזל השבט [ולא] בשאר דברים דפלוגתא הוא בירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא זיתים על השמן וענבים על היין הא שאר כל הדברים לא רבי יוחנן אמר לא שנייא היא זיתים על השמן וענבים על היין היא שאר כל הדברים אלמא דרבי יוחנן גופיה דמשני משום גזל השבט לא מפליג וכיוצא בזו תנן לקמן בפרקין (מ\"ח) אין תורמין שמן על הזיתים הכתושים ולא יין על ענבים הנדרסות ואם תרם תרומה ויחזור ויתרום ופריך עלה בירושלמי ממתני' בסוף פרקין דקתני מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דהיינו משמן על זיתים תרומתן תרומה ולא קתני ויחזור ויתרום ומשני רבי אילא בשם רבי יוחנן מפני גדר מי חטאת שלא יהו מי חטאת בטלים והשתא מאי משני ההוא אסוף פרקין נמי נימא ויחזור ויתרום משום גדר מי חטאת והשתא קשיין הנך ג' משניות דהכא גבי זיתים על השמן וענבים על יין קתני אין תרומתו תרומה ולקמן גבי שמן על הזיתים ויין על הענבים קתני תרומתו תרומה ויחזור ויתרום ובסוף פרקין קתני בכולהו תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום ואי לא ההיא דסוף פרקין לא קשיא מציעיתא אקמייתא דיש לחלק בין זיתים על שמן ושמן על זיתים ועוד קשה דלקמן בירושלמי (שם) ברייתא דתני אין תורמין זיתים על שמן ולא ענבים על יין ואם תרם תרומתו תרומה ואין צריך לתרום דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר ב\"ש אומרים תורמים וב\"ה אומרים אין תורמים הכל מודים שאם תרם שאין צריך לתרום הרי ברייתא זו קשה אמתני' דהכא ויש ליישב כולן הא דתנן בזיתים על השמן אין תרומתו תרומה אתורם שלא מדעת כהן דאיכא גזל השבט ואם נטל רשות מן הכהן דזמנין דניחא ליה לכהן בזיתים וענבים יותר משמן ויין ואפילו דלכתחלה אסור דיעבד תרומתו תרומה ורבי מנא דמפרש טעמא משום דמבקש לתרום לפי השמן ואינו תורם אלא לפי הזיתים לטעמיה דלקמן בההיא ברייתא ואמתני' דעדיות לית כאן זיתים על השמן אלא שמן על הזיתים וההוא דמדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו לאו בשמן על הזיתים איירי אלא בשאר פירות כגון מדבר שלא נתרמה על דבר שנתרמה וכן כל פירות חוץ מזיתים וענבים על היין דבהני אין תרומתן תרומה ובשאר פירות תרומתן תרומה והא דקשיא מציעיתא אדסוף פרקין ומשנינן משום גדר מי חטאת שפיר משני דמתניתין דסוף פרקין בשתרומה הראשונה קיימת ומציעיתא כשאין הראשונה קיימת דהכי מסיק רבי מנא עלה בירושלמי (הל' ה) דר' יוסי אומר דשמן על הזיתים תרומה ויחזור ויתרום כשאין הראשונה קיימת אבל קיימת קורא לה שם ודיו והיינו טעמא דבשאין הראשונה קיימת שייך גדר מי חטאת משום דעיקר טהרה שהיו עושין בגבולין משום סרך תרומה ובשאין הראשונה קיימת חייבוהו לחזור ולתרום דמחמת התרומה על כרחו יטהר ויזה עליו כדי לאכלה בטהרה וא\"ת לרבי מנא דמפרש טעמא דזיתים על שמן משום דתורם לפי הזית זיתים על זיתים לישתרי ואמאי תנן אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ועוד תני ר' אושעיא לקמן זיתים על זיתים ועתיד לכותשן ענבים על ענבים ועתיד לדורכן תרומה ויחזור ויתרום וצריך לומר דבהני מודי רבי מנא לטעמא דגזל השבט: ",
+                "<b>ב\"ש </b>אומרים תרומת עצמן יש להן כלומר קדשו מדומעין והוו הזיתים חולין ותרומה מעורבים זה בזה ויש להן תורת מדומע וימכרו לכהן בדמי תרומה ואם בא לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר אינו יכול: ",
+                "<b>וב\"ה </b>אומרים אינה תרומה כלל ותורת טבל גמור עליהם ויכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר ואפי' לכהן אסירי באכילה כטבל בירושל' (שם) תמן תנינן אין תורמין מטמא על הטהור תני בשם ר' יוסי אם תרם מטמא על הטהור בין שוגג בין מזיד מה שעשה עשוי מה א\"ר יוסי הכא מה אם תמן שכולו הפסד לכהן אתמר מה שעשה עשוי הכא שאין כולו הפסד לכהן לא כל שכן אשכח תני בשם ר' יוסי אין תורמין זיתים על השמן ולא ענבים על היין ואם תרם ב\"ש אומרים תרומת עצמן בהן ובית הלל אומרים אין תרומתו תרומה מחלפה שיטתיה דר' יוסי התם אמר מה שעשה עשוי וכה אמר הכן תמן טומאה אינה מצויה ואין בני אדם נאמנין [ה\"א טועין] לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה אבל זיתים על השמן וענבים על היין מצויין הן אם אומר אתה כן אף הוא סבור שמותר לתרום זיתים על השמן וענבים על היין פי' אשכח תני בשם רבי יוסי הך ברייתא לא פליגי אברייתא דלקמן שהבאתי לעיל מהך ברייתא ואיכא לשנויי כדתנן מתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג) ר' יוחנן בשם ר' ינאי זה אחד מג' מקראות מחוורין בתורה ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך (דברים יד) ממה שיש לך ואין לו אתה חייב ליתן לו יצא הפקר שיש לך ולו בהן היא לקט היא שכחה היא פאה היא הפקר וכולה מתני' בתורם מהני על הכרי החייב דאי מיניה וביה הוה ליה למיתני אלו פטורים מן התרומה ולכך פריך בירושלמי (שם) אסיפא דתני ולא מן הפטור על החייב ולא מן החייב על הפטור ולא כבר תנינן כולהו ומשני כיני מתני' לא מפירות שהביאו שליש על הפירות שלא הביאו שליש: ",
+                "<b>ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו.</b> אין תורם ממנו תרומה גדולה על כרי של טבל ואצטריך לאשמעינן היכא דהקדימו בשבלים דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לה:) דפטור מתרומה גדולה ודוקא שניטלה תרומתו אבל לא ניטלה תרומתו יכול לתרום דתניא בספרי זוטא מנין לבן לוי שרצה לעשות ממעשר ראשון תרומה גדולה מנין שעושה ת\"ל כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' (במדבר יח) מיכן שאם רצה לעשותו תרומה לאחרים עושה יכול אף שניטלה תרומתו יהא עושה אותן תרומה לאחרים ת\"ל את מקדשו ממנו בזמן שקדשו בתוכו עושה אותן תרומה לאחרים אין קדשו בתוכו אין עושה אותו תרומה לאחרים: ",
+                "<b>ולא ממעשר שני והקדש שנפדו.</b> היכא דלא נפדו לא אצטריך דמתניתין ר' מאיר היא דאמר מעשר שני ממון גבוה אבל נפדו ס\"ד דעושה אותן תרומה גדולה על טבלו וכי תימא הא נמי פשיטא דחולין גמורין הוא אצטריך היכא דהקדימו בשבלין דפטורה מתרומה גדולה כדפרשינן במעשר ראשון והקדש נמי שנפדה אצטריך כשהקדיש טבל ומרחו גזבר ואח\"כ פדאו: ",
+                "<b>מן </b>הפטור על החיוב כבר פירשתי: ",
+                "<b>מן התלוש על המחובר.</b> כדתניא בתוספתא (פ\"ב) אין תורמין מן התלוש על המתובר אמר פירות תלושין אלו עשוין תרומה על פירות מחוברין אלו או פירות מחוברין אלו עשוין תרומה על פירות תלושין אלו לא אמר כלום אבל אמר פירות תלושין [אלו] עשוין תרומה על מחוברין אלו לכשיתלשו הרי זה אוכל מהן עראי ועושה מהן תרומה ומעשר על מקום אחר וברייתא כיוצא בזו בקידושין בפרק האומר (דף סב:): ",
+                "<b>מן החדש על הישן.</b> כדתניא בתוספתא (שם) ומייתי לה בפ\"ק דר\"ה כיצד אין תורמין מן החדש על הישן [וכו'] אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו אבל שדה שעושה ב' גרנות בשנה כגון שדה בית השלחין תורמין ומעשרין מזה על זה ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא בא השמש וחזר וליקט משבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה שזה חדש וזה ישן היתה שנה שניה ונכנסה שלישית הראשון מתעשר מעשר שני והשני מתעשר מעשר עני ליקט אתרוג ערב ט\"ו בשבט עד שלא בא השמש וחזר וליקט משבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה שזה חדש וזה ישן היתה שלישית ונכנסה רביעית הראשון מתעשר מ\"ע והשני מתעשר מעשר שני ודרשינן ליה מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (דברים יד) מלמד שאין תורמין מזה על זה: ",
+                "<b>על פירות חוצה לארץ.</b> קתני בתוספתא (שם) אפילו מפירות ארץ ישראל על פירות סוריא ומפירות סוריא על פירות ארץ ישראל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד) יש מהן מפני הברכה ויש מהן שאין יכולין לתרום מן המובחר האלם וערום ובעל קרי מפני הברכה הסומא והשכור שאין יכולין לתרום מן המובחר פי' אלם אין לו פה לברך ערום אסור לברך כדאמרינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כג.) ולא יראה בך ערות דבר בשעה שאתה מדבר לא יראה בך ערוה ובעל קרי נמי אסור כרבי מאיר דתנן בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך ושכור אמרינן בפ' הדר (עירובין דף סד.) היכי דמי שתוי והיכי דמי שכור שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך שכור שאינו יכול לדבר בפני המלך בירושל' (שם) מחלק בין רביעית לפחות מרביעית ר' זעירא בעי קומי רבי יסא שכור מהו שיברך א\"ל ואכלת ושבעת וברכת אפילו מדומדם לא צורכא דלא [ערום] מהו שיקרא את שמע [אמר] אבא בר בון חד חסיד שאל לאליהו [ערום] מהו שיקרא את שמע א\"ל ולא יראה בך ערות דבר ערות דיבור ותני חזקיה בין לקרות בין לברך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא במדה.</b> מצוה לעשות מאומד כדי שיתרום בעין יפה בירושלמי (שם) תני אבא אלעזר בן גומל אומר מנין שאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין ת\"ל (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם במחשבה את תורם ואין את תורם במדה במשקל ובמנין ואם תאמר מפרק כל הגט (גיטין דף ל:) דמפרש אביי בן ישראל שאמר לבן לוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששים לתרומת מעשר שבו דכיון דלא קיץ ליה לא היה מתקן ליה בעל הבית כור מעשר לאביך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו דכיון דקיץ תקוניה תקניה כאבא אלעזר בן גומל דמקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה ויש רשות לבעל הבית [לתרום] תרומת מעשר כמו שיש רשות לתרום תרומה גדולה והשתא אם כן ברישא נמי אף על גב דלא קיץ ליה לא ניחוש לתרומת מעשר שבו דאמרינן מאומד תרם וי\"ל דלאו אורחיה דבעל הבית לתרום מאומד תרומת מעשר מפני תרעומת כהן ולוי שמא יטעה ואם תאמר התנן לקמן בפרק ד' (מ\"ו) המונה משובח והמודד משובח ממנו ובירושל' (שם) פריך לה ומשני רבי יהושע בן לוי כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני כן אלעזר בן גומל אומר מנין שאין תורמין במדה במשקל ובמנין ת\"ל ונחשב לכם תרומתכם במחשבה את תורם ואי את תורם במדה במשקל ובמנין כלומר ההיא דאין תורמין בתרומה גדולה דלכולי עלמא מצותה מאומד וההיא דהמונה משובח בתרומת מעשר ובמעשר רבנן וההיא דהמונה משובח דמייתי ברייתא דאבא אלעזר לאשמעינן דפליגי בתרומת מעשר ואם תאמר דלקמן בפ\"ד אמרינן בירושלמי (הל' ה) מההיא דהמונה משובח א\"ר הונא מן התורה מאומד משמע דהוי תרומה אלא דהמודד משובח וקאמר נמי התם א\"ר הלל מתני' אמרה כן והשוקל משובח משלשתן כלומר מכלל דאיכא ג' בר משוקל ובתר הכי א\"ר חנינא תפתר בשלשתן ולית שמע מינה כלום והשתא אי לרבנן אין תורמין מעשר מאומד ואי כאבא אלעזר בן גומל האמר דמצוה לעשר מאומד ונראה לפרש דלאבא אלעזר בן גומל נמי לא ילפינן אלא דמועיל מאומד ולא שוייה מצוה מאומד והשתא הא דמשני כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר היינו כאבא אלעזר בן גומל וניחא השתא הא דמייתי עלה ברייתא דאבא אלעזר בן גומל אי נמי מודו רבנן לאבא אלעזר דמאומד הויא תרומה אבל אין מצוה לעשר מאומד ובשילהי פרק קמא דביצה (דף יג.) משמע דלרבנן אסור לעשות מאומד גבי שהיו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע יש בהן ומוקי לה במעשר טבל שטבול לתרומת מעשר ופריך והא מדידה בעי ומשני אבא אלעזר בן גומל היא וא\"ת היכי שרינן לעשר מאומד אם כן הוה ליה מרבה במעשרות ויש לומר דהיינו כשמרבה במתכוין אבל במתכוין לאמוד יפה לא חשיב מרבה ומיהו מדמשנינן בריש כל המנחות באות מצה (מנחות דף נד:) לאבא אלעזר בן גומל תאנים על הגרוגרות במנין אע\"ג דהוה ליה מרבה במעשרות במתכוין משמע דכל מה שירצה להרבות נחשוב עין יפה ונראה דלית ליה לאבא אלעזר בן גומל מרבה במעשרות דהא מעשר ראשון נמי איתקש כדאמר בפרק בתרא דבכורות (דף נט.) ולא משכחת לה אלא במעשר עני ומעשר שני דהנהו לא איתקוש דלא איירי אלא במעשר ראשון כדקאמר התם ומעשר קרייה רחמנא דכתיב (במדבר יח) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה': ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול והמנוי א\"ר אלעזר כיני מתני' מודד הוא את טבלו ומכניסו לתוך ביתו ובלבד שלא יתרום במדה ושוקל את טבלו ומכניסו לתוך ביתו ובלבד שלא יתרום במשקל מונה את טבלו ומכניסו לתוך ביתו ובלבד שלא יתרום במנין: ",
+                "<b>אין </b>תורמין לא בסל ולא בקופה שהן של מדה שהרואה אומר במדה תורם: ",
+                "<b>חציה </b>דכיון דאין ממלא אותה ליכא למיגזר: ",
+                "<b>שחציה. </b>מדה פעמים שיש במדה שנתות עד כאן חציה כדאמרינן (מנחות דף פו:) שנתות היה בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל ואיכא למיגזר דלמא אתי לתרום במדה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכתשין </b>להוציא שמנן כדאשכחן בשילהי כל קרבנות (מנחות דף פו.) שהיו רגילין לכותשן או לטוחנן: ",
+                "<b>תרומה </b>ויחזור ויתרום בירושלמי (הל' ה) פריך ממתניתין דסוף פירקין אמתני' דאין תורמים זיתים על שמן: ",
+                "<b>הראשונה </b>מדמעת בפחות מק' וחייב עליה חומש זר האוכלה דתרומה גדולה היא מדאורייתא ותני עלה בירושלמי (שם) שניה לא נאכלת עד שיוציא עליה תרומת מעשר אבל לראשונה קורא לה שם ואין צריך להוציא עליה תרומת מעשר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכבשים. </b>מולחים הזיתים וכובשין אותן ביין או בחומץ ומקיימין אותן כך לאכילה כעין צמוקין ובירושלמי (שם) פריך תנינן דבתרא אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו וכה אמר הכן אפילו לכתחלה אי תימר שניה מדבר שנגמרה מלאכתו כלומר אם תרצה לתרץ דזיתים הנכבשים וצמוקין דבר שנגמרה מלאכתו והתנינא הפרד והצימוקים והחרובים משיעמיד ערימה ומשני רבי יוסי בשם ר' יצחק בן אלעזר אין לך אסור לתרום מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד כלומר יין על הענבים הנידכות הוא דאסור הא יין על צמוקין לא דלאו יקב נינהו ובירושלמי (שם) פליגי היאך תורם ר' אומר לפי שמנו רשב\"ג אומר לפי אוכלו אבל לא על גרעיניהן: ",
+                "<b>אין צריך לתרום.</b> כיון דמתחלה תרם בהיתר שהיו לאכילה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגמרה </b>מלאכתן שמן ויין לא נגמרה מלאכתן זיתים וענבים שעתיד לדורכן ולכותשן או כתושים ודרוכין כמו כל הני דתנן בפ\"ק דמעשרות (מ\"ד) ואיזהו גורנן למעשרות כבר פירשתי לעיל מה שמשנה זו קשה אכל הני דלעיל ואם תאמר מדבר שלא נגמרה מלאכתו היאך תרומתן תרומה מאי שנא ממפריש חלה מן הקמח דתנן בפ\"ב דחלה (מ\"ה) דאינה חלה וי\"ל דשאני הכא דרביה קרא כדדרשינן מקראי בפרק כל שעה (פסחים דף לה:) דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה ועוד תניא [בתוספתא] (פ\"ג) התורם ענבים ועתיד לעשותן צמוקים תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות רמונים ועתיד לעשותן פרד תרומה ואין צריך לתרום שניה ר' אלעזר אומר ב\"ש אומרים צריך לתרום שניה וב\"ה אומרים אין צריך אמרו ב\"ש לב\"ה הרי הוא אומר (במדבר י״ח:כ״ז-כ״ח) כמלאה מן היקב לא תרם זה מן היקב אמרו להם ב\"ה הרי הוא אומר כל מעשר הארץ אם אתה אומר צריך לתרום שניה אף זה לא קיים [קדש לה']: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הטהור על הטמא.</b> בירושל' (הל' א) מפרש ר' יוחנן בשם ר' ינאי משום דכתיב ונחשב לכם [תרומתכם] כדגן מן הגורן וגו' (שם) מה גורן א\"א שיהיה מקצתו טמא ומקצתו טהור כלומר דאין חטה אחת חציה טמאה וחציה טהורה וכאן אע\"פ שאפשר למדין אפשר משאי אפשר כלומר דמה שתורם יהא כולו טמא או כולו טהור כדי שיתרום מן הטהור על הטהור ומן הטמא על הטמא ופריך מעתה לא תהא תרומתו תרומה ומשני ממנו אמר רחמנא דכתיב (שם) ונתתם ממנו את תרומת ה' מ\"מ ואע\"ג דהאי קרא כתיב בתרומת מעשר מכל מקום היא עצמה ניטלה מן הטהור על הטמא כדאמרינן בירושלמי (שם) כל הדברים למדין ומלמדין חוץ מתרומת מעשר מלמדה ואינה למדה תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שלא תהא ניטלת מן הטהור על הטמא והיא ניטלת מנין שתרומת מעשר ניטלת מטהור על הטמא רבי יוסי בשם חזקיה רבי יונה בשם רבי ינאי ונתת ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו כהנא אמר (שם) מכל חלבו את מקדשו ממנו טול מן המקודש שבו תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שניטלת מן המוקף והיא ניטלת שלא מן המוקף ומנין שלא מן המוקף שנאמר (שם) מכל מעשרותיכם תרימו אפילו אחד ביהודה ואחד בגליל כלומר בכהונתו היינו מן הטהור שיאכל הוא בעצמו ולטהור נמי קרי מקודש שבו ולפי הנך דרשות היה אסור לתרום תרומת מעשר מן הטמא על הטמא כיון דבעינן לאהרן הכהן בכהונתו ובהדיא אמרינן בירושלמי (שם) תרומת מעשר ניטלת מן הטהור על הטהור ומן הטמא על הטמא ומן הטהור על הטמא ואינה ניטלת מטמא על הטהור רבי נחמיה אומר כשם שאינה ניטלת מן הטמא על הטהור כך אינה ניטלת מן הטהור על הטמא ומודה רבי נחמיה בדמאי והך דרשה אסמכתא בעלמא ועיקר טעמא משום דבעי מוקף וגזרינן דלמא תרם שלא מן המוקף משום דמסתפי דלמא נגע טהור בטמא ותרומת מעשר ניטלת מטהור על הטמא משום דתרומת מעשר לא בעיא מוקף כדאמר בירושלמי דמלמדת ואינה למדה ותדע אי מדאורייתא מה לי חד עיגול מה לי ב' עיגולין אבל למאי דפרשינן ניחא ומיהו גם מזה אין כל כך ראיה דהא אמרינן בירושלמי (שם) אעיגול ואגודה דמתני' באמת א\"ר אליעזר בכל מקום ששנו באמת הלכה למשה מסיני ומיהו לאו דוקא: ",
+                "<b>העיגול של דבלה שנטמא מקצתו.</b> אע\"פ שהדבלות מדובקות זו בזו אינו חיבור לטומאה ודכוותה תנן במס' טבול יום (פ\"ה) ובירושלמי פריך (שם) כיון שנטמא מקצתו אין כולו טמא ומשני במחובר במי פירות והיינו כרבי עקיבא דטבול יום פרק שלישי (מ\"ד) גבי עיסה שהוכשרה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום דקאמר ר' עקיבא לא פסל אלא מקום מגעו ותניא בתוספתא דעוקצין אין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא ז' משקין בלבד ופריך בירושלמי (שם) ואין סופו ליחלק ולעשותו שנים ומשני תיפתר שקרא לה שם במחובר כלומר קודם שנחלק העגול מותר לקרות שם: ",
+                "<b>וכן אגודה של ירק.</b> מפרש בירושלמי (שם) כשנטמאת ועודה אגודה אבל נטמאת קלחין ואגדן לא ועביד צריכותא דאילו תנינן עגול ולא תנינן אגודה הוינן אמרין עגול שכולו גוף אחד תורם אגודה שאינו גוף א' אינו תורם: ",
+                "<b>ערימה. </b>כרי: ",
+                "<b>ר\"א </b>אומר תורם מן הטהור על הטמא במסכת חלה (פ\"ב מ\"ח) תנן גבי חלה ר\"א אומר ניטלת מן הטהור על הטמא. ובפרק כשם שהמים (סוטה דף ל.) מייתי לה ופירש שם בקונטרס דקנסא היא דרישא דמתניתין (שם מ\"ז) במס' חלה שיעור חלה אחד מכ\"ד ונטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד ממ\"ח נטמאת מזידה אחד מכ\"ד שלא יהא חוטא נשכר ר' אליעזר אומר היכא דנטמאת מזידה תילוש אחרת בטהרה ותתננה מן הטהורה על הטמאה עד כאן לשון הקונטרס וכולה סוגיא דמאי לאו בהא קא מיפלגי פירש שם בקונטרס דארבי אליעזר ורבנן קאי וקשה לפירושו דמתני' דהכא לא מיירי כיצד נטמא אם בשוגג אם במזיד אדרבה רבנן מחמרי טפי מדרבי אליעזר דמאי דאסרי רבנן שרי רבי אליעזר דרבנן אסרי לתרום מן הטהור על הטמא דלמא אתי לתרום שלא מן המוקף כדפרשינן ורבי אליעזר שרי דלא גזרי וכל שכן דאית [ליה] תורם מן הטמא על הטמא דהכי עדיף טפי והיינו טעמא דתרומה ודחלה וכולה סוגיא דסוטה דבמאי קמיפלגי אההיא דתניא כביצה ואההיא דתניא פחות מכביצה ובירושלמי (הל' ב) אמר ר' יוסי ברבי יהודה הדא דתימא בשנטמאת משישלה ומשיקפה שכבר נראה לתורמן בטהרה אבל אם נטמאה עד שלא שילה ולא קיפה לא משמע מתוך הירושלמי דתורמין מן הטהור דוקא קאמר רבי אליעזר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הטמא על הטהור.</b> משום הפסד כהן אבל מדאורייתא שרי דהא דכתיב (דברים יח) תתן לו ולא לאורו האמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לג.) דהנ מילי דלא היתה לה שעת הכושר כגון במפריש תרומה בחמץ בפסח ואחמיץ במחובר ודכוותה לענין טומאה דהוכשר במחובר ותלשה אדם טמא דחל עליה הכשר וטומאה בבת אחת דעדיין משקה טופח ומתני' דהכא בשהיתה לה שעת הכושר ומדאורייתא תרומה מעליא היא כדר' אילעא דאמר מנין לתורם מן הרע על היפה דתרומתו תרומה ואע\"ג דלקמן בפרקין לא מפלגינן בין מן הרע על היפה בין שוגג למזיד הכא במן טמא על טהור אחמור טפי משום דגרוע דלא חזי לאכילה כלל והתם אפרש מאי שנא הא מקישות ונמצאת מרה דלקמן באידך פירקא: ",
+                "<b>שוגג תרומתו תרומה.</b> בירושלמי (שם) מפרש רבי בא בר ממל לא על דעתו לעבור על דבר תורה אלא מתכוין לתקן טבלו ואם תאמר אין תרומתו תרומה נמצאת מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה טבל בעון מיתה וטהור שאכל טמא בעשה ובירושלמי מייתי הא דתנן בטבול יום פ\"ד (מ\"ז) התורם מן הבור ואמר הרי זו תרומה על מנת שתעלה שלם ובמקומה פירשנוה: ",
+                "<b>במזיד </b>לא עשה כלום לא עשה כל עיקר דאפילו ההיא גריוא הדר לטבלה ורבי נתן בר אושעיא אמר לא עשה כלום לתקן את השירים אבל תרומה הוי ובירושלמי (שם) תני בשם ר' יוסי תרם מן הטמא על הטהור כין שוגג בין מזיד מה שעשה עשוי ובפרקין דלעיל (מ\"ד) כתבתי מאי דפריך בירושלמי דרבי יוסי אדר' יוסי: ",
+                "<b>מעשר </b>טבל מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר מפריש עליו והולך משום דתרומת מעשר לא בעיא הקף: ",
+                "<b>היה מפריש.</b> מזה על שאר מעשרותיו ויש דברים דבעינן מוקף מדרבנן כדפרשינן בסוף מסכת טבול יום: ",
+                "<b>אם </b>היה יודע מתחלה שהיה טמא אע\"פ דאחרי כן שכח ותרם בשוגג מחמיר רבי יהודה משום דהוי שוגג קרוב למזיד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטביל כלים בשבת.</b> בפרק ב' דביצה [דף יח.] אמרינן דכולי עלמא מיהת כלים בשבת לא מטבלינן מאי טעמא אמר רבה גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים וגזרה בור בחצרו אטו בור בחצר אחרת ורב יוסף אמר גזרה שמא יסחוט וגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה רב ביבי אמר גזרה שמא ישהה רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי ובירושלמי (הל' ג) אמר מתני' בכלים גדולים אבל בקטנים מערים ומטבילן ותני רבי אושעיא ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים ומטבילו ותניא נפלו כליו לתוך הבור מערים עליהם ומטבילן וצריך ליישב כל הטעמים מאי שנא כלים גדולים מקטנים: ",
+                "<b>במזיד לא ישתמש בהן.</b> בפרק ב' דביצה בעי למידק מהכא גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין ועבר ואפה אסור ודחי לא צריכא דאית ליה כלים אחריני וההיא דהמעשר דאית ליה פרי אחריני וההיא דהמבשל משני איסורא דשבת שאני והא דאמרינן בפרק כירה (שבת דף מג:) טבל מוכן הוא אצל שבת ואם עבר ותיקנו מתוקן איכא לאוקמי במזיד דלית ליה פירי אחריני אי נמי שעבר בשוגג ואע\"ג דקניס רבי מאיר מדרבנן שוגג אטו מזיד הכא גבי מאכיל ומעשר לא קניס כדאמרינן בהניזקין (דף נד.) גברא לתקוני טיבליה מיכוין ולטהורי מאני מיכוין ואנן ניקנסיה: ",
+                "<b>ובשביעית </b>בין שוגג בין מזיד יעקר בפרק הניזקין (גיטין דף נג:) מפרש דמאי שנא שבת ומאי שנא שביעית מפני שישראל מונין שני ערלה לשביעית ואין מונין לשבתות ונחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות והתם איכא תנאי דפליגי אמתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תרומתו תרומה.</b> בריש מעשר בהמה (בכורות דף נג:) אמרינן מנא הני מילי אמר רב אמי אמר רב ינאי כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן (במדבר י״ח:י״ב) אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה ותירוש ודגן ודגן ודגן יליף מקל וחומר וכן בירושל' (הל' ד) א\"ר יוחנן א\"ר ינאי דזה אחד מן הדברים דמחוורין בתורה: ",
+                "<b>כל מין חטים.</b> כגון שחמתית ולבנה ובירושלמי (שם) אמרינן מאגרון על שמתית ומשמתית על אגרון: ",
+                "<b>תאנים </b>בעודן לחין נקראים תאנים. ונקראין דבלה: ",
+                "<b>מן </b>היפה מתאנים על הגרוגרות כדתניא במסכת בכורים (פ\"ג מ\"ג) הקרובים מביאין בכוריהם תאנים וענבים והרחוקין מביאין גרוגרות וצמוקין אלמא תאנים לחים יפים וגרוגרות מתקיימין והא דתניא בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נה.) תורמין תאנים על הגרוגרות במקום שרגיל לעשות תאנים גרוגרות ואין תורמין גרוגרות על התאנים ואפילו במקום שרגיל לעשות תאנים גרוגרות ומוקמינן התם רישא דליכא כהן סיפא דאיכא כהן ואמר רב פפא שמע מינה דייקי ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי משום דהוי מצי לשנויי כולה דליכא כהן ורישא רבנן וסיפא רבי יהודה דאמר לעיל תורם מן היפה. וטעמא דרבי יהודה. משום דכתיב (שם) את חלבו לעולם בעינן בחלבו ואי פסדן תיפסד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן </b>שלם מתקיים וחצי גדול יפה ממנו וטוב לאכילה ואזדו לטעמייהו בצלים מבני המדינה טובים מן הכופרים אבל אין מתקיימין: ",
+                "<b>כופרים. </b>מלשון כפר: ",
+                "<b>פוליטיקין. </b>אבני מדינה קאי כלומר מאכל בני אדם חשובין ופי' בערוך פוליטיקין בני פלטין ויש אומרים מטעמת מלכים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתי </b>כבש שכבושין בחומץ כדי להתקיים אבל זיתי שמן טובים מהן לאכילה ושאינו מבושל יפה מן המבושל אבל המבושל מתקיים יותר וכל זה מדברי רבי יהודה דתורם מן היפה ובירושלמי (הל' ה) א\"ר יוחנן דמחלפא שטתיה דרבי יהודה דתנן לקמן בפרק בתרא (מ\"א) אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו ובמתני' משמע דלרבי יהודה שאינו מבושל יפה מן המבושל א\"ר אלעזר לא מחלפא תמן תנינן בכהן וכאן בבעלים כלומר שאינו מבושל יפה לשתיה אלא דלכהן התירו לבשל שמשביחו דמתקיים לו אבל בעלים צריכין לתרום מן היפה ולא חיישינן במתקיים: ",
+                "<b>כלאים בחברו.</b> כדמפרש בריש כלאים: ",
+                "<b>לא יתרום.</b> כדפרשינן לעיל דבעינן חלב לזה וחלב לזה: ",
+                "<b>מן הרע על היפה.</b> כרבי אילעא בהאשה רבה (דף פט:): ",
+                "<b>זוגין </b>מין חטין ואינו מאכל אדם ומקיימין אותו ליונים כדפרשינן בריש כלאים: ",
+                "<b>מין אחד.</b> ותורמין מזה על זה רבי יהודה אומר ב' מינין ואין תורמין מזה על זה ולענין כלאים נמי פליגי וביין וחומץ פליגי רבי ורבנן (בב\"ב דף פד:): \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קישות ונמצאת מרה.</b> בשוגג איירי כדמוכח בריש האשה רבה (יבמות דף פט.) והא דמחמיר הכא טפי ממן הטמא על הטהור משום דהכא שוגג קרוב למזיד דאיבעי ליה למטעמיה ובירושל' (הל' א) פריך ניחא אבטיח ונמצאת סרוח אלא קישות ונמצאת מרה ולא מעיקרא מרה היא שדרך הקישות כך והוה לן למימר אינה תרומה כלל כגון גבי יין ונמצא חומץ דגבי אבטיח ונמצא סרוח דלמא לא הוה סרוח מתחלה ניחא דמספק תרומה ויחזור ויתרום ומשני א\"ר יוחנן עשו אותה כספק אוכל ולפי שיטה דיבמות משמע דלא עשו אותה כספק אוכל אלא בתורם בטעות ולא בתורם במזיד דאי במזיד הוה כתורם מטמא על הטהור דבמזיד אין תרומתו תרומה אבל בירושלמי לא משמע כן דמסיק רבי יונה בעי ולכל דבר כספק אוכל היא מטמאה טומאת אוכלין ושורפין אותה בטומאה וחייבין עליה חומש ולוקין עליה אם אכלו חוץ לחומה אם הוא מעשר שני עירב בה נעשה חמר גמל: ",
+                "<b>ונמצאת של חומץ.</b> משמע דמחומץ על יין אין תרומתו תרומה וכן משמע בריש נדה (דף ב:) בבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח\"כ נמצאת חומץ והשתא ניחא לר' דאמר יין וחומץ ב' מינין הן בהמוכר את הספינה (דף פד:) אבל לרבנן דאמרי מין אחד קשה ומיהו מתני' דהכא משמע בירושלמי (שם) דאתיא כר' דאסיק רבי חייא בשם רבי יוחנן דרבי היא ובהדיא קתני בתוספתא (פ\"ד) במתני' דברי רבי אבל ההיא דהיה בודק משמע בתוספתא דאתא אפילו כרבנן דבתר דברי רבי קתני שר' אומר יין וחומץ שני מינים וחכ\"א מין א' היה בלבו לתרום יין על יין ומה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין היין תרום ויחזור ויתרום על החומץ היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ומה שבידו חומץ החומץ תרום ויחזור ויתרום ומסיק לה כו' כדאיתא בריש נדה משמע בהדיא דמודו רבנן דמתכוין לתרום מיין על יין ומה שבידו חומץ שאני אלא דברישא פליגי משום דבלבו שיהא תרומה בכל ענין בין ימצא יין בין ימצא חומץ והא דתני ברייתא היין תרום ויחזור ויתרום את החומץ אין פירושה כמו תרומתו תרומה ויחזור ויתרום דבכל דוכתא דא\"כ ליתני תרומה ויחזור ויתרום אלא התם מיירי כגון שיש שם נ' חביות של יין והיה בלבו על היין והפריש אחת מהן על כולן דאם מה שבידו חומץ והשאר יין אין תרומתו תרומה כלל כיון דבלבו מיין על יין אבל מה שבידו יין והשאר יש מהן חומץ ויש מהן יין היין תרום חביות שהן יין מתוקנות שתרומתן בחבית שבידו אבל הנמצאות חומץ אינו מתוקן ובכי האי גוונא אם בידו חומץ החומץ מתוקן והיין אינו מתוקן ולעיל בסוף פרק ב' (הל' ה) אמרו בירושלמי אמר רבי יהושע בן לוי מסתברא יודה רבי לדבר תורה מאי טעמא דרבי שאם אתה אומר כן שמותר לתרום מיין על חומץ אף הוא סבר מימר שמותר לתרום מחומץ על יין והוא משמע לכאורה דלא אסר רבי אלא לכתחלה אבל אי אפשר לומר כן דבהדיא תני בתוספתא במילתיה דרבי אם עד שלא תרם החמיצה אינה תרומה ויש לתמוה מאי שנא תורם מחומץ על יין לרבנן מתורם מטמא על הטהור ומאבטיח ונמצא סרוח דמשמע בהאשה רבה בשוגג תרומתו תרומה במזיד אין תרומתו תרומה והכא לרבנן איפכא דמחומץ על יין במזיד תרומתו תרומה בשוגג אין תרומתו תרומה יש לומר דלא דמי דטמא ואבטיח תקין רבנן דלא תהא תרומה במזיד משום דלא חזו לאכילה ויש כח בידם לעקור דבר מן התורה כדאמר בהאשה רבה או כמאן דאמר לא אמר כלום לתקן השירים אבל חומץ חזי לאכילה ואיכא דניחא ליה בחלא כדאמרינן בהמוכר את הספינה (דף פד:) והוי כמן הרע על היפה דלא שנא שוגג ולא שנא מזיד תרומתו תרומה חוץ מהיה בלבו דהוי כמפרש שלא יהיה תרומה: ",
+                "<b>ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום.</b> כדאמרינן לגבי חבית בריש נדה הוה מצי לאתויי מהך: ",
+                "<b>הראשונה אינה מדמעת בפני עצמה.</b> כדאמר באידך בבא שאחר זו: ",
+                "<b>ואין חייבין עליה זר האוכלה חומש.</b> ירושלמי (שם) כיצד עושה נותן שתיהן לכהן והכהן נותן לו דמי אחת מהן דמי גדולה או קטנה מדמתנינן מדמעות כקטנה שבשתיהן הדא אמר דמי גדולה נותן לו פי' הראשונה גדולה מן השניה שהשניה מתמעטת כפי מה שעולה תרומת הראשונה ודייקינן דיד כהן על התחתונה מדקתני באידך בבא דאין מדמעת אלא כשיעור קטנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר </b>פירשתיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ה) מה אנן קיימין אם בממחין אף רבי עקיבא מודה אם כשאינן ממחין אף רבנן מודו אלא כי אנן קיימין בסתם ר\"ע סבר סתמן אינן ממחין רבנן אמרין סתמן ממחין על דעתיה דר\"ע סאה של ראשון חציה טבל וחציה תרומה טבולה למעשר סאה של שני חציה תרומה וחציה טבל טבולה לכל לא צורכא דלא חצי סאה של שני מהו שתפטור חצי סאה של ראשון נשמע מן הדא אריסטון אייתי פירין ושייר גוסקא ותרם אתא עובדא קומי ר' יוסי ואמר חזקה על הכל תרם מה כשיעור תורה או כשיעור חברין אין תעבדינה כשיעור תורה לית רבי יוסי כרבנן אין תעבדינה כשיעור חברין רבי יוסי כרבנן פירוש בממחין בקיאין לתרום דניחא ליה לשותף חברו שיתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי ודאי לא ניחא והוה ליה תורם שלא ברשות ומסיק דבסתם פליגי על דעתיה דר\"ע דאמר תרומת שניהן תרומה נמצא כשתרמו שניהן מנ' סאה זה סאה וזה סאה שלא קדשה תרומה בשל זה אלא חצי סאה ובשל זה כי אם חצי סאה כל אחד טבולה לפי חלקו טבולה למעשרות מתוך הסברא הגירסא משובשת ואיפכא גרסינן בשל ראשון טבולה לכל בשל שני טבולה למעשרות שהרי הראשון כשתרם סאה תרם על כל מה שלפניו ונמצא כל חלקו פטור מתרומה גדולה וכשבא השני חזר והפריש סאה על כל שלפניו תרם ולא על כל מה שנטל חברו ונמצא חצי סאה טבל של ראשון טבל לכל ואח\"כ מסיק דחצי סאה של שני פוטר חצי סאה של ראשון דחזקה על כל חלקו תרם כדאשכחן באריסטון שהורה ר' יוסי דאף על מה ששייר בשק תרם ולמסקנא זו חצי סאה טבל של ראשון וחצי סאה טבל של שני שניהם טבולים למעשרות ולא לתרומה מה כשיעור תורה מיבעיא ליה הא דקאמר רבי יוסי אם תרם הראשון כשיעור איזה שיעור קאמר אם כשיעור דאורייתא חטה אחת פוטרת את הכרי או כשיעור חכמים אחד מנ' ור\"ל דהא דאמרי רבנן תרומת הראשונה תרומה היינו בשתרם כשיעור חכמים אחד מנ' ולפי' זה על כרחך ר' יוסי בא לפרש דברי חכמים והשתא הא דאמרינן בפ' האיש מקדש (קידושין דף מא:) אתם ולא השותפים היינו כר\"ע דאמר תרומת שניהן תרומה ובריש מכילתין פריך ומשני לה כדפרשינן שם ובסוף פ\"ק דתמורה (דף יג.) מייתי מתני' דהכא וכתובה שם הגירסא בענין אחר דתנן התם אין תרומה אחר תרומה ואמר בגמ' מתני' מני ר\"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"א אומר תרומת שניהן תרומה ר\"ע אומר אין תרומת שניהן תרומה וחכ\"א אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה והשתא מתני' דהתם כמאן דאמר תרומת הראשונה תרומה ותרומת שניהן תרומה היינו דכל אחת חציה תרומה וחציה חולין כדפרשינן ולא כמו שפירש שם בקונטרס ועל כרחך גירסא דהתם משובשת (ולפי) [דלפי] מה שפירשתי הוה ליה למימר מתני' לא כר' אליעזר ולא כר' עקיבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א</b> הא דפליגי לעיל דלר' עקיבא תרומת שניהן תרומה בשלא דבר כלו' שלא נטל רשות מחברו לתרום שלא תרם מדעתו: ",
+                "<b>אבל הרשה.</b> לתרום לבן ביתו או לעבדו ושפחתו: ",
+                "<b>ביטל. </b>כגון שמינה שליח לתרום והלך לו ואח\"כ ביטל שליחותו: ",
+                "<b>אם עד שלא תרם ביטל.</b> ירושלמי (שם) פריך ולית הדא פליגא על דריש לקיש דאמר אין אדם מבטל שליחתו בדברים ופלוגתייהו בריש האומר (דף נט.) בקדושין גבי נתנה רשות לשלוחה לקדשה וחזרה בה רבי יוחנן אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור ריש לקיש אמר אינה חוזרת ולא אתי דבור ומבטל דבור ומשני תיפתר כגון שאמר לו לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום כלומר שאמר לשלוחו לתרום מצפון הכרי ושינה ותרם מהדרום דכי האי גוונא אף על גב דליכא קפידא יכול לבטל דבור ובריש האומר משני רבא הכא במאי עסקינן שקדם בעל הבית ותרם את כריו דהוה ליה מעשה ושמא הכי נמי הוה בעי למימר בירושלמי: ",
+                "<b>חוץ מן הדרוכות.</b> בעלים עם הארץ השכירו פועלים חברים לדרוך בענבים כדי להפריש תרומה בטהרה ורשאין לתרום עד שלא יגעו בו הבעלים ויטמאו הגת ובירושלמי (הל' ב) א\"ר יוחנן כיון שהלכו בהן שתי וערב מטמאין את הבור מיד כלומר שעד אותו זמן נזהרין הבעלים ליגע אבל משם ואילך אין נזהרין דסבורין שכבר הפרישו תרומה הלכך אם הלכו שתי וערב והניחוהו יחושו שמא נגעו בו הבעלים ובירושל' תני מאימתי תורמין את הענבים משהלכו בו שתי וערב כלומר לא שיתרמו מן היין שבבור על הענבים דהא אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא לוקחין מן היין' שבבור מיד כשיעור תרומת הכל שאם יבאו בעלים ויטמאו קודם שיגמור אין להם יין לפרוש על הכל בטהרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי שמעון אומר קרא שם.</b> אע\"ג דכתי' ראשית ששיריה ניכרין הא אמרינן בפ' בכל מערבין (עירובין ד' לז:) שאני הכא דאיכא סביביו דבתוכו משמע באמצעיתו של כרי תהא תרומה ובירושלמי (הל' ג) אמרו רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן אתיא דר\"ש כב\"ש כמו דב\"ש אומר קדשו מדומעין כן ר\"ש אומר קדשו מדומעין ועד כדון באומר לתוכו [אומר בו] מאי נשמעינן מן הדא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על מעות הללו לא קראו לו שם ר\"ש אומר קרא לו שם וחכ\"א לא עשה כלום עד שיאמר בצפונו או בדרומו הדא אמר הוא בתוכו הוא בו פי' מלתא דב\"ש שקדשו מדומעין היינו הא דתנן בריש מכילתין (פ\"א מ\"ד) ב\"ש אומרים תרומת עצמן יש בהן שבחפץ זה היינו כאילו אמר בו: ",
+                "<b>עד שיאמר בצפונו.</b> אע\"ג דפרשינן דבתוכו משמע באמצעיתו לא חשיב מסוים עד שיאמר בצפונו ואמרינן בירושלמי (שם) דברי חכמים ר' זירא בשם ר' אבדימא בשם ריש לקיש ונחשב לכם תרומתכם והרמותם מה המחשב במסוים אף התורם במסויים ולכאורה איפכא גרסינן מה התורם במסוים אף מחשב במסוים ופליגא סוגיא דירושלמי אההיא דפרק בכל מערבין דקאמר שאני התם דאיכא סביביו וסבירא ליה כאידך שינוי' דהתם דלא חייש אבל מ\"מ קשה דהיכי הוה מביא הך דמעשר שני שבחפץ זה דמועיל לרבי שמעון דברייתא דמעשר שני דוחק גדול לומר דשבחפץ זה משמע באמצעיתו ויש לומר דלא בעי שיריה ניכרין אלא בתרומה דכתיב ראשית הלכך גבי מעשר שני מהני כי אמר שבחפץ זה: ",
+                "<b>תרומת </b>הכרי ממנו עליו קרא שם רבי אלעזר חסמא לא בעי שיריה ניכרין אי נמי אתא רבי אלעזר חסמא למימר דתרומה דוקא לא בעינן מקום מסוים אבל במעשר בעינן מקום מסוים ואתא ר' אליעזר בן יעקב למימר דתרומת מעשר זה בתוכו לא מהני כל זמן שלא הופרש המעשר אבל אם הפריש קרא שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהוא עובר בלא תעשה.</b> בריש תמורה (דף ה:) דרשינן מלאתך (שמות כב) אלו בכורים ודמעך זו תרומה והוי בכלל דמעך לא תאחר ומעשר ראשון נמי יש בו תרומת מעשר: ",
+                "<b>מה שעשה עשוי.</b> בירושלמי (שם) א\"ר חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר' חנינא מן מה שעובר בלא תעשה את יודע מה שעשה עשוי ולוקה והיינו דפ\"ק דתמורה (דף ד:) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי סלקא דעתך לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני מידי והאי דלקי דעבר אמימרא דרחמנא והתם פריך ממתני' לרבא ומשני שאני התם דאמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו:"
+            ],
+            [
+                "<b>וזה קרוי תרומה וראשית.</b> בכורים דאמרי' ותרומת ידך (דברים י״ב:י״ז) אלו בכורים בפ' הערל (יבמות דף עג:) וכתיב ראשית בכורי אדמתך (שמות כ״ג:י״ט) וכן תרומה קרויה תרומה וקרויה ראשית דכתי' ראשית דגנך (דברים יח): ",
+                "<b>שהן </b>בכורים לכל לשון בכורים דריש מדקרינהו בכורים עד שלא נצטוו על התרומה: ",
+                "<b>שיש בה ראשית.</b> דבמעשר ראשון יש בו ראשית דבמעשר ראשון יש בו תרומת מעשר והתרומה קרויה ראשית דין שיקדום ראשון לשני:  "
+            ],
+            [
+                "<b>לא </b>אמר כלום בירושלמי (שם) א\"ר ירמיה הא דתנן בנזיר (דף ל:) ב\"ש אומרים הקדש טעות הקדש בא לומר חולין ואמר עולה קדשה ומתני' דלא כב\"ש ורבי יוסי אמר במתכוין להקדיש אנן קיימין אלא שטעה מחמת דבר אחר והדא מתני' דברי הכל כלומר דוקא התם כשאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש ויצא לבן הוי הקדש לב\"ש לפי שהיה מתכוין להקדיש הראשון אלא דכסבור שיצא ראשון שחור ויצא לבן ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) פריך אביי ממתני' דהכא לרבה דאמר התם דסבר רבי מאיר לא בעינן פיו ולבו שוין דסתם מתני' רבי מאיר ובעינן פיו ולבו שוין דכתיב (שם כג) מוצא שפתיך וכתיב (ויקרא ה׳:ד׳) לבטא בשפתים וכתיב (שמות ל״ה:כ״ב) כל נדיב לב בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה אבל לא מכחשי זא\"ז מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן בפרק שבועות שתים (שבועות דף כו:) שאני גומר בלבו אע\"פ שלא הוציא בשפתיו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומתן תרומה.</b> בפ\"ב דקדושין (דף מא:) ובפ' ב' דגיטין (דף כג:) מייתי לה ואע\"ג דאיתא בתרומה דנפשיה אין נעשה שליח לתרום בשליחות כדתנן בריש מכילתין (פ\"א מ\"א) אפילו ברשות אין תרומתן תרומה: ",
+                "<b>והקדשן הקדש.</b> בזבחים בס\"פ ב\"ש (זבחים דף מה.) פליגי רבי יוסי ורבי שמעון אם חייבין על הקדשן משום פיגול ונותר וטמא: ",
+                "<b>אין לנכרי כרם רבעי.</b> משמע דסבר רבי יהודה יש לנכרי קנין בארץ ישראל וקשה דבמנחות פ' רבי ישמעאל (מנחות דף סו:) שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר תורמין משל כל על של כל משל נכרי על של ישראל ומשל ישראל על של נכרי וי\"ל דלא פטר רבי יהודה הכא אלא בסוריא כדתניא (תוספתא ספ\"ב דתרומות) אבל הערלה וכלאי הכרם שוין בנכרי בארץ ישראל בסוריא בחוצה לארץ אלא שר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא וחכ\"א יש לו: ",
+                "<b>תרומת הנכרי מדמעת.</b> אם נפלה לפחות ממאה: ",
+                "<b>וחייב עליה חומש.</b> זר האוכלה: ",
+                "<b>ורבי שמעון פוטר.</b> קסבר דליתי בתרומה דנפשיה כדאמרינן בריש האיש מקדש ותימה דבמנחות פ' רבי ישמעאל (שם) מסקינן אליבא דרבי שמעון דאמר מירוח הנכרי פוטר דתרומתו בארץ אסורה לזרים ומדמעת מדרבנן וצ\"ל דרבי שמעון פוטר אחומש פליג אבל מודה דמדמעת: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפריש מקצת תרומה ומעשרות.</b> כגון שהיה לו ק' סאין טבל והוציא מהן סאה תרומה ובדעתו עדיין להפריש את השאר חוזר ומוציא ממנו מאותו הכרי עצמו עד שישלים שני סאין כשיעור התרומה דטבל הוא שעולה בידו ולא מה שכבר מתוקן: ",
+                "<b>אבל לא למקום אחר.</b> דאם יש לו ק' סאין אחרים של טבל אין יכול להפריש עליהן מאלו שהוציא מקצתן תרומתו דלגבי אחריני תלינן דילמא מן המתוקן הוא מוציא עליהן ולא מן הטבל שבו: ",
+                "<b>ור' </b>מאיר שרי אף למקום אחר ובירו' (הל' א) פליגי דאמרינן מתניתין בהפריש ובדעתו להפריש ר' שמעון בשם ר' זירא מתני' בסתם: ",
+                "<b>ירו' </b>(שם) מה בין מוציא ממנו עליו למוציא ממנו על מקום אחר בשעה שמוציא ממנו עליו כל הטבל עלה בידו בשעה שמוציא ממנו על מקום אחר מזה ומזה עלה בידו וקשיא נטל להוציא ממנו עליו כל הטבל עלה בידו נמלך להוציא ממנו על מקום אחר מזה ומזה עלה בידו נטל להוציא ממנו על מקום אחר מזה ומזה עלה בידו נמלך להוציא ממנו עליו כל הטבל עלה בידו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>במגורה. </b>אוצר תבואה: ",
+                "<b>ונתן סאה לבן לוי.</b> בירושלמי (הל' ב) א\"ר אליעזר בשם ר' אושעיא בר' יוסי עשו אותה כפועל שאינו מאמינו לבע\"ה והשתא מיירי כגון שראה פועל את בעל הבית נותן ממגורתו לבן לוי סתם ושאל לעני סתם ואמר ר\"מ דאותו פועל יכול לאכול מן המגורה ח' סאין דסתם בתורת מעשר ראשון נתן ללוי ובתורת מעשר עני נתן לעני והרי יש כאן ח' סאין מתוקנים ומעט יותר ואע\"פ שלא ראהו מפריש תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ על התרומה וחכמים אומרים אינו מפריש כ\"א לפי חשבון מה שהפועל אוכל מפריש כדתנן בפ' ז' דדמאי (משנה ג) גבי פועל שאין מאמין לבעל הבית וזה הלשון אינו מיושב על פי זה דהוה ליה למימר מפריש לפי חשבון לכך נראה דמפריש דחכמים אבעל הבית קאי כמו מפריש דרבי מאיר ובהא פליגי דרבי מאיר סבר דיכול פועל לאכול כמה סעודות אצל בעל הבית עד שיכלו ח' סאין ורבנן סברי דלא הפריש בעל הבית אלא לפי חשבון סעודה זו בשביל הפועל שסועד אצלו והשאר מתנה בעלמא דיהיב ללוי ולעני ועוד יש לפרש דמיירי כגון שנתן סאה ללוי ולעני והלכו הלוי והעני ומדדום ונמצאו חסרין דרבי מאיר סבר מהמנינן ליה לבעל הבית שהפריש ב' סאין שלימין ונאבד מה שחסר או אכלוהו עכברים ורבנן סברי דלפי חשבון הנמצא מהימן ותו לא ועוד יש לפרש דמיירי כגון שהלכו להן הלוי והעני וסבר רבי מאיר דמפריש עליהן ח' סאין ואוכל בחזקת שאותן ב' סאין קיימין ורבנן אסרי ואין הירושלמי מתיישב לפי זה ומשמע דמיירי כגון דאמר בעל הבית הרי זה מעשר על מה שנאכל דגרסי' בירושלמי (הל' ב) פשיטא הדא מלתא נשרפו הפירות התרומה בטילה כלומ' נשרפו הפירות של מגורה ותרומה לאו דוקא דמתני' במעשר איירי אמעשרות קאמר שהן בטיבלן נשרפה התרומה כלומר נשרפו המעשרות לכשיאכלו הפירות קדשה התרומה למפרע וכל זה יש ליישב ב' לשונות ראשונים שפירשתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג') כתיב (יחזקאל מה) ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר שעורים יכול יתרום בחטים אחד מששים ובשעורים אחד משלשים ת\"ל וכל תרומה שיהו כל תרומות שוות שמואל אמר תן ששית על וששיתם ונמצאת תורם אחד מארבעים בינונים אחד מחמשים אמר רבי לוי כתיב (במדבר לא) וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז הרי הוא כזה מה זה אחד מחמשים אף מה שתאחוז ממקום אחר אחד מחמשים והרעה אחד מששים דכתי' (יחזקאל מה) ששית האיפה מחומר החטים ב\"ש אומרים אחד מל' וששית האיפה מחומר השעורים בינונית אחד ממ' מן הדא דשמואל והרעה אחד מנ' מן הדא דר' לוי פירוש ששית האיפה קרא ורישא דקרא זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וששיתם מחומר השעורים וחומר הוא כור ל' סאה ואיפה שלשה סאין נמצא דששית האיפה חצי סאה מכור של חטין דהיינו אחד מס' והיא עין רעה לב\"ה ועין יפה דורש שמואל משום דכתיב וששיתם דששיתם משמע ב' ששיות וכשאתה נותן זה על זה ובאת לצרף החומרים והששיות הרי ג' ששיות מב' חומרין דהיינו סאה וחצי מס' סאין והוא אחד מארבעים לעין יפה ובינונים אחד מנ' מקרא דר' לוי וב\"ש מוקמי וששיתם ב' ששיות מחומר דהיינו סאה משלשים סאין לעין יפה ובינונית אחד מארבעים ודרשה דשמואל דתן ששית על וששיתם ועין רעה אחד מנ' מקרא דרבי לוי והא דתני מתני' והבינונית מחמשים והרעה מס' לאו מדברי ב\"ש אלא לתנא קמא ומעין יפה לדברי ב\"ש אתה למד לדברי' עין רעה ובינונית אע\"ג דלא תני ליה במתני': ",
+                "<b>ועלה בידו אחד מס'.</b> כגון שתרם באומד ומצא באומד שלו אחד מששים והוא עין רעה: ",
+                "<b>חזר והוסיף חייב במעשרות.</b> דכבר נפטר ואין שם תרומה חל על מה שהוסיף: ",
+                "<b>עלה בידו אחד מס\"א.</b> כגון שהיו בכרי ס\"א סאין ועלה בידו סאה אחת אותה סאה תרומה ויחזור ויתרום כמו שהוא למוד דאם הוא רגיל לתרום אחד מחמשים נמצאו דנשארו עדיין י\"א סאה שלא נתרמו: ",
+                "<b>במדה במשקל.</b> כלומר אותו מותר שהוא תורם מותר לתרום במדה במשקל במנין דלא אמרו לתרום מאומד אלא בתחלת תרומה אבל מוקף ודאי צריך ורבי יהודה סבר דאף מוקף לא צריך אלא בתחלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לשלוחו צא ותרום.</b> בפ\"ב דקדושין (דף מא:) נפקא לן דשלוחו של אדם כמותו מדכתיב (במדבר י״ח:כ״ח) תרימו גם אתם לרבות שלוחכם: ",
+                "<b>כדעתו של בעל הבית.</b> לפי שיש תורם בעין יפה ויש בעין רעה ויש בבינונית: ",
+                "<b>פיחת עשרה.</b> תרם מארבעים או הוסיף עשרה ותרם מששים תרומתו תרומה והא דאמרי' בריש אלו מציאות (בבא מציעא דף כב.) כשאמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה שאני התם דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה ומיהו פסיק ותני במתני' תרומתו תרומה אפילו אתא בעל הבית ואמר לא ניחא לי וצריך לומר דשאני הכא דתיקון רבנן הך שיעורין כדאמר בפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צט:) כיון דאיכא דתורם בעין יפה ואיכא דתורם בעין רעה א\"ל להכי אמדתיך אבל לענין יפות ורעות רובא דעלמא תורמין מן היפות על היפות ומן הרעות על הרעות ודוקא גבי שליח אמרינן פיחת עשרה תרומתו תרומה אבל יותר מעשרה אין תרומתו תרומה אבל בעל הבית תניא בפ' אלמנה ניזונית (שם) תרם ועלה בידו אפי' אחד מכ' תרומתו תרומה: ",
+                "<b>ואם נתכוין להוסיף.</b> שהיה יודע דעתו של בעל הבית ובמתכוין להוסיף אפילו אחד אין תרומתו תרומה ותימא הא דאיבעיא לן בפ' אלמנה ניזונית (כתובות צח:) זבין לי ליתכא ואזיל זבין ליה כורא מהו מוסיף על דבריו הוי וליתכא מיהא קני או מעביר על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני תיפשוט מהכא דמעביר על דבריו הוי דאי מוסיף על דבריו הוי שיעורא מיהא ליהוי תרומה ומתני' משמע דאינה תרומה כלל ודכוות' דייק התם האומר לשלוחו תן חתיכה לאורחים כו' ודחי לה התם וי\"ל דשאני הכא דאיכא פסידא לבעל הבית דאם הרבה שליח בתרומה אם תימצא לומר דכשיעור הוי תרומה נמצאו חולין מדומעין עם התרומה ואם פיחת נמצא טבלו מדומע עם החולין: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ג) עד כדון כשאמר לו תרום לדעתי היה יודע דעתו של בעל הבית ולא אמר לו צא ותרום לדעתי נשמעינא מן הדא אם אינו יודע דעתו של בעל הבית [מפני שאינו יודע] הא אם יודע אע\"פ שלא אמר לו כמי שאמר לו א\"ר בון בר כהנא הפוחת אחד מי' תרומה והמוסיף אחד מי' תרומה אבל לא חולין שאין הפחת והתוספת שוין היך עבידא הוה יליף תרים אחד מנ' כד תרם אחד ממ' מפסיד ליה ו' רבעין כד תרם אחד מס' מתגר ליה ד' רבעי' הכא אתמר תרומתו תרומה וכה אתמר אין תרומתו תרומה אמר רבי חנינא כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף רבי חגי בעי קומי רבי יוסי תמן תנינן (מעילה פ\"ו מ\"א) אמר לו תן להם חתיכה אחת והוא אומר טלו ב' חתיכות והן נטלו ג' כולן מעלו וכאן אתמר הכן א\"ל התם מחתיכה ראשונה נסתיימה שליחות בעל הבית ברם הכא על כל חטה וחטה נסתיימה שליחות בעל הבית מה נפק מביניהון היו לפניו ב' כריין אחד נתקן לדעתו ואחד שלא לדעתו עד כדון פי' הא מילתא פשיטא לן דמתני' מתיישבת כשאמר בעל הבית לשליח תרום לדעתי אבל הא מיבעי' לן אי מהני כשאמר לשליח תרום סתם ולא אמר לו תרום לדעתי אי תורם כדעתו של בעל הבית או בבינוני אבל אם לא אמר לו כלל צא תרום פשיטא דלא מהני כדמוכח בריש אלו מציאות (בבא מציעא דף כב.) ומדקדק ממתני' אע\"ג דלא אמר לדעתיה כמאן דא\"ל דמי ובתוספ' (שרי) דקתני האומר לשלוחו צא תרום אחד מנ' פיחת י' או הוסיף עשרה תרומתו תרומה האומר לשלוחו סתם אחד מנ' יש לו לתרום הפוחת אחד מי' (או) שפיחת יותר מי' כגון שפיחת י\"א ותרם אחד מל\"ט או שהוסיף אחד מי' שהוסיף י\"א ותרם אחד מס\"א בשניהן תרומתו תרומה אבל לא לענין שיחשב כל השאר חולין מתוקנין שאין תרומתו תרומה אלא לפי חשבון דעתו של בעל הבית ונמצא כשפיחת אחד מי' טבל מעורב עם התרומה וכשמוסיף אחד מי' טבל מעורב עם החולין ואאינו יודע דעתו דבעל הבית קאי ולא אמתכוין להוסיף ולפחות שאין כמו ואין כלומר פחת ותוספת אין שוין דמפסיד בפוחת [יותר] ממה שמשתכר בתוספות דהיכא דרגיל בעל הבית לתרום אחד מנ' ותרם אחד ממ' נמצא' מפסיד אחד ממ' שנטל מי' סאין שהן ו' רביעין של קב דהיינו קב ומחצה דביו\"ד סאין יש ס' קבין טול אחד ממ' הרי קב ומחצה וכשתורם אחד מס' משתכר ד' רבעי' שהרי בעל הבית שתורם אחד מנ' נמצא מגיע לס' סאין סאה וקב וחומש קב אלא דלא חשיב האי חומש בהדי ד' רבעים דמשתכר משום דאינו מגיע לרובע הכא אתמר תרומתו תרומה מתוך שינויא דר\"ח דמשני כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף משמע דאיכא משנה או ברייתא בשום מקום מוכחא דשליח הפוחת במתכוין תרומתו תרומה משום הכי קשיא ליה דמתני' קתני גבי מוסיף דאין תרומתו תרומה וס\"ד דבין מתני' בין בברייתא נקט חד והוא הדין לאידך ורבי חנינא משני דיש חילוק בין פוחת למוסיף והדבר מגומגם מאד ושמא טעות סופר בירושלמי תמן תנינן בפרק בתרא דמעילה (דף כ( וקשיא לר' חגי דהתם כולם מעלו אפי' בעל הבית אלמא מוסיף על דבריו הוי ולא מעביר והכא קתני אין תרומתו תרומה אלמא מעביר על דבריו הוא וזהו כעין קושיא שהקשיתי לעיל ומשני דגבי מעילה דמשנטלו חתיכה ראשונה נעשה שליחותו של בעל הבית אבל במתני' על כל חטה וחטה נסתיימה שליחות בעל הבית בתמיה והלא כשהוא פוחת או מוסיף הפרשתו בבת אחת עשויה והוה ליה מעביר מה נפיק מביניהן מה נוכל לדמות לההיא דמעילה היו לפניו ב' כריין שנטל מן האחד כשיעור דעתו של בעל הבית ומכרי האחר הוסיף שלא לדעתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מעשרה.</b> יכול להרבות תרומה גדולה אבל ריבה יותר לא קדוש בתרומה והרי היתר חולין הטבולים למעשר ומשום דלא אפשר חולין מן התרומה עושה היתר תרומת מעשר כגון אם היו לו ק' סאין של טבל והפריש. מהן י\"א סאין פחות מעט לתרומה גדולה הרי יש סאה יותר פחות מעט ומפריש עדיין ח' סאין ומעט יותר למעשר ראשון עם סאה המעורב בתרומה דיש כאן בין הכל ט' סאין מעשר ראשון וקורא שם תרומת מעשר למה שמעורב עם תרומה וינתן הכל לכהן ויש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר כדאשכחן בסוף כל הגט (גיטין דף לא.) אי נמי כשנטל רשות מן הלוי: ",
+                "<b>מחצה חולין.</b> סבר ר' ישמעאל דיכול להרבות עד מחצה ואמרינן בירושלמי (שם) מאי טעמא ראשית דגנך (דברים י״ח:ד׳) דיו לראשית שיהא כדגן ראשית היא תרומה דגן היא השירים: ",
+                "<b>עד שישייר שם חולין.</b> דקסברי רבי עקיבא ור' טרפון דלא חיישינן אלא שישאר מעט חולין שלא יעשה כל גורנו תרומה משום דבעינן ראשית ששיריה נכרים כדאמרי' בפ' בכל מערבין (עירובין דף לז:) ובראשית הגז (דף קלו:): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משערין את הכלכלה.</b> משערין את המדה כדי שלא יקח לעצמו בגדולה ויתן לכהן בקטנה אי נמי לענין דינא דבאלו שלשה זמנים רשאי לשנות ולא יותר אי נמי לענין התאנים הנלקטות דאלו שלשה זמנים אלו יפות מאלו שלא יתרום מן הרע על היפה: ",
+                "<b>הבכורות. </b>הן אביבות (הממהרות להתבשל): ",
+                "<b>סיפות. </b>סופי תאנים האפילות: ",
+                "<b>המונה משובח.</b> פירשתי לעיל בפרק קמא (מ\"ז): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ה) מנין שהן עולין אמר רבי יונה כתיב (במדבר י״ח:כ״ט) מכל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה תורם ממנו שאם נפל לתוכו מקדשו וכמה הוא אחד מק' רבי אליעזר אומר מוסיף סאה ומעלה רבי יהושע אומר מוסיף כל שהוא ומעלה רבי יוסי בן המשולם אומר ועוד קב למאה סאה שתות למדומע והלכה כדבריו פי' שאת מרים ממנו דהיינו אחד מק' דק' סאין הטבולין למעשר מפריש מהן י' למעשר ראשון דמאותן י' אחד לתרומת מעשר הרי אחד מק' ואם חזר ונפל לתוכן נעשה הכל מדומע אבל אם מוסיף סאה דהיינו ק' חולין וא' תרומה מעלה התרומה והשאר מותר ולרבי יהושע ק' ומשהו בין הכל ולר' יוסי בן המשולם ק' וקב בין הכל ואותו קב הוא שתות המדומע דהיינו סאה של תרומה שהיא מדמעת הסאה ו' קבין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנים שחורות מעלות את הלבנות.</b> כגון שיש כאן מאה תאנים חציין שחורות וחציין לבנות וכולן של חולין ונפל לתוכן תאנה של תרומה שחורה או לבנה מסייעות כולם לבטלה ואם שחורה נפלה מעלה אחת מן השחורות והשאר מותר ואם נפלה לבנה מעלה אחת מן הלבנות והשאר מותר: ",
+                "<b>עיגולי דבלה הגדולים.</b> זו קולא יתירא דאם יש כאן חמשים עיגולין קטנים וכ\"ה גדולים ואחד מן הגדולים כשני מן הקטנים ונפל לתוכן עיגול של תרומה קטן כולן מסייעין לבטלו עיגולין ומלבנין כולן בדבלה אלא שהעיגולין עגולין והמלבנין מרובעין: ",
+                "<b>רבי אליעזר אוסר.</b> ואם שחורה נפלה השחורות אסורות והלבנות מותרות ואם לבנה נפלה הלבנות אסורות והשחורות מותרות וכן בעיגולין אם קטן נפל הקטנים אסורין והגדולים מותרין והא דשרי רבי יהושע בירושלמי (הל' ז) מפרש בר פדייה משום דאם רצה טוחן ומתיר כלומר שאם דורסן מתערבין הכל ועולם: ",
+                "<b>בידוע מה נפלה.</b> אם שחורה אם לבנה אין מעלות כר\"א לפי שיכול לאכול האחרות אבל אי לא ידע אי שחורה נפלה או לבנה מעלות דאי אמרת אין מעלות כולן אסורות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד. </b>זהו מדברי רבי עקיבא: ",
+                "<b>בזו. </b>כלומר בזו שאמרנו רבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל אבל באידך דבעינן למימר איפכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדורם ליטרא קציעות.</b> של תרומה על פי הכד שמילא קציעות חולין ויש כאן הרבה כדין שאינו יודע באיזו כד דרסה ואע\"פ שאין כאן ק' כדים שרי ר\"א שהתחתונות מעלות את העליונות כאילו הן פרודות [ממקומן] אע\"פ שבפי הכד דרסה ולא למטה וסתמא כר\"מ בריש ביצה ור' יהודה פליג התם והתם קתני חבית היינו חבית היינו כד: ",
+                "<b>עד שיהו שם ק' כדים.</b> דאיכא ק' פומין אבל ליכא ק' פומין הפומין אסורין והשולים מותרים ואין התחתונות מסייעות לבטל אבל אין ידוע באיזה מקום בעיגול דרסה מודה ר' יהושע דיעלו [אע\"ג דלא נתערבו למטה] וצריך טעם בין לר' אליעזר בין לרבי יהושע מאי שנא לבנות ושחורות וגדולות וקטנות מתחתונות ועליונות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקפאה. </b>ויצף הברזל תרגום וקפא (מלכים ב ו׳:ו׳) הצפין למעלה הסיר מה שלמעלה מלשון כדתנן (מעשרות פ\"א מ\"ז) היין משיקפה: ",
+                "<b>אם יש בקיפוי.</b> ק\"א אבל מה שלמטה אין מסייע לבטל. בירוש' (הל' ח) מחלפא שיטתיה דר' אליעזר תמן אמר התחתונות מעלות לעליונות וכה אמר אם יש בקיפוי הא ארעייתא לא ומשני רבי שמעון בר בא בשם כהנא דברי רבי אליעזר עשויה כמרבה (מיד) מזיד כלומר דגרע משום דקיפאה ואין כקפוי דאי לא קפה ודאי מעלה ר' אסא בשם רבי יוחנן עשאוה כסאה עולה מתוך ק' כלומר הא דתני אם יש בקיפוי היינו [עם] מה שלמטה ור' אליעזר ור' יהושע לטעמייהו: ",
+                "<b>יקפיאנה. לכתחלה יסיר מה שלמעלה והשאר מותר.</b> [אם כן למה אמרו]. כלומר לאיזה מקום אמרו תרומה עולה בשאין ידוע אם בלולות אם תבלבל אותה סאה בכל המגורה או אין ידוע לאין נפלה באיזה מקום במגורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) רבי זירא ורבי חייא בשם ר' שמעון היו לפניו ב' קופות בזו נ' סאה ובזו נ' סאה ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפלה רצה להעלות מזה מעלה מזה מעלה מחצה מזו ומחצה מזו מעלה תניא(בתוספתא פ' ו)ב' קופות בב' עליות שתי מגורות בעליה אחת הרי אלו יעלו רבי יהודה אומר לא יעלו רבי שמעון אומר אפי' בב' עיירות מעלות זו את זו ודוקא ב' מגורות בעליה אחת אבל ב' מגורות בב' עליות לא ומפרש בירושלמי (שם) מה בין מגורות לקופות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות ולפי טעם זה נראה דהאי דמעלות זו את זו בשיש בזו ובזו נ' היינו בששתיהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב אבל ב' בני אדם לא וניחא השתא הא דתני בתוספתא (שם) בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך ק' נפלה למאי נפקא מינה הא כיון דלא ידיע מעלות זו את זו אלא משום ב' גברי איצטריך ואין לומר משום דב' עיירות דתני לה בתר מילתיה דרבי שמעון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר </b>רבי יוסי מעשה בא לאתויי ראיה לב' קופות אתא דרואין אותן כאילו הן מעורבות כדאשכחן באגודות דאמרינן תעלה אף על פי שאין האגודות מעורבות ובירושלמי (שם) פריך דר' יוסי אדרבי יוסי דתניא רבי יוסי אומר בלול מעלה שאינו בלול אינו מעלה והכא קתני רבי יוסי באגודות דאינן בלולים ומשני רבא המקפיד על תערובתו אינו מעלה ושאין מקפיד מעלה היאך עבידא קישות טמאה שנפלה למאה קשואים טהורים כלומר שלא הוכשרו הואיל ואין מקפיד על תערובתן מעלה הוכשרו הואיל והוא מקפיד על תערובתן אין מעלה וכל זה בדבר שאינו בלול אבל בדבר בלול בין מקפיד בין שאינו מקפיד מעלה: מאה וב' חציין. עם התרומה יש ק' חציין ושנים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לפחות </b>מק' תרומה טמאה נמי עולה בק\"א כדיליף בסיפרי בקל וחומר: ",
+                "<b>ירקבו. </b>לפי שאי אפשר לאכול תרומה טמאה ובירושלמי (הל' א) פריך ניחא טהורה ירקבו וטמאין ירקבו על דעתיה דחזקיה ניחא על דעתיה דר' יוחנן ידלקו בשנפלה לטהורים כיון דנפלה לפחות מק' הן נחשבו הכל תרומה והוה ליה כתרומה טמאה שנתערבה בטהורה דאסורה באכילה משום טמאה ובהדלקה משום תרומה טהורה דאסור לשרוף תרומה טהורה וטמאין נמי אליבא דחזקיה דפליג בפרק כל שעה (פסחים דף לג:) בהא דתנן מדליקין בפת ושמן תרומה שנטמאת (רבי) חזקיה אמר לא שנו אלא פת אבל חטין לא שמא יבא לידי תקלה ור' יוחנן אמר אפילו חטים והשתא לחזקיה ניחא בטמאין דירקבו דחייש לתקלה אלא לר' יוחנן אמאי ירקבו הוה ליה למימר ידליק ומשני סבר ר' יוחנן כהדא שמא ימצא בהן תקלה ואע\"ג דאוקימנא לה בפ' כל שעה בשליקתא דמאיסתא דלאחר שניטמאו שולקן ואח\"כ זורקן לבין העצים דנמאסות וחזקיה חייש דילמא אכיל להו מקמי דליזרקינהו או מקמי ששולקן מ\"מ הכא אפי' ר' יוחנן מודה דדימוע קיל להו לאינשי ואיכא למיחש טפי עוד פריך בירושלמי (שם) אנפלה להקדש אמאי ירקבו ולא כן סברינן למימר אין להקדש אלא מקומו ושעתו והיא משנה בערכין בשילהי שום היתומים זו היא שעתו דמי עצים ומשני א\"ר יהודה תיפתר שחרב אותו מקום ולא מצאו למוכרו אפי' בדמי עצים: ",
+                "<b>ואם טהורה היתה אותו סאה.</b> תרומה שנפלה והחולין נמי טהורין ימכרו לכהנים בדמי תרומה בזול לפי שאסור לזרים: ",
+                "<b>חוץ מדמי אותה סאה.</b> דצריך לקיים מצות נתינה: ",
+                "<b>ואם למעשר ראשון.</b> טהורה נפלה שלא נטלה ממנו תרומת מעשר יעשנו תרומת מעשר על מעשר אחר ואם למעשר שני והקדש טהורה נפלו יפדו ויאכל דמי המעשר בירושלים והדימוע לכהן בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה: ",
+                "<b>ואם טמאין היו החולין.</b> או מעשר ראשון שנפלה בהן התרומה טהורה לא יעשנו תרומת מעשר אלא יפריש עליו ממקום אחר וימכרו לכהנים ויאכלו הכהנים נקודים או קליות [פירוש] ביובש כמו יבש היה נקודים (יהושע ט׳:ה׳) דאין מטמאים את התרומה בלא הכשר או קליות נמי דלא מיתכשרי ולא מיטמאי או תילוש במי פירות דלא מכשרי או יחלקו לעיסות ובכל עיסה יתן ממנו פחות מכביצה דלא מטמא ולא דמי לטמאה בחולין טהורים ירקבו משום דנעשה הכל תרומה ונחשב כתרומה טמאה וטהורה שנתערבו דהנך חולין נעשין תרומה ליאסר לזרים מכח תרומה טמאה ולכהנים נמי אסור כתרומה טמאה [אבל הנך] חולין טמאין אין נעשין תרומה אלא מכח תרומה טהורה לית לן למיסרינהו באכילה אע\"ג [דלעיל מחמרינן בהו טפי מבתרומה עצמה שנתערבה בהם] דלשריפה אסור [שאני התם דהחולין טהורין נעשו תרומה וחיישינן] דלמא יאמרו תרומה טהורה נשרפת אבל הכא שהחולין טמאין נעשין תרומה לא חיישינן שמא יאמרו תרומה טמאה נאכלת [דזיל קרי בי רב הוא] וידעי דמכח תרומה טהורה אתו [שריוה באכילה כתרומה טהורה]: ",
+                "<b>תניא </b>בסיפרי בפרשת קרח מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו מכאן אמרו תרומה עולה בק\"א אין לי אלא תרומה טהורה תרומה טמאה מניין אמרת קל וחומר אם יעלה איסור מן האיסור להיתר קל וחומר לאיסור מן המותר להיתר רבי אומר אינו צריך קל וחומר הוא אם יעלה איסור מן המותר להיתר קל וחומר מן המותר למותר להיתר פירוש ממנו שנפל לתוכו כגון תרומת מעשר שהוא אחד מק' דמק' נוטלין עשר למעשר ראשון ומן הי' א' לתרומת מעשר אם חזר למקום שהורם דהיינו צ\"ט אוסרת ולעיל בפ' ד' (משנה ז) פליגי ר\"א ור' יהושע אי בעי ק\"א אי סגי בק' והדר יליף תרומה טמאה מק\"ו מטבל שאסור לכל כשתוציא ממנו תרומה שאסורה לזרים הותר אותו שהיה אסור ונמצא [התרומה] שאסור לזרים כשעלה מן הטבל שהוא אסור התירו לאכילה קל וחומר לתרומה טמאה שאסורה לכהן שנפלה לק' סאין תרומה טהורה שמותרת לכהן שעולה ומתיר את המותר ומהאי קל וחומר היתה ראויה להתבטל אחד בצ\"ט כטבל שניתר כשהופרש ממנו תרומת מעשר שהוא אחד מק' ומהאי קל וחומר נמי ראיה ללמוד ממנו תרומה טהורה שעולה בלאו דרשה ממנו ודנקיט דרך אחר ואמר אם תעלה תרומה טהורה שאסורה לזרים מן החולין המותרים לזרים קל וחומר [לתרומה טמאה] שמותרת לכהן להסיקה תחת תבשילו שתעלה מן הטהורה שמותרת לאכילה ובטלה הטמאה במיעוטה ונעשה הכל מותר ובירושלמי דערלה פ\"ב (הל' א') גרסינן א\"ר יונה כתיב מכל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה מרים ממנו אם יפול לתוכו מקדשו וכמה הוא אחד ממאה ר' אליעזר מוסיף סאה ומעלה ר' יהושע מוסיף כל שהוא ומעלה רבי יוסי בן המשולם אומר ועוד קב למאה סאה שתות למדומע תני ר' ישמעאל אומר תרומה עולה(בק\"א) [בק' מק\"ו] אם איסור מתוך איסור עולה איסור מתוך היתר לא כ\"ש אית תנאי תני היתר מתוך היתר מ\"ד איסור מתוך היתר שכן תרומהאסורה לזרים מ\"ד היתר מתוך היתר שכן תרומה מותרת לכהנים אית דפתר לה (לכהונה) [כולה לכהנים] מאן דאמר איסור מתוך היתר במדומע בתרומה טמאה מ\"ד היתר מתוך היתר במדומע בתרומה טהורה והך פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ורבי יוסי בן המשולם היינו פלוגתא דפירקין דלעיל (משנה ז) ורבי שמעון ל\"ל דרשה דקרא דלעיל דמכל חלבו סבר דלא צרי' קרא דאתיא בק\"ו טהורה כמו טמאה כענין שפירשתי ומאן דפתר לה כולה ר\"ש ללמד על טמאה דבטלה בק' כההיא דספרי ובמדומע בתרומה טמאה היינו טמאה בחולין ובמדומע בתרומה טהור' היינו טמאה בטהורה ולקמן בפירקין ילפינן דטמאה עולה בק\"א מדין אחר בפלוגתיה דבית שמאי אוסרין וב\"ה מתירין דיליף לה רבנן בשם רבי אושעיא בירושלמי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למאה חולין טהורין.</b> שלא הוכשרו ולא טימאתן בנפילתה: ",
+                "<b>תירום. </b>ירים סאה משם ותשרף כדין תרומה טמאה כדקתני שאני אומר ובפ' הלוקח בהמה בבכורות (דף כב:) כתוב תירום ותרקב אבל בירו' (שם) גריס תירום ותשרף דקאמר עלה א\"ר סימון ר\"א כדעתיה כמה דו אמר תמן כל הפסולין עלו בידו [כן הוא אמר הכא] כלו' דבפ' כל הזבחים (זבחים ד' עז:) א\"ר אליעזר גבי אברי בעל מום שנתערבו באברי תמימים אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן וסבר רבי סימון דהתם מחמת שיש לו לומר שהפסולות עלה בידו והותרו האחרים ולא כמפורש בזבחים דלא אמר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא אי נמי אפילו מוקי לה רבי סומון בשנים שנים מ\"מ חשיב לטעמיה משום דמהני בשנים שנים להכשיר לדידיה עפי מרבנן מה שיש לתלות שהפסול הוא שקרב ועוד יש לפרש דקאי אמתני' דלקמן דסאה תרומה שנפלה למאה חולין והגביהה ונפלה למקום אחר דר\"א מדמע כתרומות ודאי ובעי לאוכוחי מינה בשבת (דף קמב.) דאית ליה לר\"א תרומה בעינה מחתה ואע\"ג דדחי לה התם רבי סימון לית ליה ההוא דיחויא ואפילו אית ליה במילתא דהתם הכא לא סבר לה דבטעם מועט שויך שריפה ובתחלת נפילתה היתה תרומה טמאה וראויה לישרף והא דנקט בירושלמי לשון פסול ולא לשון איסור משום דגבי פסול קרבן נמי שמעינן ליה הכי בההיא דזבחים ור' זירא חולק על ר' סימון דקאמר בירושלמי (שם) רבי זירא בעי את מר לא א\"ר אליעזר לא משום גזירה ולא מודה בסאה שהעלתה מתוך טבל שצריך לקרות שם למעשרותיה אין תימר סאה שנפלה היא שעלתה לא יהא צריך לקרות שם למעשרותיה א\"ר מנא יאות א\"ר זירא דתנינן דבתראה סאה תרומה טהורה שנפלה לק' חולין טמאין ולית רבי אליעזר פליג קסבר ר' זירא דטעמיה דרבי אליעזר לאו משום דההיא דנפלה היא דעלתה דכולהו איכא לדחויי כדפרשינן אלא משום גזירה תשרף פן יבא להקל באכילתה מחמת שנתבטלה במאה ומביא ר' מנא ראיה לדבריו מדלא פליג בבבא שאחר זו דומיא דתיאכל נקודים וקליות ואי אמרינן היא סאה שנפלה ועלתה הוה לן למימר דתאכל כדבעי והא דלא אמר ר' אליעזר תשרף התם כי הכא דהכא טמאה נפלה ואע\"פ שבטלה בחולין טהורין לא תחזור עוד לטהרתה משום דחל עליה שם תרומה כשמגביהה ומעיקרא טמאה היתה אבל לקמן דטהורה נפלה כשמגביהה חל עליה שם תרומה טהורה אף על פי שנפלה לחולין טמאין והדר אמר בירושל' (שם) אמרין חברייא קומי ר' יוסי יאות אמר ר' סימון דהוא לא אמר כן [די לא כן] שורפין את התרומה מפני גזרה כלומר אין סברא שישרפו מטעם גזרה אמר לון וכי ו' ספיקות לא מפני גזרה אין שורפין אותן משמע בהדיא מתוך סוגיא דירושלמי דגרסינן תירום ותשרף ולמאי דגרסי בבכורות תירום ותרקב יש לפרש דכיון דמן הדין היא טהורה מטעם ביטול נותנין עליה חומר טהורה ואסור לשורפה וחומר טמאה ואסור לאכילה ולכך תרקב והדר אמר בירושלמי חבריה בעון קומי רבי יוסי מה נפשך אי תרומה טמאה היא תשרף ואם חולין הן מה בכך שיטמאו כלומר מה טעם [אמרי רבנן תאכל נקודים ושפיר] אמר רבי אליעזר תשרף אמר לון לא לשם תרומה טמאה היא אוכלה כלום תרומה נאכלת אלא טהורה שמא טמאה לא אי אתם מודין שאם נולד לה ספק טומאה במקומה שאינו יכול לשורפה מה לי נולד לה טומאה במקומה שאינו יכול לשורפה מה לי נולד במקום אחר כלומר טעם גדול יש שאינה נאכלת דבתורת תרומה טמאה מגביהה [וכיון דתירום בתורת תרומה אין לומר תאכל משום דנראה כאוכל תרומה טמאה כמו שהיתה בשעת נפילה] אבל הא דפשיטא להו [דאינה] נשרפת אי אתם מודים דאם נולד לה ספק טומאה במקומה קודם שנתערבה בחולין שאינו יכול לשורפה א\"כ גם עכשיו שנתערבה והורמה תחשב כספק טמאה ספק טהורה משום דהורמה מחולין טהורין ולא תשרף דמה לי נולד לה ספק טומאה במקומה מה לי עכשיו אחר שנפלה ור\"ת מקיים גירסא דהכא וגירסא דבכורות דתרקב ותשרף הכל אחד הוא הגמ' שלנו דתשרף דתנן היינו בלא הנאה כעין רקבון דאי שרית ליה בהנאה אתי למיכלה וסבור להתירה ע\"י ביטול כדאמרי רבנן תעלה ותאכל דהכי קאמר תרקב או ותשרף בלא הנאה ועוד יש לפרש דמחלוקת דבני בבל ובני א\"י מהגמרא [שלנו] וגמרת ירושלמי כמו כן באידך בבא דקתני בפרקין ר\"א אומר תירום ותשרף תניא בתוספתא (פ\"ו) תירום ותרקב ואפשר דאיכא דתני הכי ואיכא דתני הכי וכן נמי אשכחן בפ' מצות חליצה (יבמות דף קד:) גבי קטנה שחלצה דבספרים שלנו גרס חליצתה פסולה ובירושל' גר' כשירה ואם תאמר וכיון דתרקב ואסור אמאי תירום הא מפרש בירושלמי דהא דערלה וכלאי הכרם בטלין במאתים וא\"צ להרים ותרומה בק\"א וצריך להרים משום גזל השבט והכא דכי מרים לה מיתסרא אין כאן גזל השבט וצריך לומר דלא פלוג רבנן: ",
+                "<b>תעלה ותאכל.</b> בפ' הלוקח בהמה (בכורות כב:) פי' בקונטרס תעלה לשון ביטול ולא לשון הרמה מדקתני בדר' אליעזר תירום ובדרבנן תעלה והא דתנן בפ\"ב דערלה (משנה א) דתרומה ותרומת מעשר עולין בק\"א וצריך להרים התם משום הפסד כהן ואי יהיב ליה דמי שפיר דמי ותדע דתני סיפא ערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים ואפילו הכי תנן בהו לשון עלייה דתנן (שם פ\"ג מ\"ו) מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וקתני התם יעלו בק\"א ע\"כ לשון הקונטרס והדין עמו שפי' הטעם משום הפסד כהן כדמפרש בירושל' (שם) נמי משום גזל השבט ומיהו אע\"ג דעיקר תקנה לכך מסתברא דאין יכול להפטר בדמים דעד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבנן בפרק נוטל (שבת דף קמב.) ובפ\"ק דתמורה (דף יב.) במדומע אחר שהורם דלר' אליעזר מדומע כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון אבל ודאי דקדושת תרומה יש בה ובלבד שלא יהא במקום א' כביצה מן התרומה שהתרומה הוא חלק אחד מק\"א שלא יהא בעיסה ק\"א ביצים דא\"כ היה בה כביצה בתרומה טמאה ואין הטמאה יכול ליבטל בק' של טהורה שהוכשר שהרי מטמא הכל ודומה כמטמא תרומה בידים שהתרומה טמאה בטולה טיהרתה ומהאי טעמא לחוד לא מיתסר דכיון שכבר נתבטלה התרומה והכל חולין ומותר לזרים מה קפידא יש אם מטמא חולין אלא בעינן שלא יטעה לבטל קב חולין טמאין בקב ועוד ממין זה כדמפרשינן עליה בפרק הלוקח בהמה והטעם קאי בין אר' אליעזר בין ארבנן וא\"ת חולין טמאין נמי שנתבטלו ברוב חולין טהורין ניחוש נמי להכי וי\"ל דהתם בשנתבטל מיעוט חולין טמאין ברוב חולין טהורין ליכא למימר שמא יביא קב חולין טמאין בקב ועוד ממין זה כי ידוע דשם טומאה לא פקע מן החולין טמאין המעורבין בטהורין אבל הכא סבור הוא דשם טומאה פקע לגמרי מאחר דשרי לאכול לזרים הכל לרבנן או הק' סאין לרבי אליעזר אע\"פ שהתרומה מעורבת בהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תעלה ותאכל.</b> הכא מודה רבי אליעזר כדפרשינן לעיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוסרים </b>הכל ולא תעלה בסיפא פליגי בה רבי אליעזר ורבנן דר' אליעזר אומר אותה סאה תירום ותשרף והשאר מותר ורבנן שרו הכל דאבדה אותה סאה במיעוטא: ",
+                "<b>לאחר שהודו.</b> בירושלמי (הל' ד) בעו מי הודה למי ומסיק רבי ירמיה בשם רבי אמי שמע לה מן הדא דתנן בפ\"ב דטבול יום (משנה ז) המערה מכלי לכלי ונגע טבול יום בקילוח יעלה בק\"א ואם תימצא לומר בית הלל יודו לבית שמאי שלא תעלה מאן תנא הכא תעלה לא בית שמאי ולא בית הלל א\"ר חנינא נימא בית הלל שנו אותה קודם שיודו א\"ר יוסי מתני' אמרה כן אחר שהודו רבי אליעזר אומר תירום ותשרף ורבי אליעזר לאו שמותי הוא כלומר מתלמידי שמאי ש\"מ דב\"ש הודו ופריך בירושלמי (שם) דב\"ש מסלקין לון ואינון מודיי לון כלומר היאך הודו בית שמאי לבית הלל והלא במשנתנו ב\"ה מוקשין ומשני אמר רבי בון יש כאן תשובה אחרת כהדא דתני ר' אושעיא ומה טהורה שהיא בעון מיתה אצל הזרים עולה טמאה שהיא בעשה אצל הכהנים לא כל שכן ובריש פירקין הבאתי ברייתא דספרי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתרומה ודאי.</b> בריש נוטל (שבת דף קמב.) בעי למימר דקסבר ר\"א תרומה בעינה מחתה: ",
+                "<b>לפי חשבון.</b> דמאה ואחד ממה שנופל נחשב תרומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדמע לפי חשבון.</b> לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דימוע בעינן מאה שעורין מן החולין אבל ק' סאין לא בעינן כגון אם נפל סאה תרומה לתוך כ\"ג סאין של חולין נדמעו ועכשיו כל סאה וסאה שיש שם הוי אחד מכ\"ד שבו תרומה והיינו לוג וכשחזר ונפל סאה מאותו דימוע לתוך חולין אחרים אם יש שם ע\"ז לוגין מצטרפין עם כ\"ג לוגין שבסאה זו ומבטלין את לוג התרומה: ",
+                "<b>ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון.</b> כגון עיסה שנתחמצה בשאור תרומה הרי כולה אסורה ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרח של חולין וחימצתה אינה אוסרת אלא לפי חשבון שאור תרומה שנפל בה ולא מיתסרא אחרונה אלא אם כן נפל בה מן הראשונה שיעור גדול שיהא בשאור המעורב בה כדי לחמץ אחרונה בלא צירוף חולין המדומעין ובסוף פ\"ק דתמורה (דף יב.) מוקי לה כרבי אליעזר בן יעקב דתני ר\"א בן יעקב אומר מקוה שיש בה כ\"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י\"ט סאה ופותקן למקוה והם טהורין שהשאיבה מיטהרת ברבייה ובהמשכה והיינו לפי חשבון דאין השאובין פוסלים המקוה דרך המשכה אא\"כ היו שם כ' סאין ור\"פ מפרש התם לפי חשבון כלים ויוסף בן חוני היא דתניא ג' לוגין מים שאובין שנפלו למקוה בב' וג' כלים ואפילו בד' וה' כלים פוסלין את המקוה יוסף בן חוני אומר בשנים ושלש כלים פוסלין את המקוה בארבעה וחמשה אין פוסלין את המקוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגביהה. </b>כדין תרומה שעולה בק\"א וצריך להרים: ",
+                "<b>עד שתרבה.</b> דהיינו עד נ\"א פעמים אבל מחצה על מחצה שרי והשתא לר' יוחנן דסוף הערל (יבמות דף פ\"ב:) דלא בעי רבייה בדרבנן ניחא אלא לריש לקיש קשה דאמר התם והוא שרבו חולין על התרומה ואין לחלק בין הך לההיא דכוותה מדמי התם ברייתא דמקוה דתנן נתן סאה ונטל סאה כשר ושמא היינו טעמא דריש לקיש דעד נ' א\"א שלא יהא עדיין רוב חולין דאכל סאה שהגביהה א\"א שלא יעלה עמו מן התרומה ומטעם זה ניחא התם דחשיב ההיא דמקוה דרבנן אע\"ג דאיירי במי פירות ומי פירות פוסלים מקוה מדאורייתא ברובה אלא לכך חשיב דרבנן דכ\"א סאה נמי דרבנן דאכל סאה שמעלה א\"א שלא יעלה מן מי הפירות לפי חשבון והרי יש כאן עדיין רוב מים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שנפלה.</b> סאה תרומה: ",
+                "<b>הרי זו אסורה.</b> דכמאן דנפל בבת אחת דמי ורבי שמעון סבר קמייתא בטיל בק' והיא בטילה בק\"א כדפרשינן בפרק נוטל ובירושלמי (הל' ג) אמרינן ר' שמעון אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרין הרמתה מקדשתה כלומר לרבי שמעון אם לא נודע לו בראשונה עד שנפלה שניה היה הכל נאסר אבל השתא דנודע לו כיון דסופו להרים כמורם דמי כדאשכחן בעלמא דאית ליה לר\"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי (פסחים יג:) ורבנן אזלי בתר הגבהה והכי נמי תניא [בתוספתא] (פרק ו) אמר רבי אלעזר ברבי שמעון בד\"א בזמי דלא ידע בה ואח\"כ נפלה אבל אם ידע בה ואח\"כ נפלה אחרת מותרת שכבר היה לה לעלות וחכ\"א הרמתה מקדשתה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וטחנן. </b>הכל בבת אחת לא אמרינן החולין פחתו ולא התרומה ואין כאן ק\"א ואסור כיון שנתבטלה שאפילו היה כך תו לא מתסרי תדע מדלא קתני בהא רישא אם ידוע שחטים של תרומה יפות כשטחנן והותירו וקצת קשה למה ליה למימר פיחתה התרומה: ",
+                "<b>כך. </b>הותירה התרומה. ואין כאן ק\"א: ",
+                "<b>אם ידוע שהחטין של חולין יפות משל תרומה מותר.</b> דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן ק\"א אע\"ג דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו בטחינה ואמרי' בירושלמי (ה\"ה) תני אף טוחן לכתחלה ומתיר ומתני' רבי יוסי דאמר אף מתכוין וילקוט ויעלה במאתים ואחד א\"ר זירא שכך דרך כהנים שטוחנים מדומע בבתיהן מה נפיק מביניהו (כל) כלאי הכרם על דעתיה דר' יוסי טוחן ומתיר על דעתיה דרבנן אין טוחן ומתיר: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני אין טנופת תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור על החולין אבל טנופת חולין מצטרפין עם החולין להעלות התרומה עוד ירושלמי (הלכה ג) בפ\"ק דערלה ובנזיר פרק ג' מינין (הל' ט) ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורים משערין אותן כאילו הן בצל וקפלוט מאי כדון ההן אמר נותנים טעם אחד מק' וההן אמר נותנין טעם אחד מס' מ\"ד בס' אין את עושה את הזרוע א' מק' לאיל מ\"ד בק' את עושה את הזרוע א' בק' לאיל מ\"ד בק' מוציא העצמות מן הזרוע ומ\"ד בס' אין את מוציא עצמות מן הזרוע וכשם שאתה מוציא את העצמות מן הזרוע כך את מוציאן מן האיל לית יכול דתני אין טנופת תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טנופת חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה רב ביבי בעי טנופת תרומה מהו שמצטרף עם החולין להעלות את התרומה מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפין להיתר הדא אמר טנופת תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה הך פלוגתא בפלוגתא דגיד הנשה (דף צח:) דאיכא למ\"ד התם בס' ואיכא למ\"ד בק' ושניהן לא למדוה אלא מזרוע בשלה מ\"ד בק' לא משער עצם הזרוע אלא הבשר ופריך אם כן תוציא העצמות כמו כן מן הבשר שלא יסייעו לבטל בשר הזרוע ונמצא בטל בפחות ממאה ומשני לית יכול שהעצמות מצטרפים לבטל את האיסור כמו שטנופת מסייע לבטל את התרומה ומסיק אפילו טנופת התרומה מצטרפת עם החולין לבטל התרומה ולהך מסקנא עצם הזרוע נמי מצטרף עם האיל לבטל בשר הזרוע וליכא כי אם מאה בין הכל והך דירושלמי פליגא אסוגיא דפר' גיד הנשה דהתם משמע דאפילו עצמות היתר אין מצטרפין לבטל למ\"ד בק' דאמר בשר בהדי בשר משערים ולא בהדי בשר ועצמות ושמא איידי דנקט בשר בזרוע נקט בשר באיל ולאו דוקא וקולא גדולה היא זאת אלא דלכאורה לא קיימא לן הכי דהא קיי\"ל כמ\"ד בס' ואמרינן בפ' גיד הנשה דמ\"ד בס' קסבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערים אלמא דעצמות מצטרפים לאיסור ולהיתר ולקמן בפ' בצל אמרינן בירושלמי (הל' ו) דביצה בששים ומסיק עלה בשם רבי חנינא הירק והקליפה מצטרפין א\"ר זעירא ואיסור מתוכן כלומר דאין משערין ביצה האסורה אלא לפי האוכל שבתוך הקליפה רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר שאף הקליפה של ביצה האסורה מסייעת לבטל מה שבתוכה אע\"ג דההיא סוגיא כמ\"ד בס' ואין תימה כל כך דעדיפא מינה א\"ר חנינא גופיה בגיד הנשה כשהוא משער ברוטב בקיפה ובחתיכות ואיכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה ושמא סוגיא דירושלמי כמ\"ד בקדרה עצמה ומדאזלא סוגיא בירושלמי בג' דוכתי כוותיה ש\"מ שכן הלכה ושמא יש לחלק בין קדרה לעצמות וקליפין מ\"מ בין למ\"ד בס' בין למ\"ד בק' נלמוד דעצמות וקליפין של היתר מצטרפין לבטל האיסור וכל שכן דאין מצטרפין לאיסור אבל למ\"ד בששים משמע מדיליף מזרוע בשלה דעצמות הזרוע מצטרפין לאיסור אי לאו משום דאיכא ס' וההיא דפרק בצל דמשמע דאפילו קליפי איסור מצטרפין לבטל צריך לחלק בין עצמות לקליפין דשמא יש לחלוחית של טעם בעצמות יותר ממה שיש בקליפי ביצים ואעפ\"כ לא מסתבר דהא גיד הנשה למ\"ד אין בגידים בנותן טעם אם נתבשל עם הירך מותר כדאי' בפ' גיד הנשה ומי עדיפי עצמות לאיסור יותר מגיד דאע\"ג דתנן לקמן בפ' בתרא (מ\"ה) עצמות קדשים בזמן שהוא מכנסן אסורים הא אמרינן בירושלמי (הל' ד) עלה ר' אבהו בשם ר' יוחנן בראשי כנפים והסחוסין היא מתני' ועצמות נמי דטעונים שריפה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פג.) כשיש בהן מוח כדאיתא התם לכך נראה דהא דיליף מזרוע בשלה ומשער בעצמות הזרוע סימנא בעלמא ואסמכתא הוא כדאיתא התם דמדאורייתא ברובה בטיל דזרוע באיל מין במינו הוא ומדאורייתא מין במינו ברוב ומיהו חתיכת נבילה שנתבשלה ואחר כך נפלה בקדרה עצמות שבה מצטרפין לאסור לפי שבלוע טעם נבילה מידי דהוה אקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואפילו נתבשל תחילה אותה חתיכה של נבילה בפני עצמה בקדרה כשחזרה ונפלה בקדרה של היתר ואע\"פ דמתיר כל הבשר שבה לא סגי בהכי אם לא ישער גם בעצמות דשמא בשר נבילה נתמעט בבישולה ונבלע הטעם בעצמות: ",
+                "<b>ואם מזיד אסור.</b> הא דאמרינן בריש ביצה (דף ד:) ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה אין לשון זה שנוי בשום מקום אלא ממתני' דהכא דייק לה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ד) בשם רבי יוחנן כל איסורים שריבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור ולא מתני' הוא בשוגג מותר במזיד אסור מתני' בתרומה אתא מימר לן אפילו שאר הדברים א\"ר אליעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משלם קרן וחומש.</b> דכתיב (ויקרא כ״ב:י׳) ואיש כי יאכל קדש ויסף חמישיתו ופליגי תנאי (בב\"מ דף נד.) אי חומשא מלגיו אי מלבר דתניא יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר וחמישיתו וחומשו מלגיו: ",
+                "<b>השותה. </b>יין: ",
+                "<b>הסך. </b>שמן. ובתורת כהנים מייתי לה: ",
+                "<b>וחומש חומשה.</b> אם אכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והתשלומין נעשין תרומה כדתני סיפא ואם חזר ואכל תשלומי החומש מוסיף חומש על אותו חומש ובפ' הזהב דרשי לה מקרא מדכתיב (שם) ויסף חמישיתו אי שקלת ליה לוי\"ו דויסף ושדית ליה אחמישיתו הוי חמישיותיו ופליג בתורת כהנים ובירושלמי (הל' א) אם בשעת הפרשה [קדשי כתרומה או] עד שעת נתינה דתניא ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש דברי רבי ר' אלעזר בר' שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש: ",
+                "<b>אלא חולין מתוקנין.</b> כדדרשינן בפ' הזהב תרומה אין משתלמת אלא מן החולין דרחמנא אמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קודש וכן חומש כדאמר נמי התם וחומש תרומה אין משתלם אלא מן המתוקנין: ",
+                "<b>והתשלומין תרומה.</b> שאם חזר ואכל בשוגג אותן חולין שנשתלמו מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם תרומה ומיהו לא משמע כן בירושלמי (שם) דתניא תשלומי תרומה אין משלמין מהן קרן וחומש ואין משלמין עליהן קרן וחומש ואינן חייבין בחלה ואין הודים פוסלות בטבול יום כדרך שפוסלות בחולין ואין הידים פוסלות משום טבול יום דהוה ליה למתני אין ידים וטבול יום פוסל בהן ומיהו יכול לומר דגרסינן כטבול יום בכ\"ף דאין טבול יום פוסל בהן ולא ידים ועוד [תימה] דתני כדרך שפוסל בחולין הא בחולין לא פסלי וכדרך שאין פוסלין מיבעי ליה ועוד דבהדיא בירושלמי (שם) א\"ר זירא בשם רבי חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגידוליהן חולין אם הם משלמין קרן וחומש וידים וטבול יום פוסלין בהן אם לא נאמר דברייתא פליגא אמתני' ורבי חנינא דאמר במתני' אינו מוחל דכיון דגזירת הכתוב הוא שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול לפטור עליו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים אבל אין לומר משום דהוי [כפרת] עון כקרבן כיון דמיחייב חומש דהרי גזל חברו ונשבע והודה דמוסיף חומש ותניא בהגוזל קמא (דף קג:) דיכול למחול: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) ולא כן א\"ר אבהו בשם ר' יוחנן מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן אף הכא מזיד בתרומה ושוגג בחומש יתרו בו וילקה ויביא חומשה א\"ר אבהו גזירת הכתוב היא ואיש כי יאכל קדש בשגגה שתהא כל אכילה בשוגג פי' מזיד בחלב ושוגג בקרבן פלוגתא דבריש כלל גדול (שבת דף סט:) דר' יוחנן אמר כגון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו וריש לקיש אמר עד שישגוג בלאו וכרת ורבי זעירא דירושלמי כאביי דאמר התם דא\"ר יוחנן בתרומה שאין חייב עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה ולאו מטעמא דרבי זעירא קאמר לה ורבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת ישראל.</b> שהפרישה תרומה משל עצמה ולא נתנה לכהן אלא אכלה שוגג ואח\"כ נשאת לכהן משלמת קרן וחומש ואע\"פ דעכשיו מיפטרה להפריש מידי דהוי אמחילה דאין כהן מוחלה ובעינן נמי חולין מתוקנים ועכשיו תרומה הואיל והיתה זרה בשעת אכילה וכל זה ילפינן מגזירת הכתוב דאצטריך רחמנא דבר הראוי להיות קודש מכל מקום: ",
+                "<b>לעצמה. </b>דתרומה נמי אם היתה בעין לא היתה מחויבת ליתן לכהן דנעשית כהנת בנישואיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בירושלמי </b>(הלכה ב) הא ר\"מ אומר משלמין ורבנן אמרי משלמין מה ביניהן א\"ר יוחנן עקר סעודה [ביניהן רמ\"א עקר סעודה] לבעה\"ב ורבנן אמרי לפועלים ר\"ל אמר טפילה ביניהון ורמ\"א טפילה לבעה\"ב ורבנן אמרי לפועלין ר' אבהו בשם ר\"ל הא למה זה דומה למוכר חפץ לחברו ונמצא שאינו שלו חייב להעמיד מקחו אלו כר\"ל אתמרת ניחא ואי כר' יוחנן אומר עיקר סעודה ביניהון [ואת אמרת הכי כר\"מ אית אמרת ר' אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא שבח סעודה ביניהון] כשפסק עמהן להאכילן כרשיני חולין והאכילן כרשיני תרומה ולא כבר אכלו כמ\"ד טבלים נפש אדם חתה בהן פי' עיקר סעודה על מי לטרוח דר\"מ סבר על בעל הבית לטרוח ורבנן סברי בעל הבית נותן דמים והפועלים יקנו להן כל צורכי הסעודה טפילה ביניהון חייב לטפל לשלם התרומה שצריך לשלם דבר הראוי להיות קודש מוכר חפץ דכאן מכר להן תרומה ונמצא שאינו שלו ובפ\"ק דב\"מ (דף טז.) לא משמע כן שיהא חייב להעמיד לו מקחו דקאמר התם גבי גזלן שמכר וחזר ולקח מבעלים הראשונים לאוקמה קמי לוקח בעי דקאמר נפלה לו בירושה ירושה ממילא הויא ולאו לאוקמה גבי לוקח בעי משמע דקאמר בין שהכיר שאינה שלו בין לא הכיר ושמא יש לחלק בין מטלטלי למקרקעי והלא כבר אכלו לרבי יוחנן אליבא דרבי מאיר דבעל הבית חייב להכין סעודה הרי כבר אכלו ולמה ישלם [כל הקרן לא הוי ליה לשלם] אלא דמים ומשני מחמת שנפש אדם חתה בטבלים וכן בתרומה אין נחשבת להן אכילה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דמי תרומה.</b> שאין יקרין כחולין גם יכול לשלם דמים ואין צריך לשלם פירות הראייות להיות קדש: ",
+                "<b>קרן וחומש מן החולין.</b> דבר הראוי להיות קדש וקרן תרומה משום כפל: ",
+                "<b>שני חומשין.</b> חד משום תרומה וחד משום דנהנה מן ההקדש: ",
+                "<b>שאין בהקדש כפל.</b> דאמר בפרק הזהב (בבא מציעא דף נז:) דרעהו כתיב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הלקט.</b> מפרש בירוש' (שם) משום דאין בהן זיקת תרומה ומעשר ושמא מחמת כך אינו בכלל דבר הראוי להיות קודש: ",
+                "<b>שאין הקדש פודה הקדש.</b> ואילו חשוב כהקדש כלומר דקודם שנפדו אין יכול לפטור עצמו בהקדש גבוה וכן מעשר שני לר\"מ דאמר ממון גבוה והשתא דנפדו אין לומר משום דאין ראוי להיות קדש שהרי' קודש שקרא עליו שם מעשר אפשר להיות תרומה וכן הקדש קודם שהוקדש מידי דהוה אחולין מתוקנים והיינו נמי טעמא דמעשר ראשון דכיון דקודם שנטלה תרומתו לא חזי תו לא חזי וצריך לדקדק בדבר ומיהו בת\"כ תניא מניין שאין משלמים לא מן הלקט ושכחה ופאה ולא ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו ת\"ל ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי ליעשות קודש ועל כורחיך גירסא דמתני' עיקר דבלא ניטל תרומתו ולא נפדו לא הוו פליגי רבנן דתני וחכמים מתירין באלו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן היפה על הרעה.</b> כההיא דתניא בפ' כל שעה (פסחים דף לב.) אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא עליו ברכה והתם דייק מינה דלפי מדה משלם דאי לפי דמים מאי תבא עליו ברכה בזוזא אכל בזוזא משלם וה\"נ הוי מצי למידק ממתני' דאי לפי דמים מאי נפקא מינה במה שישלם מן היפה על הרעה ומיהו איכא לדחויי כדדחי התם דאכל מידי דלא קפיץ עליה זבינא ומשלם מידי דקפיץ עליה זבינא: ",
+                "<b>לפיכך </b>אין יכול לשלם ממין אחר כשאכל קשואין של תרומה של ערב שביעית ואין קשואין של ששית מצויין בשביעית וכשמשתהין מתקשין ולא חזו לאכילה ומין אחר אין יכול לשלם לרבי עקיבא וצריך להמתין עד מוצאי שביעית וישלם דמשל שביעית אסור לפרוע חובו כדאמרינן בריש פרק בתרא דע\"א (דף סב.) ובירושלמי (הל' ג) קאמר שאם כן לא נמצא לו קרדום מדמי שביעית ירושלמי רבי אבין בשם רבנן דתמן זאת אומרת שאין משלמין מפירות חו\"ל אפילו תימא משלמין מתני' עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משלם את הקרן.</b> בירושלמי (הל' א') פריך ממתני' דלעיל וממתניתין דאלו נערות לריש לקיש דאמר בפרק אלו נערות (כתובות דף לד:) חייבי מלקות שוגגין ודבר אחר פטורין מן התשלומין ואמאי תנן האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והאוכל תרומה מזיד משלם קרן ומשני דכל הנך דמתני' כרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם והדר פריך אם יסבור ריש לקיש כל מתניתין כרבי מאיר קראי מי נימא דרבי מאיר דכתיב ואיש כי יאכל קדש ומשני קסבר ריש לקיש שהחומש קרבן והדר פריך אטו קרן מי הוי קרבן ומשני שהקרן קנס דתנן אינו משלם אלא חולין מתוקנין והן נעשין תרומה ותנן נמי אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין ולא דמי עצים חייב לו הדא אמר שהקרן קנס ופריך וכמא דתימא קרן קנס ודכוותה חומש קנס בתמי' אלא לר\"ל כדעתי' דתמן הכל היה בכלל לא תענה (שמות כ) יצא ועשיתם לו כאשר זמם (דברים י״ט:י״ט) לחייבו ממון וכה הכל היה בכלל וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כ״ב:י״ג-י״ד) יצא ואיש כי יאכל קדש בשגגה (שם) לחייבו ממון ומתוך סוגיא דירושלמי קשה הא דמתרצין אהא דתנן בפרק כל שעה (פסחים דף לא:) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים מוקי לה בגמרא כר' נחוניה בן הקנה שהיה עושה יום הכפורים כשבת לתשלומין ואפי' הכי בשוגג חייב ואמאי ואפילו יהא שוגג נמי אחמץ והא גבי מיתה בידי אדם כל היכא דפטרינן מזיד משום דקם ליה בדרבה מיניה פטרינן נמי שוגג כדאמר בפ' אלו נערות והוא הדין בכרת דילפינן מינה וכי תימא משום דגלי רחמנא בשוגג משלם קרן וחומש ולא פטרינן ליה משום מיתה דתרומה הוא הדין משום כרת דפסח התינח לאביי דאמר בריש אלו נערות טעמא דר' נחוניא בן הקנה דגמר אסון אסון אלא לרבא דדריש מוהכרתי דרחמנא אמר כרת שלי כמיתה שלכם משום דמיתה בידי שמים אינה פוטרת מן התשלומין בשום מקום א\"כ לא אשכחן שוגג דתרומה שלא שייך בו קם ליה בדרבה מיניה ועוד דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף כט.) האוכל הקדש חמץ במועד מעל ויש אומרים לא מעל ואמרינן מאן יש אומרים רבי נחוניא בן הקנה והשתא מאי שנא שוגג דתרומה משוגג דהקדש ומתרצים דקרן וחומש דתרומה כפרה מדתנן אינו יכול למחול בפירקין דלעיל (מ\"א) אבל קרן וחומש דמעולה ממון וזו היא סברא דהא מילתא מנא לן דהאי ממונא והאי כפרה ועוד כדפרשינן דסוגיא דירושלמי מוכחת דאינו קרבן דלא הוו כפרה ועיקר טעמא משום דריבתה תורה שוגג לתשלומים ואמאי פטור לר' נחוניא בן הקנה ונל\"פ דאוכל חמץ של הקדש דפרק כל שעה מיירי באוכל במזיד אע\"ג דקתני מעלולא מעל והכי אית' בתוספתא דפסחי' (פ\"א) דתניא [האוכל] קודש חמץ בפסח משלם בשוגג קרן וחומש ואשם תלוי במזיד פטור ומיהו אכתי לאביי ניחא כדפרשי' לעיל דפטור מיתה בידי שמים מתשלומין וכיון דגלי קרא דשוגג לא מיפטר משום מיתה ה\"ה משום כרת אלא לרבא דלא מיפטר משום מיתה היכא דאיכא כרת בפסח ליפטר ואי הוה מצי למימר דרבא סבר כריש לקיש דאמר חייבי מלקיות שוגגין פטורין ניחא דכיון דגלי קרא דלא מיפטר שוגג ומשלם הוא הדין דמשום כרת נמי לא מיפטר אבל א\"א לומר כן דהא רבא לא סבר לה כריש לקיש אלא בתלת ורבי יוחנן פליג עליה דמחייב בחייבי מלקיות שוגגין ומכל מקום נראה לפרש דאפילו הכי אשכחן לרבא דגלי קרא דלא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה בשוגג דמעילה ותרומה דשמעינן ליה לרבא בפרק כלל גדול (שבת דף סט:) דמיתה במקום כרת קיימא חומש במקום קרבן קאי וכי היכי דאמר ר' יוחנן כגון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו הכי נמי במעילה ובתרומה חייב עליהן חומש אם שגג במיתה אע\"פ שהזיד בלאו אלא גלי רחמנא תשלומי' בשוגג אפילו במקום מלקות והוא הדין במקום כרת והא דדחי בפ' כל שעה גבי תרומה דמתני' רבי נחוניא בן הקנה לא מיתוקם כרבא אם איתא דמחייב ר' נחוניא חייבי מלקיות בתשלומין דכיון דלא אשכחן שוגג דתרומה למיחייביה במקום שראוי לומר קם ליה בדרבה מיניה לית לן לחיובא במקום כרת דפסח כיון דאיכא למימר קם ליה בדרבה מיניה אלא לרבא מתני' כמאן דאמר לפי מדה משלם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלמת את הקרן.</b> כדין גזל: ",
+                "<b>ואינה משלמת את החומש.</b> דכהנת היא וראויה לחזור לבית אביה אבל נשאת לאחד מן הפסולין נעשית זרה דשוב אינה ראויה דכיון שנבעלה לפסול לה פסלה: ",
+                "<b>ומיתתה בשרפה.</b> בירושלמי (הל' ב) אמרינן מה טעם דר' מאיר כי תחל לזנות את אביה את שאינה ראויה לחזור לבית אביה יצאת זו שראויה לחזור לבית אביה ופריך נשאת לכשר וזינתה הרי ראויה לחזור לבית אביה בתמיה ומשני מאי כדון כי תחל לזנות את שחילוליה מחמת זנות ולא מחמת נישואים מאי טעמייהו דרבנן ובת איש כהן מ\"מ והאי טעמא נמי איתיה בריש ד' מיתות (סנהדרין דף נא.) ואיש יתירא דריש: ",
+                "<b>וחכמים אומרים זו וזו משלמין את הקרן.</b> היינו חכמים היינו רבי יהודה כדמוכח בפ\"ק דכריתות (ז.) [דפליגי] התם רבי מאיר ור' יהודה בסך בשמן המשחה לכהנים ולמלכים רבי מאיר מחייב ורבי יהודה פוטר דרבי מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר ומלך וכהן השתא זרים נינהו ורבי יהודה סבר בעינא עד דאיכא זר מתחלה ועד סוף ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו וא\"ר איקא ואזדו לטעמייהו ומייתי מתניתין דגבי אוכל תרומה דבעינן זר מעיקרא לרבי יהודה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המאכיל </b>בניו קטנים כגון בזר וקטנים לאו בני אכילה נינהו: ",
+                "<b>ותרומת </b>חוצה לארץ אף על גב דמדמעת כדמוכח במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סז.) מ\"מ אין מוסיפין עליה חומש: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הריני </b>אומר לתוך של תרומה נפלה ומתרת קופה של חולין ובתוספתא (פרק ח) תני היה טבל ומעשר ראשון ומעשר שני הרי זה אסור שלא התירו ספק מדומע אלא בדבר שיש לו מתירים כלומר מב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה תלינן תרומה לתוך תרומה נפלה שיש היתר לשתיהם אבל כשהאחת חולין והשניה טבל או מעשר ראשון או מעשר שני לא תלינן התרומה שנפלה בשל טבל כדי להתיר החולין מאחר שהטבל נאסר בכך ונדמע ותימה בסוף הערל גבי ב' קופות ולפניהן ב' סאין דאיפלוג עליה רבי יוחנן וריש לקיש אמאי לא פליגי אמתני' דהכא דההיא ברייתא היא וכן בפ\"ק דפסחים [ט:] גבי ב' בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים כו' היינו ב' קופות אמאי לא מייתי הך דהכא וי\"ל דהאי רבותא טפי דאיכא תרי שאני אומר דתלינן חולין בחולין ותרומה בתרומה אבל הכא דליכא אלא חד סאה דמספקינן אי הכא נפל אין חידוש כל כך ושמא הכא כולהו מודו דלא בעינן רבייה ומיהו אמתני' נמי פליגי עלה בירושלמי (הל' ג) רבי יוחנן וריש לקיש וגבי בדיקת חמץ דרבנן שרינן בתרי שאני אומר ומיהו אכתי קשה דלא מייתי מתני' דידים (פ\"ב מ\"ד) דאשמעינן תרתי דומיא דסאה אחת ודומיא דב' סאין דתנן היו שתי ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו ב' ככרין טהורין נגע באחת מהן ספק בטמאה נגע ספק בטהורה נגע או ב' ככרים אחד טמא ואחד טהור ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור או טמאה בטהור וטהורה בטמא הידים כמו שהיו והככרין כמו שהיו וי\"ל דשאני פסולי ידים דעיקרן לא הוי [אלא] מדרבנן ובפרק אלו עוברין (פסחים דף מד.) ובפרק ג' מינים (נזיר דף לו:) פריך אי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר מברייתא דוקא פריך דמקילינן כולי האי דאמרינן תרתי שאני אומר ומיהו קשה בנדה בפרק האשה (דף ס.) דמדמה התם כתם של חלוק אחד לשני שבילין משמע דלא שייך לחלק בין חד לתרי וי\"ל כיון שיש לטהר בשני שבילין מדינא אפילו היכא דליכא חזקה מטעם ספק טומאה ברשות הרבים להכי מסתבר למימר דלרשב\"ג תלינן טמא בטמא כמו בכתם שתולין בטמאה ועוד יש לפרש דאית ליה למימר טפי תרי שאני אומר גבי שבילין משום דאוקימנא גברא אחזקת טהרה אבל קופות לא שייך חזקת היתר אם נפלה התרומה בחולין והא דמייתי לה אשני בתים דקאי בחזקת בדוק כל שכן דאיכא ראיה טפי דאפילו היכא דלא שייך חזקה אמרינן תרי שאני אומר: ",
+                "<b>אכל אחת מהן פטור.</b> דשמא של חולין אכל: ",
+                "<b>והשניה נוהג בה תרומה.</b> מספק: ",
+                "<b>וחייבת בחלה.</b> דשמא של חולין היא ור' יוסי פוטר דכיון דלא ידיע הוה ליה כמדומע דפטור מן החלה כדתנן במס' חלה (פ\"א מ\"ד): ",
+                "<b>אכל אחר את השניה פטור.</b> בירושל' (שם) אמר רבי יוחנן דרבי יהודה היא דאמר אם נשאלו בבת אחת טמאים בזה אחר זה טהורים רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין פלוגתייהו גבי שנים שהלכו בב' שבילין א' טמא וא' טהור ואסיק בירושלמי דמתני' דברי הכל דבזה אחר זה אפילו רבי יוסי מודה ובבא לישאל עליו ועל חברו פליגי רבי יהודה אומר אומרים לו שאל דידך וזיל לך ר' יוסי אומר כמו שנשאלו שנים באחת: ",
+                "<b>כקטנה שבשתיהן.</b> לקולא:"
+            ],
+            [
+                "<b>אינה מדמעת.</b> דשמא היינו אותה של חולין וכל בבא זו כקמייתא:  "
+            ],
+            [
+                "<b>זרע את אחת מהן פטור.</b> דתנן לקמן (פ\"ט מ\"א) הזורע את התרומה בשוגג יופך וכאן פטור דלא חייבוהו וכחולין הן: ",
+                "<b>בדבר שזרעו כלה.</b> כגון חטים ושעורים: ",
+                "<b>מותר לזרים.</b> דהא דאמרינן גידולי תרומה תרומה היינו בתרומה ודאי והא במדומע ותנן לקמן (בפ\"ט מ\"ד) דהמדומע גידוליו חולין ותני עלה (במ\"ו) בד\"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורים: ",
+                "<b>דבר שאין זרעו כלה.</b> כגון הלוף והשום והבצלים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האשה שהיתה אוכלת בתרומה.</b> כגון בת ישראל לכהן: ",
+                "<b>מת בעליך או גרשך.</b> בירושלמי (הל' א) פריך מת בעליך ניחא אבל גרשך היכי דמי דאינה מתגרשת עד שיבא גט לידה ואי דעבדא שליח לקבלה התנן בפר' התקבל (גיטין דף סה.) אמרה התקבל לי גטי אסורה לאכול בתרומה מיד ומשני כרבנן או כמשנה ראשונה שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה רבי אלעזר אומר אפילו תימא כמשנה אחרונה תיפתר שאמרה לו הבא לי גטי ממקום פלוני והיה לו להביא בי' ימים ומצא סוס רץ והביאו בה' ימים ופריך ולא ר' אלעזר דתנן רבי אליעזר אוסר מיד משנה בפרק התקבל (שם) ושני ולא מודי רבי אליעזר שאם אמרה הבא לי גטי ממקום פלוני שאוכלת תרומה עד שמגיע גט לאותו מקום אמר ר' חנינא מכיון שאמרה לו הבא לי גטי ממקום פלוני כמו שאמרה לא יהא גט אלא אחר י' ימים ומה שאכלה בהיתר אכלה: ",
+                "<b>אמרו לו מת רבך.</b> וירשו בן בתו ישראל: ",
+                "<b>שהוא בן גרושה.</b> וחלל הוא ואסור בתרומה כזר: ",
+                "<b>רבי אליעזר מחייב קרן וחומש.</b> אכולהו קאי: ",
+                "<b>רבי יהושע פוטר.</b> משום דטעה בדבר מצוה ובשילהי ארבעה אחין (יבמות דף לד.) מוקי לה בתרומה בערב הפסח דזמנה בהול: ",
+                "<b>רבי יהושע מכשיר.</b> בפ\"ג דקידושין (דף סו:) בן גרושה עבודתו כשרה מדכתיב (במדבר כ״ה:י״ג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת בין זרע כשר בין זרע פסול אבוה דשמואל אמר מהכא (דברים ל״ג:י״א) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפי' חללים שבו פעל ידיו תרצה עוד דריש מדכתיב (שם כה) הכהן אשר יהיה בימים ההם זה שהיה כשר ונתחלל. ובעל מום עבודתו פסולה דכתיב (במדבר כ״ה:י״ב) את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר ובפ\"ב דזבחים (דף טו) דבעל מום עבודתו מחוללת דכתיב (ויקרא כ״א:כ״ג) מום בו ולא יחלל ושמא אצטריך דקדושין דלא ידוע בשעת עבודה שהוא בעל מום כדאמר בההוא פירקא (יח.) גבי מחוסר בגדים דצריכי קראי דלא תימא עבודה דזר חייב עליה מיתה והני מילי עבודה דמעכבא כפרה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) רב חנה שאל לחבריא מניין לאוכל ברשות שפטור מה בין סבור שהוא חולין ונמצאת תרומה מה בין סבור שהוא ישראל ונמצא כהן אמרו לו מהוריית בית דין אמר לון עוד צריכא מה בין סבור חול ונמצא שבת שחייב מה בין סבור שהוא פסח ונמצא שלמים שפטור אמרו לו משוחט ברשות אמר לון עוד צריכא לי מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שחייב מה בין סבור שהוא אסור ונמצא שהיתר שפטור לא אגבוניה אמר לון נמלכין מינן או הודע אליו חטאתו והביא (ויקרא ד׳:כ״ג) השב מידיעתו חייב קרבן על שגגתו יצא זה שאפילו יודע אינו פורש על רבי יוסי לגבון אמר להון למה לא אמריתו ליה או הודע אליו חטאתו והביא אמרין ליה הוא קשיתה והוא קיימה ר' יוחנן בשם רבי ינאי זה אחד מג' מדרשות שהן מחוורין בתורה ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם (דברים כ״ו:ג׳) וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואיזה זה שהיה מקריב ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה אמר רב ופועל ידיו תרצה (שם לג) כל שהוא מזרע לוי עבודתו כשירה וחשיב התם מילי טובא בין רב לרבי יוחנן פירוש סבור שהוא חולין ונמצא תרומה משלם קרן וחומש סבור שהוא כהן ונמצא בן גרושה פטור מיבעיא ליה מאי שנא זה מזה אמרו לו מהוריית בית דין כלומר מדמחלקינן התם בין נמצא בעל מום לנמצא בן גרושה משום דפסול משפחה צריך ב\"ד מה בין סבור פסח ושחטו בי\"ד שחל להיות בשבת ונמצא שלמים שפטור [מה בין סבר שהוא חול ועשה מלאכה שחייב] אמרו לו משוחט ברשות כלומר לפי שסבור לשחוט בשבת ברשות וטועה בדבר מצוה הוא כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף עב.) מה בין סבור שהוא איסור ונמצא היתר שפטור ואע\"פ שגם הוא חוטא כדאמרינן בסוף קדושין (דף פא:) שמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה וצריך כפרה ודריש ליה מדכתיב אישה הפרם וה' יסלח לה (במדבר לו) שמדבר באשה שנדרה בנזיר והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין לא אגבוניה לא השיבו דבר נמלכין אנן נחזי אנן ונתייעץ אם נוכל למצוא טעם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכולן. </b>עבד או אשה ובן גרושה וחלוצה ופלוגתא היא בירושלמי (שם) דאיכא מאן דאמר דרבי אליעזר לא קאי אלא אעבד ואשה דמעיקרא חזו ועל כורחין מתניתין הכי סברא: ",
+                "<b>נטמאת. </b>ותרומה טהורה אסורה לך או נטמאת הטהורה ואסורה אפילו טהור ובטומאה שאירע לאחר שהכניס התרומה בפיו איירי: ",
+                "<b>טמאה היתה.</b> השתא איירי בטומאה שאירע מקודם וכן תרומ' הית' טמאה קודם דומיא דטבל: ",
+                "<b>ופשפש </b>שטעם פשפש מפרש בפ הרואה כתם (נח:) מנא ידע והוא מצוי במשכב כדאמר לגבי כתם דתולה בו: ",
+                "<b>הרי זה יפלוט.</b> אע\"פ שמאבד אוכלי תרומה: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב) מה פליגין בעבד ואשה אבל בשאר רבי אליעזר מודי אמר רב שמואל בר יצחק מתניתין אמרה כן או נודע שהוא טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא ניפדו ולית רבי אליעזר פליג מה טעם דר\"א משום דהתחיל בהיתר תני ר' נתן אומר לא שהיה ר\"א אומר משום דהתחיל בהיתר אלא שהיה רבי אליעזר אומר הלעוס כבלוע אף בשבת ובפסח וביום הכפורים ובנזיר ובנבלה ובטריפה ובשקצים וברמשין פי' ר' נתן פליג אמתנית' ולא מפליג בין התחיל באיסור להתחיל בהיתר אף בשבת כגון פירות הנושרין שלעס בפיו והן מוקצין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הגנה לחצר.</b> ומשנכנס לחצר מתחייב דחצר קובעת וכן חשכה ליל שבת דשבת קובעת כדאי' בסוף המביא כדי יין (ביצה דף לד:): ",
+                "<b>ר\"א אומר יגמור.</b> דאין שבת וחצר קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וסתם ענבים לדריכה קיימי [ומסיק שם] אומר ר' נתן לא כשאמר ר\"א יגמור בחצר (יגמור) אלא חוץ לחצר ולא בשבת יגמור אלא למוצאי שבת ולא דמיא לההיא דתינוקות שטמנו תאנים מערב שבת ושכחו ולא עישרו למוצאי שבת לא יאכלו אלא אם כן עישרו דהתם לאכילת שבת ייחדום הלכך קבעה עלייהו אבל זו לא יחדה בשבת ומיהו בריש פרק ב' דמעשרות א\"ר יוחנן דשבת טובלת בפירות שליקט לאכילת שבת וקדשה עליהם שבת ובפ' ד' דמעשרות (מ\"ב) כתבתיה וצריך לומר דלא אמרו יגמור למוצאי שבת אלא מפני שהתחיל בהיתר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישפך. </b>ולא חיישינן שמאבד את התרומה דבלאו הכי אסור מפני הנחש ששתה ואף לזילוף לא חזי: ",
+                "<b>ממקום קרוב.</b> ואמרינן בירושלמי (הל' ג) איזה הוא מקום קרוב אמר ר\"ש מאוזן חבית ולפיה ופריך התם ולא חמי ליה א\"ר חנינא מין קטן הוא ושפיפון שמו ודומה לשיער עוד אמרינן התם לעיל ניתנה רשות לארץ ליבקע מפניו ובפ\"ק דחולין (דף י.) איתא כמה מקום קרוב א\"ר יצחק בר יהודה כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה ופריך והא חזי ליה אלא ישתה ויחזור לחורו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרה. </b>ארס וניכר במועטין אבל לא במרובין: ",
+                "<b>בכלים כל שהן.</b> רבי יוסי גזר בכלים מועטין אטו מרובין: ",
+                "<b>ובקרקעות מ' סאה.</b> דלא קשי ליה גילוי כיון שהן כל כך מרובין תדע דכל מקוה מגולה היא ובמעין כל זמן שמושך אין בו משום גילוי כדאמר בירושלמי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניקורי תאנים וענבים.</b> חיישינן שמא ניקרם נחש: ",
+                "<b>כל שיש בו ליחה.</b> הארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכל הקשואים אבל בדבר יבש חותך מקום הניקור והשאר מותר: ",
+                "<b>נשיכת נחש.</b> בהמה שנשכתה נחש ונשחטה ונמצאת כשרה:"
+            ],
+            [
+                "<b>משמרת </b>שמסננין בה יין אע\"ג דלמטה מכוסה אסורה משום עליונה שהארס עובר דרך המשמרת ור' נחמיה מתיר שהארם צף:  "
+            ],
+            [
+                "<b>שנולד בה ספק טומאה.</b> בפ\"ק דפסחים (ד' י:) פירש בקונטרס כגון שנכנס בו אדם טמא ספק נגע ספק לא נגע וקשה דאי ברשות הרבים ספקו טהור ואי ברה\"י ספקו טמא וי\"מ כגון שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת על פי חבית וספק נגע ספק לא נגע כל שכן דקשה טפי דהוי דבר שאין בו דעת לישאל ואפילו ברשות היחיד ספקו טהור ואין לפרש כההיא דתנן (פ\"ה משנה ג דטהרות) גבי ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות והזה ושנה וטבל וחזר והלך בשני ועשה טהרות דאם הראשונות קיימות אלו ואלו תלויות דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא טהורות מידי דהוה אנאכלו ראשונות דשניות טהורות ומתני' מדאורייתא פליגי ובבכורות פרק כל הפסולים (זבחים דף לג:) מפרש טעמייהו מקראי וצריך לומר כגון ב' חביות ברשות היחיד ונגע שרץ באחת מהן ולא ידיעי בהי מינייהו דשתיהן תלויות מדאורייתא דאע\"ג דספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא מדאורייתא אין לטמא שתיהן מכח זה כיון דממה נפשך חד מינייהו טהור דמסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא דבר שיכול להיות כדמוכח בריש ב' נזירין (דף נז.) שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא דמביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ולא מייתו זה וזה קרבן טומאה: ",
+                "<b>התורפה יניחנה במקום המוצנע.</b> עדיין מוזהר על שמירתם ובפרק כל פסולי המוקדשין מפרש טעמייהו: ",
+                "<b>אל יחדש בה דבר.</b> אלא יניחנה כמות שהיא אם במקום תורפה תורפה אם במקום מוצנע מוצנע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגת העליונה.</b> מיי\"ט בלע\"ז: ",
+                "<b>תחתונה </b>בור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו: ",
+                "<b>טמאה </b>חולין טמאין יש בה וראויין לימי טומאתו או למי שאינו אוכל חולין בטהרה ואם תפול תרומה זו לתוכה הוה ליה מדומע וטמא ואסורה באכילה אפילו לכהן ונפקא לן בפ' הערל דתרומה טמאה בעשה מדכתיב בשעריך תאכלנו הטמא והטהור (דברים ט״ו:כ״ב) לזה ולא לאחר: ",
+                "<b>מודה רבי אליעזר ורבי יהושע.</b> אע\"פ שנחלקו באין יכול שוין בזה: ",
+                "<b>שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה.</b> שיכול לחזור אחר כלים טהורים קודם שתרד לתוך הטמאה ויקבל ממנה רביעית הלוג יציל ואל יקבלנה בכלים טמאים כדי להציל החולין שלא יתערב בהן ויאסרו ואע\"פ שבתוך כך ירד ממנה ויפסידם לא מטמאינן לתרומה משום הפסד חולין: ",
+                "<b>ואם לאו.</b> שלא ימצא כלים טהורים סוף סוף לטומאה אזלי בזה איפליגו ר\"א ור' יהושע וגרסינן בפסחים בפ\"ק בשני מקומות (דף טו. ודף כ:) ר\"א אומר אל יטמאנה ביד [ור' יהושע אומר אף יטמאנו ביד] והיינו הא דתני סיפא דמתני' על זו ועל זו א\"ר יהושע לא זו שאנו מוזהרין אלא שהגמרא מקצר בלשון דתני ר' יהושע אומר אף יטמאנה ביד ודוקא משום הפסד חולין שרי ר' יהושע ולגבי שמן נמי איכא הפסד תרומה ונקט נמי גבי שמן שנשפכה ולא נקט כמו ביין משום דבשמן כי האי גוונא מודה כדתניא בסוף פרק קמא דפסחים חבית של שמן של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין מודין רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יכול להציל ממנה בטהרה יציל ואם לאו תרד ותטמא ולא יטמאנה ביד משום דשמן ראוי להדליק ולא חשו להפסד מועט וביין נמי לא נחלקו אלא בדאיכא פחות ממאה חולין אבל איכא ק' חולין אל יטמאנה ביד דליכא הפסד:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>על זו.</b> שנולד לה ספק טומאה ועל זו שהולכ' לאיבוד א\"ר יהושע שאינו מוזהר דתרומתי כתיב ואותה שמוזהר עליה כיצד היה עובר דקאמר ר' יהושע יניחנה לפניו על הסלע ואל יטמאנה ביד אי נמי אל יגרום טומאה לאחרות:  "
+            ],
+            [
+                "<b>תנו לנו אחת מכם ונטמאנה.</b> רוצים לאונסה לבוא עליה: ",
+                "<b>יטמאו כולן ולא תיטמא.</b> בירושלמי (הל' ד) מוכח דאם ייחדו להם אחת מוסרים: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני סיעת בני אדם שמהלכין בדרך ופגע בהם נכרי ואמר להן תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו ואל ימסרו להם נפש אחת מושראל ייחד להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו אמר ריש לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אע\"פ שאינו חייב מיתה ומייתי עובדא בחד דתבעיה מלכא וערק לגבי ר' יהושע ב\"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהבי להו והוה רגיל אליהו דמתגלי ליה ושוב לא אתגלי ליה וצם כמה צומין ואיתגלי ליה ואמר לו למסורות אני נגלה אמר ליה ולא משנה אני עשיתי א\"ל והוא משנת החסידים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יופך </b>יהפך ויחרוש בה כדי שלא תגדל והכי מפרש בירושלמי (הל' א) יופך דלא חליפין קנסו בו שתבטל שדהו על גבי תרומה כלומר דלא חליפין שלא יחליף עוד גידולים דקנסו חכמים שתהא שדה בטלה ובורה ושוב לא יחזור ויזרענה לשנה זו שעבר מן הזרע ואע\"פ ששגג בו החמירו בו במה שלא נזהר והחמירו בו יותר ממזיד דקתני מזיד יקיים והיינו טעמא משום דנקרא שם תרומה על השדה היה נראה כמאבד את התרומה ואמרינן בירושלמי (שם) רבי שמואל בר אבדימי בעי מהו שיהא נאמן לומר מזיד הייתי ומסיק דאם אחרים מכירין שיודעין שתרומה זרע לא כל הימנו לומר מזיד הייתי ואם לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר: ",
+                "<b>ואם הביא שליש.</b> אפילו שוגג יקיים משום דאסור לאבד תרומה: ",
+                "<b>ובפשתן במזיד יופך.</b> אמרו בירושלמי (שם) קנסו בו שלא יהנה בקיסמין והיינו טעמא משום דעיקר פשתן משום קיסמין ולא משום זרע דסתם זרע לא הוי לאכילה כדתנן בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צג.) ואין נחשב שם תרומה על השדה ואפילו מזיד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדמי תרומה.</b> דגידולי תרומה תרומה ואסור לזרים (אפילו התורם חולין ושרי): ",
+                "<b>א\"כ. </b>דחיישינן בזרים דלמא אתי למיכל בכהנים טמאים נמי ניחוש דילמא אתי למיכל: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני אשת עם הארץ טוחנת עם אשת חבר בזמן שהיא טמאה אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחן שהיא מחזקת טהורה ממנה וכדברי ר\"ט אפילו בזמן שהיא טמאה לא תטחן שמא תשכח ותתן לתוך פיה פירוש בתבואה של חבר איירי דבזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטהורה לא תטחון שלא תטמא תבואה של חבר אבל בזמן שמחזקת עצמה בטמאה לא חיישינן ור\"ט חייש שמא תשכח כמו במתני' ומדקתני בהך ברייתא שהיא מחזקת טהורה משמע דאיירי בתבואה של חבר כדפרשינן ולא כפירוש הקונטרס דפ\"ק דחולין (דף ו:) דמוקי לה בתבואה של עם הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחייב במעשרות.</b> מעשר ראשון ומעשר שני והוא הדין בתרומה ותרומת מעשר ולא חש להזכיר אלא דברים הניתנין אף לזרים כדי למוכרם לכהן בדמי תרומה ומיהו מעשר שני אינו נמכר ולא קתני לה: ",
+                "<b>החובט </b>במקלות בידי אדם משובח ולא ידוש בבהמה משום לא תחסום ומוקמינן לה בגידולי תרומה: ",
+                "<b>כפיפות </b>כעין כלי קופה העשוי מצורי דקל כמו כפיפה מצרית (בפ\"ב מ\"א דסוטה): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גידולי </b>תרומה תרומה מדרבנן מי\"ח דבר הן גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה ואתו בה לידי תקלה והקשה במגילת סתרים מהא דתניא [בתוספתא] בפ\"ק דטהרות דגידולי תרומה חולין ודחק לתרץ דאיירי התם לענין לחייבו בלקט שכחה ופאה וחייב בתרומות ומעשרות כדתנן לעיל (משנה ב) ועל חנם דחק דהתם איירי לענין טומאה וטהרה שהגידולים כחולין ואין בהן שלישי ולעיל פרק ששי בירושלמי (הל' א) משמע כפירושו דאמר ר' זירא בשם ר' חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגידוליהם חולין גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים א\"ר יוסי ואנן תנינן תרויהון תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר דתנן אין משלמין תרומה אלא חולין מתוקנים ונעשין תרומה אלא שגידוליהן חולין דתנן גידולי תרומה תרומה הא גידולי תשלומי תרומה חולין גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר דתנן וחייבין בלקט שכחה ופאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטים אלא שאסורה לזרים דתנן עניי ישראל מוכרין שלהם בדמי תרומה והדמים שלהן ומ\"מ אמת הוא כדפרשינן לענין ראשון ושני מדתני בטהרות ובירוש' נמי לכל דבר ומה שיכול לדקדק מן המשנה מדקדק והא דתנן בפרק ב' דבכורים (משנה ב) דמעשר שני ובכורים גידוליהן אסורים לאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה מה שאין כן בתרומה בפסחים (דף לד.) לא כיוונו יפה דאין ענינם לכאן ופירוש כמו שפירשנו במקומה: ",
+                "<b>וגידולי גדולין חולין.</b> אם חזר וזרע גידולי תרומה מה שגדל מהן חולין ובירושלמי (פרקין הל' ב) תני בד\"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין: ",
+                "<b>ומעשר ראשון.</b> דלא ניטלה ממנו תרומת מעשר: ",
+                "<b>גידוליהן חולין.</b> בירושלמי (שם) מפרש טעמא דכולהו הטבל שרובו חולין ומעשר ראשון שרובו חולין וספיחי שביעית שאינן מצוין ותרומת חוצה לארץ שאינה מצויה והמדומע שרובו חולין והבכורין שאינה מצויה והוה מצי למימר תרומת חוצה לארץ שיכול לבטלה ברוב כדאמר בפרק עד כמה (בכורות דף כז.) ומיהו לא שריא בהכי לזרים אלא לכהן בימי טומאה: ",
+                "<b>מדומע </b>קרי לה לתרומה שנפלה לפחות מק' והא דלא חשיב בכורים מצוים לפי שאינם נוהגים אלא בז' מינין: ",
+                "<b>גידולי הקדש ומעשר שני חולין.</b> כגון שזרע סאה מהן והוסיף כמה סאין א\"צ לפרושי אלא סאה אחת: ",
+                "<b>ופודה </b>אותם בזמן זרעם בירושלמי (שם) א\"ר אבהו בשם ר' יוחנן פודה כל האוצר בדמי אותה סאה והדר מסיק הפרש בין הקדש למעשר שני מעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה אלא בדבר שזרעו כלה נפדה בשער שהוא עומד בו בדבר שאין זרעו כלה נפדה בשער הראשון הקדש בין בדבר שזרעו כלה בין אינו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו אבל דבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע ודבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לגנה. </b>שדה שנזרעו ערוגות ויש ק' ערוגות של תרומה ואחת של חולין ולא ידיע הי דחולין ובתוספתא (פ\"ח) תני ק' לוג משמע דלגנה לשון לוג שזרעו ק' לוגין של תרומה ולוג א' של חולין ובערוך פי' לשון לגון: ",
+                "<b>בדבר שזרעו כלה.</b> כגון חטים הכל מותר: ",
+                "<b>אבל </b>בדבר שאין זרעו כלה אפי' מאה של חולין וא' של תרומה ולא ידיע הי מינייהו הכל אסור דאע\"ג דתרומה עולה בק\"א הכא דזרען אין הקרקע עולה והכי תניא בתוספתא (שם) אבל דבר שאין זרעו כלה לא יעלה שאין הקרקע עולה בק\"א תלש יעלה ובלבד שלא יתכוין לתלוש רבי יהודה אומר אף יתכוין לתלוש ויעלה בק\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטבל </b>שנתמרח בכרי בדבר שאין זרעו כלה גידוליו אסורין באכילת עראי אפילו קודם מירוח כאילו נתמרח: ",
+                "<b>גידולי </b>גידולים אסורים בירושלמי (שם) א\"ר יעקב בר אידי בשם רבי יונתן עד ג' גרנות אסורות גורן הרביעי מותרת ר' שמואל בר אבדימא בעא קומי ר' מנא בתרומה עד כמה אמר לו עשו גורן רביעי כגורן ראשון מה ראשון דבר שזרעו כלה בתרומה אסור בטבל מותר אף בגורן הרביעי בדבר שאינו כלה בתרומה אסור ובטבל מותר משמע דגורן חמישי אפילו בתרומה מותר: ",
+                "<b>השום </b>כשעורה חשוב דבר שאין זרעו כלה אבל פחות מכשעורה הוי כדבר שזרעו כלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שפירותיו טבל.</b> שטבל היו כשזרען ואמרינן דגידולי טבל אסור בדבר שאין זרעו כלה כדתניא בסוף הנודר מן הירק (נדרים דף נח:) אלו הן חסיות הלוף השום והבצלים אפילו הכי אוכל מהן עראי וכמאן דאמר במנחות בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סז.)מירוח הנכרי פוטר דלמאן דאמר אינו פוטר מדאורייתא אפי' אכילת עראי אסורה אבל למאן דאמר פוטר ולא מיחייב אלא משום בעלי כיסין באכילת עראי לא גזור ואפילו גזור כיון דשתלם פקע לה טבלא מינה כדאמר במנחות בפ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע.) גבי שבולת שמרחה ושתלה ואפילו למאן דאמר כיון שמרחה טבלה לה וכי קרא עליה שם קדשה לה הני מילי במירוח ישראל דחייב מדאורייתא: ",
+                "<b>שתילי תרומה.</b> כגון שתילי כרוב וכרשין שנטמאו ושתלן: ",
+                "<b>טהורין מלטמא.</b> אחר שחיברו בקרקע ביטלן מתורת אוכל ואם תאמר הא דאמרינן בפ\"ק דשבת (דף יז:) דגידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהה לה גביה ואתי בה לידי תקלה ואכתי כיון דטהרו משהי לה גביה לאו פירכא היא דחולין דמיהן יקרים מן התרומה דחולין חזו לזרים ולטמאים ותרומה לא חזיא אלא לכהן טהור ואפילו היו נותנין לו תרומה במתנה לא היה מפסיד שדהו לזרוע תרומה דאיכא פסידא טובא: ",
+                "<b>ואסורה לאכול.</b> בפ' כל שעה (פסחים דף לד:) פריך וכי מאחר דטהורה אמאי אסורה מלאכול ומסיק דמעלה בעלמא הוא דאין זריעה לתרומה: ",
+                "<b>שיגום. </b>מלשון גוממו מעם הארץ דפרק הספינה (בבא בתרא דף פ:) שיחתוך ממנו כל הראוי לאכילה ובירושלמי (שם) א\"ר אבהו א\"ר יוחנן כיני מתני' עד שיגום וישנה וכל מה שגדל אח\"כ מותר: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בצל </b>של תרומה שנתנו לתוך תבשיל של עדשים של חולין שלם אינו נותן טעם מחותך נותן טעם ובצונן איירי ובירושלמי (הל' א) משמע איפכא דקאמר מתני' בבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין לא משמע כשהוא מחותך (שאין) נכנס בו טעם של עדשים ולא כשהוא שלם שנותן בו טעם עוד קאמר בירושלמי רבי אחא בשם רבי בא בר ממל מתני' כשהוציאו עדשים מימיהם שעדשים צופרות אותן שלא יבלע ודכוותה עדשים צופרות אותן שלא יתן: ",
+                "<b>ושאר כל התבשיל.</b> היינו דקאמר בירושלמי (שם) בבצל של חולין אבל בקפלוט בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך: ",
+                "<b>צחנה. </b>דגים קטנים כבושים כההיא דפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נא:) הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס ואם נתן בצל תרומה בתוך הצחנה משליך את הבצלים והדגים מותרין ובלבד שיהא הכל בצורתו שלא נתערב עם הדגים: ",
+                "<b>שאין </b>הבצל שם ליתן טעם אלא להעביר הזוהמא ואין מתיישב לפי שיטת הירושלמי דמוקי מתני' בבצל של חולין דכיון דהאי בתרומה סברא הוא דרישא נמי בתרומה ובירושלמי (הל' א) מייתי הא דתנן במסכת מעשר שני (פ\"ב מ\"א) דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני והשביחו השבח לפי חשבון ומסיק ההיא דלא כר' יהודה דאמר במתני' גבי בצל שאינו אלא לסלק הזוהמא והוא הדין קפלוטות בדגים ואין כאן שבח: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) במה דברים אמורים ביבש אבל בלח אסור בבצל של חולין אבל בקפלוט בין לח בין יבש בין שלם בין מתותך אם העביר פיטמתו כמחותך היו ב' או ג' כמחותך הן הדא דתימא בשאין בקליפה חיצונה כדי ליתן טעם אבל יש בקליפה חיצונה כדי ליתן טעם אסור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריסקו. </b>כתשו לשון כתישה בחטים וריסוק בתפוחים ובשום ובוצר ומלילות (עדיות פ\"ב מ\"ו) וחלות דבש (שבת פכ\"ב קמג.) ובתפוח של תרומה איירי שנתנה לתוך העיסה של חולין וכן שעורים איירי בשל תרומה ובירושלמי (שם) תני רבי יוסי מתיר רבי אחא בשם רבי יוסי ברבי חנינא מה פליגין במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר ר' יוסי כדעתיה כמה דו אמר תמן אין תבשילו תבשיל ברור כך הוא אמר הכא אין חימוצו חימוץ ברור דשרי גבי שבת בישול שאינו ברור בפרק כירה (שבת דף לח:) תנן לא יפקיענה בסודרים ורבי יוסי מתיר וכולה סוגיא איתא נמי התם בריש חלה ובסוף כל שעה ומשום דהוי חמץ נוקשה כדאי' בריש כל המנחות באות מצה (מנחות דף נד.) חשיב ליה חימוץ שאינו ברור ותימה הוא אי לענין פסח היה מתיר רבי יוסי והא בין רבי מאיר בין רבי יהודה אוסרין בפרק אלו עוברין (פסחים דף מג.) דלכל הפחות מדרבנן אסר רבי יהודה ואי לאו דמדמי לה לבישול מצינן למימר דלא אסר מילי אחריני דוקא אמר ר' יוסי: ",
+                "<b>מימיו מותרין.</b> דנותן טעם לפגם מותר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אוסר.</b> בפרק בתרא דע\"ג (דף סו:) ובפסחים (דף עו:) מסקינן דר' מאיר סבר ריחא מילתא היא ור' יהודה סבר ריחא לאו מילתא היא אבל לאביי ולרבא דכ\"ע ריחא מילתא היא ופליגי בפת חמה וחבית מגופה ובפת צוננת וחבית פתוחה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פת של חולין מותר לזרים.</b> דאין בה טעם כמון אלא ריח ואי משום דהוסק לא איכפת ליה דתרומה אין אסורה בהנאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והא דקדוש בשביעית.</b> (משום דהוי מאכל בהמה) ובפרק לולב הגזול (סוכה דף מ.) אמר דעצים אין בהן קדושת שביעית דילמא הוו עצים דמשחן דהנאתן ובעורן שוה אי נמי חזי למאכל בהמה ובירושלמי פריך ואין עץ פוגם וחוזר ופוגם ומשני כמ\"ד טתן טעם לפגם אסור ואפי' למ\"ד נותן טעם לפגם מותר מודה דהכא אסור למה כל (שעלה) [שנפל] לתוכו תלתן הוא משביח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ידלקו </b>שאף העץ נאסר בכלאי הכרם כדאמרינן (פסחים כו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם דעיקרו נאסר: ",
+                "<b>ומחשב. </b>דתרומה גדולה ניטלת במחשבה ודייקינן בשילהי פרק קמא דביצה (דף יג.) מדקתני חבילין שמע מינה איסורייתא טבלא ובירושלמי (הל' ג) אמר כמה היא חבילה כ\"ה זירין: ",
+                "<b>ואינו צריך להפריש.</b> על כל העץ היינו קשין שבו ואצטריך לאשמעינן דלא חייבוהו במעשרות אע\"פ שטעם עצו ופריו שוה כדאמרי' בפ\"ק דביצה (שם) וק\"ק דהתם מסקינן דכותש קנסא דמוקי לה בטבל טבול לתרומת מעשר והכא משמע (בטובת) [לטובת] הבעלים וי\"ל דמשמע ליה התם כותש חייב לכתוש: ",
+                "<b>תלתן. </b>פינוגריק\"ו וכותשין אותו במקלות: ",
+                "<b>נותן העץ עם הזרע.</b> דמפריש מן העץ על העץ ומן הזרע על הזרע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכבשן </b>במלח ומתקיימין: ",
+                "<b>פצועי חולין.</b> אותן זיתים חולין שכבשן עם זיתי תרומה אם זיתי חולין נפצעו אסורין אם שלמין מותרין ומפרש בירושלמי (הל' ד) א\"ר יונה זאת אומרת פצועין בולעין ופולטין וחוזרין ובולעין שלימים בולעין ופולטין ועוד אינן בולעין: ",
+                "<b>מי תרומה.</b> שכבשו בו זיתי תרומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכבשו עם דג טהור.</b> משנה חסרה דלא פירשה אם מותר אם אסור ובירוש' (הל' ה) תני ר\"י בן פזי דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר' חייא מדיחו ומותר א\"ר מנא מ\"ד מותר כשכבשו שניהן כאחת מ\"ד אסור כשכבשן זה אחר זה תדע לך שהוא כן דתנינא או במי תרומה אסור לא שכבשן זא\"ז כלומר דמי תרומה קרי מקום שכבש בו זיתי תרומה והשתא הנך ברייתות אינן מענין משנתנו דמתני' משום בריה וכבשו אורחא דמילתא והנך ברייתות משום נתינת טעם ודבר תימה הוא דקי\"ל בפרק כל הבשר (חולין דף קיא:) כבוש הרי הוא כמבושל ובמבושל אין חילוק בין בבת אחת ובין לזה אחר זה וכענין זה פי' ר\"נ גבי כבש ג' כבשין בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נב.) שהראשון נותן טעם בשני ולא שני בראשון ופירשנוה בשיטה ישרה בשביעית פ\"ט וע\"ק מתני' דלעיל משמע דבשלמי חולין לא בלעי ובמבושל אין חילוק בין שלמים לפצועין וה\"נ בכבוש כיון דמיירי בטמא מלוח וטהור טפל ל\"ל כבשו כי לא כבשו נמי ליתסר כדקי\"ל בפרק כל הבשר ומיהו בזה י\"ל משום דמלוח כרותח דצלי ולקמן אמתני' דחגבים טמאים שנכבשו גרסינן בירושלמי (הל' ו) א\"ר יוחנן לית כאן נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח משמע דאכולה מתני' קאי דכל היכא דתנן כבישה תנינן שליקה במקומה וצ\"ל דשלוק פחות מבישול אע\"ג דנקט בסוף בהמה המקשה (חולין דף עז.) עור תמור ששלקו [לאו] משום דאין מתרכך בבישול דאדרבה הבישול טפי משליקה ומתרכך יותר ומיהו בפ' כל הבשר (חולין קי:) משמע בהדיא דשליקה טפי מבישול גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת דפליג עלה ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקה ואמר שלוקה אוסרת ונאסרת [וצ\"ל דהירושל' פליג עלה]: ",
+                "<b>וכל גרב שהיא מחזיק סאתים.</b> השתא לא מיירי באיסור נתינת טעם דשיעורו בס' אלא בדג טמא שנתערב עם דגים טהורים דמיתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה אלא כשיעור זה. גרב כד או חבית: ",
+                "<b>שמחזיק סאתים.</b> דגים טהורים ונתערב בהן דג טמא: ",
+                "<b>משקל י' זוז.</b> ומפרש בירושלמי (שם) שהוא [א'] מתתק\"ס כיצד סאה עבדה כ\"ד לוגין ולוג ב' ליטרים וליטרא ק' זוז נמצא דסאתים עולין לצ\"ו מאות זוז וצ' מאות הם י' פעמים ט' מאות ות\"ר [הם] י' פעמים ס' אלמא איכא ליו\"ד זוז י' פעמים תתק\"ס נמצא כל [עשרה] זוז אחד מתתק\"ס ואח\"כ אמרינן בירושלמי הורי ר' יוסי בר בון בעכברא אחד לאלף כלומר מצא אחד לאלף מותר והוא הדין אחד לתתק\"ס היה מתיר והאי דבעי שיעור' רבה כ\"כ משום דהוי בריה ולא בטלה ובאלף בטלה ואין ללמוד מכאן לאיסורין דבמשהו כגון חמץ בפסח דנימא דבאלף בטיל דדלמא הוי דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל וסתם יין דבמשהו תניא בתוספתא דע\"א (פ\"ח) שטיפה של יין נסך אסורה ואוסר היין שבבור ואין סברא לומר בשאין שם אלף טיפין ובפ' כל הזבחים שנתערבו תנן אפילו א' ברבוא ומשמע התם בגמ' (דף עב.) דלמאן דאמר כל שדרכו לימנות ניחא דלא בטיל וק\"ק בפ' גיד הנשה (חולין דף ק.) דחשיב גיד הנשה שהיא בריה וחתיכת נבילה הראויה להתכבד דעדיפא מכל שדרכו ועביד שם צריכותא ואין שוין לענין ביטול ואין לפרש מתני' (בצירו) אלא טעם (כל) הבריה הוא דחמיר דזה אי אפשר להיות דגבי גיד הנשה תנן (דף צו:) בזמן שמכירו בנותן טעם: ",
+                "<b>רביעית </b>הלוג מציר של דג טמא אוסר בסאתים והיינו קרוב למאתים כדאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף צט:) דסאתים מאתים רביעי לוג נכי תמני והתם פריך והא\"ר יהודה מין במינו לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא כלומר ואינו אלא מדרבנן וכן משמע בסוף אין מעמידין דמחלק גבי ספק דגים טמאים בין לטבל בגופן לטבל בצירן והא דמשמע בפ\"ק דבכורות (דף ו:) שהוא מדאורייתא דפריך אלא מעתה טעמייהו דרבנן מגמל גמל ור\"ש טעמא מאת הגמל הא לאו הכי חלב דבהמה טמאה שרי מאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן מדפריך ציר אחלב משמע דדרשה גמורה היא וכן בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ:) דקאמר צריכי מ\"מ ציר דגים דרבנן דהתם מהטמאים דשרצים דריש כדמוכח בפ' העור והרוטב (שם )בשמעתא דהמחה החלב וגמעו דמייתי עלה דרשה דהטמאים וקאמר לכתוב רחמנא בשרצים וליגמרו הנך מיניה ואע\"ג דבתורת כהנים דריש גבי [דגים] שקץ לאסור ציר ורוטב וקיפה שלהן צירן אסמכתא בעלמא הוא והא דפריך בפ' כל הבשר (חולין קיג:) מדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מההיא דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבילה וקאסר ליה רבא מהטמאים לאסור צירן שפיר פריך דקים ליה דלכל הפחות מדרבנן מיהא אסור בדגים כדתנן הכא ש\"מ דלא בלעי כשמלחן זה עם זה וקצת קשה כיון דצריך קרא בשרצים ובבהמה טמאה דרשינן לה בתורת כהנים מדכתיב טמאים הם לכם ובדגים דליכא קרא לא אסר מדאורייתא היכי מייתי רבא התם ראיה מהטמאים לאסור צירן של (טיפה) [טריפה]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא פסלו את צירן.</b> אבל ציר חגבים טמאים בפני עצמן אסור ורבי צדוק העיד דאפילו בעצמן טהור ואמרינן בירושלמי מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא כל שהוא מיטמא ובמסכת מכשירין (פ\"ו מ\"ג) נמי תנן ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנכבשין זה עם זה.</b> שאחד חולין ואחד תרומה: ",
+                "<b>אלא עם החסית של תרומה.</b> כדמפרש דהיכא דחסית תרומה בין ירק בין חסית של חולין שעמו אסור אבל עם ירק תרומה מותר חסית היינו לוף ובצלים כדפרשינן בסוף פרקין דלעיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עם </b>התרדין של איסור כגון דתרומה או דכלאי הכרם: ",
+                "<b>של </b>שקיא שמשקין ביד: ",
+                "<b>עם </b>כרוב של בעל דתרומה אסור דשל שקיא בולע: ",
+                "<b>רבי </b>יהודה אומר כל איסור והיתר המתבשלין זה עם זה והן מין אחד מותרין חוץ מן הבשר דאם בשר איסור נתבשל עם בשר היתר אסור: ",
+                "<b>הכבד אוסרת.</b> בפרק כל הבשר אמרינן דאיירינן בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית משום דמא מבעיא לן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתבלין אסורין.</b> כגון תבלי תרומה וערלה וכלאי הכרם: ",
+                "<b>אפילו חלמון שלה.</b> בירושלמי (שם) תני בר קפרא חלמון אסור וכ\"ש חלב ביצים לובן ביצים קרי חלב ביצים: ",
+                "<b>מי כבשים ומי שלקות.</b> שנכבשו בהן תרומה או נשלקו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דבילה </b>וגרוגרת של תרומה: ",
+                "<b>שהיא מאבדן.</b> שדרך לסוחטן להוציא מימיהן כתבלים ואחר כך משליכן אבל היכא דלא סחיט להו שרי כדמפרש בירו' (הל' א) נותן דבילה וגרוגרת בתוך המורייס כדרך שנותן תבלין ובלבד שלא יסחטם להוציא מימיהן ובתבלין מותר: ",
+                "<b>מורייס </b>ציר דגים מלוחים: ",
+                "<b>נותנין יין תרומה למורייס.</b> פלוגתא בירושלמי (שם) דתני יין למורייס דברי רבי מאיר ר\"א בר\"ש אוסר ולפיכך אם עבר ונתנו ר\"מ אוסר לזרים ור\"א מתיר מר סבר לעבורי זוהמא עביד ומר סבר למתוקי טעמא ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף לד.) לענין יין נסך גבי מורייס אומן אמרינן דטעם ראשון ושני דנפיש שומנייהו [לא צריך למירמי בהו חמרא] שלישי דלית ביה שומן רמי ביה חמרא: ",
+                "<b>אין מפטמין את השמן.</b> של תרומה לשום בו תבלין ושרשי בשמים שבולעין את השמן ואזיל לאיבוד דשרשים לא מיתבלי: ",
+                "<b>יינומלין. </b>יין ודבש ופלפלין: ",
+                "<b>אין מבשלין יין של תרומה.</b> דרך לבשלו כשהוא תירוש ונותנין בו דבש ומתעלה ביותר: ",
+                "<b>מפני שהוא ממעיטו.</b> בירושלמי (שם) ר\"א ורבי יוחנן חד אמר מפני שממעיטו משותיו שאין כל אדם שותה יין מבושל כיין חי דמבושל חזק ביותר: ",
+                "<b>מפני שהוא משביחו.</b> דמתקיים יותר וההיא דסוף פ\"ב דלעיל (מ\"ו) לא קשיא דר\"י אדר' יהודה כדפרשינן שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חומץ סתוניות.</b> ענבים שמתבשלים בסתיו יינן חומץ ושאר כל מי פירות חוץ מיין ושמן מחייב קרן וחומש זר האוכלן בשוגג ורבי יהושע פוטר בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ:) פליגי בדון מינה ומינה ואוקי באתרא: ",
+                "<b>לא מנו חכמים ז' משקין כמוני פטומין.</b> כלומר אין חכמים מפטמין שמונין במיני בשמים שלהן שלא בדקדוק שמונין וחוזרין ומוסיפין אלא בדקדוק גדול מנו במס' מכשירין (פ\"ו מ\"ד) שבע משקין ולא יותר ובירושל' (הל' ב) א\"ר יוחנן בשם ר\"ש בן יוחי אם יאמר לך אדם ח' משקין הן אמור לו הרי טל ומטר מין אחד הוי [ומנו אותן חכמים שנים] אי הוייא חורן לא הוי מתנינה בפ' בתרא דמכשירין מנו חכמים הטל ומים בשנים שהיתה קבלה בידן שבע משקין ואם היה אחד שלא מנו היו מונין אותו וטל ומטר היו מונין [בא'] תניא דבש תמרים ר\"א מחייב במעשר א\"ר נתן מודה היה ר\"א שזה פטור מן המעשר אבל היה אומר ר\"א לא יאכל מן הדבש עד שיתקן התמרים ומודה ר\"א שאם תקן את התמרים כאן ודבשו באספמיא שפטור דבש תמרים רבי אליעזר מטמא משום משקים אמר רבי נתן מודה היה רבי אליעזר שאין מטמא משום משקין על מה נחלקו על שנתן לתוכו מים שר\"א מטמא משום משקין וחכמים אומרי' הלך אחר הרוב ירוש' (שם)על דעתיה דר' נתן ר\"מ ור\"א בן יעקב ור\"א אמרו דבר אחד דר\"מ דאמר אין מי פירות בטלים לעולם ר\"א בן יעקב דאמר ציר טהור שנפלו לתוכו מים כל שהוא טמא וההן ר\"א דהכא מה טעם דר\"א וכל משקה (ויקרא יא) מה טעמא דרבנן דכתי' אשר ישתה (שם) ובמסכ' בכורות (דף כג:) מייתי הא דר\"א בן יעקב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין תמרים דבש.</b> בתמרים של תרומה ומעשר שני איירי כדתני סיפא: ",
+                "<b>ושאר כל הפירות.</b> דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות משום דחשיבי אצטריך למיתנינהו: ",
+                "<b>משום </b>ערלה הך וההיא דאין מביאין בכורים מוקי בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ:) כר' יהושע וגבי בכורים כתיב (דברים כ״ו:י׳) את ראשית פרי האדמה ותני רב יוסף פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת\"ל תביא והא דמייתי דבכורים מקמי ההיא דערלה דשמעתא דהתם איירי בבכורים ובפ' כל שעה (פסחים כד:) משמע דאין לוקין משום ערלה על היוצא משאר פירות דזיעה בעלמא הוא ובפרק העור והרוטב משמע דטעמא מקרא דאוקי לה כר' יהושע דאמר דון מינה ואוקי באתרא וגמר לה לה מבכורים ותרומה והדר מייתי לערלה פרי פרי מבכורים ועוד קשה טפי דאמר בפר' כיצד מברכין (ברכות דף לח.) דמברכין על דבש תמרים שהכל ומוקי לה כרבי יהושע דזיעה בעלמא הוא ומשמע דהיינו טעמא דרבי יהושע: ",
+                "<b>על גבי המזבח.</b> שמן למנחות ויין לנסכים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוקצי תאנים.</b> אמרינן בירושלמי (הל' ג) רבי זעירא בשם רבי אליעזר אומר מתניתין במובלעים באוכל: ",
+                "<b>כליסין. </b>מיני פירות כדאמר באלו טרפות (דף סז:) יתושין שבכליסים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן עצמות קדשים.</b> תימה במאי עסקינן אי לפני זריקה כולהו אסירי ואפילו מעילה איכא בקדשי קדשים דאין כאן שעת היתר לכהנים אי לאחר זריקה לרבה כולהו שרו ולרבי אלעזר של עולה אסורין ושל אשם וחטאת כולם מותרין כדאי' בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פו.) וי\"ל דהכא איירי בקדשים הטובלין דומיא דתרומה ובעצמות דחזי קצת לאכילה ומשום נותר כדמוקי לה בירושלמי (הל' ד) אמר רבי יוחנן בגרעיני אגסין וקרוסטומלים היא מתניתין אמר ר\"א ואפילו תימא בגרעיני הרוטב במחוסרות למצמץ והא תנינין עצמות קדשים אית לך מימר במחוסרות למצמץ לא בראשי כנפים והסחוסין אתא רבי אבהו בשם ר' יוחנן בראשי כנפים והסחוסין היא מתניתא: ",
+                "<b>המורסן. </b>של תרומה מותר לזרים: ",
+                "<b>של חדשות.</b> אמר בירושלמי (שם) אלו הן חדשות כל זמן שהבריות רגילים לחבט ר' אתא אומר עד שלשים יום: ",
+                "<b>בדרך </b>שהוא נוהג בחולין כך ינהוג לתקן את התרומה ואין בהן משום מאבד תרומה כשמשליך את המותר: ",
+                "<b>בירושלמי </b>(שם) א\"ר אבהו בשם רבי יוחנן כן הוא שיעורא והתניא מסלת בחטים כל שהוא רוצה מקנב בירק כל שהוא רוצה מסלת שמוציא מסאה קמח של תרומה קב קביים סולת מצניע את השאר ואינו מאבדן: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטפח. </b>בפסת ידו מאסף השמן בדופני החבית:  "
+            ],
+            [
+                "<b>נותן לתוכה חולין.</b> ולא חשו חכמים לשמן תרומה הנדבק בדופני הכלי: ",
+                "<b>הרכינה ומיצה.</b> בפרק המוכר את הספינה תנן הרכינה ומיצה הרי היא של מוכר והתניא הרכינה ומיצה הרי היא תרומה ושני משום יאוש בעלים נגעו בה: ",
+                "<b>תרומת מעשר של דמאי נותן לכהן.</b> ואם נשאר בידו אחד מח' שבשמינית שבלוג לא חייבוהו חכמים להחזיר לכהן ובירושלמי אמר הדא דתימא בטמא אבל בטהור אפילו כל שהוא צריך להחזיר בדמאי אבל בוודאי בין טמא בין טהור בין רב בין מעט צריך להחזיר: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני רבי חלפתא בן שאול קדרה שבישל בה תרומה מגעילה ג' פעמים בחמין ודיו אמר רבי בא ואין למדין ממנה לענין נבלה אמר רבי יוסי קשיתה קומי רבי בא תרומה בעון מיתה ונבילה בלאו ואת אמר' הכין אמר ליה כמ\"ד קיבלו עליהן את המעשרות רבי יוסט' בשם רבי בעא קומי רבי מנא תנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה ואת אמר' הכין אמר ליה כאן על ידי האור הוא נגעל פירוש קדרה של חרס ואף על גב דחרס אינו יוצא מידי דופנו בתרומה הקילו לפי שמאליהן קיבלוה כמו שפירשתי בשביעית (פ\"ו מ\"א) סבר תרומה בזמן הזה דרבנן ופריך ממה שמחמיר במתניתין גבי הרכינה לא היה לנו להקל ומשני שהאור מגעילה ואין זו קולא ויש ללמוד ממתני' דהני גתות שדרך בהן נכרי כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגתות כדאשכחן במתני' המפנה חטים של תרומה מן המגורה ונותן לתוכה חולין ונוהג בהן מנהג חולין לאכול הזרים ושלא לשומרן בטהרה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוון לבטל ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי ביה חמרא אע\"ג דתנן גבי חבית תרומה ולא חייבוהו לטפח לא דמי דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי ולא חייש במה שמתייבש כוס של שמן והולך וכלה ועוד היה ראוי לפרש בשנשפכה לארץ כעין טיפוח דמס' שבת בפ' חבית (שבת דף קמג:) אי לאו משום דלא קתני הכא חבית שנשברה כדקתני התם ובהדיא אמרינן בפר' אין מעמידין (עבודה זרה דף לג.) דקנקנים של נכרים אסור למירמי בהו חמרא וכסי משכשכן במים ומיהו אין ראיה מזה לדידן דסתם יינן שבכל הגמרא אסור בהנאה ואוסר במשהו אבל עכו\"ם דבזמן הזה היה אומר רבי שמואל שהן כתינוק שאינו יודע בטיב עכו\"ם ומשמשיה ולא מיתסר בהנאה אלא בשתיה ואינו אוסר אלא בס' לפי מה שפסק רבינו תם דמין במינו בס': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרשיני תרומה.</b> עיקרן למאכל בהמה דאי עיקרן לאדם אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה מ\"מ לאדם מיהא חזו דאין תרומה ומעשר אלא במידי דחזי לאדם כדאמר בריש כלל גדול (שבת סח.): ",
+                "<b>לא יאכילנה כרשיני תרומה.</b> אף על גב דשריא בהנאה לישראל מדתנן (פ\"ג דעירובין דף כו:) מערבין לישראל בתרומה אמר ר\"ת דהנאת כילוי אסירא כשנעשין בשביל ישראל כגון אכילה והדלקה וכדאסרינן להדליק במבואות האפלין שלא ברשות כהן ובפרק במה מדליקין (שבת דף כו.) גבי אין מדליקין בטבל טמא דרשינן משמרת תרומתי (במדבר יא) בשתי תרומות הכתוב מדבר בתרומה טהורה ובתרומה טמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה נמי משעת הרמה ואילך בתרומה טהורה היינו אכילה ממש דטבל שרי בהנאה ודומיא דהכי מרבה טבל טמא כעין אכילה דהיינו הדלקה והסקה דאין בטמאה אכילה ודומיא דאכילה הנאת כילוי ומינה ילפינן מה תרומה טהורה אכילתה אסורה לזרים אף טמאה אכילתה אסורה לזרים כגון הנאת הסקה אבל שאר הנאות לא כי היכי דלא אסרינן שאר הנאות קודם הרמה והנאת כילוי נאסר כההוא מעשה דר' פנחס בן יאיר בפ\"ק דחולין (ד\"ז) ואמרינן מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת הא לאו הכי לא והא דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לד.) אבא שאול גבל של בית ר' והיו מחמין לו חמין בחטין של תרומה אומר ר\"ת דהיינו לכהנים של בית ר' והא דאמר אין מדליקין בטבל טמא ה\"ה בטבל טהור וגם בקונט' פי' כן כ\"ש בטבל טהור והר' משה בר' אברהם דחה דהא דאין מאכיל ישראל לבהמתו כרשיני תרומה משום דכתי' (ויקרא כ״ב:י״א) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ואפילו נפש בהמה במשמע כדאמר בפ\"ב דביצה (דף כא:) אך אשר יאכל לכל נפש ומשמע דוקא דכהן אבל דישראל לא ובתורת כהנים דרשי' לה גבי בהמה בפרשת אמור ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו הם אוכלים ואין בהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינים ת\"ל נפש ובגמרא נמי מייתי הכא בירושלמי ומיהו אמת הוא דלכלות בשביל ישראל אסור בלא אכילה כגון הדלקה כדמוכח סיפא דמתני' [דאין מדליקין במבואות האפלות אלא ברשות כהן] ובירושל' משמע דרשות כהן אחולין דוקא קאי דקא בעי מתני' על גבי חולין ברשות כהן הא קמייתא אפילו שלא ברשות כהן ש\"מ דמדאורייתא כל הנאות מותרות לישראל ועוד דאמר בירושלמי בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שרפה ומדלקת וצ\"ל דאף דמדרבנן אסור הנאת כילוי בצורך רבים לא גזור כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות ומבואות האפלין ובת ישראל המדלקת מכהנת לא אחמור כולי האי לאסור לטבול הפתילה בשמן א\"נ מתחלה התירו משום סכנה ושוב לא אסרו כדאמר בירושלמי (הל' ה) ר' הונא בשם ר' ינאי שעת משלח' זאבים היתה ולא עמד ב\"ד וביטל כמה דתימר תמן לא עמד ב\"ד ובינול אף הכא לא עמד ב\"ד וביטל פי' כדאמרינן תמן במס' שביעית בירושלמי בפר' בראשונה (הל' ב) ומהאי טעמא דפרשינן ניחא ההיא דאבא שאול גבל של בית רבי אפילו לצורך זרים דצורך רבים היה שרוב תלמידים סמוכין עליו ומפרנסן כדאמרינן בכיצד מעברין (דף נג:) ידאון נשריא לקניהון ותימה דבמס' שביעית פ\"ח בירושלמי אמר הכי אין סכין שמן שביעית במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס ולא מדליקין בשמן שרפה לא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ושמא פליגא אמתני': ",
+                "<b>כהן ששם פרה מישראל.</b> ביבמות בפרק אלמנה (סו:) פירש בקונטרס כששכרה הימנו מתנה עמו להחזירה בדמים הללו שאם תכחיש או תאנס יתן דמים ואי אפשר לומר כן דכי האי גוונא איכא איסור רבית כדמוכח בפרק איזהו נשך אלא צריך להעמידה בשואל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמן שרפה.</b> מפרש בבמה מדליקין (דף כג:) שמן תרומה שנטמא: ",
+                "<b>בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות אפלין.</b> כל הני בלא כהן מותר כדאיתא בירושלמי (הלכה ה) דאמר ר\"ש בר אבא בשם רבי יוחנן כיני מתני' על גבי חולין ברשות כהן הא קמייתא אפי' שלא ברשות כהן: ",
+                "<b>מדליקין בבית המשתה.</b> של ישראל דהכהנים אוכלין במשתה: ",
+                "<b>אבל לא בבית אבל.</b> ואמרינן בירושלמי (שם) מה טעם דר' יהודה בבית המשתה על ידי דמניהון נקיים לא מתעסקין ביה כלומר לא חיישינן שמא יהא ממשמשי הסעודה ויוליך הנר להדליק לעצמו בלא כהן דירא הוא בשמן הטמא שלא יטמאו כליו טהורין בבית האבל על ידי דמניהון צואין מתעסקין ביה מה טעם דרבי יוסי בית האבל על ידי דאינון כניעין לא מתעסקין ביה בית המשתה על ידי דאינון פחוזין מתעסקין ביה ור\"מ בבית האבל סבר כרבי יהודה בבית המשתה כר' יוסי ר\"ש בבית המשתה כרבי יהודה בבית האבל כר' יוסי ופוסק שמואל בירושלמי הלכה כר\"ש ירושלמי תני בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שרפה ומדלקת: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה תרומות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Yadayim/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Yadayim/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..555a0619b370442eac3e0f46cd48bdebe8ca3576
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Yadayim/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json	
@@ -0,0 +1,173 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Yadayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>לאחד </b>אף לשנים. לחד בעינן רביעית מתחלה אבל לתרי כשהיה בו רביעית ונטל הראשון ואחר כך שני אע\"ג דלא הוי רביעית גבי שני שפיר דמי הואיל ומשירי טהרה אתו כדמפרש בפרק כל הבשר (חולין דף קז.): ",
+                "<b>מחצי </b>לוג לשלשה או לארבעה. לפום שיעורא דרביעית לשנים היה די ברביעית ומחצה לשלשה אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שלא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים מפני חבירו ומיהו אי איכא רביעית ומחצה ונטל אחד מהם חצי רביעית הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים אחרונים דאפילו בתחלה סגי לשנים ברביעית כל שכן הכא דאתו משירי טהרה וכי לא מהני הכא הני מילי כשלא נשאר לשנים אחרונים רביעית וכן הא דקאמר מחצי לוג לשלשה ולארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד רק שיטול עד הפרק ואי מפרשינן כולה מתני' בנוטלים בבת אחת ניחא טפי אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר (שם) טעמא משום דאתו משירי טהרה משמע דאיירי בנוטלים זה אחר זה: *) ",
+                "<b>מוסיפים </b>על השניים. כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפ' כל הבשר וראשונים ושניים דכולה מכילתין משום דפעמים שאדם זורק מים על ידיו פעמים כדי ליטול יפה ואם משטיפה אחת הגיעו עד הפרק מנגב ידיו במפה והן טהורות כדתנן בפרק שני ואם אחר שנגב נמלך ליטול עוד ידיו כדי ליטול יפה ונתן השניים ולא הגיעו עד הפרק יכול להוסיף עד שיגיעו לפרק כן מוכח בתוספתא אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק [אין] מוסיפין דכיון דלא טיהרו את הידים כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה וצריך לנגב תחלה ואח\"כ נוטל רבי מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק הם הנקראים ראשונים ואין מוסיף על השניים דקאמר רבי מאיר היינו דאין צריך להוסיף על השניים אי נמי לגבי הא קאמר דמוכח לקמן דשניים מטהרין את הראשונים ואתא ר\"מ למימר דדוקא כשהשניים הגיעו לפרק בשטיפה אחת ולא הגיעו לפרק בשתי שטיפות וכי האי גוונא דאיירי רבי יוסי בשניים בתוספתא לא הוה פליג רבי מאיר דמאחר שקינח ידיו מן הראשונים וידיו טהורות בראשונים לבדם מדקתני בתוספת' ונמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי. *[ובס\"א אשכחנ\"א נוסח\"א אחרית\"י ונרא\"ה לעניו\"ת דעתי\"ן לגלותה ית\"ה דהי\"א עיקר וז\"ל מוסיפין על השנים כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפרק כל הבשר (שם) וראשונים ושנים דכולה מכלתין משום דכשנטל ידיו בשטיפה אחת עד הפרק אע\"פ שידיו טהורות לאחר ששפשף בראשו או בכותל או במפה מ\"מ אם חזר ונגע במי השפשוף טמאות או אם נגע עם ככר של תרומה נטמא כמו שאפרש בפ\"ב ולכך עביד שטיפה אחרת במים שנים לטהר מים ראשונים שעל גבי ידיו ואפילו לר' מאיר דמטהר נמי בראשונים דאמרינן בפרק ב' ועל ככר של תרומה טהור אכתי זימנין דזקוק ליה מים אפילו לטהר ידו כשלא היו הראשונים מי רביעית כדתנן פרק שני והשתא האי מוסיפין דקאמר הכא היינו דאם נתן השנים ולא הגיעו לפרק יכול להוסיף עד שיגיעו אבל על הראשונים לא דכיון שלא טהרו כל מה שמוסיף עליהן כמוסיף על טומאה היא וצריך לנגב תחלה וליטול אח\"כ ור' מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק נקראים ראשונים ואין מוסיף [על] השנים דאמר ר\"מ היינו לענין דאין מועילים שנים לטהר הראשונים אלא א\"כ הגיעו לפרק בשטיפה אחת בלא הפסק א\"נ היכא דזקוק לשנים כדפרישית שלא נטל ראשונים מי רביעית צריך שיהיו שנים בשטיפה אחת והא דתניא בתוספתא במילתא דרבי יוסי מוסיפין על השנים ולא על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השנים ואין בהם כדי שיגיעו לפרק הרי זה מוסיף עליהן על כרחין בכה\"ג לא הוה פליג ר' מאיר מאחר שקנח ידיו מן הראשונים ידיו טהורות מדקתני בתוספתא בנמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי]. (ע\"כ חילו\"ק הנוסח\"א מכא\"ן ואיל\"ך שוי\"ן) מה לנו במה שנוטל שניים ומוסיף וכי פליגי בשניים בשלא קנח מן הראשונים פליגי דעל כרחין אף בשלא קינח שרי ר' יוסי ובזה יש להסתפק דלמא האי דאסרינן להוסיף על הראשונים לרבי יוסי ועל השניים לר' מאיר היינו כשאין מוסיף ליטול אלא חצי הפרק ששייר ומניח חצי הפרק שנטל אבל אם כשמוסיף ליטול הכל בשטיפה אחת עד הפרק שרי ואין הטעם תלוי משום טומאה אלא משום שאין דרך נטילה בכך כדאמרי' בריש פרק שני דגיטין (דף טו:) אלא דקא משי פלגא פלגא דידא הא אמרי דבי ר' ינאי ידים אינן טהורות לחצאין והא דלא מייתי התם מתניתין דהכא דאין מוסיף על הראשונים משום דפלוגתא הוא בתוספתא דר' מאיר ור' יוסי ובירושלמי דחלה פרק שני וכן בירושלמי דברכות בפ' אלו דברים אמרינן התם תני המים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר' יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה ר' שמואל בר יצחק בעי נוטל ושונה ואת מר רשות אית בעי מימר מהלך ארבעת מיל ואת מר רשות ואמר ר' יעקב בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר ועל השניים יצאה אשה מביתה ויש אומרים שנהרגו עליה שלש נפשות משמע דמפסיק היינו דמנגב תחלה ואח\"כ נוטל כמו שפירשתי אבל באחרונים אינו מפסיק כלומר דאין צריך לקנח. לאחרונים קרי שניים כדקאמר על השניים יצאה אשה מביתה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] שנים שנטלו שתי ידיהן זו משמינית וזו משמינית אע\"פ שחוזרין ומערבין בקילוח ידיהן טמאות שמתחלה לא נטלו מן רביעית אלא פוסלין ידיהן. פ' שני כלים שאין בכל אחד כי אם שמינית דהיינו רביעית בין שניהם ואלו השנים לא נטל כל אחד כי אם ידו אחת ובבת אחת שפכו משני הכלים על שתיהן שהקילוח מתערב אפ\"ה ידיהן פסולין. ",
+                "<b>ועו\"ד תני\"א בתוספ' [רפ\"א ע\"ש] מי רביעית נותנין לידים לאחד אבל לא לשנים מחצי לוג לשלשה אבל לא לארבעה מלוג לחמשה אבל לא לעשרה ולא למאה מוסיפין על הראשונים ואין מוסיף על השניים דברי ר\"מ רבי יוסי אומר מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים חצי לוג אף לשלשה אף לארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ומוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השניים ואין כדי שיגיעו לפרק ה\"ז מוסיף עליהן. פירוש שפשף שקינח ידיו במפה דשיפשף לשון קינוח הוא כמו שאפרש בפרק שני: \n</b>"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל </b>הכלים נותנין לידים. בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלים לענין טומאה: ",
+                "<b>דפנות </b>הכלים ושולי המחץ. שברי כלים נינהו וכן מגופה לאו לתשמיש לתוכה עבידא אלא לכסוי חבית: ",
+                "<b>בחפניו. </b>שלא ימלא חפניו מים ויריק על ידי חבירו: ",
+                "<b>שאין </b>ממלאין. מילוי מים חיים לקדש בהן מי חטאת דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) מים חיים אל כלי: ",
+                "<b>ואין </b>מקדשין. נתינת האפר על גבי המים: ",
+                "<b>ואין </b>מזין. שטובל האזוב בכלי כדי להזות: ",
+                "<b>צמיד </b>פתיל. שברי כלי חרס שהקיפן צמיד פתיל ומונחין באהל המת אין מצילין על מה שבתוכן: ",
+                "<b>שאין </b>מצילין. כמו ואין מצילין ואורחיה דתנא למיתני הכי כדאשכחן בפרק שני דכתובות (דף כז.) שכתוב ברוב ספרים שאין אדם נאמן על עצמו ופי' כמו אין אדם נאמן ודכוותה בפ\"ק דביצה (דף ב.) דתנן שאפר כירה מוכן הוא ואמר רבא בגמ' [שם ח.] הכי קאמר ואפר הכירה מוכן הוא: ",
+                "<b>מיד </b>כלי חרס. לענין תוך תוכו דשברי כלי חרס הנתונין בתנור ופיהן למעלה מן התנור ושרץ באויר התנור אין השברים מצילין על האוכלין שבתוכו וכל הני תנן נמי במס' פרה פ' חמישי [מ\"ה] ותני להו התם אגב קידוש והכא תני להו אגב ידים וקצת קשה דלא תני התם ידים: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [שם] מגופה שהתקינה לכלי נוטלין הימנה לידים החמת והכפישה אע\"פ שפחותין נוטלין מהן לידים השק והקופה אע\"פ שמקבלין אין נוטלין מהן לידים השידה והתיבה והמגדל בזמן שאינן עשויים לאהלים נוטלין מהן לידים בזמן שהן עשויים לאהלים אין נוטלין מהן לידים אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי ואין משקין את הסוטות אלא בכלי ואין מטהרין את המצורע אלא בכלי שולי כלי עץ וכלי עצם וכלי זכוכית אין נוטלין מהן לידים. קירקסן שפן ועשאן כלים נוטלין מהן לידים אם יש להם קבלת רביעית. החוקק באמת המים ועשה לה בית קבלה אע\"פ שתלשוה מים וחברוה אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין הימנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה תלשה וחיברה וחישב עליה אחר תלישתה ממלאין בה ומקדשין ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה. פי' שהתקינה שחקק בה כדי לקבל רביעית. חמת וכפישה מיני נודות של עור. שפחותין ובלבד שיחזיקו רביעית דאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קז.) דכלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים. שק וקופה אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים. אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי קדוש ידים ורגלים מן הכיור וכיור לאו דוקא אלא שיהא כלי שרת כדאיתא בזבחים בפרק [כל הזבחים] שקבלו (דף כב.) ירחצו לרבות כלי שרת. החוקק באמת המים דכוותה תניא בתוספ') א) דאהלות ופרשתיה בפ\"ה דאהלות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנפסלו </b>משתיית בהמה. כגון סרוחין אבל נפסלו מחמת טיט המעורב בהן אפילו בקרקע פסולין כדפרישית בסוף פרק שני דמקוואות: ",
+                "<b>בכלים </b>פסולין. דלא תקון רבנן נטילה אלא בראויין לשתיית בהמה: ",
+                "<b>בקרקע </b>כשרין. להטביל ידיו דהא מקוה נינהו ובפרק כל הבשר (חולין דף קו.) פליג ר' שמעון בן אלעזר בברייתא דאמר אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו ומוקי לה התם דפסקינהו בבת בירתא וקשה מכאן למאי דגרס רש\"י התם חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים ורבי יוחנן אמר כל גופו טובל בהן אבל לא פניו ידיו ורגליו פי' לחזקיה אין נוטלין מהן לידים אבל מטבילין מהן לידים ולרבי יוחנן דאסר אפילו להטביל לידים ומוקי לה התם דפסקינהו בבת בירתא ובפלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר ורבנן והשתא קשה סתם מתני' דהכא דלא כר' יוחנן ובכל דוכתא אית ליה לרבי יוחנן הלכה כסתם משנה וליכא למימר דמתני' דהכא מיירי בדלא פסקינהו חדא דאמאי מפליג בין כלים לקרקע ליפלוג בדידה ועוד דבתוספתא קתני מילתיה דר' שמעון בן אלעזר ולא קתני מילתיה דרבנן משמע דר' שמעון בן אלעזר קאי אמתני' ובדפסקינהו בבת בירתא מוקמינן פלוגתייהו ונראה כגירסת רבינו גרשום ורבינו חננאל דגרסי התם במילתיה דר' יוחנן השתא כל גופו טובל בהן פניו ידיו ורנליו לא כל שכן: ",
+                "<b>דיו </b>קומוס וקנקנתום. בפ' שני דגיטין (דף יט.) מפרש להו: ",
+                "<b>עשה </b>בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין. בפרק כל הבשר (חולין דף קה.) אמרינן התם דמים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן ואמר רבי יצחק ב\"ר יוסף אמר ר' ינאי לא שנו אלא שאין היד סולדת בהן אבל היד סולדת בהן אסור סולדת פירוש נכוית ופירש שם בקונטרס משום דבטלם ונשתנו מתורת מים וכאן נמי יש לומר דהיינו טעמא: ",
+                "<b>שמעון </b>התימני. מתמנת היה ואית דגרסי התיבני: ",
+                "<b>אפילו </b>נתכוין. לשון אפי' לא יתכן אלא אם כן גרסינן פסולין ואי גרסינן כשרין גרסינן אם נתכוין לשרות פתו בכלי זה ונפל הפת לכלי אחר כשרין המים לנטילה הואיל ונפל בהן הפת שלא במתכוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או </b>שמיחה בהן את המדות. בדבר שנדבק יפה ויוצא בדוחק שייך לשון מיחוי כי ההיא דפרק הספינה (בבא בתרא דף פח.) החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה את משקלותיו פעם אחת בשבת וכי ההיא דתנן בפסחים בפרק אלו דברים(פסחים דף סח.)מיחוי קרביו ואמרי' בגמ' שירקא דמעיא דנפיק אגב דוחקא דסכינא כדכתיב (ישעיהו ה׳:י״ז) חרבות מחים גרים יאכלו ומתרגם רב יוסף נכסי רשיעיא צדיקיא יחסנון: ",
+                "<b>פוסל </b>בחדשים. דאע\"פ שהם נקיים אין רגילות להשתמש בהן עד שידיחם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטביל </b>בהן הגלוסקין. היינו קיטוף דפרק כל שעה (פסחים דף לו.) דאמרינן את שלשין בו מקטפין בו דלאחר עריכת הלחם טחין פניו במים או ביין פעמים שמטבילין הגלוסקין במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקין והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו כלומר שטבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין בידיו כשרין לנטילה: ",
+                "<b>מטה </b>חבית על צדה ונוטל. ולא דמי להא דאמר רב פפא בפ' כל הבשר (חולין דף קז.) האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים שדולה מים מן הבור ושופך לצינורות להשקות את השדה דאין נוטלין מן הצנורות את הידים משום דלא אתי מכח גברא דהתם ששפך מן הדוולא לצנורות כשהמים נופלים מן הצנורות על ידיו אין זה חשוב מכח גברא אבל הכא שהאדם עצמו הטה החבית אפילו הלך וישב לו אחר כך והחבית שופכת מים כל היום כולו מחמת הטייתו כח גברא הוא אי נמי האי תנא דמכשר בקוף לא חייש אכח גברא וסוגיא דהתם כרבי יוסי דפוסל בשני אלו כלומר במטה החבית ובקוף וטעמא דתרוייהו משום דבעי כח גברא אבל מניח חבית בין ברכיו שברכיו מסייעין לשפוך הוי כח גברא ובתוספתא בעי רבי יוסי כוונת נותן ונוטל והא דמשמע הכא דמודה בחרש שוטה וקטן הנהו בני כוונה נינהו: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"א] המים שהנחתום מטביל בהן גלוסקין אע\"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא נוטל ידיו ונותן על גבי ככרות אם [ב] לא נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין מים שלפני הנפח אע\"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהם לידים מפני שבידוע שנעשתה בהן מלאכה ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין הכל כשרין ליתן לידים אפילו טמא מת אפילו בועל נדה כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין הנותן מתכוין הנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ר' יוסי אומר ידיו טמאות הפקיע את המולייאר ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות ומודה ר' יוסי שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות. פי' מים שלפני הנפח דרכו לכבות בהן את הברזל והיינו שנעשתה בהן מלאכה. כל שאינו מטמא במשא כלומר שאינו מטמא את המים במשא ולפי זה אסור ליטול מים מן הנדה ומן העובדי כוכבים שגזרו על העובדי כוכבים שיהיו כזבים לכל דבריהם כדאמרינן בפ' בנות כותים (נדה דף לד.) ואפילו מטמא מת נמי אסור דעל כרחך לא שרי הכא ליטול מטמא מת אלא בכלי אבנים דלא מקבלי טומאה דאי בכלי המקבל טומאה קא מטמא ליה טמא מת לכלי ונמצא כלי מטמא את המים ומיפסלי לנטילה כמו מכל המטמא במשא ולקמן נמי בפרק שני משמע בהדיא דמים טמאין פסולין לנטילה ולפי זה אין תקנה בזמן הזה דאם דלה עובד כוכבים מים אסור ליטול מהם שהכל טמאין ונוגעין בכלי ובמים ויש מפרשים דהכא בנוטל ידיו לתרומה איירי ולא בנוטל ידיו לחולין דאי לא תימא הכי נדה ויולדת היאך נוטלת לעצמה הא מטמאות במשא ואין זה דיוק דהא אמרי' בחולין בפרק כל הבשר (חולין דף קו.) דנוטלין ידים לחולין משום סרך תרומה וכיון דמשום סרך תרומה הוא אין חילוק בין תרומה לחולין ואפילו נדה דלאו בת אכילת תרומה היא ומים שעל ידיה טמאין תקון רבנן נטילת ידים. הפקיע את המולייאר שעשה בו סדק ויצא המים כמו [ב\"מ מ.] פקע כדא. נטל מן הסילון היינו כעין אריתא דדלאי דכל הבשר (דף קז.) שממלא הכלי ומערה בסילון וסוגיין דהתם כרבי יוסי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משטיפה </b>אחת. שבבת אחת שפך מים עד הפרק: ",
+                "<b>ידו </b>טהורה. אע\"ג דאין בכלי רביעית אלא דאתו משירי טהרה: [הגה\"ה *ס\"א ולא יתכן דמשמע שתי ידיו משטיפה אחת הוא דלא הא משתי שטיפות מהני הא אדרבה בשטיפה אחת עדיף כדאשכחן בריש מכילתין דפליגי במוסיפין אלא מים ראשונים קרי שטיפה אחת כל זמן שלא נטל כי אם פעם אחת עד הפרק ובידו אחת הוא דסגי בפעם אחת אע\"פ דאין בכלי רביעית אלא דאתו משירי טהרה אבל לשתי ידיו אע\"ג דאתו משירי טהרה לא מהני עד שיטול ב' פעמים עד הפרק ובהא ליכא מאן דפליג לר\"מ ובככר של תרומה הוא דפליגי היכא דנטל את הראשונים מרביעית ונפל עליהם ככר של תרומה דר\"מ סבר כי היכי דמהני לטהר ידיו מהני נמי לטהר עצמן ורבי יוסי סבר לטהר ידיו מהני ואינהו גופייהו טמאין היכא דנפלו ואפילו מים הנשארים על ידיו אם נגע בהם ככר של תרומה נטמא עד שיבואו שניים ויטהרום אף על גב דלטהר ידים לא בעי שניים דאי בעי מנגב ידיה ואכיל והך דנטל ראשונים למקום אחד והשניים למקום אחר נפקא מינה אפילו לר\"מ דהא דמטהר ר\"מ בראשונים ה\"מ כשנטל מרביעית אבל מפחות דאתו משירי טהרה צריך ליטול ראשונים ושניים כדפרישית וראשונים טמאין ",
+                "<b>שתי </b>ידיו ושנים טהורים. ע\"כ:] משטיפה אחת. שבפעם אחת שפך על שתי ידיו עד הפרק אע\"ג דאתו משירי טהרה: ",
+                "<b>רבי </b>מאיר מטמא. את ידיו עד שיטול מרביעית: ",
+                "<b>נפל </b>ככר של תרומה. על אותן מים שנפלו מידיו לארץ: ",
+                "<b>טהור. </b>כמו שהידים טהורות: ",
+                "<b>ר' </b>יוסי מטמא. [*צ\"ל בככר] בבגד אבל הידים ודאי טהורות מידי דהוה אסיפא דנטל את הראשונים ואת השניים למקום אחד ורבי מאיר סבר דלא דמי דהתם איפסיק והכא לא איפסק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל </b>את הראשונים למקום אחד. בזויות זו והשניים בזוית אחרת ונפל ככר של תרומה למקום שנפלו הראשונים טמא הככר והוא הדין אם נגע הככר במים ראשונים שעל ידיו שהככר טמא: ",
+                "<b>על </b>השניים טהור. דשניים טהורין הן אבל ראשונים ושניים למקום אחד ונפל ככר של תרומה על המים שנפלו לארץ טמא כדקתני סיפא שאין השניים מטהרין אלא מים שעל גבי ידיו כלומר הראשונים שעל גבי ידיו השניים מטהרין אבל הראשונים שנפלו לארץ אין השניים מטהרין: ",
+                "<b>ונמצאת </b>על ידיו קיסם או צרור. אע\"פ שהן רפויים ובאין בהם המים: ",
+                "<b>ידיו </b>טמאות. אע\"פ שנתן עליהם את השניים משום דמים שעל הצרור נטמאו מחמת ידיו: ",
+                "<b>שאין </b>המים האחרונים מטהרין אלא מים שעל גבי היד. כלומר ולא שעל גבי הקיסם והצרור: ",
+                "<b>כל </b>שהוא מבריית המים טהור. אפילו מה שעל גבי הצרור אי נמי מודה רבן שמעון בן גמליאל במים שעל גבי הצרור אלא אהא דנקט תנא קמא מים שעל גבי היד קאי ואתא רבן שמעון בן גמליאל לרבויי אפילו יבחושין אדומים שברייתן מן המים כדאיתא בפרק כל הזבחים שקיבלו (דף כב.): ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא [פ\"א] אחד הנוטל ידו אחת ואחד הנוטל שתי ידיו אחד ידו של גדול וא' ידו של קטן צריך ליטול מי רביעית רשב\"ג אומר שתי ידיו של שנים נידונות כשני אנשים כיצד שנים שנטלו לשתי ידיהן מי רביעית לא יחזיר השני ויטול ידיו משירי רביעית הנוטל את ידיו צריך לשפשף את ידיו שפשפה בחבירתה טמאה בראש או בכותל טהורה חזר ונגע בהן טמאה הנוטל ידיו משטיפה אחת צריך ליטול מי רביעית דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר לשתי ידיו צריך שיטול מי רביעית לידו אחת אפילו נטל משירי רביעית כשר כל החוצצין בגוף חוצצין בידים ובקידוש ידים ורגלים בבית המקדש. פי' צריך ליטול מי רביעית שיהא בכלי רביעית. נידונות כשני אנשים כמו שמפרש כיצד. לא יחזיר השני ויטול ידיו כלומר ידו השניה דמתחלה לא נטל כי אם ידו האחת וזאת השניה נעשית כיד אדם אחר שלישי ומי רביעית ניטלין לשנים ולא לשלשה. צריך לשפשף כלומר לקנח מים שעל ידיו במפה או בשאר דברים כדאמרינן בפ\"ק דסוטה (דף ד:) כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא ושפשוף לשון קינוח הוא כי ההוא דבריש אמר להם הממונה (יומא דף ל.) זאת אומרת מצוה לשפשף ובסוף יום הכיפורים (דף פח.) מבערב ישפשף ובשלא נטל כי אם הראשונים איירי דאי נטל את השניים היכי קתני סיפא בשפשף בראש חזר ונגע בהן טמאה הרי טיהרו השניים את הראשונים שעל גבי היד כדקתני מתני' ומיהו אפשר דשפשוף בעי לעולם. שפשפה בחבירתה טמאה כגון שנטל ידו אחת ושפשפה בשניה שלא נטל. בראש או בכותל שפשפה לנגבה טהורה. חזר ונגע בהן לאחר ששפשף ידו בראשו או בכותל חזר ונגע באותן מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל. טמאה שאותן מים טמאין וחזרו וטמאו את היד שנגע בהן אע\"ג דכל כמה דלא שפשף מיטהרי בשפשוף השתא דחזר ונגע גרע וצריך ליטול כתחלה לידו אחת. אפילו נטל משירי רביעית כשר. על כרחין רבי יוסי לפרושי מילתא דר' מאיר קאתי דהא משמע במתניתין דמודה רבי מאיר בידו אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזרו </b>ליד טהורה. דכיון דלא יצאו ראשונים חוץ לפרק לא נטמאו השניים ביציאתם חוץ לפרק אבל כשיצאו ראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק שאין השניים מטהרין את הראשונים אלא עד הפרק אבל מה שיצאו מהם חוץ לפרק אין מטהרין. בפרק קמא דסוטה(דף ד:)אמרינן מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ופירש שם בקונטרס דהכי תנן נטל ראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאה אגב חורפיה לא עיין בה דאלו ואלו אם חזרו לפרק א) לבד טמאה כשנטל ראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה: ",
+                "<b>נטל </b>את הראשונים לידו אחת. בתוספתא מוכח דלאו דוקא ידו אחת אלא כל אחת ואחת בפני עצמה: ",
+                "<b>ידיו </b>טמאות. יש מפרשים משום דכיון דלא נטל את הראשונים כאחת כאילו לא נטל ולא יתכן דבריש פ\"ב דגיטין (דף טו:) מוכח דאי משי ידיה חדא חדא ידיו טהורות אלא היינו טעמא דכשצירף ידיו אחרי כן כדי לקבל המים השניים נטמאו ידיו בנגיעתם זו בזו דמים שעל יד זו מטמאין מים שע\"ג חבירתה כמו שהיו מטמאין ככר של תרומה כדפרשינן בריש פירקין ובכל מקום שמתקנחות בו טמאות מידי דהוה אשפשף בראשו או בכותל דלעיל בתוספתא וחזר ונגע בהן טמאה וכשנטל השניים לא טהרו את הראשונים כיון שנטמאו מחמת מי חבירתה אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן ודוקא בנטל הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה אבל אם נטל את הראשונים לשתי ידיו כאחת נחשבות שתי הידים כיד אחת ואין מטמאות זו את זו: ",
+                "<b>ושפשפה </b>בחבירתה. כבר פירשתיה לעיל בתוספתא: ",
+                "<b>ובלבד </b>שירפו. כלומר שירפו ידיהן כדי שיבאו בהן המים והא קא משמע לן כדתניא בתוספתא [פ\"ב] דנוטלין ארבעה וחמשה זה בצד זה ואינו חושש משום ארבעה דברים משום שמא נטמאו משום שמא נעשה בהן מלאכה משום שמא לא ניטלו מן הכלי משום שמא לא ניטלו מן הרביעית. כלומר שאם נפלו מיד זה ליד זה נטמאו ונעשה בהן מלאכה ולא נטלו מן הכלי ואין חוששין נמי שמא לא ניטלו מן הרביעית דאם היה חצי לוג לחמשה ותנן לעיל בפ' קמא [מ\"א] מחצי לוג לארבעה ולא לחמשה נמצא כשהשמש הולך ושופך מים על ידיהם (אם) כשנטלו השלשה ונשאר עדיין בכלי רביעית מהניא נטילה לשנים האחרונים וספק הידים טהורות: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספ' [פ\"ב ע\"ש] נטל את הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך ונטל את השניים לשתי ידיו כאחת טימאו זו את זו נטל את הראשונים לשתי ידיו ונמלך ונטל שניים זו לעצמה וזו לעצמה [א] אם נתכוין ידיו טהורות ואם לאו טמאות נטל את הראשונים ונטמאה אחת מידיו הרי זה נוטל את השניים בשניה ואינו חושש נטל את הראשונים ויצאו חוץ לפרק ונטל את השניים על גבם ונפל ככר של תרומה מן הפרק ולפנים טמא מן הפרק ולחוץ טהור נטל את הראשונים ואת השניים [ב] חוץ לפרק ונפל ככר [של] תרומה טמא והדין נותן שיהא טהור ומה אם [ג] הראשונים שאין מטהרין [ד] רק המים שעל גבי היד מטהרין את המים שעל גבי הארץ שניים שמטהרין את המים שע\"ג היד אינו דין שיטהרו את המים שע\"ג הארץ. פירוש אם נתכוין ידיו טהורות דכוונה בעינן כדפרישית לעיל בפרק קמא. ואם לאו ידיו טמאות אפילו נתכוין בראשונים ולא נתכוין בשניים דגרע מאילו לא נטל השניים כלל דמטמאו הראשונים לשניים שלא נתכוין מאחר דיש לראשונים טומאה לאחר שנתקנחו מעל גבי ידיו כדמוכח בברייתא דלעיל. ונטמאה אחת מידיו כגון שנגעה במשקין טמאין. נוטל את השניים בידו השניה וטהורה יד השניה. ואינו חושש אע\"פ שהראשונה טמאה היא. נטל את הראשונים ויצאו חוץ לפרק כלומר עד הפרק נטל ומעצמן יצאו חוץ לפרק ונפלו מהם לארץ משם שיש עתה מהם לארץ כנגד הפרק וכנגד חוץ לפרק ונטל את השניים על גבי הראשונים שעד הפרק. ונפל ככר של תרומה על המים שבארץ מן הפרק ולפנים טמא. דמים שנפלו מן הפרק ולפנים לא טיהרו אותן השניים כדאמרן לעיל שאין האחרונים מטהרין אלא מים שעל גבי היד ולא מים הנופלין לארץ. מן הפרק ולחוץ טהור היינו מים שיצאו מעצמן חוץ לפרק ומשם נפלו לארץ דטהורין הן ואין להן טומאה כלל הואיל וממקום הכשר נטילה באו שם ומשם נפלו לארץ אבל נטל ראשונים ושניים חוץ לפרק ונפלו מהן לארץ טמאין כולם בין מן הפרק ולפנים בין מן הפרק ולחוץ ואין השניים מטהרין אותן שעל הארץ כלל ואפילו שחוץ לפרק אע\"פ שהיה בדין מקל וחומר שיהיו טהורין כמו שמפרש ומה אם הראשונים שאין מטהרין את המים שעל גבי היד דבעודם על היד הם טמאים עד שיבואו שניים ויטהרום ואפי' במקום שנתקנחו כדאמרן לעיל ואפי' הכי מטהרין את המים שעל גבי הארץ היינו אותם שיצאו מעצמן חוץ לפרק ונפלו משם לארץ דאם נפל עליהם ככר של תרומה טהור שניים שמטהרין מים שעל גבי היד כדאמרן כ\"ש שדין הוא שהיה להן לטהר מים שעל גבי הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק </b>נעשה בהן מלאכה. דמלאכה פוסלת מים לנטילה כדתנן לעיל פרק קמא: ",
+                "<b>יש </b>בהן כשיעור. כדתנן בפרק קמא: ",
+                "<b>טמאין. </b>פסולין לנטילה: ",
+                "<b>ספיקן </b>טהור. אפי' יש במים שנטל כל הנך ספיקות טהור והיינו ספק ליטהר דפליגי בסיפא רבנן ור' יוסי ובאידך בבא מפרש כיצד ליטמא ולטמא טהור: ",
+                "<b>שני </b>ככרים טמאין. דמטמאין את הידים כדתנן לקמן בפ\"ג (מ\"ב) כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות והשתא קמפרש ספק ליטמא ולטמא וכבר פירש ספק ליטהר: ",
+                "<b>שני </b>ככרים טהורים. בשל תרומה איירי שהידים פוסלות את התרומה: ",
+                "<b>הידים </b>כמות שהיו והככרים כמות שהיו. הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספ' [פ\"א] היו לפניו שתי כוסות באחד נעשה בו מלאכה ובאחד לא נעשה בו מלאכה נטל מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות [ה] תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון לא עשה מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות נטל מאחד מהן בידו אחת ועשה טהרות תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות היו לפניו שתי כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהן לידו אחת ועשה טהרות תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות ונטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות נטל מאחד מהן לידו אחת ועשה [ו] טהרות תלויות את השני ועשה טהרות את הראשון ולא עשה את השני ועשה טהרות את הראשון ועשה את השני ולא עשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו תלויות היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שתי כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל [ז] מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות תלויות רבי יוסי אומר הטמאה בטומאתה היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים אחד טמא ואחד טהור ונגעו שתי ידיו בככר אחד בין כאחת בין בזה אחר זה או שנגעה ידו אחת בשני ככרים זה אחר זה הידים והככרים תלויות נגעה ידו אחת בשני ככרים כאחת הידים כמו שהיו והככרים ישרפו. פירוש תלויות לא דמי לספק נעשה בהן מלאכה דמתניתין דידיו טהורות דהתם בכוס אחד אבל הכא דבשעת נטילה שני הכוסות לפניו שיש אחד שנעשה בו מלאכה ודאי הטהרות שעשה תלויות. מן השני ועשה טהרות האי טהרות כמו טהורות וטובא איכא בהך ברייתא שכך פירושו כלומר אותן טהרות שעשה טהורות דכיון דאזל ליה כוס ראשון הרי שני שעומד לפניו כספיקא דמתניתין ספק נעשה בהן מלאכה ספק לא נעשה בהן. מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהרות כלומר טהרות הללו טהורות וטעמא כדפרישית. אלו ואלו טהורות דמגו דמטהרינן בשניות מטהרינן נמי בראשונות ועוד הואיל וכבר אזיל ליה כוס שני וכל דינים הללו נמי בידו אחת. הרי אלו מוכיחות דאע\"ג דבספק מלאכה מטהרינן כי האי גוונא גבי ספק טומאה החמירו ותולין לשתיהן הואיל ואחת מהן נעשית בכוס טמא אבל כשנאכלו הראשונות או שאבדו קודם שנעשו שניות הרי זה כמשנתינו דבספק טמאים טהור ודין זה נמי בידו אחת. ר' יוסי אומר הטמאה בטומאתה רבי יוסי לטעמיה דקאמר במתני' ספק ליטהר טמא. ונגעו שתי ידיו בככר אחד ולא ידעינן אם בטמא אם בטהור דאם בטמא נגעו שתי הידים טמאות ואם בטהור נגעו נהי שהככר פסול מחמת היד טמאה אין חוזר ומטמא היד טהורה אפילו נגעו בו שתי הידים כאחת משום הכי הידים תלויות דשמא בטהור נגעו. והככרות תלויות משום דשמא בטמא נגעו וכן ידו אחת בשתי הככרות בזה אחר זה דלא ידעינן אי זו יד דשמא היינו ידו הטמאה לפיכך הידים תלויות ושמא היינו יד הטהורה דנגעה בככר הטהור תחלה ואחר כך נגעה בטמא לפיכך הככרות תלויות אבל ידו אחת בשתי הככרות כאחת הידים כמות שהיו דשמא הטמאה נגעה בהן. והככרות ישרפו דאפי' אם תימצי לומר טהורה נגעה בהן נטמאת היד מחמת הככר דכל הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות וחזרה היד וטמאה את הככר הטהור: ",
+                "<b>עו\"ד </b>תני\"א בתוספתא (ריש פ\"ב) הכהנים מקדשין במקדש ביד עד הפרק ברגל עד הסובך הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאין הריני נוטל את הטמאין ואם עשה כן צריך לנגב את ידיו אבל המטביל את ידיו אינו צריך לנגב את ידיו הנוטל ידיו צריך להגביה את ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את ידיו אבל המטביל את ידיו אינו צריך להגביה ידיו. פי' עד הסובך כמו עד סובך של רגל דפ' הזרוע (חולין דף קלד:) דהיינו עד ראש השופי בשר שקורין פלופ\"א בלע\"ז. הואיל והראשונים טמאין שמים ראשונים שנטלתי בהן ידי טמאים הריני נוטל גם את השניים מהטמאין. אם עשה כן כלומר שנטל שניים מן הטמאין. צריך לנגב משמע הא נטל שניים מן הטהורים ידיו טהורות ואין צריך לנגב אע\"פ שהראשונים היו מן הטמאין וא\"א לומר כן דאם מועילין השניים לטהר הראשונים הטמאים שלישיים נמי יועילו לטהר ראשונים ושניים הטמאים ולא יהא צריך לנגב דמאי שנא אלא לעולם צריך לנגב מטמאים אפי' ראשונים לחודייהו כיון דהיו טמאים והא דנקט ואם עשה כן לאשמועינן דאפילו הכי במטביל אין צריך לנגב שהטבילה מטהרת מים הטמאים בהשקה דמקוה והוא דמטביל במ' סאה. שלא יצאו מים חוץ לפרק היינו במים ראשונים אבל משניים לא חיישינן אם לא יצאו ראשונים חוץ לפרק כדתנן לעיל נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המכניס </b>ידיו לבית המנוגע. בפ' שני דחולין (דף לג:) מייתי לה: ",
+                "<b>ידיו </b>תחלה. ופוסל את החולין ומטמא אחד ופוסל אחד בתרומה ומטמא שנים ופוסל אחד לקדש וברייתא דחומר בזב מבטבול יום פרשתיה בפר' שני דמסכת טבול יום: ",
+                "<b>כל </b>המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון זובו של זב וכל הני דתנן בפ' בתרא דזבים: ",
+                "<b>וכי </b>היאך אפשר להם להיות תחלה. כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר: ",
+                "<b>את </b>שנטמא באב הטומאה. כלומר אוכלים וכלים שנטמאו באב הטומאה מטמאים את הידים ולא אוכלים וכלים שנטמאו במשקים דהוו שניים דאין שני עושה שני: ",
+                "<b>במה </b>היתה טומאתו. של תנור: ",
+                "<b>באב </b>הטומאה. א) במשקים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בוולד הטומאה אין מטמא את הידים אלא כר' יהושע כדקתני דברי רבי יהושע וכולה מתני' איירי לקדש כדקתני היד מטמאה את חבירתה דהיינו לקדש ולא לתרומה כדתנן בפרק חומר בקדש (דף כד:) והתם בגמרא מייתי פלוגתא דר' יהושע ורבנן דהכא ומוכחא סוגיא דלקדש פליגי ובכל הספרים נמי כתוב שם לקדש וצריך לומר דברייתא שהבאתי לעיל בפרק שני דידו אחת בשני ככרים כאחת ישרפו בככרים של קדש איירי ואע\"ג דפלוגתא דר' עקיבא ורבנן דמכניס ידיו לבית המנוגע לתרומה ולקדש כדאיתא בפ' שני דחולין (דף לג:) סיפא דהאוכלין והמשקין דפליגי בה רבי יהושע ורבנן לקדש דוקא ולא לתרומה ותימה דקאמר להו רבי יהושע והלא כתבי הקדש שניים מטמאין את הידים תקשי ליה לנפשיה דההיא אפילו לתרומה כדאיתא בפ\"ק דשבת (ד' יד.) דידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דרבי פרנך דהאוחז ספר תורה ערום נקבר ערום ויד מטמאה את חבירתה לקדש דוקא וי\"ל דר' יהושע לאו מידים דרבי פרנך קפריך דמהנהו לא שייך לאתויי כיון דטעמייהו לאו משום טומאה דאפילו לא היו גוזרים טומאה על הספר היו גוזרים על ידים שנגעו בספר משום דר' פרנך דמהאי טעמא נמי קאמר ליה רבי יהושע לרבי אליעזר בפרק שני דחולין (דף לד.) מצינו שהשני עושה שני על ידי משקין לא מייתי מספר שעושה ידים שניות לתרומה דהתם לאו מחמת טומאה הוא כדפרישי' והכא נמי לאו מההוא ספר מייתי אלא גזירה אחרת היא בכל כתבי הקדש אפילו היכא דלא שייך דר' פרנך כגון תפילין ודווקא לקדש אבל לא לתרומה וקצת תימה אי גזירה אחת היא מאי שנא דבהא מודו רבנן וביד מטמאה את חבירתה פליגי ומיהו יש לפרש דאינו בא להשוותם לגמרי ואינו חושש אלא שימצא שני עושה שני והא דלא מייתי מהאוכל אוכל שני שני משום דפסול גוייה שאני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר\"ש הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה ר' זכאי אומר משום ר\"ש הנוגע בקציצה טהור עד שיגע [א] ב) ברצועה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמלמעלן </b>ושמלמטן. דאמרי' בהקומץ רבה (דף ל.) שיעור גליון מלמטה טפח מלמעלה שלש אצבעות: ",
+                "<b>שבתחילה </b>ושבסוף. דאמרינן בפ\"ק דבבא בתרא (דף יג:) ועושה לו כדי לגול עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו כלומר כדי היקף כל הספר מניח בסופו ותימה דהכא משמע שהעמוד הוא בסוף הספר דקאמר ר' יהודה שבסוף אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד ומסברא נמי כך הוא ולפי גרסא דהתם שהעמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו א\"כ הספר נגלל מתחלתו לסופו נמצא כשירצה לקרות בו יהא צריך לחזור ולגלול לתחלתו ועוד דבההיא שמעתא גופה תניא כל הספרים נגללין לתחלתן אע\"פ שפירש שם בקונטרס מתחלתן לסופן מ\"מ אין הלשון משמע כן ועוד דומיא דמזוזה דכורכין אותה מאחד כלפי שמע ועוד אמרי' התם ספר עזרא לתחלתו נגלל ובהדיא אמרו בירושלמי בפ\"ק דמגילה עושה עמוד לספר בסופו לפיכך נראה דגרסינן התם ועושה כדי היקף בתחלתו וכדי לגול עמוד בסופו והא דתניא בתוספתא (פ\"ב) דמכלתין הגליון שבתחלת הספר וכדי היקף כולו מטמא את הידים אי גרסינן כדי היקף בלא וי\"ו ניחא דה\"ק הגליון שבתחלת הספר שיעור כדי היקף כולו מטמא את הידים ואפי' גרסינן וכדי היקף בוי\"ו דמשמע דתרי מילי נינהו לא איירי בהיקף דבסוף אלא כולה בתחלת הספר איירי וגליון שבתחלת הספר היינו שתי אצבעות שמניח בתחלתו כמו שמניח בין דף לדף כדאמרינן בהקומץ רבה (דף ל.) וכדי היקף כולו עדיין הכל בתחלתו ועוד יש לקיים גירסת הספרים דהתם איירי במדבק תורה נביאים וכתובים דווקא לפי שאם היה גולל לתחלתו היתה תורה מבחוץ וגנאי הדבר להניחו כך שנעשית תורה שומר לנביאים וכתובים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (שם) ספר שבלה אם יכול ללקט ממנו שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון (במדבר יא) מטמא את הידים מגילה שכתוב בה שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים חיבר בה יריעות אחרות היא מטמאה את הידים והשאר אינו מטמא את הידים ר' יהודה אומר הגליון שבתחלת הספר וכדי הקף כולו מטמא את הידים הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו אע\"פ שאין רשאי לעשות כן מטמא את הידים המשיחות והרצועות שתפרן בספר אף על פי שאינו רשאי לקיימן מטמאות את הידים תיק הספרים ומטפחות ספרים ותיבה של ספר בזמן שהן [ב] טהורין מטמאות את הידים הברכות אף על פי שיש בהן מאותיות השם ומעניינות הרבה של תורה אינן מטמאות את הידים הגליונים וספרי צדוקים אינם מטמאין את הידים ספר בן סירא וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך אינן מטמאין את הידים רבי שמעון בן מנסיא אומר שיר השירים מטמא את הידים מפני שנאמרה ברוח הקדש קהלת אינה מטמאה את הידים מפני שאינה אלא מחכמתו של שלמה אמרו לו וכי לא כתב אלא זו בלבד והלא הוא אומר (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל ואומר (משלי ל׳:ו׳) אל תוסף על דבריו. פירוש הגליונים (וספרי צדוקים) אגב ספר תורה מטמאין את הידים כדקתני מתני' והכא בשנחתכו מן הספר ואף על גב דתנן אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות דס\"ד כדאמרינן בפרק כל כתבי (שבת דף קטז.) מקום הכתב אגב כתב הוא דקדיש אזל כתב אזלא ליה קדושתיה אבל גליון לא אזלא ליה קדושתיה ובעיא היא התם בגליונים של ספר תורה היכא דגייז ושדי אי מצילין אותן מפני הדליקה אי לא ואי אין מטמאין את הידים א\"כ תפשוט מהכא דלאו בקדושתיה קאי וצריך לדחות כאן כדדחי התם ספרי צדוקים הרי הם כגליונים ואין מטמאין את הידים. ואומר אל תוסף בפ\"ק דמגלה (דף ז.) מפרש מאי ואומר וכל משנתינו הפוכה שם דמלתיה דר' יהודה דהכא קתני התם בשם ר\"י ומילתיה דר' יוסי דהכא קתני התם בשם ר\"מ ופליגי התם במגילה אם מטמאין ידים. תנ\"ן בבחירת\"א (עדיות פ\"ה מ\"ג) ר\"ש אומר שלשה דברים מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה קהלת אינה מטמאה את הידים כדברי ב\"ש ובית הלל אומרים מטמא את הידים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בו </b>ביום. אפירקין דלעיל קאי אמילתיה דשמעון בן עזאי דאיירי ביום שהושב ר\"א בן עזריה בישיבה: ",
+                "<b>עריבת </b>הרגלים. כמין קערה לרחיצת רגלים: ",
+                "<b>שנסדקה. </b>בת\"כ בפרשת זאת תהיה קתני שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת שהמים ממהרין לצאת קודם שיספיק לרחוץ מתוך שמרחיב הסדק א\"נ שנסדקה למטה סמוך לשולים ואינה מחזקת מים כדי לרחוץ רגלו אחת: ",
+                "<b>טמאה </b>מדרס. בת\"כ מרבה לה מדכתיב (ויקרא טו) כל כלי וממעט כפה סאה מדכתיב (שם) אשר ישב והדר קאמר מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן כלומר דעריבה קודם שנסדקה נמי רגילין לישב עליה ובפרק עשרים דכלים (מ\"ב) פרשתי שרגילין ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה שהעיסה סותמת הסדק ואין המים יוצאין: ",
+                "<b>שר\"ע </b>אומר עריבת הרגלים כשמה. כלומר כשמה כן היא שאין שם מדרס עליה וסתם מתניתין דכלים דלא כר\"ע אלא כפי מה שנמנו וגמרו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא </b>לשמן. בין שנוי קדש בין שנוי בעלים ומשנה זו היא תחלת מסכת זבחים וכולהו דריש התם בגמ' מקראי ושם פירשנוה במקומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עמון </b>ומואב מה הן בשביעית. אין זה עמון ומואב שטיהרו בסיחון דארץ ישראל היא שאפי' תמצי לומר שלא כבשום עולי בבל על כרחין שביעית נוהג בה כדתנן בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב:) ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ועבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ולא נתכבשו מעולם איירי תדע מדמייתי *עולי מצרים ובבל ובכי ההוא איירי בחזקת הבתים (דף נו.) דאמרינן כל שהראהו הקב\"ה למשה חייב במעשר ואמרינן לאפוקי הר שעיר עמון ומואב והא דמפרש עלה בסוף פרק קמא דיבמות (דף טז.) ובריש חגיגה (דף ג:) הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית הכי קאמר שאפילו מה שכבשו בתחלה הניחו משום תקנת עניים כ\"ש שיש לנו לתקן בעמון ומואב שלא כבשו מעולם מעשר עני משום תקנת עניים ותדע דבפרק שני דשבועות (דף טז.) ובפרק קמא דמגילה (דף י.) בעינן למימר דסבר ר' אליעזר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ואי בעמון ומואב שטיהרו בסיחון איירי א\"כ תקשי ליה מתני' דהכא דקאמר ר' אליעזר עמון ומואב מעשרין מעשר עני והא דמייתי בריש חגיגה (דף ג:) עובדא דר' יוסי בן דורמסקית דמתני' ומסיים בה במילתיה דר' אליעזר ההיא דהרבה כרכים על כרחין לאו מדברי ר' אליעזר הוא דליתא הכא במתני' אלא הש\"ס הוא דמפרש הכי דכי היכי דלמ\"ד לא קידשה לעתיד לבא הניחו הרבה כרכים משום תקנת עניים כמו כן תקנו בעמון ומואב מעשר עני משום תקנת עניים: ",
+                "<b>מסדר </b>השנים. שלעולם אחר שנה של מעשר עני מביאין מעשר שני והרי בששית מביאין מעשר עני לפיכך ראוי להביא בשביעית מעשר שני: ",
+                "<b>המעשר </b>והתרומה. ואין לדחות מעשר שני מפני עניים: ",
+                "<b>מעשה </b>ישן. ונשכח הדבר דשמא לא היה (צריך) עניים באותה שעה: ",
+                "<b>מעשה </b>נביאים. ועל פי נבואה עשו הוראת שעה: ",
+                "<b>הלכה </b>למשה מסיני. לאו דווקא דאין זה מן התורה אלא כהלכה למשה מסיני: ",
+                "<b>תני\"א בתוספת\"א [פ\"ב]. עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ושאר כל הארצות כשאר שני שבוע אם מעשר עני מעשר עני אם מעשר שני מעשר שני א\"ר יוסי בן דורמסקית אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאו מיבנה ללוד ובאתי ומצאתי את ר' אליעזר שהיה יושב בחנות של נחתומין בלוד אמר לי מה חידוש היה לכם היום בבהמ\"ד אמרתי לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר לי אי אפשר לבהמ\"ד בלא חידוש אמרתי לו את ההלכות ואת התשובות ואת המנין וכשהגעתי לזה זלגו עיניו דמעות אמר (תהילים כ״ה:י״ד) סוד ה' ליראיו ואמר גלה סודו אל עבדיו צא ואמור להם אל תחושו למנינכם כך מקובלני מריב\"ז שקיבל מן הזוגות והזוגות מן הנביאים ונביאים מן משה הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. פי' ושאר כל הארצות חוץ ממצרים כשאר שני שבוע כלומר חוזרות לסדר השנים ומעשרין בשביעית מעשר ראשון ומעשר שני וכן בבל. אם מעשר עני מעשר עני כגון מצרים עמון ומואב מעשרין בשביעית מעשר ראשון ומעשר עני אי נמי כולה מילתא אשאר הארצות קאי ואם מעשר עני דקאמר היינו כגון שלישית וששית. ואם מעשר שני כגון ראשונה ושניה רביעית וחמישית. תלמידיך אנו. בפ\"ק דחגיגה (דף ג:) משמע שלא אמר כן וכעס עליו ר' אליעזר ואמר לו פשוט ידך וקבל עיניך לפי שלא אמר כן ושמא תנאי היא. ונביאים ממשה משמע הלמ\"מ ממש: \n</b>"
+            ],
+            [
+                "<b>והתירוהו </b>לבא בקהל. והא דתניא בפ' הערל (יבמות דף עו:) א\"ר יהודה מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא ואמר לי אני מצרי ראשון נשאתי מצרית ראשונה אשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל ולא שרינן ליה מטעמא דהכא מצרי שאני כדמוכת בתוספתא שנתן להם קצבה ובפ\"ק דסוטה (דף ט.) פירש בקונטרס דתניא בתוספתא דקדושין פרק בתרא שאמר לו ר' עקיבא מנימין טעית כבר עלה סנחריב מלך אשור וערבב את כל האומות לא עמוני ומואבי במקומן ולא מצרי ואדומי במקומן ושמא ר\"ע לא אסיק אדעתיה מה שנתן להם קצבה למצרים ותימה דבפ\"ק דמגילה (דף יב:) אמרו לו חכמים לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו דכתיב שאנן מואב אלמא לא נתבלבלו לא בימי סנחריב ולא בימי נבוכדנצר ואומר ר\"ת דהתם ל\"ג עמון דלא מייתי קרא אלא מואב ובמתני' דהכא לא גרסינן מואב ולא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.) דמייתי לה דמואב לא בלבל אבל עמון בלבל והא דכתיב בירמיה (מט) שהיה אחר סנחריב והשמעתי * על רבת בני עמון תרועת מלחמה וכתיב(שם) מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב הילילי חשבון כי שודדה עי צעקנה בנות רבה וכתיב בההיא פרשתא ואחרי כן אשיב שבות בני עמון אומר ר\"ת שלא היו יושבין במקומן אלא עמון העלו שמות הערים אשר נתיישבו בהם כשמות הערים שגלו מהן ולדברי ר\"ת הא דכתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון לא כמו שעשו בימי נבוכדנצר אלא כמו שהיו קודם שהגלם סנחריב ומיהו קשה דמשמע בסדר עולם בפרשת ויהי בארבע עשרה שנה דבימי חזקיה שבו עמון ומואב למקומן דקתני התם שטף עמונים ומואבים וערביים שהיו מסייעים אותו כשצר על שומרון שלש שנים ובסיפא קתני אחר מפלתו של סנחריב עמד חזקיהו ופטר האוכלוסין שבאו עמו בקולרים וקבלו עליהם מלכות שמים והלכו במקומן לקיים מה שנאמר (ישעיהו י״ט:י״ט) והיה ביום ההוא יהיה מזבח לה' בארץ מצרים ועוד אמרינן בחלק (דף צו:) עמון ומואב שכיני בישי דישראל הוו שלחו ליה לנבוכד נצר תא עלייהו עוד כתיב בירמיה (כז) עשה לך מוסרות ומוטות [וגו'] ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בר עמון ואל מלך צידון ואל מלך צור ביד המלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו משמע מהאי קרא דשכיני ישראל היו כולם כדמעיקרא ולכך משועבדים לצדקיהו לכך נראה דנבוכדנצר עשה בלבול והא דקאמרינן בפ' בתרא דסוטה (דף מו:) גבי לוז שצובעים בה תכלת בא סנחריב ולא בלבלה בא נבוכדנצר ולא החריבה שתולה בלבול בסנחריב לפי שלא היה מחריב אלא מבלבל בהגלת שלומים מחליף האומות ומעבירן ממקומן אבל נבוכדנצר מחריב ומבלבל ובההיא דפרק קמא דמגילה (דף יב:) במילתא בעלמא הוא דאוקמוה לאחשורוש אי נמי עמד טעמם בם יותר משאר אומות לפי שלא בטלו בימי סנחריב כאחריני אי נמי מדלת הארץ השאיר ונתבטלו בשאר אומות שהביא עליהם שם ובימי נבוכדנצר ואחשורוש שהיה הדבר חדש היו ידועים אבל בימי רבי יהושע בטלו להו ברובא ואין לומר דלשאר אומות קרי להו עמון ומואב לפי שנתישבו בארצם כמו יהודה גר העמוני שהרי בספר (ישעיהו ט״ז:ח׳) במשא מואב כתיב כי שדמות חשבון אומלל גפן שבמה וכתיב (שם) אריוך דמעתי חשבון ואלעלה פי' שם בקונטרס וא\"ת כל אלה עבר הירדן וישראל לקחום מיד סיחון ואימתי חזרו ליד מואב כשהגלם סנחריב לראובני ולגדי באו מואבים שהיו סמוכים להם וישבו בהם וכל אותה נבואה על נבוכדנצר כדפירש שם בקונטרס בתחלת הפרשה כי כל הסגנון הזה וסגנון של ירמיהו דומין ואם לא היו מואבים ממש שנתיישבו בהן למה היה קורא אותם על שם מואב אחר שנתיישבו בערי ישראל אלא ודאי לא נתבלבלו עד נבוכדנצר ותולה הכל בסנחריב לפי שהיה ראשון ומיהו בספר ישעיה משמע דהחריבן סנחריב דכתיב באותה פרשה לפליטת מואב אריה ולשארית אדמה כלומר פליטת אדמה שישאיר סנחריב יבא נבוכדנצר בשעתו וישחיתם ולשארית אדמתם ואריה הוא נבוכדנצר דכתיב (ירמיהו ד׳:ז׳) עלה אריה מסבכו ושמא מה שישבו כשפטרם חזקיה קרי ליה פליטה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] בו ביום עמד יהודה גר העמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל א\"ל ר\"ג אסור אתה א\"ל ר' יהושע מותר אתה א\"ל ר\"ג והלא כבר נאמר (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני ומואבי א\"ל רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעיהו י׳:י״ג) ואסיר גבולות עמים א\"ל ר\"ג והלא כבר נאמר (ירמיהו מ״ט:ו׳) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' כבראשונה וכבר שבו א\"ל ר' יהושע והלא כתיב (עמוס ט׳:י״ד) ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו כשם שאלו לא שבו כך הם לא שבו אמר להם יהודה גר אני מה אעשה אמרו לו כבר שמעת מפי הזקן הרי אתה מותר לבא בקהל אמר ר\"ג אף גר מצרי כיוצא בזה אמרו לו למצרים נתן לה הכתוב קצבה שנאמר (יחזקאל כ״ט:י״ג) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם (וישבו על אדמתם): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב </b>עברי. כתבא ליבונאה כדאמרינן בסנהדרין בשלהי כהן גדול (סנהדרין דף כא:):"
+            ],
+            [
+                "<b>תרוודות. </b>מלשון חולין (דף קכה:) תרווד רקב:",
+                " <b>ספרי </b>מירם. ראויין לשרף כדאמר בפרק אלו טריפות (חולין דף ס:) והם ספרי הצדוקים כדאמר בפ' כל כתבי הקדש (דף קטז.) דטעונין שריפה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] אמר להן אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טומאתם שלא יעשם שטיחים לבהמה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מטהרים </b>את הנצוק. כדתנן במכשירים (פ\"ה מ\"ט) הנצוק טהור: ",
+                "<b>אמת </b>המים הבאה מן הקברות. מודו בה צדוקין דטהורה דכתיב (ויקרא יא) מקוה מים יהיה טהור: ",
+                "<b>שאם </b>אקניטנו. היינו דאמרינן בב\"ק (דף ד.) אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייב את רבו ק' מנה בכל יום: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספת\"א [שם] אומרים צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים מה אם בת בני הבאה מכח בני שהוא בא מכחי הרי היא יורשתני בתי הבאה מכחי אינו דין שתירשני אמרו להם לא אם אמרתם בבת הבן שכן חולקת עם האחים תאמרו בבת עצמה שאינה חולקת עם האחין. פירוש מה אם בת בני הצדוקין היו אומרים תירש הבת עם בת הבן עד שנטפל להן רבן יוחנן בן זכאי כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קטו:): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המושל </b>עם משה בגט. שהיו מונים לשנות המלכים: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספ' [ספ\"ב] אומרים טובלי שחרית קובלנו עליכם פרושים שאתם מזכירים את השם בשחרית בלא טבילה אומרים פרושים קובלנו עליכם טובלי שחרית שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה. פירוש טובלי שחרית בפרק מי שמתו (ברכות דף כב.) אמר רבי יהושע בן לוי מה טיבן של טובלי שחרית ופריך מה טיבן והא אמר רבי יהושע בן לוי בעל קרי אסור בדברי תורה אלא מה טיבן של ארבעים סאה דסגיא בט' קבין אלא אמר ר' (יוחנן) [חנינא] גדר גדול גדרו בה ואותם טובלי שחרית תלמידי חכמים הם: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3e3b1b9747c6b279d8ab6173241aa11d73642cdb
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,170 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Yadayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Yadayim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>לאחד </b>אף לשנים. לחד בעינן רביעית מתחלה אבל לתרי כשהיה בו רביעית ונטל הראשון ואחר כך שני אע\"ג דלא הוי רביעית גבי שני שפיר דמי הואיל ומשירי טהרה אתו כדמפרש בפרק כל הבשר (חולין דף קז.): ",
+                "<b>מחצי </b>לוג לשלשה או לארבעה. לפום שיעורא דרביעית לשנים היה די ברביעית ומחצה לשלשה אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שלא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים מפני חבירו ומיהו אי איכא רביעית ומחצה ונטל אחד מהם חצי רביעית הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים אחרונים דאפילו בתחלה סגי לשנים ברביעית כל שכן הכא דאתו משירי טהרה וכי לא מהני הכא הני מילי כשלא נשאר לשנים אחרונים רביעית וכן הא דקאמר מחצי לוג לשלשה ולארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד רק שיטול עד הפרק ואי מפרשינן כולה מתני' בנוטלים בבת אחת ניחא טפי אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר (שם) טעמא משום דאתו משירי טהרה משמע דאיירי בנוטלים זה אחר זה: *) ",
+                "<b>מוסיפים </b>על השניים. כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפ' כל הבשר וראשונים ושניים דכולה מכילתין משום דפעמים שאדם זורק מים על ידיו פעמים כדי ליטול יפה ואם משטיפה אחת הגיעו עד הפרק מנגב ידיו במפה והן טהורות כדתנן בפרק שני ואם אחר שנגב נמלך ליטול עוד ידיו כדי ליטול יפה ונתן השניים ולא הגיעו עד הפרק יכול להוסיף עד שיגיעו לפרק כן מוכח בתוספתא אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק [אין] מוסיפין דכיון דלא טיהרו את הידים כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה וצריך לנגב תחלה ואח\"כ נוטל רבי מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק הם הנקראים ראשונים ואין מוסיף על השניים דקאמר רבי מאיר היינו דאין צריך להוסיף על השניים אי נמי לגבי הא קאמר דמוכח לקמן דשניים מטהרין את הראשונים ואתא ר\"מ למימר דדוקא כשהשניים הגיעו לפרק בשטיפה אחת ולא הגיעו לפרק בשתי שטיפות וכי האי גוונא דאיירי רבי יוסי בשניים בתוספתא לא הוה פליג רבי מאיר דמאחר שקינח ידיו מן הראשונים וידיו טהורות בראשונים לבדם מדקתני בתוספת' ונמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי. *[ובס\"א אשכחנ\"א נוסח\"א אחרית\"י ונרא\"ה לעניו\"ת דעתי\"ן לגלותה ית\"ה דהי\"א עיקר וז\"ל מוסיפין על השנים כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפרק כל הבשר (שם) וראשונים ושנים דכולה מכלתין משום דכשנטל ידיו בשטיפה אחת עד הפרק אע\"פ שידיו טהורות לאחר ששפשף בראשו או בכותל או במפה מ\"מ אם חזר ונגע במי השפשוף טמאות או אם נגע עם ככר של תרומה נטמא כמו שאפרש בפ\"ב ולכך עביד שטיפה אחרת במים שנים לטהר מים ראשונים שעל גבי ידיו ואפילו לר' מאיר דמטהר נמי בראשונים דאמרינן בפרק ב' ועל ככר של תרומה טהור אכתי זימנין דזקוק ליה מים אפילו לטהר ידו כשלא היו הראשונים מי רביעית כדתנן פרק שני והשתא האי מוסיפין דקאמר הכא היינו דאם נתן השנים ולא הגיעו לפרק יכול להוסיף עד שיגיעו אבל על הראשונים לא דכיון שלא טהרו כל מה שמוסיף עליהן כמוסיף על טומאה היא וצריך לנגב תחלה וליטול אח\"כ ור' מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק נקראים ראשונים ואין מוסיף [על] השנים דאמר ר\"מ היינו לענין דאין מועילים שנים לטהר הראשונים אלא א\"כ הגיעו לפרק בשטיפה אחת בלא הפסק א\"נ היכא דזקוק לשנים כדפרישית שלא נטל ראשונים מי רביעית צריך שיהיו שנים בשטיפה אחת והא דתניא בתוספתא במילתא דרבי יוסי מוסיפין על השנים ולא על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השנים ואין בהם כדי שיגיעו לפרק הרי זה מוסיף עליהן על כרחין בכה\"ג לא הוה פליג ר' מאיר מאחר שקנח ידיו מן הראשונים ידיו טהורות מדקתני בתוספתא בנמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי]. (ע\"כ חילו\"ק הנוסח\"א מכא\"ן ואיל\"ך שוי\"ן) מה לנו במה שנוטל שניים ומוסיף וכי פליגי בשניים בשלא קנח מן הראשונים פליגי דעל כרחין אף בשלא קינח שרי ר' יוסי ובזה יש להסתפק דלמא האי דאסרינן להוסיף על הראשונים לרבי יוסי ועל השניים לר' מאיר היינו כשאין מוסיף ליטול אלא חצי הפרק ששייר ומניח חצי הפרק שנטל אבל אם כשמוסיף ליטול הכל בשטיפה אחת עד הפרק שרי ואין הטעם תלוי משום טומאה אלא משום שאין דרך נטילה בכך כדאמרי' בריש פרק שני דגיטין (דף טו:) אלא דקא משי פלגא פלגא דידא הא אמרי דבי ר' ינאי ידים אינן טהורות לחצאין והא דלא מייתי התם מתניתין דהכא דאין מוסיף על הראשונים משום דפלוגתא הוא בתוספתא דר' מאיר ור' יוסי ובירושלמי דחלה פרק שני וכן בירושלמי דברכות בפ' אלו דברים אמרינן התם תני המים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר' יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה ר' שמואל בר יצחק בעי נוטל ושונה ואת מר רשות אית בעי מימר מהלך ארבעת מיל ואת מר רשות ואמר ר' יעקב בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר ועל השניים יצאה אשה מביתה ויש אומרים שנהרגו עליה שלש נפשות משמע דמפסיק היינו דמנגב תחלה ואח\"כ נוטל כמו שפירשתי אבל באחרונים אינו מפסיק כלומר דאין צריך לקנח. לאחרונים קרי שניים כדקאמר על השניים יצאה אשה מביתה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] שנים שנטלו שתי ידיהן זו משמינית וזו משמינית אע\"פ שחוזרין ומערבין בקילוח ידיהן טמאות שמתחלה לא נטלו מן רביעית אלא פוסלין ידיהן. פ' שני כלים שאין בכל אחד כי אם שמינית דהיינו רביעית בין שניהם ואלו השנים לא נטל כל אחד כי אם ידו אחת ובבת אחת שפכו משני הכלים על שתיהן שהקילוח מתערב אפ\"ה ידיהן פסולין. ",
+                "<b>ועו\"ד תני\"א בתוספ' [רפ\"א ע\"ש] מי רביעית נותנין לידים לאחד אבל לא לשנים מחצי לוג לשלשה אבל לא לארבעה מלוג לחמשה אבל לא לעשרה ולא למאה מוסיפין על הראשונים ואין מוסיף על השניים דברי ר\"מ רבי יוסי אומר מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים חצי לוג אף לשלשה אף לארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ומוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השניים ואין כדי שיגיעו לפרק ה\"ז מוסיף עליהן. פירוש שפשף שקינח ידיו במפה דשיפשף לשון קינוח הוא כמו שאפרש בפרק שני: \n</b>"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל </b>הכלים נותנין לידים. בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלים לענין טומאה: ",
+                "<b>דפנות </b>הכלים ושולי המחץ. שברי כלים נינהו וכן מגופה לאו לתשמיש לתוכה עבידא אלא לכסוי חבית: ",
+                "<b>בחפניו. </b>שלא ימלא חפניו מים ויריק על ידי חבירו: ",
+                "<b>שאין </b>ממלאין. מילוי מים חיים לקדש בהן מי חטאת דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) מים חיים אל כלי: ",
+                "<b>ואין </b>מקדשין. נתינת האפר על גבי המים: ",
+                "<b>ואין </b>מזין. שטובל האזוב בכלי כדי להזות: ",
+                "<b>צמיד </b>פתיל. שברי כלי חרס שהקיפן צמיד פתיל ומונחין באהל המת אין מצילין על מה שבתוכן: ",
+                "<b>שאין </b>מצילין. כמו ואין מצילין ואורחיה דתנא למיתני הכי כדאשכחן בפרק שני דכתובות (דף כז.) שכתוב ברוב ספרים שאין אדם נאמן על עצמו ופי' כמו אין אדם נאמן ודכוותה בפ\"ק דביצה (דף ב.) דתנן שאפר כירה מוכן הוא ואמר רבא בגמ' [שם ח.] הכי קאמר ואפר הכירה מוכן הוא: ",
+                "<b>מיד </b>כלי חרס. לענין תוך תוכו דשברי כלי חרס הנתונין בתנור ופיהן למעלה מן התנור ושרץ באויר התנור אין השברים מצילין על האוכלין שבתוכו וכל הני תנן נמי במס' פרה פ' חמישי [מ\"ה] ותני להו התם אגב קידוש והכא תני להו אגב ידים וקצת קשה דלא תני התם ידים: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [שם] מגופה שהתקינה לכלי נוטלין הימנה לידים החמת והכפישה אע\"פ שפחותין נוטלין מהן לידים השק והקופה אע\"פ שמקבלין אין נוטלין מהן לידים השידה והתיבה והמגדל בזמן שאינן עשויים לאהלים נוטלין מהן לידים בזמן שהן עשויים לאהלים אין נוטלין מהן לידים אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי ואין משקין את הסוטות אלא בכלי ואין מטהרין את המצורע אלא בכלי שולי כלי עץ וכלי עצם וכלי זכוכית אין נוטלין מהן לידים. קירקסן שפן ועשאן כלים נוטלין מהן לידים אם יש להם קבלת רביעית. החוקק באמת המים ועשה לה בית קבלה אע\"פ שתלשוה מים וחברוה אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין הימנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה תלשה וחיברה וחישב עליה אחר תלישתה ממלאין בה ומקדשין ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה. פי' שהתקינה שחקק בה כדי לקבל רביעית. חמת וכפישה מיני נודות של עור. שפחותין ובלבד שיחזיקו רביעית דאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קז.) דכלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים. שק וקופה אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים. אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי קדוש ידים ורגלים מן הכיור וכיור לאו דוקא אלא שיהא כלי שרת כדאיתא בזבחים בפרק [כל הזבחים] שקבלו (דף כב.) ירחצו לרבות כלי שרת. החוקק באמת המים דכוותה תניא בתוספ') א) דאהלות ופרשתיה בפ\"ה דאהלות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנפסלו </b>משתיית בהמה. כגון סרוחין אבל נפסלו מחמת טיט המעורב בהן אפילו בקרקע פסולין כדפרישית בסוף פרק שני דמקוואות: ",
+                "<b>בכלים </b>פסולין. דלא תקון רבנן נטילה אלא בראויין לשתיית בהמה: ",
+                "<b>בקרקע </b>כשרין. להטביל ידיו דהא מקוה נינהו ובפרק כל הבשר (חולין דף קו.) פליג ר' שמעון בן אלעזר בברייתא דאמר אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו ומוקי לה התם דפסקינהו בבת בירתא וקשה מכאן למאי דגרס רש\"י התם חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים ורבי יוחנן אמר כל גופו טובל בהן אבל לא פניו ידיו ורגליו פי' לחזקיה אין נוטלין מהן לידים אבל מטבילין מהן לידים ולרבי יוחנן דאסר אפילו להטביל לידים ומוקי לה התם דפסקינהו בבת בירתא ובפלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר ורבנן והשתא קשה סתם מתני' דהכא דלא כר' יוחנן ובכל דוכתא אית ליה לרבי יוחנן הלכה כסתם משנה וליכא למימר דמתני' דהכא מיירי בדלא פסקינהו חדא דאמאי מפליג בין כלים לקרקע ליפלוג בדידה ועוד דבתוספתא קתני מילתיה דר' שמעון בן אלעזר ולא קתני מילתיה דרבנן משמע דר' שמעון בן אלעזר קאי אמתני' ובדפסקינהו בבת בירתא מוקמינן פלוגתייהו ונראה כגירסת רבינו גרשום ורבינו חננאל דגרסי התם במילתיה דר' יוחנן השתא כל גופו טובל בהן פניו ידיו ורנליו לא כל שכן: ",
+                "<b>דיו </b>קומוס וקנקנתום. בפ' שני דגיטין (דף יט.) מפרש להו: ",
+                "<b>עשה </b>בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין. בפרק כל הבשר (חולין דף קה.) אמרינן התם דמים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן ואמר רבי יצחק ב\"ר יוסף אמר ר' ינאי לא שנו אלא שאין היד סולדת בהן אבל היד סולדת בהן אסור סולדת פירוש נכוית ופירש שם בקונטרס משום דבטלם ונשתנו מתורת מים וכאן נמי יש לומר דהיינו טעמא: ",
+                "<b>שמעון </b>התימני. מתמנת היה ואית דגרסי התיבני: ",
+                "<b>אפילו </b>נתכוין. לשון אפי' לא יתכן אלא אם כן גרסינן פסולין ואי גרסינן כשרין גרסינן אם נתכוין לשרות פתו בכלי זה ונפל הפת לכלי אחר כשרין המים לנטילה הואיל ונפל בהן הפת שלא במתכוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או </b>שמיחה בהן את המדות. בדבר שנדבק יפה ויוצא בדוחק שייך לשון מיחוי כי ההיא דפרק הספינה (בבא בתרא דף פח.) החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה את משקלותיו פעם אחת בשבת וכי ההיא דתנן בפסחים בפרק אלו דברים(פסחים דף סח.)מיחוי קרביו ואמרי' בגמ' שירקא דמעיא דנפיק אגב דוחקא דסכינא כדכתיב (ישעיהו ה׳:י״ז) חרבות מחים גרים יאכלו ומתרגם רב יוסף נכסי רשיעיא צדיקיא יחסנון: ",
+                "<b>פוסל </b>בחדשים. דאע\"פ שהם נקיים אין רגילות להשתמש בהן עד שידיחם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטביל </b>בהן הגלוסקין. היינו קיטוף דפרק כל שעה (פסחים דף לו.) דאמרינן את שלשין בו מקטפין בו דלאחר עריכת הלחם טחין פניו במים או ביין פעמים שמטבילין הגלוסקין במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקין והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו כלומר שטבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין בידיו כשרין לנטילה: ",
+                "<b>מטה </b>חבית על צדה ונוטל. ולא דמי להא דאמר רב פפא בפ' כל הבשר (חולין דף קז.) האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים שדולה מים מן הבור ושופך לצינורות להשקות את השדה דאין נוטלין מן הצנורות את הידים משום דלא אתי מכח גברא דהתם ששפך מן הדוולא לצנורות כשהמים נופלים מן הצנורות על ידיו אין זה חשוב מכח גברא אבל הכא שהאדם עצמו הטה החבית אפילו הלך וישב לו אחר כך והחבית שופכת מים כל היום כולו מחמת הטייתו כח גברא הוא אי נמי האי תנא דמכשר בקוף לא חייש אכח גברא וסוגיא דהתם כרבי יוסי דפוסל בשני אלו כלומר במטה החבית ובקוף וטעמא דתרוייהו משום דבעי כח גברא אבל מניח חבית בין ברכיו שברכיו מסייעין לשפוך הוי כח גברא ובתוספתא בעי רבי יוסי כוונת נותן ונוטל והא דמשמע הכא דמודה בחרש שוטה וקטן הנהו בני כוונה נינהו: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"א] המים שהנחתום מטביל בהן גלוסקין אע\"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא נוטל ידיו ונותן על גבי ככרות אם [ב] לא נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין מים שלפני הנפח אע\"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהם לידים מפני שבידוע שנעשתה בהן מלאכה ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין הכל כשרין ליתן לידים אפילו טמא מת אפילו בועל נדה כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין הנותן מתכוין הנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ר' יוסי אומר ידיו טמאות הפקיע את המולייאר ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות ומודה ר' יוסי שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות. פי' מים שלפני הנפח דרכו לכבות בהן את הברזל והיינו שנעשתה בהן מלאכה. כל שאינו מטמא במשא כלומר שאינו מטמא את המים במשא ולפי זה אסור ליטול מים מן הנדה ומן העובדי כוכבים שגזרו על העובדי כוכבים שיהיו כזבים לכל דבריהם כדאמרינן בפ' בנות כותים (נדה דף לד.) ואפילו מטמא מת נמי אסור דעל כרחך לא שרי הכא ליטול מטמא מת אלא בכלי אבנים דלא מקבלי טומאה דאי בכלי המקבל טומאה קא מטמא ליה טמא מת לכלי ונמצא כלי מטמא את המים ומיפסלי לנטילה כמו מכל המטמא במשא ולקמן נמי בפרק שני משמע בהדיא דמים טמאין פסולין לנטילה ולפי זה אין תקנה בזמן הזה דאם דלה עובד כוכבים מים אסור ליטול מהם שהכל טמאין ונוגעין בכלי ובמים ויש מפרשים דהכא בנוטל ידיו לתרומה איירי ולא בנוטל ידיו לחולין דאי לא תימא הכי נדה ויולדת היאך נוטלת לעצמה הא מטמאות במשא ואין זה דיוק דהא אמרי' בחולין בפרק כל הבשר (חולין דף קו.) דנוטלין ידים לחולין משום סרך תרומה וכיון דמשום סרך תרומה הוא אין חילוק בין תרומה לחולין ואפילו נדה דלאו בת אכילת תרומה היא ומים שעל ידיה טמאין תקון רבנן נטילת ידים. הפקיע את המולייאר שעשה בו סדק ויצא המים כמו [ב\"מ מ.] פקע כדא. נטל מן הסילון היינו כעין אריתא דדלאי דכל הבשר (דף קז.) שממלא הכלי ומערה בסילון וסוגיין דהתם כרבי יוסי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משטיפה </b>אחת. שבבת אחת שפך מים עד הפרק: ",
+                "<b>ידו </b>טהורה. אע\"ג דאין בכלי רביעית אלא דאתו משירי טהרה: [הגה\"ה *ס\"א ולא יתכן דמשמע שתי ידיו משטיפה אחת הוא דלא הא משתי שטיפות מהני הא אדרבה בשטיפה אחת עדיף כדאשכחן בריש מכילתין דפליגי במוסיפין אלא מים ראשונים קרי שטיפה אחת כל זמן שלא נטל כי אם פעם אחת עד הפרק ובידו אחת הוא דסגי בפעם אחת אע\"פ דאין בכלי רביעית אלא דאתו משירי טהרה אבל לשתי ידיו אע\"ג דאתו משירי טהרה לא מהני עד שיטול ב' פעמים עד הפרק ובהא ליכא מאן דפליג לר\"מ ובככר של תרומה הוא דפליגי היכא דנטל את הראשונים מרביעית ונפל עליהם ככר של תרומה דר\"מ סבר כי היכי דמהני לטהר ידיו מהני נמי לטהר עצמן ורבי יוסי סבר לטהר ידיו מהני ואינהו גופייהו טמאין היכא דנפלו ואפילו מים הנשארים על ידיו אם נגע בהם ככר של תרומה נטמא עד שיבואו שניים ויטהרום אף על גב דלטהר ידים לא בעי שניים דאי בעי מנגב ידיה ואכיל והך דנטל ראשונים למקום אחד והשניים למקום אחר נפקא מינה אפילו לר\"מ דהא דמטהר ר\"מ בראשונים ה\"מ כשנטל מרביעית אבל מפחות דאתו משירי טהרה צריך ליטול ראשונים ושניים כדפרישית וראשונים טמאין ",
+                "<b>שתי </b>ידיו ושנים טהורים. ע\"כ:] משטיפה אחת. שבפעם אחת שפך על שתי ידיו עד הפרק אע\"ג דאתו משירי טהרה: ",
+                "<b>רבי </b>מאיר מטמא. את ידיו עד שיטול מרביעית: ",
+                "<b>נפל </b>ככר של תרומה. על אותן מים שנפלו מידיו לארץ: ",
+                "<b>טהור. </b>כמו שהידים טהורות: ",
+                "<b>ר' </b>יוסי מטמא. [*צ\"ל בככר] בבגד אבל הידים ודאי טהורות מידי דהוה אסיפא דנטל את הראשונים ואת השניים למקום אחד ורבי מאיר סבר דלא דמי דהתם איפסיק והכא לא איפסק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל </b>את הראשונים למקום אחד. בזויות זו והשניים בזוית אחרת ונפל ככר של תרומה למקום שנפלו הראשונים טמא הככר והוא הדין אם נגע הככר במים ראשונים שעל ידיו שהככר טמא: ",
+                "<b>על </b>השניים טהור. דשניים טהורין הן אבל ראשונים ושניים למקום אחד ונפל ככר של תרומה על המים שנפלו לארץ טמא כדקתני סיפא שאין השניים מטהרין אלא מים שעל גבי ידיו כלומר הראשונים שעל גבי ידיו השניים מטהרין אבל הראשונים שנפלו לארץ אין השניים מטהרין: ",
+                "<b>ונמצאת </b>על ידיו קיסם או צרור. אע\"פ שהן רפויים ובאין בהם המים: ",
+                "<b>ידיו </b>טמאות. אע\"פ שנתן עליהם את השניים משום דמים שעל הצרור נטמאו מחמת ידיו: ",
+                "<b>שאין </b>המים האחרונים מטהרין אלא מים שעל גבי היד. כלומר ולא שעל גבי הקיסם והצרור: ",
+                "<b>כל </b>שהוא מבריית המים טהור. אפילו מה שעל גבי הצרור אי נמי מודה רבן שמעון בן גמליאל במים שעל גבי הצרור אלא אהא דנקט תנא קמא מים שעל גבי היד קאי ואתא רבן שמעון בן גמליאל לרבויי אפילו יבחושין אדומים שברייתן מן המים כדאיתא בפרק כל הזבחים שקיבלו (דף כב.): ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא [פ\"א] אחד הנוטל ידו אחת ואחד הנוטל שתי ידיו אחד ידו של גדול וא' ידו של קטן צריך ליטול מי רביעית רשב\"ג אומר שתי ידיו של שנים נידונות כשני אנשים כיצד שנים שנטלו לשתי ידיהן מי רביעית לא יחזיר השני ויטול ידיו משירי רביעית הנוטל את ידיו צריך לשפשף את ידיו שפשפה בחבירתה טמאה בראש או בכותל טהורה חזר ונגע בהן טמאה הנוטל ידיו משטיפה אחת צריך ליטול מי רביעית דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר לשתי ידיו צריך שיטול מי רביעית לידו אחת אפילו נטל משירי רביעית כשר כל החוצצין בגוף חוצצין בידים ובקידוש ידים ורגלים בבית המקדש. פי' צריך ליטול מי רביעית שיהא בכלי רביעית. נידונות כשני אנשים כמו שמפרש כיצד. לא יחזיר השני ויטול ידיו כלומר ידו השניה דמתחלה לא נטל כי אם ידו האחת וזאת השניה נעשית כיד אדם אחר שלישי ומי רביעית ניטלין לשנים ולא לשלשה. צריך לשפשף כלומר לקנח מים שעל ידיו במפה או בשאר דברים כדאמרינן בפ\"ק דסוטה (דף ד:) כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא ושפשוף לשון קינוח הוא כי ההוא דבריש אמר להם הממונה (יומא דף ל.) זאת אומרת מצוה לשפשף ובסוף יום הכיפורים (דף פח.) מבערב ישפשף ובשלא נטל כי אם הראשונים איירי דאי נטל את השניים היכי קתני סיפא בשפשף בראש חזר ונגע בהן טמאה הרי טיהרו השניים את הראשונים שעל גבי היד כדקתני מתני' ומיהו אפשר דשפשוף בעי לעולם. שפשפה בחבירתה טמאה כגון שנטל ידו אחת ושפשפה בשניה שלא נטל. בראש או בכותל שפשפה לנגבה טהורה. חזר ונגע בהן לאחר ששפשף ידו בראשו או בכותל חזר ונגע באותן מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל. טמאה שאותן מים טמאין וחזרו וטמאו את היד שנגע בהן אע\"ג דכל כמה דלא שפשף מיטהרי בשפשוף השתא דחזר ונגע גרע וצריך ליטול כתחלה לידו אחת. אפילו נטל משירי רביעית כשר. על כרחין רבי יוסי לפרושי מילתא דר' מאיר קאתי דהא משמע במתניתין דמודה רבי מאיר בידו אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזרו </b>ליד טהורה. דכיון דלא יצאו ראשונים חוץ לפרק לא נטמאו השניים ביציאתם חוץ לפרק אבל כשיצאו ראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק שאין השניים מטהרין את הראשונים אלא עד הפרק אבל מה שיצאו מהם חוץ לפרק אין מטהרין. בפרק קמא דסוטה(דף ד:)אמרינן מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ופירש שם בקונטרס דהכי תנן נטל ראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאה אגב חורפיה לא עיין בה דאלו ואלו אם חזרו לפרק א) לבד טמאה כשנטל ראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה: ",
+                "<b>נטל </b>את הראשונים לידו אחת. בתוספתא מוכח דלאו דוקא ידו אחת אלא כל אחת ואחת בפני עצמה: ",
+                "<b>ידיו </b>טמאות. יש מפרשים משום דכיון דלא נטל את הראשונים כאחת כאילו לא נטל ולא יתכן דבריש פ\"ב דגיטין (דף טו:) מוכח דאי משי ידיה חדא חדא ידיו טהורות אלא היינו טעמא דכשצירף ידיו אחרי כן כדי לקבל המים השניים נטמאו ידיו בנגיעתם זו בזו דמים שעל יד זו מטמאין מים שע\"ג חבירתה כמו שהיו מטמאין ככר של תרומה כדפרשינן בריש פירקין ובכל מקום שמתקנחות בו טמאות מידי דהוה אשפשף בראשו או בכותל דלעיל בתוספתא וחזר ונגע בהן טמאה וכשנטל השניים לא טהרו את הראשונים כיון שנטמאו מחמת מי חבירתה אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן ודוקא בנטל הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה אבל אם נטל את הראשונים לשתי ידיו כאחת נחשבות שתי הידים כיד אחת ואין מטמאות זו את זו: ",
+                "<b>ושפשפה </b>בחבירתה. כבר פירשתיה לעיל בתוספתא: ",
+                "<b>ובלבד </b>שירפו. כלומר שירפו ידיהן כדי שיבאו בהן המים והא קא משמע לן כדתניא בתוספתא [פ\"ב] דנוטלין ארבעה וחמשה זה בצד זה ואינו חושש משום ארבעה דברים משום שמא נטמאו משום שמא נעשה בהן מלאכה משום שמא לא ניטלו מן הכלי משום שמא לא ניטלו מן הרביעית. כלומר שאם נפלו מיד זה ליד זה נטמאו ונעשה בהן מלאכה ולא נטלו מן הכלי ואין חוששין נמי שמא לא ניטלו מן הרביעית דאם היה חצי לוג לחמשה ותנן לעיל בפ' קמא [מ\"א] מחצי לוג לארבעה ולא לחמשה נמצא כשהשמש הולך ושופך מים על ידיהם (אם) כשנטלו השלשה ונשאר עדיין בכלי רביעית מהניא נטילה לשנים האחרונים וספק הידים טהורות: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספ' [פ\"ב ע\"ש] נטל את הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך ונטל את השניים לשתי ידיו כאחת טימאו זו את זו נטל את הראשונים לשתי ידיו ונמלך ונטל שניים זו לעצמה וזו לעצמה [א] אם נתכוין ידיו טהורות ואם לאו טמאות נטל את הראשונים ונטמאה אחת מידיו הרי זה נוטל את השניים בשניה ואינו חושש נטל את הראשונים ויצאו חוץ לפרק ונטל את השניים על גבם ונפל ככר של תרומה מן הפרק ולפנים טמא מן הפרק ולחוץ טהור נטל את הראשונים ואת השניים [ב] חוץ לפרק ונפל ככר [של] תרומה טמא והדין נותן שיהא טהור ומה אם [ג] הראשונים שאין מטהרין [ד] רק המים שעל גבי היד מטהרין את המים שעל גבי הארץ שניים שמטהרין את המים שע\"ג היד אינו דין שיטהרו את המים שע\"ג הארץ. פירוש אם נתכוין ידיו טהורות דכוונה בעינן כדפרישית לעיל בפרק קמא. ואם לאו ידיו טמאות אפילו נתכוין בראשונים ולא נתכוין בשניים דגרע מאילו לא נטל השניים כלל דמטמאו הראשונים לשניים שלא נתכוין מאחר דיש לראשונים טומאה לאחר שנתקנחו מעל גבי ידיו כדמוכח בברייתא דלעיל. ונטמאה אחת מידיו כגון שנגעה במשקין טמאין. נוטל את השניים בידו השניה וטהורה יד השניה. ואינו חושש אע\"פ שהראשונה טמאה היא. נטל את הראשונים ויצאו חוץ לפרק כלומר עד הפרק נטל ומעצמן יצאו חוץ לפרק ונפלו מהם לארץ משם שיש עתה מהם לארץ כנגד הפרק וכנגד חוץ לפרק ונטל את השניים על גבי הראשונים שעד הפרק. ונפל ככר של תרומה על המים שבארץ מן הפרק ולפנים טמא. דמים שנפלו מן הפרק ולפנים לא טיהרו אותן השניים כדאמרן לעיל שאין האחרונים מטהרין אלא מים שעל גבי היד ולא מים הנופלין לארץ. מן הפרק ולחוץ טהור היינו מים שיצאו מעצמן חוץ לפרק ומשם נפלו לארץ דטהורין הן ואין להן טומאה כלל הואיל וממקום הכשר נטילה באו שם ומשם נפלו לארץ אבל נטל ראשונים ושניים חוץ לפרק ונפלו מהן לארץ טמאין כולם בין מן הפרק ולפנים בין מן הפרק ולחוץ ואין השניים מטהרין אותן שעל הארץ כלל ואפילו שחוץ לפרק אע\"פ שהיה בדין מקל וחומר שיהיו טהורין כמו שמפרש ומה אם הראשונים שאין מטהרין את המים שעל גבי היד דבעודם על היד הם טמאים עד שיבואו שניים ויטהרום ואפי' במקום שנתקנחו כדאמרן לעיל ואפי' הכי מטהרין את המים שעל גבי הארץ היינו אותם שיצאו מעצמן חוץ לפרק ונפלו משם לארץ דאם נפל עליהם ככר של תרומה טהור שניים שמטהרין מים שעל גבי היד כדאמרן כ\"ש שדין הוא שהיה להן לטהר מים שעל גבי הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק </b>נעשה בהן מלאכה. דמלאכה פוסלת מים לנטילה כדתנן לעיל פרק קמא: ",
+                "<b>יש </b>בהן כשיעור. כדתנן בפרק קמא: ",
+                "<b>טמאין. </b>פסולין לנטילה: ",
+                "<b>ספיקן </b>טהור. אפי' יש במים שנטל כל הנך ספיקות טהור והיינו ספק ליטהר דפליגי בסיפא רבנן ור' יוסי ובאידך בבא מפרש כיצד ליטמא ולטמא טהור: ",
+                "<b>שני </b>ככרים טמאין. דמטמאין את הידים כדתנן לקמן בפ\"ג (מ\"ב) כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות והשתא קמפרש ספק ליטמא ולטמא וכבר פירש ספק ליטהר: ",
+                "<b>שני </b>ככרים טהורים. בשל תרומה איירי שהידים פוסלות את התרומה: ",
+                "<b>הידים </b>כמות שהיו והככרים כמות שהיו. הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספ' [פ\"א] היו לפניו שתי כוסות באחד נעשה בו מלאכה ובאחד לא נעשה בו מלאכה נטל מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות [ה] תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון לא עשה מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות נטל מאחד מהן בידו אחת ועשה טהרות תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות היו לפניו שתי כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהן לידו אחת ועשה טהרות תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות ונטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות נטל מאחד מהן לידו אחת ועשה [ו] טהרות תלויות את השני ועשה טהרות את הראשון ולא עשה את השני ועשה טהרות את הראשון ועשה את השני ולא עשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו תלויות היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שתי כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל [ז] מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות תלויות רבי יוסי אומר הטמאה בטומאתה היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים אחד טמא ואחד טהור ונגעו שתי ידיו בככר אחד בין כאחת בין בזה אחר זה או שנגעה ידו אחת בשני ככרים זה אחר זה הידים והככרים תלויות נגעה ידו אחת בשני ככרים כאחת הידים כמו שהיו והככרים ישרפו. פירוש תלויות לא דמי לספק נעשה בהן מלאכה דמתניתין דידיו טהורות דהתם בכוס אחד אבל הכא דבשעת נטילה שני הכוסות לפניו שיש אחד שנעשה בו מלאכה ודאי הטהרות שעשה תלויות. מן השני ועשה טהרות האי טהרות כמו טהורות וטובא איכא בהך ברייתא שכך פירושו כלומר אותן טהרות שעשה טהורות דכיון דאזל ליה כוס ראשון הרי שני שעומד לפניו כספיקא דמתניתין ספק נעשה בהן מלאכה ספק לא נעשה בהן. מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהרות כלומר טהרות הללו טהורות וטעמא כדפרישית. אלו ואלו טהורות דמגו דמטהרינן בשניות מטהרינן נמי בראשונות ועוד הואיל וכבר אזיל ליה כוס שני וכל דינים הללו נמי בידו אחת. הרי אלו מוכיחות דאע\"ג דבספק מלאכה מטהרינן כי האי גוונא גבי ספק טומאה החמירו ותולין לשתיהן הואיל ואחת מהן נעשית בכוס טמא אבל כשנאכלו הראשונות או שאבדו קודם שנעשו שניות הרי זה כמשנתינו דבספק טמאים טהור ודין זה נמי בידו אחת. ר' יוסי אומר הטמאה בטומאתה רבי יוסי לטעמיה דקאמר במתני' ספק ליטהר טמא. ונגעו שתי ידיו בככר אחד ולא ידעינן אם בטמא אם בטהור דאם בטמא נגעו שתי הידים טמאות ואם בטהור נגעו נהי שהככר פסול מחמת היד טמאה אין חוזר ומטמא היד טהורה אפילו נגעו בו שתי הידים כאחת משום הכי הידים תלויות דשמא בטהור נגעו. והככרות תלויות משום דשמא בטמא נגעו וכן ידו אחת בשתי הככרות בזה אחר זה דלא ידעינן אי זו יד דשמא היינו ידו הטמאה לפיכך הידים תלויות ושמא היינו יד הטהורה דנגעה בככר הטהור תחלה ואחר כך נגעה בטמא לפיכך הככרות תלויות אבל ידו אחת בשתי הככרות כאחת הידים כמות שהיו דשמא הטמאה נגעה בהן. והככרות ישרפו דאפי' אם תימצי לומר טהורה נגעה בהן נטמאת היד מחמת הככר דכל הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות וחזרה היד וטמאה את הככר הטהור: ",
+                "<b>עו\"ד </b>תני\"א בתוספתא (ריש פ\"ב) הכהנים מקדשין במקדש ביד עד הפרק ברגל עד הסובך הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאין הריני נוטל את הטמאין ואם עשה כן צריך לנגב את ידיו אבל המטביל את ידיו אינו צריך לנגב את ידיו הנוטל ידיו צריך להגביה את ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את ידיו אבל המטביל את ידיו אינו צריך להגביה ידיו. פי' עד הסובך כמו עד סובך של רגל דפ' הזרוע (חולין דף קלד:) דהיינו עד ראש השופי בשר שקורין פלופ\"א בלע\"ז. הואיל והראשונים טמאין שמים ראשונים שנטלתי בהן ידי טמאים הריני נוטל גם את השניים מהטמאין. אם עשה כן כלומר שנטל שניים מן הטמאין. צריך לנגב משמע הא נטל שניים מן הטהורים ידיו טהורות ואין צריך לנגב אע\"פ שהראשונים היו מן הטמאין וא\"א לומר כן דאם מועילין השניים לטהר הראשונים הטמאים שלישיים נמי יועילו לטהר ראשונים ושניים הטמאים ולא יהא צריך לנגב דמאי שנא אלא לעולם צריך לנגב מטמאים אפי' ראשונים לחודייהו כיון דהיו טמאים והא דנקט ואם עשה כן לאשמועינן דאפילו הכי במטביל אין צריך לנגב שהטבילה מטהרת מים הטמאים בהשקה דמקוה והוא דמטביל במ' סאה. שלא יצאו מים חוץ לפרק היינו במים ראשונים אבל משניים לא חיישינן אם לא יצאו ראשונים חוץ לפרק כדתנן לעיל נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המכניס </b>ידיו לבית המנוגע. בפ' שני דחולין (דף לג:) מייתי לה: ",
+                "<b>ידיו </b>תחלה. ופוסל את החולין ומטמא אחד ופוסל אחד בתרומה ומטמא שנים ופוסל אחד לקדש וברייתא דחומר בזב מבטבול יום פרשתיה בפר' שני דמסכת טבול יום: ",
+                "<b>כל </b>המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון זובו של זב וכל הני דתנן בפ' בתרא דזבים: ",
+                "<b>וכי </b>היאך אפשר להם להיות תחלה. כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר: ",
+                "<b>את </b>שנטמא באב הטומאה. כלומר אוכלים וכלים שנטמאו באב הטומאה מטמאים את הידים ולא אוכלים וכלים שנטמאו במשקים דהוו שניים דאין שני עושה שני: ",
+                "<b>במה </b>היתה טומאתו. של תנור: ",
+                "<b>באב </b>הטומאה. א) במשקים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בוולד הטומאה אין מטמא את הידים אלא כר' יהושע כדקתני דברי רבי יהושע וכולה מתני' איירי לקדש כדקתני היד מטמאה את חבירתה דהיינו לקדש ולא לתרומה כדתנן בפרק חומר בקדש (דף כד:) והתם בגמרא מייתי פלוגתא דר' יהושע ורבנן דהכא ומוכחא סוגיא דלקדש פליגי ובכל הספרים נמי כתוב שם לקדש וצריך לומר דברייתא שהבאתי לעיל בפרק שני דידו אחת בשני ככרים כאחת ישרפו בככרים של קדש איירי ואע\"ג דפלוגתא דר' עקיבא ורבנן דמכניס ידיו לבית המנוגע לתרומה ולקדש כדאיתא בפ' שני דחולין (דף לג:) סיפא דהאוכלין והמשקין דפליגי בה רבי יהושע ורבנן לקדש דוקא ולא לתרומה ותימה דקאמר להו רבי יהושע והלא כתבי הקדש שניים מטמאין את הידים תקשי ליה לנפשיה דההיא אפילו לתרומה כדאיתא בפ\"ק דשבת (ד' יד.) דידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דרבי פרנך דהאוחז ספר תורה ערום נקבר ערום ויד מטמאה את חבירתה לקדש דוקא וי\"ל דר' יהושע לאו מידים דרבי פרנך קפריך דמהנהו לא שייך לאתויי כיון דטעמייהו לאו משום טומאה דאפילו לא היו גוזרים טומאה על הספר היו גוזרים על ידים שנגעו בספר משום דר' פרנך דמהאי טעמא נמי קאמר ליה רבי יהושע לרבי אליעזר בפרק שני דחולין (דף לד.) מצינו שהשני עושה שני על ידי משקין לא מייתי מספר שעושה ידים שניות לתרומה דהתם לאו מחמת טומאה הוא כדפרישי' והכא נמי לאו מההוא ספר מייתי אלא גזירה אחרת היא בכל כתבי הקדש אפילו היכא דלא שייך דר' פרנך כגון תפילין ודווקא לקדש אבל לא לתרומה וקצת תימה אי גזירה אחת היא מאי שנא דבהא מודו רבנן וביד מטמאה את חבירתה פליגי ומיהו יש לפרש דאינו בא להשוותם לגמרי ואינו חושש אלא שימצא שני עושה שני והא דלא מייתי מהאוכל אוכל שני שני משום דפסול גוייה שאני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר\"ש הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה ר' זכאי אומר משום ר\"ש הנוגע בקציצה טהור עד שיגע [א] ב) ברצועה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמלמעלן </b>ושמלמטן. דאמרי' בהקומץ רבה (דף ל.) שיעור גליון מלמטה טפח מלמעלה שלש אצבעות: ",
+                "<b>שבתחילה </b>ושבסוף. דאמרינן בפ\"ק דבבא בתרא (דף יג:) ועושה לו כדי לגול עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו כלומר כדי היקף כל הספר מניח בסופו ותימה דהכא משמע שהעמוד הוא בסוף הספר דקאמר ר' יהודה שבסוף אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד ומסברא נמי כך הוא ולפי גרסא דהתם שהעמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו א\"כ הספר נגלל מתחלתו לסופו נמצא כשירצה לקרות בו יהא צריך לחזור ולגלול לתחלתו ועוד דבההיא שמעתא גופה תניא כל הספרים נגללין לתחלתן אע\"פ שפירש שם בקונטרס מתחלתן לסופן מ\"מ אין הלשון משמע כן ועוד דומיא דמזוזה דכורכין אותה מאחד כלפי שמע ועוד אמרי' התם ספר עזרא לתחלתו נגלל ובהדיא אמרו בירושלמי בפ\"ק דמגילה עושה עמוד לספר בסופו לפיכך נראה דגרסינן התם ועושה כדי היקף בתחלתו וכדי לגול עמוד בסופו והא דתניא בתוספתא (פ\"ב) דמכלתין הגליון שבתחלת הספר וכדי היקף כולו מטמא את הידים אי גרסינן כדי היקף בלא וי\"ו ניחא דה\"ק הגליון שבתחלת הספר שיעור כדי היקף כולו מטמא את הידים ואפי' גרסינן וכדי היקף בוי\"ו דמשמע דתרי מילי נינהו לא איירי בהיקף דבסוף אלא כולה בתחלת הספר איירי וגליון שבתחלת הספר היינו שתי אצבעות שמניח בתחלתו כמו שמניח בין דף לדף כדאמרינן בהקומץ רבה (דף ל.) וכדי היקף כולו עדיין הכל בתחלתו ועוד יש לקיים גירסת הספרים דהתם איירי במדבק תורה נביאים וכתובים דווקא לפי שאם היה גולל לתחלתו היתה תורה מבחוץ וגנאי הדבר להניחו כך שנעשית תורה שומר לנביאים וכתובים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (שם) ספר שבלה אם יכול ללקט ממנו שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון (במדבר יא) מטמא את הידים מגילה שכתוב בה שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים חיבר בה יריעות אחרות היא מטמאה את הידים והשאר אינו מטמא את הידים ר' יהודה אומר הגליון שבתחלת הספר וכדי הקף כולו מטמא את הידים הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו אע\"פ שאין רשאי לעשות כן מטמא את הידים המשיחות והרצועות שתפרן בספר אף על פי שאינו רשאי לקיימן מטמאות את הידים תיק הספרים ומטפחות ספרים ותיבה של ספר בזמן שהן [ב] טהורין מטמאות את הידים הברכות אף על פי שיש בהן מאותיות השם ומעניינות הרבה של תורה אינן מטמאות את הידים הגליונים וספרי צדוקים אינם מטמאין את הידים ספר בן סירא וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך אינן מטמאין את הידים רבי שמעון בן מנסיא אומר שיר השירים מטמא את הידים מפני שנאמרה ברוח הקדש קהלת אינה מטמאה את הידים מפני שאינה אלא מחכמתו של שלמה אמרו לו וכי לא כתב אלא זו בלבד והלא הוא אומר (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל ואומר (משלי ל׳:ו׳) אל תוסף על דבריו. פירוש הגליונים (וספרי צדוקים) אגב ספר תורה מטמאין את הידים כדקתני מתני' והכא בשנחתכו מן הספר ואף על גב דתנן אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות דס\"ד כדאמרינן בפרק כל כתבי (שבת דף קטז.) מקום הכתב אגב כתב הוא דקדיש אזל כתב אזלא ליה קדושתיה אבל גליון לא אזלא ליה קדושתיה ובעיא היא התם בגליונים של ספר תורה היכא דגייז ושדי אי מצילין אותן מפני הדליקה אי לא ואי אין מטמאין את הידים א\"כ תפשוט מהכא דלאו בקדושתיה קאי וצריך לדחות כאן כדדחי התם ספרי צדוקים הרי הם כגליונים ואין מטמאין את הידים. ואומר אל תוסף בפ\"ק דמגלה (דף ז.) מפרש מאי ואומר וכל משנתינו הפוכה שם דמלתיה דר' יהודה דהכא קתני התם בשם ר\"י ומילתיה דר' יוסי דהכא קתני התם בשם ר\"מ ופליגי התם במגילה אם מטמאין ידים. תנ\"ן בבחירת\"א (עדיות פ\"ה מ\"ג) ר\"ש אומר שלשה דברים מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה קהלת אינה מטמאה את הידים כדברי ב\"ש ובית הלל אומרים מטמא את הידים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בו </b>ביום. אפירקין דלעיל קאי אמילתיה דשמעון בן עזאי דאיירי ביום שהושב ר\"א בן עזריה בישיבה: ",
+                "<b>עריבת </b>הרגלים. כמין קערה לרחיצת רגלים: ",
+                "<b>שנסדקה. </b>בת\"כ בפרשת זאת תהיה קתני שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת שהמים ממהרין לצאת קודם שיספיק לרחוץ מתוך שמרחיב הסדק א\"נ שנסדקה למטה סמוך לשולים ואינה מחזקת מים כדי לרחוץ רגלו אחת: ",
+                "<b>טמאה </b>מדרס. בת\"כ מרבה לה מדכתיב (ויקרא טו) כל כלי וממעט כפה סאה מדכתיב (שם) אשר ישב והדר קאמר מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן כלומר דעריבה קודם שנסדקה נמי רגילין לישב עליה ובפרק עשרים דכלים (מ\"ב) פרשתי שרגילין ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה שהעיסה סותמת הסדק ואין המים יוצאין: ",
+                "<b>שר\"ע </b>אומר עריבת הרגלים כשמה. כלומר כשמה כן היא שאין שם מדרס עליה וסתם מתניתין דכלים דלא כר\"ע אלא כפי מה שנמנו וגמרו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא </b>לשמן. בין שנוי קדש בין שנוי בעלים ומשנה זו היא תחלת מסכת זבחים וכולהו דריש התם בגמ' מקראי ושם פירשנוה במקומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עמון </b>ומואב מה הן בשביעית. אין זה עמון ומואב שטיהרו בסיחון דארץ ישראל היא שאפי' תמצי לומר שלא כבשום עולי בבל על כרחין שביעית נוהג בה כדתנן בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב:) ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ועבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ולא נתכבשו מעולם איירי תדע מדמייתי *עולי מצרים ובבל ובכי ההוא איירי בחזקת הבתים (דף נו.) דאמרינן כל שהראהו הקב\"ה למשה חייב במעשר ואמרינן לאפוקי הר שעיר עמון ומואב והא דמפרש עלה בסוף פרק קמא דיבמות (דף טז.) ובריש חגיגה (דף ג:) הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית הכי קאמר שאפילו מה שכבשו בתחלה הניחו משום תקנת עניים כ\"ש שיש לנו לתקן בעמון ומואב שלא כבשו מעולם מעשר עני משום תקנת עניים ותדע דבפרק שני דשבועות (דף טז.) ובפרק קמא דמגילה (דף י.) בעינן למימר דסבר ר' אליעזר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ואי בעמון ומואב שטיהרו בסיחון איירי א\"כ תקשי ליה מתני' דהכא דקאמר ר' אליעזר עמון ומואב מעשרין מעשר עני והא דמייתי בריש חגיגה (דף ג:) עובדא דר' יוסי בן דורמסקית דמתני' ומסיים בה במילתיה דר' אליעזר ההיא דהרבה כרכים על כרחין לאו מדברי ר' אליעזר הוא דליתא הכא במתני' אלא הש\"ס הוא דמפרש הכי דכי היכי דלמ\"ד לא קידשה לעתיד לבא הניחו הרבה כרכים משום תקנת עניים כמו כן תקנו בעמון ומואב מעשר עני משום תקנת עניים: ",
+                "<b>מסדר </b>השנים. שלעולם אחר שנה של מעשר עני מביאין מעשר שני והרי בששית מביאין מעשר עני לפיכך ראוי להביא בשביעית מעשר שני: ",
+                "<b>המעשר </b>והתרומה. ואין לדחות מעשר שני מפני עניים: ",
+                "<b>מעשה </b>ישן. ונשכח הדבר דשמא לא היה (צריך) עניים באותה שעה: ",
+                "<b>מעשה </b>נביאים. ועל פי נבואה עשו הוראת שעה: ",
+                "<b>הלכה </b>למשה מסיני. לאו דווקא דאין זה מן התורה אלא כהלכה למשה מסיני: ",
+                "<b>תני\"א בתוספת\"א [פ\"ב]. עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ושאר כל הארצות כשאר שני שבוע אם מעשר עני מעשר עני אם מעשר שני מעשר שני א\"ר יוסי בן דורמסקית אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאו מיבנה ללוד ובאתי ומצאתי את ר' אליעזר שהיה יושב בחנות של נחתומין בלוד אמר לי מה חידוש היה לכם היום בבהמ\"ד אמרתי לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר לי אי אפשר לבהמ\"ד בלא חידוש אמרתי לו את ההלכות ואת התשובות ואת המנין וכשהגעתי לזה זלגו עיניו דמעות אמר (תהילים כ״ה:י״ד) סוד ה' ליראיו ואמר גלה סודו אל עבדיו צא ואמור להם אל תחושו למנינכם כך מקובלני מריב\"ז שקיבל מן הזוגות והזוגות מן הנביאים ונביאים מן משה הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. פי' ושאר כל הארצות חוץ ממצרים כשאר שני שבוע כלומר חוזרות לסדר השנים ומעשרין בשביעית מעשר ראשון ומעשר שני וכן בבל. אם מעשר עני מעשר עני כגון מצרים עמון ומואב מעשרין בשביעית מעשר ראשון ומעשר עני אי נמי כולה מילתא אשאר הארצות קאי ואם מעשר עני דקאמר היינו כגון שלישית וששית. ואם מעשר שני כגון ראשונה ושניה רביעית וחמישית. תלמידיך אנו. בפ\"ק דחגיגה (דף ג:) משמע שלא אמר כן וכעס עליו ר' אליעזר ואמר לו פשוט ידך וקבל עיניך לפי שלא אמר כן ושמא תנאי היא. ונביאים ממשה משמע הלמ\"מ ממש: \n</b>"
+            ],
+            [
+                "<b>והתירוהו </b>לבא בקהל. והא דתניא בפ' הערל (יבמות דף עו:) א\"ר יהודה מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא ואמר לי אני מצרי ראשון נשאתי מצרית ראשונה אשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל ולא שרינן ליה מטעמא דהכא מצרי שאני כדמוכת בתוספתא שנתן להם קצבה ובפ\"ק דסוטה (דף ט.) פירש בקונטרס דתניא בתוספתא דקדושין פרק בתרא שאמר לו ר' עקיבא מנימין טעית כבר עלה סנחריב מלך אשור וערבב את כל האומות לא עמוני ומואבי במקומן ולא מצרי ואדומי במקומן ושמא ר\"ע לא אסיק אדעתיה מה שנתן להם קצבה למצרים ותימה דבפ\"ק דמגילה (דף יב:) אמרו לו חכמים לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו דכתיב שאנן מואב אלמא לא נתבלבלו לא בימי סנחריב ולא בימי נבוכדנצר ואומר ר\"ת דהתם ל\"ג עמון דלא מייתי קרא אלא מואב ובמתני' דהכא לא גרסינן מואב ולא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.) דמייתי לה דמואב לא בלבל אבל עמון בלבל והא דכתיב בירמיה (מט) שהיה אחר סנחריב והשמעתי * על רבת בני עמון תרועת מלחמה וכתיב(שם) מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב הילילי חשבון כי שודדה עי צעקנה בנות רבה וכתיב בההיא פרשתא ואחרי כן אשיב שבות בני עמון אומר ר\"ת שלא היו יושבין במקומן אלא עמון העלו שמות הערים אשר נתיישבו בהם כשמות הערים שגלו מהן ולדברי ר\"ת הא דכתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון לא כמו שעשו בימי נבוכדנצר אלא כמו שהיו קודם שהגלם סנחריב ומיהו קשה דמשמע בסדר עולם בפרשת ויהי בארבע עשרה שנה דבימי חזקיה שבו עמון ומואב למקומן דקתני התם שטף עמונים ומואבים וערביים שהיו מסייעים אותו כשצר על שומרון שלש שנים ובסיפא קתני אחר מפלתו של סנחריב עמד חזקיהו ופטר האוכלוסין שבאו עמו בקולרים וקבלו עליהם מלכות שמים והלכו במקומן לקיים מה שנאמר (ישעיהו י״ט:י״ט) והיה ביום ההוא יהיה מזבח לה' בארץ מצרים ועוד אמרינן בחלק (דף צו:) עמון ומואב שכיני בישי דישראל הוו שלחו ליה לנבוכד נצר תא עלייהו עוד כתיב בירמיה (כז) עשה לך מוסרות ומוטות [וגו'] ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בר עמון ואל מלך צידון ואל מלך צור ביד המלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו משמע מהאי קרא דשכיני ישראל היו כולם כדמעיקרא ולכך משועבדים לצדקיהו לכך נראה דנבוכדנצר עשה בלבול והא דקאמרינן בפ' בתרא דסוטה (דף מו:) גבי לוז שצובעים בה תכלת בא סנחריב ולא בלבלה בא נבוכדנצר ולא החריבה שתולה בלבול בסנחריב לפי שלא היה מחריב אלא מבלבל בהגלת שלומים מחליף האומות ומעבירן ממקומן אבל נבוכדנצר מחריב ומבלבל ובההיא דפרק קמא דמגילה (דף יב:) במילתא בעלמא הוא דאוקמוה לאחשורוש אי נמי עמד טעמם בם יותר משאר אומות לפי שלא בטלו בימי סנחריב כאחריני אי נמי מדלת הארץ השאיר ונתבטלו בשאר אומות שהביא עליהם שם ובימי נבוכדנצר ואחשורוש שהיה הדבר חדש היו ידועים אבל בימי רבי יהושע בטלו להו ברובא ואין לומר דלשאר אומות קרי להו עמון ומואב לפי שנתישבו בארצם כמו יהודה גר העמוני שהרי בספר (ישעיהו ט״ז:ח׳) במשא מואב כתיב כי שדמות חשבון אומלל גפן שבמה וכתיב (שם) אריוך דמעתי חשבון ואלעלה פי' שם בקונטרס וא\"ת כל אלה עבר הירדן וישראל לקחום מיד סיחון ואימתי חזרו ליד מואב כשהגלם סנחריב לראובני ולגדי באו מואבים שהיו סמוכים להם וישבו בהם וכל אותה נבואה על נבוכדנצר כדפירש שם בקונטרס בתחלת הפרשה כי כל הסגנון הזה וסגנון של ירמיהו דומין ואם לא היו מואבים ממש שנתיישבו בהן למה היה קורא אותם על שם מואב אחר שנתיישבו בערי ישראל אלא ודאי לא נתבלבלו עד נבוכדנצר ותולה הכל בסנחריב לפי שהיה ראשון ומיהו בספר ישעיה משמע דהחריבן סנחריב דכתיב באותה פרשה לפליטת מואב אריה ולשארית אדמה כלומר פליטת אדמה שישאיר סנחריב יבא נבוכדנצר בשעתו וישחיתם ולשארית אדמתם ואריה הוא נבוכדנצר דכתיב (ירמיהו ד׳:ז׳) עלה אריה מסבכו ושמא מה שישבו כשפטרם חזקיה קרי ליה פליטה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] בו ביום עמד יהודה גר העמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל א\"ל ר\"ג אסור אתה א\"ל ר' יהושע מותר אתה א\"ל ר\"ג והלא כבר נאמר (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני ומואבי א\"ל רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעיהו י׳:י״ג) ואסיר גבולות עמים א\"ל ר\"ג והלא כבר נאמר (ירמיהו מ״ט:ו׳) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' כבראשונה וכבר שבו א\"ל ר' יהושע והלא כתיב (עמוס ט׳:י״ד) ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו כשם שאלו לא שבו כך הם לא שבו אמר להם יהודה גר אני מה אעשה אמרו לו כבר שמעת מפי הזקן הרי אתה מותר לבא בקהל אמר ר\"ג אף גר מצרי כיוצא בזה אמרו לו למצרים נתן לה הכתוב קצבה שנאמר (יחזקאל כ״ט:י״ג) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם (וישבו על אדמתם): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב </b>עברי. כתבא ליבונאה כדאמרינן בסנהדרין בשלהי כהן גדול (סנהדרין דף כא:):"
+            ],
+            [
+                "<b>תרוודות. </b>מלשון חולין (דף קכה:) תרווד רקב:",
+                " <b>ספרי </b>מירם. ראויין לשרף כדאמר בפרק אלו טריפות (חולין דף ס:) והם ספרי הצדוקים כדאמר בפ' כל כתבי הקדש (דף קטז.) דטעונין שריפה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] אמר להן אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טומאתם שלא יעשם שטיחים לבהמה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מטהרים </b>את הנצוק. כדתנן במכשירים (פ\"ה מ\"ט) הנצוק טהור: ",
+                "<b>אמת </b>המים הבאה מן הקברות. מודו בה צדוקין דטהורה דכתיב (ויקרא יא) מקוה מים יהיה טהור: ",
+                "<b>שאם </b>אקניטנו. היינו דאמרינן בב\"ק (דף ד.) אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייב את רבו ק' מנה בכל יום: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספת\"א [שם] אומרים צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים מה אם בת בני הבאה מכח בני שהוא בא מכחי הרי היא יורשתני בתי הבאה מכחי אינו דין שתירשני אמרו להם לא אם אמרתם בבת הבן שכן חולקת עם האחים תאמרו בבת עצמה שאינה חולקת עם האחין. פירוש מה אם בת בני הצדוקין היו אומרים תירש הבת עם בת הבן עד שנטפל להן רבן יוחנן בן זכאי כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קטו:): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המושל </b>עם משה בגט. שהיו מונים לשנות המלכים: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספ' [ספ\"ב] אומרים טובלי שחרית קובלנו עליכם פרושים שאתם מזכירים את השם בשחרית בלא טבילה אומרים פרושים קובלנו עליכם טובלי שחרית שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה. פירוש טובלי שחרית בפרק מי שמתו (ברכות דף כב.) אמר רבי יהושע בן לוי מה טיבן של טובלי שחרית ופריך מה טיבן והא אמר רבי יהושע בן לוי בעל קרי אסור בדברי תורה אלא מה טיבן של ארבעים סאה דסגיא בט' קבין אלא אמר ר' (יוחנן) [חנינא] גדר גדול גדרו בה ואותם טובלי שחרית תלמידי חכמים הם: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Zavim/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Zavim/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0be31bfe86b0ccd1ad1120d6d8cc0468c2d55c25
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Zavim/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json	
@@ -0,0 +1,254 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Zavim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ראיה אחת.</b> בפרק קמא דמגילה (דף ח.) תניא מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ראה שתי ראיות ביום אחד או בשני ימים רצופים צריך למנות שבעה נקיים ופטור מן הקרבן וכל דין זב עליו בר מקרבן ובראייה אחת פליגי בית שמאי וב\"ה: ",
+                "<b>כשומרת יום.</b> דאע\"פ שאינה זבה גמורה עד שלש ראיות מכל מקום בראייה אחת עושה משכב ומושב כמו כן בזב אע\"פ שאין נעשה זב גמור עד שלש ראיות מכל מקום בראייה אחת עושה משכב ומושב ובסוף נדה (דף עב:) מפרש כבועל שומרח יום כנגד יום דתולין אבל כשומרת יום ממש לא הוי דשומרת יום ממש אפילו פסקה בראייה אחת ושוב לא ראתה עושה משכב ומושב מדרבנן מה שאין כן בזב כדאיתא בסוף נדה (שם) דאם פסק בראייה אחת אינו אלא כבעל קרי ואם חזר עוד וראה עושה משכב ומושב למפרע מראייה ראשונה והתם מפרש מאי שנא בשומרת יום דגזור ומאי שנא בזב דלא גזור משום דאשה שכיחי בה דמים והמסיט את הראייה נמי טמא למפרע כדין מסיט זובו של זב: ",
+                "<b>ובית הלל אומרים כבעל קרי.</b> ואינו עושה משכב ומושב ואין הראייה מטמאה במשא אלא במגע: ",
+                "<b>על מה נחלקו.</b> בתוספתא מפרש מאי שנא זה מזה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [ריש פ\"א] הרואה ראייה אחת של זוב בית שמאי אומרים כשומרת יום ובית הלל אומרים כבעל קרי ואלו ואלו מודים שהוא טובל ואוכל פסחו לערב אמרו להם בית הלל לב\"ש אי אתם מודים שהוא טובל ואוכל פסחו לערב כבעל קרי אמרו להם ב\"ש אי אתם מודים שאם יראה למחר שהוא טמא הרי הוא כשומרת יום כנגד יום שאם תראה למחר שהיא טמאה המסיט את הראייה ב\"ש אומרים תלוי ובה\"א טהור משכבו ומושבו בש\"א תלוי ובה\"א טהור ראה שתי ראיות המסיט את שתיהן טמא כדברי בית שמאי וב\"ה אומרים המסיט את הראשונה טהור שניה טמא משכבות ומושבות שבין הראשונה לשניה בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין ראה אחת מרובה כשתים המסיט את כולה טמא כדברי ב\"ש ובית הלל אומרים אין טמא אלא המסיט טפה אחרונה בלבד אמר רבי עקיבא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שאין זה זב גמור על מה נחלקו על שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים שבית שמאי אומרים זב גמור ובית הלל אומרים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן כשהיה ר\"ע מחבר הלכות לתלמידים אמר כל מי ששמע טעם מחבירו יבוא ויאמר לי אמר לפניו ר' שמעון משום ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הרואה אחת בראשונה ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת אמר לו לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן טעם לדבריו אמר לפניו ר\"ש כך אמרו ב\"ה לב\"ש מה לי כשראה אחת בתחלה ושתים בסוף מה לי כשראה שתים בתחלה ואחת בסוף אמרו להם ב\"ש כשראה אחת בתחלה ושתים בסוף ביטל יום הטהור את הראייה ויש בידו שתי ראיות כשראה אחת בתחלה ושתים בסוף ונזקק לספירת שבעה ביטלה ראייה את יום הטהור ויש בידו שלש ראיות וחזר ר' עקיבא להיות שונה כדברי רבי שמעון ר' אלעזר ב\"ר ינאי אמר משום רבי אלעזר חסמא לפני רבי לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על שראה אחת בראשון ואחת בשני ובשלישי הפסיק וברביעי ראה אחת ועל שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה שתים שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביום השלישי לספירת זובו.</b> כגון זב בעל שתי ראיות שצריך למנות ז' נקיים ומנה ראשון ושני ובשלישי ראה קרי: ",
+                "<b>סתר שני ימים שלפניו.</b> וחוזר ומונה שבעה כתחלה: ",
+                "<b>לא סתר אלא יומו.</b> ומונה חמשה ימים להשלים שבעה ושנים הראשונים עלו לו: ",
+                "<b>הרואה בשני.</b> כגון שמנה אחד ובשני ראה קרי: ",
+                "<b>סתר את שלפניו.</b> אפי' לבית הלל ור' עקיבא סבר דבהא נמי פליגי ומודים ב\"ש ברואה קרי ברביעי שלא סתר אלא יומו ושלפניו עלו לו וכל שכן בחמישי ובששי ובשביעי: ",
+                "<b>אבל ראה זוב אפי' בשביעי סותר את שלפניו.</b> האי דזוב סותר כל שבעה כדדרשינן בריש בנות כותים (נדה דף לג:) לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ואם לא היה סותר אלא יומו אם כן היתה זיבה מפסקת ביניהם והאי דשכבת זרע סותרת משום דתניא בפרק המפלת (נדה דף כב ) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זיבה סותרת אף שכבת זרע סותרת אי מה זיבה סותרת כל שבעה אף שכבת זרע סותרת כל שבעה ת\"ל (ויקרא ט״ו:ט״ז) לטמאה בה אין לך אלא מה שאמור בה אינה סותרת כל שבעה אלא יום אחד ומסיק דגזירת הכתוב היא זיבה גמורה דלא פתיכא בה שכבת זרע סותרת כל שבעה צחצוחי זיבה דפתיכא בה שכבת זרע אינה סותרת כל שבעה אלא יום אחד ובזה ראוי לתלות טעמא דהני תנאי דלר' ישמעאל בשני איכא צחצוחי זיבה טפי וחשיב בעיניה לפיכך סותר כל שלפניו ולר\"ע שני ושלישי חשיב לב\"ש כאילו הוא בעיניה אבל רביעי מתמעט הזיבה הבאה עם הקרי ולא חשיבא ליה כבעיניה ולענין משא מצינו כענין זה בשילהי נזיר (דף סו.) דתניא שכבת זרע של זב מטמא במשא כל מעת לעת ר' יוסי אומר יומו ומיהו התם דריש לה מקראי: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"א] אמר תלמיד אחד מתלמידי ר' ישמעאל לפני ר' עקיבא משום ר' ישמעאל לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הרואה בשני שהוא סותר את יום שלפניו ועל הרואה ברביעי שאינו סותר אלא יומו על מה נחלקו על הרואה בג' כל קרי שהוא מטמא בכהנים סותר בזב זב מותר בתשמיש המטה בימי גמרו ולא סתר אלא יומו כיצד ראה לאור שמיני מונה כתחלה ומביא קרבן אחד ראה יום ח' מונה כתחלה ומביא שני קרבנות. פי' כל קרי שהוא מטמא בכהנים כדתנן במסכת מקוואות פ' ח' (מ\"ב) אלו בעלי קריין צריכין טבילה. ראה לאור שמיני מונה כתחלה ומביא קרבן אחד הואיל ולא היתה לו שעה הראויה להביא קרבן קסבר דלילה מחוסר זמן וכן ר' יוחנן בפ\"ק דחגיגה (דף ט:) ופלוגתא דתנאי היא בסוף פרק קמא דכריתות (דף ח.) ובפ' מי שאמר הריני נזיר מגלח (דף יח:): \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כדי טבילה וסיפוג.</b> אם הפסיק פחות לא הוי זב גמור: "
+            ],
+            [
+                "<b>גד יון.</b> מלשון העורכים לגד שלחן (ישעיהו ס״ה:י״א) מקום שהעמידו שם מלכי יון עבודה זרה כדאמרינן במס' ע\"ז פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נב:) מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששיקצו אנשי יון ששקצום לעבודה זרה ואותו מקום קרוב לשילוח היה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"א] וכמה הוא כדי טבילה וסיפוג כדי שירד ויטבול ויעלה ויסתפג וכמה שיעורה של ראייה מרובה שהיא כמגד יון לשילוח שהן כדי שתי טבילות ושני ספוגין ר\"ש אומר כדי הקפת הר הבית מבפנים משלו משל למה הדבר דומה לחבל של מאה אמה ראה בתחלת מאה ובסוף חמשים ובסוף מאה הרי זה זב גמור ראה בתחלת מאה ובתוך חמשים ובסוף מאה הרי זה זב גמור ראה בתחלת מאה ובתוך חמשים ובתוך מאה הרי זה זב גמור ראה (בתחלת מאה ובתוך חמשים ובסוף מאה או) בתחלת מאה ואחר חמשים ובסוף מאה אין זה זב גמור היה מפסיק ורואה כ\"ש היא טומאתו. פי' כדי הקפת הר הבית מבפנים במסכת מדות תנן הר הבית היה ת\"ק אמה על ת\"ק אמה ואם באת למנות היקפו היינו אלפים אמה והאי משלו משל לת\"ק ולא לר\"ש ותימה הוא שכל כך חלוקין ז ה מזה. היה מפסיק ורואה. בין ראייה לראייה ששים אמה או שבעים אמה ואח\"כ רואה כ\"ש היא טומאתו דטפי עדיף כשיש הפסק הרבה אלא שיש הראיות בג' ימים רצופים: ",
+                "<b>כשתים. </b>שלא הפסיק מראש החבל עד סוף חמשים וקסבר ת\"ק דעולה היא לשתים והרי הוא זב לכל דבר חוץ מלענין קרבן ור' יוסי סבר כיון דלא הפסיק לעולם אין חולקין אותה עד שיהא בה כדי שלש כגון שראה בלא הפסק מתחלת החבל עד סוף מאה ואז נחשב כזב גמור אפילו לקרבן:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ודאי לטומאה ולקרבן.</b> דיש כאן שלש ראיות דאותה של בין השמשות נחלקת לשתים כיון דיש בה משני ימים: ",
+                "<b>ואם ספק.</b> דשמא כולה מן היום או כולה מן הלילה: ",
+                "<b>ודאי לטומאה.</b> דממה נפשך איכא שתים: ",
+                "<b>וספק לקרבן.</b> דמספקא לן שמא שתים שמא שלש דאי כולה מן היום או כולה מן הלילה שתים ואי מקצתה ביום ומקצתה בלילה שלש: ",
+                "<b>שני ימים בין השמשות.</b> לא ברגע אחד מכוון דאם כן היה ודאי לטומאה דממה נפשך אם זה מן היום אף זה מן היום ואם זה מן הלילה גם זה מן הלילה והוו להו שתי ראיות בשני ימים רצופים אלא כגון דראשונה בתחלת בין השמשות ראשון ושניה בסוף בין השמשות שני כגון דאחת בערב שבת בתחלת בין השמשות ואחת במוצאי שבת בסוף בין השמשות דאם תחלת בין השמשות יום וסוף בין השמשות לילה אין כאן שתי ראיות בשני ימים רצופים דשבת מפסקת ונמצאת אחת בע\"ש ביום ואחת במוצאי שבת בלילה ואינו אלא כבעל קרי בעלמא ואם בין השמשות כולו מן היום או כולו מן הלילה יש כאן שתי ראיות בשני ימים רצופים וטעון שבעה נקיים בלא קרבן ואם תחלת בין השמשות או סופו חציו מן היום וחציו מן הלילה נחלקת הראייה לשתים וחייב בקרבן ולפי שיש כאן כל הנך ספיקות קתני ספק לטומאה ולקרבן שמא אין כאן טומאה שמא יש כאן טומאה בלא קרבן ושמא יש כאן טומאה בקרבן: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (ספ\"א) ראה אחת מרובה כשתים רואין אותה אם יש מתחלתה ועד סופה כדי טבילה וסיפוג יש בידו שתי ראיות ואם לאו אין בידו אלא אחת ר' יוסי אומר אין בידו אלא אחת ומודה ר' יוסי שאם ראה אחת בין השמשות שאע\"פ שאין ביניהם כדי טבילה וסיפוג יש בידו שתי ראיות מפני ששני ימים חולקין אותה וכן היה רבי יוסי אומר אחת בין השמשות ספק לטומאה ופטור מן הקרבן שתים בין השמשות (או) ספק לטומאה וספק לקרבן אחת ודאי ושתים בין השמשות או אחת בין השמשות ושתים ודאי ודאי לטומאה וספק לקרבן שתים ודאי ואחת בין השמשות או שתים בין השמשות ואחת ודאי ודאי לטומאה ודאי לקרבן. פי' אחת ודאי וב' בין השמשות כגון אחת בחמישי בשבת ביום ואחת בערב שבת בין השמשות ואחת במוצאי שבת בין השמשות והוי ספק לקרבן דאם בין השמשות של ערב שבת לילה הרי יום טהור מפסיק בין אותה ראייה לראייה ראשונה וכן אחת בין [השמשות] של ערב שבת ושתים ודאי אחת באחד בשבת ואחת בשני בשבת או שתיהן באחד בשבת דאם אחד בשבת בין השמשות של ערב שבת יום הרי יום טהור מפסיק בין ראייה ראשונה לשתים אחרונות. שתים ודאי כגון אחת יום חמישי בשבת ואחת בערב שבת ביום או שתיהן בערב שבת ביום ואחד במוצאי שבת בין השמשות. ודאי לטומאה ולקרבן דאע\"ג דאי בין השמשות של מוצאי שבת לילה נמצא יום טהור מפסיק בינתים שמא סבר לה כרבי אלעזר בן יהודה אליבא דב\"ש דריש פירקין וכר\"ש דתוספתא אליבא דב\"ש דביטלה ראייה את יום הטהור ואי נמי לא סבר לה כוותיה ביום טהור ודאי ביום טהור ספק סבר דלא מפסיק וכן שתים בין השמשות אחת בערב שבת בין השמשות ואחת במוצאי שבת בין השמשות שתיהן ברגע אחת דשתיהם יום או שתיהם לילה ואחת ודאי בשני בשבת דלא אמרי' מספק דמפסיק יום טהור ועל כה\"ג אמרי' בשלהי במה מדליקין (שבת דף לה:) העושה מלאכה שני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך ומיהו רישא דקתני שתים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן על כרחין כגון שאחת בתחלת בין השמשות ראשון ואחת בסוף בין השמשות שני כדפרישית במתני' דבענין אחר לא הוי ספק לטומאה וצריך לדקדק דר' יוסי הוא דאמר בסוף במה מדליקין (שבת דף לד:) בין השמשות כהרף עין ומה תחלה וסוף יש בו ושמא מספקא ליה אותו כהרף עין אימת הוי והא דקאמר ר' יהודה התם הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות ור' נחמיה אמר משתשקע חמה חצי מיל ורבי יוסי אמר כהרף עין בהכי פליגי דלרבי יהודה ור' נחמיה שיעורא דידהו יש לספק אי כולו יום או כולו לילה או חציו יום וחציו לילה אבל לרבי יוסי דאמר כהרף עין על כל משהו ומשהו של בין השמשות דידיה יש לספק אי כולו יום אי כולו לילה אי חציו יום וחציו לילה ועל כרחין ספיקא דר' יוסי נפיש מכהרף עין מדקאמר התם דבין השמשות דר' יהודה כהנים טובלין בו לר' יוסי דיממא הוא וכי שלים בה\"ש דר' יהודה הדר מתחיל בה\"ש דר' יוסי ומה נפשך דמתחיל לאלתר קאמר דהא משמע דדוקא בבין השמשות דר' יהודה טבלי ולא לאחר בין השמשות ואמרינן התם הלכה כרבי יהודה לענין שבת וכר' יוסי לענין תרומה דאין כהנים אוכלין בתרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי ואי כהרף עין בעלמא מאי נפקא לן מינה אלא ש\"מ דלר' יוסי נמי אין הפסקה פוסקת לאלתר אלא יש בה שהות ושיעור קצת: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אף הגרים.</b> אע\"ג דכתיב בני ישראל ואמרינן בפ' בנות כותים (נדה דף לד.) בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הכותים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהם שיהו כזבים לכל דבריהם מ\"מ גרים ועבדים מטמאין בזיבה דמרבה להו בתורת כהנים מקרא: ",
+                "<b>בדם כאשה.</b> אין האשה מטמאה בלובן דדם כתיב שהוא אדום וחמשה דמים טמאים בה ותו לא כדתנן בפרק כל היד (נדה דף יט.): ",
+                "<b>ואיש אינו מטמא באודם.</b> דזובו כתיב דומה למי בצק של שעורים כדתניא בפרק בנות כותים (נדה דף לב:): ",
+                "<b>וטומאתן בספק.</b> אם ראו לובן או אודם דהוו ספק איש ספק אשה אבל אם ראו לובן ואודם כאחת טומאתן ודאי ממה נפשך ושורפין עליהן את התרומה אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש כדאיתא בפרק המפלת (נדה דף כח.): ",
+                "<b>תני\"א </b>בת\"כ בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הכותים מטמאין בזיבה אף על פי שאין מטמאין בזיבה מטמאין כזבין ושורפין עליהם את התרומה אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות הגרים והעבדים המשוחררין ת\"ל (ויקרא ט״ו:ב׳) ואמרת אליהם איש אין לי אלא איש מנין לרבות את האשה ואת הקטן ת\"ל (שם) איש איש דברי ר' יהודה רבי ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקה אומר הרי הוא אומר (שם) והזב את זובו לזכר ולנקבה לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן ולנקבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה. פי' מטמאין כזבין ושורפין עליהן את התרומה כאן משמע כמו שמפרש ר\"ת בפרק קמא דשבת (דף טו:) גבי על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה משום דאז מוכחא מילתא שהם של עובדי כוכבים דעובד כוכבים מטיל מים אצל בהמתו בדרך וישראל מסתלק לצדדין כדאיתא במדרש איכה רבתי אבל זה אין יכול להיות דבהדיא אמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לד.) דקריו של עובד כוכבים טהור אפילו לב\"ה דעבדו ביה היכירא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים ונראה דגרסינן אין שורפין ואין חייבין אבל קשה דהא בתוספתא נמי קתני הכי דעובד כוכבים וגר תושב שורפין עליהן את התרומה ושמא יש לחלק בין ראה ללא ראה ומ\"מ לפי' ר\"ת קשה דבפ\"ק דשבת (דף טו:) איירי בסתם מי רגלים וצריך לפרש שם דאיירי במקום שישראל מצויים והא דנקט שכנגד מי רגלי בהמה משום דאז ניכרים שהם של איש הא לאו הכי הוי ספק ספיקא שמא של בהמה ואם תמצא לומר של איש שמא טהור ואספק ספיקא לא שרפינן תרומה כדאמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לג:) ועוד י\"ל דההיא דפרק בנות כותים קודם אושא איירי דב\"ש וב\"ה דעלייהו קאי קודם אושא היו דעל ששה ספיקות נמי לא היו שורפין קודם אושא כדמוכח בירושלמי בפרק קמא דפסחים וכשגזרו שריפה על טומאת ע\"ה גזרו גם על זובו של עובד כוכבים וקריו כדקאי קאי ומיהו קשה דקאמר התם רבא קריו טהור משום היכירא דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים הא לאחר אושא שורפין ועוד משמע דלא גזרו באושא אלא שעשו הספק כודאי ועוד דליתני בהדי תקנת אושא דם עובדת כוכבים וזובו של זב ורוקו דמעיקרא תולין ואתו באושא ותקון דשורפין וי\"מ מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה היינו מי רגלי אדם טמא שנתערבו במי רגלי בהמה מחצה על מחצה ואין ידוע אם בטלו מראיהן או לא בטלו. והעבדים המשוחררין אפילו שאינן משוחררין מרבינן כדתנן הכא והא דקתני בת\"כ משוחררין לאו דוקא אלא למימר דאפי' משוחררין צריכין ריבוי וכה\"ג אשכחן בפרק הערל (יבמות דף עד:) גבי טומאת לידה דתניא בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת\"ל אשה ובהדיא מרבה בתורת כהנים בפרשה כי תזריע גיורת ושפחה בין משוחררת בין אינה משוחררת מדכתיב אשה ותנן נמי בפ\"ק דכריתות (דף ז:) וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל ומוכח בגמ' דאיירי אפילו באינה משוחררת: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (ריש פ\"ב) העובדי כוכבים והגר תושב אין מטמאין בזיבה ואע\"פ שאין מטמאין בזיבה מטמאין כזבין ושורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו טומטום ואנדרוגינוס שראו בין לובן בין אודם אין שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על תרומת מקדש וקדשיו ראו לובן ואודם כאחת שורפין עליהם את התרומה ואינן חייבין על טומאת מקדש וקדשיו הנוגע בלובן או באודם ונכנס למקדש פטור הוא עצמו שנגע בלובן ואודם ונכנס למקדש פטור היה מונה ללובן וראה אודם אודם וראה לובן ה\"ז אינו סותר ומה בין זוב לשכבת זרע זוב בא מבשר המת ושכבת זרע בא מבשר החי זוב דומה ללובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת שכבת זרע אדומה טהורה והאשה תולה בה. פי' ראו לובן ואודם כאחת אע\"ג דממה נפשך טמא אין חייבין על ביאת מקדש וקדשיו כדאמר רב בפרק המפלת (נדה דף כח.) משום דכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבעה דרכים בודקין את הזב.</b> משום דאינו מטמא באונס כדדרשינן בפרק בנות כותים (נדה דף לה.) מבשרו ולא מחמת אונסו והני שבעה דרכים גורמין אותו לבא לידי זיבה ומשנה זו שנויה כמו כן בפ' בתרא דנזיר (דף סה:) והכא עיקר והתם אגב גררא: ",
+                "<b>עד שלא נזקק לזיבה.</b> כגון ראייה ראשונה ושניה עד שלא ראה אשה או ראה אשה ולא הרהר אחריה: ",
+                "<b>אין אחריות זבין עליכם.</b> ואם לא יהו זבין עד עולם מה אתם חוששין הלא לא קבלתם אחריות של זבין עליכם: ",
+                "<b>משנזקק לטומאה.</b> שראה שתי ראיות בלא אונס או שלש ובא למנות לו שבעה נקיים: ",
+                "<b>אונסו וספיקו.</b> בסוף נזיר אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת שכבת זרע ספק מחמת ראייה וכיון דנזקק לטומאה ספיקו טמא וא\"ת אפילו מחמת שכבת זרע מה בכך הא קתני אונסו טמא אפי' ודאי ועוד קשה דמתני' קתני שרגלים לדבר והתם בפ' בנות כותים מפרש טעמא משום דאקשיה רחמנא לנקבה כשלישית לרבנן וכרביעית לר\"א דמה נקבה מטמאה באונס כו' וי\"ל דרגלים לדבר אספיקו לחודיה קאי והאי ספיקו מיירי כשנמצא על בגדו זוב ושכבת זרע ולא ידיע האי זוב אי לחודיה אתיא וסותר שבעה או בהדי שכבת זרע אתיא ואינו סותר אלא יום אחד משום דסתרה ביה שכבת זרע כדאמרינן בריש פרק המפלת (נדה דף כב.) והשתא דנזקק לטומאה תלינן דלחודיה אתא וסותר את ז' ולפי מה שאפרש בסמוך מתני' דהרואה קרי אינו מטמא בזיבה כל מעת לעת בנזקק לטומאה צריך לפרש האי ספיקא דמספקא לן אם בא הזוב קודם הקרי או לאחריו ושכבת זרעו מפרש בסוף נזיר (דף סו.) לטמא במשא דאי לענין מגע אפילו דטהור נמי ורב אדא בר אהבה מפרש לומר שאין תולין בה וכולה מילתא מפרש בבבא שאחר זו: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא [פ\"ב] זב תולין לו במאכל ובכל מיני מאכל ר\"א בן פנחס אומר משום ר' יהודה בן בתירה החלב והגבינה הבשר שמן ויין ישן וגריסין של פול וביצים ושחליים מרגילין לידי זיבה תינוק תולין לו בה' דברים במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה ובחולי של אמו ושלו ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש כשם שתולין לו ש\"ז מעת לעת כך תולין למראה ולהרהור מעת לעת אבל למאכל ולמשתה למשא ולקפיצה תולין לו כל זמן שהוא מצטער. פי' בחמשה דברים דתינוק אין לתלות במראה ובהרהור. כשם שתולין שכבת זרע מעת לעת אם ראה קרי ובתוך מעת לעת ראה זיבה כדתנן בסמוך: ",
+                "<b>ראייה ראשונה בודקין אותו.</b> היינו דווקא לקרבן דאם מחמת אונס ראה אינה מצטרפת עם השלישית לקרבן אבל מצטרפת עם השניה לטומאה דאם ראייה שניה בלא אונס אע\"פ שראייה ראשונה באונס עושה משכב ומושב ובעי שבעה נקיים וביאת מים חיים דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אונסו אשניה כתיב אבל ראשונה איתקש לשכבת זרע דכתי' (ויקרא ט״ו:ל״ב) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה ש\"ז מטמא באונס אף ראייה ראשונה של זב מטמא באונס כל זה מוכיח בפ' בנות כותים (נדה דף לה.). בשניה בודקין אותו לטומאה ולקרבן בשלישית אין בודקין אותו כלל ור\"א סבר דבודקין מפני הקרבן ובפ' בנות כותים (שם) מפרש טעמייהו מקראי דר' אליעזר דריש אתים ורבנן לא דרשי אתים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו מטמא בזיבה מעת לעת.</b> יש מפרשים משום דהני ראיות דקרי נינהו שמאז נעקרו אלא שמחמת שנשתהו לצאת נעשה כלובן ביצה המוזרת ולא יתכן כלל דא\"כ עובד כוכבים ונתגייר נמי דמה לנו במה דעובד כוכבים שנתגייר כקטן שנולד דמי מכל מקום קרי הוא ולא זיבות אלא יש לפרש דהיינו טעמא משום דכיון דראה קרי האי זיבה דקא אתיא מחמת חולשא דקרי הוא ובראייה שניה איירי דראשונה מטמאה באונס אבל עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר אף על פי שראה זיבות כשהיה עובד כוכבים מטמא בזיבה בהך שניה שראה בתוך מעת לעת של קרי דנעשית לו כראייה ראשונה שמטמאה באונס ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי דראיית זיבה של עובד כוכבים כמאן דליתיה דאין הכותים מטמאין בזיבה ובסוף נזיר (דף סו.) תני עלה במה דברים אמורים כשנתגייר מהול אבל מל אף על פי שהשניה היתה אחר מעת לעת של קרי עד שיתרפא מן המילה אין לך חולי גדול מזה דנמצאת ראייה לאחר שנתרפא מן המילה (רחוקה מן המילה) רחוקה מן הראשונה שביום הקרי כן נ\"ל לפרש מתניתין לכאורה כמו שפירשתי והמדקדק בסוגיא דסוף נזיר (שם) לא מפרשא לרב פפא אלא כמו שפירשתי בלשון ראשון ולרבא לא מפרשא אלא כמו שפירשתי בלשון אחרון גבי הא דתנן התם משנזקק לטומאה אין בודקין אותו אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאין שרגלים לדבר דקאמר בגמרא שכבת זרעו טמא למאי אילימא במגע מי גרע משכבת זרע דטהור אלא שכבת זרעו מטמא במשא מאן שמעת ליה דאמר שכבת זרע של זב מטמא במשא אילימא האי תנא דתניא רבי אליעזר אומר שכבת זרע של זב אין מטמא במשא רבי יהושע אומר מטמא במשא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה אפילו רבי יהושע לא קאמר אלא בצחצוחי זיבה אבל בעינא ליכא למאן דאמר אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה כלומר דאם ראה קרי ואחר כך ראה זיבה אינו מטמא כדקתני מתני' דהכא לת\"ק מעת לעת ולרבי יוסי יומו וה\"מ עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה אין תולין בה וסותרת כל שבעה כדמפרש טעמא בתר הכי דמסיק סבר ר\"פ קמיה דרבא למימר דאמרינן איידי חולשא הוא דחזא א\"ל רבא והא תניא מי שראה קרי ונתגייר מיד מטמא בזיבה ותני עלה בד\"א שנתגייר מהול והא הכא דליכא חולשא ואין תולין בה אמר ליה אין לך חולשא גדולה מזו והשתא היכי נפרש דברי רב פפא אם בא לומר דהא דתלינן בהדי היכא דלא נזקק לפי שראייה זו מחמת חולשא דקרי והוי כחולי שהוא אחד מז' דרכים שבודקין והיכא דנזקק לטומאה לא תלינן דהא אפילו אונסו טמא ורבא מקשי ליה מעובד כוכבים שראה קרי דקתני מטמא בזיבה דמשמע אפילו ראה שתי ראיות ביום הקרי והא דקאמר והא הכא דליכא חולשא היינו כלומר אלמא ליכא חולשא לפיכך אין תולין בה ומה שכתוב בספרים אמר ליה דמשמע שהשיב לו רב פפא אין לך חולי גדול מזה לא גרסינן אמר ליה אלא כל זה מדברי רבא הוא הא דקאמר אין לך חולי גדול מזה ול\"ג נמי והא הכא דליכא חולשא ואין תולין בה אלא הכי גרסינן ותני עלה בד\"א שנתגייר מהול ואין לך חולי גדול מזה כלומר את\"ל דקרי מטהר זוב הבא אחריו מחמת חולי אם כן גבי גר נמי מטהר דאין לך חולי גדול מזה דעדיין איכא טפי גבי גר שדואג גר מקבלת מצות אלא טעמא משום דבישראל שקריו טמא מציל בזיבה אבל בעובד כוכבים דקריו טהור אינו מציל והשתא לא נדחו דברי רב אדא בר אהבה ורב פפא ומסיק אלא תנאי היא כלומר לעולם כדאמרינן מעיקרא שכבת זרע לענין משא קתני אפילו בעינא כדדרשינן טעמא מקראי וקשה לפי' זה שאנו צריכין למחוק גירסת הספרים ועוד למאי דקאמר רב פפא טעמא דתולין בקרי משום חולשא והיכא דנזקק לא חיישינן לחולשא הא כבר תנא ליה אונסו טמא ועוד מנא לן סברא זו דבישראל מציל משום דשכבת זרעו טמא ובעובד כוכבים אינו מציל משום דשכבת זרעו טהור הא מנא לן ומיהו יש לתרץ קצת בזה משום דתנא בספרי בפ' כי תצא והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שקרי פוטר בזיבה מעת לעת והיינו בישראל דשייכא ביה טומאת קרי וטבילה ומיהו קשה דא\"כ ליתני בשמונה דרכים בודקין את הזב לפיכך נראה לפרש דרב פפא בא לפרש דבנזקק אין תולין משום דמחמת חולשא דזיבות קאתי ומתניתין דקתני הכא ברואה קרי דאין מטמא בזיבה משום דאין זה זוב אלא קרי שנשתנה מה שנשתייר שלא יצא כולה לפי ששהה לצאת נעשה כלובן ביצה המוזרת ופריך ליה רבא מעובד כוכבים שראה קרי ונתגייר דליכא חולשא דבלא נזקק איירי מתניתין דהכא ואפ\"ה אין תולין לומר שזהו קרי ולא זוב א\"ל אין לך חולי גדול מזה שדואג בקבלת המצות ומחמת כך בא לו הזיבות והא דמטמא בזיבה היינו בראייה ראשונה דמטמאה באונס כדאמר רב הונא פרק בנות כותים (נדה דף לה.) ומצטרפת לשניה הבאה לאחר שפסק מדאגה ושיטה זו כלשון ראשון והשתא לא נדחו דברי רב אדא בר אהבה ורב פפא והא דמסיק אלא תנאי היא רבא הוא דמסיק הכי דקסבר טעמא דמתני' דהכא כמו שפירשתי בלשון שני וצ\"ל דקרא דספרי אסמכתא בעלמא ומייתי תנא דתניא ש\"ז של זב מטמא במשא כל מעת לעת ר' יוסי אומר יומו וקמפלגי בדשמואל דשמואל רמי כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה (דברים כ״ג:י״א) וכתיב (שם) לפנות ערב ירחץ במים מאן דאמר מעת לעת דייק מלפנות ערב ואידך מקרה לילה כתיב והשתא הנך קראי קשו אהדדי דמקרה לילה משמע דאינו טמא אלא יומו והכי משמע קרא לא יהיה טהור מקרה לילה שכל הלילה מושכת טומאת המקרה וכתיב לפנות ערב דעד שיפנה כל היום דהיינו מעת לעת טומאתו נמשכת אלא ודאי טומאה אחריתי אתא לרבויי כגון קרי הבא מחמת דוחק הזוב שיטמא בזוב דמאן דאמר יומו דייק מיתורא דלילה שכל קריו שביום הזיבה דינו כזב לטמא במשא ולפנות ערב אורחיה דקרא ומאן דאמר מעת לעת דייק מלפנות ערב ולילה אורחיה דקרא והא דדריש ליה בנזיר (דף סו.) לראה זיבה ואחר כך ראה קרי ובספרי דריש ליה לראה קרי ואח\"כ זיבה ההיא דספרי אסמכתא בעלמא א\"נ תרתי שמעת מינה: ",
+                "<b>הרואה דם.</b> כלומר מטמא למפרע מעת לעת כדתנן בריש נדה (דף ב.) ואיידי דאיירי במעת לעת קחשיב כל הני דמעת לעת וכן המקשה בימי זיבה דאמרינן דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואם שהתה מעת לעת וילדה לא תלינן דם קושי בדם לידה וסתמא כר\"א דפרק בנות כותים (נדה דף לו:) וכן יום או יומים דכתיב במכה עבדו שיעורו מעת לעת וכן כלב דקיימא לן שאין עושה עיכול כל שלשה ימים כדתנן במסכת אהלות פרק י\"א שיעורם מעת לעת והוא שיהא כברייתו שלא ישתנה ועוד איכא טובא ששיעורם מעת לעת ותנא ושייר כי ההיא דתנן בפרק כל הגט (גיטין דף לא:) ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת גבי מניח פירות להיות מפריש עליהן תרומות ומעשרות וכי ההיא דתנן בפ' אלו טריפות (חולין דף נו.) דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה כשרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטמא את המשכב.</b> והוא הדין למושב: ",
+                "<b>נתלה. </b>כי ההיא דשבת בריש ר\"ע (שבת דף פג.) הזב בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שניה כרעו הן טמאין דהשתא הזב נתלה וכאילו יושב עליהן ונתלה דמשכב האדם דסיפא שהטהור בכף מאזנים ומשכב הטמא בכף שניה וכרע המשכב לטמא בגדים ה\"ה כל כלים שנוגע בהן עד שלא פירש חוץ מאדם וכלי חרס כדפרישית בריש מסכת כלים: ",
+                "<b>במגע ובמשא.</b> אם נגע במשכב הטמא או שנשאו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסדה. </b>כמו אסדא דתנן בכרק תפלת השחר (דף כח:) היה יושב בספינה או באסדא ופי' בערוך משימין עצים שתי וערב על המים עד שיעשה מגדל ועולין עליו בעלי המלחמה וי\"א כשיש להם עצים גדולים ולא יחזיקום הספינות יאסרו אותם חבילות גדולות וישימו נס עליהם ויוליכום ברוח עד המחוז כמו דובר ורפסד כדכתיב (מ\"א ה) ואני אשימם דוברות בים. ירושלמי האי אסדא היא אסכריא היא רפסודות ונביאם לך רפסודות על ים יפו: ",
+                "<b>אע\"פ שאין בגדיהן נוגעין.</b> שאין בגדי הטהור נוגעין בבגדי הזב מ\"מ טמאים מדרס שהספינה קטנה דומיא דאסדא ומתמוטטים ופעמים מכריע הטהור ובגדיו כי ההיא דפרק ר\"ע (שבת דף פג.) דכרעו הן טמאין וכן רכבו ע\"ג בהמה נכפפת הבהמה ולא שנא כחה רע ולא שנא כחה יפה דלא מפליג כדמפליג באילן ובסוכה אע\"ג דאשכחן בפי\"ח דאהלות במהלך בבית הפרס על גבי בהמה בין כחה רע ליפה הכא לא שנא דכל בהמה נכפפת קצת תחת הרוכב אבל מה שהבהמה מסטת ברגליה אין ניסט מחמת הרוכב אלא א\"כ כחה רע: ",
+                "<b>גשיש של מטה.</b> פי' בערוך כל מטה של פרקים ומתפרקות זו מזו יש לה כמין עצים ארוכים שהם מדבקין אותה ונגששת זו עם זו ושם אותם עצים המגישין ומדביקין אותה נקראים גשישין: ",
+                "<b>שהן מחגירין.</b> אכולהו קאי דמתוך שהן מחגירין נשען הזב על הטהור והטהור על הזב וכן אילן שכחו רע או סוכה דהיינו ענף אילן שכחו רע אפילו עומדת הסוכה באילן שכחו יפה נכפפין תחתיהן וכבד העליון על התחתון ונשען עליו ובין זב שנשען על הטהור ובין טהור שנשען על הזב טמא ובפ' המקבל (בבא מציעא קה: ע\"ש) אמרינן היכי דמי אילן שכחו רע אמר ריש לקיש אמרי דבי רבי ינאי כל שאין בעיקרו לחוק רובע הקב היכי דמי סוכה שכחה רע כל שנחבית בחזיונה שהאוחז בה טומנה בכפו: ",
+                "<b>שאינו קבוע במסמר.</b> כל הני חד טעמא דמתוך כך נכפפין וכן כל הני דחשיב שאינן עשויין בטיט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגיפים. </b>סוגרים את הדלת או פותחים: ",
+                "<b>וחכמים אומרים.</b> אין בו טומאה עד שיהא זה מושך לסגור וזה מושך לפתוח שאין מניחין זה לזה: ",
+                "<b>עד שיהא טהור מעלה את הטמא.</b> אבל טמא מעלה את הטהור טהור וטעמא לא איתפרש ושמא לענין בגדיו טמאים מדרס איירי דטהור מעלה את הטמא כובד הטמא על הטהור ונשען עליו ובגדיו טמאין מדרס אבל טמא מעלה את הטהור אין משענת הטמא על הטהור ואין בגדי טהור טמאין מדרס: ",
+                "<b>מפשילין. </b>גודלין ואפילו שניהם מצד אחד: ",
+                "<b>זה מושך הילך.</b> שזה עומד למזרח ומושך אליו וזה עומד למערב ומושך אליו: ",
+                "<b>בין בעומדים.</b> יש דברים נארגים מעומד ויש מיושב והטמא והטהור אורגים ביחד או טוחנין: ",
+                "<b>פורקין. </b>משאוי טמא דשמא מתוך כובד המשא נשען זב על הטהור ונמצא טהור מסיטו או טהור ניסט עליו דכתיב (ויקרא ט״ו:י׳) במרכב הזב והנושא אותם וכל שכן זב עצמו: ",
+                "<b>וכולן. </b>אפי' משאן כבד: ",
+                "<b>טהורין לבני הכנסת.</b> אוכלי חוליהן בטהרה שאין זה היסט גמור וכל שכן שספק הוא: ",
+                "<b>וטמאים לתרומה.</b> מדרבנן ואפילו בספק ויש ספרים דגרסי משאן קל טהורים לבני הכנסת ולא גרסי וכולם והא דקרי הכא בני הכנסת לאוכלי חוליהן בטהרה ובפרק כל פסולי המוקדשין בבכורות (דף לו:) גבי בכור שיש לו מום מובהק דהתרתו על פי שלשה בני הכנסת כלומר הדיוטות שאינם מומחין אין להקפיד על כך דהכא נמי קרו להו בני הכנסת לפי שאינם אוכלי תרומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הני </b>תרי בבי קתני לענין טהרה: ",
+                "<b>טמא. </b>היינו זב: ",
+                "<b>הרי הטמא טפל.</b> שכן דרך המכה את חבירו אם היה חבירו נמשך היה המכה נופל לכך נחשב המכה דהיינו הזב כנשען על הטהור ודבר תימה דמהאי טעמא נמי טהור המכה את הטמא יהא טמא וברישא קתני טהור ואמאי טהור הא נשען על הזב ותנן בסוף פירקין דלעיל דמשכב מטמא אדם בשבעה דרכים ואי הוה מפרשים דהכא לענין טומאת מדרס איירי ניחא דטהור המכה את הטמא טהור מטומאת מדרס אבל טמא המכה את הטהור בגדי הטהור טמאין טומאת מדרס וכן משמע בתוספתא דלענין בגדים תנן: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ד] טמא מכה את הטהור וטהור מכה את הטמא בגדי טהור טמאין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים טהור מכה את הטמא בגדי טהור טהורים טמא מכה את הטהור שאם ימשך הטהור הרי הטמא נופל בגדי טהור טמאים רבי שמעון אומר תוקעו טמא רותקו טהור רבי יהודה אומר טטרגין ששני ראשיה נוגעין בארץ ואמצעיתה רופפת והטמא והטהור יושבין עליה בגדי טהור טהורים וחכמים אומרים עד שיהא זה מגיף וזה פותח ועד שיהא הטהור מעלה את הטמא ור' שמעון מטהר ומודה ר' שמעון בשנים שהיו טוחנין ברחיים של חמור או ברחיים של יד פורקין מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד בגדי הטהור טמאין. פי' וחכמים אומרים טהור מכה את הטמא ומתני' רבנן היא. תוקעו המכה בכח כמו ההוא גברא דתקע ליה לחבריה בריש שור שנגח ארבעה וחמשה (דף לו:). רותקו מכה ברפיון מלשון ורתוקות וכמו (יחזקאל ז) עשה הרתוק. טטרגין כמין נסר הוא. זה מגיף וזה פותח היינו כדתנן לעיל. ברחיים של חמור או ברחיים של יד ומתני' דקתני לעיל אלא של יד לאו דוקא: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כפה שבראשה.</b> לרבותא נקטיה דאפילו כפה שבראש הטהורה נחשב כיושבת עליו אע\"פ שאינה יושבת עליו וכן כלים שבראש הנס נמי נקט לרבותא דאף על פי שהם בגובה שלא במקום דריסה אפי' הכי טמאין מדרס ובספינה קטנה ובמטה מחגרת כדתנן בריש פירקין דלעיל והוא הדין זב וטהור: ",
+                "<b>בזמן שמשאם כבד טמאים מדרס.</b> בגדים שבעריבה שנשענין זה על זה: ",
+                "<b>משאם קל טהורין.</b> הבגדים מטומאת מדרס ואע\"פ שהעריבה טמאה מגע זב אפשר דבגדים שבה טהורין לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים ונהי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים כל זמן שלא פירש כלי הנוגע בזב אינו מטמא בגדים אפילו בעוד שלא פירש ובהדיא תניא בת\"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו (ויקרא ט״ו:ה׳) איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים: ",
+                "<b>כסוסטרא. כמו גזוזוטרא דתנן במסכת שבת בפרק הזורק (שבת דף צו.): </b>",
+                "<b>טהור. </b>הככר אע\"פ שנפל מחמת היקש לא חשיב ליה כהיסט ומשום דכחה של כסוסטרא יפה כדמחלק בסיפא וכאן לא חילק משום דכולהו כחן יפה: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא [פ\"ד ע\"ש] שלשה דברים ר' אלעזר חסמא מטמא משום ר' יהושע וחכמים מטהרין נדה שישבה עם הטהורה במטה כפה שבראשם ר' אלעזר חסמא מטמא משום ר' יהושע וחכמים מטהרין נוטלת עריבה מלאה בגדים בזמן שמשאה כבד ר' אלעזר חסמא מטמא משום ר' יהושע וחכמים מטהרין פי' שלשה דברים אע\"ג דלא מפרש אלא שנים איכא נמי ישבה בספינה דמתני' דפליגי בה וסתמא כר' יהושע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מריש. </b>קורה שבונין בבירה: ",
+                "<b>מלבן. </b>של חלונות: ",
+                "<b>ים. </b>של בית הבד: ",
+                "<b>איצטרובלין. </b>של רחיים: ",
+                "<b>חמור של רחיים שליד.</b> בנין של עצים שהרחיים של יד מונחים עליהם קרוי חמור: ",
+                "<b>קורת הבלנים.</b> קורה גדולה שיושב עליה בעל המרחץ וכל הני אם הקיש עליהן הזב ונפל ככר של תרומה טהור דכחן יפה ולא חשיב היסט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משוט. </b>בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עג.) אמרינן דהיינו שמנהיגין בהן הספינה: ",
+                "<b>קלת. </b>שסביב רחים התחתונה: ",
+                "<b>על אילן שכחו יפה.</b> כלומר שהסוכה שכחה רע עומדת באילן שכחו יפה ואית דגרסי הכא ובפרקין דלעיל באילן ולא גרסינן על: ",
+                "<b>מטהרין באלו.</b> אשידה תיבה ומגדל קאי ולכך תננהו תנא קמא לחודייהו: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (פ\"ד) זב שהקיש על אילן שכחו רע ועל סוכה שכחה רע ונפלו ממנו פגין או סוכות ועליהן משקה טופח טמאין הקיש על גבי תנור ונפל הימנו ככר של תרומה טהור ואם היה חרס מדובק בו טמא על הנגר ועל הקורה על הדלת טמאין על השידה על התיבה על המגדל בזמן שבאין במדה ר' נחמיה ור' שמעון מטהרין ואם היו נסטין טמאין זה הכלל כל שהוא מכח הסטה טמא מכח רעדה טהור רבי יהודה אומר על קורת בית הבד בזמן שהיא נפרצת טהורה רבי יוסי אומר אף על קורת הבלנין בזמן שהיא מפקפקת אם אינה נשמטת טהורה. פי' על השידה על התיבה על המגדל הך ברייתא מייתי בפ' בכל מערבין (עירובין דף לה.) ולא מתני' דקאמר התם מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר כלי הוא ומר סבר אהל הוא אמר אביי ותסברא והתניא אהל וניסט טמא כלי ואינו ניסט טהור וקתני סיפא ואם היו נסטין טמאין והיינו ברייתא דמתני' לא קתני הכי ומסיק דברעדה מחמת כחו עסקינן ובהא פליגי דמר סבר הוי היסט ומר סבר לא הוי היסט כלומר אהל וניסט שנתקו ממושבו משהו. רעדה שנתנענע ולא ניתק ממושבו כלל. ברעדה מחמת כחו שטפח ברגליו בארץ ומחמת ניענוע הקרקע ניסט הכלי אע\"פ שנעקר מן הארץ טהור לר' נחמיה מאחר דלא בא היסט זה אלא מחמת רעדת הקרקע והיינו דקתני זה הכלל מכח היסט שניסט הדבר שהכה בו ומחמת כך ניסט גם מה שעליו טמא. מכח רעדה דאותו דבר שהכה בו נענע אך לא זז ממקומו טהור מה שעליו אע\"פ שניסט מה שעליו והך שידה דבאה במדה דהיינו שמחזקת מ' סאה היא עצמה ודאי לא מקבלת טומאה ולענין מה שבתוכה פליגי כשהכה בשידה עצמה ונפל ממנה ככר של תרומה והשידה נרעדת ולא זזה ממקומה וכן במכה בקרקע ומרעדת הקרקע ניסט ככר ואוכלין שעליה. נפרצת מתחזקת ואינה זזה ממקומה מלשון (בראשית ל״ח:כ״ט) מה פרצת עליך פרץ. מפקפקת מלשון מפקפק דפרק קמא דסוכה (דף טו.) כלומר מתנענעת ואינה נשמטת שאינה זזה ממקומה טהורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פונדיות. </b>מלשון פונדיא או פסיקיא (פסחים דף יא.): ",
+                "<b>לארכן. </b>ששכב ארכו לארכן: ",
+                "<b>טמאין. </b>שעל כל אחד ואחד נשען רובו פעמים על זה פעמים על זה: ",
+                "<b>לרחבן. </b>ששוכב אורכו לרחבן ולכך טהורין דאין רובו נשען על אחד מהן ואין טמא משכב ומושב לעולם עד שישען רובו עליו כדתנן בפירקין ובתורת כהנים דריש לה מדכתיב (ויקרא טו) אם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו: ",
+                "<b>ישן. </b>לרחבן ספק נתהפך לארכן טמאין: ",
+                "<b>כסיות. </b>לשון רבים וכסא לשון יחיד: ",
+                "<b>שתחת הגוף.</b> לפי שרובו נישא עליו והאחרים טמאים מגע הזב אבל אין להם תורת משכב ומושב להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים: ",
+                "<b>אם רחוקים זה מזה טהורים.</b> לפי שאין רובו נישא לא על זה ולא על זה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (פ\"ד) זב שהיה מוטל על חמשה כסיות לרחבן כולן טהורין שאין אחד מהן נושא את רובו ואם היה אמצעי גבוה טמא מפני שרובו נישא עליו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כולן טמאות.</b> דמרבי בתורת כהנים אפילו עשר מצעות זו על גב זו: ",
+                "<b>הזב בכף מאזנים.</b> בפרק ר' עקיבא (שבת דף פג.) מייתי לה: ",
+                "<b>כרע הזב טהורין.</b> מדין משכב אבל טמאין במשא הזב: ",
+                "<b>ביחידי. </b>משכב אחד: ",
+                "<b>במרובים. </b>משכבות הרבה בכף מאזנים דכי כרעו הן אין רובו נישא על אחד מהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמאין. </b>בין שכרע הזב בין שכרעו אוכלין ומשקין איירי כדמוכח בתוספתא: ",
+                "<b>ובמת הכל טהור.</b> בין משכב ומושב בין אוכלין ומשקין בין שכרע המת בין שכרעו אוכלין ומשקין דכל טומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב כדתניא בשבת פרק אמר רבי עקיבא(שם:) ואם כרעו הן נמי טהורין דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל טהור: ",
+                "<b>חוץ מן האדם.</b> דבזמן שמכריע את המת טמא מפני שמסיטו כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סט:) אטו מת מי לא מטמא במשא: ",
+                "<b>מדף. </b>לשון טומאה קלה כדאמרינן בפרק קמא דנדה (דף ד:) כדכתיב קול עלה נדף: ",
+                "<b>מה שאין המת מטמא.</b> דמתחתיו אפילו תהא טומאה בוקעת ויורדת מכל מקום אין משכב ומושב שחחתיו מטמא אדם לטמא בגדים אבל על גביו מדף קשה דמת נמי קא מטמא לטמא אוכלין ומשקין דהא טומאה בוקעת ועולה ויש לפרש כגון עלייה מפסקת דאם המת בעלייה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה הנסרים נכפפין מכובד המת ומכבידין על המשכבות או שהמת בבית סמוך לשמי קורה והמשכבות בעלייה ונכפפין הנסרים של עלייה מכובד המשכבות ומכבידין על המת כי האי גוונא בזב טמא מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים ועל גביו לטמא אוכלין ומשקין ובמת בין מתחתיו בין מעל גביו טהור אי נמי כגון אבן גדולה או נסר גדול שהמת מצד אחד והמשכב מצד אחר זה שלא כנגד זה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (ספ\"ד) הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו אם היה הזב כורע מטמאין אחד ופוסלין אחד אם היו מכריעין הזב מטמאין שנים ופוסלין אחד ובאדם בין שהוא מכריע את הזב בין שהזב מכריעו מטמא אחד ופוסל אחד הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקים כנגדו אע\"פ שאין מרוחקים מן הארץ אלא כל שהן נותנין עליהן חומרי נושא וחומרי נישא. פי' הזב כורע הוו להו משכב עליונות של זב ראשון בעלמא ואין מטמא אלא אוכלין ומשקין ועושין שני ושלישי בתרומה והיינו מטמא אחד ופוסל אחד אבל כשמכריעין את הזב נעשין אב הטומאה לטמא אדם וכלים כדין משכב ומושב ועושין ראשון ושני ושלישי בתרומה והיינו מטמא שנים ופוסל אחד ופעמים דמשכחת לה טובא דהא משכב ומושב מטמא אדם לטמא בגדים אלא דהתם בלא פירש והכא בפירש כדתנן בפרק בתרא. שאין מרוחקין מן הארץ אלא כל שהוא כלומר שהאחד יושב בארץ והאחר מרוחק מן הארץ כל שהוא נמצא שהיושב בארץ מכריעו אע\"פ שאם חוזר ומגביה עוד המאזנים מן הארץ היו שניהם מתרחקין מן הארץ זה משהו אחד וזה שני משהויין אי נמי במכריע איירי דכשאוכלין ומשקין מכריעין את הזב ומרוחקים מן הארץ כל שהוא חשובין כנישאים ע\"ג הזב משום דאם לא היה זב בכף שניה היו מכריעין עדיין יותר אבל כשיושבין על הארץ ממש אין חשובין כנישאים. חומרי נושא את הזב וחומרי נישא על הזב לענין אוכלין ומשקין נישא חמור כדמשמע בתוספתא ולענין משכב ומושב נושא חמור: ",
+                "<b>עו\"ד </b>תני\"א בתוספת\"א (רפ\"ה) החמירה תורה באוכלין ומשקין ומדף שעל גבי הזב מאוכלין ומשקין ומדף שתחת הזב במשכב ומושב שתחת הזב מאדם שתחת הזב באדם בין מתחת הזב בין מעל הזב ממשכב ומושב שעל הזב. פי' באוכלין ומשקין ומדף שעל הזב שהאוכלין בתוך הכלי והוא המדף דאם על הזב הם נעשו כנוגעין בזב להיות ראשונים לטמא אחד ולפסול אחד אבל אי קיימי תחת הזב הרי אוכלין שבתוך הכלי שניים ופוסלין אחד. משכב ומושב שתחת הזב כזב עצמו אבל אדם שתחת הזב אינו כזב עצמו. אדם בין מתחת הזב בין מעל לזב מטמא בגדים אבל משכב ומושב שעל הזב אין מטמאין בגדים אלא אוכלין ומשקין כדאמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לב:) דעליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתור\"ת כהני\"ם וכל כלי עץ ישטף במים אמר ר\"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע והלא כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו אם הנוגע בו מטמא בגדים וכלי שטף במגע הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע אם כן למה נאמר כלי עץ ישטף במים אלא לאוכלין ומשקין וכלי שעל גבי הזב. פירוש אוכלין ומשקין שבתוך כלי שעל גבי הזב שרואין אותן כאילו הן נוגעין בזב והיינו דקתני בתוספתא החמירה תורה: ",
+                "<b>עו\"ד </b>תני\"א בתוספת\"א(רפ\"ג) חומר בזב שאין בזבה ובזבה שאין בזב שהזב טעון ביאת מים חיים והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים זב מטמא בזיבה בן יומו והזבה לעשרה ימים זב אם ראה שלש ראיות לשלשה ימים מיטמא בהן וזבה פעמים שהיא רואה שלש ראיות לשלשה ימים ואינה מטמאה בהן זב אין הימים שלו עומדין לפניו מה שאין כן בזבה זב נזקק לספירת שבעה בשתי ראיות מה שאין כן בזבה זב אין מינו סותרו מה שאין כן בזבה זב מיטמא בלובן מה שאין כן בזבה. חומר בזבה שהזבה מטמאה משכב ומושב בראייה כל שהוא ומטמאה את בועלה ומטמאה מעת לעת ומטמאה בפנים כבחוץ ומטמאה באונסין ומטמאה באודם מה שאין כן בזב. חומר בזב שאין בטמא מת ובטמא מת שאין בזב שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה ומטמא כלי שטף במגע וכלי חרס בהיסט וחייב בקרבן וטעון ביאת מים חיים משא\"כ בטמא מת חומר בטמא מת שהטמא מת טעון הזאת שלישי ושביעי מה שאין כן בזב. חומר בזב שאין במצורע ובמצורע שאין בזב שהזב טעון ביאת מים חיים מה שאין כן במצורע חומר במצורע שהמצורע מטמא בביאה וטעון הזאת מים חיים מה שאין כן בזב חומר בזבה שאין במצורעת ובמצורעת שאין בזבה שהזבה מטמאה את בועלה מה שאין כן במצורעת חומר במצורעת שהמצורעת מטמאה בביאה וטעונה הזאת מים חיים מה שאין כן בזבה. פי' זב מטמא בזיבה בן יומו דמיטמא בראייה וביום שנולד יכול לראות שלש ראיות ובפרק יוצא דופן (נדה דף מד.) מרבינן לזיבה אפילו בן יומו אבל תינוקת אינה יכולה להיות זבה בפחות מעשרה ימים ללידתה דאינה מטמאה בראיות כבימים וצריכה שבעה לנדה ושלשה לזיבה הרי עשרה. שלש ראיות לשלשה ימים זב נמי מטמא בימים כדאיתא בפרק כיצד הרגל (דף כד:). ואינה מיטמאה בהן כגון בימי טוהר שלשים ושלשה לזכר וששים וששה לנקבה. אין ימים שלו עומדין לפניו לעכבו מלהיות זב אבל זבה יש ימים מעכבין עליה כגון ימי נדה. בשתי ראיות כדאמרינן מנה הכתוב שתים וקרא טמא אבל זבה בשתי ראיות אינה אלא שומרת יום. אין מינו סותרו כל שבעה כגון זב שמנה שבעה נקיים וראה קרי אין סותר אלא יומו אע\"ג דאיכא צחצוחי זיבה כדאיתא בפרק המפלת (נדה דף כב.) אבל זבה מינה סותרת כל שבעה לעולם ויש מפרשים אין מינו סותרו דאם ראה שתי ראיות ושלישי' באונס אין זו השלישי סותרת את הזיבות אלא זב גמור הוי אבל אשה שראתה שני ימים בשופי וקשתה בשלישי וילדה אינה זבה ופי' זה לא יתכן כלל מפני כמה קושיות. זב מטמא בלובן ולא אשה. בראייה כל שהוא אבל זב בראייה ראשונה כבעל קרי. ומטמאה את בועלה אבל זב אינו מטמא את מה שבועל כדדרשינן בתורת כהנים. ומטמאה מעת לעת לקדש או לתרומה ופלוגתא היא בפ\"ק דנדה (דף ו:). בפנים כבחוץ כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ.) כל הנשים מטמאות בבית החיצון אבל זב ובעל קרי עד שתצא טומאתן לחוץ והתם דריש לה מקראי. ומטמא כלי שטף במגע כלומר שהזב מטמא אדם לטמא בגדים וכלי שטף במגע כדקתני בברייתא דתורת כהנים דלעיל אבל טמא מת אין מטמא אדם לטמא בגדים וכלי שטף במגע דהנוגע בו אינו אלא כנוגע בשרץ דהוא טמא ובגדיו טהורין ואע\"פ שלשון הברייתא חסר מצינו כיוצא בה בתורת כהנים גבי נדה דתניא כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע הא אם מטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא תטמא בגדים במגע והיינו פירושה היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים בעת מגעה. כלי שטף במגע כדי נסבה דטמא מת נמי מטמא כלי שטף ואגב כלי חרס בהיסט נקטיה. וכלי חרס בהיסט כלומר זב מטמא כלי חרס בהיסט ואין טמא מת מטמא כלי חרס בהיסט כדתניא בפ' אמר ר\"ע (שבת דף פג:) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב שלא מצינו לו בכל התורה כולה ושאר כל הברייתא פשוטה ואיכא טובא חומר בזה מבזה ובזה מבזה דתניא בתוספתא דכלים ועוד איכא טובא דלא תני לא הכא ולא התם כדפרישית בפ\"ק דכלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאינה יכולה לעמוד על שלש.</b> וכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול כל חד וחד כוליה מעשה עביד והא איכא רובו נישא עליו: ",
+                "<b>ורבי שמעון מטהר.</b> ר' שמעון לטעמיה דאמר בפרק המצניע (שבת דף צב:) לענין שבת זה אינו יכול וזה אינו יכול אינו אלא כמסייעו ופטור ויש מפרשים משום דרבי שמעון בעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה כלומר רובו של זב מכביד על כל אחד ואחד: ",
+                "<b>היה רכוב על גבי בהמה.</b> בעומדת איירי דאי במהלכת כל שעה האחת נעקרה ועומדת על שלש וטמא מה שתחתיה שאינה יכולה לעמוד על שתים: ",
+                "<b>שיכולה לעמוד על שלש.</b> הילכך כל חד וחד הוה ליה רביעי ואינו אלא כמסייע וסתמא כר' יהודה דאמר בפרק המצניע (שם) זה יכול וזה אינו יכול הוה ליה כמסייע ואין בו ממש אבל טלית אחת תחת שתים אינה יכולה לעמוד על שתים: ",
+                "<b>ר' יוסי אומר.</b> לאו אטלית אחת תחת שתים קאי דהדבר ידוע שאין סוס וחמור יכולין לעמוד לא על שתי ידים ולא על שתי רגלים אלא אארבע טליות תחת ארבע רגלי בהמה קאי: ",
+                "<b>הסוס מטמא ברגליו.</b> אם זב רוכב עליו וטלית תחת (ארבע) רגליו של סוס טמאה אבל תחת ידיו טהורה שאין משענתו על ידיו והגירסא הפוכה בפ' המצניע שכתוב שם בכל הספרים הסוס מטמא בידיו וחמור ברגליו שמשענת הסוס על ידיו ומשענת החמור על רגליו ובפירוש ר\"ח היא כתובה שם כמו כאן: ",
+                "<b>כלים שבעקל טמאין.</b> דמשענת הקורה על העקל: ",
+                "<b>על המכבש של כובס.</b> איכא מכבש של בעלי בתים בפ' ר' אליעזר דתולין (דף קמא.) והכא בשל כובס פליגי ר' נחמיה ורבנן: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (ספ\"ד ע\"ש) ישב על גבי קתנו כלים שבעקל טמאין ע\"ג מכבש של כובס בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ור' נחמיה מטמא בזמן שחוזר בכלים כלים שתחתיו טמאים. פי' קתנו אחד מכלי הבד שמשענתו על העקל. בזמן שטעון אבנים במתני' לא קתני טעון אבנים ופליגי ר' נחמיה ורבנן. בזמן שחוזר אית דגרסי עלה כלים שתחתיו טהורין ור' נחמיה מטמא ולא פליג ר' נחמיה אטעון אבנים ברישא: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכלי שטף במגע.</b> דכי היכי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים בשעת מגעו כך מטמא כל כלים בשעת מגעו חוץ מאדם וכלי חרס כדתניא בתורת כהנים גבי משכב מנין לעשות שאר כלים כבגדים תלמוד לומר (ויקרא טו) וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס ודוקא בשעת מגעו אבל פירש לא כדתניא נמי בתורת כהנים ואיש אשר יגע במשכבו (שם) בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים: ",
+                "<b>אבל לא במשא.</b> אם בשעת מגעו בזב נשא בגדים ולא נגע בהן טהורין: ",
+                "<b>כל המטמא בגדים בשעת מגעו.</b> כגון נוגע בזב ובזבה ויולדת ובמעיינותיהן במשכבן ובמושבן מטמא אוכלין להיות תחלה דנחשב כאב הטומאה בשעת מגעו כיון דמטמא בגדים והידים להיות שניות אבל גופו טהור כדקתני סיפא דאין מטמא אדם וכלי חרס: ",
+                "<b>מטמא את המשקין להיות תחלה.</b> דאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה: ",
+                "<b>והאוכלין והידים להיות שניות.</b> דכיון דפירש ולא מטמא בגדים אינו אלא ראשון בעלמא: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא (פ\"ה) כלים הנוגעים בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב מטמאין שנים ופוסלין אחד פרשו מטמאין אחד ופוסלין אחד והנוגע נושא ומסיט ומשום הנושא אין להם בזובו של זב וברוקו ושכבת זרעו ובמימי רגליו ובדם הנדה מטמאין שנים ופוסלין אחד פרשו מטמאין אחד ופוסלין אחד והנוגע משום הנישא נושא ומסיט אין בהם אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהיסט שאין מטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים. פי' כלים הנוגעים בזב דוקא נוגעים אבל נושאים ומסיטים בלא נגיעה לא כיון שאינם בני משכב כדקתני סיפא דאין היסט לדבר שאין בו רוח חיים. מטמאין שנים ופוסלין אחד דבשעת מגעו חשובין הכלים כאב הטומאה לגבי אוכלין ומשקין ועושין ראשון שני ושלישי אע\"פ שאין חשובין כאב הטומאה לגבי כלים אחרים ואדם אפילו בשעת מגעו כדפרישית לעיל בריש פרק רביעי מתוך מתני' דעריבה מליאה בגדים והא דתנן בסוף פירקין דלעיל זה הכלל כל הנוגע באחד מכל האבות שבתורה מטמא אחד ופוסל אחד חוץ מן האדם ההוא כללא מדאורייתא דאילו מדרבנן כלים כאדם לאוכלין ומשקין והא דקתני מתניתין כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלים להיות תחלה לאו למידק הא אינו מטמא בגדים בשעת מגעו אינו מטמא אוכלין להיות תחלה דהא איכא כלים דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ומטמאין אוכלים להיות תחלה אלא כוליה כללא משום סיפא נקטיה א\"נ כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ובנבילה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען כדתנן בריש מסכת כלים ואין מטמאין אוכלים להיות תחלה. פרשו הכלים מנגיעתם אינם אלא ראשונים אף לאוכלין ועושין שני ושלישי בתרומה והיינו מטמאין אחד ופוסלין אחד. והנוגע נושא ומסיט כלומר ואדם הנוגע בזב או נושאו או מסיטו דינו ככלים הנוגעים בזב דבשעת מגעו מטמא שנים ופוסל אחד או בשעת משאו והסיטו ואם פירש מטמא אחד ופוסל אחד. ומשום הנושא אין להם כלומר משום נושא האוכלין אין להם דאדם נמי אם בשעה שמסיט את הזב או נוגע נושא את האוכלין לא נטמאו מאחר שלא נגע בהן כדקתני במתניתין אבל לא במשא והא דקתני אין להם לשון רבים משום דאנוגע ואנושא ומסיט את הזב קאי. בזובו של זב הך סיפא דומיא דרישא דמעיקרא איירי בכלים הנוגעים בזובו של זב וחביריו והדר איירי באדם הנוגע בהן והיינו דקתני בסיפא והנוגע כלומר ואדם הנוגע. משום הנישא נושא ומסיט אין בהן כלומר אם נישא על גבי זובו של זב וחביריו לא נטמא כיון שלא נגע כדקתני סיפא דאין היסט לדבר שאין בו רוח חיים וכמו כן אין בו משום נושא ומסיט את האוכלין ואפי' אם בשעה שנגע בהן נשא או הסיט את האוכלין לא נטמאו והא דנקט בהן לשון רבים אגב רישא נקטי' והא דתני משכב ומושב גבי זב וזבה משום דשוין לטמא הנושאם משא\"כ בזובו של זב וחביריו כדמוכח לקמן. אלא א\"כ הסיט רוח חיים בין ליטמא בין לטמא אין מועיל היסט אלא לדבר שיש בו רוח חיים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנישא על גבי הזב.</b> עליונו של זב דכתיב (ויקרא ט״ו:י׳) בכל אשר יהיה תחתיו ואמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לג.) מאי תחתיו אי נימא תחתיו דזב היינו משכב אלא בכל אשר יהיה הזב תחתיו דהיינו עליונו של זב וצריך לומר דעליונו נוהג בכל דבר אפילו במידי דאין רגילות להיות עליו דלהוי כל דווקא ולא הוי כעין תחתונו דאין נוהג אלא במידי דחזי ליה ואי מיירי האי נישא בהיסט ניחא דהוי בכל דבר: ",
+                "<b>וכל שהזב נישא עליו טהור.</b> כי ההיא דתניא לעיל דאין היסט אלא לדבר שיש בו רוח חיים: ",
+                "<b>חוץ מן הראוי למשכב ומושב.</b> אבל שאין ראוי למשכב טהור כדאמרינן בפרק חומר בקדש (דף כג:) יכול כפה סאה וישב עליה יהא טמא ת\"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ובריש בכל מערבין דייקינן מהכא דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ דהא איכא נמי מרכב: ",
+                "<b>נדבך. </b>שורת בנין החומה כדכתיב (עזרא ו׳:ד׳) נדבכין די אבן גלל: ",
+                "<b>הטהור מלמעלה.</b> על הנדבך ומכביד על אצבעו של זב דהשתא הוי נישא על גבי הזב ונחשב אב הטומאה דמטמא בגדים כדפרישית לעיל ולפיכך מטמא שנים ופוסל אחד דעושה ראשון ושני ושלישי בתרומה: ",
+                "<b>פירש. </b>שירד הטהור מן הנדבך: ",
+                "<b>מטמא אחד ופוסל אחד.</b> דאין הטהור אלא ראשון מכיון שפירש דתו לא מטמא בגדים ועושה שני ושלישי בתרומה: ",
+                "<b>הטמא מלמעלה.</b> על הנדבך: ",
+                "<b>והטהור מלמטה.</b> אצבעו תחת הנדבך ומכביד הטמא עליו הרי הזב נישא עליו ובין שהזב מסיט את הטהור בין שהטהור מסיטו מטמא בגדים לפיכך כולן מטמאין שנים ופוסלין אחד וכולהו דמטמו בגדים ילפינן בק\"ו ממשכבו כדפרישית בפ\"ק דכלים: ",
+                "<b>והמדף. </b>כל כלים שאינן משכב ומושב מדף קרי להו: ",
+                "<b>מלמעלן. </b>של נדבך ואצבע הזב מלמטה אינן אלא ראשון ומטמאין אחד ופוסלין אחד ולאחר שפירשו נמי כך דינם: ",
+                "<b>פירשו מטמאין שנים ופוסלין אחד.</b> דמשכב ומושב לעולם הם אב הטומאה אע\"פ שפרשו: ",
+                "<b>טהורין. </b>כדאמרן דכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שאמרו.</b> משמע דקאי אדלעיל ולעיל לא איירי כלל בנושא ונישא על גבי משכב ועל גבי נבילה ויש לפרש דקאי אטמא למעלה ואוכלין למטה טהורין לפי שהמסיט אין בו רוח חיים אהכי קתני מפני שאמרו גבי משכב דנושא ונישא על גביו טהור כגון כלים ואוכלין: ",
+                "<b>חוץ מן האדם.</b> שיש בו רוח חיים וגבי נבילה דלא קתני חוץ מן האדם איירי באדם כלומר וכל אדם הנושא ונישא על גבי נבילה טהור חוץ מן המסיט דנושא את הנבילה ולא זז ממקומו גם לא הניעה ממקומה אלא שהונחה על גביו שבא חבירו והניחה עליו טהור עד שיסיטנה וכן פירש בקונטרס בפ\"ק דחולין (דף כ:) גבי מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה וכן צריך לומר בפרק שני דחולין (דף כז:) גבי באיזו תורה שוותה תורה בהמה לעוף בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה ולרבא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה דף מב:) מקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא ליטמא אלא ודאי איכא לאוקומי בשתחב לו חבירו בבית הבליעה ולא זז ממקומו שלא הסיט והא דאמר אביי בפרק יוצא דופן (שם) מנא אמינא לה דבלוע הוי ומייתי מברייתא דממעט נבלת בהמה דלא מטמאה אבית הבליעה רבא הוי משני לה כדפרישית בשלא זז ממקומו ומיהו גבי משכב דקתני חוץ מן האדם ולא קתני חוץ מן המסיט כדקתני גבי נבילה ש\"מ דלא בעי היסט וצריך ליתן טעם מ\"ש זה מזה הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים ואילו גבי נבילה תנן בפ\"ק דכלים וחשוכי בגדים במגע: ",
+                "<b>ר\"א אומר אף הנושא.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכד:) מוכח דלאו נושא ממש קאמר אלא כלומר והוא דנישא כמו שאפרש: ",
+                "<b>חוץ מן המאהיל.</b> (ואי) אפשר להיות נישא ונושא שלא יאהיל כדפרי' בפירקין דלעיל אמתניתין דמה שאין המת מטמא והא דאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סט:) אטו מת מי לא מטמא במשא ואפילו עצם כשעורה תנן בפרק שני דאהלות דמטמא במשא וכן בפ' העור והרוטב (חולין דף קכד:) כל הנהו בשהסיט אבל נושא ולא זז טהור וא\"ת ומאי קשיא ליה בפרק תינוקת (נדה דף סט:) אטו מת מי לא מטמא במשא הא איצטריך להיכא דלא זז ממקומו דאילו גבי זב וזבה טמא דלא גריעי ממשכבם ובמת טהור וי\"ל דהיינו דקא משני התם מאי משא אבן מסמא כדכתיב והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא דמעיקרא ס\"ד דאיירי בסתם משא דמשמע נושא ממקום למקום ומשני מאי משא אבן מסמא שלא עקרו ממקומו מלשון ושומת על פום גובא שלא זזה ממקומה דבזב חי טמא כדפרי' ובמת טהור כיון שלא הסיט ואיירי התם כשאצבע הטהור תחת האבן והמת על גבה זה שלא כנגד זה דליכא לא היסט ולא אהל דמשום זב טמא דמכביד ומשום מת טהור ויש מסמא שהטהור למעלה והטומאה למטה דשני עניינים יש וכולהו לאו דוקא אבן כבידה דכך שוה דף או אפילו נייר מפסיק אלא שיהא משא בלא היסט אבן מסמא מיקרי ובכך מתיישבת ההיא דרבי עקיבא (דף פב:) ובפרק דם הנדה (נדה דף נה.) ועיקר הדבר פירשתי בפ\"ק דכלים אמתני' דלמעלה מהן מרכב שמטמא תחת אבן מסמא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקצת טמא.</b> כגון אצבעו של זב על הטהור או אצבעו של טהור על הזב או חיבורי טמא כגון שערו של זב על הטהור או שערו של טהור על הזב טמא אף על גב דליכא אלא מיעוט ורבי שמעון מטהר במקצת טהור על הטמא דבעי רובו: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ה] ואלו הן חיבורין השיניים והצפרנים והשיער שלהן ואלו הן מקצתיים ראשי אצבעות ידים ורגלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמא. </b>רובו של טמא על מיעוטו של משכב נטמא המשכב וכן רובו של טהור על מיעוטו של משכב טמא נטמא הטהור דלא חיישינן במיעוט משכב כיון דרובא דטמא ורובא דטהור יושב עליו דבמיעוטו של משכב טומאה נכנסת ובמיעוטו יוצא כדקתני דעלה קאי נמצאת אתה אומר מקצת הטמא על המשכב כיון דמיעוטו של טמא הוא אע\"פ שנשען על כל המשכב טהור כל המשכב עד שינשא עליו רובו של זב כדתנן בפירקין דלעיל וכן טהור על המשכב לא יטמא עד שישען רובו: ",
+                "<b>מקצת טהור על המשכב.</b> כלומר או מקצת טהור אפילו על משכב טמא טהור עד שישען עליו רובו של טהור: ",
+                "<b>וכן ככר של תרומה.</b> האי דקתני וכן לאו משום שיהא דינו כיוצא באלו דככר אפילו יהא כולו נשען על כל המשכב טהור או שהמשכב כולו נשען עליו אלא שהנייר דהיינו דבר שאינו מקבל טומאה מפסיק בנתים דלא נגעי בהדדי טהור הככר כדאמרן לעיל דאינו מטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא [שם] רוב טמא על מקצת הטהור או רוב טהור על מקצת הטמא בין בזב בין במשכב טמא מקצת טהור על הטמא ועל מקצתו בזב טמא ובמשכב טהור ר\"ש אומר מקצת הטהור על הטמא אף בזב טהור: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתור\"ת כהני\"ם אם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו או על הכלי אשר היא יושבת עליו או על מקצתו מכאן אמרו רוב טמא על הטהור או על מקצתו בזב טהור על הטמא או על מקצתו אחד זב ואחד משכב טמא מקצת טמא על הטהור או על מקצתו מקצת טהור על הטמא או על מקצתו בזב טמא במשכב טהור ר\"ש אומר אף מקצת טמא על הטהור אף בזב טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוגע בזב או בזבה.</b> כל הני שוה משאן למגען דמטמו אדם לטמא בגדים כדפרישית בפ\"ק דכלים ולכך חשיבי אב הטומאה כל זמן שלא פירשו מאחר דמטמו בגדים ולכך עושה הנוגע ראשון ושני ושלישי: ",
+                "<b>אחד הנושא ואחד הנישא.</b> אין מצורע מטמא כלי חרס בהיסט כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סז:) וכן משכב ומושב נמי המסיטים את הטהרה כגון ע\"י כף מאזנים לא מטמאו כדתניא במסכת שבת בפ' אמר ר\"ע (שבת דף פג:) דכל טומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב והכא לא מכח היסט דהאי נושא ונישא הוי בלא הסטה כדפרישית לעיל ומדאתרבו לענין אבן מסמא נפקא לן דנושא ונישא בלא הסטה דמסיט ונושא ונישא דהכא היינו אתרי גווני אבן מסמא דפרישית בפ\"ק דכלים אבל זובו של זב וחביריו דאימעוט בפרק דם הנדה (נדה דף נה.) מאבן מסמא כדפרישית בפ\"ק דכלים משום הכי אמר נוגע ומסיט אין נושא לא ור' אליעזר דאמר הכא אף הנושא לטעמיה דמוקי לה לדרשה אחרינא כדפרישית בפרק קמא דכלים ומתוך סוגיא דפרק העור והרוטב (חולין דף קכד:) הוה משמע דבמילתא אחריתי פליגי גבי הא דאמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפי' הוליך והביא כל היום כולו טהור מאי טעמא דכתיב נישא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא ואמרינן כתנאי אחד הנוגע ואחד המסיט רבי אליעזר אומר אף הנושא אטו נושא לאו מסיט הוא אלא לאו הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא נישא ואתא ר' אליעזר למימר והוא דנישא ומאי אף אימא והוא דנישא ולכאורה היינו פלוגתא דר' אליעזר ורבנן דמתניתין דמייתי התם אבל אי אפשר לומר כן דקרא דעולא גבי נבילה כתיב והכא פליגי בזובו של זב ושכבת זרעו ומימי רגליו דלא שייך בהו והוא דנישא דכמים בעלמא הם ועוד דמטמו בכל שהוא כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ.) אלא היינו פלוגתא דלעיל דפליגי גבי נבילה והא דקשיא ליה אטו נושא לאו מסיט הוא ולא קאמר דפליגי גבי נבילה בנושא ולא מסיט כדפליגי הכא משום דהכא איכא טעמא דמוקי אותם לרבות דמה לטומאה ולא למעט ממשא כדפרישית בפ\"ק דכלים אבל גבי נבילה פשיטא ליה דמההוא טעמא דממעטי רבנן נושא בלא מסיט ממעט ליה נמי רבי אליעזר משום הכי פריך אטו אף הנושא דקאמר ר' אליעזר לאו מסיט הוא וכי יטמא נושא בלא מסיט ומסיק כן הוא דנישא קאמר למעוטי שני חצאי זיתים של נבילה שתחבן בקיסם: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנושא את המרכב.</b> כתיב כבוס בגדי' ולא בנוגע ואין נוגע אלא ראשון בעלמא: ",
+                "<b>הנושא </b>את הנבילה היינו מסיט כדתנן לעיל דנושא בלא מסיט טהור ונוגע נמי בנבילה אע\"פ שהוא טמא כיון דלא מטמא בגדים כדתנן בפ\"ק דכלים אין מטמא שנים ופוסל אחד דראשון בעלמא הוא ומטמא אחד ופוסל אחד: ",
+                "<b>מי חטאת שיש בהם כדי הזייה.</b> מטמאין בגדים במשא אבל לא במגע כדתנן בפ\"ק דכלים: ",
+                "<b>והיא בבית הבליעה.</b> כל זמן שהיא בבית הבליעה מטמאה בגדים וכיון דמטמא בגדים מטמא שנים ופוסל אחד כדפרישית בכולהו: ",
+                "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור.</b> הוה מצי למיתני נגע בתנור אלא רבותא אשמועינן דאע\"פ שהכניס ראשו וקיימא נבלת עוף טהור עם בית הבליעה שלו הכל באויר התנור אפי' הכי טהור דמחמת האדם לא מיטמא דכל המטמאין בגדים אין מטמאין אדם וכלי חרס כדתנן בריש פירקין ומחמת נבלת העוף לא מיטמא דאין לה טומאה אלא לאדם בבית הבליעה: ",
+                "<b>הקיאח או בלעה.</b> היינו פירש דמשירדה לבטן אין לה טומאה. וכשהיא בתוך פיו אין לה טומאה דלא יאכל כתיב (ויקרא כב) דהיינו שעת אכילה בבית הבליעה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ה] הנוגע בצמר נבילה ובנימי מרכב ובמי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד שאי אפשר לנגוע שלא יסיט פירש מטמא אחד ופוסל אחד בקרן נבילה ובעץ של מרכב ובמי חטאת שאין בהן כדי הזייה מטמא אחד ופוסל אחד: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובנבילח ובמרכב.</b> במשא דוקא מטמאין בגדים ולא במגע לפיכך אדם הנוגע בהן אע\"פ שלא פירש אינו אלא ראשון ומטמא אחד ופוסל אחד: ",
+                "<b>כל הנוגע.</b> כגון אוכלים וכלים דאפילו באותם שאדם הנוגע בהן מטמא שנים ופוסל אחד כלים הנוגעים בהן מטמאין א' ופוסלין א' חוץ מאדם דיש מהם דאם נגע בהם או נישא דמטמא שנים ופוסל אחד כי הני דאמרן לעיל אבל פירש אפילו אדם בכולהו כיון דפירש מטמא אחד ופוסל אחד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל קרי כמגע שרץ.</b> אין משנה זו שוה דרישא לטומאתן וסיפא למחנותן כדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סז:) דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ושרץ שרי במחנה לויה ואפילו מת עצמו אלא לטומאתן איירי ולאו משום טומאת ערב איצטריך דהאי טומאת ערב כתיב ביה והאי טומאת ערב כתיב ביה אלא הא קמ\"ל דמה שרץ מטמא אף בעל קרי מטמא באונס: ",
+                "<b>ובועל נדה כטמא מת.</b> לאו לטומאתן איירי דהא מילתא דפשיטא היא דהאי טומאת שבעה כתיב ביה והאי טומאת שבעה כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד\"א ותהי נדתה עליו כתיב ביה דמשתלח חוץ לשתי מחנות כנדה קמ\"ל דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת ובפ\"ק דיומא (דף ו.) רוצה לדקדק מכאן דבועל נדה טבילתו ביום ולא בלילה כנדה דקאמרי' התם בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילה לא לטומאה ופריך לטומאה בהדיא כתיב בהו האי טומאת שבעה והאי טומאת שבעה ומשני סיפא איצטריך ליה אלא שחמור ממנו בועל נדה והוא הדין דהוה מצי לשנויי הכי בפסחים: ",
+                "<b>שחמור ממנו בועל נדה.</b> טמא מת נמי חמור ממנו לענין הזאה כדתנן בפרק קמא דכלים: ",
+                "<b>לטומאה קלה.</b> מקרא דרשינן ליה בפרק בנות כותים (נדה דף לג.): ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ה] הנוגע בבועל נדה ובעבודת כוכבים מטמא אחד ופוסל אחד בין אדם בין כלים פירש מטמא אחד ופוסל אחד עבודת כוכבים כשרץ ומשמשיה כשרץ רבי עקיבא אומר כנדה ומשמשיה כנדה שנאמר (ישעיהו ל׳:כ״ב) תזרם כמו דוה מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא הכניס ראשו ורובו לתוך עבודת כוכבים טמא כלי חרס שהכניס אוירו לבית עבודת כוכבים טמא הספסלין והקתדראות שהכניס רובן לבית עבודת כוכבים טמאין יין שראה את העובד כוכבים מנסכו אם יש בו כזית מטמא טומאה חמורה ואם לאו אינו מטמא אלא טומאת משקין בלבד האוכל מנבלת עוף טהור מן העצמות מן הגידין מן השלל של ביצים מן הדם ובשר מן החי טהור מן האשכול של ביצים מן הקורקבנין מן בני מעיין המחה את החלב וגמעו טמא כרכה בחזרת ובלעה טמא בסיב ובלעה טהור הקיאה והיא בבית הבליעה מטמא אחד ופוסל אחד הקיאה וחזר ובלעה והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד אם אין בה כזית טהור מכלום נטל צפור ואכלה אם יש בה כזית טמא ואם לאו טהור נבלת בהמה בפניו ובפיו טמא ואבית הבליעה טהור נבלת עוף בפניו ובתוך פיו טהור אבית הבליעה טמא נמצא אתה אומר מקום שזו מטמאה זו מטהרת מקום שזו מטהרת זו מטמאה. פי' בין אדם בין כלים שנגעו בבועל נדה או בעבודת כוכבים. עבודת כוכבים כשרץ פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן במסכת שבת בפרק אמר רבי עקיבא (שבת דף פב:). הכניס ראשו ורובו לבית עבודת כוכבים טמא לאו משום עבודת כוכבים דאינה מטמאה באהל כדאמרי' בפרק אמר ר' עקיבא (שבת דף פג:) אלא היינו טעמא דאי אפשר דליכא תקרובת כדאמרינן בשלהי כל הצלמים (עבודה זרה דף מח:) גבי לא יעבור תחתיה וכר' יהודה בן בתירא דאמר תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל ואע\"ג דילפינן לה מדאתקש למת דכתיב (תהילים ק״ו:כ״ח) ויאכלו זבחי מתים מכל מקום לא הוי כמת ממש דאם הכניס אפילו אצבעו באהל המת טמא ובעבודת כוכבים עד שיכניס ראשו ורובו ויש לדקדק מכאן דטומאת תקרובת דרבנן ובפרק קמא דחולין (דף יג:) הארכנו בדברים. יין שראה את העובד כוכבים כלומר ישראל שראה את העובד כוכבים מנסך יין לעבודת כוכבים. מן השלל של ביצים בפ\"ק דמסכת ביצה (דף ז.) מפרש לה. המחה את החלב וגמעו טמא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ.) אמרינן באור טמא בחמה טהור. כרכה בחזרת יש שם אכילה עליה אבל כרכה בסיב אין זו דרך אכילה ואכילה כתיב בה וכשהקיאה אע\"פ שנתעכבה בבית הבליעה לא קרינן ביה והאוכל אבל הקיאה לגמרי וחזר ובלעה ונתעכבה בבית הבליעה אכילה הויא. אין בה כזית טהור כדאמרינן בשלהי גיד הנשה (חולין דף קב.) גבי אבר מן החי דצריך כזית משום דאכילה כתיב ביה. אבית הבליעה טהור לרבא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה דף מב:) מקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי ומטמא במשא צריך לאוקומה בשתחבה לו חבירו בבית הבליעה ולא זז ממקומו דנבילה לא מטמא במשא אלא א\"כ הסיט והכא מגע ליכא דבית הסתרים לא מטמא במגע ומשום משא ליכא דלא הסיט משום הכי טהור. נמצאת אתה אומר מקום שזו מטמאה זו מטהרת בפ\"ק דחולין (דף יט:) גבי נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה הוה מצי למתני טמא בנבלת בהמה טהור בנבלת עוף טהור טמא בנבלת עוף טהור טהור בנבלת בהמה אלא תנא ושייר ושייר נמי מילי טובא דמתניא בתוספתא דחולין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל אוכל ראשון.</b> בפרק קמא דשבת (דף יד.) אמרינן דרבי יהושע היא דאי רבי אליעזר האמר האוכל אוכל ראשון ראשון והתם מפרש מאי טעמא גזור בכל הני דפסלי בתרומה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d4b1656ab9ce6a16afae912e90104f9a7ab0d656
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,251 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Zavim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Zavim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ראיה אחת.</b> בפרק קמא דמגילה (דף ח.) תניא מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ראה שתי ראיות ביום אחד או בשני ימים רצופים צריך למנות שבעה נקיים ופטור מן הקרבן וכל דין זב עליו בר מקרבן ובראייה אחת פליגי בית שמאי וב\"ה: ",
+                "<b>כשומרת יום.</b> דאע\"פ שאינה זבה גמורה עד שלש ראיות מכל מקום בראייה אחת עושה משכב ומושב כמו כן בזב אע\"פ שאין נעשה זב גמור עד שלש ראיות מכל מקום בראייה אחת עושה משכב ומושב ובסוף נדה (דף עב:) מפרש כבועל שומרח יום כנגד יום דתולין אבל כשומרת יום ממש לא הוי דשומרת יום ממש אפילו פסקה בראייה אחת ושוב לא ראתה עושה משכב ומושב מדרבנן מה שאין כן בזב כדאיתא בסוף נדה (שם) דאם פסק בראייה אחת אינו אלא כבעל קרי ואם חזר עוד וראה עושה משכב ומושב למפרע מראייה ראשונה והתם מפרש מאי שנא בשומרת יום דגזור ומאי שנא בזב דלא גזור משום דאשה שכיחי בה דמים והמסיט את הראייה נמי טמא למפרע כדין מסיט זובו של זב: ",
+                "<b>ובית הלל אומרים כבעל קרי.</b> ואינו עושה משכב ומושב ואין הראייה מטמאה במשא אלא במגע: ",
+                "<b>על מה נחלקו.</b> בתוספתא מפרש מאי שנא זה מזה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [ריש פ\"א] הרואה ראייה אחת של זוב בית שמאי אומרים כשומרת יום ובית הלל אומרים כבעל קרי ואלו ואלו מודים שהוא טובל ואוכל פסחו לערב אמרו להם בית הלל לב\"ש אי אתם מודים שהוא טובל ואוכל פסחו לערב כבעל קרי אמרו להם ב\"ש אי אתם מודים שאם יראה למחר שהוא טמא הרי הוא כשומרת יום כנגד יום שאם תראה למחר שהיא טמאה המסיט את הראייה ב\"ש אומרים תלוי ובה\"א טהור משכבו ומושבו בש\"א תלוי ובה\"א טהור ראה שתי ראיות המסיט את שתיהן טמא כדברי בית שמאי וב\"ה אומרים המסיט את הראשונה טהור שניה טמא משכבות ומושבות שבין הראשונה לשניה בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין ראה אחת מרובה כשתים המסיט את כולה טמא כדברי ב\"ש ובית הלל אומרים אין טמא אלא המסיט טפה אחרונה בלבד אמר רבי עקיבא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שאין זה זב גמור על מה נחלקו על שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים שבית שמאי אומרים זב גמור ובית הלל אומרים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן כשהיה ר\"ע מחבר הלכות לתלמידים אמר כל מי ששמע טעם מחבירו יבוא ויאמר לי אמר לפניו ר' שמעון משום ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הרואה אחת בראשונה ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת אמר לו לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן טעם לדבריו אמר לפניו ר\"ש כך אמרו ב\"ה לב\"ש מה לי כשראה אחת בתחלה ושתים בסוף מה לי כשראה שתים בתחלה ואחת בסוף אמרו להם ב\"ש כשראה אחת בתחלה ושתים בסוף ביטל יום הטהור את הראייה ויש בידו שתי ראיות כשראה אחת בתחלה ושתים בסוף ונזקק לספירת שבעה ביטלה ראייה את יום הטהור ויש בידו שלש ראיות וחזר ר' עקיבא להיות שונה כדברי רבי שמעון ר' אלעזר ב\"ר ינאי אמר משום רבי אלעזר חסמא לפני רבי לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על שראה אחת בראשון ואחת בשני ובשלישי הפסיק וברביעי ראה אחת ועל שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה שתים שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביום השלישי לספירת זובו.</b> כגון זב בעל שתי ראיות שצריך למנות ז' נקיים ומנה ראשון ושני ובשלישי ראה קרי: ",
+                "<b>סתר שני ימים שלפניו.</b> וחוזר ומונה שבעה כתחלה: ",
+                "<b>לא סתר אלא יומו.</b> ומונה חמשה ימים להשלים שבעה ושנים הראשונים עלו לו: ",
+                "<b>הרואה בשני.</b> כגון שמנה אחד ובשני ראה קרי: ",
+                "<b>סתר את שלפניו.</b> אפי' לבית הלל ור' עקיבא סבר דבהא נמי פליגי ומודים ב\"ש ברואה קרי ברביעי שלא סתר אלא יומו ושלפניו עלו לו וכל שכן בחמישי ובששי ובשביעי: ",
+                "<b>אבל ראה זוב אפי' בשביעי סותר את שלפניו.</b> האי דזוב סותר כל שבעה כדדרשינן בריש בנות כותים (נדה דף לג:) לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ואם לא היה סותר אלא יומו אם כן היתה זיבה מפסקת ביניהם והאי דשכבת זרע סותרת משום דתניא בפרק המפלת (נדה דף כב ) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זיבה סותרת אף שכבת זרע סותרת אי מה זיבה סותרת כל שבעה אף שכבת זרע סותרת כל שבעה ת\"ל (ויקרא ט״ו:ט״ז) לטמאה בה אין לך אלא מה שאמור בה אינה סותרת כל שבעה אלא יום אחד ומסיק דגזירת הכתוב היא זיבה גמורה דלא פתיכא בה שכבת זרע סותרת כל שבעה צחצוחי זיבה דפתיכא בה שכבת זרע אינה סותרת כל שבעה אלא יום אחד ובזה ראוי לתלות טעמא דהני תנאי דלר' ישמעאל בשני איכא צחצוחי זיבה טפי וחשיב בעיניה לפיכך סותר כל שלפניו ולר\"ע שני ושלישי חשיב לב\"ש כאילו הוא בעיניה אבל רביעי מתמעט הזיבה הבאה עם הקרי ולא חשיבא ליה כבעיניה ולענין משא מצינו כענין זה בשילהי נזיר (דף סו.) דתניא שכבת זרע של זב מטמא במשא כל מעת לעת ר' יוסי אומר יומו ומיהו התם דריש לה מקראי: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"א] אמר תלמיד אחד מתלמידי ר' ישמעאל לפני ר' עקיבא משום ר' ישמעאל לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הרואה בשני שהוא סותר את יום שלפניו ועל הרואה ברביעי שאינו סותר אלא יומו על מה נחלקו על הרואה בג' כל קרי שהוא מטמא בכהנים סותר בזב זב מותר בתשמיש המטה בימי גמרו ולא סתר אלא יומו כיצד ראה לאור שמיני מונה כתחלה ומביא קרבן אחד ראה יום ח' מונה כתחלה ומביא שני קרבנות. פי' כל קרי שהוא מטמא בכהנים כדתנן במסכת מקוואות פ' ח' (מ\"ב) אלו בעלי קריין צריכין טבילה. ראה לאור שמיני מונה כתחלה ומביא קרבן אחד הואיל ולא היתה לו שעה הראויה להביא קרבן קסבר דלילה מחוסר זמן וכן ר' יוחנן בפ\"ק דחגיגה (דף ט:) ופלוגתא דתנאי היא בסוף פרק קמא דכריתות (דף ח.) ובפ' מי שאמר הריני נזיר מגלח (דף יח:): \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כדי טבילה וסיפוג.</b> אם הפסיק פחות לא הוי זב גמור: "
+            ],
+            [
+                "<b>גד יון.</b> מלשון העורכים לגד שלחן (ישעיהו ס״ה:י״א) מקום שהעמידו שם מלכי יון עבודה זרה כדאמרינן במס' ע\"ז פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נב:) מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששיקצו אנשי יון ששקצום לעבודה זרה ואותו מקום קרוב לשילוח היה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"א] וכמה הוא כדי טבילה וסיפוג כדי שירד ויטבול ויעלה ויסתפג וכמה שיעורה של ראייה מרובה שהיא כמגד יון לשילוח שהן כדי שתי טבילות ושני ספוגין ר\"ש אומר כדי הקפת הר הבית מבפנים משלו משל למה הדבר דומה לחבל של מאה אמה ראה בתחלת מאה ובסוף חמשים ובסוף מאה הרי זה זב גמור ראה בתחלת מאה ובתוך חמשים ובסוף מאה הרי זה זב גמור ראה בתחלת מאה ובתוך חמשים ובתוך מאה הרי זה זב גמור ראה (בתחלת מאה ובתוך חמשים ובסוף מאה או) בתחלת מאה ואחר חמשים ובסוף מאה אין זה זב גמור היה מפסיק ורואה כ\"ש היא טומאתו. פי' כדי הקפת הר הבית מבפנים במסכת מדות תנן הר הבית היה ת\"ק אמה על ת\"ק אמה ואם באת למנות היקפו היינו אלפים אמה והאי משלו משל לת\"ק ולא לר\"ש ותימה הוא שכל כך חלוקין ז ה מזה. היה מפסיק ורואה. בין ראייה לראייה ששים אמה או שבעים אמה ואח\"כ רואה כ\"ש היא טומאתו דטפי עדיף כשיש הפסק הרבה אלא שיש הראיות בג' ימים רצופים: ",
+                "<b>כשתים. </b>שלא הפסיק מראש החבל עד סוף חמשים וקסבר ת\"ק דעולה היא לשתים והרי הוא זב לכל דבר חוץ מלענין קרבן ור' יוסי סבר כיון דלא הפסיק לעולם אין חולקין אותה עד שיהא בה כדי שלש כגון שראה בלא הפסק מתחלת החבל עד סוף מאה ואז נחשב כזב גמור אפילו לקרבן:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ודאי לטומאה ולקרבן.</b> דיש כאן שלש ראיות דאותה של בין השמשות נחלקת לשתים כיון דיש בה משני ימים: ",
+                "<b>ואם ספק.</b> דשמא כולה מן היום או כולה מן הלילה: ",
+                "<b>ודאי לטומאה.</b> דממה נפשך איכא שתים: ",
+                "<b>וספק לקרבן.</b> דמספקא לן שמא שתים שמא שלש דאי כולה מן היום או כולה מן הלילה שתים ואי מקצתה ביום ומקצתה בלילה שלש: ",
+                "<b>שני ימים בין השמשות.</b> לא ברגע אחד מכוון דאם כן היה ודאי לטומאה דממה נפשך אם זה מן היום אף זה מן היום ואם זה מן הלילה גם זה מן הלילה והוו להו שתי ראיות בשני ימים רצופים אלא כגון דראשונה בתחלת בין השמשות ראשון ושניה בסוף בין השמשות שני כגון דאחת בערב שבת בתחלת בין השמשות ואחת במוצאי שבת בסוף בין השמשות דאם תחלת בין השמשות יום וסוף בין השמשות לילה אין כאן שתי ראיות בשני ימים רצופים דשבת מפסקת ונמצאת אחת בע\"ש ביום ואחת במוצאי שבת בלילה ואינו אלא כבעל קרי בעלמא ואם בין השמשות כולו מן היום או כולו מן הלילה יש כאן שתי ראיות בשני ימים רצופים וטעון שבעה נקיים בלא קרבן ואם תחלת בין השמשות או סופו חציו מן היום וחציו מן הלילה נחלקת הראייה לשתים וחייב בקרבן ולפי שיש כאן כל הנך ספיקות קתני ספק לטומאה ולקרבן שמא אין כאן טומאה שמא יש כאן טומאה בלא קרבן ושמא יש כאן טומאה בקרבן: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (ספ\"א) ראה אחת מרובה כשתים רואין אותה אם יש מתחלתה ועד סופה כדי טבילה וסיפוג יש בידו שתי ראיות ואם לאו אין בידו אלא אחת ר' יוסי אומר אין בידו אלא אחת ומודה ר' יוסי שאם ראה אחת בין השמשות שאע\"פ שאין ביניהם כדי טבילה וסיפוג יש בידו שתי ראיות מפני ששני ימים חולקין אותה וכן היה רבי יוסי אומר אחת בין השמשות ספק לטומאה ופטור מן הקרבן שתים בין השמשות (או) ספק לטומאה וספק לקרבן אחת ודאי ושתים בין השמשות או אחת בין השמשות ושתים ודאי ודאי לטומאה וספק לקרבן שתים ודאי ואחת בין השמשות או שתים בין השמשות ואחת ודאי ודאי לטומאה ודאי לקרבן. פי' אחת ודאי וב' בין השמשות כגון אחת בחמישי בשבת ביום ואחת בערב שבת בין השמשות ואחת במוצאי שבת בין השמשות והוי ספק לקרבן דאם בין השמשות של ערב שבת לילה הרי יום טהור מפסיק בין אותה ראייה לראייה ראשונה וכן אחת בין [השמשות] של ערב שבת ושתים ודאי אחת באחד בשבת ואחת בשני בשבת או שתיהן באחד בשבת דאם אחד בשבת בין השמשות של ערב שבת יום הרי יום טהור מפסיק בין ראייה ראשונה לשתים אחרונות. שתים ודאי כגון אחת יום חמישי בשבת ואחת בערב שבת ביום או שתיהן בערב שבת ביום ואחד במוצאי שבת בין השמשות. ודאי לטומאה ולקרבן דאע\"ג דאי בין השמשות של מוצאי שבת לילה נמצא יום טהור מפסיק בינתים שמא סבר לה כרבי אלעזר בן יהודה אליבא דב\"ש דריש פירקין וכר\"ש דתוספתא אליבא דב\"ש דביטלה ראייה את יום הטהור ואי נמי לא סבר לה כוותיה ביום טהור ודאי ביום טהור ספק סבר דלא מפסיק וכן שתים בין השמשות אחת בערב שבת בין השמשות ואחת במוצאי שבת בין השמשות שתיהן ברגע אחת דשתיהם יום או שתיהם לילה ואחת ודאי בשני בשבת דלא אמרי' מספק דמפסיק יום טהור ועל כה\"ג אמרי' בשלהי במה מדליקין (שבת דף לה:) העושה מלאכה שני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך ומיהו רישא דקתני שתים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן על כרחין כגון שאחת בתחלת בין השמשות ראשון ואחת בסוף בין השמשות שני כדפרישית במתני' דבענין אחר לא הוי ספק לטומאה וצריך לדקדק דר' יוסי הוא דאמר בסוף במה מדליקין (שבת דף לד:) בין השמשות כהרף עין ומה תחלה וסוף יש בו ושמא מספקא ליה אותו כהרף עין אימת הוי והא דקאמר ר' יהודה התם הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות ור' נחמיה אמר משתשקע חמה חצי מיל ורבי יוסי אמר כהרף עין בהכי פליגי דלרבי יהודה ור' נחמיה שיעורא דידהו יש לספק אי כולו יום או כולו לילה או חציו יום וחציו לילה אבל לרבי יוסי דאמר כהרף עין על כל משהו ומשהו של בין השמשות דידיה יש לספק אי כולו יום אי כולו לילה אי חציו יום וחציו לילה ועל כרחין ספיקא דר' יוסי נפיש מכהרף עין מדקאמר התם דבין השמשות דר' יהודה כהנים טובלין בו לר' יוסי דיממא הוא וכי שלים בה\"ש דר' יהודה הדר מתחיל בה\"ש דר' יוסי ומה נפשך דמתחיל לאלתר קאמר דהא משמע דדוקא בבין השמשות דר' יהודה טבלי ולא לאחר בין השמשות ואמרינן התם הלכה כרבי יהודה לענין שבת וכר' יוסי לענין תרומה דאין כהנים אוכלין בתרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי ואי כהרף עין בעלמא מאי נפקא לן מינה אלא ש\"מ דלר' יוסי נמי אין הפסקה פוסקת לאלתר אלא יש בה שהות ושיעור קצת: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אף הגרים.</b> אע\"ג דכתיב בני ישראל ואמרינן בפ' בנות כותים (נדה דף לד.) בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הכותים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהם שיהו כזבים לכל דבריהם מ\"מ גרים ועבדים מטמאין בזיבה דמרבה להו בתורת כהנים מקרא: ",
+                "<b>בדם כאשה.</b> אין האשה מטמאה בלובן דדם כתיב שהוא אדום וחמשה דמים טמאים בה ותו לא כדתנן בפרק כל היד (נדה דף יט.): ",
+                "<b>ואיש אינו מטמא באודם.</b> דזובו כתיב דומה למי בצק של שעורים כדתניא בפרק בנות כותים (נדה דף לב:): ",
+                "<b>וטומאתן בספק.</b> אם ראו לובן או אודם דהוו ספק איש ספק אשה אבל אם ראו לובן ואודם כאחת טומאתן ודאי ממה נפשך ושורפין עליהן את התרומה אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש כדאיתא בפרק המפלת (נדה דף כח.): ",
+                "<b>תני\"א </b>בת\"כ בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הכותים מטמאין בזיבה אף על פי שאין מטמאין בזיבה מטמאין כזבין ושורפין עליהם את התרומה אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות הגרים והעבדים המשוחררין ת\"ל (ויקרא ט״ו:ב׳) ואמרת אליהם איש אין לי אלא איש מנין לרבות את האשה ואת הקטן ת\"ל (שם) איש איש דברי ר' יהודה רבי ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקה אומר הרי הוא אומר (שם) והזב את זובו לזכר ולנקבה לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן ולנקבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה. פי' מטמאין כזבין ושורפין עליהן את התרומה כאן משמע כמו שמפרש ר\"ת בפרק קמא דשבת (דף טו:) גבי על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה משום דאז מוכחא מילתא שהם של עובדי כוכבים דעובד כוכבים מטיל מים אצל בהמתו בדרך וישראל מסתלק לצדדין כדאיתא במדרש איכה רבתי אבל זה אין יכול להיות דבהדיא אמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לד.) דקריו של עובד כוכבים טהור אפילו לב\"ה דעבדו ביה היכירא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים ונראה דגרסינן אין שורפין ואין חייבין אבל קשה דהא בתוספתא נמי קתני הכי דעובד כוכבים וגר תושב שורפין עליהן את התרומה ושמא יש לחלק בין ראה ללא ראה ומ\"מ לפי' ר\"ת קשה דבפ\"ק דשבת (דף טו:) איירי בסתם מי רגלים וצריך לפרש שם דאיירי במקום שישראל מצויים והא דנקט שכנגד מי רגלי בהמה משום דאז ניכרים שהם של איש הא לאו הכי הוי ספק ספיקא שמא של בהמה ואם תמצא לומר של איש שמא טהור ואספק ספיקא לא שרפינן תרומה כדאמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לג:) ועוד י\"ל דההיא דפרק בנות כותים קודם אושא איירי דב\"ש וב\"ה דעלייהו קאי קודם אושא היו דעל ששה ספיקות נמי לא היו שורפין קודם אושא כדמוכח בירושלמי בפרק קמא דפסחים וכשגזרו שריפה על טומאת ע\"ה גזרו גם על זובו של עובד כוכבים וקריו כדקאי קאי ומיהו קשה דקאמר התם רבא קריו טהור משום היכירא דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים הא לאחר אושא שורפין ועוד משמע דלא גזרו באושא אלא שעשו הספק כודאי ועוד דליתני בהדי תקנת אושא דם עובדת כוכבים וזובו של זב ורוקו דמעיקרא תולין ואתו באושא ותקון דשורפין וי\"מ מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה היינו מי רגלי אדם טמא שנתערבו במי רגלי בהמה מחצה על מחצה ואין ידוע אם בטלו מראיהן או לא בטלו. והעבדים המשוחררין אפילו שאינן משוחררין מרבינן כדתנן הכא והא דקתני בת\"כ משוחררין לאו דוקא אלא למימר דאפי' משוחררין צריכין ריבוי וכה\"ג אשכחן בפרק הערל (יבמות דף עד:) גבי טומאת לידה דתניא בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת\"ל אשה ובהדיא מרבה בתורת כהנים בפרשה כי תזריע גיורת ושפחה בין משוחררת בין אינה משוחררת מדכתיב אשה ותנן נמי בפ\"ק דכריתות (דף ז:) וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל ומוכח בגמ' דאיירי אפילו באינה משוחררת: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (ריש פ\"ב) העובדי כוכבים והגר תושב אין מטמאין בזיבה ואע\"פ שאין מטמאין בזיבה מטמאין כזבין ושורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו טומטום ואנדרוגינוס שראו בין לובן בין אודם אין שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על תרומת מקדש וקדשיו ראו לובן ואודם כאחת שורפין עליהם את התרומה ואינן חייבין על טומאת מקדש וקדשיו הנוגע בלובן או באודם ונכנס למקדש פטור הוא עצמו שנגע בלובן ואודם ונכנס למקדש פטור היה מונה ללובן וראה אודם אודם וראה לובן ה\"ז אינו סותר ומה בין זוב לשכבת זרע זוב בא מבשר המת ושכבת זרע בא מבשר החי זוב דומה ללובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת שכבת זרע אדומה טהורה והאשה תולה בה. פי' ראו לובן ואודם כאחת אע\"ג דממה נפשך טמא אין חייבין על ביאת מקדש וקדשיו כדאמר רב בפרק המפלת (נדה דף כח.) משום דכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבעה דרכים בודקין את הזב.</b> משום דאינו מטמא באונס כדדרשינן בפרק בנות כותים (נדה דף לה.) מבשרו ולא מחמת אונסו והני שבעה דרכים גורמין אותו לבא לידי זיבה ומשנה זו שנויה כמו כן בפ' בתרא דנזיר (דף סה:) והכא עיקר והתם אגב גררא: ",
+                "<b>עד שלא נזקק לזיבה.</b> כגון ראייה ראשונה ושניה עד שלא ראה אשה או ראה אשה ולא הרהר אחריה: ",
+                "<b>אין אחריות זבין עליכם.</b> ואם לא יהו זבין עד עולם מה אתם חוששין הלא לא קבלתם אחריות של זבין עליכם: ",
+                "<b>משנזקק לטומאה.</b> שראה שתי ראיות בלא אונס או שלש ובא למנות לו שבעה נקיים: ",
+                "<b>אונסו וספיקו.</b> בסוף נזיר אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת שכבת זרע ספק מחמת ראייה וכיון דנזקק לטומאה ספיקו טמא וא\"ת אפילו מחמת שכבת זרע מה בכך הא קתני אונסו טמא אפי' ודאי ועוד קשה דמתני' קתני שרגלים לדבר והתם בפ' בנות כותים מפרש טעמא משום דאקשיה רחמנא לנקבה כשלישית לרבנן וכרביעית לר\"א דמה נקבה מטמאה באונס כו' וי\"ל דרגלים לדבר אספיקו לחודיה קאי והאי ספיקו מיירי כשנמצא על בגדו זוב ושכבת זרע ולא ידיע האי זוב אי לחודיה אתיא וסותר שבעה או בהדי שכבת זרע אתיא ואינו סותר אלא יום אחד משום דסתרה ביה שכבת זרע כדאמרינן בריש פרק המפלת (נדה דף כב.) והשתא דנזקק לטומאה תלינן דלחודיה אתא וסותר את ז' ולפי מה שאפרש בסמוך מתני' דהרואה קרי אינו מטמא בזיבה כל מעת לעת בנזקק לטומאה צריך לפרש האי ספיקא דמספקא לן אם בא הזוב קודם הקרי או לאחריו ושכבת זרעו מפרש בסוף נזיר (דף סו.) לטמא במשא דאי לענין מגע אפילו דטהור נמי ורב אדא בר אהבה מפרש לומר שאין תולין בה וכולה מילתא מפרש בבבא שאחר זו: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא [פ\"ב] זב תולין לו במאכל ובכל מיני מאכל ר\"א בן פנחס אומר משום ר' יהודה בן בתירה החלב והגבינה הבשר שמן ויין ישן וגריסין של פול וביצים ושחליים מרגילין לידי זיבה תינוק תולין לו בה' דברים במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה ובחולי של אמו ושלו ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש כשם שתולין לו ש\"ז מעת לעת כך תולין למראה ולהרהור מעת לעת אבל למאכל ולמשתה למשא ולקפיצה תולין לו כל זמן שהוא מצטער. פי' בחמשה דברים דתינוק אין לתלות במראה ובהרהור. כשם שתולין שכבת זרע מעת לעת אם ראה קרי ובתוך מעת לעת ראה זיבה כדתנן בסמוך: ",
+                "<b>ראייה ראשונה בודקין אותו.</b> היינו דווקא לקרבן דאם מחמת אונס ראה אינה מצטרפת עם השלישית לקרבן אבל מצטרפת עם השניה לטומאה דאם ראייה שניה בלא אונס אע\"פ שראייה ראשונה באונס עושה משכב ומושב ובעי שבעה נקיים וביאת מים חיים דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אונסו אשניה כתיב אבל ראשונה איתקש לשכבת זרע דכתי' (ויקרא ט״ו:ל״ב) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה ש\"ז מטמא באונס אף ראייה ראשונה של זב מטמא באונס כל זה מוכיח בפ' בנות כותים (נדה דף לה.). בשניה בודקין אותו לטומאה ולקרבן בשלישית אין בודקין אותו כלל ור\"א סבר דבודקין מפני הקרבן ובפ' בנות כותים (שם) מפרש טעמייהו מקראי דר' אליעזר דריש אתים ורבנן לא דרשי אתים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו מטמא בזיבה מעת לעת.</b> יש מפרשים משום דהני ראיות דקרי נינהו שמאז נעקרו אלא שמחמת שנשתהו לצאת נעשה כלובן ביצה המוזרת ולא יתכן כלל דא\"כ עובד כוכבים ונתגייר נמי דמה לנו במה דעובד כוכבים שנתגייר כקטן שנולד דמי מכל מקום קרי הוא ולא זיבות אלא יש לפרש דהיינו טעמא משום דכיון דראה קרי האי זיבה דקא אתיא מחמת חולשא דקרי הוא ובראייה שניה איירי דראשונה מטמאה באונס אבל עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר אף על פי שראה זיבות כשהיה עובד כוכבים מטמא בזיבה בהך שניה שראה בתוך מעת לעת של קרי דנעשית לו כראייה ראשונה שמטמאה באונס ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי דראיית זיבה של עובד כוכבים כמאן דליתיה דאין הכותים מטמאין בזיבה ובסוף נזיר (דף סו.) תני עלה במה דברים אמורים כשנתגייר מהול אבל מל אף על פי שהשניה היתה אחר מעת לעת של קרי עד שיתרפא מן המילה אין לך חולי גדול מזה דנמצאת ראייה לאחר שנתרפא מן המילה (רחוקה מן המילה) רחוקה מן הראשונה שביום הקרי כן נ\"ל לפרש מתניתין לכאורה כמו שפירשתי והמדקדק בסוגיא דסוף נזיר (שם) לא מפרשא לרב פפא אלא כמו שפירשתי בלשון ראשון ולרבא לא מפרשא אלא כמו שפירשתי בלשון אחרון גבי הא דתנן התם משנזקק לטומאה אין בודקין אותו אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאין שרגלים לדבר דקאמר בגמרא שכבת זרעו טמא למאי אילימא במגע מי גרע משכבת זרע דטהור אלא שכבת זרעו מטמא במשא מאן שמעת ליה דאמר שכבת זרע של זב מטמא במשא אילימא האי תנא דתניא רבי אליעזר אומר שכבת זרע של זב אין מטמא במשא רבי יהושע אומר מטמא במשא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה אפילו רבי יהושע לא קאמר אלא בצחצוחי זיבה אבל בעינא ליכא למאן דאמר אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה כלומר דאם ראה קרי ואחר כך ראה זיבה אינו מטמא כדקתני מתני' דהכא לת\"ק מעת לעת ולרבי יוסי יומו וה\"מ עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה אין תולין בה וסותרת כל שבעה כדמפרש טעמא בתר הכי דמסיק סבר ר\"פ קמיה דרבא למימר דאמרינן איידי חולשא הוא דחזא א\"ל רבא והא תניא מי שראה קרי ונתגייר מיד מטמא בזיבה ותני עלה בד\"א שנתגייר מהול והא הכא דליכא חולשא ואין תולין בה אמר ליה אין לך חולשא גדולה מזו והשתא היכי נפרש דברי רב פפא אם בא לומר דהא דתלינן בהדי היכא דלא נזקק לפי שראייה זו מחמת חולשא דקרי והוי כחולי שהוא אחד מז' דרכים שבודקין והיכא דנזקק לטומאה לא תלינן דהא אפילו אונסו טמא ורבא מקשי ליה מעובד כוכבים שראה קרי דקתני מטמא בזיבה דמשמע אפילו ראה שתי ראיות ביום הקרי והא דקאמר והא הכא דליכא חולשא היינו כלומר אלמא ליכא חולשא לפיכך אין תולין בה ומה שכתוב בספרים אמר ליה דמשמע שהשיב לו רב פפא אין לך חולי גדול מזה לא גרסינן אמר ליה אלא כל זה מדברי רבא הוא הא דקאמר אין לך חולי גדול מזה ול\"ג נמי והא הכא דליכא חולשא ואין תולין בה אלא הכי גרסינן ותני עלה בד\"א שנתגייר מהול ואין לך חולי גדול מזה כלומר את\"ל דקרי מטהר זוב הבא אחריו מחמת חולי אם כן גבי גר נמי מטהר דאין לך חולי גדול מזה דעדיין איכא טפי גבי גר שדואג גר מקבלת מצות אלא טעמא משום דבישראל שקריו טמא מציל בזיבה אבל בעובד כוכבים דקריו טהור אינו מציל והשתא לא נדחו דברי רב אדא בר אהבה ורב פפא ומסיק אלא תנאי היא כלומר לעולם כדאמרינן מעיקרא שכבת זרע לענין משא קתני אפילו בעינא כדדרשינן טעמא מקראי וקשה לפי' זה שאנו צריכין למחוק גירסת הספרים ועוד למאי דקאמר רב פפא טעמא דתולין בקרי משום חולשא והיכא דנזקק לא חיישינן לחולשא הא כבר תנא ליה אונסו טמא ועוד מנא לן סברא זו דבישראל מציל משום דשכבת זרעו טמא ובעובד כוכבים אינו מציל משום דשכבת זרעו טהור הא מנא לן ומיהו יש לתרץ קצת בזה משום דתנא בספרי בפ' כי תצא והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שקרי פוטר בזיבה מעת לעת והיינו בישראל דשייכא ביה טומאת קרי וטבילה ומיהו קשה דא\"כ ליתני בשמונה דרכים בודקין את הזב לפיכך נראה לפרש דרב פפא בא לפרש דבנזקק אין תולין משום דמחמת חולשא דזיבות קאתי ומתניתין דקתני הכא ברואה קרי דאין מטמא בזיבה משום דאין זה זוב אלא קרי שנשתנה מה שנשתייר שלא יצא כולה לפי ששהה לצאת נעשה כלובן ביצה המוזרת ופריך ליה רבא מעובד כוכבים שראה קרי ונתגייר דליכא חולשא דבלא נזקק איירי מתניתין דהכא ואפ\"ה אין תולין לומר שזהו קרי ולא זוב א\"ל אין לך חולי גדול מזה שדואג בקבלת המצות ומחמת כך בא לו הזיבות והא דמטמא בזיבה היינו בראייה ראשונה דמטמאה באונס כדאמר רב הונא פרק בנות כותים (נדה דף לה.) ומצטרפת לשניה הבאה לאחר שפסק מדאגה ושיטה זו כלשון ראשון והשתא לא נדחו דברי רב אדא בר אהבה ורב פפא והא דמסיק אלא תנאי היא רבא הוא דמסיק הכי דקסבר טעמא דמתני' דהכא כמו שפירשתי בלשון שני וצ\"ל דקרא דספרי אסמכתא בעלמא ומייתי תנא דתניא ש\"ז של זב מטמא במשא כל מעת לעת ר' יוסי אומר יומו וקמפלגי בדשמואל דשמואל רמי כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה (דברים כ״ג:י״א) וכתיב (שם) לפנות ערב ירחץ במים מאן דאמר מעת לעת דייק מלפנות ערב ואידך מקרה לילה כתיב והשתא הנך קראי קשו אהדדי דמקרה לילה משמע דאינו טמא אלא יומו והכי משמע קרא לא יהיה טהור מקרה לילה שכל הלילה מושכת טומאת המקרה וכתיב לפנות ערב דעד שיפנה כל היום דהיינו מעת לעת טומאתו נמשכת אלא ודאי טומאה אחריתי אתא לרבויי כגון קרי הבא מחמת דוחק הזוב שיטמא בזוב דמאן דאמר יומו דייק מיתורא דלילה שכל קריו שביום הזיבה דינו כזב לטמא במשא ולפנות ערב אורחיה דקרא ומאן דאמר מעת לעת דייק מלפנות ערב ולילה אורחיה דקרא והא דדריש ליה בנזיר (דף סו.) לראה זיבה ואחר כך ראה קרי ובספרי דריש ליה לראה קרי ואח\"כ זיבה ההיא דספרי אסמכתא בעלמא א\"נ תרתי שמעת מינה: ",
+                "<b>הרואה דם.</b> כלומר מטמא למפרע מעת לעת כדתנן בריש נדה (דף ב.) ואיידי דאיירי במעת לעת קחשיב כל הני דמעת לעת וכן המקשה בימי זיבה דאמרינן דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואם שהתה מעת לעת וילדה לא תלינן דם קושי בדם לידה וסתמא כר\"א דפרק בנות כותים (נדה דף לו:) וכן יום או יומים דכתיב במכה עבדו שיעורו מעת לעת וכן כלב דקיימא לן שאין עושה עיכול כל שלשה ימים כדתנן במסכת אהלות פרק י\"א שיעורם מעת לעת והוא שיהא כברייתו שלא ישתנה ועוד איכא טובא ששיעורם מעת לעת ותנא ושייר כי ההיא דתנן בפרק כל הגט (גיטין דף לא:) ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת גבי מניח פירות להיות מפריש עליהן תרומות ומעשרות וכי ההיא דתנן בפ' אלו טריפות (חולין דף נו.) דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה כשרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטמא את המשכב.</b> והוא הדין למושב: ",
+                "<b>נתלה. </b>כי ההיא דשבת בריש ר\"ע (שבת דף פג.) הזב בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שניה כרעו הן טמאין דהשתא הזב נתלה וכאילו יושב עליהן ונתלה דמשכב האדם דסיפא שהטהור בכף מאזנים ומשכב הטמא בכף שניה וכרע המשכב לטמא בגדים ה\"ה כל כלים שנוגע בהן עד שלא פירש חוץ מאדם וכלי חרס כדפרישית בריש מסכת כלים: ",
+                "<b>במגע ובמשא.</b> אם נגע במשכב הטמא או שנשאו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסדה. </b>כמו אסדא דתנן בכרק תפלת השחר (דף כח:) היה יושב בספינה או באסדא ופי' בערוך משימין עצים שתי וערב על המים עד שיעשה מגדל ועולין עליו בעלי המלחמה וי\"א כשיש להם עצים גדולים ולא יחזיקום הספינות יאסרו אותם חבילות גדולות וישימו נס עליהם ויוליכום ברוח עד המחוז כמו דובר ורפסד כדכתיב (מ\"א ה) ואני אשימם דוברות בים. ירושלמי האי אסדא היא אסכריא היא רפסודות ונביאם לך רפסודות על ים יפו: ",
+                "<b>אע\"פ שאין בגדיהן נוגעין.</b> שאין בגדי הטהור נוגעין בבגדי הזב מ\"מ טמאים מדרס שהספינה קטנה דומיא דאסדא ומתמוטטים ופעמים מכריע הטהור ובגדיו כי ההיא דפרק ר\"ע (שבת דף פג.) דכרעו הן טמאין וכן רכבו ע\"ג בהמה נכפפת הבהמה ולא שנא כחה רע ולא שנא כחה יפה דלא מפליג כדמפליג באילן ובסוכה אע\"ג דאשכחן בפי\"ח דאהלות במהלך בבית הפרס על גבי בהמה בין כחה רע ליפה הכא לא שנא דכל בהמה נכפפת קצת תחת הרוכב אבל מה שהבהמה מסטת ברגליה אין ניסט מחמת הרוכב אלא א\"כ כחה רע: ",
+                "<b>גשיש של מטה.</b> פי' בערוך כל מטה של פרקים ומתפרקות זו מזו יש לה כמין עצים ארוכים שהם מדבקין אותה ונגששת זו עם זו ושם אותם עצים המגישין ומדביקין אותה נקראים גשישין: ",
+                "<b>שהן מחגירין.</b> אכולהו קאי דמתוך שהן מחגירין נשען הזב על הטהור והטהור על הזב וכן אילן שכחו רע או סוכה דהיינו ענף אילן שכחו רע אפילו עומדת הסוכה באילן שכחו יפה נכפפין תחתיהן וכבד העליון על התחתון ונשען עליו ובין זב שנשען על הטהור ובין טהור שנשען על הזב טמא ובפ' המקבל (בבא מציעא קה: ע\"ש) אמרינן היכי דמי אילן שכחו רע אמר ריש לקיש אמרי דבי רבי ינאי כל שאין בעיקרו לחוק רובע הקב היכי דמי סוכה שכחה רע כל שנחבית בחזיונה שהאוחז בה טומנה בכפו: ",
+                "<b>שאינו קבוע במסמר.</b> כל הני חד טעמא דמתוך כך נכפפין וכן כל הני דחשיב שאינן עשויין בטיט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגיפים. </b>סוגרים את הדלת או פותחים: ",
+                "<b>וחכמים אומרים.</b> אין בו טומאה עד שיהא זה מושך לסגור וזה מושך לפתוח שאין מניחין זה לזה: ",
+                "<b>עד שיהא טהור מעלה את הטמא.</b> אבל טמא מעלה את הטהור טהור וטעמא לא איתפרש ושמא לענין בגדיו טמאים מדרס איירי דטהור מעלה את הטמא כובד הטמא על הטהור ונשען עליו ובגדיו טמאין מדרס אבל טמא מעלה את הטהור אין משענת הטמא על הטהור ואין בגדי טהור טמאין מדרס: ",
+                "<b>מפשילין. </b>גודלין ואפילו שניהם מצד אחד: ",
+                "<b>זה מושך הילך.</b> שזה עומד למזרח ומושך אליו וזה עומד למערב ומושך אליו: ",
+                "<b>בין בעומדים.</b> יש דברים נארגים מעומד ויש מיושב והטמא והטהור אורגים ביחד או טוחנין: ",
+                "<b>פורקין. </b>משאוי טמא דשמא מתוך כובד המשא נשען זב על הטהור ונמצא טהור מסיטו או טהור ניסט עליו דכתיב (ויקרא ט״ו:י׳) במרכב הזב והנושא אותם וכל שכן זב עצמו: ",
+                "<b>וכולן. </b>אפי' משאן כבד: ",
+                "<b>טהורין לבני הכנסת.</b> אוכלי חוליהן בטהרה שאין זה היסט גמור וכל שכן שספק הוא: ",
+                "<b>וטמאים לתרומה.</b> מדרבנן ואפילו בספק ויש ספרים דגרסי משאן קל טהורים לבני הכנסת ולא גרסי וכולם והא דקרי הכא בני הכנסת לאוכלי חוליהן בטהרה ובפרק כל פסולי המוקדשין בבכורות (דף לו:) גבי בכור שיש לו מום מובהק דהתרתו על פי שלשה בני הכנסת כלומר הדיוטות שאינם מומחין אין להקפיד על כך דהכא נמי קרו להו בני הכנסת לפי שאינם אוכלי תרומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הני </b>תרי בבי קתני לענין טהרה: ",
+                "<b>טמא. </b>היינו זב: ",
+                "<b>הרי הטמא טפל.</b> שכן דרך המכה את חבירו אם היה חבירו נמשך היה המכה נופל לכך נחשב המכה דהיינו הזב כנשען על הטהור ודבר תימה דמהאי טעמא נמי טהור המכה את הטמא יהא טמא וברישא קתני טהור ואמאי טהור הא נשען על הזב ותנן בסוף פירקין דלעיל דמשכב מטמא אדם בשבעה דרכים ואי הוה מפרשים דהכא לענין טומאת מדרס איירי ניחא דטהור המכה את הטמא טהור מטומאת מדרס אבל טמא המכה את הטהור בגדי הטהור טמאין טומאת מדרס וכן משמע בתוספתא דלענין בגדים תנן: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ד] טמא מכה את הטהור וטהור מכה את הטמא בגדי טהור טמאין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים טהור מכה את הטמא בגדי טהור טהורים טמא מכה את הטהור שאם ימשך הטהור הרי הטמא נופל בגדי טהור טמאים רבי שמעון אומר תוקעו טמא רותקו טהור רבי יהודה אומר טטרגין ששני ראשיה נוגעין בארץ ואמצעיתה רופפת והטמא והטהור יושבין עליה בגדי טהור טהורים וחכמים אומרים עד שיהא זה מגיף וזה פותח ועד שיהא הטהור מעלה את הטמא ור' שמעון מטהר ומודה ר' שמעון בשנים שהיו טוחנין ברחיים של חמור או ברחיים של יד פורקין מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד בגדי הטהור טמאין. פי' וחכמים אומרים טהור מכה את הטמא ומתני' רבנן היא. תוקעו המכה בכח כמו ההוא גברא דתקע ליה לחבריה בריש שור שנגח ארבעה וחמשה (דף לו:). רותקו מכה ברפיון מלשון ורתוקות וכמו (יחזקאל ז) עשה הרתוק. טטרגין כמין נסר הוא. זה מגיף וזה פותח היינו כדתנן לעיל. ברחיים של חמור או ברחיים של יד ומתני' דקתני לעיל אלא של יד לאו דוקא: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כפה שבראשה.</b> לרבותא נקטיה דאפילו כפה שבראש הטהורה נחשב כיושבת עליו אע\"פ שאינה יושבת עליו וכן כלים שבראש הנס נמי נקט לרבותא דאף על פי שהם בגובה שלא במקום דריסה אפי' הכי טמאין מדרס ובספינה קטנה ובמטה מחגרת כדתנן בריש פירקין דלעיל והוא הדין זב וטהור: ",
+                "<b>בזמן שמשאם כבד טמאים מדרס.</b> בגדים שבעריבה שנשענין זה על זה: ",
+                "<b>משאם קל טהורין.</b> הבגדים מטומאת מדרס ואע\"פ שהעריבה טמאה מגע זב אפשר דבגדים שבה טהורין לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים ונהי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים כל זמן שלא פירש כלי הנוגע בזב אינו מטמא בגדים אפילו בעוד שלא פירש ובהדיא תניא בת\"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו (ויקרא ט״ו:ה׳) איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים: ",
+                "<b>כסוסטרא. כמו גזוזוטרא דתנן במסכת שבת בפרק הזורק (שבת דף צו.): </b>",
+                "<b>טהור. </b>הככר אע\"פ שנפל מחמת היקש לא חשיב ליה כהיסט ומשום דכחה של כסוסטרא יפה כדמחלק בסיפא וכאן לא חילק משום דכולהו כחן יפה: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא [פ\"ד ע\"ש] שלשה דברים ר' אלעזר חסמא מטמא משום ר' יהושע וחכמים מטהרין נדה שישבה עם הטהורה במטה כפה שבראשם ר' אלעזר חסמא מטמא משום ר' יהושע וחכמים מטהרין נוטלת עריבה מלאה בגדים בזמן שמשאה כבד ר' אלעזר חסמא מטמא משום ר' יהושע וחכמים מטהרין פי' שלשה דברים אע\"ג דלא מפרש אלא שנים איכא נמי ישבה בספינה דמתני' דפליגי בה וסתמא כר' יהושע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מריש. </b>קורה שבונין בבירה: ",
+                "<b>מלבן. </b>של חלונות: ",
+                "<b>ים. </b>של בית הבד: ",
+                "<b>איצטרובלין. </b>של רחיים: ",
+                "<b>חמור של רחיים שליד.</b> בנין של עצים שהרחיים של יד מונחים עליהם קרוי חמור: ",
+                "<b>קורת הבלנים.</b> קורה גדולה שיושב עליה בעל המרחץ וכל הני אם הקיש עליהן הזב ונפל ככר של תרומה טהור דכחן יפה ולא חשיב היסט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משוט. </b>בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עג.) אמרינן דהיינו שמנהיגין בהן הספינה: ",
+                "<b>קלת. </b>שסביב רחים התחתונה: ",
+                "<b>על אילן שכחו יפה.</b> כלומר שהסוכה שכחה רע עומדת באילן שכחו יפה ואית דגרסי הכא ובפרקין דלעיל באילן ולא גרסינן על: ",
+                "<b>מטהרין באלו.</b> אשידה תיבה ומגדל קאי ולכך תננהו תנא קמא לחודייהו: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (פ\"ד) זב שהקיש על אילן שכחו רע ועל סוכה שכחה רע ונפלו ממנו פגין או סוכות ועליהן משקה טופח טמאין הקיש על גבי תנור ונפל הימנו ככר של תרומה טהור ואם היה חרס מדובק בו טמא על הנגר ועל הקורה על הדלת טמאין על השידה על התיבה על המגדל בזמן שבאין במדה ר' נחמיה ור' שמעון מטהרין ואם היו נסטין טמאין זה הכלל כל שהוא מכח הסטה טמא מכח רעדה טהור רבי יהודה אומר על קורת בית הבד בזמן שהיא נפרצת טהורה רבי יוסי אומר אף על קורת הבלנין בזמן שהיא מפקפקת אם אינה נשמטת טהורה. פי' על השידה על התיבה על המגדל הך ברייתא מייתי בפ' בכל מערבין (עירובין דף לה.) ולא מתני' דקאמר התם מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר כלי הוא ומר סבר אהל הוא אמר אביי ותסברא והתניא אהל וניסט טמא כלי ואינו ניסט טהור וקתני סיפא ואם היו נסטין טמאין והיינו ברייתא דמתני' לא קתני הכי ומסיק דברעדה מחמת כחו עסקינן ובהא פליגי דמר סבר הוי היסט ומר סבר לא הוי היסט כלומר אהל וניסט שנתקו ממושבו משהו. רעדה שנתנענע ולא ניתק ממושבו כלל. ברעדה מחמת כחו שטפח ברגליו בארץ ומחמת ניענוע הקרקע ניסט הכלי אע\"פ שנעקר מן הארץ טהור לר' נחמיה מאחר דלא בא היסט זה אלא מחמת רעדת הקרקע והיינו דקתני זה הכלל מכח היסט שניסט הדבר שהכה בו ומחמת כך ניסט גם מה שעליו טמא. מכח רעדה דאותו דבר שהכה בו נענע אך לא זז ממקומו טהור מה שעליו אע\"פ שניסט מה שעליו והך שידה דבאה במדה דהיינו שמחזקת מ' סאה היא עצמה ודאי לא מקבלת טומאה ולענין מה שבתוכה פליגי כשהכה בשידה עצמה ונפל ממנה ככר של תרומה והשידה נרעדת ולא זזה ממקומה וכן במכה בקרקע ומרעדת הקרקע ניסט ככר ואוכלין שעליה. נפרצת מתחזקת ואינה זזה ממקומה מלשון (בראשית ל״ח:כ״ט) מה פרצת עליך פרץ. מפקפקת מלשון מפקפק דפרק קמא דסוכה (דף טו.) כלומר מתנענעת ואינה נשמטת שאינה זזה ממקומה טהורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פונדיות. </b>מלשון פונדיא או פסיקיא (פסחים דף יא.): ",
+                "<b>לארכן. </b>ששכב ארכו לארכן: ",
+                "<b>טמאין. </b>שעל כל אחד ואחד נשען רובו פעמים על זה פעמים על זה: ",
+                "<b>לרחבן. </b>ששוכב אורכו לרחבן ולכך טהורין דאין רובו נשען על אחד מהן ואין טמא משכב ומושב לעולם עד שישען רובו עליו כדתנן בפירקין ובתורת כהנים דריש לה מדכתיב (ויקרא טו) אם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו: ",
+                "<b>ישן. </b>לרחבן ספק נתהפך לארכן טמאין: ",
+                "<b>כסיות. </b>לשון רבים וכסא לשון יחיד: ",
+                "<b>שתחת הגוף.</b> לפי שרובו נישא עליו והאחרים טמאים מגע הזב אבל אין להם תורת משכב ומושב להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים: ",
+                "<b>אם רחוקים זה מזה טהורים.</b> לפי שאין רובו נישא לא על זה ולא על זה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (פ\"ד) זב שהיה מוטל על חמשה כסיות לרחבן כולן טהורין שאין אחד מהן נושא את רובו ואם היה אמצעי גבוה טמא מפני שרובו נישא עליו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כולן טמאות.</b> דמרבי בתורת כהנים אפילו עשר מצעות זו על גב זו: ",
+                "<b>הזב בכף מאזנים.</b> בפרק ר' עקיבא (שבת דף פג.) מייתי לה: ",
+                "<b>כרע הזב טהורין.</b> מדין משכב אבל טמאין במשא הזב: ",
+                "<b>ביחידי. </b>משכב אחד: ",
+                "<b>במרובים. </b>משכבות הרבה בכף מאזנים דכי כרעו הן אין רובו נישא על אחד מהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמאין. </b>בין שכרע הזב בין שכרעו אוכלין ומשקין איירי כדמוכח בתוספתא: ",
+                "<b>ובמת הכל טהור.</b> בין משכב ומושב בין אוכלין ומשקין בין שכרע המת בין שכרעו אוכלין ומשקין דכל טומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב כדתניא בשבת פרק אמר רבי עקיבא(שם:) ואם כרעו הן נמי טהורין דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל טהור: ",
+                "<b>חוץ מן האדם.</b> דבזמן שמכריע את המת טמא מפני שמסיטו כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סט:) אטו מת מי לא מטמא במשא: ",
+                "<b>מדף. </b>לשון טומאה קלה כדאמרינן בפרק קמא דנדה (דף ד:) כדכתיב קול עלה נדף: ",
+                "<b>מה שאין המת מטמא.</b> דמתחתיו אפילו תהא טומאה בוקעת ויורדת מכל מקום אין משכב ומושב שחחתיו מטמא אדם לטמא בגדים אבל על גביו מדף קשה דמת נמי קא מטמא לטמא אוכלין ומשקין דהא טומאה בוקעת ועולה ויש לפרש כגון עלייה מפסקת דאם המת בעלייה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה הנסרים נכפפין מכובד המת ומכבידין על המשכבות או שהמת בבית סמוך לשמי קורה והמשכבות בעלייה ונכפפין הנסרים של עלייה מכובד המשכבות ומכבידין על המת כי האי גוונא בזב טמא מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים ועל גביו לטמא אוכלין ומשקין ובמת בין מתחתיו בין מעל גביו טהור אי נמי כגון אבן גדולה או נסר גדול שהמת מצד אחד והמשכב מצד אחר זה שלא כנגד זה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (ספ\"ד) הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו אם היה הזב כורע מטמאין אחד ופוסלין אחד אם היו מכריעין הזב מטמאין שנים ופוסלין אחד ובאדם בין שהוא מכריע את הזב בין שהזב מכריעו מטמא אחד ופוסל אחד הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקים כנגדו אע\"פ שאין מרוחקים מן הארץ אלא כל שהן נותנין עליהן חומרי נושא וחומרי נישא. פי' הזב כורע הוו להו משכב עליונות של זב ראשון בעלמא ואין מטמא אלא אוכלין ומשקין ועושין שני ושלישי בתרומה והיינו מטמא אחד ופוסל אחד אבל כשמכריעין את הזב נעשין אב הטומאה לטמא אדם וכלים כדין משכב ומושב ועושין ראשון ושני ושלישי בתרומה והיינו מטמא שנים ופוסל אחד ופעמים דמשכחת לה טובא דהא משכב ומושב מטמא אדם לטמא בגדים אלא דהתם בלא פירש והכא בפירש כדתנן בפרק בתרא. שאין מרוחקין מן הארץ אלא כל שהוא כלומר שהאחד יושב בארץ והאחר מרוחק מן הארץ כל שהוא נמצא שהיושב בארץ מכריעו אע\"פ שאם חוזר ומגביה עוד המאזנים מן הארץ היו שניהם מתרחקין מן הארץ זה משהו אחד וזה שני משהויין אי נמי במכריע איירי דכשאוכלין ומשקין מכריעין את הזב ומרוחקים מן הארץ כל שהוא חשובין כנישאים ע\"ג הזב משום דאם לא היה זב בכף שניה היו מכריעין עדיין יותר אבל כשיושבין על הארץ ממש אין חשובין כנישאים. חומרי נושא את הזב וחומרי נישא על הזב לענין אוכלין ומשקין נישא חמור כדמשמע בתוספתא ולענין משכב ומושב נושא חמור: ",
+                "<b>עו\"ד </b>תני\"א בתוספת\"א (רפ\"ה) החמירה תורה באוכלין ומשקין ומדף שעל גבי הזב מאוכלין ומשקין ומדף שתחת הזב במשכב ומושב שתחת הזב מאדם שתחת הזב באדם בין מתחת הזב בין מעל הזב ממשכב ומושב שעל הזב. פי' באוכלין ומשקין ומדף שעל הזב שהאוכלין בתוך הכלי והוא המדף דאם על הזב הם נעשו כנוגעין בזב להיות ראשונים לטמא אחד ולפסול אחד אבל אי קיימי תחת הזב הרי אוכלין שבתוך הכלי שניים ופוסלין אחד. משכב ומושב שתחת הזב כזב עצמו אבל אדם שתחת הזב אינו כזב עצמו. אדם בין מתחת הזב בין מעל לזב מטמא בגדים אבל משכב ומושב שעל הזב אין מטמאין בגדים אלא אוכלין ומשקין כדאמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לב:) דעליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתור\"ת כהני\"ם וכל כלי עץ ישטף במים אמר ר\"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע והלא כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו אם הנוגע בו מטמא בגדים וכלי שטף במגע הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע אם כן למה נאמר כלי עץ ישטף במים אלא לאוכלין ומשקין וכלי שעל גבי הזב. פירוש אוכלין ומשקין שבתוך כלי שעל גבי הזב שרואין אותן כאילו הן נוגעין בזב והיינו דקתני בתוספתא החמירה תורה: ",
+                "<b>עו\"ד </b>תני\"א בתוספת\"א(רפ\"ג) חומר בזב שאין בזבה ובזבה שאין בזב שהזב טעון ביאת מים חיים והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים זב מטמא בזיבה בן יומו והזבה לעשרה ימים זב אם ראה שלש ראיות לשלשה ימים מיטמא בהן וזבה פעמים שהיא רואה שלש ראיות לשלשה ימים ואינה מטמאה בהן זב אין הימים שלו עומדין לפניו מה שאין כן בזבה זב נזקק לספירת שבעה בשתי ראיות מה שאין כן בזבה זב אין מינו סותרו מה שאין כן בזבה זב מיטמא בלובן מה שאין כן בזבה. חומר בזבה שהזבה מטמאה משכב ומושב בראייה כל שהוא ומטמאה את בועלה ומטמאה מעת לעת ומטמאה בפנים כבחוץ ומטמאה באונסין ומטמאה באודם מה שאין כן בזב. חומר בזב שאין בטמא מת ובטמא מת שאין בזב שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה ומטמא כלי שטף במגע וכלי חרס בהיסט וחייב בקרבן וטעון ביאת מים חיים משא\"כ בטמא מת חומר בטמא מת שהטמא מת טעון הזאת שלישי ושביעי מה שאין כן בזב. חומר בזב שאין במצורע ובמצורע שאין בזב שהזב טעון ביאת מים חיים מה שאין כן במצורע חומר במצורע שהמצורע מטמא בביאה וטעון הזאת מים חיים מה שאין כן בזב חומר בזבה שאין במצורעת ובמצורעת שאין בזבה שהזבה מטמאה את בועלה מה שאין כן במצורעת חומר במצורעת שהמצורעת מטמאה בביאה וטעונה הזאת מים חיים מה שאין כן בזבה. פי' זב מטמא בזיבה בן יומו דמיטמא בראייה וביום שנולד יכול לראות שלש ראיות ובפרק יוצא דופן (נדה דף מד.) מרבינן לזיבה אפילו בן יומו אבל תינוקת אינה יכולה להיות זבה בפחות מעשרה ימים ללידתה דאינה מטמאה בראיות כבימים וצריכה שבעה לנדה ושלשה לזיבה הרי עשרה. שלש ראיות לשלשה ימים זב נמי מטמא בימים כדאיתא בפרק כיצד הרגל (דף כד:). ואינה מיטמאה בהן כגון בימי טוהר שלשים ושלשה לזכר וששים וששה לנקבה. אין ימים שלו עומדין לפניו לעכבו מלהיות זב אבל זבה יש ימים מעכבין עליה כגון ימי נדה. בשתי ראיות כדאמרינן מנה הכתוב שתים וקרא טמא אבל זבה בשתי ראיות אינה אלא שומרת יום. אין מינו סותרו כל שבעה כגון זב שמנה שבעה נקיים וראה קרי אין סותר אלא יומו אע\"ג דאיכא צחצוחי זיבה כדאיתא בפרק המפלת (נדה דף כב.) אבל זבה מינה סותרת כל שבעה לעולם ויש מפרשים אין מינו סותרו דאם ראה שתי ראיות ושלישי' באונס אין זו השלישי סותרת את הזיבות אלא זב גמור הוי אבל אשה שראתה שני ימים בשופי וקשתה בשלישי וילדה אינה זבה ופי' זה לא יתכן כלל מפני כמה קושיות. זב מטמא בלובן ולא אשה. בראייה כל שהוא אבל זב בראייה ראשונה כבעל קרי. ומטמאה את בועלה אבל זב אינו מטמא את מה שבועל כדדרשינן בתורת כהנים. ומטמאה מעת לעת לקדש או לתרומה ופלוגתא היא בפ\"ק דנדה (דף ו:). בפנים כבחוץ כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ.) כל הנשים מטמאות בבית החיצון אבל זב ובעל קרי עד שתצא טומאתן לחוץ והתם דריש לה מקראי. ומטמא כלי שטף במגע כלומר שהזב מטמא אדם לטמא בגדים וכלי שטף במגע כדקתני בברייתא דתורת כהנים דלעיל אבל טמא מת אין מטמא אדם לטמא בגדים וכלי שטף במגע דהנוגע בו אינו אלא כנוגע בשרץ דהוא טמא ובגדיו טהורין ואע\"פ שלשון הברייתא חסר מצינו כיוצא בה בתורת כהנים גבי נדה דתניא כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע הא אם מטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא תטמא בגדים במגע והיינו פירושה היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים בעת מגעה. כלי שטף במגע כדי נסבה דטמא מת נמי מטמא כלי שטף ואגב כלי חרס בהיסט נקטיה. וכלי חרס בהיסט כלומר זב מטמא כלי חרס בהיסט ואין טמא מת מטמא כלי חרס בהיסט כדתניא בפ' אמר ר\"ע (שבת דף פג:) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב שלא מצינו לו בכל התורה כולה ושאר כל הברייתא פשוטה ואיכא טובא חומר בזה מבזה ובזה מבזה דתניא בתוספתא דכלים ועוד איכא טובא דלא תני לא הכא ולא התם כדפרישית בפ\"ק דכלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאינה יכולה לעמוד על שלש.</b> וכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול כל חד וחד כוליה מעשה עביד והא איכא רובו נישא עליו: ",
+                "<b>ורבי שמעון מטהר.</b> ר' שמעון לטעמיה דאמר בפרק המצניע (שבת דף צב:) לענין שבת זה אינו יכול וזה אינו יכול אינו אלא כמסייעו ופטור ויש מפרשים משום דרבי שמעון בעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה כלומר רובו של זב מכביד על כל אחד ואחד: ",
+                "<b>היה רכוב על גבי בהמה.</b> בעומדת איירי דאי במהלכת כל שעה האחת נעקרה ועומדת על שלש וטמא מה שתחתיה שאינה יכולה לעמוד על שתים: ",
+                "<b>שיכולה לעמוד על שלש.</b> הילכך כל חד וחד הוה ליה רביעי ואינו אלא כמסייע וסתמא כר' יהודה דאמר בפרק המצניע (שם) זה יכול וזה אינו יכול הוה ליה כמסייע ואין בו ממש אבל טלית אחת תחת שתים אינה יכולה לעמוד על שתים: ",
+                "<b>ר' יוסי אומר.</b> לאו אטלית אחת תחת שתים קאי דהדבר ידוע שאין סוס וחמור יכולין לעמוד לא על שתי ידים ולא על שתי רגלים אלא אארבע טליות תחת ארבע רגלי בהמה קאי: ",
+                "<b>הסוס מטמא ברגליו.</b> אם זב רוכב עליו וטלית תחת (ארבע) רגליו של סוס טמאה אבל תחת ידיו טהורה שאין משענתו על ידיו והגירסא הפוכה בפ' המצניע שכתוב שם בכל הספרים הסוס מטמא בידיו וחמור ברגליו שמשענת הסוס על ידיו ומשענת החמור על רגליו ובפירוש ר\"ח היא כתובה שם כמו כאן: ",
+                "<b>כלים שבעקל טמאין.</b> דמשענת הקורה על העקל: ",
+                "<b>על המכבש של כובס.</b> איכא מכבש של בעלי בתים בפ' ר' אליעזר דתולין (דף קמא.) והכא בשל כובס פליגי ר' נחמיה ורבנן: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (ספ\"ד ע\"ש) ישב על גבי קתנו כלים שבעקל טמאין ע\"ג מכבש של כובס בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ור' נחמיה מטמא בזמן שחוזר בכלים כלים שתחתיו טמאים. פי' קתנו אחד מכלי הבד שמשענתו על העקל. בזמן שטעון אבנים במתני' לא קתני טעון אבנים ופליגי ר' נחמיה ורבנן. בזמן שחוזר אית דגרסי עלה כלים שתחתיו טהורין ור' נחמיה מטמא ולא פליג ר' נחמיה אטעון אבנים ברישא: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכלי שטף במגע.</b> דכי היכי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים בשעת מגעו כך מטמא כל כלים בשעת מגעו חוץ מאדם וכלי חרס כדתניא בתורת כהנים גבי משכב מנין לעשות שאר כלים כבגדים תלמוד לומר (ויקרא טו) וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס ודוקא בשעת מגעו אבל פירש לא כדתניא נמי בתורת כהנים ואיש אשר יגע במשכבו (שם) בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים: ",
+                "<b>אבל לא במשא.</b> אם בשעת מגעו בזב נשא בגדים ולא נגע בהן טהורין: ",
+                "<b>כל המטמא בגדים בשעת מגעו.</b> כגון נוגע בזב ובזבה ויולדת ובמעיינותיהן במשכבן ובמושבן מטמא אוכלין להיות תחלה דנחשב כאב הטומאה בשעת מגעו כיון דמטמא בגדים והידים להיות שניות אבל גופו טהור כדקתני סיפא דאין מטמא אדם וכלי חרס: ",
+                "<b>מטמא את המשקין להיות תחלה.</b> דאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה: ",
+                "<b>והאוכלין והידים להיות שניות.</b> דכיון דפירש ולא מטמא בגדים אינו אלא ראשון בעלמא: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא (פ\"ה) כלים הנוגעים בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב מטמאין שנים ופוסלין אחד פרשו מטמאין אחד ופוסלין אחד והנוגע נושא ומסיט ומשום הנושא אין להם בזובו של זב וברוקו ושכבת זרעו ובמימי רגליו ובדם הנדה מטמאין שנים ופוסלין אחד פרשו מטמאין אחד ופוסלין אחד והנוגע משום הנישא נושא ומסיט אין בהם אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהיסט שאין מטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים. פי' כלים הנוגעים בזב דוקא נוגעים אבל נושאים ומסיטים בלא נגיעה לא כיון שאינם בני משכב כדקתני סיפא דאין היסט לדבר שאין בו רוח חיים. מטמאין שנים ופוסלין אחד דבשעת מגעו חשובין הכלים כאב הטומאה לגבי אוכלין ומשקין ועושין ראשון שני ושלישי אע\"פ שאין חשובין כאב הטומאה לגבי כלים אחרים ואדם אפילו בשעת מגעו כדפרישית לעיל בריש פרק רביעי מתוך מתני' דעריבה מליאה בגדים והא דתנן בסוף פירקין דלעיל זה הכלל כל הנוגע באחד מכל האבות שבתורה מטמא אחד ופוסל אחד חוץ מן האדם ההוא כללא מדאורייתא דאילו מדרבנן כלים כאדם לאוכלין ומשקין והא דקתני מתניתין כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלים להיות תחלה לאו למידק הא אינו מטמא בגדים בשעת מגעו אינו מטמא אוכלין להיות תחלה דהא איכא כלים דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ומטמאין אוכלים להיות תחלה אלא כוליה כללא משום סיפא נקטיה א\"נ כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ובנבילה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען כדתנן בריש מסכת כלים ואין מטמאין אוכלים להיות תחלה. פרשו הכלים מנגיעתם אינם אלא ראשונים אף לאוכלין ועושין שני ושלישי בתרומה והיינו מטמאין אחד ופוסלין אחד. והנוגע נושא ומסיט כלומר ואדם הנוגע בזב או נושאו או מסיטו דינו ככלים הנוגעים בזב דבשעת מגעו מטמא שנים ופוסל אחד או בשעת משאו והסיטו ואם פירש מטמא אחד ופוסל אחד. ומשום הנושא אין להם כלומר משום נושא האוכלין אין להם דאדם נמי אם בשעה שמסיט את הזב או נוגע נושא את האוכלין לא נטמאו מאחר שלא נגע בהן כדקתני במתניתין אבל לא במשא והא דקתני אין להם לשון רבים משום דאנוגע ואנושא ומסיט את הזב קאי. בזובו של זב הך סיפא דומיא דרישא דמעיקרא איירי בכלים הנוגעים בזובו של זב וחביריו והדר איירי באדם הנוגע בהן והיינו דקתני בסיפא והנוגע כלומר ואדם הנוגע. משום הנישא נושא ומסיט אין בהן כלומר אם נישא על גבי זובו של זב וחביריו לא נטמא כיון שלא נגע כדקתני סיפא דאין היסט לדבר שאין בו רוח חיים וכמו כן אין בו משום נושא ומסיט את האוכלין ואפי' אם בשעה שנגע בהן נשא או הסיט את האוכלין לא נטמאו והא דנקט בהן לשון רבים אגב רישא נקטי' והא דתני משכב ומושב גבי זב וזבה משום דשוין לטמא הנושאם משא\"כ בזובו של זב וחביריו כדמוכח לקמן. אלא א\"כ הסיט רוח חיים בין ליטמא בין לטמא אין מועיל היסט אלא לדבר שיש בו רוח חיים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנישא על גבי הזב.</b> עליונו של זב דכתיב (ויקרא ט״ו:י׳) בכל אשר יהיה תחתיו ואמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לג.) מאי תחתיו אי נימא תחתיו דזב היינו משכב אלא בכל אשר יהיה הזב תחתיו דהיינו עליונו של זב וצריך לומר דעליונו נוהג בכל דבר אפילו במידי דאין רגילות להיות עליו דלהוי כל דווקא ולא הוי כעין תחתונו דאין נוהג אלא במידי דחזי ליה ואי מיירי האי נישא בהיסט ניחא דהוי בכל דבר: ",
+                "<b>וכל שהזב נישא עליו טהור.</b> כי ההיא דתניא לעיל דאין היסט אלא לדבר שיש בו רוח חיים: ",
+                "<b>חוץ מן הראוי למשכב ומושב.</b> אבל שאין ראוי למשכב טהור כדאמרינן בפרק חומר בקדש (דף כג:) יכול כפה סאה וישב עליה יהא טמא ת\"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ובריש בכל מערבין דייקינן מהכא דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ דהא איכא נמי מרכב: ",
+                "<b>נדבך. </b>שורת בנין החומה כדכתיב (עזרא ו׳:ד׳) נדבכין די אבן גלל: ",
+                "<b>הטהור מלמעלה.</b> על הנדבך ומכביד על אצבעו של זב דהשתא הוי נישא על גבי הזב ונחשב אב הטומאה דמטמא בגדים כדפרישית לעיל ולפיכך מטמא שנים ופוסל אחד דעושה ראשון ושני ושלישי בתרומה: ",
+                "<b>פירש. </b>שירד הטהור מן הנדבך: ",
+                "<b>מטמא אחד ופוסל אחד.</b> דאין הטהור אלא ראשון מכיון שפירש דתו לא מטמא בגדים ועושה שני ושלישי בתרומה: ",
+                "<b>הטמא מלמעלה.</b> על הנדבך: ",
+                "<b>והטהור מלמטה.</b> אצבעו תחת הנדבך ומכביד הטמא עליו הרי הזב נישא עליו ובין שהזב מסיט את הטהור בין שהטהור מסיטו מטמא בגדים לפיכך כולן מטמאין שנים ופוסלין אחד וכולהו דמטמו בגדים ילפינן בק\"ו ממשכבו כדפרישית בפ\"ק דכלים: ",
+                "<b>והמדף. </b>כל כלים שאינן משכב ומושב מדף קרי להו: ",
+                "<b>מלמעלן. </b>של נדבך ואצבע הזב מלמטה אינן אלא ראשון ומטמאין אחד ופוסלין אחד ולאחר שפירשו נמי כך דינם: ",
+                "<b>פירשו מטמאין שנים ופוסלין אחד.</b> דמשכב ומושב לעולם הם אב הטומאה אע\"פ שפרשו: ",
+                "<b>טהורין. </b>כדאמרן דכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שאמרו.</b> משמע דקאי אדלעיל ולעיל לא איירי כלל בנושא ונישא על גבי משכב ועל גבי נבילה ויש לפרש דקאי אטמא למעלה ואוכלין למטה טהורין לפי שהמסיט אין בו רוח חיים אהכי קתני מפני שאמרו גבי משכב דנושא ונישא על גביו טהור כגון כלים ואוכלין: ",
+                "<b>חוץ מן האדם.</b> שיש בו רוח חיים וגבי נבילה דלא קתני חוץ מן האדם איירי באדם כלומר וכל אדם הנושא ונישא על גבי נבילה טהור חוץ מן המסיט דנושא את הנבילה ולא זז ממקומו גם לא הניעה ממקומה אלא שהונחה על גביו שבא חבירו והניחה עליו טהור עד שיסיטנה וכן פירש בקונטרס בפ\"ק דחולין (דף כ:) גבי מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה וכן צריך לומר בפרק שני דחולין (דף כז:) גבי באיזו תורה שוותה תורה בהמה לעוף בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה ולרבא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה דף מב:) מקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא ליטמא אלא ודאי איכא לאוקומי בשתחב לו חבירו בבית הבליעה ולא זז ממקומו שלא הסיט והא דאמר אביי בפרק יוצא דופן (שם) מנא אמינא לה דבלוע הוי ומייתי מברייתא דממעט נבלת בהמה דלא מטמאה אבית הבליעה רבא הוי משני לה כדפרישית בשלא זז ממקומו ומיהו גבי משכב דקתני חוץ מן האדם ולא קתני חוץ מן המסיט כדקתני גבי נבילה ש\"מ דלא בעי היסט וצריך ליתן טעם מ\"ש זה מזה הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים ואילו גבי נבילה תנן בפ\"ק דכלים וחשוכי בגדים במגע: ",
+                "<b>ר\"א אומר אף הנושא.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכד:) מוכח דלאו נושא ממש קאמר אלא כלומר והוא דנישא כמו שאפרש: ",
+                "<b>חוץ מן המאהיל.</b> (ואי) אפשר להיות נישא ונושא שלא יאהיל כדפרי' בפירקין דלעיל אמתניתין דמה שאין המת מטמא והא דאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סט:) אטו מת מי לא מטמא במשא ואפילו עצם כשעורה תנן בפרק שני דאהלות דמטמא במשא וכן בפ' העור והרוטב (חולין דף קכד:) כל הנהו בשהסיט אבל נושא ולא זז טהור וא\"ת ומאי קשיא ליה בפרק תינוקת (נדה דף סט:) אטו מת מי לא מטמא במשא הא איצטריך להיכא דלא זז ממקומו דאילו גבי זב וזבה טמא דלא גריעי ממשכבם ובמת טהור וי\"ל דהיינו דקא משני התם מאי משא אבן מסמא כדכתיב והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא דמעיקרא ס\"ד דאיירי בסתם משא דמשמע נושא ממקום למקום ומשני מאי משא אבן מסמא שלא עקרו ממקומו מלשון ושומת על פום גובא שלא זזה ממקומה דבזב חי טמא כדפרי' ובמת טהור כיון שלא הסיט ואיירי התם כשאצבע הטהור תחת האבן והמת על גבה זה שלא כנגד זה דליכא לא היסט ולא אהל דמשום זב טמא דמכביד ומשום מת טהור ויש מסמא שהטהור למעלה והטומאה למטה דשני עניינים יש וכולהו לאו דוקא אבן כבידה דכך שוה דף או אפילו נייר מפסיק אלא שיהא משא בלא היסט אבן מסמא מיקרי ובכך מתיישבת ההיא דרבי עקיבא (דף פב:) ובפרק דם הנדה (נדה דף נה.) ועיקר הדבר פירשתי בפ\"ק דכלים אמתני' דלמעלה מהן מרכב שמטמא תחת אבן מסמא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקצת טמא.</b> כגון אצבעו של זב על הטהור או אצבעו של טהור על הזב או חיבורי טמא כגון שערו של זב על הטהור או שערו של טהור על הזב טמא אף על גב דליכא אלא מיעוט ורבי שמעון מטהר במקצת טהור על הטמא דבעי רובו: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ה] ואלו הן חיבורין השיניים והצפרנים והשיער שלהן ואלו הן מקצתיים ראשי אצבעות ידים ורגלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמא. </b>רובו של טמא על מיעוטו של משכב נטמא המשכב וכן רובו של טהור על מיעוטו של משכב טמא נטמא הטהור דלא חיישינן במיעוט משכב כיון דרובא דטמא ורובא דטהור יושב עליו דבמיעוטו של משכב טומאה נכנסת ובמיעוטו יוצא כדקתני דעלה קאי נמצאת אתה אומר מקצת הטמא על המשכב כיון דמיעוטו של טמא הוא אע\"פ שנשען על כל המשכב טהור כל המשכב עד שינשא עליו רובו של זב כדתנן בפירקין דלעיל וכן טהור על המשכב לא יטמא עד שישען רובו: ",
+                "<b>מקצת טהור על המשכב.</b> כלומר או מקצת טהור אפילו על משכב טמא טהור עד שישען עליו רובו של טהור: ",
+                "<b>וכן ככר של תרומה.</b> האי דקתני וכן לאו משום שיהא דינו כיוצא באלו דככר אפילו יהא כולו נשען על כל המשכב טהור או שהמשכב כולו נשען עליו אלא שהנייר דהיינו דבר שאינו מקבל טומאה מפסיק בנתים דלא נגעי בהדדי טהור הככר כדאמרן לעיל דאינו מטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא [שם] רוב טמא על מקצת הטהור או רוב טהור על מקצת הטמא בין בזב בין במשכב טמא מקצת טהור על הטמא ועל מקצתו בזב טמא ובמשכב טהור ר\"ש אומר מקצת הטהור על הטמא אף בזב טהור: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתור\"ת כהני\"ם אם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו או על הכלי אשר היא יושבת עליו או על מקצתו מכאן אמרו רוב טמא על הטהור או על מקצתו בזב טהור על הטמא או על מקצתו אחד זב ואחד משכב טמא מקצת טמא על הטהור או על מקצתו מקצת טהור על הטמא או על מקצתו בזב טמא במשכב טהור ר\"ש אומר אף מקצת טמא על הטהור אף בזב טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוגע בזב או בזבה.</b> כל הני שוה משאן למגען דמטמו אדם לטמא בגדים כדפרישית בפ\"ק דכלים ולכך חשיבי אב הטומאה כל זמן שלא פירשו מאחר דמטמו בגדים ולכך עושה הנוגע ראשון ושני ושלישי: ",
+                "<b>אחד הנושא ואחד הנישא.</b> אין מצורע מטמא כלי חרס בהיסט כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סז:) וכן משכב ומושב נמי המסיטים את הטהרה כגון ע\"י כף מאזנים לא מטמאו כדתניא במסכת שבת בפ' אמר ר\"ע (שבת דף פג:) דכל טומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב והכא לא מכח היסט דהאי נושא ונישא הוי בלא הסטה כדפרישית לעיל ומדאתרבו לענין אבן מסמא נפקא לן דנושא ונישא בלא הסטה דמסיט ונושא ונישא דהכא היינו אתרי גווני אבן מסמא דפרישית בפ\"ק דכלים אבל זובו של זב וחביריו דאימעוט בפרק דם הנדה (נדה דף נה.) מאבן מסמא כדפרישית בפ\"ק דכלים משום הכי אמר נוגע ומסיט אין נושא לא ור' אליעזר דאמר הכא אף הנושא לטעמיה דמוקי לה לדרשה אחרינא כדפרישית בפרק קמא דכלים ומתוך סוגיא דפרק העור והרוטב (חולין דף קכד:) הוה משמע דבמילתא אחריתי פליגי גבי הא דאמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפי' הוליך והביא כל היום כולו טהור מאי טעמא דכתיב נישא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא ואמרינן כתנאי אחד הנוגע ואחד המסיט רבי אליעזר אומר אף הנושא אטו נושא לאו מסיט הוא אלא לאו הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא נישא ואתא ר' אליעזר למימר והוא דנישא ומאי אף אימא והוא דנישא ולכאורה היינו פלוגתא דר' אליעזר ורבנן דמתניתין דמייתי התם אבל אי אפשר לומר כן דקרא דעולא גבי נבילה כתיב והכא פליגי בזובו של זב ושכבת זרעו ומימי רגליו דלא שייך בהו והוא דנישא דכמים בעלמא הם ועוד דמטמו בכל שהוא כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ.) אלא היינו פלוגתא דלעיל דפליגי גבי נבילה והא דקשיא ליה אטו נושא לאו מסיט הוא ולא קאמר דפליגי גבי נבילה בנושא ולא מסיט כדפליגי הכא משום דהכא איכא טעמא דמוקי אותם לרבות דמה לטומאה ולא למעט ממשא כדפרישית בפ\"ק דכלים אבל גבי נבילה פשיטא ליה דמההוא טעמא דממעטי רבנן נושא בלא מסיט ממעט ליה נמי רבי אליעזר משום הכי פריך אטו אף הנושא דקאמר ר' אליעזר לאו מסיט הוא וכי יטמא נושא בלא מסיט ומסיק כן הוא דנישא קאמר למעוטי שני חצאי זיתים של נבילה שתחבן בקיסם: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנושא את המרכב.</b> כתיב כבוס בגדי' ולא בנוגע ואין נוגע אלא ראשון בעלמא: ",
+                "<b>הנושא </b>את הנבילה היינו מסיט כדתנן לעיל דנושא בלא מסיט טהור ונוגע נמי בנבילה אע\"פ שהוא טמא כיון דלא מטמא בגדים כדתנן בפ\"ק דכלים אין מטמא שנים ופוסל אחד דראשון בעלמא הוא ומטמא אחד ופוסל אחד: ",
+                "<b>מי חטאת שיש בהם כדי הזייה.</b> מטמאין בגדים במשא אבל לא במגע כדתנן בפ\"ק דכלים: ",
+                "<b>והיא בבית הבליעה.</b> כל זמן שהיא בבית הבליעה מטמאה בגדים וכיון דמטמא בגדים מטמא שנים ופוסל אחד כדפרישית בכולהו: ",
+                "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור.</b> הוה מצי למיתני נגע בתנור אלא רבותא אשמועינן דאע\"פ שהכניס ראשו וקיימא נבלת עוף טהור עם בית הבליעה שלו הכל באויר התנור אפי' הכי טהור דמחמת האדם לא מיטמא דכל המטמאין בגדים אין מטמאין אדם וכלי חרס כדתנן בריש פירקין ומחמת נבלת העוף לא מיטמא דאין לה טומאה אלא לאדם בבית הבליעה: ",
+                "<b>הקיאח או בלעה.</b> היינו פירש דמשירדה לבטן אין לה טומאה. וכשהיא בתוך פיו אין לה טומאה דלא יאכל כתיב (ויקרא כב) דהיינו שעת אכילה בבית הבליעה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ה] הנוגע בצמר נבילה ובנימי מרכב ובמי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד שאי אפשר לנגוע שלא יסיט פירש מטמא אחד ופוסל אחד בקרן נבילה ובעץ של מרכב ובמי חטאת שאין בהן כדי הזייה מטמא אחד ופוסל אחד: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובנבילח ובמרכב.</b> במשא דוקא מטמאין בגדים ולא במגע לפיכך אדם הנוגע בהן אע\"פ שלא פירש אינו אלא ראשון ומטמא אחד ופוסל אחד: ",
+                "<b>כל הנוגע.</b> כגון אוכלים וכלים דאפילו באותם שאדם הנוגע בהן מטמא שנים ופוסל אחד כלים הנוגעים בהן מטמאין א' ופוסלין א' חוץ מאדם דיש מהם דאם נגע בהם או נישא דמטמא שנים ופוסל אחד כי הני דאמרן לעיל אבל פירש אפילו אדם בכולהו כיון דפירש מטמא אחד ופוסל אחד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל קרי כמגע שרץ.</b> אין משנה זו שוה דרישא לטומאתן וסיפא למחנותן כדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סז:) דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ושרץ שרי במחנה לויה ואפילו מת עצמו אלא לטומאתן איירי ולאו משום טומאת ערב איצטריך דהאי טומאת ערב כתיב ביה והאי טומאת ערב כתיב ביה אלא הא קמ\"ל דמה שרץ מטמא אף בעל קרי מטמא באונס: ",
+                "<b>ובועל נדה כטמא מת.</b> לאו לטומאתן איירי דהא מילתא דפשיטא היא דהאי טומאת שבעה כתיב ביה והאי טומאת שבעה כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד\"א ותהי נדתה עליו כתיב ביה דמשתלח חוץ לשתי מחנות כנדה קמ\"ל דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת ובפ\"ק דיומא (דף ו.) רוצה לדקדק מכאן דבועל נדה טבילתו ביום ולא בלילה כנדה דקאמרי' התם בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילה לא לטומאה ופריך לטומאה בהדיא כתיב בהו האי טומאת שבעה והאי טומאת שבעה ומשני סיפא איצטריך ליה אלא שחמור ממנו בועל נדה והוא הדין דהוה מצי לשנויי הכי בפסחים: ",
+                "<b>שחמור ממנו בועל נדה.</b> טמא מת נמי חמור ממנו לענין הזאה כדתנן בפרק קמא דכלים: ",
+                "<b>לטומאה קלה.</b> מקרא דרשינן ליה בפרק בנות כותים (נדה דף לג.): ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ה] הנוגע בבועל נדה ובעבודת כוכבים מטמא אחד ופוסל אחד בין אדם בין כלים פירש מטמא אחד ופוסל אחד עבודת כוכבים כשרץ ומשמשיה כשרץ רבי עקיבא אומר כנדה ומשמשיה כנדה שנאמר (ישעיהו ל׳:כ״ב) תזרם כמו דוה מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא הכניס ראשו ורובו לתוך עבודת כוכבים טמא כלי חרס שהכניס אוירו לבית עבודת כוכבים טמא הספסלין והקתדראות שהכניס רובן לבית עבודת כוכבים טמאין יין שראה את העובד כוכבים מנסכו אם יש בו כזית מטמא טומאה חמורה ואם לאו אינו מטמא אלא טומאת משקין בלבד האוכל מנבלת עוף טהור מן העצמות מן הגידין מן השלל של ביצים מן הדם ובשר מן החי טהור מן האשכול של ביצים מן הקורקבנין מן בני מעיין המחה את החלב וגמעו טמא כרכה בחזרת ובלעה טמא בסיב ובלעה טהור הקיאה והיא בבית הבליעה מטמא אחד ופוסל אחד הקיאה וחזר ובלעה והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד אם אין בה כזית טהור מכלום נטל צפור ואכלה אם יש בה כזית טמא ואם לאו טהור נבלת בהמה בפניו ובפיו טמא ואבית הבליעה טהור נבלת עוף בפניו ובתוך פיו טהור אבית הבליעה טמא נמצא אתה אומר מקום שזו מטמאה זו מטהרת מקום שזו מטהרת זו מטמאה. פי' בין אדם בין כלים שנגעו בבועל נדה או בעבודת כוכבים. עבודת כוכבים כשרץ פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן במסכת שבת בפרק אמר רבי עקיבא (שבת דף פב:). הכניס ראשו ורובו לבית עבודת כוכבים טמא לאו משום עבודת כוכבים דאינה מטמאה באהל כדאמרי' בפרק אמר ר' עקיבא (שבת דף פג:) אלא היינו טעמא דאי אפשר דליכא תקרובת כדאמרינן בשלהי כל הצלמים (עבודה זרה דף מח:) גבי לא יעבור תחתיה וכר' יהודה בן בתירא דאמר תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל ואע\"ג דילפינן לה מדאתקש למת דכתיב (תהילים ק״ו:כ״ח) ויאכלו זבחי מתים מכל מקום לא הוי כמת ממש דאם הכניס אפילו אצבעו באהל המת טמא ובעבודת כוכבים עד שיכניס ראשו ורובו ויש לדקדק מכאן דטומאת תקרובת דרבנן ובפרק קמא דחולין (דף יג:) הארכנו בדברים. יין שראה את העובד כוכבים כלומר ישראל שראה את העובד כוכבים מנסך יין לעבודת כוכבים. מן השלל של ביצים בפ\"ק דמסכת ביצה (דף ז.) מפרש לה. המחה את החלב וגמעו טמא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ.) אמרינן באור טמא בחמה טהור. כרכה בחזרת יש שם אכילה עליה אבל כרכה בסיב אין זו דרך אכילה ואכילה כתיב בה וכשהקיאה אע\"פ שנתעכבה בבית הבליעה לא קרינן ביה והאוכל אבל הקיאה לגמרי וחזר ובלעה ונתעכבה בבית הבליעה אכילה הויא. אין בה כזית טהור כדאמרינן בשלהי גיד הנשה (חולין דף קב.) גבי אבר מן החי דצריך כזית משום דאכילה כתיב ביה. אבית הבליעה טהור לרבא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה דף מב:) מקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי ומטמא במשא צריך לאוקומה בשתחבה לו חבירו בבית הבליעה ולא זז ממקומו דנבילה לא מטמא במשא אלא א\"כ הסיט והכא מגע ליכא דבית הסתרים לא מטמא במגע ומשום משא ליכא דלא הסיט משום הכי טהור. נמצאת אתה אומר מקום שזו מטמאה זו מטהרת בפ\"ק דחולין (דף יט:) גבי נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה הוה מצי למתני טמא בנבלת בהמה טהור בנבלת עוף טהור טמא בנבלת עוף טהור טהור בנבלת בהמה אלא תנא ושייר ושייר נמי מילי טובא דמתניא בתוספתא דחולין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל אוכל ראשון.</b> בפרק קמא דשבת (דף יד.) אמרינן דרבי יהושע היא דאי רבי אליעזר האמר האוכל אוכל ראשון ראשון והתם מפרש מאי טעמא גזור בכל הני דפסלי בתרומה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a9f13f426e73ce91233ebd3ec842a6bff3ad0f00
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,140 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Rashi on Avot",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "versionNotes": "",
+    "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "רש\"י על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rashi",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "\"Antigonus received the Torah from Simon the Just. He would say,\" viz. \"He was wont to say this.\""
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "...And judge every person as meritorious.  On everything that you hear about a person, say that they intended for good, until you know with certainty that it is not so.  If you judge thus, they will judge you from heaven as meritorious, as is explained in the 18th chapter of Masechet Shabbat (\"Perek Mefanin\").  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                " <b>He who is happy with his lot:</b> With the lot that the Holy One, blessed be He, provides him, it is all taken with a good eye. A different understanding - that he has a free spirit and a good heart with that portion that the Holy One, blessed be He, provides him, whether it is good or bad, big or small. And he is not distressed, to pursue and be obsessed about storing and acquiring more than his share. And if he were not joyful from the toil of his hands, what kind of \"happy\" is there? Behold, even the richest man who worries and is sad about his portion is like the poorest man. Rather [the verse cited] is certainly speaking about one who eats with joy. And since the verse calls him this, hence he is called rich."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>For disparaging the Torah:</b> From the disparagement that they are disparaging the Torah - as it is disparaged in that it has no one involved in it.",
+                "<b>\"rebuked (<i>nazouf</i>)\":</b> excommunicated; as \"and his father rebuked him\" (Genesis 37:10), we translate [into Aramaic as] <i>ounezaf beh avohi</i>.  ",
+                "<b>\"A ring of gold in a swine's snout\":</b> as he does not guard it, but rather goes and rummages in rubbage heaps and makes it disgusting. So [too] is a Torah scholar who is lacking understanding of Torah - he is disgusting like this excommunicated one. ",
+                "<b>for there is no free man except one that involves himself in Torah learning:</b> as people honor and serve [him]. And they distance themselves from one who is not involved in it - hence he is like one excommunicated.",
+                "<b>\"and from Mattanah (a place name that means 'gift,' and so can refer to the gifting of the Torah), Nachaliel\":</b> Above this verse is written \"and from the wilderness, Mattanah\" [and then our verse continues] \"and from Mattanah, Nachaliel\"; [which comes to teach] that since the Torah was given to them as a gift, they inherited God (<i>nachalu El</i>) - meaning to say, He brought them into His portion - and since they inherited God, they rose to greatness, as it is stated, \"and from Nachaliel, Bamot\" (Eruvin 54a, Nedarim 55a). "
+            ],
+            [
+                "<b>Or one utterance:</b> of good reasoning, as next to the verse, \"But it was you, a man my equal,\" is another verse adjacent (Psalms 55:15), \"Which together we sweetened counsel.\" As Achitophel had found David sitting alone and involved in Torah [study]. He said to him, \"Why are you studying alone? And has it not already been stated (Jeremiah 50:36), 'A sword is upon the fabricators (<i>badim</i>) and they shall become foolish' (- a sword is upon Torah scholars that sit one by one (<i>bad vebad</i>) and are involved in Torah [study], etc.\", and see Berakhot 63b.) And again another time he found him entering his House of Study with an upright posture. He said to him, \"And has it not already been stated (Leviticus 19:30), 'and revere My holy place' - that a man should enter there with reverence, so that the fear of Heaven be upon him.\" And so [too], it states (Psalms 55:15), \"in the house of God shall we walk with emotion (<i>beragesh</i>)\" - [which is here] an expression of awe and fear. And some say (that [David] went alone into the House of Study and [Achitophel] said to him, \"'In the house of God shall we walk <i>beragesh</i>' is it written, since a person is obligated to enter there with a group of people\" - and <i>ragesh</i> [here] is an expression of gathering, as in (Psalms 2:1), \"Why have the nations gathered\"), because it is written (Proverbs 14:28), \"In the multitude of people is there splendor for the king.\"",
+                "<b>\"But it was you, a man my equal\":</b> important like me.",
+                "<b>\"my intimate\":</b> my sage, as in, 'people that are sages and intimates.'",
+                "<b>If David, King of Israel:</b> made Achitophel - who was an evildoer and not fitting for this - a teacher and a guide because of two things, all the more so should a common man who learns from his fellow - who is not an evildoer - [similarly honor him]. ",
+                "<b> And there is no honor except Torah:</b>, meaning to say, \"except for the Torah.\" And it is not referring to [the phrase,] \"treat him [with honor]\". And this is what it is saying - \"there is no honor that comes to a man except for involvement in Torah [study].",
+                "<b>\"The wise shall inherit honor\":</b> And why do they inherit honor? Because they study Torah and inherit it like a bequest."
+            ],
+            [
+                "<b>Eat bread with salt:</b> It is not saying it about the wealthy one that he should place himself in a life of pain in order to study Torah. But rather, this is what it is saying: Even if a person only has bread with salt, etc. and he does not have a pillow and blanket to sleep [on], but rather [must sleep] on the ground, he should not refrain from involvement in [Torah study]; as in the end, he will study it in wealth.",
+                "<b><i>bimesura</i>:</b> a small amount."
+            ],
+            [
+                "<b>Do not seek greatness:</b> to run after power.",
+                "<b>and do not covet honor:</b> to be honored for your Torah [knowledge]. As from this, you will appear as one who is is doing [it] not for its own sake.",
+                "<b>since your table is greater than their tables:</b> This is [referring to] the reward that you will receive for the study of Torah. <b>(Another textual variant) More than your study, do:</b> More than that which you have studied, do good deeds and perform commandments, as we say (Avot 3:9), \"Anyone whose actions are more plentiful than his wisdom, his wisdom endures.\""
+            ],
+            [
+                "<b>For kingship is obtained with thirty levels:</b> The ones that are written in the section about Shmuel when Israel requested a king and he said, \"know that so and so is the law of a king.\" And when you investigate, they are thirty things, including those taught in Sandhedrin, \"A king does not judge and is not judged, etc.\" And the twenty four presents of the priesthood are the ten in the Temple, four in Jerusalem and ten in the borders [of the whole land of Israel].  ",
+                "<b>reverence, awe:</b> [One] whose heart is not [too] high, as it is stated (Deuteronomy 4:10), \"The day that you stood in front of the Lord, your God, at Chorev.\" And hence those that are impure from a seminal emission were forbidden, as it is because of the lightheadedness of a person and the musings of his heart that he comes to being [impure in this way].",
+                "<b>happiness:</b> Since the Divine presence does not rest amongst pain, but only amongst happiness.",
+                "<b>clarification:</b> is the textual variant that we [follow]. The explanation is clarification (clarity) of the mind.",
+                "<b>minimization of merchandise:</b> As the master said (Eruvin 55a, and there it is Rabbi Yochanan), \"You will not find Torah [knowledge] with merchants and not with peddlers.\"",
+                "<b>minimization of worldly occupation:</b> [so] that he not frequently be with people in the marketplace.",
+                "<b>acceptance of afflictions:</b> He accepts afflictions with love.",
+                "<b>judging him with the benefit of the doubt:</b> He judges his friend favorably.",
+                "<b>placing him with the truth:</b> He pursues truth and peace above everything.",
+                "",
+                "<b>hearing:</b> everything that his master tells him. <b>and adding:</b> but not to contradict the words of his master.",
+                "<b>focusing one's teaching:</b> When he gives a legal decision, he focuses it on the matter that his master told him, but he does not add something, to say, \"So did his master tell him.\" <b>Another textual variation: with clarification, with sitting (<i>yeshiva</i>):</b> as 'much sitting, brings much wisdom.' Another [explanation] is culture.",
+                "",
+                "",
+                "<b>acceptance of afflictions:</b> as we say in Berakhot 5a, 'happy is the man who God afflicts,' - when is this, when [it does not prevent him from studying] Your Torah. As the Holy One, blessed be He, bring afflictions of love on the one that is involved in [Torah], to increase his reward in the world to come.",
+                "<b>preparation of speech:</b> that he not stutter in words of Torah, but rather enunciate them with the tongue and bring them out with the mouth. Since words of Torah are only preserved by their being put out with the mouth,  as is written, (Proverbs 4:22) \"They are life for those that find them\" - do not read for those that find them (<i>motsaeihem</i>), but rather those that bring them out (<i>motsieihem</i>) with the mouth. ",
+                "",
+                "<b>reverence:</b> as we say (Berakhot 30a), \"'And rejoice in trembling' (Psalms 2:11)... In a place of joy, there should there be trembling.\"  ",
+                "<b>service of sages:</b> that he pushes and enters every place to hear their words and to serve them.",
+                "<b>care of friends:</b> He studies in a group.",
+                "<b>debate of the students:</b> that they should debate in front of him and make him wiser, as we say (Taanit 7a, Makkot 10a), \"[and I have learned] from my students more than from them all.\" ",
+                "<b>knowing one's place:</b> that he is involved in Torah [study] every hour. As from this, the Torah is preserved in his hand. The reasons and proofs that he understands in the law are called \"his place\"; as we say in Sanhedrin when we carry over the judgement to the morrow, (Mishnah Sanhedrin 5:5) \"The [judge arguing] to convict says,.. 'I convict in my place'\" - [meaning] exactly the same reason and proof that I said yesterday, since I did not find another proof to render him innocent. And so [too] the one who renders him innocent.",
+                "<b>gladness in one's portion:</b> as if he worries about his matter, he will not be able to focus on [Torah].",
+                "<b>a fence to one's words:</b> as his reasoning is with him, and he brings pretexts to present the words of his teacher to people.",
+                "",
+                "<b>lack of self-aggrandizement:</b> as he does not raise [his opinion] about himself in his heart on account of his increasing Torah [knowledge]; as behold, for this was he formed.",
+                "<b>lack of arrogance in learning:</b> which is that he does not get arrogant in front of the creatures.",
+                "",
+                "<b>rebuke:</b> as is written (Proverbs 9:8), \"rebuke the sage, and he will love you.\"",
+                "<b>placing him with the truth:</b> with the clarity of the law.",
+                "<b>with peace:</b> as he is not resolved towards judgement, but rather willingly makes a compromise."
+            ],
+            [
+                "<b>For it gives life to those who do it:</b> He eats its fruits in this world, and the principle is preserved for him in the world to come.",
+                "<b>\"For they are life for those that find them\":</b> - do not read for those that find them (<i>motsaeihem</i>), but rather those that bring them out (<i>motsieihem</i>) with the mouth, in this world. ",
+                "<b>and it says,... \"and tonic to your bones\":</b> that it should moisten you bones in the grave. <b>And it says, \"It is a tree of life to those who hold it\":</b> in the next world. And lest you say, he will merit life, but who is there to say that he will merit wealth - as behold, there are people that are destined for poverty, for which death is more beloved than life - therefore, it says that, \"For they are an accompaniment of grace for your head, and a necklace for your throat\" - what is the thing that brings a person to find grace in the eyes of [other] people? You would say that is money. And lest you say, they will give you money, but he will not be honored among people; therefore it says, \"with a crown of glory she will protect you.\" And lest you say, even if he did not study for its own sake, he will merit these things; therefore it says, \"Length of days is in her right hand\" - for those that [approach] it from the right (Shabbat 63a) - that learn for its own sake; [such a one] has length of days and - it is not necessary to say - wealth and honor. <b>\"in her left\":</b> for those that [approach] it from the left, they will give him wealth and honor, but not long life. And lest you say that [the one who learns Torah for its own sake] merits life and wealth, but not peace; therefore it says, \"and peace will be added to you.\""
+            ],
+            [
+                "<b>A crown:</b> This is riches.",
+                "<b>of glory:</b> This is beauty.",
+                "<b>and children:</b> \"and the glory of children are their fathers.\"",
+                "<b>strength:</b> \"The glory of young men is their strength.\"",
+                "<b>honor:</b> \"and before His elders shall be honor.\"",
+                "<b>and wisdom:</b> as there are many [times that the word,] elders (<i>zekenim</i>) [is] found here. And one of them is to [include its acrostic], <i>zeh she'kanah chochmah</i> (the one who acquired wisdom)."
+            ],
+            [
+                "<b>\"Mine is the silver, and Mine the gold\":</b> Its explanation is [that this is] for his praise and honor, as it is stated (Isaiah 6:3), \"the earth is full of His honor.\""
+            ],
+            [
+                "<b>Five possessions has the Holy One, Blessed be He, declared His own, etc.: “The Lord possessed me at the beginning of His way”:</b> as He created it before the world. Since when it went up in His thought to create the world, He said, \"The world will exist for the sake of the Torah.\"",
+                "<b>heaven and earth [are] one possession:</b> As they are the pillars of the universe, as it says, “Thus says the Lord: ‘The heaven is My throne, and the earth is My footstool.\" It says \"earth\" here and it says \"earth\" later; as it says, \"full is the earth with Your possessions.” Just like [in the first verse], it is heaven and earth, so too here it is heaven and earth, and it is written, \"Your possessions, etc.\" ",
+                "<b>From where [do we infer that]  Abraham [is] one possession:</b> such that the Holy One, blessed be He, created him for this, to be a possession for the world? As it says, \"And he blessed him, and said: ‘Blessed be Abram of God Most High.'\" And why? Because [God] is \"'Maker of heaven and earth.’” As because of [Abraham] the world exists; since he brought close the creatures under the wings of the Divine presence and made them repent to the better and said to them the things that are mentioned.",
+                "<b>Israel [is] one possession:</b> As it says, \"the people whom You have made Your own.” And from where [do we infer] that the world exists because of them? As it says, “As for the holy that are in the earth, they are the excellent in whom is all My delight” - that they are the main excellent ones of the world. ",
+                "<b>“The Sanctuary, O Lord, that Your hands have established”:</b> We have still not found [that it is a] possession; except that since here it  says, \"Sanctuary\" and later it says \"And He brought them to His holy border, to the mountain, which His right hand had possessed.” Just like here the Sanctuary [of the mountain] is a possession, so too is the Sanctuary [in the first verse] a possession. And there is much confusion about the thing. And according to the matter, it appears to me that [this] berieta was not written as it should have been; as behold, in Tractate Pesachim in the chapter [entitled] Haeesha, we only learned Torah, heaven and earth and Israel; and it brings a proof for the heaven and earth from the same verse that is says about Abraham, \"'Maker of heaven and earth.’”"
+            ],
+            [
+                "<b>Only for His honor:</b> [meaning,] for his praise.",
+                "<b>Rabbi Chananya ben Akashia says, etc.:</b> He did not say his statement concerning Tractate Avot, but rather in Tractate Makkot in [the chapter entitled] Ellu hen HaLokin. And since there is a nice ending to it, all the people are accustomed to say it at the end of each and every chapter, since we do not say Kaddish over mishnah but rather over aggadah (homiletical teachings). As the master said (Sotah 49a), (\"Upon what does the world survive? Upon the <i>Kedushah</i> of the order) and upon the [declaration in Kaddish,] 'May His name be exalted' of aggadah.\" And these [chapters] were called The Chapters of the Fathers because they are the words that were arranged of the first fathers - that received the Torah one from another. For example, Moshe and Yehoshua and the elders [received it] one from the other, up until the men of the Great Assembly and Shammai and Hillel and Rabban Yochanan ben Zakkai and their students. And Rebbi [who redacted the Mishnah] let us know how their actions were correct and that they would caution the people of their generations and guide them in the straight path. So too is it fitting for each sage to caution the people of his generation and to let them know of the straight path. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/English/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7cd9e034ad840bb6dd6e66d844f9b0aab0963000
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,139 @@
+{
+    "title": "Rashi on Avot",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rashi_on_Avot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "\"Antigonus received the Torah from Simon the Just. He would say,\" viz. \"He was wont to say this.\""
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "...And judge every person as meritorious.  On everything that you hear about a person, say that they intended for good, until you know with certainty that it is not so.  If you judge thus, they will judge you from heaven as meritorious, as is explained in the 18th chapter of Masechet Shabbat (\"Perek Mefanin\").  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                " <b>He who is happy with his lot:</b> With the lot that the Holy One, blessed be He, provides him, it is all taken with a good eye. A different understanding - that he has a free spirit and a good heart with that portion that the Holy One, blessed be He, provides him, whether it is good or bad, big or small. And he is not distressed, to pursue and be obsessed about storing and acquiring more than his share. And if he were not joyful from the toil of his hands, what kind of \"happy\" is there? Behold, even the richest man who worries and is sad about his portion is like the poorest man. Rather [the verse cited] is certainly speaking about one who eats with joy. And since the verse calls him this, hence he is called rich."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>For disparaging the Torah:</b> From the disparagement that they are disparaging the Torah - as it is disparaged in that it has no one involved in it.",
+                "<b>\"rebuked (<i>nazouf</i>)\":</b> excommunicated; as \"and his father rebuked him\" (Genesis 37:10), we translate [into Aramaic as] <i>ounezaf beh avohi</i>.  ",
+                "<b>\"A ring of gold in a swine's snout\":</b> as he does not guard it, but rather goes and rummages in rubbage heaps and makes it disgusting. So [too] is a Torah scholar who is lacking understanding of Torah - he is disgusting like this excommunicated one. ",
+                "<b>for there is no free man except one that involves himself in Torah learning:</b> as people honor and serve [him]. And they distance themselves from one who is not involved in it - hence he is like one excommunicated.",
+                "<b>\"and from Mattanah (a place name that means 'gift,' and so can refer to the gifting of the Torah), Nachaliel\":</b> Above this verse is written \"and from the wilderness, Mattanah\" [and then our verse continues] \"and from Mattanah, Nachaliel\"; [which comes to teach] that since the Torah was given to them as a gift, they inherited God (<i>nachalu El</i>) - meaning to say, He brought them into His portion - and since they inherited God, they rose to greatness, as it is stated, \"and from Nachaliel, Bamot\" (Eruvin 54a, Nedarim 55a). "
+            ],
+            [
+                "<b>Or one utterance:</b> of good reasoning, as next to the verse, \"But it was you, a man my equal,\" is another verse adjacent (Psalms 55:15), \"Which together we sweetened counsel.\" As Achitophel had found David sitting alone and involved in Torah [study]. He said to him, \"Why are you studying alone? And has it not already been stated (Jeremiah 50:36), 'A sword is upon the fabricators (<i>badim</i>) and they shall become foolish' (- a sword is upon Torah scholars that sit one by one (<i>bad vebad</i>) and are involved in Torah [study], etc.\", and see Berakhot 63b.) And again another time he found him entering his House of Study with an upright posture. He said to him, \"And has it not already been stated (Leviticus 19:30), 'and revere My holy place' - that a man should enter there with reverence, so that the fear of Heaven be upon him.\" And so [too], it states (Psalms 55:15), \"in the house of God shall we walk with emotion (<i>beragesh</i>)\" - [which is here] an expression of awe and fear. And some say (that [David] went alone into the House of Study and [Achitophel] said to him, \"'In the house of God shall we walk <i>beragesh</i>' is it written, since a person is obligated to enter there with a group of people\" - and <i>ragesh</i> [here] is an expression of gathering, as in (Psalms 2:1), \"Why have the nations gathered\"), because it is written (Proverbs 14:28), \"In the multitude of people is there splendor for the king.\"",
+                "<b>\"But it was you, a man my equal\":</b> important like me.",
+                "<b>\"my intimate\":</b> my sage, as in, 'people that are sages and intimates.'",
+                "<b>If David, King of Israel:</b> made Achitophel - who was an evildoer and not fitting for this - a teacher and a guide because of two things, all the more so should a common man who learns from his fellow - who is not an evildoer - [similarly honor him]. ",
+                "<b> And there is no honor except Torah:</b>, meaning to say, \"except for the Torah.\" And it is not referring to [the phrase,] \"treat him [with honor]\". And this is what it is saying - \"there is no honor that comes to a man except for involvement in Torah [study].",
+                "<b>\"The wise shall inherit honor\":</b> And why do they inherit honor? Because they study Torah and inherit it like a bequest."
+            ],
+            [
+                "<b>Eat bread with salt:</b> It is not saying it about the wealthy one that he should place himself in a life of pain in order to study Torah. But rather, this is what it is saying: Even if a person only has bread with salt, etc. and he does not have a pillow and blanket to sleep [on], but rather [must sleep] on the ground, he should not refrain from involvement in [Torah study]; as in the end, he will study it in wealth.",
+                "<b><i>bimesura</i>:</b> a small amount."
+            ],
+            [
+                "<b>Do not seek greatness:</b> to run after power.",
+                "<b>and do not covet honor:</b> to be honored for your Torah [knowledge]. As from this, you will appear as one who is is doing [it] not for its own sake.",
+                "<b>since your table is greater than their tables:</b> This is [referring to] the reward that you will receive for the study of Torah. <b>(Another textual variant) More than your study, do:</b> More than that which you have studied, do good deeds and perform commandments, as we say (Avot 3:9), \"Anyone whose actions are more plentiful than his wisdom, his wisdom endures.\""
+            ],
+            [
+                "<b>For kingship is obtained with thirty levels:</b> The ones that are written in the section about Shmuel when Israel requested a king and he said, \"know that so and so is the law of a king.\" And when you investigate, they are thirty things, including those taught in Sandhedrin, \"A king does not judge and is not judged, etc.\" And the twenty four presents of the priesthood are the ten in the Temple, four in Jerusalem and ten in the borders [of the whole land of Israel].  ",
+                "<b>reverence, awe:</b> [One] whose heart is not [too] high, as it is stated (Deuteronomy 4:10), \"The day that you stood in front of the Lord, your God, at Chorev.\" And hence those that are impure from a seminal emission were forbidden, as it is because of the lightheadedness of a person and the musings of his heart that he comes to being [impure in this way].",
+                "<b>happiness:</b> Since the Divine presence does not rest amongst pain, but only amongst happiness.",
+                "<b>clarification:</b> is the textual variant that we [follow]. The explanation is clarification (clarity) of the mind.",
+                "<b>minimization of merchandise:</b> As the master said (Eruvin 55a, and there it is Rabbi Yochanan), \"You will not find Torah [knowledge] with merchants and not with peddlers.\"",
+                "<b>minimization of worldly occupation:</b> [so] that he not frequently be with people in the marketplace.",
+                "<b>acceptance of afflictions:</b> He accepts afflictions with love.",
+                "<b>judging him with the benefit of the doubt:</b> He judges his friend favorably.",
+                "<b>placing him with the truth:</b> He pursues truth and peace above everything.",
+                "",
+                "<b>hearing:</b> everything that his master tells him. <b>and adding:</b> but not to contradict the words of his master.",
+                "<b>focusing one's teaching:</b> When he gives a legal decision, he focuses it on the matter that his master told him, but he does not add something, to say, \"So did his master tell him.\" <b>Another textual variation: with clarification, with sitting (<i>yeshiva</i>):</b> as 'much sitting, brings much wisdom.' Another [explanation] is culture.",
+                "",
+                "",
+                "<b>acceptance of afflictions:</b> as we say in Berakhot 5a, 'happy is the man who God afflicts,' - when is this, when [it does not prevent him from studying] Your Torah. As the Holy One, blessed be He, bring afflictions of love on the one that is involved in [Torah], to increase his reward in the world to come.",
+                "<b>preparation of speech:</b> that he not stutter in words of Torah, but rather enunciate them with the tongue and bring them out with the mouth. Since words of Torah are only preserved by their being put out with the mouth,  as is written, (Proverbs 4:22) \"They are life for those that find them\" - do not read for those that find them (<i>motsaeihem</i>), but rather those that bring them out (<i>motsieihem</i>) with the mouth. ",
+                "",
+                "<b>reverence:</b> as we say (Berakhot 30a), \"'And rejoice in trembling' (Psalms 2:11)... In a place of joy, there should there be trembling.\"  ",
+                "<b>service of sages:</b> that he pushes and enters every place to hear their words and to serve them.",
+                "<b>care of friends:</b> He studies in a group.",
+                "<b>debate of the students:</b> that they should debate in front of him and make him wiser, as we say (Taanit 7a, Makkot 10a), \"[and I have learned] from my students more than from them all.\" ",
+                "<b>knowing one's place:</b> that he is involved in Torah [study] every hour. As from this, the Torah is preserved in his hand. The reasons and proofs that he understands in the law are called \"his place\"; as we say in Sanhedrin when we carry over the judgement to the morrow, (Mishnah Sanhedrin 5:5) \"The [judge arguing] to convict says,.. 'I convict in my place'\" - [meaning] exactly the same reason and proof that I said yesterday, since I did not find another proof to render him innocent. And so [too] the one who renders him innocent.",
+                "<b>gladness in one's portion:</b> as if he worries about his matter, he will not be able to focus on [Torah].",
+                "<b>a fence to one's words:</b> as his reasoning is with him, and he brings pretexts to present the words of his teacher to people.",
+                "",
+                "<b>lack of self-aggrandizement:</b> as he does not raise [his opinion] about himself in his heart on account of his increasing Torah [knowledge]; as behold, for this was he formed.",
+                "<b>lack of arrogance in learning:</b> which is that he does not get arrogant in front of the creatures.",
+                "",
+                "<b>rebuke:</b> as is written (Proverbs 9:8), \"rebuke the sage, and he will love you.\"",
+                "<b>placing him with the truth:</b> with the clarity of the law.",
+                "<b>with peace:</b> as he is not resolved towards judgement, but rather willingly makes a compromise."
+            ],
+            [
+                "<b>For it gives life to those who do it:</b> He eats its fruits in this world, and the principle is preserved for him in the world to come.",
+                "<b>\"For they are life for those that find them\":</b> - do not read for those that find them (<i>motsaeihem</i>), but rather those that bring them out (<i>motsieihem</i>) with the mouth, in this world. ",
+                "<b>and it says,... \"and tonic to your bones\":</b> that it should moisten you bones in the grave. <b>And it says, \"It is a tree of life to those who hold it\":</b> in the next world. And lest you say, he will merit life, but who is there to say that he will merit wealth - as behold, there are people that are destined for poverty, for which death is more beloved than life - therefore, it says that, \"For they are an accompaniment of grace for your head, and a necklace for your throat\" - what is the thing that brings a person to find grace in the eyes of [other] people? You would say that is money. And lest you say, they will give you money, but he will not be honored among people; therefore it says, \"with a crown of glory she will protect you.\" And lest you say, even if he did not study for its own sake, he will merit these things; therefore it says, \"Length of days is in her right hand\" - for those that [approach] it from the right (Shabbat 63a) - that learn for its own sake; [such a one] has length of days and - it is not necessary to say - wealth and honor. <b>\"in her left\":</b> for those that [approach] it from the left, they will give him wealth and honor, but not long life. And lest you say that [the one who learns Torah for its own sake] merits life and wealth, but not peace; therefore it says, \"and peace will be added to you.\""
+            ],
+            [
+                "<b>A crown:</b> This is riches.",
+                "<b>of glory:</b> This is beauty.",
+                "<b>and children:</b> \"and the glory of children are their fathers.\"",
+                "<b>strength:</b> \"The glory of young men is their strength.\"",
+                "<b>honor:</b> \"and before His elders shall be honor.\"",
+                "<b>and wisdom:</b> as there are many [times that the word,] elders (<i>zekenim</i>) [is] found here. And one of them is to [include its acrostic], <i>zeh she'kanah chochmah</i> (the one who acquired wisdom)."
+            ],
+            [
+                "<b>\"Mine is the silver, and Mine the gold\":</b> Its explanation is [that this is] for his praise and honor, as it is stated (Isaiah 6:3), \"the earth is full of His honor.\""
+            ],
+            [
+                "<b>Five possessions has the Holy One, Blessed be He, declared His own, etc.: “The Lord possessed me at the beginning of His way”:</b> as He created it before the world. Since when it went up in His thought to create the world, He said, \"The world will exist for the sake of the Torah.\"",
+                "<b>heaven and earth [are] one possession:</b> As they are the pillars of the universe, as it says, “Thus says the Lord: ‘The heaven is My throne, and the earth is My footstool.\" It says \"earth\" here and it says \"earth\" later; as it says, \"full is the earth with Your possessions.” Just like [in the first verse], it is heaven and earth, so too here it is heaven and earth, and it is written, \"Your possessions, etc.\" ",
+                "<b>From where [do we infer that]  Abraham [is] one possession:</b> such that the Holy One, blessed be He, created him for this, to be a possession for the world? As it says, \"And he blessed him, and said: ‘Blessed be Abram of God Most High.'\" And why? Because [God] is \"'Maker of heaven and earth.’” As because of [Abraham] the world exists; since he brought close the creatures under the wings of the Divine presence and made them repent to the better and said to them the things that are mentioned.",
+                "<b>Israel [is] one possession:</b> As it says, \"the people whom You have made Your own.” And from where [do we infer] that the world exists because of them? As it says, “As for the holy that are in the earth, they are the excellent in whom is all My delight” - that they are the main excellent ones of the world. ",
+                "<b>“The Sanctuary, O Lord, that Your hands have established”:</b> We have still not found [that it is a] possession; except that since here it  says, \"Sanctuary\" and later it says \"And He brought them to His holy border, to the mountain, which His right hand had possessed.” Just like here the Sanctuary [of the mountain] is a possession, so too is the Sanctuary [in the first verse] a possession. And there is much confusion about the thing. And according to the matter, it appears to me that [this] berieta was not written as it should have been; as behold, in Tractate Pesachim in the chapter [entitled] Haeesha, we only learned Torah, heaven and earth and Israel; and it brings a proof for the heaven and earth from the same verse that is says about Abraham, \"'Maker of heaven and earth.’”"
+            ],
+            [
+                "<b>Only for His honor:</b> [meaning,] for his praise.",
+                "<b>Rabbi Chananya ben Akashia says, etc.:</b> He did not say his statement concerning Tractate Avot, but rather in Tractate Makkot in [the chapter entitled] Ellu hen HaLokin. And since there is a nice ending to it, all the people are accustomed to say it at the end of each and every chapter, since we do not say Kaddish over mishnah but rather over aggadah (homiletical teachings). As the master said (Sotah 49a), (\"Upon what does the world survive? Upon the <i>Kedushah</i> of the order) and upon the [declaration in Kaddish,] 'May His name be exalted' of aggadah.\" And these [chapters] were called The Chapters of the Fathers because they are the words that were arranged of the first fathers - that received the Torah one from another. For example, Moshe and Yehoshua and the elders [received it] one from the other, up until the men of the Great Assembly and Shammai and Hillel and Rabban Yochanan ben Zakkai and their students. And Rebbi [who redacted the Mishnah] let us know how their actions were correct and that they would caution the people of their generations and guide them in the straight path. So too is it fitting for each sage to caution the people of his generation and to let them know of the straight path. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "רש\"י על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rashi",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/On Your Way.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/On Your Way.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1039344b506290c40e08258007d688e6ce8e02cf
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/On Your Way.json	
@@ -0,0 +1,120 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rashi on Avot",
+    "versionSource": "http://mobile.tora.ws/",
+    "versionTitle": "On Your Way",
+    "versionNotes": "",
+    "versionTitleInHebrew": "ובלכתך בדרך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "רש\"י על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rashi",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מעלבונה של תורה.</b> מעלבון שעולבין את התורה, שהיא עלובה על שאין לה עוסקין:",
+                "<b>נזוף.</b> מנודה, כמו [בראשית ל״ז] ויגער בו אביו, מתרגמינן ונזף ביה אבוהי:",
+                "<b>נזם זהב באף חזיר.</b> שאינו משמרו אלא הולך ונובר באשפה וממאיס, כן תלמיד חכם שחסר מטעמים של תורה הוא מאוס כמנודה הזה:",
+                "<b>שאין לך בן חורין.</b> לפי שבני אדם מכבדין ומשמשין לפניו, ומי שאינו עוסק בה מתרחקין ממנו אלמא כמנודה הוא:",
+                "<b>וממתנה נחליאל.</b> למעלה מן הפסוק הזה כתיב, וממדבר מתנה וממתנה נחליאל, [עירובין נ״ד. נדרים נ״ה], כיון שניתנה להם תורה במתנה, נחלו אל, כלומר הביאם בחלקו, וכיון שחלקו אל, עולים לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות: "
+            ],
+            [
+                "<b>או דבר אחד.</b> של טעם, דסמיך להאי קרא דואתה אנוש כערכי, סמיך אידך קרא, אשר יחדו נמתיק סוד. לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה, אמר לו למה אתה לומד יחידי [ועיין ברכות ס״ג:], והלא כבר נאמר [ירמיה נ] חרב אל הבדים ונואלו, [חרב על תלמידי חכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה וכו׳]. שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה, אמר לו, והלא כבר נאמר [ויקרא י״ט] ומקדשי תיראו, שצריך לו לאדם ליכנס שם במורא כדי שתהא אימת שמים עליו, וכן הוא אומר [תהלים נ״ה] בבית אלהים נהלך ברגש, לשון אימה ופחד. ויש אומרים [שהיה נכנס לבית מדרש יחידי, ואמר לו, בבית אלהים נהלך ברגש כתיב, שחייב אדם ליכנס שם בקבוץ עם], לפי שנאמר ברב עם הדרת מלך, [ורגש הוא לשון אסיפה, כמו למה רגשו גויים]:",
+                "<b>ואתה אנוש כערכי.</b> חשוב כמותי:",
+                "<b>מיודעי.</b> חכם שלי, כמו אנשים חכמים וידועים:",
+                "<b>ומה דוד מלך ישראל.</b> עשאו לאחיתופל שהיה רשע ולא היה ראוי לכך, רב ואלוף בשביל שני דברים, אדם הדיוט הלמד מחבירו שאינו רשע, על אחת כמה וכמה:",
+                "<b>ואין כבוד אלא תורה.</b> כלומר, אלא לתורה, ולאו אצריך לנהוג בו קאי, והכי קאמר, אין כבוד בא לו לאדם אלא על עסקי תורה:",
+                "<b>כבוד חכמים ינחלו.</b> ולמה הן נוחלין כבוד, בשביל שהן לומדין את התורה ויורשין אותה כנחלה: "
+            ],
+            [
+                "<b>פת במלח תאכל.</b> לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה, אלא ה״ק אפילו אין לאדם אלא פת במלח וכו׳ ואין לו כר וכסת לישן. אלא על הארץ, אל ימנע מלעסוק בה, דסופו ללמוד אותה מעושר:",
+                "<b>במשורה.</b> מדה קטנה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תבקש גדולה.</b> לרדוף אחר השררה:",
+                "<b>ואל תחמוד כבוד.</b> להתכבד בתורתך, שמתוך כך אתה נראה כמי שעושה שלא לשמה:",
+                "<b>ששלחנך גדול משלחנם.</b> הוא שכר שתקבל על למודה של תורה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שהמלכות נקנית בשלשים מעלות.</b> אותן שכתובים בפרשת שמואל כשבקשו ישראל מלך, ואמר להם דעו כי כך וכך משפט המלך, וכשתחקור הם שלשים דברים עם אותן ששנויות בסנהדרין, מלך לא דן ולא דנין אותו וכו׳, ועשרים וארבע מתנות כהונה הן, עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולין:",
+                "<b>באימה ביראה.</b> שאין לבו גבוה עליו, שנאמר יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב, ולכן בעלי קריין היו אסורין, שמתוך קלות ראשו של אדם והרהור לבו הוא בא לידי קרי:",
+                "<b>בשמחה.</b> לפי שאין השכינה שורה מתוך צער, אלא מתוך שמחה:",
+                "<b>בישוב.</b> גרסינן. פירוש, בישוב הדעת:",
+                "<b>במיעוט סחורה.</b> דאמר מר [עירובין נ״ה, ושם איתא ר׳ יוחנן] לא תמצא תורה לא בסחרנים ולא בתגרנים:",
+                "<b>במיעוט דרך ארץ.</b> שלא יהא מצוי עם בני אדם בשוק:",
+                "<b>בקבלת היסורין.</b> מקבל היסורין באהבה:",
+                "<b>ומכריעו לכף זכות.</b> שדן את חבירו לזכות:",
+                "<b>ומעמידו על האמת.</b> רודף אמת ושלום על הכל:",
+                "",
+                "<b>שומע.</b> כל מה שרבו אומר לו <b>ומוסיף.</b> אבל לא לסתור את דברי רבו:",
+                "<b>והמכוין את שמועתו.</b> כשהוא מורה הוראה, מכוין באותו ענין שאמר לו רבו, אבל אינו מוסיף דבר לומר שכך אמר לו רבו, אלא אם כן אמר לו רבו, נ״א בישוב. בישיבה, דמרבה ישיבה מרבה חכמה. דבר אחר, תרבות נודיטור״א בלע״ז:",
+                "",
+                "",
+                "<b>בקבלת היסורין.</b> כדאמרינן בברכות, אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, אימתי, בזמן שתורתך תלמדנו, שהקב״ה מביא יסורין של אהבה לעוסק בה, להרבות שכרו לעולם הבא:",
+                "<b>בעריכת שפתים.</b> שאינו מגמגם בדברי תורה, אלא חותכן בלשון ומוציאן בפה, דאין דברי תורה מתקיימין אלא בהוצאת הפה, דכתיב כי חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה:",
+                "",
+                "<b>באימה.</b> כדאמרינן [וגילו ברעדה, במקום שיש גילה שם תהא רעדה]:",
+                "<b>בשמוש חכמים.</b> שדוחק ונכנס בכל מקום לשמוע דבריהן ולשמשן:",
+                "<b>בדקדוק חברים.</b> לומד בחבורה: ",
+                "<b>ופלפול התלמידים.</b> שיפלפלו לפניו ויחכמוהו, כדאמרינן, ומתלמידי יותר מכולם:",
+                "<b>המכיר את מקומו.</b> שעוסק בתורה כל שעה, דמתוך כך מתקיימת תורתו בידו, מקומו קרי לטעמים ולראיות שהוא מבין בהלכה, כדאמרינן בסנהדרין כשמלינין את הדין למחר, המחייב אומר מחייב אני במקומי, אותה ראיה ואותו טעם עצמו שאמרתי אמש, שלא מצאתי ראיה אחרת לזכות, וכן המזכה:",
+                "<b>השמח בחלקו.</b> שאם דואג בעניינו, אינו מכוין בה:",
+                "<b>סיג לדבריו.</b> שנימוקו עמו, ומביא אמתלאות להעמיד דברי רבו לבני אדם:",
+                "",
+                "<b>ואינו מחזיק טובה לעצמו.</b> שאינו נושא חן בלבו על עצמו על שהרבה תורה, שהרי לכך נוצר:",
+                "<b>ואינו מגיס לבו בלמודו.</b> היינו שאינו מתגאה בפני הבריות:",
+                "",
+                "<b>תוכחות.</b> דכתיב, הוכח לחכם ויאהבך:",
+                "<b>ומעמידו על האמת.</b> על בוריה של הלכה:",
+                "<b>על השלום.</b> שאינו מיישב בדין, אלא עושה פשרה ברצון: "
+            ],
+            [
+                "<b>שהיא נותנת חיים לעושיה.</b> אוכל פירותיה בעוה״ז והקרן קיימת לו לעוה״ב:",
+                "<b>כי חיים הם למוצאיהם.</b> אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה, בעולם הזה:",
+                "<b>ואומר ושקוי לעצמותיך.</b> שיהא משקה עצמותיך בקבר: <b>ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה.</b> בעולם הבא, ושמא תאמר לחיים הוא זוכה, אבל מי יאמר שיהיה זוכה לעושר, שהרי יש לך בני אדם הנידונין בעניות שהמות חביב להם מן החיים, לכך נאמר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. איזהו דבר המביא את האדם למצוא חן בעיני האנשים, הוי אומר זה ממון. ושמא תאמר, ממון יתנו לך אבל לא יהא מכובד בין האנשים, לכך נאמר עטרת תפארת תמגנך. ושמא תאמר, אפילו למד שלא לשמה זוכה לדברים הללו, לכך נאמר אורך ימים בימינה. למיימינים בה, [שבת ס״ג], שלומדים לשמה, יש לו אורך ימים וחיים ואין צריך לומר עושר וכבוד: <b>בשמאלה.</b> למשמאילים בה, עושר וכבוד יתנו לו, אבל לא חיים ארוכים, ושמא תאמר, לחיים ועושר זוכה אבל לא לשלום, לכך נאמר ושלום יוסיפו לך: "
+            ],
+            [
+                "<b>עטרת.</b> זה העושר:",
+                "<b>תפארת.</b> זה הנוי:",
+                "<b>והבנים.</b> ותפארת בנים אבותם:",
+                "<b>והכח.</b> תפארת בחורים כחם:",
+                "<b>והכבוד.</b> ונגד זקניו כבוד:",
+                "<b>והחכמה.</b> דזקנים טובא איכא הכא, וחד מנייהו לזה שקנה חכמה: "
+            ],
+            [
+                "<b>לי הכסף ולי הזהב.</b> פירוש, לשבחו ולכבודו, שנאמר מלא כל הארץ כבודו: "
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה קנינים קנה הקב״ה וכו׳: ה׳ קנני ראשית דרכו.</b> שבריאתה קודם העולם, מפני שכשעלה במחשבה לפניו לברוא את עולמו [אמר יתקיים] העולם בשביל התורה:",
+                "<b>שמים וארץ קנין אחד.</b> שהם עמודים של עולם, שנאמר כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי, נאמר כאן ארץ, ונאמר להלן ארץ שנאמר מלאה הארץ קנינך, מה להלן שמים וארץ, אף כאן שמים וארץ, וכתיב קנינך וכו׳:",
+                "<b>אברהם קנין אחד מנין.</b> שבראו הקב״ה לכך, להיות קנינו של עולם ויתקיים בשבילו, שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון, ולמה, בשביל שהוא קונה שמים וארץ, שבשבילו העולם מתקיים, לפי שהוא קירב את הבריות תחת כנפי השכינה והחזירן למוטב ואמר להן דברים הנזכרין:",
+                "<b>ישראל קנין אחד.</b> שנאמר עם זו קנית, ומנין שהעולם מתקיים בשבילן, שנאמר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, שהם עיקר אדירים של ארץ:",
+                "<b>מקדש ה׳ כוננו ידיך.</b> עדיין לא מצינו קנין, אלא מפני שנאמר כאן מקדש, ולהלן הוא אומר ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו, מה כאן מקדש בקנין, אף להלן מקדש בקנין, וכמה גמגום יש בדבר, ולפי הענין נראה בעיני שהברייתא לא נכתבה כתקנה, שהרי במס׳ פסחים בפרק האשה, לא שנינו אלא תורה ושמים וארץ וישראל, ומביא ראיה לשמים וארץ מאותו הפסוק שנאמר באברהם קונה שמים וארץ: "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא לכבודו.</b> לשבחו:",
+                "<b>רבי חנניא בן עקשיא אומר וכו׳</b> לא אמר למילתיה גבי מס׳ אבות, אלא במס׳ מכות באלו הן הלוקין, ולפי שיש בה סיום נאה, נהגו כל העם לאמרה בסוף כל פרק ופרק, לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על האגדה, דאמר מר [סוטה מ״ט] [עולם אמאי קא מיקיים, אקדושה דסידרא] ויהא שמיה רבא דאגדתא. ונקראו אלו פרקי אבות, מפני שנסדרו הנה דברי אבות הראשונים שקבלו את התורה זה מזה, כגון משה ויהושע והזקנים זה מזה, עד אנשי כנסת הגדולה ושמאי והלל ורבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, והודיענו רבי איך היו מעשיהם נכונים והיו מזהירים לאנשי דורם ומדריכים אותם בדרך ישרה, כמו כן ראוי לכל חכם להזהיר את בני דורו ולהודיעם דרך ישרה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/Rashi on Avot  Chapter 1 Mishnah 6.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/Rashi on Avot  Chapter 1 Mishnah 6.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..78b19370ac621ddf2dcc3ae9c3ddf6c4825d835c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/Rashi on Avot  Chapter 1 Mishnah 6.json	
@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rashi on Avot",
+    "versionSource": "https://www.responsa.co.il/default.aspx",
+    "versionTitle": "Rashi on Avot : Chapter 1: Mishnah 6",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "רש\"י על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rashi",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. מיוסי בן יועזר ומיוסי בן יוחנן. יהושע בן פרחיה אומר הכי הוי מרגלא בפומיה והכי אמרינן בכולהו: עשה לך רב. שלא תהא אתה למד לעצמך מסברא אלא מן הרב ומן השמועה: וקנה לך חבר. אמרי לה ספרים ואמרי לה חבר ממש לפי שטובים השנים מן האחד וכן הוא אומר חרב אל הבדים ונואלו: והוי דן את כל האדם לכף זכות. על כל שתשמע עליו אמור שנתכוון לטובה עד שתדע בבירור שאינו כן שאם אתה תדין כן ידונו אותך מן השמים לזכות כמו שמפורש בפ' מפנין: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/ToratEmet.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/ToratEmet.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..450a7bffe3179c1eec4766289e9380603466fa90
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/ToratEmet.json	
@@ -0,0 +1,141 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rashi on Avot",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01313.html",
+    "versionTitle": "ToratEmet",
+    "status": "locked",
+    "priority": 2.0,
+    "license": "unknown",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת-אמת",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "רש\"י על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rashi",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה.</b> כְּלוֹמַר בְּרַיְתָא הִיא וּבִלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה הִיא שְׁנוּיָה, אֲבָל אֵינָהּ מִשְׁנָה. וּמַה שָּׁנוּ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ'. וּלְפִי שֶׁעַד עַכְשָׁיו כָּל הַפְּרָקִים מִשְׁנָה, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהוֹדִיעַ שֶׁמִּכָּאן וְאֵילָךְ בְּרַיְתָא הִיא. וּמִתּוֹךְ שֶׁהַלָּלוּ דִּבְרֵי הַגָּדָה הֵן וּמְסַפְּרוֹת בְּעֵסֶק תַּלְמוּד תּוֹרָה נָהֲגוּ לְאָמְרָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עִם שְׁאָר פְּרָקִים הַלָּלוּ שֶׁל מַסֶּכֶת אָבוֹת:  ",
+                "<b>זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה.</b> לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד כְּדִלְקַמָּן. נֻסָּח אַחֵר מִצְוֹת הַרְבֵּה אֵלּוּ בִּשְׁבִילוֹ הוּא:",
+                "<b>כְּדַי הוּא לוֹ.</b> כְּלוֹמַר שֶׁנִּבְרָא בִּשְׁבִילוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קֹהֶלֶת יב) כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: ",
+                "<b>וְנִקְרָא רֵעַ.</b> (תְּהִלִּים קלט) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל:",
+                "<b>אָהוּב.</b> (שָׁם קכב) יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, וְאוֹמֵר (שָׁם קיט) שָׁלוֹם רָב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ. נֻסָּח אַחֵר לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ: ",
+                "<b>אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם.</b> שֶׁעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה:",
+                "<b>אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת.</b> שֶׁמְּקָרְבָן וּמְלַמְּדָן וְגוֹמְלָן טוֹב:",
+                "<b>וּמַלְבַּשְׁתּוֹ.</b> הַתּוֹרָה:",
+                "<b>וּמַכְשַׁרְתּוֹ.</b> לִהְיוֹת צַדִּיק וְהוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַוְלָה אֶלָּא מַצְדִּיק דְּרָכָיו בְּקַו וּבְהַכְרָעַת מִשְׁפָּט:",
+                "<b>חָסִיד.</b> עוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין:",
+                "<b>יָשָׁר.</b> עוֹשֶׂה יֹשֶׁר, וְעָדִיף מִצַּדִּיק: ",
+                "<b>וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה.</b> דִּלְעֵיל מֵהַאי קְרָא כְּתִיב ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, וְסָמִיךְ לֵיהּ לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, כְּלוֹמַר עֵצָה וּגְבוּרָה וּבִינָה אֲנִי לְלוֹמְדַי לִהְיוֹת לִבְנֵי אָדָם לְעֵזֶר: ",
+                "<b>תּוּשִׁיָּה.</b> לוטיי\"ר בְּלַעַז, עִנְיַן גַּאֲוָה וּגְדֻלָּה. נֻסָּח אַחֵר וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ בְּנֵי אָדָם, נֶהֱנִים לִלְמֹד מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְגוֹ', כָּךְ מְשַׁבַּחַת הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ שֶׁלִּי הָעֵצָה וְהַתּוּשִׁיָּה וְהַגְּבוּרָה, וּכְתִיב אֲנִי בִּינָה, שֶׁכָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ יֵשׁ לִי בְּלוֹמְדַי: ",
+                "<b>וְנוֹתְנִין לוֹ.</b> רָשׁוּת וְחִקּוּר דִּין, שֶׁעֹמֶק הַדִּין פָּתוּחַ לְפָנָיו: ",
+                "<b>וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה.</b> מִן הַשָּׁמַיִם. הֲכִי גָרְסִינַן וֶהֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, הֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ אַפַּיִם, מִתּוֹךְ עֵסֶק הַתּוֹרָה יְהֵא קָשֶׁה לִכְעֹס, דְּכָל הַכּוֹעֵס אֲפִלּוּ תּוֹרָתוֹ כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מִשְׁתַּכַּחַת הֵימֶנּוּ: ",
+                "<b>מוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ.</b> מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מֵרֹב עֲנָוָה:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה.</b> מֵעֶלְבּוֹן שֶׁעוֹלְבִין אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא עֲלוּבָה עַל שֶׁאֵין לָהּ עוֹסְקִין:",
+                "<b>נָזוּף.</b> מְנֻדֶּה, כְּמוֹ (בְּרֵאשִׁית לז) וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו מְתַרְגְּמִינַן וְנָזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי. נֻסָּח אַחֵר נְזִיפַת חֲכָמִים מְנֻדֶּה: ",
+                "<b>נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר.</b> שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרוֹ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְנוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וּמַמְאִיס, כֵּן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁחָסֵר מַטְעַמִּים שֶׁל תּוֹרָה הוּא מָאוּס כִּמְנֻדֶּה הַזֶּה. נֻסָּח אַחֵר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טַעַם, כְּלוֹמַר מְכַנֶּה הַבְּרִיּוֹת בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה אִשָּׁה יָפָה שֶׁהוּא סָר דְּבָרָיו מִטְּעָמִים שֶׁל תּוֹרָה, דּוֹמֶה לְנֶזֶם שֶׁל זָהָב שֶׁנָּתוּן בְּחָטְמוֹ שֶׁל חֲזִיר שֶׁבְּנֵי אָדָם בְּדֵלִים מִמֶּנּוּ, אַלְמָא כִּמְנֻדֶּה קָרֵי לֵיהּ קְרָא: ",
+                "<b>שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין.</b> לְפִי שֶׁבְּנֵי אָדָם מְכַבְּדִין וּמְשַׁמְּשִׁין לְפָנָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בָּהּ מִתְרַחֲקִין מִמֶּנּוּ, אַלְמָא כִּמְנֻדֶּה הוּא: ",
+                "<b>וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל.</b> לְמַעְלָה מִן הַפָּסוּק הַזֶּה כְּתִיב וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל [עֵרוּבִין נד; וּנְדָרִים נה.], כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם תּוֹרָה בְּמַתָּנָה נָחֲלוּ אֵל, כְּלוֹמַר הֱבִיאָם בְּחֶלְקוֹ, וְכֵיוָן שֶׁחֶלְקוֹ אֵל עוֹלִים לִגְדֻלָּה שֶׁנֶּאֱמַר וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוֹ דָּבָר אֶחָד.</b> שֶׁל טַעַם, דְּסָמִיךְ לְהַאי קְרָא דִּוְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי סָמִיךְ אִידָךְ קְרָא אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, לְפִי שֶׁמְּצָאוֹ אֲחִיתֹפֶל לְדָוִד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב יְחִידִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אָמַר לוֹ לָמָּה אַתָּה לוֹמֵד יְחִידִי [עַיֵּן בְּרָכוֹת סג;] וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (יִרְמְיָה נ) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנוֹאָלוּ. שׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת מְצָאוֹ שֶׁהָיָה נִכְנַס לְבֵית מִדְרָשׁוֹ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, אָמַר לוֹ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (וַיִקְרָא יט) וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לָאָדָם לִכָּנֵס שָׁם בְּמוֹרָא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֵימַת שָׁמַיִם עָלָיו, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תְּהִלִּים נה) בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ לְשׁוֹן אֵימָה וָפַחַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּרָגֶשׁ לִכָּנֵס שָׁם בְּכָל כֹּחוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. נֻסָּח אַחֵר, לָלֶכֶת בִּרְגִישָׁה וּבִמְהִירוּת לְבֵית הַכְּנֶסֶת: ",
+                "<b>וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי.</b> חָשׁוּב כְּמוֹתִי:",
+                "<b>מְיֻדָּעִי.</b> חָכָם שֶׁלִּי, כְּמוֹ (דְּבָרִים א) אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים: ",
+                "<b>וּמַה דָּוִד.</b> שֶׁהָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֲשָׂאוֹ לַאֲחִיתֹפֶל שֶׁהָיָה רָשָׁע וְלֹא הָיָה רָאוּי לְכָךְ רַב וְאַלּוּף בִּשְׁבִיל שְׁנֵי דְּבָרִים, אָדָם הֶדְיוֹט הַלָּמֵד מֵחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ רָשָׁע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה: ",
+                "<b>וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה.</b> כְּלוֹמַר אֶלָּא לַתּוֹרָה, וְלָאו אַצָּרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר, אֵין כָּבוֹד בָּא לוֹ לָאָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תּוֹרָה: ",
+                "<b>כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.</b> וְלָמָּה הֵן נוֹחֲלִין כָּבוֹד, בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם לוֹמְדִין אֶת הַתּוֹרָה וְיוֹרְשִׁין אוֹתָהּ כְּנַחֲלָה:  ",
+                "<b>וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה.</b> נֻסָּח אַחֵר וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה. כְּלוֹמַר אֵין כָּבוֹד זֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין וּמַצְרִיכִין לְאָדָם לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד אֶלָּא בְּרַבּוֹ שֶׁלִּמֵּד לוֹ תּוֹרָה, אֲבָל לִמְּדוֹ אֻמָּנוּת אַחֶרֶת כְּגוֹן שׁוּלְיָא דְּנַגָּרֵי, לֹא: ",
+                "<b>כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.</b> רְאוּיִים חֲכָמִים לְהַנְחִיל כָּבוֹד וְאֵיזֶה חֲכָמִים תְּמִימִים הַנּוֹחֲלִים טוֹב דְּהַיְנוּ תּוֹרָה אֲבָל חֲכָמִים בִּשְׁאָר אֻמָּנִיּוֹת לֹא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל.</b> לֹא עַל הֶעָשִׁיר הוּא אוֹמֵר שֶׁיַּעֲמֹד בְּחַיֵּי צַעַר כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, אֲפִלּוּ אֵין לָאָדָם אֶלָּא פַּת בְּמֶלַח וְכוּ' וְאֵין לוֹ כַּר וְכֶסֶת לִישֹׁן אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, אַל יִמָּנַע מִלַּעֲסֹק בָּהּ, דְּסוֹפוֹ לִלְמֹד אוֹתָהּ מֵעֹשֶׁר: ",
+                "<b>בִּמְשׂוּרָה.</b> מִדָּה קְטַנָּה:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה.</b> לִרְדֹּף אַחַר הַשְּׂרָרָה:",
+                "<b>וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד.</b> לְהִתְכַּבֵּד בְּתוֹרָתְךָ, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה נִרְאֶה כְּמִי שֶׁעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ: ",
+                "<b>שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם.</b> הוּא שָׂכָר שֶׁתְּקַבֵּל עַל לִמּוּדָהּ שֶׁל תּוֹרָה. נֻסָּח אַחֵר, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁלָּמַדְתָּ עֲשֵׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים וְקַיֵּם מִצְוֹת, כִּדְאָמְרִינַן (לְעֵיל פ\"ג מ\"ט) כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת.</b> אוֹתָן שֶׁכְּתוּבִים בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל (א, ח) כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וְאָמַר לָהֶם דְּעוּ כִּי כָּךְ וְכָךְ מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ וּכְשֶׁתַּחְקֹר הֵם שְׁלֹשִׁים דְּבָרִים עִם אוֹתָן שֶׁשְּׁנוּיוֹת בְּסַנְהֶדְרִין (פֶּרֶק ב') מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ וְכוּ'. וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה הֵן עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם וְעֶשֶׂר בִּגְבוּלִין: ",
+                "<b>בְאֵימָה בְּיִרְאָה.</b> שֶׁאֵין לִבּוֹ גָּבוֹהַּ עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, וְלָכֵן בַּעֲלֵי קֶרְיִן הָיוּ אֲסוּרִין, שֶׁמִּתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם וְהִרְהוּר לִבּוֹ הוּא בָּא לִידֵי קֶרִי: ",
+                "<b>בְּשִׂמְחָה.</b> לְפִי שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה מִתּוֹךְ צַעַר אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה:",
+                "<b>בְּיִשּׁוּב.</b> גָּרְסִינַן, פֵּרוּשׁ בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת: ",
+                "<b>בְּמִעוּט סְחוֹרָה.</b> דְּאָמַר רַב [עֵרוּבִין נה.] לֹא תִּמָּצֵא תּוֹרָה לֹא בְּסַחֲרָנִים וְלֹא בְּתַגְרָנִים:",
+                "<b>בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ.</b> שֶׁלֹּא יְהֵא מָצוּי עִם בְּנֵי אָדָם בַּשּׁוּק:",
+                "<b>בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין.</b> מְקַבֵּל הַיִּסּוּרִין מֵאַהֲבָה: מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד וְאֵינוֹ רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד כַּחֲדָא חָשֵׁיב לְהוּ: ",
+                "<b>וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת.</b> שֶׁדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לִזְכוּת:",
+                "<b>וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת.</b> רוֹדֵף אֱמֶת וְשָׁלוֹם עַל הַכֹּל:",
+                "<b>שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב.</b> נַמִּי חֲדָא הוּא, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מֵשִׁיב אֶת שֶׁשּׁוֹאֵל תְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁיָּשִׁיב תְּשׁוּבָה הֲגוּנָה: ",
+                "<b>שׁוֹמֵעַ.</b> כָּל מַה שֶּׁרַבּוֹ אוֹמֵר לוֹ, וּמוֹסִיף, אֲבָל לֹא לִסְתֹּר אֶת דִּבְרֵי רַבּוֹ: ",
+                "<b>וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ.</b> כְּשֶׁהוּא מוֹרֶה הוֹרָאָה מְכַוֵּן בְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ, אֲבָל אֵינוֹ מוֹסִיף דָּבָר לוֹמַר שֶׁכָּךְ אָמַר לוֹ רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ רַבּוֹ: [נֻסָּח אַחֵר; בְּיִשּׁוּב, בִּישִׁיבָה, דְּמַרְבֶּה יְשִׁיבָה מַרְבֶּה חָכְמָה; דֶּרֶךְ אֶרֶץ.] תַּרְבּוּת נודיטור\"א בְּלַעַ\"ז: ",
+                "<b>בְּמִעוּט שִׂיחָה.</b> לֵיצָנוּת:",
+                "<b>בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם.</b> שְׂחוֹק קָשֶׁה לָכַעַס:",
+                "<b>בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין.</b> כִּדְאָמְרִינַן בִּבְרָכוֹת (דַּף ה.) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ, אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה לָעוֹסֵק בָּהּ לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא: ",
+                "<b>בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם.</b> שֶׁאֵינוֹ מְגַמְגֵּם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא חוֹתְכָן בַּלָּשׁוֹן וּמוֹצִיאָן בַּפֶּה, דְּאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּהוֹצָאַת הַפֶּה, דִּכְתִיב כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם אַל תִּקְרֵי לְמוֹצְאֵיהֶם אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה: ",
+                "<b>בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב.</b> לֹא שָׁמַעְתִּי מַה בֵּין זֶה לְזֶה: ",
+                "<b>בְּאֵימָה.</b> כִּדְאָמְרִינַן כוּ':",
+                "<b>בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים.</b> שֶׁדּוֹחֵק וְנִכְנָס בְּכָל מָקוֹם לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶן וּלְשַׁמְּשָׁן:",
+                "<b>בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים.</b> לוֹמֵד בַּחֲבוּרָה:",
+                "<b>וּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים.</b> שֶׁיְּפַלְפְּלוּ לְפָנָיו וִיחַכְּמוּהוּ כִּדְאָמְרִינַן (תַּעֲנִית ז.) וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם:",
+                "<b>הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ.</b> שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל שָׁעָה, דְּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְקַיֶּמֶת תּוֹרָתוֹ בְּיָדוֹ. מְקוֹמוֹ קָרֵי לַטְּעָמִים וְלָרְאָיוֹת שֶׁהוּא מֵבִין בַּהֲלָכָה, כִּדְאָמְרִינַן בְּסַנְהֶדְרִין (פ\"ה מ\"ה) כְּשֶׁמַּלִּינִין אֶת הַדִּין לְמָחָר הַמְחַיֵּב אוֹמֵר מְחַיֵּב אֲנִי בִּמְקוֹמִי אוֹתָהּ רְאָיָה וְאוֹתוֹ טַעַם עַצְמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ שֶׁלֹּא מָצָאתִי רְאָיָה אַחֶרֶת לִזְכוּת וְכֵן הַמְזַכֶּה: ",
+                "<b>הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.</b> שֶׁאִם דּוֹאֵג בְּעִנְיָנוֹ אֵינוֹ מְכַוֵּן בָּהּ:",
+                "<b>סְיָג לִדְבָרָיו.</b> שֶׁנִּמּוּקוֹ עִמּוֹ וּמֵבִיא אֲמַתְלָאוֹת לְהַעֲמִיד דִּבְרֵי רַבּוֹ לִבְנֵי אָדָם:",
+                "<b>נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ.</b> שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוֹת כִּדְאָמְרִינַן מַהוּ רֵיחַ נִיחוֹחַ (וַיִּקְרָא א) נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי:",
+                "<b>וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ.</b> שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא חֵן בְּלִבּוֹ עַל עַצְמוֹ עַל שֶׁהִרְבָּה תּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי לְכָךְ נוֹצָר: ",
+                "<b>וְאֵינוֹ מֵגִיס לִבּוֹ בְּלָמְדוֹ.</b> הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מִתְגָּאֶה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת:",
+                "<b>אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת.</b> לֹא גָּרְסִינַן:",
+                "<b>תּוֹכֵחוֹת.</b> דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי ט) הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֵהַבֶךָּ. כָּל אֵלּוּ הַמִּדּוֹת רְאוּיוֹת לְמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד וְאֵין רוֹדֵף אַחַר הַשְּׂרָרָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ וּמִתְרַחֵק מִמֶּנָּה, וּמִסְתַּבֵּר דְּהָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד: ",
+                "<b>וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת.</b> עַל בֻּרְיוֹ שֶׁל הֲלָכָה:",
+                "<b>עַל הַשָּׁלוֹם.</b> שֶׁאֵינוֹ מְיַשֵּׁב בַּדִּין אֶלָּא עוֹשֶׂה פְּשָׁרָה בְּרָצוֹן וּמִתְיַשֵּׁב בְּלִמּוּדוֹ]:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ.</b> אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. ",
+                "<b>כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם.</b> אַל תִּקְרֵי לְמוֹצְאֵיהֶם אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה: ",
+                "<b>וְאוֹמֵר וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ.</b> שֶׁיְּהֵא מַשְׁקֶה עַצְמוֹתֶיךָ בַּקֶּבֶר. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לְחַיִּים הוּא זוֹכֶה אֲבָל מִי יֹאמַר שֶׁיִּהְיֶה זוֹכֶה לְעֹשֶׁר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לְךָ בְּנֵי אָדָם הַנִּדּוֹנִין בַּעֲנִיּוּת שֶׁהַמָּוֶת חָבִיב לָהֶם מִן הַחַיִּים, לְכָךְ נֶאֱמַר כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ. אֵיזֶהוּ דָּבָר הַמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הֱוֵי אוֹמֵר זֶה מָמוֹן. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מָמוֹן יִתְּנוּ לְךָ אֲבָל לֹא יְהֵא מְכֻבָּד בֵּין הָאֲנָשִׁים, לְכָךְ נֶאֱמַר עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֲפִלּוּ לָמַד שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לַדְּבָרִים הַלָּלוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, [שַׁבָּת סג.] לַמַּיְמִינִים בָּהּ שֶׁלּוֹמְדִים לִשְׁמָהּ יֵשׁ לוֹ אֹרֶךְ יָמִים וְחַיִּים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וּבִשְׂמֹאלָהּ לַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד יִתְּנוּ לוֹ אֲבָל לֹא חַיִּים אֲרֻכִּים. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לְחַיִּים וְעֹשֶׁר זוֹכֶה אֲבָל לֹא לְשָׁלוֹם, לְכָךְ נֶאֱמַר וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עֲטֶרֶת.</b> זֶה הָעֹשֶׁר:",
+                "<b>תִּפְאֶרֶת.</b> זֶה הַנּוֹי:",
+                "<b>וְהַבָּנִים.</b> וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם:",
+                "<b>וְהַכֹּחַ.</b> תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם:",
+                "<b>וְהַכָּבוֹד.</b> וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד:",
+                "<b>וְהַחָכְמָה.</b> דִּזְקֵנִים טוּבָא אִיכָּא הָכָא, וְחַד מִנַּיְהוּ לְזֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה:   "
+            ],
+            [
+                "<b>לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב.</b> פֵּרוּשׁ לְשִׁבְחוֹ וְלִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה ו) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכוּ'.</b> ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. שֶׁבְּרִיאָתָהּ קֹדֶם הָעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁעָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנָיו לִבְרֹא אֶת עוֹלָמוֹ נִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה: ",
+                "<b>שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד.</b> שֶׁהֵם עַמּוּדִים שֶׁל עוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי, נֶאֱמַר כָּאן אָרֶץ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן אָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ, מַה לְהַלָּן שָׁמַיִם וָאָרֶץ אַף כָּאן שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּכְתִיב קִנְיָנֶךָ וְכוּ': ",
+                "<b>אַבְרָהָם מִנַּיִן.</b> שֶׁבְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָךְ לִהְיוֹת קִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְיִתְקַיֵּם בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, וְלָמָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, לְפִי שֶׁהוּא קֵרֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְהֶחְזִירָן לַמּוּטָב וְאָמַר לָהֶן דְּבָרִים הַנִּזְכָּרִין: ",
+                "<b>יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר עַם זוּ קָנִיתָ.</b> וּמִנַּיִן שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בִּשְׁבִילָן, שֶׁנֶּאֱמַר לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל, שֶׁהֵם עִקַּר הַדִּירָה שֶׁל אָרֶץ: ",
+                "<b>מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.</b> עֲדַיִן לֹא מָצִינוּ קִנְיָן, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן מִקְּדָשׁ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ, מַה כָּאן מִקְדָּשׁ בְּקִנְיָן אַף לְהַלָּן מִקְדָּשׁ בְּקִנְיָן. וְכַמָּה גִּמְגּוּם יֵשׁ בַּדָּבָר, לְפִי שֶׁהָעִנְיָן נִרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁהַבְּרַיְתָא לֹא נִכְתְּבָה כְּתִקְנָהּ, שֶׁהֲרֵי בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה לֹא שָׁנִינוּ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה, תּוֹרָה וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְיִשְׂרָאֵל, וּמֵבִיא רְאָיָה לַשָּׁמַיִם וָאָרֶץ מֵאוֹתוֹ הַפָּסוּק שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ.</b> לְשִׁבְחוֹ:",
+                "<b>רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר וְכוּ'.</b> לֹא אָמַר לְמִלְּתֵיהּ גַּבֵּי מַסֶּכֶת אָבוֹת, אֶלָּא בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת בְּאֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין, וּלְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִיּוּם נָאֶה נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְאָמְרוֹ בְּסוֹף כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ עַל הַמִּשְׁנָה אֶלָּא עַל הָאַגָּדָה, דְּאָמַר מַר [סוֹטָה מט.] וִיהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא דְּאַגַּדְתָּא. וְנִקְרְאוּ אֵלּוּ פִּרְקֵי אָבוֹת מִפְּנֵי שֶׁנִּסְדְּרוּ הֵנָּה דִּבְרֵי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה זֶה מִזֶּה, כְּגוֹן מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְהַזְּקֵנִים זֶה מִזֶּה עַד אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְשַׁמַּאי וְהִלֵּל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְתַלְמִידָיו, וְהוֹדִיעָנוּ רַבִּי אֵיךְ הָיוּ מַעֲשֵׂיהֶם נְכוֹנִים וְהָיוּ מַזְהִירִים לְאַנְשֵׁי דּוֹרָם וּמַדְרִיכִים אוֹתָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, כְּמוֹ כֵן רָאוּי לְכָל חָכָם לְהַזְהִיר אֶת בְּנֵי דּוֹרוֹ וּלְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ יְשָׁרָה:  \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/Vilna Edition.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/Vilna Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e640ba9aa81a339e06dd2942b3f83804e2e018ff
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/Vilna Edition.json	
@@ -0,0 +1,642 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rashi on Avot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "רש\"י על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rashi",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>משה קבל תורה מסיני וכו</b>' [ולמדה לכל ישראל שנאמר ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל ולמה נאמר ומסרה ליהושע ולא לאלעזר ולפנחס ולא לשבעים זקנים המתנבאים במחנה. שלא רצה למוסרה אלא למי שהי' ממית עצמו מנעוריו באהלי החכמה וקנה שם טוב בעולם וזהו יהושע שנאמר יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל ואע״פ שכתוב' על פנחס תורת אמת היתה בפיהו וגו']:",
+                "<b>ויהושע לזקנים.</b> ולא רצה למסרה לשבעים זקנים שהיו בימי משה אלא מסרה לזקנים שהיו רודים ושוטרים על ישראל כמו שנאמר ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וזקנים הללו מסרו לכל זקנים שהיו בכל דור ודור כמו לעתניאל ועתניאל לאהוד ושאר שופטים שהיו אחריו עד [שהגיע לנבואת עלי הכהן ולשמואל הרמתי (שכן כתב במשנה):",
+                "<b>ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.</b> מסרוה זה לזה עד] שבאו לאנשי כנסת הגדולה [ואלו הן] זרובבל נחמיה שריה רעליה ומרדכי בלשן שהיו בימי עזרא בבנין בית שני ולמה נקראו אנשי כנסת הגדולה מפרש במסכת יומא בפ' בא לו כ״ג שהם היו כנסיה גדולה וקדושה שהחזירו עטרה ליושנה [תרגום ישן עתיק כלומר לעתיק יומין] לפי שמשה אמר האל הגדול הגבור והנורא באו ירמיה ודניאל ולא אמרו הגבור והנורא וכו' והם החזירוהו כבתחלה לפי שהם אמרו הרי היא גבורתו של הקב״ה שאלמלא כך היאך אומה יחידה יכולה להתקיים בין כמה אומות:",
+                "<b>הם אמרו שלשה דברים שהתורה מתקיימת עליהם.</b> הוו מתונים בדין. לשון ממתינין שלא יהיו גומרין הדין במהרה אלא חוקרין בו בעומק לפי שהדין יושב ברומו של עולם שהרי לעשרת הדברות סמכו הכתוב דכתיב ואלה המשפטים ללמדך שהם גופי תורה וכן הוא אומר גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה זה חזקיה וסיעתו שכתבו ספר ישעיה וספר משלי כדמפרש בבבא בתרא פרק א' והעתיקו לשון ישן מיושן ולענין הדין היו אומרים שצריך לו לאדם ליישנו כדי לעיין בו יפה. ס״א מתונים לשון קשה כלומר שיהיו מתקשים ומתחממים בדין שמתוך כך יצא הדין לאמתו:",
+                "<b>והעמידו תלמידים הרבה.</b> שאם העמדת תלמידים בבחרותך העמד תלמידים אף בזקנותך שאי אתה יודע איזו מהם יכשר מחבירו:",
+                "<b>ועשו סיג לתורה.</b> כלומר עשו משמרת למשמרתו כדי שלא יבא לידי איסור של תורה וכו':"
+            ],
+            [
+                "<b>שמעון הצדיק כהן גדול היה.</b> משירי לשון שיריים כלומר בסוף שלא היה עמהם בתחלת הבית בימי עזרא:",
+                "<b>על התורה</b> שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי:",
+                "<b>ועל העבודה.</b> של בית המקדש כמו שמצינו בתענית אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ לכך היו קורין במעשה בראשית כל ימי השבוע:",
+                "<b>ועל גמילות חסדים.</b> מלוה מעותיו לעני שהוא גדול מהצדקה לפי שאינו מתבייש ועוד שגמילות חסדים נוהג בין בעשירים בין בעניים [בין במתים בין בחיים בין בגופו בין בממונו מה שאין כן בצדקה כמו שאמרו גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה] וכה״א וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו [וכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה] ללמדך שבשביל החסד העולם מתקיים:"
+            ],
+            [
+                "<b>אנטיגנוס קבל משמעון הצדיק את התורה הוא היה אומר.</b> הכי הוה מלתא מרגלא בפומיה:",
+                "[<b>אל תהיו כעבדים וכו'.</b> פרס לשון ערך כמו בערכך ומתרגמי' בפורסניה. פרס מתנה נשאי המנחה תרגום נטלי בארך פרס כלומר] שלא תאמר אקיים מצות בוראי כדי שיספיק לי כל צרכי אלא עבוד מאהבה:",
+                "<b>ויהי מורא שמים עליכם.</b> לפי שאין שכר מצות בעולם הזה שנאמר אשר אנכי מצוך היום היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם. [וראיתי בספר ערוך שצדוק ובייתוס תלמידיו של אנטיגנוס היו ולימד להם אל תהיו כעבדים וכו' אלא כעבדים שמשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס ולא פירש להם הטעם ומפני שהיה רגיל לומר כן נהפכו למינות ונקראו כל הבאים אחריהם צדוקין ובייתוסין]:"
+            ],
+            [
+                "<b>יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן קבלו מהם.</b> מאנטיגנוס קבלו את התורה:",
+                "<b>בית ועד לחכמים.</b> ללמוד שם:",
+                "<b>והוי מתאבק בעפר רגליהם.</b> שתהא משמשן:",
+                "<b>בצמא.</b> כאדם שהוא צמא ותאב ושותה לצמאון ולא כאדם שהוא שבע:"
+            ],
+            [
+                "<b>פתוח לרוחה.</b> פתוח לד' רוחות להכנס עוברי דרכים [וכן אמר ביואב ויקבר בביתו במדבר. וכי ביתו במדבר היה אלא שהיה ביתו כמדבר לד' רוחות וכן איוב אמר ואכל פתי לבד]:",
+                "<b>ויהיו עניים בני ביתך.</b> כלומר אל תרבה עבדים ושפחות לשרתך אלא הבא עניים במקומם וישרתוך ותקבל עליהם שכר:",
+                "<b>אל תרבה שיחה עם האשה.</b> ואפי' היא אשתך לפי שאתה מתבטל מדברי תורה או שאם באת להרבות עמה דברים תבא לספר לה המחלוקת שעשית עם חבירך ודעתן של נשים קלה עליהן ומיד תלך גם היא ותתקוטט עם חברתה אשת חבירך ותמצא מביאה לידי בזיון כך מפורש באבות דר״נ שהובא מארץ ישראל. ובאבות דר״נ של צרפת מוקים באשתו נדה וכדי שלא יבא עמה לידי עבירה ונראה דאפי' טהורה לפי שבוטל מדברי תורה:",
+                "<b>ק״ו באשת חבירו</b> שלא ירבה שיחה עמה מפני החשד:"
+            ],
+            [
+                "<b>יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם.</b> מיוסי בן יועזר ומיוסי בן יוחנן. יהושע בן פרחיה אומר הכי הוי מרגלא בפומיה והכי אמרינן בכולהו:",
+                "<b>עשה לך רב.</b> שלא תהא אתה למד לעצמך מסברא אלא מן הרב ומן השמועה:",
+                "<b>וקנה לך חבר.</b> אמרי לה ספרים ואמרי לה חבר ממש לפי שטובים השנים מן האחד וכן הוא אומר חרב אל הבדים ונואלו:",
+                "<b>והוי דן את כל האדם לכף זכות.</b> על כל שתשמע עליו אמור שנתכוון לטובה עד שתדע בבירור שאינו כן שאם אתה תדין כן ידונו אותך מן השמים לזכות כמו שמפורש בפ' מפנין:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואל תתיאש מן הפורענות.</b> שאם אתה עשיר אל תבטח בעשרך לפי שהפורענות ממהרת לבא לכן תהיה כל שעה בפחד וכן הוא אומר אשרי אדם מפחד תמיד וכן אם בא עליך רעה אל תתיאש לפי שהישועה קרובה לבא וכה״א הן לא קצרה יד ה' מהושיע:"
+            ],
+            [
+                "<b>כאורכי.</b> כתוב במשנה בא' ומתחלף בע' ומשמע כעורכי הדיינין כאדם הזה שאינו דיין ומעריך ומסדר לבעל דין טענותיו כדי שיזכה בדין וכדאמר התם אמר רבי יוחנן עשינו עצמנו כעורכי הדיינין פי' שלא תגלה ליחיד את דינו משום שנא' שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק שניהם כיצד אם באו שנים לפניך לדין וטענו טענתם כשתברר הדין להיכן הוא נוטה אל תגלה ליחיד את דינו לומר לו אחריך הדין אלא לשניהם ביחד פתח להן את הדין לחייב את החייב ולזכות את הזכאי ולא תעשה עצמך כערכאות של כותים שלהם מנהג לגלות הדין ליחיד מפני השוחד. ומר רבי יהודאי גאון ז״ל פי' בענינא אחריתי כד אתי קדמך איניש חד ולימא לך לא בעינא מינך למפסק לי דינא דתהוי לי את ב״ד אלא בעינא קמך היכי דינא דהאי תביעה וטענה דאית לי על חברו אסור למשתעי ליה כלום בדינא ולחואה ליה כלום בדינא שכן מנהג של ערכאות של כותים דבעו מינייהו דינא מקמיה ומחוי ליה. ובלישנא אחרינא בכתובות אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שאם בא לך אדם א' וישאל עצה ממך היאך יכול לטעון על חבירו אל תאמר לו שום עצה ללמוד אותו לטעון על חבירו ואפי' לקרובו והוא דאמרו רבנן אל תעש עצמך כאותם שמעריכין ומסדרין הטענות למי שאינם יודעין לטעון לפני הדיינין דההיא קרובתיה דר' יוחנן דאתת לקמיה דלהוי מסדר לה ליטען קמי בית דינא והוה מסדר לה משום שנאמר ומבשרך לא תתעלם והדר ביה דלא מסדר לה משום דתנינן ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין:",
+                "<b>יהיו בעיניך כרשעים.</b> שלא תחשוב בלבך זה חשוב הוא ולא היה מדבר שקר אלא יהיו בעיניך שניהם שקולים כאחד שאם אתה עושה כן אל תוכל לראות חובה לאותו שהוא חשוב בלבך. כשקבלו עליהם את הדין גרסי' דהואיל וקבלו עליהם את הדין ונתחייב שבועה מי שנתחייב ונשבע והלך לו לא תחשדנו בלבבך לומר דבשקר נשבע:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי זהיר בדבריך.</b> כשאתה חוקר בהם שמא מתוך דבריך יבינו מה שבלבבך ויבינו לשקר ולומר מה שלא היה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אהוב את המלאכה.</b> כדאמר מר פשוט נבלתא בשוקא (ולא תהדר במילי ושקיל אגרא) [ולא תימר גברא רבא אנא שמתוך שהוא טרוד אחר מזונותיו לא יבא לידי לסטות. ואינו מתפרנס מתוך קופה של צדקה וימיו מאריכין שנאמר ושונא מתנות יחיה. ושנינו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך]:",
+                "<b>ושנא את הרבנות.</b> לפי שמקברת את בעליה כדאמר מר מפני מה מת יוסף קודם אחיו מפני שנהג עצמו ברבנות:",
+                "<b>ואל תתודע לרשות.</b> שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן:"
+            ],
+            [
+                "<b>הזהרו בדבריכם.</b> בחזרת שמועתכם:",
+                "<b>שמא תחובו חובת גלות.</b> כלומר שמא תהיו מורים בדבר האיסור שיש בו גלות:",
+                "<b>ותגלו למקום מים הרעים.</b> למקום אחר שאין שם תלמידים הגונים ותלמדו להם וכשתחזרו למקומכם ישתו התלמידים הבאים אחריכם וילמדו מכם להתיר דבר של איסור ויבואו לידי חיוב מיתה:",
+                "<b>ונמצא שם שמים מתחלל</b> על ידיכם לפי שהכל יאמרו ראיתם הללו בני אדם שהיו תלמידי' הגונים ומתו בחצי ימיהם [ולא הגינה תורתם עליהם שכתוב בה כי ארך ימים ושנות חיים. וכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה]:"
+            ],
+            [
+                "<b>הלל ושמאי קבלו מהם.</b> משמעיה ואבטליון:",
+                "<b>הוי מתלמידיו של אהרן.</b> כלומר הוי למד מאהרן שהיה אוהב שלום שנאמר בריתי היתה אתו החיים והשלום כשהיה רואה שנים מריבים זה עם זה היה הולך לכל או׳׳א שלא מדעת חבירו ואומר לו פלוני ראה למה אתה מריב עם פלוני הלא הוא נשתטח לפני ופייסני לבא אצלך לדבר עמך עליו עד שתתרצה להתפייס עמו וכמו כן היה מדבר לחבירו ומתוך דברים הללו היה משים שלום ביניהם. אמר א' לאשתו קונם שאין נהנית לי עד שתרוק בעינו של כ״ג היה אהרן שומע היה הולך אצל אותה אשה והיה אומר פלוניתא חשתי בעיני ורוק שלך רפואה יש בו תרוק לי בעין והיתה רוקקת וע״כ נאמר בו את אהרן וגו' ויבכו אותו כל בית ישראל אחד אנשים ואחד נשים במשמע ובמשה לא נאמר אלא בני ישראל כדכתיב ויבכו בני ישראל את משה:"
+            ],
+            [
+                "<b>נגיד שמא אבד שמיה.</b> כל מי ששמו נמשך ועולה לגדולה מיתתו מתקרבת כמו שאמרו למעלה ביוסף ומן הפסוק נמצא סיוע שכן הוא שנא' לפני שבר גאון כלומר קודם שיבא לו לאדם שבר יעלה לגדולה. ואית דאמרי נגד שמא כל מי שאינו לומד אלא כדי ליגדל שמו לקרותו רבי. נ״א נגד שמא שמשתמש בשם המפורש:",
+                "<b>ודלא מוסיף.</b> מן הלילות על הימים מט׳׳ו באב ואילך יסיף אמר רב יוסף תקבריניה אימיה:",
+                "[<b>ודלא יליף קטלא חייב.</b> ומי שאינו מלמד לכל שואל חייב מיתה:",
+                "<b>ודישתמש בתגא חלף.</b> המשתמש בתלמידי חכמים והמשחר אותם. נשאתי תרגום שחרית הדבק לשחוור עושה אינגרא בתלמידי חכמים תמיד נכרת בחצי ימיו מפני שמבטלם מלשגות באהבת התורה]:",
+                "<b>ודאשתמש בתגא חלף.</b> המשמש בכתרה של תורה כמו ששנינו בנדרים בר' טרפון כאילו חלף ובטל מן העולם. נ״א אי נמי המשתמש בת״ח חלף עבר שכרו ממנו שהרי כבר קבלו בכאן:"
+            ],
+            [
+                "<b>אם אין אני לי מי לי.</b> כלומר אם לא אקיים אני את המצות מי מקיים אותם בשבילי:",
+                "<b>וכשאני לעצמי.</b> כי אף כשאני הולך ועושה איני עושה כפי חובתי המוטלת עלי [ס״א וכשאני לעצמי. וכשאני עושה ומקיים אני מגיע (א״ה לענ״ד צ״ל אינו מגיע) לחובה המוטלת עליו]:",
+                "<b>ואם לא עכשיו אימתי.</b> בזמן שאני חי. אימתי שכל מי שטרח בע״ש יש לו מה יאכל בשבת אבל מי שלא טרח מה יאכל [וזהו ששנינו התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין]:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה תורתך קבע.</b> שלא תהא קובע עתים לתורה אלא כל היום תעשנה עליך קבע. נ״א תקבע לך עתים ללמוד בכל יום ד' פרקים או ה':",
+                "<b>אמור מעט ועשה הרבה.</b> לעשות צדקה מעט ועשה הרבה שכן דרך הצדיקים שכן מצינו באברהם שאמר ואקחה פת לחם וגו' וכתיב ויקח בן בקר רך וטוב וכתיב מהרי שלש סאים קמח וגו':"
+            ],
+            [
+                "<b>רבן גמליאל אומר.</b> זהו רבן גמליאל [הזקן בנו של ר״ש] בנו של הלל:",
+                "<b>עשה לך רב.</b> פירשתי למעלה:",
+                "<b>והסתלק מן הספק.</b> שאם תלמוד מעצמך תרבה לך ספקות. נ״א שלא תהא קובע עצמך לדבר הלכה ועומד לבטח אלא כיון דלאו בפירוש הוא איבעי ליה למיזל קמי רביה ביבמות פ' ב״ש:",
+                "[<b>והסתלק מן הספק.</b> שלא יהיה ביסוד היסודות וידיעת הסודות ספק בלבך אלא ודאי וידוע בעין הלב כי הוא העיקר]:",
+                "<b>ואל תרבה לעשר אומדות.</b> שלא תפריש מעשרותיך מאומד לפי שפעמים שלא תהא מכוין יפה כאדם הזה שאינו לומד מן השמועה. נ״א שהרי תורה נתנה שיעור במעשר שהוא א' מעשרה לפיכך צריך חשבון אבל בתרומה לא כתיב שיעור אלא ראשית דגנך לפיכך היא ניטלת מאומד [ויש מפרשים שגם זה נאמר על והסתלק מן הספק עד שידרשו לך מעשה בראשית. וגם על זה נאמר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה]:"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא שתיקה.</b> שגם אויל מחריש חכם יחשב וכן חילוף שאם מרבה דברים עם בני אדם ולכל דבר מקדים עצמו להשיב אפילו אם הוא חכם אויל יחשב ע״כ אין טוב כשתיקה עד שתראה. ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. שגדול העושה המצות יותר מן הלומד ואינו עושה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שפטו בשעריכם.</b> וסמיך ליה אולי יחנן וגו' ובמשנה טבריינית אין שם פסוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיבור.</b> שיברור:",
+                "<b>כל שהיא תפארת לעושיה.</b> שנוח לו והנאה וגם בני אדם נוחין הימנו:",
+                "נ״א <b>לעושה</b> למי שעושה אותה:",
+                "תוספת גליון. <b>כל שהיא תפארת לעושה.</b> כל דרך שהיא נוחה ותפארת למי שעושין אותה לאותה הדרך יברור האדם לפי שבידוע שזו הדרך שהיא נוחה לעושה:",
+                "<b>ותפארת לו מן האדם.</b> שלכל העולם היא ישרה דאין לך דבר עבירה שיעשה אדם שלא יתחרט בו ויאמר בלבו מה עשיתי ויש לו בושת מבני אדם. אבל נזדמן לידו דבר מצוה ודרך ישרה ויקיימנה אז ישמח ביותר עליה וגם ב״א מפארים ומשבחים אותו:",
+                "<b>שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.</b> משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדיו טלו בשכרכם כך וכך והכנסו לפרדס. וחרשו בו ותקנו כל צרכו ובפרדס היו בו אילנות טובות ורעות. ואילו היה אומר להם אילן פלוני טוב הוא ואילן פלוני רע הוא ותקחו בזה יותר מבזה היו הולכין כולם אצל הטוב כדי להרבות שכרן ונמצאו נשתיירו אילנות רעות שלא יתוקנו לכך אמר בסתם כך עשה הקב״ה שלא גילה שכר המצות שלא יראה אדם מצוה ששכרה מרובה יותר מחברתה ויחזור אחריה:",
+                "<b>והוי מחשב הפסד מצוה.</b> מה שאתה מפסיד מסחורתך בשעה שאתה עוסק במצוה אל תתעצב על אותו הפסד אלא הוי מחשבו כנגד השכר שתקבל עליה לעתיד ואם יבוא מצוה לידך קיימנה אע״פ שתדע שיש לך בה הפסד ממון ששכר המצות הרבה הוא:",
+                "<b>ושכר עבירה.</b> שאתה נהנה בה הוי מחשב כנגד הפסדה שאתה עתיד להפסיד בה ואם יבא עבירה לידך אל תעשנה אע״פ שתדע שתהנה ממנה כי ההפסד שעתיד לבא עליך הרבה הוא:",
+                "<b>מה למעלה ממך.</b> שהיא רואה ושומעת וכותב בספר:"
+            ],
+            [
+                "<b>בנו של רבי יהודה הנשיא.</b> הוא רבינו הקדוש:",
+                "<b>שיגיעת שניהם משכחת עון.</b> שמתוך שהוא לומד ועוסק בתורה ובסחורה להתפרנס אינו חומד וגוזל ממון אחרים:",
+                "<b>לסוף בטלה לגרור עון.</b> כך כתוב במשנה לפי שא״א לו בלא מזונות והולך וטורח ומלסטם את הבריות ומשכח את תלמודו:",
+                "<b>וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים.</b> שאע״פ שהן עמלין עמהן זכות אבותם מסייעתם:",
+                "<b>ואתם מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם.</b> כאלו נעשה הדבר בשבילכם הואיל ועסקתם לשם שמים:",
+                " נ״א <b>והיו עוסקים עמהם לש״ש.</b> כלומר בכל מאמצי כחם ובלבד שיהיה לבם לשמים:",
+                " נ״א <b>מעלה אני עליכם כאילו עשיתם</b> אפי' אין אתם גומרין את המעשה מעלה אני עליכם כאילו גמרתם אותו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוא היה אומר.</b> רבן גמליאל:",
+                "<b>עשה רצונו כרצונך.</b> שאפילו בשעה שתעשה חפצך תעשה לש״ש:",
+                "<b>כדי שיעשה רצונך כרצונו.</b> כדי שיתנו לך מן השמים טובה בעין יפה:",
+                "<b>בטל רצונך מפני רצונו.</b> שתחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה:",
+                "<b>שיבטל רצון אחרים.</b> הקמים עליך לרעה. ויש ספרים שזאת ההלכה כתובה בפ' בן זומא:",
+                "<b>הלל אומר.</b> זהו הלל הזקן שאמר למעלה בפ״א:",
+                "<b>אל תפרוש מן הצבור.</b> אלא השתתף עמהם בצרתם כדי שתשמח עמהם כמ״ש הפסוק שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. כדאמרינן כל מי שאינו משתתף עם הצבור אינו רואה בנחמת צבור ואינו רואה סימן ברכה לעולם בפ' אחרון דתענית:",
+                "<b>אל תאמין בעצמך.</b> שהרי יוחנן כ״ג שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי:",
+                "<b>עד שתגיע למקומו.</b> שיבא כמו כן לידך ותנצל ממנו. וכן מצינו בירבעם בשעה שבנה שלמה בהמ״ק והשלים אותו הניח מפתחותיו תחת מראשותיו כדי שישכים למחרת להקריב תמיד של שחר בזמנו מה עשתה בת פרעה הכניסה לו על מטתו כמין רקיע של נחושת ומזלות וכוכבים מצויירים בו כדי להטעותו בלילה וליהנות מגופו של אותו צדיק דגדל ועברו עליו ארבע שעות ביום שלא עמד ולא קרב תמיד של שחר ועל אותה שעה שנינו בגמרא ירושלמי על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות מה עשה ירבעם קבץ כל שבטו של אפרים והשכים לפתחו של שלמה להרתיעו על זאת יצאת בת קול ואמרה לו רשע אתה מחייבו על השוגג וז״ש הכתוב כדבר אפרים רתת וגו' כשנרתע אפרים והגיד על התמיד ששהה:",
+                "<b>ואל תאמר דבר.</b> כלומר אל תאמר על דבר של תורה שאתה יכול לשמוע עכשיו שתשמע לבסוף אלא לאלתר הט אזנך לשמוע. פ״א ואל תאמר דבר כלומר אל תאמר דבר סוד שא״א לשמוע לאחרים שאם תאמרהו סופו לישמע בעולם שאתה גלית לו את הסוד:"
+            ],
+            [
+                "<b>בור.</b> ריק מכל דבר כמו שדה בור [תרגום והאדמה לא תשם לא תיבור] וגרוע הוא מעם הארץ שאפי' בטיב משא ומתן אינו יודע:",
+                "<b>ולא עם הארץ וכו'.</b> אבל ירא חטא אפשר דהוי מתוך שהוא מתעסק בסחורה:",
+                "<b>ולא הביישן למד.</b> לפי שנא' אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה. וזה הפסוק פירשו חז״ל במס' ברכות אם מנבל עצמו בדברי תורה סופו להתנשא אבל אם הוא שותק שאינו שואל בהלכות ובשאר ענינים ישים ידו לפיו כלומר לא ידע כלום:",
+                "[<b>ולא הקפדן מלמד.</b> זהו רב שהוא קצר לב וכועס אם ישאל התלמיד פעמים הרבה בענין אחד ותרגום הקצור קצרה ידי האיתקפדא אתקפדא גבורתי מן קפדה בא. ומן קפדתי כארג חיי]:",
+                "<b>ולא כל המרבה בסחורה</b> יותר מדאי מחכים בתורה וכן הוא אומר לא בשמים היא לא תמצא תורה לא בתגרים ולא בסחרנין שפורשין מן היבשה לים. נ״א האדם הרוצה להתחכם צריך שיעסוק בכל ענינים של יישוב העולם בין בסחורה בין בשאר חכמות דרכי עולם להיות מבין בכל ע״כ:",
+                "<b>השתדל</b> ותעסוק בצרכי צבור אבל במקום שיש איש אתה תעסוק בתורתך:"
+            ],
+            [
+                "<b>אף הוא.</b> הלל היה אומר:",
+                "<b>על דאטפת אטפוך.</b> על שהיית מלסטם את הבריות ומציפן בנהר הציפוך בנהר:",
+                "<b>וסוף מטייפיך יטופון.</b> אותה שהציפוך יהיו ג״כ מתים באותה מיתה שהם היו חייבין מיתה אלא שנהרגו עי״ז מפני שהיה הקב״ה עתיד לגבות מידן וכה״א מרשעים יצא רשע. ויש מקומות שלא נהגו לומר זאת ההלכה:"
+            ],
+            [
+                "<b>מרבה רמה.</b> ללמדך שאין מועיל לו ריבוי בשר כריבוי תורה. נ״א מי שמבריא עצמו בבשר כשמת יש לו תולעה ורמה:",
+                "<b>מרבה דאגה.</b> שמא יאנסו נכסיו ממנו:",
+                "<b>מרבה גזל.</b> שגוזלים את אחרים דסתם עבדים גזלנים כלומר כל אלו הרבויים לא חשיבי. אבל מרבה ישיבה של תלמידי חכמים מרבה חכמה. שמחדדין ומחכמין אותו כדאמרינן ומתלמידי יותר וכו':"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תחזיק טובה לעצמך.</b> לומר כך וכך למדתי [ראוי אני שיכבדוני הבריות] ולפי שהוא לא הניח בעולם לא משנה ולא מקרא שלא למד לכך היה אומר כן:",
+                "<b>כי לכך נוצרת.</b> לשם כך יצאת לאויר העולם כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית שאם אין מקבלין ישראל את התורה יחזיר העולם לתוהו ובוהו נמצא עכשיו שחובה גדולה מוטלת עליו ולא בטובה הוא עושה:",
+                "<b>הוא היה מונה שבחן רבן יוחנן בן זכאי</b> ולפי שתלמידיו היו קוראם בשמו אליעזר יהושע כו':",
+                "<b>בור סוד שאינו מאבד טפה.</b> (בור סוד) דמיונו כהקיר ביר מימיה לפי שטוח בסיד כל סביביו ואין נבלעים מימיו כך הוא לא שכח אפילו דבר אחד מתלמודו:",
+                "<b>אשרי יולדתו.</b> שהיה בקי בכל דבר למוד ויועץ וקרוב למלכות ואני שמעתי לפי שאמו גרמה לו שיהיה חכם שכל הימים שעברתו אמו היתה מחזרת בכל יום על כל בתי מדרשות שהיו בעיר ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שיהיה חכם. בגמרא ירושלמי:",
+                "<b>מעין המתגבר.</b> חריף ומחודד יותר מדאי. אבל רבי אליעזר לא היה חריף כמוהו וסיני ועוקר הרים סיני עדיף. [משמו של ר״ג ומשמן של ריב״ז]:"
+            ],
+            [
+                "<b>שכן טוב</b> יותר טוב מחבר טוב ששכנו רואהו כל שעה ביום ובלילה ולומד ממעשיו:",
+                "[<b>שבכלל דבריו דבריכם</b> שהכל תלוי בלב]:",
+                "<b>אחד הלוה מן האדם כאילו לוה מן המקום.</b> מאחר שהמקום עתיד לפרוע לו למלוה שנא' וצדיק חונן ונותן. [צדיקו של עולם הוא המקום] נ״א וצדיק חונן זה הקב״ה שהוא צדיק חונן ונותן לו למלוה ומדהזכיר שמו של הקב״ה גבי הלואה מכלל דחשיב כאילו לוה מן המקום. המקום הוא מקומו של עולם [ואין העולם מקומו] וכה״א ומתחת זרועות עולם אבל העולם לא יכילנו שנא' השמי' ושמי השמים לא יכלכלוך:",
+                "<b>לב טוב</b> יהא לו בכל דבר ולא יבא לידי תקלה לעולם:"
+            ],
+            [
+                "<b>הם אמרו שלשה דברים.</b> כל א' מאלו ה' תלמידים:",
+                "<b>יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך.</b> אימתי בזמן שלא תהא נוח לכעוס:",
+                "<b>ושוב יום אחד לפני מיתתך.</b> הרי ב' כלומר בכל יום ויום עשה תשובה דשמא למחר אתה מת. וג' והוי מתחמם כנגד אורן שתשמע לדבריהם:",
+                "<b>והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה.</b> שלא תענש על ידם אם תעבור על דבריהם:",
+                "<b>נשיכת שועל.</b> השועל הזה שיניו דקות ועקומות וקשה נשיכתו משאר נשיכות. ועקרב מטיל ארס מן העוקץ. ונחש שרף שורש בפיו בלע״ז שיפלא״ר כדרך שעושי' אווזי' הללו זה לזה ושורף האדם בארס שלו כלומר בכל ענין הם מזיקים לעובר על דבריהם:",
+                "<b>וכל דבריהם.</b> אף קלות שבקלות כי פורץ גדרן של חכמים כגון יחוד של פנויה שסתם אשה נדה היא שנא' והדוה בנדתה תהיה בנדתה עד שתבא במים וחכמים גזרו אף אם טבלה שהרי גזרו על יחוד פנויה לא שנא טהורה ול״ש טמאה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שנאת הבריות.</b> שנאת חנם וכו':"
+            ],
+            [
+                "<b>שאינה ירושה לך.</b> אל תאמר הואיל ואבא חכם גדול היה אף אני אהיה כמו כן בלי שום טורח:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי זהיר בקריאת שמע.</b> לקרותה בשעתה:",
+                "<b>ובתפלה ובתפלין</b> לא גרסי'. נ״א ק״ש ותפלה חדא מילתא היא:",
+                "<b>אל תעש תפלתך קבע.</b> כאדם שעליו דבר קבוע ומוטל עליו חובה ואומר כך וכך אני חייב מתי אפרוק מעלי עול זה:",
+                "<b>אלא רחמים ותחנונים.</b> שתהא מכוון דעתך:",
+                "<b>כי חנון ורחום הוא.</b> מכאן שרוצה בתחנונים ומרחם מיד:",
+                "<b>ואל תהי רשע בפני עצמך.</b> כלומר אל תעשה דבר שהיום או למחר תעשה אתה את עצמך רשע ותאמר למה עשיתי רשע זה:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי שקוד כו' ודע מה שתשוב כו' ודע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך.</b> הרי שלשה:"
+            ],
+            [
+                "<b>היום קצר.</b> העולם הזה:",
+                "<b>ובעל הבית דוחק.</b> זה הקב״ה שנא' בו והגית בו יומם ולילה:"
+            ],
+            [
+                "<b>לא עליך המלאכה לגמור.</b> את כולה:",
+                "<b>ולא אתה בן חורין.</b> ליבטל מכל וכל לכך אם תעשה הרבה תקבל שכר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאין ולאן ולפני מי.</b> כולהו דרשו רבותינו ממקרא זה וזכור את בוראך זה הקב״ה. שתתן דין וחשבון לפניו. וקרי ביה בארך שתזכור מקורך מאין באת. מטפה סרוחה של שכבת זרע. וקרי ביה בורך שתזכור את קברך שאתה הולך שם למקום עפר רמה ותולעה:"
+            ],
+            [
+                "<b>סגן.</b> שני כלומר שהוא שני לכ״ג:",
+                "<b>בשלומה של מלכות.</b> [כמו שנא' ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה] אפי' באומות העולם שכן מצינו שהיו נודרין נדרים ונדבות בשבילם וכמו שמצינו בשבעים פרים שהיו ישראל מביאים בחג על שבעים אומות:",
+                "<b>חיים בלעו.</b> כל אחד ואחד את חבירו:",
+                "<b>איש אל רעהו.</b> הרי כאן שנים:",
+                "(בסוף משנת ר' חלפתא מצאתי כתוב בפי' רש״י וז״ל) לא מצינו במשנה כתוב וידום אבל אנחנו רגילים לומר וידום כמו כאשר דמיתי כלומר שהוא מחשב בדברי תורה כי נטל עליו שכר על אותו העסק. נטל כלומר יטול ואמרי לה נטל לשון סכך כמו וסכות על הארון ומתרגמינן ותטיל עכ״ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא אמרו עליו ד״ת.</b> ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון:",
+                "<b>מזבחי מתים.</b> זו עבודת כוכבים שנא' ויצמדו (ישראל) לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים:",
+                "<b>קיא צואה.</b> דבר מאוס הוא:",
+                "<b>בלי מקום.</b> בלי שמזכירין שמו של מקום שם:",
+                "<b>וידבר אלי.</b> מיד כשדבר דברי תורה נקרא שולחן שלפני ה' וי״א מראשו של פסוק שנאמר והמזבח עץ שלש אמות אל תקרי אמות אלא אמות כמו יש אם למקרא כנגד תורה נביאים וכתובים ויש אומרים מקרא משנה גמרא שצריך לדבר בהם על השולחן ואז נקרא שולחן אשר לפני ה':"
+            ],
+            [
+                "<b>הנעור בלילה.</b> ומחשב בלבו דברי הבאי:",
+                "<b>לבטלה.</b> להבטל מדברי תורה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חלפתא.</b> שם חכם הוא:",
+                "<b>בעדת אל.</b> ואין עדה פחותה מעשרה שנא' עד מתי לעדה הרעה הזאת וזה הפסוק נאמר במרגלים שהיו י״ב יצאו יהושע וכלב ונשארו עשרה:",
+                "<b>ומנין שאפילו חמשה שנאמר.</b> בקרב אלהים ישפוט:",
+                "<b>ואגודתו על ארץ יסדה.</b> ואין אגודה אלא בג' שכן מצינו בג' מינים שבלולב שהיו נאגדין כא' ועוד תנן [פרה פי״א מ״ט עי״ש שלשון רש״י צ״ע] ולקחתם אגודת אזוב ג' קלחים וד' גרדומין. וי״א בקרב אלהים ישפוט כנגד ג' דיינים וב' בעלי דינים הרי ה'. נ״א מנין שאפילו חמשה שנאמר ואגודתו וגו' אצבעות ידיו של אדם ה' וכשיאגוד ידו איכא אגד של ה' וברישיה דקרא כתיב הבונה בשמים מעלותיו הקב״ה בנה בשמים מעלותיו והשרה שם שכינתו ואגודתו כשיש למנות אגודה שהיא שלו דהיינו ה' בני אדם שעוסקים בתורתו על ארץ יסדה ותקנה להשרותה בין אלה הה':",
+                "<b>בקרב אלהים.</b> דיינין דסתם דיינין ג':",
+                "<b>ישפוט.</b> המקום עמהם שמסכים עמהם בדברי המשפט וכן כתיב אלהים נצב וגו' כלומר בקרב דיינין שאינם אלא שלשה נמי הוא שופט:",
+                "<b>אשר אזכיר.</b> כלומר שאתן דעת בלבך להזכיר את שמי אבוא שם אליך דהיינו יחיד ע״כ אזכיר את שמי משמע אלמד לאחרים שיהיו מזכירין את שמי:"
+            ],
+            [
+                "<b>ברתותא.</b> שם מקום הוא:",
+                "<b>וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל.</b> על אותו מעשה שקבץ כסף וזהב לבית המקדש אמר דוד לפסוק זה. נ״א תן לו משלו משל עצמו שתעשה צדקה והתנדב מנכסיך לשמים:",
+                "<b>שאתה ושלך שלו.</b> והדין עליך לתת לו משל עצמו:",
+                "<b>כי ממך הכל וגו'.</b> כי כל מה שהיה להם ממך הוא ומעתה שקבלו מידך שנתת להם מברכתך חזרו ונתנו לך לצורך ביתך כמו ונתנו את בנותינו לכם:",
+                "<b>מה נאה ניר זה.</b> שדה שנתחרשה:",
+                "<b>המהלך בדרך ושונה</b> ול״ג יחידי:",
+                "<b>הרי זה מתחייב בנפשו.</b> כלומר מסתכן בנפשו כי כשעוסק בתורה אין רשות לשטן להזיקו וכיון שפוסק על דברים בטלים ניתנה לו רשות:",
+                "הכא ל״ג <b>מעלה עליו הכתוב</b> דהא לא כתיב קרא:"
+            ],
+            [
+                "<b>תקפה.</b> ששכחה בעל כרחו מפני שחמורה עליו:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו.</b> שמתרחק מן האיסור ומן החטא. נ״א שיראת חטאו קודמת כו' שבכל מעשיו ובכל עניניו מקדמת יראת חטא ובאה לפניו שנזכר הוא עליה בכל אשר הוא עושה:",
+                "<b>חכמתו מתקיימת.</b> מעשיו מתקיימים בידו ומצליח בכל אשר יפנה דכיון דיראת שמים עומדת בעיניו כל שעה אינו נכשל במעשיו והוא נזכר ביראת חטאו:",
+                "<b>אין חכמתו</b> עולה בידו שאין בו ממש ובטלה היא דע״כ חכמה ודעת בעינן יראת ה' היא אוצרו כדכתיב קרא ואם אין יראת השם אין חכמה:",
+                "<b>שחכמתו מרובה ממעשיו.</b> שלמד הרבה ולא מקיים טוב לו שלא למד. נ״א שמעשיו מרובין וכו' שמרבה בצדקה ובעסק מצות יותר ממה שלמד תורתו מתקיימת. וכל הלומד ואינו מקיים דומה לאשה שיולדת וקוברת ולאדם שזורע ואינו קוצר:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שרוח הבריות.</b> כלומר כל מי שהוא אהוב למטה [נ״א לבריות] בידוע שהוא אהוב למעלה [נ״א למקום]:",
+                "<b>שינה של שחרית.</b> שהולך וישן עד שיעבור זמן ק״ש. נ״א עריבה לו לאדם ונמשך בה ומבטלתו מן התורה:",
+                "<b>ויין של צהרים.</b> שמביאתו לידי שכרות:",
+                "<b>ושיחת הילדים.</b> בחורים שעוסקים בדברי ליצנות ובני אדם רודפין אחריהם:",
+                "<b>וישיבת בתי כנסיות.</b> שמתכנסים ועוסקים בדברים בטלים ונמשכים שם בני אדם:"
+            ],
+            [
+                "<b>האי קרא קא דריש</b> כי דבר ה' בזה זה אפיקורס ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר. הכרת תכרת בעוה״ז ובעוה״ב מכאן אמר ר״א המודעי המחלל את הקדשים שאינו משמרן. כהלכה ומחללן מקדושתן:",
+                "<b>והמבזה וכו'.</b> חילל חולו של מועד בעשיית מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ובשתיה דהואיל ואינם חמורים כיום טוב אינו חושש לשומרם כל אלה נפקי מכי דבר ה' בזה שנוהג בהם מנהג בזיון:",
+                "<b>והמפר וכו</b>' שאינו רוצה לימול את בריתו הפר:",
+                "<b>והמגלה פנים בתורה וכו'.</b> דהיינו אפיקורוס כמנשה שהיה דורש אגדות של דופי למה לו למשה לכתוב ותמנע היתה פילגש זהו כי דבר ה' בזה:",
+                "<b>המלבין פני חבירו וכו'.</b> לא כתיב התם במלתיה דרא״ה בחלק ולא ידענא היכי מפיק ליה מקרא:",
+                "<b>המלבין.</b> דאזיל סומקא ואתי חיורא:",
+                "<b>אע\"פ שיש בידו וכו'.</b> כך כתוב במשנה:",
+                "<b>אין לו חלק לעולם הבא.</b> כדדרשינן מקרא הכרת תכרת וגו':"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי קל לראש.</b> בתחלה בעוד שאתה בחור הוי קל כנגד בוראך לעשות רצונו וגם בזקנותך תהא נוח לו:",
+                "<b>תשחורת.</b> לשון זקנה כמו הילדות והשחרות הבל ושנינו באגדה בן תשחורת היה לו לר״ע וי״א קל לראש לראשי העיר ושופטיה שלא תתגאה כנגדם אלא תעבדם ותקבל פניהם:",
+                "<b>ונוח לתשחורת.</b> זה גזבר [העיר והוא לשון תלמוד כמו ממטי לי' לחמריה לשחוור] ודוגמתו בתורה לא חמור אחד מהם נשאתי ומתרגמינן שחרית [הדבק לשחוור וישתחוו לך]. נ״א תשחורת לשון עבודת השר אם נטלו בהמתך לאנגריא של שר וכיוצא הוי נוח לעשות רצונם פן יקחוהו בע״כ:",
+                "<b>והוי מקבל וכו'.</b> עם כל אדם יהיו דבריך נעימים. (למה רחל מבכה על בניה מדרש אגדה על דרך הנסתר כו' שהלכו האבות ואמהות לפייס את הקב״ה על שהעמיד מנשה צלם בהיכל ולא נתפייס נכנסה רחל ואמרה רבש״ע רחמי מי מרובין רחמיך או רחמי בשר ודם הוי אומר רחמיך והלא אני הכנסתי צרתי בביתי שכל עבודה שעבד יעקב בבית אבא לא עבד אלא בשבילי כשבאתי ליכנס לחופה הכניסו את אחותי לא די ששתקתי אלא שמסרתי לה סימנים אף אתה אם הכניסו בני צרתך לביתך שתוק להם אמר לה יפה למדת סניגוריא יש שכר לפעולתך ע״כ):"
+            ],
+            [
+                "<b>מרגילין.</b> ממשיכים את האדם לידי עבירה:",
+                "<b>מסורת</b> הגדולה סייג לתורה שע״י המסורת ידעינן בירור המקראות והלכותיו:",
+                "<b>סייג לעושר.</b> שנא' עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר:",
+                "<b>סייג.</b> גדר וחיזוק:",
+                "<b>נדרים סייג לפרישות.</b> בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתיירא יהא מקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך ובענין זה כופה את יצרו:",
+                "<b>סייג לחכמה וכו'.</b> דכתיב גם אויל מחריש וגו' ואמרי' יפה שתיקה לחכמים כל שכן לטפשים:"
+            ],
+            [
+                "<b>חביב אדם שנברא בצלם.</b> לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו. (נ״א) חבה יתירה נודעת לו כלומר חבה יתירה חבבו שבראו בצלם עצמו שנאמר וכו' וכל המפטפט ודורשו לצד אחר כי בצלם וכו' נזרקה בו אפיקורסות:",
+                "<b>פירוש כלי חמדה</b> התורה כלי גדול וחשוב הוא שבו נברא העולם שנאמר ואהיה אצלו אמון אמרה תורה אני הייתי כלי אומנותו וכו' שנאמר בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא תורה שנא' ה' קנני ראשית דרכו וגו':"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל צפוי.</b> כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים צפוי וגלוי לפני הקב״ה:",
+                "<b>והרשות נתונה.</b> בידו של אדם לעשות שנא' ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' [ואת המות ואת הרע וכתיב ובחרת בחיים]:",
+                "<b>ובטוב העולם נדון.</b> במדת רחמים:",
+                "<b>והכל לפי רוב המעשה.</b> לפי רוב מעשיו של אדם הוא נדון אם רוב זכיות זכאי ואם רוב עונות חייב. נ״א אין הקדוש ב״ה הולך אחר רוב מעשיהם של אדם שהן מוסיפין וחוטאים בכל יום אלא לטובה הוא דן את העולם שלא להחריבו ומכל מקום מעשיהן גנוזים ליום הדין:"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל נתון בערבון.</b> שהכל ערבים זה לזה [כדאמרי' במס' סוטה דף לז]. נ״א על כל מעשה יש לו ערב להקב״ה דנשמתו של אדם ערב בכל אבריה זכו זכתה היא לא זכו לא זכתה היא ונדונת:",
+                "<b>ומצודה פרוסה [על החיים.</b> המות] שאינו יכול להשמט מיום המיתה ומיום הדין:",
+                "<b>החנות פתוחה.</b> שכל מי שירצה לשתות יין יכנס לשם כך האדם אם יבא ליטמא פותחין לו:",
+                "<b>והחנוני מקיף.</b> יין בהקפה באמנה לבני אדם כך הקב״ה ארך אפים לרשעים:",
+                "<b>והפנקס פתוח.</b> כל שעה לפני החנוני:",
+                "<b>והיד כותבת.</b> באותו פנקס החשבון של כל או״א על כל פרוטה ופרוטה כמה חייב לו מיינו כך כותבין למעלה בספר הזכרונות על כל חטא וחטא שאדם עושה למטה:",
+                "<b>והגבאים</b> של החנוני הולכין ומחזירין תמיד אחרי בעלי חובות של חנוני לגבות מכל או״א מעותיו בין מדעתו וכו':",
+                "[ נ״א <b>והחנות פתוחה.</b> העולם הזה לפני האדם:",
+                "<b>והחנוני מקיף.</b> אדון העולם צופה ומביט וכותב בפנקסו:",
+                "<b>הפנקס.</b> לוח מחופה בשעוה וכותבין בו:",
+                "<b>והגבאין.</b> אלו שלוחי מקום]:",
+                " נ״א <b>והגבאין מחזירין בכל יום.</b> לביתו שהחנוני בא וגובה חובו בין מדעתו בין שלא מדעתו כך מן השמים כותבין עליו וגובין ממנו לבסוף:",
+                "<b>ויש להם על מה שיסמוכו.</b> שגובין בדין. נ״א ויש להם לגבאים על מה שיסמוכו שהרי סומכין על החנוני שהזקיקן לכך:",
+                "<b>והדין דין אמת.</b> בדין הוא לגבות מעותיו של יינות ששתו:",
+                "<b>והכל מתוקן ליום הדין.</b> נ״א ואעפ״כ הכל מתוקן לסעודה אחד צדיקים ואחד רשעים יש להם חלק לעוה״ב לכירה הגדולה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אם אין תורה אין דרך ארץ.</b> כמ״ש לעיל יפה תלמוד תורה עם ד״א:",
+                "<b>דעת</b> גדול מבינה לפי שאם שואלין לו לאדם דבר והוא אומר כן הוא ומראה ונותן טעם לדבריו הוא דעת כאדם הזה שהוא מראה סלע לשולחני ואומר לו טוב או רע ומוציא לו אחר מתוך חיקו הדומה לו ומראה לו. <b>בינה</b> שיודע להבין אבל אינו מראה טעם:",
+                "<b>אם אין קמח אין תורה.</b> [לפי שיש בקמח חמשה מינים שנמשלו לחמשה חומשי תורה]. שאם אין לו מה יאכל היאך יעסוק בתורה:",
+                "<b>כל שחכמתו מרובה ממעשיו.</b> שלומד הרבה ואינו מקיים:",
+                "<b>שרשיו.</b> אלו מעשיו כדאמרינן לעיל ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה:",
+                "<b>והיה כערער וגו'.</b> לעיל מיניה כתיב ארור הגבר וגו' שאינו בוטח בה' שיזמין לו פרנסתו אלא מרבה בגזלות ובוטח בבני אדם המחזיקין ידו:",
+                "<b>והיה כערער וגו'.</b> כאילן יחיד במדבר:",
+                "<b>ושכן חררים במדבר.</b> כמו ערירים דמתרגמינן בלא ולד:",
+                "<b>ארץ מלחה.</b> כארעא דסדום לא איתותב שכל קרקע שזרקו עלי' מלח אינה מיושבת לעולם בזרעים:",
+                "<b>ערער.</b> לשון חרבה:",
+                "<b>והיה כעץ וגו'.</b> לעיל מיניה כתיב ברוך הגבר גו':",
+                "<b>ועל יובל.</b> נהרי מים כמו כערבים על יבלי מים ישלח מתפשט:",
+                "<b>ולא יראה.</b> לא יראהו ולא יזיקהו לאותו אילן שלא ייבש מפני החום והשרב בעבור המים שתחתיו:",
+                "<b>לא ידאג.</b> ולא יתיירא אילן זה מן הבצורת שפירותיו לא יכלו לעולם מרוב לחלוחית שבו:",
+                "<b>לא ידאג</b> ידואיי״ר בלע׳׳ז כמו ויאמר צדקיה אל ירמיהו אני דואג את היהודים אשר נפלו וגו' כי מדאגה מדבר. נ\"א ועוקרתו והופכתו כתיב במשנה והיה כערער אינו כתוב במשנה ולא כתיב ביה נמי והיה כעץ שתול על פלגי מים:"
+            ],
+            [
+                "<b>הלכות קינין והלכות נדה</b> שאבדה וסתה וצריכה לשמור עד שתחזיר לפתחה. נ\"א נדה שאבדה פתחה ואמרה יום אחד טמא ראיתי ואיני יודעת אם בימי נדה או בימי זיבה פתחה י\"ז יום שאינה חוזרת לפתחה עד י\"ז יום כדמפורש בערכין (דף ח א):",
+                "<b>הן הן גופי תורה.</b> כלומר אל יהיו קלות בעיניך אלא שים לבך עליהן כי חמורות הן יותר מדאי ותמצא בהם עומק גדול:",
+                "<b>תקופות.</b> ענין הילוך המזלות. נ\"א ענין גדול הלוך חמה והפוך שלה ברבוע:",
+                "<b>גמטריאות.</b> חשבון האותיות ונוטריקון. אין מקבלים עליהם שכר כשאר הלכות לפי שאינם אלא פרפראות כלומר ענייני החכמה כמו פטר את הפרפרת שלאחר המזון. נ\"א פרפראות דהיינו מידי דגריר לבא שמביאין לפני הסעודה שום דבר שממשיך לבו של אדם לאכילה וכן העוסק בהלוך תקופות שברקיע ולדרוש תיבות שבתורה בגימטריא הן הן ממשיכין אותו לחכמה שיש בהן חכמה גדולה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי ושמעון התימני</b> לפי שלא האריכו ימים נקראו על שם אביהם. נ״א ואלו שלשה שלא נסמכו כדאמרינן בסנהדרין היושבים לפני חכמים שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ושמעון התימני:",
+                "<b>הלומד מכל אדם.</b> ואפי' שאינו גדול ממנו בחכמה הולך ולומד ודוחק ונכנס בכל מקום שהם בני תורה ואינו מתבייש:",
+                "<b>מכל מלמדי וכו'.</b> כל מי שבא ללמדני הייתי משכיל שומע לדבריו ולא בושתי:",
+                "<b>הכובש את יצרו.</b> ואינו הולך אחריו:",
+                "<b>טוב ארך אפים.</b> שאין נוח לכעוס אלא מתגבר על יצרו טוב הוא מגבור:",
+                "<b>ומושל ברוחו.</b> שכופה את רוחו טוב מגבור ומלוכד עיר:",
+                "<b>השמח בחלקו.</b> בחלק שהקב״ה מזמין לו הכל נוטל בעין יפה. נ״א שיש לו חירות נפש ולב טוב באותו חלק שהקב״ה מזמין לו בין טוב בין רע בין רב בין מעט ואינו מצטער להיות רודף ולהוט לאצור ולקנות יותר מחלקו ואילו לא היה שמח מיגיע כפיו שהוא אוכל מאי אשרי איכא אפילו עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו הרי הוא כעני שבעניים אלא ודאי באכלו בשמחה קאמר ומדקא משבח ליה קרא הכי אלמא עשיר קרי ליה:",
+                "<b>אשריך בעולם הזה.</b> שלא תצטרך לבריות ולעוה״ב דמתוך שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות:",
+                "אמר הקב״ה <b>כי מכבדי אכבד</b> אם אתה הולך אחר דרכי מפני שיבה תקום וגו' גם אתה תמצא מכובד. נ״א כבד אכבדך ואז תמצא כבוד ותהיה מכובד:",
+                "<b>ובוזי יקלו.</b> לא שאני מיקל אותם אלא הם יקלו מעצמם דהואיל ואינו מכבדני אלא מיקל אינו מכובד ביניהם אלא זל וקל:",
+                " נ״א <b>כי מכבדי אכבד וגו'.</b> זו היא מדה אחת של מקום ואף אתה צא ולמד ממדותיו ותהיה מכובד:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי רץ למצוה קלה.</b> שמתוך כך תבא לידך מצוה חמורה לפי שמצוה גוררת מצוה וכך עבירה גוררת עבירה ותלקה על כלם:",
+                "נ״א <b>למצוה קלה</b> הנראית בעיניך קלה הוי רץ ומקיימה. וכן הוי בורח מן העבירה הקלה. שמצוה וכו' שהרי שכר מצוה מצוה שאז תקיים מצות הרבה הואיל ומחמת סיבה של זו תבא לידך מצוה אחרת וכיצד עבירה גוררת עבירה דמתוך עשייתה של זו תכשל לו באחרת ותקרנה לו שתים שכן דרך של יצר הרע מוסיף והולך להכשילו בעבירה כדי לטורדו מן העולם:"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תהי בז לכל אדם.</b> אל תבזה שום אדם שבעולם:",
+                "<b>ואל תהי מפליג לכל דבר</b> שאתה שומע שאם עכשיו אי אפשר לה להיות עתיד הוא להיות אחר זמן. נ״א אל תהי דוחה לשמוע שום חכמה שלא תאמר מה לי לשמעה אפשר לי לשמוע כל שעה שארצה אלא מאחר שזכית לשמוע שים לבך להבינה והיינו נמי אל תאמר דבר שא״א לשמוע שסופו להשמע. מפליג כמו מפליגו בדברים:",
+                "<b>שאין לך אדם</b> קל שבעולם שאין לו שעה שאתה צריך לו לשום דבר ויפרע ממך לפיכך אל תהי בז לכל אדם. ואין לך דבר קטן של חכמה שאין לו מקום יבא מקום לדבר שתצטרך לו אם היית יודעו לפיכך אל תהי מפליג לכל דבר:"
+            ],
+            [
+                "<b>מאד</b> התקן עצמך להיות שפל רוח כי תקות אנוש רמה ותולעה לפיכך מה לך אצל הגאוה:",
+                "<b>כל המחלל שם שמים בסתר.</b> שעובר עבירה בסתר נפרעין ממנו בגלוי הקדוש ברוך הוא מגלה לכל חרפתו שנא' מכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל וכל כך למה שלא יתחלל שם שמים על ידו שלא יאמרו ראיתם פלוני שהוא חכם ועשה מעשים טובים ופגעו בו צרות כך וכך. לפיכך אחד עושה בשוגג וא' עושה במזיד בחלול השם הקב״ה מגלה הכל:",
+                "<b>ה״ג אחד בשוגג ואחד במזיד בחלול השם.</b> נ״א הקב״ה נפרע ממנו בגלוי שעושה לו דבר שמודיע לכל שהוא עבר עליה ומגלה חרפתו ברבים כדכתיב בדוד כי הנני מקים עליך רעה כי אתה עשית בסתר ואני אעשה הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש:",
+                "<b>אחד שוגג ואחד מזיד.</b> אם עשית בשוגג גובה ממך כעין השגגה כי האי דאמרינן בעלמא מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר וכי משוא פנים יש בדבר הם השתחוו לצלם יהיו כלים לגמרי א״ל הם לא עשו אלא לפנים משום נבוכדנצר אף הקב״ה לא עשה עמהם אלא לפנים דבאותו ענין שחטאו פרע מהם היינו כעין שוגג ואם עשה במזיד גובה ממנו בפרעון גמור בגלוי:",
+                "<b>בחלול השם.</b> כגון ת״ח המזדלזל בפני ב״א דמתוך שהוא ת״ח למדים בני אדם ממנו ממעשיו ונמשכים אחריו ונמצא ש״ש מחולל על ידו ואומרים ראו זה שלמד תורה כמה מעשיו מקולקלין ופורשין ואין למדין וקשה הוא חלול ה' מעבודת כוכבים מהכא ואתם (בני) [בית] ישראל [וגו'] איש גלוליו לכו עבדו מאחר שאינכם שומעי' אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד:"
+            ],
+            [
+                "<b>הלומד על מנת ללמד</b> לקרותו רבי ולכבדו:",
+                "ה״ג <b>אין מספיקין בידו ללמוד וללמד</b>:",
+                "נ״א גדול הוא מעל מנת ללמוד דלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה:",
+                "<b>אל תעשם עטרה.</b> לד״ת להתגדל בהם שלא תלמוד ע״מ ליטול עטרה [שיקראו אותך רב והתגדל בה]:",
+                "<b>ולא כקורדום.</b> שאדם עושה בה מלאכה:",
+                " נ״א <b>ולא קרדום לאכול מהן</b> אל תעשה דברי תורה כקרדום זה שאדם משאיל לחבירו ונותן לו פרוטה בשכרו [וכן לא תלמוד אותה על מנת שאם תצטרך לבריות שתלמד אותה בשכר אלא על מנת ללמד בחנם. וזהו האוכל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. מפסיד שכרו מן העולם הבא]:",
+                "<b>ודאשתמש בתגא חלף.</b> עבר שכרו ממנו:",
+                "ה״ג כל הנאות שמתהנה ומשתכר בהן נוטל שכרו בעוה״ז:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המכבד את התורה.</b> שאינו מניחה אלא במקום קדש ולא על ספסל שיושבים בו בנ״א גם לא תורה ע״ג תורה [ויש אומרים הנוטה אוזן אל ספר תורה ואינו מספר בעוד שקורא החזן בו. ויש אומרים מי שאינו מניחו כשהוא פתוח ויוצא]:",
+                "נ״א <b>וכל המכבד את התורה</b> שאינו מלמדה לתלמיד שאינו הגון שנא' יפוצו מעינותיך חוצה לתלמיד הגון ואין לזרים אתך לתלמיד שאינו הגון:",
+                "<b>גופו מחולל.</b> גופו חולין:"
+            ],
+            [
+                "<b>ה״ג ר' שמעון בנו של ר' יוסי אומר.</b> נ״א רבי ישמעאל:",
+                "<b>והחושך עצמו מן הדין.</b> שאינו רוצה לישב בדין אא״כ מתפשרין זה עם זה:",
+                "<b>פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא.</b> שאין בעלי דינים הללו שונאים אותו ואינו בא לידי עונש",
+                "<b>הדין.</b> [נ״א שלא ישנא אותו החייב ולא יגזול שלא כדין ואינו בא לידי עונש הדין]:",
+                " נ״א <b>החושך עצמו מן הדין</b> שמתפשר עם בעל דינו קודם שיבא לב״ד שאם באים לטעון בב״ד החייב יהיה גזלן פעמים שהוא חייב וטען טענה שהוא פטור בה ונמצא גזלן:",
+                "<b>ושבועת שוא.</b> פעמים שהוא סובר שהוא אמת כדבריו ונשבע על שקר:",
+                "<b>והגס וכו'.</b> ועוד א״ר ישמעאל כל המגיס לבו בהוראות שוטה דאילו דברים שאין אדם עומד בהם עד שנכשל בהם וזה שמא נכשל בהוראתו שהורה שלא כדת והוא אינו מבין בכך ונמצא בדאי. א״נ שוטה קרו ליה על שנוטל גאוה על דבר שאינו שלו שהרי התורה אינה שלו. ורשע הוא שמראה עצמו דשלא לשמה למדה אלא לקנות ש״ט. וגס רוח שרודף אחר השררה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תהי דן יחידי.</b> שאע׳׳פ שיחיד מומחה דינו דין גמור מ״מ אל תזקק עצמך לבא לידי כך שאין שום אדם רשאי לדון יחידי אלא הקב׳׳ה שהוא יחיד:",
+                "<b>ואל תאמר לבעלי הדין קבלו דעתי שהן רשאין</b> לעשות כדבריך אם הם רוצים ולא אתה רשאי להכריחם בעל כרחם. פ״א אל תאמר קבלו דעתי אם הוא דיין אחד שיושב בין שני בעלי דינין אינו יכול לומר אותו הדיין קבלו דעתי בעל כרחכם אף על פי שאני אחד שהן רשאין בעלי דינין לומר לדיין אי אתה רשאי לומר קבלו דעתי כמו שאמר דהא קי״ל דיני ממונות בשלשה:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המבטל את התורה מעושר.</b> שמתוך עשרו אין לו פנאי לעסוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי ממעט</b> עסקים בעסק דרך ארץ:",
+                "<b>אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך.</b> כמה וכמה דברים תמצא יבואו לידך שתבטל מהם. נ״א הוי ממעט בעסקך:",
+                "<b>יש לך בטלים.</b> מן השמים ויעמדו כנגדך מבטלין מליתן לך שכר:"
+            ],
+            [
+                "<b>פרקליט אחד.</b> מליץ יושר שמטהו לזכות וכה״א אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו:",
+                "<b>קטיגור.</b> לשון קורא תגר:",
+                "<b>כתריס.</b> מגן להן עליו מפני הפורענות:",
+                "<b>כל כנסיה.</b> כל קיבוץ:",
+                "<b>סופה להתקיים.</b> עתידה שתהיה העצה קיימת ומצלחת:",
+                "<b>ושאינה לשם שמים.</b> עצה שלה בטלה היא:"
+            ],
+            [
+                "<b>ה״ג ככבוד חברך</b> משמע שתעשה כבוד לתלמידך כמו לחברך. וכן כבוד חברך ככבוד ומורא רבך:",
+                " נ״א <b>יהי כבוד תלמידך כו'</b> סובר הוא שאתה מתפאר בו והרי כבודו הוא כבודך לפיכך דין הוא שיהיה חביב עליך כשלך ככבוד עצמך. אבל בכבוד חבירך לא מצי למתני חביב שהרי אין לו חלק בכבודו של חבירו דמה טיבו של כבוד חבירו אצל כבוד שלו לפיכך תלי כבוד חבירו במורא רבו:",
+                "<b>ומורא רבך וכו'.</b> (אין צורך בדבר) דהא דרשינן את ה' אלהיך תירא לרבות ת״ח וכ״ש לרבו ומוראו מפורש בקדושין לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי זהיר בלמוד.</b> לפלפל ולחקור דקדוקיו:",
+                "<b>ששגגת למוד עולה זדון.</b> שמתוך שאין מדקדקין בלמוד ומורין הוראה שלא כדין נעשה כזדון לפי שתלמידי חכמים השגגות נעשה להם כזדונות. נ״א שאם נכשלת בה אפי' בשוגג חשובה כמזיד שהיה לך לדקדק ולשמוע עד סופה:",
+                "<b>שלשה כתרים הם.</b> והאחד אינו דומה לשנים לפי שאין השנים שוין בכל אדם שא״א לו לאדם להיות כהן אלא אם כן הוא מזרע הכהונה וכן אי אפשר להיות מלך אלא אם כן ראוי למלכות ולכתר תורה אפשר לו בכל מי שיעסוק בה כדאמר מר יגעתי ומצאתי תאמין לכך גדול כתרה של תורה משנים הללו:",
+                "<b>וכתר שם טוב עולה על גביהן.</b> שהוא משובח מכלם מי שיש לו שם טוב ומעשים טובים נמצאים בו שנא' טוב שם משמן טוב טוב שמם של חנניה מישאל ועזריה שהיו בעלי מעשים טובים מנדב ואביהוא שנמשחו בשמן המשחה שהרי הללו נשרפו והללו לא נשרפו. נ״א וסימן לשלשת כתרים אלו הארון דכתיב ביה ועשית לו זר זהב היינו כתר תורה. זר שולחן דכתיב ועשית זר זהב זה כתר כהונה שהכהנים זוכים ואוכלים הלחם שעליו. זר מזבח דכתיב ביה ועשית לו זר זהב היינו דוגמא לכתר מלכות שכל ישראל משועבדים למזבח ופונים אליו להקריב קרבנות דהוא ענין מלוכה שהכל באין אצלו:",
+                "<b>וכתר שם טוב וכו'</b> כלומר על ידיהן הוא בא אם עוסק בתורה נמצא שם טוב עליו וכן כהן המוזהר בעבודתו יצא שם טוב עליו וכן מלך המנהיג את עמו בצדק ומשפט ואית דמפרשי על גביהן על כלם ולא נהירא דאם כן ארבעה כתרים הם מיבעי ליה:"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי נהוראי</b> זה ר' אלעזר בן ערך ועל שם שהיה מנהיר פני חכמים בהלכה נקרא כך כדאיתא במס' שבת:",
+                "<b>הוי גולה למקום תורה.</b> למקום שהרב שם:",
+                "<b>ואל תאמר שהיא תבא אחריך.</b> יבא לכאן ואלמוד לפניו:",
+                "<b>שחביריך יקיימוה בידך.</b> שכל ספקות שיש לך יאמרו לך. נ״א שאם תוליך לשם תלמידים בני תורה המתחברים עמך ישאו ויתנו עמך שם בהלכה ותבינה כדאמרי' חרב אל הבדים וגו':",
+                "<b>ואל בינתך אל תשען.</b> אל תאמר איני צריך ללכת לרב אלא מעצמי יכול אני לירד לעומקה. נ״א שלא תהא עצל לשאול בדבר כל מה שבלבך אלא הט אזנך לשמוע הכל מפיו ואחר כך הבין בתשובתו כדאמרי' הס ואח״כ כתת:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בידינו לא משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים</b> שאין הדבר ידוע מדוע דרך רשעים צלחה. וי״א אין בידינו משלות רשעים כלומר כך הדין נוטה שלא תהא שלוה לרשעים בעולם הזה ולא יסורין לצדיקים אלא שאין הדבר מסור לידינו אלא ליד הקב״ה שהוא מביא שלוה לרשע בעוה״ז כדי שיטול חלקו וחלק הצדיק בגיהנם ועל הצדיק מביא יסורין כדי שיטול חלקו וחלק הרשע בג״ע לפי שכל אדם יש לו שני חלקים אחד בג״ע וא' בגיהנם והצדיק שזוכה נוטל חלקו וחלק מי שאינו צדיק המתחייב נוטל חלקו וחלק מי שאינו רשע. כך שמעתי:",
+                "<b>בשלום כל אדם</b> ואפי' עובד כוכבים בשוק מפני דרכי שלום כדאמרי' לא קדמני אדם בשלום אפילו עובד כוכבים בשוק. <b>לאריות</b> טוב לך שתהיה זנב לאריות לאנשים טובים מהיותך ראש ושר לרקים:"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזדור.</b> פורטיק״ו בלע״ז פרוזדור לשון יון הוא והוא בין השער לחצר קודם שיכנס לפני המלך:",
+                "<b>כדי שתכנס לטרקלין.</b> לפני המלך שהרוצה ליכנס לפני המלך מתקן ראשו וזקנו ומכוין מלבושיו לפני חצר הבית כך צריך כל אדם לתקן עצמו בעוה׳׳ז בתשובה ומעשים טובים דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ושלמה דימהו לנמלה שנאמר לך אל נמלה עצל וגו':"
+            ],
+            [
+                "<b>מכל חיי העוה״ב.</b> שכל חיי העוה״ז לצורך כך לפי שבאותו הזמן לא יהיה נוהג תשובה ומעשים טובים שאין העוה״ב אלא לשילום שכר על מה שקיים בעולם הזה:",
+                "נ״א <b>ושעה אחת</b> יפה היא לעולם הבא לצורך כך לקורת רוח הנאה מכל חיי העוה״ז מכל קורת רוח של עולם הזה לפי שאין בו לאדם קורת רוח שלימה מפני צרות ורעות הבאות עליו ומיום המיתה שמתיירא ממנו. קורת רוח לשון נתקררה דעתו שמתקררת ומתיישבת דעתו עליו מפני שמחה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תרצה.</b> דאינו מועיל לך שאינו מקבל רצוי מתוך רתחנותו אלא לאחר שנתקררה דעתו כדאמרי' בברכות [דף ז א] אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו שנא' פני ילכו והניחותי לך א״ל הקב״ה המתן לי עד שיעברו פנים זעומים. ה״ג אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו שמתוך שצרתו עומדת בפניו אינו מקבל תנחומין:",
+                "<b>ואל תשאל לו בשעת נדרו.</b> בשעה שהוא נודר אל תשאל לו ולומר בני כזה וכזה אל תדור כדי שיתירו לך וימצאו לך פתח לנדרך לפי שמתוך כעסו אומר לא כן אלא בכל ענין שבעולם אני נודר ונמצא שאינו בא לידי חרטה לעולם:",
+                "ויש אומרים <b>אל תשאל לו בשעת נדרו</b> בזמן שהוא נודר שום דבר לעשות אל תשאל לו לאלתר שלם את נדרך מיד שמא הוא מתחרט מאותו הנדר שכשרואה שאתה דוחקו לקיום הנדר הוא כועס ומתחרט ואומר טוב היה לי לשתוק מאשר נדרתי ומתחרט. נ״א ואל תשאל לו להתיר נדרך בשעת נדרו כ״ז שיש עליו נדר מפני שאתה מזכיר לו צערו:",
+                "<b>ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו.</b> אל תהי רגיל לראותו אז לפי שהוא מתבייש מכל אדם:"
+            ],
+            [
+                "<b>הקטן.</b> קטן משמואל הרמתי כמו שמצינו שיצתה בת קול ואמרה שהיה ראוי שתשרה עליו שכינה כמרע״ה:",
+                "<b>בנפול אויבך אל תשמח.</b> הכי הוה מרגלא בפומי' האי קרא:",
+                "<b>והשיב מעליו אפו</b> שישוב ממנו ויבא עליך. ה״ג חרון אף לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו כל עונותיו:"
+            ],
+            [
+                "<b>לדיו כתובה על נייר חדש.</b> שדיבקה שם יפה ואינו נמחק לעולם כך הלומד בילדותו אינו שוכח לעולם:",
+                " נ״א <b>הלומד ילד כשהוא קטן בילדותו דומה וכו' והלומד זקן</b> אדם שמתחיל בזקנותו שוכח הכל מיד ומאבד מהר כמו כתיבה על נייר מחוק שאין הכתיבה שעל המחק אדוקה ועומדת אלא שנמחקת והולכת:",
+                "<b>קהות.</b> ענבים שלא נתבשלו כל צרכן אגרישט״ו בלע״ז כגון האוכל את הבוסר תקהינה שיניו:",
+                "<b>ושותה יין מגתו.</b> המתמצה מן הגת ואינו מתוק אבל תורתן של זקנים שלימה היא כיין ישן שמשיב את הלב. נ״א יין מגתו שגופו עכור ממנו ואינו מועיל כלומר שאין תורתם קבע שלימה בטוב כענבים בשולות ויין ישן המשמחין את הלב:",
+                "<b>רבי אומר</b> לא כן הדברים שיש בחור שתורתו שלימה מן הזקנים:",
+                "<b>אל תסתכל בקנקן</b> לומר זקן חכם מובחר מן הבחור. נ״א אל תביט לקומת האדם ולמראהו לחלוק לו כבוד משום צורתו. אלא במה שיש בו תן עיניך ביין שבתוכו אם משובח הוא אם לאו כמו פוק תהי ליה אקנקניה אם יש בו ריח תורה אם לאו לפי שיש חדש אדם בחור מלא ישן שהוא מובחר למד תורה הרבה:",
+                "<b>וישן שאפילו חדש אין בו.</b> שריקן הכלי כך אדם זקן ובעל צורה שאפילו יין חדש אין בו ואע״ג דיין חדש גרוע מן הישן מכל מקום חשוב הוא מן המים להכי מדמי ליה תורה מועטת:"
+            ],
+            [
+                "<b>הקנאה</b> שיש לו לאדם על חבירו כדכתיב ורקב עצמות קנאה:",
+                "<b>והתאוה.</b> שמתאוה ממון הרבה שנא' אוהב כסף לא ישבע כסף. נ״א שהולך אחר תאות לבו כניאוף ושאר עבירות:",
+                "<b>והכבוד.</b> שהרבנות מקברת את בעליה. נ״א ויש אומרים הקנאה שראו מלאכי השרת שעשו לו לאדם הראשון שהיו צולין לו בשר ומוזגין לו יין וראו כבודו ונתקנאו בו. והתאוה שהתאוה לאכול מן הפרי. והכבוד שעשו לו המלאכים לפיכך נגרש מג״ע. וי״א הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן. והתאוה שהתאוה גיחזי לקחת ממון מנעמן. והכבוד מירבעם שאמר אם יעלו העם הזה לירושלים מפני שהי' המלך קורא משנה תורה:"
+            ],
+            [
+                "<b>הילודים.</b> אותם שכבר נולדו עתידין למות:",
+                "<b>והמתים.</b> שכבר מתו עומדין לחיות:",
+                "<b>והחיים.</b> אותם שעודם חיים עתידין לידון ליום הדין. נ״א והחיים שעתידין לחיות אינם ניצולים מיום הדין:",
+                "<b>לידע להודיע ולהוודע.</b> ידע אדם ויבין ויודיע הוא לכל שיהיו גם הם יודעים שהוא יוצרם ובוראם. נ״א לידע שאין בריה נחבאת מיום הדין:",
+                "<b>להודיע</b> את האדם ויבין שהוא דיין לכל. גם יהיו יודעים שהוא יוצרם ובוראם ומבין כל מעשיהם והוא הדיין מומחה שבקי לדונם כפי משפטם ואם תאמר במה ידוננו הלא אין עד שיעיד בנו הוא עד והוא עצמו יהא בעל דין לצעוק עליכם ולהביאכם במשפט. הוא עתיד לדון לכך הוא מצפה לדון אתכם ולשלם גמולכם:",
+                "<b>לא עולה.</b> אלא בדין ובמשפט הוא פורע:",
+                "<b>ולא שכחה.</b> שלא תדמה בנפשך הוא ישכח קצת מחובותיך שהרי כולם כתובים לפניו:",
+                "<b>ואל תאמר.</b> [הוא] ישא פנים כי אין משוא פנים בלבו ולא מקח שוחד:",
+                "<b>שהכל שלו.</b> והואיל וכן למה יקבל שוחד:",
+                "<b>ודע שהכל בא לפי חשבון</b> אחת לאחת למצוא חשבון פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול:",
+                "<b>שיש בשאול בית מנוס לך.</b> ועיר מקלט ותפטר מן הדין לפי שלא אחרי דעתך עושין לך:",
+                "<b>שעל כרחך אתה נוצר.</b> שבא לו מלאך הממונה על ההריון אצל הפרגוד שבו נשמות חקוקין ואומר לה לכי בתי עמי והכנסי במעי אשה פלונית ואומרת האיך אלך במקום הטנופת ואניח מקום טהרה כזה מיד בא מלאך ונוטלת' בעל כרחה ומכניסתה למעי אשה:",
+                "<b>ועל כרחך אתה נולד.</b> בשעה שהגיע זמן העובר לצאת ממעי אמו ואינו רוצה לצאת משם לפי שהוא צופה מסוף העולם ועד סופו כמו שנא' בהלו נרו עלי ראשי מיד מוציאין אותו בעל כרחו משם:",
+                "<b>ועל כרחך אתה חי.</b> לפי שיש אדם שהוא מדוכא ביסורין ובשעה שהוא ישן בלילה ואין הנשמה רוצה לחזור מפני עול הצרות שהוא סובל אומר לה הקדוש ברוך הוא חס ושלום לא אכפור באמונתי לעולם אלא אשלם לו הפקדון שהפקיד אצלי וכן הוא אומר בידך אפקיד רוחי ועל כן רגילין לומר אמת ואמונה בלילות. <b>ועל כרחך אתה מת וכו'</b> וכן אתה עתיד ליתן דין וחשבון בקבר עד כאן:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעשרה מאמרות וכו'.</b> ט' ויאמר הן ובראשית נמי מאמר הוא שנא' בדבר ה' שמים נעשו:",
+                "<b>ומה ת״ל.</b> מה אנו למדין ממנו שהקב״ה נזקק לברוא העולם בעשרה כדאי היה לבוראו בדבור אחד אלא לכך טרח כדי ליתן פרעון גדול לרשעים שמאבדין את העולם שטרח הקב״ה כל כך לבוראו בעשרה מאמרות וכדי ליתן שכר טוב ומרובה לצדיקים וכו':"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה דורות וכו'</b> צא וחשוב בפרשה:",
+                "<b>להודיע</b> כמה הוא ארך אפים שהמתין לרשעים כל כך ולא נפרע שמא ישובו:",
+                "<b>שכר כלם.</b> לפי שעד עתה לא היה צדיק בעולם כל כך שינחל חלקו וחלקם בעוה״ב. נ״א השכר שהיה ראוי לכולם אילו חזרו בתשובה קבל אברהם אבינו על עצמו. ובנח לא נאמר עד שבא נח וקבל עליו שכר כלם לפי שלא היה צדיק כל כך שנא' בו צדיק תמים היה בדורותיו ולא בדורות אחרות. נ״א ונ״ל דכ״ש שאם היה בדור צדיקים שהיה צדיק גמור:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה נסיונות.</b> נתנסה א״א מפורשים בפרקי ר״א וכולם יסדם רבי שמעון הגדול בקרוב״ץ אמרת ה' צרופה תחלה בקש נמרוד להרגו ונחבא בקרקע י״ג שנה. שוב השליכו באור כשדים. והגלהו מארץ מולדתו. והביא הקב״ה רעב בימיו. ונלקחה שרה בבית פרעה. ובאו המלכים והגלו את לוט בן אחיו. והראה לו בין הבתרים שעבוד ארבע מלכיות שימשלו בבניו. וצוה למול את עצמו ואת בנו. ואמר לו לגרש ישמעאל בנו עם אמו. וצוהו לשחוט את יצחק בנו. הרי עשרה ולא הרהר אחר מדותיו ית' מרוב אהבתו. מצינו באגדה שלכך נתנסה אברהם אבינו בעשר נסיונות כנגד י' מאמרות ללמדך שבזכותו העולם עומד וכן אתה מוצא בי' דורות שתלה הקב״ה מאדם ועד נח שמא יעשו תשובה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם והאריך להם אפו ואח״כ הביא עליהם את מי המבול ואף נח לא היה בו כח להציל אלא אשתו ובניו עמו בלבד. אבל אברהם הציל כל העולם כלו לאחר שהמתין להם הקב״ה עשרה דורות לפי שהדריכן בתשובה ונתן לו שכר גדול על שנתקיים העולם בשבילו לפי שהקב״ה חפץ בתשובתן של רשעים ואינו חפץ במיתתן וכן הוא אומר ואת הנפש אשר עשו בחרן:",
+                "וכנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן כנגדן עשה לישראל הקב״ה במצרים עשרה נסים ועשרה על הים והביא עשר מכות על המצריים במצרים ועשרה על הים וכנגדן נתן לבניו עשר דברות ובשעה שעשו את העגל ונשתברו הלחות שהיו כתובין בהן עשר דברות עמדו להם העשרה נסיונות שלא כלם הקב״ה וכן הוא אומר זכור לאברהם וגו' שכנגד עשרת הדברות שאבדו מהן הולך עשר נסיונות שנתנסה אברהם אביהם וכן הוא אומר שהקב״ה החזיק לו טובה שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו'. ואם הם חייבים מיתת הרג זכור ליצחק שנעקד על גבי המזבח. ואם הם חייבים גלות זכור ליעקב שגלה על מצות אמו ואביו:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים</b> לא נתפרשו לנו. אשל״ה זה מצאתי כתוב בהעתק ישן פי' רש״י ולא השמטתיה וז״ל ואני משה בר מתתיה מצאתי עשרה נסים נעשו לאבותינו על הים כתוב באבות דרבי נתן וכן מפורשים לשם באו משה ואבותינו ועמדו על ים סוף אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים נקבים נקבים נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנאמר נקבת במטיו ראש פרזיו. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים גזרים גזרים נטל משה מטהו והטילו על הים ונעשה הים גזרים גזרים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים בקועות בקועות שנאמר בקע ים ויעבירם. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים טיט נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה הים טיט שנאמר דרכת בים סוסיך. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים מדברות מדברות שנא' מוליכם בתהומות כסוס במדבר לא יכשלו. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים פירורין פירורין שנא' אתה פוררת בעזך ים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים סלעים נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה הים סלעים שנא' אתה רצצת ראשי לויתן שברת ראשי תנינים על המים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים יבשה נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה יבשה שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים חומות נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה חומות שנא' והמים להם חומה. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים נודות נודות שנאמר נצבו כמו נד נוזלים. ומים שבין הגזרים ירדה אש מן השמים וליהטתם שנאמר כקדוח אש המסים מים תבעה אש ונודות של שמן ושל דבש ירדו לתוך פיהם של תינוקות של ישראל והיו יונקים שנא' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וי״א מים היו נובעים להם מן השמים ושותין מפני שמימי הים מלוחים הם. רבי אליעזר בן יעקב אומר תהום קפה להם למעלה ועברו בו כדי שלא יצטערו רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים מים העליונים ותחתונים היו מנערים את המצריים שנא' וינער ה' את מצרים בתוך הים. ע״כ נסים שנעשו לאבותינו על הים שהיו כתובים באבות דרבי נתן עכ״ל:",
+                "<b>עשר מכות</b> הביא הקב״ה על המצריים במצרים וזה סימנם דצ״ך עד״ש באח״ב. וי' על הים מפורשים במכילתא והן כמנין לשונות מפלתן הכתוב בויושע. רמה בים. ירה בים. טובעו בים סוף. תהומות יכסיומו. ירדו במצולות כמו אבן. תרעץ אויב. תהרוס קמיך. יאכלמו כקש. נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים אין נד ל' נפילה אלא מגיד הכתוב שהמים נעשו ערימה וקיבוץ ועמדו כמו נד. כסמו ים. צללו כעופרת. הרי עשר נפילות. נטית ימינך תבלעמו ארץ לא קא חשיב בחשבון מפלתם שזו היא טובתם שניתנו לקבורה בשכר שעלו עם יוסף לקבור את יעקב. ובשכר שאמרו ה' הצדיק וגו' שפלטם הים ליבשה להראותם לישראל ולא רצתה הארץ לבולעם שהרי קלל הקב״ה את הארץ על שקבלה דמי הבל מידי קין שנא' לא תוסף תת כחה לך לפיכך מיאנה לקבל הללו שלא מתו מיתת עצמן אלא הים טבעם עד שנטה הקב״ה ימינו ונשבע שלא יתבע ממנה את דמם ובלעתם היבשה:",
+                "<b>עשר נסיונות נסו אבותינו את הקב״ה במדבר.</b> מפורשים הן במסכת ערכין בפרק יש בערכין להקל (דף טו). אלו הן ב' בים. א' בירידה שנא' המבלי אין קברים במצרים. א' בעליה שנא' וימרו על ים בים סוף שאמרו כשם שאנו עולין מצד א' כך מצרים עולין מצד האחר מיד אמר הקב״ה לשר הים פלוט אותם ליבשה כו'. וב' במים אחד במרה שנא' ויבואו מרתה וגו' וילונו. וא' ברפידים שנאמר ויחנו ברפידים וכתיב וירב העם עם משה. וב' במן לא תצאו ויצאו. לא תותירו ויותירו. וב' בשלו ראשון בשבתינו על סיר הבשר ובשליו שני והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. ואחד בעגל ואחד במדבר פארן (ואחד) במרגלים הרי עשרה ולשם נאמר במרגלים וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:"
+            ],
+            [
+                "<b>לא הפילה אשה מריח בשר הקדש.</b> מתאות בשר הקדש. אי נמי מריח איברים של המערכה שאלו הריחה בהן ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קדש:",
+                "<b>ולא התליע.</b> נ״א ולא הסריח כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האיברים שנתעכבו מבערב מעלין אותן בראשו של מזבח ועומדין שם ב' ימים או שלשה עד שיהיו פנויין להקטירן שאין לינה מועלת בהן בראשו של מזבח ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתם:",
+                "<b>בבית המטבחים.</b> שבעזרה במקום שהיו שם השולחנות של שיש שמדיחין עליהן את האמורין ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס ללמדך ששכינה שורה בהם:",
+                "<b>ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים.</b> דטומאה זו הואיל ויוצאה מגופו דבר מגונה הוא ומכוער משאר טומאות ומה שהיו מתקינין לו כהן אחר תחתיו מחמת פיסול אחר היו עושין ואותו פיסול שאירע בו ביוסף בן אלם [יומא י״ב] פיסול אחר היה כגון מחמת שרץ או צנורא של עם הארץ נתזה על בגדו ולא קרי היה. כתוב במשנה לא כבו גשמים ולא נצחה הרוח וכמדומה לי שהוא שבוש דהא בפרקא קמא דיומא (כ״א) קתני להן משנה אגב גררא ולא קתני בה הני תרתי ומוספינן להו בברייתא ותפשוט דלא גרסינן להו במשנה והנך תלתא עומר ושתי הלחם ולחם הפנים בתלתא חשיב להו והוו להו נמי עשרה מפני שהללו ג' קרבן צבור הן לכך לא נמצא פיסול בהן:",
+                "<b>ולא נמצא פיסול בעומר.</b> ליגע בו שרץ במנחת העומר או בקומצה שלא נתן בה לבונתה ונס גדול היה שאלו נמצא בו שום פיסול ידחה לגמרי ואין לו תשלומין שהרי א״א לקצירתו ולקיטתו אלא בליל ט\"ז כדמפרש במנחות ובשתי הלחם דעצרת נמי לא אירע פיסול דשוב לא יהא תשלומין בדבר מאחר שעבר עליהם יו״ט שהרי צריך לאפותם מבעו״י שאין אפייתם דוחה שבת ולא יו׳׳ט כדאמרי' בפסחים נמצא נדחים לגמרי אם נמצא בהן פיסול ולחם הפנים נמי אם נמצא בהם פיסול בשבת נדחים הם עד שבת הבאה דא״א לסדרן אלא בשבת דכתיב ביום השבת יערכנו ולפי שאין לדברים האלה תשלומין היו נזקקין לשמירתן יותר משאר קרבנות. כשהיו מתכנסין בעזרה ברגלים או בשאר ימות השנה עומדין צפופין דחוקין בעמידתן וכשהיו משתחוים כלפי השכינה לבקש ולשאול כל אחד כפי צרכיו היה ריוח כל כך שהיה בין אחד לאחד ד' אמות כדי שלא ישמע אחד תפלת חבירו כך מצאתי באגדה. נ״א צפופים דחוקים היו עד שהיו נמשכין י״א אמה אחורי הכפורת:",
+                "<b>ולא הזיק נחש.</b> לא נשך אדם ומת:",
+                "<b>צר לי המקום.</b> כלומר דחוקה לי שעתי בכאן ואינו יכול להתפרנס שכל הדרים בתוכה היה הקב״ה מפרנסם עד שלא נצרך אחד מהם לחבירו ולצאת משם להיות מטולטל. כך מצאתי באגדה ולא יותר:"
+            ],
+            [
+                "<b>בין השמשות</b> בערב שבת:",
+                "<b>פי הארץ.</b> שפצתה את פיה בימי קרח אותו פתח נברא בארץ באותו מקום מששת ימי בראשית אלא שהיה מכוסה הפתח מלמעלה עד אותו זמן. פי הבאר של מרים שנבלע הפתח בסלע שדרך שם יצאו המים במדבר וכשהכה משה הסלע פתח הסלע את פיו שנברא לו מקדם. נ״א פי הבאר שפתח פיו ואמר שירה שנא' עלי באר ענו לה. פי האתון מששת ימי בראשית נגזר על אתונו של בלעם שתפתח פיה להתוכח עמו. והקשת הנראה בענן ביום הגשם אע״פ שלא נראה עד ימי נח נוצר ועומד היה מקדם. והמן שירד במדבר מאז היה מוצנע למעלה. והמטה של משה שבו שם המפורש חקוק מונח ועומד עד שנתנו למשה ולא זהו מטה אהרן דהא כתיב ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וא״א שכתוב בו שם אהרן. והשמיר שהביא בניהו בן יהוידע לתקן בו אבני הבית מאז נברא. והכתב גוף האותיות נברא מששת ימי בראשית ואע״פ שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה לא היה בה גוף האותיות אלא בעל פה היתה עומדת. והמכתב עט סופר גריפ״א בלע״ז שבו חקק עשר הדברות על הלוחות שניתנו למשה אותו עט נברא מקדם. וגם הלוחות הראשונות מאז נבראו ומוצנעות היו אצלו עד אותה שעה אבל לוחות שניות פסלן משה עצמו:",
+                "<b>קברו של משה.</b> חלל הקבר שנקבר בו משה רבינו נברא בארץ מקדם. והאיל שנשחט במקום יצחק מאז נברא. רבי יהודה אומר אף צבת כו'. פי' מלקחיים שלנו לא נעשית אלא בצבת עשויה ומתוקנת מששת ימי בראשית שירדה מן השמים שאי אפשר לו לנפח להכניס ידו באש וליקח הברזל משם לתקן הצבת אלא אם כן אוחז אחרת בידו [ותרגום ומקלחיה. וצבתהא]:"
+            ],
+            [
+                "<b>בגולם.</b> [כמו שנאמר (תהלים קלט) גלמי ראו עיניך. כלי עץ שלא נגמרה מלאכתו כך זה אין בו דעת כלום]. אדם שאין בו בינה קרי ליה גולם על שם שלא נגמרה צורתו כשאר בני אדם כמו גולמי כלי עץ:",
+                "<b>בחכמה.</b> שהרבה תורה יותר ממנו במנין בשנים וגדול בתלמידים:",
+                "<b>שואל</b> כפי ענין הדבר שבני אדם עסוקים בו ואינו מפליג לדבר אחר:",
+                "<b>ומשיב.</b> למי ששואל אותו כדת וכהלכה עד שמעמידו על העיקר. ואם שאלו על שני דברים או ג'. משיב כהלכה ואינו מקדים המאוחר שזהו ילדות:",
+                "<b>אומר לא שמעתי</b> שאינו רוצה לומר בשם שאינו אמרו כדאמרינן האומר דבר שלא שמע מרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל:",
+                "<b>ומודה על האמת.</b> ואינו בוש בכך אם חוזר ממה שהיה אומר טעות וחלופיהן בגולם:"
+            ],
+            [
+                "<b>רעב של בצורת בא.</b> שמתייקר השער עד שמקצת בני אדם רעבין ומקצתן שבעין מדה כנגד מדה:",
+                "<b>גמרו שלא לעשר.</b> כלל וכלל:",
+                "<b>ושל בצורת באה.</b> שמרעיב את כל העולם כלו:",
+                "<b>רעב של מהומה.</b> רעב כבד של מהומה כלומר אוכלין ואינן שבעין כדכתיב ואכלתם ולא תשבעו זה רעב של מהומה אבל עדיין אינן מתים אלא בזמן שגמרו שלא ליטול את החלה שבטלו מעשר לגמרי וכל הללו פורעניות אינן אלא אחת דבצורת אלא שהאחד משונה מחבירו ואין כאן אלא עבירה אחת בטול תרומות ומעשרות שאף החלה בכלל תרומה הוא כדדרש להו מקראי והפקדתי עליכם בהלה אל תקרי בהלה אלא באלה ואל תקרי באלה אלא בחלה ויותר לא שמעתי:",
+                "<b>על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין.</b> שאין בית דין דנין אותם בזמן שמתחייב אחת מארבע מיתות כדאמרינן אע״פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו וכו':",
+                "<b>ועל פירות שביעית.</b> העושה בהן סחורה אפי' לפני הביעור והעושה מהן אוצר לאחר זמן הביעור. נ״א שלא הפקירום משעת הביעור ואילך:",
+                "<b>עינוי הדין.</b> שמענה דינו של אדם ומעכבו מלפסוק לו דינו. ועוות הדין זה ההולך אחרי הבצע:",
+                "<b>ועל המורים</b> שאינם נזהרים להעמיד הדבר על האמת ומתיר את האיסור ומטמא את הטהור ובכל אלה שמעתי טעם כמו שמפ' במה מדליקין. והרי מצינו ג' גופי עבירה שהרי יש כאן שנים אבל עינוי הדין ועוות הדין והמורה בתורה שלא כהלכה א' הן ואין מחשבין אותו אלא באחת ושבועת שוא וחילול ה' עולים (לאחד ואין כאן אלא ד' עבירות) [בשתים שאין דומות זו לזו אבל ע״ז וג״ע וש״ד ענין אחד הם ועל שמיטת הארץ זה החורש והזורע בשביעית וזו היא מענינו של פירות שביעית שאמרנו למעלה שאינו מן החשבון ואין כאן אלא שבע עבירות] ומה שעל עבירה זו לוקה גלות ועל זו [דבר ועל זו] כליה הכל מפורש בבמה מדליקין מטעם הפסוקים [על ענוי הדין ועל עוות הדין נוכל לומר ג״כ בהיות אנשים רעים וחטאים מונעין שלא יהא בית ועד לדין ולמשפט זה נקרא ענוי הדין ולפעמים מניחין לדון אף יגרמו ויסבבו שלא יהא בתום וביושר]:"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל שמיטת הארץ.</b> שלא שבתה ארצם בשביעית אלא זרעו וקצרו:",
+                "<b>ברביעית.</b> שנה רביעית של שמטה:",
+                "<b>במוצאי שביעית.</b> שנה שמינית. <b>החג.</b> היינו סוכות. מפני מעשר עני שלא נתנה בג' ובששית נמי נהוג מעשר עני לכך נפרעין מהן לאחריהן:",
+                "<b>מפני פירות שביעית.</b> שלא נהגו בהן הפקר:",
+                "<b>מפני גזל מתנות עניים.</b> שהוא זמן אסיפה וצריך ליתן מתנותיהם לעניים כגון לקט שכחה ופאה:",
+                "<b>נפרעין מהם.</b> מיד לאחר אסיפה זו וזהו במוצאי החג:"
+            ],
+            [
+                "<b>שלי שלי ושלך שלך</b> שאיני רוצה שתהנה ממני ולא שאהנה ממך:",
+                "<b>זו מדה בינונית.</b> שכן מצינו בשמואל הרמתי שנאמר בו ותשובתו הרמתה כי שם ביתו:",
+                "נ״א <b>בינונית</b> שאינו לא צדיק ולא רשע. וי״א זו מדת סדום ששמואל הרמתי אע״פ שלא נהנה מאחרים אחרים נהנים ממנו אבל אנשי סדום לא היו אחרים נהנים משלהן ועליהן נאמר פרץ נחל מעם גר הנשכחי' מני רגל ונאמר הנה זה הי' עון סדום אחותך וגו':",
+                "<b>שלי שלך ושלך שלי עם הארץ.</b> שאין בו תרבות. נ״א דהיינו מדת הגרגרנים שממלאים בית בליעתם מבית אחרים ואין בושים:",
+                "<b>שלי שלך.</b> כלומר להפקיר לך את שלי וחלילה לי לקבל משלך זו מדת חסידים:",
+                "<b>שלך שלי.</b> אני מקבל טובתך ולא יהיה לך עסק בשלי זו ממדת רשעים:"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא שכרו</b> שהוא מקבל שכר במה שנוח לרצות בהפסדו שהוא מפסיד במה שהוא נוח לכעוס שכל שעה צריך דמים לפייסו ואינו נשכר כלומר שגדול הפסדו משכרו:",
+                "<b>אבל קשה לכעוס וקשה לרצות</b> טובה מעט הימנה שכרו שהוא כועס בקושי מרובה מהפסדו דקשה לרצות יצא הפסדו מועט ברוב שכרו שהוא מרויח כשאינו כועס תדיר:",
+                "<b>רשע.</b> שמתוך כך בא לידי עון דאמר מר לא תרתח ולא תחטי:"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא שכרו</b> במהירות שמיעתו בהפסדו שמאבד מהר כלומר לא עלה בידו כלום:",
+                "<b>יצא הפסדו</b> ממה ששמע בקושי בשכרו ונמצא שמועילה מדה זו במקצת:"
+            ],
+            [
+                "<b>עינו רעה.</b> צרה בשל אחרים בממון אחרים שאינו רוצה שיעשו צדקה כדי שלא ירבו נכסיהם ושיצא להם שם טוב:",
+                "<b>עינו רעה בשלו.</b> אינו דומה עינו רעה בשל אחרים לעינו רעה בשלו לפי שבממונו אינו אלא מחמת אבירות לב שבו. נ״א עינו רעה בשלו צר עין בשל עצמו שמסרב ליתן צדקה כדי שלא יחסר חשבון מעותיו ואינו נותן לב לשכר השמור לו לעוה״ב ולא דמי לעינו רעה בשל אחרים:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואינו עושה.</b> שאינו לומד כלום אלא שומע מאחרים:",
+                "<b>עושה ואינו הולך.</b> שלומד בביתו:"
+            ],
+            [
+                "<b>ספוג.</b> ספונזא בלע״ז:",
+                "<b>שהוא סופג את הכל.</b> כך יש תלמיד משובח שלבו רחב לשמוע אבל אינו רחב כל כך שיוכל להבחין בין עיקר לטפל:",
+                "<b>משפך</b> נטויי״ר בלע״ז:",
+                "<b>שמכניס בזו ומוציא בזו.</b> שכל מה שמכניסים מלמעלה יוצא ממנו מלמטה כך יש תלמיד ששוכח הכל אבל יש תלמיד משובח ממנו שקולט מקצת פסולת כמשמרת זו של יין שקולטת את השמרים וזולפת את היין כך יש אדם שמניח את העיקר ועומק ההלכה ומחזיק בידו הטפל:",
+                "<b>משובח מכולם</b> שדומה לנפה שמוציאה את הקמח במקום שטוחנין ברחיים של גרוסות לצורך סולת למנחות שאותו קמח שנופל מן הנפה נקרא אבק של מנחות דהוי גרוע ופסולת לגבי מה שנשאר בנפה שנשרה קליפתן מפני שלתתן במים חוזרין וטוחנין אותן עם אותם גריסין של חטים שנשארו בנפה דק ומוציאין מהן סולת נקיה. ה״ג וקולטת את הסולת:"
+            ],
+            [
+                "<b>תלויה בדבר.</b> בכל דבר אהבה שבעולם ולא מחמת קורבה וריעות:",
+                "<b>בטל דבר בטלה אהבה.</b> כגון אמנון שלא אהב את תמר אלא לשם ניאוף וכו' וכתיב גדולה שנאה אשר שנאה וגו':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המזכה את הרבים וכו'.</b> כדי שלא יהיה תלמידיו בג״ע והוא בגיהנם שנא' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת:",
+                "<b>וכל המחטיא וכו'</b> שלא יהא הוא בג״ע ותלמידיו בגיהנם שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. נ״א צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל תלה הכתוב במשה כמו שמעיד פסוק זה שכל המצות שעשו ישראל כאילו עשאן הוא עמהם אלמא זכות הרבים תלויה בו:"
+            ],
+            [
+                "<b>עין טובה.</b> שאין לו קנאה על חבירו וחביב עליו כבוד חבירו ככבודו:",
+                "<b>רוח נמוכה.</b> עניו ושפל ברך:",
+                "<b>ונפש שפלה.</b> שמשפיל עצמו בין אנשים ומעורב ביניהם ואינו גס רוח. אבל בלעם הרשע היתה בו עין רעה וכו'. כמ״ש וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו:",
+                "<b>רוח גבוהה</b> מאן ה' לתתי להלוך עמכם אלא עם אחרים:",
+                "<b>נפש רחבה</b> אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. נ״א ונפש קצרה ונקיר״ט בלע״ז שנפשו קצרה עליו ומואס כל מה שעיניו רואות ואין לו דבור טוב עם בני אדם כי אם בקושי ואכזריות כמו ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי:",
+                "<b>מה בין.</b> מפרש מילתיה ואזיל. אוכלין הפירות בעולם הזה ונוחלין הקרן לעוה״ב:",
+                "<b>להנחיל אוהבי יש</b> הרבה יש בידי להנחיל לאוהבי טובה פשטי' דקרא. ובמדרש אגדה [במשניות] ראיתי כמנין י״ש שלש מאות ועשר עולמות עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק:",
+                "<b>לא יחצו ימיהם</b> בבלעם ודואג ואחיתופל משתעי קרא שלא באו לחצי ימיהם שהן ל״ה שנה דימי שנותיו של אדם ע' שנה כדאמרינן בחלק והוה כתיב על קבר בלעם בר ל״ג שנין הוה בלעם חגירא כד קטל יתיה פנחס ליסטאה ע״כ:"
+            ],
+            [
+                "<b>יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר.</b> בסמוך לההיא דר״ע דקאמר עשה שבתך חול תנינא לה במס' פסחים פר' ערבי פסחים ואתא לאורויי לן דלא אמר ר' עקיבא אלא במי שהשעה דוחקת לו ביותר אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לעשות רצון אביו שבשמים לכבד שבתות וימים טובים:",
+                " נ״א <b>כנמר</b> אנגרי״ש בלע״ז אדוק ולהוט ומחזיק בהן כאכזרי. וקל לרוץ מהרה בלא עצלות. וגבור ורטיאו״ש בלעז בעל זרוע לעסוק בכל כחך:",
+                "כתוב במשנה <b>הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובושת פנים לג״ע יהי רצון וכו׳</b> ומוסיפין כאן תניא ר' נתן אומר וכר וברייתא היא דנהוג עלמא לאומרה והיא במסכת כלה:"
+            ],
+            [
+                "<b>בן חמש שנים למקרא.</b> קרא קא דריש דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש שמחנכין אותו לאותיות. ובשנה החמישית כתב להוסיף לכם תבואתו וכדאמרי' התם מכאן ואילך ספי ליה כתורא. למקרא. נ״א שמכניסין אותו ללמוד תורה ופסוקים אבל לא קודם לכן לפי שהתורה מתשת כחו של תינוק. בן עשר למשנה דודאי באלו חמשה למד המקרא דכל תלמיד שאינו רואה בחמש שנים סימן יפה במשנתו שוב אינו רואה וכדאשכחן גבי לויים דהוי גמרי הלכות עבודה בחמש שנים כדאמרינן התם קשו קראי אהדדי כתוב אחד אומר מבן עשרים וחמש שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים וגו' הא כיצד בן חמש ועשרים שנה היה בא ללמוד ולומד עד שלשים נמצא כל תלמודו בחמש שנים והיינו טעמא נמי דבן חמש עשרה לגמרא ולומד למודו עד שהוא בן עשרים ומכאן ואילך רודף אחר מזונותיו:",
+                "נ״א <b>בן עשר למשנה</b> ללמוד המשניות כמו שהן בלא גמרא שאין בהם טורח כל כך ונקל הוא מלשון הגמרא:",
+                "<b>בן שלש עשרה למצות.</b> דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם וגו' ואינו קרוי איש עד שהוא בן שלש עשרה וכדאשכחן התם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה ואז היה לוי בן שלש עשרה שנה כשתחשוב ב' שנים שעשה יעקב בבית אל. נ״א בן שלש עשרה למצות דמי שהביא שתי שערות בא לכלל מצות דאורייתא דהלכה למשה מסיני היא ושיערו חכמים הבאת שתי שערות לשלש עשרה שנה לפיכך מכניסין אותו לקיים מצות ומאותו זמן ואילך מסתמא מחזקינן ליה בשתי שערות כדין רוב תינוקות אבל היכא דידעינן ליה בבירור דאכתי לא מייתי ב' שערות לשלש עשרה אינו נזקק למצות מן התורה אלא בחינוך מדרבנן בעלמא דמחנכי ליה לרביא כבר שית כבר עשר דמדאורייתא ממתינן ליה עד עשרים שמא יביא שתי שערות ואם הגיע לעשרים ולא הביא גלי אנפשיה דסריס הוא דסריס אין לו שתי שערות וחייב בכל מצות ובכל עונשים שבתורה והיינו דקתני לקמיה בן עשרים לרדוף דמאחר שבא לכלל עשרים היו רודפין אותו ב״ד לרדותו מכת מרדות דרבנן כדי להביאו לייסרו בכל מיתות ועונשין האמורין לא שנא הביא ולא שנא לא הביא ומעשרים ואילך חשיב ליה קרא כגברא בעלמא דכתיב מבן כ' שנה ומעלה:",
+                "<b>בן חמש עשרה לגמרא.</b> ללמוד גמרא ועומק הלכות:",
+                "<b>בן שמונה עשרה לחופה.</b> די״ח פעמים כתיב אדם מבראשית עד כי מאיש לוקחה זאת. נ״א דעומד על פרקו להנשא:",
+                "<b>לרדוף</b> במצות עונשין:",
+                "<b>בן שלשים לכח.</b> שכן בני לוי לא היו יכולין לישא בכתף עד ל' מפני שלא היה להן כח: נ״א אז נכנס בכחו ובגבורתו:",
+                "<b>בן ארבעים להבין</b> דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה. נ״א לבינה כדאמרינן התם ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה מכאן לתלמיד שאינו עומד על דעת רבו עד שהוא בן ארבעים:",
+                "<b>בן חמשים לעצה.</b> שנא' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו באהל מועד שמייעץ אותם ומלמדן לשמור משמרתן. נ״א לישא וליתן בעומק עצה מתוך שרבו עליו מעשיו:",
+                "<b>בן ששים לזקנה.</b> שכן בכל״ח עולה ס' שנא' תבא בכלח אלי קבר. נ״א תחלת זקנה באה עליו להלבנת קצת שערותיו:",
+                "<b>בן שבעים לשיבה.</b> דכתיב גם שב גם ישיש בנו וכשנכפלו שני חייו דאיוב חיה מאה וארבעים שנה שמע מינה דבן שבעים שנה שיבה אע״פ שכתב אחרי זאת דרשא הוא דרשינן. נ״א לשיבה זקן גמור הוא שנתלבנו רוב שערותיו כי היכי דאשכחנא בר' אלעזר בן עזריה בברכות דהדרי ליה תמניסר דרי שערות לבנות של זקנה וקאמר איהו לנפשיה הרי אני כבן שבעים שנה אלמא לע' מתלבן כבר רוב שער האדם:",
+                "<b>בן שמונים לגבורה.</b> כלומר דבר גדול הוא אם יחיה אדם עד שמונים שנה דכתיב ואם בגבורות שמונים שנה שאם הוא חי יותר בגבורתו של מקום הוא חי ולא מרב כח שבו שהרי מכאן ואילך אין לו כח לאכול ולשתות:",
+                "<b>לשוח.</b> הוא מהלך שחוח שהרי מכאן ואילך הוא כפוף. וי״א לשוח ראוי לקבורה דשוב אין בו כח לצאת ולבא:",
+                "<b>כאלו מת.</b> שכבר עיניו קמו וכהו ולחו נס ונשתנו פניו ומעין החכמה פסק ממנו והוא משתטה והולך:"
+            ],
+            [
+                "<b>הפוך בה והפוך בה.</b> סלסלה ותרוממך שבכל שעה תמצא בה חדושים וטעמים. דכלה בה. שכל מה שתרצה תמצא בה:",
+                "נ״א <b>הפוך בה</b> שתהא מהפך בכל צדי צדדים ובכל עניינים. ובה תחזי תדיר תדיר:",
+                "<b>ומנה לא תזוע.</b> לא יום ולא לילה. תזוע כמו ולא קם ולא זע:"
+            ],
+            [
+                "<b>לפום צערא.</b> לפי צער שהוא עוסק בה ומצטער עליה יש לו שכר בין רב או מעט להכי תני להא מילתא לשון ארמי שהוא משל הדיוט שבני אדם רגילין לומר ולספר בהאי לישנא וה״נ תנן בבבא מציעא שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ועוד בעשרה יוחסין גרי חרורי לויי ישראלי. בנן נוקבן די יהויין ליכי מנאי וכו' דכל הני מילי וכיוצא בהן רגילין בני אדם לסדרן ולכותבן בלשון הזה לפיכך אינו רוצה לשנות הלשון של בני אדם במשנה וכמו כן על דאטפת אטפוך וכו' ודאשתמש בתגא חלף שדרך בני אדם לספר דברים בלשון זה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..08f8082e32fc03cdb7be1640c690d7320f6420a6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,753 @@
+{
+    "title": "Rashi on Avot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rashi_on_Avot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>משה קבל תורה מסיני וכו</b>' [ולמדה לכל ישראל שנאמר ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל ולמה נאמר ומסרה ליהושע ולא לאלעזר ולפנחס ולא לשבעים זקנים המתנבאים במחנה. שלא רצה למוסרה אלא למי שהי' ממית עצמו מנעוריו באהלי החכמה וקנה שם טוב בעולם וזהו יהושע שנאמר יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל ואע״פ שכתוב' על פנחס תורת אמת היתה בפיהו וגו']:",
+                "<b>ויהושע לזקנים.</b> ולא רצה למסרה לשבעים זקנים שהיו בימי משה אלא מסרה לזקנים שהיו רודים ושוטרים על ישראל כמו שנאמר ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וזקנים הללו מסרו לכל זקנים שהיו בכל דור ודור כמו לעתניאל ועתניאל לאהוד ושאר שופטים שהיו אחריו עד [שהגיע לנבואת עלי הכהן ולשמואל הרמתי (שכן כתב במשנה):",
+                "<b>ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.</b> מסרוה זה לזה עד] שבאו לאנשי כנסת הגדולה [ואלו הן] זרובבל נחמיה שריה רעליה ומרדכי בלשן שהיו בימי עזרא בבנין בית שני ולמה נקראו אנשי כנסת הגדולה מפרש במסכת יומא בפ' בא לו כ״ג שהם היו כנסיה גדולה וקדושה שהחזירו עטרה ליושנה [תרגום ישן עתיק כלומר לעתיק יומין] לפי שמשה אמר האל הגדול הגבור והנורא באו ירמיה ודניאל ולא אמרו הגבור והנורא וכו' והם החזירוהו כבתחלה לפי שהם אמרו הרי היא גבורתו של הקב״ה שאלמלא כך היאך אומה יחידה יכולה להתקיים בין כמה אומות:",
+                "<b>הם אמרו שלשה דברים שהתורה מתקיימת עליהם.</b> הוו מתונים בדין. לשון ממתינין שלא יהיו גומרין הדין במהרה אלא חוקרין בו בעומק לפי שהדין יושב ברומו של עולם שהרי לעשרת הדברות סמכו הכתוב דכתיב ואלה המשפטים ללמדך שהם גופי תורה וכן הוא אומר גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה זה חזקיה וסיעתו שכתבו ספר ישעיה וספר משלי כדמפרש בבבא בתרא פרק א' והעתיקו לשון ישן מיושן ולענין הדין היו אומרים שצריך לו לאדם ליישנו כדי לעיין בו יפה. ס״א מתונים לשון קשה כלומר שיהיו מתקשים ומתחממים בדין שמתוך כך יצא הדין לאמתו:",
+                "<b>והעמידו תלמידים הרבה.</b> שאם העמדת תלמידים בבחרותך העמד תלמידים אף בזקנותך שאי אתה יודע איזו מהם יכשר מחבירו:",
+                "<b>ועשו סיג לתורה.</b> כלומר עשו משמרת למשמרתו כדי שלא יבא לידי איסור של תורה וכו':"
+            ],
+            [
+                "<b>שמעון הצדיק כהן גדול היה.</b> משירי לשון שיריים כלומר בסוף שלא היה עמהם בתחלת הבית בימי עזרא:",
+                "<b>על התורה</b> שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי:",
+                "<b>ועל העבודה.</b> של בית המקדש כמו שמצינו בתענית אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ לכך היו קורין במעשה בראשית כל ימי השבוע:",
+                "<b>ועל גמילות חסדים.</b> מלוה מעותיו לעני שהוא גדול מהצדקה לפי שאינו מתבייש ועוד שגמילות חסדים נוהג בין בעשירים בין בעניים [בין במתים בין בחיים בין בגופו בין בממונו מה שאין כן בצדקה כמו שאמרו גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה] וכה״א וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו [וכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה] ללמדך שבשביל החסד העולם מתקיים:"
+            ],
+            [
+                "<b>אנטיגנוס קבל משמעון הצדיק את התורה הוא היה אומר.</b> הכי הוה מלתא מרגלא בפומיה:",
+                "[<b>אל תהיו כעבדים וכו'.</b> פרס לשון ערך כמו בערכך ומתרגמי' בפורסניה. פרס מתנה נשאי המנחה תרגום נטלי בארך פרס כלומר] שלא תאמר אקיים מצות בוראי כדי שיספיק לי כל צרכי אלא עבוד מאהבה:",
+                "<b>ויהי מורא שמים עליכם.</b> לפי שאין שכר מצות בעולם הזה שנאמר אשר אנכי מצוך היום היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם. [וראיתי בספר ערוך שצדוק ובייתוס תלמידיו של אנטיגנוס היו ולימד להם אל תהיו כעבדים וכו' אלא כעבדים שמשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס ולא פירש להם הטעם ומפני שהיה רגיל לומר כן נהפכו למינות ונקראו כל הבאים אחריהם צדוקין ובייתוסין]:"
+            ],
+            [
+                "<b>יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן קבלו מהם.</b> מאנטיגנוס קבלו את התורה:",
+                "<b>בית ועד לחכמים.</b> ללמוד שם:",
+                "<b>והוי מתאבק בעפר רגליהם.</b> שתהא משמשן:",
+                "<b>בצמא.</b> כאדם שהוא צמא ותאב ושותה לצמאון ולא כאדם שהוא שבע:"
+            ],
+            [
+                "<b>פתוח לרוחה.</b> פתוח לד' רוחות להכנס עוברי דרכים [וכן אמר ביואב ויקבר בביתו במדבר. וכי ביתו במדבר היה אלא שהיה ביתו כמדבר לד' רוחות וכן איוב אמר ואכל פתי לבד]:",
+                "<b>ויהיו עניים בני ביתך.</b> כלומר אל תרבה עבדים ושפחות לשרתך אלא הבא עניים במקומם וישרתוך ותקבל עליהם שכר:",
+                "<b>אל תרבה שיחה עם האשה.</b> ואפי' היא אשתך לפי שאתה מתבטל מדברי תורה או שאם באת להרבות עמה דברים תבא לספר לה המחלוקת שעשית עם חבירך ודעתן של נשים קלה עליהן ומיד תלך גם היא ותתקוטט עם חברתה אשת חבירך ותמצא מביאה לידי בזיון כך מפורש באבות דר״נ שהובא מארץ ישראל. ובאבות דר״נ של צרפת מוקים באשתו נדה וכדי שלא יבא עמה לידי עבירה ונראה דאפי' טהורה לפי שבוטל מדברי תורה:",
+                "<b>ק״ו באשת חבירו</b> שלא ירבה שיחה עמה מפני החשד:"
+            ],
+            [
+                "יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. מיוסי בן יועזר ומיוסי בן יוחנן. יהושע בן פרחיה אומר הכי הוי מרגלא בפומיה והכי אמרינן בכולהו: עשה לך רב. שלא תהא אתה למד לעצמך מסברא אלא מן הרב ומן השמועה: וקנה לך חבר. אמרי לה ספרים ואמרי לה חבר ממש לפי שטובים השנים מן האחד וכן הוא אומר חרב אל הבדים ונואלו: והוי דן את כל האדם לכף זכות. על כל שתשמע עליו אמור שנתכוון לטובה עד שתדע בבירור שאינו כן שאם אתה תדין כן ידונו אותך מן השמים לזכות כמו שמפורש בפ' מפנין: ",
+                "<b>עשה לך רב.</b> שלא תהא אתה למד לעצמך מסברא אלא מן הרב ומן השמועה:",
+                "<b>וקנה לך חבר.</b> אמרי לה ספרים ואמרי לה חבר ממש לפי שטובים השנים מן האחד וכן הוא אומר חרב אל הבדים ונואלו:",
+                "<b>והוי דן את כל האדם לכף זכות.</b> על כל שתשמע עליו אמור שנתכוון לטובה עד שתדע בבירור שאינו כן שאם אתה תדין כן ידונו אותך מן השמים לזכות כמו שמפורש בפ' מפנין:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואל תתיאש מן הפורענות.</b> שאם אתה עשיר אל תבטח בעשרך לפי שהפורענות ממהרת לבא לכן תהיה כל שעה בפחד וכן הוא אומר אשרי אדם מפחד תמיד וכן אם בא עליך רעה אל תתיאש לפי שהישועה קרובה לבא וכה״א הן לא קצרה יד ה' מהושיע:"
+            ],
+            [
+                "<b>כאורכי.</b> כתוב במשנה בא' ומתחלף בע' ומשמע כעורכי הדיינין כאדם הזה שאינו דיין ומעריך ומסדר לבעל דין טענותיו כדי שיזכה בדין וכדאמר התם אמר רבי יוחנן עשינו עצמנו כעורכי הדיינין פי' שלא תגלה ליחיד את דינו משום שנא' שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק שניהם כיצד אם באו שנים לפניך לדין וטענו טענתם כשתברר הדין להיכן הוא נוטה אל תגלה ליחיד את דינו לומר לו אחריך הדין אלא לשניהם ביחד פתח להן את הדין לחייב את החייב ולזכות את הזכאי ולא תעשה עצמך כערכאות של כותים שלהם מנהג לגלות הדין ליחיד מפני השוחד. ומר רבי יהודאי גאון ז״ל פי' בענינא אחריתי כד אתי קדמך איניש חד ולימא לך לא בעינא מינך למפסק לי דינא דתהוי לי את ב״ד אלא בעינא קמך היכי דינא דהאי תביעה וטענה דאית לי על חברו אסור למשתעי ליה כלום בדינא ולחואה ליה כלום בדינא שכן מנהג של ערכאות של כותים דבעו מינייהו דינא מקמיה ומחוי ליה. ובלישנא אחרינא בכתובות אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שאם בא לך אדם א' וישאל עצה ממך היאך יכול לטעון על חבירו אל תאמר לו שום עצה ללמוד אותו לטעון על חבירו ואפי' לקרובו והוא דאמרו רבנן אל תעש עצמך כאותם שמעריכין ומסדרין הטענות למי שאינם יודעין לטעון לפני הדיינין דההיא קרובתיה דר' יוחנן דאתת לקמיה דלהוי מסדר לה ליטען קמי בית דינא והוה מסדר לה משום שנאמר ומבשרך לא תתעלם והדר ביה דלא מסדר לה משום דתנינן ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין:",
+                "<b>יהיו בעיניך כרשעים.</b> שלא תחשוב בלבך זה חשוב הוא ולא היה מדבר שקר אלא יהיו בעיניך שניהם שקולים כאחד שאם אתה עושה כן אל תוכל לראות חובה לאותו שהוא חשוב בלבך. כשקבלו עליהם את הדין גרסי' דהואיל וקבלו עליהם את הדין ונתחייב שבועה מי שנתחייב ונשבע והלך לו לא תחשדנו בלבבך לומר דבשקר נשבע:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי זהיר בדבריך.</b> כשאתה חוקר בהם שמא מתוך דבריך יבינו מה שבלבבך ויבינו לשקר ולומר מה שלא היה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אהוב את המלאכה.</b> כדאמר מר פשוט נבלתא בשוקא (ולא תהדר במילי ושקיל אגרא) [ולא תימר גברא רבא אנא שמתוך שהוא טרוד אחר מזונותיו לא יבא לידי לסטות. ואינו מתפרנס מתוך קופה של צדקה וימיו מאריכין שנאמר ושונא מתנות יחיה. ושנינו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך]:",
+                "<b>ושנא את הרבנות.</b> לפי שמקברת את בעליה כדאמר מר מפני מה מת יוסף קודם אחיו מפני שנהג עצמו ברבנות:",
+                "<b>ואל תתודע לרשות.</b> שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן:"
+            ],
+            [
+                "<b>הזהרו בדבריכם.</b> בחזרת שמועתכם:",
+                "<b>שמא תחובו חובת גלות.</b> כלומר שמא תהיו מורים בדבר האיסור שיש בו גלות:",
+                "<b>ותגלו למקום מים הרעים.</b> למקום אחר שאין שם תלמידים הגונים ותלמדו להם וכשתחזרו למקומכם ישתו התלמידים הבאים אחריכם וילמדו מכם להתיר דבר של איסור ויבואו לידי חיוב מיתה:",
+                "<b>ונמצא שם שמים מתחלל</b> על ידיכם לפי שהכל יאמרו ראיתם הללו בני אדם שהיו תלמידי' הגונים ומתו בחצי ימיהם [ולא הגינה תורתם עליהם שכתוב בה כי ארך ימים ושנות חיים. וכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה]:"
+            ],
+            [
+                "<b>הלל ושמאי קבלו מהם.</b> משמעיה ואבטליון:",
+                "<b>הוי מתלמידיו של אהרן.</b> כלומר הוי למד מאהרן שהיה אוהב שלום שנאמר בריתי היתה אתו החיים והשלום כשהיה רואה שנים מריבים זה עם זה היה הולך לכל או׳׳א שלא מדעת חבירו ואומר לו פלוני ראה למה אתה מריב עם פלוני הלא הוא נשתטח לפני ופייסני לבא אצלך לדבר עמך עליו עד שתתרצה להתפייס עמו וכמו כן היה מדבר לחבירו ומתוך דברים הללו היה משים שלום ביניהם. אמר א' לאשתו קונם שאין נהנית לי עד שתרוק בעינו של כ״ג היה אהרן שומע היה הולך אצל אותה אשה והיה אומר פלוניתא חשתי בעיני ורוק שלך רפואה יש בו תרוק לי בעין והיתה רוקקת וע״כ נאמר בו את אהרן וגו' ויבכו אותו כל בית ישראל אחד אנשים ואחד נשים במשמע ובמשה לא נאמר אלא בני ישראל כדכתיב ויבכו בני ישראל את משה:"
+            ],
+            [
+                "<b>נגיד שמא אבד שמיה.</b> כל מי ששמו נמשך ועולה לגדולה מיתתו מתקרבת כמו שאמרו למעלה ביוסף ומן הפסוק נמצא סיוע שכן הוא שנא' לפני שבר גאון כלומר קודם שיבא לו לאדם שבר יעלה לגדולה. ואית דאמרי נגד שמא כל מי שאינו לומד אלא כדי ליגדל שמו לקרותו רבי. נ״א נגד שמא שמשתמש בשם המפורש:",
+                "<b>ודלא מוסיף.</b> מן הלילות על הימים מט׳׳ו באב ואילך יסיף אמר רב יוסף תקבריניה אימיה:",
+                "[<b>ודלא יליף קטלא חייב.</b> ומי שאינו מלמד לכל שואל חייב מיתה:",
+                "<b>ודישתמש בתגא חלף.</b> המשתמש בתלמידי חכמים והמשחר אותם. נשאתי תרגום שחרית הדבק לשחוור עושה אינגרא בתלמידי חכמים תמיד נכרת בחצי ימיו מפני שמבטלם מלשגות באהבת התורה]:",
+                "<b>ודאשתמש בתגא חלף.</b> המשמש בכתרה של תורה כמו ששנינו בנדרים בר' טרפון כאילו חלף ובטל מן העולם. נ״א אי נמי המשתמש בת״ח חלף עבר שכרו ממנו שהרי כבר קבלו בכאן:"
+            ],
+            [
+                "<b>אם אין אני לי מי לי.</b> כלומר אם לא אקיים אני את המצות מי מקיים אותם בשבילי:",
+                "<b>וכשאני לעצמי.</b> כי אף כשאני הולך ועושה איני עושה כפי חובתי המוטלת עלי [ס״א וכשאני לעצמי. וכשאני עושה ומקיים אני מגיע (א״ה לענ״ד צ״ל אינו מגיע) לחובה המוטלת עליו]:",
+                "<b>ואם לא עכשיו אימתי.</b> בזמן שאני חי. אימתי שכל מי שטרח בע״ש יש לו מה יאכל בשבת אבל מי שלא טרח מה יאכל [וזהו ששנינו התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין]:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה תורתך קבע.</b> שלא תהא קובע עתים לתורה אלא כל היום תעשנה עליך קבע. נ״א תקבע לך עתים ללמוד בכל יום ד' פרקים או ה':",
+                "<b>אמור מעט ועשה הרבה.</b> לעשות צדקה מעט ועשה הרבה שכן דרך הצדיקים שכן מצינו באברהם שאמר ואקחה פת לחם וגו' וכתיב ויקח בן בקר רך וטוב וכתיב מהרי שלש סאים קמח וגו':"
+            ],
+            [
+                "<b>רבן גמליאל אומר.</b> זהו רבן גמליאל [הזקן בנו של ר״ש] בנו של הלל:",
+                "<b>עשה לך רב.</b> פירשתי למעלה:",
+                "<b>והסתלק מן הספק.</b> שאם תלמוד מעצמך תרבה לך ספקות. נ״א שלא תהא קובע עצמך לדבר הלכה ועומד לבטח אלא כיון דלאו בפירוש הוא איבעי ליה למיזל קמי רביה ביבמות פ' ב״ש:",
+                "[<b>והסתלק מן הספק.</b> שלא יהיה ביסוד היסודות וידיעת הסודות ספק בלבך אלא ודאי וידוע בעין הלב כי הוא העיקר]:",
+                "<b>ואל תרבה לעשר אומדות.</b> שלא תפריש מעשרותיך מאומד לפי שפעמים שלא תהא מכוין יפה כאדם הזה שאינו לומד מן השמועה. נ״א שהרי תורה נתנה שיעור במעשר שהוא א' מעשרה לפיכך צריך חשבון אבל בתרומה לא כתיב שיעור אלא ראשית דגנך לפיכך היא ניטלת מאומד [ויש מפרשים שגם זה נאמר על והסתלק מן הספק עד שידרשו לך מעשה בראשית. וגם על זה נאמר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה]:"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא שתיקה.</b> שגם אויל מחריש חכם יחשב וכן חילוף שאם מרבה דברים עם בני אדם ולכל דבר מקדים עצמו להשיב אפילו אם הוא חכם אויל יחשב ע״כ אין טוב כשתיקה עד שתראה. ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. שגדול העושה המצות יותר מן הלומד ואינו עושה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שפטו בשעריכם.</b> וסמיך ליה אולי יחנן וגו' ובמשנה טבריינית אין שם פסוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיבור.</b> שיברור:",
+                "<b>כל שהיא תפארת לעושיה.</b> שנוח לו והנאה וגם בני אדם נוחין הימנו:",
+                "נ״א <b>לעושה</b> למי שעושה אותה:",
+                "תוספת גליון. <b>כל שהיא תפארת לעושה.</b> כל דרך שהיא נוחה ותפארת למי שעושין אותה לאותה הדרך יברור האדם לפי שבידוע שזו הדרך שהיא נוחה לעושה:",
+                "<b>ותפארת לו מן האדם.</b> שלכל העולם היא ישרה דאין לך דבר עבירה שיעשה אדם שלא יתחרט בו ויאמר בלבו מה עשיתי ויש לו בושת מבני אדם. אבל נזדמן לידו דבר מצוה ודרך ישרה ויקיימנה אז ישמח ביותר עליה וגם ב״א מפארים ומשבחים אותו:",
+                "<b>שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.</b> משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדיו טלו בשכרכם כך וכך והכנסו לפרדס. וחרשו בו ותקנו כל צרכו ובפרדס היו בו אילנות טובות ורעות. ואילו היה אומר להם אילן פלוני טוב הוא ואילן פלוני רע הוא ותקחו בזה יותר מבזה היו הולכין כולם אצל הטוב כדי להרבות שכרן ונמצאו נשתיירו אילנות רעות שלא יתוקנו לכך אמר בסתם כך עשה הקב״ה שלא גילה שכר המצות שלא יראה אדם מצוה ששכרה מרובה יותר מחברתה ויחזור אחריה:",
+                "<b>והוי מחשב הפסד מצוה.</b> מה שאתה מפסיד מסחורתך בשעה שאתה עוסק במצוה אל תתעצב על אותו הפסד אלא הוי מחשבו כנגד השכר שתקבל עליה לעתיד ואם יבוא מצוה לידך קיימנה אע״פ שתדע שיש לך בה הפסד ממון ששכר המצות הרבה הוא:",
+                "<b>ושכר עבירה.</b> שאתה נהנה בה הוי מחשב כנגד הפסדה שאתה עתיד להפסיד בה ואם יבא עבירה לידך אל תעשנה אע״פ שתדע שתהנה ממנה כי ההפסד שעתיד לבא עליך הרבה הוא:",
+                "<b>מה למעלה ממך.</b> שהיא רואה ושומעת וכותב בספר:"
+            ],
+            [
+                "<b>בנו של רבי יהודה הנשיא.</b> הוא רבינו הקדוש:",
+                "<b>שיגיעת שניהם משכחת עון.</b> שמתוך שהוא לומד ועוסק בתורה ובסחורה להתפרנס אינו חומד וגוזל ממון אחרים:",
+                "<b>לסוף בטלה לגרור עון.</b> כך כתוב במשנה לפי שא״א לו בלא מזונות והולך וטורח ומלסטם את הבריות ומשכח את תלמודו:",
+                "<b>וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים.</b> שאע״פ שהן עמלין עמהן זכות אבותם מסייעתם:",
+                "<b>ואתם מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם.</b> כאלו נעשה הדבר בשבילכם הואיל ועסקתם לשם שמים:",
+                " נ״א <b>והיו עוסקים עמהם לש״ש.</b> כלומר בכל מאמצי כחם ובלבד שיהיה לבם לשמים:",
+                " נ״א <b>מעלה אני עליכם כאילו עשיתם</b> אפי' אין אתם גומרין את המעשה מעלה אני עליכם כאילו גמרתם אותו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוא היה אומר.</b> רבן גמליאל:",
+                "<b>עשה רצונו כרצונך.</b> שאפילו בשעה שתעשה חפצך תעשה לש״ש:",
+                "<b>כדי שיעשה רצונך כרצונו.</b> כדי שיתנו לך מן השמים טובה בעין יפה:",
+                "<b>בטל רצונך מפני רצונו.</b> שתחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה:",
+                "<b>שיבטל רצון אחרים.</b> הקמים עליך לרעה. ויש ספרים שזאת ההלכה כתובה בפ' בן זומא:",
+                "<b>הלל אומר.</b> זהו הלל הזקן שאמר למעלה בפ״א:",
+                "<b>אל תפרוש מן הצבור.</b> אלא השתתף עמהם בצרתם כדי שתשמח עמהם כמ״ש הפסוק שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. כדאמרינן כל מי שאינו משתתף עם הצבור אינו רואה בנחמת צבור ואינו רואה סימן ברכה לעולם בפ' אחרון דתענית:",
+                "<b>אל תאמין בעצמך.</b> שהרי יוחנן כ״ג שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי:",
+                "<b>עד שתגיע למקומו.</b> שיבא כמו כן לידך ותנצל ממנו. וכן מצינו בירבעם בשעה שבנה שלמה בהמ״ק והשלים אותו הניח מפתחותיו תחת מראשותיו כדי שישכים למחרת להקריב תמיד של שחר בזמנו מה עשתה בת פרעה הכניסה לו על מטתו כמין רקיע של נחושת ומזלות וכוכבים מצויירים בו כדי להטעותו בלילה וליהנות מגופו של אותו צדיק דגדל ועברו עליו ארבע שעות ביום שלא עמד ולא קרב תמיד של שחר ועל אותה שעה שנינו בגמרא ירושלמי על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות מה עשה ירבעם קבץ כל שבטו של אפרים והשכים לפתחו של שלמה להרתיעו על זאת יצאת בת קול ואמרה לו רשע אתה מחייבו על השוגג וז״ש הכתוב כדבר אפרים רתת וגו' כשנרתע אפרים והגיד על התמיד ששהה:",
+                "<b>ואל תאמר דבר.</b> כלומר אל תאמר על דבר של תורה שאתה יכול לשמוע עכשיו שתשמע לבסוף אלא לאלתר הט אזנך לשמוע. פ״א ואל תאמר דבר כלומר אל תאמר דבר סוד שא״א לשמוע לאחרים שאם תאמרהו סופו לישמע בעולם שאתה גלית לו את הסוד:"
+            ],
+            [
+                "<b>בור.</b> ריק מכל דבר כמו שדה בור [תרגום והאדמה לא תשם לא תיבור] וגרוע הוא מעם הארץ שאפי' בטיב משא ומתן אינו יודע:",
+                "<b>ולא עם הארץ וכו'.</b> אבל ירא חטא אפשר דהוי מתוך שהוא מתעסק בסחורה:",
+                "<b>ולא הביישן למד.</b> לפי שנא' אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה. וזה הפסוק פירשו חז״ל במס' ברכות אם מנבל עצמו בדברי תורה סופו להתנשא אבל אם הוא שותק שאינו שואל בהלכות ובשאר ענינים ישים ידו לפיו כלומר לא ידע כלום:",
+                "[<b>ולא הקפדן מלמד.</b> זהו רב שהוא קצר לב וכועס אם ישאל התלמיד פעמים הרבה בענין אחד ותרגום הקצור קצרה ידי האיתקפדא אתקפדא גבורתי מן קפדה בא. ומן קפדתי כארג חיי]:",
+                "<b>ולא כל המרבה בסחורה</b> יותר מדאי מחכים בתורה וכן הוא אומר לא בשמים היא לא תמצא תורה לא בתגרים ולא בסחרנין שפורשין מן היבשה לים. נ״א האדם הרוצה להתחכם צריך שיעסוק בכל ענינים של יישוב העולם בין בסחורה בין בשאר חכמות דרכי עולם להיות מבין בכל ע״כ:",
+                "<b>השתדל</b> ותעסוק בצרכי צבור אבל במקום שיש איש אתה תעסוק בתורתך:"
+            ],
+            [
+                "<b>אף הוא.</b> הלל היה אומר:",
+                "<b>על דאטפת אטפוך.</b> על שהיית מלסטם את הבריות ומציפן בנהר הציפוך בנהר:",
+                "<b>וסוף מטייפיך יטופון.</b> אותה שהציפוך יהיו ג״כ מתים באותה מיתה שהם היו חייבין מיתה אלא שנהרגו עי״ז מפני שהיה הקב״ה עתיד לגבות מידן וכה״א מרשעים יצא רשע. ויש מקומות שלא נהגו לומר זאת ההלכה:"
+            ],
+            [
+                "<b>מרבה רמה.</b> ללמדך שאין מועיל לו ריבוי בשר כריבוי תורה. נ״א מי שמבריא עצמו בבשר כשמת יש לו תולעה ורמה:",
+                "<b>מרבה דאגה.</b> שמא יאנסו נכסיו ממנו:",
+                "<b>מרבה גזל.</b> שגוזלים את אחרים דסתם עבדים גזלנים כלומר כל אלו הרבויים לא חשיבי. אבל מרבה ישיבה של תלמידי חכמים מרבה חכמה. שמחדדין ומחכמין אותו כדאמרינן ומתלמידי יותר וכו':"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תחזיק טובה לעצמך.</b> לומר כך וכך למדתי [ראוי אני שיכבדוני הבריות] ולפי שהוא לא הניח בעולם לא משנה ולא מקרא שלא למד לכך היה אומר כן:",
+                "<b>כי לכך נוצרת.</b> לשם כך יצאת לאויר העולם כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית שאם אין מקבלין ישראל את התורה יחזיר העולם לתוהו ובוהו נמצא עכשיו שחובה גדולה מוטלת עליו ולא בטובה הוא עושה:",
+                "<b>הוא היה מונה שבחן רבן יוחנן בן זכאי</b> ולפי שתלמידיו היו קוראם בשמו אליעזר יהושע כו':",
+                "<b>בור סוד שאינו מאבד טפה.</b> (בור סוד) דמיונו כהקיר ביר מימיה לפי שטוח בסיד כל סביביו ואין נבלעים מימיו כך הוא לא שכח אפילו דבר אחד מתלמודו:",
+                "<b>אשרי יולדתו.</b> שהיה בקי בכל דבר למוד ויועץ וקרוב למלכות ואני שמעתי לפי שאמו גרמה לו שיהיה חכם שכל הימים שעברתו אמו היתה מחזרת בכל יום על כל בתי מדרשות שהיו בעיר ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שיהיה חכם. בגמרא ירושלמי:",
+                "<b>מעין המתגבר.</b> חריף ומחודד יותר מדאי. אבל רבי אליעזר לא היה חריף כמוהו וסיני ועוקר הרים סיני עדיף. [משמו של ר״ג ומשמן של ריב״ז]:"
+            ],
+            [
+                "<b>שכן טוב</b> יותר טוב מחבר טוב ששכנו רואהו כל שעה ביום ובלילה ולומד ממעשיו:",
+                "[<b>שבכלל דבריו דבריכם</b> שהכל תלוי בלב]:",
+                "<b>אחד הלוה מן האדם כאילו לוה מן המקום.</b> מאחר שהמקום עתיד לפרוע לו למלוה שנא' וצדיק חונן ונותן. [צדיקו של עולם הוא המקום] נ״א וצדיק חונן זה הקב״ה שהוא צדיק חונן ונותן לו למלוה ומדהזכיר שמו של הקב״ה גבי הלואה מכלל דחשיב כאילו לוה מן המקום. המקום הוא מקומו של עולם [ואין העולם מקומו] וכה״א ומתחת זרועות עולם אבל העולם לא יכילנו שנא' השמי' ושמי השמים לא יכלכלוך:",
+                "<b>לב טוב</b> יהא לו בכל דבר ולא יבא לידי תקלה לעולם:"
+            ],
+            [
+                "<b>הם אמרו שלשה דברים.</b> כל א' מאלו ה' תלמידים:",
+                "<b>יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך.</b> אימתי בזמן שלא תהא נוח לכעוס:",
+                "<b>ושוב יום אחד לפני מיתתך.</b> הרי ב' כלומר בכל יום ויום עשה תשובה דשמא למחר אתה מת. וג' והוי מתחמם כנגד אורן שתשמע לדבריהם:",
+                "<b>והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה.</b> שלא תענש על ידם אם תעבור על דבריהם:",
+                "<b>נשיכת שועל.</b> השועל הזה שיניו דקות ועקומות וקשה נשיכתו משאר נשיכות. ועקרב מטיל ארס מן העוקץ. ונחש שרף שורש בפיו בלע״ז שיפלא״ר כדרך שעושי' אווזי' הללו זה לזה ושורף האדם בארס שלו כלומר בכל ענין הם מזיקים לעובר על דבריהם:",
+                "<b>וכל דבריהם.</b> אף קלות שבקלות כי פורץ גדרן של חכמים כגון יחוד של פנויה שסתם אשה נדה היא שנא' והדוה בנדתה תהיה בנדתה עד שתבא במים וחכמים גזרו אף אם טבלה שהרי גזרו על יחוד פנויה לא שנא טהורה ול״ש טמאה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שנאת הבריות.</b> שנאת חנם וכו':"
+            ],
+            [
+                "<b>שאינה ירושה לך.</b> אל תאמר הואיל ואבא חכם גדול היה אף אני אהיה כמו כן בלי שום טורח:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי זהיר בקריאת שמע.</b> לקרותה בשעתה:",
+                "<b>ובתפלה ובתפלין</b> לא גרסי'. נ״א ק״ש ותפלה חדא מילתא היא:",
+                "<b>אל תעש תפלתך קבע.</b> כאדם שעליו דבר קבוע ומוטל עליו חובה ואומר כך וכך אני חייב מתי אפרוק מעלי עול זה:",
+                "<b>אלא רחמים ותחנונים.</b> שתהא מכוון דעתך:",
+                "<b>כי חנון ורחום הוא.</b> מכאן שרוצה בתחנונים ומרחם מיד:",
+                "<b>ואל תהי רשע בפני עצמך.</b> כלומר אל תעשה דבר שהיום או למחר תעשה אתה את עצמך רשע ותאמר למה עשיתי רשע זה:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי שקוד כו' ודע מה שתשוב כו' ודע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך.</b> הרי שלשה:"
+            ],
+            [
+                "<b>היום קצר.</b> העולם הזה:",
+                "<b>ובעל הבית דוחק.</b> זה הקב״ה שנא' בו והגית בו יומם ולילה:"
+            ],
+            [
+                "<b>לא עליך המלאכה לגמור.</b> את כולה:",
+                "<b>ולא אתה בן חורין.</b> ליבטל מכל וכל לכך אם תעשה הרבה תקבל שכר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאין ולאן ולפני מי.</b> כולהו דרשו רבותינו ממקרא זה וזכור את בוראך זה הקב״ה. שתתן דין וחשבון לפניו. וקרי ביה בארך שתזכור מקורך מאין באת. מטפה סרוחה של שכבת זרע. וקרי ביה בורך שתזכור את קברך שאתה הולך שם למקום עפר רמה ותולעה:"
+            ],
+            [
+                "<b>סגן.</b> שני כלומר שהוא שני לכ״ג:",
+                "<b>בשלומה של מלכות.</b> [כמו שנא' ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה] אפי' באומות העולם שכן מצינו שהיו נודרין נדרים ונדבות בשבילם וכמו שמצינו בשבעים פרים שהיו ישראל מביאים בחג על שבעים אומות:",
+                "<b>חיים בלעו.</b> כל אחד ואחד את חבירו:",
+                "<b>איש אל רעהו.</b> הרי כאן שנים:",
+                "(בסוף משנת ר' חלפתא מצאתי כתוב בפי' רש״י וז״ל) לא מצינו במשנה כתוב וידום אבל אנחנו רגילים לומר וידום כמו כאשר דמיתי כלומר שהוא מחשב בדברי תורה כי נטל עליו שכר על אותו העסק. נטל כלומר יטול ואמרי לה נטל לשון סכך כמו וסכות על הארון ומתרגמינן ותטיל עכ״ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא אמרו עליו ד״ת.</b> ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון:",
+                "<b>מזבחי מתים.</b> זו עבודת כוכבים שנא' ויצמדו (ישראל) לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים:",
+                "<b>קיא צואה.</b> דבר מאוס הוא:",
+                "<b>בלי מקום.</b> בלי שמזכירין שמו של מקום שם:",
+                "<b>וידבר אלי.</b> מיד כשדבר דברי תורה נקרא שולחן שלפני ה' וי״א מראשו של פסוק שנאמר והמזבח עץ שלש אמות אל תקרי אמות אלא אמות כמו יש אם למקרא כנגד תורה נביאים וכתובים ויש אומרים מקרא משנה גמרא שצריך לדבר בהם על השולחן ואז נקרא שולחן אשר לפני ה':"
+            ],
+            [
+                "<b>הנעור בלילה.</b> ומחשב בלבו דברי הבאי:",
+                "<b>לבטלה.</b> להבטל מדברי תורה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חלפתא.</b> שם חכם הוא:",
+                "<b>בעדת אל.</b> ואין עדה פחותה מעשרה שנא' עד מתי לעדה הרעה הזאת וזה הפסוק נאמר במרגלים שהיו י״ב יצאו יהושע וכלב ונשארו עשרה:",
+                "<b>ומנין שאפילו חמשה שנאמר.</b> בקרב אלהים ישפוט:",
+                "<b>ואגודתו על ארץ יסדה.</b> ואין אגודה אלא בג' שכן מצינו בג' מינים שבלולב שהיו נאגדין כא' ועוד תנן [פרה פי״א מ״ט עי״ש שלשון רש״י צ״ע] ולקחתם אגודת אזוב ג' קלחים וד' גרדומין. וי״א בקרב אלהים ישפוט כנגד ג' דיינים וב' בעלי דינים הרי ה'. נ״א מנין שאפילו חמשה שנאמר ואגודתו וגו' אצבעות ידיו של אדם ה' וכשיאגוד ידו איכא אגד של ה' וברישיה דקרא כתיב הבונה בשמים מעלותיו הקב״ה בנה בשמים מעלותיו והשרה שם שכינתו ואגודתו כשיש למנות אגודה שהיא שלו דהיינו ה' בני אדם שעוסקים בתורתו על ארץ יסדה ותקנה להשרותה בין אלה הה':",
+                "<b>בקרב אלהים.</b> דיינין דסתם דיינין ג':",
+                "<b>ישפוט.</b> המקום עמהם שמסכים עמהם בדברי המשפט וכן כתיב אלהים נצב וגו' כלומר בקרב דיינין שאינם אלא שלשה נמי הוא שופט:",
+                "<b>אשר אזכיר.</b> כלומר שאתן דעת בלבך להזכיר את שמי אבוא שם אליך דהיינו יחיד ע״כ אזכיר את שמי משמע אלמד לאחרים שיהיו מזכירין את שמי:"
+            ],
+            [
+                "<b>ברתותא.</b> שם מקום הוא:",
+                "<b>וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל.</b> על אותו מעשה שקבץ כסף וזהב לבית המקדש אמר דוד לפסוק זה. נ״א תן לו משלו משל עצמו שתעשה צדקה והתנדב מנכסיך לשמים:",
+                "<b>שאתה ושלך שלו.</b> והדין עליך לתת לו משל עצמו:",
+                "<b>כי ממך הכל וגו'.</b> כי כל מה שהיה להם ממך הוא ומעתה שקבלו מידך שנתת להם מברכתך חזרו ונתנו לך לצורך ביתך כמו ונתנו את בנותינו לכם:",
+                "<b>מה נאה ניר זה.</b> שדה שנתחרשה:",
+                "<b>המהלך בדרך ושונה</b> ול״ג יחידי:",
+                "<b>הרי זה מתחייב בנפשו.</b> כלומר מסתכן בנפשו כי כשעוסק בתורה אין רשות לשטן להזיקו וכיון שפוסק על דברים בטלים ניתנה לו רשות:",
+                "הכא ל״ג <b>מעלה עליו הכתוב</b> דהא לא כתיב קרא:"
+            ],
+            [
+                "<b>תקפה.</b> ששכחה בעל כרחו מפני שחמורה עליו:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו.</b> שמתרחק מן האיסור ומן החטא. נ״א שיראת חטאו קודמת כו' שבכל מעשיו ובכל עניניו מקדמת יראת חטא ובאה לפניו שנזכר הוא עליה בכל אשר הוא עושה:",
+                "<b>חכמתו מתקיימת.</b> מעשיו מתקיימים בידו ומצליח בכל אשר יפנה דכיון דיראת שמים עומדת בעיניו כל שעה אינו נכשל במעשיו והוא נזכר ביראת חטאו:",
+                "<b>אין חכמתו</b> עולה בידו שאין בו ממש ובטלה היא דע״כ חכמה ודעת בעינן יראת ה' היא אוצרו כדכתיב קרא ואם אין יראת השם אין חכמה:",
+                "<b>שחכמתו מרובה ממעשיו.</b> שלמד הרבה ולא מקיים טוב לו שלא למד. נ״א שמעשיו מרובין וכו' שמרבה בצדקה ובעסק מצות יותר ממה שלמד תורתו מתקיימת. וכל הלומד ואינו מקיים דומה לאשה שיולדת וקוברת ולאדם שזורע ואינו קוצר:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שרוח הבריות.</b> כלומר כל מי שהוא אהוב למטה [נ״א לבריות] בידוע שהוא אהוב למעלה [נ״א למקום]:",
+                "<b>שינה של שחרית.</b> שהולך וישן עד שיעבור זמן ק״ש. נ״א עריבה לו לאדם ונמשך בה ומבטלתו מן התורה:",
+                "<b>ויין של צהרים.</b> שמביאתו לידי שכרות:",
+                "<b>ושיחת הילדים.</b> בחורים שעוסקים בדברי ליצנות ובני אדם רודפין אחריהם:",
+                "<b>וישיבת בתי כנסיות.</b> שמתכנסים ועוסקים בדברים בטלים ונמשכים שם בני אדם:"
+            ],
+            [
+                "<b>האי קרא קא דריש</b> כי דבר ה' בזה זה אפיקורס ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר. הכרת תכרת בעוה״ז ובעוה״ב מכאן אמר ר״א המודעי המחלל את הקדשים שאינו משמרן. כהלכה ומחללן מקדושתן:",
+                "<b>והמבזה וכו'.</b> חילל חולו של מועד בעשיית מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ובשתיה דהואיל ואינם חמורים כיום טוב אינו חושש לשומרם כל אלה נפקי מכי דבר ה' בזה שנוהג בהם מנהג בזיון:",
+                "<b>והמפר וכו</b>' שאינו רוצה לימול את בריתו הפר:",
+                "<b>והמגלה פנים בתורה וכו'.</b> דהיינו אפיקורוס כמנשה שהיה דורש אגדות של דופי למה לו למשה לכתוב ותמנע היתה פילגש זהו כי דבר ה' בזה:",
+                "<b>המלבין פני חבירו וכו'.</b> לא כתיב התם במלתיה דרא״ה בחלק ולא ידענא היכי מפיק ליה מקרא:",
+                "<b>המלבין.</b> דאזיל סומקא ואתי חיורא:",
+                "<b>אע\"פ שיש בידו וכו'.</b> כך כתוב במשנה:",
+                "<b>אין לו חלק לעולם הבא.</b> כדדרשינן מקרא הכרת תכרת וגו':"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי קל לראש.</b> בתחלה בעוד שאתה בחור הוי קל כנגד בוראך לעשות רצונו וגם בזקנותך תהא נוח לו:",
+                "<b>תשחורת.</b> לשון זקנה כמו הילדות והשחרות הבל ושנינו באגדה בן תשחורת היה לו לר״ע וי״א קל לראש לראשי העיר ושופטיה שלא תתגאה כנגדם אלא תעבדם ותקבל פניהם:",
+                "<b>ונוח לתשחורת.</b> זה גזבר [העיר והוא לשון תלמוד כמו ממטי לי' לחמריה לשחוור] ודוגמתו בתורה לא חמור אחד מהם נשאתי ומתרגמינן שחרית [הדבק לשחוור וישתחוו לך]. נ״א תשחורת לשון עבודת השר אם נטלו בהמתך לאנגריא של שר וכיוצא הוי נוח לעשות רצונם פן יקחוהו בע״כ:",
+                "<b>והוי מקבל וכו'.</b> עם כל אדם יהיו דבריך נעימים. (למה רחל מבכה על בניה מדרש אגדה על דרך הנסתר כו' שהלכו האבות ואמהות לפייס את הקב״ה על שהעמיד מנשה צלם בהיכל ולא נתפייס נכנסה רחל ואמרה רבש״ע רחמי מי מרובין רחמיך או רחמי בשר ודם הוי אומר רחמיך והלא אני הכנסתי צרתי בביתי שכל עבודה שעבד יעקב בבית אבא לא עבד אלא בשבילי כשבאתי ליכנס לחופה הכניסו את אחותי לא די ששתקתי אלא שמסרתי לה סימנים אף אתה אם הכניסו בני צרתך לביתך שתוק להם אמר לה יפה למדת סניגוריא יש שכר לפעולתך ע״כ):"
+            ],
+            [
+                "<b>מרגילין.</b> ממשיכים את האדם לידי עבירה:",
+                "<b>מסורת</b> הגדולה סייג לתורה שע״י המסורת ידעינן בירור המקראות והלכותיו:",
+                "<b>סייג לעושר.</b> שנא' עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר:",
+                "<b>סייג.</b> גדר וחיזוק:",
+                "<b>נדרים סייג לפרישות.</b> בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתיירא יהא מקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך ובענין זה כופה את יצרו:",
+                "<b>סייג לחכמה וכו'.</b> דכתיב גם אויל מחריש וגו' ואמרי' יפה שתיקה לחכמים כל שכן לטפשים:"
+            ],
+            [
+                "<b>חביב אדם שנברא בצלם.</b> לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו. (נ״א) חבה יתירה נודעת לו כלומר חבה יתירה חבבו שבראו בצלם עצמו שנאמר וכו' וכל המפטפט ודורשו לצד אחר כי בצלם וכו' נזרקה בו אפיקורסות:",
+                "<b>פירוש כלי חמדה</b> התורה כלי גדול וחשוב הוא שבו נברא העולם שנאמר ואהיה אצלו אמון אמרה תורה אני הייתי כלי אומנותו וכו' שנאמר בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא תורה שנא' ה' קנני ראשית דרכו וגו':"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל צפוי.</b> כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים צפוי וגלוי לפני הקב״ה:",
+                "<b>והרשות נתונה.</b> בידו של אדם לעשות שנא' ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' [ואת המות ואת הרע וכתיב ובחרת בחיים]:",
+                "<b>ובטוב העולם נדון.</b> במדת רחמים:",
+                "<b>והכל לפי רוב המעשה.</b> לפי רוב מעשיו של אדם הוא נדון אם רוב זכיות זכאי ואם רוב עונות חייב. נ״א אין הקדוש ב״ה הולך אחר רוב מעשיהם של אדם שהן מוסיפין וחוטאים בכל יום אלא לטובה הוא דן את העולם שלא להחריבו ומכל מקום מעשיהן גנוזים ליום הדין:"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל נתון בערבון.</b> שהכל ערבים זה לזה [כדאמרי' במס' סוטה דף לז]. נ״א על כל מעשה יש לו ערב להקב״ה דנשמתו של אדם ערב בכל אבריה זכו זכתה היא לא זכו לא זכתה היא ונדונת:",
+                "<b>ומצודה פרוסה [על החיים.</b> המות] שאינו יכול להשמט מיום המיתה ומיום הדין:",
+                "<b>החנות פתוחה.</b> שכל מי שירצה לשתות יין יכנס לשם כך האדם אם יבא ליטמא פותחין לו:",
+                "<b>והחנוני מקיף.</b> יין בהקפה באמנה לבני אדם כך הקב״ה ארך אפים לרשעים:",
+                "<b>והפנקס פתוח.</b> כל שעה לפני החנוני:",
+                "<b>והיד כותבת.</b> באותו פנקס החשבון של כל או״א על כל פרוטה ופרוטה כמה חייב לו מיינו כך כותבין למעלה בספר הזכרונות על כל חטא וחטא שאדם עושה למטה:",
+                "<b>והגבאים</b> של החנוני הולכין ומחזירין תמיד אחרי בעלי חובות של חנוני לגבות מכל או״א מעותיו בין מדעתו וכו':",
+                "[ נ״א <b>והחנות פתוחה.</b> העולם הזה לפני האדם:",
+                "<b>והחנוני מקיף.</b> אדון העולם צופה ומביט וכותב בפנקסו:",
+                "<b>הפנקס.</b> לוח מחופה בשעוה וכותבין בו:",
+                "<b>והגבאין.</b> אלו שלוחי מקום]:",
+                " נ״א <b>והגבאין מחזירין בכל יום.</b> לביתו שהחנוני בא וגובה חובו בין מדעתו בין שלא מדעתו כך מן השמים כותבין עליו וגובין ממנו לבסוף:",
+                "<b>ויש להם על מה שיסמוכו.</b> שגובין בדין. נ״א ויש להם לגבאים על מה שיסמוכו שהרי סומכין על החנוני שהזקיקן לכך:",
+                "<b>והדין דין אמת.</b> בדין הוא לגבות מעותיו של יינות ששתו:",
+                "<b>והכל מתוקן ליום הדין.</b> נ״א ואעפ״כ הכל מתוקן לסעודה אחד צדיקים ואחד רשעים יש להם חלק לעוה״ב לכירה הגדולה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אם אין תורה אין דרך ארץ.</b> כמ״ש לעיל יפה תלמוד תורה עם ד״א:",
+                "<b>דעת</b> גדול מבינה לפי שאם שואלין לו לאדם דבר והוא אומר כן הוא ומראה ונותן טעם לדבריו הוא דעת כאדם הזה שהוא מראה סלע לשולחני ואומר לו טוב או רע ומוציא לו אחר מתוך חיקו הדומה לו ומראה לו. <b>בינה</b> שיודע להבין אבל אינו מראה טעם:",
+                "<b>אם אין קמח אין תורה.</b> [לפי שיש בקמח חמשה מינים שנמשלו לחמשה חומשי תורה]. שאם אין לו מה יאכל היאך יעסוק בתורה:",
+                "<b>כל שחכמתו מרובה ממעשיו.</b> שלומד הרבה ואינו מקיים:",
+                "<b>שרשיו.</b> אלו מעשיו כדאמרינן לעיל ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה:",
+                "<b>והיה כערער וגו'.</b> לעיל מיניה כתיב ארור הגבר וגו' שאינו בוטח בה' שיזמין לו פרנסתו אלא מרבה בגזלות ובוטח בבני אדם המחזיקין ידו:",
+                "<b>והיה כערער וגו'.</b> כאילן יחיד במדבר:",
+                "<b>ושכן חררים במדבר.</b> כמו ערירים דמתרגמינן בלא ולד:",
+                "<b>ארץ מלחה.</b> כארעא דסדום לא איתותב שכל קרקע שזרקו עלי' מלח אינה מיושבת לעולם בזרעים:",
+                "<b>ערער.</b> לשון חרבה:",
+                "<b>והיה כעץ וגו'.</b> לעיל מיניה כתיב ברוך הגבר גו':",
+                "<b>ועל יובל.</b> נהרי מים כמו כערבים על יבלי מים ישלח מתפשט:",
+                "<b>ולא יראה.</b> לא יראהו ולא יזיקהו לאותו אילן שלא ייבש מפני החום והשרב בעבור המים שתחתיו:",
+                "<b>לא ידאג.</b> ולא יתיירא אילן זה מן הבצורת שפירותיו לא יכלו לעולם מרוב לחלוחית שבו:",
+                "<b>לא ידאג</b> ידואיי״ר בלע׳׳ז כמו ויאמר צדקיה אל ירמיהו אני דואג את היהודים אשר נפלו וגו' כי מדאגה מדבר. נ\"א ועוקרתו והופכתו כתיב במשנה והיה כערער אינו כתוב במשנה ולא כתיב ביה נמי והיה כעץ שתול על פלגי מים:"
+            ],
+            [
+                "<b>הלכות קינין והלכות נדה</b> שאבדה וסתה וצריכה לשמור עד שתחזיר לפתחה. נ\"א נדה שאבדה פתחה ואמרה יום אחד טמא ראיתי ואיני יודעת אם בימי נדה או בימי זיבה פתחה י\"ז יום שאינה חוזרת לפתחה עד י\"ז יום כדמפורש בערכין (דף ח א):",
+                "<b>הן הן גופי תורה.</b> כלומר אל יהיו קלות בעיניך אלא שים לבך עליהן כי חמורות הן יותר מדאי ותמצא בהם עומק גדול:",
+                "<b>תקופות.</b> ענין הילוך המזלות. נ\"א ענין גדול הלוך חמה והפוך שלה ברבוע:",
+                "<b>גמטריאות.</b> חשבון האותיות ונוטריקון. אין מקבלים עליהם שכר כשאר הלכות לפי שאינם אלא פרפראות כלומר ענייני החכמה כמו פטר את הפרפרת שלאחר המזון. נ\"א פרפראות דהיינו מידי דגריר לבא שמביאין לפני הסעודה שום דבר שממשיך לבו של אדם לאכילה וכן העוסק בהלוך תקופות שברקיע ולדרוש תיבות שבתורה בגימטריא הן הן ממשיכין אותו לחכמה שיש בהן חכמה גדולה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי ושמעון התימני</b> לפי שלא האריכו ימים נקראו על שם אביהם. נ״א ואלו שלשה שלא נסמכו כדאמרינן בסנהדרין היושבים לפני חכמים שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ושמעון התימני:",
+                "<b>הלומד מכל אדם.</b> ואפי' שאינו גדול ממנו בחכמה הולך ולומד ודוחק ונכנס בכל מקום שהם בני תורה ואינו מתבייש:",
+                "<b>מכל מלמדי וכו'.</b> כל מי שבא ללמדני הייתי משכיל שומע לדבריו ולא בושתי:",
+                "<b>הכובש את יצרו.</b> ואינו הולך אחריו:",
+                "<b>טוב ארך אפים.</b> שאין נוח לכעוס אלא מתגבר על יצרו טוב הוא מגבור:",
+                "<b>ומושל ברוחו.</b> שכופה את רוחו טוב מגבור ומלוכד עיר:",
+                "<b>השמח בחלקו.</b> בחלק שהקב״ה מזמין לו הכל נוטל בעין יפה. נ״א שיש לו חירות נפש ולב טוב באותו חלק שהקב״ה מזמין לו בין טוב בין רע בין רב בין מעט ואינו מצטער להיות רודף ולהוט לאצור ולקנות יותר מחלקו ואילו לא היה שמח מיגיע כפיו שהוא אוכל מאי אשרי איכא אפילו עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו הרי הוא כעני שבעניים אלא ודאי באכלו בשמחה קאמר ומדקא משבח ליה קרא הכי אלמא עשיר קרי ליה:",
+                "<b>אשריך בעולם הזה.</b> שלא תצטרך לבריות ולעוה״ב דמתוך שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות:",
+                "אמר הקב״ה <b>כי מכבדי אכבד</b> אם אתה הולך אחר דרכי מפני שיבה תקום וגו' גם אתה תמצא מכובד. נ״א כבד אכבדך ואז תמצא כבוד ותהיה מכובד:",
+                "<b>ובוזי יקלו.</b> לא שאני מיקל אותם אלא הם יקלו מעצמם דהואיל ואינו מכבדני אלא מיקל אינו מכובד ביניהם אלא זל וקל:",
+                " נ״א <b>כי מכבדי אכבד וגו'.</b> זו היא מדה אחת של מקום ואף אתה צא ולמד ממדותיו ותהיה מכובד:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי רץ למצוה קלה.</b> שמתוך כך תבא לידך מצוה חמורה לפי שמצוה גוררת מצוה וכך עבירה גוררת עבירה ותלקה על כלם:",
+                "נ״א <b>למצוה קלה</b> הנראית בעיניך קלה הוי רץ ומקיימה. וכן הוי בורח מן העבירה הקלה. שמצוה וכו' שהרי שכר מצוה מצוה שאז תקיים מצות הרבה הואיל ומחמת סיבה של זו תבא לידך מצוה אחרת וכיצד עבירה גוררת עבירה דמתוך עשייתה של זו תכשל לו באחרת ותקרנה לו שתים שכן דרך של יצר הרע מוסיף והולך להכשילו בעבירה כדי לטורדו מן העולם:"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תהי בז לכל אדם.</b> אל תבזה שום אדם שבעולם:",
+                "<b>ואל תהי מפליג לכל דבר</b> שאתה שומע שאם עכשיו אי אפשר לה להיות עתיד הוא להיות אחר זמן. נ״א אל תהי דוחה לשמוע שום חכמה שלא תאמר מה לי לשמעה אפשר לי לשמוע כל שעה שארצה אלא מאחר שזכית לשמוע שים לבך להבינה והיינו נמי אל תאמר דבר שא״א לשמוע שסופו להשמע. מפליג כמו מפליגו בדברים:",
+                "<b>שאין לך אדם</b> קל שבעולם שאין לו שעה שאתה צריך לו לשום דבר ויפרע ממך לפיכך אל תהי בז לכל אדם. ואין לך דבר קטן של חכמה שאין לו מקום יבא מקום לדבר שתצטרך לו אם היית יודעו לפיכך אל תהי מפליג לכל דבר:"
+            ],
+            [
+                "<b>מאד</b> התקן עצמך להיות שפל רוח כי תקות אנוש רמה ותולעה לפיכך מה לך אצל הגאוה:",
+                "<b>כל המחלל שם שמים בסתר.</b> שעובר עבירה בסתר נפרעין ממנו בגלוי הקדוש ברוך הוא מגלה לכל חרפתו שנא' מכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל וכל כך למה שלא יתחלל שם שמים על ידו שלא יאמרו ראיתם פלוני שהוא חכם ועשה מעשים טובים ופגעו בו צרות כך וכך. לפיכך אחד עושה בשוגג וא' עושה במזיד בחלול השם הקב״ה מגלה הכל:",
+                "<b>ה״ג אחד בשוגג ואחד במזיד בחלול השם.</b> נ״א הקב״ה נפרע ממנו בגלוי שעושה לו דבר שמודיע לכל שהוא עבר עליה ומגלה חרפתו ברבים כדכתיב בדוד כי הנני מקים עליך רעה כי אתה עשית בסתר ואני אעשה הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש:",
+                "<b>אחד שוגג ואחד מזיד.</b> אם עשית בשוגג גובה ממך כעין השגגה כי האי דאמרינן בעלמא מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר וכי משוא פנים יש בדבר הם השתחוו לצלם יהיו כלים לגמרי א״ל הם לא עשו אלא לפנים משום נבוכדנצר אף הקב״ה לא עשה עמהם אלא לפנים דבאותו ענין שחטאו פרע מהם היינו כעין שוגג ואם עשה במזיד גובה ממנו בפרעון גמור בגלוי:",
+                "<b>בחלול השם.</b> כגון ת״ח המזדלזל בפני ב״א דמתוך שהוא ת״ח למדים בני אדם ממנו ממעשיו ונמשכים אחריו ונמצא ש״ש מחולל על ידו ואומרים ראו זה שלמד תורה כמה מעשיו מקולקלין ופורשין ואין למדין וקשה הוא חלול ה' מעבודת כוכבים מהכא ואתם (בני) [בית] ישראל [וגו'] איש גלוליו לכו עבדו מאחר שאינכם שומעי' אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד:"
+            ],
+            [
+                "<b>הלומד על מנת ללמד</b> לקרותו רבי ולכבדו:",
+                "ה״ג <b>אין מספיקין בידו ללמוד וללמד</b>:",
+                "נ״א גדול הוא מעל מנת ללמוד דלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה:",
+                "<b>אל תעשם עטרה.</b> לד״ת להתגדל בהם שלא תלמוד ע״מ ליטול עטרה [שיקראו אותך רב והתגדל בה]:",
+                "<b>ולא כקורדום.</b> שאדם עושה בה מלאכה:",
+                " נ״א <b>ולא קרדום לאכול מהן</b> אל תעשה דברי תורה כקרדום זה שאדם משאיל לחבירו ונותן לו פרוטה בשכרו [וכן לא תלמוד אותה על מנת שאם תצטרך לבריות שתלמד אותה בשכר אלא על מנת ללמד בחנם. וזהו האוכל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. מפסיד שכרו מן העולם הבא]:",
+                "<b>ודאשתמש בתגא חלף.</b> עבר שכרו ממנו:",
+                "ה״ג כל הנאות שמתהנה ומשתכר בהן נוטל שכרו בעוה״ז:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המכבד את התורה.</b> שאינו מניחה אלא במקום קדש ולא על ספסל שיושבים בו בנ״א גם לא תורה ע״ג תורה [ויש אומרים הנוטה אוזן אל ספר תורה ואינו מספר בעוד שקורא החזן בו. ויש אומרים מי שאינו מניחו כשהוא פתוח ויוצא]:",
+                "נ״א <b>וכל המכבד את התורה</b> שאינו מלמדה לתלמיד שאינו הגון שנא' יפוצו מעינותיך חוצה לתלמיד הגון ואין לזרים אתך לתלמיד שאינו הגון:",
+                "<b>גופו מחולל.</b> גופו חולין:"
+            ],
+            [
+                "<b>ה״ג ר' שמעון בנו של ר' יוסי אומר.</b> נ״א רבי ישמעאל:",
+                "<b>והחושך עצמו מן הדין.</b> שאינו רוצה לישב בדין אא״כ מתפשרין זה עם זה:",
+                "<b>פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא.</b> שאין בעלי דינים הללו שונאים אותו ואינו בא לידי עונש",
+                "<b>הדין.</b> [נ״א שלא ישנא אותו החייב ולא יגזול שלא כדין ואינו בא לידי עונש הדין]:",
+                " נ״א <b>החושך עצמו מן הדין</b> שמתפשר עם בעל דינו קודם שיבא לב״ד שאם באים לטעון בב״ד החייב יהיה גזלן פעמים שהוא חייב וטען טענה שהוא פטור בה ונמצא גזלן:",
+                "<b>ושבועת שוא.</b> פעמים שהוא סובר שהוא אמת כדבריו ונשבע על שקר:",
+                "<b>והגס וכו'.</b> ועוד א״ר ישמעאל כל המגיס לבו בהוראות שוטה דאילו דברים שאין אדם עומד בהם עד שנכשל בהם וזה שמא נכשל בהוראתו שהורה שלא כדת והוא אינו מבין בכך ונמצא בדאי. א״נ שוטה קרו ליה על שנוטל גאוה על דבר שאינו שלו שהרי התורה אינה שלו. ורשע הוא שמראה עצמו דשלא לשמה למדה אלא לקנות ש״ט. וגס רוח שרודף אחר השררה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תהי דן יחידי.</b> שאע׳׳פ שיחיד מומחה דינו דין גמור מ״מ אל תזקק עצמך לבא לידי כך שאין שום אדם רשאי לדון יחידי אלא הקב׳׳ה שהוא יחיד:",
+                "<b>ואל תאמר לבעלי הדין קבלו דעתי שהן רשאין</b> לעשות כדבריך אם הם רוצים ולא אתה רשאי להכריחם בעל כרחם. פ״א אל תאמר קבלו דעתי אם הוא דיין אחד שיושב בין שני בעלי דינין אינו יכול לומר אותו הדיין קבלו דעתי בעל כרחכם אף על פי שאני אחד שהן רשאין בעלי דינין לומר לדיין אי אתה רשאי לומר קבלו דעתי כמו שאמר דהא קי״ל דיני ממונות בשלשה:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המבטל את התורה מעושר.</b> שמתוך עשרו אין לו פנאי לעסוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי ממעט</b> עסקים בעסק דרך ארץ:",
+                "<b>אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך.</b> כמה וכמה דברים תמצא יבואו לידך שתבטל מהם. נ״א הוי ממעט בעסקך:",
+                "<b>יש לך בטלים.</b> מן השמים ויעמדו כנגדך מבטלין מליתן לך שכר:"
+            ],
+            [
+                "<b>פרקליט אחד.</b> מליץ יושר שמטהו לזכות וכה״א אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו:",
+                "<b>קטיגור.</b> לשון קורא תגר:",
+                "<b>כתריס.</b> מגן להן עליו מפני הפורענות:",
+                "<b>כל כנסיה.</b> כל קיבוץ:",
+                "<b>סופה להתקיים.</b> עתידה שתהיה העצה קיימת ומצלחת:",
+                "<b>ושאינה לשם שמים.</b> עצה שלה בטלה היא:"
+            ],
+            [
+                "<b>ה״ג ככבוד חברך</b> משמע שתעשה כבוד לתלמידך כמו לחברך. וכן כבוד חברך ככבוד ומורא רבך:",
+                " נ״א <b>יהי כבוד תלמידך כו'</b> סובר הוא שאתה מתפאר בו והרי כבודו הוא כבודך לפיכך דין הוא שיהיה חביב עליך כשלך ככבוד עצמך. אבל בכבוד חבירך לא מצי למתני חביב שהרי אין לו חלק בכבודו של חבירו דמה טיבו של כבוד חבירו אצל כבוד שלו לפיכך תלי כבוד חבירו במורא רבו:",
+                "<b>ומורא רבך וכו'.</b> (אין צורך בדבר) דהא דרשינן את ה' אלהיך תירא לרבות ת״ח וכ״ש לרבו ומוראו מפורש בקדושין לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי זהיר בלמוד.</b> לפלפל ולחקור דקדוקיו:",
+                "<b>ששגגת למוד עולה זדון.</b> שמתוך שאין מדקדקין בלמוד ומורין הוראה שלא כדין נעשה כזדון לפי שתלמידי חכמים השגגות נעשה להם כזדונות. נ״א שאם נכשלת בה אפי' בשוגג חשובה כמזיד שהיה לך לדקדק ולשמוע עד סופה:",
+                "<b>שלשה כתרים הם.</b> והאחד אינו דומה לשנים לפי שאין השנים שוין בכל אדם שא״א לו לאדם להיות כהן אלא אם כן הוא מזרע הכהונה וכן אי אפשר להיות מלך אלא אם כן ראוי למלכות ולכתר תורה אפשר לו בכל מי שיעסוק בה כדאמר מר יגעתי ומצאתי תאמין לכך גדול כתרה של תורה משנים הללו:",
+                "<b>וכתר שם טוב עולה על גביהן.</b> שהוא משובח מכלם מי שיש לו שם טוב ומעשים טובים נמצאים בו שנא' טוב שם משמן טוב טוב שמם של חנניה מישאל ועזריה שהיו בעלי מעשים טובים מנדב ואביהוא שנמשחו בשמן המשחה שהרי הללו נשרפו והללו לא נשרפו. נ״א וסימן לשלשת כתרים אלו הארון דכתיב ביה ועשית לו זר זהב היינו כתר תורה. זר שולחן דכתיב ועשית זר זהב זה כתר כהונה שהכהנים זוכים ואוכלים הלחם שעליו. זר מזבח דכתיב ביה ועשית לו זר זהב היינו דוגמא לכתר מלכות שכל ישראל משועבדים למזבח ופונים אליו להקריב קרבנות דהוא ענין מלוכה שהכל באין אצלו:",
+                "<b>וכתר שם טוב וכו'</b> כלומר על ידיהן הוא בא אם עוסק בתורה נמצא שם טוב עליו וכן כהן המוזהר בעבודתו יצא שם טוב עליו וכן מלך המנהיג את עמו בצדק ומשפט ואית דמפרשי על גביהן על כלם ולא נהירא דאם כן ארבעה כתרים הם מיבעי ליה:"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי נהוראי</b> זה ר' אלעזר בן ערך ועל שם שהיה מנהיר פני חכמים בהלכה נקרא כך כדאיתא במס' שבת:",
+                "<b>הוי גולה למקום תורה.</b> למקום שהרב שם:",
+                "<b>ואל תאמר שהיא תבא אחריך.</b> יבא לכאן ואלמוד לפניו:",
+                "<b>שחביריך יקיימוה בידך.</b> שכל ספקות שיש לך יאמרו לך. נ״א שאם תוליך לשם תלמידים בני תורה המתחברים עמך ישאו ויתנו עמך שם בהלכה ותבינה כדאמרי' חרב אל הבדים וגו':",
+                "<b>ואל בינתך אל תשען.</b> אל תאמר איני צריך ללכת לרב אלא מעצמי יכול אני לירד לעומקה. נ״א שלא תהא עצל לשאול בדבר כל מה שבלבך אלא הט אזנך לשמוע הכל מפיו ואחר כך הבין בתשובתו כדאמרי' הס ואח״כ כתת:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בידינו לא משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים</b> שאין הדבר ידוע מדוע דרך רשעים צלחה. וי״א אין בידינו משלות רשעים כלומר כך הדין נוטה שלא תהא שלוה לרשעים בעולם הזה ולא יסורין לצדיקים אלא שאין הדבר מסור לידינו אלא ליד הקב״ה שהוא מביא שלוה לרשע בעוה״ז כדי שיטול חלקו וחלק הצדיק בגיהנם ועל הצדיק מביא יסורין כדי שיטול חלקו וחלק הרשע בג״ע לפי שכל אדם יש לו שני חלקים אחד בג״ע וא' בגיהנם והצדיק שזוכה נוטל חלקו וחלק מי שאינו צדיק המתחייב נוטל חלקו וחלק מי שאינו רשע. כך שמעתי:",
+                "<b>בשלום כל אדם</b> ואפי' עובד כוכבים בשוק מפני דרכי שלום כדאמרי' לא קדמני אדם בשלום אפילו עובד כוכבים בשוק. <b>לאריות</b> טוב לך שתהיה זנב לאריות לאנשים טובים מהיותך ראש ושר לרקים:"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזדור.</b> פורטיק״ו בלע״ז פרוזדור לשון יון הוא והוא בין השער לחצר קודם שיכנס לפני המלך:",
+                "<b>כדי שתכנס לטרקלין.</b> לפני המלך שהרוצה ליכנס לפני המלך מתקן ראשו וזקנו ומכוין מלבושיו לפני חצר הבית כך צריך כל אדם לתקן עצמו בעוה׳׳ז בתשובה ומעשים טובים דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ושלמה דימהו לנמלה שנאמר לך אל נמלה עצל וגו':"
+            ],
+            [
+                "<b>מכל חיי העוה״ב.</b> שכל חיי העוה״ז לצורך כך לפי שבאותו הזמן לא יהיה נוהג תשובה ומעשים טובים שאין העוה״ב אלא לשילום שכר על מה שקיים בעולם הזה:",
+                "נ״א <b>ושעה אחת</b> יפה היא לעולם הבא לצורך כך לקורת רוח הנאה מכל חיי העוה״ז מכל קורת רוח של עולם הזה לפי שאין בו לאדם קורת רוח שלימה מפני צרות ורעות הבאות עליו ומיום המיתה שמתיירא ממנו. קורת רוח לשון נתקררה דעתו שמתקררת ומתיישבת דעתו עליו מפני שמחה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תרצה.</b> דאינו מועיל לך שאינו מקבל רצוי מתוך רתחנותו אלא לאחר שנתקררה דעתו כדאמרי' בברכות [דף ז א] אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו שנא' פני ילכו והניחותי לך א״ל הקב״ה המתן לי עד שיעברו פנים זעומים. ה״ג אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו שמתוך שצרתו עומדת בפניו אינו מקבל תנחומין:",
+                "<b>ואל תשאל לו בשעת נדרו.</b> בשעה שהוא נודר אל תשאל לו ולומר בני כזה וכזה אל תדור כדי שיתירו לך וימצאו לך פתח לנדרך לפי שמתוך כעסו אומר לא כן אלא בכל ענין שבעולם אני נודר ונמצא שאינו בא לידי חרטה לעולם:",
+                "ויש אומרים <b>אל תשאל לו בשעת נדרו</b> בזמן שהוא נודר שום דבר לעשות אל תשאל לו לאלתר שלם את נדרך מיד שמא הוא מתחרט מאותו הנדר שכשרואה שאתה דוחקו לקיום הנדר הוא כועס ומתחרט ואומר טוב היה לי לשתוק מאשר נדרתי ומתחרט. נ״א ואל תשאל לו להתיר נדרך בשעת נדרו כ״ז שיש עליו נדר מפני שאתה מזכיר לו צערו:",
+                "<b>ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו.</b> אל תהי רגיל לראותו אז לפי שהוא מתבייש מכל אדם:"
+            ],
+            [
+                "<b>הקטן.</b> קטן משמואל הרמתי כמו שמצינו שיצתה בת קול ואמרה שהיה ראוי שתשרה עליו שכינה כמרע״ה:",
+                "<b>בנפול אויבך אל תשמח.</b> הכי הוה מרגלא בפומי' האי קרא:",
+                "<b>והשיב מעליו אפו</b> שישוב ממנו ויבא עליך. ה״ג חרון אף לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו כל עונותיו:"
+            ],
+            [
+                "<b>לדיו כתובה על נייר חדש.</b> שדיבקה שם יפה ואינו נמחק לעולם כך הלומד בילדותו אינו שוכח לעולם:",
+                " נ״א <b>הלומד ילד כשהוא קטן בילדותו דומה וכו' והלומד זקן</b> אדם שמתחיל בזקנותו שוכח הכל מיד ומאבד מהר כמו כתיבה על נייר מחוק שאין הכתיבה שעל המחק אדוקה ועומדת אלא שנמחקת והולכת:",
+                "<b>קהות.</b> ענבים שלא נתבשלו כל צרכן אגרישט״ו בלע״ז כגון האוכל את הבוסר תקהינה שיניו:",
+                "<b>ושותה יין מגתו.</b> המתמצה מן הגת ואינו מתוק אבל תורתן של זקנים שלימה היא כיין ישן שמשיב את הלב. נ״א יין מגתו שגופו עכור ממנו ואינו מועיל כלומר שאין תורתם קבע שלימה בטוב כענבים בשולות ויין ישן המשמחין את הלב:",
+                "<b>רבי אומר</b> לא כן הדברים שיש בחור שתורתו שלימה מן הזקנים:",
+                "<b>אל תסתכל בקנקן</b> לומר זקן חכם מובחר מן הבחור. נ״א אל תביט לקומת האדם ולמראהו לחלוק לו כבוד משום צורתו. אלא במה שיש בו תן עיניך ביין שבתוכו אם משובח הוא אם לאו כמו פוק תהי ליה אקנקניה אם יש בו ריח תורה אם לאו לפי שיש חדש אדם בחור מלא ישן שהוא מובחר למד תורה הרבה:",
+                "<b>וישן שאפילו חדש אין בו.</b> שריקן הכלי כך אדם זקן ובעל צורה שאפילו יין חדש אין בו ואע״ג דיין חדש גרוע מן הישן מכל מקום חשוב הוא מן המים להכי מדמי ליה תורה מועטת:"
+            ],
+            [
+                "<b>הקנאה</b> שיש לו לאדם על חבירו כדכתיב ורקב עצמות קנאה:",
+                "<b>והתאוה.</b> שמתאוה ממון הרבה שנא' אוהב כסף לא ישבע כסף. נ״א שהולך אחר תאות לבו כניאוף ושאר עבירות:",
+                "<b>והכבוד.</b> שהרבנות מקברת את בעליה. נ״א ויש אומרים הקנאה שראו מלאכי השרת שעשו לו לאדם הראשון שהיו צולין לו בשר ומוזגין לו יין וראו כבודו ונתקנאו בו. והתאוה שהתאוה לאכול מן הפרי. והכבוד שעשו לו המלאכים לפיכך נגרש מג״ע. וי״א הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן. והתאוה שהתאוה גיחזי לקחת ממון מנעמן. והכבוד מירבעם שאמר אם יעלו העם הזה לירושלים מפני שהי' המלך קורא משנה תורה:"
+            ],
+            [
+                "<b>הילודים.</b> אותם שכבר נולדו עתידין למות:",
+                "<b>והמתים.</b> שכבר מתו עומדין לחיות:",
+                "<b>והחיים.</b> אותם שעודם חיים עתידין לידון ליום הדין. נ״א והחיים שעתידין לחיות אינם ניצולים מיום הדין:",
+                "<b>לידע להודיע ולהוודע.</b> ידע אדם ויבין ויודיע הוא לכל שיהיו גם הם יודעים שהוא יוצרם ובוראם. נ״א לידע שאין בריה נחבאת מיום הדין:",
+                "<b>להודיע</b> את האדם ויבין שהוא דיין לכל. גם יהיו יודעים שהוא יוצרם ובוראם ומבין כל מעשיהם והוא הדיין מומחה שבקי לדונם כפי משפטם ואם תאמר במה ידוננו הלא אין עד שיעיד בנו הוא עד והוא עצמו יהא בעל דין לצעוק עליכם ולהביאכם במשפט. הוא עתיד לדון לכך הוא מצפה לדון אתכם ולשלם גמולכם:",
+                "<b>לא עולה.</b> אלא בדין ובמשפט הוא פורע:",
+                "<b>ולא שכחה.</b> שלא תדמה בנפשך הוא ישכח קצת מחובותיך שהרי כולם כתובים לפניו:",
+                "<b>ואל תאמר.</b> [הוא] ישא פנים כי אין משוא פנים בלבו ולא מקח שוחד:",
+                "<b>שהכל שלו.</b> והואיל וכן למה יקבל שוחד:",
+                "<b>ודע שהכל בא לפי חשבון</b> אחת לאחת למצוא חשבון פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול:",
+                "<b>שיש בשאול בית מנוס לך.</b> ועיר מקלט ותפטר מן הדין לפי שלא אחרי דעתך עושין לך:",
+                "<b>שעל כרחך אתה נוצר.</b> שבא לו מלאך הממונה על ההריון אצל הפרגוד שבו נשמות חקוקין ואומר לה לכי בתי עמי והכנסי במעי אשה פלונית ואומרת האיך אלך במקום הטנופת ואניח מקום טהרה כזה מיד בא מלאך ונוטלת' בעל כרחה ומכניסתה למעי אשה:",
+                "<b>ועל כרחך אתה נולד.</b> בשעה שהגיע זמן העובר לצאת ממעי אמו ואינו רוצה לצאת משם לפי שהוא צופה מסוף העולם ועד סופו כמו שנא' בהלו נרו עלי ראשי מיד מוציאין אותו בעל כרחו משם:",
+                "<b>ועל כרחך אתה חי.</b> לפי שיש אדם שהוא מדוכא ביסורין ובשעה שהוא ישן בלילה ואין הנשמה רוצה לחזור מפני עול הצרות שהוא סובל אומר לה הקדוש ברוך הוא חס ושלום לא אכפור באמונתי לעולם אלא אשלם לו הפקדון שהפקיד אצלי וכן הוא אומר בידך אפקיד רוחי ועל כן רגילין לומר אמת ואמונה בלילות. <b>ועל כרחך אתה מת וכו'</b> וכן אתה עתיד ליתן דין וחשבון בקבר עד כאן:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעשרה מאמרות וכו'.</b> ט' ויאמר הן ובראשית נמי מאמר הוא שנא' בדבר ה' שמים נעשו:",
+                "<b>ומה ת״ל.</b> מה אנו למדין ממנו שהקב״ה נזקק לברוא העולם בעשרה כדאי היה לבוראו בדבור אחד אלא לכך טרח כדי ליתן פרעון גדול לרשעים שמאבדין את העולם שטרח הקב״ה כל כך לבוראו בעשרה מאמרות וכדי ליתן שכר טוב ומרובה לצדיקים וכו':"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה דורות וכו'</b> צא וחשוב בפרשה:",
+                "<b>להודיע</b> כמה הוא ארך אפים שהמתין לרשעים כל כך ולא נפרע שמא ישובו:",
+                "<b>שכר כלם.</b> לפי שעד עתה לא היה צדיק בעולם כל כך שינחל חלקו וחלקם בעוה״ב. נ״א השכר שהיה ראוי לכולם אילו חזרו בתשובה קבל אברהם אבינו על עצמו. ובנח לא נאמר עד שבא נח וקבל עליו שכר כלם לפי שלא היה צדיק כל כך שנא' בו צדיק תמים היה בדורותיו ולא בדורות אחרות. נ״א ונ״ל דכ״ש שאם היה בדור צדיקים שהיה צדיק גמור:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה נסיונות.</b> נתנסה א״א מפורשים בפרקי ר״א וכולם יסדם רבי שמעון הגדול בקרוב״ץ אמרת ה' צרופה תחלה בקש נמרוד להרגו ונחבא בקרקע י״ג שנה. שוב השליכו באור כשדים. והגלהו מארץ מולדתו. והביא הקב״ה רעב בימיו. ונלקחה שרה בבית פרעה. ובאו המלכים והגלו את לוט בן אחיו. והראה לו בין הבתרים שעבוד ארבע מלכיות שימשלו בבניו. וצוה למול את עצמו ואת בנו. ואמר לו לגרש ישמעאל בנו עם אמו. וצוהו לשחוט את יצחק בנו. הרי עשרה ולא הרהר אחר מדותיו ית' מרוב אהבתו. מצינו באגדה שלכך נתנסה אברהם אבינו בעשר נסיונות כנגד י' מאמרות ללמדך שבזכותו העולם עומד וכן אתה מוצא בי' דורות שתלה הקב״ה מאדם ועד נח שמא יעשו תשובה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם והאריך להם אפו ואח״כ הביא עליהם את מי המבול ואף נח לא היה בו כח להציל אלא אשתו ובניו עמו בלבד. אבל אברהם הציל כל העולם כלו לאחר שהמתין להם הקב״ה עשרה דורות לפי שהדריכן בתשובה ונתן לו שכר גדול על שנתקיים העולם בשבילו לפי שהקב״ה חפץ בתשובתן של רשעים ואינו חפץ במיתתן וכן הוא אומר ואת הנפש אשר עשו בחרן:",
+                "וכנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן כנגדן עשה לישראל הקב״ה במצרים עשרה נסים ועשרה על הים והביא עשר מכות על המצריים במצרים ועשרה על הים וכנגדן נתן לבניו עשר דברות ובשעה שעשו את העגל ונשתברו הלחות שהיו כתובין בהן עשר דברות עמדו להם העשרה נסיונות שלא כלם הקב״ה וכן הוא אומר זכור לאברהם וגו' שכנגד עשרת הדברות שאבדו מהן הולך עשר נסיונות שנתנסה אברהם אביהם וכן הוא אומר שהקב״ה החזיק לו טובה שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו'. ואם הם חייבים מיתת הרג זכור ליצחק שנעקד על גבי המזבח. ואם הם חייבים גלות זכור ליעקב שגלה על מצות אמו ואביו:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים</b> לא נתפרשו לנו. אשל״ה זה מצאתי כתוב בהעתק ישן פי' רש״י ולא השמטתיה וז״ל ואני משה בר מתתיה מצאתי עשרה נסים נעשו לאבותינו על הים כתוב באבות דרבי נתן וכן מפורשים לשם באו משה ואבותינו ועמדו על ים סוף אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים נקבים נקבים נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנאמר נקבת במטיו ראש פרזיו. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים גזרים גזרים נטל משה מטהו והטילו על הים ונעשה הים גזרים גזרים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים בקועות בקועות שנאמר בקע ים ויעבירם. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים טיט נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה הים טיט שנאמר דרכת בים סוסיך. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים מדברות מדברות שנא' מוליכם בתהומות כסוס במדבר לא יכשלו. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים פירורין פירורין שנא' אתה פוררת בעזך ים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים סלעים נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה הים סלעים שנא' אתה רצצת ראשי לויתן שברת ראשי תנינים על המים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים יבשה נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה יבשה שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים חומות נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה חומות שנא' והמים להם חומה. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים נודות נודות שנאמר נצבו כמו נד נוזלים. ומים שבין הגזרים ירדה אש מן השמים וליהטתם שנאמר כקדוח אש המסים מים תבעה אש ונודות של שמן ושל דבש ירדו לתוך פיהם של תינוקות של ישראל והיו יונקים שנא' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וי״א מים היו נובעים להם מן השמים ושותין מפני שמימי הים מלוחים הם. רבי אליעזר בן יעקב אומר תהום קפה להם למעלה ועברו בו כדי שלא יצטערו רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים מים העליונים ותחתונים היו מנערים את המצריים שנא' וינער ה' את מצרים בתוך הים. ע״כ נסים שנעשו לאבותינו על הים שהיו כתובים באבות דרבי נתן עכ״ל:",
+                "<b>עשר מכות</b> הביא הקב״ה על המצריים במצרים וזה סימנם דצ״ך עד״ש באח״ב. וי' על הים מפורשים במכילתא והן כמנין לשונות מפלתן הכתוב בויושע. רמה בים. ירה בים. טובעו בים סוף. תהומות יכסיומו. ירדו במצולות כמו אבן. תרעץ אויב. תהרוס קמיך. יאכלמו כקש. נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים אין נד ל' נפילה אלא מגיד הכתוב שהמים נעשו ערימה וקיבוץ ועמדו כמו נד. כסמו ים. צללו כעופרת. הרי עשר נפילות. נטית ימינך תבלעמו ארץ לא קא חשיב בחשבון מפלתם שזו היא טובתם שניתנו לקבורה בשכר שעלו עם יוסף לקבור את יעקב. ובשכר שאמרו ה' הצדיק וגו' שפלטם הים ליבשה להראותם לישראל ולא רצתה הארץ לבולעם שהרי קלל הקב״ה את הארץ על שקבלה דמי הבל מידי קין שנא' לא תוסף תת כחה לך לפיכך מיאנה לקבל הללו שלא מתו מיתת עצמן אלא הים טבעם עד שנטה הקב״ה ימינו ונשבע שלא יתבע ממנה את דמם ובלעתם היבשה:",
+                "<b>עשר נסיונות נסו אבותינו את הקב״ה במדבר.</b> מפורשים הן במסכת ערכין בפרק יש בערכין להקל (דף טו). אלו הן ב' בים. א' בירידה שנא' המבלי אין קברים במצרים. א' בעליה שנא' וימרו על ים בים סוף שאמרו כשם שאנו עולין מצד א' כך מצרים עולין מצד האחר מיד אמר הקב״ה לשר הים פלוט אותם ליבשה כו'. וב' במים אחד במרה שנא' ויבואו מרתה וגו' וילונו. וא' ברפידים שנאמר ויחנו ברפידים וכתיב וירב העם עם משה. וב' במן לא תצאו ויצאו. לא תותירו ויותירו. וב' בשלו ראשון בשבתינו על סיר הבשר ובשליו שני והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. ואחד בעגל ואחד במדבר פארן (ואחד) במרגלים הרי עשרה ולשם נאמר במרגלים וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:"
+            ],
+            [
+                "<b>לא הפילה אשה מריח בשר הקדש.</b> מתאות בשר הקדש. אי נמי מריח איברים של המערכה שאלו הריחה בהן ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קדש:",
+                "<b>ולא התליע.</b> נ״א ולא הסריח כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האיברים שנתעכבו מבערב מעלין אותן בראשו של מזבח ועומדין שם ב' ימים או שלשה עד שיהיו פנויין להקטירן שאין לינה מועלת בהן בראשו של מזבח ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתם:",
+                "<b>בבית המטבחים.</b> שבעזרה במקום שהיו שם השולחנות של שיש שמדיחין עליהן את האמורין ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס ללמדך ששכינה שורה בהם:",
+                "<b>ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים.</b> דטומאה זו הואיל ויוצאה מגופו דבר מגונה הוא ומכוער משאר טומאות ומה שהיו מתקינין לו כהן אחר תחתיו מחמת פיסול אחר היו עושין ואותו פיסול שאירע בו ביוסף בן אלם [יומא י״ב] פיסול אחר היה כגון מחמת שרץ או צנורא של עם הארץ נתזה על בגדו ולא קרי היה. כתוב במשנה לא כבו גשמים ולא נצחה הרוח וכמדומה לי שהוא שבוש דהא בפרקא קמא דיומא (כ״א) קתני להן משנה אגב גררא ולא קתני בה הני תרתי ומוספינן להו בברייתא ותפשוט דלא גרסינן להו במשנה והנך תלתא עומר ושתי הלחם ולחם הפנים בתלתא חשיב להו והוו להו נמי עשרה מפני שהללו ג' קרבן צבור הן לכך לא נמצא פיסול בהן:",
+                "<b>ולא נמצא פיסול בעומר.</b> ליגע בו שרץ במנחת העומר או בקומצה שלא נתן בה לבונתה ונס גדול היה שאלו נמצא בו שום פיסול ידחה לגמרי ואין לו תשלומין שהרי א״א לקצירתו ולקיטתו אלא בליל ט\"ז כדמפרש במנחות ובשתי הלחם דעצרת נמי לא אירע פיסול דשוב לא יהא תשלומין בדבר מאחר שעבר עליהם יו״ט שהרי צריך לאפותם מבעו״י שאין אפייתם דוחה שבת ולא יו׳׳ט כדאמרי' בפסחים נמצא נדחים לגמרי אם נמצא בהן פיסול ולחם הפנים נמי אם נמצא בהם פיסול בשבת נדחים הם עד שבת הבאה דא״א לסדרן אלא בשבת דכתיב ביום השבת יערכנו ולפי שאין לדברים האלה תשלומין היו נזקקין לשמירתן יותר משאר קרבנות. כשהיו מתכנסין בעזרה ברגלים או בשאר ימות השנה עומדין צפופין דחוקין בעמידתן וכשהיו משתחוים כלפי השכינה לבקש ולשאול כל אחד כפי צרכיו היה ריוח כל כך שהיה בין אחד לאחד ד' אמות כדי שלא ישמע אחד תפלת חבירו כך מצאתי באגדה. נ״א צפופים דחוקים היו עד שהיו נמשכין י״א אמה אחורי הכפורת:",
+                "<b>ולא הזיק נחש.</b> לא נשך אדם ומת:",
+                "<b>צר לי המקום.</b> כלומר דחוקה לי שעתי בכאן ואינו יכול להתפרנס שכל הדרים בתוכה היה הקב״ה מפרנסם עד שלא נצרך אחד מהם לחבירו ולצאת משם להיות מטולטל. כך מצאתי באגדה ולא יותר:"
+            ],
+            [
+                "<b>בין השמשות</b> בערב שבת:",
+                "<b>פי הארץ.</b> שפצתה את פיה בימי קרח אותו פתח נברא בארץ באותו מקום מששת ימי בראשית אלא שהיה מכוסה הפתח מלמעלה עד אותו זמן. פי הבאר של מרים שנבלע הפתח בסלע שדרך שם יצאו המים במדבר וכשהכה משה הסלע פתח הסלע את פיו שנברא לו מקדם. נ״א פי הבאר שפתח פיו ואמר שירה שנא' עלי באר ענו לה. פי האתון מששת ימי בראשית נגזר על אתונו של בלעם שתפתח פיה להתוכח עמו. והקשת הנראה בענן ביום הגשם אע״פ שלא נראה עד ימי נח נוצר ועומד היה מקדם. והמן שירד במדבר מאז היה מוצנע למעלה. והמטה של משה שבו שם המפורש חקוק מונח ועומד עד שנתנו למשה ולא זהו מטה אהרן דהא כתיב ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וא״א שכתוב בו שם אהרן. והשמיר שהביא בניהו בן יהוידע לתקן בו אבני הבית מאז נברא. והכתב גוף האותיות נברא מששת ימי בראשית ואע״פ שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה לא היה בה גוף האותיות אלא בעל פה היתה עומדת. והמכתב עט סופר גריפ״א בלע״ז שבו חקק עשר הדברות על הלוחות שניתנו למשה אותו עט נברא מקדם. וגם הלוחות הראשונות מאז נבראו ומוצנעות היו אצלו עד אותה שעה אבל לוחות שניות פסלן משה עצמו:",
+                "<b>קברו של משה.</b> חלל הקבר שנקבר בו משה רבינו נברא בארץ מקדם. והאיל שנשחט במקום יצחק מאז נברא. רבי יהודה אומר אף צבת כו'. פי' מלקחיים שלנו לא נעשית אלא בצבת עשויה ומתוקנת מששת ימי בראשית שירדה מן השמים שאי אפשר לו לנפח להכניס ידו באש וליקח הברזל משם לתקן הצבת אלא אם כן אוחז אחרת בידו [ותרגום ומקלחיה. וצבתהא]:"
+            ],
+            [
+                "<b>בגולם.</b> [כמו שנאמר (תהלים קלט) גלמי ראו עיניך. כלי עץ שלא נגמרה מלאכתו כך זה אין בו דעת כלום]. אדם שאין בו בינה קרי ליה גולם על שם שלא נגמרה צורתו כשאר בני אדם כמו גולמי כלי עץ:",
+                "<b>בחכמה.</b> שהרבה תורה יותר ממנו במנין בשנים וגדול בתלמידים:",
+                "<b>שואל</b> כפי ענין הדבר שבני אדם עסוקים בו ואינו מפליג לדבר אחר:",
+                "<b>ומשיב.</b> למי ששואל אותו כדת וכהלכה עד שמעמידו על העיקר. ואם שאלו על שני דברים או ג'. משיב כהלכה ואינו מקדים המאוחר שזהו ילדות:",
+                "<b>אומר לא שמעתי</b> שאינו רוצה לומר בשם שאינו אמרו כדאמרינן האומר דבר שלא שמע מרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל:",
+                "<b>ומודה על האמת.</b> ואינו בוש בכך אם חוזר ממה שהיה אומר טעות וחלופיהן בגולם:"
+            ],
+            [
+                "<b>רעב של בצורת בא.</b> שמתייקר השער עד שמקצת בני אדם רעבין ומקצתן שבעין מדה כנגד מדה:",
+                "<b>גמרו שלא לעשר.</b> כלל וכלל:",
+                "<b>ושל בצורת באה.</b> שמרעיב את כל העולם כלו:",
+                "<b>רעב של מהומה.</b> רעב כבד של מהומה כלומר אוכלין ואינן שבעין כדכתיב ואכלתם ולא תשבעו זה רעב של מהומה אבל עדיין אינן מתים אלא בזמן שגמרו שלא ליטול את החלה שבטלו מעשר לגמרי וכל הללו פורעניות אינן אלא אחת דבצורת אלא שהאחד משונה מחבירו ואין כאן אלא עבירה אחת בטול תרומות ומעשרות שאף החלה בכלל תרומה הוא כדדרש להו מקראי והפקדתי עליכם בהלה אל תקרי בהלה אלא באלה ואל תקרי באלה אלא בחלה ויותר לא שמעתי:",
+                "<b>על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין.</b> שאין בית דין דנין אותם בזמן שמתחייב אחת מארבע מיתות כדאמרינן אע״פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו וכו':",
+                "<b>ועל פירות שביעית.</b> העושה בהן סחורה אפי' לפני הביעור והעושה מהן אוצר לאחר זמן הביעור. נ״א שלא הפקירום משעת הביעור ואילך:",
+                "<b>עינוי הדין.</b> שמענה דינו של אדם ומעכבו מלפסוק לו דינו. ועוות הדין זה ההולך אחרי הבצע:",
+                "<b>ועל המורים</b> שאינם נזהרים להעמיד הדבר על האמת ומתיר את האיסור ומטמא את הטהור ובכל אלה שמעתי טעם כמו שמפ' במה מדליקין. והרי מצינו ג' גופי עבירה שהרי יש כאן שנים אבל עינוי הדין ועוות הדין והמורה בתורה שלא כהלכה א' הן ואין מחשבין אותו אלא באחת ושבועת שוא וחילול ה' עולים (לאחד ואין כאן אלא ד' עבירות) [בשתים שאין דומות זו לזו אבל ע״ז וג״ע וש״ד ענין אחד הם ועל שמיטת הארץ זה החורש והזורע בשביעית וזו היא מענינו של פירות שביעית שאמרנו למעלה שאינו מן החשבון ואין כאן אלא שבע עבירות] ומה שעל עבירה זו לוקה גלות ועל זו [דבר ועל זו] כליה הכל מפורש בבמה מדליקין מטעם הפסוקים [על ענוי הדין ועל עוות הדין נוכל לומר ג״כ בהיות אנשים רעים וחטאים מונעין שלא יהא בית ועד לדין ולמשפט זה נקרא ענוי הדין ולפעמים מניחין לדון אף יגרמו ויסבבו שלא יהא בתום וביושר]:"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל שמיטת הארץ.</b> שלא שבתה ארצם בשביעית אלא זרעו וקצרו:",
+                "<b>ברביעית.</b> שנה רביעית של שמטה:",
+                "<b>במוצאי שביעית.</b> שנה שמינית. <b>החג.</b> היינו סוכות. מפני מעשר עני שלא נתנה בג' ובששית נמי נהוג מעשר עני לכך נפרעין מהן לאחריהן:",
+                "<b>מפני פירות שביעית.</b> שלא נהגו בהן הפקר:",
+                "<b>מפני גזל מתנות עניים.</b> שהוא זמן אסיפה וצריך ליתן מתנותיהם לעניים כגון לקט שכחה ופאה:",
+                "<b>נפרעין מהם.</b> מיד לאחר אסיפה זו וזהו במוצאי החג:"
+            ],
+            [
+                "<b>שלי שלי ושלך שלך</b> שאיני רוצה שתהנה ממני ולא שאהנה ממך:",
+                "<b>זו מדה בינונית.</b> שכן מצינו בשמואל הרמתי שנאמר בו ותשובתו הרמתה כי שם ביתו:",
+                "נ״א <b>בינונית</b> שאינו לא צדיק ולא רשע. וי״א זו מדת סדום ששמואל הרמתי אע״פ שלא נהנה מאחרים אחרים נהנים ממנו אבל אנשי סדום לא היו אחרים נהנים משלהן ועליהן נאמר פרץ נחל מעם גר הנשכחי' מני רגל ונאמר הנה זה הי' עון סדום אחותך וגו':",
+                "<b>שלי שלך ושלך שלי עם הארץ.</b> שאין בו תרבות. נ״א דהיינו מדת הגרגרנים שממלאים בית בליעתם מבית אחרים ואין בושים:",
+                "<b>שלי שלך.</b> כלומר להפקיר לך את שלי וחלילה לי לקבל משלך זו מדת חסידים:",
+                "<b>שלך שלי.</b> אני מקבל טובתך ולא יהיה לך עסק בשלי זו ממדת רשעים:"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא שכרו</b> שהוא מקבל שכר במה שנוח לרצות בהפסדו שהוא מפסיד במה שהוא נוח לכעוס שכל שעה צריך דמים לפייסו ואינו נשכר כלומר שגדול הפסדו משכרו:",
+                "<b>אבל קשה לכעוס וקשה לרצות</b> טובה מעט הימנה שכרו שהוא כועס בקושי מרובה מהפסדו דקשה לרצות יצא הפסדו מועט ברוב שכרו שהוא מרויח כשאינו כועס תדיר:",
+                "<b>רשע.</b> שמתוך כך בא לידי עון דאמר מר לא תרתח ולא תחטי:"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא שכרו</b> במהירות שמיעתו בהפסדו שמאבד מהר כלומר לא עלה בידו כלום:",
+                "<b>יצא הפסדו</b> ממה ששמע בקושי בשכרו ונמצא שמועילה מדה זו במקצת:"
+            ],
+            [
+                "<b>עינו רעה.</b> צרה בשל אחרים בממון אחרים שאינו רוצה שיעשו צדקה כדי שלא ירבו נכסיהם ושיצא להם שם טוב:",
+                "<b>עינו רעה בשלו.</b> אינו דומה עינו רעה בשל אחרים לעינו רעה בשלו לפי שבממונו אינו אלא מחמת אבירות לב שבו. נ״א עינו רעה בשלו צר עין בשל עצמו שמסרב ליתן צדקה כדי שלא יחסר חשבון מעותיו ואינו נותן לב לשכר השמור לו לעוה״ב ולא דמי לעינו רעה בשל אחרים:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואינו עושה.</b> שאינו לומד כלום אלא שומע מאחרים:",
+                "<b>עושה ואינו הולך.</b> שלומד בביתו:"
+            ],
+            [
+                "<b>ספוג.</b> ספונזא בלע״ז:",
+                "<b>שהוא סופג את הכל.</b> כך יש תלמיד משובח שלבו רחב לשמוע אבל אינו רחב כל כך שיוכל להבחין בין עיקר לטפל:",
+                "<b>משפך</b> נטויי״ר בלע״ז:",
+                "<b>שמכניס בזו ומוציא בזו.</b> שכל מה שמכניסים מלמעלה יוצא ממנו מלמטה כך יש תלמיד ששוכח הכל אבל יש תלמיד משובח ממנו שקולט מקצת פסולת כמשמרת זו של יין שקולטת את השמרים וזולפת את היין כך יש אדם שמניח את העיקר ועומק ההלכה ומחזיק בידו הטפל:",
+                "<b>משובח מכולם</b> שדומה לנפה שמוציאה את הקמח במקום שטוחנין ברחיים של גרוסות לצורך סולת למנחות שאותו קמח שנופל מן הנפה נקרא אבק של מנחות דהוי גרוע ופסולת לגבי מה שנשאר בנפה שנשרה קליפתן מפני שלתתן במים חוזרין וטוחנין אותן עם אותם גריסין של חטים שנשארו בנפה דק ומוציאין מהן סולת נקיה. ה״ג וקולטת את הסולת:"
+            ],
+            [
+                "<b>תלויה בדבר.</b> בכל דבר אהבה שבעולם ולא מחמת קורבה וריעות:",
+                "<b>בטל דבר בטלה אהבה.</b> כגון אמנון שלא אהב את תמר אלא לשם ניאוף וכו' וכתיב גדולה שנאה אשר שנאה וגו':"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המזכה את הרבים וכו'.</b> כדי שלא יהיה תלמידיו בג״ע והוא בגיהנם שנא' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת:",
+                "<b>וכל המחטיא וכו'</b> שלא יהא הוא בג״ע ותלמידיו בגיהנם שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. נ״א צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל תלה הכתוב במשה כמו שמעיד פסוק זה שכל המצות שעשו ישראל כאילו עשאן הוא עמהם אלמא זכות הרבים תלויה בו:"
+            ],
+            [
+                "<b>עין טובה.</b> שאין לו קנאה על חבירו וחביב עליו כבוד חבירו ככבודו:",
+                "<b>רוח נמוכה.</b> עניו ושפל ברך:",
+                "<b>ונפש שפלה.</b> שמשפיל עצמו בין אנשים ומעורב ביניהם ואינו גס רוח. אבל בלעם הרשע היתה בו עין רעה וכו'. כמ״ש וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו:",
+                "<b>רוח גבוהה</b> מאן ה' לתתי להלוך עמכם אלא עם אחרים:",
+                "<b>נפש רחבה</b> אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. נ״א ונפש קצרה ונקיר״ט בלע״ז שנפשו קצרה עליו ומואס כל מה שעיניו רואות ואין לו דבור טוב עם בני אדם כי אם בקושי ואכזריות כמו ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי:",
+                "<b>מה בין.</b> מפרש מילתיה ואזיל. אוכלין הפירות בעולם הזה ונוחלין הקרן לעוה״ב:",
+                "<b>להנחיל אוהבי יש</b> הרבה יש בידי להנחיל לאוהבי טובה פשטי' דקרא. ובמדרש אגדה [במשניות] ראיתי כמנין י״ש שלש מאות ועשר עולמות עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק:",
+                "<b>לא יחצו ימיהם</b> בבלעם ודואג ואחיתופל משתעי קרא שלא באו לחצי ימיהם שהן ל״ה שנה דימי שנותיו של אדם ע' שנה כדאמרינן בחלק והוה כתיב על קבר בלעם בר ל״ג שנין הוה בלעם חגירא כד קטל יתיה פנחס ליסטאה ע״כ:"
+            ],
+            [
+                "<b>יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר.</b> בסמוך לההיא דר״ע דקאמר עשה שבתך חול תנינא לה במס' פסחים פר' ערבי פסחים ואתא לאורויי לן דלא אמר ר' עקיבא אלא במי שהשעה דוחקת לו ביותר אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לעשות רצון אביו שבשמים לכבד שבתות וימים טובים:",
+                " נ״א <b>כנמר</b> אנגרי״ש בלע״ז אדוק ולהוט ומחזיק בהן כאכזרי. וקל לרוץ מהרה בלא עצלות. וגבור ורטיאו״ש בלעז בעל זרוע לעסוק בכל כחך:",
+                "כתוב במשנה <b>הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובושת פנים לג״ע יהי רצון וכו׳</b> ומוסיפין כאן תניא ר' נתן אומר וכר וברייתא היא דנהוג עלמא לאומרה והיא במסכת כלה:"
+            ],
+            [
+                "<b>בן חמש שנים למקרא.</b> קרא קא דריש דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש שמחנכין אותו לאותיות. ובשנה החמישית כתב להוסיף לכם תבואתו וכדאמרי' התם מכאן ואילך ספי ליה כתורא. למקרא. נ״א שמכניסין אותו ללמוד תורה ופסוקים אבל לא קודם לכן לפי שהתורה מתשת כחו של תינוק. בן עשר למשנה דודאי באלו חמשה למד המקרא דכל תלמיד שאינו רואה בחמש שנים סימן יפה במשנתו שוב אינו רואה וכדאשכחן גבי לויים דהוי גמרי הלכות עבודה בחמש שנים כדאמרינן התם קשו קראי אהדדי כתוב אחד אומר מבן עשרים וחמש שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים וגו' הא כיצד בן חמש ועשרים שנה היה בא ללמוד ולומד עד שלשים נמצא כל תלמודו בחמש שנים והיינו טעמא נמי דבן חמש עשרה לגמרא ולומד למודו עד שהוא בן עשרים ומכאן ואילך רודף אחר מזונותיו:",
+                "נ״א <b>בן עשר למשנה</b> ללמוד המשניות כמו שהן בלא גמרא שאין בהם טורח כל כך ונקל הוא מלשון הגמרא:",
+                "<b>בן שלש עשרה למצות.</b> דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם וגו' ואינו קרוי איש עד שהוא בן שלש עשרה וכדאשכחן התם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה ואז היה לוי בן שלש עשרה שנה כשתחשוב ב' שנים שעשה יעקב בבית אל. נ״א בן שלש עשרה למצות דמי שהביא שתי שערות בא לכלל מצות דאורייתא דהלכה למשה מסיני היא ושיערו חכמים הבאת שתי שערות לשלש עשרה שנה לפיכך מכניסין אותו לקיים מצות ומאותו זמן ואילך מסתמא מחזקינן ליה בשתי שערות כדין רוב תינוקות אבל היכא דידעינן ליה בבירור דאכתי לא מייתי ב' שערות לשלש עשרה אינו נזקק למצות מן התורה אלא בחינוך מדרבנן בעלמא דמחנכי ליה לרביא כבר שית כבר עשר דמדאורייתא ממתינן ליה עד עשרים שמא יביא שתי שערות ואם הגיע לעשרים ולא הביא גלי אנפשיה דסריס הוא דסריס אין לו שתי שערות וחייב בכל מצות ובכל עונשים שבתורה והיינו דקתני לקמיה בן עשרים לרדוף דמאחר שבא לכלל עשרים היו רודפין אותו ב״ד לרדותו מכת מרדות דרבנן כדי להביאו לייסרו בכל מיתות ועונשין האמורין לא שנא הביא ולא שנא לא הביא ומעשרים ואילך חשיב ליה קרא כגברא בעלמא דכתיב מבן כ' שנה ומעלה:",
+                "<b>בן חמש עשרה לגמרא.</b> ללמוד גמרא ועומק הלכות:",
+                "<b>בן שמונה עשרה לחופה.</b> די״ח פעמים כתיב אדם מבראשית עד כי מאיש לוקחה זאת. נ״א דעומד על פרקו להנשא:",
+                "<b>לרדוף</b> במצות עונשין:",
+                "<b>בן שלשים לכח.</b> שכן בני לוי לא היו יכולין לישא בכתף עד ל' מפני שלא היה להן כח: נ״א אז נכנס בכחו ובגבורתו:",
+                "<b>בן ארבעים להבין</b> דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה. נ״א לבינה כדאמרינן התם ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה מכאן לתלמיד שאינו עומד על דעת רבו עד שהוא בן ארבעים:",
+                "<b>בן חמשים לעצה.</b> שנא' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו באהל מועד שמייעץ אותם ומלמדן לשמור משמרתן. נ״א לישא וליתן בעומק עצה מתוך שרבו עליו מעשיו:",
+                "<b>בן ששים לזקנה.</b> שכן בכל״ח עולה ס' שנא' תבא בכלח אלי קבר. נ״א תחלת זקנה באה עליו להלבנת קצת שערותיו:",
+                "<b>בן שבעים לשיבה.</b> דכתיב גם שב גם ישיש בנו וכשנכפלו שני חייו דאיוב חיה מאה וארבעים שנה שמע מינה דבן שבעים שנה שיבה אע״פ שכתב אחרי זאת דרשא הוא דרשינן. נ״א לשיבה זקן גמור הוא שנתלבנו רוב שערותיו כי היכי דאשכחנא בר' אלעזר בן עזריה בברכות דהדרי ליה תמניסר דרי שערות לבנות של זקנה וקאמר איהו לנפשיה הרי אני כבן שבעים שנה אלמא לע' מתלבן כבר רוב שער האדם:",
+                "<b>בן שמונים לגבורה.</b> כלומר דבר גדול הוא אם יחיה אדם עד שמונים שנה דכתיב ואם בגבורות שמונים שנה שאם הוא חי יותר בגבורתו של מקום הוא חי ולא מרב כח שבו שהרי מכאן ואילך אין לו כח לאכול ולשתות:",
+                "<b>לשוח.</b> הוא מהלך שחוח שהרי מכאן ואילך הוא כפוף. וי״א לשוח ראוי לקבורה דשוב אין בו כח לצאת ולבא:",
+                "<b>כאלו מת.</b> שכבר עיניו קמו וכהו ולחו נס ונשתנו פניו ומעין החכמה פסק ממנו והוא משתטה והולך:"
+            ],
+            [
+                "<b>הפוך בה והפוך בה.</b> סלסלה ותרוממך שבכל שעה תמצא בה חדושים וטעמים. דכלה בה. שכל מה שתרצה תמצא בה:",
+                "נ״א <b>הפוך בה</b> שתהא מהפך בכל צדי צדדים ובכל עניינים. ובה תחזי תדיר תדיר:",
+                "<b>ומנה לא תזוע.</b> לא יום ולא לילה. תזוע כמו ולא קם ולא זע:"
+            ],
+            [
+                "<b>לפום צערא.</b> לפי צער שהוא עוסק בה ומצטער עליה יש לו שכר בין רב או מעט להכי תני להא מילתא לשון ארמי שהוא משל הדיוט שבני אדם רגילין לומר ולספר בהאי לישנא וה״נ תנן בבבא מציעא שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ועוד בעשרה יוחסין גרי חרורי לויי ישראלי. בנן נוקבן די יהויין ליכי מנאי וכו' דכל הני מילי וכיוצא בהן רגילין בני אדם לסדרן ולכותבן בלשון הזה לפיכך אינו רוצה לשנות הלשון של בני אדם במשנה וכמו כן על דאטפת אטפוך וכו' ודאשתמש בתגא חלף שדרך בני אדם לספר דברים בלשון זה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה.</b> כְּלוֹמַר בְּרַיְתָא הִיא וּבִלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה הִיא שְׁנוּיָה, אֲבָל אֵינָהּ מִשְׁנָה. וּמַה שָּׁנוּ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ'. וּלְפִי שֶׁעַד עַכְשָׁיו כָּל הַפְּרָקִים מִשְׁנָה, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהוֹדִיעַ שֶׁמִּכָּאן וְאֵילָךְ בְּרַיְתָא הִיא. וּמִתּוֹךְ שֶׁהַלָּלוּ דִּבְרֵי הַגָּדָה הֵן וּמְסַפְּרוֹת בְּעֵסֶק תַּלְמוּד תּוֹרָה נָהֲגוּ לְאָמְרָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עִם שְׁאָר פְּרָקִים הַלָּלוּ שֶׁל מַסֶּכֶת אָבוֹת:  ",
+                "<b>זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה.</b> לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד כְּדִלְקַמָּן. נֻסָּח אַחֵר מִצְוֹת הַרְבֵּה אֵלּוּ בִּשְׁבִילוֹ הוּא:",
+                "<b>כְּדַי הוּא לוֹ.</b> כְּלוֹמַר שֶׁנִּבְרָא בִּשְׁבִילוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קֹהֶלֶת יב) כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: ",
+                "<b>וְנִקְרָא רֵעַ.</b> (תְּהִלִּים קלט) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל:",
+                "<b>אָהוּב.</b> (שָׁם קכב) יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, וְאוֹמֵר (שָׁם קיט) שָׁלוֹם רָב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ. נֻסָּח אַחֵר לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ: ",
+                "<b>אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם.</b> שֶׁעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה:",
+                "<b>אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת.</b> שֶׁמְּקָרְבָן וּמְלַמְּדָן וְגוֹמְלָן טוֹב:",
+                "<b>וּמַלְבַּשְׁתּוֹ.</b> הַתּוֹרָה:",
+                "<b>וּמַכְשַׁרְתּוֹ.</b> לִהְיוֹת צַדִּיק וְהוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַוְלָה אֶלָּא מַצְדִּיק דְּרָכָיו בְּקַו וּבְהַכְרָעַת מִשְׁפָּט:",
+                "<b>חָסִיד.</b> עוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין:",
+                "<b>יָשָׁר.</b> עוֹשֶׂה יֹשֶׁר, וְעָדִיף מִצַּדִּיק: ",
+                "<b>וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה.</b> דִּלְעֵיל מֵהַאי קְרָא כְּתִיב ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, וְסָמִיךְ לֵיהּ לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, כְּלוֹמַר עֵצָה וּגְבוּרָה וּבִינָה אֲנִי לְלוֹמְדַי לִהְיוֹת לִבְנֵי אָדָם לְעֵזֶר: ",
+                "<b>תּוּשִׁיָּה.</b> לוטיי\"ר בְּלַעַז, עִנְיַן גַּאֲוָה וּגְדֻלָּה. נֻסָּח אַחֵר וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ בְּנֵי אָדָם, נֶהֱנִים לִלְמֹד מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְגוֹ', כָּךְ מְשַׁבַּחַת הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ שֶׁלִּי הָעֵצָה וְהַתּוּשִׁיָּה וְהַגְּבוּרָה, וּכְתִיב אֲנִי בִּינָה, שֶׁכָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ יֵשׁ לִי בְּלוֹמְדַי: ",
+                "<b>וְנוֹתְנִין לוֹ.</b> רָשׁוּת וְחִקּוּר דִּין, שֶׁעֹמֶק הַדִּין פָּתוּחַ לְפָנָיו: ",
+                "<b>וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה.</b> מִן הַשָּׁמַיִם. הֲכִי גָרְסִינַן וֶהֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, הֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ אַפַּיִם, מִתּוֹךְ עֵסֶק הַתּוֹרָה יְהֵא קָשֶׁה לִכְעֹס, דְּכָל הַכּוֹעֵס אֲפִלּוּ תּוֹרָתוֹ כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מִשְׁתַּכַּחַת הֵימֶנּוּ: ",
+                "<b>מוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ.</b> מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מֵרֹב עֲנָוָה:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה.</b> מֵעֶלְבּוֹן שֶׁעוֹלְבִין אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא עֲלוּבָה עַל שֶׁאֵין לָהּ עוֹסְקִין:",
+                "<b>נָזוּף.</b> מְנֻדֶּה, כְּמוֹ (בְּרֵאשִׁית לז) וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו מְתַרְגְּמִינַן וְנָזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי. נֻסָּח אַחֵר נְזִיפַת חֲכָמִים מְנֻדֶּה: ",
+                "<b>נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר.</b> שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרוֹ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְנוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וּמַמְאִיס, כֵּן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁחָסֵר מַטְעַמִּים שֶׁל תּוֹרָה הוּא מָאוּס כִּמְנֻדֶּה הַזֶּה. נֻסָּח אַחֵר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טַעַם, כְּלוֹמַר מְכַנֶּה הַבְּרִיּוֹת בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה אִשָּׁה יָפָה שֶׁהוּא סָר דְּבָרָיו מִטְּעָמִים שֶׁל תּוֹרָה, דּוֹמֶה לְנֶזֶם שֶׁל זָהָב שֶׁנָּתוּן בְּחָטְמוֹ שֶׁל חֲזִיר שֶׁבְּנֵי אָדָם בְּדֵלִים מִמֶּנּוּ, אַלְמָא כִּמְנֻדֶּה קָרֵי לֵיהּ קְרָא: ",
+                "<b>שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין.</b> לְפִי שֶׁבְּנֵי אָדָם מְכַבְּדִין וּמְשַׁמְּשִׁין לְפָנָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בָּהּ מִתְרַחֲקִין מִמֶּנּוּ, אַלְמָא כִּמְנֻדֶּה הוּא: ",
+                "<b>וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל.</b> לְמַעְלָה מִן הַפָּסוּק הַזֶּה כְּתִיב וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל [עֵרוּבִין נד; וּנְדָרִים נה.], כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם תּוֹרָה בְּמַתָּנָה נָחֲלוּ אֵל, כְּלוֹמַר הֱבִיאָם בְּחֶלְקוֹ, וְכֵיוָן שֶׁחֶלְקוֹ אֵל עוֹלִים לִגְדֻלָּה שֶׁנֶּאֱמַר וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוֹ דָּבָר אֶחָד.</b> שֶׁל טַעַם, דְּסָמִיךְ לְהַאי קְרָא דִּוְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי סָמִיךְ אִידָךְ קְרָא אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, לְפִי שֶׁמְּצָאוֹ אֲחִיתֹפֶל לְדָוִד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב יְחִידִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אָמַר לוֹ לָמָּה אַתָּה לוֹמֵד יְחִידִי [עַיֵּן בְּרָכוֹת סג;] וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (יִרְמְיָה נ) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנוֹאָלוּ. שׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת מְצָאוֹ שֶׁהָיָה נִכְנַס לְבֵית מִדְרָשׁוֹ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, אָמַר לוֹ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (וַיִקְרָא יט) וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לָאָדָם לִכָּנֵס שָׁם בְּמוֹרָא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֵימַת שָׁמַיִם עָלָיו, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תְּהִלִּים נה) בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ לְשׁוֹן אֵימָה וָפַחַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּרָגֶשׁ לִכָּנֵס שָׁם בְּכָל כֹּחוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. נֻסָּח אַחֵר, לָלֶכֶת בִּרְגִישָׁה וּבִמְהִירוּת לְבֵית הַכְּנֶסֶת: ",
+                "<b>וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי.</b> חָשׁוּב כְּמוֹתִי:",
+                "<b>מְיֻדָּעִי.</b> חָכָם שֶׁלִּי, כְּמוֹ (דְּבָרִים א) אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים: ",
+                "<b>וּמַה דָּוִד.</b> שֶׁהָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֲשָׂאוֹ לַאֲחִיתֹפֶל שֶׁהָיָה רָשָׁע וְלֹא הָיָה רָאוּי לְכָךְ רַב וְאַלּוּף בִּשְׁבִיל שְׁנֵי דְּבָרִים, אָדָם הֶדְיוֹט הַלָּמֵד מֵחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ רָשָׁע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה: ",
+                "<b>וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה.</b> כְּלוֹמַר אֶלָּא לַתּוֹרָה, וְלָאו אַצָּרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר, אֵין כָּבוֹד בָּא לוֹ לָאָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תּוֹרָה: ",
+                "<b>כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.</b> וְלָמָּה הֵן נוֹחֲלִין כָּבוֹד, בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם לוֹמְדִין אֶת הַתּוֹרָה וְיוֹרְשִׁין אוֹתָהּ כְּנַחֲלָה:  ",
+                "<b>וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה.</b> נֻסָּח אַחֵר וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה. כְּלוֹמַר אֵין כָּבוֹד זֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין וּמַצְרִיכִין לְאָדָם לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד אֶלָּא בְּרַבּוֹ שֶׁלִּמֵּד לוֹ תּוֹרָה, אֲבָל לִמְּדוֹ אֻמָּנוּת אַחֶרֶת כְּגוֹן שׁוּלְיָא דְּנַגָּרֵי, לֹא: ",
+                "<b>כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.</b> רְאוּיִים חֲכָמִים לְהַנְחִיל כָּבוֹד וְאֵיזֶה חֲכָמִים תְּמִימִים הַנּוֹחֲלִים טוֹב דְּהַיְנוּ תּוֹרָה אֲבָל חֲכָמִים בִּשְׁאָר אֻמָּנִיּוֹת לֹא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל.</b> לֹא עַל הֶעָשִׁיר הוּא אוֹמֵר שֶׁיַּעֲמֹד בְּחַיֵּי צַעַר כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, אֲפִלּוּ אֵין לָאָדָם אֶלָּא פַּת בְּמֶלַח וְכוּ' וְאֵין לוֹ כַּר וְכֶסֶת לִישֹׁן אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, אַל יִמָּנַע מִלַּעֲסֹק בָּהּ, דְּסוֹפוֹ לִלְמֹד אוֹתָהּ מֵעֹשֶׁר: ",
+                "<b>בִּמְשׂוּרָה.</b> מִדָּה קְטַנָּה:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה.</b> לִרְדֹּף אַחַר הַשְּׂרָרָה:",
+                "<b>וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד.</b> לְהִתְכַּבֵּד בְּתוֹרָתְךָ, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה נִרְאֶה כְּמִי שֶׁעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ: ",
+                "<b>שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם.</b> הוּא שָׂכָר שֶׁתְּקַבֵּל עַל לִמּוּדָהּ שֶׁל תּוֹרָה. נֻסָּח אַחֵר, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁלָּמַדְתָּ עֲשֵׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים וְקַיֵּם מִצְוֹת, כִּדְאָמְרִינַן (לְעֵיל פ\"ג מ\"ט) כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת.</b> אוֹתָן שֶׁכְּתוּבִים בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל (א, ח) כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וְאָמַר לָהֶם דְּעוּ כִּי כָּךְ וְכָךְ מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ וּכְשֶׁתַּחְקֹר הֵם שְׁלֹשִׁים דְּבָרִים עִם אוֹתָן שֶׁשְּׁנוּיוֹת בְּסַנְהֶדְרִין (פֶּרֶק ב') מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ וְכוּ'. וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה הֵן עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם וְעֶשֶׂר בִּגְבוּלִין: ",
+                "<b>בְאֵימָה בְּיִרְאָה.</b> שֶׁאֵין לִבּוֹ גָּבוֹהַּ עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, וְלָכֵן בַּעֲלֵי קֶרְיִן הָיוּ אֲסוּרִין, שֶׁמִּתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם וְהִרְהוּר לִבּוֹ הוּא בָּא לִידֵי קֶרִי: ",
+                "<b>בְּשִׂמְחָה.</b> לְפִי שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה מִתּוֹךְ צַעַר אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה:",
+                "<b>בְּיִשּׁוּב.</b> גָּרְסִינַן, פֵּרוּשׁ בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת: ",
+                "<b>בְּמִעוּט סְחוֹרָה.</b> דְּאָמַר רַב [עֵרוּבִין נה.] לֹא תִּמָּצֵא תּוֹרָה לֹא בְּסַחֲרָנִים וְלֹא בְּתַגְרָנִים:",
+                "<b>בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ.</b> שֶׁלֹּא יְהֵא מָצוּי עִם בְּנֵי אָדָם בַּשּׁוּק:",
+                "<b>בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין.</b> מְקַבֵּל הַיִּסּוּרִין מֵאַהֲבָה: מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד וְאֵינוֹ רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד כַּחֲדָא חָשֵׁיב לְהוּ: ",
+                "<b>וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת.</b> שֶׁדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לִזְכוּת:",
+                "<b>וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת.</b> רוֹדֵף אֱמֶת וְשָׁלוֹם עַל הַכֹּל:",
+                "<b>שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב.</b> נַמִּי חֲדָא הוּא, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מֵשִׁיב אֶת שֶׁשּׁוֹאֵל תְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁיָּשִׁיב תְּשׁוּבָה הֲגוּנָה: ",
+                "<b>שׁוֹמֵעַ.</b> כָּל מַה שֶּׁרַבּוֹ אוֹמֵר לוֹ, וּמוֹסִיף, אֲבָל לֹא לִסְתֹּר אֶת דִּבְרֵי רַבּוֹ: ",
+                "<b>וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ.</b> כְּשֶׁהוּא מוֹרֶה הוֹרָאָה מְכַוֵּן בְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ, אֲבָל אֵינוֹ מוֹסִיף דָּבָר לוֹמַר שֶׁכָּךְ אָמַר לוֹ רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ רַבּוֹ: [נֻסָּח אַחֵר; בְּיִשּׁוּב, בִּישִׁיבָה, דְּמַרְבֶּה יְשִׁיבָה מַרְבֶּה חָכְמָה; דֶּרֶךְ אֶרֶץ.] תַּרְבּוּת נודיטור\"א בְּלַעַ\"ז: ",
+                "<b>בְּמִעוּט שִׂיחָה.</b> לֵיצָנוּת:",
+                "<b>בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם.</b> שְׂחוֹק קָשֶׁה לָכַעַס:",
+                "<b>בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין.</b> כִּדְאָמְרִינַן בִּבְרָכוֹת (דַּף ה.) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ, אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה לָעוֹסֵק בָּהּ לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא: ",
+                "<b>בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם.</b> שֶׁאֵינוֹ מְגַמְגֵּם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא חוֹתְכָן בַּלָּשׁוֹן וּמוֹצִיאָן בַּפֶּה, דְּאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּהוֹצָאַת הַפֶּה, דִּכְתִיב כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם אַל תִּקְרֵי לְמוֹצְאֵיהֶם אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה: ",
+                "<b>בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב.</b> לֹא שָׁמַעְתִּי מַה בֵּין זֶה לְזֶה: ",
+                "<b>בְּאֵימָה.</b> כִּדְאָמְרִינַן כוּ':",
+                "<b>בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים.</b> שֶׁדּוֹחֵק וְנִכְנָס בְּכָל מָקוֹם לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶן וּלְשַׁמְּשָׁן:",
+                "<b>בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים.</b> לוֹמֵד בַּחֲבוּרָה:",
+                "<b>וּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים.</b> שֶׁיְּפַלְפְּלוּ לְפָנָיו וִיחַכְּמוּהוּ כִּדְאָמְרִינַן (תַּעֲנִית ז.) וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם:",
+                "<b>הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ.</b> שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל שָׁעָה, דְּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְקַיֶּמֶת תּוֹרָתוֹ בְּיָדוֹ. מְקוֹמוֹ קָרֵי לַטְּעָמִים וְלָרְאָיוֹת שֶׁהוּא מֵבִין בַּהֲלָכָה, כִּדְאָמְרִינַן בְּסַנְהֶדְרִין (פ\"ה מ\"ה) כְּשֶׁמַּלִּינִין אֶת הַדִּין לְמָחָר הַמְחַיֵּב אוֹמֵר מְחַיֵּב אֲנִי בִּמְקוֹמִי אוֹתָהּ רְאָיָה וְאוֹתוֹ טַעַם עַצְמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ שֶׁלֹּא מָצָאתִי רְאָיָה אַחֶרֶת לִזְכוּת וְכֵן הַמְזַכֶּה: ",
+                "<b>הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.</b> שֶׁאִם דּוֹאֵג בְּעִנְיָנוֹ אֵינוֹ מְכַוֵּן בָּהּ:",
+                "<b>סְיָג לִדְבָרָיו.</b> שֶׁנִּמּוּקוֹ עִמּוֹ וּמֵבִיא אֲמַתְלָאוֹת לְהַעֲמִיד דִּבְרֵי רַבּוֹ לִבְנֵי אָדָם:",
+                "<b>נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ.</b> שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוֹת כִּדְאָמְרִינַן מַהוּ רֵיחַ נִיחוֹחַ (וַיִּקְרָא א) נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי:",
+                "<b>וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ.</b> שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא חֵן בְּלִבּוֹ עַל עַצְמוֹ עַל שֶׁהִרְבָּה תּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי לְכָךְ נוֹצָר: ",
+                "<b>וְאֵינוֹ מֵגִיס לִבּוֹ בְּלָמְדוֹ.</b> הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מִתְגָּאֶה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת:",
+                "<b>אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת.</b> לֹא גָּרְסִינַן:",
+                "<b>תּוֹכֵחוֹת.</b> דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי ט) הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֵהַבֶךָּ. כָּל אֵלּוּ הַמִּדּוֹת רְאוּיוֹת לְמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד וְאֵין רוֹדֵף אַחַר הַשְּׂרָרָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ וּמִתְרַחֵק מִמֶּנָּה, וּמִסְתַּבֵּר דְּהָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד: ",
+                "<b>וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת.</b> עַל בֻּרְיוֹ שֶׁל הֲלָכָה:",
+                "<b>עַל הַשָּׁלוֹם.</b> שֶׁאֵינוֹ מְיַשֵּׁב בַּדִּין אֶלָּא עוֹשֶׂה פְּשָׁרָה בְּרָצוֹן וּמִתְיַשֵּׁב בְּלִמּוּדוֹ]:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ.</b> אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. ",
+                "<b>כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם.</b> אַל תִּקְרֵי לְמוֹצְאֵיהֶם אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה: ",
+                "<b>וְאוֹמֵר וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ.</b> שֶׁיְּהֵא מַשְׁקֶה עַצְמוֹתֶיךָ בַּקֶּבֶר. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לְחַיִּים הוּא זוֹכֶה אֲבָל מִי יֹאמַר שֶׁיִּהְיֶה זוֹכֶה לְעֹשֶׁר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לְךָ בְּנֵי אָדָם הַנִּדּוֹנִין בַּעֲנִיּוּת שֶׁהַמָּוֶת חָבִיב לָהֶם מִן הַחַיִּים, לְכָךְ נֶאֱמַר כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ. אֵיזֶהוּ דָּבָר הַמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הֱוֵי אוֹמֵר זֶה מָמוֹן. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מָמוֹן יִתְּנוּ לְךָ אֲבָל לֹא יְהֵא מְכֻבָּד בֵּין הָאֲנָשִׁים, לְכָךְ נֶאֱמַר עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֲפִלּוּ לָמַד שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לַדְּבָרִים הַלָּלוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, [שַׁבָּת סג.] לַמַּיְמִינִים בָּהּ שֶׁלּוֹמְדִים לִשְׁמָהּ יֵשׁ לוֹ אֹרֶךְ יָמִים וְחַיִּים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וּבִשְׂמֹאלָהּ לַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד יִתְּנוּ לוֹ אֲבָל לֹא חַיִּים אֲרֻכִּים. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לְחַיִּים וְעֹשֶׁר זוֹכֶה אֲבָל לֹא לְשָׁלוֹם, לְכָךְ נֶאֱמַר וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עֲטֶרֶת.</b> זֶה הָעֹשֶׁר:",
+                "<b>תִּפְאֶרֶת.</b> זֶה הַנּוֹי:",
+                "<b>וְהַבָּנִים.</b> וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם:",
+                "<b>וְהַכֹּחַ.</b> תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם:",
+                "<b>וְהַכָּבוֹד.</b> וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד:",
+                "<b>וְהַחָכְמָה.</b> דִּזְקֵנִים טוּבָא אִיכָּא הָכָא, וְחַד מִנַּיְהוּ לְזֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה:   "
+            ],
+            [
+                "<b>לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב.</b> פֵּרוּשׁ לְשִׁבְחוֹ וְלִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה ו) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכוּ'.</b> ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. שֶׁבְּרִיאָתָהּ קֹדֶם הָעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁעָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנָיו לִבְרֹא אֶת עוֹלָמוֹ נִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה: ",
+                "<b>שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד.</b> שֶׁהֵם עַמּוּדִים שֶׁל עוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי, נֶאֱמַר כָּאן אָרֶץ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן אָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ, מַה לְהַלָּן שָׁמַיִם וָאָרֶץ אַף כָּאן שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּכְתִיב קִנְיָנֶךָ וְכוּ': ",
+                "<b>אַבְרָהָם מִנַּיִן.</b> שֶׁבְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָךְ לִהְיוֹת קִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְיִתְקַיֵּם בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, וְלָמָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, לְפִי שֶׁהוּא קֵרֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְהֶחְזִירָן לַמּוּטָב וְאָמַר לָהֶן דְּבָרִים הַנִּזְכָּרִין: ",
+                "<b>יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר עַם זוּ קָנִיתָ.</b> וּמִנַּיִן שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בִּשְׁבִילָן, שֶׁנֶּאֱמַר לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל, שֶׁהֵם עִקַּר הַדִּירָה שֶׁל אָרֶץ: ",
+                "<b>מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.</b> עֲדַיִן לֹא מָצִינוּ קִנְיָן, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן מִקְּדָשׁ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ, מַה כָּאן מִקְדָּשׁ בְּקִנְיָן אַף לְהַלָּן מִקְדָּשׁ בְּקִנְיָן. וְכַמָּה גִּמְגּוּם יֵשׁ בַּדָּבָר, לְפִי שֶׁהָעִנְיָן נִרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁהַבְּרַיְתָא לֹא נִכְתְּבָה כְּתִקְנָהּ, שֶׁהֲרֵי בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה לֹא שָׁנִינוּ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה, תּוֹרָה וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְיִשְׂרָאֵל, וּמֵבִיא רְאָיָה לַשָּׁמַיִם וָאָרֶץ מֵאוֹתוֹ הַפָּסוּק שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ.</b> לְשִׁבְחוֹ:",
+                "<b>רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר וְכוּ'.</b> לֹא אָמַר לְמִלְּתֵיהּ גַּבֵּי מַסֶּכֶת אָבוֹת, אֶלָּא בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת בְּאֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין, וּלְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִיּוּם נָאֶה נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְאָמְרוֹ בְּסוֹף כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ עַל הַמִּשְׁנָה אֶלָּא עַל הָאַגָּדָה, דְּאָמַר מַר [סוֹטָה מט.] וִיהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא דְּאַגַּדְתָּא. וְנִקְרְאוּ אֵלּוּ פִּרְקֵי אָבוֹת מִפְּנֵי שֶׁנִּסְדְּרוּ הֵנָּה דִּבְרֵי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה זֶה מִזֶּה, כְּגוֹן מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְהַזְּקֵנִים זֶה מִזֶּה עַד אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְשַׁמַּאי וְהִלֵּל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְתַלְמִידָיו, וְהוֹדִיעָנוּ רַבִּי אֵיךְ הָיוּ מַעֲשֵׂיהֶם נְכוֹנִים וְהָיוּ מַזְהִירִים לְאַנְשֵׁי דּוֹרָם וּמַדְרִיכִים אוֹתָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, כְּמוֹ כֵן רָאוּי לְכָל חָכָם לְהַזְהִיר אֶת בְּנֵי דּוֹרוֹ וּלְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ יְשָׁרָה:  \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "ToratEmet",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01313.html"
+        ],
+        [
+            "Rashi on Avot : Chapter 1: Mishnah 6",
+            "https://www.responsa.co.il/default.aspx"
+        ],
+        [
+            "Vilna Edition",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "רש\"י על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rashi",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git "a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Le Talmud de J\303\251rusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr].json" "b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Le Talmud de J\303\251rusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr].json"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b5ba8e5132097acedafb53f5bc23c17ca2381813
--- /dev/null
+++ "b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Le Talmud de J\303\251rusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr].json"	
@@ -0,0 +1,109 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002182155/NLI",
+    "versionTitle": "Le Talmud de Jérusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr]",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "fr",
+    "languageFamilyName": "french",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "Les devoirs dont l’accomplissement n’a pas de limites déterminées (par la Loi) sont<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Comme ces objets n'ont pas de limites fixées légalement, les rabbins leur en ont tracé. Mais, à la vérité, il y en a encore d'autres dont la quantité n'est pas précisée et dont les exemples seront invoqués dans la Guemara ci-après, au où parle R. Berakhia. Cf. Babli, Hulin 137b. Tous ce paragraphe fait partie des prières quotidiennes du matin.</i>: l’abandon de l’angle du champ aux pauvres lors de la moisson<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> \"Il est dit en (Lv 19, 9) et 10, que lors de la moisson il ne faut pas raser le champ en ses moindres recoins, mais abandonner l'angle au pauvre et à l'étranger. On comprend le sentiment d'humanité qui a dicté à Moïse ce devoir de charité et de fraternité: il donne une place à l'infortuné dans la récolte du riche. Cf. (Lv 23, 22); (Dt 24, 19) et suiv.\"</i>; l’offrande des prémices<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Voir (Ex 23, 19), et (Dt 26, 1-11). En Palestine, les prémices des produits de la terre devaient être apportées au Temple de Jérusalem, offerts à Dieu en présence du sacerdote, et accompagnés d'une formule d'hommage envers le créateur. Après l'accomplissement de cette cérémonie, on pouvait consommer ces produits sur place. Du reste, le traité Bikurim (des prémices), le dernier de la 1ère série de la Mishna, donne à ce sujet des détails développés.</i>; le sacrifice offert au Temple (de Jérusalem) lors des trois visites prescrites<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Trois fois par an, aux fêtes de Pâques, de Pentecôte et des Tabernacles, les Israélites se rendaient à Jérusalem et y offraient un don proportionnel à leur moyens (Dt16, 16-17). Cet usage est encore symbolisé de nos jours à chaque fête juive par la cérémonie du MATANAT YAD célébrée dans les temples actuels. Cf. (Hagiga 1, 1)</i>; la bienfaisance<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Dans ces œuvres charitables, comme on le voit par la suite, il n'est question que de démarches personnelles à faire.</i>, et l’étude de la Loi<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Il faut la méditer jour et nuit. Voir (Jos 1, 8).</i>. Les devoirs qui donnent à l’homme une jouissance dans ce monde et dont la récompense principale est réservée pour la vie future, sont<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> \"Cf. Babli, Kidushin, 39b; Shabat 127a.\"</i>: la piété filiale, la bienfaisance, la fréquentation assidue des écoles religieuses, l’hospitalité, la sollicitude pour les malades, la dotation des fiancés, les derniers honneurs dus aux morts, le recueillement dans la prière, le rétablissement de la paix entre l’homme et son prochain<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Voir (Ps 34, 15), et (Pr 21, 21).</i>. Mais le devoir le plus important est l’étude de la Loi, et il équivaut à tous les autres.",
+            "Il ne faut pas que la part de la pea soit inférieure au 60ème du champ entier<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Voir Hulin 137b. Les sages ont fixé la mesure d'un devoir prescrit par la Loi sans limites.</i>, bien que l’on ait dit qu’il n’y a pas de mesure pour cela; tout dépend de la grandeur du champ, du nombre des pauvres et de la grosseur des grains de blé (ou, selon d’autres, de l’étendue des sentiments de compassion qui animent le propriétaire envers le pauvre).",
+            "On peut prélever cette part<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Voir Torath Cohanim, sur la section Kedoschim.</i>, même au commencement du champ et au milieu (et non pas seulement à l’angle). Selon R. Simon, cela suffit, pourvu qu’à la fin on complète la part réglementaire (le 60ème). Selon R. Juda, il importe de laisser (à la fin) au moins un épi (en y ajoutant, pour la quantité légale, ce qu’on aurait laissé au commencement ou au milieu); si l’on n’a pas fait cela, les parts antérieures sont pour ainsi dire nulles et abandonnées à tout venant<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Voir plus loin, (6, 1)</i> (aux riches et aux pauvres, et le devoir de la pea ne se trouverait pas rempli).",
+            "Voici la règle générale<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> \"Comp. Shabat 68a; Pessahim 56b; Nida, 50a.\"</i>: il faut prélever la pea sur tout ce qui est comestible, que l’on garde (qui n’est pas déjà abandonné), qui croît sur la terre (excepté les champignons), que l’on recueille d’un coup<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Il n'en est pas de même des figues ou d'autres fruits de ce genre, qui ne mûrissent que peu à peu.</i> et ce que l’on réunit pour le conserver (à l’exclusion des légumes verts). Dans cette règle, on comprend les blés et les légumes secs.",
+            "Les arbres suivants<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Ils remplissent toutes les conditions entraînant la péa.</i> sont compris dans cette règle: le cornouiller<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Telle est la traduction de Bertinoro. Selon Maïmonide, c'est ce qui sert à tanner, rhus coriaria. Voir (Maasserot 1, 2), (Demaï 1, 1), où s'agit peut être de la baie rouge.</i>, le caroubier, le noyer, l’amandier, la vigne, le grenadier, l’olivier et le palmier.",
+            "Lorsque la pea n’a pas été prélevée sur les produits encore attachés à la terre, on la prélève toujours plus tard jusqu’à ce que les fruits soient mis en tas<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> \"Voir Mishna, (Maaserot 1, 6); Babli, (Baba Metsia 88a). Selon l'hypothèse de Frankel sur ce passage, il faut ajouter ici: \"\" on la prélèvé sur l'abandon. \"\"\"</i>. Jusque-là, on est dispensé d’en prélever la dîme<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> Après ce moment, on ne prélève la péa qu'après la trouma et la dîme.</i>. Jusqu’à ce moment aussi, on est dispensé de la dîme sur ce qui est abandonné au premier venu<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> Ci-après, (6, 1) ( 19b) Cf. Babli, (Pessahim 57a).</i>. Il en est de même de ce que l’on donne à manger aux bêtes de somme, aux animaux sauvages, aux oiseaux. D’après R. aqiba, la même règle s’applique à ce que l’on prend de la grange pour semer<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Selon lui, la loi n'exige les prélèvements que sur ce qui sert de nourriture.</i>. Si un sacerdote ou un lévite achète des blés en grange, ils peuvent jouir de la part de dîme, aussi longtemps que le blé n’est pas entassé<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\"> Après cela, ils sont pour ainsi dire frappés d'une amende pour avoir voulu enlever la part due à leurs frères.</i>. Si quelqu’un déclare ses produits sacrés (avant qu’ils aient été passibles de la dîme) et qu’ensuite il les rachète, il est tendu d’en prélever la dîme (si ces produits étaient encore debout ou en gerbes); il n’y est plus tenu dès que le trésorier des saintetés en a fait un tas<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\"> Cf. Babli. (Menahot 67a).</i>."
+        ],
+        [
+            "Les objets suivants<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> \"Babli, (Baba Qama 61a); (Baba Batra 55b); (Menahot 71b); Torath Cohanim, section Kedoschim ou (Lv 19).\"</i> servent de séparation entre deux champs (et entraînent pour chacun d’eux l’obligation de la pea): un cours d’eau, un canal, un chemin particulier (de 4 coudées de large), une grande route (large de 16 coudées), un sentier général ou particulier<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Voir Baba Batra 99b.</i>, qui est aussi bien établi en été qu’en hiver, un champ en friche<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Dans ce sens le mot Bôr est employé par le traducteur chaldéen Onkelos, (Gn 47, 19).</i>, un autre nouvellement cultivé<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Ce terme de Nir se retrouve dans (Jr 4, 3).</i>, ou un terrain contenant d’autres semences. Quant à la partie fauchée pour servir de pâturage, c’est une séparation selon l’avis de R. Meir; mais, selon les autres sages, cette dernière séparation n’est réelle que si cette portion agraire a été de nouveau labourée (ce qui ressemblerait à l’un des cas précités, au Nir).",
+            "Le cours d’eau sert de séparation entre deux champs, selon R. Juda, s’il est d’une largeur telle que l’on ne puisse pas, en se plaçant au milieu, moissonner à la fois les 2 rives, sans se déranger. Si au milieu des champs il y a des hauteurs tellement escarpées qu’on peut les couper à la hache<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Expression prise dans (Is 7, 25). Comp. Frankel, (Darkhéla-Mischna, 4, 43)</i>, et fussent-elles inabordables au bœuf muni d’instruments aratoires, le champ n’en est pas divisé, et il suffit de donner une seule fois la pea pour le tout.",
+            "Tout cela sert de séparation entre les champs ensemencés; mais entre les plantations d’arbres, il faudrait comme division un mur (d’au moins 10 palmes de haut); et même cette dernière séparation est annulée si, par dessus le mur, les branchages des arbres<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Cette expression se retrouve dans (Jg 3, 26). Comp. Ci-après, (Kilayim 3, 5)</i> s’entremêlent, et l’on donne une pea pour le tout.",
+            "Les caroubiers<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Ils sont très élevés. V. (Baba Batra 2, 7)</i> doivent être comptés comme réunis (pour ne donner qu’une pea) dès que d’un arbre on peut voir l’autre<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> C'est qu'apparemment ils sont toujours séparés par un grand intervalle.</i> (malgré toutes les séparations). R. Gamliel dit: chez mon père, on avait l’habitude de donner spécialement la pea pour chaque côté d’oliviers plantés et une autre pour tous les caroubiers placés en vue les uns des autres. R. Eliézer, fils de Sadok, dit au nom de ce dernier qu’une pea suffit pour tous les caroubiers qui se trouvaient dans la ville.",
+            "Si l’on sème une espèce dans un champ, bien que l’on en fasse 2 granges, on n’en donne pourtant la pea qu’une fois; si l’on y sème 2 espèces, en fit-on un seul monceau, il faut donner pour chacune la pea. Mais si l’on y sème, p. ex., deux espèces de froment<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> C'est-à-dire, en général, 2 espèces de même nature, mais différent de qualité ou de couleur. Voir (Baba Batra 5, 6)</i>, il faut en donner 2 fois la pea si on les sépare en deux granges<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> La première est un peu verte, la seconde plus mûre et plus sèche.</i>, mais non au cas contraire.",
+            "Il arriva à R. Simon habitant de Miçpa<sup class=\"footnote-marker\">147</sup><i class=\"footnote\">Voir Derenbourg, Essai, etc., p. 254.</i>, lorsqu’il eut ensemencé (2 espèces de blé dans son champ), de demander à R. Gamliel ce qu’il y avait à faire en ce cas (pour la pea). Comme ce rabbin ne savait que répondre, ils se sont rendus tous deux dans la chambre du tribunal<sup class=\"footnote-marker\">148</sup><i class=\"footnote\">Littéralement: la salle des pierres de taille. Au sud du Temple, il y avait la salle des séances du Sanhédrin.</i> pour demander la solution. -Je sais, dit Nahum le scribe<sup class=\"footnote-marker\">149</sup><i class=\"footnote\">Il y a dans le texte: libellarius. Voir Babli, (Nazir 56b).</i> d’après R. Measha, lequel le tenait de mon père, celui-ci des couples savants<sup class=\"footnote-marker\">150</sup><i class=\"footnote\">On nomme ainsi ceux qui, à partir de Simon le juste, transmettaient les traditions. Voir Pirké (Avot, 1, 1) et suiv.</i> et ces derniers prophètes, qu’en vertu d’une prescription ou tradition mosaïque sur le mont Sinaï, si l’on sème dans son champ deux sortes de froments, il faut en donner deux fois la pea lorsqu’on les sépare en deux granges, mais non au cas contraire.",
+            "Un champ qui a été moissonné par des idolâtres, ou dévasté par des brigands, lhsto\", ou qui a été rongé<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Ce terme est usité pour le porc, (Ps 80, 14).</i> par des fourmis, ou qui a été ravagé soit par un orage, soit par des animaux, est dispensé de l’obligation de la pea<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Voir Sifri sur (Lv 19, 19).</i>. Si, après avoir moissonné la moitié, les brigands ont enlevé le reste, on est aussi dispensé de ce prélèvement, car l’obligation de ce devoir n’incombe qu’aux derniers épis qui sont debout (et non s’ils ont été dérobés, si l’on a été privé de la moisson).",
+            "Si les brigands ont moissonné la moitié du champ et que le propriétaire en cueille ensuite l’autre moitié, il doit donner la pea sur le reste qu’il a recueilli; si l’on coupe la moitié et que l’on vende le reste, l’acheteur est tenu de donner la pea sur le tout<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Parce qu'en vendant le reste, il semble avoir transmis à l'acquéreur l'obligation de la péa.</i>; si, après avoir moissonné une moitié, on consacre l’autre moitié comme sainteté, celui qui la rachète des mains du trésorier des saintetés donne la pea pour le tout (même pour la moitié coupée par celui qui l’a consacrée)."
+        ],
+        [
+            "Quant aux carrés de blé<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Littéralement: en forme de briques, oblongs.</i>, qui sont plantés entre les oliviers (ou tous autres arbres), il faut, selon l’école de Shammaï prélever la pea sur chacun d’eux; d’après l’école de Hillel, il suffit d’un seul prélèvement pour le tout. Mais les premiers reconnaissent que si les extrémités des diverses plantations se touchent<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> P. ex. si ce champ est entouré d'une double rangée d'arbres.</i>, un seul prélèvement suffit pour le tout.",
+            "Celui qui coupe les parties mûres de son champ<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Littéralement: qui le t'achète comme la peau du tigre, en enlevant certaines parties. Comp. Menahot 71b.</i>, et laisse debout les épis trop verts doit, selon R. aqiba, prélever la pea pour chaque fois; d’après les sages, un seul prélèvement suffit pour le tout. Toutefois ceux-ci reconnaissent, comme R. aqiba, que celui qui sème de l’anet<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Pour ce terme, Maïmonide a un mot que le Kamous traduit par: Anetum graveolens.</i>, ou de la moutarde (sénevé, senapa), en trois endroits différents, devra donner la pea autant de fois.",
+            "Celui qui trie les oignons<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Littéralement: qui rase la place.</i>, dispose ceux qui sont frais pour les vendre au marché et conserve les secs pour les mettre au grenier, doit donner une pea spéciale pour chaque catégorie (parce qu’elles forment pour ainsi dire 2 espèces). Cette distinction s’applique aussi aux petits pois et à la vigne. Celui qui émonde<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Cf. ci-après, (Sheviit 4, 4)</i> son champ d’oignons (en enlève les petits pour laisser grandir les autres), ne prélève la pea pour le reste que sur ce qui est enfoui (les oignons arrachés dans un but d’agronomie ne constituent pas une récolte). Si on enlève les produits d’une seule catégorie (dans un but uniforme), il faut prélever la pea sur ce qui reste pour le tout.",
+            "Les oignons mères (contenant les semences) sont susceptibles de l’obligation de la pea. R. Yossé les en dispense (à cause de leur peu de durée). Quand aux plants d’oignons, qui se trouvent situés entre les champs de verdure<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> \"Talmud babli, (Hulin 134a); (Nida 50a).\"</i>, ils sont soumis chacun séparément à la pea, selon R. Yossé; mais d’après les autres sages, un seul prélèvement suffit pour tout.",
+            "Lorsque des frères ont partagé leur héritage, ils donnent chacun la pea. Lorsqu’ils s’associent, ils n’en donnent qu’une. Si deux personnes ont acheté un arbre en commun ils n’en donnent la pea qu’une fois; si chacun a pris pour lui un côté seul, chacun donnera aussi la pea. Celui qui vend des arbres séparés dans son champ fera donner la pea pour chacun d’eux<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Bien entendu à la charge de l'acquéreur. Voir (Hulin 138a).</i>. Toutefois, dit R. Juda, cela n’a lieu que si le propriétaire n’a pas gardé un seul arbre; mais s’il y a un reste, une pea seule suffit pour le tout.",
+            "R. Eliézer dit: un terrain susceptible de contenir un quart de cab<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Soit un carré d'environ 10 coudées _.</i> est soumis à la pea; selon R. Josué, il devra pouvoir produire deux saas; selon R. Tarfon, il devra former un carré de 6 palmes; selon R. Juda ben Bethera, il faut qu’il soit assez grand pour fournir deux moissons, et son avis sert de règle. Selon R. aqiba, quelque petit que soit un terrain, il entraîne le devoir de la pea et des prémices<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> \"Comp. Baba Batra 24a et 150a; Qidushin 26a.\"</i>. Il peut donner lieu à la rédaction d’un acte hypothèqué<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Pros Bolé: sujet de contestation. Voir plus loin, (Sheviit 10, 3).</i>; et l’on peut, avec ce terrain, acheter des biens mobiliers, que l’on acquière, soit contre argent, soit par un acte d’acquisition, soit par la prise de possession<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Ces diverses sortes d'achat sont précisées en Qidushin 1.</i>.",
+            "Si un moribond lègue ses biens, le legs est valable dès qu’il garde un petit terrain (200); lorsqu’il n’a rien gardé, il peut reprendre son bien (s’il guérit). Si quelqu’un lègue ses biens à ses fils et un petit terrain à sa femme, elle perd sa dot. Selon R. Yossé, elle la perd aussi si elle a accepté (comme une associée) la même part que les enfants, bien que le mari ne l’eût pas prescrit.",
+            "Si un esclave reçoit, par legs, tous les biens de son maître, il devient affranchi, à la condition qu’il ne reste pas le moindre terrain. Selon R. Simon, il est même en tous cas affranchi, à moins que le maître n’ait dit: tous mes biens sont donnés à un tel, mon serviteur, à l’exception d'une faible partie, fût-ce la dix-millième.\r"
+        ],
+        [
+            "La pea doit être donnée sur ce qui est adhérent à la terre. Pour la vigne suspendue<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> \"En espalier. Pour ce terme, voir (Jr 11, 16); (Ez 16, 6). Thorath Cohanim sur Kedoschim, (Lv 19).\"</i>, ou pour le palmier, le propriétaire cueille les produits, descend et les distribue aux pauvres. R. Simon applique aussi cette règle aux noyers lisses (ou chauves, sur lesquels il serait dangereux de grimper). Y eut-il 99 personnes sur le champ demandant le partage de la pea et une seule demandant son abandon sur place, il faut écouter ce dernier avis, parce qu’il est conforme à la règle.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> \"Il est dit en (Lv 19, 9) et 10, que lors de la moisson il ne faut pas raser le champ en ses moindres recoins, mais abandonner l'angle au pauvre et à l'étranger. On comprend le sentiment d'humanité qui a dicté à Moïse ce devoir de charité et de fraternité: il donne une place à l'infortuné dans la récolte du riche. Cf. (Lv 23, 22); (Dt 24, 19) et suiv.\"</i>",
+            "Cependant, pour la haute vigne et le palmier, il n’en est pas ainsi (c’est l’inverse). Y eut-il 99 personnes sur le champ demandant l’abandon de la pea sur place et une seule demandant le partage, il faut écouter ce dernier avis, parce qu’il est conforme à la règle.",
+            "Si un pauvre, après avoir pris une part de pea<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Baba Metsia, 10a.</i>, la jette sur le reste (pour se l’approprier), cela ne l’avance à rien (et il n’aura rien). S’il s’est jeté sur elle, ou s’il a étendu son talit (manteau) sur elle (dans le même but), on la lui retire. Il en est de même pour les épis délaissés ou oubliés (appartenant également aux pauvres).",
+            "On ne doit pas couper la pea avec des faux, ni l’extraire à coups de hache, de crainte qu’il n’y ait des rixes dangereuses parmi les pauvres.",
+            "Trois fois par jour, le matin, à midi et avant le soir, les pauvres peuvent demander leur part au propriétaire<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> \"Selon Maïmonide, il s'agit des demandes; mais, selon le Talmud, le propriétaire est tenu de se présenter.\"</i>. Selon R. Gamliel, on a fixé ce nombre, pour que le propriétaire ne se présente pas moins souvent; et, selon R. aqiba, pour qu’il ne le dépasse pas. Chez les gens de Beth-Nemer (Jos 13, 27), on divisait la moisson en séries, par une corde, et on laissait la pea sur chaque portion ainsi délimitée<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> De cette façon, les pauvres, sans attendre, prélevaient de suite leur part. Littéral: de chaque sillon ugmos (avec ellision du g</i>.",
+            "Un étranger idolâtre, qui après avoir moissonné son champ, s’est converti au Judaïsme, est dispensé de prélever les diverses parts des pauvres, comme cueillette, oubli et pea<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Au moment de la moisson, qui est l'instant de l'échéance, il n'était pas encore Juif.</i>. Selon R. Juda, il est tenu de donner la part d’oubli, parce que l’on prélève cette portion sur le blé en gerbes (or, à ce moment, il était déjà juif).",
+            "Si, après avoir déclaré sacré le blé sur pied, on le rachète dans le même état, on est tenu de prélever les diverses parts des pauvres. Si la déclaration a eu lieu pour le blé en gerbes et le rachat de même, l’obligation subsiste. Mais, si après avoir déclaré le blé sacré lorsqu’il était sur pied<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Et il a été coupé par le trésorier des saintetés.</i>, on le rachète en gerbes, on est dispensé des prélèvements; puisqu’au moment où l’obligation subsistait, le blé en était dispensé (par son caractère sacré).",
+            "De même<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Au (Halla 3, 4), ce se retrouve textuellement.</i>, celui qui déclare ses fruits sacrés avant qu’ils aient passé par la période où ils sont soumis à l’obligation de la dîme, puis les rachète, est obligé de prélever la part des lévites sur ses produits<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> L'obligation n'a commencé qu'après le temps du rachat.</i>; ou si on les consacre après cette période et qu’ensuite on les rachète, on est aussi tenu aux prélèvements. S’ils ont été consacrés avant l’achèvement des travaux préparatoires (constituant l’obligation), que le trésorier des dépôts sacrés ait terminé ce travail, et qu’ensuite on les ait rachetés, ces produits sont dispensés de toutes les parts, puisqu’au moment où ils eussent été passibles de prélèvements, ils en étaient dispensés par leur caractère sacré.",
+            "Si quelqu’un (qui n’est pas pauvre) recueille la pea et déclare vouloir la donner à tel ou tel pauvre, il peut lui donner cette destination, selon R. Eliézer; mais, selon les autres sages, il faut qu’il la remette au premier pauvre présent. Le glanage, la gerbe oubliée et la pea du champ d’un païen<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Le Talmud dit en quel cas cela a lieu. Voir Gitin 44a.</i> sont passibles du droit de dîme (comme ses autres biens), à moins que le propriétaire n’en ait abandonné les produits (tout ce qui est abandonné en est dispensé<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Comp. (6, 1)</i>.",
+            "Qu’appelle-t-on leket<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> \"(Lv 19, 9); Babli, Betsa, 35b.\"</i> (comment définir ce précepte spécial accordant une nouvelle part au pauvre)? ce qu’on laisse tomber de la main, au moment de la moisson. Si un moissonneur, au moment de couper une poignée pleine, ou de l’arracher, est piqué par un chardon, et qu’il laisse tomber ce qu’il tenait à la main, cela reste cependant au propriétaire<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> C'est un déchet involontaire.</i>. Ce qui tombe du milieu de la main ou du creux de la faux, est aux pauvres; mais ce qui tombe derrière la main ou la faux (par un mouvement involontaire) appartient au propriétaire. Ce qui est au bout des doigts (par la main pleine), ou au commencement de la faux, appartient aux pauvres, selon R. Ismaël; selon R. aqiba, c’est au propriétaire.",
+            "Ce qui est amassé par les fourmis dans leurs trous, appartient au propriétaire, aussi longtemps que les épis sont sur pied (jusque-là, les pauvres n’y ont pas encore droit). Après que la moisson a été effectuée, les grains supérieurs (dont la chute est récente) appartiennent aux pauvres. Mais les inférieurs (de provenance antérieure) appartiennent au propriétaire. Selon R. Meir, le tout est aux pauvres, car ce qui est douteux leur revient."
+        ],
+        [
+            "Si, dans un champ, on a placé le monceau de gerbes à un endroit non encore exploré par les pauvres (ce qui leur serait préjudiciable), tout ce qui touche la terre et la couvre immédiatement appartient aux pauvres (à titre d’amende<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Mishna, (Eduyot 2, 4)</i>). Si le vent, soufflant sur les gerbes, les pousse dans un tel endroit<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> \"Babli, Sheqalim, 3a; Baba Metsia 105a.\"</i>, on estime combien le glanage aurait pu produire, et on le distribue aux pauvres; selon R. Simon b. Gamliel, on leur donne selon ce qui tombe habituellement (sans autre estimation, soit 4 cabs par cour).",
+            "S’il reste, sur un champ moissonné, un épi non coupé, mais dont le bout de la tige touche une gerbe de blé sur pied, il appartient au propriétaire, dans le cas seul où il serait possible de le couper en même temps que le reste, mais non au cas contraire. Si un épi de glanage (appartenant de droit au pauvre) s’est égaré dans un monceau, le propriétaire prélève la dîme en prenant un épi quelconque, et il rend ensuite au pauvre ce qui lui revient<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Il ne fera tort ni au pauvre, ni au lévite.</i>. Mais, objecta R. Eliézer<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Il se rapporte à ce qu'il a dit plus haut, (4, 9)</i>, comment le pauvre peut-il prétendre à l’échange d’un objet qui ne lui appartient pas? C’est que le propriétaire est censé lui céder ses droits sur le monceau entier, puis il prélève la dîme, et retire enfin un épi qu’il lui donne.",
+            "Selon R. Meir, on ne doit pas rouler l’eau des puits<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> \"On sait que dans les campagnes d'Orient, il faut arroser en apportant l'eau dans des tonnes et les rouler sur le champ. - Le mot TPH, qui signifie d'ordinaire palme, est ici diversement interprété: Les uns le traduisent par poulie, servant à amener l'eau pour arroser. D'autres, comme Maïmonide, y voient le nom d'une graine dangereuse, assez semblable à l'orge, qui pourrait nuire à la santé des pauvres lorsqu'ils viennent glaner. Ce célèbre médecin dit que ses confrères appelaient cette plante en arabe d'un mot qui est traduit par Freytag dans son Lexicon: grana Cnici (Dioscorides, 4, 190); Carthamus tinctor (Forsk. Flores aegypt. Ar., 73). ou attractylis (Golius ex Dioscoride, 3, 107. Cf. Avicennae Canon, 1. 2, p. 245). Cette explication est d'autant plus plausible, que le terme se retrouve dans le sens générique de graine en (Kilayim 1, 1) (voir aussi (ci-après 6, 7)). Il serait inexact de le traduire comme Surenhuys par panicum ou meliné en grec,en latin melica milii genus (Golius). Cf. Sprenger, Rei herb., p. 246.\"</i> (pour arroser le champ avant le glanage) jusqu’à le couvrir d’une palme d’eau (ce serait préjudiciable aux pauvres); selon les autres sages c’est permis, car le propriétaire peut restituer aux pauvres ce qui leur est dû en dédommagement.",
+            "Si un propriétaire voyage d’un endroit à un autre<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Voir Hulin 130b.</i> et qu’en route il se trouve dans la nécessité d’avoir recours au glanage, aux épis oubliés, à la pea et à la dîme des pauvres, il peut s’en nourrir; et lorsqu’il rentre chez lui, il restitue aux pauvres une quantité égale à celle qu’il a consommée. Tel est l’avis de R. Eliezer; mais, selon les autres sages, il était pauvre, dénué de tout, au moment de son isolement (et par conséquent il n’est tenu à aucune restitution).",
+            "Si quelqu’un échange ses produits contre ceux qu’un pauvre a reçus à titre de droit, ce qu’il reçoit du pauvre est dispensé de tout prélèvement; mais, avant de donner les siens au pauvre, il doit en prélever la part due. Si deux pauvres ont ensemble un champ en fermage (de sorte que leur part attributive les constitue propriétaires), chacun donne à son compagnon, pour sa part, la dîme des pauvres. Si un pauvre est chargé comme fermier de moissonner un champ, il lui est interdit de prendre du glanage, de l’oubli, de la pea et de la dîme des pauvres (parce qu’il travaille à gages). Toutefois, dit R. Juda, cette défense n’existe que si le pauvre en a été chargé, moyennant une part du produit, la moitié, le tiers ou le quart (des biens supposés encore sur pied); mais si le propriétaire lui a concédé le tiers de la moisson (et non de ce qui est debout), il lui est permis de prendre du glanage, des épis oubliés, ou de la pea (droits s’exerçant sur le blé qui est debout); mais il lui est interdit de prendre de la dîme des pauvres (prélevée sur la récolte).",
+            "Si quelqu’un vend son champ de blé, il est permis au vendeur (s’il est pauvre) de prendre les dites parts<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Il n'est pas tenu de les prélever au préalable.</i>, mais non à l’acquéreur. Aux ouvriers que l’on engage pour la moisson, l’on ne peut pas imposer la condition que leurs fils les suivront pour enlever ce qui tomberait à terre<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> L'ouvrier exigerait moins de salaire.</i>, ni empêcher les pauvres de glaner, ni le permettre à l’un de préférence à d’autres, ni aider l’un d’eux. Ce serait dérober aux pauvres ce qui leur revient. C’est pourquoi il est dit (Pr 22, 28); (Pr 23, 10): Ne recule pas la limite de ceux qui montent<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> \"Voir même série, (Sota 4, 3) ( 19c); Yalkout sur l'Ecclésiaste, 14 (n° 969).\"</i> (euphémisme pour désigner le pauvre).",
+            "Sur une berge a été oubliée par les ouvriers, mais trouvée par le propriétaire, et vice-versa, ou si les pauvres l’ont cachée, soit en se plaçant devant elle, soit en la couvrant d’issues de paille<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Voir Siffri sur la section Ki-Thetsé, babli, Sota 45a.</i>, elle n’est pas considérée comme oubli (et revient à son maître).",
+            "Si l’on entasse les épis en formes hautes, ressemblant à des casques, ou en formes liées du bas<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Selon le Mischné aroukha, il s'agit de gerbes placées par le propriétaire à l'entrée, en signe de bonheur, de réussite.</i>, ou en ronds (comme des gâteaux), ou en simples gerbes, les droits d’oubli ne s’exercent pas sur ces monceaux; mais, si on les porte de là en grange, ce droit s’exerce de nouveau. “Si, au contraire, on réunit les gerbes (sans forme) pour les battre, le droit d’oubli subsiste; mais il n’existe plus, si les blés sont transportés de là pour être mis en grange. Voici quelle est la règle: si l’on réunit les gerbes dans un endroit où devra s’achever l’élaboration du blé, le droit d’oubli existe, mais il cesse si, après réflexion faite, on le porte de là en grange; si, au contraire, le blé n’est entassé qu’en lieu provisoire, le droit d’oubli ne s’exerce pas encore, mais il commence au moment de l’entrée du blé en grange."
+        ],
+        [
+            "L’école de Shammaï dit<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> \"Babli (Baba Metsia 30b); (Eduyot 4, 3) et 4.\"</i>: si l’on a abandonné des produits aux pauvres seuls, l’abandon est réel (et l’on est dispensé de la dîme); selon l’école de Hillel, les produits ne sont considérés comme tels que s’ils sont aussi bien abandonnés aux riches qu’aux pauvres, comme cela a lieu pour les fruits de la shemita (7ème année de repos). Si toutes les gerbes du champ ont chacune la mesure d’un cab et que l’une d’elles ayant la mesure de quatre cabs ait été oubliée, elle n’est pas considérée comme oubli (laissée aux pauvres), selon Shammaï; mais, selon Hillel, elle est classée comme telle.",
+            "Une gerbe adossée, soit à la palissade<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> La racine GFH se retrouve dans (Ne 7, 5) v3.</i> d’un jardin (ou pierres posées l’une sur l’autre sans ciment), soit aux monceaux destinés à être battus, soit auprès des bœufs d’attelage, soit auprès des instruments aratoires, n’est pas considérée comme oubliée, selon l’école de Shammaï<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Ces objets servent à la rappeler au souvenir du propriétaire.</i>, mais elle l’est selon Hillel.",
+            "Pour les extrémités des rangées de gerbes (en ce qui concerne l’oubli), on se dirige d’après celle qui est placée vis-à-vis (et l’on décide, d’après cela, si elle avait été oubliée ou non). Quant à la gerbe que l’on avait déjà en main pour la transporter en ville et que l’on a ensuite oubliée, l’on est unanime à ne pas la considérer comme oubliée.",
+            "Voici la règle à adopter en fait d’extrémités des rangées (afin de décider pour les cas douteux d’oubli): lorsque 2 hommes se placent au milieu d’une rangée pour commencer la moisson, dont l’un se tourne vers le nord et l’autre vers le midi et qu’ils aient oublié tous deux une gerbe devant eux et une autre derrière eux, ce qui était devant eux, est considéré comme oubli (et revient aux pauvres), mais non ce qui était derrière eux (l’un comptait sur l’autre, et l’on peut le reprendre). Si une personne seule a commencé la moisson en tête d’une ligne et qu’elle ait oublié des épis en avant et en arrière, ce qu’elle aura laissé au-devant n’est pas un oubli, mais en arrière c’en est un<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Babli, Baba Metsia 11a.</i>, en vertu du précepte biblique: tu ne retourneras pas en arrière. Voici donc la règle générale: s’il faut retourner, c’est un oubli, et non au cas contraire.",
+            "Si deux gerbes ont été omises, elles sont considérées comme oubli<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> \"Babli, Baba Batra 72b; Sanhedrin, 88a.\"</i>; mais, s’il y en a trois, ce n’est plus un oubli. De même, 2 tas d’olives ou de caroubes passent pour oubli, mais non s’il y en a 3; de même, 2 touffes de lin sont un oubli, non 3; 2 grains de raisin, ou 2 épis constituent le glanage (appartiennent aussi aux pauvres), mais non 3. Tel est l’avis de Hillel. Pour tous ces cas, Shammaï dit, au contraire, que si même 3 de chacun de ces objets sont réunis, ils appartiennent encore aux pauvres (à titre d’oubli); il en faut 4 pour que cela reste au propriétaire.",
+            "Si une gerbe contient la matière de deux saas et qu’elle ait été omise, elle ne tombe pas sous la loi de l’oubli, si 2 gerbes oubliées forment ensemble cette même quantité, elles doivent appartenir au propriétaire, selon R. Gamliel; mais, selon les autres sages, elles appartiennent aux pauvres. Cependant, objecta R. Gamliel, est-ce que le droit du propriétaire augmente en raison du nombre des gerbes omises, ou au contraire diminue-t-il en ce cas (puisque cette même quantité, en une seule gerbe, serait restée sa propriété)? Son droit s’en augmente, répondirent-ils; - quoi, répliqua-t-il alors, si l’on a une gerbe de la contenance de deux saas et qu’on l’oublie, elle n’est pas considérée comme abandonnée, à plus forte raison ne doit-il pas en être de même pour deux gerbes petites comme des bottes? – Non, lui répondirent-ils, c’est qu’une gerbe assez forte pour avoir cette quantité est considérée comme du blé à battre; tandis que 2 gerbes, bien moins forte séparément, ressemblent à des touffes ou bottes (et sont un oubli).",
+            "Si des épis sur pied, représentant la valeur de 2 saa ont été oubliés, ils restent à leur maître. Si, en réalité, l’on n’y retrouvait pas la quantité de 2 saa, mais que le nombre des épis aurait pu fournir cette quantité, le produit définitif ne serait-il que de la valeur du typha (ou blé inférieur), on le considère comme les plus gros grains d’orge (et ce n’est pas un oubli).",
+            "Reprise. Le blé sur pied, près duquel serait appuyée une gerbe oubliée, protège contre la loi sur l’oubli et la gerbe et les épis sur pied; tandis qu’une gerbe (même non oubliée) ne peut pas offrir le même avantage à l’inverse<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> C'est-à-dire, elle ne prémunit pas même ce qui est sur pied.</i>. Quelle étendue doit avoir le blé sur pied pour servir d’appui protecteur à la gerbe? Très peu fût-ce un épi seul qui n’ait pas été oublié.",
+            "Une mesure de blé coupé ne peut être évaluée comme jointe à telle autre mesure encore adhérente à la terre, pour former ensemble (en cas d’oubli des deux) la quantité réglementaire de deux saa (ainsi soustraire à la loi sur l’oubli): elles appartiennent aux pauvres, et la même règle s’applique aux arbres fruitiers. Les porreaux et les oignons ne peuvent être joints (pour former ladite quantité); selon R. Yossé, on n’empêche la jonction que si le droit du pauvre survient entre les deux opérations (l’enlèvement de l’un et la moisson de l’autre).",
+            "Si l’on coupe du blé vert pour servir de fourrage, ou pour le tresser en cordes à gerbes, ou si l’on coupe des porreaux verts comme liens, ou si l’on réunit en bottes divers paquets d’oignons<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Rashi, en Nedarim 38b, traduit louf par lupin.</i>, ce qui est oublié n’est pas perdu<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> On réunit les petites bottes en grandes.</i>. Quant aux objets enfouis en terre, par exemple, l’oignon, la ciboule ou le porreau, le droit d’oubli ne s’exerce pas sur eux, selon R. Juda; mais il subsiste selon les autres sages.",
+            "Pour celui qui moissonne ou qui met en gerbe la nuit, comme pour l’aveugle, le droit d’oubli subsiste. S’il avait l’intention de ne prendre que le gros, ce droit d’oubli ne s’exercera pas non plus sur le petit. Mais si l’on exprime la condition de prendre ce que l’on aura oublié, ce droit s’exerce de nouveau (et la condition s’annule)."
+        ],
+        [
+            "Tout olivier qui, par son nom spécial dans le champ, est notoire, fut-ce seulement celui dont l’huile dégoutte de temps en temps<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> \"Netoufa peut désigner un nom de lieu. Voir (Esd 2, 22); (Ne 7, 26).\"</i> et qui a été oublié, n’est pas tenu comme oubli (abandonné légalement). Toutefois, cette exception n’a lieu que si cet arbre se distingue, soit par le nom, soit par les produits, soit par l’emplacement. Il est désigné par le nom s’il se nomme (par exemple) Shifkhôni<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Ce sont peut-être aussi des noms de localités, comme le remarque Maïmonide. Voir Neubauer, Géographie, p. 128.</i> (verseur, qui répand le trop plein de ses olives), ou baïshoni (honteux). On le distingue par ses fruits lorsqu’il produit beaucoup; et par sa place, s’il se trouve situé du côté du pressoir ou de la brèche. Quant aux autres oliviers, si l’on en oublie deux, l’oubli subsiste, mais non pour trois. Selon R. Yossé, il n’y a nul droit d’oubli pour les olives.",
+            "Si un olivier se trouve placé entre trois rangées appartenant à deux carrés de champs et qu’il a été oublié, il ne tombe pas sous la loi sur l’oubli; de même, ce qui aurait été oublié sur un olivier contenant 2 saa n’est pas perdu pour le propriétaire. Toutefois cette dispense a seulement lieu aussi longtemps que l’on n’a pas commencé la récolte; mais une fois qu’elle est commencée, fût-ce même l’olivier dont l’huile dégoutte de temps en temps, le droit d’oubli subsiste. Aussi longtemps que le propriétaire a des olives au-dessus de lui (au bas de l’arbre), il possède celles qui sont suspendues au-dessus de sa tête adhérentes à l’arbre<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Comp. Gitin 61a.</i>. Selon R. Meir, le droit des pauvres sur les restes ne s’exerce que lorsque le propriétaire, après avoir fouillé tous les coins de l’arbre avec une gaule, l’a quitté.",
+            "Qu’appelle-t-on péret? (autre droit des pauvres, (Lv 19, 10) Les grains qui tombent à terre au moment de la vendange. Si un vigneron coupe une grappe entourée de feuilles et qu’en voulant la débarrasser de ces feuilles, il la laisse tomber à terre et elle s’égrène, elle reste pourtant au propriétaire (elle ne s’est éparpillée qu’après la récolte). Par contre, si quelqu’un voulait placer un panier sous la vigne au moment de la vendange (pour recueillir les grains), il volerait les pauvres. C’est pourquoi il est dit: tu n’empiéteras pas sur la limite de ceux qui montent ou les pauvres<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> V. ci-dessus, (5, 6).</i>.",
+            "Quelles sont les parts réservées aux pauvres sous le titre d’Olelot ? Les petites grappes qui ne sont ni catef, ni natef (ni amassées comme une charge sur l’épaule, catef, ni ayant tant de grains au bas que le bout du cep se ploie, natef). Si l’une de ces 2 conditions existe, le fruit appartient au propriétaire; si c’est douteux, il appartient aux pauvres. Quant à la série des grappes qui se trouvent suspendues au cep courbé, de telle sorte que le même coup de serpe les abatte, elles appartiennent au propriétaire; à défaut de cette condition, elles sont aux pauvres. Les grains isolés de la vigne sont considérés comme grappe selon R. Juda (et appartiennent au propriétaire) . mais, selon les autres sages, c’est de l’olelot (appartenant aux pauvre).",
+            "Celui qui émonde<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Comp. ci-après, (Sheviit 4, 4)</i> la vigne (lorsque les grappes sont touffues) doit faire pour la part réservée aux pauvres la même opération que pour la sienne<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Babli, Moed Qatan. 4b.</i>. Tel est l’avis de R. Juda; mais, selon R. Meir, cela ne lui est permis que pour ses ceps, non pour ceux des pauvres.",
+            "Quant à la vigne qui est dans sa 4ème année de plantation (sacrée), l’on n’est pas tenu, d’après l’école de Shammaï, de prélever le cinquième de ses produits<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> \"En les rachetant, pour les manger hors de Jérusalem. Voir (Maasser Sheni 5, 3); (Eduyot 4, 5)\"</i>, ni de les enlever de la maison (c’est dû pour les dîmes ordinaires, la veille de Pâques des années 4ème et 7ème); mais, selon Hillel, c’est obligatoire. L’école de Shammaï dit encore: pour cette vigne, le droit des pauvres sur les grains tombés et le grappillage subsiste en faveur des pauvres qui rachètent pour eux-mêmes ces fruits d’origine sacrée; mais, selon Hillel, tout droit être porté au pressoir (comme deuxième dîme).",
+            "Lorsqu’une vigne tout entière se compose d’olelot (petites grappes dues aux pauvres), elle appartient, selon R. Eliezer, au propriétaire; selon R. aqiba, elle est aux pauvres. R. Eliezer appuie son avis sur l’interprétation suivante: lorsque tu vendangeras ta vigne, est-il dit (Dt 24, 21), tu ne grappilleras pas; or, s’il n’y a pas de vendange, il ne peut y avoir d’olelot. R. aqiba se justifie ainsi: tu ne grappilleras pas, est-il dit (Lv 19) fussent toutes les grappes des olelot. – Mais s’il en est ainsi, répliqua l’interlocuteur, que signifie le commencement du verset? C’est seulement pour dire que la part des pauvres n’est pas due avant la vendange (mais dès qu’elle commence).",
+            "Si l’on déclare sa vigne consacrée, avant de pouvoir distinguer combien d’olelot elle contient, elles n’appartiennent pas aux pauvres; mais si l’on en connaissait déjà le nombre, elles reviennent aux pauvres<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> On ne peut pas consacrer ce qui leur revient.</i>. Selon R. Yossé, ils doivent donner au trésor sacré le surcroît de leur valeur (depuis la consécration). Qu’appelle-t-on oubli des ceps<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> \"Le terme chaldéen \"\"aris, analogue à l'hébreu arish, lit (Ct 1, 16), a ici le sens de tiges superposées, suspendues.\"</i> en tige? Ce que l’on ne peut plus atteindre en étendant la main. Quant aux ceps couchés à terre, les fruits sont déclarés oubliés, dès qu’on a passé auprès d’eux."
+        ],
+        [
+            "A partir de quel moment<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Babli, (Taanit 61), Baba Metsia 21c.</i> est-il permis à chacun de glaner aux champs? A partir du moment où vieillards et retardataires, appuyés sur des bâtons, quittent le champ (alors, le regain des pauvres est ramassé). On peut relever les grains et les olelot des vignes, lorsque les pauvres les ont parcourues deux fois<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> \"Ruth en glanant, \"\" aallet revint \"\" (2, 3).\"</i>. Enfin, l’on peut secouer une dernière fois les oliviers, lorsque la seconde pluie d’hiver est tombée (vers la fin du mois de Heshwan). Mais, objecta R. Juda, n’y a-t-il pas certaines gens qui cueillent seulement leurs olives à cette époque? (En ce cas, n’y aurait-il pas préjudice pour les pauvres?) En effet, il faut attendre, en ce cas, que le pauvre quitte les oliviers sans en rapporter plus de 4 assarias<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Voir t. 1er de notre traduction, p. 445, note 2.</i> (mesures).",
+            "On ajoute foi aux assertions des pauvres, lorsqu’ils déclarent que tel fruit fait partie du glanage, de l’oubli, ou de la pea<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> \"Et la dîme n'est pas due; comp. (Halla 1, 2)\"</i>, aussi longtemps que dure la moisson; pour la dîme des pauvres, ils sont dignes de foi chaque année où celle-ci est due (3ème et 6ème). Aux lévites on ajoute toujours foi (pour la 1ère dîme); mais, bien entendu, seulement pour les objets qu’il est d’usage de leur remettre<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Voir le suivant.</i>.",
+            "On ajoute foi aux pauvres pour le froment<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> S'ils disent que c'est la dîme des pauvres, ou de leurs autres droits, on les croit.</i>, mais non pour la farine, ni pour le pain<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Ce n'est pas l'usage de le leur donner ainsi.</i>. On les croit pour l’orge (ou riz) lorsqu’il est encore dans les épis, mais non lorsque ce blé est en grains, soit cru, soit cuit. On les croit pour les haricots, mais non pour la farine qui en proviendrait et formerait des boulettes, soit crues, soit cuites. On accueille comme vraie l’assertion du pauvre lorsqu’il dit, pour de l’huile, qu’elle provient de la dîme qui lui est due; mais on ne le croit pas, lorsqu’il dit qu’elle provient de son glanage<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Littéralement: extraite des olives obtenues en secouant l'arbre, en le battant, contre son habitude. A l'araméen NKF (Is 10, 34)</i> (la quantité serait trop petite, pour qu’il y ait lieu d’en fabriquer).",
+            "On ajoute foi au pauvre lorsqu’il dit que tel légume vert cru est à lui, mais non s’il est cuit, à moins qu’il y en ait peu, car c’est l’habitude des maîtres de maison (en cas d’oubli) de prélever parfois sur la marmite pour le pauvre.",
+            "Lorsqu’on donne la part des pauvres en grange, on ne donne pas moins d’un demi cab de froment, ou d’un cab d’orge<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> A chacun. Voir Babli, Eruvin 29a.</i>; même pour ce dernier, on ne donne, selon R. Meir, qu’un demi cab. Pour le coriandre, c’est un cab et demi; pour les figues sèches et pressées, un cab ou le poids d’un mané; selon R. aqiba, la moitié suffit. Pour le vin, c’est un demi-loug; selon R. aqiba, c’est le quart. Pour l’huile, c’est le quart; selon R. aqiba, c’est le huitième. Quant aux autres fruits, il faut en donner suffisamment au pauvre, pour qu’au cas où il les vend, il ait de quoi manger deux fois.",
+            "La règle prescrite l’est à égal titre pour les sacerdotes, les lévites, ou les Israélites (qui sont pauvres). Si un propriétaire, avant de donner la part des pauvres, désire en réserver pour ceux qu’il protège, il peut garder une moitié et répartir l’autre moitié; s’il en a peu, il le leur remet et leur abandonne le partage.",
+            "Au pauvre qui voyage d’un endroit à l’autre<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> \"Voir Shabat 118a; Baba Batra 9a.\"</i> on ne donne pas moins de pain que ce que l’on peut avoir pour un pondion<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Il vaut un 1/2 Zouz, ou le 48ème du sicle.</i>, lorsque les quatre saa valent un sicle<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Baba Batra 8b.</i>. S’il passe la nuit, on ajoute ce qu’il faut pour dormir; s’il passe le samedi, on lui donne les trois repas de ce jour. Celui qui a de quoi faire deux repas ne doit pas recourir à la marmite des pauvres. Celui qui a pour 15 jours à manger ne droit rien accepter de la caisse des pauvres. Pour l’encaissement<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Soit 4 dinars, valant chacun 6 zouz ou ensemble 24 zouz, selon Maïmonide, ou le 1/2 cab.</i>, il doit y avoir deux personnes, pour la distribution.",
+            "Lorsque l’on possède 200 zouz (de quoi se suffire un an), on ne doit prendre ni du glanage, ni de l’oubli, ni de la pea, ni de la dîme des pauvres<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Babli, Sota 21b.</i>. S’il manquait seulement un dinar à cette somme, et y eut-il mille personnes lui donnant à la foi, il peut participer à ces distributions. Si cet argent est mis en gage chez un créancier ou pour la dot de sa femme, il le peut aussi. Il n’est pas tenu non plus<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Ketubot 68a.</i>, pour compléter cette somme, de vendre sa maison, ni ses meubles, ni ses ustensiles.",
+            "Si l’on possède 50 zouz et qu’il servent à faire le commerce<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> Voir Mekhilta, ou commentaire Midrashique de l'(Ex sect. Mischpatim, 20a.</i>, il n’est permis de prendre aucune desdites parts. Celui qui n’est pas dans le besoin et prend cependant, ne mourra pas et ne deviendra pas vieux avant d’avoir réellement besoin du secours de ses frères. Celui qui fait le contraire, qui ne prend rien, bien qu’il soit dans la misère (et se suffit par sont travail) deviendra tellement riche, à la fin de ses jours, qu’il pourra encore nourrir d’autres. De lui il est dit (Jr 17, 7): Heureux l’homme qui se fie à Dieu. Il en est de même du juge qui rend justice sincèrement. Celui qui n’est ni bancal, ni aveugle, ni boiteux, et se donne pour tel (afin de mendier), ne mourra pas avant d’être atteint d’une de ces infirmités. Aussi, est-il dit: Celui qui cherche le mal en sera frappé (Pr 11, 27). Mais, du juge intègre, il est dit: tu poursuivras l’équité (Dt 16, 20). Tout juge qui accepte des dons corrupteurs et fausse le jugement<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> Tossefta à Pea 4.</i>, ne mourra pas avant d’être frappé de cécité, comme il est dit (Lv 23, 28): tu ne prendra pas de l’argent corrupteur, car il aveugle les plus clairvoyants."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git "a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].json" "b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].json"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a2790aaab598d73b7848aad1a5eaad173134d209
--- /dev/null
+++ "b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Mischnajot mit deutscher \303\234bersetzung und Erkl\303\244rung. Berlin 1887-1933 [de].json"	
@@ -0,0 +1,112 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002378149/NLI",
+    "versionTitle": "Mischnajot mit deutscher Übersetzung und Erklärung. Berlin 1887-1933 [de]",
+    "status": "locked",
+    "priority": 0.5,
+    "license": "Public Domain",
+    "versionNotes": "Ordnung Seraïm, übers. und erklärt von Ascher Samter. 1887.<br>Ordnung Moed, von Eduard Baneth. 1887-1927.<br>Ordnung Naschim, von Marcus Petuchowski u. Simon Schlesinger. 1896-1933.<br>Ordnung Nesikin, von David Hoffmann. 1893-1898.<br>Ordnung Kodaschim, von John Cohn. 1910-1925.<br>Ordnung Toharot, von David Hoffmann, John Cohn und Moses Auerbach. 1910-1933.",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "de",
+    "languageFamilyName": "german",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "Folgendes sind die Dinge, die (von der Tora) kein gesetzliches<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Denn Seitens der Rabbinen ist allerdings bei Peah ein Maass bestimmt, nämlich nicht weniger als ¹⁄₆₀ des Feldes.</i>Maass haben. Die Ecke des Feldes, die Erstlinge, das Erscheinen<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Entweder das beliebige Erscheinen im Vorhof des Tempels am Feste, oder das Darbringen von Wallfahrtsopfern nach Belieben.</i>, die Wohltätigkeit und das Studium des Gesetzes. Folgende Dinge sind es, deren Früchte der Mensch bereits in diesem Leben geniesst, deren Stammgut jedoch ihm für das künftige Leben verbleibt: Ehrerbietung gegen Eltern, Wohltätigkeit, Friedenstiften unter Nebenmenschen, aber das Studium des Gesetzes übertrifft alle<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Da man vermöge desselben zu allen übrigen gebracht wird.</i>.",
+            "Man mindere die Peah nicht unter einem Sechzigstel (des Feldes), obgleich gelehrt wurde: Die Peah habe kein Maass, so richtet man sich dennoch nach der Grösse des Feldes<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Dass, wenn nur wenige Arme bei einem grossen Felde vorhanden sind, er dennoch nicht weniger als ein Sechzigstel Peah stehen lassen soll.</i>, nach der Zahl der Armen<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Wenn das Feld klein ist, und es sind viele Arme da, muss er über die Bestimmung des Sechzigstel hinausgehen und mehr geben.</i>und im Verhältniss zum Ertrage der Körner.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">ענוה</span> oder <span dir=\"rtl\">ענבה</span> bedeutet die Körner, welche die Ähre füllen. Man vergleiche weiter Abschnitt 6; M. 7 und Aruch sub voce (2) <span dir=\"rtl\">ענב</span>. Wenn etwa eine Seite des Feldes mit dürren, verbrannten Ähren bewachsen ist und eine andere mit gesunden und körnigen, so muss er von beiden Seiten die Peah stehen lassen, um das Verhältniss auszugleichen.</i>",
+            "Man kann die Peah auch vom Anfang des Feldes oder von dessen Mitte geben. Rabbi Simeon behauptet: Nur muss man am Ende wenigstens das obige Maass stehen lassen. Rabbi Jehudah meint: Wenn Einer nur einen Halm (am Rande) stehen lässt, kann er von dem andern Getreide zugeben und es als Peah betrachten<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Wodurch es vom Zehnten frei wird, da von Peah kein <span dir=\"rtl\">מעשר</span> entrichtet wird.</i>, wo nicht, wird es als herrenloses Gut angesehen.",
+            "Eine allgemeine Regel haben sie (die Weisen) in Betreff der Peah ausgesprochen: Alles, was zur Speise dient, was gehütet wird, was sein Wachstum unmittelbar aus der Erde entnimmt, dessen Ernte zu gleicher Zeit geschieht und was man zur Erhaltung einsammelt, unterliegt der Peahpflicht. Getreide<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Weizen, Roggen, Gerste, Dinkel und Hafer.</i>also und Hülsenfrüchte<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Erbsen, Bohnen, Linsen.</i>sind in dieser Regel einbegriffen.",
+            "Von Bäumen: Der Sumak (Gerberbaum)<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Nach Rambam ein Baum, dessen Rinde gelb färbt und zum Gerben benutzt wird. Nach Aruch der Kornelkirschbaum.</i>, die Johannisbrotbäume, Nussbäume, Mandelbäume, Weinstöcke, Granatbäume, Olivenbäume und Dattelpalmen unterliegen der Peahpflicht.",
+            "Man ist so lange berechtigt, das Geerntete als Peah zu geben und ist von den Zehnten befreit, bis man das aufgeschüttete Korn glatt gestrichen hat.<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Das Wort <span dir=\"rtl\">מרח</span> bedeutet »etwas bestreichen.« Man pflegte das von Spreu gereinigte Getreide in einen Haufen, wie etwa einen Helm, unten breit und oben spitz, aufzuschichten und dann mit einem Brett zu bestreichen, damit es glatt werde. (Aruch.)</i>Eben so lange kann man Korn als herrenloses Gut fortgeben, ohne es zu verzehnten. Auch kann man Vieh, Wild und Geflügel, eben so lang damit füttern und ist zehntenfrei. Man darf auch von der Scheune, ohne dasselbe zu verzehnten nehmen, um es zu säen, bis man das aufgeschüttete Korn bestrichen hat. So lehrt R. Akiba: Wenn ein Priester oder Levit Getreide aus der Scheune, bevor dasselbe im Haufen bestrichen ist, kaufen, so gehören ihnen die Zehnten.<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Geschieht es aber nachher, so müssen sie den Zehnten an Andere geben.</i>Hat Jemand etwas dem Heiligtum geschenkt und löst dasselbe wieder aus, so muss er solches verzehnten, es sei denn, dass es der Schatzmeister bereits aufgeschüttet hatte."
+        ],
+        [
+            "Folgende Dinge bilden Abscheidungen<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> D. h. die Felder werden dadurch von einander getrennt, so dass jedes eine besondere Peah haben muss.</i>in Betreff der Peah: Ein Bach, ein Canal, der Weg eines Einzelnen<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Das sind vier Ellen.</i>und der öffentliche Weg<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> 16 Ellen.</i>, der öffentliche Steg<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Ein Steg ist sehr winzig, es ist ein Raum, in welchem man nur einen Fuss aufheben und wieder niedersetzen kann, (Bartenora).</i>und der Steg des Einzelnen, wenn er sowohl in der Sommer- als auch in der Regenzeit bleibt, ein Brachfeld<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Das nicht besäet ist.</i>, ein gut bestellter Acker<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Vergleiche Jeremias 4, 3 <span dir=\"rtl\">נירו לכם ניר ואל תזיעו אל קוצים</span>.</i>und eine andere Saat.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Die drei letztem müssen drei Furchen breit sein.</i>Wenn man des Futters wegen schneidet, dann bildet das Feld eine Scheidung. So urteilt R. Meïr. Die Weisen jedoch sagen: Es ist nur dann eine Scheidung, wenn er das Feld umackert.",
+            "Ein Wassergraben, dessen beide Ufer nicht zugleich geschnitten werden können, scheidet nach R. Jehudah. Bei allen Bergen, die mit der Jätacke umgegraben werden, gibt man, obgleich das Rind mit dem Pfluge nicht hinüber kommen kann, nur eine Peah für das Ganze.",
+            "Alles dieses scheidet die Saaten, aber nichts scheidet die Bäume als der Zaun.<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Derselbe muss jedoch wenigstens 10 Handbreit hoch sein.</i>Wenn aber die Zweige verflochten sind, scheidet auch der Zaun nicht, sondern man gibt die Peah für das Ganze.",
+            "Was die Johannisbrotbäume betrifft, so bilden alle, die einander sehen können, ein Feld. Rabban Gamliel berichtet: In meines Vaters Hause pflegte man für jede Reihe von Ölbäumen, an jeder Seite des Feldes und von Johannisbrotbäumen, die einander sehen können, eine Peah zu geben. R. Elieser, der Sohn Zadoks, sagte in seinem Namen: Auch für die gesamten Johannisbrotbäume, welche sie in der ganzen Stadt hatten (gaben sie eine Peah zusammen).",
+            "Wer sein Feld mit einer Saatgattung besäet, gibt, wenn er auch zwei Tennen daraus macht, eine Peah, besäet er es mit zwei Gattungen, so gibt er, wenn er auch nur eine Tenne daraus macht, zwei Peot. Besäet Jemand sein Feld mit zwei Arten von Weizen, so gibt er, wenn er eine Tenne daraus macht, eine Peah; macht er aber zwei Tennen daraus, so gibt er zwei Peot.",
+            "Es geschah einst, dass R. Simeon aus Mizpah vor Rabban Gamliel auf die letztere Weise säete. Beide gingen hierauf zur Quaderhalle<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Es war dies der Sitzungssal des aus 71 Mitgliedern bestehenden grossen Synhedrions, aus gehauenen Quadersteinen gebaut und an der Südseite des Tempelberges belegen.</i>und fragten an. Da sprach Nachum der Schreiber<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">לבלר</span> ist so viel, als das lateinische libellarius = Schreiber, Notar.</i>: Ich habe eine Überlieferung von Rabbi Myascha, der sie von seinem Vater empfing, welcher sie von den Paaren<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">זוגות</span> = die Paare ; so werden die im Traktat Abot erwähnten zwei Überlieferer der sinaitischen Satzung genannt, weil ihrer immer je zwei gewesen sind, wovon der eine <span dir=\"rtl\">נשיא</span> Fürst und der andere <span dir=\"rtl\">אב בית דין</span> war. Jose ben Joeser aus Zoredah und Jose ben Jochanan aus Jerusalem waren die ersten Paare.</i>hatte, denen sie die Propheten tradirt hatten, als ein Gesetz des Moses vom Sinai her: Dass wenn Jemand sein Feld mit zwei Arten Weizen besäet, er, dafern er eine Tenne daraus macht, eine Peah gebe; macht er aber zwei Tennen daraus, so gebe er zwei Peot.",
+            "Ein Feld, welches Samaritaner geschnitten, oder Räuber<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">לסטים</span> ist ein griechisches Wort ὁ ληστής = der Räuber. Es ist auffallend, dass das Wort <span dir=\"rtl\">לסטים</span> immer im Plural vorkommt und nicht im Singular. Wahrscheinlich ist es ein Schreibfehler, indem man das <span dir=\"rtl\">ס</span> mit <span dir=\"rtl\">ם</span> verwechselte. Ein Analogon findet sich in Genesis 43, 11, wo Onkelos <span dir=\"rtl\">ולט</span> übersetzt <span dir=\"rtl\">ולטום</span> statt <span dir=\"rtl\">ולטוס</span>.</i>geschnitten, oder dessen Ähren die Ameisen abgebissen hatten, oder der Sturmwind, oder das Vieh zerbrachen, ist frei (von Peah). Schneidet Jemand die eine Hälfte, und Räuber die andere Hälfte, so ist es frei, denn die Peahpflicht erstreckt sich blos auf stehendes Getreide.",
+            "Schneiden Räuber die eine Hälfte und er die andere, so giebt er Peah von dem, was er selbst geschnitten hat. Schneidet er die eine Hälfte und verkauft die andere Hälfte, so giebt der Käufer Peah vom Ganzen. Schneidet er die eine Hälfte und schenkt dem Heiligtum die andere Hälfte, so giebt der, welcher diese vom Schatzmeister auslöst, Peah für das Ganze."
+        ],
+        [
+            "Von den viereckigen Beeten, welche zwischen den Olivenbäumen liegen, giebt man nach Samai’s Schule Peah von jedem Beete, nach Hillel’s Schule von einem für alle. Jene stimmt aber dieser bei, dass wenn die Enden der Reihen an einanderstossen, man nur eine Peah für alle gebe.",
+            "Wenn Einer sein Feld stellenweise schneidet und grüne Stengel noch stehen lässt, so sagt R. Akiba: Er gebe von jedem Stücke Land Peah; die Weisen jedoch behaupten: Von einem für alle. Die Weisen stimmen jedoch darin mit R. Akiba überein, dass wer Dillkraut<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Nach Aruch ist <span dir=\"rtl\">שֶבֶת</span> anethum grareolens = Dill. Es heisst auch im Arabischen <span dir=\"rtl\">שֶבֶת</span>.</i>oder Senf an zwei oder drei Stellen gesäet hat, von jeder Stelle Peah geben muss.",
+            "Wenn Jemand grüne Zwiebeln für den Markt abschneidet<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Um sie dort sofort zu verkaufen.</i>und die trockenen für die Tenne stehen lässt, so giebt er Peah für jene besonders und für diese besonders. Eben so bei Erbsen<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Nach Aruch ist <span dir=\"rtl\">אפונין</span> die Erbse (pisum sativum), die als Zuckerschote und als gemeine Erbse, grün und getrocknet, gegessen wird.</i>und desgleichen beim Weingarten: Wer (die Zwiebelsaaten) verdünnt<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> D. h. er zieht einzelne Zwiebeln aus, um den übrigen mehr Raum zur Ausbreitung zu lassen.</i>, giebt von dem übrig bleibenden nach Verhältniss dessen, was er übrig gelassen hat. Wer nur von einer Seite abschneidet, giebt von dem Übrigbleibenden für alle.",
+            "Die Mutterzwiebeln (Saamenzwiebeln) unterliegen der Peahpflicht, R. Jose aber spricht sie frei davon. Von viereckigen Zwiebelfeldern zwischen anderen Krautbeeten giebt man nach R. Jose Peah von jedem, nach den Weisen hingegen von einem für alle.",
+            "Brüder, die sich untereinander geteilt haben, geben zwei Peot; treten sie wieder zusammen, so geben sie eine Peah. Zwei, die einen Baum kaufen, geben eine Peah. Kauft Einer die nördliche, der Andere die südliche Seite, so giebt Jener eine besondere Peah für sich, und dieser eine besondere Peah für sich. Wer Baumstämme in seinem Felde verkauft, giebt Peah von jedem einzelnen. R. Jehudah sagt: Nur dann, wenn der Besitzer des Feldes nichts stehen liess, wenn er aber noch Stämme stehen liess, giebt er Peah davon für alles.",
+            "R. Elieser sagt: Eine Ackerfläche von der Grösse eines Viertel Kab<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Um den Lesern eine Einsicht in die Maassverhältnisse zu verschaffen, mögen dieselben hier, wie sie von Maimonides aufgestellt wurden, ihren Platz finden. Zuerst von den hohlen Maassen. Ein <span dir=\"rtl\">לוג</span>, welches wieder in viertel (<span dir=\"rtl\">רביעית</span>) und achtel (<span dir=\"rtl\">שמינית</span>) geteilt wird, enthält 43⅕ Kubik Zoll, und angeblich so viel als sechs mittlere Hühner-Eier, deren jedes 17⅓ ägyptische Drachmen wiegt, die Drachme Wein zu 61 Gerstenkörner gerechnet, nach welchem andere Gegenstände mit Beobachtung des Unterschiedes der spezifischen Schwere leicht zu berechnen sind. Was <span dir=\"rtl\">לוג</span> bei nassen Dingen ist, ist <span dir=\"rtl\">רבע</span> bei trockenen, und vier davon bilden ein <span dir=\"rtl\">קב</span>, deren sechs eine <span dir=\"rtl\">סאה</span> ausmachen, davon wieder drei eine <span dir=\"rtl\">איפה</span>, und fünf von diesem ein <span dir=\"rtl\">לתך</span>, zehn ein <span dir=\"rtl\">כור</span> bilden. — Bei nassen Dingen rechnet man zwölf <span dir=\"rtl\">לוגים</span> auf ein <span dir=\"rtl\">הין</span>, und sechs <span dir=\"rtl\">הין</span> auf ein <span dir=\"rtl\">בת</span>, welches mit <span dir=\"rtl\">איפה</span> gleich gross ist. Als Längenmaass bedient man sich des <span dir=\"rtl\">חבל</span> (Strickes, Messschnur), welche fünfzig <span dir=\"rtl\">אמות</span> beträgt. <span dir=\"rtl\">קנה</span> (Rute) ist gleich sechs <span dir=\"rtl\">אמות</span> und ein <span dir=\"rtl\">טפח</span>. Die mittlere <span dir=\"rtl\">אמה</span> (Elle) beträgt sechs, und die kleinere fünf <span dir=\"rtl\">טפחיס. טפח</span> (Handbreite) ist gleich vier Zoll (<span dir=\"rtl\">אצבע</span>).</i>Aussaat unterliegt der Peahpflicht. R. Josua behauptet dagegen: Eine Ackerfläche, die zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> (Szaah) trägt. R. Tarphon meint: Wenn sie sechs Handbreit lang und ebenso breit ist. Rabbi Jehudah, der Sohn Betera’s, endlich entscheidet: Es muss soviel darauf sein, dass man den Schnitt wiederholen kann<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Zwei Handvoll nach einander.</i>und die Gesetzesnorm ist wie er entschied. R. Akiba lehrt: Jedes noch so kleine Stück Feld unterliegt der Peahpflicht und die der Erstlinge, und genügt auch, um einen Prosbul<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> πρός βουλῆ πρεσβύτων = <span dir=\"ltr\">פרוזבולי פרוזבוטן</span> »vor dem Rate der Alten« so mochte es ursprünglich geheissen haben, vgl. Gittin 36a; dann wurde es in <span dir=\"rtl\">פרוזבול</span> abgekürzt, vgl. Sachs Beiträge II S. 70 und Hoffmann, der oberste Gerichtshof S. 32. Nach der Tora (Deuter. 15, 1 u. 2) soll im Schmittahjahre (dem siebenten Erlassjahre), die Schuld, welche der Schuldner dem Gläubiger schuldet, verfallen sein. Hierdurch entzogen sich die Reichen, den Armen etwas zu leihen. Da führte Hillel der Alte das Prosbul ein, dass nämlich der Reiche etwas Grundbesitz dem Gerichte überlässt, darüber ein Dokument ausstellt, welches lautet: »Ich N. N. bekenne hiermit vor Euch P. P. Ihr Richter an diesem Orte, dass ich jede Schuld, die mir zukommt, zu jeder Zeit erheben kann.« Unter dieses Schriftstück setzen die Richter, oder auch die Zeugen, welche hierbei als Richter gelten können, ihre Unterschrift, und nun konnte das Erlassjahr nichts mehr bewirken. Durch diese Formel, gleichsam eine Cession, wird das Darlehen als Sache des Gerichts anzusehen sein, wobei es keinen Erlass gibt, (cf. die Sammter’sche Übersetzung von Baba Mezia, Einleitung S. 3) u. <span dir=\"rtl\">.שביעית פרק יו״ד משנה ד׳</span>.</i>darüber zu schreiben, und zum Miterwerb von beweglichen Gütern durch Zahlung, Kaufbrief oder Besitznahme.",
+            "Eben so, wenn Jemand während seiner Krankheit sein Vermögen einem Andern verschreibt, so ist, wenn er auch nur ein noch so kleines Stück Feld für sich übrig lässt, seine Schenkung gütig<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Selbst im Falle der Genesung, weil er wahrscheinlich den Schenkungsbrief nicht sterbenshalber schrieb.</i>; hat er aber sich auch nicht das Geringste Vorbehalten, so gilt seine Schenkung nicht<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Nämlich im Falle der Genesung.</i>. Wenn ferner Jemand sein Vermögen seinen Kindern verschreibt und seiner Frau ein sei es auch noch so unbedeutendes Stück Feld, so verliert sie die ihr vorgeschriebene Morgengabe.<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Weil die Frau, indem sie darein willigt, sich ihres Rechtes auf die Güter ihres Mannes begiebt, worauf ihre <span dir=\"rtl\">כתובה</span> haftet.</i>R. Jose sagt: Wenn sie es auch nur angenommen hat, so verliert sie ihre Morgengabe, obgleich der Mann ihr nichts verschrieben hat.",
+            "Wenn Jemand sein Vermögen seinem Sklaven verschreibt, so ist dieser zugleich freigelassen.<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Weil er selbst ein Teil des Vermögens ist.</i>Hat Jener aber ein noch so unbedeutendes Stück Feld sich vorbehalten, so ist dieser nicht freigelassen. R. Simeon meint: Er ist immer freigelassen, es sei denn, dass der Eigentümer sagte: All mein Vermögen, mit Ausnahme des zehntausendsten Teiles desselben<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Weil eine unbestimmte Ausnahme, den Sklaven selbst bezeichnen kann.</i>sei dem und dem, meinem Sklaven, geschenkt."
+        ],
+        [
+            "Die Peah wird preisgegeben, von dem, was am Boden haftet; von einem aufgezogenen Weinstocke und von einem Dattelbaum nimmt der Besitzer die Früchte ab und verteilt sie an die Armen. R. Simeon sagt: Auch von den glatten Nussbäumen. — Wenn selbst neun und neunzig (Arme) für das Verteilen stimmen und ein Einziger für das Aufraffen, so folgt man dem Einen, der nach dem Gesetze gesprochen hat.",
+            "Bei dem aufgezogenen Weinstocke und dem Dattelbaume ist es nicht so, wenn auch neun und neunzig für das Aufraffen stimmen und nur Einer für das Verteilen, so folgt man dem Einen, der nach dem Gesetze gesprochen hat.",
+            "Nimmt ein Armer Etwas von der Peah, und wirft es auf das Übrige, so gehört ihm gar nichts davon. Warf er sich selbst auf die Peah, oder breitete er seine Mantelhülle darüber, so entzieht man es ihm (das Getreide). So ist es so wohl bei <span dir=\"rtl\">לקט</span> (Nachlese) als auch bei <span dir=\"rtl\">שכחה</span> (der vergessenen Garbe).",
+            "Man schneidet die Peah nicht mit Sicheln und hauet sie nicht mit Hacken aus, damit sie (die Armen) einander nicht verwunden.",
+            "Drei Forderungszeiten<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">אבעיה</span> =, Ernte, Abpflöcken vgl. Targum zu Jesaia 1,8 und Redak daselbst Stamm <span dir=\"rtl\">בעה</span> im <span dir=\"rtl\">הפעיל</span> »abpflücken«, »abfressen«, vgl. <span dir=\"rtl\">המבעה</span> in Baba Kamma I, 1. Nach Rambam stammt das Wort <span dir=\"rtl\">אבעיות</span> von <span dir=\"rtl\">בעה</span> fordern, bitten ab. Nach dem Talmud soll es soviel als »Sich sehen lassen«, »sich offenbaren« bedeuten, wie Obadia 1,6 <span dir=\"rtl\">איך נחפשו עשו נבעו מצפניו</span>. »Wie ist Esau durchsucht worden, seine Schätze entblösst«.</i>finden am Tage statt, nämlich des Morgens,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Wegen der Ammen, welche, da deren Säuglinge zu der Zeit noch schlafen, deshalb sammeln können.</i>des Mittags,<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Wegen der Kinder, die dann Zeit haben.</i>und gegen Abend.<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Wegen der Greise, die erst alsdann das Feld erreichen.</i>Rabban Gamliel meint: Man hat dies<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Nämlich die 3 Zeiten.</i>nur deshalb bestimmt, damit man nicht weniger annehme.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Dann würden die Armen zu wenig Spielraum haben.</i>R. Akiba dagegen sagt: Damit man nicht mehr annehme.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Dadurch würden sie oft gestört werden.</i>Die Bewohner von Bet Namar ernteten nach der Messschnur und gaben Peah von jeder Reihe.<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Sie werden deshalb gelobt, weil sie den Armen das Einsammeln erleichterten; welche sofort nach jeder Reihe ihre Peah nehmen können und nicht zu warten brauchen bis das Ganze geerntet ist.</i>",
+            "Ein Heide, der auf seinem Felde geerntet hat und nachher Proselyt wird, ist frei von <span dir=\"rtl\">שכחה ,לקט</span> und <span dir=\"rtl\">פאה</span>. R. Jehudah verpflichtet ihn zur <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, weil die Verbindlichkeit dazu erst zur Zeit des Garbenbindens eintritt.",
+            "Heiligt Jemand stehendes Getreide und löset es als stehendes Getreide aus, so ist er zur Peah verpflichtet. (Heiligt er) Garben und löst sie als solche aus, so ist er verpflichtet, <span dir=\"rtl\">שכחה</span> zu lassen. Stehendes, welches er als Garben auslöset, ist frei, weil es zur Zeit, als es der Pflicht unterlag, frei war.",
+            "Eben so verhält es sich, wenn Jemand seine Früchte heiligt, ehe für sie die Zeit des Verzehntens eingetreten ist, und sie (vor der Zeit) auslöst, so sind sie der Pflicht unterworfen; löset er sie aus nachdem die Pflicht des Verzehntens eintrat, sind sie gleichfalls der Pflicht unterworfen. Heiligt er sie, ehe sie zum <span dir=\"rtl\">מעשר</span> fertig geworden, und der Schatzmeister macht sie fertig, so sind sie, wenn er sie alsdann auslöset, frei, weil sie zur Zeit, (als die Zehntverpflichtung) eintrat, frei waren.",
+            "Wenn Jemand eine Peah aufliest und spricht: Dies soll für den und den Armen sein, so urteilt R. Elieser, er habe es für ihn erworben. Die Weisen aber sagen:",
+            "Was ist <span dir=\"rtl\">לקט</span>? Dasjenige, was beim Ernten herabfällt. Schneidet Jemand eine Handvoll oder pflückt er eine Faustvoll ab und es sticht ihn ein Dorn, wodurch es ihm aus der Hand zur Erde fällt, so gehört es dem Grundeigentümer. Was am innern Teile der Hand und der Sichel herabfällt, gehört den Armen. Was am Rücken der Hand und der Sichel herabfällt, gehört dem Eigentümer. Was an der Spitze der Hand und der Sichel herabfällt, gehört, nach R. Ismael, den Armen, nach R. Akiba aber dem Eigentümer.",
+            "Das Korn in den Ameisenlöchern gehört, wenn diese sich innerhalb des stehenden Getreides befinden, dem Eigentümer; liegen sie aber hinter den Schnittern, so gehört dasjenige, was oben ist, den Armen,<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Weil die Ameisen es während des Schneidens vom <span dir=\"rtl\">לקט</span> hingebracht haben könnten.</i>das Untere jedoch dem Eigentümer. R. Meïr sagt: Alles gehört den Armen, denn zweifelhaftes <span dir=\"rtl\">לקט</span> gilt als <span dir=\"rtl\">לקט</span>."
+        ],
+        [
+            "Von Garbenhaufen, die auf einer Stelle aufgeschichtet werden, woselbst die Nachlese noch nicht gehalten wurde,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Wo also die Garbenhaufen die Nachlese total bedecken.</i>gehört alles, was die Erde berührt, den Armen. Wenn der Wind die Garben umherstreut, so schätzt man, wie viel <span dir=\"rtl\">לקט</span> etwa der Ort eingetragen haben könnte und giebt solches den Armen. Rabban Simeon ben Gamliel sagt: Man gebe den Armen nach Verhältniss des gewöhnlichen Abfalls.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Nämlich von einem <span dir=\"rtl\">כור</span> Aussaat 4 Kabin.</i>",
+            "Eine Ähre, die man beim Schneiden stehen liess, gehört, wenn deren Spitze bis zu dem noch stehenden Getreide reicht und mit demselben zugleich weggeschnitten werden kann, dem Eigentümer; wo nicht, den Armen. Ist eine Ähre vom <span dir=\"rtl\">לקט</span> mit einem Garbenhaufen vermengt worden, so verzehnte man eine andere Ähre und gebe sie dem Armen.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Weil er dem Armen ein von allen Abgaben freies <span dir=\"rtl\">לקט</span> geben muss.</i>R. Elieser wendete dagegen ein: Wie sollte der Arme etwas vertauschen, was er noch gar nicht im Besitz gehabt hat? vielmehr muss der Eigentümer zuerst dem Armen den Besitz des ganzen Garbenhaufens zusichern und dann kann er eine Ähre verzehnten und sie ihm geben.",
+            "Man darf kein Wasser mittelst Wasserräder nach dem Erntefelde hinleiten,<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Bevor nämlich die Armen die Nachlese nicht gehalten haben, weil sie durch das Wasser verdorben wird. <span dir=\"rtl\">מגלגלין</span> heisst das Rad drehen u. <span dir=\"rtl\">טופח</span> bedeutet etwas Feuchtes. Siehe Aruch. Nach Rambam heisst <span dir=\"rtl\">מנלנלין</span> — Vermengen und <span dir=\"rtl\">טופח</span> ist eine der Gerste ähnliche schlechte Frucht.</i>das ist der Ausspruch des R. Meïr. Die Weisen aber erlauben es, weil es möglich ist.<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> D. h. der Eigentümer kann den Armen den Schaden ersetzen.</i>",
+            "Wenn ein Grundbesitzer von einem Orte nach einem andern reist und sich genötigt sieht, <span dir=\"rtl\">לקט שכחה ופאה</span> oder den Armenzehnt annehmen zu müssen, so darf er es annehmen; muss dasselbe aber, wenn er nach Hause zurückkehrt, bezahlen. Dies sind die Worte des R. Elieser. Die Weisen aber sagen: Er war damals als ein wirklicher Armer zu betrachten.",
+            "Wenn Jemand mit einem Armen einen Tausch macht,<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Das heisst, er giebt den Armen für seine Gebühren andere Früchte.</i>so ist das Seinige zehntfrei, dasjenige aber, was er dem Armen giebt, muss er verzehnten. Wenn zwei Arme die Bestellung eines Feldes gegen einen Fruchtanteil übernehmen, so kann Jeder von seinem Anteile dem Andern den Armenzehnten entrichten. Wenn ein Armer ein Feld übernimmt, um das Getreide desselben (gegen einen Fruchtanteil) zu schneiden, so darf er weder <span dir=\"rtl\">לקט</span>, noch <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, noch <span dir=\"rtl\">פאה</span>, noch den Armenzehnt davon nehmen. R. Jehudah aber sagt: Nur dann, wenn er es von ihm mit der Bedingung übernommen hat, dass er die Hälfte, oder ein Drittel, oder ein Viertel des Ganzen erhalte; wenn aber Jener zu ihm sagte: Das Drittel von dem, was Du schneidest, ist Dein, so darf er <span dir=\"rtl\">שכחה ,לקט</span> und <span dir=\"rtl\">פאה</span>, aber nicht den Armenzehnt nehmen.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Weil die ersteren von dem stehenden Getreide entrichtet werden, der letztere aber von dem geschnittenen. Da er nun an diesem einen Anteil hat, so darf er davon nichts nehmen, da es einem Armen gebührt.</i>",
+            "Wenn Jemand sein Feld verkauft, so ist es dem (etwa armen) Verkäufer gestattet, (<span dir=\"rtl\">שכחה ,לקט</span> und <span dir=\"rtl\">פאה</span>) zu nehmen, aber nicht dem Käufer. Man darf keinen Arbeiter unter der Bedingung aufnehmen, dass dessen Sohn hinter ihm nachlese.<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Weil der Arbeiter dann weniger Lohn fordert, wodurch der Eigentümer Nutzen aus dem <span dir=\"rtl\">לקט</span> zieht.</i>Wer die Armen nicht zur Nachlese zulässt, oder den einen zulässt und den andern nicht, oder einem dabei mithilft, der beraubt die Armen, und von ihm heisst es: Verrücke nicht die Grenze derjenigen, die heruntergekommen sind.<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Dieser Vers findet sich in <span dir=\"rtl\">משלי כ״ב, כ״ח</span> dort heisst es jedoch <span dir=\"rtl\">עולָם</span> nicht <span dir=\"rtl\">עולים</span> wie hier in der Mischna steht. Die Bedeutung dieses Wortes wird durch R. Jirmijah und R. Joseph im Jeruschalmi verschiedentlich angegeben. Nach dem Einen sind darunter die <span dir=\"rtl\">עולי מצרים</span> gemeint, deren Gesetze man beobachten soll. Nach dem Andern sind darunter die Armen verstanden, wie man den Blinden <span dir=\"rtl\">סגי נהורא</span>, der viel Licht hat nennt, so <span dir=\"rtl\">עולים</span> = die Heruntergekommenen.</i>",
+            "Eine Garbe, welche die Arbeiter vergessen haben, die aber der Eigentümer nicht vergessen hat, oder die der Eigentümer vergass, aber nicht die Arbeiter, oder eine solche, vor welche sich die Armen gestellt, oder mit Stoppeln bedeckt hatten, ist nicht als <span dir=\"rtl\">שכחה</span> zu betrachten.",
+            "Wenn man Garben sammelt, um sie in Form von Helmen<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">כובע</span> Helm, Kappe, Mütze oder spitziger Hut.</i>aufzurichten, oder sie in ausgegrabene Oerter<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">כומסאות</span> = Vertiefungen, mit <span dir=\"rtl\">כמוס עמדי</span> (Denter. 32, 34) verwandt. Man pflegte nämlich im Orient bei der Ernte die Garben, ehe man sie zur Tenne brachte, auf dem ebenen Felde hoch aufzustellen, d. i. <span dir=\"rtl\">כובע</span>, oder man legte sie auch in einen ausgegrabenen Ort <span dir=\"rtl\">כמוסות</span>, (versteckt). Wenn man sie aber in der Runde aufstellt, dann nennt sie die Mischna <span dir=\"rtl\">חירה</span> (Kuchen oder Mühlstein.) Vergl. Jeruschalmi und Aruch.</i>zu legen, oder sie in der Form eines Kuchens<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Nach Rambam ist <span dir=\"rtl\">חררה</span> Mühlstein.</i>aufzustellen, oder um grössere Garben daraus zu machen: so findet keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span> dabei statt. Was aber von da zur Tenne gebracht wird, unterliegt der <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Sammelt man Garben, um sie in Haufen zu legen,<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Wo sie zugleich ausgedroschen werden.</i>so findet <span dir=\"rtl\">שכחה</span> bei ihnen statt; was aber von da zur Tenne kommt, unterliegt nicht dem Gesetz der <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Die Regel gilt: Wenn man Garben sammelt, um sie an einen Ort zu bringen, wo die Arbeit vollendet wird, so findet <span dir=\"rtl\">שכחה</span> dabei statt, was aber von dort zur Tenne gebracht wird, unterliegt dem Gesetze der <span dir=\"rtl\">שכחה</span> nicht. Sammelt man sie für einen Ort, wo die Arbeit daran nicht beendigt wird, so findet keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span> dabei statt; was aber von dort zur Tenne kommt, unterliegt dem Gesetze der <span dir=\"rtl\">שכחה</span>."
+        ],
+        [
+            "Die Schule Sammai’s lehrt: Dasjenige, was den Armen preisgegeben wird, ist als herrenlos zu betrachten (daher zehntfrei); die Schule Hillel’s aber lehrt: Es ist nur dann herrenlos, wenn es auch reichen Leuten preisgegeben wird, wie bei den Früchten des Erlassjahres. — Wenn unter den Garben auf dem Felde, wovon jede einen <span dir=\"rtl\">קב</span> entält, eine einzige sich zu 4 <span dir=\"rtl\">קב</span> findet und man hat diese vergessen, so ist sie nach der Schule Sammai’s keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, nach der Schule Hillel’s aber, ist sie <span dir=\"ltr\">שכחה</span>.",
+            "Eine Garbe, die angelehnt ist an eine Wand,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">גפה</span> = eine Wand, die durch aufeinander gelegte Steine, ohne mit Kalk verbunden zu sein, entsteht.</i>an einen Garbenhaufen, an ein Rind, an Feldgeräte, ist nach Sammai’s Schule, wenn man sie vergessen hat, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>; nach Hillel’s Schule aber ist sie <span dir=\"ltr\">שכחה</span>.",
+            "In Betreff des Anfangs der Reihen, entscheidet die gegenüberliegende Garbe. Eine Garbe, die man schon ergriffen, um sie in die Stadt zu bringen und doch wieder vergessen hat, ist, wie beide Schulen übereinstimmen, keine <span dir=\"ltr\">שכחה</span>.",
+            "Mit dem Anfang der Reihen verhält es sich wie folgt: Wenn Zwei von der Mitte der Reihe anfangen, der Eine mit dem Gesichte gegen Norden und der Andere mit dem Gesichte gegen Süden, und sie vergessen, was vor oder hinter ihnen liegt, so ist das, was vor ihnen liegen blieb <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, was aber hinter ihnen zurückblieb, keine <span dir=\"ltr\">שכחה</span>.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Der Grund ist, weil bei letzterem Falle wahrscheinlich sich der eine auf den andern verlässt, dass er sie aufsammeln wird; oder weil dieselbe Garbe beim nochmaligen Durchgeben von Osten nach Westen, mitgenommen werden kann, und in diesem Falle entscheidet die gegenüberliegende Garbe, ob jene vergessen sei oder nicht.</i>Wenn ein Einzelner am Anfange der Reihe zu sammeln beginnt und hat etwas, was vor ihm, und etwas, was hinter ihm lag, vergessen, so ist dasjenige, was vor ihm, liegen blieb, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, dagegen, was hinter ihm zurückblieb <span dir=\"rtl\">שכחה</span>; weil das Verbot (Deuter. 24, 19): „Du sollst nicht zurückkehren‟<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Der Vers lautet: »Wenn Du Ernte hältst und vergissest eine Garbe auf dem Felde, so darfst Du nicht zurückkehren, um sie zu nehmen (<span dir=\"rtl\">לא תשוב לקחתו</span>) dem Fremden, dem Waisenkind und der Witwe soll sie gehören etc«.</i>auf letzteres anwendbar ist. Als Regel gilt: Alles, worauf man <span dir=\"rtl\">לא תשוב</span> anwenden kann, ist <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, worauf das nicht zur Anwendung kommen kann, ist keine <span dir=\"ltr\">שכחה</span>.",
+            "Zwei Garben sind <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, aber drei sind keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Zwei Haufen Oliven oder Johannisbrot sind <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, drei jedoch sind keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Zwei Büschel<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">הוצני</span> nach Aruch so viel als <span dir=\"rtl\">אניצי</span> = Bündel, Büschel cf. Baba Mezia 21a.</i>Flachs sind <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, aber drei sind es nicht. Zwei (umhergestreute) Weinbeeren sind <span dir=\"ltr\">פרט</span>,<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Die Bibelstelle (Levit. 19,10) lautet: <span dir=\"rtl\">וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט וכו׳</span> »Und in Deinem Weinberge sollst Du keine Nachlese halten und den Abfall in Deinem Weinberge nicht aufklauben etc«.</i>drei jedoch sind es nicht. Zwei Ähren sind <span dir=\"ltr\">לקט</span>,<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Es heisst (Levit, 19,9) <span dir=\"rtl\">ולקט קצירך לא תלקט</span> »und die Nachlese bei deiner Ernte nicht aufklauben.«</i>drei aber sind kein <span dir=\"rtl\">לקט</span>. Diese Aussprüche sind nach der Lehre der Schule Hillel’s.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Die Schule Hillels führt als Grund an, weil es heisst <span dir=\"rtl\">לעני ולגר</span>, die Schule Sammais, weil es auch heisst: <span dir=\"rtl\">ולגר וליתום ולאלמנה</span>.</i>Die Schule Sammai’s hingegen lehrt in Betreff aller der erwähnten Gegenstände: Drei gehören den Armen, vier jedoch dem Eigentümer.",
+            "Eine Garbe, welche zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> enthält, ist, wenn man sie vergessen hat, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Zwei Garben, die zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> entalten, gehören nach Rabban Gamliel dem Eigentümer, nach den Weisen aber den Armen. Da fragte sie Rabban Gamliel: Ist die Mehrheit der Garben, dem Rechte des Eigentümers vorteilhafter oder nachteiliger? Sie antworteten ihm: Vorteilhafter. Darauf versetzte er: Wenn nun eine Garbe, welche zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> enthält und die man vergessen hat, nicht als <span dir=\"rtl\">שכחה</span> betrachtet wird, so sollten je zwei (vergessene) Garben, die zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> enthalten, auch keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span> sein! Sie entgegneten: Nicht so, wie Du urteilst von einer Garbe, die man als einen Garbenhaufen betrachtet, darfst Du urteilen über zwei Garben, die als Bündel erscheinen.",
+            "Stehendes Getreide, welches zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> enthält, ist, wenn man es vergisst, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Hat es keine zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span>, konnte aber zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> enthalten, so muss man es, wenn auch dessen Frucht dem <span dir=\"ltr\">טופח</span><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Über <span dir=\"rtl\">טופח</span> siehe die Anmerkung Abschnitt V, M. 3.</i>gleicht, doch als gute Gerstenkörner<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Siehe die Anmerk, in Abschnitt I, M. 3.</i>betrachten.",
+            "Das stehende Getreide rettet die vergessene Garbe und alles daneben stehende Getreide.<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Wenn nämlich neben nicht vergessenem stehendem Getreide sich Vergessenes befindet, oder eine Garbe, die vergessen wurde; so rettet das erstere das letztere und die Garbe, dass dieselben nicht als <span dir=\"rtl\">שכחה</span> angesehen werden.</i>Dagegen rettet eine Garbe weder eine andere Garbe noch stehendes Getreide. Was für ein stehendes Getreide rettet die Garbe? Alles, was nicht <span dir=\"rtl\">שכחה</span> ist, selbst ein einziger Stengel.",
+            "Eine <span dir=\"rtl\">סאה</span> Ausgerissenes<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> D. h. was nicht mehr am Boden haftet.</i>und eine <span dir=\"rtl\">סאה</span> stehendes Getreide, und ebenso bei Baumfrüchten, bei Lauch und Zwiebeln, können nicht zusammengerechnet und zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> einerlei Art genannt werden<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Dass sie als <span dir=\"rtl\">שכחה</span> gelten, allerdings nur, dass er beide vergessen hat; wenn er jedoch nur das Ausgerissene vergass, aber nicht das stehende Getreide, so rettet dieses das erstere.</i>; sondern sie gehören den Armen. R. Jose sagt: Sie können nur dann nicht zusammengerechnet werden, wenn etwas, was den Armen gebührt, dazwischen liegt.<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Wenn zwischen einem <span dir=\"rtl\">סאה</span> und dem andern <span dir=\"rtl\">לקט</span> liegt, und beim Weinberg <span dir=\"rtl\">פרט</span>.</i>Ist dies nicht der Fall, so werden sie zusammengerechnet.",
+            "Getreide, das man als Futterkraut<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Das nämlich, wenn es noch grün und feucht ist, zum Viehfutter dient.</i>benutzt oder zum Garbenbinden gebraucht, wie auch die Bindestengel für den Knoblauch und die Bindestengel von Knoblauch und Zwiebeln, unterliegen nicht der <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Alles, was in der Erde verdeckt wächst, als: der Aron,<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">לוף</span> ist nach Rambam eine Zwiebelart, oder Kraut, Aron, Arum colocasia, oder auch Arum maïalatum, deren Wurzel einen beissend scharfen Pfeffergeschmack hat.</i>Knoblauch und Zwiebeln, unterliegen nach R. Jehudah keiner <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, nach den Weisen jedoch sind sie <span dir=\"ltr\">שכחה</span>",
+            "Wenn Jemand bei Nacht schneidet und sammelt, so wie bei einem Blinden, findet das Gesetz der <span dir=\"rtl\">שכחה</span> statt. Beabsichtigt ein solcher, nur immer die grossen Garben fortzubringen, so findet (auch bei den kleinen) keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span> statt. Sagt er aber: Ich schneide das Getreide mit der Bedingung, dass ich das, was ich vergesse, abholen darf, so unterliegt es der <span dir=\"rtl\">שכחה</span>."
+        ],
+        [
+            "Jeder Ölbaum, welcher auf dem Felde einen besonderen Namen hat, wie etwa der Ölbaum von <span dir=\"ltr\">נטופה</span><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Der Name eines Ortes <span dir=\"rtl\">בית לחם נטופה</span> in <span dir=\"rtl\">דברי הימים</span>. Nach den Kommentaren soll <span dir=\"rtl\">נטוף</span> einen Baum bezeichnen, aus dessen Früchten das Öl zu einer gewissen Zeit stark herab trieft.</i>zu seiner Zeit, ist, wenn man ihn vergessen hat, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Dieses findet jedoch nur statt, wenn er durch seinen Namen, durch seine Leistung oder seinen Standort bekannt ist. Durch seinen Namen: z. B. <span dir=\"ltr\">שפכוני ,בישני</span><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Gleichfalls Ortsnamen, wo diese Bäume verschiedentlich genannt werden. Nach den Kommentaren haben die Namen eine Bedeutung, also <span dir=\"rtl\">שפכוני</span>, weil der Baum viel Öl durch seine Früchte ausgiesst und zwar von selbst. <span dir=\"rtl\">בישני</span> durch die Presse; oder weil er die andern Ölbäume, durch seinen reichen Ertrag beschämt. Rambam hingegen meint <span dir=\"rtl\">בישני</span> Er trägt so wenig, dass er sich vor den andern Bäumen schämen muss. Tatsächlich ist es der Ort <span dir=\"rtl\">בישני</span> aus <span dir=\"rtl\">בית שאן</span> = <span dir=\"rtl\">בישן</span> = Skytopolis.</i>durch seine Leistung, wenn er viel trägt; durch seinen Standort, wenn er an der Seite einer Kelter oder Mauerlücke steht. Bei anderen Ölbäumen aber, sind zwei <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, drei hingegen, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. R. Jose sagt: bei Ölbäumen findet keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span> statt<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> R. Jose sagte dies zur Zeit des Krieges der Juden mit dem Kaiser Hadrianus, wo fast alle Ölbäume zu Grunde gingen.</i>.",
+            "Ein Ölbaum, der zwischen drei Reihen Ölbäume und zwei Beeten in der Mitte steht und vergessen wird, ist nicht <span dir=\"ltr\">שכחה</span><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Weil er durch die umgebenden Bäume dem Auge entzogen wird.</i>. Ein Ölbaum, der zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> trägt, ist, wenn man ihn vergisst, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. — Das, was (oben in der Mischnah) gelehrt wurde, gilt nur dann, wenn man noch nicht daran angefangen hatte; wenn man aber bereits angefangen hatte, so findet selbst bei dem Ölbaum von <span dir=\"rtl\">נטופה</span> in seiner Zeit, wenn man denselben vergessen hat, <span dir=\"rtl\">שכחה</span> statt. So lange der Eigentümer Etwas unter dem Baume bat, gehört ihm auch alles, was sich am Wipfel befindet. R. Meïr sagt: Bis derjenige, der das Versteckte<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> D. h. die versteckten Oliven. Nach Rambam ist <span dir=\"rtl\">מחבא</span> der Stock, womit man die versteckten Oliven abschlägt.</i>aufsucht, weggegangen ist.",
+            "Was ist <span dir=\"rtl\">פרט</span>? Dasjenige, was beim Weinlesen herabfällt. Wenn der Winzer eine Traube abschneidet, die sich in die Blätter verwickelt hatte<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">הוסבר</span> = verwickelt, wie <span dir=\"rtl\">נאחז בסבך</span> (Genesis 22, 13).</i>, dann zur Erde fällt, wodurch die Beeren (von seiner Hand) abfallen, so gehört sie dem Eigentümer. — Wer beim Weinlesen einen Korb unter den Weinstock stellt, der beraubt die Armen, und von ihm heisst es: Entrücke nicht die Grenze derjenigen, die herunter gekommen sind<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Siehe die Anmerkung zu Abschnitt 5, m. 6.</i>.",
+            "Was ist <span dir=\"ltr\">עוללת</span>?<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> D. h. welches sind die Weintrauben, die der Eigentümer nicht nachlesen darf?</i>. Jede Traube, die keine an einander gedrängte Seitenträubchen hat und an deren Ende<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">כתף</span>, weil die Beeren aufeinander, wie eine Last auf der Schulter, liegen. <span dir=\"rtl\">נטף</span> sie hängen traubenartig am Ende der Rute herunter. <span dir=\"rtl\">עוללות</span> heissen sie deshalb, weil sie bezüglich der richtigen Trauben, wie unmündige Kinder gegen Männer sind.</i>keine Beeren herabhängen. Hat sie das Eine oder das Andere, so gehört die Traube dem Eigentümer. Ist es aber zweifelhaft, so gehört sie den Armen. <span dir=\"rtl\">עוללת</span> an den Knoten der Rebe<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">ארכובה</span> ist eigentlich die Kniescheibe, bei dem Weinstocke der Knoten an der Rebe.</i>, gehört, wenn sie mit der Traube zugleich geschnitten wird<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Nach dem Ausdruck in Jeremia 46,20 <span dir=\"rtl\">קרץ מצפון בא</span> »Der Schlächter kommt von Norden«.</i>, dem Eigentümer, wo nicht, den Armen. Eine Traube mit einzelnen Beeren, ist nach R. Jehudah eine vollkommene Traube, nach den Weisen aber <span dir=\"ltr\">עוללת</span>.",
+            "Wer an den Weinstöcken eine Verdünnung vornimmt<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Wenn die Reben zu dicht aufeinander stehen, schneidet er einige derselben fort, damit die andern dadurch zum Wachstum Raum gewinnen. Vgl. Abschn. III, m. 3.</i>der darf ebenso wie das Seinige auch das der Armen verdünnen, dies sind die Worte des R. Jehudah. R. Meïr hingegen lehrt: An dem Seinigen darf er es vornehmen, nicht aber an dem der Armen<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> R. Jehudah sieht die Armen hierbei als Compagnons an R. Meïr aber, als Käufer.</i>.",
+            "Bei einem vierjährigen Weinstock<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Wenn Jemand einen Baum, der essbare Früchte trägt, pflanzt, so muss er im vierten Jahre die Früchte, wenn er sie geniessen will, nach Jerusalem bringen; (oder er löst sie aus und bringt das Geld dorthin), um sie dort so zu verzehren, wie man den zweiten Zehnt als Heiliges verzehrt. Die Bibelstelle hierfür ist Leviticus 19,23—24.</i>findet nach der Schule Samai’s, weder das Fünftel<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Wie beim zweiten Zehnt, vgl. Lev. 27,31.</i>, noch die Wegräumung<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> In Deuter. 26,13 heisst es bei dem Zehntenabgeben: <span dir=\"rtl\">בערתי הקיש מן הבית</span> »Ich habe das Heilige aus dem Hause fortgeschafft« und zwar nach dem Ausspruch der Rabbinen <span dir=\"rtl\">ערב פסח</span> des vierten und siebenten Jahres. Bei <span dir=\"rtl\">נטעי רבעי</span> ist von Fünftel und von Wegräumung nichts erwähnt.</i>statt. Nach der Schule Hillels jedoch, kommt beides zur Anwendung<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> Weil es mit <span dir=\"rtl\">מעשי</span> einerlei Obliegenheit hat, da bei Beiden das Wort <span dir=\"rtl\">קדש</span> steht; vgl. Levit. 19,24 u. 27,30.</i>. Nach der Schule Samai’s unterliegt er auch dem <span dir=\"rtl\">פרט</span> und <span dir=\"rtl\">עוללות</span>, die Armen müssen auch diese für sich auslösen. Nach der Schule Hillels jedoch, muss Alles in die Kelter kommen<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> Weil es als <span dir=\"rtl\">מעשר</span> betrachtet wird, und die Armen haben kein Teil daran, sondern die Eigentümer keltern Alles ein und bringen es nach Jerusalem.</i>.",
+            "Finden sich in einem Weinberg nur <span dir=\"rtl\">עוללות</span>, so gehören dieselben, nach R. Elieser, dem Eigentümer, nach R. Akiba, den Armen. Da sprach R. Elieser: Es heisst (Deuteron. 24, 21): »Wenn Du in Deinem Weinberge Lese hältst, so sollst Du die Beeren nicht nachklauben!« Wenn keine Weinlese ist, woher dann <span dir=\"rtl\">עוללות</span>? R. Akiba erwiderte ihm: »Es steht aber auch geschrieben (Levit. 19, 9): »Und Deinen Weinberg sollst Du nicht nachlesen!« was bedeutet: Auch wenn lauter <span dir=\"rtl\">עוללות</span> da sind. Wenn dem so ist, warum steht denn: »Wenn Du Lese hältst?« Weil die Armen vor der Weinlese kein Recht auf <span dir=\"rtl\">עוללות</span> haben.",
+            "Wenn Jemand seinen Weinberg heiligt, ehe die <span dir=\"rtl\">עוללות</span> zu erkennen sind, so gehören diese nicht den Armen; sind sie jedoch schon kenntlich, so gehören sie den Armen<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Denn man kann nichts heiligen, was Einem nicht gehört.</i>. R. Jose sagt: Diese müssen jedoch dem Heiligtum für das weitere Wachsen derselben zahlen<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\"> Weil das Grundstück heilig ist.</i>. — Was ist <span dir=\"rtl\">שכחה</span> am aufgezogenen Weinstocke<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">עריס</span> ist ein Weinberg, dessen Stöcke sich auf Stangen und Hölzer stützen. Vergleiche (Hohelied 1,16) <span dir=\"rtl\">אף ערשנו רעננה</span> »Auch unser Lager grünt.«</i>? — Dasjenige, was man nicht wieder mit ausgestreckter Hand fassen kann<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\"> Nämlich nachdem er von demselben fortgegangen ist. Wenn er nun an dem Orte, wo er sich erinnert, mit der Hand das Zurückgelassene nicht mehr erreichen kann, so gehört es den Armen, weil hier <span dir=\"rtl\">לא תשוב</span> Platz greift.</i>; und an einem liegenden Weinstock<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\"> Es sind solche Weinstöcke, die auf dem Boden stehen und mit den Füssen betreten werden <span dir=\"rtl\">וברגליות</span>.</i>, bei dem man vorübergegangen ist<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\"> Da von den <span dir=\"rtl\">רגליות</span> jeder einzelne Weinstock als eine Reihe (<span dir=\"rtl\">אומן</span>) angesehen wird.</i>."
+        ],
+        [
+            "Wann ist jedem Menschen das Nachlesen (der Feldfrüchte)<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Ebenso <span dir=\"rtl\">שכחה ופאה</span> hinzunehmen.</i>erlaubt? — Sobald die Altersschwachen Weggehen. Das Aufklauben der einzelnen<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">נמושות</span> sind alte Leute, die auf ihren Stäben gestützt, stoppeln gehen, oder auch Lahme, die an Krücken (<span dir=\"rtl\">משענתם</span>) einherwanken. Nach einer Meinung im Aruch sind es alte Schwächlinge, welche ihre Speisen im Munde nochmals kauen, nach dem Griechischen ἀναμασσᾶσϑαι = wiederkauen. Diese Leute können sich nicht so leicht von einem Felde zum andern begeben und bleiben daher auf demselben Acker, bis sie Alles abgelesen haben.</i>Beeren und die Traubennachlese? Wenn die Armen (zum zweiten Male) hingehen und wiederkommen. Und bei den Oelbeeren? Nachdem der zweite Regen<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">רביעה</span> ist die Regenzeit im Herbst, etwa am 23. <span dir=\"rtl\">מרחשון</span>.</i>gefallen ist. Rügt R. Jehudah: Gibt es nicht Leute, die erst nach dem zweiten Regen ihre Oliven abschlagen<sup class=\"footnote-marker\">4</sup> Für das Pflücken und Abernten der Früchte von den Bäumen gibt es verschiedene Ausdrücke. Das Pflücken überhaupt heisst <span dir=\"rtl\">ארה</span>, bei Getreide <span dir=\"rtl\">קצר</span>, bei Weinbeeren <span dir=\"rtl\">בצר</span>, bei Feigen <span dir=\"rtl\">נודר</span> und bei Oliven <span dir=\"rtl\">מוסק</span>.</i>? — Daher besser, wenn der Arme fortgeht und nicht mehr als vier <span dir=\"rtl\">אסרות</span> heimbringt<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">איסר</span> = Assarius statt as, eine römische Münze = 4 Pfennige Kupfergeld. Wenn der Arme nicht für zwei <span dir=\"rtl\">אסרות</span> für sich und zwei für seine Frau findet, geht er nicht mehr hin.</i>.",
+            "Man kann den Armen glauben in Betreff des <span dir=\"rtl\">לקט</span>, der <span dir=\"rtl\">שכחה</span> und der <span dir=\"rtl\">פאה</span> während ihrer Zeit<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Wenn nämlich ein Armer sagt, dass der Weizen, den er verkaufen will, von <span dir=\"rtl\">פאה</span> etc. herrührt und zwar während der Erntezeit, so ist er beglaubigt und man braucht kein <span dir=\"rtl\">מעשר</span> davon abzugeben.</i>und in Betreff des Armenzehntens das ganze Jahr hindurch<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Nämlich während des dritten und sechsten Jahres, wo man den Armen den Armenzehnt entrichten muss.</i>. Den Leviten darf man immer glauben<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Wenn er nämlich sagt, dass er von dem Zehnten die Hebe abgesondert hat.</i>. Doch darf man ihnen nur dann glauben, wenn die Leute ihnen solche Dinge zu geben pflegen.",
+            "Man darf den Armen glauben, wenn es Weizen, nicht aber, wenn es Mehl oder Brot ist<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Man glaubt ihn nicht, dass keine Armen gekommen wären und der Eigentümer <span dir=\"rtl\">לקט שכחה וכו׳</span> gesammelt und solches für die Armen vermahlen und verbacken habe, weil so etwas wohl nur selten vorkommt; und ähnlich verhält es sich auch bei den folgenden Gegenständen.</i>. Man darf ihnen glauben, wenn der Reis noch in den Ähren ist, sonst aber nicht, er mag roh oder gekocht sein. Man darf ihnen glauben, wenn die Bohnen ganz, nicht aber wenn sie zermalmt sind, sie mögen roh oder gekocht sein. Man darf ihnen glauben, wenn sie sagen: Dieses Öl ist vom Armenzehnten. Nicht aber, wenn sie sagen: Es ist von den Ölbeeren, die abgeschlagen wurden<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Weil man von so wenigen Oliven kein Öl zu pressen pflegt.</i>.",
+            "Man glaubt ihnen, wenn das Kraut roh, nicht aber, wenn es gekocht ist; es sei denn, dass die Armen nur wenig davon haben; weil es die Art des Eigentümers ist, auch (den Armenzehnt) aus dem Kessel zu geben<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Wenn er diesen Zehnt den Armen im rohen Zustande zu geben vergessen hatte. <span dir=\"rtl\">לפס</span> hat Ähnlichkeit mit dem griechischen ὁ λέβης der Kessel.</i>.",
+            "Man darf den Armen auf der Tenne<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Hier ist vom Armenzehnt die Rede, wenn der Eigentümer solchen auf der Tenne verteilen will; geschieht es aber im Hause, dann ist er nicht beschränkt.</i>nicht weniger als ein halbes <span dir=\"rtl\">קב</span> Weizen und ein <span dir=\"rtl\">קב</span> Gerste geben<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Er muss ihm dort so viel geben, damit er sich daran sättigen kann; weil er daselbst keine Gelegenheit hat, sich etwas zu kaufen, wohl aber im Hause.</i>. R. Meïr aber sagt. Ein halbes <span dir=\"rtl\">קב</span>; — anderthalb <span dir=\"rtl\">קב</span> Dinkel und ein <span dir=\"rtl\">קב</span> trockener Feigen, oder eine <span dir=\"ltr\">מנה</span><sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Eine <span dir=\"rtl\">מנה</span> ist so schwer wie fünfundzwanzig <span dir=\"rtl\">סלעים</span> oder hundert <span dir=\"rtl\">דינר</span>, ein <span dir=\"rtl\">דינר</span> wie sechs <span dir=\"rtl\">זוזים</span> und ein <span dir=\"rtl\">זוז</span> wie sechzehn Gerstenkörner.</i>Feigenkuchen. R. Akiba aber meint: Eine halbe <span dir=\"rtl\">מנה</span>. — Ein halbes <span dir=\"ltr\">לוג</span><sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Ein <span dir=\"rtl\">לוג</span> ist ²⁵⁄₃₆ Liter, der vierte Teil eines <span dir=\"rtl\">קב</span>.</i>Wein. R. Akiba dagegen, ein Viertel. Ein Viertel (<span dir=\"rtl\">לוג</span>) Oel, nach R. Akiba ein Achtel. Von allen übrigen Früchten, meint Abba Schaul, muss man ihnen so viel geben, dass, wenn Einer von ihnen es verkauft, er für das, was er dafür erhält, sich Speise für zwei Mahlzeiten kaufen kann.",
+            "Dieses Maass ist bestimmt für (arme) Priester Leviten<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> Weil man denken könnte, sie erhalten doch <span dir=\"rtl\">תרומות ומעשרות</span>, wäre man nicht verpflichtet, ihnen auch noch den Armenzehnt zu geben.</i>u. Israeliten. Will Jemand etwas (für seine armen Verwandten) zurückbehalten, so nimmt er die Hälfte und gibt die (andere) Hälfte fort. Bleibt ihm dann nur noch wenig zurück, so legt er es vor die Armen hin und sie teilen dasselbe unter sich.",
+            "Man gibt einem Armen, der von einem Orte zum andern wandert, nicht weniger als ein Brot, das ein Pundion<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> Ein halber Sue oder zwei <span dir=\"ltr\">אסרין</span>.</i>wert ist, wenn man vier <span dir=\"rtl\">סאה</span> (Getreide) um ein <span dir=\"rtl\">סלע</span> bekommt. Bleibt er über Nacht, so gebe man ihm was zu einem Nachtlager gehört. (Bleibt er über) <span dir=\"rtl\">שבת</span>, so muss man ihm Speise für drei Mahlzeiten geben. Wer Speise für zwei Mahlzeiten hat, der nehme nichts aus der Armenschüssel<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> Es war der Gebrauch, dass die Armenvorsteher jeden Tag Speisen für die Armen sammelten.</i>. Wer Speise für vierzehn Mahlzeiten hat, der nehme nichts ans der Armenbüchse. Die Sammlung für dieselbe wird immer durch zwei Personen besorgt<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Und zwar jeden Freitag.</i>. Bei der Verteilung jedoch müssen immer drei<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\"> Weil hier eine gewisse Entscheidung in Geldangelegenheiten stattfindet. Da sie sich schlüssig machen müssen, wie viel sie dem Armen, nach Verhältniss seines Bedarfs mit Rücksicht auf seine Familie, zu geben haben.</i>zugegen sein.",
+            "Wer zweihundert Sus in seinem Vermögen besitzt, der soll weder <span dir=\"rtl\">לקט ,שכחה ,פאה</span> noch den Armenzehnt annehmen. Fehlt ihm aber zu zweihundert nur ein Denar, so kann er es annehmen, wenn ihm auch tausend Eigentümer zu gleicher Zeit (die Gaben) geben. Ist sein Vermögen seinem Gläubiger, oder für die Morgengabe seiner Frau verpfändet, so darf er es annehmen. Auch darf man ihn nicht zwingen, sein Haus oder seine Geräte zu verkaufen<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\"> Unter Geräten sind hier schöne Kleider und Pretiosen zu verstehen, die am Sabbat und Festtagen benutzt werden. Aber nur dann, wenn er nichts von der Armenkasse nimmt, sondern nur privatim von seinen Verwandten unterstützt wird. Andernfalls darf er <span dir=\"rtl\">לקט שכחה ופאה</span> nur nehmen, wenn er seine Gerätschaften verkauft, um die andern Armen nicht zu schädigen.</i>.",
+            "Wer nur fünfzig Sus hat und damit Geschäfte macht, der nehme nichts an. Wer nichts zu nehmen braucht und doch annimmt, der geht nicht aus der Welt, ohne anderer Menschen bedürftig zu sein. Wer hingegen zu nehmen benötigt ist und den noch nichts nimmt, der stirbt nicht, ohne im hohen Alter Andere mit seinem Vermögen unterstützt zu haben. Von ihm sagt die Schrift (Jer. 17,7): »Gesegnet ist der Mann, der auf Gott vertraut, dessen Zuversicht der Ewige ist«. So ist’s auch mit dem Richter, der nach der Wahrheit ein Urteil fällt.— Wer weder lahm, noch blind, noch hinkend ist, und sich doch stellt, als wäre er es, der erlebt es noch, dass er es wirklich wird. Denn es heisst (Proverb. 11,27): » Wer Böses sucht, über den wird es kommen«. Auch heisst es (Deuter. 16,20): »Gerechtigkeit,« Gerechtigkeit, sollst Du nachstreben! Jeder Richter, der Bestechung annimmt und das Recht beugt, der erlebt es noch, dass seine Augen blöde werden, wie es heisst (Exodus 23,8): »Auch sollst Du keine Bestechung annehmen, denn die Bestechung blendet die Sehendem.«"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..953c9f3094f4bc244be93ae3b753e40d9684d577
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.json	
@@ -0,0 +1,111 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/",
+    "versionTitle": "Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp",
+    "status": "locked",
+    "priority": 1.0,
+    "license": "CC-BY",
+    "shortVersionTitle": "Dr. Joshua Kulp",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "These are the things that have no definite quantity: The corners [of the field]. First-fruits; [The offerings brought] on appearing [at the Temple on the three pilgrimage festivals]. The performance of righteous deeds; And the study of the torah. The following are the things for which a man enjoys the fruits in this world while the principal remains for him in the world to come: Honoring one’s father and mother; The performance of righteous deeds; And the making of peace between a person and his friend; And the study of the torah is equal to them all.",
+            "They should not leave peah of less than one-sixtieth [of the field]. But even though they said, “there is no measure for peah,” everything depends upon the size of the field, the number of poor people, and the extent of the yield.",
+            "They may give peah at either at the beginning of the [reaping of the] field or at the middle of it. Rabbi Shimon says: as long as he gives at the end according to the set amount. Rabbi Judah says: if he leave, one stalk, he can rely on this as [fulfilling the law of] peah; and if he did not, then he only gives as ownerless property.",
+            "They said a general principle concerning peah: whatever is food, and is looked after, and grows from the land, and is harvested all at the same time, and is brought in for storage, is subject to the law of pe'ah. Grain and beans are in this category.",
+            "Among trees: the sumac, the carob, the nut, the almond, the grapevine, the pomegranate, the olive and the palm are subject to peah.",
+            "He may always give peah and be exempt from giving tithes until he makes a stack. One who gives [to the poor] as ownerless [produce] and be exempt from giving tithes until he makes a stack. He may feed cattle, wild animals and birds and be exempt from giving tithes until he makes a stack. He may take from the threshing floor and use it as seed and be exempt from giving tithes until he makes a stack, the words of Rabbi Akiva. A priest or Levite who purchase [grain of] a threshing floor, the tithes are theirs unless [the owner] has already made a stack. One who dedicated [his crop] and redeems it [afterwards] is obligated to give tithes until the Temple treasurer has made a stack."
+        ],
+        [
+            "The following divide a field for peah: a stream, a pool, a private road, a public road, a public path, a private path in constant use in summer and the rainy season, fallow land, a plowed field and a different seed. One who harvested for animal fodder, [the plot] serves divides, the words of Rabbi Meir. But the sages say: it does not stop for peah unless it is plowed.",
+            "A water channel that makes harvesting [on one side] impossible [while standing on the other side], Rabbi Judah says: it divides. But all of the hills that can be tilled with a hoe, even though cattle cannot pass over it in with their equipment, [is regarded as part of the field] he gives one peah from it all.",
+            "All of these divide in the case of a field [planted] with seeds, but in the case of trees nothing divides except a fence. Should the branches intertwine [on top of the fence], then it does not divide and he gives one peah for the whole field.",
+            "As for carob trees, [they are not divided] as long as they see one another. Rabban Gamaliel said: we had this custom in the house of my father. We would give separate peah from the olive trees in each direction and [one peah] for all the carob trees that saw one another. Rabbi Elazar bar Zadok said in his name: also for the carob trees they had in the whole city [they only gave one peah].",
+            "He who plants his field with one kind of seed, even though he makes up of it two threshing-floors, he gives only one peah [for the lot]. If he plants it of two kinds, even though he makes up of it one threshing-floor, he must give two peahs. One who plants his field with two species of wheat: If he makes up of it one threshing-floor, he gives only one peah; But if two threshing-floors, he gives two peahs.",
+            "It happened that Rabbi Shimon of Mitzpah planted his field [with two different kinds] and came before Rabban Gamaliel. They both went up to the Chamber of Hewn Stone and asked [about the law]. Nahum the scribe said: I have a tradition from Rabbi Meyasha, who received it from Abba, who received it from the pairs [of sages], who received it from the prophets, a halakhah of Moses from Sinai, that one who plants his field with two species of wheat, if he makes up of it one threshing-floor, he gives only one peah, but if two threshing-floors, he gives two peahs.",
+            "A field harvested by gentiles, or harvested by robbers, or which ants have bitten [the stalks at the roots], or which wind and cattle have broken down, is exempt from peah. If [the owner] harvested half of it and robbers harvested half, it is exempt from peah, for the obligation of peah is in the standing grain.",
+            "If robbers harvested half and the owner the other half, he gives peah from what he has harvested. If he harvested half and sold the other half, then the purchaser must give peah for the whole. If he harvested half and dedicated the other half, then he who redeems it from the Temple treasurer must give peah for the whole."
+        ],
+        [
+            "Plots of grain between olive trees: Bet Shammai say: peah from each and every plot. But Bet Hillel says: one peah for them all. And they agree that if the ends of the rows enter one into the other, he gives one peah for them all.",
+            "One who gives his field a striped appearance and leaves behind moist stalks: Rabbi Akiva says: he gives peah from each and every stripe. But the sages say: from one stripe for the whole field. The sages agree with Rabbi Akiba that one who sows dill or mustard in three places must give peah from each place.",
+            "One who clears [his field] of fresh onions for the market and leaves the dry ones [in the ground] for the [time of the] threshing floor, must give peah from these on their own and these on their own. The same applies to beans and to a vineyard. If he, however, he only thins it out, then he gives [peah] from the remainder according to the quantity of that which he left. But if he clears [three from one place] at one time, he gives from the remainder according to the entire quantity.",
+            "Onions grown for their seed are liable for peah. But Rabbi Yose exempts them. Plots of onions [growing] between vegetables: Rabbi Yose says: peah must be given from each [plot]. But the sages say: from one [plot] for all.",
+            "[Two] brothers who divided [an inheritance] must give [two] peahs. If they afterwards again become partners they give one peah. Two who purchase a tree, they give one peah. If one buys the northern section [of the tree] and the other the southern section, each must give peah separately. One who sells young saplings in his field, [the one who purchases] must give peah from each sapling. Rabbi Judah said: When is this so? When the owner of the field left nothing [for himself]. But if he did leave something [for himself], he gives one peah for the whole.",
+            "Rabbi Eliezer says: a piece of ground [large enough to plant] one fourth of a kav is liable for peah. Rabbi Joshua says: it must [be large enough] to grow two seahs. Rabbi Tarfon says: it must be six by six handbreadths. R. Judah ben Batera says: [it must be large enough] for a sickle to cut at least two handfuls and the halakhah is according to his words. Rabbi Akiva says: any size of land is liable for peah and for first-fruits, and [is sufficient] for the writing of the prozbul, and also to acquire through it movable property by money, by deed, or by a claim based on undisturbed possession.",
+            "One who is about to die who assigns his property in writing [to another]: If he retains any land [for himself] however small, he renders his gift valid. But if he retains no land whatsoever, his gift is not valid. One who assigns in writing his property to his children, and he assigns to his wife in writing any plot of land, however small, she lost her ketubah. Rabbi Yose says: if she accepted [such an assignment] even though he did not assign it to her in writing she lost her ketubah.",
+            "One who assigns in writing his possessions to his slave, [the slave] thereby goes free. If he reserved for himself any land, however small, he does not become free. Rabbi Shimon says: he always becomes free, unless [the master] says: “Behold, all my goods are given to so-and-so my slave, with the exception of one ten-thousandth part of them.”"
+        ],
+        [
+            "Peah is given from [the crop] while it is still connected with the soil. But in the case of hanging vine-branches and the date-palm, the owner brings down [the fruit] and distributes it among the poor. Rabbi Shimon says: the same applies to smooth nut trees. Even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to distribute it and one says to leave it in the field, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.",
+            "With hanging vine-branches and date-palm trees it is not so; even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to leave it in the field and one says to distribute it, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.",
+            "If [a poor man] took some of the peah [already collected] and threw it onto the remainder [not yet collected], he gets none of it. If he fell down upon it, or spread his cloak over it, they take the peah away from him. The same applies to gleanings and the forgotten sheaf.",
+            "[The poor] may not harvest peah with scythes or tear it out [of the ground] with spades, so that they might not strike one another [with these implements].",
+            "There are three times a day [the poor] make a search [in the field for peah]: morning, noon, and sunset. Rabban Gamaliel says: these [times] were only set lest they reduce them. Rabbi Akiva says: these were set lest they add to them. [The men] of Bet Namer used to have the poor harvest [the peah] with the aid of a rope, and they left peah at the end of each furrow.",
+            "A non-Jew who harvested his field and then converted, he is exempt from [leaving] gleanings, the forgotten sheaf and peah. Rabbi Judah makes him liable to leave the forgotten sheaf, since he becomes liable for the forgotten sheaf at the time of their binding.",
+            "One who dedicated standing grain [to the Temple] and then redeemed it while it was still standing grain, he is liable [to give the agricultural gifts to the poor]. [If he dedicated] sheaves and redeemed them while they were still sheaves, he is liable. [If he dedicated] standing grain and redeemed it [when it was already in] sheaves, he is exempt, since at the time when it became liable it was exempt.",
+            "Similarly one who dedicates his produce prior to the stage when they are subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If [he dedicated them] when they had already become subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If he dedicated them before they had ripened, and they became ripe while in the possession of the [Temple] treasurer, and he then redeemed them, they are exempt, since at the time when they would have been liable, they were exempt.",
+            "One who collected peah and said, “This is for so-and-so a poor man:” Rabbi Eliezer says: he has thus acquired it for him. The sages say: he must give it to the first poor man he finds. Gleanings, the forgotten sheaf and the peah of non-Jews are subject to tithes, unless he [the non-Jew] had declared them ownerless.",
+            "What are gleanings? That which falls down at the time of harvesting. If while he was harvesting, he harvested a handful, or plucked a fistful, and then a thorn pricked him, and what he had in his hand fell to the ground, it still belongs to the owner. [That which drops from] inside the hand or the sickle [belongs] to the poor, but [that which falls from] the back of the hand or the sickle [belongs] to the owner. [That which falls from] the top of the hand or sickle: Rabbi Ishmael says: to the poor; But Rabbi Akiva says: to the owner.",
+            "[Grain found in] ant holes where the stalks are still standing, behold it still belongs to the owner. After the harvesters [had passed over them], those found in the top parts [of the ant holes belong] to the poor, but [those found] on the bottom parts [belong] to the owner. Rabbi Meir says: it all belongs to the poor, for gleanings about which there is any doubt are regarded as gleanings."
+        ],
+        [
+            "If a pile of grain was stacked [on part of a field] from which gleanings had not yet been collected, whatever touches the ground belongs to the poor. If the wind scattered the sheaves, they estimate the amount of gleanings the field would have yielded and they give that to the poor. Rabban Shimon ben Gamaliel says: he must give to the poor the amount that would fall.",
+            "The top of a single ear of grain [that remained] after the harvesting and its top touches the standing stalk: If it can be cut with the stalk, it belongs to the owner; But if not, it belongs to the poor. If an ear of grain of gleanings that became mixed up with a stack of grain, [the owner] must tithe one ear of grain and give it to him [the poor]. Rabbi Eliezer says: how can this poor man give in exchange something that had not yet become his? Rather, [the owner] must transfer to the poor man the ownership of the whole stack and then tithe one ear of grain and give it to him.",
+            "They should not [irrigate a field] with a water wheel, the words of Rabbi Meir. The sages permit it, because it is still possible [for the poor to get their gleanings].",
+            "A property owner who was passing from place to place and need to take gleanings, the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe, he may take them, and when he returns home, he must pay [for the amount gathere], the words of Rabbi Eliezer. The sages say: he was a poor man at that time [and so he need not make restitution].",
+            "One who exchanges with the poor, [what they give in exchange] for his is exempt [from tithes] but what [he gives in exchange] for that of the poor is subject [to tithes]. Two who received a field as sharecroppers, this one may give to the other his share of the poor man’s tithe and this one may give to the other his share of the poor man’s tithe. One who receives a field in order to harvest it, he is forbidden to take gleanings, the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe. Rabbi Judah said: When is this so? When he receives it [in order to pay the owner] a half, third or quarter [of the crop]. But [if the owner] had said to him: “A third of that which you harvest belongs to you,” then he may take gleanings, the forgotten sheaf and peah, but not the poor man’s tithe.",
+            "One who sells, the seller is permitted [to take the agricultural gifts] and the purchaser is forbidden. One may not hire a worker on the condition that the son [of the worker] should gather the gleanings after him. One who does not allow the poor to gather, or one who allows one but not another, or one who helps one of them [to gather] behold he is a robber of the poor. Concerning him it is said: “Do not remove the landmark of those that come up (olim)” (Proverbs 22:28).",
+            "A sheaf which the workers forgot but not the land owner, or which the land owner forgot but not the workers; or [a sheaf] which the poor stood in front of [and blocked its view], or they covered it up with stubble, it is not considered a forgotten sheaf.",
+            "One who binds sheaves into stack covers, stack bases, round stacks or regular stacks, he is not subject to the law of the forgotten sheaf [while binding]. [When bringing them afterwards] to the threshing-floor, he is subject to the law of the forgotten sheaf. One who piles up the sheaves to make a stack, he is subject to the law of the forgotten sheaf. [When bringing them afterwards] to the threshing-floor, he is not subject to the law of the forgotten sheaf. This is the general rule: whoever makes the sheaves at the place which is the end of the work is subject to the law of the forgotten sheaf, [and afterwards when he takes] them to the threshing-floor, he is not subject to the law of the forgotten sheaf. However, [one who piles up the sheaves] at a place which is not the end of the work, is not subject to the law of the forgotten sheaf; [and afterwards when he takes] them to the threshing-floor, he is subject to the law of the forgotten sheaf."
+        ],
+        [
+            "Bet Shammai says: [That which is] made ownerless only in regard to the poor is indeed ownerless. But Bet Hillel says: it is not ownerless unless ownership is renounced even for the rich, as in the case of the sabbatical year. [If] all of the sheaves in a field are a kav each, and one is four kavs and that one is forgotten: Bet Shammai says: it is not considered forgotten. But Bet Hillel says: it is considered forgotten.",
+            "A sheaf left near a stone fence, or near a stack [of grain] or near oxen, or near equipment: Bet Shammai says: it is not considered “forgotten”; Bet Hillel says: it is considered “forgotten.”",
+            "[With regard to sheaves forgotten] at the end of the row, the sheaf lying across from it proves [that the first sheaf has not been forgotten.] [As for] a sheaf that [the owner] took to bring it to the city and forgot it, all agree that it is not considered a “forgotten sheaf.”",
+            "These are to be considered ends of the rows:If two men begin [to gather] from the middle of the row, one facing north and the other south and they forget [some sheaves] in front of them and behind them, those left in front of them are “forgotten,” but those left behind them are not “forgotten.” If an individual begins from the end of the row and he forgets [some sheaves] in front of him and behind him, those in front of him are not “forgotten”, whereas those behind him are “forgotten,” for this comes under the category of “you shall not go back [to retrieve it].” This is the general rule: anything that can be said to fall under the law “you shall not go back” is considered “forgotten,” but that to which the principle of “you shall not go back” cannot be applied is not considered “forgotten.”",
+            "Two sheaves [left lying together] are “forgotten,” but three are not “forgotten.” Two bundles of olives or carobs are “forgotten” but three are not “forgotten.” Two flax-stalks are “forgotten”, but three are not “forgotten”. Two grapes are considered “grape gleanings,” but three are not “grape gleanings.” Two ears of grain are deemed “gleanings,” but three are not gleanings.” All these [rulings] are according to Bet Hillel. And concerning them all Bet Shammai says that three [that are left] belong to the poor, and four belong to the owner.",
+            "A sheaf that has two seahs and he forgot it it is not considered “forgotten.” Two sheaves that together comprise two seahs: Rabban Gamaliel says: they belong to the owner; But the sages say: they belong to the poor. Rabban Gamaliel said: “Are the rights of the owner strengthened or weakened according to the greater number of the sheaves?” They replied, “His rights are strengthened.” He said to them: “If in a case of one sheaf of two seahs it is not deemed “forgotten,” then how much more should be the case of two sheaves that together contain two seahs?” They replied: “No. If you argue in the case of one sheaf it is because it is large enough to be considered a stack. Are you going to argue likewise in the case of two sheaves which are like bundles?”",
+            "A standing stalk of grain that contains two seahs and he forgot it, it is not considered “forgotten.” If it does not contain two seahs now, but is fit to yield two seahs, even if it was of an inferior kind of barley, it is regarded as full barley [grains].",
+            "A standing stalk of grain can save a sheaf and another standing stalk [from being regarded as “forgotten”]. A sheaf cannot save either another sheaf or a standing stalk. What is the standing stalk of grain that can save a sheaf? Anything which has not been forgotten, even though it is a single stalk.",
+            "A seah of plucked grain and a seah of unplucked grain, and also trees; and garlic and to onions do not combine to count as two seahs, but rather they must be left to the poor. Rabbi Yose says: if anything that belongs to the poor comes in between them, the two are not combined together; otherwise, they do combine.",
+            "Grain used for fodder or [stalks] used for binding sheaves, and also garlic-stalks used for tying other bunches, or tied bunches of garlic and onions they [all are not subject to the laws of] forgotten. Anything stored in the ground like arum, garlic and onions: Rabbi Judah says: they do not subject to the laws of “forgotten”; But the sages say: they are subject to the laws of “forgotten.”",
+            "One who harvests by night and binds sheaves [by night] or one who is blind [that which he leaves] is subject to the law of the “forgotten.” If he intends to remove large leaves first, then the law of “forgotten” does not apply. If he said: “Behold, I am reaping on the condition that I take afterwards that which I have forgotten,” the law of “forgotten” still applies."
+        ],
+        [
+            "An olive tree that has a name in the field, such as the olive tree of Netofah in its time, and he forgot it, it is not deemed “forgotten.” To what does this apply? [Only to a tree distinguished] by its name, produce, or position. “By its name:” if it were a shifkhoni or beshani. “By its produce:” if it yields large quantities. “By its position:” if it stands at the side of the winepress or near the gap in the fence. Other kinds of olive trees: two are deemed “forgotten”, but three are not deemed “forgotten.” Rabbi Yose says: there is no law of “forgotten” for olive trees.",
+            "An olive tree found standing between three rows [of olive trees] which have two plots separating them, and he forgot it, it is not deemed, “forgotten.” An olive tree containing two seahs and he forgot it, it is not deemed forgotten. To what does this apply? Only when he [the owner] had not yet begun [to harvest the tree], but if he had begun, even if it were like the olive tree of Netofah in its time, and he forgot it, it is deemed forgotten. As long as the owner has some of the olives belonging to him at the foot of the tree, he has [possession] of those on top of the tree. Rabbi Meir says: [forgotten applies only] after [those with] the beating-rod have gone.",
+            "What is peret? [Grapes] which fall down during the harvesting. If while he was harvesting [the grapes], he cut off an entire cluster by its stalk, and it got tangled up in the [grape] leaves, and then it fell from his hand to the ground and the single berries were separated, it belongs to the owner. One who places a basket under the vine when he is harvesting [the grapes], behold he is a robber of the poor. Concerning him it is said: “Do not remove the landmark of those that come up (olim)” (Proverbs 22:28).",
+            "What constitutes a defective cluster (olelet) of grapes? Any [cluster] which has neither a shoulder [a wide upper part] nor a pendant [a cone-shaped lower part]. If it has a shoulder or a pendant, it belongs to the owner. If there is a doubt, it belongs to the poor. A defective cluster on the joint of a vine [where a normal cluster hangs from the vine], if it can be cut off with the cluster, it belongs to the owner; but if it can not, it belongs to the poor. A single grape: Rabbi Judah says: It is deemed a whole cluster, But the sages say: It is deemed a defective cluster.",
+            "One who is thinning out vines, just as he may thin out in that which belongs to him, so too he may thin out in that which belongs to the poor, the words of Rabbi Judah. Rabbi Meir says: in that which belongs to him, he is permitted, but he is not permitted in that which belongs to the poor.",
+            "[The grapes of] a vineyard in its fourth year:Bet Shammai says: the laws of the added fifth and removal do not apply to them; But Bet Hillel says: they do. Bet Shammai says: the laws of peret and the defective clusters apply to them, and the poor can redeem the grapes for themselves. But Bet Hillel says: all [of them] go to the wine-press.",
+            "A vineyard which consists entirely of defective clusters: Rabbi Eliezer says: it belongs to the owner. Rabbi Akiva says: to the poor. Rabbi Eliezer: “When you harvest the grapes of your vineyard, do not take the defective clusters” (Deuteronomy 24:21). If there is no grape harvesting, how can there be “defective clusters”? Rabbi Akiva said to him: “And from your vineyard do not take the defective clusters” (Leviticus 19:10) even if it consists entirely of defective clusters. If that is so, why is it said: “When you harvest the grapes of your vineyard, do not take the defective clusters”? [This teaches that] the poor have no right to claim the defective clusters before the harvest.",
+            "One who dedicates his entire vineyard [to the Temple] before the “defective clusters” were recognizable, the “defective clusters” do not belong to the poor. After the defective clusters were recognizable, then they do belong to the poor. Rabbi Yose says: [the poor] must give the value of their improved growth to the Temple. What is deemed “forgotten” in the case of a trellis [a lattice for supporting plants]? Anything that one can no longer stretch his hand and take it. And in the case of ground-trained vines? From the time [the gatherers] pass by it."
+        ],
+        [
+            "From when are all people permitted to take gleanings, [forgotten sheaves and peah]? After the old ones of the poor have gone. And in the case of peret and defective clusters? After the poor have gone into the vineyard and come back again. And in the case of the olive trees? After the descent of the second rainfall. Rabbi Judah said: But aren’t there those who do not harvest their olives until after the second rainfall?” Rather, once the poor man has gone out [to gather the agricultural gifts taken from olive trees] and cannot bring back with him [more than the value of] four issars.",
+            "They [amei haaretz] are to be believed concerning gleanings, the forgotten sheaf and peah during their [harvest] season, and concerning the poor man’s tithe during its whole year. A Levite is always to be trusted. They are only believed in those things which men are accustomed to give them.",
+            "They are trusted concerning wheat, but they are not trusted when it is flour or bread. They are trusted concerning rice in its husk, but they are not trusted when it is either raw or cooked. They are trusted concerning beans but they are not trusted when they have been pounded, neither raw nor cooked. They are trusted when concerning oil, to declare that it is from the poor person’s tithe, but they are not trusted over [oil] when they claim that it is from the olives [left on the] top [of the tree.]",
+            "They are trusted concerning raw vegetables, but they are not trusted concerning are cooked ones, unless he has only a little bit, for so it was the custom of a householder to take out of his stew-pot [and give a little to the poor].",
+            "They may not give to the poor from the threshing-floor less than a half-kav of wheat or a kav of barley. R. Meir says: [only] half a kav [of barley]. [They must give] a kav and a half of spelt, a kav of dried figs or a maneh of pressed figs. Rabbi Akiva says: half a maneh. [They must give] half a log of wine. Rabbi Akiva says: a quarter. [They must give] a quarter [log] of oil. Rabbi Akiva says: an eighth. As for other kinds of produce: Abba Shaul says, [they must give enough] so that he can sell it and buy food enough for two meals.",
+            "This measure was stated for the priest, Levite and Israelite alike. If he was saving some [to give to his poor relatives], he can retain half and give the other half away. If he has only a small amount, then he must place it before them and they then divide it among themselves.",
+            "They may not give a poor person wandering from place to place less than a loaf worth a pundion at a time when four seahs [of wheat cost] one sela. If he spends the night [at a place], they must give him the cost of what he needs for the night. If he stays over Shabbat they must give him enough food for three meals. He who has the money for two meals, he may not take anything from the charity dish. And if he has enough money for fourteen meals, he may not take any support from the communal fund. The communal fund is collected by two and distributed by three people.",
+            "One who possesses two hundred zuz, may not take gleanings” the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe. If he possesses two hundred minus one denar, then even if a thousand [men] each give him at the same time, he may accept. If he had [two hundred zuz] mortgaged to a creditor or to his wife’s ketubah, he may take. They do not force him to sell his house or his tools.",
+            "One who has fifty zuz and he is using them for his business, he must not take. And anyone who does not need to take [charity] and yet takes, will not depart from this world before he actually needs [charity] from others. And anyone who needs to take and does not take, will not die of old age until he supports others with his own money. Concerning him the verse says: “Blessed is the man who trusts in the Lord and whose hope is the Lord” (Jeremiah 17:7). And so too a judge who judges in truth according to its truth. And anyone who is not lame or blind but pretends to be as one of these, he will not die of old age before he actually becomes one of these, as it is said, “He who searches for evil, it shall come upon him” (Proverbs 11:27) and it is also said: “Righteousness, righteousness shall you pursue\" (Deuteronomy 16:20). And any judge who accepts a bribe or who perverts justice will not die in old age before his eyes have become dim, as it is said: “And you shall not accept a bribe, for a bribe blinds the eyes of those who have sight. (Exodus 23:8)”"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Open Mishnah.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Open Mishnah.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d9d9fcbac153da5adf34e288dabbe85f577e6ced
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Open Mishnah.json	
@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "http://en.wikisource.org/wiki/Mishnah",
+    "versionTitle": "Open Mishnah",
+    "status": "locked",
+    "license": "CC-BY-SA",
+    "versionTitleInHebrew": "משנה פתוחה",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "These are the things that have no measure: <i>Peah</i> [corner of the field which, while harvesting, must be left for the poor], <i>Bikurim</i> [First-fruits that must be brought to the Temple and given to the priest], the appearance-sacrifice [brought to the Temple on Pilgrimage Festivals], acts of kindness, and the study of the Torah.  These are things the fruits of which a man enjoys in this world, while the principal remains for him in the World to Come: Honoring one's father and mother, acts of kindness, and bringing peace between a man and his fellow. But the study of Torah is equal to them all.",
+            "One should not make the <i>Peah</i> less than one-sixtieth [of the entire crop]. And although they [the Sages] say that there is no definite amount given for <i>Peah</i>, it is all based upon the size of the field and upon the number of poor [who will be collecting it] and upon the abundance of the crop.",
+            "One may give <i>Peah</i> from the beginning of the field or from its middle. Rabbi Shimon says: only if one gives the full measure at the end. Rabbi Yehudah says: if one has left even one stalk [at the end], he adjoins to it [what he has left to the beginning or middle, and it becomes <i>Peah</i>], if not, he has merely made it ownerless.",
+            "They made a rule about <i>Peah</i>: all which is food and which is guarded and grows from the ground and collected in one crop and stored for preservation is obligated in <i>Peah</i>. Grain and legumes are [included] in this rule.",
+            "And as for the trees: the sumac, the carobs, the nuts, the almonds, the grapevines, the pomegranates, the olives, and the dates are obligated in <i>Peah</i>.",
+            "He may give <i>Peah</i> at any time and it is exempt from the tithes, until he smoothes out [the pile of produce]; and he may declare his produce ownerless and it is exempt from tithes, until he smooths out [the pile of produce]; and he may feed it to livestock, other animals and to birds and it is exempt from tithes,  until he smoothes out [the pile]; and he may take it from the threshing-floor and sow it and it is exempt from tithes until he smoothes out [the pile] - [these are] the words of Rabbi Akiva. If a priest or a Levite bought a granary the tithes are theirs, until he smoothes out [the pile]. One who dedicates [produce for Temple use] and redeems [the dedicated produce] is obligated in tithes, until the treasurer smoothes out [the pile]."
+        ],
+        [
+            "And these divide the <i>Peah</i> [corner of the field that must be given to the poor]: a river, a pond, a private road, a public road, a public path, a private path that is permanent during summer and winter days, uncultivated land, plowed land, and a different crop. One who harvests for the purpose of animal food creates a division - [these are] the words of Rabbi Meir; the Sages say: He does not create a division unless he plowed.",
+            "[Regarding] an irrigation ditch that one cannot harvest [both sides] as if [they were] one, Rabbi Yehudah says: This is a division. And all the hills that are cultivated with a hoe, even though oxen cannot cross [them] with their [plowing] equipment, he gives <i>Peah</i> for the whole [field, without dividing it].",
+            "All of these divide for seed crops and do not divide for trees, except for a fence. If there were branches that were intermingling [over the fence], this is not a division, but rather one gives <i>Peah</i> for everything.",
+            "And for carob trees, all that are in sight of one another. Rabban Gamliel said: It was customary in my father’s house to give one  <i>Peah</i> for the olive trees on each side, and for the carob trees [to give once for] all that are in sight of one another. Rabbi Elazar bar Tzadok says in his name: Even for the carob trees that they had in the entire city.",
+            "If one sows his field with one species, even though he makes it into two granaries, he gives one <i>Peah</i>. If he sows it with two species, even though he makes them into one granary, he gives two <i>Peot</i>. If he sows his field with two species of wheat: if he makes them into one granary, he gives one <i>Peah</i>; if two granaries, two <i>Peot</i>.",
+            "It happened that Rabbi Shimon of Mitzpah sowed [and came] before Rabban Gamliel, and they went up to the Chamber of Hewn Stone [meeting place of the Great Sanhedrin] and they asked.  Nachum the clerk said: I have received it from Rabbi Meyasha, who received it from [his] father, who received it from the <i>Zugot</i> [pairs of leading Sages from the earliest years of the Tannaitic period], who received it from the Prophets, [as a] Law of Moshe from Sinai: in [a case of] one who sows his field with two kinds of wheat - if he makes them into one granary, he gives one <i>Peah</i>; if two granaries, two <i>Peot</i>.",
+            "If a field was harvested by non-Jews, harvested by robbers, chewed up by ants, or broken by wind or animals, it is exempt [from <i>Peah</i>]. If he [the owner] harvested half and [then] robbers harvested half, it is exempt since the obligation of <i>Peah</i> applies only regarding standing grain.",
+            "If robbers harvested half, and [then] he [the owner] harvested half, he gives <i>Peah</i> from what he harvested. If he harvested half and sells [the other] half, the buyer gives <i>Peah</i> for all [the field]. If he harvested half and dedicated [the other] half [for Temple use], the one who redeems it from the treasurer gives <i>Peah</i> for all [the field]."
+        ],
+        [
+            "For rectangular beds of grain that are between olive trees, the school of Shammai says: [Give] <i>Peah</i> [corner of the field that must be given to the poor] from each and every one; the school of Hillel says: [Give] from one for all of them. They concede [however,] that if the heads of the rows are intertwined, one gives <i>Peah</i> from one for all of them.",
+            "If one harvests [the ripe stalks of] his field and leaves over moist stalks, Rabbi Akiva says: One gives <i>Peah</i> from each and every one; the Sages say: One gives <i>Peah</i> from one for all of them. The Sages concede to Rabbi Akiva in [a case of] one who sows dill or mustard in three places, that he gives <i>Peah</i> from each and every one.",
+            "One who uproots moist onions [to take] to the market, while leaving the dry ones for the granary, gives <i>Peah</i> for both separately. And thus it is for beans, and thus it is for a vineyard. One who thins out [the field] gives from the remnant for the remainder, and one who uproots from one particular area gives from the remnant for the whole.",
+            "The [seed] onions are obligated in <i>Peah</i>; Rabbi Yosi exempts. For the rectangular beds of onions that are between other vegetables, Rabbi Yosi says: <i>Peah</i> must be taken from each and every one; the Sages say: From one for all of them.",
+            "When brothers divide [inherited land], they give two <i>Peot</i>. If they become partners, they give one <i>Peah</i>. Two who buy a tree give one <i>Peah</i>. If this one buys the north and that one buys the south, this one gives <i>Peah</i> for his own and that one gives <i>Peah</i> for his own. One who sells [only] the trees in his field [and not the land] must give <i>Peah</i> for each and every one; Rabbi Yehudah said: When is this? In a time when the field owner did not retain any [trees], but if the field owner retained some [trees], he gives <i>Peah</i> for everything.”",
+            "Rabbi Eliezer says: Land [the size of a] <i>beit rova</i> [the quarter measurement] is obligated in <i>Peah</i>; Rabbi Yehoshua says: That [amount of land] which produces two <i>Seah</i> [a specific unit of volume]; Rabbi Tarfon says: Six [hand-breadths] by six hand-breadths. Rabbi Yehudah ben Beteirah says: [The size that would be needed] in order to harvest and repeat, and the law is according to his words. Rabbi Akiva says: Any size of land is obligated in <i>Peah</i>, and in <i>Bikurim</i> [First-fruits that must be brought to the Temple and given to the priest], and a <i>Pruzbul</i> [legal arrangement which avoids the mandatory Sabbatical year cancellation of personal debts by deeding them to the court, and being subsequently appointed their agent for collection] may be written against it, and movable property are acquired along with it by means of money, contract, or <i>chazakah</i> [action taken upon a property to formalize its legal acquisition].",
+            "If a dying man writes his property [to another]: if he leaves some land over [for himself], his gift is a gift; if he does not leave any land over, his gift is not a gift. If he writes his property to his children, and writes some land to his wife, she has lost her marriage contract [i.e.,, its lien on those properties]; Rabbi Yosi says: If she accepts [being included with the gift-recipients], even though he did not write it to her, she has lost her marriage contract.",
+            "If one writes his property over to his slave, he goes out a freeman. If he leaves some land over [for himself], he does not go out as a freeman. Rabbi Shimon says: He is in all cases a freeman unless he says: ‘Indeed, all my property is given to so-and-so, my slave, except for one out of a multitude that is among them [i.e., an unspecified, though tiny, portion].’"
+        ],
+        [
+            "<i>Peah</i> [corner of the field that is given to the poor] is given while connected to the ground. From vines and palm trees, the  property owner goes down and distributes [them] for the poor. Rabbi Shimon says: Also for smooth nut trees. Even if ninety-nine say to distribute and one says to plunder [i.e. to leave it for the poor to snatch what they can], to this one we listen for he has spoken as is the law.",
+            "For vines and palm trees, this is not so. Even if ninety-nine say to plunder and one says to distribute, to this one we listen for he has spoken as is the law.",
+            "If one took  a part of the <i>Peah</i> and threw it on the rest, he gets no portion of it [thereby]. Even if he falls upon it or spreads his cloak on it, we remove it [the <i>Peah</i>] from him. And thus it is for <i>Leket</i> [fallen gleanings given to the poor], and thus it is for the sheaf of <i>Shikhechah</i> [forgotten sheaves given to the poor].",
+            "<i>Peah</i> cannot be harvested with a scythe, and cannot be uprooted with a spade, so that a man will not hit his fellow.",
+            "[There are] three \"begging\" [i.e., field-access] times a day: at daybreak, at midday, and in the later afternoon. Rabban Gamliel says: They only said [i.e., specified that number] so that [the begging times] should not be reduced. Rabbi Akiva says: They only said so that that [the begging times] should not be increased. The people of Beit Nameir would gather that which was on [marked by] the rope and give <i>Peah</i> from each and every row.",
+            "A non-Jew who harvests his field and afterwards converts is exempt from [the obligation of giving] <i>Leket</i> and from <i>Shikhechah</i> and from <i>Peah</i>. Rabbi Yehudah obligates him in <i>Shikhechah</i>, since <i>Shikhechah</i> only applies at the time of bundling.",
+            "One who dedicated standing crop [to the Temple] and redeemed it, he is obligated [to give <i>Peah</i>]. One who dedicated cut sheaves and redeemed them, he is obligated. [One who] dedicated standing crop and redeemed [after it became] cut sheaves, he is exempt, for at the time that it would have become obligated, it was exempt.",
+            "Similarly, if one dedicates his fruit before <i>Onat Ma'asrot</i> [the point in the development of a fruit when it becomes subject to tithing], and he redeems them, they are obligated.  If [he dedicates them] after <i>Onat Ma'asrot</i> and he redeems them, they are obligated.  If he dedicated them before they were ripe and they ripened [while possessed] by the treasurer, and afterwards he redeemed them, they are exempt, for at the time that they would have become obligated, they were exempt.",
+            "He who collects <i>Peah</i> and says: “Behold, this is for such-and-such poor man” - Rabbi Eliezer says: He acquired it for him; the Sages say: He must give it to the first poor person that he finds. The <i>Leket</i>, the <i>Shikhechah</i>, and the <i>Peah</i> of a non-Jew are obligated in tithes unless he abandons them.",
+            "What is <i>Leket</i>? That which drops at the time of harvesting.  If he was harvesting, and harvested a handful or plucked a fistful, and a thorn pricked him and [the handful or fistful] falls from his hand to the earth, behold it belongs to the property owner. [If it fell] from inside his hand or from inside the scythe [blade, it belongs] to the poor. [If from] outside his hand, or the back of the scythe, it belongs to the property owner. [If it is] from the tip of the hand or the tip of the scythe, Rabbi Yishmael says: It is for the poor; Rabbi Akiva says: It is for the property owner.",
+            "[Produce in] ant-holes that are within the standing crop behold they belong to the property owner. [Produce in ant-holes that are] after the harvesters [have harvested that crop], the upper parts belong to the poor and the lower parts belong to the property owner. Rabbi Meir says: Everything is for the poor, since doubtful <i>Leket</i> is [nevertheless considered] <i>Leket</i>."
+        ],
+        [
+            "A stack of grain underneath which <i>Leket</i> [individual stalks that fall during harvest, which must be left for the poor to glean] was not collected, everything touching the ground is for the poor. If wind scatters the sheaves, he estimates how much <i>Leket</i> [that field would make and gives [that amount] to the poor. Rabban Shimon ben Gamliel says: He gives to the poor the amount that [normally] falls [in such a field].",
+            "An [unharvested] ear of grain [in an area already harvested] the tip of which can touch the standing crop - if it can be harvested with the standing crop, it belongs to the property owner; if not, it belongs to the poor. If an ear of grain that is <i>Leket</i> is intermixed in a stack, one ear must be tithed and given to him [the poor man]. Rabbi Eliezer said: And how does this poor person exchange for something that never came into his possession? Rather, he grants him the entire stack and tithes one ear and gives it to him [and then repossesses the stack].",
+            "One may not use an irrigating wheel [before the poor have collected <i>Leket</i>]- [these are] the words of Rabbi Meir; the Sages permit it, because it is possible  [to irrigate without damaging the <i>Leket</i>]. ",
+            "If a property owner was passing from one place to another place, and needs to take <i>Leket</i>, <i>Shikhechah</i> [individual sheaves, forgotten in the field, which must be left for the poor to collect], or <i>Peah</i> [corner of the field which, while harvesting, must be left for the poor] or <i>Ma'aser Ani</i> [a tithe given to the poor in the third and sixth years of the Sabbatical cycle] he may take and when he returns to his house pay [for them] - [these are] the words of Rabbi Eliezer;  the Sages say: He was poor at that time.",
+            "Someone who exchanges [his produce] with the poor [i.e. their gifts from the field], what is [now] his is exempt [in tithes] and what is [now] the poor person's is obligated [in tithes]. If two [poor people] received a field as sharecroppers, one may give the other <i>Ma'aser Ani</i> [a tithe given to the poor in the third and sixth years of the Sabbatical cycle] from his portion, and that other may give him <i>Ma'aser Ani</i> from his portion. Someone who contracts for a field to harvest, is forbidden in [taking] <i>Leket</i>, <i>Shikhechah</i>, <i>Peah</i>, and <i>Ma'aser Ani</i>. Rabbi Yehudah said: When? At a time that he contracts for a half, a third, or a fourth [of the harvest]. But if he said to him, \"a third of what you harvest is yours\", [then] he is permitted in [taking] <i>Leket</i>, <i>Shikcha</i>, and <i>Peah</i> and forbidden in <i>Ma'aser Ani</i>.",
+            "If someone sells his field, the seller is permitted [in <i>Leket</i>, <i>Shikcha</i>, and <i>Peah</i>] and the buyer is forbidden. A man may not hire a worker on the condition that his [the worker's] son may glean after him. One who does not allow the poor to glean, or who allows one and not another, or who helps one of them - he is stealing from the poor. Regarding this it is said, “Do not encroach upon the border of those who go up [to glean\"] (Proverbs 22:28).",
+            "A sheaf that is forgotten by workers and not forgotten by the property owner, or that is forgotten by the property owner and not forgotten by the workers, or if the poor stood before it [thereby concealing it], or covered it with straw, indeed this is not <i>Shikhechah</i>.",
+            "One who gathers sheaves into hat-shaped piles or cap-shaped piles or circular piles, these are not [subject to] <i>Shikhechah</i>; if they are taken from there to the threshing floor, they are [subject to] <i>Shikhechah</i>. One who gathers sheaves to a stack, they are [subject to] <i>Shikhechah</i>; if they are taken to the threshing floor, they are not [subject to] <i>Shikhechah</i>. This is the general rule: When the sheaves are gathered to a place where their work is completed, they are [subject to] <i>Shikhechah</i>; from there to the threshing floor, they are not [subject to] <i>Shikhechah</i>. [When the sheaves are gathered] to a place where their work is not completed, they are not [subject to] <i>Shikhechah</i>, from there to the threshing floor, they are [subject to] <i>Shikhechah</i>."
+        ],
+        [
+            "Beit Shammai says: Abandoning property only to the poor is abandonment; Beit Hillel says: It is not abandonment until it has also been abandoned to the rich, like in the Sabbatical year. If all sheaves of the field are of one <i>Kav</i> [halachic measurement], and one sheaf is four <i>Kav</i> and it was forgotten, Beit Shammai says: It is not [subject to] <i>Shikhechah</i> [individual sheaves, forgotten in the field, which must be left for the poor to collect]; Beit Hillel says: It is [subject to] <i>Shikhechah</i>.",
+            "The sheaf that is next to a stone wall, or to a stack, or to cattle, or to vessels, and was forgotten, Beit Shammai says: It is not <i>Shikhechah</i>; Beit Hillel says, “[It is] <i>Shikhechah</i>.",
+            "[The sheaves at] the heads of rows, [or] the sheaf [in an ungathered row] adjoining [an apparently forgotten sheaf], [or] the sheaf that he took to bring to the city and [afterwards] forgot it; they [Beit Hillel] concede that these are not <i>Shikhechah</i>.",
+            "And these are the heads of rows: two who started from the middle of the row, this one facing north and that one facing south, and they forgot [some sheaves] before them and after them, the ones that are before them are <i>Shikhechah</i> and the ones that are behind them are not <i>Shikhechah</i>. An individual who starts from the head of the row and forgets [some sheaves] before himself and after himself, that which is before him is not <i>Shikhechah</i> and that which is after him is <i>Shikhechah</i>, since it falls under [the prohibition of] \"Do not return.\" This is the general rule, all that falls under \"Do not return\" is <i>Shikhechah</i>, and whatever does not fall under \"Do not return\" is not <i>Shikhechah</i>.",
+            "Two sheaves are <i>Shikhechah</i> and three are not <i>Shikhechah</i>, two piles of olives or carobs are <i>Shikhechah</i> and three are not <i>Shikhechah</i>, two flax-stalks are <i>Shikhechah</i> and three are not <i>Shikhechah</i>, two single grapes are <i>Peret</i> [fallen grapes given to the poor] and three are not <i>Peret</i>, two ears of grain are <i>Leket</i> [fallen gleanings given to the poor] and three are not <i>Leket</i> - [these are] the words of Beit Hillel; regarding all these, Beit Shammai said: Three [belong] to the poor and four to the property owner.",
+            "If a sheaf has [a volume of] two <i>Seah</i> [a specific unit of volume] and he forgets it, it is not <i>Shikhechah</i>. If two sheaves have [together a volume of] two <i>Seah</i>, Rabban Gamliel says: [It belongs] to the property owner; the Sages say: [It belongs] to the poor. Rabban Gamliel said, \"Does an abundance of sheaves strengthen the power of the property owner or weaken his power?” They said to him, “They strengthen his power.” He said to them, “So since, at a time when there is one sheaf and it has two <i>Se'ah</i> and he forgot it, it is not <i>Shikhechah</i>, [if he had] two sheaves and they have two <i>Se'ah</i>, is it not the law that they will not be <i>Shikhechah</i>?” They said to him, “No, if you say [a law] regarding one sheaf, which is like a stack, will you say [that law] regarding two sheaves, which are like small bundles?”",
+            "If a standing crop has two <i>Seah</i> and was forgotten, it is not <i>Shikhechah</i>; if it does not have two <i>Se'ah</i>, but it is fit to make two <i>Seah</i>, even if it is stunted, we view it as though it were good barley.",
+            "The standing crop saves the sheaf and the standing crop [from being considered <i>Shikhechah</i>]. The sheaf does not save the sheaf or the standing crop. Which standing crop saves a sheaf? Anything that is not <i>Shikhechah</i>, even a single stalk.",
+            "A <i>Seah</i> of uprooted grain and a <i>Seah</i> of grain that is not uprooted - and similarly for trees, garlic, and onions - do not combine to make two <i>Seah</i>, but rather they are for the poor. Rabbi Yosi says: If property of the poor man comes between them, they do not combine; if not, indeed these combine.",
+            "Grain that is intended for animal food or for binding [other grain into sheaves] - and similarly for large bundles of garlic or smaller bundles of garlic and onion -  these are not [subject to the law of] <i>Shikhechah</i>. And anything that [grows] concealed in the earth, like <i>luf</i> [Arum palaestinum]  garlic and onions, Rabbi Yehuda says: They are not [subject to] <i>Shikhechah</i>; t]the Sages say: They are [subject to] <i>Shikhechah</i>.",
+            "He who harvests at night and he who makes sheaves, and also a blind person, they are [subject to] <i>Shikhechah</i>. And if one intended to take only the coarsest ones, they will not be [subject to] <i>Shikhechah</i>. If he said, “Indeed, I am harvesting on the condition that whatever I forget I will take,” he is [subject to] <i>Shikhechah</i>."
+        ],
+        [
+            "An olive tree that has a name in the field, even the olive tree of Netufah in its time, and he forgets it, it is not [subject to] <i>Shikhechah</i> [forgotten sheaves given to the poor]. Regarding what did they say this? Regarding [an olive tree] which is known for its name or for its produce or for its place. [What does]“For its name” [mean?]– that it was [called] <i>Shifchuni</i> ['The one which pours forth'] or <i>Bayshuni</i> ['The one which puts to shame']. \"For its produce\" --that it produces a great amount. “For its place” – that it stands near a wine press or near a hole [in a fence]. And for the rest of all the olive trees, if one forgets two, they are [subject to] <i>Shikhechah</i>, but if three, they are not [subject to] <i>Shikhechah</i>; Rabbi Yosi says: Olives are not [subject to] <i>Shikhechah</i>.",
+            "An olive tree that stands between three rows of two rectangles [of grain], and one forgets it, it is not [subject to] <i>Shikhechah</i>. An olive tree that has two <i>Seah</i> [a specific unit of volume] [of olives remaining] in it, and he forgets it, it is not [subject to] <i>Shikhechah</i>. Regarding when did they say this? When he did not start [picking] it, but if he started, even the olive tree of Netufah in its time, and he forgets it, it is [subject to] <i>Shikhechah</i>. Any time that [the law of <i>Shikhechah</i>] applies under it [the tree], it applies at the top of it; Rabbi Meir says: This is only when the olive-beater has moved on.",
+            "Which is <i>Peret</i>? That which falls at the time of the grape harvest. If one was harvesting grapes, and he was pricked by the cluster or was entangled in leaves, and [grapes] fell from his hand to the earth and were separated into single grapes, this belongs to the property owner. If one leaves a basket under the vine, at the time that he harvests grapes, he is stealing from the poor. Regarding this it is said, “Do not withdraw the border of those who go up [to glean].” (Proverbs 22:28)",
+            "Which is <i>Olelet</i>? Any [cluster] that has neither a shoulder nor a dangling portion [but rather is entirely attached to the main stem]. If there is a shoulder or a dangling portion, it belongs to the property owner; if there is a doubt, it belongs to the poor.  An <i>Olelet</i> that is attached to the knee [the joint between branches or the stem and the trunk] - if it is plucked with the grape cluster, indeed it belongs to the property owner; if not, indeed it belongs to the poor. A single grape - Rabbi Yehudah says: It is a cluster; the Sages say: It is an <i>Olelet</i>.",
+            "One who prunes the vines may prune the ones for the poor just as he prunes his own - [these are] the words of Rabbi Yehudah; Rabbi Meir says: He is permitted regarding his own, but he is not permitted regarding those of the poor.",
+            "<i>Kerem Revai</i> [the fruit of a tree in the fourth year after its planting, which must be taken to Jerusalem and consumed there] - Beit Shammai says: It does not have a [penalty of a] fifth, and it does not have <i>Bi'ur</i> [requirement to remove from one’s premises, on the eve of Pesach in the fourth and seventh years of a Sabbatical cycle,  those agricultural gifts which were not given to their intended recipients]; Beit Hillel says: It has [both]. Beit Shammai says: It has [the obligations of] <i>Peret</i> and <i>Olelet</i>, and the poor redeem it themselves; Beit Hillel says: It is all for the wine press.",
+            "If a vineyard consists entirely of <i>Olelot</i>, Rabbi Eliezer says: It is for the property owner; Rabbi Akiva says: It is for the poor. Rabbi Eliezer said: \"When you harvest, do not take the <i>Olelot</i>\" (Deuteronomy 24:21) - If you do not harvest, where do the <i>Olelet</i> come from? Rabbi Akiva said to him: “[from] your vineyard do not take <i>Olelot</i> (Leviticus 19:10)\", [do not take it] even if it is entirely <i>Olelot</i>. If so, why does it say \"When you harvest, do not take the <i>Olelot</i>\"? [to teach that] the poor have no [rights] in the <i>Olelot</i> before the harvest.”",
+            "One who dedicates his vineyard before the <i>Olelot</i> were discernible, the <i>Olelot</i> are not for the poor; after the <i>Olelot</i> were discernible, the <i>Olelot</i> are for the poor. Rabbi Yosi says: They give the value of the [added] growth [after dedication] to the Temple treasury. What is considered <i>Shikcha</i> on a trellis? Anything that he [i.e. the harvester] is unable to take by stretching back his arm. And on runners? When he moves on from it."
+        ],
+        [
+            "From when is everyone permitted in [taking] <i>Leket</i> [individual stalks that fall during harvest, which must be left for the poor to glean]? When the weakest of the poor have [come and] gone. And when for <i>Peret</i> [fallen grapes given to the poor] and <i>Olelot</i> [individual grapes which fall during the grape-harvest which must be left for the poor to collect]? From when the poor have [come and] gone and come [again]. And when for olive trees? When the second rain has come; Rabbi Yehudah said: Are there not those who do not harvest their olive trees until after the second rain? Rather, when the poor go out [to glean amongst the olives], and do not bring back [an amount of olives worth] four <i>Issarot</i> [specific unit of money].",
+            "[Poor] people [selling produce] are trusted regarding <i>Leket</i>,<i>Shikcha</i>, and <i>Peah</i> [corner of the field which, while harvesting, must be left for the poor] in their time [i.e., during the harvest], and regarding <i>Ma'aser Ani</i> [a second tithe given to the poor in the third and sixth years of the Sabbatical cycle] all year long. A Levite is trusted at all times. And we do not trust them [i.e., the poor] except regarding things that people are accustomed to [give them].",
+            "[Poor] people are trusted concerning wheat, but they are not trusted regarding flour and not regarding bread. [Poor] people are trusted regarding rice on the stalk, but are not trusted regarding it [the rice itself], whether raw or cooked. [Poor] people are trusted concerning beans, but not trusted concerning grits, whether raw or cooked. [Poor] people are trusted concerning oil, to say that it is <i>Ma'aser Ani</i>, but are not trusted to say that it is <i>Nikuf</i> [the last olives shaken down by the poor].",
+            "[Poor] people are trusted regarding raw vegetables but not trusted regarding cooked vegetables, unless he had a small amount, because it is common that the property owner takes it out from his stew pot.",
+            "One must not give less [<i>Ma'aser Ani</i>] to the poor from the threshing floor [than the following measures]: half a <i>Kav</i> [specific unit of volume] of wheat and a <i>Kav</i> of barley - Rabbi Meir says: half a <i>Kav</i>; a <i>Kav</i> and a half of kasha; a <i>Kav</i> of dried figs or a <i>Maneh</i> [specific unit of volume] of figs - Rabbi Akiva says: a <i>Pras</i> [half a <i>Maneh</i>]; half a <i>Log</i> [one fourth of a <i>Kav</i>] of wine - Rabbi Akiva says: a quarter; a quarter of a <i>Log</i> of oil - Rabbi Akiva says: An eighth [of that]. As for the rest of the produce, Abba Shmuel said: Enough that he can sell it and buy food for two meals.",
+            "This measure applies to priests and Levites and Israelites. If one wants to save some [e.g., for poor relatives], he may retain half and give half. If he has a small amount [less per poor person present than the amounts indicated], he places it before them, and they divide it between themselves.",
+            "One must not give [<i>Tzedakah</i>] to the  poor who wander from place to place less than a loaf that is the price of a  <i>Pundion</i>, when  four <i>Seah</i> [of grain] cost a <i>Sela</i>. If he spends the night, one gives [bedding] supplies for the night. If he stays for Shabbat, one gives him food for three meals. One who has [enough] food for two meals must not take from the soup kitchen. [If he has enough] food for fourteen meals, he must not take from the charity box. And the charity box [funds] are collected by two people and distributed by three people.",
+            "One who has two hundred <i>Zuz</i> may not take <i>Leket</i>, <i>Shikhechah</i>, <i>Peah</i> or <i>Ma'aser Ani</i>. If he has one <i>Dinar</i> less than two hundred, even one thousand [people] simultaneously give him [a <i>Dinar</i>, he may take [them all]. If [his assets] are mortgaged to his creditor or his wife’s marriage contract, he may take. He is not obligated to sell his house or his [fine] clothes [in order to take agricultural gifts].",
+            "Someone who has fifty <i>Zuz</i>, and he uses them for business, he may not take. And anyone who does not need to take, but takes anyway, will not depart from the world until he will become dependent on others. And all who need to take, yet do not take, will not die from old age until he will [be enabled to] provide for others from his portion. Regarding this, scripture states, “Blessed is the man that relies on G-d, and G-d will be his security” (Jeremiah 17:7). [The same is true] for a judge who judges in absolute truth. And he who is neither lame, nor blind, nor crippled, yet he pretends to be one of these, he will not die of old age until he becomes like one of these, as it says, “Justice, justice shall you pursue.” (Deuteronomy 16:20) And every judge who takes a bribe and subverts the law, he will not die of old age until his eyes have dimmed, as it says, “And you shall not take a bribe, because a bribe blinds those who can see and understand, etc.” (Exodus 23:8)"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6a7a4cf3d02b68a34e0339eddd9bab655ace96d7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,37 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "One who gathers sheaves into hat-shaped piles or cap-shaped piles or circular piles, these are not [subject to] Shikhechah; if they are taken from there to the threshing floor, they are [subject to] Shikhechah. One who gathers sheaves to a stack, they are [subject to] Shikhechah; if they are taken to the threshing floor, they are not [subject to] Shikhechah. This is the general rule: When the sheaves are gathered to a place where their work is completed, they are [subject to] Shikhechah; from there to the threshing floor, they are not [subject to] Shikhechah. [When the sheaves are gathered] to a place where their work is not completed, they are not [subject to] Shikhechah, from there to the threshing floor, they are [subject to] Shikhechah.\n"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..97de3b0e67b57c2203462cad45055a9ab4a7279e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].json	
@@ -0,0 +1,113 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de]",
+    "status": "locked",
+    "priority": 0.25,
+    "license": "Public Domain",
+    "versionNotes": "",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "shortVersionTitle": "Lazarus Goldschmidt, 1929 ",
+    "actualLanguage": "de",
+    "languageFamilyName": "german",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "<b>F</b>OLGENDE D<small>INGE HABEN KEIN FESTGESETZTES</small> M<small>ASS</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Im biblischen Gesetze.</i>:<small>DER</small> E<small>CKENLASS, DIE</small> E<small>RSTLINGE</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Die Erstlinge der Feldfrüchte sind nach dem Tempel zu bringen (cf. Ex. 23,19), worüber weiter in einem besonderen Traktate gehandelt wird.</i>, <small>DAS</small> E<small>RSCHEINEN</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Im Tempel bei der Wallfahrt an den drei Festen des Jahres; cf. Ex. 23,17.</i>, <small>DIE</small> W<small>OHLTÄTIGKEIT UND DAS</small> S<small>TUDIUM DER</small> T<small>ORA</small>. V<small>ON FOLGENDEN</small> D<small>INGEN GENIESST DER</small> M<small>ENSCH DIE</small> F<small>RÜCHTE IN DIESER</small> W<small>ELT, UND DAS</small> K<small>APITAL BLEIBT IHM FÜR DIE ZUKÜNFTIGE</small> W<small>ELT ERHALTEN: DIE</small> E<small>HRERBIETUNG GEGEN</small> V<small>ATER UND</small> M<small>UTTER, DIE</small> W<small>OHLTÄTIGKEIT UND DIE</small> F<small>RIEDENSSTIFTUNG ZWISCHEN EINEM</small> M<small>ENSCHEN UND SEINEM</small> G<small>ENOSSEN; DAS</small> S<small>TUDIUM DER</small> T<small>ORA ABER WIEGT SIE ALLE AUF</small>.",
+            "D<small>ER</small> E<small>CKENLASS BETRAGE NICHT WENIGER ALS EIN</small> S<small>ECHZIGSTEL</small>. O<small>BGLEICH SIE GESAGT HABEN, DER</small> E<small>CKENLASS HABE KEIN FESTGESETZTES</small> M<small>ASS, SO</small> [<small>RICHTE MAN SICH DENNOCH</small>] <small>NACH DER</small> G<small>RÖSSE DES</small> F<small>ELDES, NACH DER</small> M<small>ENGE DER</small> A<small>RMEN UND NACH DER</small> G<small>RÖSSE DES</small> E<small>RTRAGES</small>.",
+            "M<small>AN DARF DEN</small> E<small>CKENLASS AUCH AM</small> A<small>NFANG ODER IN DER</small> M<small>ITTE DES</small> F<small>ELDES ZURÜCKLASSEN</small>; R. Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: J<small>EDOCH LASSE MAN AM</small> E<small>NDE DAS FESTGESETZTE</small> Q<small>UANTUM</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Dh. ein Sechzigstel (nach manchen inclusive, nach anderen hingegen exclusive).</i> <small>ZURÜCK</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: H<small>AT MAN</small> [<small>AN DER</small> E<small>CKE</small>] <small>AUCH NUR EINEN</small> H<small>ALM ZURÜCKGELASSEN, SO STÜTZE MAN SICH DARAUF HINSICHTLICH DES</small> E<small>CKENLASSES, WENN ABER NICHT, SO HAT MAN ES</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Was man in der Mitte, bezw. am Anfang des Feldes zurückläßt.</i> <small>NUR ALS</small> F<small>REIGUT GEGEBEN</small>.",
+            "F<small>OLGENDE</small> R<small>EGEL SAGTEN SIE BEIM</small> E<small>CKENLASS</small>: <small>ALLES, WAS EINE</small> S<small>PEISE</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Ausgenommen zBs. Farbenpflanzen, die nur im Notfalle gegessen werden.</i> <small>IST, AUFBEWAHRT</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Ausgenommen Freigegebenes.</i> <small>WIRD, SEINE</small> N<small>AHRUNG AUS DER</small> E<small>RDE</small><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Ausgenommen Schwämme.</i> <small>ZIEHT, MIT EINEM</small> M<small>AL GEERNTET</small><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Ausgenommen Früchte, die nicht zu gleicher Zeit reif werden.</i> <small>WIRD UND ZUR</small> A<small>UFBEWAHRUNG</small><sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Ausgenommen Kräuter.</i><small>EINGEBRACHT WIRD, IST ECKENLASSPFLICHTIG</small>. G<small>ETREIDE UND</small> H<small>ÜLSENFRÜCHTE SIND IN DIESER</small> R<small>EGEL EINBEGRIFFEN</small>.",
+            "V<small>ON</small> B<small>ÄUMEN SIND</small><sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Nur beispielsweise angeführt.</i>G<small>ERBERSUMACH</small><sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Rhus coriaria; so nach Maimonides.</i>, J<small>OHANNISBROTBÄUME</small>, N<small>USSBÄUME</small>, M<small>ANDELBÄUME</small>, W<small>EINSTÖCKE</small>, G<small>RANATAPFELBÄUME</small>, O<small>LIVENBÄUME UND</small> D<small>ATTELPALMEN ECKENLASSPFLICHTIG</small>.",
+            "M<small>AN GEBE</small><sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Wenn man beim Mähen das Zurücklassen am Halme vergessen hat.</i><small>DEN</small> E<small>CKENLASS ZEHNTFREI, BIS MAN</small> [<small>DEN</small> G<small>ETREIDEHAUFEN</small>] <small>GLATTGESTRICHEN HAT; MAN GEBE</small> [<small>VON DER</small> E<small>RNTE</small>] <small>ALS</small> F<small>REIGUT ZEHNTFREI, BIS MAN GLATTGESTRICHEN HAT; MAN GEBE DAVON DEM</small> V<small>IEH, DEM</small> W<small>ILD UND DEM</small> G<small>EFLÜGEL ZEHNTFREI ZU ESSEN, BIS MAN GLATTGESTRICHEN HAT; MAN ENTNEHME ZEHNTFREI VON DER</small> T<small>ENNE UND SÄE, BIS MAN GLATTGESTRICHEN HAT – SO</small> R. A͑<small>QIBA</small>. W<small>ENN EIN</small> P<small>RIESTER ODER EIN</small> L<small>EVITE VON DER</small> T<small>ENNE KAUFEN, BEVOR GLATTGESTRICHEN WURDE, SO BEHALTEN SIE DIE</small> Z<small>EHNTE FÜR SICH</small><sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Der Priester oder Levite muß, wenn er zehntpflichtiges Getreide kauft, ebenfalls die Zehnte entrichten.</i>. W<small>ER</small> [<small>DIE</small> E<small>RNTE</small>] <small>DEM</small> H<small>EILIGTUM WEIHT UND SIE WIEDER AUSLÖST, IST ZU DEN</small> Z<small>EHNTEN VERPFLICHTET, ES SEI DENN, DER</small> S<small>CHATZ MEISTER HAT SIE GLATTGESTRICHEN</small>."
+        ],
+        [
+            "<b>F</b>OLGENDE D<small>INGE BILDEN EINE</small> T<small>EILUNG</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Jeder Teil erfordert den Eckenlaß besonders.</i> <small>HINSICHTLICH DES</small> E<small>CKENLASSES: DER</small> F<small>LUSS, DER</small> S<small>TROM, DER</small> P<small>RIVATWEG</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Der Privatweg hat die Breite von 4, der öffentliche von 16 Ellen.</i>, <small>DER ÖFFENTLICHE</small> W<small>EG, DER ÖFFENTLICHE</small> S<small>TEG, DER IM</small> S<small>OMMER UND IN DER</small> R<small>EGENZEIT BENUTZTE</small> P<small>RIVATSTEG, DAS</small> B<small>RACHFELD, DAS</small> A<small>CKERFELD UND EINE ANDERE</small> S<small>AAT</small>. W<small>ENN MAN ALS</small> G<small>RÜNFUTTER MÄHET, SO BILDET DIES EINE</small> T<small>EILUNG – SO</small> R. M<small>EÍR; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ES BILDE NUR DANN EINE</small> T<small>EILUNG, WENN MAN</small> [<small>DIE</small> S<small>TELLE</small>] <small>UMGEACKERT HAT</small>.",
+            "D<small>ER</small> W<small>ASSERGRABEN, DESSEN BEIDE</small> U<small>FER MAN NICHT ZUSAMMEN</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">An dem einen Ufer stehend.</i> <small>MÄHEN KANN, BILDET, WIE</small> R. J<small>EHUDA SAGT, EINE</small> T<small>EILUNG</small>. S<small>IND</small> B<small>ERGE VORHANDEN, DIE MAN MIT DEM</small> K<small>ARST AUFGRABEN MUSS, SO GEBE MAN, OBGLEICH DER</small> P<small>FLÜGER MIT SEINEM</small> G<small>ERÄTE NICHT HINÜBER KANN, DEN</small> E<small>CKENLASS NUR AN EINER</small> S<small>TELLE</small>.",
+            "D<small>IESE ALLE BILDEN EINE</small> T<small>EILUNG BEI</small> S<small>AATEN, BEI</small> B<small>ÄUMEN ABER BILDET NUR DER</small> Z<small>AUN</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Mind. 10 Handbreiten hoch.</i> <small>EINE</small> T<small>EILUNG; WENN ABER DIE</small> Z<small>WEIGE VERFLOCHTEN SIND, SO BILDET AUCH ER KEINE</small> T<small>EILUNG, UND MAN GEBE DEN</small> E<small>CKENLASS NUR AN EINER</small> S<small>TELLE</small>.",
+            "B<small>EI</small> J<small>OHANNISBROTBÄUMEN, WENN SIE EINANDER</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Dh. wenn man von dem einen Baume aus den zweiten sieht; der Zaun zwischen beiden bildet dann keine Teilung.</i> <small>SEHEN</small>. R. G<small>AMLIÉL SAGTE</small>: M<small>EINE</small> V<small>ORFAHREN PFLEGTEN EINEN</small> E<small>CKENLASS ZU GEBEN VON</small> O<small>LIVEN AN JEDER</small> S<small>EITE</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Der Stadt, wo sie einen solchen Garten hatten.</i> <small>UND VON</small> J<small>OHANNISBROTBÄUMEN, WENN SIE EINANDER SAHEN</small>. R. E<small>LIE͑ZER B</small>. R. Ç<small>ADOQ SAGTE IN SEINEM</small> N<small>AMEN</small>: A<small>UCH VON DEN SÄMTLICHEN</small> J<small>OHANNISBROTBÄUMEN, DIE SIE IN DER GANZEN</small> S<small>TADT HATTEN</small>.",
+            "W<small>ER SEIN</small> F<small>ELD MIT EINER</small> A<small>RT BESÄET, GEBE EINEN</small> E<small>CKENLASS, AUCH WENN ER ZWEI</small> T<small>ENNEN GEMACHT HAT; WER ES MIT ZWEI</small> A<small>RTEN BESÄET, GEBE DEN</small> E<small>CKENLASS ZWEIMAL, AUCH WENN ER EINE</small> T<small>ENNE GEMACHT HAT</small>. W<small>ER DAS</small> F<small>ELD MIT ZWEI</small> A<small>RTEN</small> W<small>EIZEN BESÄET, GEBE EINEN</small> E<small>CKENLASS, WENN ER EINE</small> T<small>ENNE GEMACHT HAT, UND ZWEIMAL</small> (<small>DEN</small> E<small>CKENLASS</small>), <small>WENN ER ZWEI</small> T<small>ENNEN GEMACHT HAT</small>.",
+            "E<small>INST SÄETE</small> [<small>SO</small>] R. Š<small>IMO͑N AUS</small> M<small>IÇPA VOR</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Dh. zu seiner Zeit, mit seinem Einvernehmen.</i> R. G<small>AMLIÉL, UND ALS SIE NACH DER</small> Q<small>UADERHALLE</small><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Sitzungssaal des Synedriums; cf. Mid. V, 4.</i> <small>GINGEN UND DIESBEZÜGLICH FRAGTEN, SPRACH</small> N<small>AḤUM DER</small> S<small>CHREIBER</small>: E<small>S IST MIR VON</small> R. M<small>EJAŠA ÜBERLIEFERT WORDEN, IHM VON SEINEM</small> V<small>ATER</small><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Nach anderen ist Abba Eigenname, jed. haben manche Handschriften <span dir=\"rtl\">מאביו</span>, mit Suffix.</i>, <small>DIESEM VON DEN</small> P<small>AAREN</small><sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">In den letzten 2 Jahrhunderten v. Chr. standen je 2 Gelehrte an der Spitze des Synedriums, die Paare genannt werden.</i>, <small>UND IHNEN VON DEN</small> P<small>ROPHETEN, ES SEI EINE VON</small> M<small>OŠE AM</small> S<small>INAJ ÜBERLIEFERTE</small> H<small>ALAKHA</small>: W<small>ER SEIN</small> F<small>ELD MIT ZWEI</small> A<small>RTEN</small> W<small>EIZEN BESÄET, GEBE EINEN</small> E<small>CKENLASS, WENN ER EINE</small> T<small>ENNE GEMACHT HAT, UND ZWEIMAL</small> (<small>DEN</small> E<small>CKENLASS</small>), <small>WENN ER ZWEI</small> T<small>ENNEN GEMACHT HAT</small>.",
+            "E<small>IN</small> F<small>ELD, DAS</small> N<small>ICHTJUDEN ODER</small> R<small>ÄUBER GEMÄHET</small>, A<small>MEISEN ANGEFRESSEN ODER DER</small> W<small>IND ODER</small> V<small>IEH GEBROCHEN HABEN, IST</small> [<small>VOM</small> E<small>CKENLASS</small>] <small>FREI</small>. H<small>AT ER DIE</small> H<small>ÄLFTE GEMÄHET UND</small> R<small>ÄUBER DIE ANDERE</small> H<small>ÄLFTE, SO IST ES</small> [<small>VOM</small> E<small>CKENLASS</small>] <small>FREI, DENN DIE</small> E<small>CKENLASSPFLICHT ERSTRECKT SICH AUF DAS</small> H<small>ALMGETREIDE</small><sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Das beim Mähen der 1. Hälfte noch vorhanden war.</i>.",
+            "H<small>ABEN</small> R<small>ÄUBER DIE</small> H<small>ÄLFTE GEMÄHET UND ER DIE ANDERE</small> H<small>ÄLFTE, SO GEBE ER DEN</small> E<small>CKENLASS VON DEM, WAS ER GEMÄHET HAT</small>. H<small>AT ER DIE</small> H<small>ÄLFTE GEMÄHET UND DIE ANDERE</small> H<small>ÄLFTE VERKAUFT, SO GEBE DER</small> K<small>ÄUFER DEN</small> E<small>CKENLASS FÜR DAS</small> G<small>ANZE</small>. H<small>AT ER DIE</small> H<small>ÄLFTE GEMÄHET UND DIE ANDERE</small> H<small>ÄLFTE DEM</small> H<small>EILIGTUM GEWEIHT, SO GEBE DERJENIGE, DER ES VOM</small> S<small>CHATZMEISTER AUSLÖST, DEN</small> E<small>CKENLASS FÜR DAS</small> G<small>ANZE</small>."
+        ],
+        [
+            "<b>V</b>ON <small>DEN</small> G<small>ETREIDEBEETEN ZWISCHEN DEN</small> O<small>LIVENBÄUMEN</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Ebenso anderen Bäumen.</i> <small>GEBE MAN DEN</small> E<small>CKENLASS, WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, VON JEDEM</small> B<small>EETE BESONDERS, UND WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT, VON EINEM</small> B<small>EETE FÜR ALLE; JENE PFLICHTEN BEI, DASS, WENN DIE</small> E<small>NDEN DER</small> B<small>EETE ANEINANDERSTOSSEN, MAN DEN</small> E<small>CKENLASS VON EINEM FÜR ALLE GEBE</small>.",
+            "W<small>ER SEIN</small> F<small>ELD STELLENWEISE MÄHET</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Wörtl.: wer sein F. fleckig macht.</i> <small>UND DIE GRÜNEN</small> H<small>ALME ZURÜCKLÄSST, GEBE, WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, DEN</small> E<small>CKENLASS VON JEDER</small> [<small>STELLE</small>] <small>BESONDERS, UND WIE DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, VON EINER FÜR ALLE</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN PFLICHTEN</small> R. A͑<small>QIBA BEI, DASS, WENN MAN</small> D<small>ILL ODER</small> S<small>ENF AN DREI VERSCHIEDENEN</small> S<small>TELLEN SÄET, MAN DEN</small> E<small>CKENLASS VON JEDER BESONDERS GEBE</small>.",
+            "W<small>ER GRÜNE</small> Z<small>WIEBELN FÜR DEN</small> M<small>ARKT AUSREISST UND DIE TROCKENEN FÜR DIE</small> T<small>ENNE ZURÜCKLÄSST, GEBE DEN</small> E<small>CKENLASS FÜR DIESE BESONDERS UND FÜR JENE BESONDERS</small>. D<small>ASSELBE GILT AUCH VON</small> B<small>OHNEN UND VON</small> W<small>EINTRAUBEN</small>. W<small>ER</small> [P<small>FLANZEN</small>] <small>AUSZIEHT</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Damit die zurückbleibenden sich besser entfalten können.</i>, <small>GEBE</small> [<small>DEN</small> E<small>CKENLASS</small>] <small>FÜR DIE ZURÜCKBLEIBENDEN VON DEN ZURÜCKGEBLIEBENEN</small>. W<small>ER VON EINER</small> S<small>TELLE</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Nach den Kommentaren: zu einem Behufe, dh. entw. ganz zum sofortigen Bedarf oder ganz zum Verkauf.</i> <small>AUSREISST, GEBE VON DEN</small> Z<small>URÜCKGEBLIEBENEN FÜR ALLE</small>.",
+            "S<small>AATZWIEBELN SIND ECKENLASSPFLICHTIG; NACH</small> R. J<small>OSE SIND SIE FREI</small>. V<small>ON DEN</small> Z<small>WIEBELBEETEN ZWISCHEN DEN</small> K<small>RAUTFELDERN GEBE MAN DEN</small> E<small>CKENLASS, WIE</small> R. J<small>OSE SAGT, VON JEDEM BESONDERS, UND WIE DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, VON EINEM FÜR ALLE</small>.",
+            "W<small>ENN</small> B<small>RÜDER GETEILT HABEN, SO GEBE JEDER DEN</small> E<small>CKENLASS BESONDERS; VEREINIGEN SIE SICH WIEDER, SO GEBEN SIE EINEN</small> E<small>CKENLASS</small>. W<small>ENN ZWEI EINEN</small> B<small>AUM KAUFEN, SO GEBEN SIE EINEN</small> E<small>CKENLASS; NIMMT EINER DIE</small> N<small>ORDSEITE UND DER ANDERE DIE</small> S<small>ÜDSEITE, SO GEBE DER EINE DEN</small> E<small>CKENLASS FÜR SICH UND DER ANDERE DEN</small> E<small>CKENLASS FÜR SICH</small>. W<small>ENN JEMAND</small> B<small>AUMSTÄMME IN SEINEM</small> F<small>ELDE VERKAUFT</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Ohne Boden, sonst würde sie dieser vereinigen.</i>, <small>SO GEBE</small> [<small>DER</small> K<small>ÄUFER</small>] <small>DEN</small> E<small>KKENLASS VON JEDEM BESONDERS</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: N<small>UR DANN, WENN DER</small> B<small>ESITZER DES</small> F<small>ELDES NICHTS ZURÜCKBEHIELT, WENN ABER DER</small> B<small>ESITZER DES</small> F<small>ELDES ETWAS ZURÜCKBEHIELT, SO GEBE DIESER DEN</small> E<small>CKENLASS FÜR ALLE</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Wenn er mit der Ernte bereits begonnen hatte.</i>.",
+            "R. E<small>LIE͑ZER SAGT, EINE</small> B<small>ODENFLÄCHE VON EINEM</small> V<small>IERTELKAB</small> A<small>USSAAT IST ECKENLASSPFLICHTIG</small>; R. J<small>EHOŠUA͑ SAGT, DIE ZWEI</small> S<small>EA͑ TRÄGT</small>; R. T<small>RYPHON SAGT, EINE VON SECHS</small> (H<small>ANDBREITEN</small>) <small>ZU SECHS</small> H<small>ANDBREITEN</small>; R. J<small>EHUDA B</small>. B<small>ETHERA SAGT, AUF DER MAN IN ZWEI</small> S<small>CHNITTEN MÄHEN MUSS</small>. D<small>IE</small> H<small>ALAKHA IST WIE SEINE</small> A<small>NSICHT</small>. R. A͑<small>QIBA SAGTE</small>: E<small>INE</small> B<small>ODENFLÄCHE IRGENDWIE</small> [<small>GROSS</small>] <small>IST FÜR DEN</small> E<small>CKENLASS UND FÜR DIE</small> E<small>RSTLINGE</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Cf. Ex. 23,19.</i><small>PFLICHTIG, MAN SCHREIBE DARÜBER EINEN</small> P<small>ROSBUL</small><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Der Prosbul (Urkunde zum Schutze gegen den Verfall einer Schuld im Jobeljahr; cf. Seb.X, 3f.) hat nur dann Gültigkeit, wenn der Schuldner Land besitzt.</i>, <small>UND MAN KANN DAMIT NICHTHYPOTHEKARISCHE</small><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Hypothekarische Güter, dh. Immobilien, werden durch Kaufpreis, Kauf schein oder Besitznahme erworben; nichthyp., dh. Mobilien, nur durch das Ansichziehen oder Aufheben; letztere werden mit den ersteren miterworben. Cf. Qid.26a.</i> G<small>ÜTER DURCH</small> Z<small>AHLUNG</small>, U<small>RKUNDE UND</small> B<small>ESITZNAHME MITERWERBEN</small>.",
+            "W<small>ENN EIN</small> S<small>TERBENDER</small><sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Der später genas.</i> <small>JEMANDEM SEINE</small> G<small>ÜTER VERSCHREIBT, SO IST, WENN ER ETWAS</small> B<small>ODEN ZURÜCKBEHÄLT, SEINE</small> S<small>CHENKUNG GÜLTIG</small><sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Weil er durch die Zurückbehaltung kundtut, daß er auch im Falle der Genesung schenken wollte.</i>, <small>UND WENN ER ETWAS</small> B<small>ODEN NICHT ZURÜCKBEHÄLT, SEINE</small> S<small>CHENKUNG UNGÜLTIG</small>. W<small>ENN JEMAND SEINE</small> G<small>ÜTER SEINEN</small> K<small>INDERN VERSCHREIBT UND SEINER</small> F<small>RAU ETWAS</small> B<small>ODEN VERSCHREIBT</small><sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Und sie damit einverstanden ist.</i>, <small>SO VERLIERT SIE IHRE</small> M<small>ORGENGABE</small><sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Cf. Ket. 10b.</i>. R. J<small>OSE SAGT, IST SIE EINVERSTANDEN</small><sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Mit den Kindern zu erben.</i>, <small>VERLIERE SIE IHRE</small> M<small>ORGENGABE, AUCH WENN ER IHR NICHTS VERSCHRIEBEN HAT</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND SEINE</small> G<small>ÜTER SEINEM</small> S<small>KLAVEN VERSCHREIBT, SO WIRD DIESER FREI; WENN ER ABER ETWAS</small> B<small>ODEN ZURÜCKBEHÄLT, SO WIRD ER NICHT FREI</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, ER WERDE IN JEDEM</small> F<small>ALLE FREI, AUSSER WENN JENER GESAGT HAT: ALLE MEINE</small> G<small>ÜTER SEIEN DIESEM MEINEM</small> S<small>KLAVEN GESCHENKT, MIT</small> A<small>USNAHME EINES</small> Z<small>EHNTAUSENDSTELS</small><sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Da damit der Sklave selber gemeint sein kann.</i>."
+        ],
+        [
+            "<b>D</b>ER E<small>CKENLASS IST AM</small> B<small>ODEN HAFTEND ZU GEBEN</small>. B<small>EIM</small> W<small>EINSTOCKE UND BEI DER</small> D<small>ATTELPALME NEHME DER</small> B<small>ESITZER</small> [<small>DIE</small> F<small>RÜCHTE</small>] <small>HERAB UND VERTEILE SIE UNTER DIE</small> A<small>RMEN</small>; R. Š<small>IMO͑N SAGT, AUCH BEI DEN</small> G<small>LATTNÜSSEN</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Nach manchen Erklärern: deren Stämme glatt, astfrei sind; nach anderen eine bestimmte Art von Nüssen, die auf sehr hohen Bäumen wachsen.</i>. S<small>ELBST WENN NEUNUNDNEUNZIG</small> [<small>DER</small> A<small>RMEN</small>] <small>FÜR DAS</small> V<small>ERTEILEN STIMMEN UND EINER FÜR DAS</small> R<small>AFFEN, HÖRE MAN DIESEN, WEIL ER NACH DER</small> H<small>ALAKHA STIMMT</small>.",
+            "A<small>NDERS BEIM</small> W<small>EINSTOCKE UND BEI DER</small> D<small>ATTELPALME: SELBST WENN NEUNUNDNEUNZIG FÜR DAS</small> R<small>AFFEN STIMMEN UND EINER FÜR DAS</small> V<small>ERTEILEN, HÖRE MAN AUF DIESEN, WEIL ER NACH DER</small> H<small>ALAKHA STIMMT</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND ETWAS VOM</small> E<small>CKENLASS NIMMT UND ES AUF DAS ÜBRIGE WIRFT</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Um sich auch dieses anzueignen.</i>, <small>SO GEHÖRT IHM NICHTS DAVON; WENN ER SICH SELBST DARAUF WIRFT ODER DARÜBER SEIN</small> G<small>EWAND AUSBREITET, SO SCHAFFE MAN ES HERUNTER</small>. D<small>ASSELBE GILT AUCH VON DER</small> N<small>ACHLESE UND VON DER VERGESSENEN</small> G<small>ARBE</small>.",
+            "D<small>EN</small> E<small>CKENLASS DARF MAN WEDER MIT</small> S<small>ICHELN MÄHEN NOCH MIT</small> H<small>AKKEN AUSREISSEN, DAMIT DIE</small> L<small>EUTE EINANDER NICHT SCHLAGEN</small>.",
+            "D<small>REI</small> V<small>ERTEILUNGEN FINDEN TÄGLICH STATT: MORGENS, MITTAGS UND ABENDS</small>. R. G<small>AMLIÉL SAGT, MAN BESTIMMTE DIES NUR ALS</small> M<small>INIMUM</small>; R. A͑<small>QIBA SAGT, MAN BESTIMMTE DIES NUR ALS</small> M<small>AXIMUM</small>. I<small>N</small> B<small>ETH</small> N<small>AMER PFLEGTEN SIE MIT DER</small> M<small>ESSSCHNUR ZU MÄHEN UND VON JEDER</small> R<small>EIHE DEN</small> E<small>CKENLASS ZU GEBEN</small>.",
+            "W<small>ENN EIN</small> F<small>REMDLING SEIN</small> F<small>ELD GEMÄHET UND DARAUF</small> P<small>ROSELYT WIRD, SO IST ER VON DER</small> N<small>ACHLESE, VOM</small> V<small>ERGESSENEN UND VOM</small> E<small>CKENLASS FREI</small>; R. J<small>EHUDA VERPFLICHTET IHN ZUM</small> V<small>ERGESSENEN, DENN DAS</small> G<small>EBOT VOM</small> V<small>ERGESSENEN FINDET ERST ZUR</small> Z<small>EIT DES</small> G<small>ARBENBINDENS</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Wo er schon Jisraélit war.</i> <small>STATT</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND</small> H<small>ALMGETREIDE DEM</small> H<small>EILIGTUM GEWEIHT HAT UND ES ALS</small> H<small>ALMGETREIDE AUSLÖST, SO IST ER VERPFLICHTET</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Das Vergessene zurückzulassen.</i>; <small>WENN ALS</small> G<small>ARBEN UND ES ALS</small> G<small>ARBEN AUSLÖST, SO IST ER VERPFLICHTET; WENN ALS</small> H<small>ALMGETREIDE UND ES ALS</small> G<small>ARBEN AUSLÖST, SO IST ER FREI, DENN ZUR</small> P<small>FLICHTZEIT WAR ES FREI</small>.",
+            "E<small>BENSO SIND, WENN JEMAND SEINE</small> F<small>RÜCHTE DEM</small> H<small>EILIGTUM GEWEIHT HAT, BEVOR SIE ZEHNTPFLICHTIG</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Dies erfolgt erst in der Tenne.</i> <small>WAREN, UND SIE NACHHER AUSLÖST, DIESE ZEHNTPFLICHTIG, WENN NACHDEM SIE ZEHNTPFLICHTIG WAREN, UND SIE AUSLÖST, EBENFALLS ZEHNTPFLICHTIG</small>. W<small>ENN ER SIE ABER DEM</small> H<small>EILIGTUM GEWEIHT HAT, BEVOR SIE FERTIG WAREN, UND NACHDEM SIE IM</small> B<small>ESITZE DES</small> S<small>CHATZMEISTERS FERTIG GEWORDEN SIND, SIE AUSLÖST, SO SIND SIE ZEHNTFREI, DENN ZUR</small> P<small>FLICHTZEIT WAREN SIE FREI</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Kein Armer; cf. Pea VIII,8.</i> <small>DEN</small> E<small>CKENLASS SAMMELT UND SAGT: DIES SEI FÜR JENEN</small> A<small>RMEN, SO HAT ER ES, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, FÜR JENEN ERWORBEN; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ER GEBE ES DEM</small> A<small>RMEN, DER SICH ZUERST EINFINDET</small>. N<small>ACHLESE</small>, V<small>ERGESSENES UND</small> E<small>CKENLASS EINES</small> F<small>REMDLINGS IST ZEHNTPFLICHTIG, ES SEI DENN, DASS ER ES PREISGIBT</small>.",
+            "W<small>AS HEISST</small> N<small>ACHLESE</small>? – <small>WAS BEIM</small> M<small>ÄHEN HERABFÄLLT</small>. W<small>ENN JEMAND EINE</small> H<small>ANDVOLL MÄHET, ODER EINEN</small> H<small>AUFEN VOLL AUSREISST UND SICH AN EINEN</small> D<small>ORN SCHLÄGT, SO DASS ES AUS SEINER</small> H<small>AND ZUR</small> E<small>RDE FÄLLT, SO GEHÖRT ES DEM</small> B<small>ESITZER</small>. W<small>AS VON DER</small> I<small>NNENSEITE DER</small> H<small>AND UND VON DER</small> I<small>NNENSEITE DER</small> S<small>ICHEL HERABFÄLLT, GEHÖRT DEN</small> A<small>RMEN; WAS ABER VON DER</small> R<small>ÜCKSEITE DER</small> H<small>AND UND VON DER</small> R<small>ÜCKSEITE DER</small> S<small>ICHEL HERABFÄLLT, GEHÖRT DEM</small> B<small>ESITZER</small>. W<small>AS VON DEN</small> F<small>INGERSPITZEN ODER VON DER</small> S<small>PITZE DER</small> S<small>ICHEL HERABFÄLLT, GEHÖRT, WIE</small> R. J<small>IŠMA͑ÉL SAGT, DEN</small> A<small>RMEN, UND WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, DEM</small> B<small>ESITZER</small>.",
+            "W<small>AS SICH IN DEN</small> A<small>MEISENLÖCHERN INNERHALB DES</small> H<small>ALMGETREIDES BEFINDET, GEHÖRT DEM</small> B<small>ESITZER, VON DEM, WAS HINTER DEN</small> S<small>CHNITTERN, GEHÖRT DAS OBERE</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Das Von der Nachlese herrühren kann.</i> <small>DEN</small> A<small>RMEN, UND DAS UNTERE DEM</small> B<small>ESITZER</small>. R. M<small>EÍR SAGT, ALLES GEHÖRE DEN</small> A<small>RMEN, DENN ZWEIFELHAFTE</small> N<small>ACHLESE IST</small> N<small>ACHLESE</small>."
+        ],
+        [
+            "<b>W</b>ENN <small>UNTER EINER</small> D<small>IEME DIE</small> N<small>ACHLESE NOCH NICHT ABGEHALTEN WURDE, SO GEHÖRT ALLES, WAS DIE</small> E<small>RDE BERÜHRT, DEN</small> A<small>RMEN</small>. W<small>ENN DER</small> W<small>IND DIE</small> G<small>ARBEN ZERSTREUT HAT, SO SCHÄTZE MAN, WIEVIEL</small> N<small>ACHLESE</small> [<small>DAS</small> F<small>ELD</small>] <small>ABWERFEN KÖNNTE, UND GEBE ES DEN</small> A<small>RMEN</small>. R. Š<small>IMO͑N B</small>. G<small>AMLIÉL SAGT, ER GEBE DEN</small> A<small>RMEN, WAS GEWÖHNLICH HERABFÄLLT</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Ein Fünfundvierzigstel der Ernte.</i>.",
+            "E<small>INE</small> Ä<small>HRE, DIE MAN BEIM</small> M<small>ÄHEN</small> [<small>STEHEN LIESS</small>] <small>UND DEREN</small> S<small>PITZE BIS ZUM</small> H<small>ALMGETREIDE REICHT, GEHÖRT, WENN SIE ZUSAMMEN MIT DEM</small> H<small>ALMGETREIDE GEMÄHET WERDEN KANN, DEM</small> E<small>IGENTÜMER, WENN NICHT, DEN</small> A<small>RMEN</small>. W<small>ENN EINE</small> Ä<small>HRE AUS DER</small> N<small>ACHLESE IN DIE</small> D<small>IEME GEKOMMEN IST, SO VERZEHNTE MAN EINE</small> Ä<small>HRE UND GEBE SIE IHM</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Dem Armen, da er ihm Zehntfreies geben muß.</i>. R. E<small>LIE͑ZER ENTGEGNETE</small>: W<small>IE SOLLTE DER</small> A<small>RME EINE</small> S<small>ACHE TAUSCHEN, DIE ER NICHT IN SEINEM</small> B<small>ESITZE HAT</small>!? V<small>IELMEHR LASSE ER VORHER DEN</small> A<small>RMEN AN DER GANZEN</small> D<small>IEME BETEILIGT SEIN, SODANN VERZEHNTE ER EINE</small> Ä<small>HRE UND GEBE SIE IHM</small>.",
+            "M<small>AN MISCHE</small> [<small>DAS</small> F<small>ELD</small>] <small>NICHT MIT</small> T<small>OPHAHERBSEN</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Eine minderwertige Erbsenart; die Nachlese könnte vorwiegend von der schlechteren Art abfallen, wodurch die Armen geschädigt würden.</i> – <small>SO</small> R. M<small>EÍR; DIE</small> W<small>EISEN ERLAUBEN DIES, WEIL ES MÖGLICH</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Daß die Nachlese von beiden Arten nach Verhältnis abfällt.</i> <small>IST</small>.",
+            "W<small>ENN EIN</small> B<small>ESITZENDER VON</small> O<small>RT ZU</small> O<small>RT WANDERT UND GENÖTIGT IST</small>, N<small>ACHLESE</small>, V<small>ERGESSENES</small>, E<small>CKENLASS UND</small> A<small>RMENZEHNTEN ZU NEHMEN, SO NEHME ER UND BEZAHLE, WENN ER NACH</small> H<small>AUSE KOMMT – SO</small> R. E<small>LIE͑ZER; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, DAMALS WAR ER JA ARM</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND MIT DEN</small> A<small>RMEN TAUSCHT</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Wenn er den Armen für ihre Gebühren, die sie bereits erhalten haben, andere Früchte gibt.</i>, <small>SO IST SEINES</small> [<small>ZEHNT</small>]<small>FREI UND DAS DER</small> A<small>RMEN PFLICHTIG</small>. W<small>ENN ZWEI</small> [A<small>RME</small>] <small>EIN</small> F<small>ELD IN</small> H<small>ALBPACHT NEHMEN, SO KANN DIESER SEINEN</small> A<small>NTEIL AM</small> A<small>RMENZEHNTEN JENEM UND JENER SEINEN</small> A<small>NTEIL AM</small> A<small>RMENZEHNTEN DIESEM GEBEN</small>. W<small>ENN</small> [<small>EIN</small> A<small>RMER</small>] <small>EIN</small> F<small>ELD ZUM</small> M<small>ÄHEN ÜBERNIMMT, SO SIND IHM</small> N<small>ACHLESE</small>, V<small>ERGESSENES</small>, E<small>CKENLASS UND</small> A<small>RMENZEHNT VERBOTEN</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: N<small>UR DANN, WENN ER ES VON IHM GEGEN DIE</small> H<small>ÄLFTE, EIN</small> D<small>RITTEL ODER EIN</small> V<small>IERTEL DES</small> E<small>RTRAGES ÜBERNOMMEN HAT, WENN ER ABER ZU IHM GESAGT HAT: EIN</small> D<small>RITTEL VON DEM, WAS DU GEMÄHET HAST, GEHÖRE DIR, SO SIND IHM</small> N<small>ACHLESE</small>, V<small>ERESSENES UND</small> E<small>CKENLASS ERLAUBT, DER</small> A<small>RMENZEHNT</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Der von bereits Gemähtem entrichtet wird.</i> A<small>BER VERBOTEN</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND SEIN</small> F<small>ELD VERKAUFT, SO IST ES</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Die Armenabgaben zu nehmen.</i> <small>DEM</small> V<small>ERKÄUFER ERLAUBT, DEM</small> K<small>ÄUFER ABER VERBOTEN</small>. M<small>AN DARF KEINEN</small> T<small>AGELÖHNER MIT DER</small> B<small>EDINGUNG MIETEN, DASS DESSEN</small> S<small>OHN HINTER IHM NACHLESE</small>. W<small>ER DIE</small> A<small>RMEN NICHT NACHLESEN LÄSST, ODER DEN EINEN ZULÄSST UND DEN ANDEREN NICHT, ODER EINEM HIERBEI HILFT, BERAUBT DIE</small> A<small>RMEN</small>. H<small>IERÜBER HEISST ES</small>: <sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Pr. 22,28.</i><i>Verrücke nicht die Grenze der Heraufgekommenen</i><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">So nach dieser Auslegung, euphemistisch für: Herabgekommenen.</i>.",
+            "E<small>INE</small> G<small>ARBE, DIE DIE</small> T<small>AGELÖHNER VERGESSEN HABEN, NICHT ABER DER</small> E<small>IGENTÜMER, ODER DIE DER</small> E<small>IGENTÜMER VERGESSEN HAT, NICHT ABER DIE</small> T<small>AGELÖHNER, ODER DIE, DIE DIE</small> A<small>RMEN VERSTELLT ODER MIT</small> S<small>TROH BEDECKT HATTEN, IST NICHT</small> V<small>ERGESSENES</small>.",
+            "W<small>ENN MAN</small> G<small>ARBEN IN</small> H<small>OCKEN</small>, M<small>IETEN</small>, M<small>ANDELN ODER GRÖSSEREN</small> G<small>ARBEN</small><sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">In provisorischen kleinen Haufen, um nachher einen großen Haufen zu machen.</i><small>SAMMELT, SO GIBT ES HIERBEI KEIN</small> V<small>ERGESSENES; VON DA NACH DER</small> T<small>ENNE GIBT ES</small> V<small>ERGESSENES</small>. S<small>AMMELT MAN</small> G<small>ARBEN, UM SIE NACH DER</small> D<small>IEME ZU BRINGEN, SO GIBT ES HIERBEI</small> V<small>ERGESSENES; VON DA NACH DER</small> T<small>ENNE GIBT ES KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. D<small>IE</small> R<small>EGEL IST: WENN MAN</small> G<small>ARBEN SAMMELT, UM SIE NACH EINEM</small> O<small>RTE ZU BRINGEN, WO DIE</small> A<small>RBEIT ZU</small> E<small>NDE IST, SO GIBT ES HIERBEI</small> V<small>ERGESSENES, VON DA NACH DER</small> T<small>ENNE GIBT ES KEIN</small> V<small>ERGESSENES; WENN NACH EINEM</small> O<small>RTE, WO DIE</small> A<small>RBEIT NICHT ZU</small> E<small>NDE IST, SO GIBT ES HIERBEI KEIN</small> V<small>ERGESSENES, VON DA NACH DER</small> T<small>ENNE GIBT ES</small> V<small>ERGESSENES</small>."
+        ],
+        [
+            "<b>D</b>IE S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, WAS DEN</small> A<small>RMEN FREIGEGEBEN WIRD, SEI</small> F<small>REIGUT</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">F. ist zehntfrei.</i>; <small>DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT, ES SEI NUR DANN</small> F<small>REIGUT, WENN ES AUCH DEN</small> R<small>EICHEN FREIGEGEBEN IST, GLEICH DEN</small> F<small>RÜCHTEN DES</small> S<small>IEBENTJAHRES</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Jedes 7. Jahr der Jahrwoche ist Erlaß- u. Brachjahr. In diesem sind Schulden zu erlassen (od. stunden) u. die Bewirtschaftung des Bodens einzustellen; was von selber wächst, ist Freigut; cf. Ex. 23,10 u. Dt. 15,1ff.</i>. W<small>ENN ALLE</small> G<small>ARBEN DES</small> F<small>ELDES JE EINEN</small> K<small>AB ENTHALTEN, EINE ABER VIER</small> K<small>AB ENTHÄLT UND VERGESSEN WIRD, SO IST SIE, WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, KEIN</small> V<small>ERGESSENES, UND WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT</small>, V<small>ERGESSENES</small>.",
+            "W<small>ENN EINE</small> G<small>ARBE NAHE DER</small> W<small>AND, DER</small> D<small>IEME, DEN</small> R<small>INDERN ODER DEN</small> G<small>ERÄTEN VERGESSEN WIRD, SO IST SIE, WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, KEIN</small> V<small>ERGESSENES, UND WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT</small>, V<small>ERGESSENES</small>.",
+            "A<small>M</small> A<small>NFANG DER</small> R<small>EIHEN ENTSCHEIDET DIE GEGENÜBERLIEGENDE</small> G<small>ARBE</small>. H<small>INSICHTLICH EINER</small> G<small>ARBE, DIE MAN BEREITS ANGEFASST HATTE, UM SIE IN DIE</small> S<small>TADT ZU BRINGEN, UND VERGESSEN HAT, PFLICHTET SIE BEI, DASS SIE KEIN</small> V<small>ERGESSENES IST</small>.",
+            "F<small>OLGENDERMASSEN VERHÄLT ES SICH MIT DEM</small> A<small>NFANG DER</small> R<small>EIHEN: WENN ZWEI IN DER</small> M<small>ITTE DER</small> R<small>EIHE ANFANGEN, EINER NACH</small> N<small>ORDEN GEWENDET UND DER ANDERE NACH</small> S<small>ÜDEN GEWENDET, UND VON DEM VERGESSEN, WAS VOR IHNEN UND HINTER IHNEN, SO IST DAS, WAS VOR IHNEN</small> [<small>LIEGEN BLEIBT</small>], V<small>ERGESSENES, UND DAS, WAS HINTER IHNEN, KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. W<small>ENN EINER AM</small> A<small>NFANG DER</small> R<small>EIHE BEGINNT UND VON DEM VERGISST, WAS VOR IHM UND HINTER IHM, SO IST DAS, WAS VOR IHM</small> [<small>LIEGEN BLEIBT</small>], <small>KEIN</small> V<small>ERGESSENES, UND DAS, WAS HINTER IHM</small>, V<small>ERGESSENES, WEIL ES HIERVON HEISST</small>: <sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Dt. 24,19.</i><i>du sollst nicht umkehren</i>. D<small>IE</small> R<small>EGEL IST</small>: G<small>ILT DABEI</small>: <i>du sollst nicht umkehren</i>, <small>SO IST ES</small> V<small>ERGESSENES, GILT NICHT DABEI</small>: <i>du sollst nicht umkehren</i>, <small>SO IST ES KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>.",
+            "Z<small>WEI</small> G<small>ARBEN SIND</small> V<small>ERGESSENES, DREI SIND KEIN</small> V<small>ERGESSENES; ZWEI</small> H<small>AUFEN</small> O<small>LIVEN ODER</small> J<small>OHANNISBROT SIND</small> V<small>ERGESSENES, DREI SIND KEIN</small> V<small>ERGESSENES; ZWEI</small> F<small>LACHSSTENGEL SIND</small> V<small>ERGESSENES, DREI SIND KEIN</small> V<small>ERGESSENES; ZWEI</small> B<small>EEREN SIND</small> A<small>BFALL</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Einzelne Beeren, die bei der Lese abfallen, müssen für die Armen zurückgelassen werden; cf. Lev. 19,10.</i>, <small>DREI SIND KEIN</small> A<small>BFALL; ZWEI</small> Ä<small>HREN SIND</small> N<small>ACHLESE, DREI SIND KEINE</small> N<small>ACHLESE</small>. D<small>IES NACH DER</small> A<small>NSICHT DER</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS; DIE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS ABER SAGT VON ALLEN, DREI GEHÖREN DEN</small> A<small>RMEN, VIER DEM</small> B<small>ESITZER</small>.",
+            "E<small>INE</small> G<small>ARBE VON ZWEI</small> S<small>EÁ, DIE MAN VERGESSEN, IST KEIN</small> V<small>ERGESSENES; ZWEI</small> G<small>ARBEN VON ZWEI</small> S<small>EÁ GEHÖREN, WIE</small> R. G<small>AMLIÉL SAGT, DEM</small> B<small>ESITZER, UND WIE DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, DEN</small> A<small>RMEN</small>. R. G<small>AMLIÉL SPRACH</small>: W<small>IRD DURCH DIE</small> V<small>IELHEIT DER</small> G<small>ARBEN DAS</small> R<small>ECHT DES</small> E<small>IGENTÜMERS GEBESSERT ODER GESCHMÄLERT</small>? S<small>IE ERWIDERTEN</small>: S<small>EIN</small> R<small>ECHT WIRD GEBESSERT</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Nach der Vorschrift in Mišna V.</i>. D<small>A SPRACH ER ZU IHNEN</small>: W<small>ENN NUN EINE VON ZWEI</small> S<small>EÁ, DIE VERGESSEN WIRD, KEIN</small> V<small>ERGESSENES IST, WIE SOLLTEN NICHT ZWEI</small> G<small>ARBEN VON ZWEI</small> S<small>EÁ KEIN</small> V<small>ERGESSENES SEIN</small>!? J<small>ENE ERWIDERTEN IHM</small>: N<small>EIN, WENN DIES VON EINER</small> G<small>ARBE GILT, DIE ALS</small> D<small>IEME ZU BETRACHTEN IST, SOLLTE DIES AUCH VON ZWEI</small> G<small>ARBEN GELTEN, DIE NUR</small> B<small>ÜNDEL SIND</small>!?",
+            "H<small>ALMGETREIDE VON ZWEI</small> S<small>EÁ, DAS MAN VERGESSEN HAT, IST KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. W<small>ENN ES KEINE ZWEI</small> S<small>EÁ SIND, ABER</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Bei gutem Ertrage.</i><small>ZWEI</small> S<small>EÁ SEIN KÖNNTEN, SO WIRD ES, AUCH WENN ES</small> T<small>OPHAḤERBSEN</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Dürr und mager.</i> <small>GLEICHT, ALS GUTES</small> G<small>ERSTENKORN ANGESEHEN</small>.",
+            "D<small>AS</small> H<small>ALMGETREIDE RETTET DIE</small> G<small>ARBE UND DAS</small> H<small>ALMGETREIDE</small><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Wenn sie vergessen wurden.</i>. D<small>IE</small> G<small>ARBE RETTET WEDER DIE</small> G<small>ARBE NOCH DAS</small> H<small>ALMGETREIDE</small>. W<small>ELCHES</small> H<small>ALMGETREIDE RETTET DIE</small> G<small>ARBE</small>? A<small>LLES, WAS NICHT</small> V<small>ERGESSENES IST, SELBST EIN EINZELNER</small> H<small>ALM</small>.",
+            "E<small>INE</small> S<small>EÁ GEMÄHTES</small> G<small>ETREIDE UND EINE</small> S<small>EÁ UNGEMÄHTES, EBENSO</small> B<small>AUMFRÜCHTE</small>, K<small>NOBLAUCH UND</small> Z<small>WIEBELN WERDEN NICHT ZU ZWEI</small> S<small>EÁ VEREINIGT; SIE GEHÖREN VIELMEHR DEN</small> A<small>RMEN</small>. R. J<small>OSE SAGT, HAT DER</small> A<small>RME ZWISCHEN IHNEN</small> Z<small>UTRITT</small><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Wenn etwas dazwischen liegt, was ihm gebührt.</i>, <small>SO WERDEN SIE NICHT VEREINIGT, WENN ABER NICHT, SO WERDEN SIE VEREINIGT</small>.",
+            "B<small>EI</small> G<small>ETREIDE, DAS MAN ALS</small> G<small>RÜNFUTTER ODER ZUM</small> G<small>ARBENBINDEN MÄHET, EBENSO BEI</small> B<small>INDESTAUDEN DES</small> K<small>NOBLAUCHS UND KLEINEN</small> B<small>ÜNDELN VON</small> K<small>NOBLAUCH UND</small> Z<small>WIEBELN GIBT ES KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. B<small>EI ALLEM, WAS IN DER</small> E<small>RDE VERSTECKT IST, WIE</small> L<small>AUCH</small>, K<small>NOBLAUCH UND</small> Z<small>WIEBELN, GIBT ES, WIE</small> R. J<small>EHUDA SAGT, REIN</small> V<small>ERGESSENES, DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, BEI DIESEN GEBE ES</small> V<small>ERGESSENES</small>.",
+            "B<small>EI DEM, DER NACHTS MÄHET ODER GARBT, EBENSO BEI EINEM</small> B<small>LINDEN, GIBT ES</small> V<small>ERGESSENES</small>. L<small>IEGT ES IN SEINER</small> A<small>BSICHT, DIE</small> G<small>RÖSSEREN ZU NEHMEN, SO GIBT ES HIERBEI KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. S<small>AGT JEMAND, ER MÄHE IN DER</small> A<small>BSICHT, ALLES ABZUHOLEN, WAS ER VERGESSEN SOLLTE, SO GIBT ES HIERBEI</small> V<small>ERGESSENES</small>."
+        ],
+        [
+            "<b>W</b>ENN <small>MAN EINEN</small> O<small>LIVENBAUM, DER AUF DEM</small> F<small>ELDE BEKANNT IST, SELBST EINEN ZUR</small> Z<small>EIT TRÄUFELNDEN</small> O<small>LIVENBAUM, VERGESSEN HAT, SO GILT ER NICHT ALS</small> V<small>ERGESSENES</small>. D<small>IES NUR IN DEM</small> F<small>ALLE, WENN ER DURCH SEINEN</small> N<small>AMEN, DURCH SEINEN</small> E<small>RTRAG ODER DURCH SEINEN</small> P<small>LATZ</small> [<small>BEKANNT IST</small>]; <small>DURCH SEINEN</small> N<small>AMEN: WENN ER</small> Ü<small>BERSTRÖMENDER ODER</small> S<small>AFTLOSER IST; DURCH SEINEN</small> E<small>RTRAG: WENN ER VIEL TRÄGT; DURCH SEINEN</small> P<small>LATZ: WENN ER AN DER</small> K<small>ELTER ODER AN EINEM</small> M<small>AUERRISS STEHT</small>. B<small>EI ALLEN ANDEREN</small> O<small>LIVEN SIND ZWEI</small> V<small>ERGESSENES, DREI KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. R. J<small>OSE SAGT, BEI</small> O<small>LIVEN GEBE ES ÜBERHAUPT KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>.",
+            "E<small>IN</small> O<small>LIVENBAUM, DER ZWISCHEN DREI</small> R<small>EIHEN</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Sodaß er von allen 4 Seiten von je 3 Bäumen verstellt ist.</i> <small>STEHT, DAZWISCHEN JE ZWEI</small> B<small>EETE LIEGEN, DEN MAN VERGESSEN HAT, IST KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. E<small>IN</small> O<small>LIVENBAUM, AUF DEM ZWEI</small> S<small>EÁ VORHANDEN SIND, DEN MAN VERGESSEN HAT, IST KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. D<small>IES NUR IN DEM</small> F<small>ALLE, WENN MAN IHN</small> [<small>ABZULESEN</small>] <small>NOCH NICHT BEGONNEN HAT, WENN MAN ABER DAMIT BEGONNEN HAT, SO GILT ER, WENN MAN IHN VERGISST, AUCH WENN ER ZUR</small> Z<small>EIT TRÄUFELT, ALS</small> V<small>ERGESSENES</small>. S<small>OLANGE ER NOCH UNTEN</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Wenn der Eigentümer noch unter dem Baume Früchte liegen hat.</i> <small>HAT, GEHÖRT IHM DAS, WAS AUF DER</small> K<small>RONE IST</small>; R. M<small>EÍR SAGT, ERST WENN DAS</small> A<small>BSUCHEN VORÜBER IST</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Erst wenn der Baum abgesucht worden ist, gilt das Zurückbleibende als Vergessenes.</i>.",
+            "W<small>AS HEISST</small> A<small>BFALL</small>? – W<small>AS BEIM</small> W<small>INZERN HERABFÄLLT</small>. W<small>ENN MAN BEIM</small> W<small>INZERN EINE</small> W<small>EINTRAUBE ABSCHNEIDET UND SIE SICH IN DIE</small> B<small>LÄTTER VERSCHLINGT, AUS SEINER</small> H<small>AND ZUR</small> E<small>RDE FÄLLT UND SICH VERSTREUT, SO GEHÖRT SIE DEM</small> B<small>ESITZER</small>. W<small>ER BEIM</small> W<small>INZERN EINEN</small> K<small>ORB UNTER DEN</small> W<small>EINSTOCK STELLT, BERAUBT DIE</small> A<small>RMEN; ÜBER IHN HEISST ES</small>: <sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Pr. 22,28; cf. Anm. 9 zu V,6.</i><i>Verrücke nicht die Grenze der Heraufgekommenen</i>.",
+            "W<small>AS HEISST</small> T<small>RAUBENNACHLESE</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Die kleineren Beeren, die nach Lev. 19,10 für die Armen zurückzulassen sind.</i>? – A<small>LLES, WAS WEDER</small> T<small>RAUBENZWEIGE NOCH</small> A<small>CHSENSPITZE HAT</small>. H<small>AT ES</small> T<small>RAUBENZWEIGE ODER</small> A<small>CHSENSPITZE, SO GEHÖRT ES DEM</small> B<small>ESITZER; IST ES ZWEIFELHAFT, SO GEHÖRT ES DEN</small> A<small>RMEN</small>. D<small>IE</small> N<small>ACHLESETRAUBEN IM</small> A<small>STWINKEL GEHÖREN, FALLS SIE MIT DER</small> W<small>EINTRAUBE WEGGESCHNITTEN WERDEN, DEM</small> B<small>ESITZER, WENN NICHT, DEN</small> A<small>RMEN</small>. V<small>EREINZELTE</small> W<small>EINBEEREN</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Eine Traube mit einzelnen Beeren.</i> <small>SIND, WIE</small> R. J<small>EHUDA SAGT, EINE</small> T<small>RAUBE, WIE DIE</small> W<small>EISEN SAGEN</small>, T<small>RAUBENNACHLESE</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND</small> W<small>EINREBEN AUSBEERT, BEERE ER AUCH DIE DER</small> A<small>RMEN</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">ZBs. den Eckenlaß.</i> <small>AUS, WIE ER SEINE AUSBEERT – SO</small> R. J<small>EHUDA</small>; R. M<small>EÍR SAGT, WOHL DÜRFE ER DIES BEI SEINEN, NICHT ABER BEI DENEN DER</small> A<small>RMEN</small>.",
+            "B<small>EIM VIERJÄHRIGEN</small> W<small>EINBERGE</small><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Die Früchte junger Bäume sind in den ersten 3 Jahren zum Genüsse verboten, im 4. Jahre sind sie Gott geweiht, erst im 5. Jahre sind sie zum Essen erlaubt; cf. Lev. 19,23ff.</i> <small>GIBT ES</small><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Wenn man die Früchte ausweiht.</i>, <small>WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, KEIN</small> F<small>ÜNFTEL UND KEINE</small> F<small>ORTSCHAFFUNG</small><sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Im 4. und 7. Jahre des Septenniums sind alle heiligen Gaben aus dem Hause zu schaffen; cf. Dt. 26,12ff.</i>; <small>DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT, ES GEBE WOHL</small>. D<small>IE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, BEI DIESEM GEBE ES</small> A<small>BFALL UND</small> T<small>RAUBENNACHLESE, UND DIE</small> A<small>RMEN LÖSEN SELBER AUS; DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT, ALLES IN DIE</small> K<small>ELTER</small><sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Es ist Heiligengut, woran die Armen keinen Anteil haben.</i><small></small>.",
+            "E<small>IN</small> W<small>EINBERG, DER GANZ AUS</small> N<small>ACHLESETRAUBEN BESTEHT, GEHÖRT, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, DEM</small> B<small>ESITZER, UND WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, DEN</small> A<small>RMEN</small>. R. E<small>LIE͑ZER SPRACH</small>:<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Dt. 24,21.</i><i>Wenn du winzerst, so sollst du nicht nachlesen</i>; <small>WENN KEINE</small> W<small>EINLESE VORHANDEN IST, WOHER EINE</small> N<small>ACHLESE</small>!? R. A͑<small>QIBA ERWIDERTE</small>:<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Lev. 19,10.</i><i>Deinen Weinberg sollst du nicht nachlesen</i>; <small>SELBST WENN ER GANZ AUS</small> N<small>ACHLESETRAUBEN BESTEHT</small>. E<small>S HEISST DESHALB</small>: <i>wenn du winzerst, so sollst du nicht nachlesen</i>, <small>DASS NÄMLICH VOR DER</small> W<small>EINLESE DIE</small> A<small>RMEN KEINEN</small> A<small>NSPRUCH AUF DIE</small> T<small>RAUBENNACHLESE HABEN</small>. ",
+            "W<small>ENN JEMAND SEINEN</small> W<small>EINBERG DEM</small> H<small>EILIGTUM WEIHT, BEVOR DIE</small> N<small>ACHLESETRAUBEN ZU ERKENNEN SIND, SO GEHÖRT DIE</small> T<small>RAUBENNACHLESE NICHT DEN</small> A<small>RMEN; WENN DIE</small> N<small>ACHLESETRAUBEN SCHON ZU ERKENNEN SIND, SO GEHÖRT DIE</small> T<small>RAUBENNACHLESE DEN</small> A<small>RMEN</small>. R. J<small>OSE SAGTE</small>: D<small>IESE HABEN JEDOCH AN DAS</small> H<small>EILIGTUM EINE</small> Z<small>AHLUNG FÜR DAS</small> [N<small>ACH</small>]<small>WACHSEN ZU ENTRICHTEN</small>. W<small>ELCHES HEISST</small> V<small>ERGESSENES BEI DER</small> S<small>PALIERANLAGE</small>? W<small>AS MAN BEIM</small> A<small>USSTREKKEN DER</small> H<small>AND NICHT ERLANGEN KANN</small>. B<small>EI DEM AUF DER</small> E<small>RDE LIEGENDEN</small> W<small>EINSTOCKE</small>? W<small>ORAN MAN VORÜBERGEGANGEN IST</small>."
+        ],
+        [
+            "<b>V</b>ON <small>WANN AB IST DIE</small> N<small>ACHLESE JEDEM</small> M<small>ENSCHEN FREI</small>? S<small>OBALD WIEDERHOLT</small> N<small>ACHLESE GEHALTEN WORDEN IST</small>. A<small>BFALL UND</small> T<small>RAUBENNACHLESE</small>? S<small>OBALD DIE</small> A<small>RMEN NACH DEM</small> W<small>EINBERGE GEGANGEN UND WIEDERGEKOMMEN SIND</small>. B<small>EI</small> O<small>LIVEN, SOBALD DER</small> H<small>ERBSTREGEN</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Wörtl.: der zweite Regenfall.</i> G<small>EFALLEN IST</small>. R. J<small>EHUDA SPRACH</small>: M<small>ANCHE PFLÜCKEN JA IHRE</small> O<small>LIVEN ERST NACH DEM</small> H<small>ERBSTREGEN</small>! V<small>IELMEHR, SOBALD DER</small> A<small>RME AUSZIEHT UND NICHT MEHR IM</small> W<small>ERTE VON VIER</small> A<small>SSARIEN HEIMBRINGT</small>.",
+            "M<small>AN GLAUBE IHNEN IN DER BETREFFENDEN</small> J<small>AHRESZEIT</small>, [<small>WENN SIE SAGEN</small>,] <small>ES SEI</small> N<small>ACHLESE</small>, V<small>ERGESSENES ODER</small> E<small>CKENLASS</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Wenn der Arme Getreide verkauft, braucht der Käufer es nicht zu verzehnten.</i>; <small>WÄHREND DES GANZEN</small> J<small>AHRES</small>, [<small>WENN SIE SAGEN</small>,] <small>ES SEI</small> A<small>RMENZEHNT; DER</small> L<small>EVITE IST IMMER BEGLAUBT</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Wenn er sagt, er habe die Zehnthebe entrichtet.</i>. M<small>AN GLAUBE IHNEN JEDOCH NUR INBETREFF EINER</small> S<small>ACHE, DIE MAN IHNEN</small> [<small>ZU GEBEN</small>] <small>PFLEGT</small>.",
+            "M<small>AN GLAUBE IHNEN BEZÜGLICH DES</small> W<small>EIZENS, NICHT ABER GLAUBE MAN IHNEN BEZÜGLICH DES</small> M<small>EHLS UND DES</small> B<small>ROTES; MAN GLAUBE IHNEN BEZÜGLICH DER</small> R<small>EISRISPEN, NICHT ABER GLAUBE MAN IHNEN BEZÜGLICH</small> [<small>DES</small> R<small>EISES</small>] <small>SELBST, WEDER ROH NOCH GEKOCHT; MAN GLAUBE IHNEN BEZÜGLICH DER</small> B<small>OHNEN, NICHT ABER GLAUBE MAN IHNEN BEZÜGLICH GEMAHLENER</small> B<small>OHNEN, WEDER ROH NOCH GEKOCHT</small>. B<small>EZÜGLICH DES</small> Ö<small>LS GLAUBE MAN IHNEN, WENN SIE SAGEN, ES SEI VOM</small> A<small>RMENZEHNTEN, NICHT ABER GLAUBE MAN IHNEN, WENN SIE SAGEN, ES SEI VON ABGESCHLAGENEN</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Eckenlaß, Vergessenes udgl.</i> O<small>LIVEN</small>.",
+            "M<small>AN GLAUBE IHNEN BEZÜGLICH ROHER</small> K<small>RÄUTER, NICHT ABER GLAUBE MAN IHNEN BEZÜGLICH GEKOCHTER, ES SEI DENN, DASS ER DAVON NUR EIN</small> W<small>ENIGES HAT, DA ES VORKOMMEN</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Wenn er es vorher vergessen hatte. Der Arme ist daher beglaubt, auch wenn er behauptet, rohe erhalten zu haben.</i> <small>KANN, DASS EIN</small> H<small>AUSHERR</small> [<small>DEN</small> A<small>RMENZEHNTEN</small>] <small>VOM</small> K<small>ESSEL ENTRICHTET</small>.",
+            "I<small>N DER</small> T<small>ENNE GEBE MAN DEN</small> A<small>RMEN NICHT WENIGER ALS EINEN HALBEN</small> K<small>AB</small> W<small>EIZEN, EINEN</small> K<small>AB</small> G<small>ERSTE, WIE</small> R. M<small>EÍR SAGT, EINEN HALBEN</small> K<small>AB, ANDERTHALB</small> K<small>AB</small> D<small>INKEL, EINEN</small> K<small>AB GETROCKNETER FEIGEN ODER EINE</small> M<small>INE GEPRESSTER</small> F<small>EIGEN, WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, EINE HALBE, EIN HALBES</small> L<small>OG</small> W<small>EIN, WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, EIN</small> V<small>IERTELLOG, UND EIN</small> V<small>IERTELLOG</small> Ö<small>L, WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, EIN</small> A<small>CHTELLOG</small>. V<small>ON ALLEN ANDEREN</small> F<small>RÜCHTEN SAGTE</small> A<small>BBA</small> Š<small>AÚL, GEBE MAN SO VIEL, DASS ER ES VERKAUFEN UND DAFÜR</small> S<small>PEISE FÜR ZWEI</small> M<small>AHLZEITEN ERHALTEN KANN</small>.",
+            "D<small>IESES</small> M<small>ASS IST FÜR</small> P<small>RIESTER</small>, L<small>EVITEN UND</small> J<small>ISRAÉLITEN FESTGESETZT</small>. W<small>ER ZURÜCKBEHALTEN</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Für arme Verwandte.</i> <small>WILL, BEHALTE EINE</small> H<small>ÄLFTE ZURÜCK UND VERTEILE EINE</small> H<small>ÄLFTE</small>. H<small>AT ER NUR WENIG</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Und kann an jeden Armen das festgesetzte Maß nicht verteilen.</i>, <small>SO LEGE ER ES VOR SIE HIN, UND SIE VERTEILEN ES UNTER SICH</small>.",
+            "E<small>INEM VON</small> O<small>RT ZU</small> O<small>RT UMZIEHENDEN</small> A<small>RMEN GEBE MAN NICHT WENIGER ALS EIN</small> P<small>ONDIONBROT BEI EINEM</small> P<small>REISE VON EINEM</small> S<small>ELA͑ FÜR VIER</small> S<small>EA͑</small> [G<small>ETREIDE</small>]. Ü<small>BERNACHTET ER, SO GEBE MAN IHM DAS</small> N<small>ÖTIGE ZU EINEM</small> N<small>ACHTLAGER</small>. B<small>LEIBT ER ÜBER</small> Š<small>ABBATH, SO GEBE MAN IHM</small> S<small>PEISE FÜR DREI</small> M<small>AHLZEITEN</small>. W<small>ER</small> S<small>PEISE FÜR ZWEI</small> M<small>AHLZEITEN HAT, NEHME NICHT AUS DER</small> A<small>RMENSCHÜSSEL; WER ZU VIERZEHN</small> M<small>AHLZEITEN, NEHME NICHT AUS DER</small> A<small>LMOSENBÜCHSE</small>. D<small>IE</small> A<small>LMOSENBÜCHSE WIRD DURCH ZWEI GESAMMELT UND DURCH DREI VERTEILT</small>.",
+            "W<small>ER ZWEIHUNDERT</small> Z<small>UZ BESITZT, DARF</small> N<small>ACHLESE</small>, V<small>ERGESSENES</small>, E<small>CKENLASS UND DEN</small> A<small>RMENZEHNTEN NICHT NEHMEN, BESITZT ER ZWEIHUNDERT WENIGER EINEN</small> D<small>ENAR, SO DARF ER, WENN MAN IHM MIT EINEM</small> M<small>ALE GIBT, AUCH TAUSEND NEHMEN</small>. I<small>ST</small> [<small>SEIN</small> V<small>ERMÖGEN</small>] <small>SEINEM</small> G<small>LÄUBIGER ODER FÜR DIE</small> M<small>ORGENGABE SEINER</small> F<small>RAU VERPFÄNDET, SO DARF ER NEHMEN</small>. M<small>AN NÖTIGE IHN</small><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Einen Armen, der Freigut, wie zBs. Eckenlaß udgl., (nicht aber aus der Almosenkasse) nimmt.</i> <small>NICHT, SEIN</small> H<small>AUS ODER SEINE</small> [<small>KOSTBAREN</small>] G<small>ERÄTE ZU VERKAUFEN</small><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Vgl. jed. Ket. Fol. 68a.</i>.",
+            "W<small>ER FÜNFZIG</small> Z<small>UZ BESITZT UND DAMIT</small> H<small>ANDEL TREIBT, DARF</small> [A<small>RMENGABEN</small>] <small>NICHT NEHMEN</small>. W<small>ER ZU NEHMEN NICHT GENÖTIGT IST UND DENNOCH NIMMT, SCHEIDET NICHT AUS DER</small> W<small>ELT, OHNE DER</small> M<small>ITMENSCHEN BEDÜRFTIG ZU SEIN</small>. W<small>ER ABER ZU NEHMEN GENÖTIGT IST UND NICHT NIMMT, STIRBT NICHT AUS</small> A<small>LTERSSCHWÄCHE, OHNE ANDERE VOM</small> S<small>EINIGEN UNTERHALTEN ZU HABEN</small>. Ü<small>BER DIESEN SPRICHT DIE</small> S<small>CHRIFT</small>:<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Jer. 17,7.</i><i>Gesegnet sei der Mann, der auf den Herrn vertraut, der Herr wird seine Zuversicht sein.</i> D<small>ESGLEICHEN EIN</small> R<small>ICHTER, DER EIN RICHTIGES</small> U<small>RTEIL DER</small> W<small>AHRHEIT WEGEN FÄLLT</small>. W<small>ER NICHT LAHM, BLIND ODER HINKEND IST UND SICH SO STELLT, STIRBT NICHT AUS</small> A<small>LTERSSCHWÄCHE, OHNE ES WIRKLICH GEWORDEN ZU SEIN, DENN ES HEISST</small>: <sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Dt. 16,20.</i><i>Gerechtigkeit, nur Gerechtigkeit sollst du nachstreben</i>. D<small>ER</small> R<small>ICHTER ABER, DER</small> B<small>ESTECHUNG NIMMT UND DAS</small> R<small>ECHT BEUGT, STIRBT NICHT AUS</small> A<small>LTERSSCHWÄCHE, OHNE DASS SEINE</small> A<small>UGEN TRÜBE GEWORDEN SIND, WIE ES HEISST</small>: <sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Ex. 23,8.</i><i>Bestechung sollst du nicht nehmen, denn die Bestechung blendet die Augen der Weisen &amp;c</i>."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/merged.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..70e6d9fbc3cec8064257da6ecbbdb4c45447456f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,108 @@
+{
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishnah_Peah",
+    "text": [
+        [
+            "These are the things that have no definite quantity: The corners [of the field]. First-fruits; [The offerings brought] on appearing [at the Temple on the three pilgrimage festivals]. The performance of righteous deeds; And the study of the torah. The following are the things for which a man enjoys the fruits in this world while the principal remains for him in the world to come: Honoring one’s father and mother; The performance of righteous deeds; And the making of peace between a person and his friend; And the study of the torah is equal to them all.",
+            "They should not leave peah of less than one-sixtieth [of the field]. But even though they said, “there is no measure for peah,” everything depends upon the size of the field, the number of poor people, and the extent of the yield.",
+            "They may give peah at either at the beginning of the [reaping of the] field or at the middle of it. Rabbi Shimon says: as long as he gives at the end according to the set amount. Rabbi Judah says: if he leave, one stalk, he can rely on this as [fulfilling the law of] peah; and if he did not, then he only gives as ownerless property.",
+            "They said a general principle concerning peah: whatever is food, and is looked after, and grows from the land, and is harvested all at the same time, and is brought in for storage, is subject to the law of pe'ah. Grain and beans are in this category.",
+            "Among trees: the sumac, the carob, the nut, the almond, the grapevine, the pomegranate, the olive and the palm are subject to peah.",
+            "He may always give peah and be exempt from giving tithes until he makes a stack. One who gives [to the poor] as ownerless [produce] and be exempt from giving tithes until he makes a stack. He may feed cattle, wild animals and birds and be exempt from giving tithes until he makes a stack. He may take from the threshing floor and use it as seed and be exempt from giving tithes until he makes a stack, the words of Rabbi Akiva. A priest or Levite who purchase [grain of] a threshing floor, the tithes are theirs unless [the owner] has already made a stack. One who dedicated [his crop] and redeems it [afterwards] is obligated to give tithes until the Temple treasurer has made a stack."
+        ],
+        [
+            "The following divide a field for peah: a stream, a pool, a private road, a public road, a public path, a private path in constant use in summer and the rainy season, fallow land, a plowed field and a different seed. One who harvested for animal fodder, [the plot] serves divides, the words of Rabbi Meir. But the sages say: it does not stop for peah unless it is plowed.",
+            "A water channel that makes harvesting [on one side] impossible [while standing on the other side], Rabbi Judah says: it divides. But all of the hills that can be tilled with a hoe, even though cattle cannot pass over it in with their equipment, [is regarded as part of the field] he gives one peah from it all.",
+            "All of these divide in the case of a field [planted] with seeds, but in the case of trees nothing divides except a fence. Should the branches intertwine [on top of the fence], then it does not divide and he gives one peah for the whole field.",
+            "As for carob trees, [they are not divided] as long as they see one another. Rabban Gamaliel said: we had this custom in the house of my father. We would give separate peah from the olive trees in each direction and [one peah] for all the carob trees that saw one another. Rabbi Elazar bar Zadok said in his name: also for the carob trees they had in the whole city [they only gave one peah].",
+            "He who plants his field with one kind of seed, even though he makes up of it two threshing-floors, he gives only one peah [for the lot]. If he plants it of two kinds, even though he makes up of it one threshing-floor, he must give two peahs. One who plants his field with two species of wheat: If he makes up of it one threshing-floor, he gives only one peah; But if two threshing-floors, he gives two peahs.",
+            "It happened that Rabbi Shimon of Mitzpah planted his field [with two different kinds] and came before Rabban Gamaliel. They both went up to the Chamber of Hewn Stone and asked [about the law]. Nahum the scribe said: I have a tradition from Rabbi Meyasha, who received it from Abba, who received it from the pairs [of sages], who received it from the prophets, a halakhah of Moses from Sinai, that one who plants his field with two species of wheat, if he makes up of it one threshing-floor, he gives only one peah, but if two threshing-floors, he gives two peahs.",
+            "A field harvested by gentiles, or harvested by robbers, or which ants have bitten [the stalks at the roots], or which wind and cattle have broken down, is exempt from peah. If [the owner] harvested half of it and robbers harvested half, it is exempt from peah, for the obligation of peah is in the standing grain.",
+            "If robbers harvested half and the owner the other half, he gives peah from what he has harvested. If he harvested half and sold the other half, then the purchaser must give peah for the whole. If he harvested half and dedicated the other half, then he who redeems it from the Temple treasurer must give peah for the whole."
+        ],
+        [
+            "Plots of grain between olive trees: Bet Shammai say: peah from each and every plot. But Bet Hillel says: one peah for them all. And they agree that if the ends of the rows enter one into the other, he gives one peah for them all.",
+            "One who gives his field a striped appearance and leaves behind moist stalks: Rabbi Akiva says: he gives peah from each and every stripe. But the sages say: from one stripe for the whole field. The sages agree with Rabbi Akiba that one who sows dill or mustard in three places must give peah from each place.",
+            "One who clears [his field] of fresh onions for the market and leaves the dry ones [in the ground] for the [time of the] threshing floor, must give peah from these on their own and these on their own. The same applies to beans and to a vineyard. If he, however, he only thins it out, then he gives [peah] from the remainder according to the quantity of that which he left. But if he clears [three from one place] at one time, he gives from the remainder according to the entire quantity.",
+            "Onions grown for their seed are liable for peah. But Rabbi Yose exempts them. Plots of onions [growing] between vegetables: Rabbi Yose says: peah must be given from each [plot]. But the sages say: from one [plot] for all.",
+            "[Two] brothers who divided [an inheritance] must give [two] peahs. If they afterwards again become partners they give one peah. Two who purchase a tree, they give one peah. If one buys the northern section [of the tree] and the other the southern section, each must give peah separately. One who sells young saplings in his field, [the one who purchases] must give peah from each sapling. Rabbi Judah said: When is this so? When the owner of the field left nothing [for himself]. But if he did leave something [for himself], he gives one peah for the whole.",
+            "Rabbi Eliezer says: a piece of ground [large enough to plant] one fourth of a kav is liable for peah. Rabbi Joshua says: it must [be large enough] to grow two seahs. Rabbi Tarfon says: it must be six by six handbreadths. R. Judah ben Batera says: [it must be large enough] for a sickle to cut at least two handfuls and the halakhah is according to his words. Rabbi Akiva says: any size of land is liable for peah and for first-fruits, and [is sufficient] for the writing of the prozbul, and also to acquire through it movable property by money, by deed, or by a claim based on undisturbed possession.",
+            "One who is about to die who assigns his property in writing [to another]: If he retains any land [for himself] however small, he renders his gift valid. But if he retains no land whatsoever, his gift is not valid. One who assigns in writing his property to his children, and he assigns to his wife in writing any plot of land, however small, she lost her ketubah. Rabbi Yose says: if she accepted [such an assignment] even though he did not assign it to her in writing she lost her ketubah.",
+            "One who assigns in writing his possessions to his slave, [the slave] thereby goes free. If he reserved for himself any land, however small, he does not become free. Rabbi Shimon says: he always becomes free, unless [the master] says: “Behold, all my goods are given to so-and-so my slave, with the exception of one ten-thousandth part of them.”"
+        ],
+        [
+            "Peah is given from [the crop] while it is still connected with the soil. But in the case of hanging vine-branches and the date-palm, the owner brings down [the fruit] and distributes it among the poor. Rabbi Shimon says: the same applies to smooth nut trees. Even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to distribute it and one says to leave it in the field, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.",
+            "With hanging vine-branches and date-palm trees it is not so; even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to leave it in the field and one says to distribute it, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.",
+            "If [a poor man] took some of the peah [already collected] and threw it onto the remainder [not yet collected], he gets none of it. If he fell down upon it, or spread his cloak over it, they take the peah away from him. The same applies to gleanings and the forgotten sheaf.",
+            "[The poor] may not harvest peah with scythes or tear it out [of the ground] with spades, so that they might not strike one another [with these implements].",
+            "There are three times a day [the poor] make a search [in the field for peah]: morning, noon, and sunset. Rabban Gamaliel says: these [times] were only set lest they reduce them. Rabbi Akiva says: these were set lest they add to them. [The men] of Bet Namer used to have the poor harvest [the peah] with the aid of a rope, and they left peah at the end of each furrow.",
+            "A non-Jew who harvested his field and then converted, he is exempt from [leaving] gleanings, the forgotten sheaf and peah. Rabbi Judah makes him liable to leave the forgotten sheaf, since he becomes liable for the forgotten sheaf at the time of their binding.",
+            "One who dedicated standing grain [to the Temple] and then redeemed it while it was still standing grain, he is liable [to give the agricultural gifts to the poor]. [If he dedicated] sheaves and redeemed them while they were still sheaves, he is liable. [If he dedicated] standing grain and redeemed it [when it was already in] sheaves, he is exempt, since at the time when it became liable it was exempt.",
+            "Similarly one who dedicates his produce prior to the stage when they are subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If [he dedicated them] when they had already become subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If he dedicated them before they had ripened, and they became ripe while in the possession of the [Temple] treasurer, and he then redeemed them, they are exempt, since at the time when they would have been liable, they were exempt.",
+            "One who collected peah and said, “This is for so-and-so a poor man:” Rabbi Eliezer says: he has thus acquired it for him. The sages say: he must give it to the first poor man he finds. Gleanings, the forgotten sheaf and the peah of non-Jews are subject to tithes, unless he [the non-Jew] had declared them ownerless.",
+            "What are gleanings? That which falls down at the time of harvesting. If while he was harvesting, he harvested a handful, or plucked a fistful, and then a thorn pricked him, and what he had in his hand fell to the ground, it still belongs to the owner. [That which drops from] inside the hand or the sickle [belongs] to the poor, but [that which falls from] the back of the hand or the sickle [belongs] to the owner. [That which falls from] the top of the hand or sickle: Rabbi Ishmael says: to the poor; But Rabbi Akiva says: to the owner.",
+            "[Grain found in] ant holes where the stalks are still standing, behold it still belongs to the owner. After the harvesters [had passed over them], those found in the top parts [of the ant holes belong] to the poor, but [those found] on the bottom parts [belong] to the owner. Rabbi Meir says: it all belongs to the poor, for gleanings about which there is any doubt are regarded as gleanings."
+        ],
+        [
+            "If a pile of grain was stacked [on part of a field] from which gleanings had not yet been collected, whatever touches the ground belongs to the poor. If the wind scattered the sheaves, they estimate the amount of gleanings the field would have yielded and they give that to the poor. Rabban Shimon ben Gamaliel says: he must give to the poor the amount that would fall.",
+            "The top of a single ear of grain [that remained] after the harvesting and its top touches the standing stalk: If it can be cut with the stalk, it belongs to the owner; But if not, it belongs to the poor. If an ear of grain of gleanings that became mixed up with a stack of grain, [the owner] must tithe one ear of grain and give it to him [the poor]. Rabbi Eliezer says: how can this poor man give in exchange something that had not yet become his? Rather, [the owner] must transfer to the poor man the ownership of the whole stack and then tithe one ear of grain and give it to him.",
+            "They should not [irrigate a field] with a water wheel, the words of Rabbi Meir. The sages permit it, because it is still possible [for the poor to get their gleanings].",
+            "A property owner who was passing from place to place and need to take gleanings, the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe, he may take them, and when he returns home, he must pay [for the amount gathere], the words of Rabbi Eliezer. The sages say: he was a poor man at that time [and so he need not make restitution].",
+            "One who exchanges with the poor, [what they give in exchange] for his is exempt [from tithes] but what [he gives in exchange] for that of the poor is subject [to tithes]. Two who received a field as sharecroppers, this one may give to the other his share of the poor man’s tithe and this one may give to the other his share of the poor man’s tithe. One who receives a field in order to harvest it, he is forbidden to take gleanings, the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe. Rabbi Judah said: When is this so? When he receives it [in order to pay the owner] a half, third or quarter [of the crop]. But [if the owner] had said to him: “A third of that which you harvest belongs to you,” then he may take gleanings, the forgotten sheaf and peah, but not the poor man’s tithe.",
+            "One who sells, the seller is permitted [to take the agricultural gifts] and the purchaser is forbidden. One may not hire a worker on the condition that the son [of the worker] should gather the gleanings after him. One who does not allow the poor to gather, or one who allows one but not another, or one who helps one of them [to gather] behold he is a robber of the poor. Concerning him it is said: “Do not remove the landmark of those that come up (olim)” (Proverbs 22:28).",
+            "A sheaf which the workers forgot but not the land owner, or which the land owner forgot but not the workers; or [a sheaf] which the poor stood in front of [and blocked its view], or they covered it up with stubble, it is not considered a forgotten sheaf.",
+            "One who binds sheaves into stack covers, stack bases, round stacks or regular stacks, he is not subject to the law of the forgotten sheaf [while binding]. [When bringing them afterwards] to the threshing-floor, he is subject to the law of the forgotten sheaf. One who piles up the sheaves to make a stack, he is subject to the law of the forgotten sheaf. [When bringing them afterwards] to the threshing-floor, he is not subject to the law of the forgotten sheaf. This is the general rule: whoever makes the sheaves at the place which is the end of the work is subject to the law of the forgotten sheaf, [and afterwards when he takes] them to the threshing-floor, he is not subject to the law of the forgotten sheaf. However, [one who piles up the sheaves] at a place which is not the end of the work, is not subject to the law of the forgotten sheaf; [and afterwards when he takes] them to the threshing-floor, he is subject to the law of the forgotten sheaf."
+        ],
+        [
+            "Bet Shammai says: [That which is] made ownerless only in regard to the poor is indeed ownerless. But Bet Hillel says: it is not ownerless unless ownership is renounced even for the rich, as in the case of the sabbatical year. [If] all of the sheaves in a field are a kav each, and one is four kavs and that one is forgotten: Bet Shammai says: it is not considered forgotten. But Bet Hillel says: it is considered forgotten.",
+            "A sheaf left near a stone fence, or near a stack [of grain] or near oxen, or near equipment: Bet Shammai says: it is not considered “forgotten”; Bet Hillel says: it is considered “forgotten.”",
+            "[With regard to sheaves forgotten] at the end of the row, the sheaf lying across from it proves [that the first sheaf has not been forgotten.] [As for] a sheaf that [the owner] took to bring it to the city and forgot it, all agree that it is not considered a “forgotten sheaf.”",
+            "These are to be considered ends of the rows:If two men begin [to gather] from the middle of the row, one facing north and the other south and they forget [some sheaves] in front of them and behind them, those left in front of them are “forgotten,” but those left behind them are not “forgotten.” If an individual begins from the end of the row and he forgets [some sheaves] in front of him and behind him, those in front of him are not “forgotten”, whereas those behind him are “forgotten,” for this comes under the category of “you shall not go back [to retrieve it].” This is the general rule: anything that can be said to fall under the law “you shall not go back” is considered “forgotten,” but that to which the principle of “you shall not go back” cannot be applied is not considered “forgotten.”",
+            "Two sheaves [left lying together] are “forgotten,” but three are not “forgotten.” Two bundles of olives or carobs are “forgotten” but three are not “forgotten.” Two flax-stalks are “forgotten”, but three are not “forgotten”. Two grapes are considered “grape gleanings,” but three are not “grape gleanings.” Two ears of grain are deemed “gleanings,” but three are not gleanings.” All these [rulings] are according to Bet Hillel. And concerning them all Bet Shammai says that three [that are left] belong to the poor, and four belong to the owner.",
+            "A sheaf that has two seahs and he forgot it it is not considered “forgotten.” Two sheaves that together comprise two seahs: Rabban Gamaliel says: they belong to the owner; But the sages say: they belong to the poor. Rabban Gamaliel said: “Are the rights of the owner strengthened or weakened according to the greater number of the sheaves?” They replied, “His rights are strengthened.” He said to them: “If in a case of one sheaf of two seahs it is not deemed “forgotten,” then how much more should be the case of two sheaves that together contain two seahs?” They replied: “No. If you argue in the case of one sheaf it is because it is large enough to be considered a stack. Are you going to argue likewise in the case of two sheaves which are like bundles?”",
+            "A standing stalk of grain that contains two seahs and he forgot it, it is not considered “forgotten.” If it does not contain two seahs now, but is fit to yield two seahs, even if it was of an inferior kind of barley, it is regarded as full barley [grains].",
+            "A standing stalk of grain can save a sheaf and another standing stalk [from being regarded as “forgotten”]. A sheaf cannot save either another sheaf or a standing stalk. What is the standing stalk of grain that can save a sheaf? Anything which has not been forgotten, even though it is a single stalk.",
+            "A seah of plucked grain and a seah of unplucked grain, and also trees; and garlic and to onions do not combine to count as two seahs, but rather they must be left to the poor. Rabbi Yose says: if anything that belongs to the poor comes in between them, the two are not combined together; otherwise, they do combine.",
+            "Grain used for fodder or [stalks] used for binding sheaves, and also garlic-stalks used for tying other bunches, or tied bunches of garlic and onions they [all are not subject to the laws of] forgotten. Anything stored in the ground like arum, garlic and onions: Rabbi Judah says: they do not subject to the laws of “forgotten”; But the sages say: they are subject to the laws of “forgotten.”",
+            "One who harvests by night and binds sheaves [by night] or one who is blind [that which he leaves] is subject to the law of the “forgotten.” If he intends to remove large leaves first, then the law of “forgotten” does not apply. If he said: “Behold, I am reaping on the condition that I take afterwards that which I have forgotten,” the law of “forgotten” still applies."
+        ],
+        [
+            "An olive tree that has a name in the field, such as the olive tree of Netofah in its time, and he forgot it, it is not deemed “forgotten.” To what does this apply? [Only to a tree distinguished] by its name, produce, or position. “By its name:” if it were a shifkhoni or beshani. “By its produce:” if it yields large quantities. “By its position:” if it stands at the side of the winepress or near the gap in the fence. Other kinds of olive trees: two are deemed “forgotten”, but three are not deemed “forgotten.” Rabbi Yose says: there is no law of “forgotten” for olive trees.",
+            "An olive tree found standing between three rows [of olive trees] which have two plots separating them, and he forgot it, it is not deemed, “forgotten.” An olive tree containing two seahs and he forgot it, it is not deemed forgotten. To what does this apply? Only when he [the owner] had not yet begun [to harvest the tree], but if he had begun, even if it were like the olive tree of Netofah in its time, and he forgot it, it is deemed forgotten. As long as the owner has some of the olives belonging to him at the foot of the tree, he has [possession] of those on top of the tree. Rabbi Meir says: [forgotten applies only] after [those with] the beating-rod have gone.",
+            "What is peret? [Grapes] which fall down during the harvesting. If while he was harvesting [the grapes], he cut off an entire cluster by its stalk, and it got tangled up in the [grape] leaves, and then it fell from his hand to the ground and the single berries were separated, it belongs to the owner. One who places a basket under the vine when he is harvesting [the grapes], behold he is a robber of the poor. Concerning him it is said: “Do not remove the landmark of those that come up (olim)” (Proverbs 22:28).",
+            "What constitutes a defective cluster (olelet) of grapes? Any [cluster] which has neither a shoulder [a wide upper part] nor a pendant [a cone-shaped lower part]. If it has a shoulder or a pendant, it belongs to the owner. If there is a doubt, it belongs to the poor. A defective cluster on the joint of a vine [where a normal cluster hangs from the vine], if it can be cut off with the cluster, it belongs to the owner; but if it can not, it belongs to the poor. A single grape: Rabbi Judah says: It is deemed a whole cluster, But the sages say: It is deemed a defective cluster.",
+            "One who is thinning out vines, just as he may thin out in that which belongs to him, so too he may thin out in that which belongs to the poor, the words of Rabbi Judah. Rabbi Meir says: in that which belongs to him, he is permitted, but he is not permitted in that which belongs to the poor.",
+            "[The grapes of] a vineyard in its fourth year:Bet Shammai says: the laws of the added fifth and removal do not apply to them; But Bet Hillel says: they do. Bet Shammai says: the laws of peret and the defective clusters apply to them, and the poor can redeem the grapes for themselves. But Bet Hillel says: all [of them] go to the wine-press.",
+            "A vineyard which consists entirely of defective clusters: Rabbi Eliezer says: it belongs to the owner. Rabbi Akiva says: to the poor. Rabbi Eliezer: “When you harvest the grapes of your vineyard, do not take the defective clusters” (Deuteronomy 24:21). If there is no grape harvesting, how can there be “defective clusters”? Rabbi Akiva said to him: “And from your vineyard do not take the defective clusters” (Leviticus 19:10) even if it consists entirely of defective clusters. If that is so, why is it said: “When you harvest the grapes of your vineyard, do not take the defective clusters”? [This teaches that] the poor have no right to claim the defective clusters before the harvest.",
+            "One who dedicates his entire vineyard [to the Temple] before the “defective clusters” were recognizable, the “defective clusters” do not belong to the poor. After the defective clusters were recognizable, then they do belong to the poor. Rabbi Yose says: [the poor] must give the value of their improved growth to the Temple. What is deemed “forgotten” in the case of a trellis [a lattice for supporting plants]? Anything that one can no longer stretch his hand and take it. And in the case of ground-trained vines? From the time [the gatherers] pass by it."
+        ],
+        [
+            "From when are all people permitted to take gleanings, [forgotten sheaves and peah]? After the old ones of the poor have gone. And in the case of peret and defective clusters? After the poor have gone into the vineyard and come back again. And in the case of the olive trees? After the descent of the second rainfall. Rabbi Judah said: But aren’t there those who do not harvest their olives until after the second rainfall?” Rather, once the poor man has gone out [to gather the agricultural gifts taken from olive trees] and cannot bring back with him [more than the value of] four issars.",
+            "They [amei haaretz] are to be believed concerning gleanings, the forgotten sheaf and peah during their [harvest] season, and concerning the poor man’s tithe during its whole year. A Levite is always to be trusted. They are only believed in those things which men are accustomed to give them.",
+            "They are trusted concerning wheat, but they are not trusted when it is flour or bread. They are trusted concerning rice in its husk, but they are not trusted when it is either raw or cooked. They are trusted concerning beans but they are not trusted when they have been pounded, neither raw nor cooked. They are trusted when concerning oil, to declare that it is from the poor person’s tithe, but they are not trusted over [oil] when they claim that it is from the olives [left on the] top [of the tree.]",
+            "They are trusted concerning raw vegetables, but they are not trusted concerning are cooked ones, unless he has only a little bit, for so it was the custom of a householder to take out of his stew-pot [and give a little to the poor].",
+            "They may not give to the poor from the threshing-floor less than a half-kav of wheat or a kav of barley. R. Meir says: [only] half a kav [of barley]. [They must give] a kav and a half of spelt, a kav of dried figs or a maneh of pressed figs. Rabbi Akiva says: half a maneh. [They must give] half a log of wine. Rabbi Akiva says: a quarter. [They must give] a quarter [log] of oil. Rabbi Akiva says: an eighth. As for other kinds of produce: Abba Shaul says, [they must give enough] so that he can sell it and buy food enough for two meals.",
+            "This measure was stated for the priest, Levite and Israelite alike. If he was saving some [to give to his poor relatives], he can retain half and give the other half away. If he has only a small amount, then he must place it before them and they then divide it among themselves.",
+            "They may not give a poor person wandering from place to place less than a loaf worth a pundion at a time when four seahs [of wheat cost] one sela. If he spends the night [at a place], they must give him the cost of what he needs for the night. If he stays over Shabbat they must give him enough food for three meals. He who has the money for two meals, he may not take anything from the charity dish. And if he has enough money for fourteen meals, he may not take any support from the communal fund. The communal fund is collected by two and distributed by three people.",
+            "One who possesses two hundred zuz, may not take gleanings” the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe. If he possesses two hundred minus one denar, then even if a thousand [men] each give him at the same time, he may accept. If he had [two hundred zuz] mortgaged to a creditor or to his wife’s ketubah, he may take. They do not force him to sell his house or his tools.",
+            "One who has fifty zuz and he is using them for his business, he must not take. And anyone who does not need to take [charity] and yet takes, will not depart from this world before he actually needs [charity] from others. And anyone who needs to take and does not take, will not die of old age until he supports others with his own money. Concerning him the verse says: “Blessed is the man who trusts in the Lord and whose hope is the Lord” (Jeremiah 17:7). And so too a judge who judges in truth according to its truth. And anyone who is not lame or blind but pretends to be as one of these, he will not die of old age before he actually becomes one of these, as it is said, “He who searches for evil, it shall come upon him” (Proverbs 11:27) and it is also said: “Righteousness, righteousness shall you pursue\" (Deuteronomy 16:20). And any judge who accepts a bribe or who perverts justice will not die in old age before his eyes have become dim, as it is said: “And you shall not accept a bribe, for a bribe blinds the eyes of those who have sight. (Exodus 23:8)”"
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp",
+            "http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3304d66d2a9fc5334b5c45f8121ace90b0cc8e60
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.json	
@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE",
+    "versionTitle": "Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "<small>א</small>\nאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן שֵׁעוּר: \nהַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִין, וְהָרֵאָיוֹן, \nוּגְמִילוּת חֶסֶד, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.  \nאֵלּוּ דְבָרִין שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִפֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, \nוְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ בָעוֹלָם הַבָּא: \nכִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, \nוַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ; \nוְתַלְמוּד תּוֹרָה כְנֶגֶד כֻּלָּם. \n",
+            "<small>ב</small>\nאֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, \nוְאַף עַל פִּי שֶׁאָמָרוּ: \nאֵין לַפֵּאָה שֵׁעוּר, \nהַכֹּל לְפִי גֹדֶל הַשָּׂדֶה, \nוּלְפִי רוֹב הָעֲנִיִּים, \nוּלְפִי הָעֲנָוָה. \n",
+            "<small>ג</small>\nנוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה, \nוּמֵאֶמְצָעָהּ.  \nרֶבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nוּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף בַּשֵּׁעוּר.  \nרֶבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nאִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשֵּׁם פֵּאָה; \nוְאִם לָאו, אֵינוּ נוֹתֵן אֶלָּא מִשֵּׁם הֶבְקֵר. \n",
+            "<small>ד</small>\nכְּלָל אָמְרוּ בַפֵּאָה: \nכָּל שֶׁהוּא אֹכֶל וְנִשְׁמָר, \nוְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, \nוּלְקִיטָתוֹ כְאַחַת, \nוּמַכְנִיסוֹ לַקִּיּוּם, \nחַיָּב בַּפֵּאָה.  \nהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה. \n",
+            "<small>ה</small>\nוּבָאִילָן: \nהָאוֹג, וְהֶחָרוּבִין, \nוְהָאֱגוֹזִים, וְהַשְּׁקֵדִים, \nהַגְּפָנִים, וְהָרִמּוֹנִים, \nהַזֵּיתִים, וְהַתְּמָרִים, \nחַיָּבִין בַּפֵּאָה. \n",
+            "<small>ו</small>\nלְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשֵּׁם פֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, \nעַד שֶׁיְּמָרַח.  \nוְנוֹתֵן מִשֵּׁם הֶבְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, \nעַד שֶׁיְּמָרַח.  \nמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, \nעַד שֶׁיְּמָרַח.  \nנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, \nעַד שֶׁיְּמָרַח.  \nדִּבְרֵי רֶבִּי עֲקִיבָה.  \nכֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקַח אֶת הַגֹּרֶן, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, \nעַד שֶׁיְּמָרֵחוּ.  \nהַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת, \nעַד שֶׁיְּמָרַח הַגִּזְבָּר. \n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nוְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה: \nהַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, \nוְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, \nוּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד, \nוְהַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, \nהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר.  \nהַקּוֹצֵר לַשַּׁחַת מַפְסִיק.  \nדִּבְרֵי רֶבִּי מֵאִיר.  \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nאֵינוּ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרַשׁ. \n",
+            "<small>ב</small>\nאַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוּלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת, \nרֶבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: &lt;יודה&gt;\nמַפְסֶקֶת.  \nוְכָל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן, \nאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבוֹר בְּכֵלָיו, \nהוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. \n",
+            "<small>ג</small>\nהַכֹּל מַפְסִיק לִזְרָעִים, \nוְאֵינוּ מַפְסִיק לָאִילָן אֶלָּא גָדֵר.  \nאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ, \nאֵינוּ מַפְסִיק, אֶלָּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. \n",
+            "[<small>ד</small>]\nוְלֶחָרוּבִין כָּל הָרוֹאִים זֶה אֶת זֶה.  \nאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: \nנוֹהֲגִין הָיוּ בֵית אַבָּא, \nנוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָרוּחַ, \nוְלֶחָרוּבִים כָּל הָרוֹאִים זֶה אֶת זֶה; \nרֶבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: \nאַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר. \n",
+            "<small>ה</small>\nהַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד, \nאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁתֵּי גֳרָנוֹת, \nנוֹתֵן פֵּאָה אַחַת.  \nזְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִים, \nאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה גֹרֶן אַחַת, \nנוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת.  \nהַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּים, \nאִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת; \nשְׁתֵּי גֳרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת. \n",
+            "<small>ו</small>\nמַעֲשֶׂה שֶׁזָּרַע רֶבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, \nוְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאָלוּ.  \nאָמַר נַחוּם הַלִּבְלָר: \nמְקֻבָּל אֲנִי מֵרֶבִּי מְיָשָׁא, \nשֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא, \nשֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוֹגוֹת, \nשֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים, \nהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי: \nהַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּים, \nאִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת; \nשְׁתֵּי גֳרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת. \n",
+            "<small>ז</small>\nשָׂדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ גוֹיִם, קְצָרוּהָ לֶסְטִים, \nקִרְסְמוּהָ נְמָלִים, שִׁבְּרַתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְהֵמָה, \nפְּטוּרָה.  \nקָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ לֶסְטִים חֶצְיָהּ, \nפְּטוּרָה, שֶׁחוֹבַת קָצִיר בַּקָּמָה. \n",
+            "קָצְרוּ לֶסְטִים חֶצְיָהּ וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ, \nנוֹתֵן פֵּאָה מִמָּה שֶׁקָּצַר.  \nקָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ, \nהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.  \nקָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ, \nהַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. \n\n\n \n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nמַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים, \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִין: \nפֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאַחַת.  \nבֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִין: \nמֵאַחַת עַל הַכֹּל.  \nוּמוֹדִים שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין, \nשֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאַחַת עַל הַכֹּל. \n",
+            "<small>ב</small>\nהַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים, \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nנוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.  \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nמֵאֶחָד עַל הַכֹּל.  \nוּמוֹדִים חֲכָמִים לִרְבִּי עֲקִיבָה \nבְּזוֹרֵעַ שְׁבָת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, \nשֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. \n",
+            "<small>ג</small>\nהַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּם יְבֵשִׁים לַגֹּרֶן, \nנוֹתֵן פֵּאָה לָאֵלּוּ לְעַצְמָן וְלָאֵלּוּ לְעַצְמָן. \nוְכֵן בַּאֲפוּנִים, וְכֵן בַּכֶּרֶם.  \nהַמֵּדֵל נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר. \nהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד, \nנוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכֹּל. \n",
+            "<small>ד</small>\nהָאִמָּהוֹת שֶׁלַּבְּצָלִים חַיָּבוֹת בַּפֵּאָה; \nרֶבִּי יוֹסֵה פוֹטֵר.  \nמַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, \nרֶבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nפֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאַחַת, \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nמֵאַחַת עַל הַכֹּל. \n",
+            "הָאַחִים שֶׁחָלָקוּ, \nנוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת; \nחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, \nנוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת.  \nשְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן, \nנוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת.  \nלָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְרוֹמוֹ, \nזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, \nוְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ.  \n\n<small>ה</small>\nהַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, \nנוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.  \nאָמַר רֶבִּי יְהוּדָה: \nאֶמָּתַי? \nבִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה; \nאֲבָל אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה, \nהוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. \n",
+            "[<small>ו</small>]\nרֶבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nקַרְקַע בֵּית רֹבַע חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. &lt;חַיָּב&gt; \nרֶבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: \nהָעוֹשָׂה סָאתַיִם. &lt;הָעוֹשֶׂה&gt; \nרֶבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: \nשִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים.  \nרֶבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתִירָה אוֹמֵר: &lt;יְהוֹשֻׁעַ&gt;\nכְּדֵי לִקְצוֹר וְלִשְׁנוֹת.  \nוַהֲלָכָה כִדְבָרָיו.  \n\n<small>ז</small>\nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nקַרְקַע כָּל שֶׁהוּא חַיָּב בַּפֵאָה,  \nוּבַבִּכּוּרִים, \nוְלִכְתּוֹב עָלָיו פְּרוֹזְבוֹל, \nוְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת, \nבַּכֶּסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. \n",
+            "<small>ח</small>\nהַכּוֹתֵב נְכָסָיו שָׁכֵב מֵרַע, \nשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, \nמַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת; &lt;מַתָּנָתוֹ קַיְּמֶת&gt;\nלֹא שִׁיַּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, \nאֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת.  \nהַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, \nוְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, \nאִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ.  \nרֶבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nאִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, \nאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ, \nאִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ. \n",
+            "<small>ט</small>\nהַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, \nיָצָא בֶן חוֹרִין;  \nשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, \nלֹא יָצָא בֶן חוֹרִין.  \nרֶבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nלְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, \nעַד שֶׁיֹּאמַר: \nהֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִים לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי, \nחוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן. \n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nהַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע.  \nבַּדָּלִית וּבַדָּקָל, \nבַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים.  \nרֶבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nאַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים.  \nאֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק, \nוְאֶחָד אוֹמֵר לָבֹז, \nלָזֶה שׁוֹמְעִין שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה. \n",
+            "<small>ב</small>\nוּבַדָּלִית וּבַדָּקָל, אֵינוּ כֵן. \nאֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבֹז, \nוְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, \nלָזֶה שׁוֹמְעִין שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה. \n",
+            "<small>ג</small>\nנָטַל מִקְצָת הַפֵּאָה וְזָרַק עַל הַשְּׁאָר, \nאֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם.  \nנָפַל לוֹ עָלֶיהָ, פָּרַס טַלֵּיתוֹ עָלֶיהָ, \nמַעֲבִירִים אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ. &lt;אוֹתוֹ&gt; \nוְכֵן בַּלֶּקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה. \n",
+            "<small>ד</small>\nפֵּאָה, \nאֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בַּמַּגָּלוֹת, \nוְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בַּקַּרְדֻּמּוֹת, \nכְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. \n",
+            "שָׁלוֹשׁ הַבְעָיוֹת בַּיּוֹם: \nבַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה.  \nרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nלֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֹתוּ.  \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nלֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ.  \nשֶׁלְּבֵית נָמֵר הָיוּ מַלְקִיטִין עַל הַחֶבֶל, \nוְנוֹתְנִין פֵּאָה מִכָּל אָמָּן וְאָמָּן. \n",
+            "<small>ה</small>\nנָכְרִי שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיַּר, \nפָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. \nרֶבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בַּשִּׁכְחָה, \nשֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בְּשָׁעַת הָעִמּוּר. \n",
+            "<small>ו</small>\nהִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה, חַיָּב.  \nעֳמָרִים וּפָדָה עֳמָרִים, חַיָּב.  \nקָמָה וּפָדָה עֳמָרִים, פְּטוּרָה, \nשֶׁבְּשָׁעַת חוֹבָתָהּ, הָיְתָה פְטוּרָה. \n",
+            "<small>ז</small>\nכַּיּוֹצֵא בוֹ: \nהַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו, \nעַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָיָן, \nחַיָּבִין.  \nמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָיָן,\nחַיָּבִין.  \nהִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמָרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, \nוְאַחַר כָּךְ פְּדָיָן, פְּטוּרִין, \nשֶׁבְּשָׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִין. \n",
+            "<small>ח</small>\nמִי שֶׁלִּקֵּט אֶת הַפֵּאָה, וְאָמַר: \n\"הֲרֵי זֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי\", \nרֶבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nזָכָה לוֹ.  \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nיִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן.  \nהַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁלַּנָּכְרִי, \nחַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִבְקִיר. \n",
+            "<small>ט</small>\nאֵי זֶה הוּא לֶקֶט? \nהַנּוֹשֵׁר בְּשָׁעַת הַקְּצִירָה.  \nהָיָה קוֹצֵר, \nקָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, \nהִכָּהוּ קוֹץ, נָפַל מִיָּדוֹ עַל אָרֶץ, \nהֲרֵי זֶה שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת.  \nתּוֹךְ הַיָּד, תּוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים.  \nאַחַר הַיָּד, אַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבַּיִת.  \nרֹאשׁ הַיָּד, רֹאשׁ הַמַּגָּל, \nרֶבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: \nלָעֲנִיִּים. \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nלְבַעַל הַבַּיִת. \n",
+            "<small>י</small>\nחֹרָרֵי נְמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה, \nהֲרֵי הֵן שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת; \nשֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, \nהָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים, \nוְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת.  \nרְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: \nהַכֹּל לָעֲנִיִּים, \nשֶׁסְּפֵק לֶקֶט לֶקֶט. \n\n\n \n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nגָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו, \nכָּל הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ, הֲרֵי הֵן שֶׁלָּעֲנִיִּים.  \nוְהָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים, \nאוֹמְדִין אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט רְאוּיָה לַעֲשׁוֹת, &lt;עוֹמְדִין&gt;\nנוֹתֵן לַעֲנִיִּים.  \nרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nנוֹתֵן לַעֲנִיִּים כְּדֵי נִפְלָהּ. \n",
+            "<small>ב</small>\nשִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, \nאִם נִקְצֶרֶת עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת, \nוְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁלָּעֲנִיִּים.  \nשִׁבֹּלֶת שֶׁלַּלֶּקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַגָּדִישׁ, \nמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ.  \nאָמַר רֶבִּי אֱלִיעֶזֶר: \nוְכִי הֵיאָךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָא בִרְשׁוּתוֹ? &lt;זֶה&gt;\nאֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְכָל הַגָּדִישׁ, \nוּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ. \n",
+            "<small>ג</small>\nאֵין מְגַלְגְּלִין בַּטּוֹפֵחַ.  \nדִּבְרֵי רֶבִּי מֵאִיר.  \nוַחֲכָמִים מַתִּירִין, \nמִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר. \n",
+            "<small>ד</small>\nבַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרַךְ, \nיִטֹּל לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, \nוּכְשֶׁיַּחְזֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם.  \nדִּבְרֵי רֶבִּי אֱלִיעֶזֶר.  \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nעָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. \n",
+            "<small>ה</small>\nהַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, \nבְּשֶׁלּוֹ פָטוּר, \nוּבְשֶׁלָּעֲנִיִּים חַיָּב.  \nשְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, \nזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, \nוְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי.  \nהַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, \nאָסוּר בַּלֶּקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה וּבְמַעְשַׂר עָנִי.  \nאָמַר רֶבִּי יְהוּדָה: \nאֶמָּתַי? \nבִּזְמַן שֶׁקִּבְּלָהּ מִמֶּנּוּ לְמַחְצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ; \nאֲבָל אִם אָמַר לוֹ: \nשְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ, \nמֻתָּר בַּלֶּקֶט, בַּשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה, \nוְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי. \n",
+            "<small>ו</small>\nהַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, \nהַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר.  \nלֹא יִסְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֵל עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו.  \nמִי שֶׁאֵינוּ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לְלַקֵּט, \nאוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד, וְאֶת אֶחָד לָאו, \nאוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, \nהֲרֵי זֶה גוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. \nעַל זֶה נֶאֱמַר: (משלי כב,כח) \n\"אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם\". \n",
+            "<small>ז</small>\nהָעֹמֶר שֶׁשְּׁכֵחוּהוּ פוֹעֲלִים, \nוְלֹא שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, \nשְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, וְלֹא שְׁכֵחוּהוּ פוֹעֲלִים, \nעָמְדוּ הָעֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בַקַּשׁ, \nהֲרֵי זֶה אֵינוּ שִׁכְחָה. \n",
+            "<small>ח</small>\nהַמְעַמֵּר לְכוֹבָעוֹת וְלַכּוֹמָסוֹת, \nוְלַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, \nאֵין לוֹ שִׁכְחָה.  \nמִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. \nהַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה, \nמִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, \nאֵין לוֹ שִׁכְחָה.  \nזֶה הַכְּלָל: \nכָּל הַמְעַמֵּר לִמְקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה, \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה; \nמִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. \nמְקוֹם שֶׁאֵינוּ גְמַר מְלָאכָה, \nאֵין לוֹ שִׁכְחָה; \nמִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. \n\n\n \n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nהֶבְקֵר לָעֲנִיִּים הֶבְקֵר.  \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nאֵינוּ הֶבְקֵר, עַד שֶׁיָּבְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כִּשְׁמִטָּה.  \nכָּל עֳמָרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁלְּקַב קַב, \nוְאֶחָד שֶׁלְּאַרְבַּעַת קַבִּים, וּשְׁכֵחוֹ, \nבֵית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nאֵינוּ שִׁכְחָה; \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nשִׁכְחָה. \n",
+            "<small>ב</small>\nהָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, \nוְלַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכֵחוֹ, \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nאֵינוּ שִׁכְחָה; \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nשִׁכְחָה. \n",
+            "<small>ג</small>\nרָאשֵׁי שׁוּרוֹת, \nהָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ, \nהָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר, וּשְׁכֵחוֹ, \nמוֹדִים שֶׁאֵינוּ שִׁכְחָה. \n",
+            "<small>ד</small>\nאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת: \nשְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, \nזֶה פָנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָנָיו לַדָּרוֹם, \nשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, \nשֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה, \nוְשֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוּ שִׁכְחָה.  \nיָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, \nוְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, \nשֶׁלְּפָנָיו אֵינוּ שִׁכְחָה, \nשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, \nמִפְּנֵי שֶׁהוּא 'בַל תָּשׁוּב'.  \nזֶה הַכְּלָל: \nכָּל שֶׁהוּא 'בַל תָּשׁוּב', שִׁכְחָה, \nוְכָל שֶׁאֵינוּ 'בַל תָּשׁוּב', אֵינוּ שִׁכְחָה. \n",
+            "<small>ה</small>\nשְׁנֵי עֳמָרִים, שִׁכְחָה, \nוּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.  \nשְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְהֶחָרוּבִין, שִׁכְחָה, \nוּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.  \nשְׁנֵי חוֹצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה, \nוּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.  \nשְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט, \nוּשְׁלֹשָׁה אֵינָן פֶּרֶט.  \nשְׁתֵּי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט, \nושָׁלוֹשׁ אֵינָן לֶקֶט.  \nאֵלּוּ כְדִבְרֵי בֵית הֶלֵּל.  \nוְעַל כֻּלָּם, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nשְׁלֹשָׁה לָעֲנִיִּים, \nוְאַרְבָּעָה לְבַעַל הַבַּיִת. \n",
+            "<small>ו</small>\nהָעֹמֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכֵחוֹ, \nאֵינוּ שִׁכְחָה; \nשְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, \nרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nלְבַעַל הַבַּיִת. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nלָעֲנִיִּים.  \nאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: \nוְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים, \nיוֹפִי כֹחַ שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת, \nאוֹ הוּרַע כֹּחַ? \nאָמְרוּ לוֹ: \nיוֹפִי כֹחַ.  \nאָמַר לָהֶם: \nמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכֵחוֹ, \nאֵינוּ שִׁכְחָה, \nשְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶן סָאתַיִם, \nאֵינוּ דִין שֶׁלֹּא יְהוּ שִׁכְחָה? \nאָמְרוּ לוֹ: \nלֹא! אִם אָמַרְתָּ בְעֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כַגָּדִישׁ, \nתֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרֵיכוֹת? \n",
+            "<small>ז</small>\nקָמָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סָאתַיִם וּשְׁכֵחָהּ, \nאֵינָהּ שִׁכְחָה; \nאֵין בָּהּ סָאתַיִם, אִם רְאוּיָה הִיא לַעֲשׁוֹת סָאתַיִם, \nאֲפִלּוּ הִיא שֶׁלַּטּוֹפֵחַ, \nרוֹאִים אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עַנְוָה שֶׁלִּשְׂעוֹרִים.  &lt;עמוה&gt;\n",
+            "<small>ח</small>\nקָמָה מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה. \nהָעֹמֶר אֵינוּ מַצִּיל לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה.  \nאֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר? \nכָּל שֶׁאֵינָה שִׁכְחָה, \nאֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד. \n",
+            "<small>ט</small>\nסְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָה עֲקוּרָה, \nוְכֵן בָּאִילָן, \nהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים אֵינָן מִצְטָרְפִין. \nרֶבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nאִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָאֶמְצַע, \nאֵינָן מִצְטָרְפִין, \nוְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. \n",
+            "<small>י</small>\nתְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לַשַּׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה, \nוְכֵן בַּאֲגִידֵי הַשּׁוּם וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, \nאֵין לָהֶם שִׁכְחָה.  \nכָּל טְמוּנִים בָּאָרֶץ, \nכְּגוֹן הַלּוּף, הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nאֵין לָהֶם שִׁכְחָה. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nיֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה. \n",
+            "<small>יא</small>\nהַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה, וְהַמְעַמֵּר, וְהַסּוֹמֶה, \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. \nאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטּוֹל אֶת הַגַּס הַגַּס, \nאֵין לוֹ שִׁכְחָה.  \nאִם אָמַר: \n\"הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶטֹּל\", \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. \n\n\n \n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nכָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה, \nכְּזַיִת הַנְטוֹפָה בְשַׁעֲתוֹ, וּשְׁכֵחוֹ, \nאֵינוּ שִׁכְחָה.  \nבַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? \nבִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִמְקוֹמוֹ. \nבִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה שָׁפְכָנִי אוֹ בֵישָׁנִי; &lt;שפכוני; בְשָׁנִי&gt;\nבְּמַעֲשָׂיו, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה; \nבִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְצַד הַפִּרְצָה.  \nוּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, \nשְׁנַיִם שִׁכְחָה, שְׁלֹשָׁה אֵינָה שִׁכְחָה.  \nרֶבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nאֵין שִׁכְחָה לַזֵּיתִים. \n",
+            "<small>ב</small>\nזַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלוֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁלִּשְׁנֵי מַלְבְּנִים, \nוּשְׁכֵחוֹ, אֵינוּ שִׁכְחָה.  \nזַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכֵחוֹ, אֵינוּ שִׁכְחָה.  \nבַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִילוּ בוֹ. \nאֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ, \nאֲפִלּוּ כְזַיִת הַנְּטוֹפָה בְשַׁעֲתוֹ, וּשְׁכֵחוֹ, \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה.  \nכָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו, יֵשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ.  \nרֶבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: \nמִשֶּׁתִּתְהַלֵּךְ הַמַּחֲבָא. \n",
+            "<small>ג</small>\nאֵי זֶה הוּא פֶרֶט? \nהַנּוֹשֵּׁר בְּשָׁעַת הַבְּצִירָה.  \nהָיָה בוֹצֵר, \nעָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל, הָסְבַּךְ בֶּעָלִים, \nנָפַל לָאָרֶץ וְנִפְרַד, \nהֲרֵי הוּא שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת.  \nהַמַּנִּיחַ כַּלְכַּלָּה תַחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בוֹצֵר, \nהֲרֵי זֶה גוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים; \nעַל זֶה נֶאֱמַר: (משלי כב,כח) \n\"אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם\". \n",
+            "<small>ד</small>\nהַמֵּדֵל בַּגְּפָנִים, \nכַּשֵּׁם שֶׁהוּא מֵדֵל בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, \nכָּךְ הוּא מֵדֵל בְּשֶׁלָּעֲנִיִּים.  \nדִּבְרֵי רֶבִּי יְהוּדָה.  \nרֶבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: \nבְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁי, \nאֵינוּ רַשַּׁי בְּשֶׁלָּעֲנִיִּים. \n",
+            "<small>ה</small>\nאֵי זוֹ הִיא עוֹלֶלֶת? \nכָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָתֵף וְלֹא נֶטֶף.  \nאִם סָפֵק, לָעֲנִיִּים.  \nעוֹלֶלֶת שֶׁבְּאַרְכּוּבָּה, \nאִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל, \nהֲרֵי הִיא שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת, \nוְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁלָּעֲנִיִּים.  \nגַּרְגֵּר יָחִיד, \nרֶבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nאֶשְׁכּוֹל. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nעוֹלֶלֶת. \n",
+            "<small>ו</small>\nכֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֶלֶת, \nרֶבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nלְבַעַל הַבַּיִת. \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nלָעֲנִיִּים.  \nאָמַר רֶבִּי אֱלִיעֶזֶר: (דברים כד,כא)\n\"כִּי תִבְצֹר... לֹא תְעוֹלֵל\", \nאִם אֵין בָּצִיר, מְנַיִן עוֹלֵלוֹת? \nאָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: (ויקרא יט,י)\n\"וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל\", \nאֲפִלּוּ כֻלּוֹ עוֹלֵלוֹת.  \nאִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: \n\"כִּי תִבְצֹר... לֹא תְעוֹלֵל\"? \nאֵין לָעֲנִיִּים בָּעוֹלֵלוֹת קֹדֶם לַבָּצִיר. \n",
+            "<small>ז</small>\nכֶּרֶם רְבָעִי, \nבֵית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nאֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בֵעוּר; \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nיֶשׁ לוֹ.  \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nיֵשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֵשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, \nוְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן. \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nכֻּלּוֹ לַגַּת. \n",
+            "<small>ח</small>\nהַמַּקְדִּישׁ אֶת כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדָעוּ הָעוֹלֵלוֹת, \nאֵין הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים.  \nמִשֶּׁנּוֹדְעוּ הָעוֹלֵלוֹת, \nהָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים.  \nאָמַר רְבִּי יוֹסֵה: \nאִם כֵּן, יִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלִים לַהֶקְדֵּשׁ.  \nאֵיזוֹ הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס? \nכָּל שֶׁאֵינוּ יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ; \nוּבָרָגְלִיּוֹת? \nמִשֶּׁיַּעֲבוֹר הֵימֶנָּה. \n\n\n \n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nמֵאֶמָּתַי כָּל הָאָדָם מֻתָּרִין בַּלֶּקֶט? \nמִשֶּׁיְּהַלְּכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת.  \nוּבַפֶּרֶט וּבָעוֹלֵלוֹת? \nמִשֶּׁיְּהַלְּכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ.  \nוּבַזֵּיתִים? \nמִשֶּׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה.  \nאָמַר רֶבִּי יְהוּדָה: \nוַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָן מוֹסְקִין זֵיתֵיהֶם \nאֶלָּא לְאַחַר רְבֵיעָה שְׁנִיָּה? \nאֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא, \nוְלֹא יְהֵא מֵבִיא אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת. \n",
+            "<small>ב</small>\nנֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט, וְעַל הַשִּׁכְחָה, וְעַל הַפֵּאָה בְשַׁעֲתָן, \nוְעַל מַעְשַׂר עָנִי בְכָל שְׁנָתוֹ.  \nוּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם.  \nאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָן נוֹהֲגִין כֵּן. \n",
+            "<small>ג</small>\nנֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּים, \nוְאֵינָן נֶאֱמָנִין לֹא עַל הַקֶּמַח, וְלֹא עַל הַפַּת.  \nנֶאֱמָנִין עַל הַסְּעוֹרָה שֶׁלָּאֹרֶז, &lt;השעורה&gt;\nוְאֵינָן נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל.  \nנֶאֱמָנִין עַל הַפּוּל, \nוְאֵינָן נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִים, בֵּין חַיִּים בֵּין מְבֻשָּׁלִים.  \nנֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר: \n\"שֶׁלְּמַעְשַׂר עָנִי הוּא\", \nוְאֵינָן נֶאֱמָנִין עָלָיו לוֹמַר: \n\"שֶׁלְּזֵיתֵי נִקּוּף הוּא\". \n",
+            "<small>ד</small>\nנֶאֱמָנִין עַל הַיָּרָק חַי, \nוְאֵינָן נֶאֱמָנִין עָלָיו מְבֻשָּׁל, \nאֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָבָר מְמֻעָט, \nשֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלַּפָסוֹ. \n",
+            "<small>ה</small>\nאֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן \nמֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים.  \nרְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: \nחֲצִי קַב.  \nקַב וָחֵצִי כֻסְּמִין וְקַב גְּרוֹגְרוֹת, \nאוֹ מָנֶה דְבֵלָה.  \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nפָּרֶס.  \nחֲצִי לוֹג יַיִן. \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nרְבִיעִית.  \nרְבִיעִית שֶׁמֶן. \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nשְׁמִינִית.  \nוּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, אַבָּה שָׁאוּל אוֹמֵר: \nכְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶן מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוֹדוֹת. \n",
+            "<small>ו</small>\nמִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בַכֹּהֲנִים, וּבַלְוִיִּם, וּבְיִשְׂרְאֵל.  \nהָיָה מַצִּיל, נוֹטֵל מַחְצָה וְנוֹתֵן מַחְצָה.  \nהָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, \nנוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן. \n",
+            "<small>ז</small>\nאֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, &lt;פותחין; פּוֹרֲחִין&gt;\nמִכִּכָּר בַּפּוֹנְדְּיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין בַּסֶּלַע.  \nלָן, נוֹתְנִין לוֹ פַרְנָסַת לִינָה.  \nשָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלוֹשׁ סְעוֹדוֹת.  \nמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוֹדוֹת, \nלֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי; \nמְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, \nלֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה.  \nוְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, \nוּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה. \n",
+            "<small>ח</small>\nמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, \nלֹא יִטֹּל לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי.  \nהָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, \nאֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְאַחַת, \nהֲרֵי זֶה יִטֹּל.  \nהָיוּ מְמֻשְׁכָּנִים בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ, &lt;לכתובת&gt;\nהֲרֵי זֶה יִטֹּל.  \nאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ. \n",
+            "<small>ט</small>\nמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, \nהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶן, \nהֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל.  \nוְכָל מִי שֶׁאֵינוּ צָרִיךְ לִטּוֹל וְנוֹטֵל, \nאֵינוּ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. &lt;לביריות&gt; \nוְכָל מִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לִטּוֹל וְאֵינוּ נוֹטֵל, \nאֵינוּ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס לַאֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ. \nעַל זֶה נֶאֱמַר:  (ירמיה יז,ז) \n\"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיי וְהָיָה יי מִבְטַחוֹ\".  \nוְכֵן דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין, \nאֵינוּ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁתִּכְהֵנָה עֵינָיו, \nשֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כג,ח) \n\"וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים\".  \n\n\n\n"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a26fc647467181aaf855361a5c167e2936f66cd5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,114 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "priority": 2.0,
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "heversionSource": "http://primo.nli.org.il/primo_library/libweb/action/dlDisplay.do?vid=NLI&docId=NNL_ALEPH00174173",
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "אלו דברים שאין להם שיעור הפאה. והבכורים. והראיון. וגמילות חסדים ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם:  ",
+            "אין פוחתין לפאה מששים. ואף על פי שאמרו אין לפאה שיעור. הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי רוב הענוה:  ",
+            "נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה. ר' שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור. ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר:  ",
+            "כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה. והתבואה והקטניות בכלל הזה:  ",
+            "ובאילן האוג והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרמונים והזיתים והתמרים חייבין בפאה:  ",
+            "לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח. ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח. ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח. ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי רי עקיבא. כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרח. המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר:  "
+        ],
+        [
+            "ואלו מפסיקין לפאה. הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור והניר וזרע אחר והקוצר לשחת מפסיק דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש:  ",
+            "אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת רבי יהודה אומר מפסקת. וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל:  ",
+            "הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר ואם היה שער כותש אינו מפסיק אלא נותן פאה לכל:  ",
+            "ולחרובין כל הרואין זה את זה. אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח. ולחרובין כל הרואין זה את זה. רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר:  ",
+            "הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות נותן פאה אחת. זרעה שני מינין אף על פי שעשאן גורן אחת נותן שתי פאות. הזורע את שדהו שני מיני חטין עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות:  ",
+            "מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני בזורע את שדהו שני מיני חטין אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות:  ",
+            "שדה שקצרוה כותים קצרוה לסטים קרסמוה נמלים שברתה הרוח או בהמה פטורה. קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה:  ",
+            "קצרוה לסטים חציה וקצר הוא חציה נותן פאה ממה שקצר. קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל. קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל:  "
+        ],
+        [
+            "מלבנות התבואה שבין הזיתים בית שמאי אומרים פאה מכל אחת ואחת בית הלל אומרים מאחד על הכל. ומודים שאם היו ראשי שורות מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל:  ",
+            "המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד וחכמים אומרים מאחד על הכל. ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד:  ",
+            "המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן. וכן באפונין וכן בכרם. המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל:  ",
+            "האמהות של בצלים חייבות בפאה ור' יוסי פוטר. מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת וחכמים אומרים מאחת על הכל:  ",
+            "האחין שחלקו נותנין שתי פאות חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת. שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת. לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל אחד ואחד. אמר ר' יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל:  ",
+            "רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע חייבת בפאה. רבי יהושע אומר העושה סאתים. ר' טרפון אומר ששה על ששה טפחים. רבי יהודה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות. והלכה כדבריו. ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים. ולכתוב עליו פרוזבול ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה:  ",
+            "הכותב נכסיו שכיב מרע שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה. הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אף על פי שלא כתב לה אבדה כתובתה:  ",
+            "הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם:  "
+        ],
+        [
+            "הפאה ניתנת במחובר לקרקע. בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים. אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה: \n",
+            "בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה: \n",
+            "נטל מקצת פאה וזרקה על השאר אין לו בה כלום. נפל לו עליה ופירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. וכן בלקט וכן בעומר השכחה: \n",
+            "פאה אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו: \n",
+            "שלש אבעיות ביום. בשחר ובחצות ובמנחה. רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו. של בית נמר היו מלקטין על החבל ונותנים פאה מכל אומן ואומן: \n",
+            "עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה. רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור: \n",
+            "הקדיש קמה ופדה קמה חייב. עומרין ופדה עומרין חייב. קמה ופדה עומרין פטורה. שבשעת חובתה היתה פטורה: \n",
+            "כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין. משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין. הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואחר כך פדאן פטורים שבשעת חובתן היו פטורים: \n",
+            "מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים חייב במעשרות אלא אם כן הפקיר: \n",
+            "איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו. תלש מלא קמצו. הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית. תוך היד ותוך המגל לעניים. אחר היד ואחר המגל לבעל הבית. ראש היד וראש המגל רבי ישמעאל אומר לעניים. רבי עקיבא אומר לבעל הבית: \n",
+            "חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית. שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית. רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט: \n"
+        ],
+        [
+            "גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים. הרוח שפזרה את העמרים אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לעניים בכדי נפילה:  ",
+            "שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה הרי היא של בעל הבית ואם לאו הרי היא של עניים. שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו. אמר ר' אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שבולת אחת ונותן לו:  ",
+            "אין מגלגלין בטופח דברי ר' מאיר וחכמים מתירין מפני שאפשר:  ",
+            "בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול. וכשיחזור לביתו ישלם. דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים עני היה באותה שעה:  ",
+            "המחליף עם העניים בשלו פטור ובשל עניים חייב. שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני. וזה נותן לזה חלקו מעשר עני. המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני:  ",
+            "המוכר את שדהו המוכר מותר והלוקח אסור. לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו. מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח את אחד ואחד לא. או שהוא מסייע את אחד מהן. הרי זה גוזל את העניים על זה נאמר (משלי כב, כח) אל תסג גבול עולים:  ",
+            "העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית. שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים. עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה:  ",
+            "המעמר לכובעות ולכומסאות לחררה ולעמרים אין לו שכחה. ממנו ולגורן יש לו שכחה. המעמר לגדיש יש לו שכחה. ממנו ולגורן אין לו שכחה. זה הכלל כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה. למקום שאינו גמר מלאכה אין לו שכחה. ממנו ולגורן יש לו שכחה:  "
+        ],
+        [
+            "בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמטה. כל עומרי השדה של קב קב ואחד של ארבעת קבין ושכחו. בית שמאי אומרים אינו שכחה. ובית הלל אומרים שכחה:  ",
+            "העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בית שמאי אומרים אינו שכחה. ובית הלל אומרים שכחה:  ",
+            "ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו מודים שאינו שכחה:  ",
+            "ואלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם את שלפניהם שכחה ואת שלאחריהם אינו שכחה. יחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה. ושלאחריו שכחה מפני שהוא בבל תשוב. זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה:  ",
+            "שני עומרים שכחה ושלשה אינן שכחה. שני צבורי זיתים וחרובין שכחה ושלשה אינן שכחה. שני הוצני פשתן שכחה ושלשה אינן שכחה. שני גרגרים פרט. ושלשה אינן פרט. שני שבלים לקט ושלשה אינן לקט אלו כדברי בית הלל ועל כולן בית שמאי אומרים שלשה לעניים וארבעה לבעל הבית:  ",
+            "העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. שני עומרים ובהם סאתים רבן גמליאל אומר לבעל הבית וחכמים אומרים לעניים. אמר רבן גמליאל וכי מרוב העמרים יופי כח של בעל הבית או הורע כחו אמרו לו יופי כחו אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עמרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהא שכחה אמרו לו לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש תאמר בשני עמרים שהן ככריכות:  ",
+            "קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה. אין בה סאתים אבל היא ראויה לעשות סאתים אפילו היא של טופח רואין אותה כאילו היא ענוה של שעורים:  ",
+            "הקמה מצלת את העומר ואת הקמה. העומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה. איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד:  ",
+            "סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה וכן באילן והשום והבצלים אינן מצטרפין לסאתים אלא של עניים הם רבי יוסי אומר אם באת רשות העני באמצע אינן מצטרפין ואם לאו הרי אלו מצטרפין:  ",
+            "תבואה שנתנה לשחת או לאלומה וכן באגודי השום ואגודות השום והבצלים אין להן שכחה וכל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים רבי יהודה אומר אין להם שכחה. וחכמים אומרים יש להם שכחה:  ",
+            "הקוצר בלילה והמעמר והסומא יש להם שכחה ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס אין לו שכחה אם אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה:  "
+        ],
+        [
+            "כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה. במה דברים אמורים בשמו. ובמעשיו. ובמקומו. בשמו שהיה שפכוני. או בישני. במעשיו. שהוא עושה הרבה. במקומו. שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה. ושאר כל הזיתים שנים שכחה ושלשה אינן שכחה. רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים:  ",
+            "זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה. זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה. כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. ר' מאיר אומר משתלך המחבא:  ",
+            "איזהו פרט הנושר בשעת הבצירה. היה בוצר. עקץ את האשכול. הוסבך בעלים. נפל מידו לארץ ונפרט הרי הוא של בעל הבית. המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים על זה נאמר (משלי כב, כח) אל תסג גבול עולים:  ",
+            "איזוהי עוללת כל שאין לה לא כתף ולא נטף אם יש לה כתף או נטף של בעל הבית אם ספק לעניים. עוללת שבארכובה אם נקרצת עם האשכול הרי היא של בעל הבית ואם לאו הרי היא של עניים. גרגר יחידי רבי יהודה אומר אשכול. וחכמים אומרים עוללת:  ",
+            "המדל בגפנים כשם שהוא מדל בתוך שלו כן הוא מדל בשל עניים דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל עניים:  ",
+            "כרם רבעי בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור. בית הלל אומרים יש לו. בית שמאי אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות והעניים פודין לעצמם. ובית הלל אומרים כולו לגת:  ",
+            "כרם שכולו עוללות רבי אליעזר אומר לבעל הבית רבי עקיבא אומר לעניים. אמר רבי אליעזר (דברים כד, כא) כי תבצור לא תעולל אם אין בציר מנין עוללות אמר לו רבי עקיבא (ויקרא יט, י) וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות אם כן למה נאמר כי תבצור לא תעולל אין לעניים בעוללות קודם הבציר:  ",
+            "המקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות אין העוללות לעניים. משנודעו בו העוללות. העוללות לעניים. רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש. איזה היא שכחה בעריס כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה וברגליות משיעבור הימנה:  "
+        ],
+        [
+            "מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו. ובזיתים משתרד רביעה שנייה. אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות:  ",
+            "נאמנים על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן. ועל מעשר עני בכל שנתו. ובן לוי נאמן לעולם. ואינן נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן:  ",
+            "נאמנין על החטים ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת. נאמנין על השעורה של אורז ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל. נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין לא חיים ולא מבושלין. נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף הוא:  ",
+            "נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אלא אם כן היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו:  ",
+            "אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים. רבי מאיר אומר חצי קב. קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות או מנה דבלה. רבי עקיבא אומר פרס. חצי לוג יין. רבי עקיבא אומר רביעית. רביעית שמן. רבי עקיבא אומר שמינית. ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות:  ",
+            "מדה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראלים. היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה. היה לו דבר מועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהם:  ",
+            "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע. לן נותנין לו פרנסת לינה. שבת נותנין לו מזון שלש סעודות. מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי. מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה. והקופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה:  ",
+            "מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול. היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול. אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו:  ",
+            "מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול. וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז, ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. וכן דיין שדן דין אמת לאמתו. וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם שנא' (דברים טז, כ) צדק צדק תרדוף. וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות שנאמר (שמות כג, ח) ושוחד לא תקח כי השוחד יעור פקחים וגו':   "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/Torat Emet 357.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/Torat Emet 357.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e4583ffd07a3cbd2df92864d26ee785279a0c8b9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/Torat Emet 357.json	
@@ -0,0 +1,112 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 357",
+    "status": "locked",
+    "priority": 3.0,
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 357",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:  ",
+            "אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין לַפֵּאָה שִׁעוּר. הַכֹּל לְפִי גֹדֶל הַשָּׂדֶה, וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים, וּלְפִי רֹב הָעֲנָוָה:  ",
+            "נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר:  ",
+            "כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה. כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, חַיָּב בַּפֵּאָה. וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה:  ",
+            "וּבָאִילָן, הָאוֹג וְהֶחָרוּבִין וְהָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים וְהַגְּפָנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים, חַיָּבִין בַּפֵּאָה:  ",
+            "לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ הַגִּזְבָּר:  "
+        ],
+        [
+            "וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה. הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר. וְהַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרָשׁ: \n",
+            "אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסֶקֶת. וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבֹר בְּכֵלָיו, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל: \n",
+            "הַכֹּל מַפְסִיק לַזְּרָעִים, וְאֵינוֹ מַפְסִיק לָאִילָן אֶלָּא גָדֵר. וְאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל: \n",
+            "וְלֶחָרוּבִין, כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל רוּחַ, וְלֶחָרוּבִין, כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר: \n",
+            "הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵׂהוּ שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. זְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת. הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת: \n",
+            "מַעֲשֶׂה שֶׁזָּרַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאָלוּ. אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר, מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת, שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, אִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת: \n",
+            "שָׂדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ כּוּתִים, קְצָרוּהָ לִסְטִים, קִרְסְמוּהָ נְמָלִים, שְׁבָרַתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְהֵמָה, פְּטוּרָה. קָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ לִסְטִים חֶצְיָהּ, פְּטוּרָה, שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בַּקָּמָה: \n",
+            "קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצָר. קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ, הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ, הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל: \n"
+        ],
+        [
+            "מַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאֶחָת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאֶחָד עַל הַכֹּל:  ",
+            "הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:  ",
+            "הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּם יְבֵשִׁים לַגֹּרֶן, נוֹתֵן פֵּאָה לָאֵלּוּ לְעַצְמָן וְלָאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְכֵן בַּאֲפוּנִין, וְכֵן בַּכֶּרֶם. הַמֵּדֵל, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר. וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכֹּל:  ",
+            "הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים חַיָּבוֹת בְּפֵאָה, וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאַחַת עַל הַכֹּל:  ",
+            "הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְרוֹמוֹ, זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ. הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה. אֲבָל אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:  ",
+            "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קַרְקַע בֵּית רֹבַע, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הָעוֹשָׂה סָאתַיִם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתֹּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה:  ",
+            "הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע, שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ:  ",
+            "הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא בֶן חוֹרִין. שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן:  "
+        ],
+        [
+            "הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקָע. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים. אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבוֹז, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה: \n",
+            "בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבוֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה: \n",
+            "נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר, אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ. וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה: \n",
+            "פֵּאָה אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ: \n",
+            "שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ. שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אֻמָּן וְאֻמָּן: \n",
+            "עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה, שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִשְׁעַת הָעִמּוּר: \n",
+            "הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה, חַיָּב. עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין, חַיָּב. קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין, פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה: \n",
+            "כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִים, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִים: \n",
+            "מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר: \n",
+            "אֵיזֶהוּ לֶקֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה. הָיָה קוֹצֵר, קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים. אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבָּיִת. רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת: \n",
+            "חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, הָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל לָעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט, לֶקֶט: \n"
+        ],
+        [
+            "גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו, כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים. הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים, אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה: \n",
+            "שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַגָּדִישׁ, מְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכִי הֵיאַךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָא בִרְשׁוּתוֹ. אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ, וּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ: \n",
+            "אֵין מְגַלְגְּלִין בְּטוֹפֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר: \n",
+            "בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, יִטֹּל, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: \n",
+            "הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב. שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ, מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי: \n",
+            "הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים: \n",
+            "הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים, עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְקַשׁ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה: \n",
+            "הַמְעַמֵּר לְכֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמָר מְלָאכָה, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה: \n"
+        ],
+        [
+            "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶבְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֻּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כַּשְּׁמִטָּה. כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה: \n",
+            "הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה: \n",
+            "רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ. הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ, מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה: \n",
+            "וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת. שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה, וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוֹ שִׁכְחָה. יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב (דברים כד). זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב, שִׁכְחָה. וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב, אֵינוֹ שִׁכְחָה: \n",
+            "שְׁנֵי עֳמָרִים, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי הוּצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט, וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט. שְׁנֵי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט, וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן לֶקֶט. אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלשָׁה, לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה, לְבַעַל הַבָּיִת: \n",
+            "הָעֹמֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים יֻפֵּי כֹחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ. אָמְרוּ לוֹ, יֻפֵּי כֹחוֹ. אָמַר לָהֶם, וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה, שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁכְחָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּעֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כְגָדִישׁ, תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת: \n",
+            "קָמָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ, אֵינָהּ שִׁכְחָה. אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טוֹפֵחַ, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים: \n",
+            "הַקָּמָה מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה. הָעֹמֶר אֵינוֹ מַצִּיל לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה. אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר, כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד: \n",
+            "סְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה, וְכֵן בָּאִילָן, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצָע, אֵינָן מִצְטָרְפִין, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין: \n",
+            "תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לְשַׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה, וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם, וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵין לָהֶן שִׁכְחָה. וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לָהֶם שִׁכְחָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה: \n",
+            "הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְעַמֵּר וְהַסּוּמָא, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. אִם אָמַר, הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵח אֲנִי אֶטֹּל, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה: \n"
+        ],
+        [
+            "כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה, אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִמְקוֹמוֹ. בִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה שִׁפְכוֹנִי אוֹ בֵישָׁנִי. בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה. בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְצַד הַפִּרְצָה. וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, שְׁנַיִם שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שִׁכְחָה לַזֵּיתִים: \n",
+            "זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ, אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו, יֶשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא: \n",
+            "אֵיזֶהוּ פֶרֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה. הָיָה בוֹצֵר, עָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל, הֻסְבַּךְ בֶּעָלִים, נָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ וְנִפְרַט, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בוֹצֵר, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים: \n",
+            "אֵיזוֹהִי עוֹלֶלֶת. כָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָתֵף וְלֹא נָטֵף. אִם יֶשׁ לָהּ כָּתֵף אוֹ נָטֵף, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אִם סָפֵק, לָעֲנִיִּים. עוֹלֶלֶת שֶׁבָּאַרְכֻּבָּה, אִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. גַּרְגֵּר יְחִידִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶשְׁכּוֹל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹלֶלֶת: \n",
+            "הַמֵּדֵל בַּגְּפָנִים, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵדֵל בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, כֵּן הוּא מֵדֵל בְּשֶׁל עֲנִיִּים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל עֲנִיִּים: \n",
+            "כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלְלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֻּלּוֹ לַגַּת: \n",
+            "כֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלְלוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל (דברים כד), אִם אֵין בָּצִיר, מִנַּיִן עוֹלְלוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל (ויקרא יט), אֲפִלּוּ כֻלּוֹ עוֹלְלוֹת, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל, אֵין לָעֲנִיִּים בָּעוֹלְלוֹת קֹדֶם הַבָּצִיר: \n",
+            "הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלְלוֹת, אֵין הָעוֹלְלוֹת לָעֲנִיִּים. מִשֶּׁנּוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלְלוֹת, הָעוֹלְלוֹת לָעֲנִיִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלָיו לַהֶקְדֵּשׁ. אֵיזֶה הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס, כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, וּבְרֹגְלִיּוֹת, מִשֶּׁיַּעֲבֹר הֵימֶנָּה: \n"
+        ],
+        [
+            "מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט. מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וְעוֹלְלוֹת, מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ. וּבְזֵיתִים, מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת:  ",
+            "נֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּאָה בִּשְׁעָתָן, וְעַל מַעְשַׂר עָנִי בְּכָל שְׁנָתוֹ. וּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם. וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן:  ",
+            "נֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּים, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח וְלֹא עַל הַפָּת. נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל. נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין, לֹא חַיִּים וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא:  ",
+            "נֶאֱמָנִים עַל הַיָּרָק חַי, וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְבֻשָּׁל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ:  ",
+            "אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חֲצִי קַב. קַב וָחֵצִי כֻסְּמִין, וְקַב גְּרוֹגָרוֹת, אוֹ מָנֶה דְּבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, פְּרָס. חֲצִי לֹג יָיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְבִיעִית. רְבִיעִית שֶׁמֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמִינִית. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, אָמַר אַבָּא שָׁאוּל, כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:  ",
+            "מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בְּכֹהֲנִים וּבִלְוִיִּם וּבְיִשְׂרְאֵלִים. הָיָה מַצִּיל, נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם:  ",
+            "אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. לָן, נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי. מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה. וְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלשָׁה:  ",
+            "מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְאַחַת, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִים לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ:  ",
+            "מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל וְנוֹטֵל, אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ (ירמיה יז). וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִסֵּחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף. וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ':<br>סְלִיק מַסֶּכֶת פֵּאָה  "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f3cb4e5885f71c68501fc0be0e357fa407bf1fbe
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,108 @@
+{
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishnah_Peah",
+    "text": [
+        [
+            "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:  ",
+            "אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין לַפֵּאָה שִׁעוּר. הַכֹּל לְפִי גֹדֶל הַשָּׂדֶה, וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים, וּלְפִי רֹב הָעֲנָוָה:  ",
+            "נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר:  ",
+            "כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה. כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, חַיָּב בַּפֵּאָה. וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה:  ",
+            "וּבָאִילָן, הָאוֹג וְהֶחָרוּבִין וְהָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים וְהַגְּפָנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים, חַיָּבִין בַּפֵּאָה:  ",
+            "לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ הַגִּזְבָּר:  "
+        ],
+        [
+            "וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה. הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר. וְהַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרָשׁ: \n",
+            "אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסֶקֶת. וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבֹר בְּכֵלָיו, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל: \n",
+            "הַכֹּל מַפְסִיק לַזְּרָעִים, וְאֵינוֹ מַפְסִיק לָאִילָן אֶלָּא גָדֵר. וְאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל: \n",
+            "וְלֶחָרוּבִין, כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל רוּחַ, וְלֶחָרוּבִין, כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר: \n",
+            "הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵׂהוּ שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. זְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת. הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת: \n",
+            "מַעֲשֶׂה שֶׁזָּרַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאָלוּ. אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר, מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת, שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, אִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת: \n",
+            "שָׂדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ כּוּתִים, קְצָרוּהָ לִסְטִים, קִרְסְמוּהָ נְמָלִים, שְׁבָרַתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְהֵמָה, פְּטוּרָה. קָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ לִסְטִים חֶצְיָהּ, פְּטוּרָה, שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בַּקָּמָה: \n",
+            "קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצָר. קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ, הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ, הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל: \n"
+        ],
+        [
+            "מַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאֶחָת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאֶחָד עַל הַכֹּל:  ",
+            "הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:  ",
+            "הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּם יְבֵשִׁים לַגֹּרֶן, נוֹתֵן פֵּאָה לָאֵלּוּ לְעַצְמָן וְלָאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְכֵן בַּאֲפוּנִין, וְכֵן בַּכֶּרֶם. הַמֵּדֵל, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר. וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכֹּל:  ",
+            "הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים חַיָּבוֹת בְּפֵאָה, וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאַחַת עַל הַכֹּל:  ",
+            "הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְרוֹמוֹ, זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ. הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה. אֲבָל אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:  ",
+            "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קַרְקַע בֵּית רֹבַע, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הָעוֹשָׂה סָאתַיִם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתֹּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה:  ",
+            "הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע, שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ:  ",
+            "הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא בֶן חוֹרִין. שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן:  "
+        ],
+        [
+            "הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקָע. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים. אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבוֹז, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה: \n",
+            "בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבוֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה: \n",
+            "נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר, אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ. וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה: \n",
+            "פֵּאָה אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ: \n",
+            "שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ. שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אֻמָּן וְאֻמָּן: \n",
+            "עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה, שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִשְׁעַת הָעִמּוּר: \n",
+            "הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה, חַיָּב. עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין, חַיָּב. קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין, פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה: \n",
+            "כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִים, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִים: \n",
+            "מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר: \n",
+            "אֵיזֶהוּ לֶקֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה. הָיָה קוֹצֵר, קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים. אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבָּיִת. רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת: \n",
+            "חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, הָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל לָעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט, לֶקֶט: \n"
+        ],
+        [
+            "גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו, כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים. הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים, אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה: \n",
+            "שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַגָּדִישׁ, מְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכִי הֵיאַךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָא בִרְשׁוּתוֹ. אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ, וּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ: \n",
+            "אֵין מְגַלְגְּלִין בְּטוֹפֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר: \n",
+            "בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, יִטֹּל, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: \n",
+            "הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב. שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ, מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי: \n",
+            "הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים: \n",
+            "הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים, עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְקַשׁ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה: \n",
+            "הַמְעַמֵּר לְכֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמָר מְלָאכָה, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה: \n"
+        ],
+        [
+            "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶבְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֻּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כַּשְּׁמִטָּה. כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה: \n",
+            "הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה: \n",
+            "רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ. הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ, מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה: \n",
+            "וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת. שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה, וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוֹ שִׁכְחָה. יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב (דברים כד). זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב, שִׁכְחָה. וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב, אֵינוֹ שִׁכְחָה: \n",
+            "שְׁנֵי עֳמָרִים, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי הוּצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט, וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט. שְׁנֵי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט, וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן לֶקֶט. אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלשָׁה, לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה, לְבַעַל הַבָּיִת: \n",
+            "הָעֹמֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים יֻפֵּי כֹחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ. אָמְרוּ לוֹ, יֻפֵּי כֹחוֹ. אָמַר לָהֶם, וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה, שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁכְחָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּעֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כְגָדִישׁ, תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת: \n",
+            "קָמָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ, אֵינָהּ שִׁכְחָה. אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טוֹפֵחַ, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים: \n",
+            "הַקָּמָה מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה. הָעֹמֶר אֵינוֹ מַצִּיל לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה. אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר, כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד: \n",
+            "סְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה, וְכֵן בָּאִילָן, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצָע, אֵינָן מִצְטָרְפִין, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין: \n",
+            "תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לְשַׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה, וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם, וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵין לָהֶן שִׁכְחָה. וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לָהֶם שִׁכְחָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה: \n",
+            "הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְעַמֵּר וְהַסּוּמָא, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. אִם אָמַר, הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵח אֲנִי אֶטֹּל, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה: \n"
+        ],
+        [
+            "כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה, אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִמְקוֹמוֹ. בִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה שִׁפְכוֹנִי אוֹ בֵישָׁנִי. בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה. בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְצַד הַפִּרְצָה. וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, שְׁנַיִם שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שִׁכְחָה לַזֵּיתִים: \n",
+            "זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ, אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו, יֶשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא: \n",
+            "אֵיזֶהוּ פֶרֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה. הָיָה בוֹצֵר, עָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל, הֻסְבַּךְ בֶּעָלִים, נָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ וְנִפְרַט, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בוֹצֵר, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים: \n",
+            "אֵיזוֹהִי עוֹלֶלֶת. כָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָתֵף וְלֹא נָטֵף. אִם יֶשׁ לָהּ כָּתֵף אוֹ נָטֵף, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אִם סָפֵק, לָעֲנִיִּים. עוֹלֶלֶת שֶׁבָּאַרְכֻּבָּה, אִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. גַּרְגֵּר יְחִידִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶשְׁכּוֹל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹלֶלֶת: \n",
+            "הַמֵּדֵל בַּגְּפָנִים, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵדֵל בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, כֵּן הוּא מֵדֵל בְּשֶׁל עֲנִיִּים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל עֲנִיִּים: \n",
+            "כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלְלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֻּלּוֹ לַגַּת: \n",
+            "כֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלְלוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל (דברים כד), אִם אֵין בָּצִיר, מִנַּיִן עוֹלְלוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל (ויקרא יט), אֲפִלּוּ כֻלּוֹ עוֹלְלוֹת, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל, אֵין לָעֲנִיִּים בָּעוֹלְלוֹת קֹדֶם הַבָּצִיר: \n",
+            "הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלְלוֹת, אֵין הָעוֹלְלוֹת לָעֲנִיִּים. מִשֶּׁנּוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלְלוֹת, הָעוֹלְלוֹת לָעֲנִיִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלָיו לַהֶקְדֵּשׁ. אֵיזֶה הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס, כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, וּבְרֹגְלִיּוֹת, מִשֶּׁיַּעֲבֹר הֵימֶנָּה: \n"
+        ],
+        [
+            "מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט. מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וְעוֹלְלוֹת, מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ. וּבְזֵיתִים, מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת:  ",
+            "נֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּאָה בִּשְׁעָתָן, וְעַל מַעְשַׂר עָנִי בְּכָל שְׁנָתוֹ. וּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם. וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן:  ",
+            "נֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּים, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח וְלֹא עַל הַפָּת. נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל. נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין, לֹא חַיִּים וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא:  ",
+            "נֶאֱמָנִים עַל הַיָּרָק חַי, וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְבֻשָּׁל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ:  ",
+            "אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חֲצִי קַב. קַב וָחֵצִי כֻסְּמִין, וְקַב גְּרוֹגָרוֹת, אוֹ מָנֶה דְּבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, פְּרָס. חֲצִי לֹג יָיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְבִיעִית. רְבִיעִית שֶׁמֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמִינִית. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, אָמַר אַבָּא שָׁאוּל, כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:  ",
+            "מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בְּכֹהֲנִים וּבִלְוִיִּם וּבְיִשְׂרְאֵלִים. הָיָה מַצִּיל, נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם:  ",
+            "אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. לָן, נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי. מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה. וְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלשָׁה:  ",
+            "מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְאַחַת, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִים לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ:  ",
+            "מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל וְנוֹטֵל, אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ (ירמיה יז). וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִסֵּחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף. וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ':<br>סְלִיק מַסֶּכֶת פֵּאָה  "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 357",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git "a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/English/Le Talmud de J\303\251rusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr].json" "b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/English/Le Talmud de J\303\251rusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr].json"
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..617f795edc363d1469247fef9528908fd5263533
--- /dev/null
+++ "b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/English/Le Talmud de J\303\251rusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr].json"	
@@ -0,0 +1,133 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002182155/NLI",
+    "versionTitle": "Le Talmud de Jérusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr]",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "fr",
+    "languageFamilyName": "french",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "Jusqu’à quand peut-on, dans l’année qui précède<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Selon la règle, on ne peut pas cultiver en la 6e année un produit destiné à être cueillie en la 7e. Comp. Babli, (Moed Qatan 7b), et ci-après, 2, 1.</i> la 7e, cultiver un champ planté d’arbres? D’après l’école de Shammaï, aussi longtemps que cela profite aux fruits de cette 6e année; d’après l’école de Hillel, jusqu’à Pentecôte (déjà, après cette époque, la culture profiterait à la 7e année). Les avis de ces deux écoles sont à peu près d’accord.",
+            "Qu’appelle-t-on champ d’arbres? Tout terrain où se trouvent 3 arbres par chaque étendue pouvant fournir un saa de revenus (soit 500 coudées carrées); si les arbres qui s’y trouvent peuvent produire un gâteau de figues de 60 mané italiennes<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Selon Maïmonide, cette mine 1 62 livres et 7 onces 2 tiers, la livre ayant 16 onces, l'once 16 draschmes, et le drachme 33 grains d'orge.</i>, on cultive pour eux tout le terrain, mais s’ils produisent moins, on ne cultive, auprès des arbres, que l’espace occupé par celui qui fait la cueillette<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Comp. (Ct 5, 1).</i> et le panier placé un peu plus loin<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Le reste sera considéré comme champ livre.</i>.",
+            "Peu importe que les arbres soient incultes ou fruitiers; on les considère à l’égal du figuier, et s’ils peuvent produire un gâteau de figues de 60 mané italiennes, on cultive tout le terrain (d’un saa) en leur faveur; s’ils produisent moins, on ne cultive que l’espace qui leur est indispensable (comme précédemment).",
+            "Si l’un de ces arbres produit seul la quantité nécessaire au gâteau de figues, tandis que les 2 arbres ne rapportent pas, ou si 2 arbres produisent cette quantité, mais le troisième ne rapporte pas, on ne laboure que l’espace qui leur est strictement nécessaire. Ceci a lieu, soit qu’il y ait trois arbres, soit qu’il y en fait neuf, dans l’espace du saa. Mais, s’il y en a dix ou davantage, qu’ils produisent cette quantité, ou non, on peut cultiver tout le terrain en leur faveur. En général, toute cette défense relative à la veille de Sheviit est prescrite par ce verset (Ex 34, 21): Tu cesseras de cultiver et de moissonner<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Cette défense exprimée à l'égard du Shabat serait superflue, puisqu'en ce jour tout travail est interdit.</i>. Il ne saurait être question là de culture ou de moisson de la 7e année, ce qui serait inutile<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Puisque d'autres passages en parlent. Voir 1, note 1.</i>; il s’agit donc de la culture pendant la 6e année faite au profit de la 7e, ou de la moisson de la 7e faite au profit de l’année suivante (ou 8e). Selon R. Ismael, cette défense s’applique au Shabat et l’on veut dire par là la culture volontaire aussi bien que la moisson volontaire sont interdites en ce jour, mais il est fait exception pour la gerbe obligatoire<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> \"On l'offrait au Temple. Voir Menahot 10, 1; et Babli, ib. 72a. Comp. Rosch hachana, 9b; (Makot 42b). Mishna Suka 4, 1.\"</i>.",
+            "Si 3 de ces arbres appartiennent à 3 propriétaires<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Babli, (Baba Batra 26b).</i>, on les suppose réunis, et l’on cultive pour eux tout le terrain. -Quel espace doit-il y avoir entre eux pour cela? -Il faut, dit R. Simon b. Gamliel, qu’un bœuf puisse passer entre eux avec la charrue<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Soit 4 coudées. Si la distance était moindre et qu'ils fussent plus rapprochés, il faudrait en arracher un.</i>.",
+            "S’il y a au moins dix jeunes arbustes disséminés dans un champ de la contenance d’un saa, on peut le cultiver en leur faveur<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Sans quoi, n'ayant pas encore la sève des vieux arbres, ils dépériraient. Comp. Schekalim, 4, 1.</i>, jusqu’au nouvel an (de la 7e). S’ils sont rangés en ligne droite, ou s’ils forment là un demi cercle, on ne cultive que l’espace qui leur est strictement nécessaire (afin de ne pas paraître cultiver le champ pour la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> \"en (Taanit 3a), ceci est admis comme règle de Moïse sur le Sinaï; comp. (Suka 34a); (Moed Qatan 3b); et (Zevahim 110b.)\"</i>.",
+            "S’il y a de jeunes arbustes et des courges<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Et qu'il y ait, bien entendu, majorité d'arbustes.</i> dans un champ de la contenance d’un saa, on les suppose réunis (et l’on peut cultiver le tout). R. Simon ben Gamliel ajoute: n’y eut-il que dix courges dans le champ de la contenance d’un saa, on le cultive en entier, jusqu’au nouvel an de la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Parce que, selon lui, l'extension des courges équivaut à la grandeur d'un arbre.</i>.",
+            "Jusqu’à quel moment les arbustes sont-ils jeunes (et ne sont pas encore des arbres, pour que 3 suffisent à constituer le champ)? R. Eliézer ben Azaria dit: jusqu’à ce qu’il soit permis d’en manger (dans la 4e année contre rachat); R. Josué dit jusqu’à ce qu’ils aient sept ans; R. aqiba dit: aussi longtemps qu’on les nomme en général jeunes arbres (cela dépend de l’usage général). Si un arbre, après avoir été taillé, produit de nouveaux rejetons, on le nomme jeune arbre<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Sous le rapport de la culture et des années de stages à observer (Orla) avant d'en manger.</i>, s’il n’a pas été coupé, à plus d’un palme de hauteur au-dessus du niveau de la terre; mais s’il a été coupé plus haut, il continue à s’appeler arbre (vieux). Tel est l’avis de R. Simon."
+        ],
+        [
+            "Jusqu’à quand peut-on cultiver, pendant la 6e année, un champ blanc<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Comme il n'y pas d'arbre projetant de l'ombre noire, le champ est relativement blanc, dit Maïmonide.</i>, ou de blé (sans arbres)? Jusqu’à ce que l’humidité de la terre par la pluie cesse, c’est-à-dire aussi longtemps que l’on cultive les champs de concombres et de courges. -Mais, objecta R. Simon, ne serait-ce pas abandonner la loi à l’arbitraire de chacun? (Comment ajouter foi aux déclarations sur la cessation de l’humidité)? -On dit donc: dans le champ de blé, on cultive jusqu’à Pâques; pour les arbres, jusqu’à Pentecôte<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> En 1, 1, R. Gamaliel a répondu d'avance à ces objections. Comp. (Moed Qatan 3b).</i>.",
+            "On peut mettre l’engrais et former des creux dans les champs de concombres et de courges, jusqu’au nouvel an, il en est de même des champs secs arrosés artificiellement<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> \"Mishna Baba Batra 3, 1, et 4, 7; cf. Ct 4, 13, et (Ne 3, 15).\"</i>. On peut aussi, jusque-là, écarter les parasites des racines, enlever les feuilles mortes, couvrir les racines avec de la terre et les enfumer (pour tuer les vers). R. Simon dit: même dans la 7e année, on peut enlever les feuilles des raisins.",
+            "On peut jusqu’au nouvel an débarrasser les pierres des champs, enlever les troncs secs, tailler les branches et les émondes<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Arracher les excroissances inutiles, qui absorbent la sève sans profit.</i>. R. Josué dit: pour la taille et l’émondage, on peut opérer dans la 6ème année (au profit de la 7ème) comme dan la 5ème (c’est-à-dire même plus tard). R. Simon dit: aussi longtemps seulement qu’il est permis de cultiver l’espace qui entoure l’arbre, il est permis aussi de l’émonder (pas plus tard).",
+            "Jusqu’au nouvel an, on peut enduire les jeunes arbustes (d’un ciment insecticide), les lier<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Les entourer d'un abri pour les protéger contre la chaleur et le froid. Comp. Aboda zara, 50b.</i>, les épointer, les soutenir de cases protectrices, les arroser. R. Eléazar ben R. Zadok dit: on peut même dans la 7ème année arroser les branches, mais non la souche.",
+            "Jusqu’au nouvel an, on enduit les figues hâtives<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Peu mûres. (Ct 2, 13).</i> d’huile et on les troue (pour les faire mûrir). Celles de la 6ème année (non mûres) qui sont restées à l’arbre jusque dans la 7e, ou celles de la 7e restées (pour la même raison) jusqu’à la 8e, ne peuvent être ni enduites, ni trouées. R. Juda dit: dans les endroits où c’est l’usage, on ne peut pas le faire, parce qu’alors c’est un travail agricole; au cas contraire, on le peut. R. Simon l’autorise pour les arbres (la 8ème année), puisqu’alors l’arboriculture est permise<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Voir ci-dessus, (Demaï 1, 1.)</i>.",
+            "Dans le mois qui précède le nouvel an<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Selon le Talmud B. (Rosh Hashana 10b), les 30 jours qui précèdent la schemita y sont joints à titre de supplément. Cf. (Yebamot 83a), et ci-après, Maasser Sheni, 1, 1 ( 52c).</i> de la 7e année, on ne peut ni planter, ni renforcer le cep de la vigne sous terre, ni greffer; mais, si par erreur, on a fait l’une de ces 3 opérations, il faut arracher la branche. R. Juda dit<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> (Pessahim 55a).</i>: toute greffe, qui après trois jours n’a pas pris consistance, n’adhère plus (il faut donc s’y prendre 33 jours plus tôt). Selon R. Yossé et R. Simon, il faut 2 semaines pour la greffe (soit 44 jours avant le nouvel an).",
+            "Du riz, ou millet<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> \"Ainsi le traduit Rashi dans (Ez 4, 9);\"</i>, du pavot<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> V. le même à (Rosh hashana 13b).</i> et de la graine de lin<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Cf. (Shabat 2, 2.)</i>, qui ont pris racine avant le nouvel an, doivent être rédimés lorsqu’ils sont recueillis après le nouvel an comme des produits de l’année précédente (pour les dîmes de 2e année ou la 5e pou des pauvres à la 3e ou 6e), et il est permis alors de les rentrer en grange<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Ils ne sont pas soumis aux lois sur la sainteté de la 7e année.</i>; s’ils n’ont pas pris racine auparavant, il n’est pas permis de les rentrer, et on les traite comme des produits de la 7e (c’est-à-dire qu’ils en sont dispensés comme devant être abandonnés à tout venant), et tout dépend de l’époque d’enracinement.",
+            "R. Simon Shezori<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> \"Ce nom, selon Guisius, est celui des habitants de Schezor, place forte située sur la rive méridionale de l'Oronte, entre Epiphanie et Antioche, au dire des géographes arabes, Edrisi et Abulféda. Ceci serait contraire à l'étymologie proposée par Maïmonide dans sa préface: il explique le mot schezori par \"\" tisserand en soie \"\", en donnant à le sens de tordre.\"</i> dit: on procède de même (c’est-à-dire, on fait dépendre du germe) pour la fève égyptienne, que l’on a semée en principe pour en tirer des semences (et non pour les manger). Il en est de même, dit R. Simon pour les gros pois<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Cf. (Kilayim 3, 2.)</i>. Toutefois, dit R. Eliézer, pour ces derniers, l’on impose la condition qu’ils aient des cosses avant le nouvel an.",
+            "Pour les oignons inféconds<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> Rashi, à Rosh hashana 14a, l'appelle: ciboule.</i> (sans semences) et les fèves égyptiennes, s’ils ont été privés d’eau trente jours avant le nouvel an<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> Cela modifie leur constitution agricole.</i>, on prélève la dîme comme étant de la 6e année, et il est permis, à la 7e année, de les rentrer; sinon, il est interdit de les rentrer, et, pour la dîme, on agit, à leur égard, comme s’ils étaient de la 7e année (elle s’annule). On agit de même pour le champ sec<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> Voir ci-après, Mishna Terumot 10, 11, et la glose de Rashi sur (Baba Batra 3, 1.)</i> (qui n’est traversé ni par un canal, ni par un cours d’eau), si on a laissé passer, selon R. Meir, deux périodes de temps sans l’arroser, ou trois périodes, selon les autres sages (cet arrosage a lieu à la maturité, pour faciliter l’extraction).",
+            "Des courges conservées comme semence qui ont été durcies avant le nouvel an et devenues inaptes pour servir à la consommation, peuvent être gardées la 7e année; si elles n’ont pas durci à temps, c’est interdit<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Il est interdit de conserver des fruits de 7e année pour s'en servir plus tard comme semences.</i>. Les bourgeons de ces produits sont d’un usage interdit la 7e année. On peut, dit R. Simon, arroser (féconder) de la terre blanche (ne contenant pas de semence, pour qu’elle produise des salades); R. Eliezer ben Jacob l’interdit. On peut étancher d’eau un champ de riz, la 7e année; mais on ne peut pas l’émonder."
+        ],
+        [
+            "A partir de quand peut-on (la 7e année) transporter l’engrais sur le fumier<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> D'où on le distribue partout.</i>? Lorsque d’ordinaire le travail d’agriculture cesse (lorsqu’on ne peut plus supposer quelque culture interdite). Tel est l’avis de R. Meir; R. Juda dit: lorsque le fumier est devenu sec (impropre)<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Selon Maïmonide c'est la période d'agriculture dite stercus ou coloquinte. Cf. 9, 6.</i>; R. Yossé dit: lorsqu’il est assez sec pour rester collé (ce qui revient presqu’au même).",
+            "Combien de tas d’engrais peut-on élever à la fois? Trois monceaux par chaque champ de la contenance d’un saa, à raison de dix paniers pour chaque lethekh (espace de 15 saa). On peut augmenter le nombre des paniers, mais non celui des monceaux<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Afin de ne pas avoir l'apparence d'engraisser tout le champ.</i>; on peut même augmenter ce dernier nombre, selon R. Simon<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> On voit bien par l'amoncellement que la distribution n'est pas faite.</i>.",
+            "Dans tout champ de la contenance d’un saa, on peut toujours placer 3 monceaux de fumier; selon R. Simon, on peut en placer davantage; les sages l’interdisent, à mois d’avoir ou une cavité profonde de trois palmes, ou une élévation haute de 3 palmes (pour l’y placer hors du niveau du sol). Si l’on veut réunir en un grand tas l’engrais (quelle que soit la quantité), R. Meir l’interdit (lorsque cela dépasse trois tas), à moins d’avoir une cavité de 3 palmes, ou une hauteur de 3 palmes. Si l’on en a peu à transporter<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> S'il n'y a pas de quoi emplir d'un coup les emplacements du fumier, selon la mesure prescrite. Voir (Moed Qatan 4b).</i>, on peut en ajouter peu à peu au monceau; R. Eliezer ben Azaria l’interdit, à moins que l’on ait une cavité de 3 palmes ou une élévation de 3 palmes, ou qu’on le place sur un roc.",
+            "Celui qui (la 7e année) veut convertir son champ en pâturage, doit laisser établir un grillage (pour parquer les troupeaux), sur un espace de la contenance de 2 saa; lorsque ceci est rempli d’engrais, il détache 3 côtés du grillage, laisse celui du milieu (pour établir parallèlement un nouvel enclos de l’autre côté) et il se trouve ainsi avoir fermé un champ contenant 4 saa. R. Simon ben Gamliel dit que l’on peut agir de même pour un espace de 8 saa (en établissant encore l’enclos dans les autres directions). Mais si tout le champ ne contient que 4 saa, il faut laisser un petit espace libre pour l’apparence (pour que l’on ne paraisse pas engraisser le champ). Ensuite on emporte l’engrais du pâturage dans son champ, selon l’usage habituel pour le fumier<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> C'est-à-dire dans un champ de la contenance d'un saa, l'on peut élever 3 monceaux de fumier.</i>.",
+            "On ne doit pas (en cette année ouvrir une carrière dans son champ (on semble le cultiver), à moins qu’il y ait déjà une ouverture de 3 tranchées carrées, ayant 3 coudées en longueur, largeur et épaisseur, représentant ensemble 27 pierres de taille (d’une coudée cubique chacune).",
+            "Si un mur (dans un champ) se compose de dix pierres, formant chacune la charge de 2 hommes, on peut les enlever<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Cela n'a pas l'apparence d'un travail agricole.</i>. Ce mur doit avoir pour mesure 10 palmes de hauteur. S’il est moindre<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> S'il est moins haut, ou s'il y a moins de pierres, ou si elles sont moins lourdres.</i>, on peut le tailler et le renverser, jusqu’à ce qu’il en reste près d’un palme au-dessus du niveau de la terre<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Afin qu'il soit impossible d'ensemencer cette partie.</i>. Dans quel cas tout cela a-t-il lieu? lorsqu’il s’agit de son propre champ; mais du champ d’un voisin, on peut prendre autant que l’on veut (l’apparence de labourage disparaît). En outre, cela est dit lorsque le travail d’extraction n’a pas été commencé à la veille de la 7e année; mais, au cas contraire, on peut en prendre autant que l’on veut (il n’y a plus de soupçon injuste).",
+            "Si quelques pierres ont été déplacées par la charrue, ou si elles avaient été couvertes de terre, puis dénudées, ou s’il y en a deux qui forment chacune la charge de 2 hommes, on peut les enlever<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Et, en leur faveur, on peut même emporter d'autres pierres placées auprès d'elles.</i>. Celui qui enlève les pierres de son champ prend les supérieures et laisse celles du bas, qui touchent à la terre. On procède au même choix pour un tas de cailloux, ou un monceau de pierres; mais s’il y en a au-dessous un roc ou de la paille, on peut les enlever toutes (on voit aussi qu’il ne s’agit pas de culture).",
+            "",
+            "De grandes pierres pour construction peuvent être prises en tout lieu, et un entrepreneur peut en amener de partout<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Même de son propre champ, puisqu'il s'agit notoirement d'une construction.</i>. On comprend dans cette règle les pierres qui ne peuvent pas être soulevées d’une main. Tel est l’avis de R. Meir; selon R. Yossé, on nomme ainsi d’après leur désignation de pierres d’épaule, celles dont on porte 2 ou 3 sur l’épaule.",
+            "Celui qui veut élever un mur entre sa propriété et la voie publique peut creuser, pour jeter les fondements, jusque sur la roche (on voit qu’il ne s’agit pas de culture). -Que fait-on de la terre déplacée? -On l’amasse dans la rue, et là, on la dispose en ordre pour l’enlever. Tel est l’avis de R. Josué. Mais, selon R. aqiba, il n’est pas plus permis de la disposer en ordre dans la rue, que de détériorer celle-ci (fut-ce momentanément). -Que faire alors de la terre? -On l’amoncelle dans son champ, comme on agit légalement pour le fumier (§ 2). Il en est de même (pour le déplacement de terre), lorsque l’on creuse un puits, un fossé ou une caverne."
+        ],
+        [
+            "Au commencement, on avait établi comme règle que chacun peut, la 7e année, ramasser du bois, des pierres ou des herbes, aussi bien dans son propre champ que dans celui du voisin, en choisissant les grosses pièces, (pour que, par le maintien des petites, le champ reste inculte). Mais, lorsqu’on vit augmenter le nombre des gens transgressant la loi<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Lorsque, par suite de cette autorisation un grand (Nb de personnes enlevèrent toutes les pierres du champ, les grandes comme les petites.</i>, on décida que chacun pourra seulement recueillir dans le champ d’autrui mais sans en tirer un profit; il va sans dire qu’il est défendu de déterminer par de la nourriture le salaire d’un tel travail.",
+            "Si la 7e année on a enlevé les chardons d’un champ<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> \"Cf. Moed Qatan 13a, Gitin 44b; Bekhoroth, 34b.\"</i>, on peut l’ensemencer la 8e (quoiqu’il fût préparé d’avance); mais on ne peut pas y semer à ce moment, si on l’a amélioré par une double culture, ou si l’on y a fait paître des troupeaux<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Sans disposer le fumier selon les prescriptions légales.</i>. Dans un champ cultivé tardivement (pour faire une seconde récolte), les fruits sont interdits à la consommation, selon Shammaï; ils sont permis, selon Hillel. Selon Shammaï, on ne peut pas manger des fruits de la 7e année (abandonnés à tout venant) en paiement d’un service de réciprocité<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Cf. 9, 6.</i>; Selon Hillel, c’est permis. Selon R. Juda, c’est l’inverse qu’il faut lire: attribuer la décision facile à Shammaï et la plus grave à Hillel.",
+            "On peut prendre en fermage le champ d’un païen fraîchement cultivé la 7e année (pour y planter dans l’année suivante)<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Bien qu'il en résulte que l'on disposera ce champ à la culture pendant l'année de repos.</i>, mais non celui d’un Israélite (celui-ci pourrait être entraîné par là à cultiver lui-même son champ pour l’affermer, ce qui est plus grave). De même, on peut, en cette année, encourager le païen au travail (lui souhaiter de réussir), mais non celui d’un Israélite dont le travail serait illicite; on s’informe aussi en tout temps de sa santé dans l’intérêt des bonnes relations<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Voir Babli, (Gitin 61a), et ci-après, 5, 9.</i>.",
+            "Celui qui veut émonder sa plantation d’oliviers, en opérant des éclaircies au milieu des branches touffues (pour avoir du bois) peut couper les arbres jusqu’à la racine, selon Shammaï; selon Hillel, il peut même en arracher la racine. Toutefois, tous reconnaissent que s’il s’agit seulement de niveler le champ, on coupe les branches jusqu’au niveau de la terre (sans déraciner). Qu’appelle-t-on émonder? Enlever une ou deux branches. Qu’appelle-t-on niveler? Enlever trois arbres placés côte à côte. Toutefois, la restriction n’est applicable qu’à son propre champ (afin que l’on ne paraisse pas le cultiver); mais, dans celui d’un voisin on peut déraciner même en nivelant<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> On voit qu'il agit seulement de réunir du bois.</i>.",
+            "Si l’on découpe du bois d’un olivier, on ne doit pas couvrir la place dénudée avec de la terre<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> \"Cela profiterait à sa croissance. Cf. Baba Batra 80b; Nida, 8b.\"</i>, mais avec des pierres ou de la paille (pour qu’il ne dessèche pas). De même, si l’on découpe des branches de sycomore, il ne faut pas les recouvrir de terre, mais de pierres, ou de paille. En cette année, on ne doit pas couper de branche d’un sycomore vierge (que la hache n’a pas encore touché), parce que cela ressemble à l’agriculture. R. Juda dit: ce n’est défendu que si on le taille selon l’usage ordinaire<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Comme l'on taille les ce(Ps parce qu'alors ce travail lui est utile.</i>, mais on peut le couper à une hauteur de dix palmes, ou au niveau de la terre<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> C'est contraire à l'usage.</i>.",
+            "Si l’on veut épointer<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Comp. (Dt, 25, 18.</i> des ceps de vigne (pour qu’ils grossissent), ou couper des bouts de joncs, il faut, selon R. Yossé le Galiléen, que cela ait lieu à la hauteur d’un palme au dessus du tronc situé dans la terre. Selon R. aqiba, on peut, selon l’usage, couper avec une hache, ou avec une serpe, ou une scie, ou n’importe quel objet. Quant à l’arbre fendu par le vent, on peut, dans la 7e année, le rattacher de façon à ce que la déchirure n’augmente pas, mais non à ce que l’arbre grandisse.",
+            "A partir de quand peut-on, la 7e année, manger les produits des arbres<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> \"S'ils sont trop peu mûrs pour être mangés, on ne peut pas les cueillir; après la maturité, il va sans dire que l'on en fait ce que l'on veut.\"</i>? Avec les figues, sur le point de mûrir, dès qu’elles commencent à se colorer de rouge foncé, on mange du pain aux champs (sans les rentrer); lorsqu’elles grossissent, on les rentre chez soi. De même, en ces cas, il faut, les autres années, en donner la dîme<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Ce sont désormais des fruits.</i>.",
+            "Avec des raisins verts<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Pour le sens général de ce terme, voir Fleischer, Bernsteins Ausgabe der Syr. Chrestomathie von Kirsch, dans Ergoenz Blatt zur Allgem. Literar. Zeitung, mars 1838, n° 20.</i>, dès qu’ils donnent un peu de jus, on peut manger du pain aux champs; dès qu’à travers leur peau on voit les pépins, on peut les rentrer chez soi. De même, si ces cas se présentent pendant les années ordinaires, il faut donner la dîme de ces fruits (ils ont désormais toute leur valeur).",
+            "Lorsque les olives sont encore si petites qu’elles ne produisent qu’un quart de loug d’huile pour un saa<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Lorsqu'elles sont complétement mûres, un saa d'olives produit d'ordinaire 3 lougs d'huile.</i>, on peut les écraser (pour les adoucir) et en manger dans les champs; si elles sont assez mûres pour produire un demi-loug, on les comprime pour s’en enduire aux champs; si elles produisent le tiers de leur revenu habituel (un loug), on les comprime aux champs, et on en rentre l’huile à la maison. De même, si elles sont, en cet état, dans les années ordinaires, il faut en prélever la dîme (ce sont de vrais fruits, dûment constitués). Quant à tous les autres produits des arbres<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> Comme on en mange souvent avant la maturité, ils font exception.</i>, on compare leur état de maturité, pour l’obligation de la dîme, à celle qui subsiste pour la défense de la 7e année (le moment d’en manger, la 7e année, est aussi celui du prélèvement de la dîme les autres années).",
+            "A partir de quel moment, dans la 7e année, ne peut-on plus abattre l’arbre fruitier<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> (Berakhot 36b) (1, p. 377).</i>? Selon Shammaï, à partir du moment où les feuilles de l’arbre poussent (vers Nissan, afin d’éviter la détérioration). Hillel dit<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> \"On sait qu'en cette année les fruits, abandonnés à tout venant, sont destinés à la consommation; on ne peut donc pas détruire l'arbre qui les porte.\"</i>: pour les caroubiers, on cesse lorsque ses branches commencent à se balancer mollement; pour la vigne, lorsque ses grains sont blancs<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Ou, selon d'autres, lorsqu'ils ont atteint la grosseur des fèves blanches.</i>; pour les oliviers, lorsqu’ils fleurissent, et pour tous les autres arbres, lorsqu’apparaissent leurs feuilles. Cependant, tout arbre dont les fruits sont parvenus à la période du prélèvement de la dîme<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\"> Ils sont par conséquent livrables à la consommation.</i>, peut être abattu (si l’on tire un plus grand profit de son bois que de ses fruits). -Combien un olivier<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\"> Sa valeur est estimée supérieure à celle de tous les autres arbres. Voir Baba Qama, 91b.</i> doit-il produire, pour qu’il soit interdit selon le (Dt 20, 19) de l’abattre? -Au moins, un quart de cab. R. Simon ben Gamliel dit: tout dépend de l’olivier (il s’agit de savoir si son bois vaut plus que ses fruits, (et il est comparable en cela, aux autres arbres)."
+        ],
+        [
+            "Pour les figues blanches, l’année de repos peut se trouver fixée dans la 2e année de leur production, parce que leurs bourgeons ne mûrissent qu’au bout de trois année de plantations (soit 2 récoltes en 6 ans). Pour les Persées<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> La Persea (Pline, Hist. Natur., 11, 13) fait éclore une seconde fois des bourgeons, lorsque les 1ers fruits sont à peine mûrs.</i>, dit R. Juda, les produits de la 8e année sont interdits au même titre que ceux de la 7e, parce qu’elles produisent presque simultanément (ou successivement) des fruits pour 2 ans. Ce déplacement d’année, lui fut-il répliqué, n’a lieu que pour les figues blanches (non pour les Persées).",
+            "Si, la 7e année, on veut enfouir de l’ail sous terre, il faut, dit R. Meir, ne pas en réserver moins de 2 saas (ce qui, évidemment, n’est pas une semaille), le tas (non dispersé) devra avoir au moins 3 palmes de hauteur et être recouvert d’un palme de terre. Selon les autres sages, il faut au moins une quantité de 4 cabs, que la couche ait une hauteur d’un palme, et qu’il y ait, par dessus, une couche de terre, d’un palme; de plus, il faut l’enfouir aux endroits où les hommes marchent (où cela ne peut pas pousser; ainsi l’on évite tout soupçon de culture).",
+            "Si de l’ail<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Planté avec l'année consacrée au repos, mais qui a continué pendant ce temps à rester en terre et à croître.</i> a été conservé au-delà de la 7e année jusque dans la 8e et que – dit R. Eliezer -les pauvres en ont cueilli les feuilles<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Qui en émergent sur le sol.</i>, c’est bien (et il ne leur est plus rien dû; sans quoi, il eût fallu brûler les feuilles, non les têtes); s’ils ne les ont pas cueillies, on compte avec les pauvres (qui seuls peuvent alors les consommer, et on leur en remet le montant). Selon R. Josué, si les pauvres ont cueilli les feuilles, c’est bien; sinon, ils n’ont droit à aucun compte (cette part ne leur est pas due<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Elle est à tous. Voir, 9, 8.</i>).",
+            "De l’ail mûr, qui est de la 6e année<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Amplement arrivé à la maturité en temps opportun.</i> et que l’on a laissé en terre jusque dans la 7e, ou des oignons d’été<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> On les appelle ainsi à cause de leur dureté.</i>, ou la garance de terre grasse, ne peuvent être détachés, selon l’école de Shammaï, qu’avec des crocs en bois; selon celle de Hillel, on peut même employer des haches en métal (cette différence suffit, afin de ne rien détériorer). Toutefois, les premiers reconnaissent que pour la garance latérale<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Elle croît sur des rocs ou des côteaux.</i> ou anguleuse (rubia acaliculata), on l’arrache avec des haches de métal.",
+            "A partir de quand est-il permis d’acheter de l’ail après la 7e année? Immédiatement après, dit R. Juda<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Parce que, selon le 4, sa constitution diffère de celle des autres plantes herbacées.</i>; selon les autres sages, lorsque les nouveaux produits atteignent une grande quantité<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Vers Pâques, comme les autres produits du même genre.</i>.",
+            "Voici les outils, qu’il est interdit à l’ouvrier de vendre la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Il s'agit d'empêcher le pécheur de commettre le mal, en écartant de lui les moyens (Lv 19, 14).</i>: la charrue avec ses accessoires, le joug, le van<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Comp. (Is 30, 27).</i>, la houe<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> \"Comp. Rashi sur (1S, 13, 20; R. Simon de Sens a le mot coutre.\"</i>, mais il peut vendre une scie à main, ou une petite serpe, ou un chariot avec ce qui en dépend<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> \"Servant à emporter ce qui est abandonné; cf. Avoda Zara, 15b.\"</i>. Voici du reste la règle générale: tout outil spécialement destiné à l’agriculture est interdit; mais s’il sert également à des usages permis, la vente en est autorisée.",
+            "Le potier peut vendre jusqu’à 5 cruches pour l’huile et 15 pour le vin<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Même aux personnes soupçonnées de violer le repos de l'an sacré.</i>, car c’est là la quantité que l’on a l’habitude de rapporter sur les fruits abandonnés à tout venant (en cette année); si même on lui en a apporté davantage, le potier vendra aussi le nombre nécessaire de cruches. Il peut aussi en vendre sans limites aux païens dans la Palestine, et aux Israélites hors du pays<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> En ce cas, il n'y a pas à craindre des récoltes illégales, ni que ces articles des païens soient vendus à des Israélites.</i>.",
+            "L’école de Shammaï dit: on ne doit pas la 7e année, vendre une vache de labour à un homme soupçonné de transgresser la loi du repos agraire; celle de Hillel le permet, parce qu’il se peut qu’on l’ait achetée pour l’égorger et la manger. On peut vendre à cette personne des fruits même au moment des semailles<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> On présume qu'ils ne serviront qu'à la consommation.</i>, et lui prêter le saa (ou tout autre mesure), même si l’on sait qu’il a une grange (on ne craint pas qu’il l’emplisse); on peut lui procurer de la monnaie, si même on sait qu’il a des ouvriers (qu’il occupera peut-être<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> On peut supposer qu'il a d'autres dépenses à payer.</i>). Tout cela est interdit, si cet homme indique explicitement des intentions illégales (il n’est pas permis de l’aider à transgresser la loi).",
+            "Une femme peut prêter un tamis, un van, un petit moulin ou un four<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> Il se peut qu'elle s'en serve dans un but permis. Voir (Gitin 61a).</i>, même à une femme soupçonnée de ne pas observer les lois de la 7e année; mais elle ne doit pas l’aider à trier, ni à moudre<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Afin de ne pas participer à des actes blâmables.</i>. La femme d’un compagnon savant peut prêter à la femme d’un homme du peuple<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\"> Soupçonné seulement d'impurté.</i> un tamis ou un van; elle peut trier, moudre et vanner avec elle. Mais, dès que celle-ci jette de l’eau sur la farine (qu’elle commence seulement une pâte)<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\"> Susceptible d'impureté parl'humidité.</i> elle ne doit plus l’aider, ni la toucher, car il est interdit d’encourager ceux qui transgressent la loi. Du reste, toutes ces mesures n’ont été autorisées que dans l’intérêt de l’harmonie, comme l’on peut souhaiter du succès aux païens la 7e année, mais non à l’israélite<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\"> Voir ci-dessus, 4, 3.</i>, et comme dans l’intérêt des bonnes relations, on doit s’informer de leur santé."
+        ],
+        [
+            "Relativement à la loi du repos en la 7e année, il y a trois sortes de pays à distinguer: 1° Dans toute la contrée de la Palestine, conquise par ceux qui sont revenus de Babylone et dont la limite est Kézib<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Sur ces délimitations, voir Neubauer, géographie, p. 6, note 1, et p. 233. Comp. (Halla 4, 8.)</i>, on ne mange pas les produits de la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Après l'époque où l'on a dû en débarrasser la maison.</i> et on ne cultive pas la terre; 2° Dans la possession de ceux qui sont venus de l’Egypte comprenant ce qui s’étend depuis Kézib (au sud) jusqu’au fleuve (l’Euphrate) et à l’Amanus (Monts du Nord), on mange les fruits<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Même postérieurement à l'époque du débarras légal.</i>, mais on ne peut pas labourer; 3° Dans le pays qui se trouve à l’intérieur du fleuve (en deçà de l’Euphrate) et de l’Amanus, on mange les produits de 7e année et l’on y cultive la terre (non conquise par les anciens Israélites).",
+            "En Syrie (soumise par David), on peut travailler sur les fruits détachés de leur souche<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> On ne craint pas que les gens de Palestine n'en sortent pour s'établir en Syrie, où les lois sur le repos agraire sont moins sévères. Voir ci-dessus, (Demaï 6, 11.)</i>, mais non sur ceux qui y sont encore adhérents; ainsi l’on peut battre le blé, le vanner, le comprimer, le mettre en gerbe, mais non le moissonner, ni vendanger la vigne, ni gauler les oliviers. En règle générale, dit R. aqiba, tout ce qu’il est permis<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> C'est-à-dire, tout ce que la loi accorde, bien que les rabbins, plus sévères, le défendent.</i> d’accomplir en Palestine peut aussi être fait en Syrie.",
+            "S’il a plu sur des oignons de la 6e année (restés en terre la 7e année) et qu’ils ont grandi, il est interdit d’en manger, si les feuilles ont noirci (c’est un indice de germe nouveau); si les feuilles ont seulement jauni, il est permis d’en manger. R. Hanina ben Antigonos dit: si on peut les arracher par leurs feuilles (ce qui est une preuve de leur solide cohésion), il est interdit d’en manger<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> C'est qu'évidemment ils ont grandi la 7e année. Comp. (Nedarim 58a).</i>. Par contre, si étant de provenance de 6e année, on les a un moment plantés la 7e année, puis qu’on les ait retirés, et qu’on les ait de nouveau implantés la 8e année, leur usage est permis (ils n’ont surtout grandi qu’à la 6e et 8e année).",
+            "A partir de quand peut-on acheter des légumes verts dans l’année qui suit la 7e<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Sans se demander s'ils proviennent de l'année consacrée.</i>? Lorsque d’autres (de la 8e année) de la même grandeur, peuvent déjà avoir poussé; dès que les premiers légumes mûrs (de la 8e) ont poussé, on peut acheter les retardataires (de la 7e). Rabbi permet d’en acheter dès le commencement de la 8e année (comme de son temps, on en importait beaucoup du dehors, la plupart étaient permis).",
+            "On ne peut pas transporter de la Palestine, hors de ses limites, de l’huile d’oblation devenue impure, qu’il faut brûler (sur place), ni des fruits restants de la 7e année (qui sont dans le même cas). R. Simon dit: j’ai entendu dire expressément qu’il est permis de les transporter en Syrie (pays intermédiaire), mais non dans une contrée réellement sise hors de la Palestine.",
+            "Il est interdit d’importer en Palestine de l’oblation venant du dehors<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> On craignait, si les sacerdotes sortent pour chercher l'oblation, qu'ils se rendent impurs.</i>. R. Simon dit: j’ai entendu dire expressément qu’on peut l’apporter de la Syrie, mais non d’une autre contrée du dehors."
+        ],
+        [
+            "On a établi une règle importante au sujet de cette année (7e): ses prohibitions s’applique à la nourriture de l’homme, au fourrage des bêtes, aux matières colorantes, mais qui ne se conservent pas en terre<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Qui n'y ont pas de racines. Cf. (Shabat 68a) ( 7, 1).</i>, ainsi qu’au montant du rachat de ces produits; il faut les faire disparaître en temps opportun<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Pour la disparition, ou enlèvement légal, voir 9.</i>, ainsi que le montant. Ce sont par exemple: les feuilles de l’ail sauvage (momordica luffa), les feuilles de menthe crépue, la chicorée, le cresson, le persil<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> \"En italien: portulaca, espagnol: verdologas; allemand: Borzel-kraut. (Voir 9, 1). Semon M. B. Goldberg, dans le Maguid du 9 mars 1870, c'est une tige droite, au goût amer.\"</i>, et la fleur de lait<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> C'est peut-être le Sonchus albus, que cite Pline, hist. Natur., 22, 39 et 44.</i>, le fourrage, les ronces, les chardons; parmi les matières colorantes, les pousses d’isatis et de carthame<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> \"Pour ce terme, Maïmonide propose l'équivalent arabe pour \"\" cnicus herba quae tingendo inservit. \"\" (Kamous). Comp. Kilayim 2, 8:. Comp. (Baba Qama 101b); Nida, 51b.\"</i> (carduus tinctorius); par tout cela, ou pour le montant de leur rachat, la loi de prohibition s’exerce<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> On ne doit ni les détruire, ni en faire un sujet de trafic.</i>; il faut les faire disparaître, ainsi que leur équivalent.",
+            "On a établi encore une autre règle: la loi de prohibition s’exerce même sur ce qui n’est ni de la nourriture humaine, ni du fourrage, ni des matières colorantes, ni plante maintenable en terre, ainsi que sur le montant du rachat en argent; mais il n’est pas nécessaire d’en débarrasser la maison, en temps opportun. Ce sont par exemple: les racines de l’ail sauvage, celles de la menthe, la scolopendre, le laiteron commun, la baccaris; parmi les matières colorantes, la garance et des petites racines dites Rakfa; sur tous ces produits, ou sur le montant de leur rachat, s’exerce la loi de prohibition; mais il n’est pas nécessaire de les faire disparaître s’il en reste. Selon R. Meir, il faut en faire disparaître le montant en argent. Mais on lui objecta que s’il n’est pas nécessaire de débarrasser les produits mêmes, à plus raison y laisse-t-on l’équivalent.",
+            "Sur les cosses de grenades, sur leurs bourgeons, sur les cosses des noix<sup class=\"footnote-marker\">249</sup><i class=\"footnote\">Tous ces déchets servent à la teinture.</i> et en général sur les pépins<sup class=\"footnote-marker\">250</sup><i class=\"footnote\">Ceux des olives fournissent de l'huile, et ceux des dattes servent de fourrage.</i>, les lois de prohibition s’exercent, ainsi que sur leur montant en argent. Le teinturier peut colorer un objet pour son usage (avec des produits de 7e année), mais non teindre pour d’autres, contre salaire; car il est interdit de faire du commerce avec les fruits de la 7e année, ni avec les premiers-nés (sacrés) des animaux, ni avec les oblations, ni avec des cadavres de bêtes impures, ni avec de la chair d’animaux purs non tués selon le rit (ou malades), ni avec des animaux ou des insectes immondes (interdits par la loi). On ne doit pas ramasser des légumes verts du champ pour les vendre au marché<sup class=\"footnote-marker\">251</sup><i class=\"footnote\">Le commerce y est interdit.</i>, mais le fils de celui qui les a cueillis peut les vendre (le but commercial n’est pas aussi visible). Si après les avoir cueillis pour son propre usage, il lui en reste, il peut les vendre lui-même (ce n’était pas l’intention primitive).",
+            "De même, si quelqu’un a acheté un premier-né défectueux (pouvant être consommé par le vulgaire) qu’il destine au repas de noces de son fils<sup class=\"footnote-marker\">254</sup><i class=\"footnote\">Pour cette expression, voir notre traduction, 1, p. 554, n. 4.</i>, ou pour un jour de fête, et qu’ensuite il ne s’en serve plus, il est permis de le vendre<sup class=\"footnote-marker\">255</sup><i class=\"footnote\">Au prix d'achat, mais à la condition de ne rien gagner à ce nouvel échange.</i>. Si des chasseurs ou des pêcheurs ont pris des espèces impures<sup class=\"footnote-marker\">256</sup><i class=\"footnote\">(Pessahim 23a).</i>, ils peuvent les vendre. R. Juda dit: s’il arrive à un homme ordinaire (non chasseur) de prendre une bête de ces espèces, il peut aussi la vendre, à condition qu’il n’en fasse pas un métier (une source de lucre); les autres sages l’interdisent<sup class=\"footnote-marker\">257</sup><i class=\"footnote\">Ils le permettent aux chasseurs de profession, parce qu'ils paient pour cela un impôt.</i>.",
+            "Sur les branches de sorbes<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> (Pessahim 111b.) Comp. Baba Qama, 59a (all. Schirling).</i> ou de caroubier, ainsi que sur leur équivalent en argent, les lois de prohibition s’exercent; il faut, les unes et les autres, les faire disparaître en leur temps. Quant aux branches ou glands de chêne<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Comp. (Is 6, 13), et (Os 4, 13).</i>, de pistachier<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> (Gn 43, 11).</i> et d’épine blanche<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> (Juges 9, 14).</i>, ainsi que pour le montant de leur rachat, la loi de la 7e année subsiste, mais il n’est pas nécessaire de les faire disparaître. C’est seulement exigible pour leurs feuilles, parce qu’elles tombent de la souche (et que les bêtes sauvages en mangent).",
+            "Cette même prescription, s’exerce sur les roses, les cyprès, les bois de senteur ou pin, le gingembre, ainsi que sur leur équivalent. Selon R. Simon, elle ne s’exerce pas sur les bois de senteur, parce que ce n’est pas un fruit.",
+            "Si l’on a confit une rose fraîche (de 7e année) dans de l’huile vieille (de 6e), on peut la retirer à temps (avant la fin de la 7e); si, au contraire, on a mis une vieille rose dans de l’huile fraîche (de 8e année), il faudra la faire disparaître à temps; il faut agir de même pour les caroubiers frais enduits de vin vieux, ou des caroubes de l’année précédente dans du vin nouveau. Voici la règle : dès que des produits d’espèces différentes se communiquent leur goût, par leur mélange, il faut (en cas de fruit de 7e) les faire disparaître tous; en cas d’unité d’espèces, il n’importe qu’il y en ait peu ou non. Ainsi, le fruit de 7e année en fait interdire son semblable, aussi peu que ce soit, et une autre espèce en lui communiquant le goût."
+        ],
+        [
+            "On a établi une règle importante au sujet de la 7e année: de tout ce qui sert de nourriture à l’homme, on ne doit pas faire une emplâtre<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Ainsi le traduit Rashi (baba Kamma), 112a), et non pas: bouchée.</i> malagma pour l’homme, ni à plus forte raison pour les animaux; mais on en peut faire pour l’homme, non pour les animaux, si cela ne sert pas spécialement de nourriture selon (Lv 25, 6). Si un produit n’est d’ordinaire spécialement destiné, ni à l’homme, ni à la bête, et que par exception on leur donne cette destination, on lui applique les lois plus sévères de l’un et l’autre cas. Si l’on se propose de s’en servir comme bois à brûler, on le considère comme bois, comme par exemple de l’origan maru, de l’hysope<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Rashi, (Avoda Zara 29a), et (Shabat 109b).</i> et du thym<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Maïmonide l'appelle saturée.</i>.",
+            "Il est permis de manger les produits de la 7e année, d’en boire, de s’en enduire le corps; toutefois, l’on ne peut manger que ce qui sert d’ordinaire à la consommation, ni s’enduire qu’avec ce qui y est habituellement destiné. Ainsi, l’on ne peut pas se frotter avec du vin ou du vinaigre, mais avec de l’huile. La même règle subsiste à l’égard de l’oblation sacerdotale et de la seconde dîme<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> (Terumot 11, 3).</i>; seulement la loi sur la 7e année est moins sévère, en ce qu’il est permis de se servir d’huile de cette année pour allumer la lumière (privilège qui n’existe, pour l’oblation ou la dîme, que si elle est impure).",
+            "Il ne faut pas vendre les fruits de 7e année (même dans les cas précités qui sont autorisés) en se servant de mesure, de poids ou de nombre<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Ce qui entraînerait une baisse des prix.</i>; il ne faut ni compter les figues (pesées d’ordinaire), ni peser les légumes verts (puisque c’est contraire à l’usage, il faut se contenter de l’évaluation générale). Selon Shammaï, il ne faut pas non plus vendre les légumes verts par paquets liés; selon Hillel, ce que l’on a l’habitude de lier chez soi peut aussi être lié au marché, comme le cresson et les fleurs de lait<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Pour ce terme, voir 7, 1.</i>.",
+            "",
+            "On ne peut pas s’en servir pour payer ce que l’on doit au maître des fontaines (qui fournit l’eau des villes), ni au chef des bains, ni au barbier, ni au nautonier; mais on peut en donner au maître des fontaines pour avoir un peu à boire, et à tous on peut donner ces fruits en cadeau<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Bien que l'on sache qu'en ce cas tous ces fournisseurs ne demanderont pas le salaire qui leur est dû. Voir 4, 2, l'avis de Hillel.</i>.",
+            "On ne doit pas couper avec la serpe (selon l’habitude) les figues de 7e année, mais avec quelqu’autre instrument tranchant<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Il faut que l'opération diffère des récoltes ordinaires, pour ne pas en avoir l'apparence.</i>. On ne doit pas comprimer les raisins dans le pressoir (habituel), mais dans un pétrin. On ne doit pas comprimer les olives dans le pressoir ordinaire et avec l’arbre du pressoir, mais on les foule en les plaçant dans une cuve. Selon R. Simon, on peut les moudre dans le pressoir d’huile, puis les placer dans une cuve (pour y écouler l’huile).",
+            "On ne peut pas cuire des légumes verts de 7e année dans de l’huile d’oblation sacerdotale, de crainte que par accident, cette huile sacrée ne devienne impure (et ne tombe dans l’obligation d’être brûlée, entraînant les légumes dans sa perte); R. Simon le permet. Le dernier objet ayant servi à échanger des produits de 7e année est seul passible des droits de prohibition, et le fruit lui-même reste interdit<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> \"Après le moment de l'enlèvement légal, le fruit et son équivalent sont interdits; mais les objets qui ont servi transitoirement d'échange, ou d'intermédiaire, ne sont passibles d'aucune interdiction. V. (Lv 25, 12). Comp. Qidushin 58a; Suka 40a; (Avoda Zara 54a). Bekhorot 9a, et Zevahim 76a.\"</i>.",
+            "Pour le l’argent provenant des fruits de 7e année, il est interdit d’acheter des esclaves ou des terrains, ou des animaux impurs; mais, si l’acquisition est faite, on consommera autant d’argent que cela vaut (car il est permis de les consommer). On ne doit pas prendre de cette même valeur (mais de l’argent profane) pour les sacrifices d’oiseaux, offerts par ceux qui sont guéris de la gonorrhée, ou les femmes relevant de couches<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Ce qui est obligatoire ne peut pas être acquis parmis les objets sacrés.</i>; mais si c’est fait, on consommera l’équivalent. On agira de même, si, par oubli, on a enduit des vases avec de l’huile de 7e année; en principe, c’est interdit.",
+            "Si l’on a enduit une peau avec de l’huile de 7e année, il faut la brûler, selon R. Eliezer; selon les autres sages, on devra en consommer l’équivalent. On raconte en présence de R. aqiba que son maître R. Eliezer dit : “une peau enduite d’huile de 7e année doit être brûlée”. -Taisez-vous, répliqua R. aqiba, je ne vous dirai pas ce que R. Eliezer en a dit (quelle opinion plus ou moins sévère il a exprimée).",
+            "On raconta aussi devant lui que R. Eliezer dit : “qui mange du pain d’un païen est aussi blâmable (par les rabbins) que s’il mangeait du porc”; -Taisez-vous, répliqua R. aqiba, je ne puis vous dire l’avis de R. Eliezer à ce sujet (ce qui est moins grave).",
+            "On peut prendre un bain chauffé avec de la paille ou des issues de 7e année (dont la combustion est interdite en principe); un homme notable (dont le mauvais exemple induirait d’autres en erreur) ne devra pas s’y baigner."
+        ],
+        [
+            "La rue<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> \"Comp. Kilayim 1, 8, et Rashi en Shabat 128a; (Succa 39b.)\"</i> phganon, l’épinard<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> \"R. Simson de Sens traduit le mot Yarbouzin par oseille. Les extraits d'Alexandrius du livre de Galien sur les médicaments simples ont au mot Yarbouz: \"\" est olus Jamanense, blita \"\". Mais le plus souvent on traduit par: asperge.\"</i>, l’asperge sauvage, le persil<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> \"Voir (ci-dessus, 7, 1. )Comp. Rashi en (Yoma 18b.) R. Simson de Sens le traduit par pourpier (portulaco). Maïmonide, tout en adoptant cette version néolatine, indique 2 équivalents arabes divers; il le traduit 1° par reguila (7, 1°, et 2° par olus fatuum. M. Goldberg a remarqué dans le Maguid (9 mars 1870, n° 10, p. 77) que Golius l'explique de même. Mais déjà Guisius a démontré combien cette analogie est peu fondée. Selon Wiesner (homiletische Beilage zu Ben-Chanania, 1866, n° 49 p. 141), c'est le helliocallus, dont on mange la racine comme remède, selon Pline, hist. Nat., 24, 102.\"</i>, le coriandre des montagnes, le cresson de rivière (apio) et l’origan des près<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Le nom de ces plantes se trouve en partie dans Rashi sur le (Suka 39b.) C'est aussi la version de R. Simson.</i>, toutes ces plantes peu importantes sont dispensées de la dîme (en tout temps), et l’on peut les acheter de chacun en la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> \"Toutefois, l'on ne pourra pas en acheter pour plus de 3 repas; voir ibid.\"</i>, parce que l’on n’a pas l’habitude de les conserver. R. Juda autorise les pousses spontanées de moutarde (il les range dans la même catégorie que ce qui précède); parce que, dit-il, l’on n’éprouve pas la crainte que des personnes transgressent les prescriptions du repos à ce sujet (et les conservent au-delà de l’époque permise). R. Simon étend la permission à toutes les pousses spontanées<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> On peut les acheter de qui que ce soit.</i>, à l’exception des mousses de caroubier (Crambe), parce que l’on n’en trouve pas parmi les plantes sauvages (et que, par conséquent, elle a une certaine importance<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Elles ont pour cela été conservées. Cf. tr.(Pessahim 51b.)</i>. Selon les autres sages, elles sont toutes interdites.",
+            "Au point de vue de l’enlèvement à opérer, la Palestine est divisée en 3 pays, savoir: la Judée, la pays transjordanique (Pérée), et la Galilée<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Pour ces division territoriales, voir Neubauer, géographie, p. 59-64, qui fait d'importantes corrections au texte. Cf. (Pessahim 52b.)</i>. Chacun de ces pays a lui-même 3 subdivisions. La Galilée renferme la Galilée supérieure, l’inférieure et la vallée; ainsi, le pays au-dessus de Kefar-Hanania, où l’on ne rencontre plus de sycomore<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Sauf ceux que l'on trouve dans les ruines. (1R 10, 27).</i>, est appelé la Galilée supérieure; le pays au-dessous de Kefar-Hanania, où il y a des sycomores, est la Galilée inférieure; le cercle de Tibériade est le pays de la vallée. La Judée se divise en pays de montagne, en plaine et en vallée. La plaine de Lod doit être considérée comme la grande plaine du sud; les montagnes de cette plaine doivent être considérées comme le mont royal; de Bet-Horon jusqu’à la mer, ce n’est qu’une province.",
+            "Pourquoi n’a-t-on admis que 3 grandes divisions (et non pas neuf)? Afin que l’on puisse, dans chaque territoire, manger les fruits de la 7e année, jusqu’à la consommation du dernier d’entr’eux dans la grande division (la latitude est plus grande que si l’on procédait par subdivisions). R. Simon dit : on n’a désigné trois territoires (pour le Biour) qu’à l’égard de la Judée; mais les autres pays se dirigent d’après la montagne royale, et tous réunions forment une seule division pour les olives et les dattes (comme durée de la consommation).",
+            "On peut manger les fruits que l’on a chez soi (la 7e année), aussi longtemps que ceux de cette espèce restent abandonnés (pour éviter de faire disparaître à la fin de l’année ce qui resterait à la maison), mais l’on ne peut pas les manger, afin d’épargner ce qui aurait été réservé; malgré cette dernière considération, il est permis d’en manger (en certains cas), selon R. Yossé<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> C'est permis, s'il en reste dans les jardins.</i>. On peut aussi en manger s’il y en a dans les nids d’oiseaux perchés sur les murs, ou dans les figuiers à double production (biferis)<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Si l'on songe à leur seconde récolte qui a eu lieu plus tard, après l'épuisement de la première.</i> mais cela ne s’étend pas aux raisins tardifs d’hiver. R. Juda le permet aussi, pourvu qu’elles mûrissent avant la fin de l’été.",
+            "Si dans un même tonneau (de vinaigre) on confit trois espèces différentes de verdures, on ne peut en manger, dit R. Eliézer, qu’aussi longtemps qu’il existe encore aux champs un peu de la première espèce<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> (Pessahim 22b.)</i>; selon R. Josué, on peut en manger jusqu’à l’épuisement de la dernière espèce. R. Gamliel dit: dès qu’une espèce ne se trouve plus aux champs, il faut débarrasser le tonneau; et son avis sert de règle. Selon R. Simon, l’ensemble de toutes ces verdures est à considérer comme une seule pour la disparition à opérer (et il suffit qu’il en subsiste une au dehors). On peut manger le cresson ou persil<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Comp. (7, 1).</i>, de la 7e année, jusqu’à ce que les Sagariot<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> D'après l'Aroukh, rapporté par R. Simson, ce sont des chardons domestiques.</i> (plante de vallée) aient disparu du val Bet-Netopha.",
+            "Celui qui recueille des herbes fraîches peut en manger jusqu’à ce que par la sécheresse, il n’y ait plus de suc dans la terre<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Voir ci-dessus, 3, 1.</i>; celui qui ramasse les herbes sèches (postérieures) peut en manger jusqu’à l’arrivée des secondes pluies d’automne<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> Aux années ordinaires, c'est le 23 Heschwan.</i>. Les feuilles de joncs et les pampres peuvent être consommées fraîches jusqu’au moment où elles tombent seules de la souche; si on les recueille desséchées (après leur chute), on peut en manger jusqu’aux secondes pluies. Cette dernière mesure s’applique, selon R. aqiba, à toutes ces consommations.",
+            "De même, si on loue une maison à quelqu’un jusqu’à l’époque des pluies, cela signifie jusqu’à l’arrivée des secondes pluies; c’est aussi la limite de temps pour celui qui s’interdit de jouir quoi que ce soit de son prochain, jusqu’à l’époque des pluies<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> \"Voir (Nedarim 8, 5) ); Babli, ib. 62b; (Taanit 6b.)\"</i>. Jusqu’à quand les pauvres vont-ils dans les jardins (pour recevoir les diverses parts qui leur sont dues)? -Jusqu’à la seconde pluie (plus tard, le piétinement nuirait à la culture). -A partir de quel moment peut-on faire usage de la paille et des issues de la 7e année? -A partir de la seconde pluie (parce qu’alors elle perd de sa valeur, et l’on n’en prive plus d’autres si l’on s’en sert).",
+            "Si l’on a des fruits de 7e année et qu’arrive le moment de l’enlèvement, on partage entre tous ceux qui vous entourent<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> C'est-à-dire, aux gens de sa maison, puis à ses voisins, à ses parents, à ses amis, enfin à tout venant.</i> de quoi faire trois repas (puis, on abandonne le reste). Les pauvres peuvent, même après cette époque, manger ce qu’ils ont recueilli (de l’abandon), mais non les riches. -Tel est l’avis de R. Juda; mais, selon R. Yossé, riches ou pauvres peuvent, encore après cette époque, manger de ce qui est abandonné à tous.",
+            "Les produits de cette année que l’on a reçus en héritage, ou comme présent, ne peuvent être mangés, dit R. Eliézer, qu’en compagnie de ceux à qui ils appartiennent<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Comme il a été dit plus haut, 4, 2, il ne faut pas manger des fruits de 7e année pour lesquels on doive de la reconnaissance.</i>. Les sages disent: ce serait pour le pécheur une récompense, qu’il ne mérite pas<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\"> Ce serait un avantage s'il pouvait participer au repas.</i>; mais il faut (selon cet avis) vendre ces fruits à ceux qui les consomment et en distribuer le montant à tout venant (l’abandonner). Celui qui mange d’une pâte provenant de produits de la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\"> (Bekhorot 12b.)</i>, dont il n’a pas encore été prélevé de part sacerdotale (Halla) mérite la mort (la Halla est obligatoire en ce cas, bien que l’on soit dispensé de donner les dîmes)."
+        ],
+        [
+            "La fin de la 7e année entraîne la prorogation de paiement de tout emprunt échu dans cette année, qu’il y ait eu un acte d’hypothèque ou non<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Voir, Gitin 37a.</i>; des comptes de commerce pour marchandises achetées ne s’annulent pas<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> On ne les considère pas d'ordinaire comme une créance mais comme un échange de denrées.</i>, mais ils sont remis s’ils sont considérés comme prêts. Selon R. Juda, les premiers comptes sont suspendus (sauf le dernier, les premiers seuls deviennent des prêts). Cette loi n’ajourne pas le salaire d’un ouvrier, mais s’il en a fait une sorte de prêt, on l’ajourne. Selon R. Yossé, on remet la dette de tout travail qui cesse la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Comme des travaux d'agriculture, parce que c'est alors, en quelque sorte, un prêt.</i>, mais non ce qui est dû pour ce qui n’y cesse pas.",
+            "Si au premier jour de la nouvelle année(après la 7e), on égorge une vache, que l’on dépèce, le montant de sa valeur est une dette remise, au cas où le mois précédent était embolismique; au cas contraire, ce n’est pas remis. L’amende imposée à celui qui viole une jeune fille, ou au séducteur (50 sicles), ou au calomniateur (10 sicles), ou pour toute condamnation du tribunal, n’est pas remise; on n’ajourne pas non plus la dette pour un prix fait sur gage, ou lorsque l’on a transmis au tribunal l' acte d’engagement.",
+            "Un emprunt fait sur acte juridique prosboulh n’est pas ajourné<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> \"Voir ci-dessus, (Pea 3, 6). Cet acte empêche l'ajournement. Le terme mischnique correspond aux 2 mots grecs pros boulé (déclaration faite) devant le tribunal; Gitin 36a; ib. Mishna 4, 3.\"</i>. Voici un des points établis par Hillel l’ancien: lorsqu’il vit que le peuple refusait de se faire des prêts mutuels et qu’il transgressait ce qui est prescrit dans la loi mosaïque (Dt 15, 9): garde-toi de laisser s’élever dans ton cœur quelque pensée honteuse, etc, Hillel établit la garantie de l’hypothèque (restituant ainsi le crédit).",
+            "Voici le contenu, ou la formule de cet acte<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> (Gitin 32b.)</i>: “Moi tel et tel, je fais la déclaration, en présence des juges de tel endroit, de pouvoir réclamer, en tous temps, et où je le voudrai, toute dette qui m’est due”. Les juges ou les témoins<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Le même individu pouvait être à la fois juge et témoin.</i> signaient au bas de l’acte pour le légaliser.",
+            "Si un tel acte est anti-daté, il est valable<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Car ce serait un désavantage pour les créances postérieures.</i>, s’il a une date postérieure à sa rédaction, il est sans valeur<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> La déclaration serait fausse pour les dettes postérieures.</i>; par contre, les actes d’engagement anti-datés n’ont pas de valeur<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> \"On craint d'établir ainsi une hypothèque sur des biens vendus plus tard. Comp. Rosh hashana 2b et 8a; Baba Metsia 4a et 72a Baba Batra 154b et 171b; Sanhedrin 32a.\"</i>, mais les post-datés sont valables<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Cf. même série, (Baba Batra 10, 16) ( 17d).</i>. Si quelqu’un emprunte à 5 personnes, il faut que chacune d’elles écrive l’acte de déclaration; mais si 5 personnes empruntent à une seule, il suffit d’un acte (il réclame les diverses sommes dues, par la même pièce).",
+            "On n’écrit un tel acte qu’en le basant sur des biens du débiteur (servant au besoin à éteindre la dette); si celui-ci n’en a pas, le créancier lui assure une parcelle de son champ (pour la forme). Si le créancier a en ville un champ déjà hypothéqué, on peut pourtant le mentionner dans l’acte de déclaration. Selon R. Houtspit, on peut rédiger cet acte pour un mari, en mettant l’hypothèque sur les biens immeubles de sa femme, et en faveur des orphelins si l’on se base sur les biens immeubles des tuteurs.",
+            "Une ruche mobile (posée à terre), est considérée, selon R. Eliézer, comme un terrain, et elle peut servir de base à l’acte de même elle n’est pas susceptible d'impureté à la place qu’elle occupe, et, si le samedi, on en retire du miel, on est condamnable pour avoir violé le Shabat (c’est comme si on l’arrachait de la terre). Selon les sages, au contraire, elle n’est pas considérée comme adhérente à la terre, elle ne peut pas servir de base à l’acte, elle est susceptible d’impureté sur place, et ce n’est pas une transgression shabatique d’en enlever du miel.",
+            "Si un débiteur veut rembourser une dette remise en vertu des lois de la 7e année, le créancier lui dira : “j’observe la loi de la Shemita” (j’ajourne). Si celui-ci dit qu’il veut pourtant payer, le créancier peut l’accepter, car il est dit (Dt 15, 2) : Voici la parole de la rémission (il suffit d’avoir dit cette parole). De même, si un meurtrier involontaire s’est enfui dans une ville de refuge et que les habitants de cette ville veulent, à son arrivée, lui rendre des honneurs, il devra leur dire : “je suis un meurtrier”. Mais s’ils persistent à l’honorer, il peut l’accepter d’eux, car il est dit (Dt 19, 4) : “c’est la parole du meurtrier” (la parole suffit).",
+            "Celui qui paie ses dettes dans la 7e année (malgré la rémission) est approuvé par les sages. Si l’on a emprunté à un prosélyte dont les fils se sont convertis en même temps que lui<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Voir (Qidushin 17b.)</i>, l’on n’est pas tenu de restituer la dette aux fils en cas de décès du père; mais si on la restitue cependant, on est approuvé par les sages (en principe, même la païen hérite de son père, à l’égard de l’Israélite). Tous les objets mobiliers sont légalement acquis par la possession (à défaut de cette formalité, on peut renoncer au marché); mais, si malgré cela, on tient fidèlement la parole donnée, on est approuvé par les sages (c’est un fait honorable)."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..66e17be37307ef2f59f486349080488bbd5db61f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,134 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "status": "locked",
+    "license": "CC0",
+    "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "Until when is plowing done in a field with trees in the pre-Sabbatical year? According to Beit Shammai, as long as the plowing contributes to the growth of the fruit. According to Beit Hillel, until Shavuot [festival at the end of the wheat harvest]. These two measures are almost identical.",
+            "What is considered an orchard? Any [field which has at least] three trees per <i>Beit Se'ah</i> [area of land large enough to be planted with a <i>Se'ah</i> of grain]. If they are able to produce a block of pressed figs of sixty Italian <i>Maneh</i> [specific unit of weight], one can plow the whole <i>Beit Se'ah</i> on their account. Less than this, one can only plow for them an area [that would be needed to be] filled by the gatherer with his basket at his side.",
+            "Both a non-fruit tree and a fruit tree are considered [as though they were] fig trees. If they are able to produce a block of pressed figs of sixty Italian <i>Maneh</i>, one can plow the whole <i>Beit Se'ah</i> due to their presence. Less than this, one can only plow [what the trees] need.",
+            "If one [tree] makes a block of pressed figs and two do not, or two make and one does not, one cannot plow for them except for their needs, as long as there are between three and nine [trees]. If there are at least ten, from ten and up, [regardless of] whether they produce or do not produce,  the entire <i>Beit Se'ah</i> can be plowed because of their presence. As it says (Exodus 34:21), \"From the plowing and the reaping you shall rest\"; [this verse] is not needed to discuss the plowing and reaping of the Sabbatical year, rather the plowing of the pre-Sabbatical year that enters the Sabbatical year, and the reaping of the post-Sabbatical year that leaves the Sabbatical year. Rabbi Yishmael says, [this verse is needed to say that] just as [the prohibition extends only to] optional plowing, so too to optional reaping, excluding reaping the <i>Omer</i> [barley offering].",
+            "If three trees belong to three different people, they combine and the whole <i>Beit Se'ah</i> can be plowed for them. And how much [distance] needs to be between them? Rabban Gamliel says, [enough distance] that a [pair of] oxen can pass [between them] with a plow.",
+            "Where ten saplings are scattered in a <i>Beit Se'ah</i>, one may plow the whole <i>Beit Se'ah</i> on their account up until <i>Rosh HaShanah</i> [New Year's festival]. If they are arranged into a row or surrounded by a border, then one may only plow on their account what is necessary for them.",
+            "Saplings and squash vines combine for calculating the [number of saplings in a] <i>Beit Se'ah</i>. Rabban Shimon ben Gamliel says, Whenever there are ten squash vines in a <i>Beit Se'ah</i>, one may plow the whole <i>Beit Se'ah</i> on their account until Rosh HaShanah.",
+            "For how long are they called saplings?  Rabbi Elazar ben Azariah says, until they become unconsecrated.  Rabbi Yehoshua says, [until they are] seven years old.  Rabbi Akiva says, a sapling is like its name. A tree that was cut down and has put out branches -- [if it was cut] lower than a handbreadth is like a sapling, and higher than a handbreadth is like a tree, [these are the] words of Rabbi Shimon."
+        ],
+        [
+            "Until when do we plow a treeless field in the pre-Sabbatical year? Until the moisture is gone, [that is,] while people are still plowing for planting cucumbers and gourds. Rabbi Shimon said: You have entitled each person to make his own ruling! Rather, in a vegetable field until Passover, and in an orchard until Shavuot.",
+            "One may fertilize and aerate cucumbers and gourds up until Rosh Hashanah. And [one may do] similarly in an irrigated field. One may remove wounds [from trees], remove withered leaves, apply nutrient powder, and fumigate plants until Rosh Hashanah. Rabbi Shimon says that one may additionally remove certain leaves from grape clusters during the seventh year.",
+            "One may clear stones until Rosh Hashanah. One can prune, thin, and remove decay [from trees] until Rosh Hashanah. Rabbi Yehoshua says, just as the thinning and cutting of the fifth [going into the sixth], so too the sixth [going into the seventh]. Rabbi Shimon says, as long as I am permitted to cultivate the tree, I am permitted to deal with its decay.",
+            "One may apply a foul-smelling dressing to the saplings, and wrap them, and trim them, and make housing for them, and water them until Rosh Hashanah. Rabbi Eliezer bar Tzadok said, one may even water the crown and branches during the Sabbatical year, but not the roots.",
+            "Unripe figs may be oiled and pierced until Rosh Hashanah.  The unripe fruit of the pre-Sabbatical year once the Sabbatical year has begun, or of the Sabbatical year once the post-Sabbatical year has begun, may not be oiled and may not be pierced. Rabbi Yehudah says, Where it is customary to oil, they may not oil, because it is work; but where it is not customary to oil, they may oil. Rabbi Shimon permits [working] trees [after the Sabbatical year, though they still bear fruit], because because one is permitted [then] to work the tree [itself].",
+            "One may not plant, bend [a plant so that it takes root], or graft [by attaching two plants] on the eve of the Sabbatical year, less than thirty days before Rosh Hashanah. And if he did plant, bend [a plant so that it takes root], or graft [by attaching two plants], he must uproot. Rabbi Yehudah says, Any grafting which hasn't taken hold within three days will not take hold thereafter. Rabbi Yossi and Rabbi Shimon say, within two weeks.",
+            "Rice, millet, poppy, and sesame that took root before Rosh Hashanah, they are tithed according to the preceding year, and they are permitted in the Sabbatical year. And if not, they are forbidden in the Sabbatical year, and they are tithed according to the following year.",
+            "Rabbi Shimon Shezuri says, Egyptian beans which were originally planted for seed are treated similarly. Rabbi Simon says, thick beans are similar to them. Rabbi Elazar says, thick beans when they developed pods before Rosh Hashanah.",
+            "If one witheld water from seedless onions and Egyptian beans for thirty days prior to Rosh Hashanah, they are tithed according to the preceding year, and are permitted in the Sabbatical year. If not, they are forbidden in the Sabbatical year, and are tithed according to the following year. [The same is true for seedless onions and Egyptian beans planted] in a non-irrigated field, if one withheld [from those plantings] water for two watering cycles, these are the words of Rabbi Meir. The Sages say: [This is only true for] three [cycles].",
+            "Gourds grown for seed, if they hardened before Rosh Hashanah and became unsuitable for human consumption, they are permitted to be kept during the Sabbatical year. If not, they are forbidden to be kept during the Sabbatical year. Their sproutings are forbidden in the Sabbatical year. One may water the soil of a vegetable field according to Rabbi Shimon. Rabbi Eliezer ben Ya'akov forbids it. One may flood rice during the Sabbatical year. Rabbi Shimon says, however one may not trim."
+        ],
+        [
+            "From when can one take out dung to the dung-heaps? From the time the workers cease their work--these are the words of Rabbi Meir. Rabbi Yehudah says, from when the \"sweet stuff\" has dried out. Rabbi Yossi says, from when they are tied [the \"sweet stuff\" is so dried it forms knots].",
+            "How much dung may be deposited? Three dung-heaps to every <i>Beit Se'ah</i> [an area of 50 x 50 cubits] [consisting of a minimum of] ten baskets of a <i>Letekh</i> [specific unit of volume] each. One may add to the [number of] baskets, but not to the [number of] heaps. Rabbi Shimon says, even to the [number of] heaps.",
+            "A person may make up to three heaps of manure per <i>Beit Se'ah</i>. Rabbi Shimon says more. The sages forbid [more] unless he has lowered [the surface] three [handbreadths] or raised [the surface] up three [handbreadths]. A person may heap up his manure into one great heap. Rabbi Me'ir forbids, unless he has deepened three [handbreadths] or raised up three [handbreadths]. If he has a small amount, he may continue adding to it. Rabbi Elazar ben Azaryah forbids, unless he has deepened three [handbreadths] or raised up three [handbreadths] or places it on rock.",
+            "One who pens in cattle in his field [and thereby collects manure therein] may put up an enclosure over two <i>Beit Se'in</i>. [He may later] uproot three sides, and leave the middle [fence, and then re-fence on the other side of that remaining fence]. So it turns out, he has penned in cattle in [an area of] four <i>Beit Se'in</i>. Rabbi Shimon ben Gamliel says, [an area of] eight <i>Beit Se'in</i>. If his entire field is four <i>Beit Se'in</i>, he should leave aside a portion of it, on account of <i>mar'it ha'ayin</i> [an action or situation which might be misinterpreted by the casual viewer, who might think it involves a transgression where there is none, or come to permit forbidden actions based on what he has seen]. [When the penned-in area is full,] he may remove [the manure] from the enclosure and put it in his field in the manner of those who deposit manure.",
+            "[During the seventh year], one may not open a quarry within his field, unless there is in it [enough stone to form] three layers, three by three [cubits] by three [cubits] high, [totaling] twenty-seven [one cubit-sized] stones.",
+            "A wall that has ten stones, each [stone] a two-person load, may be removed. The height of a wall is ten handbreadths. Less than this, and he should chisel and raze until it is less than one handbreadth from the ground. When is the aforementioned true? When dealing with one's own [field]. However, within that of one's neighbor, what one wants one may take. When is the aforementioned true? When one didn't start [removing the stones] prior to the seventh year. But if one started prior to the Sabbatical year, what one wants one may take [even on one's own field into the Sabbatical year].",
+            "Stones which were disturbed by the plow, or were covered and are now exposed - if there are [at least] two of them that are two-person loads - these may be removed. One who is removing stones from his field may remove the upper ones, but must leave those lying on the ground. Similarly, regarding piles of pebbles or of stones, one may remove the upper ones, but must leave those lying on the ground. If, however, the ground beneath them is rock or stubble, these [lowest] ones may be removed.",
+            "One may not construct terracing on the valley-sides in the pre-Sabbatical year once the rains have ceased, for this is considered improving [the land] for the Sabbatical year. However, one may build during the Sabbatical year once the rains have ceased, as this is [merely] improving [the land] for the post-Sabbatical year. One may not cement [the wall] with an earthen [mixture], but one may make a [rock] partition [without mortar]. Any stone which one can reach out with one's hand and take [while building], [such a stone as] this may be taken.",
+            "\"Shoulder-stones\" may be brought from any place. A contractor may bring [any type of stone] in from any place. \"Shoulder-stones\" are: any [stone] which cannot be picked up with one hand - thus says Rabbi Meir. Rabbi Yosi says, \"shoulder-stones\" are as they sound - any [stone] which can be carried two or three on one's shoulder.",
+            "One who builds a fence between his property and that of the public domain may dig down until the bedrock. What should be done with the [dug-up] soil? Pile it in the public domain and use it for improvements; thus says Rabbi Yehoshua. Rabbi Akiva says, just as we don't put obstacles in the public thoroughfare, so too we do not make improvements to it. [Rather] what should be done with the soil? Pile it in one's own property as one would with manure. And similarly if digging a pit, trench, or cave."
+        ],
+        [
+            "Originally it was said, one may collect sticks, stones and grasses from one's own field, just like one may collect from one's neighbor's field - the biggest items. Once transgressors multiplied, it was instituted that this one may [only] collect from that one's [field], while this one may collect [only] from that one's [field]; this mustn't be done as a favor,  and it doesn't require mentioning that [one must not] stipulate to [give] them food [in exchange]. ",
+            "A field which had been de-thorned, may be planted during the eight year. A field which had been improved [by ploughing] or fertilized may not be planted during the eighth year. A field which had been improved: the house of Shammai says its fruit may not be eaten on the seventh year, while the house of Hillel says they may be eaten. The house of Shammai says the fruit of the seventh year may not be eaten while [expressing] gratitude [to the original owner], while the house of Hillel says they may be eaten either while [expressing] gratitude [to the original owner] or not. Rabbi Yehudah says, These opinions must be switched, for this is one of the examples of a leniency of the house of Shammai and a stringency of the house of Hillel.",
+            "One may rent a ploughed field in the Sabbatical year [to plant in the eight year] from a non-Jew, but not from a Jew. And we [verbally] encourage the work of non-Jews in the Sabbatical year, but not that of Jews. And we inquire after their [the non-Jews] well-being, for the sake of peace.",
+            "If one is thinning out olive trees, the house of Shamai say: he should chop [off the trunk but leave the roots]. The house of Hillel say: he may uproot. They admit that if one is creating a clearing, one must chop [it off]. What is considered thinning out? One or two. [What is considered] creating a clearing? Three side by side. To what does this apply? In one's own property; however in one's fellow's property -- even if one is creating a clearing, one may uproot.",
+            "One who split wood from an olive tree may not cover it with dirt. However, he may cover it with stones or straw. One who cuts the beam[-producing part]s of a sycamore tree may not cover it with dirt. However, he may cover it with stones or straw. One may not cut a virgin sycamore tree in the Sabbatical year, because it is work. Rabbi Yehudah says: In the normal manner [of cutting] it is forbidden, but [he may] either cut high [above the ground] ten-handbreadths or raze it to the ground.",
+            "One who is pruning grapes or cutting reeds - Rabbi Yosi the Galilean says, he should distance [his cutting] a handbreadth [from the ground]. Rabbi Akiva says, one may cut in a normal way, using a hatchet, sickle, saw, or whatever one wishes. If a tree split, one may bind it during the Sabbatical year; not in order to help it grow more, but rather that the split shouldn't widen.",
+            "From when may one eat fruits during the Sabbatical year? Unripe figs, once they redden, one may eat one's bread with them in the field. Once they start to ripen, one may gather them into one's house. And those similar to them [in stage of ripeness] during the other years [of the seven-year cycle] require tithes.",
+            "The unripe grape, once it exudes liquid [when squeezed], one may eat one's bread with it in the field. Once it begins to ripen, one may gather it into one's house. And those similar to them [in stage of ripeness] during the other years [of the seven-year cycle] require tithes.",
+            "Olives, once a <i>Se'ah</i> [of olives, specific unit of volume] can produce a <i>Revi'it</i> [of oil, specific unit of volume, quarter of a <i>Log</i>], he may crack them and eat them in the field.  When they can produce a half <i>Log</i> [specific unit of volume], he may crush [them] and rub on [the oil] in the field. When they can produce a third, he may crush [them] in the field and gather [them] into his house. And those similar to them [in stage of ripeness] during the other years [of the seven-year cycle] require tithes. And all the other fruit of the tree, just like their season for [requiring] tithes, so is their season for [consumption during] the Sabbatical year.",
+            "From when must one not cut down a [fruit] tree in the Sabbatical year?  The house of Shammai says, any tree once it produces. The house of Hillel says, carobs - once they have formed a chain-like appearance; grapes - once they have formed globules; olives - once they have blossomed; other trees - once they have produced. And any tree, once it has reached its tithing season, may be cut down. How much must an olive tree produce that it can't be cut down? - a <i>Rova</i> [specific unit of volume]. Rabban Shimon ben Gamliel says, it depends on the particular olive tree."
+        ],
+        [
+            "White figs--their Sabbatical year is the second year [of the Sabbatical cycle], because it takes them three years to produce. Rabbi Yehuda says: Persian figs--their Sabbatical year is the year after the Sabbatical year, because it takes them two years to produce. They replied to him: They only stated [this rule] about white figs.",
+            "If one stores black calla lily in the ground during the Sabbatical year, Rabbi Meir says: He must store no less than two <i>Se'ah</i> [specific unit of volume], up to a height of three <i>Tefachim</i>, with one Tefach of earth on top of it. The Sages say: He must store no less than four <i>Kabim</i> [specific unit of volume], up to a height of one <i>Tefach</i>, with one <i>Tefach</i> of earth on top of it. One must store it in a place where people walk.",
+            " Black calla lily that has passed the Sabbatical year, Rabbi Eliezer says: If the poor have gathered its leaves, they have gathered [and nothing further is required]; but if not, one must reckon with the poor [and pay them for what grew during the Sabbatical year]. Rabbi Yehoshua says: If the poor have gathered its leaves, they have gathered; but if not, the poor are not owed a reckoning from him.",
+            "Black calla lily from the year before the Sabbatical that has entered the Sabbatical year, and so too for summer onions, and so too for madder, the house of Shammai say: one must uproot it with wooden rakes; whereas the house of Hillel say: [one may uproot it] with metal axes. Both agree about ribbed Rubia, that one may uproot it with metal axes.",
+            "From when may one buy black calla lily after the Sabbatical year? Rabbi Yehuda says: Immediately. But the Sages say: when the new [parts of leaves] exceed [the old].",
+            "These are the tools that a craftsman is not allowed to sell during the Sabbatical year: a plow and all its tools, a yoke, a winnowing fan, and a pick. However, one may sell a hand-sickle, a harvesting sickle, and a wagon and all its tools. This is the rule: anything whose usage is directed toward [work which is a Sabbatical] transgression is forbidden; but [anything the normal usage of which is for work which is] a transgression [on the Sabbatical year] or permitted, it is permitted.",
+            "The potter may sell five oil jugs and fifteen wine jugs, since it is common [for a buyer] to collect [such an amount] from ownerless [produce]. If one collects more, [selling more jugs is] permitted. He may sell [more jugs] to non-Jews in the land [of Israel] and to Jews outside of the land.",
+            "The house of Shammai say, one should not sell him [a Jew] a plowing cow during the Sabbatical year. The house of Hillel allow it, since he could slaughter it. One may sell him fruits even during planting time, and one may lend him his <i>Se'ah</i> measure even though one knows that he has a granary, and make change for him even though one knows he has laborers. And all of these [actions], if [he has expressed] explicit [intent], are forbidden.",
+            "A woman may lend to her fellow who is suspected in the matter of the Sabbatical year a sieve, a sifter, millstones and an oven.  But she may not sort or grind with her. The wife of a <i>Chaver</i> [status marking those who scrupulously observe tithes and purity laws] may lend to the wife of an <i>Am HaAretz</i> [status marking those who are lax in observing tithes and purity laws] a sieve and a sifter, and may sort, grind and sift with her. But once she wets [the flour], she may not touch it, as one may not assist transgressors. And all of these were said only for the sake of peace. And we encourage the work of non-Jews in the Sabbatical year, but not that of Jews. And we inquire after their [the non-Jews] well-being, for the sake of peace."
+        ],
+        [
+            "There are three regions in regard to the Sabbatical [laws]. All [land] that was controlled by those who came up from Babylon, [that is,] from the Land of Israel until Kiziv, [its produce] may not be eaten and [it] may not be cultivated. And all [land] that was controlled by those who came up from Egypt, [that is,] from Kiziv until the river and until Amanah, [its produce] may be eaten, but [it] may not be cultivated. From the river and from Amanah and further, [its produce] may be eaten and [it] may be cultivated.",
+            "One may work on [produce] that has been plucked in Syria, but not on [produce] that is still attached to the ground. One may thresh and winnow and tread and pile, but one may not harvest grain or harvest grapes or harvest olives. This rule was spoken by Rabbi Akiva: all work which would be [retroactively] permitted if it were done in the Land of Israel, may be done [from the outset] in Syria.",
+            "Onions that have had rain fall on them and have sprouted, if their leaves are black, they are forbidden. If they became green, they are permitted. Rabbi Chanina son of Antigonus said, If they can be plucked out by their leaves, they are forbidden. And [onions] similar to this, during the year after the Sabbatical year, are permitted.",
+            "When is a person allowed to buy greens during the post-Sabbatical year? Whenever that species [of greenery] is producing anew. Once the [produce in a place that produces an] early crop is ripe, the [produce in a place that produces a] later crop is permitted. Rabbi permitted the buying of greens immediately upon [the beginning of] the post-Sabbatical year.",
+            "It is not permitted to export oil that must be burnt [because it is <i>Terumah</i>, produce consecrated for priestly consumption, that has been made impure] and the fruits of the Sabbatical year from the Land [of Israel] to other lands. Rabbi Shimon said, I explicitly heard that it is permissible to export to Syria, but it is not permissible to export to other lands.",
+            "<i>Terumah</i> may not be brought from outside the Land [of Israel] into the Land [of Israel]. Rabbi Shimon said, I explicitly heard that it can be brought from Syria but not from other lands."
+        ],
+        [
+            "An important rule that they [the Sages] said regarding the Sabbatical year: anything that is human food or animal food or from a species [of plant] used for dying if it does not last [if left] in the field, [the laws of] the Sabbatical year apply to it and [the laws of] the Sabbatical year apply to its money [exchanged for it], [the laws of] <i>Bi'ur</i> [requirement to destroy Sabbatical produce when it is no longer readily available] apply to it and [the laws of] <i>Bi'ur</i> apply to its money. And what [is considered human food]? The leaf of the wild black calla lily and the leaf of the rustyback fern and endive and leeks and purslane and <i>Netz HeChalav</i> [unknown plant]. And [what is considered] animal food? Thorns and thistles. And [what is considered] a species [of plant] used for dying? Woad [used to make blue dye] and madder [used to make red dye]. [The laws of] the Sabbatical year apply to them and [the laws of] the Sabbatical year apply to their money, [the laws of] <i>Bi'ur</i> apply to them and [the laws of <i>Bi'ur</i> apply to their money.",
+            "And another rule that they said: anything that is not human food or animal food or from a species [of plant] used for dying, or that lasts [if left] in the field, [the laws of] the Sabbatical year apply to it and [the laws of] the Sabbatical year apply to its money [exchanged for it], but [the laws of] <i>Bi'ur</i> do not apply to it and [the laws of] <i>Bi'ur</i> do not apply to its money. And what is it [i.e., human or animal food that lasts if left in the field]? The leaf of wild black calla lily and the root of rustyback fern and <i>Scolopendrium</i> and the root of <i>Netz HeChalav</i> and the <i>Bukhriyah</i> [unknown plant]. And [what is considered] a species [of plant] used for dying? <i>Rubia Tinctorum</i> and <i>Reseda</i>. [The laws of] the Sabbatical year apply to them and [the laws of] the Sabbatical year apply to their money, but [the laws of] <i>Bi'ur</i> do not apply to them and [the laws of] <i>Bi'ur</i> do not apply to their money. Rabbi Meir says: Their money may be subject to <i>Bi'ur</i> until <i>Rosh HaShana</i> [New Year's festival]. They [the Sages] replied to him: [If the laws of] <i>Bi'ur</i> don't apply to them, all the more so [do the laws not apply] to their money!",
+            "The skins of pomegranates and their blossoms, the husks of nuts and the [fruit] pits, [the laws of] the Sabbatical year apply to them and [the laws of] the Sabbatical year apply to their money [exchanged for them]. The dyer may dye for himself, but may not dye for payment, since one may not do business with the fruits of the Sabbatical year, and not with firstborn animals, and not with <i>Terumah</i> [produce consecrated for priestly consumption], and not with <i>Neveilot</i> [improperly slaughtered animals of permitted species], and not with <i>Tereifot</i> [animals with a mortal condition such that they would die within one year], and not with <i>Shekatzim U'Remasim</i> [creeping creatures]. And he may not take the produce of the field and sell it in the market, but he may collect it and his son may sell it for him. If he took for himself and had left over, he may sell them.",
+            "[If one] bought a [blemished] firstborn animal for his son's [wedding] feast or for a pilgrimage festival but didn't need it, he is allowed to sell it. Trappers of wild animals, birds or fish that happen [to trap] impure species [of animals] are allowed to sell them. Rabbi Yehudah says: Even someone who came across [an impure species] may take and sell it as long as this is not his [primary] business. But the Sages forbade [this].",
+            "Shoots of hawthorn and carobs, [the laws of] the Sabbatical year apply to them and [the laws of] the Sabbatical year apply to their money [exchanged for them], [the laws of] <i>Bi'ur</i> apply to them and [the laws of] <i>Bi'ur</i> apply to their money [exchanged for them]. Shoots of the terebinth tree or of the pistachio tree, or thorn bushes, [the laws of] the Sabbatical year apply to them and [the laws of] the Sabbatical apply to their money, but [the laws of] <i>Bi'ur</i> do not apply to them and [the laws of] <i>Bi'ur</i> do not apply to their money. But to the leaves [of these trees], [the laws of] <i>Bi'ur</i> apply, since they fall from their parents. ",
+            "The rose and the cypress flower [henna] and balsam and rockrose [cistus], [the laws of] the Sabbatical year apply to them and [the laws of] the Sabbatical year apply to their money [exchanged for them]. Rabbi Shimon says: The [laws of] the Sabbatical year do not apply to balsam, because it is not a fruit. ",
+            "A new rose [i.e. grown during the Sabbatical year] that was pickled in old oil [i.e. grown before the Sabbatical year], one may take the rose [from the oil, and eat it]. But an old [rose] in new [oil] requires <i>Bi'ur</i>. New carobs that were pickled in old wine or old [carobs] in new [wine], require <i>Bi'ur</i>. This is the rule: anything [from the Sabbatical year] that is [of an amount that] transfers taste [to another food] requires <i>Bi'ur</i> [if] it is a species in a different species. But a species in its own species, for any amount [it requires <i>Bi'ur</i>]. The Sabbatical prohibitions apply to any amount of a species in its own species, and [in a case of a species] not in its own species, [they only apply] when [the amount is enough to] transfer taste. "
+        ],
+        [
+            "An important rule that they [the Sages] said regarding the Sabbatical year: anything that is specifically [considered] human food cannot be made into a plaster for humans, and it need not be said [that it cannot be made into a plaster] for animals. And anything that is not specifically [considered] human food can be made into a plaster for people but not for animals. And anything that is neither specifically [considered] human food nor animal food: [if] he intended it [at the time of picking] to be both human food and animal food, it takes on the stringencies of human food and the stringencies of animal food. [If] he intended it for wood, it is considered wood [and can therefore only be used to feed fire]. For example, <i>Satureia Thymbra</i>, hyssop, and thyme [can all be used either as food or as wood].",
+            "[Produce grown during] the Sabbatical year may be used for eating or for drinking or for anointing; for eating that which is normally eaten, and for anointing that which is normally used to smear. He may not anoint with wine or vinegar, but he may anoint with oil. And so too in [produce that is] <i>Terumah</i> [produce consecrated for priestly consumption] or <i>Ma'aser Sheni</i> [second tithe, which must be eaten in Jerusalem]. The [law of the] Sabbatical year is more lenient than them in that it[s produce] may be used to light a candle.",
+            "One may not sell fruit [grown during] the Sabbatical year, neither by size, nor by weight, nor by number, and not [even] figs by number, and not [even] vegetables by weight. The school of Shammai say: he may not even [sell produce] by bundles. And the school of Hillel say: that which is normally bundled [for eating] at home can be bundled in the market, like leek and <i>Netz HeChalav</i> [unknown plant].",
+            "One who says to his worker, \"Take this <i>Issar</i> [specific unit of money] and pick a vegetable for me today,\" his payment is permitted. [If he said to him,] \"Pick for me with this today,\" his payment is forbidden. [If] he bought a loaf from the baker for a <i>Fundyon</i> [specific unit of money, and said to him,] \"When I pick vegetables from [my] field, I will bring them to you,\" [this form of payment is] permitted. If he bought [from the baker] without specifying [the form of payment], he may not pay him with money from Sabbatical year [produce] because one may not pay back a debt with money from Sabbatical year [produce].",
+            "[Money from Sabbatical year produce] may not be given to a well digger nor to the owner of a bathhouse nor to a barber nor to a captain of a ship. But it may be given to a well digger in exchange for a drink. And to all of them, he may give a free gift [of Sabbatical year produce].",
+            "Figs [grown during] the Sabbatical year may not be cut with a fig-cutter, but may be cut with a knife. Grapes [grown during the Sabbatical year] may not be stomped in a wine press, but may be stomped in a kneading trough. And olives may not be processed in an olive press or a small olive press, but he may crush and put them in a very small olive press. Rabbi Shimon says: He may even grind them in an olive press and then put them in a very small olive press. ",
+            "One may not cook a vegetable [grown during] the Sabbatical year in oil that is <i>Terumah</i>, so that he will not cause it to become invalid. Rabbi Shimon permits this. The very last [item bought with the proceeds of selling Sabbatical produce] is seized by the laws of the Sabbatical year. And the [original] fruit itself is [still] forbidden [like other Sabbatical produce].",
+            "One may not buy slaves or land or impure animals with money [received in exchange for] Sabbatical [produce]. And if he bought [them], he must eat a corresponding amount [of other food as if it were Sabbatical produce]. One may not bring the bird sacrifices of <i>Zavim</i> [men who have an abnormal seminal discharge] or bird sacrifices of <i>Zavot</i> [women who have an abnormal vaginal discharge] or bird sacrifices of women who gave birth from money [received in exchange for] Sabbatical [produce]. And if he brought [them], he must eat a corresponding amount. One may not anoint vessels with oil [grown during] the Sabbatical year. And if he anointed, he must eat a corresponding amount.",
+            "Animal hide which is anointed in oil [grown during] the Sabbatical year, Rabbi Eliezer says: it must be lit on fire. And the Sages say: he must eat a corresponding amount [of other food as if it were Sabbatical produce]. They [the Sages] said in front of Rabbi Akiva: Rabbi Eliezer would say, \"Animal hide which is anointed in oil [produced during] the Sabbatical year must be burned.\" He responded to them: Quiet! I will not tell you what Rabbi Eliezer says about this.",
+            "And they [the Sages] said another [law] in front of him [Rabbi Akiva]: Rabbi Eliezer would say, \"One who eats the bread of Cuthites is like one who eats pig meat.\" He responded to them: Quiet! I will not tell you what Rabbi Eliezer says about this.",
+            "A bathhouse that is heated with straw or stubble [grown during] the Sabbatical year, one is allowed to bath in it. But if he is an important person [whose actions will be influential], he may not bathe [in it]."
+        ],
+        [
+            "Rue, wild purple amaranth, purslane, mountain coriander, river celery, and arugula are all exempt from tithes and may be purchased from anybody during the Sabbatical year, because their counterparts are not guarded. Rabbi Yehudah says, mustard aftergrowths are permitted, since transgressors are not suspected concerning them. Rabbi Shimon says, all aftergrowths are permitted, except for cabbage aftergrowths, since they have no counterparts in field vegetation. The Sages say: all aftergrowths are prohibited.",
+            "There are three regions [delineated by] <i>Bi'ur</i> [requirement to destroy all Sabbatical produce when its season is finished]: Judah, Transjordan, and the Galilee. There are three subregions within each and every region. The upper Galilee, the lower Galilee, and the valley; From Kfar Chananya and above - all [of the land] that does not grow sycamores - is the upper Galilee; from Kfar Chananya and below - all [of the land] that does grow sycamores  - is the lower Galilee. And the boundary of Tiberius - is the valley. And in Judah: the hill, the plain, and the valley. And the plain of Lod is like the plain of the south, and its hill is like the king's hill. From Beit Choron to the sea is one district.",
+            "Why did they delineate three regions? For they would eat in each [region] until the last of its [produce] was finished. Rabbi Shimon says: there are three regions only in Judah. But the other regions are all considered as the king's hill. And all of the regions are considered the same regarding [the end time of] olives and dates.",
+            "One may continue to eat [Sabbatical produce] on the basis of ownerless [produce not having yet been finished], but not on the basis of guarded produce. Rabbi Yosi permits even on the basis of guarded produce. One may eat on the basis of poor quality grain or on the basis of the second crop, but not on the basis of winter fruits. Rabbi Yehudah permits so long as the winter fruit began to ripen before the end of the summer [of the Sabbatical year].",
+            "One who pickles three kinds of vegetables in one jar: Rabbi Eliezer says they may be eaten because of the first [not having yet been finished]. But Rabbi Yehoshua says: even because of the last. Rabban Gamliel says: all whose species has finished from the field, that species requires <i>Bi'ur</i> from the jar. Rabbi Shimon says: all vegetables are regarded as one [species] in respect to <i>Bi'ur</i>. Purslane may be eaten until wild purslane are finished from the valley of Beit Netofa.",
+            "One who picks fresh grasses, [may eat them] until their sweetness has dried up. One who gathers dry [plants], [may eat them] until the second seasonal rain falls. Reed leaves and grape leaves may be eaten until they fall from their parents; but one who gathers [them] dry, [may eat them] until the second seasonal rain falls. Rabbi Akiva says, all of them [may be eaten] until the second seasonal rain falls.",
+            "Similarly, one who rents a house to another \"until the rainy season\": [this means] until the second seasonal rain falls. One who swears off benefit from another \"until the rainy season\": [this means] until the second seasonal rain falls. Until when may the poor enter into the orchards? Until the second seasonal rain falls. From when may one draw benefit and burn the straw and stubble of the Sabbatical year? From when the second seasonal rain falls.",
+            "If one possessed Sabbatical produce and the [time of] <i>Bi'ur</i> arrived, he may distribute three meals-worth of the produce to everyone [in his household]. The poor may continue to eat after the [time of] <i>Bi'ur</i>, but not the rich, according to Rabbi Yehudah.  Rabbi Yosi says, both the poor and the rich may eat [from the fields] after the [time of] <i>Bi'ur</i>.",
+            "If one possessed produce of the Sabbatical year that came to him as an inheritance, or that was given to him as a gift; Rabbi Eliezer says it may be given to those who eat it. The Sages say: the transgressor may not benefit, but rather it may be sold to those who eat it, and the money should be distributed to all people. One who eats dough of the Sabbatical year before <i>Challah</i> [dough that must be set aside for the priest] has been taken from it, is liable to the death penalty."
+        ],
+        [
+            "The Sabbatical year cancels a loan [that was made] with a contract and [a loan that was made] without a contract. Store credit is not cancelled, but if it was made into a loan, it is canceled. Rabbi Yehudah says, the previous [of each subsequent purchase on credit] is cancelled. Wages owed to a worker are not canceled, but if it was made into a loan, it is canceled. Rabbi Yossi says, any type of work which must pause during the Sabbatical year, [wages owed for that work] are cancelled. But any work which need not pause during the Sabbatical year, [wages owed for that work] are not canceled.",
+            "If one slaughters a cow and distributes it [to others] on [the post-Sabbatical] <i>Rosh Hashanah</i> [New Year's festival], if the [previous] month was full then [the debt owed the slaughterer is] canceled. [The fines for] rape, seduction, <i>Motzi Shem Ra</i> [husband who falsely accuses his bride of not having been a virgin], and any judicial court matter are not canceled. One who lends on collateral, and one who entrusts his contracts to the judicial court, [those loans] are not canceled.",
+            "[Any loan made with a] <i>Pruzbul</i> [court exemption from the Sabbatical year cancellation of a loan] is not canceled. This is one of the matters that Hillel the elder instituted. When he observed that the nation withheld from lending to each other and were transgressing what is written in the Torah (Deuteronomy 15:9): \"Beware lest there be in your mind a base thought,\" he instituted the <i>Pruzbul</i>.",
+            "This is the body of the <i>Pruzbul</i>: \"I entrust to you, so-and-so and so-and-so, who judge in such-and-such place, that any loan that I have, I may collect it any time that I wish.\" And the judges affix their signatures below, or the witnesses.",
+            "A predated <i>Pruzbul</i> is effective, but a postdated one is ineffective. Loan-documents which are predated are ineffective, but postdated ones are effective. If one borrows from five different people, a <i>Pruzbul</i> must be written for each [of the lenders] individually. If five borrow from one person, only one <i>Pruzbul</i> may be written for all of them.",
+            "A <i>Pruzbul</i> must be written with land [as collateral]. If he [the borrower] does not own [land], he [the lender] should give him [the borrower] any amount from his field. If he has a field under lien in a city; a <i>Pruzbul</i> may be written with it. Rabbi Chutzpit says, we may write one for a man with the property of his wife [as collateral]; or for orphans with the property of their guardian.",
+            "A beehive, says Rabbi Eliezer, is like land, and one may write a <i>Pruzbul</i> upon it, and it does not contract impurity in its place, and one who detaches [honey] from it on Shabbat is liable. The Rabbis say it is not like land and one may not write a <i>Pruzbul</i> upon it, and it does contract impurity in its place, and one who detaches [honey] from it on Shabbat is exempt.",
+            "If [a borrower] returns the loan during the Sabbatical year, [the lender] should say to him, \"I cancel the debt.\" If [the borrower] says, \"nevertheless,\" the lender may accept it from him, as it says (Deuteronomy 15:2), \"This is the word of the Sabbatical.\" Similarly, a murderer who is exiled to an <i>Ir Miklat</i> [city of refuge for accidental murderers], and the inhabitants of the city wish to accord him honor; he should say to them, \"I am a murderer.\" If they say, \"nevertheless,\" he may accept it from them, as it says, \"This is the word of the murderer.\"",
+            "One who returns the loan during the Sabbatical year, the spirit of the Sages is pleased by him. One who borrows from a convert whose family converted with him, need not repay his children. But if he did repay, the spirit of the Sages is pleased by him. All movable property is acquired through taking physical possession, but anyone who fulfills his word, the spirit of the Sages is pleased by him."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0ccd7f48ecfe6fe447300e9c96b76fc0a0674b2b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.json	
@@ -0,0 +1,134 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE",
+    "versionTitle": "Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "<small>א</small>\nעַד אֶמָּתַי חוֹרְשִׁין שְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית? \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nכָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי; \nבֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nעַד הָעֲצֶרֶת. \nוּקְרוֹבִים דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ.\n",
+            "אֵי זוֹ הִיא שְׂדֵה הָאִילָן? \nכָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, \nאִם רְאוּיִים לַעֲשׁוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה \nשֶׁלְּשִׁשִּׁים מָנֶה בָאִיטַלְקִי, \nחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִשְׁבִילָן; \nפָּחוּת מִכֵּן, \nאֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן \nאֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ.\n",
+            "<small>ב</small>\nאֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל, \nרוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן תְּאֵנִים: \nאִם רְאוּיִין לַעֲשׁוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה \nשֶׁלְּשִׁשִּׁים מָנֶה בָאִיטַלְקִי, \nחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִשְׁבִילָן; \nפָּחוּת מִכֵּן, \nאֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא צָרְכָן.\n",
+            "<small>ג</small>\nהָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִכַּר דְּבֵלָה, \nאוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין, \nאֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא צָרְכָן, \nעַד שֶׁיְּהוּא מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. \nהָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָן, \nבֵּין עוֹשִׂין וּבֵין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, \nחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִשְׁבִילָן. \nשֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לד, כא) \n\"בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבּת\". \n\n<small>ה</small>\nאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁלִּשְׁבִיעִית, \nאֶלָּא חָרִישׁ שֶׁלְּעֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, \nוְקָצִיר שֶׁלִּשְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא עִם מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. \nרְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: \nמָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, \nיָצָא קְצִיר הָעֹמֶר שֶׁהוּא חוֹבָה.\n",
+            "<small>ו</small>\nשְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁלִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, \nהֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִים, \nוְחוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִשְׁבִילָן. \nכַּמָּה יְהֵא בֵינֵיהֶם? \nרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nכְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו.\n",
+            "<small>ז</small>\nעֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, \nחוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nהָיוּ עֲשׁוּיוֹת שׁוּרָה אוֹ מֻקָּפוֹת עֲטָרָה, \nאֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא צָרְכָן.\n",
+            "<small>ח</small>\nהַנְּטִיעוֹת וְהַדִּלּוּעִים מִצְטָרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. \nרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nעֲשָׂרָה דִלּוּעִים לְבֵית סְאָה, \nחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.\n",
+            "<small>ט</small>\nעַד אֶמָּתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת? \nרְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: \nעַד שֶׁיָּחוּלוּ; \nרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: \nעַד תֵּשַׁע שָׁנִים; \nרְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nנְטִיעָה כִשְׁמָהּ. \nאִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִפִּים, \nמִטֶּפַח וּלְמַטָּן, כִּנְטִיעָה, \nמִטֶּפַח וּלְמַעְלָן, כָּאִילָן. \nדִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nעַד אֶמָּתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית? \nעַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה: \nכָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָן חוֹרְשִׁין \nלִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. \nאָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: \nנָתַתָּ תוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ; \nאֶלָּא בִשְׂדֵה הַלָּבָן, עַד הַפֶּסַח, \nוּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד הָעֲצֶרֶת.\n",
+            "<small>ב</small>\nמְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת \nעַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nוְכֵן בֵּית הַשְּׁלָחִים. \nמְיַבְּלִים, מְפָרְקִים, וּמְאָבְקִים, \nוּמְעַשְּׁנִים עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nאַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה \nמִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית.\n",
+            "<small>ג</small>\nמְסַקְּלִים עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nמְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, \nוּמְפַסְּלִים עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: \nכְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁלַּחֲמִישִׁית, \nכֵּן שֶׁלַּשִּׁשִּׁית. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nכָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, \nרַשַּׁי אֲנִי בְפִסּוּלוֹ.\n",
+            "<small>ד</small>\nמְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, \nוְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָם, \nוְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, \nוּמַשְׁקִין אוֹתָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nרְבִּי לְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: \nאַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, \nאֲבָל לֹא עַל הָעִקָּר.\n",
+            "<small>ה</small>\nסָכִים אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִין אוֹתָן \nעַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nפַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, \nוְשֶׁלַּשְּׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, \nלֹא סָכִים וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִים, \nמִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה; \nמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִים. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאֵלּוּ, \nמִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן.\n",
+            "<small>ו</small>\nאֵין נוֹטְעִין, אֵין מַבְרִיכִין, \nוְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית, \nפָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה; \nאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקֹר. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nכָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, \nאֵינָה קוֹלֶטֶת. \nרְבִּי יוֹסֵה וּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: \nלִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.\n",
+            "<small>ז</small>\nהָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִים וְהַשַּׁמְשְׁמִים \nשֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, \nמִתְעַשְּׂרִים לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית; \nאִם לָאו, \nאֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה.\n",
+            "<small>ח</small>\nרְבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: \nפּוּל מִצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע מִתְּחִלָּה כַיּוֹצֵא בָהֶן. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nאֲפוּנִים הַגַּמְלוֹנִים כַיּוֹצֵא בָהֶן. \nרְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: \nאֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין שֶׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה.\n",
+            "<small>ט</small>\nהַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים וּפוּל מִצְרִי, \nשֶׁמָּנַע מֵהֶן מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, \nמִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית; \nוְאִם לָאו, \nאֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. \n\n<small>י</small>\nוְשֶׁלַּבַּעַל, שֶׁמָּנַע מֵהֶן שְׁתֵּי עוֹנוֹת. \nדִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nשָׁלוֹשׁ.\n",
+            "<small>יא</small>\nהַדִּלּוּעִים שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע, \nאִם הִקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, \nוְנִפְסָלוּ מֵאֹכֶל אָדָן, \nמֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית; \nוְאִם לָאו, \nאָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. \nהַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶן אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. \nמְרַבְּצִים בְּעָפָר לָבָן. \nדִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן. \nרְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקב אוֹסֵר. \nמְמָרְסִים בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית. \nדִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן. \nאֲבָל לֹא מְכַסְּחִים.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nמֵאֶמָּתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַּתּוֹת? \nמִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה. \nדִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nמִשֶּׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. \nרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nמִשֶּׁיִּקָּשֵׁר.\n",
+            "עַד כַּמָּה מְזַבְּלִים? \nעַד שָׁלוֹשׁ שָׁלוֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת \nלְבֵית סְאָה שֶׁלְּעֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפְּלוֹת, \nוְשֶׁלְּלֶתֶךְ לֶתֶךְ. \nמוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפְּלוֹת, \nוְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. \nרְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: \nאַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת.\n",
+            "<small>ב</small>\nעוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ \nשָׁלוֹשׁ שָׁלוֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. \nיָתֵר מִכֵּן, (מַחֲצִיב). \nדִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן. \nוַחֲכָמִים אוֹסְרִין, \nעַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, \nאוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. \nעוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. \nרְבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, \nעַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, \nאוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. \nהָיָה לוֹ דָבָר מְמֻעָט, \nמוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. \nרְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, \nעַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, \nאוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, \nאוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסֶּלַע.\n",
+            "<small>ג</small>\nהַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ \nוְעוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, \nעוֹקֵר שָׁלוֹשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית, \nנִמְצָא מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִים. \nרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nבֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. \nהָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵית אַרְבַּעַת סְאִים, \nמְשַׁיֵּר מִמֶּנּוּ מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, \nוּמוֹצִיאִין מִן הַסַּהַר \nוְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִים.\n",
+            "<small>ד</small>\nלֹא יִפְתַּח אָדָם מַחְצֵב כַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, \nעַד שֶׁיְּהוּ בוֹ שָׁלוֹשׁ מָרְבְּיוֹת, \nשֶׁהֵן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ עַל רוּם שָׁלוֹשׁ, \nשֵׁעוּרָם עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע אֲבָנִים.\n",
+            "<small>ה</small>\nגָּדֵר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁלְּמַשְּׂוּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, \nהֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. \nשֵׁעוּר גָּדֵר עֲשָׂרָה טְפָחִין. \nפָּחוּת מִכֵּן, מַחְצֵב, \nוְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוּת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. \n\n<small>ו</small>\nבַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? \nמִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ; \nאֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, \nמַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה יִטֹּל. \nבַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? \nבִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, \nאֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, \nמַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה יִטֹּל.\n",
+            "<small>ז</small>\nאֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעַתָּן הַמַּחֲרֵשָׁה, \nאוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ, \nאִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁלְּמַשְּׂוּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, \nהֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. \nהַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, \nנוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, \nוּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. \nוְכֵן גַּרְגֵּשׁ שֶׁלִּצְרוֹרוֹת, \nנוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת \nוּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. \nאִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶם סֶלַע אוֹ קַשׁ, \nהֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ.\n",
+            "<small>ח</small>\nאֵין בּוֹנִים מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת \nעֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ גְשָׁמִים, \nמִפְּנֵי שֶׁהוּא מַתְקִינָן לַשְּׁבִיעִית; \nאֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ גְשָׁמִים, \nמִפְּנֵי שֶׁהוּא מַתְקִינָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. \nוְלֹא יִסְמֹךְ בֶּעָפָר, \nאֲבָל עוֹשֶׂהוּ חַיִץ. \nכָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, \nהֲרֵי זוֹ תִנָּטֵל.\n",
+            "<small>ט</small>\nאַבְנֵי כָתֵף בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. \nוְהַמְּקַבְּלָן מֵבִיאָן מִכָּל מָקוֹם. \nוְאֵלּוּ הֵן אַבְנֵי כָתֵף? \nכָּל שֶׁאֵינָה יְכוּלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד. \nדִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר. \nרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nאַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, \nכָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ עַל הַכָּתֵף.\n",
+            "<small>י</small>\nהַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, \nמֻתָּר לְהַעְמִיק עַד הַסֶּלַע. \nמַה יַּעֲשֶׂה בֶעָפָר? \nצוֹבְרוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמַתְקִינוֹ. \nדִּבְרֵי רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ. \nרְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nכְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, \nכָּךְ לֹא יְתַקֵּן. \nמַה יַּעֲשֶׂה בֶעָפָר? \nצוֹבְרוֹ לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. \nוְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nבָּרִאשֹׁנָה הָיוּ אוֹמְרִין: \nמְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, \nכְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, \nאֶת הַגַּס הַגַּס. \nוּמִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה הִתְקִינוּ, \nשֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁלַּזֶּה שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, \nוְאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת.\n",
+            "<small>ב</small>\nשָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוָּצָה, \nתִּזָּרַע מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית; \nשֶׁנִּטַּיָּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיָּרָה, \nלֹא תִזָּרַע מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. \nשָׂדֶה שֶׁנִּטַּיָּבָה, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nאֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַשְּׁבִיעִית; \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nאוֹכְלִין. \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nאֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה; \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nבְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nחִלּוּף הַדְּבָרִים, \nזֶה מִקָּלֵּי בֵית שַׁמַּי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הֶלֵּל.\n",
+            "<small>ג</small>\nחוֹכְרִים נִירִים מִן הַגּוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, \nאֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. \nוּמְחַזְּקִים יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, \nאֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. \nוְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם, \nמִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.\n",
+            "<small>ד</small>\nהַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nיָגֹם. \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nיְשָׁרֵשׁ. \nמוֹדִים בְּמַחֲלִיק עַד שֶׁיָּגֹם. \nוְאֵי זֶה הוּא מֵדֵל? \nאֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. \nהַמַּחֲלִיק? \nשְׁלֹשָׁה זֶה בְצַד זֶה. \nבַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? \nמִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, \nאֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, \nאַף הַמַּחֲלִיק יְשָׁרֵשׁ.\n",
+            "<small>ה</small>\nהַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת לֹא יְחַפֶּה בֶעָפָר, \nאֲבָל מְכַסֶּה הוּא בָאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ. \nהַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֶּה בֶעָפָר, \nאֲבָל מְכַסֶּה הוּא בָאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ. \nאֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַשְּׁבִיעִית, \nמִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nכְּדַרְכָּהּ אָסוּר; \nאֶלָּא מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, \nאוֹ גוֹמֵם מֵעַם הָאָרֶץ.\n",
+            "<small>ו</small>\nהַמְזַנֵּב בַּגְּפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, \nרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nיַרְחִיק טֶפַח. \nרְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nקוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ בַּקָּרְדּוֹם אוֹ בַמַּגָּל וּבַמְּגֵרָה, \nוּבְכָל מִין שֶׁיִּרְצֶה. \nאִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, \nקוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַשְּׁבִיעִית. \nלֹא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף.\n",
+            "<small>ז</small>\nמֵאֶמָּתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית? \nהַפַּגִּים, \nמִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶן פִּתּוֹ בַשָּׂדֶה; \nבִּחֵלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. \nוְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, \nחַיָּבִים בַּמַּעַשְׂרוֹת.\n",
+            "<small>ח</small>\nהַבֹּסֶר, \nמִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל פִּתּוֹ בַשָּׂדֶה; \nהִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. \nוְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, \nחַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת.\n",
+            "<small>ט</small>\nזֵיתִים שֶׁהִכְנִיסוּ רְבִיעִית לְסְאָה, \nפּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. \nהִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. \nהִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, \nכּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. \nוְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶן בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, \nחַיָּבִים בַּמַּעַשְׂרוֹת. \nוּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, \nכְּעוֹנָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת, כָּךְ עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית.\n",
+            "<small>י</small>\nמֵאֶמָּתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית? \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nכָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nהֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלֵּשׁוּ, \nוְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרֵעוּ, \nהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנִיצוּ, \nוּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. \nכָּל הָאִילָן, \nכֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, \nמֻתָּר לְקוֹצְצוֹ. \nכַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקַצְּצֶנּוּ? \nרֹבַע. \nרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nהַכֹּל לְפִי זַיִת.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nבְּנוֹת שׁוּחַ, שְׁבִיעִית יֵשׁ לָהֶן שְׁנִיָּה, \nשֶׁהֵן עוֹשׁוֹת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים. \nרְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: \nהַפַּרְסָיוֹת, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, \nשֶׁהֵן עוֹשׁוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. \nאָמְרוּ לוֹ: \nלֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְנוֹת שׁוּחַ.\n",
+            "<small>ב</small>\nהַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, \nרְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: \nלֹא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם, \nעַל גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, \nוְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nלֹא יִפְחֲתוּ מֵאַרְבַּעַת קַבִּים, \nעַל גֹּבַהּ טֶפַח, \nוְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. \nוְטוֹמְנוֹ מְקוֹם דְּרִיסַת הָאָדָם.\n",
+            "<small>ג</small>\nלוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, \nרְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nאִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקְטוּ; \nוְאִם לָאו, \nיַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן לָעֲנִיִּים. \nרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: \nאִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקְטוּ; \nוְאִם לָאו, \nאֵין לָעֲנִיִּים עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן.\n",
+            "<small>ד</small>\nלוּף שֶׁלְּעֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס לַשְּׁבִיעִית, \nוְכֵן בְּצָלִים הַקִּיצוֹנִים, \nוְכֵן פּוּאָה שֶׁלְּעִדִּית, \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּמָרוּפוֹת שֶׁלָּעֵץ; \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nבְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁלַּמַּתֶּכֶת. \nמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁלַּצְּלָעוֹת, \nשֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁלַּמַּתֶּכֶת.\n",
+            "<small>ה</small>\nמֵאֶמָּתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוּף מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית? \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nמִיָּד. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nמִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ.\n",
+            "<small>ו</small>\nאֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית: \nמַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, \nהָעֹל, הַמִּזְרֶה, וְהַדָּקָר. \nאֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד, \nמַגַּל קָצִיר, עֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. \nזֶה הַכְּלָל: \nכָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר; \nלֶאֱסֹר וּלְהַתִּיר, מֻתָּר.\n",
+            "<small>ז</small>\nהַיּוֹצֵר מוֹכֵר חָמֵשׁ כַּדֵּי שֶׁמֶן, \nוַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה כַדֵּי יַיִן, \nשֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶבְקֵר. \nאִם הֵבִיא יָתֵר מִכֵּן, מֻתָּר. \nוּמוֹכֵר לַגּוֹיִם בָּאָרֶץ, \nוּלְיִשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ.\n",
+            "<small>ח</small>\nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nלֹא יִמְכֹּר לוֹ פָרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. \nבֵּית הֶלֵּל מַתִּירִין, \nמִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחְטָהּ. \nמוֹכֵר לוֹ פֵרוֹת אֲפִלּוּ בְשָׁעַת הַזֶּרַע. \nמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ, \nאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ גֹרֶן. \nפּוֹרֵט לוֹ מָעוֹת, \nאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ פוֹעֲלִים. \nוְכֻלָּם בְּפֵרוּשׁ אֲסוּרִין.\n",
+            "<small>ט</small>\nמַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה \nלַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית \nנָפָה וּכְבָרָה, וְרֵחַיִם וְתַנּוֹר; \nאֲבָל לֹא תָבֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. \nאֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ \nנָפָה וּכְבָרָה; \nוּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמְרַקֶּדֶת עִמָּהּ. \nאֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל אֶת הַמַּיִם, \nלֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, \nשֶׁאֵין מְחַזְּקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. \nוְכֻלָּם לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. \nמְחַזְּקִים יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, \nאֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. \nוְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָם, \nמִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nשָׁלוֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית: \nכָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל, \nמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד גְּזִיב, \nלֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד; \nוְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, \nמִגְּזִיב עַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, \nנֶאֱכָל אֲבָל לֹא נֶעֱבָד; \nמֵהַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, \nנֶאֱכָל וְנֶעֱבָד.\n",
+            "<small>ב</small>\nעוֹשִׂים בַּתָּלוּשׁ בְּסוּרְיָה, \nאֲבָל לֹא בִמְחֻבָּר. \nדָּשִׁים וְזוֹרִים וְדוֹרְכִים וּמְעַמְּרִים, \nאֲבָל לֹא קוֹצְרִים וְלֹא בוֹצְרִים וְלֹא מוֹסְקִים. \nכְּלָל אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: \nכָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בָּאֶרֶץ, \nעוֹשִׂים אוֹתוֹ בְסוּרְיָה.\n",
+            "<small>ג</small>\nבְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְצִמֵּחוּ, \nאִם הָיוּ הֶעָלִים שֶׁלָּהֶן שְׁחוֹרִים, \nאֲסוּרִין; \nהוֹרִיקוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. \nרְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: \nאִם יְכוּלִין לְהִתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן, \nאֲסוּרִין; \nכְּנֶגֶד כֵּן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מֻתָּרִין.\n",
+            "<small>ד</small>\nמֵאֶמָּתַי מֻתָּר אָדָם \nלִקַּח יָרָק מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית? \nמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. \nעָשָׂה הַבַּכִּיר, \nהֻתַּר הָאָפִיל. \nרֶבִּי הִתִּיר לִקַּח יָרָק מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד.\n",
+            "<small>ה</small>\nאֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית \nמֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ. \nאָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: \nשָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, \nשֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָה, \nוְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּצָה לָאָרֶץ.\n",
+            "<small>ו</small>\nאֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. \nאָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: \nשָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, \nשֶׁמְּבִיאִין מִסּוּרְיָה, \nוְאֵין מְבִיאִין מֵחוּצָה לָאָרֶץ.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nכְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַשְּׁבִיעִית: \nכָּל שֶׁהוּא מֵאֹכֶל אָדָם, \nוּמֵאֹכֶל בְּהֵמָה מִמִּין הַצּוֹבְעִים, \nוְאֵינוּ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, \nיֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, \nיֶשׁ לוֹ בֵעוּר וּלְדָמָיו בֵּעוּר. \nוְאֵי זֶה זֶה? \nזֶה עֲלֵי לוּף שׁוֹטֶה, \nוַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּא, \nהָעֻלְשִׁים, \nוְהַכְּרֵישִׁים, \nהָרְגִילָה, \nוְנֵץ הֶחָלָב; \nמֵאֹכֶל בְּהֵמָה, \nהַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים; \nוּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, \nסִפְחֵי אֶסְטֵס וְקוֹצָא; \nיֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, \nיֵשׁ לָהֶם בֵּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בֵּעוּר.\n",
+            "<small>ב</small>\nוְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמָרוּ: \nכָּל שֶׁהוּא מֵאֹכֶל אָדָם \nוּמֵאֹכֶל בְּהֵמָה וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, \nוּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, \nיֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, \nאֵין לוֹ בֵעוּר וְלֹא לְדָמָיו בֵּעוּר. \nוְאֵי זֶה זֶה? \nזֶה עִקַּר הַלּוּף שׁוֹטֶה, \nוְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, \nהָעַרְקְבָנִין, \nוְהַחַלְבֵּיצִין, \nוְהַבֻּכְרָיָה; \nמִמִּין הַצּוֹבְעִים, \nהַפּוּאָה וְהָרְכָפָה; \nיֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, \nאֵין לָהֶן בֵּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בֵּעוּר. \n\n<small>ג</small>\nרְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: \nדְּמֵיהֶן מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nאָמְרוּ לוֹ: \nלָהֶן אֵין בֵּעוּר, \nקַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן.\n",
+            "<small>ד</small>\nקְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, \nקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעַנִּים, \nיֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. \nהַצַּבָּע צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ; \nלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, \nשֶׁאֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְפֵרוֹת שְׁבִיעִית; \nוְלֹא בִבְכוֹרוֹת, \nוְלֹא בִתְרוּמוֹת, \nוְלֹא בִנְבֵלוֹת, \nוְלֹא בִטְרֵפוֹת, \nוְלֹא בִשְׁקָצִים, \nוְלֹא בִרְמָסִים. \nוְלֹא יִהֶא לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, \nאֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. \nלָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, \nמֻתָּר לְמָכְרוֹ.\n",
+            "<small>ה</small>\nלָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל, \nוְלֹא צָרַךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. \nצָדֵי חַיָּה, עוֹפוֹת וְדָגִים, \nשֶׁנִּתְמַנּוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִים, \nמֻתָּרִין לְמָכְרָן. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nאַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, \nלוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, \nוּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ לְכֵן. \nוַחֲכָמִים אוֹסְרִין.\n",
+            "<small>ו</small>\nלוּלַבֵּי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, \nיֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. \nלוּלַבֵּי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִים, \nיֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, \nאֵין לָהֶן בֵּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בֵּעוּר; \nאֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בֵּעוּר, \nמִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן.\n",
+            "<small>ז</small>\nהַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקֶּטֶב וְהַלֹּטֶם, \nיֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nאֵין לַקֶּטֶב שְׁבִיעִית, \nמִפְּנֵי שֶׁאֵינוּ פְרִי.\n",
+            "<small>ח</small>\nוֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְשֶׁמֶן יָשָׁן, \nיְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד; \nיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבֵּעוּר. \nחָרוּבִים חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, \nוִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבֵּעוּר. \nזֶה הַכְּלָל: \nכָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, \nחַיָּבִים לְבַעֵר מִין בְּשֶׁאֵינוּ מִינוֹ; \nמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. \nשְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהִיא בְמִינָהּ, \nוְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טַעַם.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nכְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַשְּׁבִיעִית: \nכָּל הַמְיֻחָד לְאֹכֶל אָדָם, \nאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלָגְמָא לָאָדָם, \nוְאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר לִבְהֵמָה; \nוְכָל שֶׁאֵינוּ מְיֻחָד לְאֹכֶל אָדָם, \nעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלָגְמָא לָאָדָם, \nאֲבָל לֹא לַבְּהֵמָה; \nוְכָל שֶׁאֵינוּ מְיֻחָד \nלֹא לְאֹכֶל אָדָם וְלֹא לְאֹכֶל בְּהֵמָה, \nחָשַׁב עָלָיו אֹכֶל אָדָם וְאֹכֶל בְּהֵמָה, \nנוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה; \nחָשַׁב עָלָיו לָעֵצִים, הֲרֵי הוּא כָּעֵצִים, \nכְּגוֹן הַסְּאָה הָאֵזוֹב וְהַקָּרְנִית.\n",
+            "<small>ב</small>\nשְׁבִיעִית נִתְּנָה לַאֲכִילָה לִשְׁתִיָּה וְלִסִיכָה, \nלֹאכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֹאכַל, \nוְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. \nלֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, \nאֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. \nוְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. \nקַל מֵהֶן שְׁבִיעִית, \nשֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר.\n",
+            "<small>ג</small>\nאֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, \nלֹא בַמִּדָּה, וְלֹא בַמִּשְׁקָל, וְלֹא בַמִּנְיָן; \nוְלֹא תְאֵנִים בַּמִּנְיָן, \nוְלֹא יָרָק בַּמִּשְׁקָל. \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nאַף לֹא אֲגֻדּוֹת. \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nאֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָגֵד בַּבַּיִת, \nאוֹגְדִין אוֹתוֹ בַשּׁוּק, \nכְּגוֹן הַכְּרֵישִׁים וְנֵץ הֶחָלָב.\n",
+            "<small>ד</small>\nהָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל: \n\"הֵילָךְ אִסָּר זֶה, וְלַקֵּט לִי יָרָק הַיּוֹם\", \nשְׂכָרוֹ מֻתָּר; \n\"לַקֵּט לִי בוֹ יָרָק הַיּוֹם\", \nשְׂכָרוֹ אָסוּר. \nלָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם מִכִּכָּר בְּפוֹנְדְּיוֹן: \n\"כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ\", \nמֻתָּר; \nלָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, \nלֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, \nשֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית.\n",
+            "<small>ה</small>\nאֵין נוֹתְנִין \nלֹא לַבַּיָּר, וְלֹא לַבַּלָּן, \nוְלֹא לַסַּפָּר, וְלֹא לַסַּפָּן; \nאֲבָל נוֹתֵן הוּא לַבַּיָּר לִשְׁתּוֹת. \nוּלְכֻלָּם הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם.\n",
+            "<small>ו</small>\nתְּאֵנִים שֶׁלַּשְּׁבִיעִית, \nאֵין קוֹצִין אוֹתָן בַּמֻּקְצֶה, \nאֲבָל קוֹצֶה הוּא בַחָרְבָּה. \nאֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, \nאֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בַעֲרֵבָה. \nוְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקָּטְכָא, \nאֲבָל כּוֹתֵשׁ וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nאַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה.\n",
+            "<small>ז</small>\nאֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁלַּשְּׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁלִּתְרוּמָה, \nשֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. \nוְהָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּשׁ בַּשְּׁבִיעִית, \nוְהַפְּרִי עַצְמוֹ אָסוּר.\n",
+            "<small>ח</small>\nאֵין לוֹקְחִין עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה \nמִדְּמֵי שְׁבִיעִית; \nוְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. \nאֵין מְבִיאִים קִנֵּי זָבִים, קִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת \nמִדְּמֵי שְׁבִיעִית; \nוְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. \nאֵין סָכִים כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁלַּשְּׁבִיעִית; \nוְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.\n",
+            "<small>ט</small>\nעוֹר שֶׁסָּכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁלַּשְּׁבִיעִית, \nרְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nיִדָּלֵק. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. \nאָמְרוּ לִפְנֵי רְבִּי עֲקִיבָה: \nאוֹמֵר הָיָה רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: \nעוֹר שֶׁסָּכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁלַּשְּׁבִיעִית, \nיִדָּלֵק. \nאָמַר לָהֶם: \nשְׁתֹקוּ! \nלֹא אֹמַר לָכֶם מָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ.\n",
+            "<small>י</small>\nוְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו: \nאוֹמֵר הָיָה רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: \nהָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. \nאָמַר לָהֶם: \nשְׁתֹקוּ! \nלֹא אֹמַר לָכֶם מָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ.\n",
+            "<small>יא</small>\nמַרְחֵץ שֶׁהֻסָּקָה בַתֶּבֶן אוֹ בַקַּשׁ שֶׁלַּשְּׁבִיעִית, \nמֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ. \nוְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, \nהֲרֵי זֶה לֹא יִרְחַץ.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nהַפִּיגָם וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, \nוְהַחֲלַגְלוֹגוֹת, כִּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, \nוְכַרְפַּס שֶׁלַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁלָּאַפָּר, \nפְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, \nוְנִלְקָחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, \nשֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶן נִשְׁמָר. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nסִפְחֵי חַרְדָּל מֻתָּרִין, \nשֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶם עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nכָּל הַסְּפָחִין מֻתָּרִין, \nחוּץ מִסִּפְחֵי אֶכְרוּב, \nשֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶן בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nכָּל הַסְּפָחִין אֲסוּרִין.\n",
+            "<small>ב</small>\nשָׁלוֹשׁ אֲרָצוֹת לַבֵּעוּר: \nיְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְגָלִיל; \nוְשָׁלוֹשׁ שָׁלוֹשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת. \nגָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק; \nמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, \nכָּל שֶׁאֵינוּ מְגַדֵּל שִׁקְמִים, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן; \nמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, \nכָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִים, גָּלִיל הַתַּחְתּוֹן; \nוּתְחוּם טְבֶרְיָה, הָעֵמֶק. \nוּבִיהוּדָה: \nהָהָר, וְהַשְּׁפֵלָה, וְהָעֵמֶק. \nוּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת דָּרוֹם, \nוְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ. &lt;כההר&gt;\nמִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם, מְדִינָה אַחַת.\n",
+            "<small>ג</small>\nוְלָמָּה אָמָרוּ שָׁלוֹשׁ אֲרָצוֹת? \nשֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין מִכָּל אַחַת וְאַחַת, \nעַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nלֹא אָמְרוּ שָׁלוֹשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִיהוּדָה, \nוּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת כְּהַר הַמֶּלֶךְ. \nכָּל הָאֲרָצוֹת כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים.\n",
+            "<small>ד</small>\nאוֹכְלִים עַל הַמֻּבְקָר, \nאֲבָל לֹא מִן הַשָּׁמוּר. \nרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nאַף עַל הַשָּׁמוּר. \nאוֹכְלִים עַל הַטְּפָחִין וְעַל הַדִּפְרָא, \nאֲבָל לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת. \nרְבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכֵּרוּ, \nעַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקַּיִץ.\n",
+            "<small>ה</small>\nהַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, \nרְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nאוֹכְלִים עַל הָרִאשׁוֹן. \nרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: \nאַף עַל הָאַחֲרוֹן. \nרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nכָּל שֶׁכָּלֶה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, \nיְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית; \nוַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nכָּל הַיָּרָק אֶחָד לַבֵּעוּר. \nאוֹכְלִין בִּרְגִילָה \nעַד שֶׁיִּכְלוּ הַסַּנָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה.\n",
+            "<small>ו</small>\nהַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, \nעַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתִיק; \nוְהַמְגַבֵּב יָבֵשׁ, \nעַד שֶׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה. \nעֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, \nעַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶם; \nהַמְגַבֵּב יָבֵשׁ, \nעַד שֶׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה. \nרְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nבְּכֻלָּן, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה.\n",
+            "<small>ז</small>\nכַּיּוֹצֵא בוֹ, \nהַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, \nעַד שֶׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה. \nהַמֻּדָּר הֲנָיָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, \nעַד שֶׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה. \nעַד אֶמָּתַי הָעֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת? \nעַד שֶׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה. \nמֵאֶמָּתַי נֶהְנִים וְשׁוֹרְפִים \nבַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁלַּשְּׁבִיעִית? \nמִשֶּׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה.\n",
+            "<small>ח</small>\nמִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵרוֹת שְׁבִיעִית, \nוְהִגִּיעָה שָׁעַת הַבֵּעוּר, \nמְחַלְּקִין מְזוֹן שָׁלוֹשׁ סְעוֹדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. \nוְהָעֲנִיִּים אוֹכְלִים אַחַר הַבֵּעוּר, \nאֲבָל לֹא עֲשִׁירִים. \nדִּבְרֵי רְבִּי יוּדָה. \nרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nאֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים, \nאוֹכְלִין אַחַר הַבֵּעוּר.\n",
+            "<small>ט</small>\nמִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵרוֹת שְׁבִיעִית, \nשֶׁנָּפְלוּ לוֹ לִירוּשָׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה, \nרְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nיִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶם. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nאֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, \nאֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶם, \nוּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. \nהָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרָמָה חַלָּתָהּ, \nחַיָּב מִיתָה.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nשְׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת אֶת הַמַּלְוָה, \nבִשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. \nהַקָּפַת הֶחָנוּת אֵינָה מַשְׁמֶטֶת. \nוְאִם עֲשָׂאָהּ מַלְוָה, \nהֲרֵי זוֹ מַשְׁמֶטֶת. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nהָרִאשׁוֹן מַשְׁמִיט. \nשְׂכַר שָׂכִיר אֵינוּ מַשְׁמִיט; \nוְאִם עֲשָׂאוֹ מַלְוָה, \nהֲרֵי זֶה מַשְׁמִיט. \nרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nכָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא פוֹסֶקֶת לַשְּׁבִיעִית, \nמַשְׁמֶטֶת; \nוְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת לַשְּׁבִיעִית, \nאֵינָה מַשְׁמֶטֶת.\n",
+            "<small>ב</small>\nהַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה, \nוְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, \nאִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מַשְׁמִיט; \nוְאִם לָאו, אֵינוּ מַשְׁמִיט. \nהָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, \nוְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵינָן מַשְׁמִיטִין. \nהַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, \nוְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, \nאֵינָן מַשְׁמִיטִין.\n",
+            "<small>ג</small>\nפְּרוֹזְבוֹל אֵינוּ מַשְׁמִיט. \nזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הֶלֵּל הַזָּקֵן, \nשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלַּלְווֹת זֶה אֶת זֶה, \nוְעוֹבְרִים עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טו,ט) \n\"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר\" וְגוֹמֵר, \nהִתְקִין הֶלֵּל פְּרוֹזְבוֹל.\n",
+            "<small>ד</small>\nזֶה הוּא גוּפוֹ שֶׁלִּפְרוֹזְבוֹל: \n\"מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם, \nאִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, \nשֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, \nשֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה\", \nוְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּן אוֹ הָעֵדִים.\n",
+            "<small>ה</small>\nפְּרוֹזְבוֹל הַמֻּקְדָּם כָּשֵׁר, \nוְהַמְאֻחָר פָּסוּל. \nשְׁטָרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים פְּסוּלִין, \nוְהַמְאֻחָרִין כְּשֵׁרִין. \nאֶחָד לוֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, \nכּוֹתְבִין פְּרוֹזְבוֹל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. \nחֲמִשָּׁה לָוִים מִן הָאֶחָד, \nאֵינוּ כוֹתֵב אֶלָּא פְרוֹזְבוֹל אֶחָד לְכֻלָּם.\n",
+            "<small>ו</small>\nאֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבוֹל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. \nאִם אֵין לוֹ, \nמְזַכֵּהוּ לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָל שֶׁהוּא. \nהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, \nכּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְרוֹזְבוֹל. \nרְבִּי חָצְפִּית אוֹמֵר: \nכּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, \nוְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפִיטְרוֹפִּים.\n",
+            "<small>ז</small>\nכַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, \nרְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nהֲרֵי הִיא כַּקַּרְקַע, \nוְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְרוֹזְבוֹל, \nוְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, \nוְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַשַּׁבָּת, חַיָּב. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nאֵינָה כַּקַּרְקַע, \nוְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְרוֹזְבוֹל, \nוּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, \nוְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַשַּׁבָּת, פָּטוּר.\n",
+            "<small>ח</small>\nהַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, \nיֹאמַר לוֹ: \n\"מַשְׁמִיט אָנִי\". \nאָמַר לוֹ: \n\"אַף עַל פִּי כֵן\", \nיְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טו,ב) \n\"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה\". \n\n<small>ט</small>\nכַּיּוֹצֵא בוֹ, \nרוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר הַמִּקְלָט \nוְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, \nיֹאמַר לָהֶם: \n\"רוֹצֵחַ אָנִי!\" \nאָמְרוּ לוֹ: \n\"אַף עַל פִּי כֵן\", \nיְקַבֵּל מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יט, ד) \n\"וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ\".\n",
+            "<small>י</small>\nהַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, \nרוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. \nהַלּוֹוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, \nלֹא יַחְזִיר לְבָנָיו; \nוְאִם הֶחְזִיר, \nרוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. \nכָּל הַמִּטַּלְטְלִין נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה; \nכָּל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, \nרוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. \n\nחסל "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..37a3ee32037ae6d8e53cfc7ec4c5d002febe3d13
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,138 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "priority": 2.0,
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "heversionSource": "http://primo.nli.org.il/primo_library/libweb/action/dlDisplay.do?vid=NLI&docId=NNL_ALEPH00174173",
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית. בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי. ובית הלל אומרים עד העצרת. וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו: ",
+            "איזהו שדה האילן. כל שלשה אילנות לבית סאה. אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי. חורשים כל בית סאה בשבילן. פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה וסלו חוצה לו: ",
+            "אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל. רואין אותן כאילו הם תאנים. אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה באיטלקי. חורשים כל בית סאה בשבילן. פחות מכאן אין חורשים להם אלא לצרכן: ",
+            "היה אחד עושה ככר דבלה ושנים אין עושין. או שנים עושין ואחד אינו עושה. אין חורשין להם אלא לצרכן. עד שיהיו משלשה ועד תשעה. היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין. חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות. אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית. אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית. וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר: ",
+            "שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. וכמה יהא ביניהם רבן גמליאל אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו: ",
+            "עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה היו עשויות שורה ומוקפות עטרה אין חורשין להם אלא לצרכן: ",
+            "הנטיעות והדלועים מצטרפין לתוך בית סאה ר' שמעון בן גמליאל אומר כל עשרה דלועים לבית סאה חורשין כל בית סאה עד ראש השנה: ",
+            "עד אימתי נקראו נטיעות. רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו. רבי יהושע אומר בת שבע שנים. רבי עקיבא אומר נטיעה כשמה. אילן שנגמם והוציא חליפין. מטפח ולמטה כנטיעה. מטפח ולמעלה כאילן. דברי ר' שמעון: "
+        ],
+        [
+            "עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית. עד שתכלה הליחה. כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות. אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת:  ",
+            "מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה. וכן בבית השלחין. מיבלין מפרקין מאבקין מעשנין עד ראש השנה. רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית:  ",
+            "מסקלין עד ראש השנה. מקרסמין מזרדין מפסלין עד ראש השנה. רבי יהושע אומר כזירודה וכפיסולה של חמישית. כך של ששית. רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן. רשאי אני בפיסולו:  ",
+            "מזהמין את הנטיעות. וכורכין אותן. וקוטמין אותן. ועושין להם בתים. ומשקין אותן עד ראש השנה. רבי אלעזר בר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף בשביעית. אבל לא את העיקר:  ",
+            "סכין את הפגים. ומנקבים אותם עד ראש השנה. פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית. לא סכין ולא מנקבין אותן. רבי יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אינן סכין. מפני שהיא עבודה. מקום שנהגו שלא לסוך סכין. רבי שמעון מתיר באילן. מפני שהוא רשאי בעבודת האילן:  ",
+            "אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה. ואם נטע. או הבריך. או הרכיב יעקור. רבי יהודה אומר. כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים. שוב אינה קולטת. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים. לשתי שבתות:  ",
+            "האורז. והדוחן. והפרגין. והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה. מתעשרין לשעבר. ומותרין בשביעית. ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה:  ",
+            "רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן. רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין כיוצא בהן. רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה:  ",
+            "הבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים שלשים יום לפני ראש השנה. מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית. ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. ושל בעל שמנע מהם מים שתי עונות. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים שלש:  ",
+            "הדלועין שקיימן לזרע. אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית. ואם לאו אסור לקיימן בשביעית. התמרות שלהם. אסורות בשביעית. ומרביצין בעפר לבן דברי רבי שמעון. רבי אליעזר בן יעקב אוסר. ממרסין באורז בשביעית. ר' שמעון אומר אבל אין מכסחין:  "
+        ],
+        [
+            "מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות משיפסקו עובדי עבודה דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר משייבש המתוק. רבי יוסי אומר משיקשור: ",
+            "עד כמה מזבלין עד שלש שלש אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך. מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות. רבי שמעון אומר אף על האשפתות: ",
+            "עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה. יתר מכאן מחציב דברי רבי שמעון. וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה. או עד שיגביה שלשה. עושה אדם את זבלו אוצר. רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה. היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך. רבי אלעזר בן עזריה אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע: ",
+            "המדייר את שדהו עושה סהר לבית סאתים עוקר שלש רוחות ומניח את האמצעית. נמצא מדייר בית ארבעת סאין. ר' שמעון בן גמליאל אומר בית שמנת סאין. היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין. ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין: ",
+            "לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו. עד שיהיו בו שלש מורביות. שהם שלש על שלש. על רום שלש. שיעורן עשרים ושבעה אבנים: ",
+            "גדר שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים הרי אלו ינטלו. שיעור גדר עשרה טפחים. פחות מיכן מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח. במה דברים אמורים מתוך שלו. אבל מתוך של חברו. מה שהוא רוצה יטול. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו מערב שביעית. אבל אם התחיל בו מערב שביעית. מה שהוא רוצה נוטל: ",
+            "אבנים שזעזעתן המחרישה. או שהיו מכוסות ונתגלו. אם יש בהם שתים של משאוי שנים שנים. הרי אלו ינטלו. המסקל את שדהו. נוטל את העליונות. ומניח את הנוגעות בארץ. וכן גרגר של צרורות. או גל של אבנים. נוטל את העליונות. ומניח את הנוגעות בארץ. אם יש תחתיהן סלע או קש. הרי אלו ינטלו: ",
+            "אין בונין מדרגות על פי הגאיות ערב שביעית. משפסקו הגשמים. מפני שהוא מתקנן לשביעית. אבל בונה הוא בשביעית משפסקו גשמים. מפני שהוא מתקנן למוצאי שביעית. ולא יסמוך בעפר. אבל עושה הוא חייץ. כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה. הרי זו תנטל: ",
+            "אבני כתף באות מכל מקום. והקבלן מביא מכל מקום. ואלו הם אבני כתף. כל שאינה יכולה להנטל באחת יד דברי ר' מאיר. רבי יוסי אומר אבני כתף כשמן. כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף: ",
+            "הבונה גדר בינו ובין רשות הרבים. מותר להעמיק עד הסלע. מה יעשה בעפר צוברו ברשות הרבים ומתקנו. דברי רבי יהושע. רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו. מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין. וכן החופר בור. ושיח. ומערה: "
+        ],
+        [
+            "בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים. ואבנים. ועשבים. מתוך שלו. כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו. את הגס הגס. משרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות: ",
+            "שדה שנתקוצה. תזרע במוצאי שביעית. שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית. שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית. ובית הלל אומרים אוכלין. בית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה. ובית הלל אומרים אוכלין בטובה ושלא בטובה. רבי יהודה אומר חלוף הדברים. זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל: ",
+            "חוכרין נירין מן העובדי כוכבים בשביעית אבל לא מישראל. ומחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית אבל לא ידי ישראל. ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום: ",
+            "המדל בזיתים. בית שמאי אומרים יגום. ובית הלל אומרים ישרש. ומודים במחליק עד שיגום. איזה הוא המדל אחד או שנים. המחליק. שלשה זה בצד זה. במה דברים אמורים מתוך שלו. אבל מתוך של חבירו. אף המחליק ישרש: ",
+            "המבקיע בזית לא יחפהו בעפר. אבל מכסה הוא באבנים או בקש. הקוצץ קורות שקמה לא יחפהו בעפר. אבל מכסה הוא באבנים או בקש. אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה. רבי יהודה אומר כדרכה אסור. אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ: ",
+            "המזנב בגפנים והקוצץ קנים. ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח. ר' עקיבא אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה. אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף: ",
+            "מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית. הפגים משיזריחו אוכל בהם פתו בשדה. ביחלו כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייב במעשרות: ",
+            "הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה. הבאיש כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע חייב במעשרות: ",
+            "זיתים משיכניסו רביעית לסאה. פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה. הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייבים במעשרות. ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כן עונתן לשביעית: ",
+            "מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית. בית שמאי אומרים כל האילן משיוציא. בית הלל אומרים החרובין משישלשלו. והגפנים משיגרעו. והזיתים משינצו. ושאר כל אילן משיוציא. וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו. כמה יהא בזית ולא יקוצנו. רובע. רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל לפי הזית: "
+        ],
+        [
+            "בנות שוח. שביעית שלהם שניה שהן עושות לשלש שנים. רבי יהודה אומר הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח: ",
+            "הטומן את הלוף בשביעית. רבי מאיר אומר לא יפחות מסאתים. עד גובה שלשה טפחים. וטפח עפר על גביו. וחכמים אומרים לא יפחות מארבעת קבים עד גובה טפח וטפח עפר על גביו. וטומנו במקום דריסת אדם: ",
+            "לוף שעברה עליו שביעית. רבי אליעזר אומר. אם לקטו העניים את עליו לקטו. ואם לאו יעשה חשבון עם העניים. ר' יהושע אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו. ואם לאו אין לעניים עליו חשבון: ",
+            "לוף של ערב שביעית. שנכנס לשביעית. וכן בצלים הקיצונים וכן פואה של עידית. בית שמאי אומרים עוקרין אותן במארופות של עץ. ובית הלל אומרים בקרדומות של מתכות. ומודים בפואה של צלעות. שעוקרין אותה בקרדומות של מתכות: ",
+            "מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית. ר' יהודה אומר מיד. וחכמים אומרים משירבה החדש: ",
+            "אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית. מחרישה וכל כליה. העול והמזרה והדקר. אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר ועגלה וכל כליה. זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור. לאסור ולהתר מותר: ",
+            "היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמשה עשר כדי יין. שכן דרכו להביא מן ההפקר. ואם הביא יותר מכאן מותר. ומוכר לעובדי כוכבים בארץ. ולישראל בחוצה לארץ: ",
+            "בית שמאי אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שהוא יכול לשחטה. מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע. ומשאיל לו סאתו אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן. ופורט לו מעות אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלים. וכולן בפירוש אסורין: ",
+            "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית. נפה וכברה ורחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה. אבל משתטיל המים לא תגע אצלה. שאין מחזקין ידי עוברי עבירה. וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ומחזיקין ידי נכרים בשביעית. אבל לא ידי ישראל. ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום: "
+        ],
+        [
+            "שלש ארצות לשביעית. כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב. לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים. מכזיב ועד הנהר. ועד אמנה. נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ומאמנה ולפנים. נאכל ונעבד:  ",
+            "עושין בתלוש בסוריא. אבל לא במחובר. דשים וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין. ולא בוצרין. ולא מוסקים. כלל אמר ר' עקיבא כל שכיוצא בו מותר בארץ ישראל. עושין אותו בסוריא:  ",
+            "בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו. אם היו העלין שלהם שחורין אסורין. הוריקו הרי אלו מותרין. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר. אם יכולין להיתלש בעלין שלהן אסורין. וכנגד כן מוצאי שביעית מותרין:  ",
+            "מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית. משיעשה כיוצא בו. עשה הבכיר הותר האפיל. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד:  ",
+            "אין מוציאין שמן שרפה ופירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ. אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא. ואין מוציאין לחוץ לארץ:  ",
+            "אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמביאין מסוריא ואין מביאין מחוצה לארץ:  "
+        ],
+        [
+            "כלל גדול אמרו בשביעית. כל שהוא מאכל אדם. ומאכל בהמה. וממין הצובעים. ואינו מתקיים בארץ. יש לו שביעית. ולדמיו שביעית. יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה. העולשין והכרישין והרגילה ונץ החלב. ומאכל בהמה החוחים והדרדרים. וממין הצובעים ספיחי איסטיס וקוצה. יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. יש להם ביעור. ולדמיהן ביעור:  ",
+            "ועוד כלל אחר אמרו. כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה. וממין הצובעין. ומתקיים בארץ. יש לו שביעית. ולדמיו שביעית. אין לו ביעור. ואין לדמיו ביעור. איזהו עקר הלוף השוטה. ועקר הדנדנה. והערקבנין. והחלבצין. והבוכריה. וממין הצובעים. הפואה. והרכפא. יש להם שביעית. ולדמיהן שביעית. אין להם ביעור. ולא לדמיהן ביעור. ר' מאיר אומר דמיהם מתבערין עד ראש השנה. אמרו לו להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן:  ",
+            "קליפי רמון והנץ שלו. קליפי אגוזים והגלעינין. יש להם שביעית. ולדמיהן שביעית. הצבע צובע לעצמו. ולא יצבע בשכר. שאין עושים סחורה בפירות שביעית. ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. ולא יהיה לוקח ירקות שדה. ומוכר בשוק. אבל הוא לוקט. ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר. מותר למכרן:  ",
+            "לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו. מותר למכרו. צדי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין. מותרים למכרן. רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר. ובלבד שלא תהא אומנותו בכך. וחכמים אוסרין:  ",
+            "לולבי זרדים והחרובין יש להם שביעית. ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. לולבי האלה והבטנה. והאטדין. יש להם שביעית. ולדמיהן שביעית. אין להם ביעור. ולא לדמיהן ביעור. אבל לעלין יש ביעור. מפני שנושרין מאביהן:  ",
+            "הוורד והכפר. והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. ר' שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי:  ",
+            "ורד חדש שכבשו בשמן ישן. ילקט את הוורד. וישן בחדש. חייב בביעור. חרובין חדשים שכבשן ביין ישן. וישנים בחדש. חייבין בביעור. זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כל שהוא. שביעית אוסרת כל שהוא במינה. ושלא במינה בנותן טעם:  "
+        ],
+        [
+            "כלל גדול אמרו בשביעית. כל המיוחד למאכל אדם. אין עושין ממנו מלוגמא לאדם. ואין צריך לומר לבהמה. וכל שאינו מיוחד למאכל אדם. עושין ממנו מלוגמא לאדם. אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם. ולא למאכל בהמה. חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה. נותנין עליו חומרי אדם. וחומרי בהמה. חשב עליו לעצים. הרי הוא כעצים. כגון הסיאה והאזוב והקורנית: ",
+            "שביעית ניתנה לאכילה. ולשתיה ולסיכה. לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ. אבל סך הוא את השמן. וכן בתרומה. ובמעשר שני. קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר: ",
+            "אין מוכרין פירות שביעית. לא במדה. ולא במשקל. ולא במנין. ולא תאנים במנין. ולא ירק במשקל בית שמאי אומרים אף לא אגודות. ובית הלל אומרים את שדרכו לאגוד בבית. אוגדין אותו בשוק. כגון הכרשין ונץ החלב: ",
+            "האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר. לקט לי בו ירק היום שכרו אסור לקח מן הנחתום ככר בפונדיון. כשאלקוט ירקות שדה אביא לך. מותר. לקח ממנו סתם. לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית: ",
+            "אין נותנים לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן. אבל נותן הוא לבייר לשתות. ולכולן הוא נותן מתנת חנם: ",
+            "תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה. אבל קוצה אותם בחרבה אין דורכין ענבים בגת. אבל דורך הוא בעריבה. ואין עושין זיתים בבד. ובקוטב. אבל כותש הוא ומכניס לבודידה. רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד. ומכניס לבודידה: ",
+            "אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה. שלא יביאנו לידי פסול. רבי שמעון מתיר. ואחרון אחרון נתפס בשביעית. והפרי עצמו אסור: ",
+            "אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית. ואם לקח יאכל כנגדן. אין מביאין קיני זבים. וקיני זבות. וקיני יולדות. מדמי שביעית. ואם הביא יאכל כנגדן. אין סכין כלים בשמן של שביעית. ואם סך יאכל כנגדו: ",
+            "עור שסכו בשמן של שביעית. רבי אליעזר אומר ידלק. וחכמים אומרים יאכל כנגדו. אמרו לפני רבי עקיבא. אומר היה רבי אליעזר. עור שסכו בשמן של שביעית ידלק. אמר להם שתוקו. לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו: ",
+            "ועוד אמרו לפניו. אומר היה רבי אליעזר. האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. אמר להם שתוקו. לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו: ",
+            "מרחץ שהוסקה בתבן. או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה. ואם מתחשב הוא הרי זה לא ירחוץ: "
+        ],
+        [
+            "הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגית. כוסבר שבהרים. והכרפס שבנהרות. והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית. שאין כיוצא בהם נשמר. רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין. שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה. ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין. חוץ מספיחי כרוב. שאין כיוצא בהם בירקות שדה. וחכמים אומרים כל הספיחין אסורין: ",
+            "שלש ארצות לביעור. יהודה ועבר הירדן. והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת. גליל העליון. וגליל התחתון. והעמק. מכפר חנניה ולמעלן. כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון. ומכפר חנניה ולמטן. כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון. ותחום טבריא. העמק. וביהודה ההר שפלה והעמק. ושפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך. מבית חורון ועד הים מדינה אחת: ",
+            "ולמה אמרו שלש ארצות. שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. רבי שמעון אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה. ושאר כל הארצות כהר המלך. וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים: ",
+            "אוכלין על המופקר. אבל לא על השמור. רבי יוסי מתיר אף על השמור. אוכלין על הטפיחין. ועל הדופרא. אבל לא על הסתווניות. רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ: ",
+            "הכובש שלשה כבשים בחבית אחת. רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון. רבי יהושע אומר אף על האחרון. רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית. והלכה כדבריו. רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור. אוכלין ברגילה עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה: ",
+            "המלקט עשבים לחים עד שייבש המתוק. והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה. עלי קנים ועלי גפנים עד שישרו מאביהן. והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה. רבי עקיבא אומר. בכולן עד שתרד רביעה שניה: ",
+            "כיוצא בו המשכיר בית לחברו עד הגשמים. עד שתרד רביעה שניה. המודר הנאה מחברו עד הגשמים. עד שתרד רביעה שניה. עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות. עד שתרד רביעה שניה. מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית. משתרד רביעה שניה: ",
+            "מי שהיו לו פירות שביעית. והגיע שעת הביעור. מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים. דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר. אחד עניים. ואחד עשירים. אוכלין אחר הביעור: ",
+            "מי שהיו לו פירות שביעית. שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה. רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן. וחכמים אומרים אין החוטא נשכר. אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם. האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה. חייב מיתה: "
+        ],
+        [
+            "שביעית משמטת את המלוה. בשטר ושלא בשטר. הקפת החנות אינה משמטת. ואם עשאה מלוה הרי זה משמט. רבי יהודה אומר. הראשון הראשון משמט. שכר שכיר אינו משמט. ואם עשאו מלוה הרי זה משמט. רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת. ושאינה פוסקת בשביעית אינה משמטת:  ",
+            "השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה. אם היה החדש מעובר. משמט. ואם לאו אינו משמט. האונס. והמפתה. והמוציא שם רע. וכל מעשה בית דין. אין משמטין. המלוה על המשכון. והמוסר שטרותיו לבית דין. אינן משמטין:  ",
+            "פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו, ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'. התקין הלל לפרוזבול:  ",
+            "זהו גופו של פרוזבול. מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני. הדיינים שבמקום פלוני. שכל חוב שיש לי. שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינים חותמין למטה. או העדים:  ",
+            "פרוזבול המוקדם כשר. והמאוחר פסול. שטרי חוב המוקדמים פסולים. והמאוחרים כשרים. אחד לוה מחמשה כותב פרוזבול לכל אחד ואחד. חמשה לוין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד לכולם:  ",
+            "אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. אם אין לו מזכה הוא בתוך שדהו כל שהוא. היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול. רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו. וליתומים על נכסי אפוטרופין:  ",
+            "כוורת דבורים. ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע. וכותבין עליה פרוזבול. ואינה מקבלת טומאה במקומה. והרודה ממנה בשבת חייב. וחכמים אומרים אינה כקרקע. ואין כותבין עליה פרוזבול. ומקבלת טומאה במקומה. והרודה ממנה בשבת פטור:  ",
+            "המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני. אמר לו אף על פי כן. יקבל ממנו. שנא' (דברים טו, ב) וזה דבר השמטה. כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו. יאמר להם רוצח אני. אמרו לו אף על פי כן. יקבל מהם. שנאמר (דברים יט, ד) וזה דבר הרוצח:  ",
+            "המחזיר חוב בשביעית. רוח חכמים נוחה ממנו. הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו. לא יחזיר לבניו. ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו. כל המטלטלין נקנין במשיכה. וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו:   "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/Torat Emet 357.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/Torat Emet 357.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2e32062b3ebc4d938cc70b0c5b9bbdea1f0dc5fd
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/Torat Emet 357.json	
@@ -0,0 +1,136 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 357",
+    "status": "locked",
+    "priority": 3.0,
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 357",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד הָעֲצֶרֶת. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ: \n",
+            "אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן, כָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, אִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ: \n",
+            "אֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵם תְּאֵנִים. אִם רְאוּיִם לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁים לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן: \n",
+            "הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר: \n",
+            "שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. וְכַמָּה יְהֵא בֵינֵיהֶם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו: \n",
+            "עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה וּמֻקָּפוֹת עֲטָרָה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן: \n",
+            "הַנְּטִיעוֹת וְהַדְּלוּעִים, מִצְטָרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל עֲשָׂרָה דְלוּעִים לְבֵית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה: \n",
+            "עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּחֹלּוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּת שֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נְטִיעָה כִשְׁמָהּ. אִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, מִטֶּפַח וּלְמַטָּה כִּנְטִיעָה, מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה, כְּאִילָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן: \n"
+        ],
+        [
+            "עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת: \n",
+            "מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין. מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית: \n",
+            "מְסַקְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, מְפַסְּלִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁל חֲמִשִּׁית, כָּךְ שֶׁל שִׁשִּׁית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁאי אֲנִי בְּפִסּוּלוֹ: \n",
+            "מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא אֶת הָעִקָּר: \n",
+            "סָכִין אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִים אוֹתָם, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, לֹא סָכִין וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן: \n",
+            "אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת: \n",
+            "הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה: \n",
+            "רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע בַּתְּחִלָּה, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, מִשֶּׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה: \n",
+            "הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים, וּפוֹל הַמִּצְרִי, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם לָאו, אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ: \n",
+            "הַדְּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע, אִם הִקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מֵאֹכֶל אָדָם, מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. הַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶם, אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. וּמַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹסֵר. מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲבָל אֵין מְכַסְּחִין: \n"
+        ],
+        [
+            "מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַתּוֹת. מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקְשֹׁר:  ",
+            "עַד כַּמָּה מְזַבְּלִין, עַד שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל לֶתֶךְ לֶתֶךְ. מוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפֵּלוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת:  ",
+            "עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, מַחֲצִיב, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסָּלַע:  ",
+            "הַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ, עוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, עוֹקֵר שָׁלֹשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית. נִמְצָא מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. הָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין, מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וּמוֹצִיא מִן הַסַּהַר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין:  ",
+            "לֹא יִפְתַּח אָדָם מַחְצֵב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ שָׁלֹשׁ מוּרְבִּיּוֹת, שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ עַל רוּם שָׁלֹשׁ, שִׁעוּרָן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֲבָנִים:  ",
+            "גָּדֵר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. שִׁעוּר גָּדֵר, עֲשָׂרָה טְפָחִים. פָּחוֹת מִיכַּן, מְחַצֵּב וְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוֹת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, יִטֹּל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, נוֹטֵל:  ",
+            "אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגֵּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֶשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:  ",
+            "אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַּשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִסְמֹךְ בְּעָפָר, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ. כָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, הֲרֵי זוֹ תִּנָּטֵל:  ",
+            "אַבְנֵי כָתֵף, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. וְהַקַּבְּלָן, מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הֵם אַבְנֵי כָתֵף, כָּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עַל הַכָּתֵף:  ",
+            "הַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶּלַע. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְתַקְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ לֹא יְתַקֵּנוּ. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה:  "
+        ],
+        [
+            "בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגָּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת: \n",
+            "שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה, תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה, לֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְּבָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, זוֹ מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל: \n",
+            "חוֹכְרִין נִירִין מִן הַנָּכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם: \n",
+            "הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יָגוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְשָׁרֵשׁ. וּמוֹדִים בְּמַחֲלִיק, עַד שֶׁיָּגוֹם. אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל, אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. הַמַּחֲלִיק, שְׁלֹשָׁה, זֶה בְצַד זֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף הַמַּחֲלִיק, יְשָׁרֵשׁ: \n",
+            "הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ: \n",
+            "הַמְזַנֵּב בִּגְפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יַרְחִיק טֶפַח. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, בַּקַּרְדֹּם אוֹ בַמַּגָּל, וּבַמְּגֵרָה, וּבְכָל מַה שֶׁיִּרְצֶה. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף: \n",
+            "מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית, הַפַּגִּים מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. בִּחֲלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת: \n",
+            "הַבֹּסֶר, מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל בּוֹ פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. הִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת: \n",
+            "זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לִסְאָה, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּבִים בְּמַעַשְׂרוֹת. וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, כְּעוֹנָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת, כֵּן עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית: \n",
+            "מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל אִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ. כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֻצֶּנּוּ, רֹבַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת: \n"
+        ],
+        [
+            "בְּנוֹת שׁוּחַ, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, שְׁנִיָּה, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַפַּרְסָאוֹת, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְנוֹת שׁוּחַ: \n",
+            "הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם, עַד גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִפְחֹת מֵאַרְבַּעַת קַבִּים, עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם: \n",
+            "לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן: \n",
+            "לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִכְנַס לַשְּׁבִיעִית, וְכֵן בְּצָלִים הַקֵּיצוֹנִים, וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִדִּית, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת. וּמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת, שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת: \n",
+            "מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ: \n",
+            "אֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית, מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעוֹל, וְהַמִּזְרֶה, וְהַדָּקָר. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר. לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר: \n",
+            "הַיּוֹצֵר, מוֹכֵר חֲמִשָּׁה כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר. וּמוֹכֵר לְנָכְרִים בָּאָרֶץ, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ: \n",
+            "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר לוֹ פָרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֲטָהּ. מוֹכֵר לוֹ פֵּרוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַזֶּרַע, וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ גֹּרֶן, וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים. וְכֻלָּן, בְּפֵרוּשׁ, אֲסוּרִין: \n",
+            "מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר. אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם: \n"
+        ],
+        [
+            "שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד. וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא נֶעֱבָד. מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד:  ",
+            "עוֹשִׂין בְּתָלוּשׁ בְּסוּרְיָא, אֲבָל לֹא בִמְחֻבָּר. דָּשִׁים וְזוֹרִין וְדוֹרְכִין וּמְעַמְּרִין, אֲבָל לֹא קוֹצְרִין וְלֹא בוֹצְרִין וְלֹא מוֹסְקִים. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא:  ",
+            "בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצִמֵּחוּ, אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶם שְׁחוֹרִין, אֲסוּרִין. הוֹרִיקוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לְהִתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן, אֲסוּרִין. וּכְנֶגֶד כֵּן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מֻתָּרִין:  ",
+            "מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. עָשָׂה הַבַּכִּיר, הֻתַּר הָאָפִיל. רַבִּי הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד:  ",
+            "אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית מֵהָאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְפֵרוּשׁ, שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָא וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּץ לָאָרֶץ:  ",
+            "אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, שֶׁמְּבִיאִין מִסּוּרְיָא וְאֵין מְבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ:  "
+        ],
+        [
+            "כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה זֶה, עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵשִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר: \n",
+            "וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ, עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַרְקַבְנִין, וְהַחַלְבְּצִין, וְהַבֻּכְרִיָּה. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרִכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן: \n",
+            "קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַצַּבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בִבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִתְרוּמוֹת, וְלֹא בִנְבֵלוֹת, וְלֹא בִטְרֵפוֹת, וְלֹא בִשְׁקָצִים, וְלֹא בִרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן: \n",
+            "לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין: \n",
+            "לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן: \n",
+            "הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי: \n",
+            "וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִין חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבַעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טָעַם: \n"
+        ],
+        [
+            "כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית: \n",
+            "שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשָּׁמֶן. וְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם שְׁבִיעִית, שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר: \n",
+            "אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בְמִדָּה, וְלֹא בְמִשְׁקָל, וְלֹא בְמִנְיָן, וְלֹא תְאֵנִים בְּמִנְיָן, וְלֹא יָרָק בְּמִשְׁקָל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא אֲגֻדּוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגֹד בַּבַּיִת, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב: \n",
+            "הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל, הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקֹט לִי יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר. לְקֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ אָסוּר. לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ, מֻתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית: \n",
+            "אֵין נוֹתְנִים, לֹא לְבַיָּר, וְלֹא לְבַלָּן, וְלֹא לְסַפָּר, וְלֹא לְסַפָּן. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְבַיָּר לִשְׁתּוֹת. וּלְכֻלָּן, הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם: \n",
+            "תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בְּמֻקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחַרְבָּה. אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵבָה. וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה: \n",
+            "אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ, אָסוּר: \n",
+            "אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ: \n",
+            "עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִדָּלֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ: \n",
+            "וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ: \n",
+            "מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחֹץ: \n"
+        ],
+        [
+            "הַפֵּגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגִית, כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפָר, פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפִיחֵי חַרְדָּל, מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַסְּפִיחִין מֻתָּרִין, חוּץ מִסְּפִיחֵי כְרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַסְּפִיחִין אֲסוּרִין: \n",
+            "שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַבִּעוּר, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. וְשָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת. גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק. מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הַתַּחְתּוֹן. וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק. וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק. וּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ. מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם מְדִינָה אֶחָת: \n",
+            "וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת, שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִיהוּדָה. וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּהַר הַמֶּלֶךְ. וְכָל הָאֲרָצוֹת, כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים: \n",
+            "אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר. אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקָּיִץ: \n",
+            "הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית, וַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יָרָק, אֶחָד לַבִּעוּר. אוֹכְלִין בָּרְגִילָה עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה: \n",
+            "הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה: \n",
+            "כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. הַמֻּדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה: \n",
+            "מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר: \n",
+            "מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה: \n"
+        ],
+        [
+            "שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת, וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת: \n",
+            "הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין: \n",
+            "פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ', הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל: \n",
+            "זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים: \n",
+            "פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר, וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים, וְהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם: \n",
+            "אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין: \n",
+            "כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, פָּטוּר: \n",
+            "הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אָנִי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ: \n",
+            "הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ: \n"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..224196732a1553f21c3aac3ce1bd5ae2f9dad734
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,132 @@
+{
+    "title": "Mishnah Sheviit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishnah_Sheviit",
+    "text": [
+        [
+            "עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד הָעֲצֶרֶת. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ: \n",
+            "אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן, כָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, אִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ: \n",
+            "אֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵם תְּאֵנִים. אִם רְאוּיִם לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁים לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן: \n",
+            "הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר: \n",
+            "שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. וְכַמָּה יְהֵא בֵינֵיהֶם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו: \n",
+            "עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה וּמֻקָּפוֹת עֲטָרָה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן: \n",
+            "הַנְּטִיעוֹת וְהַדְּלוּעִים, מִצְטָרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל עֲשָׂרָה דְלוּעִים לְבֵית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה: \n",
+            "עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּחֹלּוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּת שֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נְטִיעָה כִשְׁמָהּ. אִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, מִטֶּפַח וּלְמַטָּה כִּנְטִיעָה, מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה, כְּאִילָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן: \n"
+        ],
+        [
+            "עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת: \n",
+            "מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין. מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית: \n",
+            "מְסַקְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, מְפַסְּלִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁל חֲמִשִּׁית, כָּךְ שֶׁל שִׁשִּׁית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁאי אֲנִי בְּפִסּוּלוֹ: \n",
+            "מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא אֶת הָעִקָּר: \n",
+            "סָכִין אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִים אוֹתָם, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, לֹא סָכִין וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן: \n",
+            "אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת: \n",
+            "הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה: \n",
+            "רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע בַּתְּחִלָּה, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, מִשֶּׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה: \n",
+            "הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים, וּפוֹל הַמִּצְרִי, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם לָאו, אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ: \n",
+            "הַדְּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע, אִם הִקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מֵאֹכֶל אָדָם, מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. הַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶם, אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. וּמַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹסֵר. מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲבָל אֵין מְכַסְּחִין: \n"
+        ],
+        [
+            "מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַתּוֹת. מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקְשֹׁר:  ",
+            "עַד כַּמָּה מְזַבְּלִין, עַד שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל לֶתֶךְ לֶתֶךְ. מוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפֵּלוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת:  ",
+            "עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, מַחֲצִיב, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסָּלַע:  ",
+            "הַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ, עוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, עוֹקֵר שָׁלֹשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית. נִמְצָא מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. הָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין, מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וּמוֹצִיא מִן הַסַּהַר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין:  ",
+            "לֹא יִפְתַּח אָדָם מַחְצֵב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ שָׁלֹשׁ מוּרְבִּיּוֹת, שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ עַל רוּם שָׁלֹשׁ, שִׁעוּרָן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֲבָנִים:  ",
+            "גָּדֵר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. שִׁעוּר גָּדֵר, עֲשָׂרָה טְפָחִים. פָּחוֹת מִיכַּן, מְחַצֵּב וְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוֹת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, יִטֹּל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, נוֹטֵל:  ",
+            "אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגֵּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֶשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:  ",
+            "אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַּשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִסְמֹךְ בְּעָפָר, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ. כָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, הֲרֵי זוֹ תִּנָּטֵל:  ",
+            "אַבְנֵי כָתֵף, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. וְהַקַּבְּלָן, מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הֵם אַבְנֵי כָתֵף, כָּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עַל הַכָּתֵף:  ",
+            "הַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶּלַע. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְתַקְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ לֹא יְתַקֵּנוּ. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה:  "
+        ],
+        [
+            "בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגָּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת: \n",
+            "שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה, תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה, לֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְּבָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, זוֹ מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל: \n",
+            "חוֹכְרִין נִירִין מִן הַנָּכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם: \n",
+            "הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יָגוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְשָׁרֵשׁ. וּמוֹדִים בְּמַחֲלִיק, עַד שֶׁיָּגוֹם. אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל, אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. הַמַּחֲלִיק, שְׁלֹשָׁה, זֶה בְצַד זֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף הַמַּחֲלִיק, יְשָׁרֵשׁ: \n",
+            "הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ: \n",
+            "הַמְזַנֵּב בִּגְפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יַרְחִיק טֶפַח. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, בַּקַּרְדֹּם אוֹ בַמַּגָּל, וּבַמְּגֵרָה, וּבְכָל מַה שֶׁיִּרְצֶה. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף: \n",
+            "מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית, הַפַּגִּים מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. בִּחֲלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת: \n",
+            "הַבֹּסֶר, מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל בּוֹ פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. הִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת: \n",
+            "זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לִסְאָה, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּבִים בְּמַעַשְׂרוֹת. וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, כְּעוֹנָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת, כֵּן עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית: \n",
+            "מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל אִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ. כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֻצֶּנּוּ, רֹבַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת: \n"
+        ],
+        [
+            "בְּנוֹת שׁוּחַ, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, שְׁנִיָּה, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַפַּרְסָאוֹת, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְנוֹת שׁוּחַ: \n",
+            "הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם, עַד גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִפְחֹת מֵאַרְבַּעַת קַבִּים, עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם: \n",
+            "לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן: \n",
+            "לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִכְנַס לַשְּׁבִיעִית, וְכֵן בְּצָלִים הַקֵּיצוֹנִים, וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִדִּית, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת. וּמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת, שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת: \n",
+            "מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ: \n",
+            "אֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית, מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעוֹל, וְהַמִּזְרֶה, וְהַדָּקָר. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר. לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר: \n",
+            "הַיּוֹצֵר, מוֹכֵר חֲמִשָּׁה כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר. וּמוֹכֵר לְנָכְרִים בָּאָרֶץ, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ: \n",
+            "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר לוֹ פָרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֲטָהּ. מוֹכֵר לוֹ פֵּרוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַזֶּרַע, וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ גֹּרֶן, וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים. וְכֻלָּן, בְּפֵרוּשׁ, אֲסוּרִין: \n",
+            "מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר. אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם: \n"
+        ],
+        [
+            "שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד. וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא נֶעֱבָד. מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד:  ",
+            "עוֹשִׂין בְּתָלוּשׁ בְּסוּרְיָא, אֲבָל לֹא בִמְחֻבָּר. דָּשִׁים וְזוֹרִין וְדוֹרְכִין וּמְעַמְּרִין, אֲבָל לֹא קוֹצְרִין וְלֹא בוֹצְרִין וְלֹא מוֹסְקִים. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא:  ",
+            "בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצִמֵּחוּ, אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶם שְׁחוֹרִין, אֲסוּרִין. הוֹרִיקוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לְהִתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן, אֲסוּרִין. וּכְנֶגֶד כֵּן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מֻתָּרִין:  ",
+            "מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. עָשָׂה הַבַּכִּיר, הֻתַּר הָאָפִיל. רַבִּי הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד:  ",
+            "אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית מֵהָאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְפֵרוּשׁ, שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָא וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּץ לָאָרֶץ:  ",
+            "אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, שֶׁמְּבִיאִין מִסּוּרְיָא וְאֵין מְבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ:  "
+        ],
+        [
+            "כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה זֶה, עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵשִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר: \n",
+            "וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ, עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַרְקַבְנִין, וְהַחַלְבְּצִין, וְהַבֻּכְרִיָּה. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרִכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן: \n",
+            "קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַצַּבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בִבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִתְרוּמוֹת, וְלֹא בִנְבֵלוֹת, וְלֹא בִטְרֵפוֹת, וְלֹא בִשְׁקָצִים, וְלֹא בִרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן: \n",
+            "לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין: \n",
+            "לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן: \n",
+            "הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי: \n",
+            "וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִין חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבַעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טָעַם: \n"
+        ],
+        [
+            "כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית: \n",
+            "שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשָּׁמֶן. וְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם שְׁבִיעִית, שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר: \n",
+            "אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בְמִדָּה, וְלֹא בְמִשְׁקָל, וְלֹא בְמִנְיָן, וְלֹא תְאֵנִים בְּמִנְיָן, וְלֹא יָרָק בְּמִשְׁקָל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא אֲגֻדּוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגֹד בַּבַּיִת, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב: \n",
+            "הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל, הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקֹט לִי יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר. לְקֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ אָסוּר. לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ, מֻתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית: \n",
+            "אֵין נוֹתְנִים, לֹא לְבַיָּר, וְלֹא לְבַלָּן, וְלֹא לְסַפָּר, וְלֹא לְסַפָּן. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְבַיָּר לִשְׁתּוֹת. וּלְכֻלָּן, הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם: \n",
+            "תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בְּמֻקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחַרְבָּה. אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵבָה. וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה: \n",
+            "אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ, אָסוּר: \n",
+            "אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ: \n",
+            "עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִדָּלֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ: \n",
+            "וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ: \n",
+            "מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחֹץ: \n"
+        ],
+        [
+            "הַפֵּגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגִית, כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפָר, פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפִיחֵי חַרְדָּל, מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַסְּפִיחִין מֻתָּרִין, חוּץ מִסְּפִיחֵי כְרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַסְּפִיחִין אֲסוּרִין: \n",
+            "שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַבִּעוּר, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. וְשָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת. גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק. מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הַתַּחְתּוֹן. וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק. וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק. וּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ. מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם מְדִינָה אֶחָת: \n",
+            "וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת, שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִיהוּדָה. וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּהַר הַמֶּלֶךְ. וְכָל הָאֲרָצוֹת, כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים: \n",
+            "אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר. אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקָּיִץ: \n",
+            "הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית, וַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יָרָק, אֶחָד לַבִּעוּר. אוֹכְלִין בָּרְגִילָה עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה: \n",
+            "הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה: \n",
+            "כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. הַמֻּדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה: \n",
+            "מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר: \n",
+            "מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה: \n"
+        ],
+        [
+            "שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת, וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת: \n",
+            "הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין: \n",
+            "פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ', הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל: \n",
+            "זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים: \n",
+            "פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר, וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים, וְהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם: \n",
+            "אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין: \n",
+            "כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, פָּטוּר: \n",
+            "הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אָנִי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ: \n",
+            "הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ: \n"
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 357",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}
\ No newline at end of file